דף עז - א
אקשי להו דואג כל הני קושייתא [כל אותן קושיות] שהקשה בתחילה לאבנר.
אישתיקו החכמים שבבית המדרש, ולא ידעו להשיבו.
בעי רצה דואג לאכרוזי עליה, על דוד, שפסול הוא לבוא בקהל.
מיד קם איש בשם "יתרא", שהיה חתנו של ישי, אבי דוד, ומנע מדואג להכריז על דוד שהוא פסול לבוא בקהל!
ומבארת הגמרא, שמצינו לאיש הזה שתי שמות -
מצד אחד מצינו בספר שמואל [ב פרק יז כה] שהיה שמו יתרא הישראלי, דכתיב:
"ואת עמשא שם אבשלום תחת יואב, על הצבא.
ועמשא היה בן איש, ושמו של האיש - יתרא הישראלי, והוא האיש אשר [האיש ההוא, אביו של עמשא] בא אל אביגיל, בת נחש".
וישי, אבי דוד, נקרא "נחש", היות והוא היה אחד מארבעת הצדיקים שלא מתו אלא בעטיו של הנחש, שגרם מיתה לאדם.
הרי למדת, ששם אביו של עמשא הוא "יתרא הישראלי".
ומאידך, כתיב בדברי הימים שהיה לו שם אחר: "ואבי עמשא - יתר הישמעאלי".
אמר רבא: מלמד הכתוב, שקרא ליתרא הישראלי בשם "יתר הישמעאלי", שחגר יתר את חרבו כישמעאל, ואמר: כל מי שאינו שומע הלכה זו - ידקר בחרב! כך מקובלני [1] מבית דינו של שמואל הרמתי: רק עמוני אסור לבוא בקהל, ולא עמונית. רק מואבי אסור לבוא בקהל, ולא מואבית.
ותמהינן: ומי מהימן יתרא להעיד עתה על כך?
והאמר רבי אבא אמר רב: כל תלמיד חכם שמורה הלכה בשם רבו, ובא -
אם קודם מעשה [קודם שבאת הוראה לידו] אמרה ושנאה לתלמידיו בבית המדרש בשם רבו, אז שומעין לו.
ואם לאו, אין שומעין לו, כי שמא מחמת מעשה הבא לידו אמרה. [2]
ומשנינן: שאני הכא, דהא שמואל ובית דינו קיים! ובדבר העשוי להתגלות כשקר - לא משקר בו אדם. [3] אלא שגם אם יש לנו הלכה למשה מסיני על כך, מכל מקום - קשיא נימוקו של הכתוב לאסור את העמונים והמואבים.
שהרי אמרה תורה שטעם איסורם הוא "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם", והרי אף נשים היה להם לקדם בלחם לקראת נשים, ומכח הנימוק הזה לא היה מקום לחלק בין זכרים לנקבות! [4]
ומשנינן: לא היה לנשים לקדם לקראת נשים, הואיל ואין דרך אשה לצאת מביתה, וענין זה למדוהו בבבל ובארץ ישראל משני מקורות שונים:
הכא, [5] תרגמו [כאן, בבבל, תירצו]: כל כבודה בת מלך פנימה. [6]
במערבא [בארץ ישראל] אמרי, ואיתימא רבי יצחק אמר זאת: אמר קרא: "ויאמרו אליו [המלאכים לאברהם, כשבאו לבשרו על לידת יצחק]: איה שרה אשתך?
ויאמר: הנה באוהל". - כי אין דרך אשה לצאת מביתה.
כתנאי, תנאים נחלקו בדבר מהיכן נלמד היתר הנקבות בעמון ומואב:
כתיב: "לא יבוא עמוני", הרי למדת, עמוני ולא עמונית.
וכתיב "לא יבוא מואבי". מואבי ולא מואבית, דברי רבי יהודה. [7]
רבי שמעון אומר מקור אחר לכך:
הואיל ואמר הכתוב בטעם האיסור "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים", והרי דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם.
דרש רבא: מאי האי דכתיב בספר תהילים, שאמר דוד, "אנה ה', כי אני עבדך. אני עבדך בן אמתך, פתחת למוסרי"?
אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם: שני מוסרות [רצועות שקושרים בהם העול על הבהמה] שהיו עלי - פתחתם [פתחת אותם], בכך שהתרת את הנקבות של עמון ומואב.
ואלו הן שני ה"מוסרות" שהותרו: רות המואביה [8] שדוד בא ממנה, ונעמה העמונית, אמו של רחבעם בן שלמה, שממנה יצאו מלכי בית דוד. [9]
דרש רבא: מאי האי דכתיב בספר תהילים, שאמר דוד "רבות עשית, אתה ה' אלהי, נפלאותיך ומחשבותיך אלינו".
"אלי" לא נאמר, אלא "אלינו" - מלמד שהיה רחבעם יושב בחיקו של דוד, זקנו.
ואמר לו דוד לרחבעם נכדו, בנה של נעמה העמונית: עלי ועליך - נאמרו שתי המקראות הללו ["עמוני" ולא נעמה העמונית, "מואבי" ולא רות המואבית, מהרש"ל [10]].
וזה הוא שאמר דוד: "נפלאותיך ומחשבותיך - אלינו", אלי ואל רחבעם, בן בני, חשבת לטובה, כשהתרת את הנקבות של עמון ומואב.
דרש רבא: מאי האי דכתיב שאמר דוד "אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי"?
אמר דוד: אני אמרתי "עתה באתי", זה עתה, בשעה שנמשחתי, באתי לגדולה, שזה ומקרוב פסקו לי גדולה זו.
ולא ידעתי שכבר במגילת ספר [היא התורה, ראה מהרש"א] כבר כתוב עלי!
כלומר: לא ידעתי שכבר מימי אברהם נכתב עלי ב"מגילת ספר" של התורה.
שהרי התם, בבנות לוט, שמהן יצאו עמון ומואב, כתיב: "הנמצאות".
והכא, בבחירת דוד כתיב: "מצאתי דוד עבדי, בשמן קדשי משחתיו. [11]
אמר עולא אמר רבי יוחנן: בת גר עמוני - כשרה לכהונה, ומפרש לה ואזיל.
קא סלקא דעתין לפרש: בת גר עמוני שנתגיירה אשתו עמו, והיתה הורתה ולידתה של בתו בקדושה, הרי הבת הזאת כשרה לכהונה.
אמר הקשה ליה רבא בר עולא לעולא: כמאן, כשיטת מי נאמרו דברי רבי יוחנן?
שהרי ממה נפשך תיקשי:
אי כרבי יהודה, הא אמר: בת גר זכר הרי היא פסולה לכהונה כבת חלל זכר, ואיך הכשיר רבי יוחנן בת גר עמוני!?
ואי כרבי יוסי, החולק על רבי יהודה - הרי פשיטא שמותרת היא לכהונה, דהא אמר רבי יוסי: אף גר שנשא גיורת - בתו כשירה לכהונה!
כלומר: לא מיבעיא שבתו של גר שנשא ישראלית כשרה, אלא אף אם נשא הגר גיורת, אין הבת פסולה לכהונה.
ואם כן, לשיטת מי חידש רבי יוחנן שבת גר עמוני כשרה לכהונה?!
והוסיף רבא בר עולא להקשות:
וכי תימא לבאר, שלא הכשיר רבי יוסי, אלא בהנך דראויין לבוא בקהל.
אבל האי, גר עמוני, דאין ראוי לבוא בקהל - לא אמר רבי יוסי שבתו כשרה לכהונה, וזהו חידושו של רבי יוחנן להתירה בכהונה.
מנא ליה, מהיכי תיתי לומר כן?
שמא תאמר, דיליף [הוה סלקא דעתין ללמוד] מכהן גדול באלמנה, שהואיל ואינו ראוי בה, בתו חללה ופסולה לכהונה - אף אני אביא בת גר עמוני, שיש בה פגם של איסור קהל, ולכן היא פסולה לכהונה.
הרי איכא למיפרך:
מה לכהן גדול באלמנה, שבתו פסולה לכהונה, שכן ביאתו של הכהן הגדול באשתו האלמנה בעבירה היא, שהרי הוא אסור באלמנה.
אבל עמוני שנתגייר, הרי מותר הוא באשתו העמונית שהתגיירה עמו. [12]
שמא תאמר, חלל, הבא מכהן שבא על פסולי כהונה, יוכיח, שבתו פסולה לכהונה, כיון שיש בו עצמו פגם, היות שהוא נולד מביאת איסור, אף שעתה אין בביאתו של החלל שום עבירה [שהרי לא הוזהרו כשרות שלא להנשא לחללים], ובכל זאת בתו של החלל פסולה -
אף אני אביא גר עמוני, שתהא בתו פסולה, למרות שלא היה איסור בביאה שהיא נולדה ממנה, כיון שפגום הוא אביה, שהרי אסור לבוא בקהל.
יש לפרוך: מה לחלל, שכן יצירתו בעבירה, שנולד מביאת כהן בפסולי כהונה האסורים לו, ולפיכך פוסל הוא את בתו. תאמר בגר עמוני, שכן אין יצירתו בעבירה.
אלא יש לומר, שהיה מקום ללמוד מהצד השוה:
כהן גדול באלמנה יוכיח, שאין יצירתו בעבירה, ובכל זאת פוסל את בתו.
וחזר הדין, לא ראי זה [כהן גדול באלמנה] כראי זה [חלל].
ולא ראי זה כראי זה.
אבל הצד השוה שבהן: שאינו ברוב קהל, כלומר: אינן כשאר רוב ישראל, אלא יש בהם צד פגום, שהכהן גדול ביאתו בעבירה, וכמו כן החלל יצירתו בעבירה, ולכן בתו פסולה.
אף כאן, עמוני שהתגייר, שאינו ברוב קהל, שהרי אסור הוא לבוא בקהל, ולכן תהא בתו פסולה לכהונה.
ולכן הוצרך רבי יוחנן לחדש שהיא כשירה.
אי אפשר לומר כן! ופשיטא שאין בת גר עמוני שנשא עמונית פסולה לכהונה, כיון דאיכא למיפרך:
מה להצד השוה שבהן - בת כהן גדול באלמנה, ובת חלל - שכן יש בהן צד עבירה, כי בת כהן גדול באלמנה הרי יצירת הבת היא בעבירה, ובת חלל הרי יצירת אביה היא בעבירה.
תאמר בבת גר עמוני שנשא גיורת עמונית, שאין כאן צד עבירה כלל.
ומאחר שביאר רבא בר עולא שאין מקום לאסור בת גר עמוני שנשא גיורת עמונית, ואין חידוש לומר שהיא כשירה לכהונה, הוסיף ואמר לו לעולא: דילמא בעמוני שנשא בת ישראל, שהיא אסורה לו, קאמרת, שמכל מקום היא כשירה לכהונה.
וחידוש יש בדבר, שאף על גב דביאתו בעבירה, ויש לדמותו לכהן גדול באלמנה, שביאתו בעבירה ובתו פסולה לכהונה, בכל זאת בעמוני, אין הדין כן, אלא בתו כשירה לכהונה [וכדמפרש הטעם לקמן מ"בעמיו"].
אמר ליה עולא לרבא בר עולא: אין, אכן זו היתה כוונתי בדברי רבי יוחנן, שאמרתי משמו.
דכי אתא רבין אמר רבי יוחנן: בת גר עמוני שהוא פסול קהל, ובכל זאת נשא בת ישראל, וביאתו בעבירה.
וכמו כן בת מצרי שני, [13] שהוא פסול קהל, ונשא בת ישראל, וביאתו בעבירה - רבי יוחנן אמר: כשירה הבת לכהונה.
וריש לקיש אמר: פסולה הבת לכהונה.
ומפרשינן טעמייהו:
ריש לקיש אמר: פסולה, דיליף לה מכהן גדול באלמנה שביאתו בעבירה ובתו פסולה לכהונה.
רבי יוחנן אמר: כשירה.
הערות
[1] כלומר, הלכה היא למשה מסיני ונמסרה בקבלה איש מפי איש דרך בית דינו של שמואל הרמתי, מהרש"א. וראה גם חידושי מרן רי"ז הלוי על רות. ולפי זה, מה שאמר: עמוני ולא עמונית, אין כוונתו לדרוש לשון "עמוני" דמשמע ולא עמונית, אלא דינא קאמר: עמוני אסרה תורה ולא עמונית.
[2] כתבו התוספות: היינו דוקא היכא שהוא עצמו נוגע בדבר, וכגון יתר, שהיה צריך לאותה הוראה, שהרי בת ישי נשא, כדכתיב: אשר בא אל אביגיל בת נחש, ואמרינן בבבא בתרא: בת מי שמת בעטיו של נחש הקדמוני [כלומר: לא בחטאו מת, אלא מפני שנגזרה גזירת מיתה בעטיו של נחש, והוא ישי אבי דוד].
[3] רש"י. הריטב"א תמה על רש"י: ודאי טעמא דאין שומעין לתלמיד חכם אינו משום דחיישינן אשקרא, כי חס ושלום לחשוש שישקר. אלא חיישינן כי מתוך שנושא ונותן בהלכה כדי לקיים דבריו אמר "בדדמי", כסבור שקיבל מרבו, וכי רבו קיים ודאי דייק שפיר ולא אמר בדדמי.
[4] כך צריך לפרש הקושיא, לפי מה שכתב המהרש"א שהלכה למשה מסיני היא, ושלא מן המקרא דרשוהו.
[5] הב"ח הגיה: הכי.
[6] כתב המהרש"ל: אין הפשט שבנות מואב ועמון לא היו יוצאות, שהרי דרכן ליצא מן הבית אפילו לזנות, וחלילה לומר עליהם: כל כבודה "בת מלך" פנימה. אלא הכי קאמר: מה שלא קידמו לנשים, היינו משום שבנות ישראל לא היו יוצאות כלל מאהליהן.
[7] ביארו התוספות: ואם תאמר: לרבי יהודה תיקשי ליה "מצרי" ולא מצרית?! ואמר ר"י: גבי עמוני ומואבי היה לו לקצר ולכתוב "עמון ומואב", הלכך מדכתיב: "עמוני ומואבי" אית לן למידרש למעט עמונית ומואבית קאתי קרא, אבל "מצרי" אם היה כותב "מצרים" היה מאריך יותר. והא דכתיב "אדומי" ולא כתיב "אדום", אגב "מצרי" כתב "אדומי"; ובמהרש"א הקשה: למה לא אמרו כן לעיל בגמרא?! וראה שם.
[8] ביאר מהרש"א: משמע ליה למדרש כן מרישא דקרא: "בן אמתך", דהיינו רות, וכמו שאמרה לבועז "ופרשת כנפך על אמתך", ולשון רבים של "פתחת למוסרי" דריש, שרמז גם על נעמה העמונית.
[9] פירוש: לא על עצמו דיבר, אלא על מלכי בית דוד, שהיו עליהם שתי מוסרות: רות ונעמה; ולפי מה שכתב מרן רי"ז הלוי שאם פסולים הם לקהל ממילא פסולים הם למלכות, מתבארת כוונת דוד היטב.
[10] ומהרש"א כתב על זה: אין לשון שתי מקראות משמע כן, אבל שתי המקראות היינו: "לא יבוא עמוני ומואבי", ו"על דבר אשר לא קידמו", כי מתרוייהו הני קראי ילפינן היתירא דעמונית ומואבית, ודרשות תרוייהו יכולים להיות אמת.
[11] כתבו התוספות: אף על פי שדוד עצמו אמרה, ברוח הקודש אמרו; וראה מה שכתב על זה המהרש"א.
[12] הסוגיא היא אליבא דרבי יוסי, והוא הרי סובר [ראה לעיל נז א]: קהל גרים לא איקרי קהל. וכעין זה מבואר לקמן בגמרא סוף עמוד ב גבי מצרי שנשא מצרית אילו היתה מצרית מותרת; וכן מבואר שם מדברי הרשב"א והריטב"א גם לגבי עמוני, שהיתרו בעמונית הוא משום "קהל גרים לא איקרי קהל".
[13] לפיכך נוקטת הגמרא "מצרי שני", כי אילו היה זה מצרי ראשון נמצאת בתו מצרית שניה, ופסולה היא אפילו לישראל, שהרי אף הנקבות אסורות; אבל כשאביה מצרי שני, הרי היא מצרית שלישית, ולא אסרה התורה בהם אלא עד דור שלישי.
בגמרא וכתיב יתרא הישמעאלי: פי' דבדברי הימים (א' ב') כתיב ואבי עמשא יתר הישמעאלי וזה מה שדרש הכא (אבל בירושלמי יש דעה שהי' גר ישמעאלי), וע"פ זה נ"ל ליישב מה שהקשה המהרש"א בשם יפה מראה למה נקט כישמעאל שהרי אין ישמעאל בעל החרב אלא עשו ונדחק מאוד ביישוב זה ובפרט מה שכתב דאי עמוני ואפילו עמונית קנאין פוגעין בו תמו' היא שהרי אף שאסור לבא בקהל מכ"מ גר וישראל גמור הוא, אבל לענ"ד י"ל כיון דדברי הימים כתב עזרא כדאמרינן (ספ"ק דב"ב) ובזמן גלות בבל הרג ישמעאל בן נתני' בחרב לגדליהו ורבים חללים הפיל כדכתיב בירמי' (מ"א) שמילא כל הבור חללים לכן נראה שהיו רגילים בעת ההיא לכנות לכל הורג בחרב כזה בשם ישמעאל על שם ישמעאל בן נתני' וזהו מה שכינה עזרא ליתרא בשם הישמעאל לומר שחגר חרבו כישמעאל שאמר כל שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב:
שם הכא תרגמו כל כבודה. מה דלא יליף מאי' שרה שהוא פסוק בתורה: י"ל דבב"מ (פרק הפועלים) אמרינן ויאמר הנה באוהל להודיע וכו' כדי לחבבה על בעלה וע"ש בפי' רש"י, ולפי הנראה ב' הלשונות בהא פליגי דללשון ראשון דמשמיענו דשרה צנועה היתה יש ללמוד מזה שדרכה של אשה להיות צנוע אבל ללישנא דרב יהודה א"ר שאמרו כן לחבבה על בעלה מוכח שאין דרכה של אשה להיות צנוע דהרי ע"י כך נעשה חבוב שהראו המלאכים לאברהם שאין שרה כשאר נשים כמו שפי' רש"י, וא"כ י"ל דלישנא קמא דהכא סבר כלישנא בתרא שם ולכן לא הי' יכול להביא משרה, אכן לפ"ז צ"ל דמה דקאמר הכא ואיתימא ר' יצחק לא ס"ל כהך לשון שם דלישנא בתרא ר' יצחק אמר דלפ"ז אין ראי' משרה אלא צ"ל דמ"ד דהכא ר' יצחק אמר ס"ל דהתם ר' יהודה א"ר אמר ללישנא בתרא:
שם כתנאי עמוני ולא עמונית: עיין במהרש"א ח"א שהאריך בזה מה הי' טעם דבועז שלקח לרות אי מואבית אסורה ומה נסתפקו בזה וכתב דבועז לקחה מטעם מצות יבום דע' דוחה ל"ת רק שהם סברו דאעפ"כ הבנים מואבים דהולד הולך אחר הפסול והנה מה שפשיטא לי' להמהרש"א בזה נסתפק בו השער המלך (בהל' יבום וחליצה) דיבם שייבם ממזרת מטעם ע' דוחה ל"ת אי הולד ממזר או לא וכבר הזכרתיו לעיל (כ':) אכן במה שכתבתי שם דלא ידעתי מקום ספק לדעת התוספ' דלעולם לא שייך שתתעבר בהיתר ע"י ייבום דייבום אינו רק בהעראה וא"א להתעבר בהעראה גם דברי המהרש"א דהכא לא שייכים דאכתי יהי' איסור בבועז אי מואבית אסורה כיון שעשה גמר ביאה שנתעברה ממנו, אכן לכאורה יש לפשוט ספק השער המלך במקום דשייך ספיקו דהיינו לפי מש"כ לעיל (ע"ד:) מה מקשה גיורא ומשוחררת בני מיכל תרומה ננהו הא משכחת בנפלה גיורת לפני כהן לייבום וייבמה והשתא אי אמרינן דהבן הולך אחר הפסול גם היא עצמה נתחללה ע"י ביאה דייבום דכתיב לא יחלל א' לה וא' לזרעה וא"כ לא משכחת בכה"ג ומזה לכאורה ראי' דנפסלה בביאה וא"כ גם זרעה פסול במקום ששייך ועיין מש"כ בזה לקמן (דף ע"ח):
שם מאי דכתיב פתחת למוסרי: י"ל איך שייך דרשה זו לרישא דקרא ויש לומר דעל מה שאמר דוד אני עבדך בן אמתך פי' במדרש הובא בילקוט אני בן אותה שאמרה ופרשת כנפיך על אמתך וגם בזה י"ל למה ייחס דוד עצמו אחר רות על פי דברים הללו דוקא, ונ"ל כיון דמה שהוכשרה רות ואחרי' דוד בקהל הי' מכח כל כבודה בת מלך פנימה ואמה שאמרה רות ופרשת כנפיך על אמתך השיב בועז הטבת חסדך האחרון וגו' לבלתי לכת אחר הבחורים והיינו שקיימה כל כבודה בת מלך ומתוך כך נשאת לבועז וזה מה שאמר דוד על ידי שאני בן אותה שאמרה ופרשת כנפיך על אמתך לבלתי לכת אחר הבחורים וקיימה מדת הצניעות עי"ז פתחת למוסרי שהתרת מואבי' לבא בקהל: ובזה נ"ל לבאר ג"כ הפסוק (ברות ב') ותאמר רות המואבי' גם כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקין עד אם כלו את כל הקציר אשר לי ותאמר נעמי אל רות כלתה טוב בתי כי תצאי עם נערותיו, ויש לדקדק למה שנתה רות מדברי בועז שהרי הוא אמר לה שתצאי עם נערותיו כמו שאמרה גם נעמי והיא אמרה בשמו שתדבק עם נעריו וכבר העיר על זה ר' יוחנן במדרש רות עד שאמר שלכך קרא לה הפסוק רות המואבי' על שהוציאה לעז על הצדיק, אכן לענ"ד יש ללמד זכות על רות הצדקת שאדרבה מדת חסידות נהגה בזה בשנדקדק עוד למה באמת קראה פה רות המואבי' וגם מהו הלשון גם כי אמר אלי מהו גם לרבות אבל י"ל דהנה נעמי אמרה לכלתה ברוך ד' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים ושוב אמרה קרוב לנו האיש מגואלנו הוא והיינו שבמה שאמרה שלא עזב חסדו את המתים ושגואל הוא רמזה לה שבועז ייבם אותה אכן רות בענותנותה לא חשבה שבועז שופט ישראל ישאנה ולכן שלא להוציא לעז עליו כאלו מחמת גיאות לא רוצה לייבם הקדימה לחמותה בהזכירה כי מואבית היא וגם שאמר לה שתדבק עם נערים שלו א"כ ע"כ דעתו דליכא מדה טובה בנשים להיות כבודה פנימה ולכן ע"פ דעתו אסור ליבמה באשר שמואבי' היא והי' להם להקדים נשים לקראת נשים והנה שנתה רות מפני השלו' אבל נעמי אמרה אעפ"כ טוב שתדבק עם נערותיו ולא עם נעריו להזכירו שמדת אשה להיות צנועה בביתה ואולי מתוך כך יזכור לדרוש מואבי ולא מואבית וכן כבר הי' דעתו של בועז ולכן נשאה:
שם נאמרו ב' מקראות הללו: עיין במהרש"ל ומהרש"א שנדחקו מה ב' מקראות דקאמר ולפענ"ד ק"ל ג"כ למה קאמר דוד דוקא על רחבעם כן ולא שמח על עצמו וגם קאמר לעיל פתחת למוסרי ב' מוסרות, ונ"ל ע"פ מה שהקשה הרשב"א לעיל אמה דקאמר הי' להם לקדם נשים לקראת נשים דהתינח אעמון אבל במואב דקאמר הטעם דאשר לא שכר הא אין דרכו של אשה לשכור ותירץ דאי בעמון אסורות נקבות גם במואב אסורות כיון דכתיבי גבי הדדי, ולפ"ז י"ל כיון דאיכא ב' טעמים לאסור עמונית ומואבית דרשה דמואבי ואפילו מואבית כמו במצרית או משום טעמא דהי' להם להקדים נשים לקראת נשים רק דהחילוק הוא דטעם הראשון שייך גם במואבית והטעם השני לא שייך במואבית רק ע"י דכלל עם עמונית והנה דוד ודאי כבר ידע כשנולד רחבעם שהי' בשנת מותו כדמוכיח הכתוב שהוא כשר לבא בקהל כמו שהבטיחו הקב"ה ונאמן ביתך לפני עד עולם רק שהי' אפשר לומר דדוקא מואבית כשירה דאין דרכה של אשה לשכור אבל עמוני' פסולה אכן מדכתיבי גבי הדדי אמרינן מדהך כשרה הך נמי כשרה וא"כ הכשר דוד הוא ראי' על רחבעם ג"כ וזהו דקאמר לי' עלי ועליך נאמרו ב' מקראות פי' על דבר אשר לא קדמו אתכם ועל דבר אשר שכר עליך וכי היכי דקרא דנאמר במואב לא קאי על מואבית כן הך דנאמר בעמון לא קאי על עמונית ולכן דוד ורחבעם כל א' ראי' על האחר:
שם מה לכה"ג באלמנה שכן ביאתו בעבירה: א"ל דלמא ס"ל קהל גרים אקרי קהל וא"כ גם עמוני בעמונית ביאתו בעבירה די"ל דהך לא צריך להשמיענו לרבי יוחנן כיון דס"ל הלכה כסתם משנה וסתם משנה דלעיל דקתני דפצוע דכא מותר בגיורת ס"ל דלא אקרי קהל ועוד דהא ע"כ מה דלא סלקא השתא דעתי' לאוקמי' בעמוני שנשא בת ישראל היינו דהוי ס"ל דבזה באמת בתו פסולה כריש לקיש לקמן וא"כ ג"כ אין לומר דס"ל דקהל גרים אקרי קהל דא"כ יקשה מאי טעמא דכשרה:
שם מה לחלל שכן יצירתו בעבירה: ק"ק דנילף מבן חלל דאין יצירתו בעבירה ואעפ"כ בתו פסולה דחלל זרעו פסול לעולם כדאמרינן בקדושין (ע"ז.) וא"ל דמכ"מ פרכינן שכן יצירתו בעבירה כיון שפסולו בא ע"י אותו שהי' יצירתו בעבירה א"כ איך קאמר חלל יוכיח דאין ביאתו בעבירה הא עכ"פ פסולו בא ע"י ביאת עבירה דע"כ חשיב זה כמו לגבי עצמו דאל"כ גם מיצירתו בעבירה לא פריך מידי דנילף מבן חלל וי"ל דלענין ביאתו בעבירה עכ"פ בעינן ביאתו ממש אבל יצירתו שייך גם בהיצירה הקודמת:
שם ברש"י ד"ה הצד השוה שבהן עמוני אינו ראוי לבא לקהל: הא דפי' כן ולא דאינו ברוב קהל היינו דבא מטפה פסולה דהא בקדושין (דף ע"ח) קאמר ג"כ כסוגיא דהכא הצד השוה שבהן שאינו ברוב הקהל ושם פי' רש"י דבא מטפה פסולה וע"כ צריך לפרש שם כן דהא בגר סתם ג"כ קמיירי דאינו פסול לבא בקהל י"ל דאדרבא היא הנותנת דאם הפי' הכא כמו התם אכתי יקשה פשיטא האמר ר"י אף גר שנשא גיורת בתו כשירה וא"כ ע"כ לא ס"ל הך צד השוה אבל השתא י"ל דדוקא לענין סתם גר לא ס"ל דחשיב לי' ברוב הקהל כיון שכשר לבא בקהל וכמש"כ התוספ' והך דבא מטפה פסולה לא חשיב למקרי עי"ז אינו ברוב הקהל:
שם בתוספ' ד"ה אם. שהרי בת ישי נשא: ק"ל לפ"ז מה פריך היאך נאמן בשעת מעשה שהרי הך אשר בא כתיב בשמואל (ב' י"ז) כשמנה אבשלום לעמשא תחת יואב כשמרד אבשלום ואבשלום מרד בשנת ל"ז למלכות דוד כדאיתא בסדר עולם וא"כ הי' זה סוף ימי דוד וא"כ מנ"ל דיתר באותה שעה כבר הי' נשא לבת ישי דלמא אח"כ כשקבעו הלכה כמותו ע"פ קבלתו והתירו דוד בקהל נשא הוא בת ישי והוליד לעמשא:
בד"ה כתנאי. תקשי' לי' מצרי ולא מצרית: ק"ק מה קושיא לרבי יהודה הא ר"י יליף לקמן (ע"ב) מקרא דאשר יולדו דמצרית אסורה ועוד מוכח לדידי' כן דאל"כ מצרי שני במה יטהר כדאמרינן לקמן, וא"ע ראיתי שהרמב"ן באמת תירץ כן, ונ"ל דהתוספ' לא רצו לתרץ כן די"ל דהם ס"ל כפי' שני דרש"י בהא דהכתוב תלאן בלידה ולפי' זה לא שייך דרשה זו רק למ"ד דמצרי שני שבא על מצרית ראשונה בנה שני הוי אבל למ"ד שלישי הוי לא שייך זה וא"כ הקשו התוספ' להך מ"ד דלדידי' ליכא דרשה, וכן הקושיא שניי' מתורץ בזה דהך ראי' דמצרי שני במה יטהר ג"כ לא שייך רק למ"ד דשני הוי דאל"כ ישא נתינה כמש"כ התוספ' שם:
בד"ה מכה"ג באלמנה. וכן פי' בקונטרוס התם: ברש"י שלפנינו אינו כן דממה שכתב בקדושין (ע"ז.) משמע דכוונתו כתי' התוספ' דכאן דלכך לא חשוב צד השוה דב' המלמדים לא שוים דחשיב זה כמו צד חמור אבל לא משום שהלמד דהיינו הגר לא דמי למלמדים, אכן ק"ל אמה שכתב רש"י שם דלכן לא יליף ראב"י משום דחשיב זה כמו צד חמור וצד חמור לא פריך דא"כ היאך יליף רבי יהודה מני' הא גם ר"י ס"ל דצד חמור לא פרכינן במכות (ד':):
בא"ד. יליף במה הצד אפילו לפסול בביאתו: א"ל למה לי' לר' יהודה לילף במה הצד לפסול בביאתו תיפוק לי' דהשתא ממזר הוי מפסיל בביאתו מבעי' כמש"כ התוספ' לעיל (מ"ד:) לר"ע והרי ר"י ס"ל ג"כ כר"ע דאין קדושין תופסין בח"ל כמש"כ התוס' לעיל (מ"ט.) די"ל דהתוספ' הכא אזלו להך שיטה שכתבו בקדושין (ע"ד:) דרבי יהודה ס"ל דאין ממזר מח"ל, א"נ אזלו להך שיטה שכתבו שם (ע"ה:) דלא אמרינן הך סברא דהשתא ממזר הוי מפסל בביאתו מבעי' אלא לענין זה דמייתי לי' הגמרא שם, ועיין מש"כ לעיל (דף מ"ה):
בד"ה רבי יוחנן. שאיסורו שוה בכל ובתו כשירה: כבר כתבתי לעיל (דף מ"ה) די"ל דהני אמוראי כר"ל ס"ל, אכן מש"כ התוספ' הרא"ש בזה לא זכיתי להבין דאיך תלי' בזה הך מימרא דרבי יוחנן משום ר' ישמעאל דזה ודאי כ"ע ס"ל ולכן שפיר מייתי לי' הש"ס לעיל להני אמוראי אפילו אי ס"ל כר"ל דהכא:
בד"ה ריש לקיש. דס"ל דבת גר עמוני ומצרי שני זרעו פסול: ק"ק כיון דלר"ל פליגי תנאי בזה א"כ היאך קאמר ר' יוחנן לקמן לרבי זכאי פוק תני לברא משום דאני שונה עמיו מעמיו דלמא מאן דתני עמיו מעמיו להכשיר בתולה מב' עממים ס"ל כרבי יוסי ור' זכאי תני כת"ק ואדרבא מזה יהי' ראי' לר' זכאי דכת"ק ס"ל ומזה לכאורה ראי' לתי' הרמב"ן והרשב"א אקושי' תוס' זו לעיל (דף ס"ט) דגם ר"ל מודה דלא פליגי תנאי בזה:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0