דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פב - א

ומפרשינן: רבי יהודה לטעמיה, דאמר בכל התורה כולה: מין במינו לא בטיל.

תו תמהינן: אבל לא נימוחה מאי? וכי לא תעלה?!

אם כן, אדתני [עד ששנה התנא] בהמשך הברייתא: אבל חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות לא תעלה, והיינו משום שבטהורה יש לה תקנה למכור לכהן בהפסד מועט -

ניפלוג ונתני בדידה [למה לא חילק התנא בחתיכה של חטאת טמאה עצמה] שאין בה תקנה למוכרה לכהן, ויאמר:

במה דברים אמורים - שחתיכה או פרוסה טמאה הרי היא בטילה - כשנימוחה ואינה חשובה.

אבל לא נימוחה, ו"כל שדרכו לימנות" היא - הרי זו לא תעלה?!

ומשנינן: טהורה בטהורות עדיף ליה לאשמועינן שאינה בטילה, מאשר תרומה טמאה בטהורה.

ומשום שטהורה בטהורות שייך בו יותר ביטול, שהרי בזה לא נחלקו תנאים אם הוא בטל [כשאינו דבר שבמנין]. ואילו טמאה בטהורה נחלקו בה תנאים אם בטילה היא, כמבואר בתרומות פ"ה מ"ג.

ועוד, עדיף ליה לאשמועינן בנימוחה, שמכל מקום, פעמים שאינה בטילה. [1]

ומקשינן לריש לקיש, המפרש את הברייתא בנימוחה: אם כן, מאי שנא רישא, חתיכה ופרוסה טמאות, שהן בטלות, ומאי שנא סיפא, חתיכה ופרוסה טהורות, שאינן בטלות -

והרי כיון שנימוחה ואין האיסור בעינו כלל, אף שאפשר למוכרם לכהן בהפסד מועט, היה להם ליבטל?! [2]

אמר רב שישא בריה דרב אידי, לפרש את החילוק בין הרישא לסיפא לדעת ריש לקיש:

לעולם מדובר בנימוחה. וטעמו של תנא קמא הוא משום שבאיסור דאורייתא אף לדעתו "מין במינו לא בטל". [3] ומיהו, באיסור דרבנן אין גוזרים אטו איסור דאורייתא.

וכך מתפרשת הברייתא:

רישא, המדברת בחטאת ולחם הפנים טמאים, מדובר בה שנטמאו בטומאת משקין, שאינה מטמאה אלא מדרבנן, [כלומר: טומאת החתיכה והפרוסה היא על ידי משקין טמאים שנגעו בכלי - שאין טומאת הכלי אלא מדרבנן, כי מן התורה אין משקין מטמאין כלי - ונגעו החטאת או לחם הפנים באותו כלי].

והואיל ואין איסורן אלא מדרבנן, לכן הן בטילות כשהן נימוחות, ואע"ג שהן מין במינו.

אבל סיפא, המדברת בחטאת ולחם הפנים לגבי זר, שאיסורן הוא מדאורייתא, לפיכך אינן בטלות, ואע"ג שהן נימוחות, הואיל והן מין במינו.

ומקשינן: אבל חטאת ולחם הפנים הטמאים בטומאת שרץ, שהיא מדאורייתא, ונימוחו - מאי? וכי לא תעלה, וכי היא לא תתבטל היות ומין במינו הוא?

אם כן, אדתני סיפא: אבל חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות - לא תעלה. תיקשי:

ניפלוג וניתני בדידה: [4]

במה דברים אמורים בטומאת משקין. אבל בטומאת שרץ לא תעלה?!

ומשנינן: טהורה בטהורות עדיף ליה, וכמו שנתבאר לעיל.

רבה אמר: כך יש לפרש את החילוק בין הרישא לסיפא לשיטת ריש לקיש, על דרך תירוצו של רב שישא בריה דרב אידי, שתנא זה סבור שמדרבנן מין במינו אינו בטל. ומיהו, לא גזרו אלא באיסור לאו ולא באיסור כרת. וכך מתפרשת הברייתא:

רישא, מדברת בקדשים טמאים, שהאיסור לאוכלם הוא רק יסור לאו "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל", ולכן לא גזרו חכמים במין במינו שלא יתבטל [כיון שנימוחו].

אבל סיפא, מדברת בקדשים שנתערבו בחולין, שאם נתירם, יבוא לאוכלם בטומאת הגוף שהוא איסור כרת, ובכי האי גוונא גזרו חכמים שמין במינו לא יתבטל. [5]

ותמהינן עלה: והא רבה הוא דאמר: כל בדאורייתא - לא שנא איסור לאו ולא שנא איסור כרת! כי אם חשו חכמים לאיסור כרת חשו גם לאיסור לאו, ועשו תקנה?!

קשיא!

רב אשי אמר: סיפא - שנתערבו קדשים טהורים בחולין, ומותרים לכהנים לפיכך לא בטלי - משום דהוי ליה דבר שיש לו מתירין, כלומר שהן מותרין לכהן.

וכל דבר שיש לו מתירין - אפילו באלף לא בטיל. [6]

ואומרת הגמרא:

והא דרב אשי - הסובר דבר שאסור לזה ומותר לזה דינו כ"דבר שיש לו מתירין" ואינו בטל - בדותא [7] היא!

כלומר, לא אמרה רב אשי מעולם [ריטב"א]. שאין נקרא "דבר שיש לו מתירין" אלא כגון ביצה שנולדה ביום טוב, שהיום היא אסורה, ולמחר היא מותרת למי שהיתה אסורה. [8]

כי למאן, לגבי מי, זה נחשב כדבר שיש לו מתירים? אי לכהן - מישרא שרי [מותרת החתיכה או הפרוסה] כבר עכשיו.

ואי לישראל - הרי לעולם הוא אסור, ואין זה דבר שיש לו מתירין. [9]

אלא ודאי, הא דרב אשי בדותא היא.

ועתה שבה הגמרא למבואר לעיל, שנחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן, האם תרומה בזמן הזה מדאורייתא היא או מדרבנן, ותמהינן:

והוינן בה: והאם סבר רבי יוחנן שתרומה בזמן הזה היא מדאוריייתא?!

והתניא: אם היו שתי קופות של תבואה, אחת של חולין ואחת של תרומה.

ולפניהם היו שתי סאין של תבואה, אחת של חולין ואחת של תרומה.

ונפלו אלו בתוך אלו, הסאין לתוך הקופות - הרי אלו מותרים, ואפילו קופת החולין, ואין חוששים שמא "נדמעה" קופת החולין על ידי סאת התרומה שנפלה לתוכה -

מפני שאני אומר [כלומר: יכול אני "לתלות" להקל, ולומר]:

הסאה תרומה - לתוך הקופה של תרומה נפלה, והסאה של חולין - בתוך הקופה של חולין נפלו.

ואמר ריש לקיש: והוא שרבו חולין שבקופת החולין על סאת התרומה, ונמצא כי אפילו אם נפלה התרומה לתוך קופת החולין, הרי היא בטילה ברוב. ולפיכך "תולים" לומר שהחולין לתוך חולין נפלו, והתרומה לתוך התרומה נפלה. [10]

ורבי יוחנן אמר: אע"פ שלא רבו חולין על התרומה, הרי שתי הקופות מותרות [ולקמן בגמרא מתבאר ביתר ביאור סברתו של רבי יוחנן]. [11]

והשתא תיקשי: בשלמא לריש לקיש, הסובר תרומה בזמן הזה דרבנן, לא תיקשי לך למה לי שרבו חולין על התרומה, ואין די בתלייה, היות וקסבר ריש לקיש בדרבנן נמי - רבויא הוא דבעינן. אך בלא רוב, אין תולין לקולא.

אלא לרבי יוחנן, הסובר תרומה בזמן הזה דאורייתא - קשיא האיך אנו סומכים להתיר את הקופות משום "שאני אומר" כשלא רבו חולין על התרומה [תוספות], בתרומה דאורייתא?! [12]

ומשנינן: אמר לך רבי יוחנן: הא ברייתא זו מני [מי אמרה] רבנן היא, דסברי תרומה בזמן הזה דרבנן.

הערות

[1] רש"י. והתוספות פירשו באופן אחר: טהורה בטהורות עדיף ליה, דאע"פ שאין איסורה אלא לזרים אפילו הכי חמירא ולא בטלה.

[2] אבל לרבי יוחנן ניחא, שהרי הברייתא מדברת בשלמות, ודבר שדרכו לימנות הם, ובהצטרף הסברא שאפשר למוכרם לכהן בהפסד מועט, לכן אינן בטלות.

[3] מהמשך הסוגיא נראה, שהוא תקנתא דרבנן ואינו מעיקר הדין להך תנא.

[4] כעין זה הקשתה הגמרא לעיל, אלא שרש"י ביאר את הקושיא בשתי מקומות אלו באופנים שונים: לעיל כתב רש"י: "אדתני אבל חתיכה, דמשמע טעמא משום שהפסד מועט הוא, נפלוג בדידה, ואע"ג דליכא תקנתא לא בטלה". וכאן פירש רש"י: "ליפלוג וליתני בדידה, בטומאה וטהרה [כלומר טמאה שנתערבה בטהורה], כדנקט מילתיה ואתי, מאי שנא דשבקיה תנא למילתיה למינקט חולין וקדשים".

[5] נתפרש על פי לשונו הראשון של רש"י; ובפירוש שני פירש רש"י שרבה בא ליישב גם את הקושיא שהקשינו לעיל על ריש לקיש מהא דחתיכה טמאה בחתיכות טהורות עולה. ורבה סבירא ליה שאין צורך ליישב דמיירי בנימוחה, אלא אף כשאינה נימוחה הרי היא עולה. דעד כאן לא קאמר ריש לקיש ד"כל שדרכו לימנות שנינו" אלא באיסור כרת או במיתה בידי שמים, ולא באיסור לאו. ולפיכך, עיגול בעיגולין אינו עולה [אי לאו דתרומה בזמן הזה דרבנן] כיון דהנידון הוא להתירה לזר שהוא במיתה בידי שמים. אבל חתיכה של של חטאת טמאה או פרוסה של לחם הפנים טמא הרי היא עולה כיון שהאוכל בשר קדשים טמא אינו עובר אלא בלאו. והיינו רישא, אבל בסיפא דהנידון הוא לענין אכילה לזר, שאם יאכלנה בטומאת הגוף יהא בכרת בזה אמרינן דאינו בטל כיון שהוא בכלל "כל שדרכו לימנות".

[6] ביארו התוספות: ולפירוש זה דרב אשי, מה ששנינו "עיגול בעיגולין עולה" מיירי בתרומה טמאה, שאינה מותרת אפילו לכהנים.

[7] ויש גורסים "ברותא" היא, כלומר "דעת חיצונית", ראה בבא מציעא ט א ובגליון שם.

[8] וכעין זה כתבו הראשונים [ראה רשב"א כאן] שדבר האסור לאוכלו עם בשר ומותר לאוכלו עם חלב [כגון פת שאפאה עם הכותח], אינו חשוב "דבר שיש לו מתירין", כי לבשר לעולם אסור הוא, ואילו לחלב לעולם מותר הוא, ונחלקו בזה על הרי"ף שכתב לא כן גבי פת שאפאה עם הכותח.

[9] נחלקו הראשונים בטעם הדבר שאמרו חכמים "דבר שיש לו מתירין" לא בטל: דעת רש"י: כי אנו אומרים לו "עד שתאכלנו היום באיסור, תאכלנו למחר בהיתר". דעת הר"ן [נדרים נב א] בדעת הרי"ף: יסוד האיסור הוא משום דאפילו לחכמים "מין במינו לא בטל", אלא שהם סוברים שקביעת התערובת כ"מין במינו" אינה תלויה רק בסוג התערובת אלא באיסור, שהואיל והאחד איסור והשני היתר אין זה "מין במינו", אע"פ שבעצמותם מין אחד הם. ולפיכך, כל דבר "שיש לו מתירין" אין הוא נקרא איסור גמור להיחשב ביחס להיתר כמין בשאינו מינו, ולפיכך אינו בטל; וראה מה שכתב שם בביאור דעת הרי"ף בפת שאפאה עם הכותח.

[10] רש"י. מן התורה תרומה בטילה ברוב, אלא שגזרו חכמים שתרומה המעורבת בחולין אינה מתבטלת אלא בתערובת שרבו בה החולין על התרומה ביחס של אחד למאה. אך אם יש ספק אם בכלל התערבה התרומה בחולין, הקילו חכמים להתיר במקום שיש אפשרות של "תליה", כדון כאן, שאנו "תולין" ואומרים, תרומה לתוך תרומה נפלה ולא לתוך החולין. ותלייה זאת היא קולא שהקילו חכמים בגזירתם, במקום שיש ספק אם גזרו בו, אך יש בו אפשרות של "תלייה".

[11] הקשו התוספות למה נחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן על הברייתא המדברת בשתי קופות ולפניהם שתי סאין, ולא על המשנה בתרומות [פ"ז מ"ה] המדברת על שתי קופות ולפניהם סאה אחת, ואין ידוע להיכן נפלה?! וראה מה שתירצו. וב"ים של שלמה" כתב, שבעל כרחנו המשנה מדברת כשרבו חולין על התרומה, שאם לא היה בכל קופה אלא סאה כשיעור התרומה, הרי לא היה מקום להסתפק להיכן נפלה, כי בקל יש להבחין באיזו קופה הוכפלה הכמות, וראה עוד שם.

[12] כתבו התוספות והרשב"א, דהוה מצי לאקשויי דאפילו כשרבו חולין על התרומה נמי לא נאמר "שאני אומר", וכמו שהוכיחו שם.

ר' יהודה הולך בענין זה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר כלל: מין במינו — לא בטיל בכל אופן.

וממשיכים להקשות: אבל לא נימוח מאי [מה] יהיה הדין — לא תעלה, אם כן אדתני [עד שהוא שונה] בסוף המשנה מקרה אחר: אבל חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות לא תעלה — ניפלוג וניתני בדידה [שיחלק וישנה בה עצמה] חלוקה זו: במה דברים אמורים בשנימוחה, אבל לא נימוחה — לא תעלה!

ומשיבים: אף על פי כן טהורות בטהורות עדיף ליה [לו] לומר, ולגלות לנו דין חדש, ואף שהיה יכול לחלק בדינה של חתיכה טמאה עצמה.

ושואלים: ולריש לקיש שמעמיד בחתיכה שנימוחה, אם כן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [במה שונה בראש ובמה שונה בסוף], מדוע יש ביטול בטמאה ולא בטהורה? אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: רישא [בראש] מדובר שנטמאה החתיכה בטומאת משקין שהיא רק טומאה דרבנן [שמדברי סופרים], שכיון שנטמא הקודש רק בטומאה מדברי סופרים, אין לאבד בשל כך קדשים ביודעין, ולכן היא מתבטלת. ואילו סיפא [בסוף] שמדובר בקודש שנתערב בחולין, כיון שהוא איסור דאורייתא [מן התורה] שאסור לזר לאכול קודש, לכן אין החתיכה מתבטלת.

ושואלים: אם כן, שמפרשים שבחלק הראשון מדובר בטומאת משקין בלבד, אבל אם נטמא הקודש בטומאת שרץ שהיא טומאה מן התורה מאי [מה] יהא הדין — לא תעלה (תתבטל) חתיכת הקודש אף לשיטת ריש לקיש, ואם כן,

אדתני סיפא [עד שהוא שונה בסוף]: אבל חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות לא תעלה, ניפלוג וליתני בדידה [שיחלק וישנה בה עצמה]: במה דברים אמורים בטומאת משקין, אבל בטומאת שרץ — לא! ומשיבים: אף על פי כן, טהורה בטהורות עדיף ליה [לו] לחדש בה.

רבה אמר טעם אחר להבדל בין ראשית המשנה לסופה: רישא [בראשה] מדובר כאשר בגלל התערובת של אכילת קדשים טמאים החשש הוא רק של איסור לאו, ובסיפא [ובסוף] החשש חמור יותר — חשש איסור כרת על אכילת קדשים טהורים על ידי זר.

ושואלים: והא [והרי] רבה עצמו הוא שאמר כי כל דבר שהוא אסור דאורייתא [מדברי תורה] שנתערב בהיתר, לא שנא [אינו שונה] אם הוא איסור לאו ולא שנא [ואינו שונה] אם הוא איסור כרת, אין הבדל ביניהם לגבי ביטול! ומסכמים: אכן, קשיא [קשה] על דברי רבה.

רב אשי אמר תירוץ אחר: סיפא [הסוף] שמדובר בה על קודש טהור שנתערב בדבר טהור אינו בטל — זהו משום דהוי ליה [שהריהו] דבר שיש לו מתירין, שיש דרך להתירו. שהרי חתיכה זו אינה אסורה לכול, והיא מותרת באכילה לכהן, וכלל הוא: כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל [אינו בטל].

ומעירים: והא [ומימרה זו] של רב אשי בדותא [בדויה] היא, אינה נכונה. כי על מימרא זו, בהקשר לדברים כאן, יש לשאול: למאן [למי] יש לה מתירים? אי [אם] לכהן — מישרא שרי [מותר] הדבר לגמרי גם לפני התערובת, שהרי מותר לכהן לאכול גם קודש וגם חולין ולגביו אין כאן צד של תערובת איסור כלל. אי [אם] לישראל — לעולם אסור, ואין לה מתירים! אלא הא [זו] שאמר רב אשי ודאי בדותא [בדויה] היא, אינה נכונה.

ולעצם שיטת ר' יוחנן שואלים: וסבר [והאם סבור] ר' יוחנן כי תרומה בזמן הזה דאורייתא [מן התורה] היא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: שתי קופות (סלים גדולים) מלאות תבואה, אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהם שתי סאין, כלים בני סאה, אחת של חולין ואחת של תרומה, ונפלו אלו בתוך אלו, ואין אנחנו יודעים מה נפל לתוך מה, ויש לחשוש שמא התרומה נפלה לקופת החולין, ולהיפך — הרי אלו שהיו בהן חולין מותרים באכילה לזרים, שאני אומר ומניח שתרומה לתוך תרומה נפלה, וחולין בתוך חולין נפלו.

ואמר ריש לקיש: והוא שרבו חולין על התרומה, כלומר, שגם אם נפלה התרומה לתוך החולין, קופת החולין גדולה דיה, כך שמכל מקום בטילה התרומה ברוב. ור' יוחנן אמר: אף על פי שלא רבו חולין על התרומה — מותרים, ואפשר לסמוך על ההנחה שכל מין נפל לתוך מינו.

ומעתה, בשלמא [נניח] לריש לקיש אפשר להבין את שיטתו, כי קסבר [סבור הוא] שאפילו בתרומה האסורה באיסור דרבנן [מדברי סופרים] נמי רבויא הוא דבעינן [גם כן ריבוי הוא שאנו צריכים] כדי שיהיה ביטול ברוב. אלא לר' יוחנן קשיא [קשה], שאם הוא סבור שתרומה אף בזמן הזה היא מן התורה, כיצד אנו מתירים על ידי הנחה זו של "שאני אומר" ואין חוששים לאיסור?

ומשיבים: הא מני [ברייתא זו לענין סאה שנפלה בקופה כשיטת מי היא] — כדעת רבנן [חכמים] היא בענין תרומה בזמן הזה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: Rabbi Yehuda conforms to his standard line of reasoning, as he stated a principle that if a particular type of food is mixed with food of its own type, it cannot be nullified under any circumstances.

The Gemara asks further: But had the piece of meat not been crushed, what would the halakha be? Presumably, it would not be nullified. If so, there is a difficulty, as instead of teaching a case involving non-sacred meat in the second half of the baraita, as follows: However, if a piece of a ritually pure sin-offering became intermingled with one hundred pieces of ritually pure non-sacred meat, the impure piece of a sin-offering is not nullified; let the tanna distinguish and teach it in the case involving only sacred meat, as follows: In what case is this statement said? It is in a case where the piece of meat has been crushed and broken into small parts, but if it has not been crushed, it is not nullified.

The Gemara answers: Even so, the tanna prefers to address the case of an intermingling of ritually pure items with other ritually pure items and thereby teach a novel halakha, notwithstanding the fact that he could have made a distinction within the case of a ritually impure piece itself.

The Gemara asks: And according to Reish Lakish, who establishes the baraita as referring to a piece of meat that has been crushed, what is different in the first clause of the baraita and what is different in the latter clause? Why is nullification possible in the case of impure pieces, but not in the case of pure ones? Rav Sheisha, son of Rav Idi, said: The first clause is dealing with a piece of a sin-offering that contracted ritual impurity due to liquids, which is imparted by rabbinic law. Since the sacred food contracted impurity that is only rabbinic in origin, it may be nullified rather than allowed to go to waste. The latter clause, on the other hand, deals with sacred food that became intermingled with ordinary non-sacred food. The sacred food is forbidden to non-priests by Torah law, and therefore it is not nullified.

The Gemara asks: But had the piece of meat mentioned in the first clause of the baraita contracted ritual impurity through contact with a creeping animal, which is imparted by Torah law, what would the halakha be? Presumably, it would not be nullified.

If so, there is a difficulty, as instead of teaching a case involving non-sacred meat in the latter clause of the baraita, as follows: However, if a piece of a ritually pure sin-offering became intermingled with one hundred pieces of ritually pure non-sacred meat, the impure piece of a sin-offering is not nullified; let the tanna distinguish and teach it in the case involving only sacred meat, as follows: In what case is this statement said? It is said in a case where the piece of meat contracted ritual impurity due to liquids, but where it contracted ritual impurity through a creeping animal it is not nullified. The Gemara answers: Even so, the tanna prefers to address the novel case of an intermingling of ritually pure items with other ritually pure items.

Rabba said that an alternative explanation may be suggested for the difference between the two clauses of the baraita: In the first clause of the baraita, which deals with the intermingling of impure sacred meat with pure sacred meat, there is concern about the violation of a standard prohibition, i.e., the prohibition against eating impure sacred meat; therefore, the piece of meat is nullified. In the latter clause of the baraita, which deals with the intermingling of sacred meat and non-sacred meat, there is concern about the violation of a prohibition that bears the punishment of karet, which bars a non-priest from eating pure sacrificial food; therefore, the piece of meat is not nullified.

The Gemara asks: But wasn’t it Rabba himself who said: With regard to the nullification of any item forbidden by Torah law that became intermingled with a permitted substance, there is no difference between that which is forbidden due to a standard prohibition and that which is forbidden due to a prohibition that entails the punishment of karet. The Gemara concludes: This is difficult for Rabba.

Rav Ashi said yet another explanation: In the latter clause, where ritually pure sacred meat became intermingled with ritually pure non-sacred meat, the sacred meat does not become nullified because it is an object whose prohibition is temporary. The piece of sacred meat is not absolutely forbidden, as it is permitted for a priest to eat it. And the halakha is that any object whose prohibition is temporary cannot be nullified, no matter how great the amount of permitted substance, even in a mixture of one to one thousand.

The Gemara comments: Now, that teaching ascribed to Rav Ashi is certainly a mistake [beduta], as the application of this principle to the case at hand can easily be shown to be erroneous. With regard to whom is the prohibition temporary? If one would say that it is for a priest, the sacred meat was always permitted to him, even before it became intermingled, as a priest may eat both sacred and non-sacred food, and therefore it was never a forbidden mixture with respect to him. And if one would say that it is for an Israelite, the meat will always be forbidden to him. Rather, that teaching attributed to Rav Ashi is clearly a mistake.

The Gemara raises a question with regard to Rabbi Yoḥanan’s opinion: And does Rabbi Yoḥanan maintain that teruma in the present applies by Torah law? But isn’t it taught in a baraita: There were two large baskets, one filled with non-sacred produce and the other one filled with teruma, and before them were two one-se’a vessels, one filled with non-sacred produce and the other one filled with teruma. And these, the contents of each of the se’a vessels, fell into those, each of the baskets. It is possible that the teruma fell into the non-sacred produce, and it is prohibited for non-priests to eat a mixture of teruma and non-sacred produce. Nevertheless, the produce found in the basket containing the non-sacred produce is permitted, as I say that the teruma fell into the teruma and the non-sacred produce fell into the non-sacred produce.

And Reish Lakish said that this is only the case if the non-sacred produce in the basket was greater in quantity than the teruma in the one-se’a vessel, so that even if the teruma fell into the non-sacred produce, it is nullified. And Rabbi Yoḥanan said: The mixture is permitted even if the non-sacred produce was not greater in quantity than the teruma, as one may rely on the assumption that each type of produce fell into its own type.

Granted, according to Reish Lakish, who maintains that teruma nowadays applies by rabbinic law, this is logical, as he maintains that even with regard to teruma that is in effect only by rabbinic law, we also require the permitted portion of the mixture to be greater in quantity so that it can nullify the forbidden part. But according to Rabbi Yoḥanan, it is difficult because if he maintains that even nowadays teruma is mandated by Torah law, how can one disregard the concern and permit the mixture based merely on the assumption that the events occurred in a way that preserves the produce in its permitted state?

The Gemara answers that Rabbi Yoḥanan can say: In accordance with whose opinion is this baraita taught? It is in accordance with the opinion of the Rabbis, who maintain that teruma nowadays is in effect only by rabbinic law.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

[מקונטרס אחרון] עוד אני חוזר לזו שאמרו בפרק הערל: ור' יוחנן אומר אע"פ שלא רבו תולין על תרומה. ומקשי' וסבר ר' יוחנן בדרבנן לא בעי' רביי' והתנן מקוה שיש בו מ' סאה ומסקי' [שאני הכא דאיכא למימר] שאני אומר כלומר אבל בעלמא בעי' רביי' וק"ל וברביי' מי סגי להו לאיסורין דרבנו אלא מעתה סתם יינם ושומנו שלּ גיד וכן כיוצא בהן יבטלנו ברוב וא"ת קל הוא בתרומה והלא בתרומה של דבריהם שנינו ק"א כדתנן תאנים שחורות מעלות את הלבנות עד כיצד חמישים תאנים שחורות מעלות את הלבנות הא כיצד חמשים תאנים שחורות וחמשים לבנות וכל המשנה שבפ"ד בתרומה וא"ת קל הוא בתרומות חוצה לארץ אבל בתרומת הארץ גזרו תרומה של דבריהם משום לתא דתורה והא כולה שמעתי' ר' יוחנן לית ליה גזרה בעגול בעגולין דאהכי רהטא שמעתא כולה וכבר פרשוה ראשונים וביארנו אנו קצתה בס' המלחמות.
ונ"ל דודאי כל איסורי' שיש להן עיקר בשל תורה כגון תרומת הארץ ודאי של דבריהם ודאי משום גזרה של תורה עשאוה כשל תורה במאה ואחר וכ"ש סתם יינן שגזרו בו והחמירו עליו יותר משאר איסורין ביין נסך עצמו כדמוכח בע"ז (בפרק אין מעמידין ובפרק רבי ישמעאל כמה זמני) וכן שומנו של גיד עשאוהו כחלב של תורה כדאיתא בפ' גיד הנשה (דף ל"ב) והתם אמרינן לא אמינא לך לא תזלזל בשיעורא דרבנן לשעורינהו בפתות מששים.
כללו של דבר, החמירו בדבריהם לשעורינהו כשל תורה אבל כשהקל ר' יוחנן דוקא בדבר שבמנין דקסבר לח החמירו חכמים בשל דבריהם לאסור בכל שהוא בדבר שבמנין אלא צריך ס' א"נ ק"א בתרומה והרי הוא כדבר שאין דרכו לימנות בשל תורה אבל בתרומת חוצה לארץ וכן בשאובה שאין להם עיקר בשל תורה ואין דרך ליגזר בהן בעינן רביי' וכדאמרינן בבכורות דף כ"ז תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב ואפילו לאכלה זר קאמר וכן נמי חלת חוצה לארץ מבטלה ברוב כדמפורש בירושלמי בפ' בת' דחלה וכן הדין נראה בכל איסור של דבריהם שאין לו עיקר בשל תורה כגון כלאי הכרם בחוצה לארץ וכגון גבינה של עכו"ם אע"פ שחששו לה לתערובות איסור של תורה אינה אלא גזירה וכן כל בשולי עכו"ם כלם בטלין ברוב דומיא דתרומה וחלה של חוצה לארץ ודומיא דשאוב' דהא מדמו להו בגמרא אלא דמ"מ אין מערבין ומבטלין אותה לכתחלה וזו שאמרו בחלת חוצה לארץ מבטלה ברוב' נ"ל דה"ק אם נתערבה בכמותה או בפחותה ממנה מרבה עליה ומבטלה וכן הדין בכל איסורין של דבריהם כדאי' בפ"ק דביצה (דף ד') אבל לערב איסורים לכתחילה אין ננו אפי' בתרומה והרב ר' משה מפרש לה לערב בתחלה ולדבריו יש לך לפרש דקל הוא בתרומה משאר איסורי'.
וראי' לדברינו במה שחלקנו בין תרומה לתרומה בשל דבריהם מהא דאמרי' בריש כל הבשר (חולין דף ק"ד) גבי הא דתנן ונאכלת עם הזר על השלחן בשלמא אי אשמעי' חלת חוצה לארץ בארץ דאיכא למיגזר משום חלת הארץ דאוריי' שפיר אלא הכי משום דליכא למיגזר הוא ש"מ דתרומה של דבריהם בארץ איני עולה על השלחן של זר דאיכא למיגזר הוא ובחוצה לארץ עולה דליכא למיגזר ומזה נלמוד לכל קולא שהקילו בה חכמים כגון בטול ברוב דאינה אלא בחוצה לארץ ועוד דעיקר טעם העלי' שייך נמי בבטול דחיישינן שמא תתערב להם כיון שאין האוכלין מקפידין זה על זה דגרסינן בירושלמי בסוף חלה הורי ר' אבהו בבוצרה שהיא צריכה רוב אמר ר' יונה מלמד שהיא עולה בפחות מק' ואינה נאסרת בק"א אמר רבי זעירא מתניתא אמרה אפילו אחד באחד דתנינן ונאכלת עם הזר על השולחן כלומר ואין חוששין לחלוף מ"מ גמרא דילן בעיא רוב ואעפ"כ אין חוששין לחילוף ולתערובות שאי אפשר שלא ירבה מין על מינו ויבטלנו ובארץ חוששין לכל זה משום גזירה דשל תורה.
מיהו [שאני אומר] אמרינן בכל של דבריהם מדאמרינן בריש אלו עוברי' במסכת פסחים (דף מ"ד) הנח לתרומת תבלין דרבנן ואמרינן בה שאני אומר אבל בשל תורה מספקא לי אי אמרינן שאני אומר כלל ברביי' [אע"ג דמה"ת ברבי' סגי] מסוגיא דהתם דמקשינן אקופות ואס"ד כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר ומתרץ הכא במאי עסקי' בתרומה בזמן הזה דרבנן והשתא י"ל דמקשה משום דלא מיתוקמא לי' מתניתין [דוקא בתרומה בזמן הזה] הרחיק נפשיה למימר דאמרינן שאני אומר בכל שתערובתו מדבריהם אע"פ שעיקרו מדברי תורה אבל למסקנא [יש לומר] לעולם בשל תורה לא אמרינן שאני אומר אלא בעיא אחד ומאה בספיקא כיראי וי"ל דכל שאין שם כזית בכדי אכילת פרס כיון דהשתא מיהת דרבנן הוא אמרינן שאני אומר ומ"מ שמעינן מינה דבשל תורה לא שנא תרומה ולא שנא שאר איסורים לא אמרינן שאני אומר כל זמן דאיכא בהו כזית בכדי אכילת פרס.
והרב ר' משה הספרדי ז"ל כתב גבי קופות אע"פ שלא רבו חולין על התרומה בד"א בתרומה בזמן הזה מדבריהם אבל בתרומה של תורה עד שירבו חולין על התרומה ולפי פשטה של שמועה זו שהזכרתי נראה שטעה הרב ז"ל.
אבל נראה לי דכיון דקי"ל כריש לקיש דאמר בזבחים בפרק התערו' (דף ע"ח) אי אפשר שלא ירבה דין על מינו ויבטלנו דלית לן שיעורא דכזית בכדי אכילת פרס אלא בשאינו מינו הילכך מכי רבו חולין על התרומה במינו אמרינן שאני אומר אבל בשלא במינו ודאי בעי' שירבה חולין כל כך שלא יהא שם כזית בכדי אכילת פרס וכבר פירשתי זה בפרק גיד הנשה דכזית בכדי אכילת פרס במינו לא כלום הוא וסוגיא זו שבפרק אלו עוברי' אינה כהלכה.
עוד נ"ל שלא בטלו איסורין שאין להם עיקר בתורה ברובא אלא במינן אבל שלא במינן כל היכי דיהבי טעמא אסירי דטעמא לא בטיל ומ"מ הא דאמר ר' יוחנן דדבר שבמנין נמי בטל בכל של סופרי' לא קי"ל הכי אלא כההוא תנא דליטרא קציעות דאמר כל דבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטיל ואיתא בפרק קמא דביצה (שם) ובזבחים (שם) ואע"ג דלא קי"ל בכל דבר שבמנין כוותי' במאי דמחמיר בדרבנן קי"ל כוותי' וכן פסק הרב ר' משה הספרדי ז"ל הילכך של סופרים שיש לו עיקר בתורה הרי הוא כשל תורה לכל דבר בשיעורין בין לס' ומאה בין לדבר שבמנין אלא שלענין שאני אומר הקלו בו.

הגרש"י ז"ל וכן היא ברוב הספרים ולריש לקיש מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רב שישא בריה דרב אידי רישא בטומאת משקין דרבנן סיפא באיסורא דאורייתא. ופירש בשלמא לר' יוחנן רישא משום הפסד מרובה חששו סיפא דהפסד מועט לא חששו אלא לריש לקיש דאוקמה בנימוחה אפילו סיפא נמי תעלה דבנימוחה ליכא לאיפלוגי אפילו בהפסד מועט שאם כן אין לך תרומה גדולה עולה בחולין לעולם. ופריק לעולם כולה ברייתא רישא וסיפא בנמוחה, וטעמא דרישא בשנטמאת בטומאה דרבנן וכגון שנטמא כלי בטומאת משקין דרבנן, דאלו מדאורייתא אין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה, ולפיכך הקלו בה ואמרו תעלה. וסיפא שנתערבה בחולין דאיסורא דאורייתא אפילו נימוחה לא תעלה, דקסבר האי תנא דמין במינו דאורייתא לא תעלה. ור' יהודה דאמר ברישא לא תעלה קסבר אפילו בדרבנן לא תעלה. זהו דרך פירושו של רש"י ז"ל וסוגיתו. וגם ר"ח ז"ל גריס ולריש לקיש מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אלא בפירוקא דרב שישא גריס רישא בטומאת משקין דרבנן ורבנן לטעמייהו דאמרי טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן, ור' יהודה לטעמיה דאמר טומאת משקין אפילו לטמא אחרים דאורייתא. וכן מצאתי גירסא ספרדית כתוב בה כן רישא בבשר שנטמא מחמת משקין שנטמאו מחמת שרץ ואזדא ר' יהודה לטעמיה ורבנן לטעמייהו דאמרי טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן ור' יהודה סבר דאורייתא אבל בשר שנטמא בשרץ עצמו מאי וכו'. וקשיא לי טובא לגירסתן דגרסי לריש לקיש, חדא דאי גרסינן לריש לקיש מאי קאמר ולריש לקיש דהא מדריש לקיש סלקינן ולא הוה ליה למימר אלא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ואנא ידענא דלריש לקיש קא מקשה דהא מיניה סלקינן. ואפשר לומר בזו דאורחא דתלמודא הוא בהכין, דאף על גב דסליק מיניה כי הדר מקשה עליה קושיא אחרינא הדר ואמר ולפלוני מאי שנא או מנא ליה. וכיוצא בזה לקמן דקאמר ורבנן זבה מנא להו ואף על גב דסליק מינייהו. וגדולה מזו בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כז, א) גבי ומצאת' ואידך אף על גב דסליק מיניה. אלא שקשה עוד דאנן קשיא לן לריש לקיש כיון דנמוחה מאי שנא סיפא דלא תעלה, ואיהו מהדר דטעמא דרישא דתעלה משום דלא איטמי אלא בטומאת משקין דרבנן כאלו הוה קשיא לן טעמא דרישא. וגם בזו אפשר לתרץ דמשום דאוקמה השתא באוקימתא חדתא ואוקי סיפא בטומאה דאורייתא אצטריך נמי למימר רישא אטומאת משקין דרבנן. [הגה"ה: ק"ל לתירוץ זה דלאו אוקמתא חדתא היא בסיפא דלעולם קדשים לזר דאורייתא נינהו ולא בעינן למימר שנטמאת דאורייתא. ועוד דטהורה בטהורות היא וא"כ הדרא לדוכתא. ע"כ מהר"ר שמואל הלוי בן חכם זלה"ה]. אלא דאכתי קשיא עוד דמעיקרא קא קשיא לן טעמא דר' יהודה ואמרינן אי הכי מאי טעמא דר' יהודה, ואמרינן ר' יהודה לטעמיה דאמר מין במינו לא בטל ורבנן פליגי עלה ואמרי בטל, והשתא להאי פירוקא דרב שישא אמרינן דהוי טעמא דסיפא לכלהו משום דמין במינו לא בטל ופליגי רבנן עליה דר' יהודה ברישא אי בטל בדרבנן או לא ולא פרשינן כלום. על כן איני יכול להלום גירסא זו ופירושה.
גם למה שפירש רש"י ז"ל טעמא דברייתא לר' יוחנן משום הפסד מועט והפסד מרובה, קשיא לי דאם כן היינו כעין פירוקיה דרב אשי דאמר סיפא הוי דבר שיש לו מתירין, ואם איתא אמאי לא פירש רב אשי אהאי לישנא ולא תיקשי ליה מאי דאקשינן עליה.
וגירסא אחרת מצאתי במקצת ספרי הגאונים ז"ל דגרסי ולר' יוחנן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, וגרסי בדר' חייא בריה דרב הונא רישא בשנימוחה. ולהאי גרסא אפשר לפרש בשלמא לריש לקיש רישא בנימוחה וסיפא שלא נימוחה, אלא לר' יוחנן אי כל שדרכו לימנות שנינו אפילו רישא לא תעלה, אי את שדרכו לימנות שנינו אפילו סיפא תעלה. והשתא לא מפלגינן בין הפסד מרובה להפסד מועט. ופריק רישא בדרבנן וסיפא בדאורייתא. ומכל מקום האי נמי לא סלקא כלל דהא לרבי יוחנן את שדרכו לימנות שנינו ואפילו בדאורייתא כל שדרכו לימנות אינו מקדש, ואם כן חתיכת חטאת טהורה אמאי לא תעלה וצל"ע.
ומכל מקום לפי הגירסא הראשונה נמי דגרסי לר"ל יש לפרש דלר' יוחנן ניחא רישא וסיפא, רישא בטלה דאת דאת שדרכו לימנות שנינו, וחתיכה אינה אלא מכל שדרכו, וסיפא דאינה בטלה לאו משום חשיבות מנין אלא משום חשיבות אחר שיש בה, דהיינו שראויה להתכבד בה בפני האורחין, כלומר בפני כל אורח לכשתמצא לומר שתתבטל ולפיכך אינה בטלה, מה שאין כן ברישא דאם תבטלנה אינה ראויה להתכבד בה בפני כל אורח אלא בפני זכרי כהונה וכמו שכתבתי למעלה (פא, ב בד"ה ואי) וזה יותר נכון בעיני.

והא דרב אשי בדותא הוא וכו'. ומכאן נ"ל קושיא על מ"ש הרב אלפסי ז"ל בהלכות בפרק גיד הנשה (סי' תתצג) על ההיא דאמרינן בפרק כיצד צולין (פסחים סו, ב) פת שאפאו בתנור עם צלי דאסריה רב כהנא למיכל בכותחא. וקא פריש הרב אלפסי ז"ל טעמא בהלכות משום דכיון דמצי למיכליה בהדי בשרא הוה ליה כדבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטל. ולפום מאי דאמרינן הכא ליתא, דלמיכליה בבשר לעולם מישרא שרי, ולמיכל בכותחא לעולם אסור וכדדחינן הכא בפירוקיה דרב אשי מהאי טעמא כנ"ל.

בשלמא לריש לקיש קסבר בדרבנן נמי בעינן רבויא אלא לר' יוחנן קשיא. כלומר כיון דאית ליה תרומה בזמן הזה דאורייתא אמאי לא בעינן רבויא. קשה לי דעדיפא מינה הוה ליה לאקשויי אמאי אמרינן שאני אומר וכדאמרינן באלו עוברין (פסחים מד, א) למאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאיאמרינן שאני אומר. ונראה לי דהא עדיפא ליה לאקשויי דאפילו לכשתמצא לומר דאפילו בדאורייתא אמרינן שאני אומר, חד בחד מיהא לא בטל וכי אהדר להו ר' יוחנן אנא דאמרי כר' יוסי הכי קאמר להו, דתרומה דאורייתא ואפילו ברבייה נמי לא אמרינן שאני אומר דבאורייתא לא אמרינן שאני אומר.

טהורה בטהורה עדיפא ליה פרש"י ז"ל בלשון אחר דאע"ג דשתיהן טהורו' ושייך בהו בטולא טפי דאשכחן במ' תרומות דתרומה בחולין טהורין הכל מודים שעולה ובתרומה טמאה בטהורה חולקי' ב"ש וב"ה ועוד דעדיפא ליה למתני חומרא שאינה עולה ואפי' בנימוחה והטעם הראשון הוא הנכון כדבעי' למי' ולשון הגמ' מוכיח כן דאמרי' טהורה בטהורה עדיפא ליה ולא אמרינן נימוחא עדיפא ליה:

גרש"י ז"ל והיא גר"ח ז"ל ומקצת נוסחאות. ור"ל מ"ש רישא ומ"ש סיפא ופי' הוא ז"ל דבשלמא לר' יוחנן דמפרש לה בחתיכה שלמה אמר לך דאע"ג דחתיכה זו אינו דבר שבמנין דכל שדרכה לימנות היא כיון דבסיפא הפסדא מועט דאע"ג שלא תעלה חזו כלהו לכהני' אפקוה מדינ' ועשאוה כאלו היא דבר חשוב ממש ואמרי לא תעלה ברישא שאם לא תעלה הפסד' מרובה דלא חזי אלא לשריפה אוקמוה אדינא ואמרו שתעלה ובעגול בעגולי' אע"ג שהפסידו מועט דהא אכלי ליה לכהני' כיון שאיסורן מדבריה' דתרומת תאנים דרבנן אוקמוה אדינא אבל לר"ל דמפרש בבריתא כולה כשנימוח' סיפא נמי למה לא תעלה דהא ליתיה לאיסור בעיניה ופריק רב שישא ברי' דרב אידי רישא בטומאת משקין דרבנן וסיפא באיסור' דאורית' פי' דסיפא כיון דאיסורא דאורית' הוא סברי רבנן דמין במינו לא בטיל כסברא דרב יהודה וברישא דאיסורה דרבנן הוא דאפליגו רב ורב יהודה וה"ק על פי' זה חדא דכיון דעל ר"ל פרכי' למה לך למימר ולר"ל מ"ש רישא ומ"ש סיפא דהא בדידיה עסקי' השתא והכי ה"ל למימר מ"ש רישא ומ"ש סיפא ועוד דהא אנן ל"ק לן על ר"ל אלא סיפא ולמה ליה לרב שיש' לומר רישא בטומאת משקין דרבנן לימא סיפא משום דמודו רבנן דמין במינו לא בטיל וכי פרכי' א"כ רישא במאי פליגי לימא רישא בטומאת משקין דרבנן דהכי אורחא דתלמודא:

ומיהו בזו י"ל דרב שישא לאו בל' קושי' איתמרא אלא שפירוש הוא הברייתא ומ"ש רישא ומ"ש סיפא והביאום בכאן לפרש קושייתנו וכיוצא בו בתלמודא ומי' אכתי קשיא דלא שמעי' לרבנן בשום דוכתא האי סברא דמדאוריתא מין במינו לא בטיל כלומר ומינה דרבנן לטעמייהו דאמרי בטיל והיכי הדרי' השתא לומר דרבנן נמי סברי מין במינו לא בטיל בדאוריתא ולא מפרשי לה בהדיא ועוד כי מה שפי' רבי' ז"ל דלר' יוחנן ניחא בריתא דשאני ליה בין הפסד מרובה להפסד מועט ה"ל לתלמודא לפרושי ה"ט דמהיכא ידיע לן ועוד כי כיוצא בזה אמ' רב אשי לקמן ולא קיימא לן:

לפיכך הסכימו גדולי רז"ל לג"ה שגורסי' ולר' יוחנן מ"ש רישא ומ"ש סיפא וה"פ דבשלמא לר"ל רישא כשנימוחה וסיפא כשלא נימוחה אבל לר' יוחנן דמוקי רישא נמי בשלא נימוחה מ"ש רישא ומ"ש סיפא אם בדבר שבמנין היא בתרוייהו לא תעלה ואם אינם דבר שבמנין וכו' ופריק רב שישא דרישא איסור דרבנן וכיון דאינה דבר שבמנין בטלה כדינא דכל שדרכו לימנות היא אבל סיפא דאיסור דאורייתא חומר איסור וקדושה עושה אותה שדרכה לימנות ולא בטלה וכו':

רב אשי אמר וכו' והא דרב אשי בדותא היא ולא אמר מעולם דלמאן יש לה מתירין פי' דדבר שיש לו מתירים היינו שיש לו התר אפי' למי שנאסר עכשיו משא"כ בזה ומדלא מתרצי' דבטעמא דר"א דבעי למימר דרישא אין לו מתירין לשום אדם והפסדו מרובה וסיפא יש לו מתירין לקצת בני אדם והפסדו מועט ולכך לא תעלה שמעי' דליתי לההוא פי' והרי זה נכון מפי' רבי' הר"ם ז"ל דהלכת' כר' יוחנן דאת שדרכו לימנות שנינו ומיהו מאי דאמרי' בסוגיי' דדבר שבמנין בדרבנן בטיל לית הלכתא הכי אלא כתנא דליטרא קציעו' דאמר כל דבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטיל ואיתא בזבחים ובפ"ק די"ט (דף ד) ואע"ג דלא קי"ל כוותיה לענין דבר שבמנין בכל שדרכו לימנות קי"ל כוותיה דדבר שבמנין שדרכו לימנות אפי' בדרבנן לא בטיל וכ"פ הרמב"ם ז"ל ויש חולקי' עליו אבל רבותי הסכימו בדבריו ז"ל:

וסבר ר' יוחנן תרומה בזמן הזה דאוריתא פי' דקס"ד דמשו' דסבר ר' יוחנן הכי מפרש לה למתני' הכי:

והתניא שתי קופות וכו' עד שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו פי' דכיון דספיקא הוא היאך נפלו תלינן לקולא דספיקא דרבנן הוא וכדמפרש ואזיל ואמר ר"ל והוא שרבו חולין על התרומה פי' דאיכא כדי בטול דאורייתא דחד בתרי בטיל ור' יוחנן אמר אף על פי שלא רבו חולין על התרומה כלל אלא שהם שוה בשוה והכי מוכח לקמן מפרכא דפרכינן ליה ממקוה:

בשלמא ר"ל קסבר בדרבנן נמי רבוייא הוא דבעיא פירוש בשלמא ר"ל אע"ג דקתני ליה סתמא וכיון דסבירא ליה דתרומה בזמן הזה דרבנן הוה ליה למשרי בלא רבוייא דהא ספיקא דרבנן הוא וספיק' דרבנן לקולא מ"מ יכול לשנויי דעשאה כעין של תורה לחומרא והצריכו בו רבויה דלא למיטעי באיסורין דאוריתא. אלא לר' יוחנן קשי' פי' דכיון דסבר דתרומה בזמן הזה דאורית' ספיקא דאוריית' הוא ואיך אפשר למתלי בהתירא ולקולא בלא רבוייא וא"ת לימא ליה דבריתא בתרומת חוצה לארץ שהיא מדרבנן לד"ה וי"ל דהא ליתא דא"כ פשיטא דלא בעי רבוייא ור"ל נמי לא הוה אמר דבעי רבויא דהא קי"ל דתרומת חוצה לארץ מבטל' ברוב ואפי' לכתחילה ואפי' לאוכל הזר וכדאמרינן בבכורות פ' עד כמה:

רבא אמר רישא איסור לאו פי' משו"ה אמרינן ברישא תעלה דהא נמי כי תעלה לא תאכל רק לכהנים א) ולוים אלא לאו דטומאה אבל בסיפא אי אמרינן דתעלה בחולין תאכל לישראל ואוכל אותם בטומאת הגוף כי אינו נזהר לאכול חולין בטומאת הגוף ואיכא כרת באכילת קדשים בטומאת הגוף:

גמרא הא מני רבנן היא כו' ולא בעי לאוקמא כשרבו וכר' יוסי משום דאכתי תקשי ליה היכי סמכי אשאני אומר אפילו ברבייה כיון דאית ליה כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא כדפריך בפרק אלו עוברין:

גמרא בד"א בטומאת משקין כו' הכא לא אסיק אדעתיה למימר טהורה בטהורות עדיפא ליה כדמשני לעיל משום דלעיל איכא רבותא ועוד דנימוחה וא"ה לא תעלה כפרש"י לעיל וק"ל:

שם אלא לר"י קשיא הא מני רבנן כו' והא דלא מוקי (כו') בתרומת פירות דרבנן דא"כ מ"ט דר"ל דבעי רביי' דהא הוי דרבנן בדרבנן לר"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן ודוחק לומר דלא מתוקמא בגוונא חדא אלא לר"ל בתרומת דגן ולר"י בתרומת פירות ודו"ק:

בתוס' ד"ה רבי יהודה לטעמיה וכו' עד אלא התם ברותח איירי וכו'. ור"ל ולעולם לא בקמח איירי אלא בחטין ושעורין שלימין שנתבשלו יחד וקבלו טעם זה מזה וחטין בשעורין דהוי מין בשאינו מינו בטל הטעם לר"י רק שצריך לברר מתוכן החטים האסורים וחטין בחטין דהוי מין במינו לא בטל לר"י:

רש"י ד"ה טהורה בטהורות. דאע"ג דשתיהן טהורות ושייך בהו ביטולא טפי דאשכחן כו'. קשה דמ"מ ליתני טמאה בשל חולין דמשמע שם בתרומות דאף ב"ש מודו דתרומה טמאה בטלה בשל חולין:

לא שנא איסור לאו ל"ש איסור כרת פירוש היינו לאו המפורש בתורה בהדיא. מהר"י כולי בהגהת מש"ל פ"א דיום טוב וכ"כ בס' מחנה ראובן דף ו' מספרו והקשה על מ"ש מהר"י כולי עצמו בהגהתו במש"ל פ"ג דתרומות ע"ש באורך:

ר' יהודה לטעמיה. בכיסוי הדם ובהקומץ: אדתני אבל חתיכה כו'. דמשמע טעמא משום דהפסד מעט הוא נפלוג בדידה ואע''ג דליכא תקנתא לא בטלה: טהורה בטהורה עדיפא ליה. לאשמועינן דאע''ג דשתיהן טהורות ושייך בהו ביטולא טפי דאשכחן במסכת תרומות (פ''ה מ''ג) דתרומה טהורה בחולין טהורין הכל מודין שעולין ובתרומה טמאה בטהורה חלוקים ב''ש וב''ה (שם מ''ד) ועוד דנימוחה ואפ''ה לא תעלה: ולר''ל מאי שנא רישא ומ''ש סיפא. בשלמא לר' יוחנן דמוקי לה בשלימה סיפא כיון דהפסד מועט הוא לא מבטלינן חתיכה שלימה הואיל ודרכו לימנות ואף על גב דלר' יוחנן עיגול דתרומה בטל בחולין דקא מהדר לר''ל והלא אני שונה כו' מכלל דמודה בעיגול דבטיל משום הפסד מועט בחתיכה מודה דיהבינן כולהו לכהן הואיל והיא גופה דאורייתא לא חיישי' להפסד מועט אלא לר''ל דאמר מידי דאורייתא לא בטיל והכא משום דנימוח לא חשיב תו איסור דילה ובטלה סיפא אמאי לא תעלה הא ליתא לאיסורא בעיניה: אמר רב שישא בריה דרב אידי. לעולם בנימוחה ורישא בטומאת משקין דרבנן כגון שנטמאה חתיכה על ידי משקין טמאין שנגעו בכלי דמדאורייתא אין משקה מטמא כלי ואע''ג דאיכא למיגזר משום טומאה דאורייתא מודה ריש לקיש דבטיל הואיל ואין דרכו לימנות: וסיפא. קדשים לזר איסור דאורייתא הוא ומידי דאורייתא מין במינו להאי תנא סבירא ליה דלא בטיל ואפילו שאין דרכו לימנות: ליפלוג וליתני בדידה. בטומאה וטהרה כדנקט מילתיה ואתי מאי שנא דשבקיה תנא למילתיה למנקט חולין וקדשים: טהורות בטהורות עדיפא ליה. וניחא ליה לתנא למיתני טהורות בטהורות דשייך בהו ביטולא טפי כדפרישי' לעיל ואפ''ה אזלינן לחומרא הואיל ואיסור דאוריי': איסור לאו. טומאת בשר קדשים לאוכלו בלאו והבשר אשר יגע בכל טמא (ויקרא ז): סיפא. קדשים בחולין אתי לידי כרת דאכיל להו בטומאת הגוף וטומאת הגוף בכרת דכתיב והנפש אשר תאכל בשר ולעולם בשנימוחה: ל''א לעולם בשלא נימוחה ועיגול היינו טעמא דר''ל דבדאורייתא לא בטיל דכיון דתרומה לזר במיתה ככרת דמיא: והא רבה הוא דאמר. בפרק בתרא (דף קיט.): כל בדאורייתא. (לא בטיל) ל''ש איסור לאו ל''ש איסור כרת אם חשו רבנן לכרת חשו נמי ללאו ועבוד תקנתא: רב אשי אמר. בנימוחה וסיפא הוי דבר שיש לו מתירין דמותרין לכהן: בדותא היא. דהא דקי''ל (ביצה דף ג:) דבר שיש לו מתירין לא בטיל כגון דמשתרייא למחר למאן דאסירא ליה השתא כגון ביצה שנולדה ביום טוב: מישרא שרי. אפילו השתא: הרי אלו. החולין מותרין לזר: והוא שרבו חולין. שבקופת חולין: על התרומה. שבסאה תרומה הלכך תלינן בשאני אומר חולין לתוך חולין נפלו דאי נמי הוי איפכא ונפלה סאה תרומה בקופת חולין בטלה ברובא: אף על פי שלא רבו. דסמכינן אשאני אומר: אלא לר' יוחנן קשיא. דמי תלינן לקולא באיסור דאורייתא:
רבי יהודה לטעמיה דאמר מין במינו לא בטיל. דוקא בדבר לח ומתערב אית ליה לר' יהודה דלא בטיל דומיא דדם הפר ודם השעיר דיליף מינה ר' יהודה בהקומץ רבה (מנחות דף כב. ושם) אבל בדבר יבש לא דר' יהודה גופיה אית ליה בפ' נוטל (שבת דף קמא:) דמעלין את המדומע בק''א ואפי' מין במינו כדמשמע גבי ליטרא קציעות ונבלה בהקומץ רבה (מנחות דף כג. ושם) דאיכא למאן דלא בטל היינו בנימוחה וסברא הוא דדבר המתערב מתפשט טעם האיסור בכל ההיתר ולא בטל אבל דבר יבש האיסור מונח במקומו אלא שאין ניכר היכן הוא וההיא דשילהי ביצה (דף לח: ושם) דאמר דחיטין ושעורים בטלים לרבי יהודה ולא חטין בחטין בקמח איירי דאל''כ חטין בשעורין אמאי בטל והלא ניכרים הן ועוד נראה דאפילו קמח כיון שצונן הוא ואין טעם מתפשט בטל דאי לאו הכי אפילו קמח חטין וקמח שעורים מין במינו הוא לרבא דאזיל בתר שמא בפרק בתרא דע''ז (דף סו. ושם) כמו חמירא דחיטי וחמירא דשערי אלא התם ברותח איירי ובהקומץ רבה (מנחות דף כג. ושם) דאמר דמנחות שנתערבו לא בטילי לרבי יהודה התם נמי מתוך שומנן מתרככין ונותנין טעם זה בזה א''נ כשיאפה אותן יתנו טעם זה בזה: טהורות בטהורות עדיף ליה. דאע''פ שאין איסורה אלא לזרים אפ''ה חמירא ולא בטלה וכ''ש טמאה דאיסורה אף לכהנים ובקונטרס פירש טעם אחר: בטומאת משקין דרבנן. וקסבר רב שישא בריה דרב אידי דרבנן לא פליגי אדרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטל אלא בדרבנן אבל בדאורייתא מודו דלא בטלה אבל לא נימוחה כיון דכל שדרכו לימנות מקדש אף בטומאה דרבנן לא בטל כמו תרומה בזמן הזה דאי הויא דאורייתא לא הוה עיגול בעיגולים עולה אע''ג דתרומת פירות דרבנן: רישא איסור לאו סיפא וכו'. אמאי דאוקמינן בשנימוחה קאי ובקונטרס פירש דאתי לפרושי בשלא נימוחה ועיגול היינו טעמא דר''ל דמדאורייתא לא בטיל כיון דתרומה לזר במיתה ככרת דמיא וחבילי תלתן של כלאי הכרם אע''ג דאיסור לאו הויא מ''מ לא בטל משום דהוי את שדרכו ודוקא בכל שדרכו הוא דמפליג רבה בין איסור לאו לאיסור כרת ואע''ג דעלה קתני שהיה ר''מ אומר כל שדרכו לימנות מקדש יש לפרש כעין שפי' לעיל דה''ק שהיה ר''מ אומר כל שדרכו לימנות מקדש באיסור כרת או באיסור מיתה והואיל וכן דין הוא שיקדש את שדרכו אפילו באיסור לאו ומיהו לא יתכן כלל לפרש כן דהא חתיכה של חטאת טהורה בחולין עדיפא אפילו מאת שדרכו כדפרישית לעיל מטעם דראויה להתכבד ומשמע דוקא משום דהוי איסור כרת לא בטל אבל איסור לאו בטל: משום דהוי ליה דבר שיש לו מתירין. למאי דקטעי רב אשי קשה עיגול בעיגולים אמאי עולה דאפילו בדרבנן שמעינן ליה לרב אשי (ביצה דף ד.) דדבר שיש לו מתירין לא בטל ויש להעמיד ההיא דעיגול בעיגולין בתרומה טמאה דאין לה מתירין ומיהו קשה למאי דס''ד השתא אמאי תרומה טהורה עולה בק''א: שתי קופות אחת של חולין. הקשה הר''ר שמואל מאכזב אדמקשה מברייתא לותיב ממתני' דתרומות (ריש) פ''ז (מ''ה) דתנן ב' קופות אחת של חולין ואחת של תרומה שנפלה סאה של תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפלה הריני אומר לתוך תרומה נפלה והוו להו לרבי יוחנן ור''ל לאיפלוגי עלה והשיב ר''י דמשום רבותא דר' יוחנן מייתי ברייתא דאפילו בב' קופות ושתי סאין דליכא למימר כולי האי אוקי חולין אחזקייהו דמה שנפל בקופה של חולין ספק הוא ואין לו חזקת היתר שרי בה רבי יוחנן בלא רבייה ואפשר דבשעה אחת אפילו ר''ל שרי בלא רבייה דסמכינן אחזקת חולין שבקופה ומוקי לה אחזקתייהו ולהכי לא פליגי אמתניתין אלא אברייתא: אלא לר' יוחנן מאי איכא למימר. פירוש כיון דתרומה בזמן הזה דאורייתא היכי סמכינן אשאני אומר להתיר בלא רבייה תימה למאי דסלקא דעתך השתא דתרומה בזמן הזה דאורייתא אפילו הוה מוקי לה רבי יוחנן כשרבו תקשי ליה היכי סמכינן אשאני אומר כיון דאית ליה לרבי יוחנן בריש אלו עוברין (פסחים דף מד. ושם) כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא דהכי פריך לה התם ומתוך קושיא זו משני התם הב''ע בתרומה בזמן הזה דרבנן ויש לומר דה''מ למימר וליטעמיך והתם נמי הוה מצי למימר וליטעמיך אפילו כזית בכדי אכילת פרס דרבנן תקשי אמאי אמרינן שאני אומר כיון דרבי יוחנן מוקי לה הכא בלא רבייה וכן דרך הש''ס בכמה מקומות:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד