דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פא - ב

כולן ידלקו [וכדמפרש ואזיל טעמא מפני מה אינן בטלות], דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: יעלו [יתבטלו החבילות האסורות] באחד ומאתים.

אם היו מאתים חבילות של היתר כנגד חבילה אחת של איסור. שכך הוא שיעור ביטול ברוב בכלאי הכרם. [1]

ומפני מה אמר רבי מאיר "כולן ידלקו"?

שהיה רבי מאיר אומר: כל איסור מאיסורי הנאה כגון ערלה או כלאי הכרם שדרכו לימנות - וכחבילות אלו שהן נמכרות במנין ולא באומד - הרי הוא מקדש [אוסר בהנאה] את המותר שנתערב בו, ואפילו היו מאתים כנגדו.

ואילו חכמים אומרים: אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד.

רבי עקיבא אומר: שבעה דברים.

ואלו הן:

א. אגוזי פרך, אגוזים של המקום שנקרא "פרך" [רש"י [2]].

ב. ורימוני בדן, רימונים מן המקום שנקרא "בדן".

ג. וחביות סתומות של יין [מאירי]. [3]

ד. וחלפי תרדין, הוא מין אחד של תרדין שאינן חלקות אך שעירות מעט, והן חשובות במינן [מאירי].

ה. וקולחי כרוב.

יש מיני כרוב שאינם מגדלים קלח עם העלה, ואילו למין זה קלח גס ועבה, הגדל עם העלה, והוא החשוב שבמינו.

ו. ודלעת יונית, היא חשובה אצלם במינה [מאירי].

ורבי עקיבא מוסיף:

ז. אף ככרות לחם של בעל הבית שהן גדולות.

אבל ככרות של נחתום, שהן קטנות, הרי הן בטלות [תוספות].

הראויין - מתוך אלו שנמנו - להיות אסורים באיסור ערלה [כגון אגוזים רימון וחביות [4]] הרי הן מקדשים כשהן אסורים באיסור ערלה.

ואותן - מתוך אלו שנמנו - הראויין לכלאי הכרם [כגון תרדין וכרוב ודלעת. וכן ככרות של בעל הבית לרבי עקיבא], הרי הן מקדשים כשאסורים הם באיסור כלאי הכרם. [5]

ועל משנה זו נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש: [6]

רבי יוחנן סבר: "את" שדרכו לימנות - שנינו שאינו בטל. [7] וריש לקיש סבר: "כל" שדרכו לימנות - שנינו שאינו בטל. [8]

לעיל בגמרא מבואר, שאמר רבי יוחנן לריש לקיש "והלא אני שונה, חתיכה בחתיכות עולה". ולמד מכאן רבי יוחנן ש"את שדרכו לימנות שנינו", וחתיכה שאין דרכה תמיד לימנות הרי היא בטילה.

ועתה מבארת הגמרא:

מאי חתיכה, כלומר: היכן שנינו "חתיכה בחתיכות עולה"? דתניא: חתיכה [הנמכרת במנין דרך כלל, ופעמים באומד] של חטאת טמאה, האסורה באכילה אפילו לכהנים, שנתערבה במאה חתיכות של חטאות טהורות.

וכן פרוסה [הנמכרת במנין דרך כלל, ופעמים באומד] של לחם הפנים טמאה, האסורה באכילה אפילו לכהנים, שנתערבה במאה פרוסות של לחם הפנים טהורות.

הרי זו תעלה [תיבטל], וכל התערובת מותרת באכילה.

רבי יהודה אומר: לא תעלה, ובהמשך הגמרא יתבאר טעמו של רבי יהודה.

אבל חתיכה של חטאת טהורה המותרת לכהן ואינה אסורה אלא לזרים, שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות -

וכן פרוסה של לחם הפנים טהורה המותרת לכהן ואינה אסורה אלא לזרים, שנתערבה במאה פרוסות של חולין טהורות -

דברי הכל לא תעלה, הואיל ואפשר למוכרן כולן לכהן בהפסד מועט, וגם הן דברים שבדרך כלל מוכרים אותם במנין, לפיכך אינם בטלים. [9]

קתני מיהת רישא, שחתיכה בחתיכות תעלה. ומכאן הוכיח רבי יוחנן ש"את שדרכו לימנות שנינו", וחתיכה בטילה.

אמר רבי חייא בריה דרב הונא ליישב שיטתו של ריש לקיש הסובר "כל שדרכו לימנות שנינו", ותיקשי ליה הך ברייתא, שהרי חתיכה דרכה לימנות, ומכל מקום בטילה:

הכא במאי עסקינן, בחתיכה שנימוחה, ושוב אין דרכה לימנות. ואינה חשובה, ובטילה כשאר דברים.

ותמהינן: אי הכי, מאי טעמא דרבי יהודה?

כלומר: הניחא אי לא מיירי בנימוחה, הרי יש לפרש טעמו של רבי יהודה שהוא סובר "כל שדרכו לימנות" אינו בטל, ולפיכך חתיכה ופרוסה אינן בטלות. אבל מאחר שביארנו שבנימוחה עסקינן, תיקשי לך: מאי טעמא דרבי יהודה?!

הערות

[1] פירש רש"י: כדילפינן בפסחים מח א מדכתיב: "כשה אחת מן הצאן מן המאתים", ו"מן המאתים" על הנסכים קאי, ואמר הכתוב שיביא את הנסכים ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור, כלומר, שאם נתערב בתוכו איסור ערלה או כלאי הכרם ויש בבור מאתיים כנגדו, יביא את הנסכים מאותו בור, כיון שנתבטל האיסור שנתערב בתוכו. וכתב שם רש"י: ובעלמא בספרי נפקא לן שפיר דערלה וכלאי הכרם בטלין במאתים, והאי"מכאן" [לערלה שבטילה במאתים] לאו דוקא, אלא אף כאן אתה יכול לסמוך קצת. ומדברי רש"י כאן נראה שעיקר דרשה הוא, שאם לא כן, היה רש"י מביא את הדרשה בספרי.

[2] והתוספות פירשו שהוא סוג של אגוזים שנפרך מעצמו.

[3] כתב המאירי: יש מפרשים [תוספות זבחים עב ב] אף של שמן ואין נראה כן, שלא נאמר בשל יין אלא שכשהם סתומות היין חזק וחשוב, וכשהן פתוחות היין מפיג טעמו.

[4] החביות ראויין להיות אסורין גם בכלאי הכרם, אלא כוונת המשנה לומר, שאותן הראויים להיות ערלה או להיות אסורין "גם" כשהם ערלה, ואין כוונתה למעט את אלו שראויים להיות אסורים בשני האיסורים.

[5] בתוספות פירשו שני פירושים למה לא נזכרה תרומה: האחד: משום דכולהו שייכי בתרומה, ואין שייך לומר "הראוי לתרומה תרומה". השני: תנא זה סובר שאף דבר חשוב אינו בטל רק כשהוא גם איסור הנאה, אבל תרומה שאינה אסורה בהנאה לזארים, הרי היא בטילה אף כשהיא חשובה.

[6] כתב הריטב"א: "רוב המפרשים הסכימו, דפלוגתא דריש לקיש ורבי יוחנן היינו לרבי מאיר, ולפיכך תפסו לשונו, ובו נחלקו אי אמר רבי מאיר שדרכו או כל שדרכו, אבל לרבנן את שדרכו בטל, שלא אסרו הם אלא ששה דברים השנויים בנמשנתנו בלבד שהם חשובים מאד; והא דאיפליגו ריש לקיש ורבי יוחנן אליבא דרבי מאיר, היינו משום דסבירא להו דהלכתא כוותיה, וסוגיא כוותיה בכוליה תלמודא דדבר שבמנין לא בטיל"; ובקרן אורה כתב שכן נראה גם מדברי רש"י, וראה עוד שיטות בזה בדברי הרב המגיה על הריטב"א ציון 980.

[7] כתבו התוספות בשם הירושלמי, שאין "את שדרכו לימנות" אלא עשרה דברים, וביארו דהיינו ששת הדברים שמנו חכמים ועוד ארבעה דברים, וי"מ השבעה שנמנו במשנה ועוד שלשה דברים, ראה שם בדבריהם.

[8] הקשו התוספות: כיון דלריש לקיש תרומה בזמן הזה דרבנן [ואף לרבי מאיר שהוא התנא דמתניתין וכמו שהוכיחו], אלמא בטלה קדושת הארץ, אם כן כלאי הכרם נמי דרבנן, ואמאי תני "כל שדרכו", הא בדרבנן אין אוסר "כל שדרכו", וכמו עיגול שהוא עולה בעיגולים כיון שתרומה בזמן הזה דרבנן. [ובתוספות רבינו פרץ הקשה, שהרי תלתן אינו אסור בכלאי הכרם אלא מדרבנן - דקנבוס ולוף אסרה תורה - ולמה אמרינן ביה "כל שדרכו", ולכאורה לפי מה שפירש רש"י לעיל, לא אמרינן דבדרבנן בטיל "כל שדרכו" רק אם תרומה בזמן הזה דרבנן, אבל תרומת פירות אף שהוא מדרבנן לא אמרינן כן, אם כן הוא הדין תלתן גבי כלאי הכרם הוי כמו תרומת פירות לרבנן; וראה שם בדברי רבינו פרץ]. ותירצו: דכלאי הכרם חדא דרבנן, דבזמן בית המקדש הרי הוי דאורייתא, אבל עיגול תרתי דרבנן, חדא, דבטלה קדושת הארץ, ועוד, דאפילו בזמן שבית המקדש קיים תרומת תאנים דרבנן, וראה עוד מה שתירצו. והקרן אורה פקפק במה שנקטו התוספות דכשם שתרומה בזמן הזה דרבנן כך כלאי הכרם בזמן הזה דרבנן, וכתב דלא משמע כן, והטעם, משום דרק לגבי אותן מצוות שלא נתחייבו בהם אלא אחר שכבשו את הארץ, בזה הוא דאמרינן דמאחר שגלו בטלה קדושת הארץ דהוי כקודם כיבוש, אבל כלאי הכרם שאיסורה אינה תלוי בכיבוש, בזה לא איכפת לן מה שגלו ישראל מן הארץ כדי לבטל קדושת ארץ ישראל.

[9] תאמר בתרומה טמאה ובלחם הפנים טמא, שאף כהן אינו יכול לאוכלו ולשריפה אזיל; והוסיף רש"י: אע"ג דעיגול של תרומה בעיגולין של חולין הרי הוא עולה כמו ששנינו לעיל, ולדעת רבי יוחנן הרי הטעם הוא משום דאינו בכלל "את שדרכו לימנות", ואין אומרים הואיל ואפשר למוכרו בהפסד מועט לכהן וגם הוא דבר הנמכר בדרך כלל במנין הרי זה אינו עולה, היינו משום דעיגול הוא תרומת פירות שאינו אלא מדרבנן.

כולן ידלקו, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: יעלו (יתבטלו) באחד ומאתים. שהיה ר' מאיר אומר: כל שדרכו לימנות, שהוא דבר חשוב לעצמו, שאינו נמכר במשקל או בכמויות גדולות, אלא כל פרט ממנו נמנה — מקדש, ופוסל את הכל, ואינו בטל. וחכמים אומרים: אינו מקדש בשל אי־התבטלותם, אלא ששה דברים בלבד. ר' עקיבא אומר: שבעה.

אלו הן הדברים שאינם בטלים, מפני שהם חשובים כשלעצמם: אגוזי פרך, ורמוני המקום בדן, וחביות סתומות של יין, וחלפי תרדין מיני תרד מיוחדים, וקולחי (גבעולי) כרוב, ודלעת יונית. ור' עקיבא מוסיף כשביעי אף ככרות של בעל הבית. אלו מהן הראוין לערלה, שאיסור ערלה חל עליהם, מדובר בהם לענין ערלה, כגון אגוזים ורימונים. הראויים להיאסר באיסור כלאי הכרם כגון תרדין, כרוב ודלעת — משום כלאי הכרם, שאיסורים אלה הם איסורי הנאה, אבל בטלים ברוב, חוץ מדברים אלה שהם חשובים.

ר' יוחנן סבר וגרס בדברי ר' מאיר: "את שדרכו לימנות" שנינו שרק אותם דברים הנמכרים תמיד אחד אחד מפני חשיבותם אינם בטלים. וריש לקיש סבר: "כל שדרכו לימנות" שנינו, ובכלל זה גם שאר דברים שיש להם חשיבות.

ועוד מסבירים: מאי [מה היא] חתיכה שרמז לה ר' יוחנן — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חטאות טהורות, וכן פרוסה של לחם הפנים טמאה שנתערבה במאה פרוסות של לחם הפנים טהורות — תעלה (תתבטל). ר' יהודה אומר: לא תעלה.

אבל חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות, וכן פרוסה של לחם הפנים שהיתה טהורה שנתערבה במאה פרוסות של חולין טהורות — דברי הכל לא תעלה.

ושואלים: קתני מיהת רישא [הלא שנינו על כל פנים בתחלה] שחתיכה של חטאת טמאה תעלה (תתבטל), ואם כן קשה לריש לקיש, שהרי חתיכת חטאת היא דבר שדרכו להימנות, שפעמים נחשבת לעצמה, ואיסורה מן התורה, ובכל זאת בטילה! אמר ר' חייא בריה [בנו] של רב הונא: מדובר כשחתיכה זו כבר לא היתה שלימה, אלא בנימוחה ונתפרקה לחלקים קטנים, שכיון שאיננה עוד חתיכה שלימה — בטלה חשיבותה ממנה.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שמדובר בנימוחה, מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה שאומר שלא תתבטל?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

they must all be burned; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: They are nullified in a mixture of one part forbidden food to two hundred parts permitted food. As Rabbi Meir would say: Any object that it is usual to count renders a mixture prohibited. In other words, objects that are counted and sold by the unit, rather than by weight or estimation, are considered of special importance, and so they cannot be nullified by any majority and therefore must be burned. But the Rabbis say: Only six objects are important enough that they cannot be nullified and therefore render their mixtures forbidden. Rabbi Akiva says: There are seven such objects.

They are as follows: Perekh nuts, high-quality nuts from a place called Perekh; Badan pomegranates, pomegranates from a place called Badan; sealed barrels of wine; shoots of beet; cabbage stalks; and Greek gourd. Rabbi Akiva adds, as his seventh item, a homeowner’s loaves. Different prohibitions apply to these seven items: Those that are fit for the prohibition of orla, fruit that grows in the first three years after a tree has been planted, i.e., the nuts and pomegranates, render the entire mixture orla. Those that are fit for the prohibition proscribing a mixture of food crops in a vineyard, i.e., the beets, cabbage, and gourd, render the entire mixture a mixture of food crops in a vineyard.

And it was stated that amora’im disagreed about the precise wording of this mishna: Rabbi Yoḥanan holds that we learned: That which it is usual to count, i.e., Rabbi Meir’s stringent ruling is limited to objects that are sold exclusively by unit. And Reish Lakish holds that we learned: Any object that it is usual to count, i.e., even items that are only sometimes sold by unit are considered important and cannot be nullified.

The Gemara further explains: What is the case of a piece, referred to by Rabbi Yoḥanan? As it is taught in a baraita: If a piece of a ritually impure sin-offering became intermingled with one hundred pieces of ritually pure sin-offerings, and similarly, if a slice of ritually impure shewbread became intermingled with one hundred slices of ritually pure showbread, the impure piece of a sin-offering or slice of shewbread is nullified in its respective mixture. Rabbi Yehuda says: It is not nullified.

However, if a piece of a ritually pure sin-offering became intermingled with one hundred pieces of ritually pure non-sacred meat, and similarly, if a slice of ritually pure shewbread became intermingled with one hundred slices of ritually pure non-sacred bread, everyone agrees that the pure piece of sin-offering or slice of shewbread is not nullified in its respective mixture.

The Gemara asks: In any event, the first clause of this baraita teaches that a piece of ritually impure sin-offering can be nullified. This poses a difficulty with respect to the opinion of Reish Lakish, as such a piece of meat is an item that is sometimes counted and considered important in its own right, and it is forbidden by Torah law, but nevertheless it can still be nullified. Rabbi Ḥiyya, son of Rav Huna, said: This baraita is referring not to a whole piece of meat but to one that had been crushed and broken into small parts. Once it is no longer a whole piece, it loses its importance and can be nullified.

The Gemara asks: If it is so that the piece has been crushed, what is the reason for Rabbi Yehuda’s opinion that the piece is not nullified?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבי יוחנן סבר את שדרכו לימנות שנינו וריש לקיש סבר כל שדרכו לימנות שנינו. קשיא לי וכי אליבא דר' מאיר פליגי והא דר"מ ליתא והיכי פליגי אליביה. וליתא דלאו במאי דקתני ר' מאיר את שדרכו לימנות מקדש פליגי ולומר היכי תניא בדר"מ. אלא בדרבנן פליגי והכי קאמר, הא דשנינו בדרבנן אינן מקדשין אלא ששה דברים הני ששה משום דאת שדרכן לימנות הן הוא ששנו אותן, ודתנן תנן דלא תנן לא תנן. וריש לקיש סבר כל שדרכו לימנות שנו ולאו הני דוקא אלא כללא שנינו הני והוא הדין לכל שדרכו לימנות. ותלתא גווני איכא, יש שדרכו לימנות לעתים אף על פי שרוב פעמים אין דרכו לימנות כחבילי תלתין, ובהא הוא דפליגי דרבנן עליה דר' מאיר, אבל כל שדרכו לימנות לעולם כגון הני ששה דתנינן, והוא הדין אפילו לכל שדרכו לימנות ברוב הפעמים, אף על פי שנמכר לעתים בלא מנין כגון עגול וחתיכה כולי עלמא מודו בהו. ורבי יוחנן סבר דלא אלא הני ששה בלחוד הוא ששנינו. והנך דמנינן במתניתין דפרק השוכר שבמסכת ע"ז (סד, א) דאוסרין בכל שהן כגון יין נסך וע"ז ועורות לבובין ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפרי מצורע ושער נזיר ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה, איכא למימר דאפילו רבנן מודו בהו בכולהו, ואפילו לרבי יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו. ואף על גב דהנהו מכל שדרכו לימנות הן כדמשמע במסכת זבחים פרק כל התערובת (עב, א) מדאקשינן התם גבי חטאות מתות ושור הנסקל ששנוין שם ונבטלו ברובא וכי תימא חשיבי ולא בטלי הניחא למאן דאמר כל שדרכו לימנות שנינו אלא למאן דאמר את שדרכו לימנות מאי איכא למימר. אלמא שור הנסקל וחטאות מתות לאו מאת שדרכו לימנות הוא אלא מכל שדרכו לימנות, והתם הא קא חשיב שור הנסקל וחולין שנשחטו בעזרה, מכל מקום מודו בהו רבנן דלא בטילי, ולא מצד מנינן אלא מצד חשיבות אחר שיש בהן או מצד חומר איסורן, ולא שנו כן במסכת ערלה (פ"ג מ"ז) אלא דברים שחשיבותן מצד מנינן, אבל בהנך דמס' ע"ז יש מהן אוסרין בכל שהן לחומר איסורן כיין נסך וע"ז ועורות לבובין אי נמי התם בחבית סתומה של יין נסך וצורה חשובה של ע"ז שדרכן לימנות לעולם כמו שפירש רש"י ז"ל שם (ע"ז עד, א ד"ה עבודת כוכבים). אלא שהראשון נראה עיקר וכמו שכתבתי שם במקומה בס"ד (בד"ה מתניתין).
ועגלה ערופה וצפורי מצורע ושור הנסקל ופטר חמור, אי חיים נינהו בעלי חיים לא בטילי וכדאמר רב אשי התם בפרק התערובות (עג, א) אפילו תימא רבנן בעלי חיים חשיבי ולא בטילי. ואי מתים נינהו מוקמינן להו בשבישלן והן ראויין להתכבד בהן בפני האורחין. וכן בשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה, בחתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין מוקמינן לה, כמתניתין דגיד הנשה (צו, ב) דקתני חתיכת נבלה שנתבשלה עם החתיכות בזמן שאין מכירה כולן אסורות, ומוקמינן לה התם (ק, א) בראויה להתכבד בפני האורחין. ושער נזיד מצד חשיבותו שמציירין בהן את הבגדים וכדאמרינן בשלהי מסכת תמורה (לד, א) גבי הא דקתני במסכת ערלה פרק אחרון (מ"ג) האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד ידלק הבגד משער הנזיר ומפטר חמור בשק ידלק ומוקי לה במסכת תמורה בצפורתא כלומר שעשה בו צורת צפור בשער הנזיר דחשיב ביה בשק. ומיהו כלהו נמי מצד שיש בהן צד חשיבות מנין שנמכרין ברוב הפעמים במנין קא חשיב להו התם כדאמרינן עלה בגמרא במקומו האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה אלא שאין עיקר טעם איסורן מצד מנינן אלא כל אחד לפי טעמו כמו שכתבנו. ולריש לקיש כל שדרכו למנות שנינו הוי עיקר טעם איסורן משום חשיבות מנינן.
ואי קשיא לך והא סבירא ליה לר' יוחנן דחתיכה בחתיכות עולה וכדקתני במתניתין חתיכה חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חטאת טהורות תעלה, ומוקי לה ר' יוחנן בשלימה, אלמא אף ראויה להתכבד בה בפני האורחים בטלה למאן אמר את שדרכו לימנות שנינו. יש לפרש דההיא לא חשבינן לה ראויה להתכבד דהא אינה ראויה להתכבד בה בפני שום אורח ואפילו בפני אורח גוי כיון שהיא של חטאת טמאה ואסורה בהנאה. אבל של נבלה הרי היא ראויה להתכבד בה בפני אורחים גוים דמותרת בהנאה. ואם תאמר והלא בשר בחלב אסור בהנאה וכן חתיכת חולין שנשחטו בעזרה, ואפילו הכי לא בטילי לפי מה שכתבנו. אלא יש לומר דהתם אלו בטילי היו ראוין בפני האורחין. והיינו טעמא נמי דחתיכת חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין שאינה עולה לדברי הכל, דכיון שכן דין הוא שלא יבטלו. אבל חתיכות חטאת טמאה שנתערבה בחתיכות של חטאת טהורה, אפילו לאחר בטולה אינה ראוי להתכבד בה בפני האורחין, שאף על פי שאין ראויות לכהנים והרי היא ראויה לאחר בטולה להתכבד בפני כהן אוחר שאינו מאותו משמר, מכל מקום אסורה לגוים ולישראלים ולנשי כהנים, הלכך לא חשיבא. וכן פרשו בספר התרומות (הלכות איסור והיתר סי' נ). ומיהו כבר כתבתי בשלהי ע"ז (שם) גמ' אלו אסורין ואוסרין בכל שהן דמשמע מדברי רש"י (ד"ה תרתי) ור' אלפסי ז"ל דחתיכת נבלה אפילו בראויה להתכבד בפני האורחין בטלה כיון דלאו מאיסורי הנאה היא, ודלא כמתניתין דגיד הנשה. ורובן של גדולי הפוסקים מסכימין שאינה בטלה ועיקר. ושם הארכתי בס"ד (בד"ה גמרא).

חתיכה חטאת טהורה כו' לא תעלה. פירש רש"י ז"ל טעמא דרישא משום דלהפסד מרובה חששו כיון דלא הוי מאת שדרכו לימנות, אבל סיפא דהפסד מועט לא חששו. כלומר כיון דאיכא תרתי חדא דהוי דאורייתא ועוד דהוי מיהא מכל דבר שדרכו לימנות. וטעמא דר' יהודה דפליג אף ברישא ואמר לא תעלה קא סלקא דעתך השתא משום דקסבר כל שדרכו לימנות מקדש.

אמר ר' חייא בריה דרב הילא כשנימוחה. פירוש, בין רישא בין סיפה בשנימוחה.

ר' יוחנן אמר את שדרכו לימנות שנינו פי' שדרכו לימנו' לעולם ואינם נמכרים באומד ורוב המפרשי' הסכימו דפלוגת' דר"ל ור' יוחנן היינו לר"מ ולפי' תפסו לשונו ובו נחלקו אי אמר ר"מ שדרכו אוכל אבל לרבנן את שדרכו בטל שלא אסרו הם אלא ו' דברים השנויי' במשנתי' בלבד שהם חשובי' מאד והא דאפליגו ר"ל ור' יוחנן אליבא דר"מ היינו משום דסבירא ליה דהלכת' כוותיה וסוגיא כוותיה בכולי תלמודא דדבר שבמנין לא בטיל והא דתניא בפ' בתרא דעבוד' כוכבים ומזלות אלו דברי' אסורי' ואסורים בכל שהם לא אתיא כולה לרבנן אלא כר"מ ומיהו מודו רבנן דבעלי חיים לא בטיל כדמוכח בריש פ' התערובות גבי חטאות המתו' ושור הנסקל שנתערבו באחרים כלם ימותו הילכך מתני' בעבודת כוכבים ומזלות קתני שור הנסקל ועגלה ערופה וצפרי מצורע ופטר חמור אי בעלי חיים נינהו מודו רבנן ולא בטיל אבל עבוד' כוכבים ומזלות ויין נסך ועורות לבובין ושער נזיר ובשר בחלב לא אתיא אלא כר"מ וכן מאי דקי"ל בחתיכה הראוייה להתכבד בה לפני האורחי' דלא בטלה כדאיתא בפ' כל הבשר הויא דלא כרבנן וזו שיטת התוס' והיא שיטת רבינו ז"ל והיא נכונה:

וי"מ דהכא ר' יוחנן אליבא דרבנן פליג והלכתא כוותיה ומתני' דמסכת עבודת כוכבים ומזלות כרבנן היא מדלא אמרי' התם ר"מ היא וששה דברים דמנו רבנן במתני' לאו דוקא אלא שדברו בהוה ובמצוי להם וה"ה לכל כיוצא בזה ור' יוחנן סובר כי אותם דברים שאמ' חכמי' הם דדרכם לימנות לעולם והם וכיוצא בהם אסורים בכל שהם ור"ל סבר דהני לאו דוקא אלא ה"ה כל שדרכם לימנות ברוב הפעמים ולאפוקי מחבילת תלתן דר"מ שאינם נמנים אלא במיעוט הפעמים ומתני' דמ' עבודת כוכבים ומזלות לר"ל אתיא שפיר דהא בפ' התערובות אמרי' בהדיא דשור הנסקל וחטאו' המתות אינם אלא מאותם שכל שדרכו לימנו' אלא דאמרי' דאי בעלי חיים נינהו בעלי חיים לא בטילי ואם מתים נינהו מיירי בחתיכ' הראויי' להתכבד בה בפני האורחי' וכשבשלן וכן ההוא דבשר בחלב מיירי בחתיכה הראוי' להתכבד בה בפני האורחי' ומצד הכנתה לאכיל' גורם לה להיות כדבר שדרכו לימנות וכן יין נסך מוקמי' לה בחבית סתומה וצורה חשיבה של עבודת כוכבים ומזלות ובעור חשיב מאד א"נ והוא הנכון דכל שהוא מפני עבודת כוכבים ומזלות חומר איסורן גורם להם לאסור אפי' במשהו ולהיות הם דבר שבמנין ושער נזיר כבגד חשיב וכדאמרי' בשלהי מ' תרומה על כיוצא בזה דתנן האורג מלא הסיט מצמר בכור ידלק הבגד משער נזיר ידלק ואוקימנ' בצפירתא ופרש"י ז"ל שעשה בו צורת צפור דבר חשוב מאד ובחדושי' הארוכים הארכתי בזה בהרבה מקומות:

מאי חתיכה דתניא חתיכה של חטאת וכל מאי דשקלי וטרו בשמעתי' בהא דחתיכה היינו משום דבר שבמנין ויש מקשי' ותיפוק ליה משום חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים ויש שפי' שלא אמרו אלא בחתיכה שכיוצא בזה ראויה להתכבד בה דאלו היא' גופא אסירה היא וכ"ת שהתכבד בה בפני האורחים עכומ"ז בשר בחלב דאסור ד"ת לעכו"מז דאיסורי הנאה מא"ל אלא ודאי ר"ל שכיוצא בזה בחתיכה דהתירא מתכבדים בה בפני האורחים הוא וקשה לי אם כן הכא בין ברישא בין בסיפא לא תעלה ולפיכך פירוש דחתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים אם תתבטל קאמר ורישא שנתערבה בחתיכות טהורות אם תתבטל הרי הוא חולין וראויה להתכבד בפני האורחים עובדי כוכבים ומזלות וישראלים וכפ' הרב בעל הלכות התרומות וזו שיטה מהרשב"א ז"ל ואינו מחוור למהר"א זכרונו לברכה אלא פי' שזו החתיכה היא טעמא ראויה להתכבד בה כל האורחים ישראלים אלו היתה מותרת ובריתא דהכא י"ל דמיירי בשאינה מבושלת א"נ דאפי' מבושלת כיון דרישא אינה אסורה מחמת עצמה אלא מחמת טומאה אינה נעשית חתיכה ראויה:

קתני מיהת רישא תעלה וק"ל לר"ל ופרקי' דרישא בשנימוחה. א"ה מ"ט דר' יהודה פירוש דבשלמא לדידי פליג וסבר דכל שדרכו לימנות אינו עולה אלא לדידך קשיא דהא מסתמא הא ר"מ הוא בר פלוגתי' דר' יהודה דאי רבנן מאי איריא חתיכה זו אפילו סיפא נמי דהא לרבנן לא מיתסר אלא ו' דברים בלבד:

בד"ה ר' יהודה אומר לא תעלה פי' בקונטרס משום דקסבר מין במינו לא בטיל ואין נראה דדוקא בדבר המתערב כו' עכ"ל ומלישנא דמקשה דקאמר אי הכי מ"ט דר' יהודה אין ראיה לדחות פי' הקונטרס דאיכא למימר דודאי המקשה הוה סבר דטעמיה דר' יהודה דקסבר כל שדרכו לימנות אינו בטל אבל למאי דמסיק לר"ל דטעמיה דר"י משום דמין במינו לא בטיל איכא למימר דלר' יוחנן נמי מהאי טעמא לא בטיל וק"ל:

בד"ה דברי הכל לא תעלה כו' והא דפליגי בתוספתא כו' בין טהורה בין טמאה שנתערבה בחולין דרבנן אמרי תעלה כו' צריך לאוקמא בנימוחה כו' עכ"ל ולר"ל דמוקי ברייתא דהכא נמי בנימוחה צ"ל דהנהו רבנן דבתוספתא לאו הנהו רבנן דהכא דפליגי אדר' יהודה דרבנן דהכא מודו לר' יהודה דבדאורייתא מיהת מין במינו לא בטיל והנהו רבנן דבתוספתא אית להו דאפילו בדאורייתא בטיל מין במינו דאיכא רבנן דסברי הכי בפרק הקומץ רבה:

בא"ד ונראה דלר' יוחנן הוי חידוש טפי לאשמועינן דבר שבמנין ולא איסור הנאה דמקדש מבטמאה כו' עכ"ל ומיהו לר"ל לא בעי למימר דהוי חידוש טפי למיתני טהורות בטהורות דלא הוי איסור הנאה מבטמאה דהוי איסור הנאה דכיון דבנימוחה איירי אין סברא לחלק בין איסור הנאה ללאו איסור הנאה ולא הוי חידוש טפי בלאו איסור הנאה אבל בדבר שבמנין לרבי יוחנן כיון דאיכא תנא בפ"ב דע"ז דתרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסור הנאה ודאי הוה הכא חידוש טפי למיתני דבר שבמנין ולא איסור הנאה ולאפוקי מהאי תנא דפ"ב דע"ז:

בתד"ה כולן ידלקו כו' בכל הנך דמסכת ערלה ימכרו כו' שמא יחזור וימכור לישראל כו' עכ"ל מש"כ ביין נסך דודאי לא יקנה ממנו ישראל וחבית סתומות דקתני במסכת ערלה לא איירי ביין ערלה דודאי לא יקנה ישראל ממנו משום חשש יי"נ אלא איירי בחביות ערלה שמן זיתים או יין תפוחים כ"כ פ' התערובות ע"ש:

ד"ה ר"י אומר ואית דחשיב ככרות של בע"ה בעשירית כו' עכ"ל ק"ק למאן דלא חשיב ככרות של בע"ה בכל י' את שדרכו לפ"ז ה"ל סברא דר"מ הפוכה מדר"ע דלדידיה לא חשיבי אלא ז' דברים ובכללן ככרות של בע"ה ולא בגד ומלא הסיט ולר"מ חשיבי ליה בגד ומלא הסיט בכלל י' דאת שדרכו ולא חשיב ליה ככרות של בע"ה ודו"ק:

ד"ה דברי הכל לא תעלה נראה לפרש דטעמא כו' ראויין להתכבד בה כו' וק"ק לפי זה אמאי כו' עכ"ל תפשו להם לפרש פי' אחר מפרש"י שתלה הטעם לרבי יוחנן בהפסד מרובה ובהפסד מועט מבלי קושיא ונראה שסמכו עצמם אקושיא מפורסמת לפרש"י מאי משני דטהורות בטהורות עדיפא ליה דאדרבה מה"ט דהפסד מועט בטהורה בטהורות הוה עדיפא ליה למתני טמאה בטהורות דליכא תקנתא וא"ה לא תעלה ואין סברא דר"ל היא דלית הך סברא דאם כן ה"ל סברא דר"ל הפוכה מדר' יוחנן הך סברא קיימא לפרש"י גם לפי האמת בסיפא לר"י דלכך לא תעלה ויש לבעל המאור דרך אחר בכל זה והוא רחוק מפרש"י ומפי' התוס' ודו"ק:

בתוס' ד"ה כולם ידלקו וכו' עד וההיא דאתערב ליה חביתא דחמרא וכו' אלא או למכור או ליתן לפועליו. יש להקשות א"כ הכא נמי אמאי אמרי' כולן ידלקו נימא נמי דיוליך הנאה לים המלח וימכרם או יתן לפועליו כמו התם גבי חמרא ויש ליישב דהאי תקנתא דיוליך הנאה לים המלח אינו מועיל אלא לענין שלא יהא אסור בהנאה אבל לא לענין איסור אכילה או שתיה ולכך גבי יין נסך דליכא למטעי בין איסור הנאה לשתיה דבכמה דינים מצינו ביין נסך דיש חילוק בין הנאה לשתיה דבכמה ענינים אסרינן ליה בשתיה ומתירין בהנאה הלכך בההיא דנתערב חביתא דחמרא כיון שהוליך הנאה לים המלח מתירין ליה בהנאה ואסרינן ליה בשתיה דהכל יודעין דיין נסך אפי' סתם יינם אסור בשתיה אבל גבי כלאי הכרם לא מצינו בשום ענין דמחלקין ביה בין איסור הנאה לאיסור אכילה ואי שרית ליה בהנאה אתו למשרי ליה באכילה הלכך לא התירו אותו ע"י הולכת הנאה לים המלח וק"ל:

ד"ה רבי יוחנן אומר וכו' עד ומהבילי תלתן דחשיב הכא ברישא לא פריך משמע דכרבנן בעי לאוקמא וכו'. ויש לדקדק היכי בעי לאוקמי כרבנן הא רבנן אמרי דז' דברים הן בלבד דלא בטלי מחמת חשיבותן ולא יותר וי"ל דמיני פירות הן ז' דלא בטלי מחמת חשיבותן אבל אין ה"נ דיש דברים אחרים יותר דחשיבי ולא בטלי אפילו לרבנן. ד"ה דברי הכל לא תעלה וכו' עד ונראה דר' יוחנן הוי חידוש טפי לאשמועינן דבר שבמנין ולא איסור הנאה וכו'. ר"ל דדוקא לרבי יוחנן הוי חידוש טפי אבל לר"ל דמוקי רישא בנימוחו פריך שפיר דליפלוג וליתני בדידיה וכו' כדי להשמיענו דאפילו דבר שדרכו לימנות ואינו מיוחד למנין אפ"ה לא בטיל לר"י:

גמ' וחלפי. נ"ב רש"י פי' בשם בעל הערוך צלעות תרדין והרמב"ם פי' מה שמחליפות וצומחות ע"ש:

שם וקולסי. נ"ב רש"י פי' בריש ביצה קולסי כרוב קלחי כרוב הגדלות עם העלין וכרוב של א"י היה גדול כאילן והרמב"ם פי' קולסי כרוב עיקר כרוב ר"ל הגדל מהן ע"כ:

תוס' בד"ה כולו כו' דלניידינהו דגזרינן שמא יבואו י' בני אדם בבת אחת כו' כצ"ל. ונ"ב ותימה היא בעיני הלא מסקינן לשם בהדיא וליכבשינהו כי היכא דניידו ודוקא אבעלי חיים הוא דפריך שיכוף אותם שינודו ואחר כך אמרינן כל דפריש מרובא קפריש ואף לשם פירשו התוס' וכגון שלא בפנינו פירשו ממקום קבוע אבל אם פירשו בפנינו היו אסורים כאילו לקחו בידים כו' ועוד מה שמסיק לשם שמא יבואו עשרה בני אדם כו' אינו עומד כן במסקנא אלא משום דגזרינן שמא יקח מן הקבוע ודו"ק:

בא"ד מגוף האיסור דאסור בשתייה כו'. נ"ב פירוש לפי שגבי יין נסך אף דבטיל איסור שבו דהיינו יין נסך משום איסור עבודת כוכבים ובטיל ברוב מ"מ לא גרע ממגע עובד כוכבים ואסור בשתייה וכן פי' הרא"ש בסוף פרק כל הצלמים משום הכי לא מועיל האי ביטול ברוב ולהוליך הנאה לים המלח אלא להתירו בהנאה משא"כ בערלה וכלאי הכרם היכא דשרי בהנאה שרי אף באכילה א"כ יהנה מגוף האיסור ודו"ק:

תד"ה ככרות. שאני לחה"פ דחמיר טפי כו'. ובזבחים (ע"ב ב) כתבו דסמידא טפי ושמעתי מפי הרב הג' מוהרנהל"ב ר"י דוואלזין דט"ס כאן וצ"ל דחוויר טפי וש"י:

(פא ב תוספות) ד"ה ככרות וכו' שאני לחם הפנים דחמיר טפי וראוי להתכבד בו.—אע"פ שאין דרך לכבד בפרוסות, מ"מ בלחם הפנים שאכילתו מצוה אפי' כזית וכפול חשוב הוא (עי' יומא לט א, ועי' עוד מנחות עז ב ומ"ש שם).

כולן ידלקו. דלא בטלי כדקתני טעמא שהיה רבי מאיר אומר כל שדרכו לימנות מקדש את המתערב עמו ואין בטל ברוב שכלאי הכרם בדבר שאין במנין בטלין באחד ומאתים כדאמר בפסחים באלו עוברין (דף מח:) מן המאתים ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור מיכן לערלה וכלאי הכרם שבטלים במאתים: מקדש. מאתים או שלש מאות דלא בטל: פרך. מקום: הראוין לערלה. כגון אגוזים ורימון וחביות מקדשין ואוסרין את הכשרים משום ערלה: הראוין לכלאי הכרם. כגון תרדין וכרוב ודלעת: רבי יוחנן סבר את שדרכו לימנות. שמיוחד במנין שנינו דלא בטל הלכך חתיכות ועיגולים אע''ג שדרכן לימנות הואיל שדרכן נמי לימכר באומד בטלי: ור''ל סבר כל שדרכו לימנות. אפילו לפרקים שנינו דלא בטיל הלכך עיגול אי ס''ד תרומה בזמן הזה דאורייתא לא היה בטיל: ר' יהודה אומר לא תעלה. דקסבר ר' יהודה בכל דוכתא מין במינו לא בטיל: דברי הכל לא תעלה. ת''ק מודה הואיל ואפשר למוכרן לכהן בהפסד מועט וחתיכה ופרוסה דרכן לימנות משום הפסד מועט לא מבטלינן איסורא דאורייתא ואע''ג דעיגול בטל בחולין ולא מזבנינן ליה לכהן התם הוא דעיגול גופיה תרומה דרבנן היא ורישא תעלה דאין להם תקנה אלא שריפה ואיכא הפסד קדשים: קתני מיהת רישא תעלה. קשיא לר''ל דאמר כל שדרכו לימנות שנינו דהא הכא דרכן לימנות ובטיל:
כולן ידלקו. וליכא למימר דלניידינהו דגזרינן שמא יבואו עשרה בני אדם בבת אחת כו' כדאמר בריש פ' התערובות (זבחים דף עג: ושם) וא''ת ומ''ש דלא פליג ר' אליעזר הכא וכן אכל הנהו דמס' ערלה (בפ''ג מ''ו) כדקאמר לענין עבודת כוכבים בסוף כל הצלמים (ע''ז דף מט:) דיוליך הנאה לים המלח ומיהו רבינו שמואל פירש שם דה''ה בכל איסורין ונראה דדוקא גבי עבודת כוכבים אית ליה הכי משום דתופסת את דמיה וכשמוליך הנאה נראה כאילו הוליך האיסור ועוד יש לפרש דדוקא בתנור שהסיקו בעצי עבודת כוכבים ואפה בו את הפת ונטל ממנה כרכר וארג בו את הבגד אמרינן יוליך הנאה לים המלח כשנתערב לפי שאין ממשות האיסור בעין וההוא דאיתערב לו חביתא דחמרא דקאמר (שם) דיוליך הנאה היינו משום דאין נהנה מגוף האיסור דאסור בשתיה אלא או למכור או ליתן לפועליו וא''ת ומה טעם לא אמרי' בכל הנך דמס' ערלה (פ''ג מ''ו) ימכרו כולן לעובד כוכבים חוץ מדמי . איסור שבו כדאמר רשב''ג בפרק בתרא דמס' ע''ז (דף עד. ושם) גבי יין נסך בירושלמי פריך לה ומשני דחיישינן בכולהו אם ימכור לעובד כוכבים שמא יחזור וימכור לישראל וכן בפת ובגד דפרק כל הצלמים (שם דף מט:) אע''ג דפת של עובד כוכבים אסור כיון דשרי בהנאה חיישינן שמא יקנה ממנו ישראל ליתן לפועליו וחבית דההוא גברא אם היה חפץ למכור כל יינו ביחד ה''ה דהוה מצי למכור חוץ מדמי איסור שבו: פרך. פירש בקונטרס שם מקום ור''י אומר על שם שנפרכים כדאמר בפסיקתא דפרשתא דיהודה וישראל רבים אחר פרשת כי תשא דריש על אל גנת אגוז ירדתי שנמשלו ישראל לאגוז שיש בו ג' מינים של פרך שנפרך מעצמו: ככרות של בעל הבית. אבל של נחתום שהם קטנות אפי' ר''מ מודה דלא מקדש דהא תנן במס' ערלה (פ''ג מ''ז) דתעלה באחד ומאתים והא דמשמע לקמן דחתיכה של לחם הפנים לא בטלה בשל חולין שאני לחם הפנים דחמיר טפי וראוי להתכבד בו ואפה בו את הפת דפ' כל הצלמים (ע''ז דף מט:) דקתני נתערבה באחרות כולן אסורות צריך לאוקמא בככרות של בעל הבית: הראויה לערלה ערלה. בירושלמי מדקדק אמאי לא תני נמי הראוי לתרומה תרומה דכיון דחשיבי לא בטלי באחד ומאה ומשני משום דכולהו שייכי בתרומה ולא מצי למיתני הראוי לתרומה תרומה ועוד מצי לשנויי דהאי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסור הנאה כדאמר בפ' בתרא דמסכת ע''ז (דף עד.) אמתניתין דהתם: רבי יוחנן אומר את שדרכו למנות שנינו. בירושלמי משמע דלא הוי אלא עשרה דברים את שדרכו ונראה דהיינו אותן ששה דברים דקאמרי רבנן וחבילי תלתן הרי שבעה ובגד שצבעו בקליפי ערלה ונתערבה באחרים וצובע מלא הסיט בקליפי ערלה וארגו בבגד ותרי מילי חשיבי הרי ט' ואורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד ואית דחשיב ככרות של בעל הבית בעשירית וקשה לר''י דהא איכא טובא טבעות וכוסות של עבודת כוכבים דהתערובות (זבחים עד.) וכל הנהו דתנן בפרק בתרא דמסכת ע''ז (דף עד. ושם) יין נסך ועורות לבובין וכו' וקאמר התם דהאי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה וכל הנהו הוו את שדרכו דאי לאו הכי תקשה ההיא משנה לרבי יוחנן ודוחק לומר דתנא דליטרא קציעות היא דא''כ הוה ליה לאקשויי ולשנויי הכי כדפריך אההיא דהתערובות ובריש מסכת ביצה (דף ג: ושם) ועוד נראה דעדיפי מאת שדרכו מדפריך התם וליתני נמי אגוזי פרך ורמוני באדן וליתני נמי ככרות של בעל הבית ומשני אכולהו הא תנא ליה התם ומחבילי תלתן דחשיב הכא ברישא לא פריך משמע דכרבנן בעי לאוקמי דלא סגי להו באת שדרכו ואמר רבינו יצחק דבירושלמי לא חשיב אלא אותן ששנויים שם במסכת ערלה (פ''ג) אבל אכתי איכא טובא וא''ת יין נסך דחשיב התם במסכת ע''ז ע''כ בחביות סתומות איירי דהא כרבנן בעי לאוקמיה וא''כ אמאי חשיב לה הא תנא ליה במסכת ערלה ואמר רבינו יצחק דאיצטריך לאשמועינן דמחמרינן ביין נסך ואע''ג דלא כתיב איסוריה בדאורייתא אלא מדברי קבלה או שמא אשמועינן דדוקא ביין נסך מחמרינן ולא בסתם יינן ואם בסתם יינן הוי דינא הכי כ''ש דאיצטריך לאשמועינן משום סתם יינן א''נ אשמועינן דלא שרי על ידי פדיון לאפוקי מדר' אליעזר וא''ת והא קתני שור הנסקל ובפ' התערובות (זבחים עב. ושם) משמע דשור הנסקל וחטאות המתות לא חשיבי אפילו כחבילי תילתן ואמר ר''י דדוקא מחטאות מתות הן כבש קטנות פריך בהתערובות דלא חשיב שבמנין לפי שרגילים למכור כל העדר יחד ואפילו יחשב כשהוא שחוט כחתיכה הראויה להתכבד בה כשהוא חי גריע טפי אבל שור הנסקל שהוא גדול חשיב הוא אפילו אליבא דרבנן ובירושלמי מוקי ההיא דפרק בתרא דמסכת ע''ז בשור הנסקל שחוט דראוי להתכבד בו ומיהו אמר ר''י דלפי הש''ס שלנו משמע שמעמידה בחי דבפ' התערובות (שם דף עא:) עביד צריכותא ממתני' דהתם דאשמועינן שור הנסקל שנתערב בקדשים ודפרק בתרא דמס' ע''ז דאשמועינן שור הנסקל בחולין ואי בחתיכה איירי ההוא דמס' ע''ז לא הוה צריך לטעמא דהפסד קדשים דקאמר התם: רבי יהודה אומר לא תעלה. פי' בקונטרס משום דקסבר מין במינו לא בטיל ואין נראה דדוקא בדבר המתערב אית ליה לר' יהודה דמין במינו לא בטיל כמו שאפרש בסמוך אלא השתא טעמא דר' יהודה דקסבר כל שדרכו למנות לא בטיל דר' יהודה לטעמיה דאמר בליטרא קציעות דלא בטלה בריש התערובות (שם עג.) ובריש מס' ביצה (דף ד. ושם) וכי מוקי לה בנימוחה הוא דקאמר דטעמא דר' יהודה משום דמין במינו לא בטיל: דברי הכל לא תעלה. נראה לפרש דטעמא דסיפא שנתערבה בשל חולין משום דלאחר שנתבטלה ראויה להתכבד בה לפיכך לד''ה לא בטלה אבל רישא שנתערבה בחתיכות טהורות של חטאות דכי נמי תעלה אין ראויה להתכבד בה דלא שייך כיבוד בפני כהנים במקדש ולהכי לת''ק תעלה דהוי כל שדרכו והא דפליגי בתוספתא במס' תרומות (פ''ה) בחתיכה של חטאת בין טהורה בין טמאה שנתערבה בחולין דרבנן אמרי תעלה ור' יהודה אומר לא תעלה צריך לאוקומה בנימוחה ור' יהודה לטעמיה דאמר (חולין קח.) מין במינו לא בטל וק''ק לפי זה אמאי לא נקט טמאה בשל חולין ד''ה לא תעלה דאין לומר דטהורות בטהורות עדיפא ליה דמשמע דלא צריך האי טעמא אלא לר''ל ונראה דלר' יוחנן הוי חידוש טפי לאשמועינן דבר שבמנין ולא איסור הנאה דמקדש מבטמאה דהוי דבר שבמנין ואיסור הנאה דאין חידוש כל כך והא דלא חשיב במסכת ע''ז חתיכה של חטאת טמאה בשל חולין דההוא תנא תרתי אית ליה כדקאמר התם איכא למימר דבקדשים לא מיירי ולפי טעמא שבקונטרס שתולה בהפסד מועט לא מצי למינקט בסיפא טמאה בחולין:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד