יבמות צ ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צ - ב

אמר ליה רב חסדא לרבה: בעאי לאותובך [הייתי רוצה להקשות עליך עוד]:

מערל שמל, ואמרו בית הלל: "הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר", וצריך הזאת שלישי ושביעי. ולפיכך גר שנתגייר בערב הפסח, הרי הוא כטמא, ואינו מביא קרבן פסח, לפי שצריך עדיין הזאה, ואין הזאה זו אלא מדרבנן, ומכל מקום עקרו חכמים ממנו את מצות הקרבת קרבן פסח, שהוא חייב בו מן התורה.

ומהזאה. טמא שצריך הזאה ממי חטאת, אין מזים עליו בשבת משום "שבות", והעמידו חכמים דבריהם אף כשנצרך להזאה כדי להיטהר לקרבן פסח. ונמצאו חכמים עוקרים דבר מן התורה.

ומאיזמל של מילה, שאם הוצרכו להביאו בשבת דרך חצרות גגות וקרפיפות [מחצר של זה לחצר של אחר, וכן מגג לגג, ומקרפף לקרפף, ומחצר לגג או לקרפף] שאסרו חכמים את הטלטול בהם, העמידו חכמים את דבריהם, ונעקרת מצות מילה מן התורה.

ומסדין של פשתן בציצית, שמן התורה יכול להטיל בו ציצית של צמר, היות וכלאים בציצית התירה התורה, וחכמים גזרו שלא יטילנו גזירה משום כסות לילה שאינה חייבת בציצית, ושמא יטיל אף בה.

הרי שעקרו חכמים מצוה מן התורה. ^[1] ומכבשי עצרת ששחטן בשבת שלא לשמן, דקיימא לן שהם כשרים בתורת שלמים, אלא שלא עלו לשם חובת כבשי עצרת. ואמרו חכמים: לא יזרוק את הדם, שלא ניתנה שבות של זריקת דם לידחות אלא אצל כבשי עצרת ולא אצל שלמים בעלמא. ונמצא שעקרו חכמים שלש מצות עשה: א. עשה דזריקת דם. ב. עשה דהקטרת אימורים. ג. עשה דאכילת בשר. ^[2]

ומשופר ולולב בשבת, שעקרו חכמים את המצוה משום "שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים", הרי שעקרו חכמים מצוה דאורייתא.

אולם השתא, דשנית לן: "שב ואל תעשה" לא מיעקר הוא -

כולהו קושיות שרציתי להקשות, נמי יש לתרצן, לפי ש"שב ואל תעשה" נינהו, ואינם קושיות על שיטתך שאין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה.

אך תא שמע ראיה נוספת:

כתיב בספר דברים [פרק יח], בענין הוראה של נביא אמת לשנות דבר מן התורה -

"אליו אל נביא האמת - תשמעון".

מלמד הכתוב שאפילו אומר לך הנביא: עבור על אחת מכל מצוות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל, ^[3] שהורה להקריב קרבן בבמה בשעת איסור הבמות, ויש כאן איסור שחוטי חוץ וכרת על העלאה בחוץ -

הכל - לפי שעה. רק אם הורה הנביא לשנות דבר מן התורה כהוראת שעה שמע לו. ^[4]

ומשנינן: שאני התם: דכתיב "אליו תשמעון".

ואכתי מקשינן: וליגמר מיניה [נלמד מדין נביא האמת] שבכל מקום בית דין עוקרין דבר מן התורה, ואפילו בקום ועשה!? ^[5]

ומשנינן: מיגדר מילתא [לעשות גדר ותקנה], וכמו אליהו בהר הכרמל, שהשיב את בני ישראל על ידי זה מעבודת כוכבים - שאני. ^[6]

תא שמע ראיה נוספת:

בעל ששלח גט לאשתו ורצה לבטלו קודם שהגיע ליד האשה, בראשונה היה עושה בית דין ומבטל בפניהם, ולא היה מודיע לאשה.

והתקין רבן גמליאל שלא יהו עושין כן מפני תיקון העולם, משום שפעמים אין האשה יודעת מביטול הגט, והולכת ונישאת לאדם אחר, ובניה ממנו ממזרים.

ואם בכל זאת בטלו הבעל בפני בית דין ושלא בפני האשה - לאחר תקנת רבן גמליאל - הרי גט זה מבוטל, דברי רבי.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו יכול - לאחר תקנת רבן גמליאל - לא לבטלו ולא להוסיף על תנאו שלא בפני האשה, שאם כן מה כח בית דין - שהתקינו שלא לבטל אלא בפני האשה - יפה.

והא הכא, דמדאורייתא בטל גט שנותן השליח לאשה, כי עד שהגיע גט ליד האשה יכול הבעל לבטלו. שנאמר: וכתב לה ספר כריתות "ונתן בידה", ועד שבא הגט לידה לאו גט הוא. ^[7]

ומשום "מה כח בית דין יפה" הכשירו חכמים את הגט, וקא שרינן אשת איש לעלמא!?

ומשנינן: מאן דמקדש אשה - אדעתא דרבנן מקדש [תולה הוא את קידושיו בדעת חכמים] שהרי אומר בשעת קדושין שמקדש אותה לאשה "כדת משה וישראל".

ואפקעינהו רבנן - על ידי גט זה, שאינו גט מן התורה - לקדושין, ועשו את המעות שנתן לה הבעל לשם קידושין כמתנה, שהרי הפקר בית דין הפקר. ^[8]

אמר תמה ליה רבינא לרב אשי: התינח דקדיש בכספא, שפיר יש לומר: עשו חכמים את מעותיו כמתנה למפרע.

אבל קדיש בביאה - מאי הפקעה איכא למימר, שהרי ביאתו שבעל לשם קידושין - מאי שויוה רבנן!? אמר ליה [גירסת רש"י] רב אשי לרבינא: כיון שבדעת חכמים תלה את קדושיו, שויוה רבנן על ידי גט זה לבעילתו של הבעל שהיתה לשם קדושין כבעילת זנות למפרע. ^[9]

תא שמע ראיה נוספת:

אמר רבי אליעזר בן יעקב: שמעתי שבית דין מכין מלקות, ועונשין עונש מיתה אפילו שלא מן התורה.

ולא שיתכוונו לעבור על דברי תורה לבדות מלבם חיוב מיתה למי שאינו חייב, אלא מפני צורך השעה יכולים לעשות זאת, כדי לעשות סייג לתורה. ^[10]

ומעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת - שאינו אלא איסור שבות דרבנן - בימי יונים, שהיו אז פרוצים בעבירות, מפני שראו לחצן של ישראל שהיונים גוזרים עליהם גזירות והיו מצוות בזויות בעיניהם.

והביאוהו לבית דין, וסקלוהו כמחלל שבת גמור - לא מפני שראוי לכך, אלא מפני שהשעה צריכה לכך, שהרי היו פרוצים בעבירות. ^[11]

ושוב מעשה באדם אחד שהטיח באשתו [בעל את אשתו] תחת התאנה, שהוא מקום גלוי, והביאוהו לבית דין, והלקוהו - לא מפני שראוי לכך, אלא מפני שהשעה צריכה לכך, שהיו פרוצים בעריות.

ומשנינן: מיגדר מילתא שאני.

שנינו במשנה: ולא זה וזה מטמאין לה:

ומפרשינן: מנלן?

כלומר: הבעל השני ודאי אינו מיטמא לה, שהרי אינה אשתו, אבל ראשון מאי טעמא אינו מיטמא לה כשאר נשים שבעליהם הכהנים מיטמאים להן? ^[12]

דכתיב "אמור אל הכהנים, לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו הקרוב אליו".

ואמר מר: "שארו" - זו אשתו.

וכתיב עוד באותה פרשה "לא יטמא בעל בעמיו להחלו" -

מלמד הכתוב שיש בעל שמיטמא לאשתו, ויש בעל שאין מיטמא לה.

הא כיצד: מיטמא הוא לאשתו כשירה, דהא קרינן ביה "שארו", ואינו מיטמא לאשתו פסולה שהרי ב"בעמוד והוצא" קאי, וזו פסולה היא לו, כי אשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה.

עוד שנינו במשנה שקונסים אותה - ולא זה וזה זכאין במציאתה:

ומפרשת הגמרא מהו הקנס בכך שאין הבעל הראשון זכאי במציאתה כשאר נשים:

כי טעמא מאי אמור רבנן [מאיזה טעם אמרו חכמים] שמציאת אשה לבעלה? - כי היכי דלא תיהוי ליה איבה [כדי שלא ישנאה], מאחר שהוא נותן לה מזונות והיא לא תתן לה את מציאתה. ^[13] אבל הכא - שציוו אותו חכמים לגרשה - תיהוי ליה איבה ואיבה עליה, כדי שיגרשנה.

עוד שנינו במשנה: ולא זה וזה זכאין, ובמעשה ידיה:

ומפרשת הגמרא למה אין הבעל הראשון זכאי במעשה ידיה כשאר נשים:

כי טעמא מאי אמור רבנן מעשה ידיה לבעלה? הרי הטעם הוא משום דקאכלה מזוני שהבעל נותן מזונות].

אבל הכא, כיון דמזוני לית לה לאשה, וכמו ששנינו: "ולא מזונות", אם כן מעשה ידיה לאו דידיה, אין מעשה ידיה של הבעל.

שנינו במשנה: ולא מיפר נדריה:

ומפרשת הגמרא את הטעם שהראשון אינו מיפר נדריה כשאר בעל שמיפר את נדרי אשתו, ומה קנס יש לה בכך: כי טעמא מאי אמר רחמנא [מאיזה טעם אמרה התורה] שהבעל מיפר נדרי עינוי נפש כגון שלא ארחץ ולא אתקשט, ^[14] - כדי שלא תתגנה האשה על בעלה.

אבל הכא, שמחוייב הוא להוציאה - תתגנה ותתגנה.

שנינו במשנה: היתה בת ישראל נפסלה מן הכהונה:

הערות

^[1] הגמרא בהמשך מיישבת קושיא זו וחברותיה, כיון שהכל "שב ואל תעשה" הוא. והקשה הערוך לנר, כיון שלא ידע רבה "שב ואל תעשה שאני", אם כן למה הקשה לו מתחילה מברייתות, ולא מדינים אלו, שבהן משניות מפורשות, ראה שם מה שתירץ. והקשו התוספות: הרי סדין בציצית הוי קום ועשה, כי בשעה שמתכסה הוא בטלית החייבת בציצית שאין בה ציצית, הרי הוא עובר בידים! ? ותירצו: בשעת עיטוף אכתי לא מחייב עד אחר שנתעטף, ד"כסותך" משמע שאתה מכוסה בה כבר, ו"אשר תכסה בה" אתא לדרשה אחרינא, ולאחר שנתעטף דמתחייב, שב ואל תעשה הוא. ובקובץ הערות הוכיח מקושיית התוספות כמו הצד השני בחקירה הראשונה [לעיל בהערות], שקום ועשה ושב ואל תעשה תלוי באופן שהוא עובר עליו ולא בגוף המצוה. שהרי אף בקושייתם לא סברו התוספות שהלבישה עצמה היא איסור, אלא שמיד בשעת לבישה מתחייב הוא בציצית, ועל ידי לבישתו שהיא קום ועשה מתבטלת מצוה בשב ואל תעשה.

^[2] רש"י.

^[3] מלכים א, יח יט - לט. ובערוך לנר הוכיח ממה שכתב רש"י שעבר אליהו על העלאה בחוץ, שעל אף שאליהו לא העלה את הקרבן על האש, אלא ירדה האש מן השמים אחר שהעלהו, מכל מקום יש על זה כרת של העלאה בחוץ. ראה עוד שם.

^[4] הקשו הראשונים: אדרבה איפכא קשיא: דמשמע לפי השעה שמע לו, אבל לתקן לדורות לא, אלמא אין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה! ? ותירץ הרשב"א: כל תקנות חכמים לפי צורך השעה הם משום גדר דבר, וקא סלקא דעתין שלא אמרו "לפי השעה" אלא להוציא נביא שאמר: חזר בו הקב"ה ממצוה פלונית ומבטלה לעולם, שאין שומעין לו.

^[5] הקשו התוספות: האיך אפשר ללמוד מדין זה שחכמים יכולים לעקור דבר מן התורה, והרי שאני התם, שעל פי הדיבור היה מתנבא לעבור על דברי תורה, והיכי ניגמר מיניה לעבור משום תקנת חכמים שלא על פי הדיבור! ? ותירצו: כיון שעל פי הדיבור שרי משום צורך שעה, הוא הדין שלא על פי הדיבור. שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר, כדנפקא לן במגילה [ב ב] מקראי.

^[6] שני פירושים כתבו הראשונים בתירוץ הגמרא: האחד: לעולם שפיר גמרינן מיניה, ותריץ הכי, דהתם מיגדר מילתא לשעה אבל לעקור דבר מן התורה לדורות לא, וכן הלכתא דשב ואל תעשה בית דין עוקרין או אפילו לא תעשה לצורך השעה או הפקר ממון לעולם, אבל לעקור לא תעשה לדורות לא [לשון הריטב"א]. השני: התם דוקא משום מגדר מילתא לעשות סייג לתורה, כי התם שהשיבם על ידי כך מעבודה זרה, וכן לקמן [במי שהטיח תחת התאנה] מפני שהיו פרוצים בעריות, או שהיו מזלזלים בשביתת שבת [ולכך סקלו את הרוכב על הסוס בשבת] אבל בעלמא לא [לשון הרשב"א, והוא פירוש רש"י כמבואר שם]. ועל הפירוש הראשון כתב הרשב"א: ואינו מחוור. דאם כן הוה ליה למימר "אלא מגדר מילתא שאני". ועוד, מאי "שאני"? והרי הכין הוה ליה למימר "אלא מגדר מילתא שפיר דמי", או כיוצא בלשון זה.

^[7] רש"י.

^[8] כן פירש רש"י כאן ולקמן קי א. אבל בכתובות ג א, ובגיטין לג א, לא הזכיר "הפקר בית דין הפקר". וראה עוד תוספת ביאור בדברי הגמרא, בתוספות בבבא בתרא מח ב ד"ה תינח, וראה עוד בדברי המאירי כאן.

^[9] כתב רש"י: ואית דאמרי: תינח דקדיש בכספא דקידושי כסף דרבנן, קדיש בביאה דקידושין מדאורייתא נינהו מאי איכא למימר. וטעות גדול הוא בידם, כי קידושי כסף מן התורה הם, והם נלמדים מגזירה שוה ד"קיחה קיחה" משדה עפרון כמבואר במסכת קדושין ב א, וגזירה שוה בסיני נאמרה וכן כל י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן. ועוד, אם קדושי כסף מדרבנן הם, איך סוקלים על בעילת נערה בתולה מאורסה. ועוד, מאי שינויא דשני "שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות", והרי הקושיא היתה: היכי מצו רבנן לאפקועי מידי דאורייתא, ואם כן מה משני ליה "שויוה רבנן", והרי אף זו הפקעה היא.

^[10] על פי רש"י בסנהדרין; ועיקר דין זה נפסק בשולחן ערוך בחושן משפט סימן ב: כל בית דין אפילו אינם סמוכים בארץ ישראל, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות דנין בין מיתה בין ממון בין כל דיני עונש ואפילו אין בדבר עדות גמורה. ואפילו בלא התראה. סמ"ע.

^[11] על פי רש"י בסנהדרין; והרשב"א כתב, שהיו פרוצים בשביתת שבת.

^[12] כתבו הרמב"ן והרשב"א: פירוש, אי אפשר לפרש שלא ייטמא לה משום קנסא וכשאר חומרות שבמשנה, שהרי מה קנס יש בזה "דמאי איכפת לה". וראה ברשב"א במשנתנו שהקשה: מאי שנא בעל דמיטמא לאשתו קטנה ומשום דזה הוי כמו מת מצוה כיון שהוא יורשה [וכמבואר לעיל פט ב], ומאי שנא כאן שאין אומרים שייטמא לה משום דהוה כמת מצוה! ? ותירץ, דהתם שאני שהקרובים אומרים "אם בעל הוא לירש, יקבור, ואם אינו קובר אף הוא לא יירש", מה שאין כן בנישואין גמורין דאורייתא שהכל יודעים שבעל הוא, וזה הוי כמו אחותו הבעולה שהוא יורשה ואינו מיטמא לה. והריטב"א כתב כאן דהוה מצי למימר משום קנסא, "כי זו ודאי קריא ולא ענו לה, כשהוא יורש ואינו קובר אילו היה חייב לקוברה מן התורה" אלא שאת האמת כתבה הגמרא שאף מן התורה אינו מטמא לה, וראה מה שכתב הרב המגיה כאן ציון 309.

^[13] כן פירשו התוספות מתוך הכרח סוגיא דכתובות סו א, ודומה למה שאמרו בכתובות נח ב, "כי תקנו רבנן מזוני עיקר, ומעשה ידיה משום איבה". ומיהו הקשו: למה שינתה הגמרא לשונה בין מציאתה דהוא משום דתיהוי ליה איבה, לבין מעשה ידיה דאמרינן דהוא משום דלית לה מזוני, ולא יישבו.

^[14] כתב הרשב"א: פירש"י כגון בנדרי עינוי נפש, אם ארחץ אם אתקשט. קשיא לי, תינח נדרי עינוי נפש [שאינו מיפר]. דברים שבינו לבינה [שכל בעל מיפר לאשתו], מאי איכא למימר? ועוד, דהא טעמא לאו משום שלא תתגנה היא, אלא דאורייתא היא, וכדרבי פנחס דאמר [לעיל כט ב] "כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת" [ובערוך לנר תמה עוד, דמה בכך שאין את טעם הפסוק, והרי לא קיימא לן כרבי שמעון דדריש טעמא דקרא], וראה מה שפירש הרשב"א, וראה עוד מה שכתבו התוספות לעיל פט א ד"ה מאי.

אמר ליה [לו] רב חסדא לרבה: בעאי לאותובך [רציתי להקשות עליך] מדין ערל, שגזרו חכמים במי שהתגייר בערב פסח שאסור לו לאכול בקרבן פסח, משום שנחשב כטמא, אף שחובה עליו מן התורה להקריב, ומדין הזאה של מי חטאת לטהר את מי שנטמא במת, שאוסרים חכמים להזות על הטמא בערב פסח שחל להיות בשבת, למרות שבכך מבטלים אותו ממצות קרבן פסח.

ומדין אזמל של מילה, שגזרו חכמים שלא להוליכו בשבת, אף על פי שמבטלים בכך מצות מילה בזמנה שהיא מהתורה, ומדין סדין של פשתן, שאסרו חכמים להטיל בסדין ציצית של צמר, גזירה משום כסות לילה שפטורה מציצית, שאם היו בה ציציות צמר חייב על לבישתה משום שעטנז, ומבטלים בכך מצות ציצית.

וכן מדין כבשי עצרת, שגזרו חכמים שלא לזרוק דמם של כבשי עצרת שנשחטו שלא לשמם כשחלה עצרת בשבת, אף על פי שמן התורה אין זריקה זו אסורה ובכך מבטלים שלוש מצוות שמן התורה: זריקת הדם, הקטרת אימורים ואכילת הבשר. וכן שופר שמצוה לתקוע בו בראש השנה, וגזרו חכמים שלא לתקוע בו כשחל בשבת, שמא יטלטלנו ארבע אמות ברשות הרבים.

וכן לולב שבגזירת חכמים אין נוטלים אותו ביום הראשון של חג הסוכות שחל בשבת, מאותו הטעם. השתא דשנית לן [עכשיו שתרצת לנו] כי "שב ואל תעשה" לא מיעקר הוא [איננו נקרא עקירה], כולהו נמי [כל אלה גם כן] "שב ואל תעשה" נינהו [הם].

תא שמע [בא ושמע] ראיה אחרת, נאמר לגבי נביא אמת: "אליו תשמעון" (דברים יח, טו) — אפילו אומר לך הנביא: עבור על אחת מכל מצות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב קרבן לה' בזמן שיש איסור כרת להקריב קרבנות מחוץ לבית המקדש, הכל אם מתיר לפי שעה — שמע לו. משמע שעוקרים דבר מן התורה על ידי מעשה!

ומשיבים: שאני התם [שונה שם] דכתיב [שנאמר]: "אליו תשמעון" ומצות עשה היא לשמוע בקול הנביא, ועשה זה דוחה מצות לא תעשה. ושואלים: וליגמר מיניה [ושנלמד ממנו] גם לדברי חכמים, שכוחם לענין זה ככוח הנביא! ומשיבים: מיגדר מילתא שאני [לגדור דבר זה שונה]. שכיון שנעשה הדבר כדי לעשות תקנה ולהרחיק את ישראל מעבודה זרה, בכגון זה מותר לעקור דבר מן התורה במעשה, אבל אין חכמים רשאים לעשות כן משום גזירה או חשש בלבד.

תא שמע [בא ושמע] ראיה ממקום אחר: אמרו חכמים שלא יבטל אדם גט ששלח לאשתו לאחר שמסרו לשליח, בלי ידיעת האשה שמא תחשוב שהיא גרושה ותינשא לאחר באיסור. ואם בטלו בכל זאת — מבוטל, אלו דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו יכול לא לבטלו, וגם לא להוסיף על תנאו שהיה בו. שאם כן, שיכול לבטלו — מה כח בית דין יפה שגזרו שלא יבטל.

והא הכא [והרי כאן] בגט זה, דמדאורייתא [שמן התורה] בטל הגט ומשום הטעם של "מה כח בית דין" אין הביטול נחשב וקא שרינן [ומתירים אנו] על ידי כך אשת איש לעלמא [לעולם, להינשא לכל אדם]! ומשיבים: מדיני נישואין אין ראיה, כי מאן [מי] שמקדש אשה — אדעתא דרבנן [על דעת חכמים] הוא מקדש, ובמקרה כזה אפקעינהו רבנן [הפקיעו חכמים] את הקידושין קידש אותה בתחילה,

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: התינח דקדיש בכספא [זה נוח במקרה שקידש בכסף] שאז אפשר לומר שהפקירו חכמים את כסף הקידושין וממילא בטלו הקידושין, אולם אם קדיש [קידש] בביאה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: שויוה רבנן [עשו אותה חכמים] לבעילתו שבעל אותה, כבעילת זנות. שהרי אף כאן הקידושין, כלומר, כוח הקנין שבדבר, הוא על דעת חכמים, והם אמרו שבמקרה כזה לא ייחשב הדבר לקנין.

תא שמע [בוא ושמע], אמר ר' אלעזר בן יעקב: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, כלומר, בדברים שלא נאמר בתורה שיש להעניש עליהם, ולא משום לעבור (שעברו) על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה. וכגון מעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים, ורכיבה על סוס אינה אסורה אלא מדברי סופרים — והביאוהו לבית דין וסקלוהו כמחלל שבת, לא מפני שהיה ראוי לכך, שהרי, כאמור, אין ברכיבה איסור סקילה, אלא שהשעה היתה צריכה לכך שהיו מזלזלים באיסורי שבת.

ושוב מעשה באדם אחד שהטיח (בעל) באשתו שלו תחת התאנה בחוץ, והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך שהרי אין איסור תורה אם הוא בועל את אשתו בכל מקום שירצה, אלא שהשעה היתה צריכה לכך מפני שרצו למעט את הפריצות. משמע שבית דין עוקרים דבר מן התורה אפילו על ידי מעשה בפועל כמו סקילה! ומשיבים: מיגדר מילתא שאני [לגדור דבר שונה] ובזה כבר אמרנו שבית דין (כנביא) מותר להם לעקור דבר מן התורה, כדי לחזק את קיום התורה בכללה.

א שנינו במשנה: ולא זה וזה בעלה הראשון והשני מטמאין לה אם היו כהנים. ושואלים: מנלן [מניין לנו] הדבר? ומסבירים: דכתיב [שנאמר]: "כי אם לשארו הקרב אליו" (ויקרא כא, ב), ואמר מר [החכם]: "שארו" — זו אשתו,

וכתיב [ונאמר]: "לא יטמא בעל בעמיו להחלו" (שם ד), וכדי שלא תהיה סתירה בפסוקים יש לומר שיש בעל שמיטמא לאשתו, ויש בעל שאין מיטמא. הא כיצד? מיטמא הוא לאשתו הכשרה, ואינו מיטמא לאשתו הפסולה וכיון שזו פסולה לשניהם אינם מיטמאים לה.

ב עוד שנינו במשנה שלא זה וזה זכאין במציאתה וכו'. ומסבירים: טעמא מאי אמור רבנן [מה טעם אמרו חכמים] שמציאת אשה שייכת לבעלה — כי היכי [כדי] שלא תיהוי ליה [תהיה לו] איבה כלפיה, אם היא מוצאת דבר ואיננה נותנת לו, ומשתמשת בדברים לעצמה. אבל הכא — תיהוי ליה [כאן שתהיה לו] איבה ואיבה, שהרי אנו רוצים שיוציאנה.

ג וכן שנינו במשנה ששניהם אינם זכאים במעשה ידיה. טעמא מאי אמרי רבנן [מה טעם אמרו חכמים] שמעשה ידיה של אשה שייכים לבעלה — משום דקאכלה מזוני [שאוכלת מזונות] משלו, הכא [כאן] כיון דמזוני לית [שמזונות אין] לה ממנו — מעשה ידיה לאו דידיה [אינם שלו].

ד ועוד שנינו: לא מיפר נדריה, ומסבירים: טעמא מאי אמר רחמנא [מה טעם אומרת התורה] כי בעל מיפר את נדרי אשתו — כדי שלא תידור נדר כזה שתגרום בכך שתתגנה עליו על ידי נדר זה, כגון שלא תתרחץ או תתקשט, הכא [כאן] תתגנה ותתגנה, שהרי רוצים אנו שיוציאנה.

ה עוד שנינו במשנה: היתה בת ישראל — נפסלה מן הכהונה וכו'.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Ḥisda said to Rabba: I wanted to raise a difficulty against you from the halakha of an uncircumcised man. The Sages decreed that one who converts on the eve of Passover may not partake of the Paschal lamb, due to his ritual impurity. According to Beit Hillel, one who separates from the foreskin by being circumcised is ritually impure like one who separates from the grave (Pesaḥim 92a). This is the halakha despite the fact that by Torah law he is obligated to bring the offering. Rav Ḥisda continued: And I also thought of asking from the case of sprinkling the waters of a purification offering for one who became ritually impure through contact with a corpse, as the Sages rendered it prohibited for one who is impure to receive the sprinkling on the eve of Passover that occurred on Shabbat, although this prevents him from partaking of the Paschal lamb.

And I was likewise going to raise a question from the case of a circumcision knife, which the Sages decreed may not be carried on Shabbat, despite the fact that this entails the neglect of a Torah mitzva. And I also wanted to raise a question from the case of a linen cloak, on which the Sages did not allow one to place ritual fringes made of wool. This is a decree that was issued lest he do the same with a garment worn only at night, which is exempt from fringes, and therefore this would be a mixture of wool and linen that is forbidden, although this means that he is unable to fulfill the mitzva of ritual fringes.

And likewise I wanted to mention a difficulty from the case of the lambs sacrificed on Shavuot. When the festival of Shavuot occurs on Shabbat, the Sages rendered it prohibited to sprinkle the blood of its sacrificial lambs if the offerings had not been slaughtered with the proper intention, despite the fact that the sprinkling itself is not prohibited by Torah law. And similarly, there is a difficulty with regard to the halakha of the shofar, which is sounded on Rosh HaShana, and yet the Sages rendered it prohibited for it to be blown on Shabbat, lest one carry it four cubits in the public domain.

And finally I wished to raise a difficulty from the case of a lulav, which may not be carried on the first day of Sukkot that occurred on Shabbat, for the same reason the Sages rendered it prohibited to sound the shofar on Rosh HaShana that occurs on Shabbat. However, now that you have resolved for us that an action defined as a case of: Sit and refrain from action, is not considered uprooting, all these are also cases of sit and refrain from action.

The Gemara suggests: Come and hear another proof. The verse states with regard to a true prophet: “To him you shall listen” (Deuteronomy 18:15). From here it is derived that even if the prophet says to you: Transgress one of the mitzvot of the Torah, for example, as in the case of Elijah at Mount Carmel, who brought an offering to God on that mountain during a period when it was forbidden on pain of karet to sacrifice offerings outside the Temple, with regard to everything that he permits for the requirement of the hour, you must listen to him. This indicates that a Torah mitzva can indeed be uprooted in an active manner.

The Gemara answers: There it is different, as it is written: “To him you shall listen,” which means that it is a positive mitzva to obey a prophet, and a positive mitzva overrides a prohibition. The Gemara asks: And let him derive from this case a principle that the Sages have the same power as a prophet. The Gemara answers: Safeguarding a matter is different. Since Elijah acted with the aim of preventing the Jewish people from worshipping idols, it was temporarily permitted for him to override a mitzva, in order to strengthen Torah observance with regard to a particular matter in which the people are lax.

The Gemara suggests another proof. Come and hear: The Sages rendered it prohibited for a man who has sent a bill of divorce to his wife to cancel it in the presence of a court without her knowledge after he has given the bill of divorce to his messenger but before she gets the document. The prohibition was instituted to prevent a situation where the messenger, who is unaware of the cancellation, gives her the bill of divorce and she marries another man under the mistaken impression that she is divorced. If he proceeded to nullify it regardless, it is nullified; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabban Shimon ben Gamliel says: He cannot nullify or add to its condition in a case where the bill of divorce included a stipulation. For if so, i.e., if he has the ability to cancel the bill of divorce, what good is the power of the court in their decree that one may not do so?

The Gemara explains the proof from this source: And here it is a case where by Torah law, the bill of divorce is nullified, and yet due to the reason of: What good is the power of the court, his nullification is ineffective, which means that we permit a married woman to all men. The Gemara answers: The halakhot of marriage afford no proof, as with regard to one who betroths a woman, he betroths on the authorization of the Sages, and in this case the Sages nullified the betrothal, which they can do because their consent was required for the betrothal to be effective in the first place.

Ravina said to Rav Ashi: This works out well in a case when he betrothed with money, as it can be explained that the Sages declared the money ownerless, thereby negating the betrothal. However, if he betrothed by means of sexual relations, what can be said? The Gemara answers: The Sages equated his relations with this woman with licentious sexual intercourse. Since in this situation as well the acquisition of betrothal is effective only by authorization of the Sages, they have the power to declare it invalid.

The Gemara cites yet another relevant source. Come and hear, as Rabbi Elazar ben Ya’akov said: I have heard that the reason why the court may administer lashes and punish not by Torah law, i.e., in response to actions for which one is not liable to receive punishment by Torah law, is not so as to transgress matters of Torah, but to establish a safeguard for the Torah. And an example of this is an incident involving a certain person who rode on a horse on Shabbat in the days of the Greeks, an act that is prohibited by rabbinic law, and they brought him to the court and they stoned him as a desecrator of Shabbat. They did so not because he was deserving of this, as riding a horse is not punishable by stoning by Torah law, but because the hour required it, as at that time Jews were negligent with regard to Shabbat observance.

And again, an incident occurred involving a certain person who cohabited with his own wife under a fig tree in plain view, and they brought him to the court and flogged him, not because this punishment was fitting for him, as it is not prohibited by the Torah for one to engage in relations with his wife wherever he chooses, but because the hour required it, to discourage others from engaging in licentious behavior. This shows that the court can uproot a Torah mitzva even by means of a positive action such as stoning. The Gemara answers: Safeguarding a matter is different. As stated above, the court may uproot a Torah mitzva so as to strengthen Torah observance in general, as was the case with the prophet Elijah.

§ The mishna taught: Neither this one, her first husband, nor that one, her second, may become impure for her, if they were priests. The Gemara asks: From where do we derive this halakha? The Gemara explains that it is written: “But to his relative, who is close to him, for her he may defile himself” (Leviticus 21:2), and the Master said: “His relative” is his wife.

And it is further written: “He shall not defile himself, a husband among his people, to profane himself” (Leviticus 21:4). It may be inferred from this apparent contradiction between the verses that there is a husband who becomes impure for his wife, and there is a husband who does not become impure. How so? He becomes impure for his fit wife, but he does not become impure for his disqualified wife. Since in the case of the mishna, the woman in question is disqualified with regard to both men, neither of them may become impure for her.

§ The mishna further taught: Neither this one nor that one is entitled to her found articles. The Gemara explains: What is the reason that the Sages said that the found object of a wife belongs to her husband? So that he should not harbor enmity toward her, due to her refusal to give him the item she found. Here, however, let him harbor much enmity toward her, as the Sages want him to divorce her.

§ And the mishna also taught that neither man is entitled to her earnings. The Gemara explains: What is the reason that the Sages said that a wife’s earnings belong to her husband? Because she eats his food. In this case here, since she does not have rights to his food, her earnings are not his either.

§ And the mishna further taught that they may not nullify her vows. The Gemara similarly explains: What is the reason that the Merciful One states that a husband may nullify his wife’s vows? So that she should not have to fulfill a vow that will cause her to become repulsive to him, such as refraining from washing or from applying cosmetics. Here, let her be highly repulsive, as the Sages want their relationship to end.

§ The mishna taught that if she was an Israelite woman, she is disqualified from marrying into the priesthood.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הכל לפי השעה שמע לו. קשיא לן, אדרבא איפכא קשיא דמשמע לפי השעה שמע לו אבל לתקן לדורות לא אלמא אין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה לא קשיא דכל תקנות חכמים לפי השעה הם משום גדר דבר וקס"ד דלא אמרו לפי השעה אלא להוציא נביא שאמר חזר בו הקב"ה ממצוה פלונית ואינו רוצה שתעשו אותה לעולם שאין שומעין לו ואקשינן ונגמר מינה ומסקי' מגדר מלתא שאני פי' אלא מגדר מלתא שאני וה"ה לב"ד דגמרי' מינה כדאמרינן לקמן בסמוך.

ולא זה וזה מטמאין לה מנא לן. פי' ליכא למימר משום קנסא כשארא דמאי איכפת ליה.

ודאמרינן הכא תהוי לה איבה. מ"מ אלמנה לכ"ג נמי מציאתה לבעלה [ולא אמרינן] תהוי לה איבה [דשאני הכא דאין לה כתובה ותנאי כתובה] אלא דהכא כיון שכל הקנסות על האשה ולא על האיש לפיכך הוצרכו לפרש שאף זה קנס לה שלא תהא כנשכרת מציאתה אבל התם לא חלקו חכמים בין כתובה לתנאי כתובה וכיון שיש לה כתובה יש לה נמי תנאי כתובה [ובדין שתהא מציאתה שלו] חוץ ממזונות שאין מחזיקין ידי עובדי עבירה אבל לאחר מיתה יש לה ושניות שאין להן כחובה אין להן כל אלו כדתניא בתוספתא (ב,ג) וכדכתבי' (פ"ד ע"א, ד"ה ואין לה).

ונגמר מינה מגדר מלתא שאני. יש מי שפירש (עיין רמב"ן) אלא מיגד מלתא שאני והוא הדין לבית דין דגמרינן מינה. ואינה מחוור דאם כן הוה ליה למימר אלא מיגדר מלתא שאני. ועוד מאי שאני הכין הוה ליה למימר אלא מיגדר מלתא שפיר דמי או כיוצא בלשון זה. ורבינו חננאל ורש"י ז"ל לא פירשו כן אלא התם דוקא משום מיגדר מלתא לעשות סייג ותקנה כי התם שהשיבן על ידי כך מעבודה זרה. וכן לקמן מפני שהיו פרוצין בעריות או שהיו מזלזלין בשביתת בשבת אבל בעלמא לא.

ולא זה וזה מטמאין לה. מאי טעמא כלומר שאין לומר כאן משום קנס כשארא דהכא מאי איכפת ליה.

מציאה מאי טעמא תקינו ליה רבנן משום איבה הכי תהוי ליה איבה. ואף על גב דאלמנה לכהן גדול זכאי במציאתה כדאיתא בתוספתא פ"ב דמכילתין (ה"ג) התם הוא דכיון שהיא כאשתו לכל דבר ונוטלת כתובה לא חלקו חכמים בין כתובה לתנאי כתובה, ומזונות בלבד הוא דאין לה מחיים דבעל כדאיתא בפרק יש מותרות (יבמות פה, א) משום דאין מחזיקין ידי עוברי עבירה, אבל שאר תנאי כתובה אית לה והכא אצטריכא להאי טעמא דאיבה משום דהוה סלקא דעתך דלדידה דעבדא איסורא קנסינן אבל מדידה לדידיה לא קנסינן כדי שלא תהא חוטאה ונשכרת, קא משמע לן משום דתהוי לה איבה קנסינן נמי מדידה לדידיה. עוד יש לי לפרש דבמציאה דינא קתני כדרך שאמרו במעשה ידיה והכי קאמר, מאי טעמא אמור רבנן מציאת אשה לבעלה דהא מדינא שלה היא, אלא תקנו שתהא שלו משום איבה אבל הכא לא איכפת לה אם תהא ליה איבה דבעמוד והוצא קאי כטעמא דאמרינן במעשה ידיה, דכל שאינה ניזונת אין מעשה ידיה של בעל דלא מפקינן מינה לדידיה לא מעשה ידיה ולא מציאתה כי היכי דלא מפקינן מיניה לדידה.

כדי שלא תתגנה. פירש רש"י ז"ל כגון בנדרי ענוי נפש אם ארחץ אם אתקשט. קשיא לי תינח נדרי ענוי נפש, דברים שבינו לבינה מאי איכא למימר. ועוד דהא טעמא לאו משום שלא תתגנה היא אלא דאורייתא וכדר' פנחס אמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. על כן נראה לפרש דהכי קאמר הא דאמר ר' פנחס שהנודרת על דעת בעלה היא נודרת איהי מכוונת על דעת בעלה שלא תתגנה עליו, והכא כיון דלמיפק קיימא אינה נודרת על דעתו. ודברים שבינו לבינה נמי כיון דלמיפק קיימא שוב לא משתעבדא ליה, ואי משום שלא תתגנה על בעלה כשהיא נודרת בדברים שבינו לבינה לא איכפת לה דתתגנה ותתגנה.

ת"ש אליו תשמעון עד הכל לפי השעה שמע לו וא"ת ולמה ליה דאדרבה שאני התם כדקאמר לפי שעה שהוא הוראת שעה בעלמא. הא לתקן לדורות כן אין שומעי' לו וי"ל דהשתא קס"ד דנקט לפי שעה לומר שהנביא או ב"ד מורין כן אפי' לדורות לצורך שום תיקון ושום סייג לתורה ולאפוקי שלא יאמרו חזר בו הקב"ה ממצוה זו שזה בכלל לא תגרע ממנו:

ונגמר מיניה ופרקי' מגדר מילתא שאני אבל פרש"י ז"ל שאני התם שעשו כן לעשות גדר ותקנה לכל ישראל בזה השיבם מעבודת כוכבים וכן לקמן שהיו פרוצים בעריות או שהיו מזלזלים בשבתות אבל בעלמא לא ויש שפיר' שב ואל תעשה שאני מגדר מילתא שאני כלומר לעולם שפיר גמרינן מינה ותריץ הכי דהתם מיגדר מילת' לשעה אבל לעקור דבר מן התור' לדורות לא וכן הלכתא דשב ואל תעשה ב"ד עוקרי' או אפי' לא תעשה לצורך השעה או הפקר ממון לעולם אבל לעקור לד"ת לדורות אין להם רשות:

ולא זה וזה מטמאי' לה מ"ט כלומר למה אין הראשון שהוא בעלה מן התורה מיטמא לה ובדין הוא דיכולים למימר דמשום קנסא כי זו ודאי קרא ולא ענו לה כשהוא יורש ואינו קובר אלו היה חייב לקברה מן התורה אלא דקושטא דמילתא קא משני מדאוריתא אינו מטמא לאשתו פסולה:

הא כיצד מטמא הוא לאשתו כשרה פי' דהא קרי ביה שארו אבל אשתו פסול' דבעמוד והוצי קרי' ביה לא יטמא בעל בעמיו:

ולא במציאת' מציאה מ"ט תקינו רבנן משום דלא תהוי לה איבה הכא תהוי ותהוי וא"ת א"כ אלמנה לכ"ג למה זכאי במציאת' דהתם נמי תהוי לה איבה וי"ל דשאני התם כיון דיש לה כתובה וכל תנאי כתובה חוץ ממזונות כדי שלא יהיו גורמי' לקיימה אינו בדין שלא יהא הוא זכאי במציאתה אבל הכא שאין לה תנאי כתובה ולא כתובה אע"ג דשורת הדין שלא נקנוס אותה בדידה ראו חכמי' ללכת אחר טעם עיקר התקנה כדי לקנסה לתת איבה בניהם כדי שיוציאנה:

כמו אליהו בהר הכרמל. וא"ת דלמא שאני התם [שהיה] על פי הדבור דכתיב וכדבריך כן עשיתי י"ל מדקאמר הכל לפי שעה שמע לו משמע אפי' שלא במצות המקום דאי במצות המקום לעולם יש לשמוע לו וא"ת אמאי לא משני שאני אליהו דאתחזק וי"ל מדקאמר אפילו אמר לך נביא עקור משמע דבכל נביא מיירי וה"ה לחכמים:

שויוהו רבנן לבעילתו בעילת זנות י"מ משום דרב מנגיד מאן דמקדש בביאה ולא נהירא דמ"ה לא עקרינן קדושין דאורייתא וא"ת א"כ יכולין ממזרים ליטהר שיתן לה גט ע"י שליח ויבטלנו שלא בפניו ונימא אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה ונמצאת שלא היתה אשת איש כשזנתה וכן נמי קשה ליחוש שמא יחפה על בת אחותו [ונ"ל] דאה"נ היכא שאנו רואין שהוא מתכוין לא נפקיע הקדושין. עוי"ל מההיא דשמא יחפה על בת אחותו אין זה חיפוי כיון דמן הדין יכול לעשות כן וא"ת א"כ איך מצינו מיתה באשת איש הלא התראתה הוי התראת ספק דשמא יתן לה בעלה גט ע"י שליח ויבטלנו שלא בפניו ונמצא שלא היתה אשת איש מעולם. וי"ל כיון דהשתא ודאי קא עברה דהא אשת איש היא משום מעשה שיוכל לבא לא קרינן לה התראת ספק ובזה ניחא הא דאמרינן אמרו לו אל תשתה דהוי התראת ספק לפי שכל זמן שהוא לפנינו כמו שהוא עכשיו ודאי לא עבר:

מאי טעמא אמור רבנן בעל מיפר. ותימה דהא אמרינן התם דהפרת נדרים דאורייתא וי"ל דה"פ מאי טעמא אמור רבנן בעל מיפר בנדרים שאין בהם עינוי נפש דאין מיפר מדאורייתא כי הני דאמרינן לעיל דמיפר משום דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת משום שלא תתגנה והיינו כעין שפי' לעיל גבי כתובה א"נ י"ל אמור רבנן לאו דוקא:

תניא אראב"י שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על ד"ת אלא לעשות סייג לתורה ומעשה באדם א' שרכב על הסוס בשבת בשני היונים והביאוהו לב"ד וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אל אשהשעה צריכה לכך ושוב מעשה בא' שהטיח את אשתו תחת התאנה והביאוהו לב"ד וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אל אשהשעה צריכה לכך:

לא זה וזה מטמאין לה מג"ל דכתיב כ"א לשארו הקרוב אליו ואמר מר שארו זו אשתו וכתיב ל"י בעל בעמיו יש שבעל מטמא ויש בעל שאינו מטמא הא כיצד מטמא הוא לאשתו כשירה ואינו מטמא לאשתו פסולה:

לא זו"ז זכאים במצייאתה וכו' טמעא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה משום איבה הא תהוי לה איבה:

ולא מע"י. טעמא מאי א"ר מע"י לבעלה משום דאכלה מזנוי הכא כיון דמזוני ל"ל מע"י לאו דיד' הוא:

ולא בהפ"נ ט"מ א"ר בעל מפר כדי שלא תתגנה על בעלה הכא תתגנה ותתגנה:

[בגמרא לא מפני שראוי לכך כו' וק"ק לפי סברת המקשן שמא יש כאן מיגדר מלתא איך הבין הברייתא דלעיל אליו תשמעון ל"ל למילף במקום שיש מגדר מלתא הא אף בלא מגדר מלתא עוקרין וי"ל דאה"נ דפריך הכי מתירוצו דלעיל שמתרץ מיגדר מלתא הא א"א לומר כן דא"כ קשה הא כאו אין יש מיגדר מלתא ואפ"ה עוקרין וק"ל]:

בתד"ה וליגמור מינה כו' הא משמע דאפי' בלא נביא שרי כו' משום מגדר מלתא כו' עכ"ל ק"ק אמאי לא תקשה להו אגופה דברייתא דהכא דיליף ליה מאליו תשמעון דהיינו לנביא ולאו דמסיק דמשום מגדר מלתא הא ל"ל קרא דהא מה"ט פירש בלא נביא שרי לב"ד לעבור ובתירוצם שכתבו יתיישב ודו"ק:

בתוס' בד"ה וליגמר מיניה כו'. הא משמע דאפילו בלא נביא שרי כו'. משום מגדר מלתא כו' עכ"ל ק"ק אמאי לא תקשה להו מגופה דברייתא דהכא דיליף לה מאליו תשמעון דהיינו לנביא ולמאי דמסיק משום מגדר מלתא הא ל"ל קרא דהא מה"ט אפילו בלא נביא שרי לב"ד לעבור ובתירוצם שכתבו יתיישב וק"ל:

תוד"ה ולגמור מיניה וכו' אברהם היכא שמע ליה יצחק בהר המוריה וכו' עד ואמר ר"י משום דאתחזק בנביאות היו סומכין עליו וכו'. ר"ל דלעולם אפילו לב"ד שרי לעבור משום מגדר מלתא והיינו משום דהב"ד יודעים דכשיעברו בענין זה יהיה גדר לדבר אבל התם אי לאו דהיה מוחזק איך היו סומכין עליו להקריב שחוטי חוץ כדי שירד אש מן השמים ויהיה מגדר מלתא לעבודת כוכבים שמא לא ירד האש ונמצא שיעברו על דברי תורה בחנם לכך צריך התם טעמא דמשום דהיה מוחזק בנביאות היו סומכין עליו וק"ל:

תוס' בד"ה טעמא מאי כו' מזוני עיקר כו'. נ"ב פי' תחלת התקנה לטובתה נתקנה ולא שתקנו תחת מעשה ידיה:

גמרא דכתיב כי אם לשארו כו' וכתיב לא יטמא בעל כו' יש בעל כו'. עי' מל"מ פ"א מהל' נערה הל' ה:

רש"י ד״ה צריכה לכן היתה שעת כו'. נ"ב אע"ג דאונס רחמנא פטריה ושרי אפי' לעבור אמיתת ב"ד בר מתלת. ה"מ דלא מתכוין האנס אלא להנאתו.אבל להעביר ע״ד אפי׳ אערקתא דמשנא יהרג ואל יעבור (וע' בהגר"א יו"ד סי' קנ״ז ס"ק ז׳. וע' רש"י בסנהדרין מ״ו א'):

ת"ש אליו תשמעון אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה וכו'. נסתפק מורינו הרב כמהר"ר אליעזר נחום ז"ל אי אמר הנביא לעבור על כמה מצות לשעה אם שומעין לו. או אין שומעין לו אלא דוקא כשאומר לעבור על מצוה אחת ופשיט לה מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות יסודי התורה שכתב אם יאמר לנו הנביא לעבור על אחת מכל מצות או על מצות הרבה בין קלות בין חמורות לפי שעה מצוה לשמוע לו עכ"ד. ולפום ריהטא אפשר לומר שיצא זה להרמב"ם ז"ל ממה שאמרו בתמורה ריש דף כ"ט שמנה דברים הותרו באותה הלילה חוץ לילה וזרות וכלי שרת ועצי אשרה ומוקצה ונעבד וכלי אשרה הרי דהותרו כמה דברים לפי שעה וסובר הרמב"ם ז"ל דכיון דהש"ס השמיענו דהותרו כל אלו האסורין הוא להשמיענו דגם נביא שיאמר לפי שעה לעבור כמה מצות נשמע לו אעפ"י שהן מצות חלוקות ויש לדחות. ועיין בהרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות ממרים ואין כאן מקום להאריך:

אמר ר' אליעזר ן' יעקב שמעתי שב"ד מכין ועונשין וכו' כתב הרב עיון יעקב וז"ל אראב"י שמעתי כי ר' אליעזר לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו כדאיתא בסוכה דף כ"ח אך מהסוגי' משמע כי אין זה ראב"י רק ר"א סתם שבתנאים והוא ר"א ן' שמוע עכ"ל:
ועמו הסליחה דההיא דסוכה הוא ר' אליעזר הגדול תלמיד רבן יוחנן ן' זכאי כמבואר שם בש"ס. ור' אלעזר בן שמוע הוא ר' אלעזר ולא ר' אליעזר ור' אלעזר בן שמוע הוא מתלמידי ר' עקיבא כמבואר במכילתין דף ס"ב. ואעיקרא דמילתא אדרבא מדקאמר במימרא זו שמעתי משמע דזוהי ששמע וכיוצא בה דקאמר שמעתי ושאר מימרות הם מסברתו מדאיכא מימרות הרבה דלא קאמר שמעתי ובקצת קאמר שמעתי ואי כל מאי דקאמר מפי השמועה הו"ל להשוות מדותיו בכל המימרות או דלימא בכלהו שמעתי או לימא בכלהו סתם:

שב"ד מכין ועונשין וכו' איכא פלוגתא דרבוותא אי סנהדרין בעי להא מילתא או סתם ב"ך והארכנו בעניותנו בענין זה בספרי הקטן ברכי יוסף בח"מ סי' ב' בס"ד:

אמר ליה. רב חסדא לרבא: בעאי לאותובך ערל והזאה וכו'. דכל הני עוקרין בית דין דבר מן התורה: ערל. דאמר בפסחים (דף צב.) הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר וגר שנתגייר ערב הפסח אין שוחטין עליו ואמר בגמרא טעמא דבית הלל גזירה שמא יטמא לשנה הבאה כו' בפרק האשה אלמא משום גזירה דרבנן מבטלינן ליה מפסח: הזאה. שבות ולית עלה בשבת אלא איסורא דרבנן ועומדת בפני הפסח ומבטלתו דאמרי' הזאה שבות ואינה דוחה שבת: ואזמל. לגבי מילה אמור רבנן (שבת דף קל:) אין מביאין אותו דרך גגות וקרפיפות והוצאה דידהו מדרבנן ומיעקרא מילה בזמנה: וסדין בציצית. דמדאורייתא שרי דכתיב (דברים כב) לא תלבש שעטנז אבל גדילים תעשה לך וגזור רבנן משום כסות לילה שפטור מן הציצית והוי כלאים שלא במקום מצוה במסכת מנחות בהתכלת (דף מ.): וכבשי עצרת. לא קבלתי מרבותי ומ''מ כך נראה בעיני וכשר הדבר ששנו בתוספתא ומייתי לה במסכת ביצה בגמרא פרק שני (דף כ:) כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן הדם יזרק והבשר יאכל דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה והרי הן כשלמים דעלמא ואם היתה שבת שחלה עצרת בשבת וניתנה שבת לדחות אצל לשמן וטעה זה ושגג בשלא לשמן לא יזרוק ואם זרק הורצה כו' והא הכא דזריקה בשבת שבות בעלמא הוא כדשנינן התם שאני שבות דשבת כו' וקתני לא יזרוק ועקרא שבות דרבנן ג' עשה דזריקת דם ודהקטרת אימורים ודאכילת בשר אלא שב ואל תעשה שאני: שופר ולולב מצות עשה ומבטלינן להו בשבת מדרבנן משום גזירה שמא יטלנו בידו כו': אליו תשמעון. בנביא אמת כתיב: כגון אליהו בהר הכרמל. שהקריב בבמה ושעת איסור הבמות היתה ואיכא כרת דשחוטי חוץ וכרת דהעלאה: מיגדר מילתא. לעשות גדר ותקנה כי התם שהשיבן על ידי כן מעבודת כוכבים: ביטלו. בעל ששלח גט לאשתו וקדם ובא אצלה או ששלח לה שליח ואמר לה גט ששלחתי לך בטל הוא הרי זה בטל ותנן (גיטין דף לב.) בראשונה היה עושה בית דין במקום אחר ומבטלו ולא היה מודיע לה התקין רבן גמליאל הזקן שלא יהיו עושין כן מפני תקון העולם דזימנין דמבטל ולא ידעה ואינסבא ובניה ממזרים ועלה תני בטלו לגט לפני בית דין במקום אחר אחר תקנת רבן גמליאל מבוטל: והא הכא דמדאורייתא מצי מבטל ליה. עד דמטי לידה דכתיב (דברים כד) ונתן בידה ועד דמטי לידה לאו גיטא הוא: מה כח ב''ד יפה. שהתקינו שלא לעשות כן: אדעתא דרבנן. תולה בדעת חכמים דהא כדת משה וישראל קאמר: ואפקעינהו רבנן. על ידי גט זה לקידושין מינה ושוינהו למעות דקידושין מתנה למפרע דהפקר ב''ד היה הפקר: התינח קדיש בכספא. איכא למימר אפקעתא דשוינהו למעות מתנה: קדיש בביאה. מאי אפקעתא איכא למימר האי ביאה מאי שויוה: א''ל. כיון דבדעתא דרבנן תלה ורבנן אמור דכי יהיב לה גט כי האי תבטל ביאה דתיהוי בעילת זנות ואית דאמרי תינח קדיש בכספא דקידושי כסף דרבנן קדיש בביאה דקידושין דמדאורייתא נינהו מאי איכא למימר וטעות גדול הוא בידם דקידושי כסף דאורייתא נינהו ומג''ש דקיחה קיחה משדה עפרון גמר לה במסכת קידושין (דף ב.) וג''ש בסיני נאמרה וכל י''ג מדות ואי קידושי כסף מדרבנן מי קטלינן נפשא עלייהו דבעל ארוסה בסקילה ועוד מאי שינויא דשני שויוה רבנן כו' הא קשיא ליה היכי מצו רבנן לאפקועי מידי דאורייתא ומשני ליה שויוה רבנן הא נמי אפקעתא היא: שהיה רוכב על סוס. ואלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין ע''ג בהמה (ביצה דף לו:): וסקלוהו. כמחלל שבת גמור: צריכה לכך. היתה עת צרה והיו פרוצין בעבירה: שהטיח. בעל: כדי שלא תתגנה על בעלה. כגון נדרי עינוי נפש שלא ארחץ שלא אתקשט:

כולהו נמי שב ואל תעשה הוא. וא''ת סדין בציצית היכי הוי שב ואל תעשה דכי מכסה בטלית דבת חיובא היא ואין בו ציצית הרי עובר בידים וי''ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר ואשר תכסה בה אתא לדרשא אחרינא כדאמרינן במנחות (דף מא. ושם) ולאחר שנתעטף דמתחייב שב ואל תעשה הוא וא''ת בפרק מי שמתו (ברכות כ. ושם.) משמע כשהוא לבוש כלאים ואין פושטן לא חשיב שב ואל תעשה אלא עמוד ועשה ואר''י דשאני כלאים דעיקר האיסור בשעת לבישה שלבש באיסור אבל כאן לא מתחייב עד אחר שנתעטף כדפרישית ומיהו קשה מדמברכינן להתעטף בציצית משמע דבשעת העיטוף עביד מצוה ומלשון להתעטף מוכיחות נמי [בה''ג] דקיימא לן בציצית דחובת גברא הוא: וליגמר מיניה. וא''ת שאני התם דעל פי הדבור היה מתנבא לעבור והיכי נגמר מיניה לעבור משום תקנתא דרבנן שלא על פי הדבור ונראה דכיון דעל פי הדבור שרי משום צורך שעה הוא הדין שלא . על פי הדבור שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה כדנפקא לן במגילה (דף ב:) מקראי וא''ת דאמר בפרק אלו הן הנחנקים (סנהדרין פט: ושם) היכא דמוחזק שאני דאי לא תימא הכי אברהם היכי שמע ליה יצחק בהר המוריה אליהו בהר הכרמל היכי סמכי עליה ועבדי שחוטי חוץ אלא היכא דמוחזק שאני ובאליהו למה לן משום דמוחזק הא משמע דאפילו בלא נביא שרי נמי לבית דין לעבור משום מיגדר מילתא ואר''י משום דאיתחזק בנביאות היו סומכים עליו במה שהיה מבטיח בירידת אש ושוחטים על הבטחתו קדשים בחוץ שבזכותו ותפלתו תרד אש מן השמים ויהיה מיגדר מילתא שיתקדש שמו של הקב''ה ברבים וע''י כך יחזרו ישראל למוטב: כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. פי' בפרק השולח (גיטין לג.) [וע''ע תוס' ב''ב מח:]: טעמא מאי אמור רבנן מציאת האשה לבעלה משום דלא תיהוי ליה איבה. תימה דבריש מציאת האשה (כתובות סו. ושם) דאמרי מציאתה כהעדפה על ידי הדחק דמי משמע דמציאתה תחת מזונות כמו מעשה ידיה כיון דמדמי ליה להעדפה והכא משמע טעמא דמציאה משום איבה ומיהו מצינו למימר דמעשה ידיה משום איבה הן כדאמר בפרק אע''פ (שם נח:) קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה אבל קשיא כיון דמציאה ומעשה ידיה תרוייהו משום מזונות ואיבה מאי שנא דגבי מציאה קאמר טעמא משום איבה וגבי מעשה ידיה קאמר משום דקמתזנא הוה ליה למימר בתרוייהו חד טעמא: היתה בת ישראל נפסלה מן הכהונה פשיטא. וא''ת אמאי פשיטא והא בפרק ד' אחין (לעיל לה. ושם) איצטריך ליה למידק ממתניתין דאשת ישראל שנאנסה דפסולה מן הכהונה ואומר ר''י דהתם לא איצטריך למידק אלא משום שאף על פי שמותרת לבעלה אפי' הכי פסולה לכהונה אבל הכא כיון דאשמעינן מתני' דאסורה לבעלה מדרבנן דקתני תצא מזה ומזה פשיטא דפסולה נמי לכהונה כיון דמדרבנן נמי קרינן ביה ונטמאה:

דף צ - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד