יבמות קו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קו - ב

מתניתין:

מצות חליצה כך היא:

בא הוא, היבם, ויבמתו לבית דין. ואם הוא ילד והיא זקנה, או הוא זקן והיא ילדה, הן משיאין לו עצה ההוגנת לו. שאומרים לו: כלך אצל אשה שכמותך, המתאימה לך, ואל תכניס קטטה בתוך ביתך ^[154].

ודבר זה נלמד ממה שנאמר: "וקראו לו זקני עירו ודברו אליו". והעצה שמשיאין לו, הם הם הדברים שהזקנים מדברים אליו.

והיא אומרת: "מאן יבמי ^[155] להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי".

והוא אומר: "לא חפצתי לקחתה".

ובלשון הקדש היו אומרים דברים אלה.

ואחר כך: "ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו" רוק הנראה לדיינים.

ואחר כך: "וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו".

עד כאן היו מקרין. כלומר, עד פסוק זה היו אומרים ליבם וליבמה לקרוא, וכדלעיל.

וכשהקרא רבי הורקנוס תחת האלה בכפר עיטם, כשבאה יבמה לפניו, וגמר להקרות את כל הפרשה, דהיינו, שהקריא להם גם "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל", הוחזקו ^[156] להיות גומרין כל הפרשה.

"ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל", ^[157] מצוה בדיינין לקרות "חלוץ הנעל" ^[158], ולא מצוה בתלמידים היושבים שם לפני רבם ללמוד. שאין עליהם לקרות.

רבי יהודה אומר: מצוה על כל העומדים שם לומר "חלוץ הנעל" ^[159].

גמרא:

אמר רב יהודה: סדר מצות חליצה כך הוא:

קוראה היבמה "מאן יבמי וגו'",

וקורא היבם "לא חפצתי לקחתה",

וחולצת, ורוקקה,

ולבסוף קוראה היבמה: "ככה יעשה לאיש וגו'".

ותמהינן: מאי קמשמע לן רב יהודה? הא מתניתין דידן היא! שהרי כל סדר הדברים שאמר רב יהודה כתוב במשנתינו!

ומבארינן: הא קמשמע לן רב יהודה, דרק מצוה היא למעבד הכי. ואי אפיך את הסדר לית לן בה.

תניא נמי הכי: בין שהקדים חליצה לרקיקה, ובין שהקדים רקיקה לחליצה, מה שעשה עשוי.

אמר אביי: האי מאן דמקרי [מי שמקריא] לאשה גט חליצה [נוסח החליצה] בשעת חליצתה, כדי שתדע מה לומר, לא ליקרי לדידה [שלא יקריא לה] "לא" לחודיה [בנפרד], ו"אבה יבמי" לחודיה. משום דאם תאמר כך, משמע אבה יבמי!

אלא יקריא לה את המילים האלו בבת אחת: "לא אבה יבמי".

וכמו כן לא ליקרי לדידיה, ליבם, את המילה "לא" לחודיה, ואת המילה "חפצתי" לחודיה, דאז יהא משמע חפצתי לקחתה!

אלא יקריא לו בבת אחת: "לא חפצתי לקחתה".

רבא אמר: אפסוקי מילתא בעלמא היא, ואפסוקי מילתא לית לן בה.

רב אשי אשכחיה לרב כהנא דקמצטער [שמתאמץ] ומקרי לה בבת אחת "לא אבה יבמי".

אמר ליה רב אשי: וכי לא סבר ליה מר להא דרבא, שאמר שלית לן בה?

אמר ליה: מודה רבא ב"לא אבה יבמי" שצריך שלא תפסיק. משום שאם תפסיק, משמע שמה שאומרת "לא" הולך על ראש דבריה, שאמרה "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל", ומסיימת ואומרת "לא". כלומר, לא מאן יבמי, אלא, אבה יבמי.

מה שאין כן ב"לא חפצתי לקחתה", שהיא תחילת דבריו של היבם, לא שייך לומר ש"לא" הולך על תחילת דיבורו, ולכן לא אכפת לן אם מפסיק ^[160].

אמר אביי: האי מאן דכתב גיטא דחליצתא [שטר ראיה על החליצה], ליכתוב הכי:

אקרינוה לדידה [הקרינו לה ליבמה] מן "מאן יבמי" עד "אבה יבמי", ואקרינוהו לדידיה [והקרינו לו ליבם] מן "לא" עד "לקחתה", ושוב אקרינוה לדידה מן "ככה" ועד "חלוץ הנע ל".

והטעם, מפני שגט החליצה אינו משורטט, ואין כותבין ד' תיבות מפסוק בלא שרטוט.

אבל מר זוטרא היה משרטט את גט החליצה, והוה כתיב לכולא פרשה. דהיינו: אקרינוה לדידה "מאן יבמי להקים שם וגו'" וכו'.

מתקיף לה מר בר אידי: והא לא ניתן ליכתב פרשה בפני עצמה! שכך שנינו במסכת גיטין [ס']: אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה!

ומסקינן: והלכתא כוותיה דמר זוטרא שכותבין את פסוקי החליצה.

ואין זה דומה לכותב מגילה לתינוק להתלמד בה, ששם דעתו לכתוב פרשה, שתהא כמגילה קטנה. והרי קיימא לן [שם]: תורה חתומה [ספר שלם] ניתנה, ולא מגילות מגילות. אבל גט חליצה, ספור דברים בעלמא הוא, ולא נשאר בקדושתו, ובמקום מצוה שרי.

אמר אביי: אם רקקה היבמה, וקלטתו הרוח והעבירתו מלפני היבם, לא עשתה ולא כלום.

מאי טעמא?

משום ש"וירקה בפניו" בעינן, והרי לא היה הרוק בפניו.

הלכך, אם היה הוא, היבם, ארוך, והיא גוצה, וקלטתהו הרוח [את הרוק], איכא "וירקה בפניו". שהרי מיד כשיצא מפיה היה בפניו.

אבל אם היתה היא ארוכה, והוא גוץ, בעינן עד דמטי הרוק להדי אפיה [כנגד פניו], והדר אזיל על ידי הרוח ^[161].

אמר רבא: אכלה תומא [שומים] ורקתה [ורקקה], או שאכלה גרגישתא [מין קרקע] ורקתה, לא עשתה ולא כלום. מאי טעמא?

משום ש"וירקה" מעצמה בעינן וליכא. שהרי יריקתה היתה מחמת אכילת השומים והגרגישתא.

ואמר רבא: צריכי דייני למיחזי רוקא כי נפיק מפומא דיבמה. דכתיב: לעיני הזקנים וירקה. שנינו במשנתינו: ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל, מצוה בדיינין ולא בתלמידים.

תניא, אמר רבי יהודה: פעם אחת היינו יושבים לפני רבי טרפון, ובאתה יבמה לחלוץ, ואמר לנו: ענו כולכם ואמרו: "חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל", ג' פעמים ^[162].

הדרן עלך פרק מצות חליצה

הערות

^[154] וכתב הרמב"ם, דאם היתה הוגנת לו מצד שנותם, יועצים לו שייבם יותר משיחלוץ.

^[155] כתב בשו"ת הרשב"א [ח"א סי' אלף קס"ט], דאף כשהיבם רוצה לייבמה, והיבמה אינה חפצה בו, קוראה מאן יבמי וגו'. שמאחר שנתנו לו ב"ד עצה שיחלוץ לה, ונתרצה, וגמר בדעתו שלא ליבמה, יכול לומר לא חפצתי, והיא יכולה לומר מאן יבמי.

^[156] כתב האו"ז [סי' תרס"ט], שאין זו מצוה, שהרי פשוטו של מקרא על קריאת הדיינין הוא, אלא שהוחזקו לעשות כן. וכן פסקו הרמב"ם והטור.

^[157] עיי' בירושלמי סוף פרק י"ב, שנחלקו תנאים אם מצות חליצה גנאי היא ליבם, או שבח היא לו. ומאן דאמר שחליצה גנאי היא לו, סובר דהיינו דקרינן ליה לגנאי "בית חלוץ הנעל". עיי"ש. והכי איתא בהגמ"י [יבום פ"ד ה"ה], שכך אמר לו הקב"ה למשה, אמור ליבם שלא ירצה לייבם: רשע! בגופך היית יכול לקיים ומאנת, לפיכך תחלוץ מנעלך כאבל וכמנודה שדרכם להיות יחפים, ומטיפה סרוחה שבגופך היית יכול לקיים לאחיך זרע, לכך וירקה בפניו טיפה סרוחה.

^[158] הקשה בגור אריה [פרשת תצא. הביאו התוי"ט], למה לא תהיה הקריאה "בית חלוץ הנעל", הרי כתיב: "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל"! וביאר, דאי הכי, הוה ליה לקרא למכתב "ויקראו בית חלוץ הנעל". ומדכתב "ונקרא", פירוש כי באמת הקריאה תהיה "חלוץ הנעל", וכאשר יקראו חלוץ הנעל, ממילא יקרא הבית "בית חלוץ הנעל". ושייך בזה לשון "ונקרא", כיון שלא היתה הקריאה רק חלוץ הנעל, ונקרא על ידי זה הבית מעצמו "בית חלוץ הנעל". אמנם באור זרוע גרס באמת שאומרים "בית חלוץ הנעל".

^[159] וכך הוא לשון הרמב"ם [הלכות יבום וחליצה פרק ד הלכה ח]: "וכל היושבין שם עונין אחריה חלוץ הנעל שלשה פעמים". ובשו"ע כתב [אה"ע קס"ט מ"ב]: "וי"א שגם היבמה תאמר כן".

^[160] כך ביאר רש"י. ולשיטתו, צריך שאכן תקרא כך, ואף אם יודעת לקרוא כראוי, אם לא קראה כך חליצתה פסולה. אבל תוס' הרא"ש והריטב"א והרשב"א והנמו"י ביארו, דמודה רבא ב"לא אבה יבמי", משום שסתם נשים אינן בקיאות בקריאה כראוי, וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו. משא"כ באנשים, שאמנם גם הם צריכים לא להפסיק בקריאתם, אבל אם הפסיקו החליצה כשרה, שהרי הם יודעים לקרות כראוי. ואף ביבמה, אם היא יודעת לקרוא כראוי אין הקריאה כראוי מעכבת.

^[161] משמע מכאן שאין צריך שיגיע הרוק לארץ. וכתבו התוס', דשמא היינו רק למצוה מן המובחר. שהרי כאן חזינן שאין צריך שיגיע לארץ.

^[162] כתב הגמ"י דמשום הכי אומרים ג' פעמים "חלוץ הנעל": חלוץ הנעל כאבל, חלוץ הנעל כמנודה, חלוץ הנעל כמורד במצוה. ובאו"ז כתב, דהיינו טעמא, כדי שתהיה קריאת שם גמורה. שכן רוב דברי חכמים משולשים. כמו שמצינו בהתרת נדרים, שאומרים בית דין "מותר לך" ג' פעמים. ובהגהות מרדכי כתב דהטעם כדי לפרסם בושתו.

פרק שלוש עשרה - בית שמאי

הפרק שלפנינו עוסק בענין

מיאון

א. מן התורה קטנה אינה מתקדשת אלא על ידי אביה, ויוצאת בגט מבעלה, אפילו בהיותה קטנה, באופן שאביה מקבל את גיטה.

אך משגדלה, הרי היא מתגרשת בקבלת הגט על ידי עצמה.

ותקנו חכמים, שתוכל האם של הקטנה, או אחיה, לקדשה ולהשיאה כשהיא קטנה. כמו כן קטנה שהתקדשה לדעת עצמה, תפסו קידושיה, מדרבנן.

וכמו כן תיקנו, שתוכל הקטנה למאן בבעלה, ולצאת ממנו ללא גט.

ויש כמה אופנים שבהן הקטנה ממאנת, וחלקם יבואר במשנה זו.

ונחלקו בכמה מן ההלכות בית שמאי ובית הלל, כמו בשאלה אם יכולה למאן גם בנישואיה או רק באירוסיה, והאם היא יכולה למאן גם ביבם, או רק בבעלה בעודו חי, והאם צריך המיאון להיות בפני הבעל, וכן אם הוא צריך להעשות בבית דין.

ב. ולהלן בגמרא יבואר האם המיאון הוא בבעל, שאינה רוצה להמשיך להיות אשתו, או שהמיאון הוא בקידושין שקידשוה אמה אח אחיה.

ג. וכן יש נידון בגמרא האם יכולה היא למאן בזיקתה ליבם אחד ולהשאיר את זיקתה קיימת ליבמים אחרים, או שמיאון ביבם אחד גורם לעקירת כל הקידושין.

ד. מהות המיאון -

לפי רש"י, הוא גילוי דעתה שהיא קטנה, ואין מעשיה כלום, ולכן אם היא יוצאת בגט מבעל אחד וחוזרת ונישאת לבעל שני, וממאנת בשני, מגלה המיאון בבעלה השני שמעשיה הם "מעשי קטנה", שאינם כלום, ונעקרים למפרע גם קידושי בעלה הראשון [אלא שיש אופנים שגזרו חכמים על "בעלת הגט", וכפי שיבואר להלן].

ה. עקירת הנישואין על ידי המיאון - היא למפרע, כאילו לא היתה כלל מקודשת, ומשעה שהיא ממאנת אין היא אסורה בקרוביו, ואין הוא אסור בקרובותיה.

[ועיין בהערה, שהעקירה היא מכאן ולהבא למפרע, ולא ממש למפרע]. ^[1]

הערות

^[1] הגר"ח בספרו על הרמב"ם [פרק ב מהלכות אישות הלכה ט עמוד יז בספר, טור ימיני], מוכיח מכך שאין הבעל מחזיר לממאנת את מעשה ידיה ומציאתה שזכה ממנה בשעה שהיתה אשתו, וכמו כן נדריה אשר הפר לה בשעה שהיתה תחתיו ממשיכים להיות מופרים - שעקירת המיאון למפרע משמעותה היא שרק לכל הדינים הנוגעים מכאן ולהבא, כגון איסור הקרובות, תיקנו חכמים שייחשב המיאון כעקירה למפרע. אבל, לגבי הדינים הנוגעים למפרע, כגון זכייתו במעשה ידיה בזמן שהיתה אשתו, וכן הנדרים שהפר לה אז - אין המיאון עוקר למפרע, אלא נשארים מעשה ידיה אצלו, כפי שזכה בהם בהיותה תחתיו.

א משנה מצות חליצה כך היא נעשית: בא הוא ויבמתו לבית דין, והן, החכמים שבבית הדין, משיאין לו עצה ההוגנת לו, אם לייבם או לחלוץ, שנאמר: "וקראו לו זקני עירו ודברו אליו" (דברים כה, ח),

ואם החליטו לחלוץ, היא אומרת: "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי" (שם ז), והוא אומר: "לא חפצתי לקחתה" (שם ח). ובלשון הקדש היו אומרים דברים אלה ולא בשפה אחרת. אחר כך "ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו" (שם ט), וצריך שיהיה זה רוק הנראה לדיינים. "וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו" (שם). עד כאן היו מקרין (מקריאים) להם את מה שעליהם לומר.

וכשהקרא פעם ר' הורקנוס תחת האלה בכפר עיטם, וגמר להקריא את כל הפרשה, הוחזקו, כלומר, נעשה מנהג, להיות גומרין את כל הפרשה. ואומרים: "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל" (שם, י). מצוה זו, לומר "בית חלוץ הנעל", היא בדיינים, ולא מצוה בתלמידים, כלומר, שאר הנמצאים במקום. ר' יהודה אומר: מצוה על כל העומדים שם לומר "חלוץ הנעל".

ב גמרא אמר רב יהודה, מצות חליצה כך סדרה: קוראה היא ("מאן יבמי" וגו'), ואחר כך קורא הוא ("לא חפצתי לקחתה"), וחולצת, ורוקקה (יורקת), וקוראה ("ככה ייעשה" וגו'). ושואלים: מאי קמשמע לן [מה השמיע לנו] בכך? הלא מתניתין [משנתנו] היא! ומשיבים: הא קמשמע לן [דבר זה השמיע לנו] שאמנם מצוה הכי [כך] היא, אבל היא אינה בכלל חובה מעכבת, ואי אפיך [ואם הפך] את הסדר, לית לן [אין לנו] בה איסור, אף שלא עשה כראוי.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: בין שהקדים חליצה לרקיקה, ובין שהקדים רקיקה לחליצה — מה שעשה עשוי.

ג אמר אביי בפרטי דינים אלה: האי מאן דמקרי [מי שמקריא] ליבם וליבמה את גט (נוסח) חליצה, שלא ליקרי לדידה [יקריא לה] "לא" לחודיה [לעצמו] ו"אבה יבמי" לחודיה [לעצמו], מפני שאופן קריאה כזה משמע שהוא קורא: אבה יבמי. אלא יקריא ברציפות "לא אבה יבמי", כדי שכוונת הדברים תהא ברורה.

ולא ליקרי לדידיה [יקריא לו, ליבם] "לא" לחודיה [לעצמו] ואחר כך "חפצתי" לחודיה [לעצמו], שכן באופן זה משמע מדבריו "חפצתי לקחתה", אלא יקריא בבת אחת "לא חפצתי לקחתה". רבא אמר: אפסוקי מילתא [הפסקת דבר] בלבד היא, ואפסוקי מילתא [והפסקה בדבר] אחד שלם (שהוא בעצם רק הפסקת נשימה בלבד) לית לן [אין לנו] בה כל צד חשש.

מסופר: רב אשי אשכחיה [מצא אותו] את רב כהנא דקמצטער ומקרי [שהוא מצטער, מתייגע, ומקריא] לה ליבמה אחת, שתאמר "לא אבה יבמי" בבת אחת, כיון שהיבמה לא הבינה והיתה משבשת את הדברים, והוא רצה שתגיד את שלוש המילים כאחת, אמר ליה [לו] רב אשי: וכי לא סבר ליה מר להא [האם אין אדוני סבור לזה] שאמר רבא, שדבר זה אינו מעכב?

אמר ליה [לו]: למרות שחלק רבא על אביי בענין "לא חפצתי לקחתה", מודה רבא ב"לא אבה יבמי", שקריאה זו היא עיקר הענין, ודבר זה צריכה היא לומר כראוי. ועוד אמר אביי: האי מאן דכתב גיטא דחליצתא [מי שכותב שטר חליצה] — ליכתוב הכי [שיכתוב כך]: אקרינוה לדידה [הקראנו לה] מן "מאן יבמי" עד "אבה יבמי", ואקרינוהו לדידיה [והקראנו לו] מן "לא" עד "לקחתה", ואקרינוה לדידה [והקראנו לה] מן "ככה" ועד "חלוץ הנעל".

מר זוטרא היה משרטט אותה, שהיה עושה שורות בקלף כמו שכותבים תורה, וכתיב לכולא [וכותב את כל] הפרשה, כדי שתהיה לנגד עיני המשתתפים במעמד החליצה. מתקיף לה [מקשה על כך] מר בר אידי: והא [והרי] דבר זה לא ניתן ליכתב לעצמו! שהתורה ניתנה להיכתב רק בשלימותה, ואסור לכתוב חלקים מן התורה כשאין מצוה לכותבם לעצמם. ומעירים: אף על פי כן הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של מר זוטרא, שכיון שיש כאן צד מצוה ואינו כותב לשם פרשה מיוחדת לעצמה — מותר לכתוב.

ד אמר אביי: אם רקקה היבמה, וקלטתו (סחבה אותו) הרוח ולא הגיע הרוק אל מול פני היבם — לא עשתה ולא כלום. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — "וירקה בפניו" (שם ט) בעינן [צריכים אנו]. הלכך [על כן], אם הוא ארוך (גבוה) והיא גוצה (נמוכת קומה) וקלטתהו הרוח — איכא [יש, מתקיים] "בפניו", שהרי מרגע שיצא הרוק מפיה, היה זה מול היבם ("בפניו"). אבל היא ארוכה והוא גוץ — בעינן [צריכים אנו] עד דמטי להדי אפיה והדר אזיל [שיבוא הרוק אל מול פניו ואחר כך ילך] ברוח. ואם היתה גבוהה ממנו והרוק ניתק מפיה ועף ברוח לפני שהגיע לגובה פניו — לא יצאה ידי חובה.

אמר רבא: אכלה תומא [שום] ורקתה (ירקה), אכלה גרגישתא (אדמה), סוג חימר שהיו לועסים לרפואה, ורקתה (ירקה) בגלל כך — לא עשתה ולא כלום, שאין זו קרויה יריקה. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — "וירקה" מעצמה בעינן [צריכים אנו], וליכא [ואין כאן], שהרי היא יורקת רק בגלל דבר אחר שגורם לה להצטברות רוק בפה. ואמר רבא: צריכי דייני למיחזי רוקא כי נפיק מפומא [צריכים הדיינים לראות את הרוק כאשר הוא יוצא מפי] היבמה ולא די בעובדה שירקה רוק על הארץ. דכתיב [שנאמר]: "לעיני הזקנים... וירקה", ללמד שהיריקה צריכה להיות לעיני הזקנים.

ה שנינו במשנה על מה שנאמר "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל" — מצוה בדיינין וכו' ולא בתלמידים. תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יהודה: פעם אחת היינו יושבים לפני ר' טרפון, ובאתה (באה) יבמה לחלוץ, ואמר לנו ר' טרפון, ענו כולכם: "חלוץ הנעל", "חלוץ הנעל", "חלוץ הנעל"

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: The mitzva of ḥalitza is performed as follows: He and his yevama come to the court, and the scholars of the court give him advice appropriate for him, whether to enter levirate marriage or to perform ḥalitza, as it is stated: “And the Elders of his city shall call him and speak to him” (Deuteronomy 25:8).

If they decide to perform ḥalitza, she says: “My brother-in-law refused to establish a name for his brother in Israel, he did not wish to consummate the levirate marriage” (Deuteronomy 25:7), and afterward he says: “I do not wish to take her” (Deuteronomy 25:8). And they would say these statements in the sacred Hebrew language and not in any other language. Afterward, the shoe is removed and she spits before him, as is written: “His yevama shall approach him, before the Elders, and remove his shoe from on his foot and spit before him” (Deuteronomy 25:9), which indicates that this spittle must be visible to the judges. “And she shall respond and say: So shall it be done to the man who does not build his brother’s house” (Deuteronomy 25:9). Up until this point the judges would prompt the parties to recite the text that they are required to say.

And when Rabbi Hyrkanus once prompted the participants in ḥalitza under the ela tree in the village of Eitam, he prompted them to finish reciting the whole Torah passage, after which they established the custom of completing the whole Torah passage. Therefore, they continue and say the following verse: “And his name shall be called in Israel: The house of he who had his shoe removed” (Deuteronomy 25:10). This mitzva of saying: The house of he who had his shoe removed, applies to the judges, but not to the students, i.e., the students of the judges and other onlookers who are present. Rabbi Yehuda says: It is a mitzva upon all those present to say: He who had his shoe removed.

GEMARA: Rav Yehuda said: This is the correct order for the mitzva of ḥalitza: She recites the sentence beginning with “My brother-in-law refused” (Deuteronomy 25:7), and afterward he recites “I do not wish to take her” (Deuteronomy 25:8). Then she removes the shoe, and spits, and recites: “So shall it be done to the man who does not build his brother’s house” (Deuteronomy 25:9). The Gemara asks: What is Rav Yehuda teaching us? This is already explicit in the mishna. The Gemara answers: This teaches us that the mitzva is like this, i.e., this is the proper order, but if one switched the order, we have no problem with it, as even though he did not fulfill the mitzva properly, the ḥalitza is still valid, since the order is not indispensable.

The Gemara comments: This is also taught in a baraita: Whether the removal of the shoe preceded the spitting, or whether the spitting preceded the removal of the shoe, what he did is done, i.e., the ḥalitza is valid.

§ Abaye said concerning the details of these halakhot: The one who prompts the yavam and the yevama to read the text for the bill of ḥalitza should not prompt her by reciting “He did not” (Deuteronomy 25:7) by itself, and “wish to consummate the levirate marriage” (Deuteronomy 25:7) by itself, because such a way of reading sounds to one who hears only the second phrase like he is saying: My yavam does wish to consummate the marriage. Rather, he should prompt her all at once consecutively: “He did not wish to consummate the levirate marriage” (Deuteronomy 25:7), which will ensure that the intended meaning is clear.

And he should not read to the yavam: “I do not” by itself, followed by: “Wish to take her” by itself, as it sounds to one who heard only the second phrase like: I do wish to take her. Rather, he should read together at once: “I do not wish to take her.” Rava said: It is a mere interruption in the matter. And we have no problem with regard to an interruption in the matter as it is basically just a pause for taking a breath.

It is told: Rav Ashi found Rav Kahana painstakingly trying to prompt a certain yevama, so that she would recite: “He did not wish to consummate the levirate marriage” all at once, but the yevama did not understand and was distorting the meaning by not reciting the words together. Rav Ashi said to him: Does the Master not hold that which Rava said, that the proper pausing during the recitation is not indispensable?

He said to him: Although Rava disagreed with Abaye about interruptions in the recitation of: “I do not wish to take her,” Rava concedes concerning the recitation of: “He did not wish to consummate the levirate marriage,” as this recitation is essential and must be recited properly. Rav Kahana added that Abaye also said: One who writes a bill of ḥalitza must write as follows: We prompted her to recite from “My brother-in-law refused” until “he did not wish to consummate the levirate marriage” (Deuteronomy 25:7); and we prompted him to recite from “I do not” until “take her” (Deuteronomy 25:8). And we prompted her to recite from “So shall” (Deuteronomy 25:9) until “he who had his shoe removed” (Deuteronomy 25:10).

Mar Zutra would score lines of a parchment and write the whole ḥalitza passage on it as a bill of ḥalitza, so it would be displayed before the ḥalitza participants. Mar bar Idi strongly objected to this: But it is unable to be written like this on its own, as the Torah may be written only in a complete state, and it is prohibited to write parts of the Torah when there is no mitzva to write them separately. The Gemara comments: Even so, the halakha is in accordance with the opinion of Mar Zutra, because there is an aspect of a mitzva here, as it is being written as part of a bill of ḥalitza, not for its own purpose.

§ Abaye said: If the yevama spat, but the wind seized her saliva and it never landed in front of the face of the yavam, she did nothing, and her actions have no halakhic significance. What is the reason for this? We require that “she spit before him,” as is mentioned in the verse. Therefore, if he is tall and she is short and the wind seized it, the requirement of “before him” is satisfied, because the moment the saliva left her mouth it was in front of the face of the yavam. But if she is tall and he is short, we require that the saliva reach the space across from his face, and afterward it may go with the wind; i.e., if she was taller than him and the saliva was taken by the wind before it reached the height of his face, she did not fulfill her obligation.

Rava said: If she ate garlic and spat, or if she ate gargishta clay, i.e., a type of clay once chewed for medicinal purposes, and spat, she did nothing and her actions have no halakhic significance, for this is not called spitting. What is the reason for this? We require that “she shall spit” on her own, and this is not satisfied here, for in this case she spits only on account of another thing that causes a pooling of saliva in her mouth. And Rava said: The judges must see the spittle when it leaves the mouth of the yevama, and the mere fact that she spat on the ground is insufficient, as it is written: “Before the Elders…and spit,” indicating that the spitting must take place before the eyes of the judges.

§ It was taught in the mishna: With regard to the verse “And his name shall be called in Israel: The house of he who had his shoe removed,” there is a mitzva upon the judges to recite this but it is not a requirement for the students or onlookers. It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: Once we were sitting before Rabbi Tarfon and a yevama came to perform ḥalitza. He said to us: You must all answer: “He who had his shoe removed,” “He who had his shoe removed,” “He who had his shoe removed,” stating that portion of the verse three times.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

קוראה וקורא. כתבו הגאונים ורבינו ז"ל בסדורא דחליצה, ואין אומרין דברים אלא בעמידה. וראיתי שהקשו מקצת חכמים מהא דגרסינן בפ' ואלו מגלחין (מועד קטן דף כ') אדכר דמיושב קרע קם וקרע מעומד אמר לי' מעומד מנ"ל אילימא מדכתיב ויקם איוב ויקרע אלא מעתה ועמד ואמר הכי נמי והתני' בין עומד בין יושב בין מוטה חליצתו כשרה. ומהדרינן התם מי כתי' ויעמוד ויאמר ועמד כתיב.
ובדקתי ומצאתי דתניא בספרי כלשון הגאונים ועמד ואמר מלמד שאין אומרים דברים אלא בעמידה ולפי' הוצרכתי לפרש שמועה זו שבפ' ואלו מגלחין כך קריעה מעומד בדיעבד מנ"ל אילימ' מאיוב אלא מעתה ועמד ואמר הכי נמי בדיעבד פסולה והתניא חליצתו כשרה ופריק התם מי כתי' ויעמד ויאמר דמשמע עכובא ועמד ואמר כתי' מצוה הכי ואי יתיב דיעבד חליצתו כשרה.

גירסת הנוסחאות מודה רבה בלא אבה יבמי כדר' זירא. כלומר תהא צריכה לקרות בבית דין לא אבה בבת אחת. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (הלכות יבום פ"ד ה"ג). ולפי דבריהם אפילו בלא חפצתי לקחתה נמי כן, והאי דנקיט בלא אבה יבמי, דאין דרכן של נשים לידע לקרות, וכולן אינן ראויות לבילה עד שילמדום. אבל סתמן של אנשים לידע וראוין לבילה הם. ותמיהא לי מאי שייך הכא ראוי לבילה, והלא קריאה זו בבת אחת אינה גזרת הכתוב, אלא חששא בעלמא הוא כדי שלא יראה כאומרת לה מאן יבמי אלא אבה יבמי, והלכך אי אמרת אסוקי מלתא הוא ולא ניחוש כשאינה אומרת בבת אחת, אף בשאינה יודע נמי כך. דבשלמא גבי ואמר ואמרה דתנן במתניתין דקריאה לא מעכבא, ואמרינן בגמרא (לעיל יבמות קד, ב) משום דראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ניחא, דהתם לאו מחששא הוא אלא מגזרת הכתוב כעין בילה, ורחמנא לאו בבילה ממש קפיד אלא בראוי לכך, אבל הכא מאי ראוי לבילה שייך ביה. ורש"י ז"ל נראה דלא גריס כר' זירא אלא הכי גריס, מודה רבא בלא אבא יבמי, כלומר דבעינן שלא יפסיק בשעת קריאה דאי מפסיק משמע דהאי לא ארישא קאי דאמרינן מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא, כלומר לא מאן אלא אבה, אבל בלא חפצתי לקחתה שהוא פתיחת קריאתו ליכא למימר האי לא לעיל קאי ואי מפסיק לית לן בה.

מאי טעמא וירקה בפניו בעינן. מסתברא דלא קאמר אלא כדי שיהא כנגד פניו בין רואה בין אינו רואה, ואפילו סומא חולץ לכתחלה. והא דתניא בברייתא (לעיל יבמות קג, א) החולצת מן הסומא חליצתה כשרה, לאו דוקא דיעבד אלא אפילו לכתחלה דכולה ברייתא בלכתחלה הוא, דמשום סיפא דקתני חליצתה פסולה תנא רישא חליצתה כשרה. אבל הרמב"ם ז"ל (שם ה"ח) כתב והסומא אינו חולץ שנאמר וירקה בפניו ואין זה רואה הרוק. ויש סעד לדבריו מדאצטיך בברייתא למתני והחולצת מן הסומא חליצתה כשרה. ומיהו אפשר היה לדחות דמשום דכתיב וירקה בפניו, אצטריך תנא לאשמועינן דלא בעינן שיהא רואה הרוק אלא שיהא הרוק להדי פניו.

ואמר לנו ענו כולכם חלוץ הנעל חלוץ הנעל. תניא בספרי (פי' רצא) ר' יהודה אומר מצוה על כל העומדים לומר חלוץ הנעל ג' פעמים.

ג"ה מודה רבא בלא אבה יבמי כדר' זירא פי' הראשונים ז"ל דצריך ללמדה שתהא יודעת לאומרו ביחד דכיון דידעה לומר כן אע"פ שלא אמרה כי אין כאן קפידא וכדר' זירא דאמר כל הראוי לבילה:

וא"ת א"כ ה"ה בלא חפצתי לקחת י"ל דאה"נ ונקט לא אבה יבמי מפני שסת' נשים אינן בקיאות ורגילות לקרות וסתם אנשים יודעי' וק"ל היכי שייך הכא דר' זירא שאם אתה אומר דהפסקה אינה כלום דאסוקי מילת' בעלמא הוא אפי' אינה יודעת להפסיק אין בכך כלום ואם תחוש להפסקה כי ידעה לקרות מאי הוי מ"מ הרי הפסיקה והוא כאלו אמרה אבה יבמה ויש נסחאות דלא גרסי כדר' זירא וכ"נ מפרש"י ז"ל וה"פ דבלא חפצתי לקחת' כיון שהוא תחלת קריאתו אין לחוש להפסק' דודאי אסוקי מילת' בעלמא הוא דכי אמר לא אמאי דלקמ' קאי אבל גבי לא אבה יבמי יש לחוש כי כשאמר לאו והפסיקה דהוי כמ"ד מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא והו' כאלו אמ' לא מאן וי"ג וכדר' זירא ומפרשי' דלאו ההיא דבילה אין מעכבת דא"נ הו' מדבר לה כדאמרי' בכל דוכתא אלא בהא מילתא גופא ידיע להו דאמר ר' זירא הכי דפשיטא בלא אבה יבמי:

בפניו בעינן וליכא ודעת רבותי' ז"ל דכל שבפניו לא בעינן שיהא רואה הרוק ואפילו סומא חולץ לכתחלה וב"ד הוא דבעינן שיראו הרוק כדכתיב לעיני הזקנים והא דתניא בברייתא והחולצת מן הסומא חליצת' כשרה בדיעבד משום סיפא דקתני פסולה הוא דנקט הכי ואחרי' כתבו דבעינן שיהא היבם רואה הרוק לכתחלה מיהת ודוק' קתני החולצת מן הסומא חליצתה כשרה בדיעבד וכן דעת הרמב"ם ז"ל והלשון הראשון הוא הנכון. ובהכי סליק לן פרקא ת"ל מאריה שמיא וארקא:

בית שמאי

בית שמאי אומרים אין ממאנים אלא ארוסות וב"ה אומרים ארוסות ונשואות בגמ' מפרש טעמייהו ומדקאמר האי לישנא אין ממאנים ולא קתני אין ממאנות משמע דהא לישנא אב"ד קאי שאין נזקקי' לכתחלה למיאון אלא לארוסות ומיהו אם נזקקו וכתבו להן גט מיאון הרי מיאונם מיאון אפי' בנשואות והכי מוכח גמ' מעובדא דפישון הגמל כדבעי' לפרושי בדוכתא וא"ת אם איתא דמתני' לישנא דלכתחלה הוא תקשי לך היאך נזקקי' לשום מיאון וקתני בברייתא דלעולם יתרחק אדם מן המיאוני' וכדפרכי' מינה בגמ' מאי דקתני מלמדים את הקטנה שתמאן י"ל שזו כבר פרשוה בירושלמי דפריכו התם על מתני' וב"ד יושבי' על מיאוני' לא כן תניא ברח משלש והדבק בשלש ברח מן המיאוני' ופריקו תפתר דהוו עסקי' במילה אחריתי ואת' עובדא קומיהן ע"כ ולפום גמ' דילן לא קשיא להו הא מילתא אלא על אותה ששנינו שמלמדים אותם למאן אבל כשהיא באה למאן לפנינו אין לנו לימנע בזה ולהתרחק דהא סוף סוף יכולה למאן בפני שנים ויהא מיאונה מיאון וכדאיתא בגמרא:

מתניתין מצות חליצה בא הוא והיבמה לפני ב"ד הם נותנים לו עצה ההוגנת לו שנאמר וקראו לו זקני עירו ודברו אליו. היא אומרת מאן יבמי להקים לאחיו שם בשישראל לא אבה יבמי והוא אומר לא חפצתי לקחתה ובלה"ק היו אומרים. ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו. רוק הנראה לעינים. וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ע"כ היו מקרין, וכשהקריא ר' הורקנוס בכפר עכו וגמר כל הפ' הוחזקו להיות מקרין כל הפרשה. ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל. מצוה בדיינים ולא מצוה בתלמידים. ר"י אומר מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל חלוץ הנעל:

תניא וקראו לו ולא שלוחם ודברו אליו שמשיאים לו עצה ההוגנת לו שאם הי' הוא ילד והיא זקנה, הוא זקן והיא ילדה אומרים לו מה לך אצל זקנה מ"ל אצל ילדה לך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך פי' אע"פ שכל הזמנות ב"ד אין מצוין הן ללכת ולהזמין בע"ד אלא שולחין להם שלוחן הכא משום מצוה חייבים שיקראוהו הם אולי ישא פניהם וישמע להן.

אר"י מצות חליצה קוראה וקורא. חולצת ורוקקת וקוראה מאי קמ"ל מתני' היא. הא קמ"ל מצוה היא ואי אפיך ל"ל בה. אמר אביי האי מאן דמקרי גט חליצה, פי' המקרא את האשה בשעה שהיא חולצת לא לקרי' לדידי' לא. לחודי'. ואבה לחודי'. דמשמע אבה יבמי אל אלא אבה יבמי בחד זימנא. רבא אמר אסוקי מילתא חדא היא ואסיק מילתא ל"ל בה. ר"א אשכחי' לר"ה דהוה קמצטער ומקרי לה לא אבה יבמי א"ל ולא ס"ל מר להא דרבא א"ל מודה רבא בלא אבה יבמי משום דר"ז דאר"ז כל הראוי לבילה וכו'. פי' מודה רבא בלא אבה בימי דבעי' שלא תפסוק דאי מפסקה משמע דהא לא ארישא קאי דאמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא. כלומר לא מאן אלא אבה יבמי. אבל לא חפצתי שהוא פתיחת קריאתו ל"ל. דהאי לא אלעיל קאי ואי מפסיק ל"ל בה. ואי אמרת אע"ג דמודה רבא באל אבה יבמי הא קי"ל דקריאה לא מעכבא. ואמאי הוה מצטער כולי האי משום דר"ז דאע"ג דקריאה לא מעכבא ה"מ במאן דידעי למקרי אבל לאמן דלא ידעי למיקרי מעכבא כדר' זירא וכו'.

ובלה"ק היו אומרים כדנפקא לן בסוטה פ' א"נ דתנן התם אלו נאמרין בלה"ק מקרא בכורים וחליצה. חליצה כיצד וענתה ואמרה ככה ועשה לאיש ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם מה עניה האמור להלן בלה"ק אף כאן בלה"ק. ור"י אומר וענתה ואמרה ככה עד שתאמר בלה"ק. ולוים גופי' מנלן גמר קול ממשה כתיב הכא קול רם וכתיב התם משה ידבר והא' יעננו בקול מה להלן בלה"ק אף כאן בלה"ק. ואע"ג דכתיב ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה לאו דוקא בעמידה דהכי אמרינן בפ' א"מ אמאימר שכיב ליה בר ברא קרע עילוי' אתא ברי' וקרע באפי' אידכר דמיושב קרע קם קרע מעומד. א"ל ר"א קריאה מעומד מנ"ל א"ל דכתיב ויקם איוב ויקרע את מעילו אלא מעתה ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה ה"נ והתניא בי עומד בין יושב בין מוטה א"ל התם לא כתיב ועמד ואמר התם כתיב ויקם ויקרא.

אמר אביי האי מאן דכתיב גט חליצה צריך למיכתב הכי ואקרינהו לדידה ממאן ועד יבמי ואקרינהו לדידיה מלא חפצתי עד לקחתה אקרינהו לדידה מככה ועד חלוץ הנעל, פי' מפני שאין גט חליצה משורטט לא הי' כתיב כל הפסוק כדאמרינן בפ"ק דגיטין ג' תיבות כותבין בלא שירטוט ד' אין כותבין. מר זוטרא הוה משרטט וכתב כל הפ' כולה. מתקיף לה מרבר"א והא לא ניתן לכתוב. פ' כדאמרינן בהניזקין אין כותבין מגלה ותינוק להתלמד בה שהתורה חתומה ניתנה. והל' כמר זוטרא דבמקום מצוה שרי:

אמר אביי רקקה וקולטתו הרוח לא עשו ואל כלום. בעי' עד דמטי רוקא קדם אפי' והדר אזיל.

אמר רבא אכלה תומא ורקקה אכלה גרגישתא ורקקה לא עלתה כלום מ"ט רוק מחמת עצמה בעי' ואל מחמת ד"א. פי' גוש עפר. במעבה האדמה. תרגום בגרגישתא דארעא.

וא"ר צריך דייני למיחזי רוק כי נפיק מפומא דיבמה דכתיב לעיני הזקנים וירקה.

ונקרא שמו בישראל תנאי א"ר פעם א' היינו יושבין לפני ר"ט ובאה יבמה לחלוץ וא"ל ענו כולכם ואמור חלוץ הנעל חלוץ הנעל:

ירושלמי אית תנאי תני חליצה גנאי ואית תנאי תני חליצה שבח א"ר יוסי מ"ד חליצה גנאי ע"י שפגם דבר א' מן התורה יבא ויטול פגמו. ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל. ימ"ד חליצה שבח נאמר כאן קריא' ונאמר להלן ויקרא בהם שמי מה קריאה שנאמרה להלן שבח אף קריאה שנאמרה כאן שבח.

אמר רבא אכלה תומא וירקה לאו כלום היא מ"ט וירקה מעצמה בעינן. פי' לאו כלום וכאילו לא רקקה כלל וצריכה [רקיקה] פעם אחרת מעצמה. מיהו אם לא רקקה קיי"ל דרקיקה לא מעכבת:

תובד"ה מודה רבא בלא אבה יבמי לא אבה כתיב בספרים מדויקים כו' עכ"ל פי' לדבריהם דלא אבה אין בו וי"ו כמ"ש סה"ת וסמ"ק והוצרכו לזה הכא דאי הוה כתיב ולא אבה בוי"ו ודאי לא הוה לן למיחש שלא יפסיק דהאי ולא ודאי לא הוה משמע דקאי ארישא דאמר מאן יבמי גו' כו' כפרש"י וכתבו דכן מוכח במסורת שהביא לא אבה יבמי בג' חסרין וי"ו ויש שנים במשנה תורה כו' ר"ל דאותן שנים אינן במסורת החסרין לפי שהם מלאים אבל הן במסורת שכולן ריש פסוק ובמסורת רבתא יש די"ז הן ולא אבה ריש פסוק והתוספות לא הביאו אלא שנים שהן במשנה תורה וכתבו עוד ויש פסוקים דלא שייכי לאותו מסורת כו' ר"ל שאע"פ שהן בוי"ו לא שייכי לאותו מסורת לפי שאינן ר"פ וה"מ לאתויי מקרא דפ' בא ולא אבה לשלחם שהוא בוי"ו ואינו ריש פסוק וגם הוא לא שייך לאותו מסורת וק"ל ומדברי סה"ת נראה לא אבה ג' דסמיכי שכתבו בתוספות שלפנינו צ"ל לא אבה ג' חסרין ועיין במהרש"ל בזה ואין להאריך:

גמ' ורוקקת מאי קמ"ל מתני' היא הא קמ"ל כו' כצ"ל וקוראה מאי קמ"ל מתניתין היא נמחק:

תוס' בד"ה מודה רבא כו' ג' דסמיכי. נ"ב פי' במקף ונ"ל שרוצה לומר דלא צריך בנשו? מהאחת אלא אותם ב' מלות לחוד ולא יותר וכן באבן עזרא ובסמ"ק ובסה"ת משמע דמן המסור' שמעינן דכתיב לא אבה בלא וי"ו ולא כתיב ולא אבה וק"ל:

בא"ד דלא שייכי כו'. נ"ב פי' לפי שאינם ריש פסוקי. (עיין במהרש"א):

סליק פרק מצות חליצה :

רש"י ד"ה עצה. כלך אצל שכמותך כו'. כ"ה לעיל (קא ב):

רש"י ד"ה ממאן עד יבמי. דקי"ל אין כותבין ד' תיבות כו'. עי' ברא"ש וק"נ:

במשנה וכשהקרא. נ"ב עפ"ה ראוי להיות הקריא:

גמ' מתקיף לה מר בר רב אידי. גירסת הרי"ף והרא"ש מר בר רב אשי:

מתני' עצה ההוגנת לו. כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך: בלשון הקדש היו אומרים. במסכת סוטה (דף לב.) נפקא לן מקראי בפ' אלו נאמרין: בכפר עיטם. בתלמידים היושבים שם לפני רבן בשעת החליצה: גמ' קוראה. מאן יבמי (דברים כה): וקורא. לא חפצתי לקחתה (שם): חולצת ורוקקה וקוראה. ככה יעשה לאיש (שם): דמקרי גט חליצה. המקרא את האשה בשעת חליצתה: מודה רבא בלא אבה יבמי. דבעינן שלא יפסיק דאי מפסיק משמע דהאי לא ארישא קאי דאמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא כלומר לא מאן אלא אבה יבמי אבל בלא חפצתי לקחתה שהיא פתיחת קריאתו ליכא למימר הכי לא לעיל קאי ואי מפסיק לית לן בה: ממאן עד יבמי. ומפני שהגט אינו משורטט לא בעי למיכתב כוליה פסוק דקי''ל (גיטין דף ו:) אין כותבין ד' תיבות בלא שרטוט: משרטט. גט חליצה וכתב לכולא פרשתא אקרינוה לדידה מאן יבמי וגו' וכן כולם וקיימא לן שלש תיבות של מקרא כותבין בלא שרטוט ד' אין כותבין בפ' קמא דגיטין (דף ו:): והא לא נתנו ליכתב. פרשה בפני עצמה במסכת גיטין בפרק הניזקין (דף ס.) דקתני אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה: והלכתא כמר זוטרא. דכותבין דלא דמי לכותב מגילה לתינוק להתלמד בה דהתם אדעתה דפרשתא כתיב ליה דתיהוי כמגילה קטנה וקים לן (שם) תורה חתומה ניתנה אבל האי ספירת דברים הוא ולאו בקדושתיה הוא הלכך הלכתא כמר זוטרא דבמקום מצוה שרי: וקלטתו הרוח. לרוק והעבירו שלא בא לפני היבם: איכא בפניו. כיון שיצא מפיה היה בפניו: להדי אפיה. לנגד פניו שיראהו למול פניו קודם שיקלטהו הרוח: תומא. שומים: גרגישתא. ארזיל''א במעבה האדמה (מלכים א ז) מתרגמינן בגרגישתא דארעא:

רבא אמר אפסוקי מילתא לית לן בה. וא''ת דאמר רבא בפרק לולב הגזול (סוכה לח: ושם) לא לימא איניש ברוך הבא והדר בשם ה' רב ספרא אמר אפסוקי מילתא היא ולית לן בה ויש לומר דקבלה מרב ספרא או שמא יש לחלק: מודה רבא בלא אבה יבמי. לא אבה כתיב בספרים מדויקים וכן מוכח במסורה לא אבה ג' דסמיכי לא אבה ה' השחיתך (דברים י) לא אבה יבמי (שם כה ישראל לא אבה לי (תהלים פא) ויש שנים ריש פסוק במשנה תורה ולא אבה סיחון (דברים ב) ולא אבה ה' לשמוע אל בלעם (שם כג) ויש עוד פסוקים דלא שייכי לאותו מסורת ולא אבה נושא כליו דשאול (שמואל א לא) וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה דיפתח (שופטים יא): עד דמטי להדי אפיה והדר אזיל. והא דאמר בהחולץ (לעיל לט: ושם) ורקת קדמנא רוקא בבי דינא דמיתחזי על ארעא ובכל ספרים איתיה וכן בסנהדרין בירושלמי שמא למצוה מן המובחר הוא דבעינן הכי . [ועי' לעיל לט: תוס' ד''ה דמתחזיא]:

דף קו - ב

מתניתין:

גמרא:

הדרן עלך פרק מצות חליצה

הערות

פרק שלוש עשרה - בית שמאי

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד