דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 218ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ט - ב

כל איש מאנשי הצבא היוצא למלחמת בית דוד - גט כריתות היה כותב לאשתו, על תנאי, שאם ימות במלחמה, יחולו הגירושין בגט הזה למפרע, משעת כתיבת הגט. [1] וכיון שיצא אוריה למלחמת בית דוד, כבר כתב גט לאשתו. ומאחר שמת אוריה באותה מלחמה, נמצאה אשתו גרושה למפרע, ואין כאן זנות כלל שתיאסר.

והראיה מהכתוב שהיו כותבים גט כריתות לנשותיהם לפני צאתם למלחמה, מהא דכתיב במלחמת שאול:

"וילכו שלשת בני ישי הגדולים, הלכו אחרי שאול למלחמה. ושם שלשת בניו אשר הלכו במלחמה: אליאב הבכור, ומשנהו אבינדב, והשלישי שמה. ודוד הוא הקטן. ושלשה הגדולים הלכו אחר שאול.

ויאמר ישי לדוד בנו: קח נא לאחיך איפת הקליא הזה, ועשרה לחם. ואת עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף.

ואת אחיך תפקוד לשלום, ואת ערובתם - תקח".

והוינן בה: מאי מה הוא הביאור במילים "ואת ערובתם תקח"?

תני רב יוסף: דברים המעורבים בינו לבינה!

כלומר, קח את הקשר המקשר בין איש לאשתו, דהיינו, שיכתבו גט, כל איש לאשתו.

ומישי אביו למד דוד המלך להורות לאנשי צבאו לכתוב גט לנשותיהם טרם צאתם למלחמה.

אמר אביי: אף אנן נמי תנינא במשנתנו כדברי רבי אלעזר, שהאומר פתח פתוח מצאתי הרי הוא נאמן לאסור את אשתו עליו, ואין אומרים שהוא אינו בקי בדבר -

שהרי שנינו בה: בתולה נשאת ליום הרביעי.

ומשמע: ליום רביעי - אין. כן.

אבל ליום חמישי - לא תינשא.

ומאי טעמא לא תינשא הבתולה ליום חמישי?

משום שחששו חכמים לאיקרורי דעתא [שמא תתקרר דעתו] מעת שיבוא עליה וימצאנה בעולה ועד שישבו בית הדין ביום שני לאחר מכן, לפי שהיו בתי הדין יושבים בימי שני וחמישי כתקנת עזרא.

ולמאי חששו חכמים עד שתקנו להנשא ביום רביעי כדי למנוע את האפשרות שתתקרר דעתו:

אי למיתב לה כתובה, שמא תאמר כי חששו חכמים שמא תימצא בעולה, ולא מגיע לה כתובה, כדין סוטה המפסדת כתובתה, [2] ומתוך שתתקרר דעתו לא יפסידנה את הכתובה, אלא יתן לה אותה [3] -

אי אפשר לומר כך, שהרי ניתיב לה [אם רוצה הוא - שיתן לה].

כי אם הוא אינו חושש להפסד ממונו ונותן לה כתובה שלא מגיעה לה, מדעתו, מה לנו להתערב בכך ולהפסידה.

אלא ודאי תקנו זאת חכמים כדי לאוסרה עליו. כי חששו חכמים שמא ימצאנה בעולה והיא זינתה ואסורה עליו, ואם ימתין עד מושב בית דין, תתקרר בינתיים דעתו, ולא יבוא לבית הדין לטעון עד שיאסרוה עליו, ויהיה עם אשתו באיסור סוטה לבעלה כל ימיו.

וממשיכה הגמרא לפרש את משנתנו כדי להוכיח ממנה כדברי רבי אלעזר:

ודקא טעין טענה! הרי ודאי טוען הוא טענה בבית דין כדי לאוסרה.

ודנה הגמרא מה היא טענתו -

מאי לאו, האם לא מדובר בכגון דקטעין טענת פתח פתוח מצאתי! [4]

ומוכח שבטענת פתח פתוח בבית הדין הוא נאמן לאסור אותה עליו. ואין אנו אומרים שאין הוא בקי בדבר.

ודוחה הגמרא: לא משום טענת פתח פתוח חששו חכמים.

אלא חששו דקטעין טענת דמים, שמא יטען שלא מצא לה דם כדרך הבתולות, ובטענה זו יש לאוסרה עליו, שהרי אי אפשר לומר שאינו בקי בדבר הניכר לעין.

אמר רב יהודה אמר שמואל:

האומר "פתח פתוח מצאתי" הרי זה נאמן להפסידה כתובתה. [5]

וטעם הדבר שהאמינוהו חכמים בדבר ואיננו מחזיקים אותו למשקר, כי אם היה שונאה ולכן רצונו לגרשה, ולא משום שאכן מצאה בעולה, הרי שמתחילה, קודם שנשאה, הוא כבר היה מגרשה, ולא היה טורח בסעודת נישואין בחנם. [6]

אמר תמה רב יוסף: מאי קא משמע לן שמואל!?

והרי תנינא לדין זה במשנה לקמן:

דתנן: ארוס האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים [היודעים את מעשיו עם ארוסתו בעת שהוא מתייחד עמה], אינו יכול לטעון טענת בתולים, [וכדמפרש ואזיל, האם הנידון הוא לאוסרה עליו, או להפסידה כתובתה].

מפני שביהודה היה המנהג שהארוס מתייחד עמה [עם ארוסתו] לפני הנישואין, ולכן אנו תולים שלא נבעלה לאדם אחר באיסור, אלא רק לארוסה היא נבעלה, ולא נעשית סוטה.

ומדייק רב יוסף מהמשנה: דוקא ביהודה [שהיו מייחדים את החתן עם הכלה קודם הנישואין] הוא דלא מצי טעין טענת בתולים, מפני שאנו תולים את הדבר בביאתו בה.

הא בגליל, שלא היו מייחדים שם את הארוס עם ארוסתו עד שייכנסו לחופה - מצי טעין הבעל טענת בתולים.

ולמאי, לאיזה ענין טוען הוא טענת בתולים?

אי כדי לאוסרה עליו, ועל זה שנינו שביהודה אינה נאסרת עליו ובגליל נאסרת עליו -

כך אי אפשר לפרש.

שהרי אם כן, ביהודה - אמאי לא יכול לטעון טענת בתולים!?

והרי אף שמתייחד עמה, כיון שהוא עצמו אומר שלא השיר את בתוליה באותו יחוד, יש לנו להאמינו בכך, מדין "שוייא אנפשיה חתיכה דאיסורא".

אלא לאו, בהכרח, שאינו יכול לטעון טענת בתולים כדי להפסידה כתובתה, מפני שאנו אומרים שהוא זה שבעל אותה בהתייחדו עמה.

ודקא טעין איזו טענה?

מאי לאו, דקטעין טענת פתח פתוח

ומוכח, שבגליל נאמן בטענת "פתח פתוח מצאתי" כדי להפסידה כתובתה. [7]

ודוחה הגמרא את הראיה:

לא כאשר הבנת, שהמשנה עוסקת במי שטוען טענת פתח פתוח, ואין לו כל ראיה לדבריו אלא טענה הוא שטוען בלבד. כי בזה יש לומר שאין לנו להאמינו, שמא משקר הוא בטענתו.

אלא המשנה עוסקת בכגון דקא טעין טענת דמים, ומביא הוכחות ברורות שלא מצא לה בתולים על ידי מפה שפרס בשעת ביאה, ושושבינים המעידים שלא נעשתה על ידו כל אונאה, ואכן לא מצא לה בתולים.

הערות

[1] מדברי רש"י שכתב "אם ימות" [ולא כתב שאם מסיבה כל שהיא לא יחזור לביתו אחר המלחמה], נראה, שמטרת כתיבת הגט היתה כדי שלא ייזקקו נשותיהם ליבום אם ימותו במלחמה, ולכך הועיל הגט, שנעשת גרושה למפרע, ואינה זקוקה ליבום. והתוספות תמהו על רש"י, כי היות והעיקר הוא למונעה מיבום, אין טעם בכתיבת הגט אלא למי שאין לו בנים ויש לו אחים, שלגביו יש לחוש שמא תיזקק אשתו ליבום, ואילו בגמרא מבואר ש"כל היוצא למלחמת בית דוד" כותב גט, גם אנשי הצבא שיש להם בנים או שאין להם אחים! ? וכתבו התוספות, שיש לפרש בכוונת רש"י לאו דוקא "אם ימות", אלא הוא הדין אם מסיבה כל שהיא לא יחזור מן המלחמה. וראה עוד בתוספות את שיטתם בענין זה.

[2] נתבאר על פי התוספות בד"ה אי, וראה דבריהם היטב.

[3] ביארו התוספות, שלגבי לאוסרה על בעלה יש לנו לתלות מספק שהוא אינו בקי בדבר, כיון שלאשה יש "חזקת היתר" לבעלה. אך לגבי הכתובה, יש לנו לומר לצד ההפוך, ולהפסידה מספק, מפני ש"המוציא מחבירו עליו הראיה", והאשה היא המוציאה את ממון הכתובה מיד בעלה. ומבואר מדברי הגמרא כפי שביארו התוספות, שיכול הוא להפסידה כתובתה מדין זונה, אף שיהא מותר להמשיך ולהיות עמה [שהרי לגבי איסור אנו מתירים אותה, מפני שאנו תולים מכח חזקת היתר שהבעל אינו בקי].

[4] ביארו התוספות שלכן סבורה היתה הגמרא שחשש חכמים היה משום שמא ימצא פתח פתוח ולא משום החשש שמא לא ימצא לה דם בתולים, היות וקא סלקא דעתין שבטענת דמים אין לחשוש שמא תתקרר דעתו, כי בחסרון דם בתולים לבו של הבעל נוקפו ואינו מתקרר, ורק בטענת "פתח פתוח מצאתי" בלבד יש לחוש שתתקרר דעתו, כי יתלה לומר שאינו בקי בדבר [תוספות הרא"ש].

[5] הפסד הכתובה אינו דוקא באופן שאין כאן אלא ספק אחד, ועל דרך שביארה הגמרא לעיל לענין איסור. אלא אף באשת ישראל שנתקדשה בגיל שלש שנים ויום אחד, שהיא מותרת לבעלה מדין ספק ספיקא, מכל מקום היא מפסדת את כתובתה, וטעם הדבר מתבאר בתוספות. ועוד כתבו התוספות, שאין להכריח מדברי שמואל אלו את דעתו לענין איסור לבעלה, כשאומר "פתח פתוח מצאתי", כי יש לומר שלענין איסור הוא אינו נאמן, ומשום שיש להסתפק שמא אינו בקי ויש להעמיד את האשה בחזקת היתר. מה שאין כן לענין ממון, שאדרבה, יש לנו להעמיד את הממון בחזקת בעליו, וכפי שנתבארה סברא זו לעיל. ויש גם לומר שלענין איסור הוא ודאי נאמן, כי בקי הוא בפתח פתוח ולענין נאמנותו שאינו משקר הרי "שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא", ובא שמואל להשמיענו שאף לענין כתובה שיש לנו לומר כי הוא משקר כדי להפסידה כתובתה, מכל מקום נאמן הוא [כן נראה ביאור דבריהם]. עוד כתבו התוספות, שמדברי רבי אלעזר שאמר לעיל שלענין איסור נאמן הבעל והיא אסורה עליו, אין להכריח שאינו נאמן להפסידה כתובתה, מדנקט "לאוסרה עליו", דמשמע דוקא לאוסרה עליו. כי יש לומר אדרבה, לענין כתובה ודאי נאמן הוא, משום שאפילו אם הוא ספק בקי הרי היא מפסידה כתובתה ואינה יכולה להוציא ממנו ממון. אבל לענין איסור היה מקום לומר שאינו נאמן כי ספק בקי הוא ויש להעמיד את האשה בחזקת היתר, והשמיענו רבי אלעזר שאף לענין איסור הוא נאמן. ואולם רש"י בעמוד א' כתב שלפי דעת רבי אלעזר אינו נאמן להפסידה כתובתה, וראה ביאור טעמו במהרש"א כאן, ואף מדברי הירושלמי הביאו התוספות שלרבי אלעזר אינו נאמן להפסידה כתובתה.

[6] רש"י, וכלשון הגמרא לקמן "חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה"; וראה בהמשך הסוגיא ביתר הרחבה.

[7] הוקשה לרש"י, והרי הטעם שבגליל אנו מאמינים לו ואיננו חושדים אותו למשקר, הוא משום "חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה", ואם כן, מה לי גליל מה לי יהודה? והרי אף ביהודה יש לנו לומר את אותה הסברא שודאי אמת בפיו שלא בא עליה כשנתייחד עמה, שאם לא כן לא היה טורח בסעודה ומפסידה [וכשם שאנו אומרים שאי אפשר לפרש את המשנה לענין לאוסרה עליו, משום שאם כן אף ביהודה יש לנו לאוסרה, היות והוא אומר שלא בא עליה, וביחס לעצמו הרי הוא נאמן מדין "שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא]! ? ותירץ רש"י: "ומיהו ביהודה לא מהימן, שמא בעל בימי אירוסין ושכח, או שהערה בה מתוך חיבתה ולא ידע ששיבר בתוליה". כלומר: אכן אין אנו חוששים אף ביהודה שמשקר הוא, כיון שחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, אלא שחוששים אנו שהוא כועס עליה מתוך טעות או שכחה. ולמדנו מדברי רש"י, שאף על פי שביהודה יש לחוש שהוא טועה או שוכח, מכל מקום הרי הוא נאמן לאוסרה עליו. ולכן אי אפשר לפרש את המשנה שטענתו היא לענין לאוסרה עליו.

כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות היה כותב לאשתו. כפי שנאמר עוד במלחמת שאול שהיתה לפני מלחמות בית דוד, דכתיב [שנאמר]: "ואת אחיך תפקד לשלום ואת ערבתם תקח" (שמואל א' יז, יח), מאי [מה פירוש] "ואת ערבתם תקח"? תני [שנה] רב יוסף: דברים המעורבין בינו לבינה. כלומר, שיקח את הקידושין שהם הדבר הגורם לקשר הנישואין שבינו לבינה, ואיך יקח — על ידי מתן גט. מכאן שעוד לפני מלכות דוד נהוג היה לעשות כך, ומכאן שבת־שבע לא היתה בעצם נשואה באותה שעה, אלא היתה גרושה.

א בעניין זה שאדם נאמן לומר "פתח פתוח מצאתי". אמר אביי: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] הוכחה לדברי ר' אלעזר, ששנינו במשנה: בתולה נשאת ליום הרביעי. ונדייק: ליום רביעי — אין [כן], ליום חמישי — לא. מאי טעמא [מה טעם הדבר] — משום שאנו סבורים, שאם יצטרך להמתין עוד כמה ימים עד למושב בית דין, בינתיים בגלל איקרורי דעתא [התקררות הדעת, היפג כעסו] לא יבוא לתובעה בדין.

ונברר: ולמאי [ולמה], לאיזה ענין אנחנו חוששים? אי למיתב [אם לתת] לה כתובה, שבגלל התקררות דעתו לא יתבענה בדין ותיחשב כאילו היתה בתולה ובאמת היא בעולה ולא מגיע לה כתובה, ניתיב [שיתן] לה את הכתובה אם רצונו בכך, ומדוע על החכמים להקפיד בענין זה? אלא הכוונה היא שאנחנו חוששים לאיסור מפני שעל ידי טענתו הוא בא לאוסרה עליו, ודקא טעין [ושהוא טוען] כנגדה איזה טענה.

מאי לאו דקטעין [האם לא שהוא טוען] טענת "פתח פתוח", שבעל ומצא פתח פתוח, והוא נאמן על כך ונאסרת עליו, כדברי ר' אלעזר! ודוחים: לא, מכאן אין ראיה, אפשר לומר דקטעין [שהוא טוען] טענת דמים, שלא מצא לה דם בתולים, וזוהי טענה מבוססת שיש בה כדי לאוסרה עליו, שכן היא אינה תלויה רק בהרגשתו בלבד, שהרי אפשר לברר את אמיתותה.

ב אמר רב יהודה אמר שמואל: האומר "פתח פתוח מצאתי", נאמן בדבריו להפסידה את כתובתה. אמר רב יוסף: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו]? הלא כבר תנינא [שנינו] במפורש בענין זה: האוכל אצל חמיו בארץ יהודה בין האירוסין לנישואין שלא בעדים, שאין עדים שיעידו שלא התייחד אתה — שוב אינו יכול לטעון לאחר הנישואין טענת בתולים, מפני שהדבר ברור שמתייחד עמה, ובוודאי הוא זה שבא עליה. ונדייק מכאן: ביהודה ששם היה נהוג מנהג זה הוא דלא מצי טעין [שאינו יכול לטעון] טענת בתולים, הא [הרי] בגליל מצי טעין [יכול הוא לטעון].

ומעתה נברר: ולמאי [ולמה], לאיזה ענין, אי [אם] כדי לאוסרה עליו, ביהודה אמאי [מדוע] לא? שאם יודע שלא בא עליה, ומצא שהיא בעולה — משמע שנבעלה באיסור, ויכול לאוסרה עליו! אלא לאו [האם לא] הכוונה היא שנאמן בגליל גם להפסידה כתובתה, ודקא טעין [ושהוא טוען] טענה, מאי לאו [האם לא] דקא טעין [שהוא טוען] טענת "פתח פתוח" ונאמן על כך! ודוחים: לא, אפשר לומר דקא טעין [שהוא טוען] טענת דמים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Anyone who goes to a war waged by the royal house of David writes a conditional bill of divorce to his wife. This was done to prevent a situation in which the wife of the soldier would be unable to remarry because her husband did not return from battle and there were no witnesses with regard to his fate. The conditional bill of divorce accorded the wife the status of a divorcée and freed her to remarry, as it is written: “And to your brothers bring greetings and take their pledge [arubatam]” (I Samuel 17:18). What is the meaning of: And take arubatam? Rav Yosef taught: It is referring to matters that are shared [hame’oravin] between the husband and his wife, i.e., marriage. Since apparently it was customary for men at war to send their wives a conditional divorce, and since Uriah later died, Bathsheba assumed divorced status retroactively from the time that he set out to war. Therefore, she was not forbidden to David.

§ Apropos the credibility of the claim: I encountered an unobstructed orifice, Abaye said: We, too, learn in the mishna proof for the opinion of Rabbi Elazar: A virgin is married on Wednesday. Abaye infers: On Wednesday, yes, a virgin is married; on Thursday, no, she is not married. What is the reason for this ruling? It is due to the fact that if the marriage were to be held on Thursday, several days would elapse before the court would next convene, and in the interim his resolve will cool and his anger subside. The concern is that consequently he will fail to claim before the court that his bride was not a virgin.

The Gemara asks: And for what matter is that a source of concern? If the concern is with regard to giving her payment for her marriage contract, i.e., if he fails to go to court, her legal status at the time of marriage will remain that of a virgin, and when the time comes she will receive payment for her marriage contract to which she is not entitled; then let him give it to her if he wishes. Why is that a concern? Rather, it is with regard to rendering her forbidden to him, and that would result in a case where he makes a claim.

What, is it not referring to a case where he makes the claim: I encountered an unobstructed orifice, after engaging in intercourse with his bride, and his claim is accorded credibility to render her forbidden to him in accordance with the opinion of Rabbi Elazar? The Gemara rejects that proof: No, it can be explained that it is a case where he makes the claim that there was no blood, which would have resulted from rupture of the hymen had she been a virgin. That is a claim based on objective, verifiable evidence and not merely dependent on his subjective sensation.

§ Rav Yehuda said that Shmuel said that a groom who says: I encountered an unobstructed orifice, is deemed credible with regard to causing her to lose her marriage contract. Rav Yosef said: What is he teaching us? We already learned explicitly in a mishna (12a): A man who eats at the house of his father-in-law in Judea after betrothal, without witnesses to attest to the fact that he was not alone with her, cannot make a claim about his bride’s virginity after marriage, because in accordance with the custom in Judea, the assumption is that he secluded himself with her and it was he who engaged in intercourse with her. The Gemara infers: It is in Judea that he cannot claim that she is not a virgin, but in the Galilee, he can claim that this is the case.

The Gemara asks: And for what matter is this claim directed? If it is to render her forbidden to him, then in Judea why is the claim not credible? If he is certain that he did not engage in intercourse with her, and finds that she is not a virgin, apparently she committed adultery and that claim should render her forbidden. Rather, is it not that he is seeking to cause her to lose her marriage contract in a case where he makes a claim? And what, is it not referring to a case where he makes the claim: I encountered an unobstructed orifice, and apparently he is accorded credibility? The Gemara rejects that proof: No, it can be explained that it is a case where he makes the claim that there was no blood.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות היה כותב לאשתו. פירוש: גט גמור, כדי שאם מת או גולה או נאבד במלחמה שלא תעגן בשוב אנשי המלחמה ולא שב.
ובצינעא היו מגרשין כדי שלא ירגישו אחרים בדבר ויקפצו עליה לישאנה (עי' תוס' סד"ה כל וב"מ נט, א, ד"ה כוח).
ומה שהיו מביישים פני דוד הבא על אשת איש מיתתו במה, כדאיתא במציעא (נט, א), תנאי היא, ולאותן שאומרים שאשת איש היתה ולא אסרוה משום דאונס הוה. אי נמי, מלבינים היו פניו לומר שאשת איש היתה לפי שלא גירש בפרהסיא אלא בצינעא. ומה שהנביא מקנטרו, לפי שעשה שלא כהוגן, שאין מגרשין אלא שלא תתעגן ובטוחין היו בנשותיהן לנעול בפניהם. ורש"י ז"ל פירש בעניון אחר, וזה עיקר.

הא דאמר רב יהודה אמר שמואל פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה. כבר כתבתי לעיל שהוא נאמן לאסרה עליו כר' אלעזר, והא דאמר רב יהודה היא ובמכחשת אסורה עליו דשוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא כדכתבינן לעיל, וכדאיתא בירושלמי (כאן הלכה ו) דאף על גב דאיכא תרתי ספיקי כיון שמכחישים זה את זה בריא ובריא הוא, ואפילו לענין ממונא אוקי ממונא בחזקת מריה. ולענין כתובה, אפילו שותקת הפסידה כתובה, כיון דאיהו בריא והיא אינה יודעת לטעון משארסתני נאנסתי, אבל באשת איש ושותקת אינה נאסרת על בעלה דתרי ספיקא איכא ושריא, ובהא אפילו ר"ג ור' אלעזר מודים בה, דעד כאן לא קאמר רבן גמליאל אלא בבריא ושמא אבל בבריא ובריא לא, וכל שכן בבריא דידה ושמא דידיה.
ואם תאמר, כיון דאילו אינה מכחשת מהימנא וגביא כתובתה, השתא נמי נהימנא משום מגו, דהא אמרינן לקמן (כתובות יג, א) דטעמא דר"ג משום מגו. איכא למימר, מגו לאפוקי ממונא במקום ברי וברי לא אמרינן, ואף על גב דאיכא שטר כתובה אפוקי ממונא הוא. ולא דמי לההיא דאמרינן בפרק שבועת הדיינין (שבועות מב, א) בענין ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא, אמר ליה ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני, אמר ליה הנהו סטראי נינהו, ואמר רב פפא איתרע שטרא, והני מילי דאמר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני אבל בפני עדים לא, מגו דאי בעי אמר ליה לא היו דברים מעולם, כי אמר ליה סטראי נינהו מהימן, דאלמא כל לאוקומי שטרא לאו אפוקי ממונא חשבינן ליה. דהא ליתא, דהתם היינו טעמא משום דההוא שטרא שעת הכושר הוה ליה, אבל הכא אם איתא דזינתה תחתיו שטרא כמאן דליתא דמי דלא חל שעבודא דשטרא כלל. ואי נמי, אם זינתה קודם שנתארסה לא חל שטרא כלל למאן דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובתה כלל, וקיימא לן כותיה. ורבינו (הרמב"ן, רבינו יונה הובא בש"מ, ועי' תוד"ה לא) נ"ר תירץ, דאע"ג דאיכא למימר מגו, כיון דעכשיו הוא מכחישה ומסייעא ליה חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה לא אמרינן מגו במקום חזקה, ואע"ג דבעיא היא בפרק קמא דבבא בתרא (ה, ב) אי אמרינן מגו לאפוקי ממונא במקום חזקה, בהא ליכא מאן דפליג.

כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו פירשו האחרונים ז"ל שהיה כותב גט כריתות ע"מ שאם ימות והקשה ר"ת ז"ל דא"כ לא היה גט זה אא"כ שיש לו אחי' ואין לו בנים דלא תפול קמי יבם ואלו אנן אמרי' דכל היוצא למלחמות היה עושה. וי"ל דכל היוצא לאו דווקא אלא כל היוצא שהיה צריך לכך ור"ת ז"ל פירש דין היה מתנה הרי זה גיטיך אם לא אשוב מן המלחמה וא"ת והרי שב אוריה וי"ל שאם לא אשיב בסוף המלחמה היה אומר וא"ת והא אמרי' התם שהיו אומרים לדוד שבא על א"א מיתתו במה וי"ל דעל ספק א"א אמרו דכל זמן שלא נתקיים הגט בספק א"א היתה וא"ת דמה הועיל גט זה דהא אמרינן התם בנותן גט מעכשיו אם מת מה היא באותן הימים ואמרי' שהיא כאשת איש לכל דברי' ואע"ג דמית וי"ל דאתיא הא כר"י שאמר שהיא מגורשת למפרע ורבנן מתרצינן בפריקא קמא דאונס הוא ומ"מ עכ"פ מיהו אמרי' במס' תענית כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה דאמר ר"ש ב"נ ואי איתא הא ודאי חטא שבא עליה קודם שנתקיים התנאי שהיתה בספק א"א וכתב תירוץ עוד בלשון אחר דלר' שמואל בר נחמני גט כריתות גמור בלא תנאי היה כותב לאשתו ואם חזר ממלחמה חוזר וכונסה הלכך לא חטא דוד כלל והא דאמרו לו כל הבא על אשת איש מלבין היו פניו שלא כדין וזהו שהיה מתרעם כדכתיב ובצלעי שמחו ונאספו כי לפי שהיתה הדבר נעשה בצנעה לא היה הדבר ידוע לבריאות והיו מרננים לומר שהיתה א"א:

ואת ערובתם תקח דברים המעורבים בינו לבינה תקח ותסתלקא אותה ע"י (ידי) גט ואע"פ שזה היה במלחמת שאול מכאן הי' למד דוד והיה נהג מנהג זה בכל מלחמותיו לכל רוצ' מלחמותיו שיעשה בו בצנעה:

אמר אביי אף אנן נמי תנינא וכולי ודקא טעין טענת פתח פתוח אלמא מקים קים ליה ופרקי' לה אלא בטענת דמים דוקא ויש לפרש דקס"ד דמשום פתח פתוח דווקא וקא טעין טענת פתח פתוח דוקא דאיכא למיחש לאקרורי דעתא סבר דטעה ולא קים לנו דאלו בטענות דמים דקים ליה שפיר לא מקררי דעתא ומהדרינא לעולם משום טענת דמים דווקא דקים לנו שמא יפייסנו ותקרר דעתא דאלו לפתח פתוח לא חיישינן ולא מהימן ודחוי דחינן ולא נסתייע לר"א ממתני' אבל הלכתא כר"א דליכא מאן דפליג עליה ואפילו בטוען טענת דמים דקים ליה פשיטא דלא מתסרא אלא בחדא ספיקא דחלו בתרי ספיקא להדיא אמרי' לעיל דלא מתסרא אפי' לר"א בפתח פתוח ופתח פתיח לר"א כטענת דמים לדידן הוה דמיקים קים לי':

אמר רב יהודה אמר שמואל האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסיד' כתיבתה פירש"י ז"ל וכ"ש לאוסרה עליו וכר"א פירש לעיל לאוסר' עליו אבל לא להפסידה כתובתה משמע דסבר מר"ן ז"ל דר"א ושמואל פליגי ולא נהירא דאמאי אוקימנא פלוגתא בינייהו וכיון דלא פרש לן תלמודא אלא וודאי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אלא דר"א ניחא ליה לאשמועי' דאפילו לאוסרה עליו נאמן אע"ג דאית ליה חזקה דכשרות וכ"ש בממון נאמן דאוקי ממוני' בחזקת מרי' ושמואל ניחא ליה לאשמועינן אפילו בממון הקל נאמן וכ"ש לענין אסורא דחמיר א"נ דר"א איירי בחד ספיקא דמהימן אפילו לענין איסורא דחמיר ורבי יהודא אתי ופריש דלהפסד כתובה נאמן לעולם אפילו בתרי ספיקא דלגבי ממונא ליכא הפרש בין חדא ספיקא לתרי ספיקא והיינו דאמרינן לקמן מה הועילו חכמים בתקנתן ואם איתא דלא אמר ר"י אלא בחדא ספיקא הרי הועילו לרוב הנשים דאית בהו תרי ספיקא. וא"ת דר"א לאוסרה עליו דווקא קאמר כדפירש רש"י ז"ל איכא לאוקמי כשלא עשה סעודה אפילו ר"י מודה שלא תפסוד כתיבתה כדאמרי' בסמוך דאע"ג דקים ליה חיישינן דלמא משקר להפסידה כתובתה משא"כ לענין איסור דשוויה עליו חתיכה דאיסורא יפרע כתובתה אי נמי איכא לאוקמי כשלא טען אלא לאחר זמן מרובה דלאוסרה עליו נאמן ולא להפסידה כתובתה כדאמרי' ביבמות טענות בתולים כל שלשים יום דברי ר"מ ר"י אומ' נאסרה לאלתר א"נ דר"א מיירי כשיש שם דמים שנאמן לאוסרה לפי' השני כמ"ש לעיל ואינו נאמן להפסידה כתובתה כדאיתא בירושלמי ור"י מיירי כשאין שם טענת בתולים כגון שאבדה המפה ולהפסיד' כתובתה דווקא נקיט לכולהו פי' הא דר"י בשתקו או במכחישתו דאלו מדברת אינו מכחישו אינה מפסידה כתיבתה בברי דידה עכ"פ וכדאמר. רב במתני' הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים ושמואל גופיה פסיק הלכה כרב אף אנן נמי תנינא האוכל אצל חמיו ביהודא הוא דלא מצי טעין הא בגליל מצי טעין נקט גליל לרווחא דמלתא דהוא במקום שאין מייחדין וכדאיתא לקמן ולמאי אי לאוסרה עליו ביהודא אמאי לא פירש דקים לנו דהלכתא כר"א אפילו בפתח פתוח וכיון שכן לענין איסורא כל שטוען ברי נאמן לאוסרה עליו דשויי' אנפשי' חתיכ' דאיסורא וא"כ בטוענין שנתייחד עמה הוא שמצ' פ"פ דכי אמרי' ביבמות טענות בתול' בנסתרה לאלתר ה"מ לענין כתובה אבל לאוסרה עליו לעולם כל זמן שלא בא עליה אמרי' דאיכא עליה כבר הודה דשדי' עלוי':

אלא לאו להפסיד כתיבתה ודטען טענה מאי לאו דטוען טענת פתח פתוח פי' מאי לאו דטענת פתח פתוח הוה נמי דמסתמא קתני שאין יכול לטעון טענת בתולים אלמא קים ליה בפתח פתוח ולא משקר ודחינן דדילמא לטענת דמים דוקא פי' דקים ליה ורש"י פי' דלעולם בפתח פתוח אינו נאמן כיון שאינו עומד להתברר ע"י משמוש והכא מיירי כגון שטוען טענת דמים דיכול להתברר ע"י משמוש ולא נהירא דהא סתם גליל אין משמשין ואעפ"כ יש להם טענות בתולים והשתא איירי ודאי בעלמא אבל הדין הלכתא דליכא דפליג עליו דשמואל ואפילו לפירוש רש"י ז"ל דפליג ר"א עליו הלכתא כשמואל דר"נ ס"ל כוותיה בדיני':

א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן. פי' מה מועיל היכא דאיכא דמים שהרי לא תקנו חכמים להעמיד שושבינין אא"כ שמא יראה ויאבד ויאמר פתח פתוח מצאתי:

האוכל אצל חמיו ביהודה בין אירוסין לנשואין שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שהוא מתיחד עמה כמו שיתבאר במשניות שבפרק זה ומכל מקום דוקא להפסד כתבה הא לאסרה על עצמו כל שטוען בבריא שלא בעל נאמן ואסורה לו כל שאין שם אלא ספק אחד הא לכתבה מיהא נאמן וחזקת טורח סעודה אין כאן שמא מתוך שנתיחד הערה ושכח או שמא מתוך שעשועו היה סבור למשמש והערה:

כל שכתבנו בשמועה זו בהפסד כתבה פירשו בו גדולי הפוסקים דוקא לענין מנה מאתים וכמו שאמרו חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן אבל לענין תוספת הואיל ומתנה הוא שנתן לה אינו נאמן ומידי דהוה אשניה ואילונית שאין להם מנה מאתים ובתוספת מיהא זוכות הואיל ורוצה הוא לבזבז בנכסיו ויש חולקין לומר כן אף בתוספת הא במה שהביאה מיהא לית דין ולית דיין שאינו נאמן:

וכל שכתבנו בטענת דמים כל שיש לעמוד על בוריו של דבר בשושבינין או במפה או בסודר בודקן:

אמר רב יהודה אמר שמואל האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה ואמרי' איתמר נמי אמר ר"נ אמר שמואל משום ר' שמעון בן אלעזר חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים. ואלמנה מנה והם האמינוהו שאם אמ' פתח פתוח מצאתי נאמן. א"כ מה הועילו חכמים בתקנת'. אמר רבא חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסיד' פר"ח ז"ל בשאין שם טענת דמים. כגון שאבדה המפה דאמר בהדיא אדמים לא ידענא מיהו קים לי דפתח פתוח הוה אי נמי בשהיתה ממשפחת דורקטי. אבל אי איכא דם לא מהימן. ויש אומר שאם לא משמש אפי' מצא דם נאמן לומר פתח פתוח מצאתי:

דכיון דלא משמש אין דם זה ראיה לה שמא דם צפור הוא. אבל בירושלמי אמרו אהא דתני' כל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים כאן קיימין בשלא פישפש. נמצא שהיא אומר' דם בתולי' והו' אומ' דם צפור. הוא הורע כחו שלא נהג כמנהג הזה. פי' דכיון דנהגו למשמש והוא לא משמש איהו הוא דאפסיד אנפשיה. וכן בגליל שאין ממשמשין כלל כיון שמצא אין חוששין לדם אחר. ואמרינן עלה הדא דתימר שלא להפסיד' בכתובתה אבל לקיימ' אינו רשאי משום ספק סוטה וכו' עד וכלהון מן ההיא דמר ר' הילא בשם ר' אלעז' מצא פתח פתוח אסו' לקיימ' משום ספק סוטה. פי' דכיון דקאמר דם צפור ואיהו קים ליה במילתא. הא שויה אנפשיה חתיכא דאיסורא. מ"מ גמרי' מינה דאע"פ שלא משמש כיון דהא איכא דם אינו נאמן להפסידה כתובתה. אע"ג דקא טעין בברי דקאמ' דם צפור משום דלא הוי טענת בריא ומילת' דקים ליה. מה שאין כן בפתח פתוח. ומיהו בהא פליגא בירושלמי אגמ' דלן. דהתם משמע דאפי' בספק ספיקא נאמן לאסרה עליו'. ואנן לית לן אלא כגמ' דלן. וקשיא לן והיכא מהימן והא אמרינן במתני' דר"ג ור' אלעזר דאיהי מהימנא וקיימא לן כוותייהו. ויש לומר דהתם הוא דקא טענה איהי דהוה ליה ברי ושמא דאיהו לא קים ליה אי הויא מוכת עץ או נאנסה משנתארסה ואיהי קים לה אבל הכא מייר' בשותקת או במכחישתו שטוענ' בתולה שלמה נבעלתי דהוה ליה ברי וברי. וכיון דכן עליה להביא ראיה כדקיימא לן בעלמא המוציא מחבירו עליו להביא ראיה. וכן מפורש בירוש' ר' ירמיה בעי מעתה אין טענ' בתולים כר"ג ור' אליעזר בשותקת אפי' תימא במדברת באומ' מצא ואיבדו. ותהא נאמנת. לית יכול דמר ר' הילא בשם ר' אלעזר מצא פתח פתוח אסור לקיימא משום ספק סוטה. הכא איתמר נאמנת. והכא איתמר אינ' נאמנת כלומר מאי טעמא דמתני' דמהימנא. והכא אמרת דלא מהימנא. דהא אכתי לא פרישנא טעמא דמתני'. תמן שניהם מודים שהפתח פתוח. כלומר מתני' אין מכחישין זה את זה. שהרי אף היא מודה כדברו שהפתח פתוח. וכיון דכן במאי דקאמר' אי דנאנסה משנתארסה או שהי' מוכת עץ דאיהי קים לה ואיהו לא קים לי' נאמנת אבל הכא אין שניהם מודים שהפתח פתוח שהרי שותקת או מכחישתו וטענתו טענת ברי. ומ"ה אמר ר' אלעזר נאמן לאסרה עליו. והא דאמרינן לעיל ותהא נאמנת כלומר מי יימר דלא מהימנא לר"ג אפי' בשותקת או במכחישתו. ומהדרי' לית יכיל. כלומר אתיא לן מדר' אלעזר דאשכחן דסבר נמי הכי דאמר מצא פתח פתוח אסור לקיימ' משום ספק סוטה אלמא לא אמר ר"ג דמהימנא לגמרי במכחישתו דהא אמר ר' אלעזר דאיהו מהימן. ומינה דר' אלעזר לא אמר אלא בשותק' או במכחישתו אבל בטענ' מוכת עץ אני או משארסתני נאנסתי מודה ר' אלעזר דאינה נאסרת עליו. וכן בכיוצא בזה בעדים שראוה שנבעלה ואין ידוע להם אם באונס אם ברצון מכריעין הדברי' להתיר בשטענת נאנסתי דלא אשכחן לה בשום דוכתא דלא מהימנא איתתא למימר דמשתרי' כל היכא דליכא הכחשה. ואכתי ק"ל חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה. ורב יהודה אפשר דמודה לר' אלעזר אלא אדרב יהודה עדיפא דהא דרב יהודה איתא בכל הנשים שבעולם. ודינא הוא לגבי איסורא תרי ספקי שמא באונס שמא ברצון. ואם תמצא לומר ברנון שמח לא נבעלה תחתיו אבל לגבי הפסד כתובתה ליכא תרי ספקי. דאם תמצא לומר תחתיו. ואיכא למימר שמא ברצון. וא"כ הפסידה כתובתה. ואם לא היו תחתיו אפי' באונס הפסיד' כתובתה. ואם תמצא לומר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה לית לה כלל אף זו הפסידה הכל. ואת"ל יש לה כתובה מנה. הפסיד' מנה. וליכא אלא חד ספיקא. לתקנתא דידה שמא נאנסת תחתיו. אבל מוכת עץ ליכא למימר. דהא אמרן לעיל דלא חיישינן לה. וכיון שכן דליכא אלא חד ספיקא לתקנתא דידה ואיכא תרי ספקי גבי פסידה דידה מפסיד לה כתובתה דבתולה מיהת דלית לה אלא מנה לכ"ע. אבל לגבי האי מנה איכא למימר דתרי ספקי היא למאן דאמ' כנסת בחזק' בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה שמא לא זינתה תחתיו. ואם תמצא לומר תחתיו שמא באונס. ומיהו מסתברא לפום לישנא דרב יהודה דאכולה קאמר'. דקאמר סתמא הפסידה כתובה ודין הוא שלא נאמרו שני ספיקות להקל אלא באיסורין. אבל בממון המוצי' מחבירו עליו הראיה. וכיון דכן תיתי ראיה דלא זינתה תחתיו ברצון וכל היכא דלית לה ראי' פסדא ומסתבר' דר' אלעזר נמי אית ליה כרב יהודה. ומר אמר חדא ומר אמ' חדא ולא פליגי. ומיהו לא תלו אהדדי' כלל. דאפשר דאיתה לדרב יהודה בלאו ר' אלעזר דרבנן הוא דהימנוהו להפסיד' כתובתה דהם אמרו והם אמרו. אבל לא לאוסרה עליו אפי' באשת כהן ואשת ישראל שנתקדש' פחותה מבת שלש שנים ויום אחד משום דלא קים ליה. ואפשר נמי דלאוסרה נמי הימנוהו דהא שויא אנפשיה חתיכה דאיסור' אבל לא להפסיד' כתובתה אלא מוקמינן לה אדינא ומדינא לא פסדא. תדע מדאתינן עלה משום דכתובה דרבנן הא דאוריתא לא מהימן. ואפשר דהכל היכא דלאוסרה מהימן הוא הדין להפסידה כתובתה. ואכתי אימ' לך דוק' באשת כהן או באשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד אבל באידך לא מהימן. ואתא רב יהודה לאשמועינן דאפי' באידך מהימן. וראיה לזה דלא תליאן הא בהא מהא דאמרינן לעיל אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת ליום רביעי. ליום רביעי אין ליום חמישי לא מאי טעמ' משום איקרורי דעת'. ולמאי אי למיתב לה כתובה ניתיב לה. אלא לאו לאוסרה עליו. ומדקאמרינן אי למיתב לה כתובה. שמעת מינה דאפשר דמהימן להפסידה לה כתובתה. אע"ג דלא מהימן לאוסרה עליו. אבל קשיא לן דמשמע דהאי דמהימן מדרבנן הו' ולאו מדינא. כדארי' והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן. והא תמיהא מדינא אמאי לא. והא ודאי קיימ' לן המוציא מחבירו עליו הראי' וכיון דכן תביא ראיה ותיטול. ויש אומרים משום דאיכא מיגו. דאי בעי' אמרה מוכת עץ אני. ולא נהיר דהא תינח מדברת שותקת מאי איכא למימר. ואיפשר דכי איצטריך טעמא דמהימנותא דרבנן למדברת. מיהו אכתי לא נהיר דהא מיגו במקום חזקה הוא ובבבא בתר' הויא בעי' ולא אפשיטה. ואיכא למימר דודאי אין כל החזקות שוות ואין אומרין בהן זו דומ' לזו. אי נמי איכא למימר דהיינו הימנותא משום דלא קים ליה. אבל הנכון דמדינא וודאי לא מהימן משם דאיכא רובא וחזקה דרוב נשים בתולות נישאות. ואיכא נמי חזקה דגופה. וכיון דכן אי כתובה דאוריית' דינא הוא דלא מהימן אי לאו משום דמדרבנן וכן כתבו הגאונים ז"ל שאינו נאמן אלא לעיקר כתובה אבל לענין תוספת שכתב לה אינו נאמן דמוקמינן לה אדינא. ומיהו הני מילי דמהימן לאלתר אבל לאחר זמן אינו נאמן. תדע דאמרי' הכא דביהודא ליכא טענ' בתולים כיון שנתיחד עמה ולא טען לאלתר. וכי תימא ההוא דטעין אהשתא ליתה. דאילו הוה מהימן למטען אההיא שעתא הוא הדין אהשתא דמהימן למימר לא באתי עליה באותה שעה. ועכשיו לא מצאתי בתולי' וכיון דכן מיגו דאי בעי טעין השת' מהימן למטען אההיא שעתא אלא לאו כיון דנתיחד ולא טען תו לאו מהימן למטען כלל. וכן אמר ביבמות בפ' בית שמאי טענת בתולים שלושים יום דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר נסתרת מיד לא נסתרה אפי' אחר כמה ימים. ולמאי אי למיסר' עליו. נסתרה אמאי לא. אלא לאו להפסידה כתובתה וקתני דכיון דנסתרה תו לא מהימן. והכי מוכח טעמא דלא הימנוהו אלא לפי שאין אד' טורח בסעוד' ומפסידה, וכיון דכן לאלתר הוא דאיכא למימר האי טעמ' אבל בתר הכי לא דאימלוכי הוא דמימליך ושמא עיניו נתן לגרשה ורוצה לפטרה בולא כלום. מיהו תמיהא מילת' דקאמר אין אדם טורח בסעודה ומפסידה מאי פסידא דילמא ניחא ליה בהכי לאפסידה לכתובתה. ובתר הכימקיים לה במנה. ויש לומ' דוודאי כיון דטוען עלה הכי לא סגי' דלא מפיק לה שאין אדם רוקק בכוס ושותהו. והא דאמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. כלומר אין אדם כו' הוא דמהימן. ובהאי טענה נמי בדקא טעין לאלתר שבעל כדפרישנא. וכל היכא דטעין לאלתר שבעל אפי' לא בעל אלא לאחר כמה ימי' מהימן דאכתי איתי' להאי טעמא. אבל אינו נאמן לומר שזינתה. וכן בשאר כל הטענות הגורמות להפסידה כתובתה. אלא הרי הוא כטוען לחבירו פרעתיך. ויש לו שטר שגובה. והא דאמרינן אם כן מה הועילו חכמים בתקנתן. אף על גב דאהנו לן רבנן כל היכא דאיכא דם כדפרישנא דלא מהימן אלא היכא דליכא דם. הכי קאמר כיון דתקון רבנן כתובה מאי טעמא הימנוהו כלל. ומאי אהנו להאך דהא כל היכא דאפשר ליה למטען מפסדא לה לכתובתה. ומהדרינן חזק' אין אדם טורח בסעוד' ומפסיד' ולא אתי למטען אלא משום קושט'. ושמעינן מהכא וודאי דכתובה כסף מדינה. ושמעינן ליה לרבי שמעון בן גמליאל דאמר כתובה דאורייתא. עד כאן לא פליגי אלא אי מדאורייתא או מדרבנן. ונפקא לן מינה להא דרב יהודה ולההיא דהתם נמי דנשא אשה בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל אבל לכולי עלמא כתובה במנה מדינה הוא. ובתולה כתובתה מאתים של מדינה ולאו דצורי. ובשלהי מסכתן בדוכת' נפרש לה בסייעת' דשמיא:

כל היוצא למלחמת בית דוד וכו'. פרש"י ז"ל שאם ימות במלחמה. וקשה מאי כל היוצא הא לא מהני אלא למי שאין לו בנים ויש לו אחים ועוד אם ילך בשבי או ימות במלחמה שם בלא עדים מאי אהני האי גיטא ועוד תנן בפרק מי שאחזו מה היא באותן הימים ר' יהודה אומר הרי היא כאשת איש לכל דבריה וקאי אדלעיל משנה הסמוכה לה דקתני הרי זה גיטך מהיום אם מתי ומיהו רש"י פירש דלא קאי אמהיום אלא מילתא באפי נפשה היא ובמהיום מגורשת מיד אבל אי אפשר לומר כן כדמשמע בתוספתא דקאי אמהיום דקתני הרי זה גיטך אם מתי מחולי זה והימים שבינתיים וכו' ומייתי פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי ואף על גב דקאמר מהיום ופריש בגמ' מעת שאני בעולם ור"ח גריס כאומר מעת שאני בעולם ופירושא דמתניתין קא מפרש אף על גב דאמר מהיום לאו מהיום ממש קאמר שאם ימות שיחול הגט מעכשיו אלא נעשה כאומר מעת שאני בעולם דכל המגרש על תנאי דעתו לאחר הגט לכל היותר שיוכל ולא קאמר מהיום אלא למעוטי שלא יהא גט לאחר מיתה ויש ליישב פרש"י ז"ל דהאי דקאמר שאם ימות במלחמה לאו דוקא שימות אלא שאם לא יחזור מן המלחמה והאי דנקט שימות דרוב שאינם חוזרים מחמת מיתה היא וההיא מהיום אם מתי לא קשה דהיינו דוקא אי קאמר מהיום אם מתי בסתם אז היא כאשת איש עד שעה קודם מיתה כדפריש שכן דעת המגרשים בסתם על תנאי אבל אם היו מפרשים בתנאי שאם לא יחזור מן המלחמה שיחול הגט משעת נתינה דחיישינן אי יהיב סתם דילמא יקרע הגט או יאבד או לא יהא מונח ברשותה בשעת גמר מלחמה ואז לא יהא גט כדאיתא בפרק מי שאחזו הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי זו מגורשת ותתן ואמר רב יהודה לכשתתן ומסיק התם אליבא דר' יהודה דאם נקרע הגט או נאבד לא הוי גט כיון דלא אמר מעכשיו דאין הגט חל עד שעת נתינה. תוספות הרא"ש ז"ל וגליון תוספות ז"ל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל גט כריתות כותב לאשתו פרש"י ז"ל אם לא ישוב מן המלחמה כלומר מעכשיו אם לא בא ואיכא למידק עליה אם כן מה טעם לא אסרוה שהרי אמרו מה היא באותן הימים הרי היא כאשת איש לכל דבריה הילכך מתסרא על בעלה ועל בועלה שהרי כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ולאו מילתא היא דמעכשיו אם מתי מההיא שעתא מגורשת והא דתנן מה היא באותן הימים אוקימנא בפרק מי שאחזו [גיטין עג ב'] באומר מעת שאני בעולם לפי מה שפרש"י ז"ל התם וכיון שמת פנויה גמורה היתה ולפיכך לא אסרוה ואף על פי שאין אותו הפי' כמו שפירשתי במקומו איכא למימר דהכא אליבא דרבנן קאמרינן דאמרי מגורשת לכל דבר ובלבד שימות. ואיכא למידק א"ה קשיא הא דאמרינן בפרק הזהב [בבא מציעא נט א'] בשעה שאני עוסק בנגעים ואהלות אומרים דוד שבא על אשת איש מיתתו במה ואמר להו הבא על אשת איש מיתתו בחנק ובכמה דוכתי אמרינן הכי דאשת איש הואי וכי תימא אמוראי נינהו מכל מקום קשיא למאן דסבירא ליה הכי אמאי לא אסרוה לא קשיא דס"ל אונס הוה א"נ איכא למימר דהכי קאמרי ליה את מי ידעת אי מיית אי לאו או דילמא לא מיית אשתכח דכי אתית עלה על ספק א"א באת ורחמנא לבא בעי. ומכל מקום לא נהירא דאי לא הוי גט אלא לאחר מיתה משום יבם הוא דקא עבדי הכי ואם כן היכי קאמר כל היוצא הא אינו כותב אלא מי שיש לו אחים ואין לו בנים ועוד אוריה מנין לנו שהיו לו אחים ולא בנים שמא בנים היו לו ולא אחים ועוד אין תנאי זה נכון שאם ימות ואין עליו עדים תתעגן עליו ושמא זהו שפרש"י ז"ל ואם לא ישוב מן המלחמה בשוב' של רוב היוצאים ומשום תקנת עגונות היו עושין שמא ימות בלא עדים ושמא יהא שבוי ומה שחזר אוריה אינה שיבה עד שיחזור בגמר המלחמה ואפשר דכריתות לגמרי קאמרי והא דאמר בהזהב אמוראי נינהו א"נ מלבינים היו פניו שאם יאמר להם מגורשת היתה יאמרו לו לא היתה שאין הדבר ידוע ובצינעה היו מגרשים ואדכורי הוא דמדכרי ליה חטא אוריה כדי לביישו ולא שהוא בא על אשת איש. עד כאן:

וז"ל הריטב"א ז"ל גט כריתות כותב לאשתו פרש"י ז"ל שהיה כותב גט כריתות על מנת שאם ימות והקשה ר"ת ז"ל דא"כ לא היה גט זה אלא למי שיש לו אחים וכו'. וי"ל דכל היוצא לאו דוקא אלא כל היוצא שהיה צריך לכך ור"ת ז"ל פירש שכך היה מתנה הרי זה גיטך אם לא אשוב מן המלחמה וא"ת והרי שב אוריה י"ל דאם לא אשוב בסוף המלחמה היה אומר וא"ת והא אמרינן התם שהיו אומרים לדוד הבא על אשת איש מיתתו במה וי"ל דעל ספק א"א אמרינן דכל זמן שלא נתקיים הגט בספק אשת איש היתה וא"ת ומה מועיל גט זה דהא אמרינן התם בנותן גט מעכשיו אם מתי מה היא באותן הימים ואמרינן שהיא כאשת איש לכל דבריה ואף על גב דמיית וי"ל דאתיא הא כר' יהודה דאמר מגורשת גמורה למפרע ולרבנן מתרצינן בפירוקא קמא באונס הוה. ומכל מקום עדיין קשה דהא אמרינן במס' תעניות כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה דאמר ר' שמואל בר נחמני וכו' ואם איתא הא ודאי חטא שבא עליה קודם שנתקיים התנאי שהיתה בספק אשת איש ור"ת תירץ בלשון אחר דלר' שמואל בר נחמני גט כריתות גמור בלא שום תנאי היה כותב לאשתו ואם ישוב מן המלחמה חוזר וכונסה והילכך לא חטא דוד כלל והא דאמרו לו הבא על אשת איש מלבינים היו פניו שלא כדין וזהו שהיה מתרעם מהם כדכתיב ובצלעי שמחו ונאספו לפי שהיה הדבר נעשה בצינעא ולא היה נודע לבריות והיו מרננים לומר שהיתה אשת איש. וכן פירש הרשב"א ז"ל וז"ל גט כריתות פי' גט גמור כדי שאם מת או גולה או נאבד במלחמה שלא תתעגן בשוב אנשי המלחמה ולא שב ובצינעא היו מגרשים כדי שלא ירגישו אחרים בדבר ויקפצו עליה לישאנה ומה שהיו מביישים פני דוד הבא על אשת איש מיתתו במה כדאיתא במציעא תנאי היא ולאותן שאומרים שאשת איש היתה ולא משום דאונס הוה א"נ מלבינים היו פניו לומר שאשת איש היתה לפי שלא גירש בפרהסיא אלא בצינעא ומה שהנביא מקנטרו לפי שעשה שלא כהוגן שאין מגרשים אלא שלא תתעגן ובטוחים היו בנשותיהם לנעול בפניהם. ורש"י ז"ל פי' בענין אחר וזה עיקר. ע"כ:

ובשיטה ישנה כתוב וז"ל גט כריתות פרש"י ז"ל שהיה כותב מעכשיו אם מתי והא דאמרינן בהזהב דוד הבא על אשת איש פירושו ספק אשת איש ובעלי התוס' ז"ל מפרשים דגט כריתות גמור כותב לאשתו והא דאמרינן התם הבא על אשת איש כו'. מקנטרים היו אותו לביישו לומר שלא היה שם גט דלפרש"י קשה הא דמהפכין בסוף פרק במה אשה בזכותיה דדוד לומר שלא חטא דמ"מ הוא נכנס בספק איסור חנק אלא שי"ל דוד היה יודע בעצמו שימיתהו אבל התימה אמאי דהוה א"ל דוד לאוריה רד לביתך והיה מתכוון לבטל הגט אמי"ץ. א"נ אפשר שעל זה היו מביישין אותו שהיו אומרים שמא ירד לביתו א"נ אע"פ שידעו שלא ירד לביתו מכל מקום הוא נתכוון מתחילה לבא על אשת איש שהיתה סיבה שלא ירד לביתו. ר"ת. עכ"ל שיטה ישנה:

ואת ערובתם תקח דברים המעורבים בינו לבינה. ותסלק אותו על ידי גט ואף על פי שזה היה במלחמת שאול מכאן למד דוד והיה מנהיג כן בכל מלחמותיו לכל היוצא למלחמותיו שיעשה כן בצינעה. הריטב"א:

אמר אביי אף אנן נמי תנינן כו'. הא כתיבנא בריש מכילתין שהקשו בתוס' על פרש"י שפי' שמתוך כך יתברר הדבר ויבאו עדים שזנתה ברצון דאם כן היכי מייתי דילמא אף על גב דאינו [נאמן] מ"מ ישכים לבית דין שמתוך כך יבאו עדים ותירצו בתוס' לעיל דלא מייתי אביי ראיה לר' אלעזר אלא שהוא בקי ומכיר כו' ככתוב בתוספות לעיל ויש לדייק כן ממה שכתב רש"י כאן אף אנן נמי תנינן. דטוען פ"פ מצאתי אסרה עליו ולא אמרינן לא קים ליה. ומיהו ממאי דכתיבנא לעיל לשיטת רש"י דס"ל לר' אלעזר דאף על גב דלא קים ליה כגון בבחור אסרה עליו ומ"ה נאמן לאוסרה עליו ולא להפסידה כתובה אי אפשר לתרץ תירוץ התוספות דלעיל דוק ותשכח. לכנ"ל פי' קושית התוס' כך דהיכי מייתי אביי אף אנן נמי תנינן כו' ליום חמישי לא מ"ט משום אקרורא דעתא ולמאי אי למיתב כו' פי' לא מייתי מדתקינו רבנן שתהא בתולה נשאת ליום הד' דאיכא למימר משום שמא יבאו עדים וכדכתיבנא א"נ תקינו על צד היותר טוב כדי שלא תטול מהבעל כתובה שלא כדין מאי פריך תלמודא אי למיתב כו' אלא הכי מייתי מדפירשו במתני' טעם התקנה לומר שאם היה לו טענת בתולים כו' אלמא יש קפידא גדולה בדבר אי מקררא דעתיה אי משום שמא יבאו עדים או משום כתובה ה"ל לתנא למתני התקנה סתם בלא טעם דכשהטעם של התקנה הוא חלוש אינו מפרש התנא הטעם כי היכי דלא ליתו לזלזולי בה כמו שכתב הר"ן בפירושיו של ההלכות בריש מכילתין וכדכתיבנא לעיל בארוכה הלכך ודאי מדפריש התנא במתניתין טעם התקנה אלמא משמע דקפידא גדולה יש בדבר עד דכולי עלמא יודו דראוי לתקן תקנה זו בעבור טעם זה ועל כרחך היינו משום דמתסרא בהכי עליו ותקלה גדולה יש בדבר אם יתקרר דעתו עליו שיקיים את האסורה לו כנ"ל והכין דייק לשון רש"י ז"ל לקמן שכתב ז"ל ולמאי. קפדי רבנן אי מקררא דעתיה. אלא לאו לאוסרה. הוא דקפדינן שלא יקרר דעתו ויקיים את האסורה לו אלמא כי אתי וטעין אסרינן לה עליו ע"כ. ולישנא דתלמודא נמי הכי דייקא דהאריך וקאמר ליום רביעי אין ליום חמישי לא מאי טעמא משום אקרורי דעתא ולמאי אי למיתב כו' ומה שכ' רש"י ז"ל אף אנן נמי תנינא דטוען פ"פ וכו' ולא אמרי' לא קים ליה פירושו דאע"ג דלא קים ליה כגון בבחור מהימן וכדכתיבנא לעיל ואם תאמר אם כן אכתי קשיא מאי מייתי אביי דילמא קפידא דרבנן שלא יתקרר דעתו היינו בנשוי אבל בבחור לא ואתא רבי אלעזר לאשמועינן אפילו בבחור ויש לומר דמתני' בתולה נשאת ליום הרביעי קתני אלמא מדתלי הנישואין בדידה משמע דלא שני לן בין כשנשאת לבחור או לנשוי ועדיפא ליה לשנויי דטענת דמים דמשמע דחידושיה דרבי אלעזר היינו לאשמועינן בחור הוה לרבי אלעזר למתני בחור הטוען פ"פ נאמן לאוסרה עליו אלא מדסתים וקאמר האומר פתח פתוח כו' אלמא דבנשוי נמי קא אשמועינן רבותא דלא נימא דילמא לא קים ליה במילתא שפיר דאין כל המקומות שוין וכמו שכתב הראב"ד ז"ל וכדכתבינן לעיל קא משמע לן דאפילו תימא דלא קים ליה כיון דאמר פתח פתוח מצאתי אסרה עליו כן נראה לי:

ליום חמישי לא מאי טעמא משום אקרורי דעתא. ואם תאמר אמאי לא אמרינן בשאר ימים לא ולמה ליה למנקט ליום חמישי ואפשר משום דמרחקא טובא מיום רביעי ואיכא אקרורי דעתא טובא ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל אקרורי דעתא. עד שני הבא. וקרוב לזה כתוב בשיטה ישנה ולי נראה דלהכי קאמר ליום חמישי לא דאף על גב דהוא יום ברכה ותניא עליו בתולה נשאת ביום רביעי ונבעלת בחמישי משום ברכה וכיון שכן הוה לן למימר נמי דנשאת בחמישי אלא משמע דקפדי רבנן טובא אי מקררא דעתא עד דתקינו נשואין ברביעי אע"ג דבעינן דליהוי בעילה ביום חמישי והיינו משום דנאמן לאוסרה עליו וכדכתיבנא כנ"ל:

אי למיתב לה כתובה. כתוב בשיטה ישנה לעיל פרש"י נאמן לאוסרה עליו אבל לא להפסידה כתובתה ופליג אדשמואל דלקמן והקשו עליו דאמרינן בסוגיין ולמאי אי למיתב לה כתובה ניתב לה כו' אלמא פשיטא לן דלר' אלעזר נאמן להפסידה כתובתה ונראה דלאו קושיא היא דלהכי קאמר אי למיתב לה כתובה ונפשוט מינה דמפסדה כתובתה כדשמואל וליכא ראיה לאוסרה עליו נסיב לה וכו' ר"ת. ע"כ בשיטה ישנה. ולא ידעתי מאי שינויא דכיון דאמר רבי אלעזר נאמן לאוסרה ולא להפסידה כתובתה אלמא דלאוסרה פשיטא טפי מלהפסידה כתובתה וכיון דאשכחנא דנאמן להפסידה כל שכן שהיה נאמן לאוסרה ומעתה מאי קאמר אי למיתב כו' אם כן כל שכן דתנינא דנאמן לאוסרה עליו ומאי חידש לן ר' אלעזר וקשיא נמי לר' אלעזר דאיהו ס"ל דאינו נאמן להפסידה. ויש לפרש דה"ק ולמאי אי למיתב לה כתובה פי' דממתני' משמע שיהיה נאמן נמי להפסידה כתובתה ואתא רבי אלעזר לאשמועינן דאינו נאמן אלא לאוסרה ולא להפסידה ליתב לה פי' מה לנו להפסידה והרי הוא נותן מדעת והלכך לא מצי מיירי מתני' להפסידה אלא לאוסרה ואכתי מאי אתא ר' אלעזר לאשמועינן ודוחק דאם כן ה"ל לר' אלעזר למימר האומר פ"פ מצאתי אינו נאמן להפסידה וכיון שכן מאי משני אי מיירי מתני' למיתב לה כתובה ויש לומר כיון דקאי עלה דמתני' דבעי לפרושי דמתני' מיירי לאוסרה וממילא משמע דדוקא לאוסרה. ובגליון תוספות כתוב וז"ל וה"ר אליעזר מטוך ז"ל פי' אי למיתב לה ומיירי באשת ישראל גדולה ולא באשת כהן דבאשת כהן לעולם יבא לב"ד כדי לאוסרה עליו דליכא למיחש לאקרורי דעתא בטענת דמים ליתב לה ומה לנו לחוש אם יפסיד הכתובה אלא לאוסרה ומיירי בקטנה בת ישראל לישראל או באשת כהן ולפיכך יהא ניחא פירוש הקונטרס שאם נאמן להפסידה כתובתה יכול להיות שיהיה נאמן גם לאוסרה. עכ"מ בגליון תוס' ז"ל והתוס' לא פי' כן אלא דאיכא למימר דטפי מהימן להפסידה כתובתה מלאוסרה עליו דלאוסרה עליו לא יהא נאמן משום דאית לן למימר דשמא אינו בקי בפ"פ ואוקמה בחזקת היתר ומ"מ הפסידה כתובתה אף על פי שיש לנו לומר שהוא טועה בפ"פ דאית לן למימר אוקי ממונא בחזקת מאריה. וכתוב בקונטריסין וקשה מה צריכין התוס' לומר אוקמה בחזקת היתר והא איכא ס"ס ספק בקי ספק אינו בקי ס' אונס ס' רצון ויש לומר דלכך הוצרכנו לומר חזקת היתר דכיון דס"ד השתא דאינו בקי א"כ איכא למימר חזקת הגוף שהיתה בתולה ולא אמרינן השתא הוא דנבעלה ולכך צריכין התוס' לומר אוקמה אחזקת היתר ע"כ. ואין התירוץ מחוור כלל ומשמע לי דלהכי הוצרכו התו' לומר ואוקמה בחזקת היתר משום דבשלמא ס' אונס מקרי שפיר ספקא דהבעל גופיה לא מצי למידע אי נבעלה באונס אבל ס' בקי לא מקרי ספקא דהא הבעל צווח לפנינו דקים ליה דפ"פ מצא וכיון דאיכא קמן מאן דברי ליה היכי ניקום אנן ונימא דהרי הדבר בס' וכל שכן אם הוא נשוי דקים ליה לכך הוצרכו התו' לומר ואוקמה בחזקת היתר כדי לחזק ספק זה ומיהו קושטא דמילתא הוא דמטעם ס"ס הוא דאינו נאמן לאוסרה עליו והקשו בתוס' דכיון דהוי ס"ס אמאי מפסדה כתובתה ואין לך לומר דכי קאמר תלמודא אי למיתב לה כתובה פי' דמיירי באשת כהן דליכא למימר ס' תחתיו ס' אין תחתיו דלגבי כתובה אפי' אין תחתיו נמי מפסדא כתובה דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום ואפילו למאן דאמר יש לה כתובה מנה מכל מקום הפסידה מאתים דהא ודאי ליתא דמכל מקום איכא ס"ס ס' אונס ס' רצון דבאונס אפילו אשת כהן לא הפסידה כתובה הלכך הא דקאמר תלמודא אי למיתב לה כתובה ליכא לאוקמא במידי והא כתיבנא לעיל דיש מי שפי' דלא אמרינן ספק ספקא אלא כשמתהפך בכל צד והכא אילו אמרת ברישא ספק באונס ספק ברצון שוב לא מצית למימר ואם תמצא לומר ברצון ספק בקי ספק אינו בקי דהא אמרת דברצון נבעלה ובזה אין כאן קושיא כלל ומיהו התוס' אינם סוברין כן אלא דכך לי הך ספק ספקא כמו ספק ספקא המתהפך ואין ביניהם חילוק כלל תדע דכתבו התוספות ז"ל ואין לומר דאפילו בספק ספקא מפסדא כתובתה משום דמוקמינן ממונא בחזקתיה דהא לקמן גבי משארסתני והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך כו' ואיכא מאן דמפרש לקמן מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה אלמא משום דבאותו מנה הוי ס"ס לא מפסדא כו' ע"כ. הא קמן דהך ספק ספקא דמיירי מתהפך בכל צד דהכי נמי מצינן למימר ברישא ספק באונס ספק ברצון ואת"ל ברצון ספק קודם שנתארסה דאפילו נבעלה ברצון קודם שנתארסה אע"ג דהפסידה מאתים (ואפי' נבעלה באונס) לא הפסידה מנה הלכך לגבי מנה איכא ספק ספקא חזק דמתהפך בכל צד ואפ"ה מייתי התוס' ראיה משם דכי היכי דבהאי ספק ספקא לא מפסדא הכי נמי בהאי ספק ספקא אלמא דלא שני לן בין המתהפך ובין שאינו מתהפך דמכל מקום הרי כאן ספק ספקא כן נראה לי:

שוב מצאתי בקונטריסין וז"ל כתוב כאן בגליון שאם נאמר ברישא וכו'. פי' לא תוכל להפך אותו לומר מתחילה ספק אונס ספק רצון ואחר כך ספק אינו בקי שאם תאמר אם תמצא לומר ברצון לא תוכל לומר דלמא אינו בקי דכיון שנבעלה ברצון וזה מצא פתח פתוח על כל פנים בקי הוא אבל קשה לעיל גבי מוכת עץ שאמרו התוס' ספק ספקא לא תוכל להפך אותו שאם תאמר תחלה ואם תמצא לומר ברצון לא תוכל לומר דלמא מוכת עץ דכיון שנבעלה ברצון אם כן אינה מוכת עץ. ואומר מ"ה שגם זה תוכל להפך ספק באונס היתה פתוחה ספק ברצון היתה פתוחה ואם תמצא לומר ברצון ספק מוכת עץ ברצון היתה ספק דרוסת איש ע"כ. וזה דוחק ואנן הא כתיבנא לעיל שגם למעלה יש מי שאמר כן ואם נמצא גליון שכתב כן בזה הדיבור ולא כתב כן בדיבור שלמעלה הוא מהטעם דכתבינן דוק ותשכח. ואין להקשות דהיכי הוה מצינן למימר דאפילו בספק ספקא מפסדא כתובתה משום דמוקמינן ממונא בחזקת מריה והרי כנגד חזקה זו איכא חזקה דאוקי איתתא בחזקת היתר וכיון דהיא בחזקת היתר ודאי דלא מפסדה כתובה דבמאי דכתיבנא לעיל ניחא דחזקה דאוקי איתתא בחזקת היתר בעי' לה כדי לעשות הספק דשאינו בקי דאילולי חזקת היתר לא מצינן למימר ספק בקי ספק אינו בקי ומעתה לא תיקשי ולא מידי וק"ל. ומכל מקום קשיא דאמאי מפסדא כתובתה דהא הוי ספק ספקא ותירצו בגליון התוס' דרוב בקיאין בפ"פ וה"ל לענין כתובה רוב וחזקה ותו ליכא אלא חדא ספקא אבל לענין לאוסרה עליו שייך למימר סמוך מיעוטא דאין בקיאין לחזקה ואיתרע ליה רובא והוי פלגא ופלגא וספק ספקא. ע"כ:
וכן כתב הרא"ש ז"ל וז"ל אי למיתב לה כתובה כלומר אי חיישת דלא אתי לב"ד ויצטרך ליתן לה כתובה שאם היה בא לבית דין היה נאמן להפסידה כתובתה דאוקי ממונא בחזקת מריה ורוב בני אדם בקיאין להכיר פ"פ ואיכא חזקה ורובא וליכא אלא חדא ספקא ספק באונס ואפילו באשת כהן באונס לא מפסדא כתובתה וליכא לספוקי שמא לא היה תחתיו דאפי' לא היה תחתיו אין לה כתובה כמ"ד מקח טעות לגמרי משמע ואפי' למ"ד דיש לה מנה מכל מקום נאמן להפסידה מנה אבל לאוסרה עליו נוכל לומר שלא יהא נאמן כיון דקצת בני אדם אין בקיאין סמכינן האי מיעוטא לחזקה ומוקמינן לה אחזקתה ואיתרע ליה רובא דבקיאין בפ"פ ואף על גב דלרבנן אמרינן מיעוטא כמאן דליתיה דמי יש לומר דאפילו אליבא דר"מ בעי לאוכוחי מילתיה דנאמן לאוסרה עליו דודאי לרבנן כיון דמיעוטא כמאן דליתא דמי אית לן למיזל בתר רובא ונאמן לאוסרה עליו דרובא וחזקה רובא עדיף והוי סייעתא לרבנן אלא אפי' לר"מ דאמר סמוך מיעוטא אחזקה ואיכא למימר הכא דאינו נאמן לאוסרה עליו דמיעוטא וחזקה מרעי לרוב בקיאין דפ"פ ושרי אפ"ה מוכח שפיר דלענין כתובה ל"ל דמאי איכפת לן אם נותן לה אלא ודאי לאוסרה עליו וטעמא דכולן בקיאין בפ"פ ע"כ. והתוספות תירצו דלא חשיב ספק ספקא כה"ג משום דהא ספיקא שמא באונס לא חשיב ספיקא גמורה למיתב לה כתובה דאימור קודם שנתארסה נאנסה ולפי האי תירוצא לא מיתוקמא מתני' בפחותה מבת ג' והביאו התו' ראיה מהא דתנן היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את וקאמר ר' יהושע דאינה נאמנת ומפסדת אי לר' יוחנן מנה אי לר' אלעזר ולא כלום ואף ע"ג דהוי ספק ספקא ספק מוכת עץ ויש לה כתובה ואת"ל דרוסת איש אימור תחתיו נאנסה ונסתחפה שדהו ויש לה כתובה אלא ודאי ספק באונס לא חשיב ספק דאימור קודם שנתארסה נאנסה ואכתי קשה דאמאי מפסדא כתובה אכתי הויא ס"ס ספק אם הוא בקי אי פ"פ הוה ספק מוכת עץ ולפר"ח ז"ל דמוכת עץ פתחה סתום אתי שפיר אבל לשיטת התוס' ז"ל קשיא ולא מצינן לתרוצי מאי דתירצו התוס' ז"ל לעיל דאם איתא דמוכת עץ היא הוה טענה דאין גנאי בכך דהא הכא אמתני' דקתני בתולה נשאת ליום הד' קיימינן דאכתי לא ידעינן מאי דטענה היא לכך אומר ר"י דמוכת עץ לא שכיח דהא דאמרינן כולהו נמי חביטי וכו' וכבר האריכו בזה המפרשים ז"ל וכדכתבינן לעיל כנ"ל. ודע שהרשב"א ז"ל סובר דאפ' בס"ס דאינה נאסרת מפסדא כתובתה וכדבעינן למכתב לקמן בסמוך:

מאי לאו דקא טעין פ"פ. פי' אף טענת פ"פ אבל ודאי פשיטא דמתני' בטענת דמים דקתני טענת בתולים וכתיב ואלה בתולי בתי. שיטה ישנה. ודע דלשיטת התוספות ז"ל לא מצינן לפרושי הכין דלהוי ההכרע משום דבעינן דלייה למתני' בכל טענת בתולים אף טענת פ"פ כמו שכתוב בשיטה דהא כפי מאי דפירשו אי למיתב לה כתובה וכו' לא מצינן לפרושי מתני' אלא בטענת פ"פ דאי לא קים ליה אבל בטענת דמים לא מצינן למימר שיהא נאמן להפסידה ולא לאוסרה ומעתה קשיא דמעיקרא דקאמר אי למיתב לה כתובה הוה ניחא ליה לאוקומי בטענת פ"פ לחודה והשתא דקא מפרש למתני' בלאוסרה עליו דחיקא ליה למימר דלייה למתני' בטענת דמים לחודה דאדרבא פשטא דמתני' טפי משמע דמיירי בטענת דמים מטענת פ"פ וכמו שכתוב בשיטה לכך פירשו התוספו' דההכרע היינו דקס"ד דבטענת דמים ליכא למיחש לאקרורי דעתא דכיון דחזי דליכא דם לבו נוקפו ואין דעתו מתקררת אבל בפ"פ איכא למיחש לקירור דעת ויחשוב שאינו בקי בפ"פ. עוד פירש הרא"ש ז"ל דההכרע היינו משום דאיכא בוגרות דנשאות בד' ואין להם טענת בתולים ויש להם טענת פ"פ. ואין זה כל כך הכרע דע"כ מתני' לאו בכל הנשים מיירי אלא באשת כהן ובאשת ישראל שקבל אביה קדושין פחותה מבת שלש שנים:

נאמן להפסידה. הא כתיבנא לעיל דלשיטת רש"י ז"ל כי קאמר רבי אלעזר נאמן לאוסרה עליו דוקא לאוסרה קאמר ולא להפסידה משום דמיירי אפילו דלא קים ליה כגון בבחור ומעתה יש לפרש דכי קאמר שמואל הכא נאמן להפסידה מיירי בנשוי דקים ליה ולא פליגי (ומדמיירי בנשוי ולא פליגי). וז"ל הרשב"א ז"ל לעיל הא דאמר רבי אלעזר נאמן לאוסרה עליו וה"ה להפסידה כתובתה כשאין שם טענת דמים כגון שנאבדה המפה א"נ בבוגרת וכדאמר שמואל בסמוך ור' אלעזר ושמואל לא פליגי אהדדי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי א"נ דשמואל מיירי כשעשה סעודה ודרבי אלעזר בשלא עשה סעודה אלא דרבי אלעזר ניחא ליה לאשמועינן דאפילו לאוסרה עליו אף על גב דאית לה חזקה דכשרות ועוד דשאר נשים דעלמא לא אסרינן להו דדוקא באשת כהן ובקטנה בת ישראל אסרינן וכ"ש בממון דמהימן דאוקי ממונא בחזקת מריה ושמואל ניחא ליה לאשמועינן דהפסידה כתובתה ואפילו בספק ספקא דאינה נאסרת עליו כתובתה נפסדת דאוקי ממונא בחזקת מריה אבל רש"י ז"ל פיר' דרבי אלעזר נאמן לאוסרה דוקא קאמר ולא להפסידה כתובתה. עד כאן:
עוד יש לפרש דלרש"י ז"ל מיירי שמואל אפי' בבחור ופליגי ולכולהו פירושי לשיטת רש"י ז"ל ק"ק למה ליה לאורוכי ולמימר נאמן להפסידה כתובתה דבשלמא ר' אלעזר האריך וקאמר נאמן לאוסרה למעוטי להפסידה אבל שמואל היה לו לקצר ולמימר נאמן וממילא משמע דלכל מילי מיירי דנאמן ויש לומר דהא אתא לאשמועינן דאפילו בא לבית דין וקאמר פ"פ מצאתי ואינו נותן לה כתובה דהוה אמינא דילמא משקר כדי להפסידה על דרך מאי דאמרינן האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת דאי תבעה כתובתה לא מהימנא קמשמע לן דאפ"ה מהימן. ואין לפרש נאמן להפסידה ולא לאוסרה ור' אלעזר קאמר לאוסרה וכל שכן להפסידה הא לקמן לענין להפסידה מפרשינן טעמא חזקה אין אדם טורח אלמא דלהפסידה אין הסברא נותנת שתפסיד אבל לאוסרה פשיטא וסברא היא דהא שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ואפשר דלכל זה כיון רש"י ז"ל שכ' להפסידה כתובתה. על פי עצמו וטעמא מפרש לקמן חזקה אין אדם טורח כו'. ודוק על פי עצמו שכתב הרב ז"ל וכדכתבינן. מיהו התוס' ז"ל לפי שיטתם שפירשו גבי אי למיתב לה כתובה משמע דכי קאמר שמואל נאמן להפסידה ולא לאוסרה ואי הכי קשיא דקאמר לקמן הא בגליל מצי טעין ולמאי אי לאוסרה עליו וכו' דאלמא דאי מיירי בלאוסרה ניחא דשמואל ולפי שיטתם אדרבה קשיא דשמואל להפסידה קאמר ולא לאוסרה והכא תנן דאפילו לאוסרה עליו נאמן והיינו כקושייתם ז"ל דקשיא להו גבי אי למיתב לה כתובה על פרש"י ז"ל וכדכתבינן לעיל לכך כתבו התוספות ז"ל אומר ר"י דשמואל מודה שפיר דנאמן לאוסרה עליו ולהפסידה כתובה אצטריך ליה לאשמועי' דלא תימא דלא יהא נאמן אע"ג דקים ליה בפ"פ דנימא במזיד וקשיא להו לתוספות ז"ל א"כ הדרא קושיין דלעיל אדוכתא דא"כ אף אנו נאמר דכי קאמר ר"א לאוסרה דוקא לאוסרה קאמר ולא להפסידה אם כן מאי קאמר לעיל אי למיתב כתובה וכו' וכדאקשינן לעיל ותירצו בתוספות ור' אלעזר נמי מצי סבר דנאמן ונקט לאוסרה לרבותא כו' ואיכא למידק קצת אמאי כתבו ז"ל מצי סבר ע"כ הכי סבר מכח הקושיא דלעיל וכדכתיבנא ונראה דהכי פירושא לפירושם ז"ל הא ודאי בטענת פ"פ איכא למימר דקים ליה ואיכא למימר דלא קים ליה וכי בעינן למימר לעיל אי למיתב לה כתובה וכו' ס"ד דפתח פתוח לא קים ליה וכי אמרינן דלא קים ליה הא ודאי דאשמועינן רבותא טפי בלאוסרה מלהפסידה וכמו שכתבו התוספות לעיל אבל לבתר דאשמועינן דקים ליה כגון הכא במילתיה דשמואל דמשום דקים ליה אית ליה דנאמן להפסידה הא ודאי טפי איכא רבותא בלהפסידה מלאוסרה דכיון דקים ליה אין כאן אלא חדא ספיקא ובודאי דנאמן לאוסרה אבל להפסידה איכא למימר דמשקר ואפילו תימא נמי דרבי אלעזר ס"ל דודאי קים ליה וחידושיה היינו דלא תימא לא קים ליה קמשמע לן דקי"ל וכדכתיבנא לעיל בשם הריטב"א גבי מאי קמשמע לן תנינא כו' אפ"ה מצי סבר דנאמן להפסידה ונקט לאוסרה לרבותא וה"ק לא תימא לא קים ליה וכיון שכן נאמן להפסידה ולא לאוסרה אלא ודאי קים ליה ונאמן לאוסרה וה"ה להפסידה ורבותיה דלאוסרה היינו דאילו הוה אמינא לא קים ליה לא היה נאמן לאוסרה כנ"ל. וק"ל:
והרא"ש ז"ל כתב וז"ל נאמן להפסידה נראה דשמואל אית ליה שפיר דר' אלעזר דנאמן לאוסרה עליו והפסד כתובה אצטריך לאשמועינן דלא תימא אף על גב דבקי בפ"פ אימא במזיד הוא משקר כדי להפסידה כתובתה קמ"ל שמואל דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ור' אלעזר נמי אית ליה שפיר דשמואל ורבותא אשמועינן לאוסרה עליו אף על גב דאיכא חזקת היתר כדפרי' לעיל והאי דקאמר לעיל אי למיתב לה כתובה אליבא דר' מאיר קאמר כדפ"ל אבל לרבנן אין חילוק בין להפסידה כתובה בין לאוסרה עליו ע"כ. והיינו לשיטתו ז"ל דכתיבנא לעיל אבל לשיטת התוספות ניחא כדפרישית. ובקונטרס מצאתי כתוב וז"ל כתבו התוספות ור"א נמי מצי סבר וכו' תימא למה אמרו על ר"א מצי סבר ועל שמואל לא אמרו מצי סבר ויש לומר משום דלשמואל יש להם הוכחה גמורה מדקאמר אי לאוסרה ואיירי ודאי לאוסרה ואי שמואל סבר אינו נאמן לאוסרה תקשי ליה מתני' אבל לר' אלעזר אינה הוכחה גמורה שאם תוכיח דקאמר אי למיתב לה כתובה ואם היה בא לב"ד היה נאמן להפסידה ואי רבי אלעזר סבר דאינו נאמן להפסידה תיקשי ליה מתני' זו אינה הוכחה דפריך ליה מיד פירכא דעדיפא מינה דפריך ניתיב לה דהויא יותר עדיפא מתיקשי ליה מתני' לכך אמרו מצי סבר על ר' אלעזר ע"כ. ובמאי דכתיבנא ניחא טפי ואין אנו צריכין לידחק כלל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל הא דאמר רב יהודה אמר שמואל האומר פ"פ נאמן להפסידה לאו למימרא לאוסרה עליו לא מהימן דהא ודאי כיון דמפסיד כתובה מינה מיקם קים ליה בגוה דמילתא וכיון דקים ליה נאמן דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אלא אף להפסידה קאמרינן ואיכא מאן דפריש להפסידה כתובה דוקא קאמר ולא מחוור לן. ואיכא דקשיא ליה והא אמר ר"ג איהי מהימנא ולאו מילתא היא דהתם כשאמר איהו שמא שאינו ברי אם מוכת עץ אם דרוסת איש ומפני שלא מצא בה בתולים הוא חושש שמא דרוסת איש ולא מחמת ידיעתו שהוא אומר איני יודע אלא שכנסה בחזקת בתולה ולא מצא לה בתולים ואתרע חזקתה והיינו טעמא דר' יהושע וכ"ש לדברי מי שאומר דבוגרת פתחה פתוח שאינו ברי אלא שמא והכא נמי אם היא טוענת מוכת עץ אני נאמנת אלא כשאומרת בתולה שלימה נבעלתי או בשותקת ובלשון הזה מפורש בירושלמי [ה"ו] ר' ירמיה בעי מעתה אין טענת בתולים כר"ג וכר' אליעזר אלא כר' יהושע חזר ואמר יש לו טענת בתולים כר"ג וכר' אליעזר בשותקת אפילו תימא במדברת באומרת מצא ואבדו ותהא נאמנת לית יכיל דמר ר' אילא בשם ר' אלעזר מצא פ"פ אסור לקיימה משום ספק סוטה הכא איתמר נאמנת והכא איתמר אינה נאמנת תמן שניהם מודים שהפ"פ פי' כמשנתנו ומפני כך אינו נאמן לפי שטענתו שמא הכא אין שניהם מודים שהפ"פ פי' וטענתו ברי ומפני כך אמר רבי אלעזר נאמן לאוסרה וקס"ד נמי להפסידה כתובתה אבל בטענת שמא אינה אסורה עליו מאחר שהיא טוענת ברי שמותרת כדאמרינן ותהא נאמנת לית יכיל דמר ר' אלעזר אלמא כי אמר רבי אלעזר אסור לקיימה ה"מ במכחישתו ואומרת אבדו אבל בטוענת מוכת עץ אני או נאנסתי מותר לקיימה וכן בדין שמצינו בכל מקום אשה נאמנת לומר מותרת אני כיון שאין מי שמכחישה ותמהתי על מה שאמרו שם במקום אחר במתני' הדא דתימר שלא להפסידה וכו' מכל מקום למדנו משם מה שהוא צריך לנו לתרץ בו שמועתנו שבגמ' שלנו. אבל זו קשה לי במכחישתו נמי נימא מגו דאי בעי אמרה נאנסתי תחתיך או מוכת עץ אני תחתיך דנאמנת לר"ג אף זו תהא נאמנת דהא קי"ל דאמרינן מגו בכה"ג ואיכא למימר כיון דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה כל ברי וברי לא אמרינן מגו לאפוקי ממונא מיניה ובתוספות מתרצין דטענת נאנסתי כסיפא לה ומש"ה אמרה בתולה אני ומיהו מוכת עץ אני תחתיך אינו פגם ואין טעם שלהם מספיק. עוד למדתי משם שהמוכת עץ פתחה פתוח דגרסינן תמן גבי מתני' דתנן היא אומרת מוכת עץ אני אמר ר' יוסי הוינן סברין מימר מה פלגין ר"מ ורבנן כשכנסה בחזקת מוכת עץ אבל אם כנסה בחזקת בתולה ונמצאת מוכת עץ ר"מ מודה מן מה דתנינן היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את הדא אמרה אפילו כנסה בחזקת בתולה ונמצאת מוכת עץ היא המחלוקת פי' היינו סבריה דרמי בר חמא ואתקפתיה דרב נחמן דגמרא דילן. ר' ירמיה בשם ר' זעירא לא אמר כן אלא היא אומרת מוכת עץ אני וכתובתי מאתים והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש ולית לך עלי כלום מנן קיימין אם כשכנסה בחזקת בתולה ונמצאת מוכת עץ אף ר"מ מודה אם כשכנסה בחזקת מוכת עץ ונמצאת מוכת עץ ניכרת ואפילו מה ספק נולד לו לבעל ואם טוען טענת ברי איהו מהימן ומהדרינן פ"פ בין בעץ בין באדם פי' ולפיכך הוא חושש שמא דרוסת איש רב הונא בשם ר' זעירא לא אמר כן אלא היא אומרת מוכת עץ אני וכן אתניית עמך והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את ולא אתניית עמי כלום פי' רב הונא סבר שאם כנסה בחזקת מוכת עץ לא אמר ר' יהושע בזו דאינה נאמנת דמאי קא טעין בעל היא אומרת פתח פתוח והוא אומר פ"פ וכיון דלא איתרע חזקתה ודאי נאמנת ככל שאר האלמנות שאינו יכול לומר שמא זינו אלא הכא במאי עסקינן שהיא אומרת בחזקת מוכת עץ כנסתני והוא אומר מעולם לא התנית עמי כלום ובחזקת בתולה כנסתיך ומפני כך אני חושש שמא דרוסת איש את ואף על גב דברי וברי הוא שאם לא התנית עמו אפילו מוכת עץ היא מפסידה כתובתה לגמרי אפ"ה מהימנא ואוקמה אחזקה דגופא. ולא מחוור דלא ה"ל למימר דרוסת איש את אלא לימא לא התניתה עמי כלום מכל מקום גמרא דילן לא אזלא בהך טעמא. עכ"ל הרמב"ן ז"ל. ויען כי ערבים עלי דבריו ז"ל חזרתי וכתבתי כל לשונו הגם כי רוב לשונו כלול בלשון הרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל דכתיבנא לעיל בריש שמעתין:
וז"ל הריטב"א ז"ל נאמן להפסידה פרש"י ז"ל וכל שכן לאוסרה עליו וכדרבי אלעזר לעיל פי' לאוסרה עליו אבל להפסידה כתובתה לא משמע דסבר מרן ז"ל דרבי אלעזר ושמואל פליגי ולא נהירא דאמאי מוקמינן פלוגתא בינייהו כיון דלא פריש אלא ודאי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אלא דר"א ניחא ליה לאשמועינן דאפילו לאוסרה עליו נאמן אף על גב דאית לה חזקה דכשרות וכ"ש בממון דנאמן דאוקי ממונא בחזקת מריה ושמואל ניחא ליה לאשמועינן דאפילו לממון הקל נאמן וכל שכן לענין איסורא דחמיר א"נ דרבי אלעזר איירי בחד ספיקא דמהימן אפילו לענין איסורא דחמיר ורב יהודה אתא ופריש דלהפסידה כתובתה נאמן לעולם אפילו בתרי ספיקי דלגבי ממונא ליכא הפרש בין חדא ספקא לתרי ספיקי והיינו דאמרינן לקמן מה הועילו חכמים בתקנתן ואם איתא דלא אמר רב יהודה אלא בחדא ספיקא הרי הועילו לרוב נשים דאית בהו תרי ספיקי ואת"ל דר' אלעזר לאוסרה עליו דוקא קאמר כפרש"י ז"ל איכא לאוקומי בשלא עשה סעודה דבהא אפילו רב יהודה מודה שלא תפסיד כתובה כדאמרינן בסמוך דאף על גב דקים ליה חיישינן דילמא משקר להפסידה כתובתה מה שאין כן לענין איסור דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ויפרע כתובתה אי נמי איכא לאוקמה בשלא טען כן אלא לאחר זמן מרובה דלאוסרה עליו נאמן ולא להפסידה כתובתה וכדאמרינן ביבמות טענת בתולים בכל יום דברי ר"מ ר' יוסי אומר נסתרה לאלתר. א"נ דרבי אלעזר מיירי כשיש שם דמים שנאמן לאוסרה עליו ולפי שכתבנו לעיל אינו נאמן להפסידה כתובתה כדאיתא בירושלמי ורב יהודה איירי כשאין שם טענת בתולים כגון שאבדה המפה ולהפסידה כתובתה דוקא נקט ולכולהו פירושי הא דרב יהודה בשותקת או במכחישתו דאילו במדברת ואינה מכחישתו אינה מפסדת כתובה דברי דידה עדיף וכדאמרינן במתני' דהנושא את האשה ולא מצא לה בתולים ושמואל גופיה פסק הלכה כר"ג. ע"כ:
וכתב הרשב"א ז"ל דהא דנאמן להפסידה ה"מ בטוען מיד לאלתר שנתייחד הא בטוען לאחר זמן לא דהורע כחו דאם איתא כדקאמר כשנתיחד עמה הוה ליה לערער ואין זה אלא מוציא לעז כדי לאבד זכותה ולא כל כמיניה וכדאמרינן ביבמות פרק בית שמאי [יבמות קיא ב'] טענת בתולים כל שלשים יום דברי רבי מאיר ר' יוסי אומר נסתרה מיד לא נסתרה אפילו לאחר כמה ימים. ובירושלמי מייתי לה לפלוגתא דר"מ ורבי יוסי על שמעתין דהכא והיינו טעמא נמי דרב יהודה דאינו יכול לטעון טענת פ"פ דכיון דלא טעין כשנתייחד עמה בבית חמיו שוב אין יכול לטעון ואיתרע ליה חזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה דחזקה נמי אין אדם עשוי למצוא פ"פ ושותק. ורש"י ז"ל פירש שחוששין שמא בא עליה ושכח או הערה בה מתוך חבתו וכמדומה שלא שבר בתוליה ושבר ואינו נכון אלא טעמא דמילתא כדאמרן והיינו נמי דאמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה כלומר אין אדם עשוי להוציא לעז על אשתו ומפסיד סעודתו אבל לאחר זמן הוה ליה כמו לעז על אשתו שזנתה שאינו נאמן להפסידה כתובתה ככל טוען לחבירו פרעתיך שאינו נאמן כששטר חוב בידו וגובה שטרו. ע"כ:

וכן כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל הא דאמרינן ביהודה הוא דלא מצי טוען טענת פ"פ טעמא דמילתא דכיון דלא טען כשנתייחד עמה בבית חמיו שוב אינו יכול לטעון כדאמרינן ביבמות פרק בית שמאי טענת בתולים כל שלשים יום דברי ר"מ ר' יוסי אומר וכו'. והכא נמי כיון שנסתרה עמו לשם כך נכנסה לחופה והואיל ולא טען מיד שוב אינו נאמן ודברי רש"י ז"ל בכאן אינן נוחין, ע"כ. ולי נוחין דברי רש"י ז"ל מאיר עיני הגולה דהא ודאי לאחר שנכנסה לחופה פליגי ר"מ ור' יוסי דהא ודאי אתרע ליה חזקה דאין אדם טורח בסעודה משום דחזקה דאין אדם עשוי למצוא פ"פ ושותק. אבל ביהודה שלא היה שם כי אם יחוד בעלמא כדי שיהא לבו גס בה ולאו דהוו מוסרין אותה כדי לבעול בהדיא ואדרבה מי שהיה בועל היה לו חרפה וכלימה שבא על ארוסתו בבית חמיו מעתה לא איתרע חזקה דאין אדם טורח וכו' דהא דלא טען כשנתייחד עמה בבית חמיו היינו מפני הבושה ושוב כשנכנסה לחופה הרי הוא טוען מיד ומיהו אי טעין כשנתייחד ביהודה טענתו טענה והא דתנן האוכל בבית חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים היינו דוקא כשתכנס לחופה וכן כתב רש"י ז"ל וא"ת מאי מפני שמתייחד עמה ה"ל למתני מפני שנתייחד עמה ותירץ רש"י ז"ל דנקט הכי על שם הא דאמרינן ביהודה היו מייחדין אותה כדי שיהא לבו גס בה ועוד דאתא לאשמועינן דדוקא ביהודה מפני שהיו מייחדין אותה תדיר כדי שיהא לבו גס בה אבל בגליל אע"ג דפעם אחת או שתים נתייחד עמה דרך עראי לא חיישינן ויכול לטעון טענת בתולים דחזקה אין אדם טורח וכו' דדוקא ביהודה כיון דבתדירות מתייחד עמה כדי שיהא לבו גס בה חיישינן דילמא הערה ולא הרגיש ששבר בתוליה וכמו שכתב רש"י ז"ל לקמן ודוקא האוכל אצל חמיו בימים שבין אירוסין לנשואין וכמו שכתב רש"י אבל בין שדוכין לנשואין לא דלא חשדינן ליה שיבא על הפנויה אלא דוקא לאחר אירוסין שכבר נתקדשה לו קיל ליה ונראה בעיניו כאשתו גמורה. עכ"ל:

מאי קמ"ל תנינא האוכל אצל חמיו וכו'. האי דנקט הכא מאי קמ"ל ולא נקט אביי הכי לעיל יש לומר דאביי קאי אמאי דפריך כבר מעיקרא מאי קא משמע לן תנינא האומר לאשה קדשתיך וכו' הילכך לא איצטריך למימר מאי קמ"ל אבל הכא רב יוסף מתחיל להקשות עליה דרב יהודה לכך נקט מאי קמ"ל והדברים ברורים ולא כתבתי זה אלא שראיתי לאחד מגדולי הדור שלפנינו שגמגם בזה בתשובותיו ותירץ לכך לא נקט אביי מאי קמ"ל ורב יוסף נקט מאי קמ"ל משום דבמאי לאו דאייתי אביי אית לפרש מאי דקאמרי התוספות מאי דלא שייך לפרושי במאי לאו דקאמר רב יוסף, ע"כ. ואין הגמגום גמגום וכדכתיבנא ואם הוא גמגום אין תירוצו עולה כהוגן וכדבעינן למכתב קמן בס"ד:

הא בגליל מצי טעין. הקשו בתוספות מנא ליה דילמא ביהודה נאמנת לומר שבא עליה באירוסין וכנגד טענה זו אינו יכול איהו לטעון טענת בתולים הא בגליל יכול לטעון ואינה נאמנת לומר שבא עליה באירוסין אבל בשטוענת בתולה הייתי בגליל נמי מהימנא איהי ואינו יכול לטעון כנגדה ואתא שמואל לאשמועינן דאפילו בשטוענת בתולה שלימה הייתי נאמן הבעל להפסידה כתובתה ואם תשאל היכי מצינן למימר הכי דא"כ בגליל לעולם היא נאמנת ואינו יכול לטעון דאפילו כי טענה נמי שבא עליה באירוסין תהא נאמנת במיגו דהויא טוענת בתולה שלימה הייתי דעדיפא הך טענה דלא פגמה עצמה כלל. תשובתך מגו למפגם אדם כשר ולהוציא מחזקתו לא אמרינן דבשלמא ביהודה שהיו מיחדין חשדינן ליה דילמא בא עליה קודם שנכנסה לחופה דלא מוקים איניש אנפשיה וכמו שכתבו התוספות לקמן ויש מי שתירץ דהוי מגו במקום עדים שאנחנו יודעים שאינם מתייחדים וליתא דהא אמרינן לעיל דדוקא ביהודה שהיו מיחדין תדיר אבל מי שנתייחד במקרה שפיר מצי טעין:
ובקונטריסין מצאתי כתוב וז"ל וי"ל דהוה ליה מגו במקום חזקה דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וקשה והלא התוספות ז"ל מקשים דכשטוענת בתולה הייתי בגליל נמי מהימנא ורצונם לומר בזאת הקושיא דאין ראיה לשמואל מן המשנה דנאמן להפסידה מטעם דאין אדם טורח בסעודה אלא ע"כ חזקה דאין אדם טורח בסעודה אינה כלום ואם כן חזרה קושיין לדוכתין דאכתי נימא מגו כדאמרינן כיון דלא הוי מגו במקום חזקה כיון שהחזקה אינה כלום וי"ל דכשטוענת בא עליה באירוסין בגליל הוא נאמן ולא היא כיון דקים ליה אם בא עליה אם לאו כיון שבגליל אינם מייחדים אבל כשטוענת בתולה הייתי היא נאמנת כיון דלא קים ליה דשמא לא מצא פ"פ והוא אומר שמצא פ"פ ע"כ. ומ"מ קושיית התוספות במקומה עומדת. ותירצו בתוספות דמשמע ליה אינו יכול לטעון טענת בתולים בכל ענין בין שאומרת שבא עליה מן האירוסין בין שאומרת פתח נעול מצא ואם תשאל והא קתני מפני שמתייחד עמה אלמא דטענתה היינו שבא עליה מן האירוסין ולהכי נאמנת ואינו יכול לטעון כנגדה מפני שמתייחד עמה. תשובתך אף כשטוענת פתח נעול מצא נאמנת ביהודה במגו דאי בעיא אמרה באירוסין בא עליה ולא בגליל דליכא מגו נמצא דעיקר הטעם לשתי הטענות היינו מפני שמתייחד עמה והילכך לפי תירוץ זה של התוספות ז"ל כיון שהכרח קושייתו הוא משום דמשמע ליה אינו יכול לטעון טענת בתולים בכל ענין מעתה אף אנו נאמר שההכרע של מאי לאו דלקמיה היינו משום דמשמע ליה דבכל טענות מיירי ואפילו בטענות פתח פתוח. וכן כתב הריטב"א ז"ל ודקטען טענה מאי לאו כו' פירוש לאו דטעין טענת פתח פתוח נמי דסתמא קתני שאינו יכול לטעון טענת בתולים אלמא קים ליה בפתח פתוח ולא משקר ודחי דדילמא דטענת דמים דוקא פירוש דקים ליה, ע"כ:

והקשו בתוספות על זה למה ליה לאתויי מדיוקי הוה ליה לאתויי מרישא דקתני בתולה אלמנה מן האירוסין וכו'. ויש להן טענת בתולים וע"כ לענין כתובה איירי דלאוסרה עליו אפילו מן הנשואין נמי יש לה טענת בתולים כיון דכנסה בחזקת בתולה כדמוכח לקמן דפריך ונחוש שמא תחתיו זינתה. ויש להוכיח נמי מדקתני אלמנה וחלוצה יש להם טענת בתולים אלמא דלא איירי לאוסרה דהא אשת כהן חלוצה לא משכחת לה וגם פחותה מבת שלש שנים לא משכחת לה דחלוצה גדולה היא אלא ודאי איירי לענין להפסידה כתובה ובגדולה איירי:

ובשיטה ישנה הקשו עוד דאמאי לא מקשינן ממתניתין דתנן הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותה מבנות שלש שנים כו'. ויש להן טענת בתולים מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח ולאוסרה עליו ליכא לפרושי שהרי אינה אסורה עליו אלא באשת כהן או באשת ישראל שקבל בה אביה קדושין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד ובגיורת ליכא למימר הכי שאף על פי שנתגייר אביה אינו יכול לקבל קדושיה דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ויש אומרים דגר רבנן תקון ליה שיהא יכול לקבל אע"פ שהוא כקטן שנולד דמי ואינה נחשבת לבתו, וצ"ע. עכ"ל שיטה ישנה:
ורש"י ז"ל כתב וז"ל אלא לאו להפסידה כתובתה. וביהודה לא מפסידה על פיו דאמרינן הוא בא עליה באירוסין ובגליל מצי טעין דהא לא נתייחד. ע"כ. פירוש לפירושו אפילו אי טענה איהי בתולה הייתי ביהודה מהימנא ולא בגליל דביהודה אנן טענינן בעבורה שבא עליה באירוסין אף ע"ג דאיהי לא טענה הכין משום דאמרינן דמפני הבושה לא אמרה הכין אבל בגליל מצי טעין ולא מהימנא איהי כלל דהא לא נתייחד ולאו משום דמשמע ליה אינו יכול לטעון טענת בתולים בכל ענין והכי נמי הא דקאמר מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח אינו ההכרע משום דמשמע ליה בכל טענת בתולים דטעין וכדכתיבנא אלא כדפריש הרא"ש ז"ל מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח להכי נראה למקשה דאיירי בפ"פ דאי בטענת דמים אף ביהודה יכול לטעון דבשלמא טענת פ"פ איכא למימר דהערה בה ופתח פתח בלא דם כדאמרינן לעיל אפשר לפתיחת פתח בלא דם אבל טענת דמים אף ביהודה מצי למטען דאם איתא שסר בתוליה היא היתה מראה לו כדי שלא יחשדנה בזנות. ואם תאמר מ"מ היכי טעין פ"פ אי איכא דם ודאי משקר דבתולה היא ואי ליכא דם אם כן היינו טענת דמים איכא למימר כגון דנאבדה המפה או בבוגרת שכלו לה דמיה. עד כאן:
וכן כתב ה"ר אליעזר ז"ל בגליונותיו וז"ל מאי לאו דקא טעין פ"פ דבטענת דמים ביהודה ס"ד דמהימן וליכא למימר שכח דאם איתא דהוה דם כשנתייחד עמה לא הוה שכח אבל בפ"פ איכא למימר דלא אסיק אדעתיה. ואם תאמר דמכל מקום אם איתא דפתח לה פתח דם הוה יוצא ויש לומר דאפשר למפתח בלא דם ולפר"ח ז"ל איכא לאוקמי בבוגרת שכלו בתולי דמיה שפתח פתחה ולאו אדעתיה כיון דליכא דם ובכל בתולה אפשר לפתוח פתח בלא דם כדשמואל ומיהו ההיא דשמואל אסיק נמי דפתחה נעול מדאין ריחה נודף ושמא י"ל דמחמת דם נמי אין ריחה נודף ע"כ:

וכתוב בקונטריסין כתוב בגליון ולפי' ר"ח א"ש וכו'. פי' הא דקאמר מאי לאו דקא טעין פ"פ דכיון דר"ח מפרש דר' אלעזר לא איירי אלא או בבוגרת או במוכת עץ אם כן מאי קא מייתי ראיה ממתני' דילמא מתני' לא איירי אלא בנערות וקטנות שיש להם דמים על כן מפרש הגליון דלפר"ח א"ש דמאי דקאמר מאי לאו בפ"פ מסתבר ליה לאוקמי בכל הנשים ואפילו בבוגרת ודוחה לא בטענת דמים ולא איירי בבוגרת פי' ואיירי נמי אף בנשים שאין להם דמים שמתוך שאנו צריכין להעמיד באותם שיש להם דמים מוקמינן נמי בהני דלית להו דמים דלא פלוג רבנן והשתא ניחא דלא הוי הן ולאו וזה שמעתי ממ"ה ה"ר ישראל ז"ל. ע"כ:
עוד כתוב בגליון תוספות אחר וז"ל מאי לאו דקא טעין פ"פ דטענת דמים מסתמא כשנתייחד עמה אם היו אז דמים בשעת תשמיש היתה מראה לאביה ולאמה או לבעלה כדי שלא יהא לו לב עליה כשישאנה אחר כך דטענת דמים אף ביהודה יכול לטעון אבל פ"פ אינה מרגשת אם פתח נעול ואם לאו ואינה מגדת והשתא א"ש דלא פריך מרישא דפשיטא דאיכא לאוקמי בטענת דמים ע"כ. ובקונטריסין כתוב וז"ל תימה מה חילוק יש בין זה הגי' ובין הגי' הראשון כי ה"ר אליעזר עשה שניהם ויש לומר שהיה קשה לו על הגי' הראשון שאין סברא לומר לא היה שוכח כיון שיש חזקה דאין אדם טורח כו' אבל זה הגליון א"ש דאף על פי שיש חזקה דאין אדם טורח בסעודה כו' אכתי יש חזקה אחרת כנגדה דאם היו דמים בשעת תשמיש היתה מראה לאביה ולאמה ע"כ ואני בתוספותי מצאתי הגי' הראשון בשם תוס' ה"ר שמשון משאנץ:

ולמאי אי לאוסרה עליו ביהודה אמאי לא. פירוש דקים לן דהלכה כרבי אלעזר ואפילו בפ"פ וכיון שכן לענין איסורא כל שטוען ברי נאמן לאוסרה עליו דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואפילו בטוען כי כשנתייחד עמה הוא שמצא פ"פ דכי אמרינן ביבמות טענת בתולים בשנסתרה לאלתר ה"מ לענין כתובה אבל לאוסרה עליו לעולם נאמן כל זמן שלא בא עליה ואמרינן דאם בא עליה אחר כך כבר הורה דשריא עליה. הריטב"א. אזיל בשיטת רבותיו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ומה שנ"ל לשיטת רש"י הא כתיבנא לעיל:

מאי לאו דקא טעין טענת פ"פ כו'. כבר הרחבנו בביאור ההכרע לדעת התוס' ומ"ש הרא"ש וה"ר אליעזר בגליונותיו וכל דברי הרא"ש והגליונותיו הם בנוים על דברי רש"י וכתבו התוס' וז"ל מאי לאו דקא טעין טענת פ"פ. וביהודה אף על גב דאיכא חזקה לא מהימן כדפירש בקונטרס א"נ כיון דנתייחד עמה ודאי בא עליה דלא מוקי איניש אנפשיה כו'. פי' לא נסתייעו מפרש"י אלא לתרוצי דביהודה נמי נימא חזקה דאין אדם טורח בסעודה כו' אבל לענין לאכרועי דמיירי בפ"פ עיקר ההכרע היינו דמשמע ליה דמיירי בכל ענין וכדכתיבנא לעיל לשיטת התוס' ואפילו לתרוצי הך קושיא דאמאי לא מהימן ביהודה לא סגי להו כדפרש"י דאכתי קשיא דכיון דמספקא לן אי בא עליה ושכח או הערה כו' נימא אוקי ממונא בחזקת מריה לכך תירצו תירוצא אחרינא דכיון דמתייחד עמה ודאי בא עליה דלא מוקי איניש אנפשיה כו'. ודע דהא כתיבנא לעיל דלשיטת רש"י ר' אלעזר מיירי אפי' דלא קים ליה ולהכי כתב דר' אלעזר דוקא לאוסרה קאמר ולא להפסידה ושמואל מיירי בקים ליה ולכך נאמן אפי' להפסידה ובבחור דלא קים ליה לא מהימן וכדכתיבנא לעיל וכדבעינן למכתב לקמן בס"ד וכיון שכן לא מצינן לפרושי הא דקאמר הכא מאי לאו דקא טעין טענת פ"פ כו' כדפרשי' לה לעיל גבי מילתא דר"א, דלעיל ה"ה מאי לאו דקא טעין פ"פ אלמא אף על גב דלא קים ליה מהימן ומשני לא דקא טעין טענת דמים פי' דטענה מבוררת היא וליכא למימר לא קים ליה קמ"ל ר' אלעזר דבטענת פ"פ נמי נאמן אף ע"ג דאיכא למימר דלא קים ליה אבל הכא ע"כ שמואל מיירי דקים ליה בטענת פ"פ כמו בטענת דמים וכגון בנשוי ואם כן מאי הפרש בינייהו בין טענת דמים לטענת פ"פ לכך פרש"י דההפרש היינו דטענת פ"פ אף ע"ג דקים ליה אי אפשר להתברר אלא על פיו ומפיו אנו חיים אבל טענת דמים אפשר להתברר כגון שהיו להם שושבינים שמשמשו אותן ולא נעשית אונאה בדבר וטענה ברורה שנתבררה על ידי אחרים היא והיינו דמשני הכא לא דקא טעין טענת דמים דאי לאו דשמואל הוה אמינא דדבר שאינו יכול לברר אינו נאמן להפסידה כתובתה והא דדייקינן ממתני' הא בגליל מצי טעין מיירי כגון דטעין טענת דמים וכגון שהיו להם שושבינים כו' וכדפרש"י קמשמע לן שמואל דאף על גב דלא העמיד שושבינים ואינו יכול לבררו נאמן ומיהו טענה מבוררת לגבי נפשיה בעי' וכגון בנשוי אבל בחור דלא קי"ל לא מהימן וכדכתיבנא. וקשה קצת דאם כן אמאי נקט שמואל פ"פ ה"נ הוה מצי למנקט טענת דמים ולאשמועינן רבותא דאף על גב דלא העמיד שושבינין נאמן. עוד הק' הריטב"א על פרש"י דהא סתם גליל אין ממשמשין ואף על פי כן יש להם טענת בתולים והשתא בגליל איירי ע"כ. והתוספות לא פירשו כן אלא דהכא נמי מתפרש כדלעיל ואזלי לשיטתייהו דסברי דר"א נאמן לאוסרה קאמר וה"ה להפסידה ואף על גב דלא קי"ל וכמ"ש ז"ל לעיל גבי אי למיתב לה כתובה וה"פ הכא מאי לאו דקא טעין פ"פ ואף על גב שאינה טענה מבוררת דאיכא למימר דלא קי"ל ומשני לא דקא טעין טענת דמים דהויא טענה ברורה מדאין סדינין מלוכלכים בדם וקמשמע לן שמואל דאע"ג דלא הויא טענה ברורה כגון בבחור דלא קי"ל א"נ אפילו בנשוי הא איכא למימר דלא קי"ל אפ"ה מהימן כנ"ל ולשיטת התוספות ע"כ נצטרך לומר דבטענת פ"פ וטענת דמים מיירי שהיא טוענת שהוא בא עליה באירוסין או אומרת בתולה שלימה הייתי אבל לשיטת רש"י ז"ל שפיר מיירי בכל טענה שתטעון היא ואפילו משארסתני נאנסתי או מוכת עץ כיון דהעמידו שושבינין ולעיל נמי גבי ר' אלעזר דמיירי לאוסרה הא ודאי דמיירי בכל טענה דלאוסרה לעולם נאמן ואפילו הכי גבי מילתא דשמואל לפום קושטא דמילתא אפילו דלא העמיד שושבינין מכל מקום טענה ברורה בעינן וכיון שכן עדיפא חזקה דאין אדם טורח בסעודה כו' ואיכא למימר דאף על גב דטענה איהי משארסתני נאנסתי דלא מהימנא ומתני' דהיא אומרת משארסתני נאנסתי מיירי בדאיכא מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך והיכא דטעין פ"פ אין כאן מגו דמוכת עץ פתחה סתום וכמ"ש ר"ח ואפילו תימא דהיכא דטענה איהי משארסתני נאנסתי דמהימנא אין להקשות דלהימנא לדידה אפילו היכא דטענה בתולה שלימה במגו דאי בעיא אמרה משארסתני נאנסתי דמגו במקום חזקה לא אמרינן אבל לשיטת התוספות קשיא דכיון דמיירי שמואל אפילו דלא קי"ל אם כן אין כאן חזקה גמורה דדילמא לא ידע דלא אמרינן חזקה אין אדם טורח וכו' אלא כדי שלא נאמר דילמא משקר אבל אי מספקינן דילמא לא ידע מאי חזקה איכא הכא ומכל מקום תירצו התוספות דהוי מגו במקום חזקה והוצרכו לתירוצם לסניפין דמגו להוציא. דוק ותשכח כנ"ל והרמב"ן והרשב"א האריכו בזה וכדכתיבנא לעיל. ועוד כתב הרשב"א ואם תאמר כיון דאילו אינה מכחשת מהימנא וגביא כתובה השתא נמי מהימנא משום מגו איכא למימר מגו לאפוקי ממונא במקום ברי וברי לא אמרינן ואף על גב דאיכא שטר כתובה אפוקי ממונא הוא ולא דמי לההיא דאמרינן בפרק שבועת הדיינין בענין ההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא א"ל ולא פרעתיך בפני פ' ופ' א"ל הנהו סיטראי נינהו ואמר רב פפא איתרע שטרא וה"מ דא"ל פרעתיך בפני פ' ופ' אבל בפני עדים לא מגו דאי בעי אמר להד"מ כי א"ל סיטראי נינהו מהימן דאלמא כל לאוקומי שטרא לאו אפוקי ממונא חשבינן ליה דהא ליתא דהתם היינו משום דההוא שטרא שעת הכושר הוה ליה אבל הכא אם איתא דזנתה תחתיו שטרא כמאן דליתיה דמי דלא חל שעבודא דשטרא כלל וא"נ אם זנתה קודם (שזינתה) לא חל שטרא כלל למאן דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה וקי"ל כוותיה ורבינו נ"ר תירץ אף על גב דאיכא למימר מגו כיון דעכשיו הוא מכחישה ומסייע ליה חזקה דאין אדם טורח כו' לא אמרינן מגו במקום חזקה ואף על גב דבעיא היא בפ"ק דב"ב אי אמרינן מגו לאפוקי ממונא במקום חזקה בהא ליכא מ"ד ע"כ. ולקמן גבי פלוגתא דרשב"ג אי כתובת אשה מן התורה אכתוב מ"ש הרשב"א בשיטה זו של רש"י דפי' בהעמדת שושבינין בס"ד:
וז"ל שיטה ישנה לא דקא טעין טענת דמים פירוש שהיא טענה ברורה לו שלא מצא דם בתולים אבל טענת פ"פ אינה ברורה לו דאפשר שהטה ורש"י ז"ל פי' כגון אם העמיד שושבינין ולא מצא דם והיא טוענת אבד דכיון דאיכא שושבינין הרי טענתה רעועה ובגליל היו מעמידין שושבינין במקומות כדמוכח לקמן והא דתנן דביהודה האוכל אצל חמיו שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שמתייחד עמה פי' שאם הוא טוען פ"פ מצאתיה עכשיו והיא אומרת כבר בא עלי כשנתייחד עמי בבית אבי נאמנת דמסתמא בא עליה והיא טוענת לא כי אלא פתח סתום מצא נאמנת משום מגו דהוה מציא אמרה כבר בא עלי ואם היתה טוענת כן לא היה לה הדבר קלון שהרי לכך היו מייחדין אותן שיהא לבו גס בה אבל ביהודה במקום שהיו מעמידין שושבינין ולא נתייחד עמה טענת דמים ודאי יכול לטעון וכן נמי טענת פ"פ ואם לא נתייחד עמה ולא העמיד שושבינין אינו יכול לטעון טענת דמים דאנשי יהודה רמאין היו ולכך היינו חוששין שמא יאבד. ואם תאמר כשהיו מעמידין שושבינין נמי למה היינו מאמינים אותן בטענת פ"פ ועדיין מה הועלנו בתקנתנו שהרי הם רמאין ויטענו פ"פ מצאתי ונאמנים ויש לומר מאי דמצינו לתקוני מתקנינן ואם לא העמיד שושבינין אינו נאמן לטעון טענת דמים כיון שיש תקנה בשושבינין והכי מקשה לה ומתרץ לה בירושלמי. ועי"ל דפ"פ הוא מתבייש מלטעון לפי שהיא טענת פריצות וכדאמרינן לקמן מברכתא חביטא ליה. ואם תאמר בטענת פ"פ אינו נאמן בשלא העמיד דהא ליכא לתקוני ביה מילתא ולמה נאמן בטענת פ"פ יותר בשושבינין ולא בלא שושבינין יש לומר כי ליכא שושבינין כיון שאינו יכול לטעון טענת דמים אינו יכול לטעון טענת פ"פ שלא רצו חכמים לחלק בהן ואנו למדין דביהודה נמי כשלא נתייחד עמה והעמיד שושבינין הוא יכול לטעון טענת פ"פ מדאמרינן אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שהוא מתייחד עמה וקס"ד לאוקמה בטענת פ"פ ואיכא למידק דוקא היכא דנתייחד עמה אבל היכא דלא נתייחד אלא שהעמיד שושבינין יכול לטעון טענת פ"פ וכן אנו למדים דאם לא נתייחד עמה ולא העמיד שושבינין אינו יכול לטעון טענת בתולים ואפילו טענת פתח פתוח מדאמרינן לקמן ביהודה כל שלא מושמש אינו יכול לטעון טענת בתולים דמשמע אפילו טענת פ"פ דאינו יכול לטעון טענת בתולים משמע שאינו בא לבית דין כלל כדפרש"י ז"ל גבי וליחוש שמא תחתיו זינתה לקמן דכי קתני אין השני יכול לטעון טענת בתולים משמע שאינו בא לב"ד. ע"כ:

בד"ה כל היוצא כו' אם לא מהני אלא למי שאין לו בנים ויש לו יבם ועוד כו' עכ"ל ר"ל דודאי משום שלא תזנה אשתו תחתיו לא היה נותן לה גט ע"ת זה שאם ימות שהרי אם לא ימות תזנה באיסור א"א והקשו ועוד דתנן כו' דאע"ג דאמר מהיום ה"ל א"א גמורה כו' וא"כ נאסרה לדוד כל ימי חיי אוריה ומי שהבין דברי התוספות בזה בדרך רחוק מחק מלת ועוד ודו"ק:

בד"ה אי למיתב כו' משום דאית לן למימר דשמא אינו בקי בפתח פתוח ואוקמוה כו' עכ"ל קושטא קאמרי דלמאי דבעי למימר השתא דלא קים ליה בפתח פתוח בלאו ס"ס נמי אין נאמן לאוסרה אפילו באשת כהן ובקבלה אביה כו' משום דאוקמוה בחזקת היתר וה"ה למאי דבעי למימר השתא אי למיתב כתובה כו' ואינו נאמן לאוסרה איכא לאוקמא מתני' בפשיטות אפילו באשת ישראל שקבלה קדושין אחר שהיתה בת ג' דאינו נאמן לאוסרה משום הך ס"ס דקאמר תלמודא לעיל ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון אבל כתובתה הפסידה דליכא ס"ס דבספק שאינו תחתיו נמי לית לה כתובה מאתים לכ"ע אלא דקושטא קאמרי התוספות דלמאי דבעי למימר השתא דלא קים ליה הרי אפילו באשת כהן ובקבלה אביה כו' אינו נאמן לאוסרה בלאו ס"ס אלא משום דאוקמוה בחזקת היתר ולענין כתובה אוקי ממונא בחזקת מריה וליכא נמי ס"ס וכמ"ש התוספות ודו"ק:

בא"ד משום דבאותו מנה הוה ס"ס לא מפסדא כו' וכתב מהרש"ל יש מקשים והלא הוא מודה לה שנאנסה ויש לה מנה ומאי ס"ס איכא ונראה כו' עכ"ל ע"ש באורך ואין מקום לקושיא זו דע"כ מה שהוא אומר עד שלא ארסתיך לא שהוא אומר שכן בודאי דאם הוה ידע כבר דבעולה היתה קודם שנשאה מאי טעמא דמאן דאמר דמקח טעות גם ממנה דהא בחזקת בעולה נשאה ואם עתה נתברר לו בעדים מאי טעמא דמאן דאמר היא נאמנת [ועוד] שהרי בדין טענת בתולים קתני לה וכמ"ש מהרש"ל אלא שטוען עד שלא ארסתיך דאז ודאי לא יהיה לה רק מנה למאן דאמר מקח טעות ממאתים ולא יהיה לה כלום בודאי למאן דאמר מקח טעות אף ממנה אבל אחר שאירסה איכא לספוקי שיתן לה מאתים אם היה באונס ודו"ק:

בא"ד דמוכת עץ לא שכיח דהא כו' עכ"ל ר"ל לרבי יהושע דקיימינן הכא ולעיל שכתבו דמוכת עץ שכיח היינו לר"ג דקי"ל יכוותיה וק"ל:

בד"ה מאי לאו כו' דקס"ד בטענת דמים ליכא למיחש לאיקרורי כו' עכ"ל אין לפרש שהוצרכו לזה דאל"כ אמאי לא אסיק המקשה אדעתיה לשנויי כדשנינן לא דקטעין טענת דמים דא"כ רב יוסף דקאמר לקמן כה"ג אמתניתין דהאוכל אצל חמיו כו' מאי לאו דקטעין טענת פתח פתוח אמאי לא תקשי להו כי הכא אמאי לא אסיק אדעתיה דרב יוסף לשנויי כדשנינן וליכא לתרוצי התס כי הכא וע"כ הנראה דהא ודאי לא קשיא להו דהמקשה ס"ד דאיירי מתני' סתמא בכל עניני טענות בין בטענת דמים בין בטענת פתח פתוח והמתרץ השיב לו דלא איירי אלא בטענת דמים וכן דרך התלמוד אלא דקשיא להו הכא דאביי דהוה תלמידו דרב יוסף ודאי דהוה שמיע ליה דשקלינן וטרינן מקמיה הא דרב יוסף דקאמר תנינא מהך דהאוכל אצל חמיו כו' ודחינן ליה לא בטענת דמים וא"כ מאי קא קשיא ליה לאביי בתר הכי למימר תנינא מההיא דבתולה נשאת כו' כיון דאיכא נמי לדחויי הכי ואהא תירצו דס"ד דאביי דהכא לית לן לאוקמא בטענת דמים דליכא למיחש ביה לאיקרורי כו' ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה נאמן להפסידה כו' ור"א נמי מצי סבר דנאמן להפסידה כו' לאוסרה לרבותא וכ"ש כו' כדמוכח הסוגיא כו' עכ"ל אבל רש"י פי' בהדיא בתחלת הסוגיא לר"א דנאמן לאוסרה ואינו נאמן להפסיד כתובתה ונראה לקיים פירושו דודאי בסוגיא דלעיל בעי אביי למימר אי למיתב לה כו' היינו לפום הסברא דלא קים ליה בפתח פתוח ולהכי אינו נאמן לאוסרה דאוקמה אחזקת היתר אבל נאמן להפסיד כתובתה דאית לן למימר דאוקי ממונא בחזקת מריה אבל למאי דסבר (א) ר"א דקים ליה בפתח פתוח נימא אדרבה דנאמן לאוסרה דשויה לנפשיה חתיכה דאיסורא כההיא דקדשתיך אבל להפסיד כתובתה אינו נאמן דנימא במזיד משקר להפסידה ולית ליה לר"א הך סברא דלקמן חזקה אין אדם טורח כו' ומהאי טעמא כתבו התוספות גופייהו דאיצטריך שמואל לאשמועינן דנאמן להפסיד כתובתה ודו"ק:

בד"ה אבל בגליל כו' דביהודה נאמנת במגו כו' ולא בגליל דליכא מגו כו' עכ"ל ק"ק (ב) דאי לא אמרינן מגו להוציא כמ"ש התוספות לקמן מאי איכא למימר ודו"ק:

בד"ה לא דקא טעין כו' ונהימנה לדידה במגו דאי בעיא אמרה משארסתני כו' דאי בעיא אמרה מוכת עץ כו' עכ"ל הא דנאמנת לר"ג התם אי משום מגו דמוכת עץ אי משום חזקה דחזקת הגוף דבתולה היתה כדמסיק לקמן והכא בטוענת בתולה הייתי ליכא למיזל בתר הך חזקה דבתולה היתה משום דהך חזקה דאין אדם טורח בסעודה עדיפא לומר דלא משקר והך חזקה דאין אדם טורח כו' לא שייכא התם שהרי היא אינה מכחישתו ולכך לא קשיא להו הכא אלא דנהימנה לדידה במגו אי דאי בעיא אמרה משארסתני כו' ואי דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני דאז לא היתה מכחישתו ונאמנת והיינו דוקא הכא לענין ממון דשייך מגו אבל לענין איסורא (ג) דלא שייך להתירה משום מגו לא כתבו לעיל אלא להתירה על ידי טענת מוכת עץ משום ס"ס ותירצו שם כיון דאין גנאי לטעון אין להסתפק בכך אבל הכא בטענת מגו לגבי ממון ליכא לתרוצי הכי ומיהו לקמן גבי מדברת עם א' כו' משמע דאמרינן מגו לענין איסור:

תוס' בד"ה אי למיתב כו' ואוקמא בחזקת היתר כו'. נ"ב כך הוא לפום ריהטא לפי שאין הסברא נותנת שתהא מפסדת כתובתה לעולם אפי' בס"ס משום דאוקי ממונא בחזקת מריה ומש"ה בעי למימר דלא הוי ס"ס ממש אבל לפי האמת דאמרי' שפיר דהוי ס"ס ממש וצ"ל דאינה ס"ס לגבי כתובה דאונס לא חשיב ספיקא דשמא נאנסה מקודם א"כ לפ"ז לא צריכנא לומר דאוקמא בחזקת היתר אלא משום דהוה ס"ס לענין איסורא ודו"ק:

בא"ד משום דבאותו מנה הוי ס"ס לא מפסדה כו'. נ"ב יש מקשים והלא הוא מודה לה שנאנסה ויש לה כתובה מנה ומאי ס"ס איכא ונראה דל"ק מידי דהוא משיב לפי טענתה שנאנסתי שמא מקודם וה"ה נמי דטוען שמא ברצון שהרי בטענת בתולים בא עליה כדתנן לקמן הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי כו'. (עיין במהרש"א):

בא"ד דספק קודם שנתארסה כו' נ"ב פי' ויש לה מנה:

בא"ד ספק אחר שנתארסה. נ"ב פי' והפסידה כל כתובתה:

בא"ד דאימור קודם שנתארסה כו'. נ"ב ולפי האי שינויא לא מתוקמא מתני' בפחות משלש שנים. גליון תוס':

בתד"ה כל היוצא כו' והשתא מהיום דהכא אין שייך לומר מעת שאני בעולם. דהא נתינת הגט היה אף שיהיה בעולם רק שנשבה ולא יחזור אלא מיום כתיבה כו':

בא"ד וא"ת והרי חזר כו'. הניחא לפירש"י שאם ימות במלחמה יהא גט והרי ס"ס מת במלחמה אבל לפירושם אם לא יחזיר ס"ס הרי חזר ונתבטל הגט תיכף בחזרה וק"ל:
בתד"ה אי למיתב לה כו' ואוקמה בחזקת היתר כו'. לא רצו לומר בלא חזקה מטעם ס"ס דאת"ל בקי שמא באונס בפחות מבת ג' שנים ושמא אינה תחתיו באשת כהן אבל לענין כתובה אף באת"ל אינה תחתיו מ"מ מפסידה מכתובתה בכנסה בחזקת בתולה ומ"מ מצי להקשות קושיתם דמ"מ הוי ס"ס אף באשת כהן שמא באונס ומכ"ש באשת ישראל כו' וה"ה למאי דקאמר למיתב כו' מצי איירי מתניתין באשת ישראל ובקידש לאחר ג' דלענין איסור הוי ס"ס וכדלעיל וכתובה אין לה דאף דלא זינתה תחתיו שריא לבעלה ואין לה כתובה רק התוס' האמת קאמרי דלמה דקאמר השתא דאינו בקי בפ"פ בלא ס"ס שריא לבעלה דאוקמה בחזקת היתר וכעין זה כתב מוהר"ש יצ"ו:
ודאי בשמעתין אין להקשות מאי סייעתא ממתני' דלמא לעולם בטוען פ"פ והיא אומרת בתולה הייתי אינו נאמן דלא קים ליה רק בטוענת הוא בא עליה באירוסין דודאי קים ליה ונאמן לאוסרה עליו דשויא אנפשיה כו' דמשום זה לא היה תקנה ליום רביעי דדלמא לא יהיה לו טענה ואף שיהיה לו טענה תהא נאמנת לומר בתולה הייתי (נ) ועוד דא"כ אף באומרת אתה באת עלי תהא נאמנת במגו דבתולה הייתי ועיין בזה במה שאכתוב בסמוך אי"ה (ס) ולהכי מקשו שפיר וקשה והא הוי כו' אף דבטענת הוא בא עלי באירוסין כו' ליכא ס"ס דשמא אינו בקי כו' (ע) ואין שייך לומר לגבי ממון ס"ס מה שהוא טוען בודאי שהוא שקר וק"ל:

בא"ד דאי אמרת אפילו בס"ס מפסידה אמאי אית לה אפילו מנה כו'. נימא דלמא משנתארסה זינתה ברצון ואין לה כלום. ואף שהוא טוען לא כי אלא עד שלא ארסתיך כו' היינו בשמא כמ"ש התוס' לקמן במתני' אע"ג דתני לא כי כו' ליכא למיטעי דמנא ידע שיטעון ברי אי ידע בעצמו לא היה כונסה ואי ע"י עדים מ"ט דמ"ד נאמנת. או למה נקיט מתני' טענתייהו בכה"ג שהוא טוען עד שלא כו' אלא משום דלא מצי למיטען בע"א ולהפסיד לגמרי משום דהוי ס"ס וק"ל:

בא"ד והשתא אתי שפיר הא דתנן מ"ע כו'. בהך מתני' גופיה מיניה וביה נמי מוכח כן [הוכחה שלמעלה דבס"ס לא מפסידה וס' תחתיו באונס לא מיחשב ס'] דלר' יוחנן נותן לה מנה ולא אמרי' שמא זינתה תחתיו ברצון. משום דהוי ס"ס באותו מנה לא מפסדה שמא קודם שנתארסה ואת"ל אחר שנתארסה אימור באונס כמו שהוכיחו התוס' מהך דמשארסתני נאנסתי. ולענין שתטול מאתים לא מהני ס"ס דשמא מ"ע ושמא [תחתיו] באונס דבשניהם נותן מאתים לר"י אלא או משום דתחתיו באונס אינו ס' גמור או ס' דמ"ע אינו ס' משום דלא שכיח וק"ל:

בא"ד היינו אליבא דר"ג אבל לר"י כו'. דהשתא בר"י קיימינן דאמר אינה נאמנת אבל לעיל בד"ה ואיבעית אימא הקשו מס' מ"ע לפי האמת דקי"ל כר"ג ושם תי' דאנן לא עבדי' לה לס' כיון דאינה טוענת אבל הכא היא טוענת באמת מ"ע לזה הוצרכו לומר דר"י ס"ל דל"ש אפילו בטוענת כו' ובסמוך הקשו דלהימנה במגו דודאי קושטא טענה דאי רצתה לשקר הוית היא מצית למיטען מ"ע וק"ל:
בתד"ה מאי לאו כו'. ובסמוך במאי לאו דר"י [לא הקשו]. בתחלה אמרתי דהעירו למה אמר אביי לשון אף אנן נמי תנינא ולא מקשה מאי קמ"ל כר"י ור"י מ"ט קאמר מאי קמ"ל א"ו ר"י לא אסיק כלל אדעתיה הא דטענת דמים ולהכי מקשה מאי קמ"ל בהכרח משא"כ אביי מדלא מקשה מאי קמ"ל אסיק אדעתיה נמי טענת דמים א"כ אף סייעתא ליתא לזה כתב דקס"ד כו' וזה אינו אמת. ומ"ש מוהר"ש דאביי תלמידו דר"י הוה ושמע מסתמא מקודם המשא ומתן של ר"י אמימרא דר"י אמר שמואל ואם כן מאי קארי ליה [דקאמר] אף אנן נמי תנינא הא ידע כבר דאיכא למידחיה לא טענת דמים כו' וסיים ותו לא מידי וגם זה אינו מחוור:
והנראה לענ"ד דבסמוך בר"י הקשו בלא"ה מנ"ל דלמא ביהודה נאמנת לומר אתה באת עלי וכו' ותירצו דמשמע ליה א"י לטעון בכל ענין כו' ולזה קאמר שפיר מאי לאו כו' דלענין דמים ומשום דהוי טענה ברורה שיכול לברר ע"י מפה מה לי יהודה או גליל לענין טענת בתולה הייתי הא יכול לברר במפה (פ) בשלמא בטענות פ"פ ניחא דביהודה א"י לטעון אם היא טוענת אתה באת עלי פשיטא דנאמנת ואף אם היא טוענת בתולה הייתי נאמנת במגו דאי בעי אמרה באירוסין בא עלי ואף שהוא כנגד החזקה אמרינן טועה הוא בפ"פ והיא קושטא קאמרה [אף דר"י ס"ל החזקה וגם דקים ליה כמ"ש הגאון בעצמו בסמוך מ"מ היכא דאית לה מגו אמרינן דודאי קושטא קאמרה והוא טועה] אבל בגליל שאינו מתייחד עמה ולא יכולה לטעון הוא בא עלי באירוסין אף בתולה הייתי אינה נאמנת ליטול כתובה אבל בטענת דמים שיכול לברר [ע"י מפה] דשקר אומרת בטענת בתולה הייתי אמאי נאמנת ביהודה. ולפי"ז צ"ל מה דמתרץ דקטעין טענת דמים דמיירי היכא דנאבדה המפה שלא היה יכול להראות ולברר דבריו בפנינו אבל הוא טוען שבדק במפה ולא ראה דם דהוי טענה ברורה לו [וא"כ לפי התי' נמי איירי בכל הטענות בין בטענת שבא עלי באירוסין בין בטענת בתולה הייתי] אבל פ"פ לעולם לא קים ליה (צ) אבל אם נפרש כפרש"י [דלפי התי' דמיירי בט"ד מיירי] שיכול לברר ע"י מפה בפנינו וכגון שהיה לו שושבינין כו' ביהודה אמאי מהימנא והיה צ"ל דמיירי בטוענת באירוסין בא עלי ולמתרץ לא איירי בכל ענין א"כ לפי"ז הוי מצי לשנויי אף דמיירי בפ"פ מ"מ הך דיוקא דבגליל נאמן היינו דוקא בטוענת באירוסין בא עלי וכקושית התוס' [אלא ודאי כדפרישית] ודו"ק:
בתד"ה נאמן כו' וכ"ש דנאמן להפסיד כתובתה כדמוכח הסוגיא דלעיל. ורש"י כתב לעיל אבל להפסיד כתובתה אינו נאמן והכי משמע בסמוך דיש סברא לאוסרה ולא להפסיד כדקאמר אי לאוסרה ביהודה אמאי לא וכו' והיינו דלמאי דאמרי' קים ליה בפ"פ סברא יותר לאיסור מלהפסידה דשויא עליה חתיכה דאיסורא וק"ל:
בתד"ה אבל בגליל וכו' אבל כשטוענת בתולה הייתי בגליל נמי מהימנא וי"ל כו'. לא תי' בקצרה דאילו נאמנת בגליל לומר בתולה הייתי היה לה להיות נאמנת גם הטוענת באירוסין בא עלי במגו דבתולה הייתי ואי משום דמגו במקום חזקה לא אמרינן (ק) לפי תי' דהשתא נמי אי לא אמרינן מגו במקום חזקה ביהודה אמאי נאמנת לומר בתולה הייתי (ר) ואפשר דאין זה מגו דלא ניחא לה למיטען בתולה הייתי שמתירא שמא יבורר ע"י מפה שאין בה דם:

בא"ד אבל קשה כו' ויש להם טענת בתולים כו'. אפ"ל לכאורה דלישנא דיש להן טענת בתולים י"ל בעדים אבל לא שהוא נאמן משא"כ הכא דתנן ביהודה א"י לטעון כו':
בתד"ה לא דקטעין וכו' במגו דאי בעי אמרה מ"ע כו'. לר"ח דפתחה סתום מקשה למאי דקאמר בט"ד ולפרש"י למאי דקאמר דטוען פ"פ (ש):

רש"י ד"ה ביהודה אמאי לא. והא ודאי מאחר זינתה כו'. כצ"ל:

תד"ה כל. אלמא אע"ג דאמר מהיום כו' ודמפרש בגמרא באומר כו'. כצ"ל:

בא"ד אלא ה"ה אם נשבה. וכן פרש"י בעצמו בשבת (נו):

בסה"ד ולפי' הקונטרס קשה קצת איך בא עליה כו'. ק"ל דזה קשה טפי לכ"ע לתירוצא קמא דאונס הואי דודאי א"א הואי. ונ"ל דכוונתם להקשות על הא דאיתא בשבת שם כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה ומביא ע"ז הא דכל היוצא כו'. אבל לכאורה י"ל דהיינו הא דמשני שם שבקש לעשות ולא עשה ודלא כפרש"י שם וי"ל משום דבזה אכתי לא ניצל מחטא כדאיתא בנזיר (כג) דאשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה דצריכה כפרה וסליחה ע"ש. משא"כ לפרש"י א"ש דמחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה כדאיתא בקדושין (מ). והא דאיתא בשבת (סד) דגם הרהור עבירה צריך כפרה. ובמ"ר ויקרא (פ"ז) דעולה באה על הרהור הלב. נ"ל דמחשב לעשות שאינו עושה עתה כלום רק שמחשב לעשותה לאח"ז. ע"ז אינו נענש כלל. אבל הרהור הוא שמהרהר עתה בה ומצייר יופיה בלבו אף שאינו מחשב כלל לעשותה בפועל זה מיקרי חוטא וצריך כפרה:

תד"ה אי. וי"ל דלא חשיב ס"ס כה"ג כו' דאימר קודם שנתארסה נאנסה. נ"ל דר"ל דא"ת דפתחה פתוח דהיינו שנבעלה יש שני צדדים להפסידה כתובתה. א' אם נבעלה קודם שנתארסה. ב' אפי' א"ת לאחר שנתארסה דלמא היה ברצון. ולזכותה אין לה אלא צד אחד דהיינו שנאנסה אחר שנתארסה והוה כמו מיעוט דאינו מצטרף לס"ס כמש"כ לעיל בד"ה ואב"א (ועמש"כ שם). ולפ"ז יש לנו חלוק מרווח בין לאוסרה עליו דא"נ משום דשם הוה ספק שקול. ספק תחתיו ספק אינו תחתיו לכן מצטרף לס' שאינו בקי והוה ס"ס גמור. משא"כ לענין כתובה כדאמרן ולא נצטרך לחילוקם דלעיל מטעם החזקות:

תד"ה לא. דאין זה מיגו דמיפסלא נפשה מכהונה. ועי' לקמן (כב ב) בתו"י בסה"ע כה"ג. ועמש"כ בב"ב (קלד ב) בד"ה מאי שנא בס"ד:

תד"ה אי למיתב לה וכו' דאי אמרת אפילו בס"ס מפסדה [אב"ה עי' מ"ש אאמ"ו זצלה"ה לקמן דף יב ע"ב]:

תד"ה מאי לאו דקטעין פ"פ, נראה לפרש דקס"ד דבטענת דמי' כו'.
נראה ביאור דבריהם דבשלמא במאי דאמר רב יוסף בסמוך על האי דבגליל מצי טעין מאי לאו דקטין פ"פ ליכא קושיא די"ל דמה דקתני דינא דמצי טעין משמע סתם בכל טענות בין דמים בין פ"פ, אבל הכא דלא קתני דינא דמצי טעין אלא דנשאת ליום הרביעי דיבוא לב"ד ולטעון דבזה ל"ש סתמא קתני דהא עכ"פ נשאת בד' דהא אנן לא ידעינן מה יטעון ושמא יטעון טענת דמים, ומהרש"א חנם נתקשה בזה:

ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תקח הבעל הטורי' כ' דבתורה מרומז כבר דכל היוצא למלחמה יכתוב גט כריתות לאשתו וצ"ל מן התורה כותב גט על תנאי שאם לא יחזור בסוף המלחמה אמנם בזה התנאי איכא כמה עיקולי ופשורי וכמ"ש פני יהושע בגטין שם שאם יארע לו מקרה אחר כמו שקרה באמת לאורי' שמת ולא מחמת מלחמה ה"ל כמו ניתק מחולי אל חולי ועקרוהו רבנן לקידושי וכל בעילותיו זנות ע"כ איכא דחשו להו וכ' גט כריתות ממש הכורת בלי שום תנאי ואלו נתנו כן בצינעא כמ"ש תוס'. ונ"ל דבני ישי נמי נתנו גט על תנאי בצאתם למלחמה. ובהיותם במלחמה חדש ישי זאת ההלכה וחשש לבעילת זנות על כן שלח להם שיתנו גט ממש וזה מרומז ואת אחיך תפקוד לשלום ר"ל שיהי' פקודתם שלום כי הביאה יקרא פקידה כמו ופקדת נוך ולא תחטא ה"נ יעשה שיהי' בעילתם שלום ולא בעילת זנות הא כיצד ואת ערובתם תקח מה שעדיין מעורב בינם היינו התנאי אותו יבטל ויהי' גירושי' בלי תנאי וק"ל.

ובזה ניחא לי מה דקשה וכי ללישנא קמא דאונס הוה נימא דחטא דהע"ה והא"ש דפליגי בהא דירושלמי דלחד מ"ד בסנהדרי' לא ישתמש מלך בכלי שנשתמש בו חול ר"ל באשת הדיוט והקשה בפרשת דרכי' מבת שבע ותי' דאתי' כמ"ד שעדיין לא בא עלי' אורי' מעולם ע"ש והשתא לפ"ז ע"כ לא כ' לה גט כריתות ממש כ"א על תנאי אם לא יחזור דלא הי' לו למיחש לבעילת זנות שהרי לא בא עלי' מעולם ונ"ל דנהי דכ' לה גט ע"ת והרי לא חזר אורי' והוה לי' גרושה למפרע ולא חטא דוד מ"מ כיון דבשעת בעילה הי' ספק א"א ה"ל מעלה מעל בבעל ואסורה לבעל ולבועל ומשו"ה הוצרך לומר אונס הוה. ולשנא בתרא ס"ל מלך מותר להשתמש באשתו של הדיוט. וי"ל בת שבע היתה בעולה מאורי' וגט כריתות ממש כתב וא"ש.

ובזה נ"ל מ"ש תוס' בשבת שם דאורי' מרד במלכות במה שלא רצה לילך לביתו וקשה מ"ט לא רצה ובמאי פלוגי אורי' ודוד נ"ל דלכ"ע כל זמן שישראל במלחמה לא ישמש מטתו וכמו שאמר אורי' אדוני יואב וכל עבדי אדוני ע"פ השדה חונים ואני אלך אל ביתי לשכב את אשתי אמנם הלא דוד לא ציוה לשכב רק לילך אל ביתו וכוונתו לייחד עמה כדי שיכול לתלות העובר באורי'. אבל לא לשמש מטתו. אלא כיון דאורי' הכניס בת שבע לחופה ולא בעלה עדיין ועתה נאסרה עליו מפני המלחמה וקול איסורי'. ע"כ גדר אורי' גדר שלא להתייחד עמה דומה למה שגזרו חז"ל גבי מת אביו של חתן לעיל הוא ישן בין האנשים ואע"ג דאז עדיין לא גזרו מ"מ מסברא דנפשי' עבד אורי' כן. ודוד לא ס"ל להחמיר בזה וכ' מהרש"ל תלמיד שהחמיר לפני רבו במה שאין רבו נוהג בו פרישות חייב נידוי הביאו מג"א סי' ס"ב סק"ב. והיינו מרידה במלכות וק"ל. ובזה יובן שיטת רש"י שכ' משום דקרי ליואב אדוני.

והקשו תוס' מה בכך דקרי ליואב אדוני והנה לא נעלמו מהתוס' פלוגתא דתנאי בב"ב קי"ט ע"ב לחד מ"ד אין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב ונתחיי' אורי' על שחלק כבוד ליואב בפני דהע"ה עיי' בש"ע י"ד סי' רמ"ב סכ"א. אלא שהוקש' לאידך מ"ד דס"ל חולקין מא"ל. והשתא י"ל רש"י מודה דלאידך מ"ד י"ל כפי' התוס' אך דפי' התוס' לא יוצדק אלא למ"ד בת שבע לא נבעלה עדיין. ולאותו מ"ד א"א לומר גט כריתות כ' אלא אונס הוה כמ"ש והתם הא רבי ס"ל גט כריתות. כ' לאשתו וע"כ צ"ל רבי ס"ל כמ"ד אין חולקים כבוד וכו' וחיי' מיתה על אומרו אדוני יואב.

וא"נ י"ל רש"י מודה לפי' התוס' ותרוויי' צריכי דודאי במ"ש אדוני י"ל לאו בשררה ואדנות קאמר דזה הוה מרידה במלכות דהכל עבדיו אלא אדון בתורה וחכמה והרי דוד הקטין עצמו לפני מי שגדול ממנו אפי' בעת מלכותו כמבואר פ"ק דמגלה אלא דלפ"ז חיי' במה שלא הלך אל ביתו דהרי ידוע במס' סנהדרין דדוד הוה ס"ל לעבור על ד"ת אין שומעי' למלך ויואב פסק דשומעי' למלך ולא דרש אכין ורקי' וא"כ אורי' דקרי ליואב אדוני בפני דהע"ה. ע"כ אין לו התנצלות אלא שס"ל שהוא אדון לדהע"ה בדברי תורה עכ"פ וא"כ דוד ויואב הלכה כיואב דשומעין למלך אפי' לעבור על ד"ת ומ"ט לא הלך לביתו כאשר ציוהו דהע"ה ונמצא מרד במלכות ממ"נ:

ודקא טעין טענה ר"ל שהוא הוא הטוען ואי הי' שותק אנן שתקינן ובהא איכא למיחש לאקרורי דעתי' שלא כדין ואי בטענת דמים. אין הוא הטוען הלא השושבי' יראו זה ואי איהו שתוק הם לא ישתוקו והיותר השייך לסוג' זו כבר כתבתי קצת בתחלת הסוגי' והארכתי בחי' הלו"ת שלנו ועוד יתבאר אי"ה בסוגי' שלפנינו.

בד"ה כל היוצא למלחמת ב"ד וכו' כבר כתבתי בזה בחידושי לגיטין ע"ש:

קונטרס אחרון
מהדורא בתרא בגמרא אמר אביי אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת כו' לאו דקטעין טענת פ"פ כו' ומייתי ראיה דלא אמרינן דלא קים ליה והקשו בתוס' לעיל בריש מכילתין על פירש"י דאיירי בבת ישראל שנתקדשה אף כשהיא גדולה ואפ"ה ע"י שישכים לב"ד אפשר שיבואו עדים וא"כ אכתי מנא ליה לאביי לאוכוחי דקים ליה דאע"ג דאפשר דלא קים ליה אפ"ה ע"י שישכים לב"ד אפשר שיבואו עדים ומש"ה מפרשי התוספות למתניתין בבת כהן או בנתקדשה פחות מבת ג'. אמנם לענ"ד נראה דאדרבה מכאן סייעתא לפי' רש"י דלפי' התוספות קשה יותר אדאביי גופא כיון דאיירי מתניתין בענין דליכא אלא חד ספיקא לפי טענתו שאומר דקים ליה א"כ אפי' אם אפשר שטעה ולא קים ליה אפ"ה שפיר עבדו חכמים בתקנתן לאפרושי מאיסורא שישכים לב"ד וע"י כך יצא הקול ויבואו עדים או שתודה מעצמה שזינתה באונס כדי שלא יצא הקול ויבואו עדים שזינתה ברצון משא"כ לפרש"י אתי שפיר דבשלמא אי אמרינן דודאי קים ליה ושור שחוט לפניך שיש כאן פ"פ שפיר עבדו רבנן תקנתא שישכים לב"ד דאע"ג דמדינא שריא אפ"ה כל היכא דאיכא לברורי עבדינן תקנתא לצנועות . שלא יהא לעז ולפרוצות לאפרושי מאיסורא משא"כ אם נאמר דלא קים ליה לא מיסתבר כלל למיעבד תקנתא שישכים לב"ד וימתין עד שיצא הקול ומהיכא תיתי כיון דאף לפי טענתו מותרת לו מדינא ואיכא למימר נמי דטעה לגמרי א"כ אין לנו לזלזל בבנות ישראל דלעז מיהא איכא ואדרבה משתקין אותו לומר דלא קים ליה כיון דבלא"ה ליכא חשש איסורא כנ"ל נכון בעזה"י ליישב שיטת רש"י ז"ל:

תוספות בד"ה אי למיתב לה כתובה וכו' אע"פ שיש לנו לומר שהוא טועה בפתח פתוח דאית לן למימר אוקי ממונא בחזקת מריה עכ"ל. ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם בזה דהא לקמן גבי משארסתני נאנסתני בדף י"ב איפסקא הלכתא בהדיא כרבן גמליאל ור"א ומסקינן התם דאע"ג דבעלמא לא קי"ל ברי ושמא ברי עדיף אלא הממע"ה אפ"ה היכא דאיכא מיגו בהדי ברי ושמא או חזקה מוציאין ממון ואיהי מהימנא וא"כ ה"נ כיון דאיהו לא קים ליה בפתח פתוח והיא טוענת בודאי שבתולה היתה הו"ל ברי ושמא ואיכא נמי חזקה דהעמד האשה על חזקתה שהיא בתולה ואיכא נמי חזקת כשרות שלא זינתה ואמאי לא מהימנא. ועוד דאיכא נמי מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דמהימנא למאי דקי"ל כר"ג כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה לא דקא טעין וכיון דאיכא ברי ושמא ומיגו וכל הני חזקות אמאי לא מהימנא. וחזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי מקום ליישב דברי התוס' אם לא שנאמר שכוונתם דסוף סוף אי הוי מצי לאוקמי מתני' לענין כתובה אפשר דהוי מוקי לה כרבי יהושע דלדידיה לא מהני ברי ושמא אפילו עם מיגו וחזקה כדמוכח לקמן ומאי דמיבעי' לה לאוקמי מתני' כרבי יהושע היינו כי היכי דלא ליהוי סייעתיה לדר"א דקים ליה בפתח פתוח. אלא דאף לפ"ז נמי קשיא לי א"כ אכתי מאי מייתי סייעתא לדר"א דלמא לעולם ליתא לדר"א ולא קים ליה בפתח פתוח ומתני' איירי לאוסרה עליו וכגון שטוענת נאנסתי או מוכת עץ אני וכיון שמודית לדבריו תו לא איכפת לן בלא קים ליה דהא קמן שמצא פתח פתוח אלא שטוענת טענה אחרת דלר' יהושע לא מהימנא. ודאי אסורה עליו ואין זה דוחק לאוקמי מתני' דוקא לענין טוענת ולא במכחישתו דהא השתא נמי לפי המסקנא לא מיתוקמא מתניתין אלא במכחישתו ולא בטוענת לפי שיטת ר' יונה ז"ל שהבאתי לעיל דבטוענת לא מיתסרא וכמ"ש שכן הוא לשיטת התוס' ואם כן אדרבא יותר שייך לאוקמי לענין טוענת דהכי אורחא דמילתא שאין האשה מעיזה פניה להכחישו מיהא בהא מצינן למימר דאפ"ה מוכח ממתניתין דקים ליה בפתח פתוח דאי ס"ד דלא קים ליה אפילו לר' יהושע מהימנא בטוענת נאנסתי או במוכת עץ אני והיינו במיגו דאי בעית היתה טוענת בתולה הייתי ולא מקרי מגו דהעזה כיון דאיהו לא קים ליה ואע"ג דלר"י לית ליה מיגו היינו מיגו גרוע היכא דבאידך טענה נמי לא מהימנא משא"כ במיגו מעליא מודה כדאיתא ריש פרק האשה שנתארמלה וכמ"ש התוספות בסוגיא דראוה מדברת ע"ש. אלא דאכתי הוי מצי לאוקמי כרבי יהושע ובטוענת והיינו בטענת דמים דליכא מיגו ואף שהתוספת כתבו דלא ניחא ליה לאביי לאוקמי בטענת דמים דלא שייך איקרורי דעתיה היינו במכחישתו אבל כשהיא מודה לדבריו אלא שטוענת נאנסתי או מוכת עץ תו ליכא לחלק לענין איקרורי דעתיה בין פתח פתוח לטענת דמים ויש ליישב. מיהו כל זה לפי שיטת התוספת. אמנם לפי פירש"י שכתב בתחלת הסוגיא דלר"א לא מהימן בפ"פ להפסידה כתובתה. יש לפרש כאן דלמאי דבעי לאוקמי למיתב כתובתה היינו בטוען טענת דמים דנהי דלאוסרה עליו לא ניחא ליה בהכי היינו משום דלא שייך איקרורי דעתא בטענת דמים כיון שטענתו מבוררת מסתמא לא חשיד למיעבד איסורא משא"כ אי הוי מצי לאוקמי מתני' לענין כתובה ולא הוי קשיא ליה ניתב לה שפיר הוי מצי לאוקמי בטענת דמים וזה דבר ברור בעיני והתימא שהתוס' לא פירשו כן אף לפי שיטתם וצ"ע ודוק היטב אח"ז הראו לי שכן כתבו בתוספת הישנים בתחלת המסכתא בש"ס החדשים:

בא"ד וקשה דאמאי מפסידה כתובתה והא הוי ספק ספיקא וכו' ואף על פי שאיני כדאי להשיג על דבריהם מ"מ הואיל ויצאו לידון בדבר החדש שלא מצינו בכל מקום בש"ס מפורש שמוציאין ממון מחזקתו בס"ס ולא מצאתי כן בשום פוסק קדמון ואדרבא נ"ל מדבריהם ההיפך. לכן להתלמד אני צריך וקשיא לי על שיטת התוספת שכתבתי לעיל דסברי דהא דקיי"ל באיסורי ספק דאורייתא להחמיר היינו מן התורה ולפ"ז צ"ל דהא דמקילינן בס"ס לענין איסורא היינו כמ"ש הרשב"א דס"ס הוי כמו רוב וא"כ הא קי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב. ותו קשיא לי דלקמן דף י"ג בשקלא וטריא אמתניתין דהיא אומרת מוכת עץ אני מסיק הש"ס דלרבי יוחנן איצטריך למיתני תרתי מתניתין חדא להודיעך כחו דר"ג דאע"ג דליכא מיגו מהימנא והיינו ההיא דמוכת עץ ואי ס"ד דאמרי' ס"ס בממון א"כ אדרבא האי דמוכת עץ עדיפא אליבא דר"ג דהא איכא ס"ס כמ"ש התוס' כאן ונהי דלר"י לא הוי ס"ס כדמסקו התוס' בשיטת ר"י דמוכת עץ לא שכיח מ"מ לר"ג דשכיח שפיר הוי ס"ס. וס"ס עדיפא ממיגו גרוע דהא ר' יהושע פליג במיגו גרוע ומודה בס"ס אע"כ דלענין ממון לא מהני ס"ס מטעמא דפרישית. תו קשיא לי מהא דאיתא לקמן דף י"ט ע"ב בשנים החתומים על השטר ובאו שנים ואמרו פסולי עדות היו ומקשי הש"ס ומגבינן ביה כבשטרי מעליא ואמאי תרי ותרי נינהו ומאי קושיא האיכא ס"ס חדא ספיקא דתרי ותרי ואת"ל דקמאי פסולי עדות נינהו אפ"ה שמא חתמו באמת ע"ז השטר דהא פסולי עדות לא מיפסלי אלא מספק שמא שיקרא קמסהדי. וכהנה יש לי לדקדק ואין להאריך ויבואר בעז"ה בקונטרס כלל גדול וכאן אבא בקצרה. מיהו נראה לי דהתוספות לא כתבו דמפקינן ממונא בס"ס אלא בברי ושמא אבל בברי וברי אף על גב דהוי ס"ס לב"ד לא מהני אלא דאכתי קשיא לי מסוגיא דריש פרק המוכר פירות דמקשה הש"ס לרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב ממתני' דשור שנגח את הפרה דיחלוקו אע"ג שרוב פרות מתעברות ויולדות ומשני הש"ס דאיכא למימר מאחורה נגחה או מקמה אתא ומביעתות' הפילה והו"ל גרמא דפטור וא"כ לפ"ז תקשי להיפך למאי דקי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב א"כ אמאי קאמר סומכוס יחלוקו והא הו"ל ס"ס ספק קודם שנגחה ילדה ואת"ל לאחר שנגחה שמא מחמת בעיתותא אע"כ דלא מהני ס"ס כלל לסומכוס אע"ג שהוא מוחזק ומסומכוס נשמע לרבנן דאין מוציאין ממון בס"ס ודו"ק. ומה שהוכיחו התוספות מההיא מתניתין דלקמן דמשארסתני נאנסתי דאינה מפסדת אלא מנה ואמאי לא מפסדת לגמרי לרבי יהושע משום ספיקא דרצון אע"כ משום דאיכא ס"ס ולענ"ד קושייתם אינה מובנת לי דכיון שאינו יכול לאוסרה עליו אפי' לר"י מהאי ספיקא דרצון א"כ הרי היא כאשתו גמורה וכמו שכל אדם אינו יכול להפסיד אשתו כתובתה אם יאמר שראה שזינתה כך אין יכול להפסידה כאן שהרי היא כבעלת חוב וכתובתה בידה דנהי דמפסדת מנה אף ע"פ שכתב לה מאתים דהרי הוא כמו שהתנה אם תמצא בתולה יהיה מאתים ואם בעולה מנה משא"כ באידך מנה הרי היא מוחזקת בכח כתובתה ולא מצי למיטען שזינתה ברצון כמו שאינו יכול לאוסרה עליו בטענה זו א"כ הרי היא ככל הנשים ויש ליישב. מיהו למאי דפרישית לעיל בלא"ה אין דבריהם מוכרחים בדקדוקם מההיא דאמרינן אי למיתב כתובתה וכדפרישית וצ"ע ודו"ק:

קונטרס אחרון
תוספות אי למיתב לה כתובה כו' וקשה אמאי מפסדת כתובתה הא הוי ס"ס כו'. וכתבתי בפנים דהתוס' גופייהו לא ס"ל דמוציאין ממון ע"פ ס"ס אלא כה"ג דהכא היכא שהיא טוענת ברי והוא אומר שמא מה שאין כן בברי וברי או שמא ושמא ליכא למ"ד דמוציאין ממון ע"פ ס"ס היכא שהס"ס הוא מצד הדין והארכתי בזה לסתור סברת החולקין ואומרים דמוציאין ממון ע"פ ס"ס לחוד ובאמת לא מצינו שום מחבר קדמון בדבר זה כלום אלא שבספרי גדולי אחרונים מהספרדיים כתבו סברא זו הרבה מאוד והעלו כן מלשון התוספות כאן ולמאי דפרישית אף מדברי התוס' לא מוכח מידי ומלבד מה שכתבתי דבלא"ה אין דברי התוס' מוכרחין וא"כ אין לסמוך על סברא זו כלל להוציא ממון ע"פ ס"ס דאדרבא קי"ל זה כלל גדול בדין המע"ה ואחר שכתבתי כל זה מצאתי לי חבר בספר שבות יעקב ח"ש שכתב כן ומסיק שם שבס' כנסת הגדולה כתב דמאחר שנתגלה לו שהרבה חולקין ומכללן גדול האחרונים מהר"י טראני ז"ל לכן אם יגזור ה' בחיים אצוה למחוק מן הספרים בכל המקומות שכתבתי להיפך עכ"ל שם ע"כ לענ"ד יתד הוא שלא תמוט ובלא"ה צ"ל דהתוס' לא כתבו כן אלא למאי דמשמע להו דלענין למיתב לה כתובה מיתוקמ' מתני' ע"כ כרבי יהושע כמ"ש בפנים וא"כ לרבי יהושע אלים ליה ס"ס יותר מברי ושמא כדאיתא לקמן משא"כ לדידן דקי"ל כר"ג דברי ושמא עדיף מס"ס כמו שאבאר לקמן א"כ כיון דברי ושמא לא מהני בממון כ"ש דס"ס לא מהני לאפוקי ממון מחזקתו כל זה נ"ל ברור ודלא כמ"ש הבית שמואל בא"ע סי' נ"ג בדין נדוניית חתנים ס"ק י"ג ע"ש שכתב דיש להוציא ממון משום ס"ס ולענ"ד ליתא:

בא"ד וי"ל דלא מיקרי ס"ס עכ"ל. נראה לי בכוונתם דכי היכי דאית לדידה תרי ספיקי ליטול כתובתה ה"נ אית לדידיה תרי ספיקי להפסידה כתובתה שמא ברצון ואת"ל באונס שמא קודם שנתארסה והוי מקח טעות וכן בסמוך בההיא דמוכת עץ כנ"ל וק"ל:

בד"ה מאי לאו דקא טעין וכו' נראה לפרש דקס"ד דבטענת דמים ליכא למיחש עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל מאי קשיא להו להתוס' הכא טפי ממאי דאמרינן נמי בסמוך הא בגליל מצי טעין מאי לאו דקטעין פתח פתוח והתם לא שייך תירוץ התו' ונדחק מהרש"א ליישב ע"ש ולכאורה היה נ"ל דבסמוך מקשה בפשיטות דקס"ד דבגליל לא שייך טענת דמים להפסידה כתובתה שלא נהגו בגליל להעמיד שושבינים כדאיתא לקמן וא"כ אין טענת דמים ראיה יותר בגליל מטענת פתח פתוח ואף אם מצא דם אין ראיה כיון דליכא שושבינים ועל זה משני הגמרא דאפ"ה איירי בטענת דמים וכגון שהעמידו שושבינים וכן פרש"י אלא שהתוספות לא נחתו להכי מדמקשי בסמוך דהו"ל לאתויי מרישא דאלמנה מן האירוסין והתם ליכא למידק הכי. לכך נראה דבסמוך מדייק שפיר דמשמע ליה טענת בתולים בכל ענין דכיון דסתם בתולים דריש מכילתין איירי בין בטענת פ"פ ובין בטענת דמים כיון דלקושטא דמילתא קי"ל כר"א דקים ליה בפתח פתוח ומקרי טענת בתולים. משא"כ הכא במילתא דאביי דקבעי לאתויי סייעתא לדר"א קשיא להתוספ' שפיר דהא אי ליתא לדר"א א"כ ע"כ עיקר טענת בתולים הוא טענת דמים ובמאי הוי טעי אביי דלא מוקי למתני' בטענת דמים ועוד דהא אביי שקיל וטרי לעיל דף ו' ע"ב דמקשו ליה שושבינים למה מפה למה ושני אביי התם שמא יראה ויאבד אלמא דאביי הוי ידע דטענת דמים היא טענת בתולים לכך הוצרכו התו' לפרש דקס"ד דלא שייך אקרוריה דעתיה בטענת דמים זה נראה לי ברור בכוונת התוס' וק"ל:

בד"ה אבל בגליל וכו' וא"ת מנ"ל וכו' אבל כשטוענת בתולה הייתי בגליל נמי מהימנא עכ"ל. וקשיא לי האיך אפשר לומר כן דבגליל מהימנא לומר בתולה הייתי דא"כ כשטוענת נמי שבא עליה באירוסין אמאי לא מהימנא אף בגליל הא אית לה מיגו דאי בעי היתה אומרת בתולה הייתי ונהי דלא קשיא ליה כה"ג למאי דמסקו התוס' בסמוך בד"ה אר"נ דרב אשי פליג אדר"נ וסובר דבמכחישתו אינו נאמן להפסידה כתובתה דלית ליה האי חזקה דאין אדם טורח וכן לר"נ גופא היכא דאינו מפסידה אינו נאמן וא"כ לר' יהושע אמאי לא מהימנא כשאומרת משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני ולהימנא במיגו דבתולה הייתי ודוחק לאוקמי כולה מתני' בטענת דמים דוקא אלא דשאני התם דאיכא מיגו דהעזה אם תכחישנו ותאמר בתולה הייתי וניחא לה למיטען מוכת עץ אני שאינה מעיזה. משא"כ הכא כשאומרת שבא עליה באירוסין והוא מכחישה הרי מעיזה פניה ביותר וא"כ להימנה במיגו דבתולה הייתי ול"ל דהתוס' קאי עכשיו בהאי סברא שכתבו בסמוך דלא אמרינן מיגו להוציא הא ליתא דהא בתירוצם כתבו דביהודה אמרינן מיגו. ובדוחק יש ליישב דמשמע להתוס' עכשיו דבטוענת שבא עליה באירוסין והוא מכחישה איהו מהימן בגליל משום חזקה דאין אדם טורח אבל באומרת בתולה הייתי אפשר דאיהי מהימנא דשמא לא קים ליה בפתח פתוח ואף שהתוס' כתבו דשמואל אית ליה דר"א ופשיטא ליה דקים ליה וכן משמע מדקאמר רב יוסף אי לאוסרה עליו ביהודה אמאי לא מ"מ אפשר דר"י אכולא מילתא בעי לאתויי סייעתא בין לענין חזקה דאין אדם טורח ובין לענין דקים ליה בפתח פתוח ואף שהתוספות כתבו לעיל דלהפסידה כתובת' אפי' אי לא קים ליה מצי להפסידה מ"מ כבר כתבתי דלעיל דלדחי' בעלמא כתבו כן. וא"כ מקשו הכא שפיר דתו לא שייך לומר דלהימנא במגו כשאומרת שבא עליה באירוסין אף בגליל דהו"ל מיגו במקום חזקה כיון שאומר שלא בא עליה באירוסין מסתמא קושטא קאמר והיינו כתירוץ הראשון שכתבו תו' בסמוך בד"ה לא דקטעין טענת דמים דלא אמרינן מיגו במקום חזקה והשתא דאתיין להכי מצינן למימר דלמאי דדחי הש"ס לא דקטעין טענת דמים אע"ג דבגליל אין מעמידין שושבינים אפ"ה נאמן ומשום חזקה דאין טורח אבל בפתח פתוח אינו נאמן דלא קים ליה כנ"ל בישוב דבריהם ועדיין צ"ע:

בא"ד אבל קשה דמייתי מדיוקא והו"ל לאתויי מרישא וכו' עד סוף הדיבור. למאי דפרישית לעיל יש ליישב קושיא זו דעיקר דיוקא דרב יוסף מהאי בבא דבגליל מצי טעין היינו משום דמשמע ליה דבגליל לא שייך טענת דמים כיון שאין מעמידין שושבינים כנ"ל נכון ומורי זקיני בספר מגיני שלמה האריך ליישב קושית התוס'. אבל מ"מ קשיא לי טובא דלמה שפירש ר"י בעל התוס' לקמן דקושיא דוניחוש שמא תחתיו זינתה לא שייך אלא לאוקימתא דרב אשי התם ע"ש לקמן דף י"ב א"כ אין מקום לקושית התוס' כאן דלא מצי רב יוסף לאתויי סייעתא מהאי בבא דבתולה מן האירוסין דלמא לית ליה אוקימתיה דרב אשי וצ"ע ודו"ק:

בד"ה מאי לאו וכו' ואע"ג דגבי יבמה אמרינן דעד שלשים יום מוקי אינש אנפשיה עכ"ל. כוונתם כיון דביבמה מוקי אנפשיה משום דבזיז מינה ה"ה בארוסה דבזיז מינה טפי כמ"ש התוספות פרק החולץ דיבמה קרובה לביאה טפי מארוסה ע"ש:

בד"ה לא דקטעין טענת דמים וכו' אבל קשה דלהימנא במיגו וכו' דאיבעי אומרת מוכת עץ אני תחתיך עכ"ל. משמע להדיא דבטענת מוכת עץ אני תחתיך פשיטא להו דמהימנא ואע"ג דלית לה תו שום מיגו ואפ"ה מהימנא כיון דאיכא ברי ושמא וחזקה וכדאידך לישנא דלקמן די"ב ושם אפרש בע"ה דהני תרי לישני לא פליגי וזה דלא כמו שכתב הבית שמואל סוף סימן ס"ח דבטוענת מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנא ע"ש:

בא"ד אע"ג דאיבעי' דלא איפשטא היא בפ"ק דב"ב וכו' שמא חזקה דהכא עדיפא עכ"ל. וקשיא לי האיך אפשר לומר כן דהא בסמוך בד"ה א"ר נחמן משמע להדיא מדברי התוס' דלמ"ד כתובה דאוריי' לא סמכי' אהאי חזקה ואי חזקה גמורה היא אפילו אי כתובה דאורייתא היה ראוי לסמוך אחזקה אע"כ שאינה אלא חזקה מדרבנן וההיא דפ"ק דב"ב ע"כ חזקה דאוריית' היא דאין אדם פורע תוך זמנו דהא מוציאין ממון אפילו מיתמי כדאיתא התם וביתמי לעולם מוקמינן אדאורייתא וצ"ע ליישב ודו"ק:

בא"ד ואי לא אמרינן נמי מיגו להוציא א"ש. ואע"ג דלקמן בשמעתין דמשארסתני נאנסתי אמרינן בגמרא להדיא שאני הכא דאיכא מיגו אע"ג דהוי להוציא שאני התם דאיכא נמי ברי ושמא ואע"ג דבלחודא לא מהני דהמע"ה אפ"ה היכא דאיכא בהדה אפילו מיגו כל דהו מהני כדמוכח התם ועיין מה שאפרש שם בעזה"י:

תוספות ד"ה כל היוצא וכו'. נראה דלא ניחא ליה לרש"י שהיה גט גמור דכיון דכתיב בקרא דוד אמר לאוריה שילך לביתו ואוריה השיבו ואני אבא אל ביתי לאכול ולשתות ולשכוב עם אשתי וגו' ואי ס"ד דהיתה מגורשת גמורה הרי אשתו היתה אסורה לו בלא קידושין וחופה וספירת שבעה נקיים כדין תבעוה להנשא. וכ"ש לפמ"ש התוס' בשבת דף נ"ו משום רבינו מאיר דמורד במלכות הוי מפני שלא עשה כדברי דוד והרי לעבור על ד"ת כתיב רק למעט שלא ישמע לו. אלא ודאי שהיה על תנאי אם ימות והיה יכול לילך אל ביתו דכל זמן שהוא חי היא אשתו. ואפילו לפי האמת לא היתה אסורה עליו דודאי אנוסה היתה. ומה שהקשו התוס' דא"כ מאי כל היוצא. צ"ל דבאמת כל היוצא לאו דוקא ומיירי במקום יבם ולפ"ז צ"ל דאוריה גם כן היה לו אח. וכתב לה גט כדי שלא תזקק לו. ובזה נלענ"ד דמתורץ קושיות התוספות בשבת שם דקאמר התם רב. רבי דאתי מדוד מהפך ודרש בזכותיה דדוד וכו' את אשתו לקחת לך לאשה לקוחין יש לך בה כדאמר ר' שמואל כל היוצא וכו' והקשו התוספות שם בד"ה לקוחין וכו' אע"ג דאפילו חטא נמי יש לך בה לקוחין דאנוסה היתה וכו' ע"ש ולענ"ד קשה יותר דאפילו סוטה גמורה הכל מודים דקידושין תופסין בה כדאיתא ביבמות דף מ"ט ע"ב. ונראה לפמ"ש לפי' רש"י דלא היה הגט אלא מפני שלא תזקק ליבם. נמצא לאחר מיתת אוריה היתה זקוקה ליבם. וקי"ל דאין קידושין תופסין ביבמה והכי ס"ל לרב ביבמות דף צ"ב דהוא בעל מימרא זו בשבת שם ושפיר קאמר לקוחין יש לך בה משום שכתב לה גט כריתות ומזה מוכח נמי כשנויא קמא דאונס הוא דאל"ה בלא זה לקוחין יש לך בה דהא רב ס"ל ביבמות דף י"א דצרת סוטה וכ"ש סוטה עצמה אסורה ופטורה מן החליצה. ומשום דהוי מצי למימר איפכא דלכך הקידושין תופסין משום דברצון זינתה והוי סוטה ולא היתה זקוקה ליבם להכי קאמר רב שם דרבי מהפך הדבר ודרש בזכותיה דדוד וכו' ובדרוש הארכתי בס"ד ודוק:

בא"ד וא"ת הרי חזר אוריה וכו'. נלענ"ד לפמ"ש התוס' בגיטין דף ע"ב ע"ב בחולה שעמד מחליו והלך בלא משענת וחזר והכביד ומת אפ"ה הוי גט. א"כ ה"נ דמי ממש לזה דקי"ל דמסוכן ויוצא בשיירא שוין וכיון שחזר למלחמה ומת הוי ליה גט למפרע. ולפ"ז יש לומר דמתורץ גם כן קושיא ראשונה דאין הגט אלא מעת שהוא בעולם דלפי מה שאמרו שם בגיטין רבה ורבא הטעם בזה דהוי הגט בעמד מחליו וחזר והכביד משום דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה. א"כ ה"נ ביוצא למלחמה כנ"ל. נמצא דלא היתה למפרע כלל אשת איש. ובדרוש אמרתי דאפשר דזה היה כוונת דוד שיחזור אוריה מן המלחמה ואחר כך ישוב למלחמה וימות כדי שיפקעו הקידושין למפרע כדין עמד וחזר והכביד כנ"ל אף דפליג התם רב הונא על רבה ורבא. יש לומר דס"ל לרב הונא כשנויא קמא דהכא. וק"ל:

תוספות ד"ה אי למיתב וכו' דאית לן למימר אוקי ממונא וכו'. לכאורה דבריהם אינם מובנים כיון דלא קים ליה הוי ליה ברי ושמא ומהימנא לר"ג כמו במשארסתני נאנסתי ומ"ע אני. ולכאורה נראה דס"ל להתוספות דאף דלא קים ליה וחשבינן ליה אנן לספק לענין איסורא מ"מ כיון דאיהו טוען ברי דקים ליה אינה יכולה להוציאה ממנו וכה"ג מצינו גבי שכיר דחשבינן ליה נ"ל (לבעה"ב) לשמא משום דהוא טרוד בפועליו. ואפ"ה כתבו התוספות בשבועות דף מ"ה ע"ב ד"ה מתוך וכו' דכיון דהוא טוען ברי ואומר ודאי אין אנו מחזיקינן בשקר ונאמן היכא דאית ליה מיגו. א"כ ה"נ יש לומר דמסתמא מיירי מתניתא באבידה מפה כפירש"י ז"ל. א"כ יש לו מיגו דהיה טוען בברי שלא מצא דם. מיהו לפי פי' זה קשה אמאי דכתבו התוספות בתר הכי דאמאי מפסידה כתובה דהא יש לה ס"ס והביאו ראיה מלקמן גבי משארסתני נאנסתי ומאי ראיה מהתם דטוען שמא שפיר מוציאין בס"ס משא"כ הכא דאיכא ברי וחזקת ממון. תדע דלא הקשו התוספות אלא אי אמרינן דלא קים ליה ואי ס"ד דאפילו בברי וברי מועיל ס"ס הא אפילו אי קים ליה הוי ס"ס ספק משקר וספק תחתיו נאנסה. אלא ע"כ כיון דטוען ברי לא מהני. מיהו בזה יש לומר דאי אמרינן דקים ליה יש לומר דחזקה דאין אדם טורח וכו' עדיף מספק ספיקא ואין לחשוב ספק שמא משקר, מ"מ קשה כנ"ל דעכ"פ אין ראיה מלקמן דבברי מועיל ספק ספיקא. ונלענ"ד ליישב לפמ"ש התוספות לקמן ד"ה לא דקא טעין וכו' דהא דלא מהימנא במיגו דמ"ע אני תחתיך משום דהוי מיגו במקום חזקה. ותו דמיגו להוציא לא אמרינן. א"כ יש לומר דלפי מאי דקיימינן השתא דלא קים ליה לא שייך חזקה דאין אדם טורח כיון דיש לומר דהוא טעה. וע"כ משום דה"ל מיגו להוציא. א"כ כיון דהוכיחו מלקמן דמוציאין בס"ס כיון דס"ס מועיל להוציא לא נשאר אלא הברי דידיה. בזה ודאי מהני מיגו אפילו אי מיגו להוציא לא אמרינן דהיינו נגד חזקת ממון והרי ס"ס עדיפא מחזקת ממון דמוציאין בספק ספיקא א"כ שפיר הקשו דלמה תפסיד כיון דאיכא ס"ס ומיגו משא"כ אי הוי אמרינן דקים ליה הוי בלא זה מיגו במקום חזקה כמ"ש התוספות לקמן דכיון דקים ליה אמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה וכו'. ולפ"ז לשיטת הרא"ה והרא"ש דמ"ע לא שכיח ולא הוי מיגו. ממילא דלא קשה קושי' התוספות מס"ס. ודוק:

אופן השני בדברי התוס' דלמאי דבעי אביי למימר אי למיתב לה כתובה מוקי מתניתין כר' יהושע דסבירא ליה גבי משארסתני נאנסתי דאינה נאמנת. וה"ה בכל ברי ושמא. ובדרך הזה הלך בספר פני יהושע. ואף דנראה דיש לחלק דהתם במשארסתני נאנסתי כיון דעכ"פ נבעלה לא אלימא כ"כ חזקת הגוף דידה. דעכ"פ נבעלה. משא"כ הכא דאיכא חזקה קיימת דלא נבעלה כלל. יש לומר דמודה ר' יהושע. והא דפליג במתניתין דמ"ע דאיכא נמי חזקה קיימת שלא נבעלה כלל. שאני התם דמ"ע לא שכיחא לר' יהושע כמ"ש התוספות בסוף הדבור א"כ מסייע ליה הרוב לבעל דלאו מ"ע היא משא"כ הכא. וראיה לדבר זה דהא דברי התוס' דר' יהושע ס"ל דמ"ע לא שכיחא הוא מסוגיא דלקמן דף ל"ו ע"א דמוקי הא דחרשת ושוטה יש להם טענת בתולים כר"י קשה מנ"ל באמת להש"ס התם דס"ל לר' יהושע דמ"ע לא שכיחא דהא איכא למימר משום דספק אונס לא חשיב ספק כמ"ש התוספות כאן אלא ע"כ דס"ל להש"ס דטעמא דר"י במ"ע דאינה נאמנת אע"ג דאיכא חזקה קיימת שלא נבעלה כלל. ע"כ היינו משום דס"ל דמ"ע לא שכיחא מ"מ יש לומר דאביי סבר למימר אי למיתב כתובה דאתיא כר"י וס"ל דאפילו ברי וחזקה קיימת פליג ר' יהושע וס"ל דחזקת ממון עדיף. ולפי פי' זה יש לתרץ מה שדקדק אמ"ו הגאון זלה"ה בתשובה דמאי הביאו התוס' ראיה דמוציאין ממון מס"ס מהך דמשארסתני נאנסתי דקאמר מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה הא התם ע"כ נקיט מקח טעות משום ר' יהושע דס"ל הכי דלא מפיו אנו חיין וכו' ואמרינן לקמן דף י"ד דר' יהושע אלים ליה ס"ס וכו' א"כ מאי ראיה לר"ג דלא אלים ליה כל כך ס"ס כדקאמר התם ולפי פי' זה דע"כ צ"ל דאביי מוקי מתניתין כר' יהושע א"כ הקשו התוספות שפיר דמוציאין ממון בס"ס. מיהו פי' זה דחוק דנימא דסבר אביי לאוקמי מתניתין קמייתא כר' יהושע דלא קי"ל כוותיה. ואפילו אי הוי הלכה כמותו לא מסתבר כלל דאיכא פלוגתיא במתניתין דבתולה נשאת. ובזה מתורץ נמי דקדוק אמ"ו הגאון זלה"ה אפילו לפירוש ראשון שכתבנו דאכתי קשיא להו כיון דלר' יהושע מוציאין מס"ס א"כ לא אתיא סתמא דמתניתין קמייתא שפיר לר' יהושע. ומשמע להו דבמתניתין קמייתא ליכא פלוגתא ודוק:

אופן הג' נלענ"ד פי' דברי התוס' דהא אמרינן לקמן דף י"ב ע"ב בטעמא דר"ג אלא דאיכא מיגו וכו' א"נ וכו' נמצא אי אמרינן כשנויא קמא דלא מהימנא אלא במקום מיגו ר"ל טענה מעלייתא. א"כ הכא דמכחישתו שהיתה בתולה דאין לך טענה מעלייתא מזה אינה נאמנת אפילו בברי וחזקה. וליכא נמי מיגו דמ"ע אני תחתיך דלפי שנויא דמיגו באמת אינה נאמנת לומר מ"ע אני תחתיך כיון דליכא טענה מעלייתא מזה כמ"ש התוס' שם ד"ה אלא וכו'. וכל זה לענין כתובה דאיכא חזקת ממון כנגדה. אבל לאסרה הא ס"ל לר"ג דנאמנת במקום ברי וחזקה במתניתין דמעוברת כמ"ש ה"ר יונה והרא"ש ודוק: מיהו אכתי יש לפקפק קצת דא"כ מאי קשיא להו בתר הכי מטעם ס"ס והוכיחו מדיש לה מנה לר' יהושע דהא זה אינו אלא למ"ד מנה ומאתים ואיהו לית ליה טעמא דמיגו כמ"ש התוס' לקמן דף י"ב ע"ב. וצ"ל דלא ניחא להו דפליגי בהא:

בא"ד אלמא משום דבאותו מנה ה"ל ס"ס וכו'. בספר פני יהושע כתב דיצאו לידון בדבר חדש נגד הפוסקים להוציא בס"ס וקי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב והוא הדין ס"ס דה"ל כרוב. ולענ"ד נראה דלפמ"ש דדבריהם דוקא בברי ושמא א"כ כיון דקי"ל כר"ג דברי וחזקה עדיף מחזקת ממון ק"ו דרובא וברי עדיף מחזקת ממון דהא קי"ל דרובא עדיף מחזקה ועיין קונטרס אחרון סימן ס"ח דקי"ל כשנויא דחזקה מיהו אף לשנויא קמא דטעמא דר"ג משום מיגו יש לומר דרובא עדיף מחזקה ומהני בברי ושמא. ואף לפמ"ש דס"ל דבמיגו וס"ס מהני אפילו בברי וברי אין הכרח מדברי הפוסקים שיחלוקו על זה:

ועוד נראה עיקר דלפי מסקנת דבריהם אף התוס' מודים דאין מוציאין בס"ס דיש לדקדק מה שכתבו התוס' ועוד אומר ר"י דמ"ע לא שכיחא הא כבר תירצו דספק אונס לא ספק הוא והוא סברא מעלייתא. וגם מוכרחת ע"כ מדברי אביי כמ"ש בתחלת דבריהם. ונראה דהא באמת צ"ל דטעמא דר"ג דנאמנת להוציא כל מאתים דכתובה ולא חיישינן לרצון ע"כ משום ברי וחזקת כשרות. א"כ קשה דמנ"ל דלר' יהושע אית לה מנה מטעם ס"ס דלמא מודה ר' יהושע בחזקת כשרות כיון דהוא חזקה קיימת ול"ל הרי לפניך. ונהי דלפמ"ש באופן השני דאביי קאמר אי למיתב היינו דאתיא מתניתין כר' יהושע א"כ אי נימא דמודה ר"י בחזקה קיימת א"כ ה"נ כיון דלא קים ליה והיא מכחישתו הרי יש לה חזקה קיימת כמ"ש לעיל. מ"מ הוי להו להתוס' לפרש להדיא בדבריהם כן. וכ"ש לאינך פירושא שכתבנו לעיל דהכא מטעם דאביי חשיב ליה כברי או דאביי ס"ל טעמא דמיגו. א"כ אי נימא טעמא דר"י משום חזקה קיימת לק"מ דע"כ מ"ד מאתים ומנה לית ליה טעמא דמיגו אלא משום חזקה ונראה דאפ"ה הוציאו סברתם דטעמא דר' יהושע מטעם ס"ס ולא מטעם חזקה קיימת ממתניתין דמ"ע דס"ל לר' יהושע דאינה נאמנת אע"ג דאיכא חזקה קיימת שלא נבעלה כלל ואפ"ה פליג ר' יהושע במאתים אבל מנה יש לה ע"כ מטעם ס"ס. נמצא למ"ש ועוד אור"י דמ"ע לא שכיח סתרו דבריהם דאין הוכחה כלל דמוציאין ממון מס"ס דיש לומר אליבא דאמת דמודה ר' יהושע בחזקה קיימת ולהכי יש לה מנה ומתניתין דמ"ע טעמא דר' יהושע משום דמ"ע לא שכיחא כלל. נמצא רובא דלאו מ"ע סותר לחזקה דידה אף שהיא חזקה קיימת דרובא עדיף מחזקה. וכ"ש דיש לו נמי חזקת ממון. ונהי דלפירוש השני דאביי הוי סבר לאוקמי כר' יהושע ולמיתב לה כתובה. צ"ל דהוי ס"ד דלית ליה לר' יהושע אפילו חזקה קיימת. אבל לפי האמת אין הכרח דיש לומר טעמא דר' יהושע דמודה בחזקה קיימת. ותו כבר כתבנו לעיל דע"כ מוכרח לפי שני התירוצים שכתבו התוספות דמודה ר' יהושע בחזקה קיימת דהא הוכיחו מסוגיא דלקמן דף ל"ו דקאמר סתם הסוגיא דלר' יהושע מ"ע לא שכיחא ומנ"ל דהא ודאי יש לתרץ כמ"ש בתירוץ הראשון דספק אונס לאו ספק הוא. אלא ע"כ דפשיטא להש"ס דמודה בחזקה קיימת וע"כ טעמא דר"י במ"ע משום דלא שכיח. א"כ לפי האמת ליכא הוכחה דמוציאין בס"ס ודוק:

עוד נלע"ד דקשה מנ"ל לתוס' להוכיח דמוציאין ממון בס"ס דילמא ס"ל לר"י נמי דברי וחזקה מהני כמו לר"ג והא דס"ל לר"י דלית לה מאתים היינו משום דבמנה שניה איכא ס"ס להיפך לסיוע הבעל המוחזק בממון ספק ברצון תחתיו וספק קודם שנתארסה ור' יהושע לטעמיה דאמר לקמן דף י"ד ע"א דאלים ליה ס"ס אפילו בשמא לכך ס"ל דמהני אפילו נגד ברי וחזקה אבל ר"ג ס"ל ברי וחזקה עדיפא אבל במנה שפיר מודה ר"י דברי וחזקה עדיף. וצ"ל כנ"ל דנפקא להו דר' יהושע לית ליה ברי וחזקה עדיף ממתניתין דמ"ע. דהא כי היכי דאית ליה שני ספיקות במנה שניה ספק רצון וספק אינו תחתיו. ה"נ אית לה שני ספיקות ספק נאנסה תחתיו וספק מ"ע. וא"כ נימא דברי וחזקה עדיף אלא ע"כ דלית ליה ברי וחזקה עדיף. ומנה קמייתא משום ס"ס מוציאה. נמצא למאי דמסיק ר"י דמ"ע לא שכיחא ואין לחשבו כלל לספק לר' יהושע שפיר יש לומר כנ"ל וליכא הוכחא דמוציאין בס"ס מיהו בסוגיא דלקמן דף ע"ה ע"ב אמר רבא ל"ת דר' יהושע לא אזיל בתר חזקה דגופא כלל וכו'. משמע דל"ל לר' יהושע חזקת הגוף במקום חזקת ממון. אך על רבא עצמו קשה דמנ"ל הא. ועמ"ש לקמן בס"ד בסמוך ודוק:

מיהו בכל זה אכתי טובא קשה לי מ"ט דר"ג דמחייב מאתים דאף דאית לה חזקת כשרות. הא ודאי דס"ס עדיף מחזקה. דע"כ לא גרע ספק ספיקא מרוב דעדיף מחזקה. כמ"ש הרשב"א ומבואר לקמן דף י"ד וכיון דבמנה שניה הוי ליה לבעל המוחזק ס"ס ספק רצון ספק אינו תחתיו ותו דהא כתבו התוס' לעיל דאונס קלא אית ליה ונהי דכתבו לעיל דלאו רוב גמור הוא. מ"מ הכא דאיכא נמי ספק שאינו תחתיו ודאי דעדיפא טובא מחזקה ולא נשאר אלא ברי ושמא. א"כ הא אמרינן לקמן דחזקת ממון עדיף. ואיך יועיל ברי דידה במנה שניה והוא פלאי דלמ"ד מנה ומאתים לא אתי שפיר תרי שינויא דלקמן דף י"ב ע"ב לא משום מיגו כמ"ש התוס' שם דבההיא דמ"ע למ"ד מנה ומאתים ליכא מיגו ולא משום חזקה כנ"ל. ובדוחק יש לומר דס"ל תרווייהו או משום מיגו לבד או משום חזקה לבד. רצה לומר במתניתין דמשארסתני נאנסתי ליכא למימר משום חזקה דאיכא ספק ספיקא כנגדו במנה שניה צ"ל משום מיגו ובמתניתין דמ"ע ליכא למימר משום מיגו כמ"ש התוס' וצ"ל משום חזקה דהתם ליכא ס"ס לבעל יותר מלאשה כמ"ש דאיהי נמי יש לה שני ספיקות ספק דמ"ע וספק דתחתיו נאנסה. ולפ"ז לא אתי שפיר לשון התוס' לקמן דהאי שינויא דמיגו לא אתיא כמ"ד מנה ומאתים. דלפמ"ש במתניתין קמייתא ע"כ צ"ל משום טעמא דמיגו. גם דוחק לומר דמטעם חזקה לחוד קאמר ובאמת במתניתין קמייתא לא היתה ראויה להיות נאמנת. אלא דנאמנת במיגו דמ"ע אני תחתיך דבזה שפיר נאמנת מטעם חזקה כנ"ל אך פשטות הסוגיא דלקמן לא משמע כן:

מיהו נראה לענ"ד דלרבא דקי"ל כוותיה דס"ל דטעמא דר"ג משום כאן נמצא כאן היה ומוקי לקמן דף ע"ה ע"ב למתניתין דמשארסתני נאנסתי ביש שהות שתזנה אחר החופה יש לומר דאין זה ספק שמא אינו תחתיו משום חזקת הגוף וכאן נמצא כאן היה. וליכא אלא ספיקא דרצון ומוקמינן אחזקת כשרות וברי דידה. ועוד נראה לפענ"ד דהא באמת צריך להבין דמאי קשיא להו להתוס' במנה שניה שמא זינתה ברצון הא בזה קי"ל ברי ושמא ברי עדיף דהוי ליה איני יודע אם פרעתי וע"כ לא קאמר בגמרא דטעמא דר"ג משום חזקה או משום מיגו היינו משום דהוי ליה אינו יודע אם הלויתני דהא לפי דבריו שנבעלה קודם לא נתחייב כלל. אבל שתפסיד אם זינתה תחתיו ברצון כיון דכבר יש לה כתובה משעת אירוסין כמ"ש התוס' לקמן דף מ"ד ד"ה והלכתא וכו' דאף דהוא בעיא דלא אפשיטא אי ארוסה יש לה כתובה. מ"מ יש לפשוט מדברי אמוראים. א"כ ה"ל אינו יודע אם פרעתי. וצריך לומר דס"ל להתוס' כיון דאמרינן לקמן דף מ"ג דבשעת נשואין אחולי אחלי לשיעבודא קמא א"כ הוי ליה כאינו יודע אם הלויתני ונתחייבתי בשעת נשואין או לא. לפ"ז יש לומר דלר"ג לא קשה מידי ולא חיישינן לרצון דמיירי ביש שהות אחר הנשואין כמ"ש התוס' לקמן דף ע"ה ע"ב ד"ה רישא וז"ל ואיירי בענין שיכול להיות שנאנסה תחת בעלה וכו' נמצא לר"ג דס"ל מחמת חזקת הגוף שנבעלה תחתיו. ה"נ איכא לאוקמי אחזקת הגוף שנבעלה אחר הנשואין ותו ליכא למיחש לרצון דהא הוו ליה איני יודע אם פרעתי. משא"כ לר' יהושע דלית ליה חזקת הגוף נגד חזקת ממון שפיר יש לומר שזינתה ברצון ותפסיד הכל וע"כ הוכיחו התוס' דמוציאין מטעם ס"ס. ובזה אין להקשות לר"ג דאכתי הא היא בעצמה טוענת משארסתני נאנסתי דודאי נאמנת במיגו דלאחר הנשואין. וכן צ"ל ע"כ שם בדף ע"ה לרבא כמ"ש שם בתוס' ד"ה רישא וכו' ולא שייך בזה מיגו להוציא כמו שיבואר בסמוך ותו דכיון דאי הוי אמרה לאחר נשואין אזיל ליה חזקת ממון דה"ל איני יודע אם פרעתי. א"כ ה"ל מיגו בעיקר חזקת ממון ולכ"ע אמרינן מיגו בזה כמ"ש הסמ"ע בריש סימן ע"א גבי נאמנת ועמ"ש בדף י"ט דאפילו במקום עיקר עדים אמרינן מיגו. ואין להקשות דמה בכך דה"ל איני יודע אם פרעתי והוי ליה כהיא מוחזקת מ"מ למ"ש התוס' דמוציאין ממון בס"ס תפסיד מנה. דזה אינו דבכה"ג שהבעל טוען שמא והיא ברי ודאי לא מהני ס"ס להוציא מחזקתה. וכ"ש דהכא איכא נמי חזקת כשרות דמסייע לה ובזה מתורץ מה שהקשינו בסמוך דמנ"ל להתוס' דילמא ר' יהושע גם כן אזיל בתר חזקה כר"ג והא דלית לה מאתים הוא מטעם דאית ליה לבעל ס"ס כנ"ל. דזה אינו דאי הוי ס"ל לר' יהושע חזקת הגוף עדיף הוי אמרינן דלאחר נשואין הוה והוי ליה איני יודע אם פרעתי. ודוק היטב:

בא"ד ועוד אומר ר"י דמ"ע לא שכיח וכו'. צ"ע מאי בעי ר"י בזה וכבר כתבתי ליישב קצת. ונראה להבין יותר. ותו קשה הא דכתבו ראיה מהא דקאמר התם חרשת ושוטה וכו' קשה מנ"ל דטעמא דר' יהושע משום דלא שכיח דהא לא עדיף חרשת ושוטה מפקחת שטוענת מ"ע אני דס"ל לר' יהושע דאינה נאמנת כ"ש דאנן לא טענינן. ונראה דכוונת ר"י בזה דלפמ"ש התוס' דספק אונס לא חשיב ספק משום דאימור קודם שנתארסה א"כ היינו בפקחת דאין לומר את"ל שנבעלה שמא תחתיו משום דאפילו תחתיו אימור ברצון. אבל בחרשת ושוטה דקי"ל דפתוין הוי אונס ואין מפסידין כתובתן אפילו אם זינתה ברצון שפיר איכא ס"ס גמור ספק מ"ע ואת"ל נבעלה שמא תחתיו. וא"כ מ"ט דר' יהושע שם בחרשת ושוטה. וצ"ל משום דמ"ע לא שכיחא ואינה בחזקת מ"ע ואינו בכלל ס"ס. והא דמשמע להש"ס הכי מדברי ר' יהושע אף דבמתניתין דמ"ע אני דמיירי בפקחת בל"ז לא חשיב ס"ס משום דספק אונס כמאן דליתא כמ"ש התוספות כתבתי כבר בסמוך. ודוק:

תוספות ד"ה מאי לאו דקא טעין וכו' ונראה לפרש וכו' עיין בריש מכילתין בתוס' ד"ה שאם היה לו וכו' מה שכתבנו לישב הסוגיא ע"ש:

תוספות ד"ה נאמן וכו' רבי אלעזר נמי מצי סבר וכו'. וכבר כתבנו לעיל מלשון התוס' ישינים דבירושלמי מפורש דר"א דוקא לאסרה קאמר אבל לא להפסידה כתובתה. ונראה ליישב דברי התוס' דס"ל דהירושלמי לשיטתיה אזיל דפליג על תלמודא דידן לקמן דף י"ג דר"א ס"ל במנה ולא כלום ובירושלמי מפורש שם דר"א ס"ל במאתים ומנה מחלוקת כדקאמר שם אתיא כר' מאיר דס"ל מ"ע כתובתה מאתים. וא"כ ע"כ ס"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה מדהוצרך לאוקמי כר' מאיר כדאיתא לקמן דף י"ג ע"א. ולפ"ז שפיר הוכיח הירושלמי מתרי אנפי דס"ל לר"א לאוסרה דוקא דאין לומר כמ"ש התוס' דנקיט לרבותא דאי הוי אמר להפסידה הוי אמינא דלאוסרה לא. חדא דהא כתבו התוס' לקמן דף י' ד"ה חזקה וכו' דלמ"ד יש לה כתובה מנה אי אפשר לומר דמהימן להפסידה. וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן. ואי משום חזקה אין אדם טורח בסעודה הא יש לה כתובה מנה. וע"כ במקום דנאסרת עליו ע"ש ממילא הוי ידעינן דנאסרת עליו. ותו דלפמ"ש לעיל בתוס' ד"ה אי למיתב דאי אמרינן דאינו נאמן לאוסרה משום דלא קים ליה ע"כ הא דנאמן להפסיד כתובה אע"ג דקי"ל כר"ג משום דסבר אביי למימר דטעמא דר"ג כשינויא דמיגו והכא ליכא מיגו כנ"ל באופן הג'. אבל לר"א דס"ל בירושלמי במאתים ומנה מחלוקת ע"כ אי אפשר לומר טעמא דמיגו כמ"ש התוס' לקמן דף י"ב ע"ב. נמצא אי הוי אמר להפסידה כתובתה ממילא הוי ידעינן לאוסרה וע"כ מדנקיט לאוסרה ש"מ אבל לא להפסידה כתובתה. אבל תלמודא דידן דס"ל אליבא דר"א במנה ולא כלום מחלוקת. שפיר כתבו התוס' דנקיט לאוסרה לרבותא דאי הוי נקיט להפסידה לא הוי ידעינן לאוסרה ודוק:

בגמרא אמר רב יוסף מאי קמ"ל. הכא יש לדקדק יותר מדקאמר מאי קמ"ל משמע דפשיטא ליה דמיירי בפתח פתוח וצריך להבין טעמא דר"י ונראה דלפמ"ש לעיל בריש מכילתין ליישב מאי לאו בפתח פתוח דאמר אביי לעיל משום דאביי ס"ל דטעמא דמתניתין משום דכאן נמצא וכאן היה ועמ"ש שם דא"ש לפר"ח ורי"ף ז"ל הא דס"ד לאוקמי בפתח פתוח דוקא ואף דר"א לית ליה הך סברא בדף ע"ה. מ"מ אביי לטעמא דנפשיה קאמר א"כ לא שייך לשון מאי קמ"ל דהא ר"א לשיטתיה טובא קמ"ל. אבל הכא קאי אליבא דשמואל דס"ל לקמן דף ע"ו כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה והיינו דס"ל כרבא דאמר כאן נמצא כאן היה ע"ש. א"כ קשה הא דאינו יכול לטעון ביהודה טענת בתולים משום דחיישינן שבא עליה בארוסין. קשה דמה בכך כיון שע"כ היה באירוסין נימא כאן נמצא כאן היה דהיתה בעולה קודם אירוסין כיון שאין לתלות אחר נשואין אזיל ליה חזקת הגוף דידה: ונאמין לו אף דיש לומר שמא שכח מ"מ לא יהא אלא טענת שמא כיון דליכא חזקת הגוף מהימן כדאיתא לקמן גבי מחליף פרה בחמור וגבי טבח. והוי כמו אם אומרת משארסתני נאנסתי דאם אין שהות אחר החופה אמרינן כאן נמצא כאן היה קודם אירוסין כדאיתא לקמן דף ע"ה. ואין לומר דרב יהודה אמר שמואל לטעמיה דס"ל ברי ושמא ברי עדיף. זה אינו דהא מודה בשמא טוב דלא הוי ליה למידע כמ"ש לקמן התוס' בדף י"ב ע"ב. וכ"ש הכא שאומר ברי שלא בעליה אלא דאנן מחזיקינן ליה בשמא. (גם אין לומר דביהודה מהימנא שבא עליהם באירוסין במיגו דמ"ע אני תחתיך דא"כ בגליל נמי וע"כ משום דהוי במקום חזקה דאין אדם טורח וביהודה דיש לומר שבא עליה לא שייך חזקה זו ומהימנא במיגו הרי נשמע דאמרינן חזקה דאין אדם טורח. ומאי קמ"ל). ומיהו לפיר"ח יש לומר דמיירי בבגרה קודם הנשואין. ואין זה דוחק כמ"ש בריש מכילתין דרוב פעמים כן הוא. וכמ"ש שם בשם הרא"ש והכי קי"ל דבבגרה הוי כנמצא ברשות הבעל. וכיון דביהודה היו מייחדין שעה אחת קודם כניסתן לחופה שפיר יש לומר שבא עליה בבגרות ברשות הבעל וכאן היה. נמצא לפיר"ח ע"כ מיירי בפתח פתוח דהא אין טענת בתולים בבוגרות לדידיה אלא בפתח פתוח. ולפ"ז צ"ל דהא דמשני בטענת דמים היינו לתרוצי לרב יהודה דס"ל באמת אליבא דשמואל דלית ליה סברת כאן נמצא כאן היה כדאיתא שם בדף ע"ו ע"ב ע"ש בפירש"י ד"ה אמר ר' נחמן. אבל למאי דמסיק שם לא תצייתינהו להנהו כללי דכייל יהודה אחי משמי' דשמואל וכו' אין צריך לדשמואל הכא דמוכח ממתניתין ובזה נכון מ"ש התוס' לקמן דף י' ד"ה אמר ר' נחמן וכו' דרב אשי פליג אדשמואל דלשיטתיה אזיל שם דלית ליה סברת כאן נמצא כאן הי' ומשני שם בדף ע"ו שנויא אחרינא ע"ש וכן ר' נחמן עצמו אין להקשות עליו מאי קמ"ל דמשמע שם דס"ל נמי כרב יהודה אמר שמואל כדקאמר שם כלה בבית אביה ולקידושין ע"ש. ודוק היטב:

כל זה כתבנו לפיר"ח ורי"ף. אבל לפירש"י והרמב"ם ז"ל דס"ל בבוגרת ליכא טענת פתח פתוח. אי אפשר לפרש הכי. (מיהו להרמב"ם ז"ל יש לומר בטענת פתח פתוח כגון שנתארסה כבר י"ב חודש ולדידיה טענת פתח פתוח היינו שמצא דם אלא שתולין הדם בד' לילות כל י"ב חודש כמ"ש בריש מכילתין א"כ ע"כ שנבעלה תחתיו אלא דטוען כיון שהיתה משקרת שמא ברצון זינתה כמו שיבואר לקמן דף י'. והיינו דקאמר מאי לאו דקטעין פתח פתוח דאי בטענת דמים נימא כאן נמצא כאן היה קודם אירוסין כנ"ל אלא ע"כ בפתח פתוח ומצא דם כנ"ל וביהודה אמרינן שבא עליה ושכח ודוק). ונראה לפרש לפי שיטתו ע"פ מ"ש לעיל בשיטת רש"י ז"ל. דהא דאמר רב יהודה אמר שמואל שנאמן להפסיד כתובה לאו משום דקים ליה דהא חזינן בהא דקאמר אביי אי למיתב לה כתובה דאפילו לא קים ליה יכול להפסידה. ומ"ש רש"י ז"ל דאמרינן חזקה דאין אדם טורח היינו דלא נימא שמא משקר ויודע שהיה פתחה נעול כדקאמר לקמן מה הועילו חכמים בתקנתן. וכמו שיבואר עוד לקמן. אבל אכתי יש לומר דלא קים ליה וטועה. א"כ יש לומר דהא דאינו יכול להפסידה כתובתה ביהודה אף דיש לומר כאן נמצא כאן היה משום דה"ל ספק ספיקא ספק לא קים ליה וספק בא עליה בארוסין והיינו דקאמר מאי לאו דקטעין פתח פתוח. משום דבטענת דמים כיון דהוי טענה ברורה קשה דנימא כאן נמצא וכאן היה. אלא ע"כ דמיירי בפתח פתוח ולא קים ליה ומטעם ס"ס עכ"פ נשמע דבגליל יכול לטעון טענת פתח פתוח ומשני בטענת דמים והא דא"י לטעון משום דלית ליה כאן נמצא כאן היה לרב יהודה אמר שמואל כנ"ל. א"נ יש לומר בבגרה לשיטת רש"י יש לומר דיש לה טענת דמים וכמ"ש הרא"ש דבבגרה הוי כרשות הבעל כנ"ל ולפמ"ש לעיל דס"ל לרש"י ז"ל דהא דמהימן היינו דוקא בלא קים ליה אבל בקים ליה גרע טפי דנאמנת משום חזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה. יש לומר בפשטות דרב יהודה אמר שמואל קמ"ל דמהימן היינו משום דלא קים ליה ולא שייך חזקה דאין אשה מעיזה לכך מהימן הוא משום חזקה דאין אדם טורח ולא אמרינן דקים ליה. וע"ז מייתי רב יוסף ראיה דפשיטא ליה נמי כסברת אביי. וקשה ליה ביהודה אמאי לא מהימן דאף דיש לומר שמא שכח מ"מ לא גרע מלא קים ליה לאביי דהא חזינן לענין איסור דמחמת סברת לא קים ליה היא מותרת לו וביהודה קאמר אי לאוסרה אמאי לא אלמא דביהודה חשיבא ברי טפי וכיון דלסברת אביי בלא קים ליה יכול להפסידה כ"ש ביהודה. וע"כ צריך לומר דמיירי בפתח פתוח דלא קים ליה ומשום ס"ס וממילא מוכח דבגליל נאמן ובזה מתורץ קושיות התוספות ד"ה אבל בגליל וכו' דמנ"ל דמיירי כשטוענת בתולה הייתי דילמא מיירי דוקא שטוענת שבא עלי באירוסין. ולפמ"ש דהא דהכריח דמיירי בפתח פתוח היינו משום דביהודה הוי ס"ס שמא לא קים ליה. ואת"ל קים ליה שמא בא עליה ושכח או הערה בה ולא ידע ששיבר בתוליה. א"כ ע"כ צ"ל שהיא טוענת בתולה אני. דאם היא מודה לא שייך ספיקא דלא קים ליה. ועל זה משני לא בטענת דמים ופירש"י בטענה ברורה על ידי משמוש ולא ניחא ליה לרש"י ז"ל לפרש דהבעל נאמן אפילו בלא משמוש בטענת דמים כיון דודאי קים ליה. אבל בפתח פתוח אינו נאמן משום דלא קים ליה דהא סברת רש"י הוא דאי לא קים ליה יותר נאמנת ודוק:

כל זה כתבנו לשיטת רש"י אבל שיטת התוס' הוא דהא דקאמר רב יהודה אמר שמואל נאמן היינו דקמ"ל דקים ליה והיינו שכתבו דכ"ש דנאמן לאוסרה. והיינו דקשיא להו דמנ"ל דמיירי כשטוענת בתולה הייתי. ולא ניחא להו דס"ל כסברת אביי דהא לפי פירושם עיקר הוכחתו למלתא דר' יהודה דס"ל דקים ליה. ולית להו להתוס' נמי סברא דכתבנו דביהודה נימא כאן נמצא כאן היה דס"ל כיון דמתיחד עמה ודאי בא עליה ולא מוקי אנפשיה ולא שייך לומר כאן נמצא כאן היה. וכמ"ש התוס' לקמן בסמוך ד"ה מאי לאו וכו'. נראה דס"ל להתוס' דהא דקאמר מאי לאו בפתח פתוח היינו דכיון דס"ל דמתניתין קמייתא דריש מכילתין מיירי בטענת פתח פתוח כמ"ש לעיל ד"ה מאי לאו וכו'. וס"ל דכולהו מתנייתא מיירי בחד גוונא בטענת פתח פתוח. והיינו דקשיא להו בד"ה אבל בגליל וכו' אבל קשה דמייתי מדיוקא וכו' וס"ל לפי שיטתם דהא דמשני לא דקטעין טענת דמים היינו אפילו בלא משמוש רק שהיא טענה ברורה דקים ליה אבל פתח פתוח יש לומר דלא קים ליה דלא כר' יהודה א"ש. והיינו דקשיא להו בתר הכי דלהימנא במיגו ועיין בסמוך. ובזה באו כל דברי התוס' על סדרם ומכונם והדברים ברורים לענ"ד ודוק:

והנה בתוס' ישינים הובא בתחלת מסכתא דמשמע ליה דמיירי בפתח פתוח דביהודה נמי בטענת דמים אלו שיבר בתולים ויצא דם היתה מכרת ומגדת בשעת מעשה וכו' ע"ש. ולענ"ד נראה לדבריהם יש לפרש יותר לפי מה דאיתא בברייתא לקמן דביהודה היה מייחדים שעה אחת קודם החופה וכבר כתבנו לעיל דף ז' דהטעם היה שלא יחדו אותם עד סמוך לחופה כדי שאם יבא עליה יהיה אחר ספירת ז' נקיים. א"כ לפמ"ש התוס' דמשמע ליה לרב יוסף דביהודה נאמנת לומר בתולה הייתי במיגו דבא עליה קודם החופה. ע"כ דליכא למימר בטענת דמים דא"כ תצטרך לומר שיצא ממנה דם קודם החופה וכיון דקי"ל דבועל בעילת מצוה ופורש לא הוה מיגו דלא בעיה למשוי נפשה רשיעא שנבעלה לו באיסור דם בתולים דמסתמא היתה מכרת כסברת התוס' ישינים. וע"כ דמיירי בפתח פתוח שיכולה לומר שבא עליה קודם החופה ולא יצא דם לפי שהערה בה לבד. ולפי מה דמשני דמיירי בטענת דמים צ"ל דמיירי לפי משנה ראשונה. א"נ דמתניתין לא מיירי במקום שמיחדין קודם החופה כדמפרש הרמב"ם בפירוש המשנה ויבואר לקמן דף י"ב בס"ד באורך. ודוק:

תוס' ד"ה אבל בגליל וכו'. דביהודה נאמנת במיגו. הקשה מהרש"א דהא הוי ליה מיגו להוציא ותו הקשו המפרשים דה"ל לתרץ כפשטיה דאי ס"ד דנאמנת בגליל כשטוענת בתולה הייתי תאומן נמי כשאומרת באירוסין בא עליה במיגו דבתולה הייתי. ולמה כתבו התוס' המיגו ביהודה דוקא. ונראה דבאמת לא הוי קשיא דתאומן בגליל במיגו משום דהוה מיגו להוציא כקושית מהרש"א. והוא מוכרח דאל"כ תאומן במיגו דמ"ע אני תחתיך כמ"ש התוס' לקמן אלא דהכא ביהודה כיון דבטוענת בתולה הייתי ומכחשת אותו. עכ"פ איכא ס"ס דשמא משקר ושמא באירוסין בא עליה. אלא דכבר כתבנו לעיל בתוס' ד"ה אי למיתב וכו'. דלא כתבו התוס' דמוציאין בס"ס אלא כשהבעל טוען שמא. אבל הכא דקיימינן בסברא דרב יהודה דקים ליה וטוען ברי אין מוציאין בס"ס ולא אמרינן ספק שמא משקר. אך כבר כתבנו לעיל דעכ"פ היכא דאית לה נמי מיגו מעליא אלא דלא אמרינן מיגו להוציא. מ"מ מהני ס"ס נגד חזקת ממון. ולא נשאר אלא ברי דיליה ולזה מהני מיגו וה"נ כיון דאיכא ס"ס מהני מיגו דבארוסין בא עלי והוא הדין דהמ"ל דביהודה כיון דאיכא ס"ס מהימנא במיגו דמ"ע אני תחתיך אלא דעדיפא קאמרי דטענת מוכת עץ אינו לר' יהושע ומתניתין מסתמא אתא ככ"ע ולכך כתבו מיגו דבא עליה באירוסין דהוא מוסכם אליבא דכ"ע. ומתורץ קושיות מהרש"א וקושיות המפרשים ודוק: גם יש לומר לפמ"ש לקמן דהא דאמרינן לקמן דף ע"ה דטעמא דר"ג ביש שהות אחר החופה דנאמנת לומר משארסתני נאנסתי במיגו שנאנסה אחר החופה אע"ג דה"ל מיגו להוציא משום דאין צריך לברי דידה כיון דאיכא חזקת הגוף וכאן נמצא כאן היה. א"כ יש לומר דביהודה כיון דהתוס' כתבו לקמן דודאי בא עליה א"כ אין צריך אפילו לברי דידה ושפיר נאמנת אף באומרת בתולה הייתי וממילא מתורץ קושיות המפרשים הנ"ל דבגליל ה"ל מיגו להוציא עיין קונטרס אחרון ודוק:

תוס' ד"ה לא דקטעין וכו' אבל קשה דלהימנא במיגו וכו' והרא"ש ושאר מפרשים תירצו דמ"ע לא שכיחא. ולכאורה קשה לפ"ז דא"כ מאי קאמר לקמן דף י"ב ע"ב גבי משארסתני נאנסתי ע"כ לא קאמר ר"ג אלא משום דאיכא מיגו דמוכת עץ הא הוי ליה מיגו דלא שכיח. וצ"ל דבטוענת משארסתני נאנסתי כיון דאונס גם כן לא שכיח כל כך כמ"ש התוס' לעיל בד"ה ואב"א וכו' שפיר אמרינן מיגו דמוכת עץ אף דלא שכיח טפי. עוד כתב הרא"ש דלפיר"ח דס"ל מ"ע פתחה סתום אתא שפיר. ולכאורה קשה דא"כ מאי קאמר לקמן דף י"ב דאיכא מיגו דמ"ע הא ה"ל מיגו דהעזה כיון שבאמת כבר נבעלה והיה פתחה פתוח אם תאמר מוכת עץ אני תצטרך להעיז ואפילו להפוסקים דאמרינן מיגו דהעזה מ"מ הא שם מיגו דטענה מעליא הוא ומאי מעליותא שמא אינה רוצה להעיז. ויש לומר דלשיטתו דס"ל דמ"ע שכיח א"כ כיון דטוענת נאנסתי דהוא לא שכיח כל כך שפיר אמרינן מיגו דהעזה. כדאמרינן בשבועות דף מ"ה דמהימן לומר נאנסה במיגו דהחזרתי ופטור משבועה דאורייתא ולא אמרינן דהוי ליה מיגו דהעזה לאפטורי משבועה דלכ"ע לא אמרינן כדמוכח משבועת מודה במקצת דאינו נאמן במיגו דכופר הכל משום דאין אדם מעיז. וצ"ל משום דנאנסו לא שכיח כדאיתא בח"מ סימן ק"ח דלא טענינן ליתמי נאנסו. וכיון דלא שכיח טענה גרועה היא שפיר אמרינן ביה מיגו דהעזה. וכה"ג כתב הסמ"ע שם סעיף קטן י"ז להיפך. דמש"ה אמרינן החזרתי במיגו דנאנסו ע"ש. שוב מצאתי בספר כנסת הגדולה סימן ס"ח שהאריך בקושיא זו. ולענ"ד נראה נכון כמ"ש. וק"ל:

שם בא"ד ואי לא אמרינן מיגו להוציא וכו'. והש"ך בסוף סימן פ"ב בדיני מיגו כתב בשם הר"ש דהא דאיתא בדף י"ב ע"ב עד כאן לא קאמר ר"ג אלא משום דאיכא מיגו. אע"ג דהוה מיגו להוציא היינו משום דבברי ושמא אמרינן מיגו להוציא ומשמע שם מדברי הש"ך דבכל מקום אמרינן מיגו להוציא היכא דאיכא ברי ושמא אלא דלפ"ז קשה הא דאמר אביי לעיל אי למיתב לה כתובה נהי דנימא דיכול להפסידה בשמא מ"מ כיון דלא קים ליה ואיכא ברי ושמא א"כ יש לה מיגו דמוכת עץ אני תחתיך ולא שייך שני תירוצי התוס' דכאן כיון דלא קים ליה לא שייך חזקה אין אדם טורח וגם אמרינן מיגו להוציא בברי ושמא. אך לפמ"ש שם אתא שפיר דלא מיבעיא לפמ"ש שם דאביי מוקי כר' יהושע או דס"ל כשינויא דמיגו א"כ ליכא מיגו דמ"ע אני תחתיך דהא בשינויא דמיגו באמת אינה נאנמת לומר מ"ע אני תחתיך אפילו לר"ג וכ"ש לר' יהושע אלא אפילו לפמ"ש שם באופן א' דחשיב קצת כברי הואיל והוא אומר בברי מ"מ יש לומר דלהכי לא אמרינן ביה מיגו להוציא כיון דאינו שמא גמור. מיהו לכאורה היה נראה דמ"ש שם הר"ש לאו לדינא בכל מקום אלא להאי שינויא דס"ל לר"ג בברי ושמא היכא דאית לה מיגו דטענה מעליא מהימנא היינו אפילו הוא להוציא. אבל למאי דקי"ל כשנויא בתרא דטעמא דר"ג משום חזקה וכמו שיבואר בס"ד בקונטרס אחרון סימן ס"ח והא דאמרינן בכל מקום מיגו לאו משום טענה מעליותא אלא מטעם דאי אמרה הכי הוי מהימנא אפילו בברי ושמא לא אמרינן להוציא. אלא דהא קשיא לי לפי מאי דמוקי לקמן דף ע"ה ע"ב מתניתין דמשארסתני נאנסתי ביש שהות שזינתה אחר הנשואין כמ"ש התוס' שם. א"כ ע"כ צ"ל דאע"ג דאמרה משארסתני נאנסתי דמשמע בשעה שהיתה ארוסה נאנסה מ"מ היא נאמנת במיגו דאחר הנשואין ואמאי הא הוי ליה מיגו להוציא. והתם לאו משום טענה מעליותא אלא משום מיגו גמור הרי דמוכח דאמרינן מיגו להוציא בברי ושמא. והוי ליה להר"ש להביא ראיה זו במקום מיגו גמור. מיהו יש לומר לפי מאי דמסיק שם דכל שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה ואפילו בשמא ושמא כמו מחליף פרה וטבח. א"כ אין צריך ברי דידה שפיר אמרינן דנאמנת לומר משארסתני נאנסתי דלמה יגרע מאלו שתקה אבל במקום דצריך שיטעון ברי לא אמרינן מיגו להוציא אפילו בברי ושמא. ולענ"ד מוכח כן מלשון התוס' שם בד"ה רישא וכו' ואיירי בענין שיכול להיות שנאנסה תחת בעלה וכו' קשה הא אפילו אינו יכול להיות שנאנסה תחת בעלה תאומן שנאנסה לאחר האירוסין במיגו דמוכת עץ אני אחר הנשואין והוי להו למימר בענין שיכולה להיות מ"ע תחתיו. ולפמ"ש אתא שפיר דבאמת הוי מיגו להוציא אלא דהיכא דאפשר להיות שנאנסה אחר הנשואין אין צריך לברי דידה כלל. ולא אתי אמירתה לגרוע כחה דמן הסתם היה אחר הנשואין נמצא מוכח מדבריהם דלא אמרינן מיגו להוציא אפילו בברי ושמא. וצ"ע ודוק: ועיין קונטרס אחרון:

התם אונס הוה ואבע"א כי הא דארשב"ג א"ר יונתן כל היוצא למלחמת בית דוד וכו'. הני תרי שינויי לא פליגי לענין דינא וכמו שכתבתי אני הדל בברכי יוסף א"ה סימן י"א בס"ד ואחר כמה שנים בא לידי ספר נדפס מחדש זה שמו בשמים ראש והוא שו"ת הרא"ש ז"ל ושאר גדולים וכן כתב שם סימן רפ"ב ע"ש ובזה פירשתי בעניותי פסוק נשבע ה' לדוד אמת לא ישוב ממנה כמו שכתבתי בעניותי בקונטריס יוסף תהלות בס"ד:

גט כריתות כותב לאשתו. שאם ימות במלחמה יהא גט מיום כתיבתו והרי מת אוריה במלחמה: דכתיב. במלחמת שאול ואת אחיך כו' ודוד למד מישי אביו להנהיג שאף היוצאין למלחמותיו עושין כן: דברים המעורבים בינו לבינה. אלו קדושין: תקח. תטול מביניהם על ידי גט: אף אנן נמי תנינא. דטוען פתח פתוח מצאתי אסרה עליו ולא אמרינן לא קים ליה: איקרורי דעתא. עד שני בשבת הבאה: ולמאי. קפדי רבנן אי מקררא דעתיה: ניתיב לה. מה לנו להפסידה והרי הוא נותן מדעת: אלא לאו לאוסרה. הוא דקפדינן שלא יקרר דעתו ויקיים את האסורה לו אלמא כי אתי וטעין אסרינן לה עליה: טענת דמים. דטענה מבוררת היא וליכא למימר לא קים ליה אבל בפתח פתוח אימא לך לא קים ליה: להפסידה כתובתה. על פי עצמו וטעמא לקמן מפרש חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה: האוכל אצל חמיו. בימים שבין אירוסין לנשואין: אין יכול לטעון טענת בתולים. כשתכנס לחופה: מפני שמתייחד עמה. ביהודה היו מיחדין אותם כדי שיהא לבו גס בה: ביהודה אמאי לא. האומר פשיטא לי שלא באתי אליה והא ודאי מאחר זינתה שוייה עליה חתיכה דאיסורא מה לי גליל מה לי יהודה: אלא לאו להפסידה כתובתה. וביהודה לא מפסידה על פיו דאמרינן הוא בא עליה בארוסין ובגליל מצי טעין דהא לא נתייחד: מאי לאו דקטעין טענת פתח פתוח מצאתי. דאע''ג דאין עדים בדבר זה ולא טענה מוכחת אלא עליה סמכינן דאמרינן אי לאו דקושטא הוא לא היה מפסיד סעודתו ואם היה שונאה מתחלה היה מגרשה ולא טרח בסעודת נשואין ומיהו ביהודה לא מהימן שמא בעל בימי אירוסין ושכח או הערה בה מתוך חבתה ולא ידע ששיבר בתוליה: לא דקא טעין טענת דמים. לעולם אימא לך בדבר שאינו יכול לבררו אינו נאמן להפסיד כתובתה ודיוקא דמתני' דדייקינן הא בגליל מצי טעין דטעין טענת דמים וכגון שהיו להם שושבינים שמשמשו אותן ולא נעשית אונאה בדבר ולא ראה ואיבד וטענה ברורה היא:
כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו. פי' בקונטרס שאם ימות במלחמה יהא גט משעת כתיבתו וקשה לר''ת דא''כ מאי כל היוצא אם לא מהני אלא למי שאין לו בנים ויש לו יבם ועוד דתנן במי שאחזו (גיטין עג. ושם) מה היא באותן הימים רבי יהודה אומר הרי היא כאשת איש לכל דבריה וקאי אמאי דקתני לעיל מינה הרי זה גיטך מהיום אם מתי וכן משמע בתוספתא אלמא אע''ג דאמר מהיום הויא אשת איש גמורה כדמפרש בגמרא באומר מעת שאני בעולם פירוש דהאי דאמר מהיום לא שיחול מיד אלא דעתו שיחול שעה אחת קודם מיתתו דהיינו מעת שהוא בעולם ולא אמר מהיום אלא למעוטי לאחר מיתה כלומר מאותו יום שאני בעולם יהא גט ומיהו יש לחלק בין מהיום לפירש בהדיא שיחול משעת כתיבה דע''כ משעת כתיבה קאמר שיהא גט ועוד נראה דאפי' אמר מהיום יש ליישב פי' הקונטרס דלאו דוקא פירש שאם ימות במלחמה אלא היו מתנים אם לא יחזור מן המלחמה ואגב ריהטיה נקט בקונטרס אם ימות דסתם מי שאינו חוזר מן המלחמה אינו חוזר לפי שמת אלא ה''ה אם נשבה והשתא מהיום דהכא אין שייך לומר מעת שאני בעולם כההוא דמי שאחזו אלא מהיום מיום כתיבה קאמר ואם תאמר והרי חזר אוריה ונתבטל הגט ויש לומר שהיה מתנה אם לא יחזור בסוף המלחמה והרי לא חזר לבסוף וניחא לפירוש זה הא דאמרינן בפרק הזהב (ב''מ נט. ושם) נוח לו לאדם שיבעול ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים ומפיק ליה מהאי מעשה דבת שבע דספק אשת איש הואי דדלמא יחזור מן המלחמה ור''ת מפרש כותב גט כריתות לגמרי בלא שום תנאי ולפי' קשה אמאי קרי לה ספק אשת איש הא הואי גרושה גמורה ואר''ת דקרי לה ספק אשת איש לפי שהיו מגרשין בצינעא שלא יהא נודע ויקפצו עליהם בני אדם לקדשם ולפי' הקונטרס קשה קצת איך בא עליה למה לא היה ירא שמא יחזור: אי למיתב לה כתובה כו'. משמע אם היה בא לב''ד היה נאמן להפסידה כתובתה אע''פ שלאוסרה עליו לא היה נאמן משום דאית לן למימר דשמא אינו בקי בפתח פתוח ואוקמה בחזקת היתר אבל מ''מ כתובתה הפסידה אע''פ שיש לנו לומר שהוא טועה בפתח פתוח דאית לן למימר אוקי ממונא בחזקת מריה וקשה דאמאי מפסידה כתובתה והא הוה ספק ספיקא ספק אי הוא בקי בפתח פתוח אם לאו ואם תמצא לומר פתח פתוח הוה ספק באונס ספק ברצון דאפי' אשת כהן באונס לא מפסדה כתובתה ואין לומר דאפי' בספק ספיקא מפסדה כתובתה משום דמוקמינן ממונא בחזקתיה דהא לקמן (דף יב:) גבי משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך נאנסת והיה מקחי מקח טעות ואיכא מאן דמפרש לקמן (דף יא:) מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה אלמא משום דבאותו מנה הוי ספק ספיקא לא מפסדה דספק קודם שנתארסה ספק אחר שנתארסה ואם תמצא לומר אחר שנתארסה אימור באונס הוה דאי אמרת דאפי' בספק ספיקא מפסדה אמאי אית לה אפי' מנה וי''ל דלא. חשיב ספק ספיקא כהאי גוונא משום דהאי ספיקא שמא באונס היה לא חשיב ספיקא גמורה למיתב לה כתובה דאימור קודם שנתארסה נאנסה והשתא אתי שפיר הא דתנן במתני' (לקמן דף יג.) היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את וקאמר ר' יהושע שאינה נאמנת ומפסדת כתובתה אי לר' יוחנן מנה אי לר' אלעזר ולא כלום ואע''ג דהוי ספק ספיקא ספק מוכת עץ ויש לה כתובה ואפי' אם תמצא לומר דרוסת איש אימור תחתיו נאנסה ונסתחפה שדהו ויש לה כתובה אלא ודאי ספק באונס לא חשיב ספק דאימור קודם שנתארסה נאנסה ועוד אומר רבינו יצחק דמוכת עץ לא שכיח דהא דאמרינן (לקמן לו:) כולהו נמי חבוטי מיחבטן היינו אליבא דר''ג אבל רבי יהושע שמעינן דלית ליה טעמא דמיחבטן דקאמר התם (לקמן לו.) חרשת ושוטה יש להן טענת בתולין והיינו משום דס''ל דחבטא לא שכיחא: מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח. נראה לפרש דקס''ד דבטענת דמים. ליכא למיחש לאיקרורי דעתא דכיון דליכא דם לבו נוקפו ואין מתקרר אבל בפתח פתוח איכא למיחש שמא יתקרר: נאמן להפסידה כתובתה. אור''י דשמואל מודה שפיר דנאמן לאוסרה עליו ולהפסידה כתובתה איצטריך ליה לאשמעינן דלא תימא דלא יהא נאמן אע''ג דקים ליה בפתח פתוח דנימא במזיד משקר להפסידה כתובתה ור''א נמי מצי סבר דנאמן להפסידה ונקט לאוסרה לרבותא וכ''ש דנאמן להפסיד כתובתה כדמוכח הסוגיא דלעיל [ומיהו בירושלמי משמע דלר''א אינו נאמן להפסיד כתובתה]: אבל בגליל מצי טעין. וא''ת מנא ליה דלמא ביהודה נאמנת לומר שבא עליה באירוסין ולא בגליל אבל כשטוענת בתולה הייתי בגליל נמי מהימנא וי''ל דמשמע ליה אינו יכול לטעון טענת בתולים בכל ענין בין שאומרת שבא עליה מן האירוסין בין שאומרת פתח נעול מצא דביהודה נאמנת במגו דאי בעיא אמרה באירוסין בא עליה ולא בגליל דליכא מגו אבל קשה דמייתי מדיוקא והוה ליה לאתויי מרישא דקתני (לקמן דף י:) בתולה אלמנה מן האירוסין כו' ויש להן טענת בתולין וע''כ לענין כתובה איירי דלאוסרה עליו אפילו מן הנשואין נמי יש לה טענת בתולין כיון דכנסה בחזקת בתולה כדמוכח לקמן (דף יב.) דפריך וניחוש שמא תחתיו זינתה: מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח. וביהודה אע''ג דאיכא חזקה לא מהימן כדפי' בקונטרס א''נ כיון דמתייחד עמה ודאי בא עליה דלא מוקי איניש. אנפשיה ואע''ג דגבי יבמה אמרינן (יבמות דף קיא:) דעד ל' יום מוקי אנפשיה רוב פעמים לא מוקי אנפשיה אפי' שעה אחת דעל דעת כן מתייחד. [עמה] ואיתרע חזקה: לא דקא טעין טענת דמים. דהויא טענה ברורה מדאין סדינין מלוכלכים בדם ונראה דבטענת פתח פתוח וטענת דמים דשמעתין איירי שהיא טוענת שהוא בא עליה באירוסין או אומרת בתולה הייתי וא''ת ונהימנא לדידה במגו דאי בעיא אמרה משארסתני נאנסתי דנאמנת לר''ג דפסקינן לקמן (דף יג.) כוותיה וי''ל דאינה מודה ברצון שנבעלה מאחר ועוד דאין זה מגו דמיפסלא נפשה מכהונה אבל קשה דליהמנה במגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני אפי' לרבנן דלקמן (דף יא:) דאמרי מוכת עץ כתובתה מנה דאין זה מגו דאינה רוצה להפסיד כלום מכתובתה מ''מ נאמנת במגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ונסתחפה שדהו לכך נראה דהוי מגו במקום חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה אע''ג דבעי' היא בפ''ק דבבא בתרא (דף ה: ושם) אי אמרינן מגו במקום חזקה או לא שמא חזקה דהכא עדיפא ואי לא אמרינן מגו להוציא אתי נמי שפיר
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד