דף י - ב
אמר רב חנן: אפילו בעל החלומות שהוא מלאך [32] אומר לו לאדם: למחר הוא מת! אל ימנע עצמו מן הרחמים. שנאמר [קהלת ה ז] "כי ברוב חלומות והבלים ודברים הרבה, כי את האלהים ירא". והיינו, רק את האלוהים ירא, ואל תחשוש לדברי החלום, ואפילו בא לו על ידי שד או מלאך יפנה אל האלוהים בתפילה.
מיד - "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'" [ישעיה לח ב].
מבררת הגמרא: מאי "קיר"?
ומבארת: אמר רבי שמעון בן לקיש: מקירות לבו, דהיינו, בכל לבו. שנאמר [ירמיה ד יט] "מעי מעי אוחילה קירות לבי".
רבי לוי אמר: על עסקי הקיר - להזכיר זכות אבות.
אמר לפניו חזקיהו: רבונו של עולם, ומה האשה השונמית [הגרה בשונם], שלא עשתה אלא עליית קיר אחת קטנה, החיית את בנה [כדלהלן] . אבי אבא, שלמה המלך, שחפה את ההיכל כולו בכסף [33] וזהב - על אחת כמה וכמה מן הראוי להחיות את בנו [חזקיהו].
[ישעיה לח ג] "זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת, ובלב שלם. והטוב בעיניך עשיתי".
מבררת הגמרא: מאי "והטוב בעיניך עשיתי"? [34]
מבארת הגמרא: אמר רב יהודה אמר רב: שסמך גאולה לתפלה. ובקש שיזכרהו עתה בתפלה זו - בשכר תפלותיו שהיו כתקנן.
רבי לוי אמר: שגנז ספר רפואות [35] כדי שיבקשו רחמים. ואף על גב שבעיני בני אדם מעשה זה אינו טוב, כי הם מחפשים רפואה. מכל מקום הטוב בעיניך עשיתי [36], שיבקשו רחמים מן השמים. [37]
תנו רבנן: ששה דברים עשה חזקיהו המלך, על שלשה הודו לו חכמים, ועל שלשה לא הודו לו חכמים.
על שלשה הודו לו - גנז ספר רפואות - והודו לו לפי שלא היה לבם נכנע על חולים, אלא מתרפאין מיד.
כתת נחש הנחושת שעשה משה כדי שיראו שאין הנחש ממית אלא החטא - והודו לו [38] לפי שבדורו החלו טועים לעבדו, כי אמרו שיש בו כוחות עצמיים.
גירר עצמות אביו על מטה של חבלים ולא קברו בכבוד, בדרגש ומטה נאה, כדי שתהיה לו כפרה - והודו לו, כי עשה כך מפני קידוש השם, שיתגנה על רשעו, ויווסרו הרשעים.
ועל שלשה לא הודו לו -
סתם מי גיחון, מי שילוח, שהוא מעין קטן הסמוך לירושלים, וסתם אותו כדי שאם יבואו מלכי אשור לא ימצאו מים לשתות - ולא הודו לו, כיון שהיה לו לבטוח בקב"ה, שאמר "וגנותי על העיר הזאת להושיעה".
קצץ את הזהב [39] מדלתות ההיכל בבית המקדש ושגרם למלך אשור, כאשר תבע ממנו הרבה זהב בעד נסיגתו מערי יהודה - ולא הודו לו, כי היה לו לבטוח בהקב"ה. [40]
עיבר ניסן בניסן - ולא הודו לו [41]. והבינה הגמרא כי לאחר שכבר נתקדש חודש, ניסן נמלך חזקיהו לעבר השנה, ועשאו אדר, ולפיכך תמהה: ומי לית ליה לחזקיהו את הדרש של הפסוק [שמות יב ב] "החדש הזה לכם ראש חדשים" - "זה" ניסן - ואין אחר ניסן! שמשעה שנתקדש חודש ניסן שוב אי אפשר לעבר את השנה, לפי ש"אין חודש אחר ניסן"?
מתרצת הגמרא: אלא, טעה בדשמואל, דאמר שמואל: אין מעברין את השנה ביום שלושים של אדר, הואיל וראוי לקובעו ניסן, ואף על פי שלא נתקדש החדש, שעדיין לא באו עדים, וחזקיהו טעה וסבר, "הואיל וראוי" לא אמרינן.
אמר רבי יוחנן, משום רבי יוסי בן זמרא: כל התולה בזכות עצמו - שאומר בתפלתו "עשה לי בזכותי" - תולין לו בזכות אחרים. וכל התולה בזכות אחרים ומבקש רחמי שמים או בזכות אבותיו [42] - תולין לו בזכות עצמו.
משה תלה בזכות אחרים, שנאמר [שמות לב יג] "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך", לפיכך תלו לו בזכות עצמו, שנאמר [תהלים קו כג] "ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית".
חזקיהו תלה בזכות עצמו, דכתיב "זכר נא את אשר התהלכתי לפניך", לפיכך תלו לו בזכות אחרים, שנאמר [מלכים ב יט לד] "וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני, ולמען דוד עבדי". [43]
והיינו דרבי יהושע בן לוי. דאמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב [בישעיה לח יז] ב"מכתב לחזקיהו מלך יהודה, בחלותו, ויחי מחוליו, הנה לשלום - מר לי מר", מדוע נכתב פעמיים "מר"? לומר לך כי אפילו בשעה ששיגר לו הקב"ה לחזקיהו שלום - מר הוא לו! על שאמר לו הקב"ה שאינו עושה זאת בזכותו אלא "למען דוד עבדי".
הגמרא מבארת את דברי האשה השונמית [שהוזכרה לעיל] במה שאמרה לאישה ביחס לאלישע הנביא [מלכים ב ד י]: "הנה נא ידעתי כי איש אלוהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד, נעשה נא עליית קיר קטנה".
רב ושמואל נחלקו בדבר.
חד אמר: עלייה פרועה היתה, מגולה שניטלה תקרה וגג שלה, וקירוה עשו לה תקרה וגג.
וחד אמר: אכסדרה [חצר בצורת ח שיש סביבה קירוי סמוך לבית] גדולה היתה, וחלקוה לשנים.
מקשה הגמרא: בשלמא למאן דאמר אכסדרה - היינו דכתיב "קיר", כי חילקוה לשנים על ידי קיר, אלא למאן דאמר עלייה - מאי "קיר" והרי לא הוסיפו קיר, אלא תקרה?
מתרצת הגמרא: שקירוה, בתיקרה ובגג, ו"קיר" הוא מגזרת "תקרה".
מקשה הגמרא לאידך: בשלמא למאן דאמר עלייה, היינו דכתיב "עליית", אלא למאן דאמר אכסדרה - מאי "עליית"?
מבארת הגמרא: שהיתה מעולה שבבתים.
"ונשים לו שם מטה ושולחן וכסא ומנורה".
אמר אביי, ואיתימא רבי יצחק: הרוצה להנות משל אחרים, יהנה - ואין אסור בדבר [44] - כאלישע! כמו שמצינו באלישע שנהנה משל השונמית [45].
ושאינו רוצה להנות משל אחרים אל יהנה, ואין בכך לא משום גסות הרוח, ולא משום שנאה - כשמואל הרמתי! כמו שמצינו בשמואל הרמתי שלא רצה להנות, שנאמר [שמואל א ז יז] "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו". וכי איני יודע ששם ביתו? ואמר רבי יוחנן שכל מקום שהלך שם, ביתו עמו, והיינו שהיה נושא עמו כל כלי תשמישי ביתו, וכן אהל לחנייתו, ועשה זאת כדי שלא להנות מאחרים.
"ותאמר אל אישה, הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא" [מלכים ב ד ט].
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מכאן שהאשה מכרת באורחין יותר מן האיש, לפי שהאשה מצויה בבית יותר מן האיש.
ומבררת הגמרא "קדוש הוא" - מנא ידעה?
רב ושמואל נחלקו בדבר.
חד אמר: שלא ראתה זבוב עובר על שולחנו. [46] שאכילתו היתה כאילו הקריב תמידים. ולכן לא נראה זבוב, וכבר מצאנו נס זה בבית המקדש [אבות].
וחד אמר: סדין של פשתן הציעה על מטתו ועל סדין זה ניכר היטב כל לכלוך, ולא ראתה קרי עליו, והבינה מכך שכל מחשבותיו הם בענינים השכליים, ולכן קראתו קדוש.
"קדוש הוא".
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: "הוא" ממעט כי רק הוא קדוש ומשרתו אינו קדוש. [47]
"ויגש גיחזי להדפה" [מלכים ב ד כז].
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: "להדפה" נוטריקון הוא, ומלמד שאחזה בהוד יפיה - בדדיה.
"עובר עלינו תמיד" [שם פסוק ט].
אמר רבי יוסי ברבי חנינא, משום רבי אליעזר בן יעקב: הרי לא היה עובר שם בקביעות, אלא כשהזדמן לשונם, ובהכרח שלשון "תמיד" מלמדת כי כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מקריב קרבנות " תמידין".
ואמר רבי יוסי ברבי חנינא, משום רבי אליעזר בן יעקב: אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך ויתפלל. שנאמר [תהילים קל א] "ממעמקים קראתיך ה'".
תניא נמי הכי: לא יעמוד אדם בשעת התפילה לא על גבי כסא ולא על גבי שרפרף. אפילו אינם גבוהים שלשה טפחים [48], משום שטרוד במחשבתו שמא יפול ואינו יכול לכוון, ולא במקום גבוה שלשה טפחים, ויתפלל, אלא במקום נמוך ויתפלל, [49] לפי שאין גבהות לפני המקום. שנאמר [תהילים קל א] "ממעמקים קראתיך ה'". וכתיב [תהלים קב א] "תפלה לעני כי יעטוף", ומשמעותו שראוי להתפלל דרך עניות ולא דרך גאוה.
ואמר רבי יוסי ברבי חנינא, משום רבי אליעזר בן יעקב: המתפלל צריך שיכוין את רגליו זו אצל זו, להדמות למלאכים, כי כיון שמדבר עם שכינה צריך לסלק כל מחשבות הגוף מלבו ולהדמות כאילו הוא מלאך, [50] שנאמר על רגלי המלאכים [יחזקאל א ז] "ורגליהם רגל ישרה" שנראין כרגל אחת. [51]
ואמר רבי יוסי ברבי חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב: מאי דכתיב [ויקרא יט כו] "לא תאכלו על הדם"? כוונת הכתוב לומר: לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם! [52] אמר רבי יצחק, אמר רבי יוחנן, אמר רבי יוסי ברבי חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב: כל האוכל ושותה, ורק אחר כך מתפלל - עליו הכתוב אומר [מלכים א יד ט] "ואותי - השלכת אחרי גויך". והיה די לכתוב "השלכת אחריך", ותיבת "גויך" מיותרת. לפיכך דרש, אל תקרי "גויך", אלא "גאיך". וכך אמר הקב"ה: וכי לאחר שנתגאה זה - קבל עליו עול מלכות שמים? [53]
שנינו במשנה: ורבי יהושע אומר עד שלש שעות: אמר רבי יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יהושע!
שנינו במשנה: הקורא מכאן ואילך, אחר שלש שעות, לא הפסיד כל שכרו, אלא הוא נוטל שכר רק כאדם הקורא אחת מכל הפרשיות שבתורה.
אמר רב חסדא, אמר מר עוקבא: ובלבד שלא יאמר עם קריאתו, ברכת יוצר אור, כי אז יפסיד שכרו, משום שהוא מברך ברכה לבטלה.
מיתיבי מברייתא: הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שהוא קורא בתורה, אבל מברך הוא שתים - לפניה, ואחת - לאחריה!
תיובתא דרב חסדא תיובתא!
איכא דאמרי להיפך: כך אמר רב חסדא: אמר מר עוקבא, מאי "לא הפסיד" - שלא הפסיד ברכות [54] ויכול לברכן גם אחר שלש שעות. [55] תניא נמי הכי בברייתא: הקורא מכאן ואילך לא הפסיד, כאדם הקורא בתורה. אבל מברך הוא שתים - לפניה, ואחת - לאחריה.
אמר רב מני: גדול הקורא קריאת שמע בעונתה יותר מהעוסק בתורה.
והראיה: מדקתני במשנתנו - הקורא מכאן ואילך לא הפסיד, כאדם הקורא בתורה! מכלל, דקורא בעונתה עדיף. [56]
מתניתין:
בית שמאי אומרים: בערב כל אדם יטה על צדו ויקרא קריאת שמע דרך שכיבה [57]. ובבקר יעמוד ויקרא קריאת שמע דרך קימה, שנאמר "ובשכבך ובקומך".
ובית הלל אומרים: כל אדם קורא כדרכו או בקימה או בשכיבה או בהליכה, שנאמר "ובלכתך בדרך" והיינו בכל מצב, אפילו שאינו לא עמידה ולא ישיבה.
טענו בית שמאי לבית הלל: אם כן, למה נאמר [דברים ו ז] "ובשכבך ובקומך"? אם לא להורות על אופן הקריאה!
ענו להם בית הלל: בא הכתוב להורות על זמן הקריאה שהוא בשעה שבני אדם שוכבים לישון בלילה, ובשעה שבני אדם עומדים ממטתם בבוקר.
אמר רבי טרפון: אני הייתי בא בדרך רכוב על בהמה, וירדתי ממנה לארץ, והטתי לקרות קריאת שמע כדברי בית שמאי, וסכנתי בעצמי מפני הלסטים, שיכלו להורגני, ואילו היה קורא כדעת בית הלל, היה יכול להמשיך לרכב על בהמתו ולצאת במהרה ממקום סכנה.
אמרו לו חכמים: כדי היית לחוב בעצמך! חייב מיתה היית, ואם היית מת היית מתחייב בנפשך ואשם במיתתך, כיון שעברת על דברי בית הלל. [58]
הערות
[32] לכאורה תמוה, הרי כבר אמרו שיתפלל אפילו אחר נבואה מפורשת, וכל שכן אחר חלום [ומהר"ץ חיות כתב שרב חנן לא הוסיפו על המאמר הקודם, אלא הגמרא סדרה דבריו כאן]. והגר"א ביאר שלהלן [נה ב] אמרו שחלום על העתיד, יתכן שמלאך הביאו, והוא אמת, ויתכן ששד הביאו והוא בטל, אך חלום "למחר" אפילו אם בא על ידי שד, יש בו ממש, ועם כל זה יבקש רחמים. ומהר"ב רנשבורג ביאר להיפך, שאפילו אם רק בעל חלומות אמר לו כן, לא ימנע עצמו מתפלה.
[33] בילקוט שמעוני [מלכים ב, כ רמב] לא הוזכר "כסף", ואמנם בבנין הבית [שם א, ו כב] נאמר ואת כל הבית צפה זהב, ולא מצינו שהיה בו כסף, וראה בירושלמי [יומא ד ד] שגם הכתוב [דבה"י א, כט ד] ושבעת אלפים ככר כסף לטוח קירות הבתים, אינו כסף כפשוטו, אלא שהיה מכסיף כל הזהבים. וראה במרומי שדה שלא הזכיר שבנה את ההיכל, כי על כך היה מצווה, ואילו החיפוי עשה בנדבת לב.
[34] המהרש"א תמה הרי בימיו בדקו מדן עד באר שבע וכלם היו בקיאין בהל' טומאה וטהרה בזכותו. וביאר רבי אבלי פאסוולר ששאלת הגמרא למה אמר "עשיתי" בלשון יחיד, והרי נאמר [איכה ג לח] "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" ונקטו רע בלשון רבים וטוב בלשון יחיד, כי את הרע עושה לבד, אך את הטוב אם אין הקב"ה עוזרו אין יכול לו, ונמצא שהאדם עושה רק את המחשבה. אך אצל אברהם וחזקיה נאמר "אשר התהלכתי" ודרשו שלא היו צריכים סעד, וא"כ ראוי לומר בו "הטובות". ועל כך תירצו שסמך גאולה לתפלה, וצריך סעד לכוון השעה, ונמצא שהמעשה תלוי בהשי"ת [וראה הערה 46].
[35] התשב"ץ [תמה] כתב שנח היה ניזוק בתיבה משדין ורוחין, ולמדו מלאך אחד כל הרפואות וכתבם בספר, ובילקוט הראובני [בראשית נג א] כתב שכבר אדם הראשון למדו בגן עדן, ורבנו בחיי [שמות טו כה] כתב שמשה שמען מפי הקב"ה, כדי לנסות את ישראל אם יסמכו על הרפואות או ימשיכו להתפלל, והרמב"ן בהקדמת התורה והרשב"א [שו"ת ח"א תיג], כתבו ששלמה המלך חברו, וכתב הרמב"ן [ויקרא כו יא] שחזקיה גנזו כי נכשלו וסמכו עליו [ואף שעד ימיו לא היה חולה שהתרפא, השמשו בו להמנע מחולי]. והמהרש"א [גיטין סח ב] כתב שאין ראוי לגלות כלם לכל אדם שלא יבטחו בה', אך כאשר הותר לכתוב תורה שבע"פ מפני השכחה, הותר לכתבם בש"ס, שמא ישתכחו. וראה בפיה"מ להרמב"ם [ד ח] שאילו היו כתובים בו רפואות טבעיות, לא היה גונזו, אך כיון שנכתב ע"פ חוזי הכוכבים, היה מותר רק ללמוד בו ולא להשתמש ברפואותיו, ולכן גנזוהו. ועי"ש ובשו"ת הרשב"א [ח"א תיד] שדנו אם שימוש ברפואות נחשב כחסרון באמונה, ובחובת הלבבות [בטחון ד] והחזו"א [או"ב א ה] הרחיבו בזה.
[36] ראה בית הלוי החדש על התורה ביאר, כיון שאמר לו ישעיהו "כי מת אתה בעוה"ז ולא תחיה לעוה"ב" לפיכך סמך גאולה לתפלה, שעל כך נאמר [לעיל ד ב] "איזהו בן עוה"ב", וכדי שלא ימות בעוה"ז, גנז ספר רפואות שבזכות זה ירפאהו ה' ממחלתו. ויתכן שעשה לצורך שני בקשותיו, א. גנז כדי שירפאהו, ב. סמך גאולה כדי שלא יהא ניזוק ממלך אשור.
[37] כך פירש רש"י, והרמב"ם בפיה"מ [פסחים ספ"ד] ביאר שהיה כתוב בו רפואה לסם המוות, והוזכר מהו סם המוות, והיו שהשתמשו בו להמית אחרים. ובצפנת פענח [ח"א יד] כתב שספר רפואות הוא תורה שבע"פ שאסור ללמדה מהכתב, ולכן גנזו.
[38] ביאר המהרש"א כי היה צד שלא לקוצצו, כדי שילמדו לדורות שאין הנחש ממית אלא החטא ממית, ולכן הוצרך לומר ש"הודו לו".
[39] ע"פ רד"ק [מלכים ב, יח טז]. ופשוטו הוא, שהסיר ושגר את הדלתות עצמם.
[40] תוי"ט [פסחים ד ט], ובפסקי מהר"י וויל [ג] הוכיח מכאן שמותר להשתמש בתשמישי מת - האסורים בהנאה- לצורך המת, שהרי לולי טענה זו, היה מותר לשגר את הדלתות כדי להציל את כל המקדש.
[41] הרד"ק [דבה"י ב, ל ב] תמה שהרי בפסוק שם משמע שהודו לו שנאמר "ויועץ המלך ושריו וכן הקהל אשר בירושלים לעשות הפסח בחודש השני", והמלבי"ם שם דקדק שלא נאמר שנועץ בחכמים, אך המהרש"א כאן נקט שהם בכלל שריו. וראה שואל ומשיב [קמא ח"ב ה] שעל הפסוק [שם כט כז] אמרו בערכין [יא ב] שדן אם נקבע ר"ח ניסן בזמנו או שנדחה, ומשמע שלא הודו לו.
[42] ע"פ מאירי.
[43] ראה ריטב"א ור"י החסיד ומהרש"א שגרסו כאן פסוק דומה [שם כ ו] שעוסק גם ברפואתו של חזקיהו, ואילו הפס' שלפנינו נאמר אחר שהחלים חזקיהו מחליו.
[44] הרמב"ם בפיה"מ [אבות ד ה] כתב שאסור לת"ח להתפרנס מאחרים, ואין ראיה מאלישע שלא ביקש ולא קיבל ממון מאחרים, ורק קיבל כבוד, והתאכסן אצל מי שעבר אצלו. ורבינו יונה שם כתב שמותר להנות ממי שרוצה להטיל מלאי לכיס של ת"ח ששכרן מרובה. וראה באור זרוע [ק"ש טו] שלמד מאלישע כי האיסור להנות כשיש לו מאתיים זוז, הוא רק דרך צדקה, אבל דרך כבוד ודורון מותר, [וכן פסק הרמ"א יו"ד רנג א], אך מי שיודע את שם המפורש אסור להנות, כמבואר בירושלמי [יומא ג ז], אך ביש"ש [חולין פ"ה ט] כתב שגם הוא מותר דרך כבוד ודורון. והתשב"ץ [ח"א קמב-ח] האריך בזה.
[45] המהרש"א ביאר שלא הותר להנות אלא כאלישע, שסרב להנות משל נעמן, ורק כשהוא בדרך ואין עמו מאומה, מותר להנות בכלי תשמישים הנצרכים לאורח, וגם בזה מי שאינו רוצה להנות לא יהנה, אלא יקח עמו כל כלי תשמישיו כשמואל.
[46] הגר"ח שמואלביץ [מאמר נח] העיר שנידון הגמרא היה רק מנין ידעה האשה, אך פשיטא לה שהזבובים ידעו, כי בעלי חיים חשים בדבר שאין בנ"א יכולים לחוש, משום שהאדם מקלקל השגתו ע"י מעשיו, וביותר, כי לא ניתנה להם בחירה ולכן יכולים להשתמש בכוחות שלא ניתנו לאדם, כדי שיעמול עליהם להשיגם.
[47] במלא הרועים כתב שנתנה בזה סיבה שעושה לו עליית קיר, כי צריך לייחד לו מקום, בכדי שלא יבא לידי יחוד, ונערו אינו מועיל שיהיו "תרי כשרי" כי אינו קדוש. ולביאורו יתכן שרב ושמואל נחלקו אם עליה פרועה מועילה להציל מייחוד, או שצריך לחלקה לשנים, והיא מחלוקת רש"י והרמב"ם לענין ב' בתים זה לפנים מזה, ראה אה"ע סי' כב].
[48] כך ביאר הב"י [צ] בשם מהר"י אבוהב ודייק כן ממה שפירטה הברייתא שלא יעמוד על כלים אלו, ולא כללה אותם בכלל "דבר גבוה", ובהכרח שהאיסור בהם אפילו אם אינם בגובה ג' טפחים. והב"ח כתב שלפ"ז טעם הברייתא "שאין גבהות לפני המקום" נסוב רק על מקום גבוה, ולא על כלים אלו. והט"ז דחה את הדיוק מהברייתא, כי אילו לא הזכיר דין הכלים בנפרד, היה מקום להתיר לעמוד על גביהם משום שנחשבים כרשות בפני עצמם. וראה בטור [צח] שלא יהא דבר חוצץ בינו לקרקע, וביאר הפרישה [צ א] שסבר כמהר"י אבוהב שעל כלים אסור אפילו בפחות מג' טפחים, ובהכרח משום חציצה, כי אין טרדת פחד בנמוכים, וטעם חציצה שייך רק בכלים, כי בקרקע גבוהה אין חציצה.
[49] הרי"ף והרא"ש לא הביאו דין זה שיתפללל במקום נמוך, ומשמע שסברו כי הכוונה לדין וטעמו, דהיינו, שאסור במקום גבוה, ולכן צריך להתפלל במקום נמוך [או להפך] אך גם מישור ראוי לתפלה, וכן משמע מלשון הברייתא שסיימה אחר שני הדינים, "לפי שאין גבהות לפני המקום", [ולכן כתב הרי"ף שהמקור מ"מעמקים קראתיך" הוא רק זכר לדבר, כי אין דין להתפלל במקום נמוך]. וכן משמע מהשו"ע שהביא [צ א] שאם היה זקן או חולה מותר, והיינו אף לכתחילה, כי לא תקנו מקום נמוך לתפלה, אלא מחמת האיסור בגבוה, ולהם אין איסור [וראה מג"א]. אולם מדברי הרמב"ם והטור נראה ששני דינים נפרדים הם, שהחיוב להתפלל במקום נמוך הוא מתקון המקום לתפלה, ומישור אינו ראוי לה, ואילו האיסור הוא מטעם גבהות לפני המקום, ולכן נקטה הברייתא את כל הטעמים בסמוך, שהרי לא הזכירו את דין חולה וזקן, כי אף שאין בהם חשש גבהות, לכתחילה צריך שיתפלל במקום נמוך שנתקן לתפילה [ואמנם בתוספתא ג יז, הגירסא כהרי"ף והיא המקור לדין זקן וחולה].
[50] הב"י [צה] הביא ממהר"י אבוהב שמרמז כאילו אין לו יכולת תנועה, ואין לו שום חפץ מלבד ה' יתברך. וכעין זה כתב רבינו בחיי [במדבר טז כב] כאלו רגליו כבולים ואין חפצו תלוי בעצמו, וראה רשב"א ומהרש"א.
[51] בירושלמי נחלקו אם הדמיון למלאכים או לכהנים שהיו הולכים עקב בצד גודל כי נאמר בהם "לא תעלה במעלות" והביאו הטור, ותמה הב"י שהרי הגמ' נקטה את הדמיון למלאכים, ולמה הביא את דברי הירושלמי, וכתב הב"ח שמסוגיין משמע שאם לא כוון לא יצא, ורצה הטור להשמיע כי רק לכתחילה צריך לכוון כמלאכים, אך בדיעבד אם כוון רק ככהנים יצא. וביאור דבריו, שהטעם להשוות הרגלים נלמד ממלאכים, אך צורת השואתם דיה שתהא ככהנים, שהרי גם היא נחשבה בירושלמי להשווית רגלים [ויתכן עוד שהביא טעם לחיוב נשים, כי אינן יכולות להדמות למלאכים, ראה באר היטב תריט ה לגבי עמידה ביוה"כ]. והרמב"ם [תפלה ה ד] נקט דין זה בין שמונה הדברים שאם לא עשאן אינו מעכב. ומסתבר שגם הב"ח לא סבר שהוא חסרון בגוף התפלה, אלא שחוזר ומתפלל כדי לקיים חיוב השוואת רגליו [כמו המתפלל מיושב, שחוזר להתפלל מעמוד, אף שבדיעבד יצא, ראה להלן ל א].
[52] איסור זה שייך רק לפני תפלת שחרית, כשעדיין לא התפלל תפלה אחת ביום, כי מדאורייתא חייב רק בתפלה אחת, ואף שהתפלל ערבית, אסור לאכול, כי לענין זה היום מתחיל משעה שקם, ולא מהלילה, שהרי טעם המצוה כדי שיבקש צרכיו בכל יום. ומקרא זה מלמד שהאיסור בעצם האכילה, ולכן אפילו טעימה אסורה, ואין האיסור חל אלא כשהגיע זמן התפלה ועדיין לא קיים חיובו [ולסברא זו אפילו התחיל קודם צריך להפסיק, וראה טור וב"י פט]. וחלוק מאיסור האכילה לפני מנחה, שהוא מחשש שמא ימשך, ולכן הוא חל כבר סמוך למנחה, ולא גזרו אלא באכילה, אך טעימה מותרת כי אין חשש שימשך [ויתכן שאפילו החל בהיתר יכול לסיים, וראה אשר לשלמה ח"ג טו]. אכן, במלא הרועים כתב שהאיסור מ"לא תאכלו" נאמר רק על תפלת שחרית, אך האיסור מ"אותי השלכת" חל גם לפני תפלת מנחה, וראה בספר היראה לרבינו יונה שנקט כי מטעם זה אסור לאכול גם לפני ערבית. [ותמוה שהרי לעיל ד ב אמרו שהטעם כדי שלא תחטפנו שינה], וראה הערה הבאה.
[53] בביאור הלכה [פט ד"ה ולא] כתב ש"לא תאכלו על הדם" מוסיף כי גם אחר שקבל עליו עול מלכות שמים בק"ש אסור לאכול קודם שיתפלל, ואם צריך לאכול לרפואה יקרא ק"ש קודם, משום "אותי השלכת" [וכן משמע בסמ"ג עשין יח שגרס "ואח"כ קורא ק"ש"]. אולם בפשוטו הוצרכו לשני מקורות, משום ש"לא תאכלו על הדם" הוא מדיני האכילה שאסורה קודם התפילה, ואילו "אותי השלכת" מלמד שיש בכך רעותא בתפילה, משום גאוה. וכן משמע מדברי הרא"ש שאם התחיל לאכול ועלה השחר, פוסק, משום שהסמיכו איסור זה על הלאו של "לא תאכלו", ואין כוונתו לחומר הלאו, שהוא דרבנן, אלא שהוא איסור בעצם האכילה, ולכך לא מועילה ההתחלה בהיתר, אך האיסור משום "אותי השלכת" הוא מדיני תפילה, ודינו כמתחיל לאכול קודם המנחה שאינו פוסק. [וראה ט"ז פט ג שמותר לעשות חפציו תיכף אחר עה"ש שאינו זמן תפלה, והפמ"ג הקשה מדברי הרא"ש שפוסק בעה"ש, ולהנ"ל הוא איסור ששייך רק באכילה, וראה להלן יד הערה 25]. והב"י [פט] כתב בשם מהר"י אבוהב שמותר לשתות מים לפני התפלה, כי אין בכך משום גאוה, ותמה הפמ"ג [א"א יב] הרי יש גם לאו של "לא תאכלו", וכתב שהוא רק מדרבנן [ויתכן שכונתו שרק האיסור משום גאוה סמכוהו על הלאו, וראה מג"א ופמ"ג [קה ג] אך הרמב"ם [סהמ"צ שרש ט] והחינוך [רמח] נקטו שהוא איסור דאורייתא, ואכן בפרי חדש [פט ג] כתב שבדבריו [תפלה ה ב] מבואר שגם שתיית מים אסורה, וכן למד ערוך השלחן [פט כג] ממה שאסר אפילו טעימה [תפלה ו ד]. אך הכל בו [י] ותשב"ץ [יג] נקטו ששתיית מים אסורה גם משום גאוה, שהרי מלא רצון נפשו, ונקטו שגם איסור הגאוה הוא בעצם האכילה, ואילו הב"י סבר שאיסור הגאוה הוא בתפלה.
[54] הריטב"א ביאר, כי לשון זו סברה שלא הוצרכה המשנה להשמיענו שלא הפסיד כל שכרו, כי פשיטא הוא, ולכן פירשה שלא הפסיד הברכות, [וראה לעיל ט ב הערה 46].
[55] רב האי גאון נקט שדינם כתפלה, ולפיכך זמנם תלוי בזמן תפלה, ואי אפשר לברכם אחר ארבע שעות, כי הלכה כרבי יהודה להלן [כו א], וכן כתב בשו"ת הרשב"א [ח"א מז] שברכות ק"ש נתקנו לעצמן, ולכן חייב בהם גם אחר זמנה [וראה שם שכ, ולהלן יב הערה 5]. וכן פסק השו"ע [נח ו], וכתב הביאור הלכה [ד"ה קוראה] שאם נאנס יכול לסמוך על דעת הריטב"א שהביא בשם ר"י שבדיעבד זמנם עד חצות. והרמב"ם [ק"ש א יג] פסק שמברכם כל היום, ומשמע שדינם כברכות השבח, אך הכסף משנה נקט שזמן ק"ש מה"ת כל היום, ולטעמו בהכרח שאחר זמנה אומר ברכות ק"ש רק מדיני ק"ש, אך מצד עצמן זמנם כזמן תפלה. והאור זרוע [ק"ש כה] נקט שדינם כברכת המצוות של ק"ש, ולכן פירש [שם טז] ש"לא הפסיד ברכותיה", משום שיש בהם חיוב נוסף מצד סמיכת גאולה לתפלה, ולכן כל ד' שעות שעדיין יכול להתפלל, צריך לברכם, אך אינו יכול לברכם בפני עצמם. וכבר נחלקו בזה רש"י ותוס' לעיל [ב א, וראה עוד לעיל ט א הערה 3, ולהלן יא ב, הערות 54, 22].
[56] הרשב"א העיר, מה השמיענו רב מני, והרי פשיטא, שהוא גם קורא בתורה וגם מקיים מצוות ק"ש, וביאר, שהחידוש הוא שהוא גדול מה"עוסק" בתורה, שהוא עצמו מעולה יותר ממי שהוא רק "קורא" בתורה [וראה רבינו יונה וצל"ח]. ונמצא שהראיה מהמשנה היא, כי אף ש"עוסק" שייך רק במשנה ותלמוד, ה"קורא" בתורה שבכתב מעלתו כ"עוסק" וכיון שמצינו שהקורא ק"ש מעולה ממנו, נמצא שהוא מעולה מה"עוסק" בתורה [וכן נקט רש"י ד"ה הקורא "שיש לו שכר כעוסק בתורה", ושינה מלשון המשנה "כקורא", כי בתורה שבכתב דינם שוה]. ובפשטות כוונתו להשמיענו כי אינו נחשב כקורא לצורך מצוה גרידא, שקריאתו נחשבת מצוה או תפלה [ואינו חייב בברה"ת לפניה, ראה ביאור הגר"א מו], ועל כך הוכיח מהמשנה שנחשב גם כקורא בתורה, ולכן בעונתה גדול הוא כי קיים שניהם.
[57] רש"י לעיל [יג ב ד"ה כי] כתב שעל צדו מותר אפילו דרך שכיבה, [ולביאורו אין מקור להתיר ישיבה לפי בית שמאי]. אך רבינו יונה [ו א בדפי הרי"ף] ביאר, שכוונת המשנה לישיבה כעין הסיבה, אולם דרך שכיבה אסור אפילו על צדו, והרחבנו בזה לעיל.
[58] ע"פ פיה"מ להרמב"ם ורע"ב, ומשמע שנקטו כי לא היה מתחייב על הכניסה למקום סכנה, אלא מיתתו כעונש שעבר על דברי חכמים, ונוסף על כך היה נענש עוד על שגרם מיתה לעצמו כשנכנס למקום סכנה. ובשנות אליהו הוסיף שחייב מיתה על "שעבר על דברי בית הלל, ועל דברי הבת קול", והיינו שעיקר האיסור הוא במה שנוהג שלא כב"ה שבת קול קבעה כמותם, ולא משום שאינו מקיים מצוות ק"ש, וראה להלן יא הערה 19.
תנו רבנן ו' דברים עשה חזקיהו מלך יהודה מדעתו וכו' גירר עצמות אביו על מטה של חבלים. ומפרשי רבנן טעמא דמילתא מהו שגרם לו לעשות בעצמו' אביו כן במס' סנהדרין (דמ"ז) בפ' נגמר הדין כי נתכוון כי היכי דתיהוי ליה כפרה:
ויגש גיחזי להדפה אמר (ריש לקיש) [ר' יוסי בר חנינא] שדחפ' בהוד יופיה. בגמ' דבני מערבא בפ' כל ישראל יש להן חלק (הלכה ד) ובפ' שני דיבמות (הלכה ב) אמר ר' יוסי בר חנינא שנתן ידיו בהוד שביופיה בין דדיה:
כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך. ודוקא בשהתחיל לאחר שהגיע זמן תפלה, אבל התחיל קודם לכן אין צריך להפסיק. וכן כתוב בתוספות.
הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה, אבל מברך שתים לפניה ואחת לאחריה. כתב רבנו האי גאון ז"ל בפירושיו: ואף כל שעה רביעית אף על פי שאינה עונתה מברך שתים לפניה ואחת לאחריה. ומשמע מדבריו דלאחר ארבע אינו מברך כלל. ואיני יודע זמן ארבע שעות מנין, ושמא משום דזמן תפלת השחר לרבי יהודה עד ד' שעות ונסיב לה כרבי יהודה. וכן מצאתי מפורש להר"י בן גיאת ז"ל דמהא דרב האי גאון ז"ל שמעינן דדוקא בשעה רביעית דזמן תפלת השחר עד ארבע שעות, אבל הקורא לאחר ארבע שעות כקורא בתורה, אלא שהפסיד ברכות, ואם בירך עבר על לא תשא. אבל ראיתי בתוס' שנסתפקו אם לא הפסיד בברכות אפי' כל היום, או שמא עד חצות כזמן תפלה לת"ק.
הא דאמר רבי מני גדול קורא קריאת שמע בעונתה יותר מן העוסק בתורה. מדקתני לא הפסיד כאדם שקורא בתורה אלמא בעונתה עדיפא. נראה דלאו דוקא תורה, דאילו כן פשיטא דאף היא תורה ועדיפא משום דבעונתה, אלא אפילו מן השונה קאמר. ונפקא מינה להפסיק ולבטל זה מפני זה, וכי איצטריך דוקא במי שתורתו אומנתו הא לאו הכי מפסיק וקורא ואפילו אי עדיף שונה מקריאת שמע בעונתה, לפי שיכול הוא לקרות בעונתה ואחר כך ישלם אותה שעה שהיה שונה מן השעות שהוא מתבטל ומתעסק בהן בצרכיו. והכי משמע בירושלמי (ה"ב).
ומיהו בירושלמי אפליגו אי עדיף מן הקורא בתורה דוקא ולא מן השונה או אפילו מן השונה, דגרסינן התם: אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי כגון אנו שאנו עוסקין בתלמוד תורה אפילו לקריאת שמע אין אנו מפסיקין, רבי יוחנן אמר על גרמיה כגון אנו שאין אנו עוסקין בתלמוד תורה אפילו לתפלה אנו מפסיקין וכו', ולית ליה לרבי שמעון בן יוחאי שמפסיקין לעשות סוכה לעשות לולב, ולית ליה לרבי שמעון בן יוחאי הלומד לעשות לא הלומד שלא לעשות שהלומד שלא לעשות נוח לו אילו לא נברא, אמר רבי יוחנן הלומד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם, טעמא דרבי שמעון בן יוחאי זה שינון וזה שינון ואין מבטלין שינון מפני שינון, והא תניא הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה הא בעונתה חביבה הוא יותר מדברי תורה, אמר רבי יודן רבי שמעון בן יוחאי על ידי שהיה חרד בדברי תורה לפיכך אינה חביבה עליו יותר מדברי תורה. אמר רבי אבא מרי לא תניא אלא כאדם שהוא קורא בתורה הא בעונתה כמשנה הוא, רבי שמעון בן יוחאי כדעתיה דרבי שמעון בן יוחאי אומר העוסק במקרא מדה שאינה מדה, ורבנן עבדין מקרא כמשנה.
מאי והטוב בעיניך עשיתי שסמך גאולה לתפלה. לפי שבעסק תפלה היה עסוק כלומר זכרני בתפלה זו בשכר תפלותי שהיו כתקנן:
כל התולה בזכות עצמו וכו'. עד וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי, וכתיב בסופיה ואותך אציל מיד מלך אשור ששגר לו הקב"ה שלום. מר הוא לו שלא עשה בזכותו:
הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה. תיובתא דרב חסדא. וא"ת ולסבר' דרב חסדא מאי קמ"ל מתניתין שלא הפסיד כאדם שקורא בתורה שזה דבר פשוט הוא. ויש אומרים דקמ"ל דאע"ג דפשע ולא קרא בעונתה לא חשיב כמזכיר עון כשקורא שלא בעונתה אלא הרי הוא כקורא בתורה:
הקורא מכאן ואילך וכו'. וכתב רבינו האי גאון ז"ל ואף כל שעה רביעית אף ע"פ שאין עונתה מברך שתי' לפניה ושתי' לאחריה. ומשמע מדבריו דלאחר ד' אינו מברך ונסיב לה כר' יהודה דאמר תפלת השחר עד ד' שעות. אבל ר' יצחק ז"ל פירש אפילו עד [חצות] דהוא זמן תפלה לתנא קמא:
עבור שנה אינו אלא בסוף שנה, לפיכך אין מעברין אלא אדר ואם הגיעו לתחום יום ל' של אדר ולא עברו שוב אין מעברין הואיל ונכנסו בתחום הראוי לקבעו ניסן, ומכל מקום אם עברוה מעוברת הואיל ולא קדשוהו עדיין לשם ניסן, ודבר זה עיקרו במסכת סנהדרין:
המתפלל אל יחזיק עצמו בחסיד כל כך עד שיתלה בקשתו בשביל עצמו, אלא יחזיק עצמו כחוטא ויתלה בקשתו ברחמי השם או בזכות אבות, דרך צחות אמרו ז"ל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו וכל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים, משה תלה בזכות אחרים שנאמר זכור לאברהם וכו' תלו לו בזכות עצמו שנאמר לולי משה בחירו, חזקיה תלה בזכות עצמו דכתיב זכר נא אשר התהלכתי לפניך תלו לו בזכות אחרים שנאמר וגנותי על העיר וכו' ולמען דוד עבדי:
אדם המקבל הנאה או חסד מאחרים יקבלנה על דעת שישלם גמול אחר שיודע בעצמו שבידו לשלם והרוצה לעשות עצמו זר אצל העולם ושלא לקבל הנאה מהם או כבוד יעשה דבר זה בדרך שלא יחזיקו יוהרא במדותיו כגון שאינו נמנע מזה אלא שלא יחשד לעשות בשבילו דבר שאינו ראוי כמי שהוא דיין שהוא ראוי להמנע מזה, כדי שלא יחשדוהו כמקבל שוחד והוא ענין כאלישע בראשונה וכשמואל הרמתי בשניה, ומכל מקום כל המהנה ת"ח מנכסיו או שמכניסו לביתו ומאכילו ומשקהו שכרו אתו ופעולתו לפניו:
המתפלל אל יעמוד במקום גבוה כגון על גבי מטה או על גבי כסא או על גבי ספסל או על גבי שרפרף או על גבי שום מקום שנא' ממעמקים קראתיך ה' ודוקא במקומות כעין אלו הנזכרים, ר"ל מטה כסא ושרפרף שאין העמידה עליהם מצויה והעולה עליהם להתפלל בעמידה מראה כאילו כונתו לקרב את תפלתו לשמים אבל אם הוא מקום שהעמידה מצויה אין בכך שלום, ואין טענה מכאן לאמר שלא להתפלל על הדוכן, ויש נותנים שיעור בכך שכל שהוא מקום גבוה עשרה או שהוא מוקף מחיצות או רחב ד' אמות הרי הוא כרשות בפני עצמו ומותר, וכן אם הוא נמוך מג' טפחים הרי הוא כקרקע:
המתפלל צריך שיכוין את רגליו עד שיהיו שניהם נראין כאחד, ובתלמוד המערב פירשו שיהיו מכונים כנגד נקביו ומתפרדין מלמעלה הוא שאמרו דרך סמך ורגליהם רגל ישרה רגלים ממקום אחד ורגל ממקום אחר והוא דמיון רגל עגל:
האוכל ושותה בשחרית ואחר כך מתפלל אע"פ שמכל מקום יצא ידי תפלה עון גדול הוא ועליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחר גויך לאחר שהתגאה זה מקבל עליו עול מלכות שמים, ודרך סמך הביאו אזהרה על זה לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם:
בסוגיא זו אמרו גדול הקורא ק"ש בעונתה מן העוסק בתורה מדקתני לא הפסיד כאדם שקורא בתורה, אלמא דקריאה בעונתה עדיפא טפי, יש שואלים פשיטא שהרי אף הקריאה תורה וכשיש בם קיום מצוה בעונתה ודאי גדולה היא מקריאה ומה הוצרכה, ותירצו בה שפירושה אף מן השונה ר"ל קורא ומתכוין בפירושה, וזה הוא לשון עוסק ונפקא מינה למי שתורתו אומנותו שאע"פ שאינו מפסיק לתפלה מפסיק הוא לק"ש ודלא כר' שמעון בן יוחאי שנחלק על זה בתלמוד המערב, שאמרו שם תמן תני' מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה אמר ר' אחא טעמא ק"ש דבר תורה תפלה אינה דבר תורה, ר' אבא אמר תפלה אין זמנה קבוע אמר ר' יוסה ק"ש אינה צריכה כונה תפלה צריכה כונה, אמר ר' מני וג' פסוקים הראשונים אין צריכין כונה, פי' בתמיה(ם) מגו דאינון צבחר ר"ל מעט, הוא מיכון, ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוחאי אף לק"ש אין מפסיקים ר' יוחנן אמר על גרמיה כדון אנו אף לתפלה מפסיקים והיו סבורים שם שר' שמעון בן יוחאי סובר שאך לשאר מצות אין מפסיקים והוא שאמרו שם כותבי ספרים תפלין ומזוזות מפסיקים לק"ש ואין מפסיקין לתפלה, ר' חנינא בן עקיבא אומר כשם שמפסיקים לק"ש כך מפסיקים לתפלה ולתפלין ולשאר כל מצותיה של תורה ואתיא דר' יוחנן מן גרמיה כר' חנינא, והקשו על זה ולא מודי ר' שמעון שמפסיקין לסוכה וללולב והא תני הלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא, אלא טעמיה בק"ש זה שנון וזה שנון ואין מבטלים שנון מפני שנון, והא תני הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה, הא בעונתה חביבה היא יותר מדברי תורה, ר' שמעון על ידי שהיה חדד בדברי תורה אינה חביבה עליו יותר מדבר תורה, והק' ולא תני כאדם שקורא בתורה, הא בעונתה במשנה היא כלומר והיה לו שיפסיק ותירץ ר' שמעון לדעתיה שאמר העוסק במקרא מדה שאינה מדה, כלומר ואינו עושה אותה כמשנה, ורבנן עבדין קריאתה כמשנה ר"ל קריאה בעונתה, ומתוך כך מפסיקים ומכל מקום יראה שדוקא בפסוק ראשון אבל משם ואילך מי שתורתו אומנתו אינו מפסיק וכן נאמר:
המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השני, והוא שאמר ב"ש אומר בערב וכו' בא לבאר במשנה זו תכונת עמידת הקורא בשעת קריאתו והיו ב"ש סוברים שמה שנאמר על קריאת ערבין בשכבך, אע"פ שהוא נאמר על זמן קריאה יש ללמוד גם כן ממנו שיקרא בשכיבה ר"ל שיהא שוכב או מוטה בשעת קריאה, ובבקר שיקרא מעומד הואיל ונאמר ובקומך, ולדעת ב"ה לא נאמר בשכבך ובקומך אלא להוראת שכיבה, ותימה שהרי נאמר ובלכתך בדרך שמשמעו שרשאי לקרות אף בשעת הלוכו שאין כאן לא הטיה ולא עמידה, ואע"פ דב"ש היו מעמידים בדרך פרט לחתן מכל מקום ממילא למדנו שאף בדרך קורא והלכה כב"ה.
והילכתא בין ק"ש של ערבית בין ק"ש של שחרית קוראה כמו שירצו יושבין וקורין, עוסקין במלאכתן וקורין, או מוטין וקורין, ומכל מקום בפרק א' אינו רשאי לקרות בשעה שהולך כמו שיתבאר בפרק שני, ואחר שכן אין ראוי לאדם לשנות עמידתו בקריאתו, ר"ל שאם היה יושב או זקוף אינו מטה לכונת קריאה בהטייה, אם עשה כן יש אומר שלא יצא ומחזירים אותו ודבר זה אינו מן הדין אלא שלא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות זהו ביאור המשנה וקצת דברים באו עליה בגמ' אגב גררא ואלו הן:
ולא ראתה קרי עליהם. תימא מאי האי דקאמר לעיל שהאשה מכרת באורחין יותר מהאיש דילמא היינו שראתה הסדינין, וי"ל דמ"מ נתנה לב לדקדק במעשיו ולראות יותר מבעלה:
רגל ישרה. פרש"י מדכתיב רגל משמע תרוייהו כחד רגל, א"נ י"ל מדכתיב ישרה דמשמע שמתכוין ועומדין ומיישרין רגליהם:
מכאן ואילך לא. הפסיד כאדם שקורא בתורה יש להסתפק אם ר"ל עד חצות כשיעור תפלה לרבנן או עד ארבע שעות לר' יהודא או אפילו כל היום כולו לא הפסיד, ורב האיי גאון כתב אף כל שעה רביעית ואע"פ שאינה עונתה מברך שתים לפניה ואחת לאחריה. משמע דוקא שעה רביעית שהוא זמן תפלה לר' יהודא אבל מכאן ואילך הפסיד הברכות ויקרא בלא ברכה:
גדול הקורא ק"ש בעונתה יותר מן הקורא בתורה. וא"ת מאי איריא ק"ש אפי' תפלה נמי דקיי"ל פ"ק דשבת [דף י"א.] כגון אנו מפסיקין בין לק"ש בין לתפלה, וי"ל דהאי דנקט ק"ש לרשב"י וחביריו שלא היו מפסיקין לתפלה כי אם לק"ש לפי שתורתן אומנתם, א"נ ה"פ גדול קריאת שמע בעונתה מת"ת פעם אחרת דת"ת בעידן ק"ש אין זה חידוש דאפילו תפלה נמי עדיף דזמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד:
בערב [כל אדם] יטה ויקרא. אע"ג דאמרינן לעיל בריש פרקין אדקאי בשחרית מפרש מילי דשחרית א"כ הוי ליה למימר בבקר תחלה, וי"ל כיון דערב ובקר נפקי מקרא דבשכבך ובקומך נקט סדר דקרא:
ע"ב אפילו בעל החלומות כו'. ע"פ מ"ש פרק הרואה (נה) רבא רמי כתיב בחלום אדבר בו וכתיב החלומות שוא ידברו ל"ק כאן ע"י מלאך וכאן ע"י שד וז"ש הכא בהאי קרא גם כי ברוב חלומות ע"י שד והמה הבלים הרבה כי שוא ידברו והרי אם יאמר לך למחר אתה מת אין ראוי להאמין לו מ"מ את האלהים ירא לחוש למיעוט שמא חלום אמיתי הוא שע"י אל ימנע עצמו מן הרחמים וק"ל:
מאי קיר ארשב"ל כו'. כבר מפורש לעיל כפשטיה דילפינן מיניה שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר ואפשר לומר דיצא להם זה הדרש דכיון דדין כל התפלות כן הוא לא ה"ל לאשמעינן כן בחזקיהו דהוה בעי רחמי טפי משום גזירת מיתה אי לאו להך דרשה מקירות לבו דהיינו בכל לבו דהוה בעי לאפושי ברחמי על גזירת מיתה ולמ"ד נמי על עסקי קיר כדי להזכיר ג"כ זכות אבות שחפה ההיכל כו' לבטל הגזירה וק"ל:
והטוב בעיניך עשיתי כו'. יש לפרש בזה שהוא דבר הנלמד מענינו דלעיל מיניה כתיב גאולתו של חזקיהו דכתיב ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך וגו' ובתר הכי כתיב בימים ההם חלה חזקיהו וגו' ויתפלל אל ה' וגו' דהיינו שסמך גאולתו לתפלתו כמו שאנו סומכין גאולת מצרים לתפלה ומיהו ק"ק במאמר ומאי רבותא דאמר והטוב בעיניך וגו' לסמוך גאולה לתפלה והלא כל העולם עושין כן כמ"ש התוספות לעיל גבי רב ברונא. וי"ל דה"נ הכא י"ל כמ"ש התוס' לעיל שהיה עושה כותיקין שהיו קורין ק"ש קודם הנץ החמה ותפלה מיד לאחר הנץ החמה ויש רמז בהאי קרא והטוב בעיניך וגו' דהיינו נץ החמה והאור שהוא טוב בעיניך כמ"ש וירא אלהים את האור כי טוב אז עשיתי תפלתי סמוך לק"ש ולגאולה ולמ"ד שגנז ספר הרפואות נמי אע"ג דבעיני אדם אינו טוב לגנוז שמבקשים ברפואות הרופא גם שניתן רשות לרופא לרפאות מ"מ בעיניך הוא טוב שאל יסמוך אדם על הרפואות ויהא לבו נכנע לבקש רחמים וק"ל:
וכתת נחש הנחושת והודו כו'. מפורש בספר מלכים ויש לדקדק מה שייך בזה והודו לו דמאיזה טעם היה לקיימה שלא יודו לו ואפשר שהיו מקיימין אותה לדורות ע"ש הנס שאין הנחש ממית אלא החטא ממית כמו צנצנת המן וכמטה אהרן וק"ל:
גירר עצמות אביו כו' עיין בחידושנו בזה ספ"ב דמכות:
סתם מי גיחון. כך מפורש לעיל מיניה בד"ה דכתיב בפ' ל"ב ויועץ עם שריו וגבוריו לסתום וגו' ויסתמו את כל מי מעינות ואת הנחל וגו' למה יבואו מלכי אשור וימצאו מים רבים וגו' אבל לא הוזכר שם מי גיחון אלא לבתר הכי והוא חזקיהו סתם את מוצא מימי גיחון ואפשר דבשאר מעינות היו שריו עמו בעצה מה שאין כן במי גיחון שתלה בחזקיהו לחוד:
עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו כו'. מפורש פ"ק דסנהדרין:
שנאמר לולא משה בחירו עמד וגו'. גם שאפשר לומר דנקט משה שהוא עמד בפרץ בתפלתו בזכות האבות מ"מ מדלא הוזכר בקרא זכות אבות משמע דתלה לו הקב"ה בזכות עצמו וק"ל:
וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען וגו'. כצ"ל דהיינו ההוא קרא דכתיב בספר מלכים בתר קרא דזכר נא את אשר התהלכתי וגו' אבל ההוא קרא דמייתי בכל הספרים וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני וגו' מקמיה הוא דכתיב במעשה דסנחריב וק"ל:
מ"ד הנה לשלום מר לי מר וגו'. מכפל לשון מר דריש דה"ק כי הנה כשנתבשרתי על השלום ממלחמת סנחריב הייתי מר בחליי ועוד לי מר שניה על שתלית רפואתי בזכות אחרים וק"ל:
עליית קיר וכו'. יש לדקדק ונימא כולה כפשטיה דעלייה גדולה היתה וחלקוה לשנים דהשתא לא תיקשי למר מאי קיר ולמר מאי עלייה וי"ל דדרך עלייה לעלות לשם במקום אחד בסולם ולא שייך ביה חלוקה לשניים דלא יהי' לאחד משני החלוקים מקום לעלות לשם משא"כ באכסדרה על הארץ שפתוחה מכל צד דיש ביה חלוקה ופתח לכל חלק מהם ודו"ק:
מאי קיר שקירוה וכו'. ק"ק מה תיקן ומה הוסיף בזה דלעיל נמי קאמר הכי פרועה היתה וקירוה וגירסת הילקוט מאי קיר שקירוה בתקרה ומעזיבה וניחא טפי וק"ל:
הרוצה ליהנות כו'. פירש"י משל אחרים יהנה ואין אסור בדבר כו' עכ"ל וקשה לכאורה דבכמה מקומות הרחיקו חז"ל הנאה מאחרים וסמכו אקרא דשונא מתנות יחיה ונראה לפרש דודאי אין ליהנות משל אחרים אלא דהכא בגדולה מצות הכנסת אורחים שהיא הגדולה בגמילות חסדים מיירי דבעי גם לעשירים שכל אדם עני הוא בדרך מכלי תשמישים הצריכים לו ולכך נקט הני מטה ושלחן וכסא ומנורה שהם לצורך אדם גם בדרך כמ"ש בנדרים (מ:) עשי לך כלי גולה זו נר ושטיח ובפרק במה מדליקין (כה) אמרו נשיתי טובה זה מטה ועל זה אמר הרוצה ליהנות משל אחרים יהנה כאלישע היינו שלא היה נהנה אלא בדרך בכלי תשמישים של אחרים כדרך אורח אבל בשאר דברים ודאי לא היה נהנה משל אחרים שהרי מצינו שלא רצה ליהנות מנעמן וקלל לגיחזי על זה וכה"ג אמר בהיפך למאן דאפשר לו שלא יהנה גם בדרך בדברים אלו שיש עמו כל הצורך כשמואל שהיה לו ביתו עמו שהיה עשיר גדול כדאמרי' במס' נדרים (לח) פרק אין בין המודר ושם מפורש בחידושינו מאין יצא להם זה הדרש ע"ש:
מכאן שהאשה מכרת באורחין כו'. לפי שהאשה מצויה בבית יותר מן האיש כדאמרי' בעלמא (תענית כג) לגבי צדקה לעניים:
שלא ראתה זבוב כו'. כי שלחנו היה קדוש במקום מזבח שאמרו ולא נראה זבוב בבית המטבחיים שהוא שרץ טמא שאינו נמצא במקום קדוש וכן למ"ד שלא ראה קרי כמ"ש כ"מ שיש גדר ערוה נאמר בו קדושה:
כאלו הקריב תמידין כו'. דמלת תמיד ודאי דנופל גם בדבר שקבוע לו זמן כמו שפירש"י בפרשת אמור להעלות נר תמיד מלילה ללילה כמו עולת תמיד שאינה אלא מיום ליום וכן תמיד דלחם הפנים משבת לשבת אבל הכא באלישע שעבר שם בדרך אורח לא שייך בו זמן קבוע ולכך דרשו מלת תמיד כאלו מקריב תמידין כמו שהתמידין מזון גבוה הוא כן המארח ת"ח דאותו שלחן שלחן גבוה הוא במקום מזבח כמ"ש לפני האלהים כאלו נהנה מזבחי שמים וק"ל:
שאחזה בהוד כו'. דלפי פשוטו מלשון דחיפה ליכא טעם מפורש למה הדפה ממנו ועוד שא"ל אלישע הרפה לה דמשמע שאחז בה וע"כ דרשו בו מלת נוטריקון שאחזה בהוד יפיה ויש לפרש הוד יפיה בדדיה כמ"ש עשה לה דדים במקום בינה וק"ל:
ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ממעמקים קראתיך וגו' כך היא גרסת הרי"ף והרא"ש ועיין הפי' בתר"י:
צריך שיכוין רגליו. יש לתת טעם שיעמוד כן כאלו הוא כפות ברגלים וכן אמרו בידיו שיניח ידו אחת על חברתה בשעת תפלה כעבד כפות לפני רבו וק"ל:
לא תאכלו על הדם כו'. דעל הדם לא משמע דבא לאסור אכילת דם ובפרק ארבע מיתות דריש מהאי קרא הרבה דרשות ובספר שמואל כתיב כה"ג ויאכל העם על הדם וגו' וליכא לפרושי שם אלא שהיו אוכלין בשר שלמים קודם זריקת דם כדאמרי' במס' זבחים (יא.):
אל תקרי גוך כו'. כה"ג דרשו בפ"ק דעבודה זרה שני גוים בבטנך אל תקרי גוים אלא גאים ופירש"י שם משום דכתיב גיים בב' יודין ועיין ברא"ם אבל הכא א"א לפרש כן דהא גוך בוא"ו כתיב ונראה דגוך נמי נדרש הכי אחר שאכלת ושתית בעסק גופך וגוך השלכתני ולאו דוקא קאמר אל תקרי אלא משום גאוה נגעו בה כדכתיב פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך וגו' ולגבי ירבעם נמי דכתיב ביה האי קרא לענין גאוה נדרש ואותי השלכת אחרי גוך ע"פ מ"ש פרק חלק (קב) מ"ד אחר הדבר הזה לא שב ירבעם וגו' אחר שתפשו הקב"ה לירבעם וא"ל חזור בך כו' א"ל מי בראש א"ל בן ישי א"ל א"ה לא בעינא וק"ל:
רש"י בד"ה סתם מי כו' ולמה כדי כו' כצ"ל:
בד"ה הרוצה ליהנות משל אחרים הס"ד:
בד"ה והרוצה שלא ליהנות משל אחרים הס"ד:
בד"ה כי שם כו' קאי שכל מקום כו' הד"א:
[במשנה א"ל כדי כו' שעברת ע"ד ב"ה. עי' תור"ע שהתפלא על הרמ"א בתשובה שלא הביא דברי הרא"ש כו' א"כ ממילא לק"מ כו'. ואנכי אתפלא גם עליו שלא הביא מתר"י שכתבו שם להדיא כדברי הרא"ש על ישוב הסתירה הלזו בעצמה] :
אבי אבא שחפה כו' על אחת כמה וכמה. נ"ב שלא יכלה זרעו:
שם הרוצה להנות יהנה. נ"ב משקלו יהנה לענות וכן להנות על משקלו:
שם ומשרתו אינו קדוש. נ"ב אע״ג דאמרינן ריש חולין (ד,ב) מושל מקשיב ע״ד אמת כל משרתיו צדיקים. י״ל ההיא שעתא החמיץ וחזי מאי סליק ביה:
רַב לֵוִי אָמַר עַל עִסְקֵי קִיר. הנה כיון שנתנה תיבת קיר להדרש נראה לדרשה בס"ד קיר אותיות ירק, כי היה חזקיה המלך ע"ה אוכל ירק בכל יום במקום בשר, לכך הסב פניו אל הקיר והתפלל על עצמו, כדי שיזכור לו הקב"ה חסידות זו של אכילת ירק, שהוא אותיות קיר, ויענהו בתפילתו.
שֶׁסָּמַךְ גְּאֻלָּה לַתְּפִלָּה. נראה לי בס"ד הטעם שמצא לו עזר לתפלתו ממצוה זו טפי משאר מצות ומעשים טובים, והוא כי ידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל המבטל פריה ורביה כאלו ממעט את הדמות, ופרשתי בס"ד הכונה בזה כי למעלה ביחודים בספירות הקודש ספירת היסוד משפעת במלכות בחיבורם יחד, ועל ידי כן נולדים נשמות, ודוגמה לזאת יש בתחתונים שהאיש נותן זרע באשתו בחיבורו עמה, ועל ידי כן נולדים גופים בנים או בנות, ולכן כאשר יקיים האדם מצוה זו של פריה ורביה בזווגו עם אשתו למטה, גורם שגם למעלה יתחבר היסוד המלכות ויהיה נולד מזה נשמות קדושות, ועל כן אם יבטל האדם מצוה זו למטה, גורם שאותו החיבור של יסוד ומלכות הדומה לדבר זה גם כן יתמעט, שלא יהיה כך למעלה במקום אשר מכוון כנגד שרשו של אותו אדם ולזה אמר כאלו ממעט את הדמות, רצונו לומר הדמיון שיש לזו המצוה למעלה בספירות הקודש, (ולזה אמרי כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם, רצונו לומר עשה את האדם דוגמא לי' ספירות הנקראים 'צלם אלקים') ובזה פרשתי בס"ד המדרש (בראשית כה, כא) וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַהֳ' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, מלמד שהתפלל בעושר, והוא תמוה, אך פרשתי עושר [576] הוא מספר יסוד [80] מלכות [496], שהתפלל שיתחבר יסוד עם מלכות [576] כדי להוליד נשמות, כדי שבזכות זה גם הוא יצליח בזווגו עם אשתו להוליד בנים, ולזה אמר לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, רצונו לומר במקום המכוון כנגד אשתו. ובזה יובן הענין בחזקיה המלך ע"ה שהזכיר מצותו שעשה בסמיכות גאולה לתפלה, והיינו כי ידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל כל גאולה היא ביסוד בסוד מה שנאמר (רות ג, יג) אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל, וכל תפילה היא במלכות, וטען חזקיהו המלך ע"ה הלא אנכי סמכתי גאולה לתפלה, שעשיתי חיבור יסוד ומלכות כדי להוליד נשמות, ואם כן בביטולי פריה ורביה למטה לא גרמתי בזה חסרון למעלה, כי מה שראוי לעשות למעלה אנכי עשיתי בלא פריה ורביה בנשמות.
רַבִּי לֵוִי אָמַר שֶׁגָנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת. נראה לי בס"ד הטעם שבא למצוא לו עזר מדבר זה לתפילתו, והוא כי מה שגנז ספר רפואות טוב עשה כדי שיהיה לבני אדם בטחון בהקב"ה, אך ודאי לעניי המון העם לא טוב עשה, ולא ניחא להו בהכי, ולכן אמר אם לא יתרפא מחולי זה ויחיה, עתה המון העם יחזיקו בסברתם לומר לא טוב עשיתי בגניזת ספר רפואות, ולכך זה היה העונש מדה כנגד מדה שלא נרפא מאותו חולי, ולא הועילה לו תפילה, לכך תרפאני כדי שבזה אדרבה יתברר האמת ולא יטעו העולם בהפך, ולזה אמר (מ"ב כ, ג) וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, 'בְּעֵינֶיךָ' דייקא ולא 'בעיני' המון העם, שקשה להם דבר זה, ואם לא אתרפא יהיה להם פתחון פה לומר הפך האמת. ונראה ודאי כי ספר הרפואות ההוא היה בחכמת העשבים, והיה להם זה מחכמתו של שלמה המלך ע"ה, דהיינו עשב זה יועיל לאדם אם אוכלו שלא ישלוט בו חולי הצרעת, ועשב זה שלא ישלוט בו בולמוס, ועשב זה שלא ישלוט בו אסכרה וכן לא ישלוט דבר וחולי מקוליר"א, וכיוצא מדברים המתהווים מעפוש האויר, ולכן גנזו כדי שיבטחו בה' להסיר מהם החולאים, ויתפללו אליו ולא יסמכו על הטבע, אך ודאי נשאר לרופאים דברים לרפאות את האדם מן חולאים המתהווים מטבע, הן מחמת אכילה או דבר אחר שמתהווה מהם קדחת, וחולי הראש, והבטן, וכיוצא בשאר אברים.
כֹּל הַתּוֹלֶה בִּזְכוּת עַצְמוֹ תּוֹלִין לוֹ בִּזְכוּת אֲחֵרִים. קשא, הוה ליה למימר כל המבקש, ומה ענין לשון תולה דנקיט בזה? ונראה לי בס"ד דידוע כל תפילה שיתפלל האדם על איזה צרה, מעלה בה ניצוץ קדוש מן הקליפה לשרשו למעלה, וכנגד זה נמשך לו שפע מלמעלה למטה לעשות בקשתו, והעולה הוא בסוד מ"ן, והיורד הוא בסוד מ"ד, אך זה הניצוץ שעולה עתה בתפילה מן הקליפה הוא חלוש, וצריך לו סעד ניצוץ אחר שכבר עלה שיצטרף עמו בעלייתו עתה, ויהיה זה הניצוץ שעולה עתה מן הקליפה נתלה באותו ניצוץ שכבר עלה ונתקן, אמנם יש שהוא רב כוחו, שאותו הניצוץ הבא לעזור את זה הוא משלו ממה שהעלה קודם, ויש אין לו ניצוץ חזק משלו שיוכל לתלות בו, אלא בא לו ניצוץ מצדיקים אחרים, ולזה אמר כל התולה בזכות עצמו וכו', והרי הוא כמבואר, וזה הענין הוא דומה ממש לבעלי הספינות בלב ים, שתולין ספינה פשוטה בספינה של אש והולכת עמה ביחד, ולכך אנחנו מתפללין עשה למען צדיק פ' ופ', והיינו שבזה יהיה לנו עזר מהם לסמוך ניצוצות החלשים שלנו.
בִּשְׁלָמָא לְמַ"דְ אֲכְסַדְרָא. קשא, הוה ליה למימר בשלמא למ"ד עליה ברישא, כיון דהעליה כתיבה ברישא דקרא, ונראה לי בס"ד, דמ"ד אכסדרא הזכיר סברתו ודעתו אחר שכבר אמר חבירו סברתו שהיא העליה, ולכן קודם כל דבר צריכין אנחנו להבין טעמו מה ראה לחלוק ברם קשה, כיון דהפסוק דייק כמר ודייק כמר במאי פליגי שכל אחד נראה לו דיוקו עיקר. ונראה בס"ד דפליגי במה שאמרה הנה נא ידעתי, דצריך לדעת מה ראתה דבר שידעה ממנו כך, ועל זאת מר סבר ראתה חידוש שהיא אינה יכולה להסתכל בפניו, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל כל אשה שהיתה מסתכלת בפניו הרבה תמות, והיא כשבא לביתה הרגישה בעצמה כשהיתה מתחלת להסתכל בו מעט היו עיניה כהות קצת, ומזה הבינה שהוא קדוש, ולכך כדי שלא תסתכל בו לפי תומה ותנזק, התחכמה לעשות לו עליית קיר קטנה לשבתו, והיינו שהיה להם אכסדרה גדולה לאורך הבית וחלקתם לשנים על ידי קיר, ומקום הנביא נעשה בסוף האכסנדרה רחוק מהם כדי שלא תשגה להסתכל בנביא, ומר סבר מ"ש הנה נא ידעתי הוא כמו שאמרו בזוהר הקודש שהיתה מריחה על מטתו ריח טוב, לכך לא ניחא ליה לפרש שעשתה לו מקום כדי להתרחק ממנו, אלא אדרבה עשתה לו מקום שיהיה קרוב להם, כדי שיהנו מריח קדושתו וטהרתו, ולכך ס"ל עליה פרועה היתה סמוכה לחדרם וקירוה כדי שיהיה מקום הנביא סמוכה לחדרם ויהנו מריחו הטוב. ונראה לי בס"ד מ"ש עליה פרועה היתה וקירוה תיבת וקירוה מסדר הש"ס קאמר לה, דאם רב בעצמו אמר וקירוה, קשא, מאי מקשה מאי קיר, ומשני שקירוה, והלא רב אמר כן בפירוש, אלא מסדר הש"ס הוסיף תיבה זו כפי מה שהעלה התרצן אחר כך.
הָרוֹצָה לֵהָנוֹת יֵהָנֶה כֶּאֱלִישָׁע. יש להקשות חדא, למה הניח דבר זה על פסוק וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וכו', ולא על תחלת הפסוק נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר? ועוד יש להקשות קושית מהרש"א, דמצינו בכמה מקומות הרחיקו חכמינו ז"ל הנאה מאחרים, וסמכו אקרא דשונא מתנות יחיה, עיין שם, ועוד י"ל והלא שמואל הנביא ע"ה היה קודם, ולמה לא למד אלישע מדה זו ממנו לבלתי יהנה מאחרים? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב אהל יעקב ז"ל בפרשת ויגש על מאמר המצפה לשולחן אחרים עולם חשך בעדו, כי הסועד על שולחן זולתו לפעמים ירבה כבודו, ולפעמים ירים קלונו, והדבר תלוי בזה, שאם בעל הבית מהדר אחר האורח לבקש ממנו לאמר כבדני נא וסעוד אצלי, הנה בזה יפיק כבוד האורח, ועל דרך שאמרו רבי זירא כי הוה מזמנין ליה הוה אזיל אמר אתיקורי הוא דמתייקרין בי, אבל אם האורח עיניו נשואות ומצפות שיזמינו בעל הבית על שולחנו, עליו המליצו רבותינו ז"ל המצפה על שולחן אחרים עלם חשך בעדו, וכתב עוד שם אם ראית אורח על שולחן בעל הבית, במה יתוודע לך אם זה האורח מן המצפים לשולחן אחרים, או אם היה בעה"ב מצפה אליו שיאכל על שולחנו דמתייקר בו, הנה אם ראית שהביא בעל הבית לאורח מינים יותר ממה שצריך לשבעו, זה המבחן שבעל הבית שמח בו ואינו עליו למשא, אבל אם ראית שלא הביא, אלא רק לשבע נפשו ולא בוותרנות, אף על פי שאתה יודע שיש לאל ידו להביא בשפע, שמצוי בביתו כל דבר, מזה נראה כי למשא האורח הזה בעיני בעל הבית, עד כאן עיין שם. ולפי זה אנחנו לומדין אף על פי שהרחיקו חכמינו ז"ל הנאה מאחרים, אין דבר זה שוה בכל אדם, שאם האדם הוא נכבד וחשוב מאד שאם יבא אצל בעל הבית ויאכל על שולחנו, מתייקר בעל הבית בו, הרי זה יהנה ויאכל, כי אדרבה חשיב הוא מהנה את בעל הבית, וכמ"ש בדיני קדושין, נתנה היא ואמר הוא מקודשת, אם הוא אדם דחשיב בלקיחתו כאלו נתן ממש, ולכן אלישע הנביא ע"ה שהיה אדם גדול ונכבד מאד, היה נהנה מבית השונמית, דחשיב הוא מהנה אותם שהיה מתייקרים, וכן הוה עביד רבי זירא שהיה גדול בדורו, וכן רשאי כל אדם לעשות אם הוא גדול בדורו וחשוב מאד. ולזה אמר הרוצה ליהנות יהנה, ואין בזה משום שונא מתנות, אך בתנאי שיהיה כאלישע, רצונו לומר אדם חשוב ונכבד מאד כאלישע בדורו, שכזה חשיב הוא מהנה אותם דמתייקרים בו, ולכן הניח מאמר זה על פסוק (מלכים ב' ד' י') וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה, כי זה הוא המבחן שהיו מתייקרים בו, בעשותם לו דברים יתרים לכבודו שאינם מוכרחים לעשותם, והוא הוכחה שהם שמחים בו ומצפים לביאתו אצלם, אבל מה שעשו עליית קיר אין מזה הוכחה על שמחתם בו, כי יש לומר עשו זאת בעל כרחם כדי שיהיו צנועין ממנו במשכבם ובשבתם וקימתם בתוך ביתם, שלא יהיו רואין זה את זה, ורק שאר דברים שעשו לו בתוך העליה המה אות ומופת על רצונם ושמחתם בו. ולכך הביא מאמר זה של וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן כשמואל הרמתי, הכונה בזה לומר אם יש אדם גדול ונכבד אשר מתייקרים בו בני אדם אם יאכל אצלם, ועם כל זה הוא אינו רוצה ליהנות רשאי בכך, אך בתנאי שיעשה כמו שהיה עושה שמואל הרמתי, שכל מקום שהולך ביתו עמו, שמוליך עמו משרתין אופין ומבשלין, וגם כל כלים הצריכים לאפיה ובישול, כמו כלים הנמצאים בתוך ביתו ממש באין מחסור, הנה אם זה האדם יבא לעיר אחת ויבואו בני אדם להזמינו בביתם שיאכל אצלם, והוא נמנע, אין בזה זלזול לאלו המזמינים אותו, שיאמרו הוא חושב אותם לצרי עין. ולכן אינו רוצה לאכול משולחנם, יען כי הוא תשובתו גלויה ונודעת לכל, באומרו, ראו עמי נמצאו כמה משרתים ואופין ומבשלין וכל צרכי הבית, ואלו מוכרחים לאפות ולבשל בעבורם, ואיך אני אוכל בבית אחרים ופתי ותבשילי לא אוכל ממנו, ובודאי דברים אלו יתקבלו על הלב, ואין יוצא מזה המניעה זלזול לאלו שבאים להזמינו, כי הבא להזמינו רואה בעיניו שהוא יושב באהל חנייתו, והוא מלא מכל כלים הצריכים, גם אוכלוסין שלו רבים משרתים ועבדים, וכמ"ש כל מקום שהלך ביתו עמו, ודבר זה כולל על כל הנמצא בבית והצריך לבית, וכן כתב רש"י ז"ל וכל כלי תשמיש ביתו ואהל חנייתו, עיין שם, אבל אם הוא אדם גדול ונכבד, ויבא אורח לעיר אחת, וישב בפונדוק, ויקנה מאכל מן השוק ויאכל, ולא ירצה לילך אצל בעל הבית שבא להזמינו, דנראה שהוא חושב אותו לצר עין שאסור לאכול מפתו, וזה אמר ומי שאינו רוצה ליהנות אל יהנה רשאי בכך, אך בתנאי שיעשה כשמואל הרמתי, שכל מקום שהלך ביתו עמו. ונראה לי דשמואל הנביא ע"ה היה שופט, ולכך נתרחק שלא להנות מאחרים, וכדי שלא יצא זלזול לאלו המזמנים אותו, לכך היה ביתו עמו אבל אלישע הנביא ע"ה לא היה שופט, ואין לו חשש מזה ולכך לא הוצרך לעשות כשמואל הנביא ע"ה שכל מקום שיולך ביתו עמו, אלא היה הולך כשבאים להזמינו דמתייקרים בו.
קָדוֹשׁ הוּא מְנָא יָדְעָה? יש להקשות מה שאלה זו כי ניכר איש קדוש אלהים כאלישע, ודאי אפילו תינוק יבין ויכיר בו שהוא קדוש, מחמת קדושתו ופרישותו וחסידותו ומעשיו הטובים, כי מעשיו הטובים ומנהג חסידותו מעידין עליו? ונראה לי דדייק מאומרה נא, דמשמע שהוא בתחלה בבואו אצלם היה מסתיר עניני קדושתו וחסידותו מהם, ורק אחר כך נתחדש אצלה דבר אשר ממנו נודעה ונתבררה עוצם קדושתו, ולכך נבהלה להגיד לבעלה כדי להרבות בכבודו.
שֶׁלֹּא רָאֲתָה זְבוּב עוֹבֵר עַל שֻׁלְחָנוֹ. קשה בשלמא למ"ד שלא ראתה קרי על סדינו, לכך קראו קדוש, כי כל מקום שיש גדר ערוה יש קדושה, אבל למ"ד שלא ראתה זבוב, מה שייכות יש בזה לקדושה? ונראה לי בס"ד על פי מ"ש הגאון חיד"א ז"ל בשם ספר הקרניים, שיש קליפה הנקראת 'זבוב', ליפרע מן הפוגם ביסוד, ועל ידי לימוד התורה הקדושה מכניע קליפה זו, וכנזכר בנחל שורק בפסוק (מלכים א' א' א') וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים עיין שם. ובזה פרשתי בס"ד מאמר רבותינו ז"ל, רבי יוחנן מכריז הזהרו מזבובית של בעלי ראתן, רצונו לומר כחות קליפת זבוב, השולטות על אותם המסתכלים בעריות וחוטאים ביסוד, והנה כאן השונמית כשנתנה דעתה והרגישה שאין זבוב עובר על שולחנו, אמרה ודאי הוא קדוש מצד ערוה, והתרחקה ממנו קליפת זבוב ומכניע אותה לכך עושין לו נס מן השמים לאות ומופת על קדושתו, שאין הזבוב התחתון שהקליפה נקראת על שמו עובר על שולחנו, וזה האות שהוא קדוש. ובדרשותי על ההפטרות בס"ד פרשתי טעם לזה הנס שנעשה לאלישע הנביא ע"ה שלא היה זבוב עובר על שולחנו, והוא על פי מ"ש בפרק שירה זבוב, בשעה שאין ישראל עוסקין בתורה אומר, קול אומר קרא, ואמר מה אקרא, כל הבשר חציר, עיין שם. נמצא הזבוב דרכו להתעורר בשירה בזמן שאין ישראל עוסקין בתורה דוקא, ואמרתי דרך הלצה לכך תראה הזבובין מצויין הרבה על השולחן, מפני שדברי תורה על השולחן הוא חיוב גדול וצורך מאד, ולכן מלאך הממונה על הזבובין שולח אותם למקום השולחן, לראות אם עוסקים בתורה או לאו, כדי שיפתח פיו בקריאה או לאו, ובזה פרשתי מאמר ר' יוחנן הזהרו מזבובין של בעלי ראתן, רצונו לומר אותם המרגלים הנשלחים לראות בבני אדם, הזהרו מהם שתעסקו בתורה ולא תניחום לקטרג, ובזה מובן ממילא טעם שלא היה זבוב עובר על שולחנו, כי לא היה זז רגע אחד מעסק התורה, ולא היו הזבובין שלוחים לראות בשולחנו, גם מן השמים עשו לו נס, להראות על צדקתו בעסק התורה.
שֶׁאָחֲזָה בְּהוֹד יָפְיָה? עיין רש״י שפרש בדדיה, ולי אני הדיוט נראה לי בס"ד 'הוד יופיה', רצונו לומר ב'מצח ועיניה', כי העינים הם עיקר היופי, כמו שאמרו כלה שעיניה יפות אינה צריכה בדיקה, וכן המצח, בו תלוי היופי של צורת הפנים בכמותו ובישרותו, וזה הביאור ניחא טפי בענין זה, יען כי היא נפלה לפני רגליו, שהרכינה ראשה לפני רגליו דכתיב (מלכים ב' ד,כז) וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו, וכיון שבא גחזי להקימה הניח ידו על מצחה ועיניה, כדי להרים ראשה ולדחותה מלפני אלישע הנביא ע"ה, ודע דאף על גב דאחר כך נודע שגחזי לא היה כשר במה שעשה בענין נעמן, עם כל זה לא נודע מהך דנעמן שהיה לו תאוה רעה, אלא רק חומד ממון, ולכך רבותינו ז"ל הוכיחו מכאן שהיה לו תאוה רעה, ולמדנו מזה הענין דודאי מקדמת דנא היה לו תאוה רעה, והיא בביתה ראתה בו סימנים של תאוה רעה, ולכך אמרה הוא קדוש ומשרתו אינו קדוש, שאין בו קדושה של גדר ערוה.
כֹּל הַמְּאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמֵהַנְהוֹ מִנְּכָסָיו כְּאִלּוּ הִקְרִיב תְּמִידִין. נראה לי בס"ד נקיט תרתי מארח, רצונו לומר מאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו שנותן לו ממון, או מלבושים כאלו הקריב תמידין שתים, אחד בשביל אכילה ושתיה, ואחד בשביל הנאת ממון, ונקיט זה על תלמיד חכם שלימודו תמידי, וגם קיים לעולם, שגם אחר שנפטר ואומרים שמועה מפיו, ולכך נחשב כאלו הקריב תמידין, שהם עדיפי משאר קרבנות שהם תדירים, וגם אחר חרבן בית המקדש אומרים בכל יום בבקר ובערב פרשת התמיד במקום הקרבה.
אַל יַעֲמֹד אָדָם בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ וְיִתְפַּלֵּל אֶלָּא בְּמָקוֹם נָמוּךְ. נראה לי בס"ד, רמזו רבותינו ז"ל לפי דרכם בלשון המאמר הזה ללמדנו מוסר, שהאדם צריך שיתפלל בפה ובלב יחד, ולא די לו שיתפלל בפה שהוא במקום גבוה בראש, אלא יעמוד במקום נמוך, בלב שהוא נמוך למטה בחצי הגוף.
או יובן בס"ד דהכתוב אמר (תהלים ס, ו) נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס ופרשנו הכונה, כי אמרו רבותינו ז"ל לא נאמר נו"ן באשרי משום דאית בה נפילה דכנסת ישראל, דכתיב נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, ואף על פי כן חזר דוד וסמכה ברוח הקודש, דכתיב (תהלים קמה, יד) סוֹמֵךְ הֳ' לְכָל הַנֹּפְלִים, נמצא ה'סמ"ך' בא באלפא ביתא אחר 'נו"ן', לרמוז כי הוא סומך נפילה של כנסת ישראל הרמוזה באות נו"ן, וכן מפורש עוד בזוהר הקדוש בראשית דף נ', עלאת אות סמ"ך אמרה קמיה, רבין עלמין, ניחא קמך למברי בי עלמא, דאית בי סמיכה לנפלין, דכתיב סומך ה' לכל הנופלים, אמר לה על דא אנת צריך לאתרך ולא תזוז מינה, אי אנת נפיק אתרך מה תהא עלייהו דאינון נפלין, הואיל ואינון סמכין עלך, עיין שם, ולכן צירוף סמ"ך עם נו"ן הוא 'נס', שעושה הקב"ה נס לאותם נפלין לסמכם באות סמ"ך שהוא בסוד הבינה, כמ"ש רבינו האר"י ז"ל. והנה ידוע כי אף על גב דענין נס זה לסמוך נפלין של כנסת ישראל בסמ"ך שהוא סוד בינה, יהיה זה על ידו יתברך בנס הגאולה שיעשה לעתיד, עם כל זה כל יום ויום נותן הקב"ה עזר וסיוע לצדיקים לעשות צירוף אותיות נס הנז'. לסמוך על ידי תפילתם לאותם נפילין דכנסת ישראל, שהם ניצוצות קדושה השייכים לה באות סמ"ך, כי לכן תפילת י"ח היא מעומד, מפני שבה יהיה סמך לאותם נפילין של כנ"י, ולכן אמרו בתיקונים דאותם מארי דעמידה דצלותא אתמר בהון, ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך, היכל דא שכינתא וכו', וכל זה הכח ניתן לצדיקים בתפילה מאיתו יתברך, שיהיו עושין צירוף הנ"ס, שהוא לסמוך הנפלין באות סמ"ך שהוא סוד בינה על ידי תפילתם, ועל זה אמר נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס, פירוש נתת ליראיך כח לעשות צירוף נ"ס כדי להתנוסס, שבזה תרים ותגביה אותם, אך באמת אעפ"י שהקב"ה מגביהם כמשמעות נס שהוא לשון גובה והרמה וכמו שנאמר לְהִתְנוֹסֵס, עם כל זה הם בעיני עצמם צריכים להיות שפלים ולא יתגאו בעבור זאת, שאם הם לא יהיו נמוכים ושפלים לא יזכו לעשות תיקון וצירוף הנ"ס על ידם, ולכן תמצא מילוי אותיות נס כזה: 'נון סמך' הם אותיות נמוך, רצונו לומר מי שעושה זה התיקון של אותיות נ"ס צריך שיהיה נמוך ושפל בעיני עצמו ולפי זה הצדיק עצמו שמקיים צירוף נס בתפילה לא יגביה עצמו, כמו שמורין אותיות 'נס' אלא ישפיל עצמו, כמו שמורין אותיות המילוי של נס. וז"ש אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל, רצונו לומר אף על פי שהאדם בתפילתו עושה תיקון וצירוף אותיות נס, אל יעמוד בעיני עצמו במקום גבוה, רצונו לומר בהוראת אותיות נס שמשמעותם גבוה והרמה, אלא יעמוד במקום נמוך, רצונו לומר בהוראת מילוי אותיות נס שהם אותיות נמוך, שמשמעותן שפלות וענוה אבל אה"נ הקב"ה מגביהו ומרומם אותו, כפי משמעות נס ככתוב נֵּס לִּירֵאֶיךָ לְהִתְנוֹסֵס.
או יובן בס"ד לפרש, דידוע התפילות נקראים עומדים ברומו של עולם, מפני כי אף על פי שפשט הדברים נראין שאלות צרכי עולם הזה התחתון, עם כל זה בכולם מלובש שאלות בתיקון עולמות העליונים, והקשו המקובלים למה לא תקנו בקשות בפירוש על עולמות העליונים, אלא עשו השאלות שלהם ברמז, ותרצו מפני קנאת המקטרגים שהיו מתקנאים ואומרים, במה נחשב ילוד אשה להתפלל בעד עולמות העליונים?! ולכן אנחנו מתפללים בעדם בהסתר והעלם והצנע. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (תהלים ה' ד') הֳ' בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה, וקשא כפל הדברים של בקר, ועוד תיבת וַאֲצַפֶּה אין לך קשר בפשט הפסוק, ובזה ניחא, בקר תשמע קולי, מה שאני מתפלל על צרכי בעולם התחתון. גם עוד בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לְךָ דייקא, שבאלה הדברים אני עורך תפילה בעד עולמות העליונים שהם לך, אך איני מדבר בפירוש להדיה, אלא וַאֲצַפֶּה שהתפילות השייכים לעולמות העליונים שהם לך, אני מצפה אותם בדברי תפילה של גשמיות, והוא מלשון (שמות כה, יג) וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר. ובזה יובן המאמר אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל, כלומר אל יתפלל בפירוש על מקום גבוה שהם עולמות העליונים, אלא יעמוד במקום נמוך, דהיינו בדברים השייכים לעולם הזה, ויתפלל על מקום גבוה שיתפלל בהתלבשות. ובזה יתורץ בס"ד דקדוק אחר והוא דקשא, למה הוצרך להביא על זה שני מקראות, שהם פסוק מִמַּעֲמַקִּים ופסוק תְּפִלָּה לֶעָנִי, ובזה ניחא כי פסוק מִמַּעֲמַקִּים קאמר בעולם התחתון שהוא עמקים, קְרָאתִיךָ הֳ' להתפלל על עולמות עליונים השייכים אליך ה', ועדיין צריך לדעת איך נמצא כזאת שאנחנו בני אדם חמריים, מתפללים בעולם הזה על עולמות עליונים ומעולם לא מצינו סדר תפילה המדברת על עולמות העליונים, לכך הביא עוד פסוק תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף שבזה מפורש איך הוא נוהג סדר תפילה זו שמתפללים על עולמות העליונים, שהם עומדים לפניו יתברך ולא לפנינו, שאמר תפילה לעני, זה האדם שהוא חמרי, והוא עני לגבי מלאכי מרום, כִי יַעֲטֹף לשון עטיפה ומכסה דברים עליונים בדברים גשמיים, כי אף על פי שהוא מתפלל ומדבר בעולם הזה התחתון ובצרכיו, עם כל זה בכונת לבו הוא לִפְנֵי הֳ' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ, כלומר בעולמות העליונים שהם לִפְנֵי הֳ', ולא לפני בני אדם, עליהם יִשְׁפֹּךְ שִׂיחו להתפלל עליהם, ולכן קוראו עָנִי, כי הוא לא עשיר בחלק הרוחניות כמו המלאכים, כדי שיוכל לבקש בעד עולמות הרוחניים להדיה, בפירוש, דירא מקנאת המקטרגים. ובזה יתורץ עוד דקדוק אחר, כי פסוק תְּפִלָּה לֶעָנִי קדים לפסוק מִמַּעֲמַקִּים, והוה ליה למימר קודם, אך בזה ניחא דהזכירו אחרון, מפני כי בו יפורש הפסוק של מִמַּעֲמַקִּים, דהיכן מצינו סדר תפילה שאנחנו מתפללים בעולם הזה שהוא עמקים על עולמות העליונים שהם שייכים להשם יתברך, ובא הכתוב של תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף, ולמד אותנו איך הוא הדבר הזה.
הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְכַוֵּן רַגְלָיו. נראה לי בס"ד טעם לזה, כי בתפילה נתקנה סדר קדושה מעומד, וזו היא של המלאכים שנתקן להם רשות בה, וזכינו גם אנחנו לעשות, וכמ"ש נַקְדִּישָׁךְ וְנַעֲרִיצָךְ כְּנוֹעַם שִׂיחַ סוֹד שַׁרְפִי קֹדֶשׁ, לכך צריכים אנחנו להדמות עצמנו להם וזה פשוט.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מ"ש בילקוט ראובני פ' בראשית, דאצבעות רגלים מורין על מתנות טמאות, לכך המלאכים שאין להם יצר הרע רגליהם ישרה שאין להם אצבעות רגלים, יעיין שם, ולכן בתפלת העמידה שצריך האדם לגרש היצר הרע מקרבו לגמרי, לכך גם הוא יכוין רגליו להדמות בזה למלאכים.
או יובן בס"ד הרגלים הם נצח שהוא קו החסד, והוד שהוא קו הגבורה, לכך ישוה אותם, לרמוז על מיתוקם וחיבורם זה עם זה, וזהו הטעם שצריך להיות ידיו זו על גבי זו, כי הידים הם חו"ג, ובא ריב"ח לחדש שגם ברגלים יעשה כן.
לֹא תֹּאכְלוּ קוֹדֵם שֶׁתִּתְפַּלְּלוּ עַל דַּמְכֶם. קשה היכא רמיזא התפילה בפסוק זה, ונראה לי בס"ד על פי מ"ש במגילה דף ל"ב וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ מקום שמגדלים בו תפילה, דכתיב (מ"ב ח' ד') אֵת כָּל הַגְּדֹלוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלִישָׁע עיין שם, ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (דברים לב, ג') כִּי שֵׁם הֳ' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ, פירוש שם המפורש אקרא, הָבוּ גֹדֶל זו תפילה לֵאלֹהֵינוּ, כי אז הוא עת רצון בהזכרת שם מפורש, נמצא לשון גדל יתפרש על תפילה, והנה קודם אותיות הדם יש אותיות גדל שהוא לשון תפילה, ולזה אמר (ויקרא יט, כו) לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם, רצונו לומר לא תאכלו קודם התפילה, שהיא רמוזה באותיות שהם על אותיות הדם.
או יובן בס"ד על פי מ"ש הרב חיד"א ז"ל בד"ל האוכל מאכל הרבה גורם דאות וא"ו של ושט מתארך להיות נו"ן פשוטה, ואז ושט נעשה שטן, עיין שם, והנה בין מספר ושט [315] ובין מספר שטן [359] יש מספר דם [44], כי הוא"ו נוסף מספר דם ונעשה נו"ן, ואם רבוי אכילה גורם לעשות הוא"ו אות נו"ן, כל שכן שגורם קדימת האכילה לתפילה שהוא דבר אסור, שיתארך הוא"ו ויהיה נו"ן, ולזה אמר לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם, רצונו לומר לא תאכלו קודם תפילה שבזה אתם מוסיפים על וא"ו דושט מספר דם.
לְאַחַר שֶׁנִתְגָאֶה זֶה קִבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם? מה שייכות לגאוה בדבר זה שאכל קודם תפילה? ונראה לי בס"ד כי הטעם שצריך להתפלל קודם שיאכל, כדי להראות שהוא אין לו אכילה ושתיה, ולא ממון לקנות בו דבר אלא הכל בא לו מאיתו יתברך, משל לאדם שקצב לו המלך פרס לצורך השנה כולה, והיה נותנו לו בתחלת השנה, והוא מתפרנס ממנו בכל יום, אך דרכו בכל יום כשיצא לשוק לקנות אכילה או מלבוש וכיוצא, תחילת הכל ילך לחצר המלך, ויעמוד שם חמש רגעים, ואחר כך ילך לשוק ויקנה ויבא לביתו, אמר לו חבירו למה אתה מטריח עצמך בכל יום על חנם, אמר לו אף על פי שאני מוציא מעות מכיסי וקונה בהם צרכי בית, מכל מקום אלו אינם שלי אלא משל מלך שנתן לי בתחילת השנה, אך באמת אני ואשתי ובני רואין שאני מוציא מעות מכיסי, וידמה משלי הם, לכך אני עושה כן לילך קודם שאקנה לחצר המלך, כדי שאדע אני ואנשי ביתי ונזכור כל עת שאנחנו אוכלים ושותין ולובשין מכיס המלך. וכן הנמשל, לכך האדם צריך לבא כל יום ערב ובקר וצהרים לחצר המלך, היא בית הכנסת, להתפלל על צרכיו, להראות אף על פי שהוא מוציא המעות מכיסו ותיבתו לצורך פרנסתו, לא משלו הם אלא משולחן גבוה בא לו, ועל ידי זכרון זה לא יהיה האדם כפוי טובה, ולכן זה שאכל קודם תפילה שביטל זכרון והוכחה זו, נמצא כאלו הוא חושב שמכוחו ועוצם ידו אכל ושתה, ולכך אומר עליו הקב"ה לאחר שנתגאה זה, שחשב עצמו שאכל משלו, בא לקבל עליו מלכות שמים בתפילה, שמראה עצמו בתפילתו שמידו יתברך הכל.
או יובן בס"ד, כי האדם יש בו נפש חלק אלוה ממעל, שמזון שלה הוא מן קול תפילה, ויש לו גוף שהוא חלק גשמי, שמזון שלו אכילה ושתיה, והנה בשביל כבודו יתברך צריך להקדים מזון הנפש בקול תפילה, ולכך זה שאכל קודם, אומר עליו לאחר שנתגאה זה לכבד חלקו הגשמי יותר מחלקו הרוחני שהוא נפש הקדושה, שאכל מזון חלק הגוף, והניח חלקי באחרונה.
וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְיָ. מַאי קִיר? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִקִּירוֹת לִבּוֹ. נ"ל בס"ד, אותיות חִזְקִיָּהוּ במילואם כזה: חי"ת זי"ן קו"ף יו"ד ה"ה וי"ו, תוך המלוי שהוא 'קירות לב' של אותיות שמו רמוז בם מספר שם הוי"ה [26] תוך חי"ת זי"ן קו"ף [26], ומספר שם אהי"ה [21] תוך יו"ד ה"ה וי"ו [21], הרי כאן יחוד עליון של 'הוי"ה אהי"ה' שהם סוד 'חו"ב' שעשה תחלה קודם תפילתו כדי שיצליח בתפילתו.
נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה (מלכים ב' ד, י) רַב וּשְׁמוּאֵל חַד אָמַר עָלֶיהָ פְּרוּצָה הָיְתָה וְקִירוּהָ, וְחַד אָמַר אַכְסַדְרָה גְּדוֹלָה הָיְתָה וְחִלְקוּהָ לִשְׁנַיִם. קשה, בשלמא למאן דאמר 'אַכְסַדְרָה' להכי פירשה בדבריה קטנה, דר"ל: נעשה לו החלוקה שהיא לצרכו קטנה, כיון דהמדה עתה הם עושים בידם בחלוקתם האכסדרה, אם כן הם עושים אותה קטנה או גדולה. אבל למאן דאמר פרוצה היתה וקירוה אין עושים בידם כלום עתה במדתה ורק עושים לה קרוי, אבל מדתה קטנה או גדולה עשויה היא מקודם, ולמה הוצרכה לפרש ולומר קטנה? ונ"ל, דהיה להם שתים עליות פרוצים א' קטנה וא' גדולה, ובאה לפרש דבריה על הקטנה. אך יש קצת דוחק בזה, דהול"ל עֲלִיַּת קִיר הַקְּטַנָּה, וכיון דאמר 'קְּטַנָּה' משמע דקאי זה על נַעֲשֶׂה, ר"ל, נַעֲשֶׂנָּה קְטַנָּה. ונ"ל בס"ד, הכונה דהקרוי נעשנו קטן, שלא נקרה כל העליה כולה אלא חציה או חלק ממנה, כדי למהר הדבר שמא יבא קודם שתגמר. ועוד נראה שרצתה לעשות קטנה, כדי שלא תכיל אלא רק המטה שלו ולא ישכב עמו גֵּחֲזִי משרתו, כי לרעתה אינו הגון, ואם תהיה גדולה גם הוא ישכב עמה.
הָרוֹצֶה לֵהָנוֹת יֵהָנֶה כֶּאֱלִישָׁע וְשֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לֵהָנוֹת אַל יֵהָנֶה כִּשְׁמוּאֵל הָרָמָתִי. מקשים, והלא גבי שמואל הנביא עליו השלום כתיב וּמַה נָּבִיא לָאִישׁ כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים וכו' (שמואל א' ט, ז). נמצא יודעים שהוא מקבל. וי"ל כל נביא יש קופה בביתו שכל הנכנס נותן בה מעות, ואלו המעות יתחלקו לתלמידים הרבים הנמצאים אצלו.
אַל יַעֲמֹד אָדָם בְּמָקוֹם גָּבוּהַּ וְיִתְפַּלֵּל אֶלָּא בְּמָקוֹם נָמוּךְ. נ"ל בס"ד, תפלת העמידה של שחרית היא באצילות שהוא מקום גבוה, אך אי אפשר להכנס באצילות תיכף אלא צריך לעלות בהדרגות. דתחילה יכנס בעשיה שהוא מקום נמוך, ואח"כ ביצירה 'בזמירות' ואח"כ בבריאה 'ביוצר' ואז יעמוד במקום גבוה באצילות 'ויתפלל'. או יובן בס"ד, המחשבה בראש שהוא מקום גבוה, ואין אדם יוצא ידי חובת תפילה אם יתפלל במחשבה בלבד, אף על פי שהיא עליונה, אלא יעמוד במקום נָמוּךְ – הוא הַפֶּה. שהוא למטה מן המוח שבו המחשבה.
ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש, שם 'הוי"ה' עליון וגבוה ופועל למעלה מן הטבע, אבל שם 'אלקים' תחתון ופועל בטבע. והאדם אל יבקש לעשות לו מן השמים דברים של נס למעלה מן הטבע, אשר השפע הזה נמשך ממקום גבוה, אלא יעמוד במקום נמוך, לבקש דבר כפי הטבע הנעשה על ידי שם אלקים, עכ"ד נר"ו.
ועוד פירש, דנפ"א נקראת מקום גבוה, כי בה משתמשין צדיקים הגדולים לעשות פעולות בנפ"א [נחי פא אלף], ולאו כל אדם זוכה לעשות פעולה במקום זה, כמ"ש רז"ל (מגילה כב:) דאם יודע בעצמו שנענה כמו יהושע בן נון (יעשה נפ"א ואם לאו) אל יעשה כן, עכ"ד נר"ו.
ועוד פירש, אל יעמוד במקום גבוה – עתיק וא"א, אלא יעמוד במקום נמוך – בבחינת התפארת שהוא ז"א, עכ"ד נר"ו.
עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (מלכים א' יד, ט) וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ. נ"ל בס"ד, שֵׁם אָדָם יצדק יותר על הגויה שהוא הגוף שנברא מן האדמה, ואחר אותיות אָדָם יש אותיות בֹּהֶן שהוא הגודל. וכתב רבינו בחיי ז"ל, חמש אצבעות נבראו לשמוש חמשה חושים, וּבֹהֶן משמש לחוש הטעם, ולכן זה שגבר עליו חוש הטעם לאכול קודם תפילה, עליו נאמר וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ, זה חוש הטעם שהוא רמוז אחר אותיות שֵׁם אָדָם שהוא שֵׁם הגויה שלך.
גמ' מאי קיר. ירושלמי [ברכות פ"ד] ופ' חלק ושם איתא עוד דרשות בזה:
שם כל המארח ת"ח. עי' יומא ע"א א ובכתובות קה ב:
במשנה והטיתי כו'. עי' תוס' יבמות יד א ד"ה לא עשו:
בתר"י ד"ה ואע"פ כו' דפשטיה דקרא על אמ"ה.
תמוה לי הא אמ"ה נפקא מקרא אחרינ' דלא תאכל הנפש עם הבשר, כדאיתא בחולין (דף קב), ובסנהדרין (דף סג) דרשינן מנין לאוכל מן הבהמה קודם שתצא נפשה דהוא עובר בל"ת, ת"ל לא תאכלו על הדם, והיינו בחותך כזית בשר אחר שחיטה בעת הפרכוס, דצריך להמתין מלאכול עד שתצא נפשה לגמרי, עי' רש"י חולין (דף לג ע"א) אבל על אמ"ה לא קאי:
שם מאי והטוב בעיניך עשיתי אמר ר"י אמר רב שסמך גאולה לתפלה. נ"ל דהכי פירושו דכלפי מה שאמר לו ישעיה שנגזר עליו מיתה על שלא עסק בפריה ורבי' והיינו משום דכל מי שאינו עוסק בפרי' ורבי' כאילו ממעט הדמות של מעלה לגרום פירוד בין הדבקים במדות העליונות כדאיתא ביבמות מש"ה התפלל ואמר והטוב בעיניך עשיתי שסמך גאולה לתפלה וזהו ענין הזיווג עצמו במדות העליונות כידוע בס' הזוהר ובספרי המקובלים כן נ"ל נכון:
שם אמר רב מני גדול הקורא ק"ש בעונתה יותר כו' עיין בזה בחידושי הרשב"א. ולע"ד יש לפרש עוד דר' מני אתא לאשמועינן דלא תימא דק"ש אפילו בעונתה לא עדיף מהעוסק בתורה לא מיבעיא למ"ד דאין צריכה כוונה אלא אפילו למ"ד דצריכה כוונה היינו כוונת המצוה לחוד משא"כ בעוסק בתורה דצריך כוונה יתירה כדאמרינן לקמן בפ' היה קורא דדברי תורה דברי הכל בהסכת ודרשינן נמי ושננתם שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך שעיקר מצות עוסק בתורה היינו להבין הדינין כדאמרי' גדול התלמוד שמביא לידי מעשה ואשמועינן ר' מני דאפ"ה קורא ק"ש בעונתה עדיף ומדייק לן שפיר ממתני' דקתני דאפילו שלא בעונתה הוי כאדם הקורא בתורה אע"ג דלא שייך כוונה בק"ש כמו בעוסק בתורה ע"כ היינו דקבלת מלכות שמים חשיבא טובא אפי' שלא בזמן ק"ש ממילא שמעינן דק"ש בעונתה עדיף טפי וק"ל:
במשנה ב"ש אומרים בערב כל אדם יטה ויקרא כו' שנאמר ובשכבך ובקומך. ונראה דב"ש נמי מודו דפשטא דקרא דבשכבך ובקומך קאי נמי אשעת שכיבה ואשעת קימה דשכיבה בלילה וקימה ביום והיינו דנקטי במלתייהו בערב ובבוקר אלא דקסברי דלאו בזמן שכיבה ובזמן קימה דרוב עולם תליא מילתא אלא בשעת שכיבה דידיה ממש לאחר שכבר שכב וכן בקימה קימה ממש:
אר"י אמר רב שסמך גאולה לתפלה ר"ל אמר שגנז ספר רפואות. נלע"ד שחזקי' הזכיר מה שמדה כנגד מדה ראוי שישלח לו הקיבה רפואה ובסוף פ"ק דב"ב אמר רשב"י מרגלית טובה היתה בצוארו של אברהם אבינו וכל חולה שרואה אותה נתרפא וכשמת אברהם אבינו תלאה הק"בה בגלגל חמה והיינו דאמרי אינשי אידלי יומא אידלי קצירי וא"כ החולים מצפים כעטלף לאור הנץ החמה בשביל רפואת הגוף אבל חזקי' הי' מצפה להנץ החמה לסמוך גאולה לתפלה שעקרה כותיקין וכמו"ש התוס' בדף הקדום בד"ה כל הסומך גאולה לתפלה ולכן מדה כנגד מדה ראוי יזריח לו שמש צדקה לרפאו בכנפי' וכן רשב"ל שאמר שגנז ספר רפואת והי' כוונתו כדי שיבטחו בהק"בה וממנו יבקשו מרפא למכאובם ברחמיו כן ראוי שהק"בה ירחם עליו לרפאו:
אמר ר' מני גדול הקורא וכו' מדקתני וכו'. וכ' המעדני מלך שלא הי' זה בגירסת תלמידי רבינו יונה ורצונו בזה דאל"כ מה קשי' להו פשיטא דק"ש לא גרע משאר דברי תורה ולפי גירסא דידן הרי מבואר תשובתו בצדו דדיוקא קמ"ל דבעונת' גדול יותר מעוסק בד"ת. ואני אומר דגם בגירסת תר"י הוא כמו בגירסא דידן והמע"מ לא דקדק יפה בדברי תר"י דהרי חזינן דתר"י לא רשמו קושי' זו על משנתינו רק בסוף הסוגיא ובדקדוק גדול עשו כן דעל משנתינו ודאי דאיכא לתרץ דלדיוקא אצטרך דדיוקא מכו"א הוא רק כעוסק בתורה הא הקורא בעונתה גדול יותר כדדייק באמת ר' מני כן אכן דאכתי איכא להקשות דאכתי מה דתנן לא הפסיד הוא מיותר ודי באמרו הקורא מכו"א הוא כקורא בתורה וג"כ ממילא דייקינן דבעונתה הוא יותר גדול מקורא בתורה אלא דבמשנתינו קמ"ל שלא הפסיד הברכו' וכדמסיק באמת רב חסדא מאי לא הפסיד שלא הפסיד הברכות ולכן לא הקשו תר"י על משנתינו אבל בברייתא תני הקורא מכו"א לא הפסיד כאדם הקורא בתורה אבל מברך הוא וכו' בזה דקדקו תר"י דלמה לי למימר לא הפסיד דמה יפסיד ועל הברכות הרי תני בהדיא שמברך:
ב"ש אומרים בערב וכו'. עיין בחידושינו בריש מכילתין במה שאמר אדקאי בשחרית וכו' ושם כתבנו למה התחיל כאן בערב:
רש"י ד"ה הקורא מכו"א וכו' שהרי הוא כאדם הקורא מכל הפרשיות וכו'. הנה לא פרש רש"י זה במשנתינו שגם שנינו כן ונראה דרש"י בפירשו הזה הוא מפרש דהאי כאדם הקורא וכו' הוא נתינת טעם למה שאמר לא הפסיד שהרי הוא כאדם הקורא וכו' ובמשנתינו אי אפשר לפרש זה לטעם שהרי במשנתינו הפירוש של לא הפסיד הוא שלא הפסיד הברכות שתים לפניה וכו' ואיך שייך לומר ע"ז הטעם שהרי הוא הקורא אחת מפרשיות שבתורה ואטו הקורא בשאר פרשיות מברך לפניה ברכת יוצר ואהבה ולאחרי' גאולה ולכן לא פירש"י כן במשנתינו אבל בברייתא הפירוש שלא הפסיד היינו לא הפסיד קבלת שכר שהרי ענין הברכות הוא אומר אח"כ בפירוש ושפיר שייך הך כאדם שקורא לנתינת טעם על לא הפסיד ואמנם במשנתינו הי' נלע"ד ע"פי מ"ש הרא"ש בשם רבינו האי דהא דלא הפסיד הברכות היינו דוקא בשעה רביעית אבל אח"כ הפסיד הברכות והרא"ש מסתפק עד חצות שהוא זמן תפלה לרבנן אבל אח"כ הפסיד הברכות ע"ש ולפי"ז משנתינו מילי מילי קתני הקורא מכו"א דהיינו בשעה רביעית לרבינו האי או ע"ח להרא"ש לא הפסיד הברכות ומשם והלאה לכל מר כדאית לי' הוא כקורא בתורה אבל אינו מברך:
שגנז ספר רפואות. עיין מה שכתבתי אני עני בכסא רחמים דף ע"ו ע"א ובמ"ש סתם מי גיחון וכו' ע"ש מ"ש בע"א וע"ב בס"ד:
אפילו בשעה ששגר לו הקב"ה שלום וכו'. בפשטיה דקרא עיין מה שכתבתי אני עני בחומת אנ"ך ישעיה סימן ל"ח בס"ד ואפשר לומר קצת בסגנון אחר ונקדים מאי דמקשים דהכא אמרו דהקב"ה עשה פשרה בין ישעיה וחזקיה והרי אמרו מעין דוגמא בפנחס ויפתח דיפתח אמר יבא פנחס אצלי ופנחס אמר יבא יפתח אצלי ובין דא לדא הלכה בת יפתח ונענש פנחס ואמאי הקב"ה לא עשה שם פשר דבר שיחלה אחד מהם ויאמר לאחר לך ובקר לחולה. ושמעתי מעטרת ראשי אבא מארי ז"ל ששמע מחכם אשכנזי ז"ל דעד חזקיה הע"ה לא הוה חולה דמתפח דכל שהיה חולה ודאי מת ולהכי לא אפשר לעשות פשרה זו בין יפתח ופנחס כי בו בפרק אם יחלה אחד ימות דלא היה חולה מתרפא ולכן חלה הגזרה על בת יפתח ונענש יפתח על זה וגם פנחס כמו שאמרו רז"ל עכ"ד. ואפשר לרמוז זה בפסוק ישעיה סימן ל"ח ותחלימני והחייני הנה לשלום מר לי מר ואתה חשקת נפשי משחת בלי כי השלכת אחרי גוך כל חטאי וטרם בואי לרמוז בפ' אביע דאיברא דהחכם אשכנזי לפי הנגלה בענין תירץ יפה אך אם נעמיק העמק שאלה עדיין לא יגהה מזור דאטו אין אופן אחר לפניו יתברך כדי להציל לבת יפתח ולעשות פשר דבר והשאלה היא דכי היכי דאשכחן בענין זה דהקב"ה עשה פשר דבר. הכי נמי הי"ל לעשות מעין דוגמא שם בבת יפתח באופן שהוא יתברך יודע. והנראה בזה הוא דחזקיהו הע"ה הי"ל זכיות הרבה ובפרט שהגדיל תורה דבימיו לא היה תנוק ותנוקת שלא היה בקי ומה שחטא היה בשוגג דחזא דנפקי בנין דלא מעלו ולכן הקב"ה עשה פשר דבר והצילו. משא"כ יפתח דחטאו היה גדול ולא זכה שניצולה בתו וזה רמז חזקיה ע"ה ותחלימני והחייני ועתה נתחדש ענין זה שיתרפא החולה ויחי אשר לא היה לעולמים ודין גרמ"א הנה לשלום שעתה עשה הקב"ה פשרה זו מה שלא עשה ביפתח ופנחס דעתה רצה הקב"ה שיתחדש ענין רפואת החולה ויחי מחולייו. ועוד כי ברב רחמיך ואתה חשקת נפשי משחת וסלחת לי חטאי כי השלכת אחרי גויך כל חטאי. משא"כ יפתח כי אתה ידעת וחוקר לב האדם אם ראוי לרחם עליו ואני מודה לפניך על רוב חסדיך:
אמר רבי יוסי בר חנינא משום ראב"י כל המארח ת"ח בתוך ביתו וכו'. וכיוצא אמרו בש"ס בכתובות דף ק"ה כל המקריב דורון לת"ח כאלו הקריב בכורים וכתבו שם התוספות משם סדר אליהו זוטא דת"ח כפרה להם לישראל בכל מקומות מושבותיהם ע"ש:
אמר רב יהודה אמר רב שסמך גאולה לתפלה אפשר דנקט זה משום דבביטול פו"ר פגם בזיווג עליון ח"ו לז"א שסמך גאולה לתפלה שנתכוון ליחד קבה"ו וזה מורה כי כל עצמו ליחד הדודים אלא שנמנע מפו"ר משום בני דלא מעלו ועמ"ש בעניותי בספר הקטן דברים אחדים דף צ"ג ע"א בס"ד:
ר' לוי אמר שגנז ספר רפואות עמ"ש מהר"י פינטו ומ"ש בעניותי פ' חלק (סנהדרין דף ק"ז) גבי עד אלישע לא הוה חליש ומתפח בס"ד:
עיבר ניסן בניסן מקשים דהא קי"ל אין מושיבין מלך בעבור שנה ועיין מה שכתבתי בעניותי בפסחים דף נ"ו בס"ד:
כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים וכו' אפשר לדקדק לשון תולין דודאי אלים זכותיה להכי אבל משום כי הוא אמר בפיו תולין בזכות אחרים אע"ג דזכותיה נמי מהניא. וכן יש לפרש בחלוקה האחרת כאשר יראה הרואה:
שלא ראתה זבוב וכו' לפי פשוטו יש לומר דתנן שלא נראה זבוב בבית המקדש בבית המטבחים והכא בכל הבית היו זבובים ועל שלחנו לא זה מורה דשלחנו קדוש כמזבח:
בהוד יופיה זה כתיב אח"ך כשהלכה אצל אלישע כשהחיה את בנה אבל בענין זה הכירה בו מתחילה. תוס' ישנים כ"י. ובס' פני משה פירוש על הגדות שנזדמן לשעה ראיתי דהאריך בזה ויש להשיב על דבריו ובפרט מ"ש דירמיה כתב כך וכו' ע"ש אינו מחוור ודוק:
הרוצה ליהנות יהנה כאלישע וכו' עמ"ש בעניותינו בספרי הקטן ראש דוד דף י"ו ע"ג ועתה כרגע נראה לי ספר זרע ברך ח"ג על ברכות וראיתי דף א' ע"ד כתב דאלישע לא ידע שם המפורש ולכך נהנה ע"ש. וליתא דודאי ידע ואישתמיטתיה מ"ש מהרש"ל פרק אלו טריפות סימן ט' ופסקי מהר"ם ריקאנטי סימן ס"ו שכתבו בפשיטות דאלישע ידע וכן הוא ברור ופשוט אין בו ספק:
אל תקרי גויך אלא גאיך עמ"ש בעניותינו בקונטריס חסדי אבות פ"ג:
אבי אבא שחפה את ההיכל. שלמה: שגנז ספר רפואות. כדי שיבקשו רחמים: גירר עצמות אביו. לפי שהיה רשע בזהו ולא נהג בו כבוד בקבורתו להוציאו כהוגן במטות זהב וכסף: סתם מי גיחון. מי שלוח בדברי הימים (ב לב) ולמה כדי שלא יבאו מלכי אשור וימצאו מים לשתות ולא זהו גיחון הנהר הגדול דההוא לאו בא''י הוא אלא מעין קטן הוא סמוך לירושלים שנאמר והורדתם אותו אל גיחון (מ''א א) ומתרגמינן ותחתון יתיה לשילוחא: עבר ניסן בניסן. קס''ד משנתקדש החדש לשם ניסן נמלך לעבר את השנה ועשאו אדר כמו שנאמר בדברי הימים ויועץ המלך (חזקיהו) לעשות הפסח בחדש השני: ביום שלשים של אדר. ואע''פ שלא נתקדש החדש שעדיין לא באו עדים: התולה בזכות עצמו. שאומר בתפלתו עשה לי בזכותי כגון חזקיהו שאמר זכר נא את אשר התהלכתי לפניך וגו': פרועה. מגולה שניטלה תקרה שלה: הרוצה להנות. משל אחרים: יהנה. ואין איסור בדבר: כאלישע. כמו שמצינו באלישע שנהנה: והרוצה שלא להנות. משל אחרים: אל יהנה. ואין בדבר לא משום גסות רוח ולא משום שנאה: כשמואל הרמתי. כמו שמצינו בשמואל הרמתי שלא רצה להנות: כי שם ביתו. לעיל מיניה כתיב והיה מדי שנה בשנה וסבב בית אל והמצפה ושפט את ישראל וסמיך ליה ותשובתו הרמתה כי שם ביתו וכי איני יודע ששם ביתו אלא אכולהו מקומות דקרא דלעיל מיניה קאי שכל מקום שהיה הולך שם היה נושא כל כלי תשמישי בית עמו ואהל חנייתו שלא להנות מן אחרים: בהוד יפיה. בדדיה: תפלה לעני. דרך עניות: יכוין את רגליו. זו אצל זו: ורגליהם רגל ישרה. נראין כרגל אחד: הקורא מכאן ואילך לא הפסיד. שהרי הוא כאדם שקורא אחת מכל הפרשיות שבתורה ואע''פ שלא יצא ידי ק''ש יש לו קבול שכר כעוסק בתורה: מתני' יטה. על צדו: בשכבך. דרך שכיבה: יעמוד. דכתיב ובקומך: כדרכו. או בקימה או בשכיבה או בישיבה או מהלך:
גדול הקורא ק''ש בעונתה יותר מהעוסק בתורה. תימה אפי' תפלה נמי דהא אמרינן פ''ק דשבת (ד' יא.) כגון אנו מפסיקין בין לק''ש בין לתפלה. וי''ל דהכי קאמר יותר מהעוסק בתורה פעם אחרת שלא בשעת ק''ש. אבל העוסק בתורה בשעת ק''ש לא מיירי ואפי' בתפלה פוסק:
219ימים לסיום הש״ס