דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 219ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צד - ב

הרי אשתו מותרת לחזור  לו כבתחילה.

שאין אשה אוסרת את אחותה אלא אם כן היתה נשואה, אבל השוכב עם אשה אין אחותה נאסרת עליו. ואחותה של זו, אף "שנישאה" לו כשהיא היתה במדינת הים, הרי לא תפסו הקידושין כיון שהתברר כי אשתו עדיין קיימת היא, ואין קדושין תופסין באחות אשה, שהיא מחייבי כריתות.

וקא משמע לן משנתנו, שאין שכיבת אחות אשתו באיסור אוסרת את אשתו עליו, לפי שהיה מקום לומר שתיאסר בקל וחומר מסוטה הנאסרת על בעלה, וכמבואר לקמן צה א [1].

ומותר אף בשאר קרובות השניה. כגון בתה ואמה [ואין בהם איסור משום "בת אשתו" ומשום "חמותו"], הואיל ולא אשתו היתה, אלא בזנות בעלמא היתה עמו, והרי שנינו לקמן: "נושאין על האנוסה ועל המפותה" את קרובותיה. [2].

וכן אשתו השניה מותרת בקרוביו. כגון בנו ואביו, ואינה אסורה עליהם משום "אשת אביו" ומשום "כלתו", שכל אלו אין אסורים עליו אלא על ידי נשואין ולא על ידי זנות. [3]

ואם מתה אשתו הראשונה - הרי זה מותר בשניה, כשאר אחות אשה המותרת לאחר מיתת האשה.

ואם אמרו לו מתה אשתו, ונשא את אחותה, וילדה, ואחר כך אמרו לו קיימת היתה באותה שעה שנשאת את אחותה, ואסורה היתה עליך בכרת כדין "אחות אשה", ועכשיו כבר מתה.

הרי הולד ראשון [שנולד קודם שמתה אשתו] הוא ממזר, שהרי נולד מ"אחות אשה" שהיא חייבי כריתות.

ואילו האחרון [שנולד אחר שמתה אשתו], אין ממזר.

רבי יוסי אומר: כל שפוסל על ידי אחרים, הרי זה פוסל אף על ידי עצמו, וכל שאין פוסל על ידי אחרים, אינו פוסל על ידי עצמו, ויתבארו דברי רבי יוסי בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: מי שהלכה אשתו למדינת הים באו ואמרו לה מתה אשתך ונשא את אחותה ואחר כך באה אשתו מותרת לחזור לו:

מדייקת הגמרא: משמע [4] שאנו מתירים את אשתו לחזור לו, ואע"ג דאזיל [הלכו] למדינת הים אשתו וגיסו [בעל האחות שנישאת לו עתה] למדינת הים, והעיד עד אחד [5] על מיתת שניהם, ושוב באו אשתו וגיסו, דאהני הני נשואים - שנישאת לו אחות אשתו שהיא אשת גיסו - דקמיתסרא אשת גיסו אגיסו [הועילו הנשואים שנישאת לו אשת גיסו באיסור, לאסור אותה על גיסו, שהרי שנינו: "תצא מזה ומזה"] -

ואפילו הכי, אשת גיסו אסירא [אסורה על גיסו] מחמת נישואיה, ואילו אשתו - שהיא אחות אשתו השניה - שריא [מותרת לו] ואינה נאסרת מחמת נישואי אחותה. [6]

ולא אמרינן: מתוך שנאסרה אשת גיסו אגיסו תיאסר אשתו עליו, כלומר: הואיל והועילו הנישואין שנישאת האשה לבעל אחותה כדי לפוסלה על בעלה שלה, הועילו הנישואין האלו להיות היא חשובה כאשתו של בעל אחותה, ולאסור את אחותה [שהיא אשתו הראשונה] עליו מדין אחות אשה. [7]

עוד מפרשת הגמרא: [8]

לימא מתניתין דלא כרבי עקיבא:

דאי רבי עקיבא, הרי היה לנו לאסור לבועל אחות אשתו להחזיר את אשתו, כי מאחר שלפי דעת רבי עקיבא צריך הוא לתת גט לאחות אשתו שנשאה, וכפי שיתבאר, אם כן הויא לה - אשתו הראשונה - אחות גרושתו ואסורה מדרבנן. [9]

דתניא: כל עריות שאמרו - אם נישאו לו בטעות אין צריכות הימנו גט, חוץ מאשת איש שנישאת על פי בית דין וכמו ששנינו במשנה הראשונה: וצריכה גט מזה ומזה.

ורבי עקיבא מוסיף: אף אשת אח [שאין לו בנים] ואחות אשה.

ומניחה הגמרא שכך אמר רבי עקיבא: אם אמרו לו: מת אחיו וייבם את אשתו, או שאמרו לו: מתה אשתך ונשא את אחותה, ובאו אחיו ואשתו, הרי אלו הנשים צריכות הימנו גט. [10]

וכיון דאמר רבי עקיבא: בעיא גט, ממילא איתסרא עליה אשתו, כיון דהויא לה אחות גרושתו. [11]

ודחינן: לעולם משנתנו רבי עקיבא היא, ולא אמר רבי עקיבא שהיא צריכה גט אם היתה אשתו "נשואה לו" וכבמשנתנו, שהרי: ולאו איתמר עלה: אמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב:

האי "אשת אח" - שאמר רבי עקיבא שהיא צריכה גט מהאח שנשאה בטעות - היכי דמי?

כגון "שקידש" תחילה אחיו את האשה ועדיין לא נשאה, והלך אחיו למדינת הים, ושמע הוא שמת אחיו, ועמד ונשא [ייבם] את אשתו. [12]

וסובר רבי עקיבא, כי מאחר שלא נשא אחיו את אשתו אלא קידש, הרי זו צריכה גט, כיון דאמרי אינשי [יאמרו הבריות] כשיראו שחזר אחיו בעלה הראשון: ודאי משום כך הוא שנשאה אחיו, כי הך קמא - תנאה הוה ליה בקדושין [אשתו של האח תנאי היה בקדושיה] שלא נתקיים, והאי, שפיר נסיב [וזה שנשאה כדין נשאה].

כי מאחר שלא נתקיים התנאי אין זו "אשת אח", ונמצא שאם יוציא בלא גט יאמרו האנשים: אשת איש יוצאה בלא גט.

והאי אחות אשה נמי היכי דמי?

כגון "שקידש" את אשה ולא נשאה והלכה אשתו למדינת הים, ושמע שמתה, עמד ונשא את אחותה, ולפיכך צריכה היא גט ממנו כיון דאמרי אינשי כשיראו שחזרה אשתו: ודאי הך קמייתא תנאי הוה לה בקדושיה שלא נתקיים והא [וזה שנשא את אחותה] שפיר נסיב, ואם תצא בלא גט יאמרו: אשת איש יוצאה בלא גט.

אלא בנשואין [כשנשא אחיו את אשתו, או כשנשא הוא את אשתו ואחר כך נשא את אשת אחיו או אחות אשתו] מי איכא למימר תנאה הוה ליה בנשואין!?

כלומר: וכי יש לחוש שמא יאמרו האנשים שתנאי היה בנשואין ראשונים, ונישואין האחרונים בהיתר היו וצריכה גט!?

והרי כולם יודעים שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וכשבועל, מבטל הוא את התנאי, ועושה על כל הצדדים. ואם כן, ידעו כולם שלא נישאו אלו עכשיו אלא משום שהיה סבור שמותרות הן לו, מפני שמת אחיו או אשתו, ולכן, אין להצריכה גט אפילו לרבי עקיבא.

ומתבארת משנתנו, העוסקת במי שהלכה אשתו הנשואה למדינת הים - אפילו כרבי עקיבא.

אמר ליה רב אשי לרב כהנא:

אי רבי עקיבא היא משנתנו, ליתני נמי חמותו!?

כשם שהשמיעתנו משנתנו במי ששמע שמתה אשתו, ובא בשוגג על אחות אשתו, שאין אשתו נאסרת עליו, כך היה לו לתנא דמשנתנו להשמיענו שהנושא אשה, ושמע שמתה, ובא על אמה, ושוב חזרה אשתו - שאין אשתו נאסרת עליו מחמת שנשא את חמותו, אף שהיה לנו ללמוד מקל וחומר מסוטה, שתיאסר אשתו עליו!? [13]

דהא שמעינן ליה לרבי עקיבא דאמר: חמותו לאחר מיתה לאו בשרפה ומותרת היא, ונמצא שכאשר שמע כי מתה אשתו בהיתר נשא את אמה, ובאופן זה היה לו לתנא להש מיענו שאין אשתו נאסרת עליו. [14] דתניא בברייתא, דסבירא ליה לרבי עקיבא "חמותו לאחר מיתת בתה" מותרת:

כתיב: "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה [ואחר כך יבוא על אמה] זמה היא, באש ישרפו אותו ואתהן". ומשמעותו הפשוטה של הכתוב הוא, שהנושא אשה ובא על אמה נתחייבו שריפה הבעל, האשה והחמות, שהרי הכתוב אומר "אותו ואתהן", וזו ודאי אי אפשר שיאמר הכתוב לשרוף את האשה בשביל שבא בעלה על אמה, כי "עניה זו, מה חטאה"!?

ונחלקו בפירוש הכתוב רבי ישמעאל ורבי עקיבא:

"באש ישרפו אותו ואתהן" - אותו [את הבעל] ואת אחת מהן שנישאת לו באחרונה. ואף שהכתוב אומר "את שתיהן", אין הכוונה אלא לאחת מהן, שכן בלשון יווני קורין לאחת "הינא". והרי זה כאילו אמר הכתוב "ואת אחת מהן". ובודאי הכוונה לזו שנשא באחרונה, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: "אותו, ואת שתיהן".

ונחלקו בביאור מחלוקתם ובביאור דברי רבי עקיבא, אביי ורבא במסכת סנהדרין, וכולם מודים שאין הכוונה בדברי רבי עקיבא שיהרגו את האשה שלא חטאה.

אביי אמר: "את שתיהן" שאמר רבי עקיבא, היינו את חמותו ואת אם חמותו.

כלומר, אם בא על חמותו ועל אם חמותו, הרי שתיהן בשריפה. ולא נחלק בדבר רבי ישמעאל, כי אף הוא מודה בעיקר הדין.

אלא, שלדעת רבי ישמעאל נלמדת "אם חמותו" מדרשה אחרת, המתבארת בגמרא סנהדרין עו ב.

ונמצא לדעת אביי, שלא נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא בדין, אלא בפירושו של הכתוב. ו"משמעות דורשין איכא בינייהו".

רבא אמר בהכי פליגי:

רבי ישמעאל סבר, אפילו בא על חמותו לאחר מיתת בתה, שהיא היחידה הקיימת [מבין שתי הנשים "אשה ובתה"], הרי הוא והיא חייבים שריפה. לפי שכך אמר הכתוב "אותו, ואת אחת מהן". דהיינו אפילו אחת מהן בלבד היא שקיימת הרי הם חייבים שריפה.

רבי עקיבא סבר: לא חייב הכתוב שריפה את החמות, אלא אם בשעת ביאה היתה קיימת בתה, שהיא אשתו של הבועל, ולפיכך אמר הכתוב "אותו ואת שתיהן".

ועתה תיקשי על משנתנו, אם רבי עקיבא היא - מדוע לא שנה "חמותו"?

ובשלמא לאביי, דאמר רק "משמעות דורשין איכא בינייהו", דרבי ישמעאל סבר: חדא [מן הנשים האשה ואמה] כתיב בתורה שישרפוה, ורבי עקיבא סבר: תרתי כתיב [שתי נשים כתיב בתורה שישרפו], והיינו, את חמותו ואת אם חמותו -

הרי שפיר אפשר להעמיד את משנתנו כרבי עקיבא, כי לא שמענו לו לרבי עקיבא שיתיר את החמות לאחר מיתת האשה הבת.

אלא לרבא, דאמר, חיוב חמותו לאחר מיתה של בתה, איכא בינייהו, בין רבי ישמעאל לרבי עקיבא, ולדעת רבי עקיבא אין חייב על החמות אם מתה אשתו בשעת ביאה.

אם כן תיקשי: אם לפי רבי עקיבא היא משנתנו, ליתני נמי - במשנתנו - חמותו!?

אמר ליה רב כהנא לרב אשי: נהי דמיעטה קרא משריפה, מאיסורא - מי מיעטה קרא!?

כלומר: אף לרבי עקיבא אליבא דרבא, לא מיעט הכתוב אלא את שריפת החמות ואת הבועל, אם לא היתה בתה קיימת בשעת ביאה. אבל מכל מקום אסורה החמות אף לאחר מיתת בתה ממקרא אחר, שנאמר: "ארור שוכב עם חותנתו", שבו לא מיעט הכתוב חמותו לאחר מיתה. [15]

והואיל ומכל מקום אסורה החמות אף לאחר מיתת בתה, שוב לא יתכן דין משנתנו אלא באחות אשה, ולא בחמות, ושפיר יש לומר שמשנתנו - רבי עקיבא היא.

וכאן שבה הגמרא לעיקר משנתנו, ששנינו בה: באו ואמרו לה מתה אשתך ונשא את אחותה מותרת לחזור לו, ומקשינן:

ותאסר אשתו הראשונה בשכיבה דאחותה, מידי דהוה אאשה שהלך בעלה למדינת הים!?

כמו באשה שהלך בעלה למדינת הים, והלכה ונישאת לאחר, הרי היא נאסרת על בעלה הראשון משום שכיבתו של האחרון, על אף ששוגגת היא, כך יש לנו לומר שאם הלכה אשתו למדינת הים ובא על אחותה, שתיאסר אשתו הראשונה עליו משום שכיבתו עם האחרונה!? [16]

ומשנינן: לא דמי, כי:

אשתו, דאם זינתה במזיד אסירא על בעלה מדאורייתא, הרי כשזינתה בשוגג, וכגון ששמעה על מיתת בעלה, שמעיקר הדין אינה נאסרת כיון שהיא אנוסה - גזרו בה רבנן. [17]

הערות

[1] נתבאר על פי תוספות בד"ה ואע"ג, שכתבו לפרש כן את חידוש משנתנו. וראה ברש"י שכתב: מותרת לחזור לו, דקדושי שניה אינן כלום והרי היא כזנות, ואמר בגמרא "אותה שכיבתה אוסרתה, ואין שכיבת אחותה אוסרתה", והיינו כתוספות, דבגמרא איתא דרשה זו לאפוקי מן הקל וחומר. וברש"י בד"ה ומותר בקרובות השניה כתב "לישא בתה. דקיימא לן נושאין על האנוסה ועל המפותה". ולכאורה היה לו לרש"י להביא משנה זו גם על תחילת המשנה, שהרי בכלל "נושאין על האנוסה" גם שמותר לישא אחות אנוסתו וכמו שכתב שם רש"י, ואי לאו שהיה מותר לישא את אחות אנוסתו, היתה אשתו נאסרת עליו מדין אחות אנוסתו. ונראה מדברי רש"י, דאפילו אם היתה אחות אנוסתו אסורה, היינו דוקא אם לא נשא תחילה את אחותה, אבל אם נשא תחילה את אחותה, ודאי הוא שאין אשתו נאסרת עליו מפני שזינה עם אחותה מדין אחות אשה, אלא מדין קל וחומר מסוטה האסורה לבעלה בלבד, וכן מתבאר מדברי התוספות, וכפי שיבואר בהערה בהמשך הסוגיא.

[2] צריך ביאור, לפי מה שכתבו התוספות לפרש את עיקר החידוש ברישא שאין אשתו נאסרת עליו אף שעבר עבירה עם אחותה מקל וחומר דאשת איש [וכפי שנתבאר בהערה לעיל], אם כן מה השמיענו התנא בפיסקא זו, כיון דבזה אין שייך לאסור בקל וחומר מאשת איש. ומבואר אף מדברי התוספות [כפי שמשמע מדברי רש"י כמבואר בהערה לעיל], שהאונס את אחות אשתו דבר פשוט הוא שאין אשתו נאסרת עליו משום אחות אשה, ולכן פירשו התוספות את החידוש ברישא, שבא התנא להשמיענו שלא תיאסר בקל וחומר מסוטה, ולא פירשו שהתנא בא להשמיענו שאין שכיבתו עם אחות אשתו אוסרת את אשתו עליו מדין אחות אשה, אבל בפיסקא זו אכן בא התנא להשמיענו שאין אונס או פיתוי של אשה אוסרים את אחותה, וכפי שפירש רש"י פיסקא זו על פי המשנה דלקמן "נושאין על האנוסה ועל המפותה".

[3] משנתנו כדעת חכמים המתירים את אנוסת אביו ואת מפותת אביו, ודלא כרבי יהודה האוסר את אנוסת אביו ומפותת אביו, נמוקי יוסף.

[4] כתבו בתוספות בד"ה ואע"ג, שאי אפשר לפרש את דיוק הגמרא, משום שאם לא כן פשיטא שהיא מותרת לחזור לו, כי זה אינו, שצריך התנא להשמיענו שאין אשתו נאסרת בשכיבת אחותה, כדי שלא נלמד בקל וחומר מסוטה לבעלה, אלא דיוק הגמרא הוא משום דמשמע לגמרא דמיירי בנשואה מדברי רבי יוסי וכפי שביארו, ראה בדבריהם. כתבו התוספות, אף שהגמרא מפרשת את המשנה בהלכו אשתו וגיסו למדינת הים, מכל מקום מה ששנינו בהמשך המשנה: ואם מתה ראשונה [היא אשתו] מותר בשניה [הנישאת לו באיסור], לא מיירי בהלכו אשתו וגיסו למדינת הים, שהרי אשת גיסו נאסרה על הבועל וכמו ששנינו "תצא מזה ומזה", ואם כן אסור הוא בה.

[5] ברש"י מפורש שבא עד אחד בלבד על מיתת שניהם, ועל פיו של עד אחד בלבד המספר שמתה אשתו הותר באחותה; אבל בתוספות כתבו: ומיירי באמרו לו שני עדים שמתה אשתו ועד אחד על גיסו, אבל בעד אחד על מיתת אשתו אין יכול לישא אחותה, וכמפורש בגמרא לעיל צד א, אי נמי בדאיכא תרי על מיתת גיסו. והמהרש"א בפירוש שני כתב לפרש דברי רש"י, דבאמת אינו נאמן העד ובאיסור נשאה, וראה בערוך לנר שהוכיח מהמשך הגמרא דבאיסורא לא קמיירי, ראה שם.

[6] ביאר בנמוקי יוסף: דאזיל אשתו וגיסו, כמו יצחק ועמרם שאינם אחים נשאו שתי אחיות, ואשתו של יצחק הלכה למדינת הים יחד עם עמרם בעל אחותה, ובאו ואמרו ליצחק שמתה אשתו ולאשת עמרם שמת עמרם, ונשא יצחק את אשת עמרם שהיתה אחות אשתו, דכיון שמתה אחותה הרי היא מותרת לו, ואחר כך באו אשתו ועמרם גיסו, ואשת עמרם שנישאת ליצחק בשוגג הרי היא אסורה לעמרם וצריכה גט ממנו, ואינה צריכה גט מיצחק אף שהוא זה שנשא אשת איש שהלך בעלה למדינת הים, הואיל ולא שייך כאן גזירת "שמא יאמרו גירש זה ונשא זה", כי אי אפשר שישא יצחק את אחות אשתו על ידי גירושין שהרי אסורה היא עליו בכרת, וידעו כולם שמחמת טעות היא שנישאת לו.

[7] נתבאר על פי לשון רש"י בדף צה ב ד"ה אלא כי היכי דאשת גיסו אסורה אשתו נמי אסורה, שכתב וז"ל: הואיל ואהנו הני נישואין לפוסלה על בעלה, אהנו נמי להיות חשובה כאשתו, ולאסור את אחותה עליו משום אחות אשה, וראה עוד שם בד"ה וקא"ל. ולפי פשוטו דברי רש"י אינם מובנים בסברא, שהרי איסור אשת גיסו על גיסו אינו מפני ה"נשואין" שנישאה לאחר אלא מפני הזנות, ואילו לענין איסור אחות אשה אין זנות עם אחותה אוסרת אלא "נשואין" עם אחותה, ואין לומר מגו מזנות לנישואין. ואולם המהרש"א לקמן צה ב על רש"י שם ד"ה וקא"ל, מפרש את דברי רש"י שעיקר הטעם תלוי במה שהיא צריכה גט מן השני, וכמו ששנינו "וצריכה גט מזה ומזה", ומשום הגט שהיא צריכה [מחמת שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצאת אשת איש יוצאת בלא גט, מהרש"א שם], אנו מחשיבים אותה כנשואה לו, ונאסרת עליו אשתו משום אחות אשתו; וגדר הדברים הוא, על פי המבואר לעיל [צא א], שכשהצריכו חכמים גט מן השני הגדירו חז"ל את תקנתם שתהא חשובה כאילו נשואה היא לשני, וכלשון הגמרא שם "ככוונת איש באשה", [ואף מדברי התוספות צה ב ד"ה וקאמר נראה שעיקר הטעם הוא משום הגט, ראה שם]. וראה בריטב"א שביאר אף הוא את הענין משום הגט, אלא שלא ביאר כמהרש"א שאנו דנים על הגט שהיא נזקקת לו משום שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצאת אשת איש יוצאת בלא גט, שהרי אם מטעם זה אין היא צריכה גט כלל כשנישאת לבעל אחותה, כי אין לומר גירש זה ונשא זה שהרי אסורה היא לו כל זמן שאשתו חיה וגם אין קדושין תופסין לו בה, ועל כן ביאר את הענין באופן אחר, ראה בדבריו שם.

[8] בדברי הראשונים יש שיטות אם "לימא מתניתין דלא כרבי עקיבא" הוא המשך למה שאמרה הגמרא "ואע"ג דאזיל וכו"', או שהוא דבר בפני עצמו, וכתב בערוך לנר שמדברי רש"י נראה שהוא דבר העומד בפני עצמו, ועל דרך זה נתבאר בפנים.

[9] ביאור הענין הוא, על פי המבואר לעיל בגמרא צא א, שבאשת איש הנישאת על פי בית דין שהצריכוה חכמים גט, עשאוה חכמים כאילו נתקדשה לו וכלשון הגמרא: "ככוונת איש באשה", וכיון שכן אסורה אף אחותה עליו, שהרי ממילא אחותה כאחות אשתו היא.

[10] כתב רש"י: לפי סברת הגמרא עכשיו בהבנת הדברים - אין אנו יודעים טעמו של דבר. שהרי כאן אין לומר כמו באשת איש שנישאת על פי בית דין שהיא צריכה גט משום שמא יאמרו שלא נשאה משום ששמע שמת בעלה, אלא גירש אותה בעלה ונשאה זה, כי אין שייך לומר כן לא באשת אח שהיא אסורה לו על ידי גירושין ולא באחות אשה שאף היא אסורה לו על ידי גירושין; וראה בערוך לנר שנתן טעם בדבר.

[11] ואם תאמר: והרי פירשנו את משנתנו אפילו כשהלכו אשתו וגיסו למדינת הים שהיא צריכה הימנו גט אפילו לרבנן, שהרי נשא את אשת גיסו שהתברר כי היא אשת איש ובאשת איש הנישאת על פי בית דין אפילו רבנן מודים שהיא צריכה גט, ואם כן תיאסר אשתו עליו מדין אחות גרושתו לכולי עלמא! ? אין זו קושיא, כי הואיל וגם אחות אשתו היא, שוב אינה צריכה הימנו גט כלל לשיטת רבנן, כי הטעם שהצריכוה גט הוא משום "שמא יאמרו גירש זה ונשא זה" אבל זו שהיא אחות אשתו הרי אי אפשר שנשאה משום שגיסו גירש את אשתו כי עדיין אסורה היא עליו מדין אחות אשה, ונמצא שאינה צריכה גט כלל לפי רבנן [נתבאר עפ"י תוספות בד"ה אשת, ונמוקי יוסף שבהערה לעיל].

[12] כתב החזון איש [אהע"ז קיח ז], שמדברי רבי עקיבא יש לפשוט ספק הגמרא לעיל [צג ב] אם עד אחד נאמן ביבמה להתיר ליבמה, וראה שם מה שכתב בזה.

[13] ויש לפרש עוד את כוונת הגמרא, שלא נאמר כי אף בלא קל וחומר מסוטה הבא על חמותו הרי היא נאסרת עליו מכח הכתוב "באש ישרפו אותו ואתהן", וכמבואר בהמשך הסוגיא, שיש תנאים הלומדים מפסוק זה לאסור את אשתו אם בא על חמותו.

[14] ואם תאמר: לרבנן נמי תיקשי, שישמיענו התנא שאם בא על אמה במזיד, אין אשתו נאסרת עליו מקל וחומר דסוטה לבעלה, וכי מוכרחים אנו לצייר ענין זה דוקא במי ששמע שמתה אשתו ונשא את אמה בהיתר וכרבי עקיבא, הרי אפשר להשמיענו דין זה גם בבא באיסור על חמותו ובלא שהעידו לו שהיא מותרת! ? ומדברי הערוך לנר ד"ה ברש"י נראה, שהטעם הוא משום דבאיסורא לא קמיירי, וראה שם היטב.

[15] נתבאר על פי רש"י בסנהדרין עו ב ד"ה ר"ע; אבל בתוספות כאן פירשו: מאיסורא מי מיעט רחמנא, כלומר מלאו וכרת לא מיעטה אלא משריפה; וראה בתוספות ישנים ובריטב"א שהביאו כפירוש זה בשם רש"י.

[16] ביאור קושיית הגמרא היא, דקסלקא דעתין כי מה שאמרו באשה שהלך בעלה למדינת הים שתצא מזה ומזה, אין זה משום שעשאוה כסוטה הנאסרת על בעלה, אלא קנס הוא שקנסו חכמים שתפסיד האשה אף את בעלה הראשון כיון שמיהרה להנשא לבעל אחר, והוא הדין שיש לנו לומר לבעל שמיהר לקחת אשה אחרת האסורה לו, שיצא קרח מכאן ומכאן ויפסיד אף את אשתו הראשונה.

[17] עיקר תירוץ הגמרא הוא, שאין זה קנס בעלמא שתצא מזה ומזה, אלא שקנסוה חכמים לעשותה כסוטה האסורה על בעלה, אבל באחות אשה שאין איסור במזיד, אי אפשר לאסור את אשתו הראשונה עליו מחמת שנשא את אחותה.

לו, שנישואי הטעות שנשא את האחות נחשבים כזנות, ואין זנות עם קרובת אשתו פוסלת את אשתו. ומותר בקרובות שניה כגון בבתה, ושניה מותרת בקרוביו, כגון בבנו. לפי שלא תפסו בה כלל הנישואין הללו. ואם מתה הראשונה — מותר בשניה אף שבא עליה כבר באיסור.

אמרו לו: מתה אשתו, ונשא את אחותה. ואחר כך אמרו לו: קיימת היתה האשה בזמן שנשא את אחותה, ומתה רק אחר כך. הולד הראשון, זה שנולד לאחות בזמן שהיתה אשתו עדיין חיה — ממזר, שהרי הוא בן אחות אשתו בחיי אשתו, והאחרון אין ממזר. ר' יוסי אומר: כל שפוסל על ידי אחרים — פוסל על ידי עצמו, וכל שאין פוסל על ידי אחרים — אינו פוסל על ידי עצמו, כאשר יבואר הדבר בגמרא.

א גמרא ומעירים, שמה שאמרו לו לאותו אדם מתה אשתו ונשא את אחותה, ואף על גב דאזיל [ואף על פי שהלכו] אשתו וגיסו (בעל אחות אשתו) למדינת הים והודיעו לו שמתו שניהם, דאהני [שהועילו, פעלו] הני [אלו] הנשואים שהוא עשה, דקמיתסרא [שנאסרת] אשת גיסו על גיסו, שהרי נמצא שנשא אשת איש בטעות, וכפי ששנינו לעיל שהנושא אשת איש בטעות נאסרת על בעלה, ואפילו הכי [כך], אשת גיסו אסירא [אסורה] לבעלה, ואילו אשתו שריא [מותרת] לו,

ולא אמרינן [ואין אנו אומרים] שמתוך שנאסרה אשת גיסו על גיסו, תיאסר גם אשתו עליו, אף על פי שאותו מעשה עצמו גרם לאסור אשה זו על בעלה. ומציעים: לימא מתניתין [האם לומר שמשנתנו] שלא כשיטת ר' עקיבא, דאי [שאם] כשיטת ר' עקיבא היא — הויא לה [הרי, היא, אשתו, נעשית לו] אחות גרושתו.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: כל עריות שבתורה, גם אם נשא אותן — אין צריכות הימנו גט, חוץ מאשת איש שנישאת בטעות על פי בית דין, ור' עקיבא מוסיף אף אשת אח ואחות אשה, שמכיון שיש אופן שאלה יוכלו להיות מותרות לו: אשת אח על ידי ייבום, ואחות אשה במות אשתו — לכן צריכות הן גט כשנשאן. ולענייננו, כיון שאמר ר' עקיבא שאחות אשתו בעיא [צריכה] גט, ממילא איתסרא עליה [נאסרה עליו] אשתו, דהויא לה [שהרי היא, אשתו, נעשית] אחות גרושתו.

ודוחים: ולאו איתמר עלה [וכי לא נאמר עליה] אמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב: האי [זו] אשת אח שאמר ר' עקיבא היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר] — כגון שקדש אחיו את האשה, והלך האח למדינת הים, ושמע האיש הנמצא כאן שמת אחיו, ועמד ונשא את אשתו כיבמה, דאמרי אינשי [שאומרים אנשים] שאינם יודעים היטב מה אירע: הך קמא, תנאה הוה ליה [זה הראשון, תנאי היה לו] בקידושין עם אשתו, ומן הסתם בטלו הקידושין הללו לפי שלא נתקיים התנאי, והאי שפיר נסיב [וזה, יפה, כדין, נשא], שאינה אשת אחיו. ומשום כך אמר ר' עקיבא שצריך לתת גט.

וכן האי [וזו] אחות אשה נמי [גם כן] היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר] — כגון שקידש את אשה, והלכה למדינת הים, ושמע שמתה, עמד ונשא את אחותה. דאמרי אינשי [שאומרים אנשים]: הך קמייתא [זו הראשונה], תנאי הוה ליה [היה לו] בקדושיה, ולא נתקיים התנאי, ובטלו הקידושין, והא שפיר נסיב [וזה, יפה, כדין, נשא], אלא במשנתנו שהיו נשואין ממש קודם לכן, מי איכא למימר תנאה הוה ליה [האם יש מקום לומר שתנאי היה לו] בנשואין? הלא מוחזק בידינו שאדם אינו נושא אשה על תנאי, ואם נשא אותה — מן הסתם ביטל את כל התנאים המעכבים, ואף לשיטת ר' עקיבא אין אחותה צריכה גט.

אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא: אי [אם] לפי שיטת ר' עקיבא, ליתני נמי [שישנה גם כן] חמותו כמקרה נוסף של ערוה שצריך לתת גט. דהא שמעינן ליה [שהרי שמענו אותו] את ר' עקיבא, שאמר: חמותו לאחר מיתה של אשתו — לאו [לא] נידונה בשרפה, שאיסור חמותו החמור בטל במות אשתו.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר בתורה על מי שנושא אשה ובתה: "באש ישרפו אתו ואתהן" (ויקרא כ, יד), שודאי אין לפרש ששורפים את שתיהן, שהרי האשה הראשונה שנשא — היא עצמה לא חטאה כלל, ובודאי שאינה צריכה להיענש, ולכן פירשו את המלה "אתהן" אותו ואת אחת מהן, זו שנשא באחרונה שהיתה אסורה עליו, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: אותו ואת שתיהן. וכיון שדבר זה תמוה מאד לומר שיענשו את שתיהן, גם את זו שנשא כדין, רבו הדעות להסביר את שיטת ר' עקיבא.

בשלמא [ננינח] לשיטת אביי שאמר ופירש שמשמעות דורשין (דרש) איכא בינייהו [יש ביניהם], שלא נחלקו בגופה של הלכה, אלא בדרך המדרש בה לומדים את ההלכות, שר' ישמעאל סבר: חדא כתיב [אחת נאמרה] כלומר, אותו ואת אחת מהן הוא משמעות פשוטו של הכתוב, ואילו ר' עקיבא סבר: תרתי כתיב [שתיים נאמרו] ו"אתו ואתהן" פירושו: שתיהן, כל אחת מהן, וכגון שנשא שתי נשים באיסור זה, למשל חמותו ואם חמותו — ששתיהן בשריפה, שכל אחת מהן אסורה, וזו משמעות הכתוב האומר שתיהן. ואם כן, לשיטה זו, שפיר [יפה], ואין זה נוגע למה שאמרנו.

אלא לדעת רבא שאמר: לענין חמותו לאחר מיתה של אשתו איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל בהלכה, שלדעת ר' ישמעאל האשה השניה שנושא, כגון שנשא את הבת ואחר כך נשא את החמות, אפילו לאחר מות הבת — חייב עליה. ואילו לדעת ר' עקיבא אין החיוב חל עליו אלא כאשר שתיהן קיימות ("ואתהן") ואם מתה הראשונה שוב אין השניה אסורה באותו איסור מן התורה, אם כן, ליתני נמי [שישנה גם כן] חמותו, שיצטרך לתת לה גט אם נשאה בטעות, שהרי גם לה יש היתר לאחר מות אשתו!

אמר ליה [לו] רב כהנא: נהי דמיעטה קרא [אם אמנם שמיעט אותה הכתוב] מעונש שרפה — מאיסורא מי [מאיסור האם] מיעטה קרא [הכתוב]? שאף לדעת ר' עקיבא אסור מן התורה לשאת את חמותו אף לאחר מות אשתו, ואם כן אין בחמותו מקום לנישואין של היתר, אף לדעת רבא שסבור שר' עקיבא פוטר במקרה זה מעונש שריפה.

ושואלים מצד אחר: ותאסר אשתו בשכיבה ששכב עם אחותה, מידי דהוה [כמו שהוא] בענין אשה שהלך בעלה למדינת הים, שהיא נאסרת לבעלה כאשר היא נבעלת לאיש אחר בטעות! ומשיבים, לא דמי [אינו דומה]: כי אשתו שאם זנתה במזיד אסירא מדאורייתא [אסורה עליו מן התורה], ואם נבעלה בשוגג — גזרו בה רבנן [חכמים] שתיאסר עליו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

to him, as his erroneous marriage to her sister is considered licentious sexual relations, and one who has intercourse with his wife’s relatives has not rendered his first wife forbidden to himself. And he is permitted to the relatives of the second woman, e.g., her daughter, and this second woman is permitted to his relatives, e.g., his son, as the marriage was entirely invalid. And if the first woman died he is permitted to the second woman, despite the fact that he has already engaged in forbidden relations with her.

If they said to him that his wife is dead, and he married her sister, and afterward they said to him that she was alive when he married the sister and only later died, in this case the first child, born to the sister while his wife was still alive, is a mamzer, as he was born from the union of a man and his sister-in-law, and the last one is not a mamzer. Rabbi Yosei says: Whoever disqualifies others also disqualifies himself, and whoever does not disqualify others does not disqualify himself either. Rabbi Yosei’s obscure statement will be explained by the Gemara.

GEMARA: With regard to the case of a man who married his wife’s sister after he was informed that his wife was dead, the Gemara comments: And even if his wife and his brother-in-law both went overseas and he was told that they had died, the halakha is that this marriage he performed is effective only to the extent that his brother-in-law’s wife is forbidden to his brother-in-law. The reason for this prohibition is that he performed a marriage ceremony with a married woman by mistake, and one who erroneously weds a married woman has thereby rendered her forbidden to her husband. The Gemara adds: Even so, it is only his brother-in-law’s wife who is forbidden to her husband, whereas his own wife remains permitted to him.

It might have been thought that his own marriage, which caused this to be an act of forbidden sexual relations, would also be adversely affected. But the Gemara adds that we do not say: Since his brother-in-law’s wife is forbidden to his brother-in-law, his wife is likewise forbidden to him. The Gemara suggests: Let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. The reason is that if the mishna follows the opinion of Rabbi Akiva, his wife is now considered, with regard to him, the sister of his divorcée.

As it is taught in a baraita: None of those with whom relations are forbidden by Torah law require a bill of divorce from him, even if he married them in a proper manner, apart from a married woman who married by mistake by permission of the court. And Rabbi Akiva adds: Also a brother’s wife and a wife’s sister. Since it is possible that these two women could become permitted to him, by levirate marriage in the case of a brother’s wife, or a wife’s sister after his wife’s death, they too require a bill of divorce. And with regard to the issue at hand, since Rabbi Akiva said that a wife’s sister requires a bill of divorce, this factor by itself indicates that his wife is forbidden to him, as his wife is considered the sister of his divorcée.

The Gemara refutes this claim: And wasn’t it stated with regard to this case that Rav Giddel said that Rav Ḥiyya bar Yosef said that Rav said: In the case of this brother’s wife, mentioned by Rabbi Akiva, what are the circumstances? For example, if his brother betrothed a woman and then went overseas, and the man who was here heard that his brother was dead, and he arose and married his brother’s wife as a yevama. The reason for Rabbi Akiva’s ruling is that uninformed people will say: This first one had a condition in the betrothal with his wife, and his betrothal was canceled because the condition was left unfulfilled, and this other one married well, in compliance with the halakha, as she was not his brother’s wife. It is for this reason that Rabbi Akiva requires him to give her a bill of divorce.

And in this case of a wife’s sister as well, what are the circumstances? For example, if he betrothed a woman and she went overseas, and he heard she died and arose and married her sister. As people will say: This first one, he had a condition in her betrothal, and as the condition was not fulfilled the betrothal is annulled, and this other one married well. However, with regard to the case of the mishna, which involves an actual previous marriage, can it be said that he had a condition in the marriage? There is a presumption that no man marries a woman conditionally. Once he marries her, it is assumed that he waived all prior conditions, and therefore even Rabbi Akiva agrees that a bill of divorce is not required in this case.

Rav Ashi said to Rav Kahana: If it is the opinion of Rabbi Akiva, let him also teach the case of his mother-in-law, as she is another forbidden woman who nevertheless requires a bill of divorce, as we have heard him, Rabbi Akiva, say: One who has relations with his mother-in-law after his wife’s death is not liable to being executed by burning, because the prohibition lapses upon his wife’s death.

As it is taught in a baraita: The Torah states, with regard to one who takes a woman and her daughter: “They shall be burned in fire, he and they [et’hen]” (Leviticus 20:14). Now this cannot literally mean that both women are burned, as the first woman he took did not sin at all. The Sages therefore explained that the word et’hen means he and one of them [mehen]. This is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Akiva says: He and both of them. Since it is hard to understand how they could both deserve punishment, the amora’im suggested various interpretations of Rabbi Akiva’s opinion.

Granted, this makes sense according to the explanation of this dispute suggested by Abaye, who said that the interpretation of the meaning of the verse is the difference between them. In other words, Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva did not argue over the halakha itself, but merely over the manner in which the halakha is derived from the Torah. That is, Rabbi Yishmael holds that it states: One woman, and the plain meaning of the verse is: He and one of them. And Rabbi Akiva holds that it states: Two, e.g., if he took two women who were both forbidden to him, such as his mother-in-law and her mother, they are both liable to be executed by burning. If this is the dispute between Rabbi Akiva and Rabbi Yishmael, it is fine, as there is no proof from here that the prohibition of a mother-in-law lapses upon his wife’s death.

However, there is a difficulty according to the explanation of Rava, who said that the practical difference between Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva’s opinion concerns one’s mother-in-law after his wife’s death. Rabbi Yishmael maintains that even after the death of one’s wife he is liable for marrying his mother-in-law. Rabbi Akiva maintains that one is liable only if both women are alive, as the verse mentions two women, but if the first one has already died his relations with the second woman are no longer punishable by Torah law. If so, let the tanna of the mishna, according to Rabbi Akiva, also teach that one must give a bill of divorce to his mother-in-law whom he married by mistake, as she too will be permitted to him after his wife’s death.

Rav Kahana said to Rav Ashi: Granted that the verse excluded her from the punishment of burning, did the verse also exclude her from a prohibition? Even Rabbi Akiva agrees that the Torah prohibits a man from marrying his mother-in-law after his wife’s death. Consequently, he cannot marry her in a permitted manner, despite the fact that according to Rava’s explanation Rabbi Akiva maintains that they are not executed by burning.

§ The Gemara asks another question, from a different perspective: And let his wife be forbidden by his sexual relations with her sister, just as it is in the case of a woman whose husband went overseas, who is forbidden to her husband if she had relations with another man by mistake. The Gemara answers: This is not comparable. With regard to his wife, who is forbidden to him by Torah law if she committed adultery intentionally, the Sages decreed concerning her that she is forbidden to him even if she did so unwittingly.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואע"ג דאזיל אשתו וגיסו למדינת הים וכו'. פי' דלקמן מוקי לה הכי משום דר' יוסי ופירשו המפרשים דמימרא בעלמא היא ודאמרינן לימא מתני' דלא כר"ע מילתא באפי נפשה היא וכן נראה מפירש"י ז"ל אלא שאין לשון הגמרא משמע כן.
ויש ליישב דקס"ד דאיכא למידחי דכי אמר ר"ע אף אחות אשה כשהלך אשתו וגיסו למדינת הים בלבד קאמר דכיון דהיא נאסרת אשת גיסו אגיסו צריך הוא להוציאה בגט כדי לברר איסור' על בעלה ומתוך אותו גט נאסרת נמי אשתו של זה עליו דאלו באחות אשה בלבד שאינה נשואה ליכא קנסא במידי ואע"ג דקתני גבי אשת אחיו קס"ד השתא דההיא נמי כדי שיתברר איסורה על בעלה ומשום קנסא דידה להכי דיקא לאלומי קושיין דמתני' ודאי אע"ג דאזיל אשתו וגיסו למדינת הים היא הילכך אפילו תימא דר"ע בדאזיל אשתו וגיסו בלחוד קאמר ומשום לתא דגיסו אפ"ה מתני' דלא כר"ע, כנ"ל.

הא דאמרינן ותאסור בשכבת אחותה. משום קנסא בעלמא קאמרינן מידי דהוי אאשה שהלך בעלה למדינת הים דקנסינן ופריק לא דמי אשה שהלך בעלה למדינת הים דבזינתה במזיד אסורה מדאורייתא עשאוה לזו כמזנה וסמכו גזרתם אשל תורה אבל גבי אחות אשה אמאי יסמכו אפי' בזנות גמורה במזיד מותרת.

ואף על גב דאזיל אשתו וגיסו למדינת הים. יש לפרש דפירושא בעלמא הוא דקא מפרש לה למתניתין, משום דלקמן (יבמות צה, ב) מוקי לה הכי משום דר' יוסי ולאו דצריכי להכי משום אתקפתא דאיתקיף לימא מתניתין דלא כר"ע, דכשתמצא לומר דמתניתין בדאזלא אשתו לחודה, הוא הדין דאתיא מתניתין דלא כר"ע, ודאמרינן נמי לימא מתניתין דלא כר"ע מלתא באפי נפשא היא. ויש לפרש דכולה חדא מלתא היא ואלומיה אלמיה לקושייה וה"ק, לימא מתניתין דלא כר' עקיבא, דאי ר' עקיבא כשהלכה אשתו לבד למדינת הים, הא ודאי מתניתין דלא כר' עקיבא. ואפילו ת"ל דר' עקיבא דוקא בשהלכה אשתו וגיסו קאמר וכדי לברר איסורו של ראשון, אבל באחות אשה בלבד ליכא קנסא במידי ולא צריכה גט, אפילו הכי מתניתין דלא כותיה, דמתניתין נמי בדאזיל אשתו וגיסו היא מדר' יוסי הרמב"ן נר"ו.

אלא בנשואין מי איכא למימר תנאה הוה ליה בנשואין. יש לפרש משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולאו אדעת קדושין הראשונים הוא בועל וכן פירש רש"י ז"ל. ולפי פירוש זה רב לטעמיה דאמר בפרק המדיר (כתובות עב, ב עג, א) קדשה על תנאי וכנסה סתם צריכה הימנה גט דעל דעת קדושין הוא בועל עכשיו ולא על דעת קדושין הראשונים. ודלא כרב יהודה אמר שמואל משמיה דר' ישמעאל שאמר שאפילו בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה (שם עד, א) ומשום דלית הלכתא כר' ישמעאל קאמרינן הכי להדיא מי איכא למימר תנאה הוה ליה. אי נמי יש לפרש דמשום דלא שכיחא קאמרינן, והכי קאמר, מי איכא למימר דחיישי אינשי ואמרי תנאה הוה ליה בנשואין, הא ודאי כיון דלא שכיחא לא חיישינן. ותדע לך דהא שמואל דאית ליה (שם) אפילו בנשואין על דעת קדושין הראשונים הוא בועל, סברינן למימר לקמן (יבמות צה, ב) דלא חייש לשמא יאמרו תנאה הוה ליה אפילו בקדושין, גבי הא דאתמר יבמה רב אמר הרי היא כאשת איש ושמואל אמר אינה כאשת איש, ומשום האי טעמא דאמרן דמלתא דלא שכיחא היא (עיין תוס' ד"ה אלא).

ואע"ג דאזיל אשתו וגיסו למדינת הים דבהני נשואי' קא מתסר' אשת גיסו אגיסו וכו' פי' אע"ג דאזיל אשתו וגיסו למדינת הים ובאו ב' עדים והעידו על מיתת אשתו שאין עד א' נאמן בה כדאמר לעיל כיון דליכא משום עגונא והעידו ג"כ שניהם או א' מהם שמת גיסו ואליבא דר"ש דאמר על פי עדים מותרת לחזור לו אתיא בשלא העיד על גיסו אלא א' מהם ולרבנן אתיא כשהעידו שניהם כן וכשבאו אשתו וגיסו קא מתסרא אשת גיסו אגיסו כדין האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמר לה מת בעלה ואח"כ בא בעלה:

אפי' הכי אשת גיסו אסורה ואשתו דידיה שרי פי' כדקתני מותרת לחזור ולא אמרי' מגו שנאסרה אשת גיסו אגיסו תאסר אשתו עליו פירוש לאו מדין מגו דהא לא שייך הכא כלל אלא ה"פ דלא אמרי' כיון דמתסרא אשת גיסו אגיסו כדין אשה שהלך בעלה וכו'. תהא צריכה גט כדי לקנסה ולאוסרה על בעלה כדתני' וצריכה גט מזה ומזה אלא מקילין עלה שלא לקנסה בגט כדי שתהא אשתו מותרת לחזור לו שאלו נותן גט לאשת גיסו נראה כמקיים קדושיו ותאסר אשתו עליו מדין אחות אשתו אלא ודאי לא מצריכי לה גיטא מיניה והיינו דאמרי' דמתני' דלא כר"ע דאלו לר"ע הוי אשת גיסו צריכה גט ממנו ונמצאת אשתו אסורה עליו. וטעמא דלא מצריכי' גט לאשת גיסו עולה יפה לפי מה שפי' רש"י ז"ל בריש פרקי' וכדפריש הכא דהת' קנסי' לה בגט לומר גרש זה ונשא זה ואלו הכא ליכא למימר הכי שאפי' גרש גיסו את אשתו אין קדושי' תופסי' לו בה בחיי אשתו משום אחות אשה אבל למאי דפרישנא לעיל דבלאו טעמא דגרש זה ונשא זה קנס' לה בגט כדי לברר איסור של ראשון ולעשות הולד ממנו ממזר ה"נ קנסינן ונצרכינ' גט וי"ל דאע"ג דאנן טעמא דידן משום קנסא עיקר מ"מ עבדי' סניפי' קצת בטעמא דגרש זה ואע"ג דטעמא קלישא הוא אבל היכא דלא שייך למימ' גרש זה כי הכא א"א לנו לקנוס בגט דכ"ע אמרי שאין הגט הזה כלום וכו' מ"ר:

לימא מתני' דלא כר"ע וכו' עד ר"ע מוסיף אף אשת אח ואחות אשה פי' דכיון דאשת אח לאו היתר לפעמים וצריכא גט ממנו אף מזמן שאסורו' נצרכי' גט והק' בתוס' והא לר"ע אפי' באחות אשה פנויה שנשאה מצריך גט משום קנסא כדי להאסר בקרובות ועשה בזמן האיסור כזמן ההיתר דהיינו כאלו מתה אשתו ונשאת וא"כ למה לן לאוקומי מתני' כשהיתה אשת איש ובדאזיל אשתו וגיסו וי"ל דאלומי לקושי' דאפי' תימא דהא דר"ע מיירי באחות אשה שהלך בעלה וכו' מתני' דלא כוותיה דמתני' ע"כ בדאזיל אשתו וגיסו כדמוכח סיפא מדר' יוסי וכדאיתא לקמן. ועוד דהא דאמרי' השתא ואע"ג דאזיל אשתו וגיסו קושטא דמילתא נקטי' משום דמוכח סיפא הכי ובעי לפירושא ולא נקטי' משום מאי דבעי' למימר דמתני' דלא כר"ע:

אלא נשואין מי איכא למימר תנאה ה"ל בנשואין פרש"י ז"ל הא כ"ע ידעי דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ע"כ י"ל דה"ט נקיט תלמודא משום דמארי' דשמעתתא דא היינו רב דאמר התם בכתובות בפ' המדיר קדשה על תנאי וכנסה סתם אחולי אחלי' לתנאי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והנכון דאפי' לשמואל דאמר התם על דעת קדושי' הראשונים בועל ואדם עושה בעילתו בעילת זנות התם הוא דחזיא דקפיד ואתני בהדיא אבל מסתברא תנאי בקדושי' ונשואין לא שכיח ורוב העולם מוחלי' אותו בפי' בשעת נשואין והיינו דנקטי' לה הכא בהדיא ולא תנינן לה במימרא דרב דהתם:

נהי דמעטי קרא משריפה מאיסור מי מעטיה האי לישנא מוכח בהדיא דאיסור דאוריית' איכא דאי לא ה"ל למימר נהי דאיסור דאורייתא ליכא איסורה דרבנן איכא ולא מצי למיתני נמי שמע שמתה אשתו ונשא אחותה ותו משמע האי לישנא דאיסורה הוא דאיכא אבל כרת ליכא והיינו דבכולי תלמודא לא נקטי בחמות לאחר מיתה אלא איסורה והיינו דבפרקין דנושא על האנוסה אמרי' דלכ"ע חמות לאחר מיתה קלישא איסורה ואי הוה ביה כרת לא אמרי' דקליש' דלא למגזר בה משום דלית בה כרת ולא כפרש"י ז"ל שפי' דאסור דאוריתא לאו וכרת אלא ודאי דלית בה כרת וטעמא דמילתא משום דכרת לא כתיב' בחמות אלא דילפ' מאשה ובתה וכיון דכן דון מינה ואוקי באתרא וכי היכי דלית בה לאחר מיתה שריפה דכתיב בה ה"נ לית בה כרת לאחר מיתה ומה"ט נמי לאו וכרת דהכא מג"ש דאשה ובתה נפקא לן ואיסור דאוריתא דאמרי' הכא היינו משו' דארור שוכב עם חותנתו וכ"פ בתוס' ומ"מ איכא באשה ובתה שריפה לאחר מיתת אשתו דאע"ג דבאשה ובתה ליכא שריפה ומחמותו הוא דילפי' שריפה בג"ש דזמה זמה מ"מ כיון דכתיב בה כרת סתם ואפי' לאחר מיתה אמרי כן לגבי שריפה דון מינה ואוקי באתרה וזהו דעת הרמב"ן ז"ל והוא הנכון והכין משמע בפ' נושאין לקמן אבל יש שכתבו דחמות לאחר מיתה בכרת כאשה ובתה דילפי' מינה דליכא באשה ובתה שריפה לאחר מיתה כי היכי דליכא בחמותו לאחר מיתה וכ"פ הרמב"ם ז"ל ואתיא כמ"ד דון מינה ומינה:

למזיד מנין להכי בעי תלמודא קרא להתיר מזיד דס"ד לאסור מזיד מק"ו דלקמן ומה במקום שבא על איסור קל וכו':

א"ל מתה אשתך ונשא את אחותה ואח"כ א"ל קיימת היתה ומתה הולד ראשון ממזר והאחרון אינו ממזר. ר"י אומר כל שהוא פסול ע"י אחרים פוסל ע"י עצמו וכל שאינו פוסל ע"י אחרים אינו פוסל ע"י עצמו. פי' מותרת לחזור לו דקדושי שני' אין כלום וה"ז כזנות בעלמא. ואמרינן לקמן שאין שכיבת אחותה אוסר בה ומותר בקרובת שניה. פי' לישא בתה דקי"ל נושאים על המפותה. דברי ר"י נפרש לקמן.

אמרי בגמ' ואע"ג דאזלא אשתו וגיסו למד"ה דאהני הני נשואין דקא מיתסרו אשת גיסו אגיסי אשתו שרי ולא אמרינן מתוך שנאסרה אשתו וגיסו אגיסו תאסר אשתו עליו. פירוש זו אחות אשתו שנשא הו"ל בעל והלך גם הוא למדינת הים ובאו וא"ל אשתך מתה ולאחות אשתו אמרו מת בעלך והלך זה ונשאה ואח"כ באו אשתי וגיסו דאהני נשואין דיד' שלקח אחות אשתו שנאסרה על גיסו שהוא בעלה לא נאסרה אשתו עליו ופי' המורה שבא ע"א וא"ל מתה אשתך ולא אמר מת בעלך ועמד ונשאה וכן פי' גם ר"ח ז"ל. ואינו נ"ל. שע"א אינו נאמן אלא באשה משום עגונא אבל לא באיש לישא את אחות אשתו עד שיביא ב' עדים:

ואמרי' לימא מתניתין דלא כר"ע דאי ר"ע הו"ל אחות גרושתו ותניא כל עריות שאמרו אין צריכות הימנו גט חוץ מא"א שנשאת עפי' ב"ד ור"ע מוסיף אף אשת אח ואחות אשה. פי' אם קידש אדם א' מן העריות א"ל הימנו גט שאין קדושין תופסין בח"כ חוץ מא"א וכו' שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצת א"א יוצאה בלא גט ודוקא ע"פ ב"ד דהיינו בע"א אבל אם נשאת בב' עדים דמינס אניסה א"ל ממנו גט ומותרת לראשון דקס"ד האי תנא כר"ש דאמר ואם נשאת שאל ברשות מותרת לחזור לו ור"ע מוסיף אף אשת אח שאם אמור לו מת אחיו ועמד זה ויבמה ואח"כ בא אחיו צריכה ממנו גט ואע"ג דל"ל גירש זה ונשא זה שהרי גרושת אחיו אסורה. אפ"ה הי' מצריכה גט כדבעינן למימר טעמא לקמן וכיון דאיצטריך ר"ע גט לאחות אשתו אסור להחזיר את אשתו דהו"ל אחות גרושתו א"ו מתני' דלא כר"ע שאין אחות אשתו צריכה ממנו גט מ"ה מותר באשתו. ומהדר ולאו מי איתמר עלה א"ר גידל ארחב"י א"ר האי אשת אחיו ה"ד כגון שקידש אחיו את האשה והלך לו למד"ה ושמע שמת אחיו ועמד ונשא את אשתו דאמרי' הך קמא תנאי הו"ל בקידושין והאי שפיר נסיב. אחות אשה נמי כגון שקדש את האשה והלכה למד"ה ושמע שמתה ונשא את אחותה דאמרי אינשי הך קמייתא תנאי הו"ל בקידושי'. פי' אנא הי' מצריך ר"ע גט באשת אח ואחות אשה כגון שהאח הראשון לא נשאה אלא קידשה דאמרי אנשי כדחזי לאח קמאי הכי נסבה אח שני בחיי אח ראשון א"ו תנאי הו"ל בקדושי' דידי' ולא נתקיים ומ"ה נשאה האי ובהיתר נשאה הלכך צריכה ממנו גט וכן נמי באחות אשה. אבל בנשואין אין לומר תנאי הוה בנשואין שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. פי' לבעול על תנאי ומתני' תוקמא בנשואין ואתיא אפילו כר"ע ור"ע דמצריך גט באשת אח ואחות אשה אפי' בב' עדים דהוא אנוס הוה מצריך לה גט ול"א מאי הו"ל למיעבד דאשת אח איכא לאוקמי' בע"א כגון דאתא ע"א ואמר מת בעלך ונתיבמה דהא ע"א נאמן ביבמה אבל אחות אשה ליכא לאוקמי אל אבבי' עדים דהא אלו אתא ע"א וא"ל מתה אשתך אינו נאמן כדאמרי' בגמ' בפי' דלא הקילו אלא בא"א משום עגונא א"ו בתרי, והכי גזר ר"ע שמא יאמרו תנאי הוה בקדושי' קמא וא"א בא"א פליג ר"ע ואפילו אם נשאת ע"פ ב' עדים הי' מצריכה גט משני שמא יאמרו תנאי הוה בקדושי ראשון ואם היתה נשואה לראשון שמא יאמרו גירש ראשון ונשא שני וכיון שאתה מצריכה גט אסורה לחזור לו מפני שנראה כמחזיר גרושתו אחר שנשאת. ותנא דר"ע פליג עלי' בתרתי פליג עלי' בא"א דלא מצרכי לה גט משני אלא היכא דנשאת ע"פ ב"ד בע"א ומשום דלא דייקא אבל בב' עדים כיון דאנוסה הוא אע"ג דאיכא למיגזר לא גזרינן, ופליג נמי באשת אח ואחות אשה דדוקא לגירושין דשכיחא חיישינן אבל לתנאה דלא שכיחי לא חיישינן והלכך אם א"ל מת בעלה ונתיבמה ואח"כ בא בעלה מותרת לחזור לו דלא בעי' גט משני ואפי' בקידושין דראשון, וכן נמי באחות אשה. ואי קשיא. דר"ע חייש לתנאה אמאי נקט אחות אשה ואשת אח בלחוד בכל עריות הנאסרות ע"י קדושין ליחוש שאם נשא אשת אביו או חמותו יהי' צריכין הימנו גט שמא יאמרו אותן קידושין שקדש אביו או שקדש הוא את אשתו בתנאי הוו וקידושי האחרונים קידושין הוו וליבעי מיני' גיטא. תשובה אין זה כלום דלא מצרכי גיטא אלא בנשואי היתר דסבר בהיתר נסיב לה. כגון ששמע שמת בעלה של זו והלך ונשאה דכי נסבה בהיתר נסבה וכל עלמא סברי דנשואין הוי הלכך בעי' מיני' גיטא אבל אי ידעי' דבעלה קיים ואזיל האי ונסיב לה לא בעי מיני' גיטא דכ"ע ידיע דזנות הוה ולא נשואין הלכך לא משכחת לה אלא בא"א ואשת אח ואחות אשה דשרי לאחר מיתה.

ומקשה ותאסר בשכיבה דאחותה מיהי דהוה אאשה שהלך בעלה למד"ה. פי' שהיא נאסרה על בעלה בשכיבת האחרון ואע"פ שהיא שוגגת. ומהדר לא דמי אשה שהלך בעלה למד"ה דבמזיד אסורה בשוגג גזרו בה רבנן אבל אחות אשה דבמזיד לא אסורה מדאורייתא בשוגג לא גזרו בה רבנן.

בפרש"י בד"ה וגיסו בעל אחות אשתו ובא עד אחד ואמר לו מתה אשתך כו' עכ"ל צ"ע דהא בעד אחד שמתה אשתו אינו יכול לישא אחותה כדמשמע לעיל בשמעתין וי"ל בדוחק דרש"י סבר כמו שחילקו התוס' לעיל דלא בעי תלמודא למידק מרישא (א) משום דאיכא למימר דגבי אשה שייך לומר עיגונא אפילו בכה"ג כו' כמ"ש התוס' לעיל ועי"ל דמיירי בעבר ונשא שטעה לומר דכמו דעד אחד נאמן במת בעלה כך הוא נאמן על מיתת אשתו וק"ל:

תוס' בד"ה ר' עקיבא מוסיף כו' אשת אביו ואשת אחי אביו לא בעי למנקט כו' עכ"ל יראה דהכא נמי ר"ל בעבר ונשא שהכירה ואפ"ה צריכה גט דשמא יאמרו תנאה הוה ליה לקמא בקידושין כך נראה לפרש מדברי הרי"ף והרא"ש ע"ש ומהרש"ל פירש בע"א בדוחק ואין להאריך:

בד"ה מאיסורא מי מיעטיה רחמנא כלומר מלאו וכרת לא מיעטיה אלא משריפה עכ"ל מכאן יש לקיים דברי התוספות שכתבו בריש מכילתין בד"ה ואי אתה יכול לומר בחמותו כו' דבקידושי קטנות מיירי ומשכחת שפיר שהיתה חמותו קטנה כשנשאה אחיו והיה לו בת עמה ונשאה זה ומתה הבת דאפילו לרבי עקיבא ניחא דלא מיעטה קרא חמותו לאחר מיתת הבת אלא משריפה אבל כרת איכא אבל מהרש"ל כתב דלישנא דתלמודא בפרק הנשרפין לא משמע כן דקאמר התם לר"ע חמותה כו' איסורא בעלמא וכן נראה מלשון רש"י וסמ"ג עכ"ל:

תוד"ה לימא מתניתין וכו' אלא אי הוה מיירי בפנויה וכו'. צ"ל אבל אי הוה מיירי בפנויה וכו':

ד"ה אלא נישואין וכו' עד תדע דהא שמואל אית ליה האי סברא ואית ליה אין תנאי בנשואין וכו'. ור"ל דשמואל אית ליה האי סברא דהמקדש על תנאי ובעל אינה צריכה הימנו גט ואפ"ה אית ליה אין תנאי בנשואין אלא על כרחך צ"ל הא דאית ליה אין תנאי ר"ל אין רגילות שיתבטלו הנישואין מחמת התנאי וכו' ועיין לקמן בתוס' ריש פ' בית שמאי:

ד"ה אגורה באהלך וכו'. נ"ל להגיה ושפתותיו נעות בקבר ור"ל כשנשמתו של צדיק בישיבה של מעלה וגם שפתותיו נעות בקבר כשאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה א"כ אז הוא דר בשעה אחת בשני עולמות והוכרחו התוס' לפרש כן דאל"כ היכן מצינו דמשום שאומרים דבר שמועה מפיו הוא דר בב' עולמות:

רש"י בד"ה אלא לרבא לתנייה ומשנינן כו' הד"א:

תוס' בד"ה ר"ע כו' לא בעי למינקט כו'. נ"ב פי' כגון שהעידו שזו אינה אשת אביו והוא לקחה בטעות וג"כ צריך גט שיאמרו קדושין ע"י תנאי היה לאביו בה ומשני לא שכיחא מאחר שאסירי לאחר מיתה ולא שכיחי דנסבי להו כו' ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בד"ה ולאו אתמר כו' ולא מיתוקמא אלא כר' אמי אבל לר"י נפחא לא אתי' ת"ק כר"ע כו' כצ"ל:

בד"ה מאיסורא מי כו' מלאו וכרת לא מיעטיה אלא משרפה. נ"ב ואין הלשון משמע כן בפ' הנשרפין דאמר לשם לר"ע חמותה כו' איסורא בעלמא ואם היה בה לאו לא מקרי איסורא בעלמא אלא נראה כמו שפי' שם רש"י דאסורא דאורייתא מארור שוכב עם חותנו וכ"כ הסמ"ג ז"ל. (עיין במהרש"א):

במשנה ואם מתה ראשונה מותר בשניה. וכ' התוי"ט וכש"כ דאם מתה השניה דמותר בראשונה. ב"י. תמוה דהא אף בחיי השניה מותר בראשונה והב"י שפיר כתב ע"ד הטור דמיירי בהלכה ארוסתו למדה"י ובזה פסק דהשניה צריכה גט מטעם דיאמרו תנאי היה בקדושין ולהכי אסור אף בראשונה. וע"ז כ' דאם מתה השניה מותר בראשונה:

שם א"ל קיימת היתה ומתה כו' והאחרון אינו ממזר. כדי נסבה דכיון דמותר לקיימה פשיטא דאין הולד ממזר. אלא אגב בבי דלמעלה נקטה:

רש"י ד"ה אותו ואת שתיהן. ומסתמא כדינו כן דין חמותו דהשוה כו'. בכל העריות כתיב בפרשת קדושים מפורש העונש גם עליה. ועמש"כ לעיל (נד ב). ובסנהדרין (עו ב) פי' וה"ק אם אשתו קיימת תשרף חמותו:

(צד ב תוספות) ד"ה אשת וכו' לאו באזיל אשתו וגיסו איירי וכו'.—עי' מל"מ הל' גירושין פ"י ה"ט.

ומותר בקרובות השניה. לישא בתה דקי''ל (לקמן דף צז.) נושאין על האנוסה ועל המפותה: ר' יוסי. בגמ' מפרש לה: גמ' וגיסו. בעל אחות אשתו ובא עד אחד ואמר לו מתה אשתך ולזו אמר מת בעליך ועמד ונשאה ואח''כ באו אשתו וגיסו: לימא מתני'. דקתני מותרת לחזור לו: דלא כר''ע דאי ר''ע. כיון דבעיא הך גיטא מיניה הויא ליה אשתו אחות גרושתו: חוץ מאשת איש שנשאת ע''פ ב''ד. ומשום גזרה שמא יאמרו גירש זה כו כדאמרינן לעיל בפירקין (דף פח:) ר''ע מוסיף. והשתא ס''ד אפילו נשואת אחיו ושמע שמת ויבמה ובא אחיו בעיא גט וכן באחות אשה וטעמא לא ידעינן דהכא ליכא למימר גירשה זה ונשאה זה שאפילו גירשה בעלה אין קדושין של זה תופסין בה וכן לגבי אחות אשה מאחר שבאת אשתו גלוי לכל שאין קידושי שניה קדושין ואפ''ה קניס לה ר''ע אגיטא דאמרי אינשי. כי חזו לארוס קמא אמרי מדנסבה אחוה תנאה הוה ליה לקמא בקדושין ולא נתקיים והא בתרא שפיר נסיב ואי מפיק לה בלא גט נמצאת אשת איש נראית יוצאה בלא גט וכן אחות אשה כו': אבל נשואין כי מתני' דאשתו הראשונה היתה נשואה לו מי איכא למימר תנאה הוה ליה בנשואין הא כ''ע ידעי דאין אדם משים בעילתו בעילת זנות הלכך קים להו דנישואי שניה אינם כלום אי ר''ע. אי מתני' ר''ע היא דקמהפכת לאוקומי נמי כר''ע ליתני חמותו אמרו לו מתה אשתך ונשא אמה דלר''ע חמותו לאחר מיתת אשתו שריא: ואת אחת מהן. שכן בלשון יוני קורין לאחת הינא ואמרה רחמנא אחרונה שנשא באיסור תשרף: אותו ואת שתיהן כדקבעינן התם בסנהדרין מאי בינייהו הא ודאי אשתו גמורה לא אמר ר''ע דבשרפה שהרי עניה זו מה חטאה הרי בהיתר נשאת לו ואמר אביי משמעות דורשין איכא בינייהו דר''ע סבר תרתי כתיבי חמותו ואם חמותו נפקי מהאי קרא דבשרפה דהכי אמר קרא איש כי יקח את אשה ואמה ושתיהן לאיסור כגון שנשא חמותו ואם חמותו באש ישרפו ור' ישמעאל סבר חדא כתיב חמותו לחודה שמעינן מינה דהאי כי יקח את אשה היינו אשתו הראשונה הנשאת בהיתר ואת אמה זו חמותו ואמר רחמנא ישרפו אותו ואת אחת מהן ואם חמותו דבשרפה מג''ש נפקא לן באלו הן הנשרפין (סנהדרין עה:) ורבא אמר חמותו לאחר מיתת אשתו איכא בינייהו דלר' ישמעאל בשרפה דה''ק אותו ואת אחת מהן אפי' אין שתיהן קיימות כגון שמתה אשתו ונשא את אמה תשרף ור''ע סבר אותו ואת שתיהן בזמן ששתיהן קיימות אשתו וחמותו ישרפו אותו ומסתמא כדינו כן דין חמותו דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ומתני' דלא קתני חמותו הניחא לאביי דאמר משמעות דורשין איכא בינייהו לר''ע נפקא ליה אם חמותו מהאי קרא ולר' ישמעאל לא נפקא ליה מהכא ולא איירי ר' ישמעאל ור''ע בחמותו לאחר מיתה כלל שפיר אלא לרבא ליתנייה ומשנינן נהי דמיעטה קרא לחמותו אחר מיתה משרפה כו': ותאסר. אשתו הראשונה עליו בשכיבתה דאחותה: מידי דהוה אאשה שהלך בעלה למדינת הים. דמיתסרא לבעלה בשכיבת האחרון ואע''פ שהיא שוגגת ואמאי קתני מתני' מותרת לחזור לו: ומשנינן לא דמי אשה שהלך כו': דבמזיד מיתסרא מדאורייתא. דכתיב (במדבר ה) והיא לא נתפשה דמשמע איסורא הלכך בשוגג כגון ע''פ ב''ד גזרו בה רבנן:

ואע''ג דאזיל אשתו וגיסו למדינת הים. אין לפרש דמשמע ליה מתני' באזיל אשתו וגיסו משום דאחות אשתו פנויה לא היה צ''ל דמותרת לחזור לו דהא איצטריך דלא נימא דשכיבת אחותה אוסרת' מק''ו דא''א כדקאמר לקמן אלא משמע ליה דאיירי בנשואה מדקאמר עלה רבי יוסי כל שפוסל ע''י אחרים כו' משמע דת''ק איירי בפוסל על ידי אחרים ומיירי באמרו לו שני עדים שמתה אשתו ועד אחד על גיסו אבל בעד אחד על מיתת אשתו אין יכול לישא אחותה א''נ בדאיכא תרי על גיסו נמי וכמ''ד לעיל (דף צא.) דרבנן פליגי ארבי שמעון בניסת שלא ברשות וקניס אפילו בב' עדים ולקמן נמי בשמעתין דפריך ותאסר בשכיבתה דאחותה מידי דהוה אאשה שהלך בעלה למדינת הים על כרחך פריך אליבא דמאן דקניס בב' עדים דמיתת אשתו לא מיתוקמא אלא בב' עדים: אשת גיסו אסורה. דקנסינן ככולהו קנסא דמתניתין אבל גט לא בעיא דלא שייך כאן שמא יאמרו גירש זה ונשא זה דכיון דאשתו קיימת לא שייך בה קדושין וידעי דעל ידי שמועת טעות נשאת לו ומש''ה אשתו שריא והא דקתני מתני' אם מתה ראשונה מותר בשניה ההיא לאו באזיל אשתו וגיסו איירי דכיון דאסירא אגיסו לדידיה נמי תאסר אלא בפנויה מיירי: לימא מתני' דלא כר''ע. משום דמשמע ליה דאזיל אשתו וגיסו קאמר מתני' דלא כר''ע אבל אי הוה מיירי בפנויה בההיא פשיטא דלא בעיא אחות אשתו גט אפי' לר''ע כיון דלא שייך בה קנסא כדאמר לקמן דלא קנסינן כיון דבמזיד אין שכיבת אחותה אוסרתה: רבי עקיבא מוסיף אף אשת אח כו' אשת אביו ואשת אחי אביו לא בעי למינקט דלא שכיח דנסבי להו ע''י שמועת טעות דאסירי לאחר מיתה: ולאו איתמר עלה כו'. הך שינויא לא מיתוקמא אלא כר' אמי לקמן (צה:) דלר' יצחק נפחא לא מיתוקמא ת''ק כר''ע דלדידיה רבי יוסי הוא דקאי כר' עקיבא דמפליג בין ארוסתו וגיסו לאשתו וגיסו אבל ת''ק לא שני ליה: אלא נשואין מי איכא למימר תנאה הוה ליה בנשואין. ואפילו למ''ד (כתובות דף עד.) המקדש על תנאי ובעל אינה צריכה הימנו גט מ''מ לא שכיחא מילתא שיתבטלו הנשואין מחמת התנאי משום דאיכא חיבת ביאה ושלא יהא בעילתו בעילת זנות תדע דהא שמואל אית ליה האי סברא ואית ליה יש תנאי בנשואין לקמן בפרק בית שמאי (דף קז: ושם): אי ר''ע ניתני נמי חמותו. אברייתא לא קשה ליה אמאי לא מוסיף נמי רבי עקיבא חמותו דאיכא למימר דלדבריהם דרבנן קאמר לדידי אף חמותו נמי אלא לדידכו אודו לי מיהת באשת אח ואחות אשה אבל במתני' הוה ליה למינקט חמותו דהוי חידוש טפי מאחות אשה: מאיסורא מי מיעטה רחמנא. כלומר מלאו וכרת לא מיעטה אלא משרפה:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד