יבמות עח ע"ב

דף עח - ב

ואי אפשר לומר כן, דהא אמר רב כהנא: לא שנו "אינו מקפיד עליו אינו חוצץ", אלא כשהיתה החציצה על רובו של טובל בלבד.

אבל כולו של טובל שהיתה עליו חציצה, הרי זה חוצץ אף שאינו מקפיד.

ואם כן, הולד שכולו מכוסה הוי חציצה אף שאינו מקפיד עליו, ועל כרחך טעמא הוא משום "עובר ירך אמו" וטבילת אמו עלתה לולד, ותיקשי לך דאמרת: עובר לאו ירך אמו?!

ומשנינן: לעולם הטעם הוא משום שאין אמו חוצצת בטבילת העובר, ושאני עובר דהיינו רביתיה [כך היא דרך גידולו] ואין שם חציצה עליו כלל.

כי אתא רבין [רש"ש] אמר רבי יוחנן:

באומות - הלך בבניהם אחר הזכר.

נתגיירו - הלך אחר פגום שבשניהם.

כלומר: כשאנו באים לקבוע על ולד הבא משתי אומות אם דינו כאומה שבא אביו ממנה, או כאומה שבאה אמו ממנו, יש חילוק בין אם נולד להם קודם שנתגיירו, שבזה אנו מיחסים את הולד לאומת אביו, לבין אם נולד הולד אחר שנתגיירו אביו ואמו, שבזה אנו מיחסים את הולד למי שהוא פגום יותר, וכדמפרש ואזיל.

באומות הלך אחר הזכר:

כדתניא: מנין לגוי אחד מן שאר האומות שאינו משבע עממין, שבא על הגויה הכנענית, ^[1] שהיא משבע אומות שנצטוינו עליהם "לא תחיה כל נשמה", והוליד ממנה בן, שאתה רשאי לקנותו בעבד, כלומר: אינו חשוב כנעני, ומותר אתה להחיותו, הואיל והולך הוא אחר אביו.

איש הנושא אשה ממקום אחר, דרך הוא שהאיש גולה אחר אשתו למקום מגוריה, ואין האשה גולה אחר בעלה, לפי שדרכו של איש לגלות, ולא של אשה.

שנאמר: ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגויים אשר סביבותיכם [ולא מן הגויים שבארצכם, עליהם נצטויתם: לא תחיה כל נשמה] מהם תקנו עבד ואמה. "וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו" [וממשפחתם אשר עמכם אשר הולידו בארצכם], כלומר: מאלו שאבותם באו לגור בארצכם ממקום אחר ונעשו תושבים בה [רש"י]. ^[2] יכול אפילו אחד מן הכנענים שבא על אחת מן שאר האומות, והוליד בן, שאתה רשאי לקנותו בעבד, ^[3]

תלמוד לומר: וממשפחתם אשר עמכם אשר "הולידו" בארצכם.

לא התירה תורה אלא מן "הנולדים" בארצכם במקום מגורי אמם, ולא מן "הגרים" בארצכם, שאין אמו מן הארץ הזאת אלא ילדה אותו במקום מגוריה ובא הבן לגור בארץ.

ומן הסתם לא אסרה תורה את הנולדים בארץ אחרץ אלא כשאביו הוא כנעני והלך אחר אשתו ושם ילדה.

תו מפרשינן הא דאמרינן: נתגיירו הלך אחר הפגום שבשניהם:

במאי?

אילימא בגר מצרי שנשא גר עמונית, והולכים אחר הפגום המצרי לאסור את בניו, ומשום שאמרה תורה: "להם, הלך אחר פסולם".

אי אפשר לומר כן, שהרי: מאי פגום "שבשניהם" - דמשמע: שניהם פגומים הם אלא שהאחד פגום יותר - אית בה?! כי אם בעמונית אנו עוסקים, הרי האשה אינה פגומה כלל, כיון שעמוני אמרה תורה ולא עמונית. ^[4]

אלא בגר עמוני שנשא גיורת מצרית [שהוא והיא פגומים שהרי מצרית ראשונה אסורה, רש"י] הולכים אחר הפגום שבשניהם כיון שאמרה תורה "להם הלך אחר פסולם", ^[5] ולפיכך:

אי זכר הוי הולד, שדייה בתר עמוני - שהוא פגום יותר מן המצרית שהרי אסור לעולם - להיאסר לעולם.

אי נקבה הויא הולד, שדייה לולד בתר מצרית ותהיה מצרית שניה לאוסרה, ואל תדוננה כעמונית, להתירה "משום עמוני ולא עמונית". ^[6]

מתניתין:

ממזרין ונתינין [הם הגבעונים שהיו מבני שבע אומות שבארץ ישראל, ונתגיירו בערמה בימי יהושע, ונתנם יהושע לחוטבי עצים ושואבי מים] אסורין, ואיסורן איסור עולם כלומר: זרעם וזרע זרעם עד עולם -

ואף שלא אמרה תורה אלא "לא יבוא ממזר בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא לו בקהל ה'", ואין בכלל זה אלא עד דור עשירי בלבד, מכל מקום, הרי הם אסורים לעולם. כי לומדים בגזירה שוה מעמוני ומואבי, שאף הממזר אסור איסור עולם כמותם, וכדמפרש בספרי ובגמרא. ^[7]

אחד זכרים אסורים ואחד נקבות.

גמרא:

אמר ריש לקיש: אף שהממזר הזכר אכן אסור אף לאחר עשרה דורות, מכל מקום ממזרת נקיבה לאחר עשרה דורות, הרי היא מותרת, ודלא כמבואר במשנתנו, וכדמפרש ואזיל.

והטעם: הואיל וכל עיקר איסור הממזר לאחר עשרה דורות הוא משום דיליף "עשירי" [גם דור "עשירי" לא יבוא] "עשירי" מעמוני ומואבי שנאמר בהם: לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור "עשירי" לא יבוא להם בקהל ה' "עד עולם".

ללמדך: אף כאן בממזר, הרי הוא אסור לאחר עשרה דורות -

אם כן, על כרחך אתה אומר: מה להלן - בעמון ומואב - נקבות מותרות מיד, אף כאן - ממזר לאחר עשרה דורות שמהם הוא נלמד - הרי הנקבות מותרות, כי אין לך ללמוד לממזר יותר מן העמוני, והרי אין נקבת עמון ומואב אסורים לאחר עשרה דורות.

שמא תאמר: אי מה להלן - בעמון ומואב - הרי הנקבות מותרות מיד כשנתגיירו, אף כאן תהא הממזרת מותרת מיד?!

אל תאמר כן, הואיל וכי אהני גזירה שוה - להתיר את הנקבות - מדור עשירי ואילך בלבד שכל איסורו מעמון ומואב הוא נלמד; אבל עד דור עשירי שהתורה אסרתו בפירוש הרי שאף הנקבה אסורה, כי אמרה תורה: לא יבוא "ממזר" בקהל ה', ובכלל "ממזר" כל מי שיש בו "מום זר" [כדלעיל עו ב] בין זכרים ובין נקבות.

ותמהינן: והאנן תנן במשנתנו: ממזרים ונתינים אסורין ואיסורן איסור עולם אחד זכרים ואחד נקבות אסורות לעולם, הרי שלא חילקה המשנה בין זכרים לנקבות אף לאחר עשרה דורות?!

ומשנינן: לא קשיא ממשנתנו על ריש לקיש, כי דין זה תלוי במחלוקת תנאים, וריש לקיש כאותו תנא שנחלק בדבר על התנא של משנתנו.

נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע [בחולין קכ ב], בכל דבר הלמד מחבירו בגזירה שוה ובבנין אב האם אומרים "דון מינה ומינה" [למד ממנו, וממנו], שנלמד מהדבר המלמד אל הדבר הנלמד, שיהיה הנלמד כמו המלמד בכל דיניו, כמותו.

או שאנו אומרים "דון מינה, ואוקי באתרא" [למד ממנו רק את הדבר המסויים, אך העמידהו הלאה במקומו], כלומר: אחר שלמדת בפרט מסויים את דין האחד מחבירו, השאר את הדבר הנלמד כדינו.

הא - ריש לקיש, המתיר את נקבת הממזר לאחר עשרה דורות - כמאן דאמר: דון מינה ומינה -

כלומר: מאחר שלא למדת לאיסור ממזרות לאחר עשרה דורות אלא מעמון ומואב, הרי שעל כרחך אתה למד תוספת זו שלמדת כפי שהיא אצל עמון ומואב. ומאחר שלא אסרה תורה את הנקבות בעמון ומואב לאחר עשרה דורות, אף בממזר לא תהא הנקבה אסורה אלא עד עשרה דורות, אבל מכאן ואילך מותרת היא כנקבת עמון ומואב.

והא - משנתנו האוסרת את נקבת הממזר לאחר עשרה דורות - כמאן דאמר: דון מינה ואוקי באתרא -

כלומר: אף שאת עיקר פסול ממזר לאחר עשרה דורות מעמון אתה למד, אין אתה חייב ללומדו כפי שהוא, ולהתיר את הנקבה כיון שבעמון מותרת היא. אלא השאר את דין הממזר לאחר עשרה דורות במקומו, והואיל ובממזר לא חילקה תורה בין זכרים לנקבות, אף לאחר עשרה דורות לא תחלק בו בין זכר לנקבה.

שאלו את רבי אליעזר:

ממזרת לאחר עשרה דרי [עשרה דורות] - מהו?

אמר להם: מי יתן לי דור שלישי של ממזר ואטהרנו, כלומר: לו אך הייתי רואה בעיני דור שלישי של ממזר אכן הייתי מטהרנו, אלא שאין לממזר דור שלישי.

אלמא קסבר רבי אליעזר: ממזרא לא חיי [ממזר אינו חי], כדי שלא ייטמעו כשרים בדורותיו [רש"י].

וכן אמר רב הונא: ממזרא לא חיי.

ומקשינן עלה: והא אנן תנן במשנתנו: ממזרים אסורין ואיסורן איסור עולם, הרי שיש לממזר דורות?!

אמר רבי זירא: לדידי מפרשא לי מיניה דרב יהודה [כך שמעתי לפרש מרב יהודה]:

ממזר דידיע [ידוע] - לכל בבירור - חיי [חי הוא וחיים דורותיו], כי אין לחוש שייטמעו כשרים בזרעו, כיון שאיסור ידוע לכל הוא.

ממזר דלא ידיע כלל ואפילו לממזר עצמו, לא חיי אפילו הוא, כדי שלא ישא כשירה.

ממזר דידיע ולא ידיע כלומר: ממזר שאין פסולו ברור ומחלט בעיני הבריות, עד תלתא דרי [עד שלשה דורות, כלומר: הוא ובנו] שדרך העולם להיות זהיר - הרי הממזר חיי, אבל טפי משלשה דורות לא חיי הממזר, כי מתוך שאין פסולו ברור משתכח הדבר לאחר זמן, וזה הוא שאמר רבי אליעזר: מי יתן לי דור שלישי ואטהרנו. ^[8]

ההוא ממזר לא ידוע דהוה בשבבותיה דרבי אמי [שהיה גר בשכנותו של רבי אמי], אכריז עליה רבי אמי דממזרא הוה, הודיע רבי אמי את פסולו ברבים.

הוה בכי ההוא ממזר ואזיל.

אמר ליה רבי אמי: וכי מה לך בוכה?! הרי חיים נתתי לך, כי ממזר שאינו ידוע אין לו תוחלת חיים.

אמר רב חנא בר אדא: נתינים דוד גזר עליהם עבדות, ומכח זה נאסר להתחתן בהם כשאר עבדים [על פי תוספות בכתובות כט א בהבנת רש"י]. ^[9] שנאמר: ויקרא המלך [דוד] לגבעונים, ויאמר אליהם: והגבעונים לא מבני ישראל המה, כלומר: אינם ראויים לבוא בקהל. ^[10]

מאי טעמא גזר עלייהו דוד?

המשך השמועה מבאר את הפסוקים בשמואל שהוא הרקע לגזירת דוד, וכך כתוב שם:

א. ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה, ויבקש דוד את פני ה' [שאל באורים ותומים, כדמפרש ואזיל]; ויאמר ה': [מפני שני דברים הגשמים נעצרו], אל שאול, ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים, [מפרש לה ואזיל].

ב. ויקרא המלך לגבעונים [לפייסם] ויאמר אליהם; והגבעונים לא מבני ישראל המה, כי אם מיתר האמורי, ובני ישראל נשבעו להם, ויבקש שאול להכותם בקנאתו לבני ישראל ויהודה.

ג. ויאמר דוד אל הגבעונים: מה אעשה לכם, ובמה אכפר, וברכו את נחלת ה'.

ד. ויאמרו לו הגבעונים: אין לנו [תביעת] כסף וזהב עם שאול ועם ביתו [אלא נפשות אנחנו תובעים], ואין לנו איש להמית בישראל [אלא בבית שאול כי הוא אשר חטא לנו]; ויאמר [דוד לגבעונים]: מה אתם אומרים אעשה לכם.

ה. ויאמרו אל המלך: האיש אשר כילנו, ואשר דימה לנו נשמדנו מהתיצב בכל גבול ישראל.

ו. יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום [תלייה על עץ] לה' בגבעת שאול בהר ה', ויאמר המלך: אני אתן [לכם מזרעו של שאול, להמיתם].

ז. ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן בן שאול [שלא יומת] על [בגלל] שבועת ה'

אשר בינותם בין דוד ובין יהונתן בן שאול.

ח. ויקח המלך את את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול, את אדמוני ואת מפיבושת [בן שאול רבו של דוד, תוספות], ואת חמשת בני מיכל בת שאול, אשר ילדה לעדריאל בן ברזילי המחולתי.

ט. ויתנם ביד הגבעונים ויוקיעום בהר לפני ה', ויפלו שבעתים יחד, והם הומתו בימי קציר בראשונים, כתחילת קציר שעורים [בימות ניסן].

דכתיב: "ויהי רעב בימי דוד, שלש שנים שנה אחר שנה"; וביקש דוד לידע את הסיבה לבצורת שירדה על ארץ ישראל.

בשנה הראשונה של הבצורת, אמר להם דוד לבני ישראל: ^[11] שמא עובדי עבודת כוכבים יש בכם, ומשום כך אין מטר על פני הארץ; דהרי כתיב: ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם ועצר את השמים ולא יהיה מטר?

בדקו בני ישראל ולא מצאו ביניהם עובדי עבודה זרה. ^[12]

בשנה השניה של הבצורת אמר להם דוד לבני ישראל: שמא עוברי עבירה [נואפים] יש בכם; דהרי כתיב: ויימנעו רביבים ומלקוש לא היה, ומצח [כי מצח] אשה זונה היה לך וגו'?

בדקו בני ישראל ולא מצאו עוברי עבירה ביניהם.

בשנה השלישית אמר להם דוד לבני ישראל: שמא פוסקי צדקה ברבים יש בכם ואין נותנין; דהרי כתיב: נשיאים ורוח וגשם אין [כי] איש מתהלל במתת שקר.

בדקו בני ישראל ולא מצאו מאלה בינותם.

כיון שכן אמר דוד: אין הדבר תלוי אלא בי. ^[13]

מיד: ויהי רעב בארץ, ויבקש דוד את פני ה'!

ומפרשינן: מאי היא בקשה זו?

אמר ריש לקיש: ששאל דוד באורים ותומים.

מאי משמע לפרש "ויבקש דוד את פני ה'" על שאלה באורים ותומים?

אמר רבי אלעזר: אתיא גזירה שוה "פני פני", דכתיב הכא בדוד: ויבקש דוד את "פני" ה', וכתיב התם [כשנתמנה יהושע למלך]: ולפני אלעזר הכהן יעמוד [יהושע] ושאל לו במשפט האורים לפני ה'.

" [ויבקש דוד את פני ה'] ויאמר ה': א. אל שאול. ב. ואל בית הדמים על אשר המית [שאול את] הגבעונים [מפני שתי סיבות אלו נעצרו הגשמים]"

ומפרשת. הגמרא: "אל שאול" היינו: שלא נספד כהלכה, שנקבר פתאום בהחבא, שגנבוהו אנשי יבש גלעד וקברוהו ולא נספד לפי כבודו [רש"י בספר שמואל].

"ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים"

-

וכי היכן מצינו בשאול שהמית את הגבעונים!? ^[14]

אלא, מתוך שהרג שאול את נוב עיר הכהנים, שהיו מספיקין להם [הכהנים לגבעונים] מים ומזון - מעלה עליו [על שאול] הכתוב, כאילו הרגן לגבעונים.

ותמהינן: מצד אחד קא תבע הקב"ה על כבודו של שאול ואמר: "אל שאול" דהיינו שלא נספד כהלכה ובאותו מעמד קא תבע הקב"ה את סורחנו של שאול, על אשר המית שאול את הגבעונים?!

ומשנינן: אין, אכן כן הוא דרכו של הקב"ה!

דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב: בקשו את ה' כל ענוי הארץ [כצ"ל], אשר משפטו פעלו [הלמ"ד בשורוק]?

באשר משפטו - שם פעלו, במקום שדנים האדם, שם מזכירים פועל צדקותיו, וכן שאול שנידון על הגבעונים, הרי שבאותו מעמד הזכיר הקב"ה את פועל צדקותיו ותבע את כבודו שלא נספד כהלכה.

אחר ששמע דוד על שתי הסיבות שהביאו לבצורת, אמר דוד:

את התביעה על כבודו של שאול הרי כבר אין בידינו לתקן, הואיל וכבר נפקו להו  תריסר ירחי שתא, עברו כבר יותר משנים עשר חדשי שנה מאז שנפטר, ולא דרכיה למספדיה, ואין דרך לסופדו לאחר שחלפו שנים עשר חודש.

נתינים דוד גזר עליהן. כתב רש"י ז"ל כדכתיב והגבעוני' לא מבני ישראל המה, כלומר אין ראוין לבא בקהל וכן פירש הא דאמרינן (לעיל יבמות דף ע"ו) ורבנן הוא דגזרו דנתינים דרבנן שדוד גזר עליהן והא דאקשי (לקמן יבמות דף ע"ט) יהושע גזר עלייהו עבדות דכתיב ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים וכיון שהם עבדים מאליהן נפסלו מלבא בקהל וכן פירש"י ז"ל אף בפרק ואלו נערות (כתובות דף כ"ט) הבא על הנתינה דאסורה כדאמרינן בהערל דוד גזר עליהן ולהאי פירו' הני אמוראי פליגי אדרבה דאמר (לעיל יבמות דף ע"ו) בגירותן הוא דאית להו חתנות.
ורבינו תם ז"ל הקשה מדתנן (במכות דף י"ג) ואלו הן הלוקין וקתני ממזרת ונתינה לישראל וא"ת משום ממזרת נקט לה כדקתני גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ואע"ג דחלוצה דרבנן הוא מי דמי חלוצה מגרושה קא מרבי' לה ומש"ה קתני לה בהדה בכל מקום אבל נתינה לאו מממזרת אתיא למאי הלכתא קתני לה הכי ותו דהתם קתני סיפא גרושה וחלוצה אינו חייב אלא אחת ותריצנא בפ' עשרה יוחסין (קידושין דף ס"ט) אינו חייב אלא על אחת מהן וחלוצה דרבנן דמשום דקתני לה ברישא בהדדי גלי בסיפא דלאו דאורייתא ואי ס"ד נתינה לאו דאורייתא ליתני נמי ממזרת ונתינה אינו חייב אלא על אחת מהן ונתינה דרבנן ותנן נמי בפ' משוח מלחמה (סוטה דף מ"ד) ר' יוסי אומר אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל זהו הירא ורך הלבב ואתמר עלה בגמ' בעבירה דרבנן לרבי יוסי לא הדר וסוגיין נמי לקמן (יבמות דף פ"ה) אמר רב חסדא ממזרת ונתינה איכא בינייהו מאן דאמר דאורייתא הא נמי דאורייתא וא"ת אי הכי תקשי לן לרבא דמעיקרא דאמר בגירותן שרו לאו מילתא דכיון דמקרא גופה הדר בי' מאי נידוק עלי'.
לפיכך פי' ר"ת ז"ל שדוד גזר עליהן שעבוד שלא יהי כגרים משוחררים ומיהו עדיפא משפחה דשפחה אין לה קנס לפי שגופה קנוי קנין גמור לאדון אבל נתינה גיורת גמורה היא ואין גופה קנוי ולפיכך יש לה קנס והא דאמרי' (לקמן יבמות דף ע"ט) אין ראוי לידבק באומה זו לאו לשם נשואין קאמר דהא מדאורייתא היא אלא להיות דבקים בהן ובני חורין כמותן כי ההיא דאמרינן בגיטין (דף כ"ו) מהו לאדבוקי בהו שפי' להתגייר ו להדבק בהן והא דאמרינן בימי ר' בקשו להתיר נתינים משעבודם קאמר ואמר להם חלק מזבח מי יתיר ולכשיבנה ב"ה ישתכח שעבוד מזבח ופליגא דר' חייא דאמר חלק מזבח בזמן שב"ה קיים אסור אין ב"ה קיים מותר לעולם ואי התירו חלקם לא היו צריכין לחוש לחלקו של מזבח.
ופי' זה אינו מחוור לי, דמשמע דכולה שמעתי' אמתני' קיימא דקתני ממזרח ונתינה אסורין ותו דאשכחן בירוש' בפ' עשרה יוחסין ר' הונא אמר בימי ר' אלעזר בן עזריה בקשו לקרבן ר' אבין מפיק לישנא בימי ר' אלעזר הקרח אמרו מי מטהר חלקו של מזבח הדה אמרה יהושע רחקן אפילו תימא יהושע רחקן כלום רחקן אלא פסול משפחה אין תימר משום פסולי עבדות מעתה הבא על הנתינה לא יהא לה קנס והתני' הבא על הנתינה יש לה קנס וכך פירושו כיון שאפילו בזמן שאין בית חששו לחלקן של מזבח ש"מ יהושע רחקן ובזמן שאין בית נמי גזר עליהן כדכתיב ושואבי מים לעדה שאם תאמר דוד גזר הרי בזמן הבית גזר כדכתיב ומן הנתינים אשר נתן דוד לעבודת הלוים וכו' ועבודת הלוים היינו עבודת המקדש ובזמן שאין בית מותר ומקשי' אפילו תימא יהושע רחקן כלום רחק אותם אלא שיהו פסולים לבא בקהל א"ת שיהו עבדים מעתה לא יהא להם קנס באונס ומפתה וזו שלא כדברי רת"ם ז"ל אלא שי"ל פליגן גמרי בהא.
והר"ר אברהם בר' דוד ז"ל פי' דבגירותן אסרם הכתוב לפי שהיו מתחלתן בגירות ראשון כגירי אריות ויהושע ודוד גזרו עליהן שלא נקבל מהן גרים לעולם כדי להתערב בישראל מ"מ סתמן כתחלתן הן וא"ת א"כ למה יש לה קנס ולטעמי' והא קתני הכותית יש לה קנס אלא הלכה כולם גרים הם והכתוב אסרן לאותן שבע אומות מאותו גירות שבשעת כבוש לפי שעדיין אדוקין בעכו"ם ולא תשתכח מפיהם אם חזרו וקבלו אותן ב"ד לאחר מכן מותרין היו אלא שגזרו עליהם ומשום דתנן ואיסורם איסור עולם מש"ה פרישו עלה שדוד גזר עליהם גזירה זו, זה כתב הראב"ד ז"ל.
ולשון הגון אחר מצאתי, שלא אסרן תורה בגירותן אלא לגר ראשון אבל זרעו שנולד בקדושה אינו מהן ומותר לבא בקהל שהרי לא נאמרו בהם דורות ולא עד עולם כדרך שאמר בעמון ומואב ודוד גזר עליהן איסור עולם ובכל מקום ששנינו נתינים יש במשמע גר אחד מן האומות הללו שנתגייר ולפיכך מנאום בכלל פסולי קהל של תורה והא דאמרינן לקמן משה גזר עלייהו שיהו משתעבדים בהן כעבדים הלכך פסולין הן ופריק משה גזר לההוא דרא שאיסורן מן התורה גזר שישתמשו בהן ישראל כדי שלא יטמעו בהן או משום אכזריות שהיו בהן ואתא יהושע ודוד גזר לעולם.
ומיהו איכא למידק הא דגרסינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ו) גזרו על פתן ועל שמנם משום יינם ועל יינם משום בנותיהם ועל בנותיהם משום דבר אחר ואקשי בנותיהם דדאורייתא הוא דכתיב לא תתחתן אלמא בעודן עכו"ם אית להו חתנות איכא למימר אין בעודן עכו"ם נמי קיימי בלאו בדרך נשואין ורבה ה"ק לאו מילתא היא דאמרי דמדאורייתא בגירותן שרי דאי משום דבגיותן איתנהו בהאי לאו לא הוה נסיב לה קרא בלשון חתון דבעודן עכו"ם לית להו חתנות אלא ודאי מדאורייתא נמי בגירותן אסירי ומש"ה כתב רחמנא לשון חתון ומיהו ה"נ שבכללן אף בעודן עכו"ם דהא כתב רחמנא בתך לא תתן לבנו ובתו לא תחת לבנך כי יסיר לרבות אף בעודן עכו"ם ובא לשון חתון בכאן לומר לך דרך חתון אסור בזנות לא ומיהו אי לא הוי אסור בגירותן לא הוי נסיב קרא לשון חתון שאין חתנות לעכו"ם כנ"ל אי נמי דרך חתון לעכו"ם מלא תקח נפקא ולאו דוקא לא תתחתן.
ואם תאמר בימי ר' היאך בקשו להתיר נתינים והלא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין בשלמא לדברי המפרש עבדות גזר עליהם לא היו מבטלין אלא כמי שהפקיר עבדו אלא לדברי האומר פסול משפחה גזרו בהם היאך בקשו להתיר יש לומר לדברי הכל כך גזרו שיהו חוטבי עצים וישראל משמשין בהם כעבדים כמו שכתוב חוטבי עצים ושואבי מים אלמא עבדות גזרו עליהן ולא כוונו בכך אלא כדי שלא יהו חוזרים ומתגיירין ומטעין בישראל והם רצו להתיר חלק שעבודם ולקבל מהם א"נ י"ל כיון שאין זה אלא קנס שקנסום דוד אם ראו ב"ד שראוי לרחם עליהן יכולין היו לקרבן ואין זה כמבטל דברי ב"ד חבירו ורש"י ז"ל עצמו כתב בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נ"ד) בלא תתחתן בם וכן נתין דהוא מן הגבעונים וכן כתב בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י"ג).

נתינים דוד גזר עליהם. פירש רש"י ז"ל אסרן בחתון והגבעונים לא מבני ישראל המה כלומר אינם ראוים לבא בקהל. והא דאקשינן לקמן (יבמות עט, א) יהושע גזר עליהן עבדות דכתיב חוטבי עצים ושואבי מים לעדה וכיון שהן עבדים ממילא נפסלו לקהל. ובפרק אלו נערות (כתובות כט, א) גם כן פירש רש"י ז"ל הבא על הנתינה דאסירא כדאמר בפרק הערל דוד גזר עליהן. וכן דעת הרמב"ם ז"ל כמו שכתבתי למעלה (עו, ב ד"ה אמר) ולהאי פירושא הני אמוראי דלא כסוגיא דלעיל (יבמות עו, א) דאמר רבא בגירותן הוא דאית להו חתנות, ור"ת ז"ל (בתוס' להלן (יבמות עט, א) ד"ה ונתינים ובספר הישר סי' מח) הקשה עליו מדתנן במסכת מכות (יג, א) ואלו הן הלוקין ממזרת ונתינה לישראל אלמא נתינה דאורייתא היא. ואם תאמר דבגררת ממזרת נקט לה כדקתני התם גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ואף על גב דחלוצה דרבנן היא. לא היא, דחלוצה כיון דמגרושה מרבינן לה משום הכי קא מייתינן לה בהדה, אלא נתינה אטו מממזרת קא מרבינן לה ולמאי הלכתא קא מייתינן לה בהדה. ותו דאם כן הוה להו לגלויי התם דנתינה אינה אלא מדבריהם ולמתני ממזרת ונתינה אינו חייב אלא אחת כדקתני התם גרושה וחלוצה אינו חייב אלא על אחת מהן. ותריצנא בפרק עשרה יוחסין (קידושין עח, א) אינו חייב אלא אחת מהן דחלוצה דרבנן היא, דמשום דקתני ברישא גרושה וחלוצה גלי בסיפא דאינו חייב אלא אגרושה אבל חלוצה דרבנן היא. ובפרק משוח מלחמה (סוטה מד, א) תנן ר' יוסי אומר אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל זהו הירא ורך הלבב. ואתמר עלה בגמרא (מד, ב) בעבירה דרבנן לר' יוסי לא הדר, ואם תאמר אם כן תקשי לן לסברא קמא דרבא דאמר דבגירותן מישרא שרו ורבנן הוא דגזרו בהו. יש לומר כיון דמקרא גופיה הדר ביה מאי נידוק עליה. ומשום הכי פירש רבינו תם ז"ל דמדאורייתא אסורין מלבא בקהל אלא שהיו כגרים משוחררין כמצרי ואדומי או כעמוני ומואבי, אלא שבא דוד וגזר עליהן שעבוד. ומיהו עדיפא משפחה דשפחה אין לה קנס לפי שהיא קנויה קנין גמור לאדון וזו אין גופה קנו לשום אדון. והא דאמרינן (להלן יבמות עט, ב) אין ראוי להדבק בהן לאו דבוק של חתון קאמר, אלא דבוק וקרוב להיות לעם אחד ולהיות בני חורין קאמר, כההיא דאמרינן בגיטין (נו, ב) מהו לאדבוקי בהו לומר להתגייר ולהתקרב בהן. וכשבקשו בימי רבי להתירן (להלן יבמות עט, ב) משעבודן קאמר. ולפי פירוש זה אתי שפיר לשון משה גזר עליהן (להלן יבמות עט, א), דאי משום לא תתחתן קאמר הוה ליה למימר משה אסרן. ועוד למה ליה לאתויי מקרא דמחוטב עציך לימא משה גזר עליהן דכתיב לא תתחתן בם. אלא שיש לדקדק עליו דהא כולה שמעתין אמתניתין דקתני ממזרים ונתינים אסורין איסור עולם קיימא, דמשמע דהא דאמרינן נתינים דוד גזר עליהן לחתנות קאמר. ויש מפרשים (עיין רמב"ן) שלא אסרתן תורה אלא לדור הראשון, אבל זרען שנולד בקדושה מותר מדלא מנה בהן הכתוב דורות, (וכן כתב הרשב"א בפשיטות בכתובות כט, א) ויהושע גזר עליהן שעבוד כל זמן שבית המקדש קיים, וממילא נפסלו לבא בקהל ובא דוד וגזר עליהן איסור עולם. ובכל מקום ששנינו נתינים יש במשמע גבעוני שנתגייר. והא דאמרינן משה גזר עליהן שעבוד קאמר, אלא שלא גזר אלא לההוא דרא שהיו אסורים מלבא בקהל, גזר עליהן הוא שעבוד כדי שלא יטמעו ישראל בהן. ואתו יהושע ודוד וגזרו עליהן לדרי עלמא, ור"ח ז"ל כתב סלקא שמעתא דנתינים איסורא דאורייתא מלא תתחתן בם ע"כ.

שאני עובר דהיינו רבותי' פי' ואהני לה הא מיהת דאפילו בכולו לא הוי חציצה ואע"ג דלא אמרי' עובר ירך אמו הוא וכבר כתבנו בפרק החולץ שאין ללמוד מכאן על טבילה הקודמת למילה שהיא כשרה:

מן הנולדים בארצכם לא מן הגרי' פי' דאשר בארצכם אתושבי' דשאר אומות קאי וא"נ משמעות הכתוב כן אשר הולידו בארצכ' תקנו ולא שתולידו אתם מהם שהם גרי' בארצכם ורש"י פי' בענין אחר שאינו מחוור כ"כ:

יליף עשירי עשירי מעמוני ומואבי פי' דבעשירי גמרי' שהממזר אסור לעולם בעמוני שכתוב בהם עד עולם וכיון דכן דון מיניה ומיניה דמה התם נקבות מותרות אף ממזר גם כן מעשירי ואילך נקבות מותרות. ופרכינן דאם כן נימא שתהא ממזרת מותרת מיד בעמוני ומואבי' ומהדרינן דכי גמרינן גזירה שוה מעמוני ומאבי לאסור הזכרים היינו מעשירי ואילך וכיון שכן מעשירי ואילך הוא דגמרינן נמי שריותא דנקבות ומתניתין דקתני דממזרים אסורים לעולם בין זכרים בין נקבות פרישנא דסבור דון מינה ואוקי באתרא כלומ' דון מינה איסורא מעשירי ואילך ואוקי באתרא דמעשירי ולמעלה כמעשירי ולמטה דאסורים בין זכרים בין נקבות ופלוגת' דתנאי בפ' העור והרוטב ודוכתי אחריני אי אמרי' דין מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתר' וסתם מתני' הכא כמ"ד דון מינה ואוקי באתרא וכיון דכן הכי הלכתא בכל דוכתא:

דידיע ולא ידיע עד תלתא דרי חיי פירוש עד ג' דרי ולא עד בכלל והיינו דקאמר מי יתן לי דור ג' ואטהרנו דמסתמ' בעו מיניה בההוא דידיע ולא ידיע דהוי מילתא בינונית ושכיח טפי:

נתינים דוד גזר עליהם פרש"י ז"ל שגזר עליהם חתנו כדכתי' והגבעונים לא מבני ישראל המה כלומר אינם ראויים לבא בקהל והכי מוכח קצת מדאמרי' לקמן כל שאין בו ג' סימני' הללו אינם ראויים לדבק בהם אלמא בדיבוק וחתנו' אסרם דוד ולפי דברים אלו נראה דנתיני' אינם אסורי' בחתנות מן התורה גם בפ' אלו נערות פי' רבי' ז"ל הבא על הנתיני' אסור' כדאמרי' בפ' הערל דוד גזר עליהם והק' ר"ת דהא כתיב לא תתחתן בם ואסיקנא לעיל דבגיורת אית להו חתנות וכ"ת דקרא מזהר להו דרא דמשה שהם אסורים כדאמרם משה גזר עליהם ופרש"י ז"ל כיון דקרנהו חוטבי עצים לאו בכלל גרים הם אלא עבדים ועבדים פסולים נינהו התם גזירה הוה כדאמרי' גזר עליהם האי משום קרא דלא תתחתן בם ה"ל למימר משה אסרם וה"ל למנקט קרא דלא תתחתן בם ואמאי נקט דמחוטבי עצים ועוד הא דתנן בפ' אלו הן הלוקין הבא על הממזרת ועל הנתינה אלמה בני מלקות דאוריתא דליכא למימר דנקיט ליה אגב ממזרת כדנקיט התם חלוצה דרבנן אטו גרושה דמאי שייכא נתינה בממזרת דלא נקט אגב דידה ועוד ה"ל למיתני ממזרת ונתינה אינו חייב אלא א' ועוד דבפרק משוח מלחמה תנן רבי יוסי אומ' אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה ממזרת ונתינה לישראל זהו הירא ורך הלבב ואמרי' עלה בגמ' לרבי יוסי עברה דרבנן לא הדר. לכפר"ת דנתיני' אסורים בחתנות מן התורה אלא שהיו כגרים משוחררי' מצרי ואדומי אלא שבאו משה ויהושע ודוד וגזרו עליהם שעבוד:

ומיהו אינה כשפחה שאין לו קנס דאלו שפחה קנויה קנין גמור לאדון וזו אין גופו קנוי לאדון והא דאמרי' אין ראוי לידבק בהם אינו דיבוק של חיתון אלא קירוב ואסורים להיות לעם א' כדאמרי' בהגדת דנזיקי' מהו לידבק לו להתגייר ולהתקרב בהם וכשבקש בימי ר' להתיר שעבודן דאלו אסור חתנות דאוריתא הוא וזה יותר נכון:

ומיהו עדיין קשה לשיטה זו דמשמע דמדאורית' נתיני אסורי דורותיהם עד עולם משום לא תתחתן בם והא לא משמע מדלא כתיב בהו דורו' ולא כתב בהו עד עולם וכדאמרי' לעיל ודילמא האי דלא מנה ביה דורות דאיהו הוא דאסור בריה ובר בריה שרי ועוד מאי קאמר חלק מזבח מי יתיר דהא לה"פ אעפ"י שנתיר חלקנו אין אנו באין אלא להפקיע שעבודם בלבד כי הם באיסור חתנותם היו עומדין מדאורי' משום לא תתחתן בהם וא"כ יתירו חלקם עכשיו וכשיבנה בית המקדש יעבדו למזבח:

לכן נרא' התירוץ כמו שפי' ר"ת ז"ל דנתיני' ראשוני' אסורים מן התורה אבל דורותיה' כשרים ומשה וגזר עליהם שעבוד כדי להרחיק' ולעשות סייג לאיסור' ולכן לא גזר אלא לההו' דרא כלומ' לנתיני' הראשונים ויהשע גזר עליהם שעבוד על דורותיהם מפני קולקולם וממילא נאסרו בחתנות כעין עבדים וזהו בזמן שבית המקדש קיים ודוד הוסיף עליהם עד עולם שעבוד וממלא נאסרו כעין עבדים ולשיפק' שעבודם פקע איסורם נמי וכשבקשו להתיר נתיני' בימי ר' היינו להתירן אפי' מאיסורם כדמשמע לישנא דלהתיר וזה הפי' עיקר מפי' מורי הר"ם וא"ת למאי דס"ד דרבא דלעיל גבי פצוע דכא דנתיני' גרי' אינם אסורי' מן התורה היכי לא פרכי' ליה ממתני' דאמרי' לעיל בפ' אלו הן הלוקים ובפ' משוח מלחמה וי"ל דלא גמר לן כולי האי עד דהדר ביה מהכרחא דקרא כפי' ר"ת ז"ל:

מצרי שני במאי יטהר. וא"ת ישא ממזרת תשיעית דאיכא מ"ד לקמן ממזרת לאחר עשרה דורות מותרת וא"כ כי ישא ממזרת תשיעית תהיה בתו כשרה כי עשירית תהיה וי"ל דמלתא דלא שכיחא הוא שיחי' כל כך ושיפרו וירבו עד עשרה דורות דאינם כל כך ידועים ואי אינם ידועים כל כך לא חיו ועוי"ל דהתינח הבת כשרה לאחר עשרה דורות אבל הבן שמא לא יוכשר דהא לא אמר לקמן אלא ממזרת דמותרת לאחר עשרה דורות אבל הזכר שמא לא יוכשר:

מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שלישי הוי דהא דאמרינן לעיל הלך אחר פסוליהם היינו דוקא בעמוני ומצרי שנשא בת ישראל או איפכא אבל בעם אחד לא איירי לעיל:

לרישך בי עמודי פ"ה אביי שהיה לפני רבי יוחנן ותימה דלא מצינו שעלה אביי לארץ ישראל. ונראה דר"ל לרישך רבה שהיה רבו של אביי והוא למד לפני ר' יוחנן כדאיתא פרק שני דייני גזלות ששלח אליו אחיו של רבה יש לך רב ומנו רבי יוחנן ואפשר שעלה ללמוד בפניו:

משום דר' יצחק דאמר ר' יצחק [ד"ת] רובו ומקפיד עליו וכו' וזה אינו מקפיד ואע"ג דאמרינן התם גזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד מ"מ איכא למימר דמשום מעלת גירות אוקמוה רבנן אדאורייתא:

ממזרים ונתינים וכו' אר"ה נתינים דוד גזר עליהם שנאמר ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם והגבעונים לא מב"י המה.

אר"ל אר"ל ממזרת לאחר עשרה דורות מותרת יליף עשירי עשירי מעמוני מה להלן נקבות מותרות אף כאן נקבות מותרות. אי מה להלן מיד אף כאן מיד כי גמירי [ג"ש] מעשירי ואילך ולית הלכתא כר"ל דס"ל דון מינה ואוקי באתרא אלא כסתם מתני' דתנן ממזרים נתינים אסורים ומסיק דאסור לעולם אחד זכרים ואחד נקבות:

בד"ה ת"ל מבני התושבים כו' ומסתברא כי מעטינהו קרא היכא דאביו כנעני עכ"ל פי' לדבריו משום דמדיוקא אבל לא מן הגרים כו' לא משמע אלא דאמו ממקום אחר ובין דאביו כנעני ובין דאביו נמי משאר אומות משמע מש"ה הוצרך לפרש דמסתברא כי מעטינהו קרא דוקא היכא דאיכא כנעני ודו"ק:

גמ' א"ל מי יתן לי דור ג' ואטהרנו כו' והא אנן תנן דממזרין אסורין כו' צ"ע השתא דלא ידע אכתי לפלוגי בין ידיע ללא ידיע מגופיה דקרא ה"ל לאקשויי דכתיב לא יבא ממזר בקהל ה' גם דור עשירי והיאך קבעי לטהר דור ג' ויש ליישב משום דבקרא אינו מפורש נקבה כדבעי לעיל דואג למימר ממזר ולא ממזרת מש"ה ניחא ליה לאתויי מתני' דמיירי נמי בנקבות בסיפא ואנקבות שאלו לר"א וק"ל:

דלא ידיע לא חיי וכו'. ק"ק מההיא דפ' עשרה יוחסין דפריך עלה דרבי יהודה אטו אנן מי ידעינן מהיכא קאתינן דלמא מהני דכתיב בהו נשים בציון ענו גו' הא רב יהודה ס"ל הכא דלא ידיע לא חיי ויש ליישב:

שנה ראשונה א"ל שמא עובדי עבודת כוכבים יש כו' משמע להו הכי דמסתמא קודם שכלו הג' שנים פשפש ובדק ומסתמא על פי חומר העבירה בדק מתחלה על עבודת כוכבים ואח"כ על הזנות ואחר כך על הצדקה ואפשר שהוציא זה מלשון המקרא שהוסיף לומר שנה אחר שנה דלא איצטריך ליה דמסתמא נמי ג' שנים דכתיבי רצופים היו אלא דמשמע להו כל חד מג' השנים הוה באנפי נפשיה לענין הפשפוש אחר חטא של כל שנה ושנה:

ומ"ש אין הדבר תלוי אלא בי כו'. ר"ל דבר מלכות שצריך להיות נחתך ע"פ המלך כדמסיק וז"ש ששאל באורים ותומים דאי שאל בנבואה בראשונה ושנייה ה"ל נמי לישאל בנבואה מה הוא החטא אבל ודאי דלא שאל כלל בנבואה ולכך לפי דעתו שהיה בהם חטא ע"ז וג"ע וצדקה דבר שאין תלוי במלכות לא שאל באורים ותומים דאין שואלין באורים ותומים אלא למלך דהיינו דבר התלוי במלוכה:

ומ"ש אלא מתוך כו' שהיו מספיקין להם מים ומזון כו'. פרש"י כהנים היו מספיקין להם מזון לגבעונים כו' עכ"ל לא הזכיר בפירושו מים דנקט בכל נוסחות גמרות שלפנינו גם אין סברא שיהיו הכהנים מספיקין מים לגבעונים שהם בעצמם היו שואבי מים והוא דבר שניתן לעולם בחנם גם קשה לפירושו שאמרו הגבעונים אין לנו כסף וזהב עם גו' דמזון ודאי שוה כסף הוא ולולי פירושו היה נראה לפרש שהגבעונים היו מספיקין להן מים ומזון לכהנים דהיינו לשאוב להם מים ולהסתפק להם צורכי מזון כגון לחטוב עצים שהיו עובדי ה' ואותו זכות שהיה להם לגבעונים לעבוד עבודת ה' ניטל מהם בהריגת נוב עיר הכהנים ולכך אמרו שפיר אין לנו כסף כו' אבל יש לנו דבר גדול עמהם שלא הניח לנו הזכות הגדול והוא ענין דהיו מקבלין אז גרים כדמסיק אע"ג דלא היו מקבלין גרים בימי דוד ושלמה אלו גרים ודאי לש"ש נתכוונו ולא לשלחן מלכים שהרי נתגיירו על ידי קידוש ש"ש בפרהסיא דע"כ נענשו גם בני מלכים ע"י שלא הניחו את הגרים מלזכות:

אשר משפטו שם פעלו כו'. לפי פשוטו כינוי דמשפטו פעלו קאי על הקב"ה אבל וי"ו דמשפטו הוא מיותר דהל"ל באשר משפט פעלו כמו הצור תמים פעלו וע"כ דרשו דכינוי דמשפטו פעלו קאי על האדם הנדון דבמקום משפטו של האדם שם נזכר גם פעלו זכותו:

אמר דוד שאול נפקו כו' ולא דרכיה למספדיה כו'. אע"ג דהעונש של רעב בא גם בשביל שלא נספד כהלכה מ"מ אמר דוד דדבר זה א"א לתקן ממש כיון דלא דרכיה למספדיה אחר י"ב חדשים אלא מעשה נתינים אפשר לתקן נקרינהו כו':

גמרא כי אתי רבין אריו"ח באומות כו'. כצ"ל:

שם והאנן תנן ממזרים כו' איסור עולם כו' הא כמ"ד כו'. לכאורה יפלא לתנא דמתניתין מדוע לא כתבה התורה עד עולם בממזר דקדים ולא לכתוב בעמוני ולילפי' מממזר ונ"ל משום דר' יוסי ס"ל בקדושין (עב ב) דממזרים יהיו טהורים לע"ל (ופסקינן שם כוותיה) ועד עולם פי שנים במובנו (עי' כתובות פג ב ובתוס' שם ד"ה ה"א) א) להוראת אפילו מעשרה דורות ולמעלה וזה ילפינן ממזר ג"כ מעמוני. ומובן הב' הוא להורות דדין זה נוהג לעולם בלתי הפסק בזמן מהזמנים. וזה אינו בממזר כנ"ל ולהכי לא כתביה בגופי' עי' פסחים (כה) ובמש"כ בס"ד בשבועות (לג א) ור"מ דס"ל שם בקדושין דממזרים אין טהורין לע"ל ל"ק דאזיל לשיטתיה בשבועות (לא א) דדון מיניה ומיניה וא"כ עכשיו דל"כ בדידיה מותרות הנקבות אחר עשרה דורות כדר"ל משא"כ אילו היה כתוב בגופיה היו גם הן אסורות עד עולם ונכון בעז"ה:

שם אל שאול שלא נספד כהלכה. וראיה לזה דאחר שעשה משפט הגבעונים מבני שאול כתיב וילך דוד ויקח את עצמות שאול כו' ויקברו כו' ויעתר אלהים לארץ אח"כ ועי' מזה באורך במ"ר נשא פ"ח:

שם מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספקין כו'. עפרש"י והרש"א בח"א פי' להיפך דהגבעונים היו מספקין לכהנים ע"ש אבל בב"ק (קיט א) מוכח להדיא כפרש"י דקאמר כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו כו' אבל גרמא לא ת"ש אל שאול כו' ע"ש:

(בסופו) שם פעלו. נ"ב אין צורך לשנות הנקוד בשביל כך. ע"ס אם לבינה באור הכתוב מיושב יפה עפד"ז:

'אֶל שָׁאוּל', שֶׁלֹּא נִסְפַּד כַּהֲלָכָה. "וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעוֹנִים" (שמואל ב' כא, א). קשא הוה ליה להקדים הך דגבעונים דהוה קודם זמן הספד שאול המלך ע"ה?
ונראה לי בס"ד בכונה מכוונת נקיט הכתוב מניעת ההספד ברישא שלא כסדר לומר שדבר זה אין לו תקנה עכשיו דאי אפשר להספידו עכשיו כיון דעברו ימים הרבה ורק של גבעונים יש לו תקנה.
ועוד נראה לי דענין גבעונים אינו אלא גרמא ומשום גרמא אין מענישין להביא רעב אך הרעב בא בתחלה בשביל מניעת ההספד וכיון דהוה רעב אז הוה עידן רתחא ואז הענישו להוסיף רעב בשביל ענין הגבעונים דוגמה לדבר מה שאמרו רבותינו ז"ל (מנחות מא.) אין מענישין אעשה אלא בעידן רתחא כדאמר מלאכא לרב קטינא ולכן זכר ענין ההספד ברישא.

שְׁלֹשָׁה סִמָּנִים יֵשׁ בְּאֻמָּה זוֹ; רַחֲמָנִין, וּבַיְשָׁנִין וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים. מקשים הוה ליה למנקט להו כסדרן של כתובים דהוכחת גומלי חסדים מספר בראשית והוכחת ביישנים מספר שמות (שמות כ, טז) והוכחת רחמנים מספר דברים?
ונראה לי בס"ד הוכחת רחמנים אלימתא טפי דבהדיא כתיב (דברים יג, יח) 'וְנָתַן לְךָ' ולא לאומה אחרת לכך נקיט ברישא והוכחת ביישנים אלימתא מהוכחת גומלי חסדים משום דגמילות חסדים מפיק לה מפסוק (בראשית יח, יט) 'לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו' ויש פה לומר גם בני ישמעאל ובני קטורה נחשבים בניו וביתו ואם כן איכא גמילות חסדים לבר מישראל, ולכך נקיט לגומלי חסדים לבסוף.
ולפי דברי המפרשים שפירשו רחמנים מצד אברהם ביישנים מצד יצחק וגומלי חסדים מצד יעקב יתורץ שפיר דקדוק זה דנקיט להו כפי סדר האבות אשר מצדם זכו ישראל לשלשה אלה.
ונראה לי בס"ד ראשי תיבות ג' אלה בחר שהוא ראשי תיבות ביישנים חסדנים רחמנים רמז לדבר כִּי יַעֲקֹב 'בָּחַר' לוֹ יָ־הּ (תהלים קלה, ד) ועוד יש לומר ראשי תיבות גבר שהוא גומלי חסדים ביישנים רחמנים. גם אותיות שניות של רחמנים ביישנים גומלי חסדים הוא אותיות יחוס לרמוז שלשה אלו הם סימן ליחוס שלהם שהיא טוב.

גמרא, הרי ממזר דאי [עשה אביו עבירה ובא על חייבי כריתות הוא ממזר] וכתבי' קרא [ואיך אמרת דאי לא כתיב קרא].
וא"ת הא מרא דשמעתא הוא ר' יוחנן [דאמר אי לאו דאמר ר"י נקיבות מצרית נמי אסורות, מצרי שני במה יטהר דהא מצרית ראשונה ושניה אסורות למצרי ראשון ושני, ואיך יבוא לדור שלישי, ואי דעבר ונסיב דאי לא כתיב קרא] ולדידי' דאית לי' לעיל פ' החולץ (דף מה ע"א) דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, משכחת ממזר שפיר בלא דאי דהיינו בנכרי שבא על בת ישראל דליכא איסורא דאורייתא כמ"ש התוס' בפ"ק דמסכתין (דף טז ע"ב ד"ה קסבר) וביאתו הוי היתר גמור מדאורייתא אלא דמ"מ כיון דלא תפסי בה קידושין הולד ממזר (ע"ש בתוס' הנ"ל) וי"ל דהכי פרכינן והרי ממזר היינו לר' שמעון בן יהודא, דס"ל לעיל (שם דף מה) דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ומוכרחים לומר דממזר דקרא היינו דאי, א"כ מהיכן פסיקא לר' יוחנן דאי לאו דאמר ר' יהודה נקיבות אסורות מצרי שני במה יטהר דלמא סבר ר' יהודה ג"כ דכתיב קרא דאי כמו דע"כ סבר ר' שמעון בממזר.
אמנם תמוה לי בתוס' ד"ה מצרי שני [דהקשו הא מ"מ משכחת דיטהר מצרי שני שישא שתוקית דבקהל ספק לא נאסר והבן נמי מותר לבא, דממזר ספק יבא, ותירצו דמ"מ ממזרת דלא אפשר אלא באיסור חשיב דאי, הא ר' יהודה ס"ל ג"כ דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר כדאי' בתוס' בפ"ק (דף טו ע"ב) ד"ה מה לאלמנה] ובפרק החולץ (דף מז ע"א ד"ה נאמן אתה) וא"כ משכחת שתוקית שלא ע"י דאי, דנולד ספק בן ט' לראשון מנכרי או בן שבעה משני מישראל וצ"ע טובא:

והא אנן תנן ממזרין אסורין וכו' מקשים העולם דאמאי לא מקשה מקרא דכתיב גם דור עשירי וכן הקשה הרב ישרש יעקב וזה למעלה מארבעים שנה ששמעתי מהחכם השלם החסיד כמה"ר דוד חזן זלה"ה שהרב כמהר"ר אליהו הכהן זלה"ה בעל שבט מוסר תירץ שראה הוא במדרש רז"ל דהא דממזרא לא חיי הוא מימות עזרא ואילך כי עזרא וב"ד התפללו שלא יחיו הממזרים כדי שלא יטמעו בישראל ומשו"ה לא פריך מקרא אלא ממתני' עכ"ד וכמדומה שאמר שמצא כן במדרש כ"י. וזהו השמועה ששמע הרב שער המלך בה' טומאת מת דף ס"ח ע"ג ע"ש:

והא אמר רב כהנא כו' אבל כולו חוצץ. אע''ג דלא מקפיד והכא כולו הוא מכוסה: דהיינו רביתיה. ולאו חציצה היא: באומות. בשבע אומות לענין לא תחיה כל נשמה הלך אחר הזכרים וכדמפרש לקמן: נתגיירו הלך אחר הפגום שבשניהם. לענין יוחסין וכדמפרש: לאחד מן האומות. שאינו משבעה אומות ואינו בכלל לא תחיה כל נשמה: שאתה רשאי לקנותו בעבד. ואי אתה מצווה להמיתו דשדינן ליה בתר אבוה: ת''ל מבני התושבים. שבאו מאומות אחרים ונעשו אבותם תושבים במקומכם: מן הנולדים בארצכם. שאמו מארצכם וילדתו שם ולא מן הגרים בארצכם שנולד במקום אחר שאמו מן שאר אומות ואח''כ בא לגור אצל אביו בארצכם דרך אשה להיות במקומה ודרך איש לגלות הלכך הנולדים בארץ ודאי אמו משבעה אומות אבל הנולדים במקום אחר ודאי אמו משאר אומות ומסתברא כי מעטינהו קרא היכא דאביו כנעני: אילימא במצרי שנשא עמונית. וקאמר דשדינן זרעם אחר האב דאפילו ילדה נקבה אסורה עד ג' דורות ולא שדינן לה בתר אמה למישרייה לאלתר דעמוני ולא עמונית: מאי פגום שבשניהם איכא. דמשמע דשניהם פגומים אלא שזה פגום מזה הא עמונית לא פגומה מידי דעמוני כתיב ולא עמונית: אלא בעמוני שנשא מצרית. דשניהם פגומים דמצרית ראשונה אסורה: אי זכר הוא. אם יולד להם זכר: שדייה בתר עמוני. ויאסר לעולם: ואם נקבה היא שדייה בתר מצרית. ותהיה מצרית שניה ואסורה לישראל ולא תשדייה בתר עמוני לאישתרויי לאלתר משום עמונית: מתני' נתינים. גבעונים שנתגיירו בערמה בימי יהושע ונתנם עבדים לחוטבי עצים ושואבי מים: גמ' גמר עשירי עשירי מעמוני. בספרי מה עשירי האמור בעמוני עד עולם אף עשירי האמור בממזר עד עולם הלכך מה להלן זכרים ולא נקבות אף כאן כו': מעשירי ואילך. דעד עשרה דורות דאיסורא בגופיה דממזר כתיב ליכא למגמר מעמוני דנקבות מותרות דהא ממזר מום זר משמע ואפילו נקבות אבל מעשירי ואילך דאיסורא בג''ש דעמוני ומואבי יליף דהא לאו בממזר כתיבא הלכך היתירא נמי לנקבות מיניה יליף דאמר דון מינה ומינה כדלקמן: הא כמאן דאמר דון מינה ומינה. פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בהעור והרוטב (חולין קכ:): דון מינה ומינה. כי גמרינן מילתא ממילתא בג''ש גמרינן לה כולה מילתא מינה: דון מינה ואוקי באתרא. למאי דצריכי גמרינן למאי דלא צריכינן מוקמינן באתרא והכא מאי גזרה שוה איכא בממזר לא כתיב עד עולם ובעמוני ומואבי כתיב עד עולם וילפינן ממזר מעמוני בג''ש כדתני בספרי דבי רב נאמר כאן עשירי ונאמר למטה עשירי מה עשירי האמור למטה עד עולם אף עשירי האמור כאן עד עולם. ר''ל סבר כמאן דאמר דון מינה ומינה מה להלן עד עולם אף כאן עד עולם ומינה מה להלן זכרים ולא נקבות אף כאן זכרים ולא נקבות מדור עשירי ואילך הוא דגמרינן דהא כל עשרה לא איצטריכו לן למילף בג''ש: ותנא דידן סבר לה כמ''ד דון מינה ואוקי באתרא דון מינה מה להלן עד עולם אף ממזר עד עולם ואוקי באתרא כדמעיקרא י' דורות דקרא אחד זכרים ואחד נקבות דכתיב ממזר מום זר הכי נמי עד עולם דמייתינן בג''ש אחד זכרים ואחד נקבות כך שמעתי וכן עיקר ויש שמפרש לה בלשון אחר: מי יתן לי דור שלישי. כלומר דבר שאי אפשר הוא: לא חיי. שלא יטמעו כשרים בדורותיו: ממזר דידיע. לכל בברור חיי הוא ודורותיו דלא מיטמעי ביה: דלא ידיע. כלל לא חיי אפילו הוא שלא ישא כשרה: דידיע ולא ידיע. עד תלת דרי דזהירי אינשי חיי טפי לא חיי דכיון דלאו דבר ברור הוא משתכחא מילתא: דוד גזר עליהן כדכתיב והגבעונים לא מבני ישראל המה. כלומר אינם ראויין לבא בקהל: איש מתהלל במתת שקר. שפוסק ואין נותן גורם לעצירת גשמים: כהנים היו מספיקין להם מזון לגבעונים שהיו חוטבי עצים ושואבי מים למזבח כדכתיב ביהושע ולא יכרת מכם חוטבי עצים ושואבי מים לבית אלהי: קתבע. הקדוש ברוך הוא בכבוד שאול שלא נספד כהלכה והדר קתבע בפורענותיה דשאול אשר המית כו': באשר משפטו. במקום שדנים האדם שם מזכירין פועל צדקותיו:

מי יתן לי דור שלישי ואטהרנו. סתמא בעו מיניה והשיב להם כן ואם היה בידוע היה משיב להם דמותרת דסבירא ליה לרבי אליעזר דון מינה ומינה בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ:) ולא רצה לברר להם תשובתו שכן היה דרכו לדחות עצמו מן השואלים כדאשכחן בפ' הישן (סוכה דף כח.):