יבמות צ ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צ - א

עוד הקשה רב חסדא מהמשך הברייתא, ששנינו: ואוכלת בגינו תרומה.

ואם אין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה, הרי כיון שמן התורה זרה היא ואינה אוכלת, לא היה כח ביד חכמים לעקור דין תורה ולהתיר לה אכילת תרומה!? ^[1]

ודחה רבה: אכן אינה אוכלת בתרומה דאורייתא, ולא אמרו "ואוכלת בגינו תרומה" אלא בתרומה דרבנן, כגון תרומה מתבואה שגדלה בעציץ שאינו נקוב, שמן התורה אינה תרומה, וזרים מותרים בה.

א. זר האוכל תרומה בשוגג, צריך להפריש לתשלומי תרומה פירות חולין, כפי מה שאכל, והן נעשין תרומה, ונותנן לכהן שאכל ממנו. ופירות אלו נקראים "תשלומי תרומה". ואם אכל תרומה במזיד הרי זה משלם לכהן אפילו מעות [שיטת רוב הראשונים. אך הרמב"ם בפרק י' מתרומות, חולק].

ב. היתה התרומה שייכת לזר, כגון שירש זר תרומה מאבי אמו כהן, ואכלה, הרי הוא מפריש פירות חולין לתשלומי תרומה, ונוטלן לעצמו, וימכרם לכהן בדמי תרומה.

ג. נסתפקו בגמרא פסחים [לב א] לפי מה הוא מפריש את הפירות לתשלומי תרומה, האם לפי ערך השיווי הממוני של התרומה שאכל, והוא נקרא "לפי דמים משלם". או לפי כמות התרומה שאכל. שאם אכל קב משלם קב. והוא נקרא "לפי מדה משלם". ובגמרא שם מבואר נפקא מינה בספק זה, כאשר השתנה ערך התרומה מיום שאכל עד יום שבא לשלם, ונחלקו הראשונים כיצד קיימא לן להלכה.

תא שמע, הביא רב חסדא ראיה נוספת שיכולים חכמים לעקור דבר מן התורה:

מהא דתניא: אכל זר תרומה טמאה בשוגג, הרי זה משלם חולין טהורים. ^[2]

והם נעשין תרומה, וניתנים לכהן שאכל את התרומה ממנו [ובהמשך הגמרא מבואר שאין הדין כן, כי למה ישלם חולין טהורים].

עבר ושילם חולין טמאים -

סומכוס אומר משום רבי מאיר: אם שילם בשוגג חולין טמאים, שהיה סבור שטהורים הן, הרי תשלומיו תשלומין.

ואם שילם חולין טמאים במזיד, שהיה יודע שטמאים הן - אין תשלומיו תשלומין כלל, משום קנס. וחוזר ומשלם חולין אחרים, והן נעשין תרומה [הכי סלקא דעתין].

וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה תשלומיו תשלומין, והן נעשין תרומה וממון כהן. ואם קידש בהן הכהן אשה הרי היא מקודשת. וחוזר ומשלם חולין טהורין, משום קנס, ואינן נעשין תרומה [רש"י גיטין נד א].

והוינן בה בדברי סומכוס: מדוע אם שילם חולין טמאים במזיד - שהיה יודע שחולין טמאים הם - אין תשלומיו תשלומין, ומשום דקנסינן ליה.

והרי אפילו שיודע הוא שהם טמאים, איזה "מזיד" יש כאן? ^[3] והרי הוא נתכוין לתשלומין הגונים ותבוא עליו ברכה!

דהרי הישראל אכל מיניה [מן הכהן] מידי דלא קחזי ליה אפילו בימי טומאתו [אכל תרומה טמאה, שאינה ראויה לכהן לאכילה אפילו בימי טומאתו] שתרומה טמאה אסורה באכילה. ^[4]

וקא משלם לכהן חולין טמאין, שהם מידי דקחזי ליה בימי טומאתו [חולין טמאין ראויים לו בימי טומאתו, אבל בימי טהרתו אין ראויים לו שאינו רוצה ליטמא]. ^[5] ואמר רבא לפרש, ואמרי לה כדי [שם חכם] הוא זה שפירשה:

חסורי מיחסרא, והכי קתני:

אכל תרומה טמאה - משלם כל דהו. בין חולין טמאים בין חולין טהורים.

אבל אכל תרומה טהורה - משלם חולין טהורין.

ואם שילם חולין טמאים עבור התרומה הטהורה שאכל -

סומכוס אומר משום רבי מאיר: בשוגג - תשלומיו תשלומין. ^[6]

במזיד - אין תשלומיו תשלומין.

וחכמים אומרים: בין בשוגג בין במזיד - תשלומיו תשלומין.

וחוזר ומשלם חולין טהורין.

ומוכיח רב חסדא: והא הכא, כשאכל תרומה טהורה, דמדאורייתא, תשלומי מעליא הוי, אף כשמשלם חולין טמאין. ^[7]

ונמצא, דמדאורייתא, אי מקדש בהו [בתשלומין שקיבל] הכהן אשה - תפסו לה קדושי, שהרי שלו הם.

ובכל זאת אמור רבנן, לדעת סומכוס משום רבי מאיר, שאם שילם במזיד אין תשלומיו תשלומין, ובכך קשרינן אשת איש לעלמא [ומתירים אנו אשת איש לכל העולם].

והרי זה עקירת דבר מן התורה!? ^[8] ודחה רבה: מאי "במזיד אין תשלומיו תשלומין" דקאמר רבי מאיר -

אין הכוונה שאינן נעשין של כהן.

אלא, דבעי הישראל למיהדר שלומי עוד חולין טהורין [צריך לחזור ולשלם עוד חולין טהורים].

ותמהינן: אי הכי, סומכוס - היינו רבנן!

שאף הם אמרו "תשלומיו תשלומין וחוזר ומשלם חולין טהורין"!?

אמר פירש רב אחא בריה דרב איקא: אין מחלוקת סומכוס ורבנן אם תשלומיו תשלומין לגמרי או לא.

אלא לכולי עלמא, חוזר ומשלם חולין טהורין, ולא נחלקו אלא אם קנסו לומר כן אף בשוגג.

לסומכוס משום רבי מאיר, לא קנסו אלא במזיד.

ואילו לחכמים, קנסו כן אף בשוגג - וקנסו שוגג אטו מזיד - איכא בינייהו, בין רבי מאיר לרבנן.

עוד הקשה רב חסדא לרבה, הסובר שאין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה:

תא שמע מהא דתניא: דם קרבן שנטמא, וזרקו על המזבח בשוגג ^[9] - הורצה [על שם "לרצון להם לפני ה'"], ואם היה זה קרבן חטאת, התכפר לו חטאו, ואינו מביא קרבן אחר.

ואם זרק את הדם הטמא במזיד - לא הורצה הקרבו, וחייב להביא קרבן אחר כדי להתכפר.

והא הכא, דמדאורייתא ארצויי מרצה הדם הטמא שנזרק על המזבח על ידי הציץ של הכהן הגדול, שהוא מרצה על טומאת הקרבנות -

דתניא: על מה הציץ מרצה? - על הדם, ועל הבשר, ועל החלב [אימורין] שנטמא בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, ^[10] בין ביחיד בין בצבור ^[11] - ובכל זאת אמרי רבנן לא הורצה, אלא צריך להביא קרבן אחר.

ונמצא שקא הדר [חוזר הוא] ומעייל חולין לעזרה, אם יהיה זה קרבן חטאת או אשם, שאין אדם יכול להפרישו לקרבן אלא אם חטא וחייב להביאו, ולא לאחר שהתכפר לו!

הרי שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה!? ^[12]

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי "לא הורצה" דקאמר - להתיר בשר באכילה [שזריקת הדם מתירתו לאכילה בעלמא].

אבל בעלים - נתכפרו בו, ואינו צריך להביא קרבן אחר, ואין כאן חולין בעזרה.

ואכתי תמהינן: סוף סוף קמתעקרא אכילת בשר [נעקרת מצות אכילת בשר קדשים].

והרי כתיב בתורה מצות עשה לאכול את הקרבנות: "ואכלו אותם אשר כפר בהם", מלמד הכתוב שהכהנים אוכלים, ובעלים מתכפרים. ^[13]

ואם אתה אומר שלא יאכל הבשר הרי עקרת מצוה מן התורה!? אמר ליה רבה לרב חסדא: שב ואל תעשה שאני. ^[14]

דלאו עקירה הוא. וכגון אכילת בשר, שאמרו חכמים שב ואל תעשה - לאו עקירה הוא.

הערות

^[1] כתבו התוספות: לא רצתה הגמרא לתרץ שקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו, משום דבעיא היא בגמרא לקמן. ועוד ד"אוכלת בגינו", משמע אפילו לכשתגדל הרי היא אוכלת מכח זה, אע"פ שעדיין לא בעל. ובערוך לנר כתב ליישב על פי הריטב"א את קושיית התוספות, שלהורות לקטנה לאכול תרומה האסורה לה, זה הוא כמו "ספייה" בידים, ואסור לספות לקטן דבר איסור לדעת כולם.

^[2] כתב רש"י: דכתיב "ונתן לכהן את הקודש" - דבר הראוי להיות קודש, בפרק כל שעה [פסחים לב א]. וכוונת רש"י לומר, שלכך משלם דוקא פירות חולין ולא מעות, משום שצריך לשלם לו דבר הראוי להיות קודש. וכך הוא לשון רש"י בגיטין נד א: האוכל תרומה שוגג אינו משלם מעות אלא תבואה, ואינו משלם תרומה אלא חולין מתוקנין, ועל ידי תשלומין הן נעשין תרומה. שנאמר "ונתן לכהן את הקודש" - על ידי נתינתו, נעשו קודש. אלמא, דבר הראוי לחול עליו שם תרומה בעינן ולא מעות. אבל האוכלה מזיד - משלם מעות.

^[3] מלשון הגמרא "במזיד אמאי אין תשלומיו תשלומין" נראה שעל סומכוס פריך, וכן נראה מדברי רש"י שכתב "מאי מזיד יש כאן". וחידוש יש כאן, דהרי כל שכן שיקשה על חכמים דאפילו בשוגג קנסי ליה, וגם במזיד קונסים הם יותר מסומכוס. שהרי לפי דבריהם משלם הוא שתי פעמים. וביותר קשה, שהרי מתירוץ הגמרא נראה דפריך גם אעיקר דינא שצריך לשלם חולין טהורים, כי בתירוץ הגמרא הרי אמרינן שיכול לשלם לכתחילה חולין טמאים [וכן כתב הריטב"א כאן, דהוא הדין דהוה מצי למיפרך גם על זה, וברש"י גיטין נד א נמי משמע הכי, וראה שם במהר"ם].

^[4] כהן טהור האוכל תרומה טמאה עובר באיסור עשה [כמבואר בפרק הערל לעיל עג ב], וכהן טמא קאי עליה במיתה. דלא חילק הכתוב לגבי טומאת הגוף בין אכילת דבר טמא לאכילת דבר טהור, רש"י. וכן כתב רש"י בגיטין נד א; וראה מה שתמהו על זה רעק"א בגליון ומהר"ב רנשבורג בגליון שם ובערוך לנר, ומה שתירצו בזה.

^[5] כתב רש"י: ואף על גב שהתשלומין נעשים תרומה, ולא חזי ליה לכהן בימי טומאה, הוא מיהא, לתשלומין מעליא איכוין. וברש"י גיטין נד א הוסיף: שהוא לא ידע שהן נעשין תרומה. ולשון התוספות הוא: אע"ג דכי משלם חולין טמאין נעשין תרומה טמאה, מכל מקום תבוא עליו ברכה דנפסד הוא, שמשלם יותר ממה שהפסיד לכהן. ולדעת כמה ראשונים מחשבין את ערך החולין ולא את ערך התרומה, ניחא יותר לשון "תבא עליו ברכה", שהרי בעיקר התשלומין נתן זה תשלום יותר גדול ממה שנתחייב בו.

^[6] הקשו התוספות: אי לפי דמים משלם, כשמשלם כאן חולין טמאין אמאי תשלומיו תשלומין, והלא הן נעשין תרומה טמאה, ואז הם אינם שוים כתרומה טהורה שאכל! ? ותירצו: משלם חולין טמאין כל כך שכשנעשין תרומה טמאה יהיו שוים להסקה כתרומה טהורה שאכל. ומכל מקום קנסינן ליה כשמשלם במזיד, אע"פ ששוים כדמי תרומה, משום דמשלם מידי דלא קפיץ עליה זבינא. והרשב"א כתב: יש מי שפירש, אף על פי שלא שילם אלא מידה כנגד מידה, דבתר שעת תשלומין אזלינן, וההיא שעתא דמי חולין טמאים כדמי תרומה טהורה, ואיכא מאן דמפרש כשיטת התוספות. והאריך בענינים אלו ב"זכרון לאה" שבסוף ספר "מגלת ספר" על התורה. וברש"י גיטין נד א מבואר, דטעמא דרבי מאיר משום ד"לפי מדה משלם", וכן הביאו משמו בתוספות ישנים, ותמהו עליו, דבגמרא פסחים לב א מבואר, דלא אמרינן "לפי מדה משלם" אלא להחמיר ולא להקל, ראה שם, וכן תמהו בתוספות גיטין נד א.

^[7] כתב רש"י: חולין טמאין נמי ראויין להיות קודש כדרבי אלעאי לעיל, שאמר: התורם מן הרעה על היפה תרומתו תרומה. ותמה רבינו עקיבא איגר: הרי אין חידושו של רבי אלעאי אלא שיכול לתרום מן הרעה על היפה, אבל לתרום מן הרעה על הרעה מילתא דפשיטא היא, ואם כן טמא ראוי להיות קודש אף בלי דברי רבי אלעאי.

^[8] הקשו התוספות: למה אינו מדקדק מכך שמדאורייתא נעשו התשלומין תרומה, וחכמים עקרו דבר תורה והתירו תרומה לזרים! ? ותירצו: הוה מצי למימר ש"אין תשלומיו תשלומין" דקאמר היינו רק לענין שהם חוזרים לישראל ששילם אותם, ולעולם תרומה הוו. עוד הקשו התוספות: מאי מדקדק מקדושין, דילמא היינו משום שהפקר בית דין הפקר! ? ותירצו: דהכא אין שייך לומר כן, דמה פשע כהן שיש לנו להפקיר ממונו. ובמהדורא בתרא למהרש"א תמה על דבריהם: הרי אין הכהן מפסיד כלום במה שאנו מפקירים את ממונו, כיון שהישראל משלם חולין אחרים תחתיהם! ? וראה מה שיישב ב"ערוך לנר". ויש להקשות עוד על דבריהם: אם כן למה הוצרכו בגמרא להכניס ענין "אשת איש" לכאן, והרי היה לגמרא להקשות: איך הפקיעו ממנו את ממונו, וראה ב"קרן אורה". ורבינו עקיבא איגר הקשה: לא זכיתי להבין, הא חזינן דנטלו והפקיעו ממנו הממון, דהא תשלומיו אינם תשלומים וצריך להחזיר הממון, וכיון דהפקיעו ממילא שייך ביה הפקר בית דין הפקר, ולא יישב.

^[9] ראה בהערה בהמשך הסוגיא, שנחלקו אמוראים, אם שוגג ומזיד קאי על הטומאה או על הזריקה.

^[10] מזיד ורצון דבר אחד הם, אלא ש"שוגג" ו"אונס" שני דברים הם, ו"מזיד" מתייחס ל"שוגג", ו"רצון" מתייחס ל"אונס", רש"י פסחים טז ב.

^[11] למאן דאמר "טומאה הותרה בצבור" אין צורך בריצוי ציץ, אלא שברייתא זו סוברת "טומאה דחויה בצבור", תוספות.

^[12] ביארו התוספות: אין כוונת הגמרא לומר שאותה ברייתא בה למדנו שהציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד היינו מדאורייתא, ואותה ברייתא בה למדנו שבמזיד לא הורצה היינו מדרבנן, דזה אינו, שאותה ברייתא שלמדנו "על מה הציץ מרצה" משמע שהיא באה לפסק הלכה ולא לומר שמן התורה הציץ מרצה ולא מדרבנן ; אלא כך הוא פירושה של שמועה: במנחות [כה ב] מקשה הגמרא סתירה בין שתי הברייתות, ונאמרו בזה שני תירוצים: רבינא מפרש: זה שאמרו בברייתא השניה "בין בשוגג בין במזיד", לא קאי על הזריקה אלא על גוף הטומאה [וכדמשמע הלשון "שנטמא בין בשוגג בין במזיד"], וללמד שאף אם אירעה הטומאה במזיד הרי הציץ מרצה. וזו שאמרה הברייתא הראשונה "בשוגג הורצה במזיד לא הורצה" קאי על הזריקה, שאם זרק במזיד אין הציץ מרצה. ורב שילא מפרש להיפך: זה שאמרו בברייתא השניה "בין בשוגג בין במזיד" קאי על הזריקה [ואף שאמרה "שנטמא בין בשוגג בין במזיד", לאו למימרא שנטמא במזיד, אלא "שנטמא וזרקו בין בשוגג ובין במזיד"]. וזה שאמרה הברייתא הראשונה "בשוגג הורצה במזיד לא הורצה" קאי על הטומאה. וביאור ראיית הגמרא הוא כך: בין לרבינא בין לרב שילא הרי יש חילוק בין שוגג ובין מזיד, בטומאה או בזריקה כל אחד כפי שיטתו, ואילו מן התורה אין מקום לחלק בין שוגג לבין מזיד. ועל כרחך שמן התורה הורצה בין כך ובין כך. ואם כן נמצאו חכמים עוקרים דבר מן התורה.

^[13] לפי גירסתנו - שהיא גירסת רש"י - לכאורה לא היה לגמרא להביא "מלמד שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים" אלא את הפסוק בלבד, ומיהו כן הוא דרך הגמרא ראה לעיל מ א. וגירסת ר"ח היא [הביאוהו הראשונים]: "וכיון דבשר לא מתאכיל כפרה היכי הוה לבעלים", וראה מה שכתבו הראשונים בזה.

^[14] בקובץ הערות חקר כמה חקירות: א. מהו קום ועשה ושב ואל תעשה? ויש לפרשו בשני פנים: האחד: הדבר תלוי בגוף האיסור, אם הוא קום ועשה [היינו עבירת לא תעשה] או שב ואל תעשה [היינו ביטול מצות עשה]. ואין הדבר תלוי באיזה אופן הוא עבר עליו אם על ידי מעשה או על ידי שב ואל תעשה [וכצד הזה נראה בלשונות הריטב"א בסוגיין שקרא ל"שב ואל תעשה" מצות עשה, ולקום ועשה קרא "מצות עשה"]. השני: הדבר תלוי באופן העבירה עליו [וכפי הצד הזה מוכח בתוספות בעמוד ב ד"ה סדין בציצית, כמבואר בהערה שם]. ב. באיכות העקירה, אם על ידי עקירת חכמים נעקר דין התורה לגמרי, כגון כשפטרו חכמים סדין מציצית, האם נעקרה מצות ציצית מן הסדין ונעשית טלית פטורה מן התורה, או שדין התורה במקומו עומד והסדין חייב בציצית מן התורה גם לאחר עקירתם, אלא שהתורה נתנה להם רשות לצוות לנו שלא לקיים את המצוה במקום שיש להם טעם על זה. ג. מהו טעמו של דבר זה שאנו מחלקים בין שב ואל תעשה לקום ועשה, אם הדבר תלוי במדרגת חומר האיסור, שקום ועשה הוא דבר חמור ואין כח בידם לעוקרו, ואילו שב ואל תעשה אינו חמור כל כך, ויש כח בידם לעוקרו. או הטעם בזה, משום שכאילו דין התורה [שלא נעקר] עומד כנגד המצוה לשמוע לדברי חכמים, והואיל ושני הדינים האלו סותרים זה את זה, על כן שב ואל תעשה עדיף.

ואוכלת בגינו תרומה ומסבירים: המדובר דווקא בתרומה דרבנן [שמדברי סופרים] ולא בתרומה שקדושתה מן התורה. ומנסים להביא ראיה לעיקר הדבר, תא שמע [בא ושמע] ראיה מברייתא: אכל תרומה טמאה של כהן — משלם לו חולין טהורים. ואם שילם חולין טמאים — סומכוס אומר משום (בשם) ר' מאיר: אם עשה זאת בשוגג — תשלומיו תשלומין, במזיד — אין תשלומיו תשלומין כלל. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה תשלומיו תשלומין, וחלה עליהם קדושת תרומה, למרות שזו תרומה טמאה, וחוזר ומשלם חולין טהורין.

והוינן [ועסקנו] בה בשאלה זו: מדוע לשיטת ר' מאיר כשמשלם לו חולין טמאים במזיד אין תשלומיו תשלומין? אדרבה, צריך לומר — תבא עליו ברכה, שאכל מיניה מידי [ממנו דבר] דלא קחזי ליה [שאינו ראוי לו] אפילו בימי טומאתו, שהרי תרומה טמאה טעונה שריפה, וקא משלם [ומשלם] לו חולין טמאים, שהם מידי דקחזי ליה [דבר שראוי לו] בימי טומאתו (ואף שאחר כך כשחלה קדושה על התשלומים הם נעשים תרומה טמאה, מכל מקום בשעה ששילם נתן דבר הראוי).

ואמר רבא ואמרי לה כדי [ויש אומרים אותה, את השמועה הזאת, סתם, בלי שם אומרה]: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה הברייתא וכך יש לשנותה]: אכל תרומה טמאה — משלם כל דהו [כלשהו, כל דבר] אפילו חולין טמאים. אכל תרומה טהורה — משלם חולין טהורין, ואם שילם חולין טמאים — בזה נחלקו, שסומכוס אומר משום (בשם) ר' מאיר: בשוגג — תשלומיו תשלומין, במזיד — אין תשלומיו תשלומין. וחכמים אומרים: בין בשוגג בין במזיד — תשלומיו תשלומין, וחוזר ומשלם חולין טהורין.

ומכאן לענייננו, והא הכא [והרי כאן] דמדאורייתא תשלומי מעליא הוי [שמן התורה תשלום מעולה, גמור, הוא] מה ששילם, ונעשה קניינו של הכהן לגמרי, דאי מקדש בהו [שאם מקדש בהם] כהן אשה — תפסו לה קידושי [תופסים בה הקידושין], ואמור רבנן [ואמרו חכמים] לשיטת סומכוס שאין תשלומיו תשלומין, וקשרינן [ומתירים אנו] על ידי כך אשת איש לעלמא [לעולם, לכול]. נמצא שעל ידי קנס זה שמדברי סופרים אנו מבטלים את הקידושין, למרות שמן התורה הם חלים!

ומשיבים: מאי [מה פירוש] אין תשלומיו תשלומין דקאמר [שאמר] ר' מאיר — כוונתו היא: דבעי למיהדר שלומי [שצריך לחזור ולשלם] חולין טהורין, אבל קדושה חלה גם על מה שהפריש תחילה. ושואלים: אי הכי [אם כך] היא שיטת סומכוס, אם כן היינו [זהו] כדעת רבנן [חכמים] שלפי פירוש זה שניהם אומרים אותו דבר!

ומשיבים: אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: לענין קנסו שוגג אטו [משום] מזיד איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל]. ובזה הם חלוקים: שלדעת סומכוס אם הפריש בשוגג תשלומיו תשלומים ולא קנסו אותו שיחזור וישלם אחרים, ולדעת חכמים אפילו בשוגג צריך לחזור ולשלם אחרים, שגזרו שוגג משום מזיד.

ומציעים עוד, תא שמע [בא ושמע] ראיה אחרת: דם קרבנות שנטמא, וזרקו על גבי המזבח, אם לא ידע שטמא היה וזרקו בשוגג — הורצה, ונתקבל הקרבן, ויצא בו בעליו ידי חובתו. ואם זרקו במזיד — לא הורצה.

והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה [והרי כאן שמן התורה מרצה הוא], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: על מה הציץ של הכהן גדול מרצה — על הדם, ועל הבשר, ועל החלב שנטמא, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין ביחיד בין בצבור. ואמרי רבנן [ואמרו חכמים] כי במזיד לא הורצה וצריך להביא קרבן אחר, אבל הקרבן האחר הרי לא היה חייב מן התורה, ואם כן קא הדר מעייל [וחוזר ומכניס] חולין לעזרה!

אמר ר' יוסי בר חנינא: אין מכאן ראיה, כי מאי [מה פירוש] "לא הורצה" דקאמר [שאמר] — הכוונה היא לא הורצה עד כדי להתיר בשר הקרבן באכילה, אבל בעלים נתכפרו בו, ואינם חייבים בקרבן אחר.

ומקשים: סוף סוף קמתעקרא [נעקרת] אכילת בשר מקרבן זה, שמדין תורה היה מצוה לאכול אותו, וכתיב [ונאמר]: "ואכלו אתם אשר כפר בהם" (שמות כט, לג), מלמד בכתוב זה שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים על אכילה זו! אמר ליה [לו]: שב ואל תעשה שאני [שונה]. שיש לומר כי בידי חכמים רשות לעקור מצוה מן התורה על ידי "שב ואל תעשה", כלומר, על ידי מניעה מלעשות דבר, אבל אין בכוחם לעקור מצוה בעשיית מעשה בפועל.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It was further taught: And she eats teruma on his account. The Gemara explains: This is referring to teruma that applies by rabbinic law, not by Torah law. The Gemara attempts to offer a proof for this claim. Come and hear a baraita: If a non-priest ate ritually impure teruma of a priest, he must pay him with ritually pure, non-sacred produce. In a case where he paid with impure, non-sacred food, Sumakhos says in the name of Rabbi Meir that if he did so unwittingly, his payment is considered payment, but if he acted intentionally, his payment is not payment at all. And the Rabbis say: Both in this case and that one his payment is a valid payment, and the food has the sanctity of teruma, although it is ritually impure, and he must also go back and pay him again with pure, non-sacred food.

And we discussed this baraita with regard to the following question: Why is it that according to the opinion of Rabbi Meir, when the non-priest pays the priest with ritually impure, ordinary food intentionally, his payment is not considered payment? On the contrary, the non-priest should be blessed, as he ate something of his that is not fit for him even during the priest’s days of impurity, as impure teruma must be burned, and he pays him with impure, ordinary food, which is something that is fit for him during his days of impurity. Admittedly, once he gives it to him, the produce becomes impure teruma, but at the time of his payment the food was available to be eaten.

And Rava said, and some say this statement unattributed to any particular Sage: The baraita is incomplete, and this is what it is teaching: If he ate ritually impure teruma, he pays with anything, even impure, non-sacred produce. If he ate pure teruma he pays with pure, non-sacred food, and if he paid with impure, non-sacred produce, the Sages disagreed about this case: Sumakhos says in the name of Rabbi Meir: If done unwittingly, his payment is payment; if intentionally, his payment is not payment. And the Rabbis say: Whether unwittingly or intentionally, his payment is payment, and he must go back and pay with pure, non-sacred produce.

The Gemara returns to the issue at hand, whether the court can stipulate to uproot something prohibited by Torah law. And here it is a case where by Torah law the produce he gave him is proper payment, and is fully owned by the priest, to the extent that if a priest betroths a woman with them, the betrothal with her is valid. And yet the Sages said, i.e., it is a rabbinic law, according to Sumakhos in the name of Rabbi Meir, that his payment is not payment. And this means that we permit a married woman to all men, as she is betrothed by Torah law but in practice she is treated as an unmarried woman. Evidently, a rabbinical prohibition overrides a betrothal that is effective by Torah law.

The Gemara answers: What is the meaning of the phrase: His payment is not payment, that Rabbi Meir said? It means that he is required to go back and pay with ritually pure, non-sacred produce. However, the food he initially gave is also consecrated. The Gemara asks: If so, the opinion of Sumakhos is the same as that of the Rabbis.

The Gemara answers that Rav Aḥa, son of Rav Ika, said: The practical difference between them is whether they decreed against an unwitting sinner due to an intentional sinner. According to Sumakhos, if he unwittingly paid with impure, non-sacred produce his payment is valid and the Sages did not penalize him with a second payment, whereas the Rabbis maintain that even if his sin was accidental he must repay the priest, as the Sages issue the decree in a case of a mistaken transgression due to the case of one who sinned intentionally.

The Gemara further suggests: Come and hear another proof. With regard to blood that became ritually impure, and a priest sprinkled it on the altar, the following distinction applies: If he did so unwittingly, the offering is accepted. If he sprinkled the blood intentionally, the offering is not accepted.

And here it is a case where by Torah law the blood effects acceptance, as it is taught in a baraita: For what does the High Priest’s frontplate effect acceptance? For blood, for meat, and for fat that became impure, whether unwittingly or intentionally, whether by unavoidable accident or willingly, whether in the case of an individual offering or an offering of the community. And the Sages said that if a priest sprinkled impure blood intentionally the frontplate does not effect acceptance, and its owner must bring another offering. The Gemara infers: Since he is not obligated to bring this extra offering by Torah law, in essence he subsequently brings in a non-sacred animal to the Temple courtyard.

Rabbi Yosei bar Ḥanina said that there is no proof from here, as what is the meaning of the phrase: Does not effect acceptance, that the tanna of the baraita said? It means that it does not effect acceptance in the sense that it permits the meat of the offering to be eaten. However, the owners themselves attain atonement through it, and they do not have to bring another offering.

The Gemara raises a difficulty: Ultimately, the Torah mitzva of eating the meat of this offering is uprooted, and it is written: “And they shall eat those things with which atonement was made” (Exodus 29:33). This verse teaches that the priests eat the offering and the owner thereby gains atonement. He said to him: The case of sit and refrain from action [shev ve’al ta’aseh] is different. In other words, the Sages can uproot a Torah mitzva by instructing one to sit and refrain from action, i.e., to remain passive and do nothing. They cannot, however, uproot a mitzva by telling him to perform an action.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכיון דבשר לא מתאכיל בעלים היכי מתכפרי והא כתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם. קשי' לי והלא הבשר שנטמא אינו נאכל לעולם שאין הציץ מרצה על האוכלין להאכיל בטומאת בשר אעפ"כ הבעלים מתכפרים בדין וכ"ש לדברי ר' אליעזר שאמר שאעפ"י שאין בשר אלא שנשרף יש דם שזורק את הדם והירצה כדאיתא בפסחים (דף ע"ח) ובמנחות (דף כ"ה).
ונראה מדברי רש"י ז"ל שאינו גורס וכיון דבשר וכו' אלא הכי גריס והא כתיב ואכלו אותם אשר כפר בהן מלמד שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרין כלומר ומצות עשה הוא לאכול הבשר שהבעלים מתכפרין בכך כדאמרינן בפרק החולץ (יבמות דף מ') רצה אוכלה רצה אינו אוכלה והא כתיב ואכלו אותם מלמד וכו' אלמא מהאי קרא נפקא.
ומפרקי' שב ואל תעשה שאני, ומפרש"י ז"ל אכילת בשר עשה הוא ואמור רבנן שב ואל תאכל.

הא דאמרינן אכל תרומה טהורה משלם חולין טהורין שלם חולין טמאין תשלומיו תשלומין. יש מי שפירש אף על פי שלא שלם אלא מדה כנגד מדה, דבתר שעת תשלומין אזלינן וההיא שעתא דמי חולין טמאין כדמי תרומה טהורה. ואיכא מאן דמפרש דלאו מדה במדה קאמר אלא לפי דמים, שאם אכל ממנו תרומה טהורה שוה מנה ושלם לו חולין טמאין שוה מנה להסקה תשלומיו תשלומין, הא פחות מכאן לא. ובגטין בפרק הניזקין גבי המטמא והמדמע (נד, א ד"ה שלם) כתבתיה בארוכה בס"ד. (ועיין תו"י כאן ותוס' גיטין שם ד"ה אכל).

הגר"ח ז"ל וכן היא בספרים וכיון דבשר לא מתאכיל כפרה היכי הויא להו לבעלים והא כתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. ומשמע מינה דכל שאין הכהנים אוכלין אין הבעלים מתכפרים. והקשה הרמב"ן נר"ו והלא הבשר שנטמא אינו נאכל לעולם שאין הציץ מרצה על האוכלין להאכיל בטומאת בשר, ואף על פי כן הבעלים מתכפרין בדם וכ"ש לדברי ר' אליעזר שאמר שאף על פי שאין בשר אלא שנשרף יש דם שזורק את הדם והורצה כדאיתא בפסחים (עז, א) ובמנחות (כו, ב) ע"כ. ואפשר לי לומר דכל שלא נטמא בשר ואפשר לאכלה, אם לא נאכל הבשר אף בעלים לא נתכפרו דגזירת הכתוב היא דכל שאפשר לבשר ליאכל שלא יתכפרו בעלים אלא אם כן נאכל הבשר. אבל כי נטמא הבשר ואי אפשר ליאכול דבר תורה, בכי הא נתכפרו בעלים. שלא אמרה תורה שיאכל בשר לאחר שנטמא אלא הרי זה כפר אף על פי שלא נאכל הבשר לפי שהציץ מרצה. ויש לנו כיוצא בזה בהקטרת אימורין דכי איתנהו מעכבי בשר מאכילה וכי ליתנהו כגון שנטמאו או שנאבדו לא מעכבים כדאיתא בפרשת תמיד נשחט (פסחים נט, ב) ולקמן נמי מייתי לה בפרק מצות חליצה גמ' חלצה ורקקה (להלן יבמות קד, ב) ומדברי רש"י ז"ל נראה שאינו גורס כן אלא הכי גורס והא כתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים, כלומר מצות עשה הוא לאכול הבשר שהבעלים מתכפרים בכך וכדאמרינן בפרק החולץ (יבמות מ, א) רצה אכלה רצה אינו אוכלה, והא כתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים, אלמא מהאי קרא נפקא. ומפרקינן שב ואל תעשה, כלומר אכילת בשר, עשה הוא ואמור רבנן שב ואל תאכל.

הכל לפי השעה שמע לו. איכא למידק אדרבה איפכא קשיא דמשמע לפי השעה שמע לו אבל לתקן לדורות לא אלמא בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה. ויש לומר דכל תקנות חכמים לפי צורך השעה הם משום גדר דבר, וקא סלקא דעתך דלא אמרו לפי השעה אלא להוציא נביא שאמר חזר בו הקדוש ברוך הוא ממצוה פלונית ומבטלה לעולם, שאין שומעין לו.

בין בשוגג בין במזיד פי' כל שוגג ומזיד האמור כאן לענין התשלומי' הוא דאלו האכילה בשוגג היתה לעולם דבמזיד אין דינו אלא כמו מזיק דפטור אפי' מן הקרן דבר תורה וכדכתי' דוכתא אחרינא ומיהו מדרבנן מחוייב הוא וסגי ליה שישלם אפי' סובין וכב' פרשתי' בפ' הניזיקין:

בשוגג אמאי אין תשלומיו תשלומי' תבא עליו ברכה וכו' ובדין הוא דמצי למפרך על רישא גופא מה"ט למה משלם תשלומי' וכדפרקי' נמי לאידך שאפי' לכתחלה אין לו לשלם חולין טהורי' אם לא רצה וכו':

תבא עליו ברכה שאכל מיניה מידי דלא חזי אפי' בימי טמאתו פרש"י ז"ל אע"ג דתשלומי' נעשי' תרומה לא חזיא ליה בימי טומאתו דתרומ' טמאה היא איהו מיהא לתשלומי מעליא איכוון וא"ת ניחא כשהמשלם עם הארץ אם היה חבר שיודע שיחזרו תרומ' ביד כהן היאך נתכוון לתשלומים מעליא י"ל דאפי' חבר מ"מ בשע' שהוציאם עתה מרשותו לשלחם לכהן תשלומי' מעליא נינהי כי הוא הוציא ביד כהן תחלה תרומה טמאה ונותן לו מרשותו חולין טמאין דחזו טפי ובתר דידה אזלינן והוו להו תשלומי' מעליא אלא שלאחר שבאו ביד כהן נתקלקלו:

בשוגג תשלומיו תשלומי' וא"ת והיאך הם תשלומי' דהא לא שוו כדמי תרומה טהור' שאכל פרש"י ז"ל במ' גיטין (דף כ"ד ע"א) דהא אוכל תרומה שוגג לפי מדה משלם ולא לפי דמי' והקשו בתוס' דא"כ היאך לא פשטוה מיהא כדשקלו וטרי בה אמוראי בפ' כל שעה ועוד דמ"ד התם לפי מדה משלם היינו למעליות' כגון דמעיקרא שויא זוז' ולבסוף שויא ד' אבל היכא דמעיקרא שויא טפי לפי דמים משלם ולפי פי' רש"י ז"ל דהכא מיירי דכשהמשלם חולין טמאים מרובי' טפי ששוים בדמי תרומ' ובמזיד אין תשלומיו תשלומי' דיהיב ליה מידי דלא קפיץ עליה זבינה כדקפיץ בתרומה טהורה ואצריכי שמוציאי' מרשותו טרחא דזבינה וזבינה ור"י ז"ל פי' דאפי' ישלם לפי מדה בתר שעת נתי' אזלי' וההיא שעתא עדיין אינה תרומה וחולין טמאים ביד ישראל שוים כדמי תרומה טהורה ביד כהן:

קנסו בשוגג אטו מזיד איכא בנייהו פי' דבהא בלחוד הוא דאפליגו שעשו חכמים שוגג כמזיד משום קנסא אבל לענין המזיד לא פליגי:

ת"ש דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה ואם תאמר מאי קושיא לימא ליה כדפרש"י בפסח שני דחדא קאי אטומאה וחדא קאי אזריקה ויש לומר דעיקר קושטא בעי לשנויי ליה דקים ליה דמדאוריתא אין חלוק בין טומאה לזריקה כן תריץ ר"י ז"ל. גר"ח ומקצת הספרים וכיון דבשר לא מתאכיל כפרה היכי הוה לה לבעלים והא כתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרין וק"ל והלא הבשר שנטמא אינו נאכל לעולם שאין הציץ מרצה להאכיל בשר קדש טמא ואעפ"כ בעלים מתכפרים בהם ולר' אליעזר אעפ"י ששרף הבשר זורק הדם והורצ' כדאי' בפסחים (דף ע"ח) ומנחות (דף נ"ה) וי"ל דשאני התם דלא איפשיטא ליה באכילה כלל אבל כשהבשר עומד טהור וראוי לאכילה אין כפרה לבעלים כשאינו נאכל והקטרת אימורי' מוכח דכי איתנהו מעכבי בשר מאכילה וכי ליתנהו שנטמאו או שאבדו לא מעכבין כדאיתא בפרק תמיד נשחט. אבל ברוב ספרים שלנו גורסים כדפרש"י ז"ל:

סוף סוף הא קא מתעקרא בשר מאכילה וכתי' ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד וכו' כלומר שיש מצות עשה באכילתו ונמצאו ב"ד מתני' שלא לאוכלה ולעקור עשה זה ופרקי' שב ואל תעשה שאני כלומר יכולים הם לעקור מצות עשה של תורה בשב ואל תעשה וכי ק"ל היאך עוקרי' לא תעשה בידים. ולאידך גירסי' יש לפרש שב ואל תעשה כי חכמים פטרוהו מן הקרבן ושיתכפרו בעלים בלא אכילת בשר:

תבא עליו ברכה דאכל מידי דלא חזי ליה בימי טומאתו וקא משלם מידי דחזי ליה בימי טומאתו. ופ"ה אע"ג דהתשלומין נעשין תרומה ואם כן הויא מידי דלא חזי ליה בימי טומאתו שהרי הוי תרומה טמאה מ"מ איהו איכוין לשלם דבר דחזי יותר ממה שאכל. וקשה דמה לנו בכוונתו מ"מ לא חזי וי"ל דבמזיד ר"ל מזיד מן האכילה והשתא ניחא שפיר דחזי למיכל בימי טומאתו משום דבמזיד אין התשלומין נעשין תרומה עי"ל דשפיר קאמר תע"ב שהוא מפסיד עצמו יותר ממה שהפסיד הכהן כי את אשר הוא משלם הוה חזי בימי טומאתו כל זמן שהיה בידו ואת אשר הפסיד הכהן לא חזי ביד הכהן רק להסקה:

שילם חולין טמאין סומכוס אומר משום ר' מאיר בשוגג תשלומיו תשלומין פ"ה משום דלפי מדה משלם דאי לפי דמים משלם לא היו תשלומיו תשלומין שהרי נעשין תרומה ולא נהירא דמשמע בפרק כל שעה א) גם לפי מדה משלם דלא אמרינן לפי מדה משלם אלא להחמיר גבי אכל גרוגרת וכו' וצ"ל דמיירי ששילם כל כך מן החולין טמאין שמועילין אף להיסק כמו התרומה הטהורה שאכל ומ"מ במזיד אין תשלומיו תשלומין דאכל מידי דקפץ עליה זבינא וקא משלם מידי דלא קפיץ עליה זבינא:

והא הכא דמדאורייתא תשלומין מעליא הוא אי אזל כהן ומקדש בהו אשה קדושיו קדושין. וא"ת ולמה לי למימר כל כך לימא והא הכא דמדאורייתא תשלומין מעליא הוא והוי תרומה ואסורין לזרים ואמרי רבנן אין תשלומיו תשלומין והוי חולין ושרינן לזרים. וי"ל אי הוה אמרינן הכי הוה מצי לשנויי דר"ל אין תשלומיו תשלומין לענין שלא ישארו לכהן אלא [יחזרו] ליד הבעלים ויהיו בידם תרומה ולא יוכל זר לאוכלם ועל כן מאריך הספר מדאורייתא תשלומין מעליא הוו וקדושיו קדושין ורבנן אמרי דאין תשלומיו תשלומין שלא יהיה לכהן חלק בהן וא"כ אין קדושיו קדושין וא"ת מש"ה יש כח בכאן לעקור הקדושין שמפקיעים ב"ד הממון ומפקיעין הקדושין ויש לאל ידם דהא אמרינן הפקר ב"ד היה הפקר וי"ל דלא שייך לומר הפקר ב"ד הפקר אלא היכא שהוא פושע ומפקירים ב"ד ממונו אבל הכא הכהן לא פשע כלל ולמה יפקירו ב"ד ממונו:

בד"ה חסורי מחסרא כו' וא"ת אי לפי דמים משלם כו' ויש לומר דמשלם חולין טמאים כ"כ כו' עכ"ל ארישא נמי דקתני אכל תרומה טמאה משלם כל דהו דהיינו אפילו חולין טמאים איכא לאקשויי הכי דאי לפי דמים משלם אינו משלם כל כך חולין טמאים כמו שהיתה התרומה טמאה שהחולין טמאין שוין יותר מהתרומה טמאה ושוב כשנעשין תרומה טמאה אינם שוים כתרומה [טמאה] שאכל וצ"ל נמי הכי דמשלם חולין טמאים כ"כ שיהיו נעשין כמו התרומה טמאה שאכל אלא דעיקר מילתייהו אסיומא דמילתייהו שכתבו ומכל מקום קנסינן ליה במזיד כו' דהא לא שייך ברישא דלא מחלק השתא ברישא באכל תרומה טמאה בין שוגג למזיד ולמאי דס"ד נמי מעיקרא ומחלק בין שוגג למזיד הא קושטא דמלתא הוא דפריך הכי במזיד תבא עליו ברכה כו':

בתוספות בד"ה אזיל כהן כו' היינו לגבי הא דהדרי למרייהו ולעולם תרומה כו' עכ"ל ק"ק דהא ודאי אם הדרי למרייהו אין סברא דלא משלם לכהן חולין טהורין במקומן דלמה יפסיד הכהן ואם נאמר דמשלם חולין טהורין במקומן מאי קאמרי דמה פשע הכהן שיש לנו להפקיר ממונו הא טבא עבדי ליה לכהן דמשלם ליה חולין טהורין במקומן ודו"ק:

תוס' ד"ה אכל תרומה טמאה וכו' עד אע"ג דלא גלי קרא בכרת. ר"ל הכא ליכא לתרץ כמו שתירצו התוס' בדיבור זה לעיל מיניה דשאני תרומה דגלי קרא בהדיא ויסף חמישיתו עליו דלא אשכחן קרא דגלי בחמץ בפסח שהוא בכרת ואם כן נימא דקם ליה בדרבה מיניה אלא על כרחך צ"ל משום דבשוגג אתו לכפרה:

ד"ה והא הכא וכו' עד מדאורייתא ליכא לאפלוגי ומרצה בתרוויהו וכו'. פי' בין בזריקה בין בטומאה:

ד"ה ועל הבשר וכו' עד כדמוכח התם הוא סוף הדבור ואח"כ מתחיל דבור אחר בין ביחיד וכו' ובא"ד נ"ל להגיה אבל למאן דאמר הותרה בצבור לא בעי ציץ לרצויי וכו':

רש"י בד"ה קנסו שוגג כו' לשלומי טהורים כו' כצ"ל. תוס' בד"ה כיון דלא כו' ומדאמרינן לקמן נמי כו'. נ"ב פירוש לפי מה שחילקנו א"כ גבי אלמנה וגרושה אע"ג דמדאורייתא איני מיטמא לה מ"מ יורש אותה כשאר אשה ואין חילוק ביניהן אלא לענין טומאה גם לענין הפרת נדרים כו' אין חילוק כו' ודו"ק:

בד"ה אכל תרומה כו' ואפילו אכל תרומה משל עצמו כו'. נ"ב פי' תרומה טמאה אבל עיקר נראה בעיני דאזר שאכל תרומה שלו קאי ואיירי בישראל שירש מאבי אמו כהן ומ"מ מפריש תחתיה כו' להיות קדש ומוכרה לכהן אחר וק"ל:

בא"ד וכן משמע כו'. נ"ב פי' שאין לומר כתירוץ הראשון משום דגלי לן קרא ויסף חמישיתו עליו דאינו פטור משום דקים ליה בדרבה מיניה שמא דוקא בתרומה שהיא במיתה אבל חמץ בפסח שנוסף עליו איסור כרת דחמיר מי גלי לן קרא אלא בודאי כתירוץ השני ודו"ק:

בא"ד דאם אכל תרומה במזיד כו'. נ"ב פי' בלא איסור חמץ דלא תימא דוקא באיסור כרת אמרינן היכא דאיכא מזיד הוא דפטר דקים ליה בדרבה מניה לר' נחוניא אבל בתרומה לחוד אימא מאחר דגלי לן קרא ויסף חמישיתו עליו ה"ה אף במזיד יהא בו תשלומין אע"פ שאין בו חומש דלענין קים ליה בדרבה מיניה שוין מזיד ושוגג מש"ה קאמרי ואפשר דבמזיד כו' ומ"מ אין לפרש דקצת מספקא ליה באכל תרומה במזיד דהא פליגי ביה להדיא בפ' אלו נערות אביי ורבא דלאביי דמדמה מיתה לכרת אליבא דר' נחוניא פטור כו' אלא ה"ק ואפשר שבזה הטעם שפירש שהוא משום כפרה מתיישבת נמי שפיר מה שיפטר המזיד בתרומה משום דלא שייך כפרה גביה כו' אבל מ"מ אין זו ראיה ברורה דשמא משום הכי במזיד פטור משום דלא גלי קרא אלא בשוגג וק"ל:

בא"ד כדתנן במס' תרומות א"נ כו'. נ"ב האי א"נ לא קאי אאפשר דלעיל מיניה דאין ספיקא בזה דהא מסקינן להדיא בפרק אלו נערות דלכ"ע מחייב רבי נחוניא בתרומה משום האי טעמא דמדאגביה קנייה ולא אשכחן לפטור אליביה אלא בתחב לו בבית הבליעה אלא ה"ק א"נ האי ברייתא דאכל תרומה טמאה משום האי טעמא מחייב משום דמדאגבהה קנייה כך נ"ל דהאי א"נ אדלעיל קאי ודו"ק:

בד"ה חסורי כו' אי לפי דמים משלם כו'. נ"ב פי' דיש פלוגתא בפ' כל שעה אי לפי דמים משלם או לפי מדה וק"ל:

בד"ה והא הכא כו' מדאורייתא ליכא לפלוגי כו'. נ"ב פי' מסתמא דמדאורייתא נמי איירי הא דקאמר הצין מרצה ואם כן בדאורייתא אין חילוק בין טומאה לזריקה ובשניהם הציץ מרצה וק"ל ודוקא בהא דאיירי אף מדרבנן יש לחלק כו':

רש"י ד"ה תרומה טמאה. וכהן טמא קאי עלה במיתה כו'. עמש"כ ע"ד בגיטין (נד) בס"ד:

גמ' א"ל שב ואל תעשה שאני. עי' סוטה ח ע"א תוס' ד"ה אם היה:

רש"י ד"ה תרומה טמאה כו' דלא חלק הכתוב כו'. עי' חולין קיג ע"ב וצ"ע. ועי' רש"י בכורות יב ע"ב ד"ה חלה טמאה ויש ליישב קצת על פי דברי הר"ש פי"א מ"ג דפרה דמתני' דהתם פליג אההיא דחולין הנ"ל וצ"ע:

תוס' ד"ה אבל תרומה טמאה וכו' ואפשר דאם אכל תרומה במזיד וכו'.
תמיהני דמאי מקום לספק, והא מפורש כן בפ"ג דכתובות דאמרינן א"ב זר שאכל תרומה והיכא דשייך מדאגבה קניא מפורש שם דחייב:

אכל תרומה. בשוגג: משלם חולין טהורים. דכתיב (ויקרא כב) ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש בפרק כל שעה (פסחים לב.): בשוגג תשלומיו תשלומין. אם בשוגג שילם טמאים כסבור טהורים הם: במזיד אין תשלומיו תשלומין. דקנסינן ליה: תבא עליו ברכה כו'. אמאי קנסת ליה מאי מזיד יש כאן אע''פ שיודע שהן טמאים נתכוין הוא לתשלומין הגונים: דאכל מיניה וכו'. ואע''ג דתשלומין נעשים תרומה ולא חזו ליה בימי טומאה הא מיהא לתשלומין מעליא איכוון: תרומה טמאה לא חזיא לאכילה. כהן טהור קאי עלה בעשה בפ' הערל (לעיל עג:) וכהן טמא קאי עלה במיתה דלא חלק הכתוב לגבי טומאת הגוף בין קדשים טהורים לקדשים טמאים: כל דהו. ואפי' חולין טמאים: והכא דמדאורייתא תשלומין מעליא נינהו. דחולין טמאים נמי ראויין להיות קדש כדרבי אילעי לעיל (דף פט:): ואמור רבנן אין תשלומיו תשלומין כו'. מדר' מאיר קמותיב: קנסו שוגג אטו מזיד איכא בינייהו. לרבי מאיר בשוגג תשלומיו תשלומין ולא בעי לשלומי תו טהורים ואתו רבנן למימר בין בשוגג בין במזיד בעי מיהדר תשלומין: אבל בעלים נתכפרו. ולא בעי לאתויי קרבן אחרינא: שב ואל תעשה. לאו עקירה היא כגון אכילת בשר עשה היא ואמור רבנן שב ואל תאכל לאו עקירה בידים הוא אלא ממילא היא מיעקרא אבל תרומה דקאמר לא עשה ולא כלום ומפקת לה לחולין עקירה ממש היא:

לכהן גדול דהתם רבנן הוא דקנסוה דלא יפר אבל אלמנה לכהן גדול כי היכי דלא קנסוה בכתובתה דהא יש לה כתובה כדאמר לעיל (דף פה.) ה''נ לא קנסוה בהפרת נדריה: ואוכלת בגינו תרומה בתרומה דרבנן. ולא בעי לאוקומי אפי' בתרומה דאורייתא ומשום דקטן אוכל נבילות הוא דהא בעיא היא בפ' חרש (לקמן קיג: וקיד. ושם) אי בית דין מצווין להפרישו או לא ולא איפשיטא ועוד דאוכלת בגינו משמע דאפי' כי גדלה אוכלת מכח זה אע''פ שעדיין לא בעל: אכל תרומה טמאה משלם כו'. בתרומה לא שייך לפוטרו משום דקם ליה בדרבה מיניה אפילו לאביי דאית ליה (בכתובות דף ל:) אליבא דר' נחוניא בן הקנה דאפילו במיתה בידי שמים הוא עושה כמיתה בידי אדם לתשלומין דשאני תרומה דגלי קרא בהדיא ויסף חמישיתו עליו ועוד א''ר יצחק דתשלומין דתרומה לכפרה קאתו ולא שייך קם ליה בדרבה מיניה כדאמר במסכת תרומות (פ''ז משנה ד) שאפי' אם רצה הכהן למחול אינו יכול למחול ואפי' אכל תרומה משל עצמו מפריש קרן הראוי להיות קדש לעצמו וכן משמע בפרק כל שעה (פסחים לב. ושם) דלרבי יוסי דשרי חמץ בפסח בהנאה דהאוכל תרומת חמץ בפסח במזיד פטור מן התשלומין לרבי נחוניא בן הקנה אבל בשוגג חייב אע''ג דלא גלי קרא בכרת אלא משום דבשוגג אתו תשלומין לכפרה ואפשר דאם אכל תרומה במזיד שיפטור לרבי נחוניא בן הקנה משום דבמזיד לא אתו לכפרה שהרי הכהן יכול למחול כדתנן במסכת תרומות (פ''ז מ''א) א''נ מיחייב משום דמדאגבהה קנייה כדאמר באלו נערות (כתובות דף לא: ושם): בשוגג תשלומיו תשלומין כו'. אין לפרש האי שוגג ומזיד אאכילה קאי כדפירש ריב''ן אבל התשלומין הם במזיד דאם כן במזיד אמאי אין תשלומיו תשלומין דאפילו סובין יכול לשלם דתשלומין אין נעשין קדש אלא נראה לר''י דשוגג ומזיד אתשלומין קאי כדפירש בקונטרס וההיא דקאמר והוינן בה במזיד אין תשלומיו תשלומין תבא עליו ברכה כו' אע''ג דכי משלם חולין טמאים נעשין תרומה טמאה מכל מקום תבא עליו ברכה דנפסד הוא שמשלם יותר ממה שהפסיד לכהן: חסורי מיחסרא כו' אכל תרומה טהורה כו'. וא''ת אי לפי דמים משלם כשמשלם כאן חולין טמאין אמאי תשלומיו תשלומין והלא הן נעשין תרומה טמאה ואינם שוים כתרומה טהורה שאכל ויש לומר דמשלם חולין טמאים כל כך דכשנעשין תרומה טמאה יהיו שוים להסקה כתרומה טהורה שאכל ומכל מקום קנסינן ליה כשמשלם במזיד אע''פ ששוים כדמי תרומה משום דמשלם מידי דלא קפיץ עליה זבינא: אזיל כהן ומקדש אשה כו'. וא''ת ולמה אינו מדקדק דמדאורייתא תשלומיו תשלומין ונעשית תרומה וקאמרי רבנן דאינן תשלומין והוי חולין ושריין לזרים ואמר ר''י דהוה מצי למימר דאין תשלומיו תשלומין דקאמר היינו לגבי הא דהדרי למרייהו ולעולם תרומה הוו וא''ת ומאי מדקדק מקידושין דלמא היינו משום דהפקר ב''ד היה הפקר כדאמר לעיל (דף פט:) ואמר ר''י דהכא אין שייך לומר כן דמה פשע כהן שיש לנו להפקיר ממונו: והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה דתנן על מה הציץ מרצה כו'. תימה דבהקומץ רבה (מנחות כה:) ובכיצד צולין (פסחים פ: ושם) פריך להו אהדדי ומשני רבינא ורב שילא חד אמר טומאה בין בשוגג בין במזיד זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה וחד אמר איפכא והכא משמע דחדא מתניתין איירי מדאורייתא וחדא מדרבנן ואומר ר''י דהתם לא מצי לשנויי דהך דקתני בין במזיד בין בשוגג היינו מדאורייתא אבל מדרבנן במזיד לא הורצה דמשמע כיון דקתני סתמא דפסק הלכה אתא לאשמועינן דבין בשוגג בין במזיד מרצה אפילו מדרבנן והכא מוכח נמי שפיר דמאחר דקתני דציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד אטומאה או אזריקה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה מדאורייתא ליכא לפלוגי ומרצה בתרוייהו בין בשוגג בין במזיד ונראה לר''י דבהא סברא פליגי דמר סבר דבטומאה איכא למיקנס טפי במזיד דהוי אתחלתא דפסולה ולא עביד נמי מצוה בשעה שמטמא ומר סבר בזריקה שייך למיקנס טפי שמקריב דבר טמא לגבוה וזילא מילתא טפי: ועל הבשר. למאן דאמר (פסחים עז.) יש דם אע''פ שאין בשר נפקא מינה במה שהציץ מרצה על הבשר דמשוי ליה כי טהור למיקבעי' בפיגול ולאפוקיה מידי מעילה כדמפרש בפ' כיצד צולין (שם עח. ושם) אבל להתיר בשר באכילה לא מהני ריצוי ציץ כדמוכח התם: בין ביחיד בין בצבור. כמאן דאמר טומאה דחויה בצבור (אלא) דלמאן דאמר הותרה בצבור לא בעי ציץ לרצויי כדמוכח בכיצד צולין (שם):

דף צ - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד