יבמות עה ע"א

דף עה - א

והכתיב בפרשת יולדת בימי טוהר שלה: "בכל" קודש לא תגע [כלומר: לא תאכל, כמבואר לקמן], ושנינו במסכת מכות [יד ב]: לפיכך אמר הכתוב "בכל", כדי לרבות את התרומה.

ותיקשי לך נמי: הואיל ואף בגיורת ושפחה הכתוב מדבר - וכי בנות מיכל תרומה נינהו -

אלא ודאי, קרא מילי מילי קא חשיב, שאין הפרשה כתובה בענין אחד, אלא יש בכלל הפרשה דינים שבהם ריבתה התורה אף את הגיורת והמשוחררת, ויש באותה פרשה דינים שביחס אליהם לא ריבתה התורה את הגיורת והמשוחררת, הואיל ואין הן שייכות בהם.

תו מפרשינן: ותלתא קראי בתרומה, שהם:

א. איש איש מזרע אהרן, והוא צרוע או זב בקדשים [בתרומה שהיא שוה בזרעו של אהרן] לא יאכל, עד אשר יטהר.

ב. ובא השמש, וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים [ונתבאר לעיל שבתרומה הכתוב מדבר].

ג. עד מלאת ימי טהרה [ונתבאר לעיל שבתרומה הכתוב מדבר] -

למה לי כל השלושה?

צריכי!

דאי מ" בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר"

- לא הוה ידענא במאי יטהר לתרומה, אם בטבילה או בהערב שמש ^[1] -

לפיכך כתב רחמנא "ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים [טבילה במקוה]. ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים".

ולכן הסמיך הכתוב הערב שמש לטבילה, כדי לגלות על מה שאמרה תורה: "בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר", דהיינו טהרה בטבילה והערב שמש גם יחד [תוספות ^[2]].

ואי כתב רחמנא רק "ולא יאכל מן הקדשים עד אשר יטהר", וכן את הפסוק "ובא השמש וטהר" האמור בפרשת "צרוע או זב", שאינם מחוסרים כפרה [כפי שפירש התנא דבי רבי ישמעאל] -

הוה אמינא: הני מילי - שמספיק הערב שמש - היכא דלאו בר כפרה הוא.

אבל היכא דבר כפרה הוא, אימא עד דמייתי כפרה אינו אוכל בתרומה.

לפיכך כתב רחמנא - ביולדת הטעונה כפרה - "עד מלאת ימי טהרה", כיון שמלאו ימיה והעריב שמשה הרי היא טהורה, ואף קודם שהביאה כפרתה.

ואי כתב רחמנא רק "עד מלאת ימי טהרה", הוה אמינא שיולדת נטהרת לתרומה מששלמו ימי טוהר שלה [דהיינו הערב שמש] ואפילו בלא טבילה [בסוף ימי טומאתה קודם שהחלו ימי טהרתה ^[3]], הואיל ולא נזכרה טבילה באותה פרשה כלל [תוספות].

לפיכך כתב רחמנא "עד אשר יטהר", דמשמע טבילה והערב שמש כאחד, כפי שנתבאר ממשמעות המקראות [תוספות]. ^[4]

ומקשינן: ולהך תנא דפליג עליה דתנא דבי רבי ישמעאל - המפרש "והוא צרוע או זב", בצרעת וזיבה שאינה טעונה כפרה - דאמר האי תנא:

"והוא צרוע או זב" - בזב בעל שלוש ראיות, ובמצורע מוחלט, הכתוב מדבר והאי "עד אשר יטהר" האמור באותה פרשה, לדבריו הוא עד דמייתי כפרה.

ובהכרח שבקדשים הכתוב מדבר, שהרי תרומה אינה טעונה הבאת כפרה, כדילפינן מ"עד מלאת ימי טהרה" -

ואם כן: תרי קראי בקדשים [א. וכפר עליה הכהן וטהרה, הכתוב ביולדת; ב. והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר], המלמדים שמחוסר כפורים אסור בקדשים - למה לי? ^[5]

ומשנינן: צריכי לשניהם!

דאי כתב רחמנא רק ביולדת שהיא אינה אוכלת בקדשים עד שתביא כפרתה, הייתי אומר: לפיכך אינה אוכלת, משום שחמורה היא בכך דמרובה טומאתה, שאסורה שמונים יום [כשיולדת נקבה] באכילת תרומה וקדשים, דבר שלא מצינו בשאר טומאות.

אבל בזב, שאינו טמא אלא שבעה ימים, אימא לא יהא חמור לאוסרו באכילת קדשים עד שיביא כפרתו.

ואי כתב רחמנא רק בזב [או צרוע], הייתי אומר: יש בו חומרה, דלא הותר מכללו, שכל עוד לא פסק מלראות הרי הוא טמא.

אבל יולדת, שהותרה מכללה בימי הטוהר שלה, שאין דם נדותה מטמאתה לבעלה, אימא לא החמיר בה הכתוב לאוסרה באכילת קדשים עד שתביא כפרתה.

לפיכך: צריכא לשניהם.

עוד מפרשת הגמרא את הכתוב במקום אחר: "וכל אשר יפול עליו מהם [מן השרצים] במותם יטמא, מכל כלי עץ או בגד - במים יובא וטמא עד הערב וטהר" -

למה לי גם להאי קרא? ^[6]

אמר פירש רבי זירא: לנגיעה.

שהרי בלא פסוק זה לא למדנו אלא לאכילת תרומה שהיא טעונה הערב שמש, כי בענין זה עוסקים כל המקראות שהובאו לעיל, ואילו פסוק זה - המדבר בכלים - ללמדנו הוא בא, שלא יגע כלי טמא או אדם טמא בתרומה קודם הערב שמש.

דתניא: מצד אחד כתיב: "וכל אשר יפול עליו מהם - במים יובא, וטמא".

ומשמע שאף לאחר ביאת מים [הטבילה] הרי האדם או הכלי ממשיך להיות טמא עד הערב.

יכול לכל - בין למעשר בין לתרומה - יהיה טמא עד הערב שמש?

תלמוד לומר מאידך, "עד הערב, וטהר".

מכך שלא אמר הכתוב "ויטהר", משמע שהוא הולך על האמור לעיל: "וטהר", אפילו קודם הערב שמש -

אי "עד הערב וטהר", יכול שיטהר בלא הערב שמש לכל דבר?

תלמוד לומר מאידך, "במים יובא וטמא"

הא כיצד יתקיימו שני מקראות הללו?

הוי אומר: כאן - "עד הערב, וטהר" - למעשר שני, שאינו טעון האדם הטובל לטהרתו [או הכלי], גם בנגיעה.

כאן - "במים יובא וטמא" - לתרומה.

ללמדך שאף נגיעה אינה מותרת בתרומה קודם הערב שמש.

ופרכינן: ואיפוך אנא!?

ואומר כך: מעשר שני הוא זה שאסור בנגיעה עד הערב שמש, ^[7] ואילו התרומה מותרת בנגיעה קודם שיעריב שמשו?! ^[8] ומשנינן: מסתברא: כי היכי דחמירא אכילה של תרומה מאכילה דמעשר לענין טבול יום - הכי נמי חמירא נגיעה דתרומה מנגיעה דמעשר לענין טבול יום.

ואיבעית אימא: נגיעה דתרומה שהיא אסורה בטבול יום מהכא - מ"בכל קודש לא תגע", האמור ביולדת, שהיא "טבולת יום ארוך" נפקא [ומפרש לה ואזיל]. ^[9]

דתניא: כתיב גבי יולדת, בימי טוהר שלה, שהיא טבולת יום ארוך "בכל קודש לא תגע".

ומפרשת הברייתא: אזהרה היא לאוכל, שלא תאכל היולדת בתרומה עד שיעריב שמשה במלאת ימי טהרה -

או אינו בא הכתוב לומר אלא אזהרה לנוגע?

תלמוד לומר: "בכל קודש לא תגע, ואל המקדש לא תבוא".

מקיש הכתוב טומאת קודש לטומאת מקדש, כדי ללמדך:

מה טומאת מקדש, כשנכנס אדם למקדש כשהוא טמא בגופו, הוא דבר שיש בו עונש של נטילת נשמה [כרת] -

אף אכילת קודש בטומאת הגוף, הוא דבר שיש בו עונש של נטילת נשמה [מיתה בידי שמים].

ומוכח שבאכילה בטומאת הגוף הכתוב מדבר, שהרי בנגיעה המטמאה דבר קודש - נטילת נשמה ליכא! לפי שאין עונש של נטילת נשמה על נגיעה של כלי טמא או אדם טמא בדבר קודש!

וכאן מפרשת הגמרא מהיכן למדנו לאיסור נגיעה בתרומה לטבול יום:

ומדאפקיה התורה לאכילה בלשון נגיעה, הרי הכי קאמר:

נגיעה הרי היא כאכילה!

ללמדך: כל האסור באכילה בטומאה, אסור גם בנגיעה.

ומוכח שטבול יום, שהוא אסור באכילת תרומה, הרי הוא אסור גם בנגיעה בתרומה.

שנינו במשנתנו: פצוע דכא וכרות שפכה - הן ועבדיהן יאכלו ונשיהן לא יאכלו; ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה - הרי אלו יאכלו:

א. במשנה ובסוגיא לעיל נו ב מתבאר, שנחלקו רבי מאיר וחכמים באשה ה"משתמרת לביאה פסולה" אם אוכלת בתרומה. כלומר: המצפה וממתנת [כמו "שומרת יבם", וכמו "ואביו שמר את הדבר"] להיבעל ביאה הפוסלת אותה בתרומה, הרי היא פסולה, לדעת רבי מאיר, מלאכול בתרומה כל עוד היא משתמרת לביאה זו, ולפיכך שנינו לעיל [והיא דעת רבי מאיר]:

אלמנה המאורסת לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, לא יאכלו [הנשים] בתרומה", שהרי משתמרות הן לביאה פסולה, העושה את האשה חללה דאורייתא.

רבי אלעזר ורבי שמעון מכשירין את המשתמרת לביאה פסולה לאכול בתרומה, ואינה נפסלת עד שתיבעל ותיעשה חללה.

ב. משנתנו עוסקת בבנות ישראל שנישאו לכהן ונעשה בעליהן פצוע דכא או כרות שפכה, אלא שלא באו עליהן בעליהן לאחר שנפסלו. ומכל מקום, הרי הן "משתמרות לביאה פסולה", שהרי אם יבואו עליהן בעליהן, יפסלום, וכפי ששנינו: "נשיהן [אחר שבאו עליהן בעליהן] ועבדיהן - לא יאכלו".

ומפרשת הגמרא את דעתו של התנא ששנה את משנתנו:

והוינן בה: מאן תנא, מי הוא התנא של משנתנו, הסובר: משתמרת לביאה פסולה דאורייתא [לביאה הפוסלת אותה מן התורה, כגון פצוע דכא] אכלה, מותרת היא לאכול בתרומה, ולפיכך שנה התנא: ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה - ולא פסלה - הרו אלו יאכלו, אף שמכל מקום משתמרות הן לביאת בעליהן הפוסלן?

אמר רבי אלעזר: הלכה זו - במחלוקת תנאים היא שנויה.

ומשנתנו, בשיטת רבי אלעזר ורבי שמעון היא, המכשירים את ה"משתמרת לביאה פסולה דאורייתא" לאכול בתרומה.

אבל לדעת רבי מאיר, הפוסל אשה אלמנה שנישאת לכהן גדול או גרושה לכהן הדיוט מלאכול בתרומה, הואיל ומשתמרות הן לביאה פסולה, אף כאן לא יאכלו נשותיהן בתרומה מאותה שעה שנפסלו בעליהן, ואם יבואו עליהן ייפסלו נשותיהן.

רבי יוחנן אמר: אפילו תימא רבי מאיר היא - הפוסל אלמנה הנישאת לכהן גדול או גרושה הנישאת לכהן הדיוט מלאכול בתרומה - כי לא אמר רבי מאיר אלא בנשים שמתחילת נישואיהן משתמרות הן לביאה פסולה.

אבל שאני הכא, במשנתנו - שלא נפסלו בעליהן אלא אחר שנשאום - כיון שכבר אכלה האשה בתרומת בעלה קודם שנעשה פצוע דכא או כרות שפכה, לכן ממשיכות הן לאכול מכוחו, כל עוד לא נתחללו בביאתו.

ואילו רבי אלעזר אמר: אי אפשר להעמידה כרבי מאיר, אלא כרבי אלעזר ורבי שמעון, כי את הנימוק "שכבר אכלה" - לא אמרינן שהוא סיבה להאכיל בתרומה הלאה.

דאי לא תימא הכי, אלא אכן אמרינן "שכבר אכלה" בתורת סיבה לאכילת תרומה, תיקשי לך: האם בת ישראל שנשאת לכהן, ומת בעלה, הרי זו תאכל בתרומה כיון "שכבר אכלה" עד שמת בעלה.

ורבי יוחנן הסובר אמרינן "שכבר אכלה", אמר לך, שאין הנידון דומה לראיה:

התם - בבת ישראל שניסת לכהן ומת בעלה - הרי פקע קנייניה [פקע קנינו] של הבעל באשתו.

אבל הכא - שנעשה בעלה פצוע דכא - לא פקע קנייניה של הבעל באשתו.

שנינו במשנה: איזהו פצוע דכא כל שנפצעו הביצים שלו ואפילו אחת מהן:

תנו רבנן:

איזהו פצוע דכא:

כל שנפצעו ביצים שלו על ידי מכת חרב או סכין, ואפילו אחת מהן בלבד נפצעה הרי הוא פצוע דכא.

ואפילו ניקבו ביציו, ואפילו נימוקו [הוקטנו] מחמת מכה, ואפילו חסרו ביציו כל שהוא.

אמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה: שמעתי מפי חכמים שהיו בכרם ביבנה: כל שאין לו אלא ביצה אחת, אינו אלא סריס חמה, וכשר.

ותמהינן: וכי סריס חמה - סלקא דעתך!?

וכי תעלה על דעתך שזה סריס חמה הוא, והרי סריס חמה הוא הסריס מחמת חולי, וזה אינו חולי?!

אלא כך תאמר: הרי הוא כסריס חמה, וכשר לבוא בקהל.

ותמהה הגמרא על דברי הברייתא שלמדנו "ואפילו ניקבו":

וכי כשניקב הביצה הרי זה לא מוליד? והרי מוליד הוא - כפי שמוכיחה הגמרא - ואם כן אינו "פצוע דכא"?!

דאי מעד אשר יטהר לא ידענא במאי ואי כתב רחמנא ובא השמש ה"א ה"מ דלאו בר כפרה כו' .קשיא לן ולכתוב רחמנא ובמלאת ולא בעי הני ואפשר לומר עד אשר יטהר לגופי' אתא דצריך מנין אחר להתירו ואי כתב רחמנא ובמלאת ה"א ה"מ ביולדת שהותרה מכללה כתב רחמנא ובא השמש וטהר דהיכא דלאו בר כפרה הוא ואכתי קשה פשיטא מי גרע מיולדת דמשהעריב שמשה אוכלת בתרומה דמשום שהותר מכללא לא גריעא מהני דלאו בני כפרה נינהו וכיון שכן ובא השמש ל"ל [ואולי] לומר דאע"ג דבר כפרה הוא ביאת שמשו מטהרתו, ולא דאיק.
אלא הכי איכא למימר: דאי לאו ובא ה"א ביאת שמשו לאו טהרה היא כלל ובמלואות לא משמע אלא שאינה צריכה להמתין כפרה אבל משמלאו ימי' אעפ"י שלא הערב שמשו טהורה וטעמא דימי מלואות גזירת הכתוב הוא שלא הותרה מכלל יולדת שרואה דם אלא לבעלה אבל לתרומה ולמעשר לא להכי כתב רחמנא ובא השמש דאלמא הערב השמש טהרה היא.

איפוך אנא. ואי קשיא לך והיכי אפשר לאסור נגיעה דמעשר והלא אכילה עצמה מותרת איכא למימר התם בשתחב לו חברו בבית הבליעה דבית הסתרים לאו נגיעה הוא כך פי' הראב"ד ז"ל ויש לדקדק אחר טעמו היכן מצינו נגיעה חמורה מאכילה.

שמעתי מפי חכמי' בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו אלא כסריס חמה וכשר. יש מפרשין דלא פליג אדרבנן דאמרי אפילו אחת מהן אלא מודה דנפצע אפילו באחת מהן פסול וכן נקבה אבל אין לו אלא ביצה א' שנטלה לגמרי כשר ומסייעין הדבר שכן מצינו לענין טרפות נטל הטחול כשר וניקב פוסל בו בסומכי' והא דאמרינן לקמן בין שנכרת הגיד בין שנכרתו ביצים או חוטי ביצים דוקא בשניהם אבל כרות בא' מהן היינו ר' ישמעאל והלכה כמותו דלא פליגי רבנן עלי' ועוד דמתני' דכרמא היא וכן נראה מדברי רבינו תם ז"ל דדוקא פציעה אבל לגבי נטילה לא פסיל בביצה א'.
ולא נהירא לי דכל שאין לו אלא ביצה א' מתחלת יצירתו משמע אבל נטלה לא גרע מנפצעה ופסול והוא הדין לנקבה דכל בידי אדם פסול אבל ר' ישמעאל בידי שמים איירי תדע מדמדמה ליה לסריס חמה והוא הדין דאפילו פצוע דכא בידי שמים כשר והא דנקיט אין לו אלא א' הוא הדין לשאין לו כלל אפילו פצוע דכא מתחלת יצירתו בגיד ובחוטי בצים אלא דשכיח נקט ורב יהודה אמר שמואל דמכשיר פצוע דכא בידי שמים ממתני' דכרמא שמע לה והיינו דאמר הרי הוא כסריס חמה וכשר אלמא אינו מוליד ואפילו הכי כשר.
והכי אמרינן בירושלמי תני ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר שמעתי בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה א' ואינו מוליד זהו סריס חמה אמר ר' יוסי שמעתי הלכה כר' יוחנן בן ברוקה וליתנה ידע מן מאן שמעי' אמר ר' אמי לא הוה ר' יוסי שמע ליה מן בר נש זעיר שמואל אמר אם יבא לפני בעל ביצה אחת אני מכשירו ורב הונא אמר דו סבר כר"י בנו של ריב"ב אמר ר' יודן בר רבי חנן בלבד של ימין אתא עובדא קמי דר' אמי אמר לה אין ברתי דאת שרי ליה אלא הוי ידעת דלא מוליד והוה ר' זעירא מקלס לה דו מקיים מלתא על בררא.
אבל רבינו תם ז"ל כתב ומעשים בכל יום דמולידים וא"ת חזר על בניהם מאין הם אתה מרבה ממזרים בישראל.
וגרסינן בירושלמי פצוע בידי אדם פסול בידי שמים כשר אית תניי תני בין בידי אדם בין בידי שמים פסול הויין בעי מימר מאן דמר בידי אדם פסול בידי שמים כשר ר"י בנו של ריב"ב ומאן דמר בין בידי אדם בין בידי שמים פסול רבנן וכו' שמעינן מינה מ"מ דלר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה בכולן כשר ובידי שמים קתני וקיימא לן כוותה דמתניתין דכרמא היא וליכא בגמרין מאן דפליג עליה ומכשירי' התם כל פצוע בידי שמים ואפילו חסרו ביציו מתחלת יצירתם.
ומצאתי לרב ר' משה הספרדי ז"ל סיוע לפירוש שכתבתי וכך כתב נכרתו הביצים או א' מהם או שנדוכה או שחסרה או שנקבה ה"ז פסול כל פסול שאמרנו בענין זה שלא היה בידי שמים כגון שכרתו אדם או כלב או הכהו קוץ וכיוצא בדברים אלו אבל אם נולד כרות שפכה או פצוע הכא או שנולד בלא ביצים או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו איברים אלו שנולד בהן שחין והמחה אותן או כרתן הרי זה כשר לבא בקהל וכן נמי בהלכות גדולות בה' מיאון.

דאי מעד אשר יטהר לא ידענא במאי ואי כתב רחמנא ובא השמש וטהר ה"מ דלאו בר כפרה כו'. איכא למידק ליכתוב רחמנא עד מלאת ולא בעי הני. ויש לומר דאי מעד מלאת הוה אמינא דוקא יולדת דמרובה טומאתה כדאיתא בסמוך, ואם תאמר ליכתוב עד מלאת ובא השמש וטהר. איכא למימר דעד אשר יטהר לאו לגופיה אתא אלא דצריך מנין אחר להתירו. ואם תאמר ליכתוב עד אשר יטהר ועד מלאת. ויש לומר דאי לאו ובא השמש הוה אמינא ביאת שמשו לאו טהרה היא כלל, ובמלאת לא משמע אלא דאינה צריכה להמתין כפרה, אלא משמלאו ימיה אף על פי שלא העריב שמשה אוכלת בתרומה. וימי מלאת גזרת הכתוב הוא שלא הותר מכלל יולדת שרואה דם אלא לבעלה, אבל לתרומה לא, להכי פתר רחמנא ובא השמש וטהר, דאלמא הערב השמש טהרה היא.

אבל יולדת שהותרה מכללא אימא לא. פירש לרב דאמר בנדה (לה, ב) מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו, אבל ללוי דאמר שתי מעינות הן לא הותרה מכללה כלל, דלא אסר רחמנא אלא הבא ממעין טמא ודם היולדת כדם הנחירים. (וכן כתב הריטב"א, ועיין שו"ת חת"ס יור"ד סי' קנ"ד ד"ה אלא מש"כ בדעת לוי ולפי דבריו אף ללוי חשיב הותר מכללו. ועיין דברי ר' ינאי בירושלמי נדה פ"א ה"ג ובנהור שרגא כאן).

הא דאמרינן איפוך אנא. איכא למידק היאך אפשר לאסור נגיעה דמעשר, והלא אכילה עצמה מותרת ובשעת אכילה הא קא נגע. ופירש הר"א אב"ד ז"ל (עיין ברמב"ן) דאיכא למימר בשתחב לו חברו בבית הבליעה, דאי משום מגע הא קיימא לן דמגע בית הסתרים לא הוה מגע [וכ"ה בתו"י בשם רבינו נתנאל. ועיין נדה מג, א דאף זב דמטמא בהיסט ריוח כמגע דבית הסתרים אינו מטמא. ועיין ריטב"א].

מתניתין. איזהו כרות שפכה כו'. תמיהא לי אמאי לא תנא נמי איזהו דך. ויש לומר דלא תני הני אלא משום חדושא דאית בהו, פצוע דכא כל שנפצע אפילו אחת מהן, כרות שפכה אם נשתייר מעטרה אפילו כחוט השערה כשר.

אמר רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא שמעתי מפי חכמים בכרם יבנה כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו אלא כסריס חמה וכשר. יש מפרשים (ר"ת בתוס' ד"ה שאין ובספר הישר סי' מ"ט) אפילו נטלה בידי אדם ולא פליג אתנא דמתניתין דקתני אפילו אחת מהן אלא מתניתין בנפצעה או שנקבה ודר' ישמעאל בשנטלה לגמרי דטפי עדיף נטלה לגמרי מנפצעה או שנקבה ואגידא ביה וכענין שאמרו (חולין נה, א) לענין טרפה ניטל הטחול כשרה ואילו ניקב בסומכיה טרפה. והא דאמרינן בסמוך (להלן עמוד ב) בין שנכרת הגיד בין שנכרתו בצים או חוטי בצים, התם בשנכרתו שניהם אבל אחת כשרה כר' ישמעאל דקיימא לן כותיה דמתניתא דכרמא היא. ועוד דלא אשכחן בגמרין מאן דפליג עליה. ולא נהירא דודאי כל שנטלה או נכרתה בידי אדם פסול, דאם כן כל כי הא לא הוה להו לסתומי ובהדיא הוו מפרשי דוקא בשניהם אבל נכרתו חוטי ביצה אחת או ביצה עצמה כשר, אלא ודאי שאין לו בידי שמים משמע והיינו דמדמי ליה לסריס חמה והכין איתא בהדיא בירושלמי (ה"ב) דגרסינן התם תנא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר שמעתי בכרם ביבנה דאין לו אלא ביצה אחת ואינו מוליד זהו סריס חמה. והוא הדין לפצוע דכא ממש בידי שמים או שאין לו כלל שהוא כשר אלא דנקט הכא ביצה אחת משום דשכיח, וחסר לגמרי לא שכיח, והיינו נמי דאכשר שמואל בפצוע דכא בידי שמים דמתניתא דכרמא שמיע ליה. והכין איתא בירושלמי וגרסינן תו בירושלמי פצוע אית תניי תני בידי אדם פסול בידי שמים כשר אית תניי תני בין בידי שמים בין בידי אדם פסול הוון בעי מימר מאן דמר בידי אדם פסול בידי שמים כשר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא מאן דמר בין בידי אדם בין בידי שמים פסול רבנן כו' כדאיתא התם אלמא לר' יוחנן בן ברוקא בידי שמים קאמר ובכולן כשר. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות איסורי ביאה פט"ז ה"ז. ועיין מגיד משנה) דכל בידי שמים ואפילו נפצעו או נכרתו שניהן כשר וכל בידי אדם פסול. וכן דעת הרב בעל ההלכות (הלכות מיאון סי' לב) וכן כתב הרמב"ן נר"ו (בחי' ד"ה שמעתי ובספר הזכות).

כתב רחמנא עד מלאת וכו' וא"ת ולכתוב רחמנא עד מלאת דאפילו בבני כפרה דהעריב שמשו אוכל בתרומה ותו לא בעי אידך י"ל דילמא הא דביולדת אקיל רחמנא מפני שהותרה מכללה וא"ת לכתוב רחמנא עד מלאת ועד אשר יטהר לחוד י"ל דאכתי לא ידענא האי אשר יטהר במאי כתיב וא"ת וליכתוב עד מלאת ובא השמש וטהר ותו לא בעי עד אשר יטהר וי"ל דההוא לגופיה אצטריך לחייב לאו על האוכל תרומה בטומאה:

חד בזב וחד ביולדת וצריכה פי' וכיון דהשוה אותם הכתוב לענין קדושין תו לא אצטריך למכתב בתרומה חד בזב וחד ביולדת:

יולדת שהותרה מכללה פי' היינו לרב דאמ' בפ"ד דנדה (דף ל"ה ע"א) מעיין אחד הוא התורה טמאתו והתור' טהרתו דאלו ללוי כיון דאמר שתי מעיינות הם לא הותרה בזה כלום מן הרבה שנאסר כי זה המעיין טהור הוא לגמרי וה"ל כדם הנחירים ולוי מוקי' קרא כתנא דר' ישמעאל בכפל שתי ראייו' ובמצורע מוסגר לענין תרומה דאלו בנגיע' מעשר חמור מלטמ' אותו לפי שיש לאו לאוכלו בטומאת עצמו מש"כ בתרומה:

ואיפוך אנא פי' ואע"ג דאכילתם בטומאת הגוף מותר' אפשר דנגיעתו בטומאה אסורה דמשכחת לה שפיר דאכיל ולא נגע או ע"י מפה או שתחב לו חבירו בבית הבליעה וזה ברור:

הא דתנן איזהו פצוע דכא ולא פריך תנא איזהו דך טעמ' דמילתא משום דלא מפריש אלא הנהו דאית בהו חדא פצוע כל שנפצעו אפילו אחד מהם וכרו' שפכה שאם נשתייר אפילו כחוט השערה כשר:

ת"ר איזהו פצוע דכא כל שנפצעו בצים שלו פרש"י ז"ל נפצעו שנעשה בהן מכת חרב או כלי ואפילו נקבו פי' נקב שאין בו חסרון כיס דהיינו סתם נקב ולבתר הכי קתני חסרו ואומ' בתוס' דדוק' נקב מפולש דהיינו סתם נקב כדאמרי' במ' סוכה (דף ל"ו ע"א) וכן בחולין (דף מ"ז ע"ב) וכן כתב בס' המצות:

א"ר ישמעל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה שמעתי מפי חכמי' בכר' ביבנה כל שאין לו אלא ביצה א' אינו אלא סריס חמה וכשר סריס חמה ס"ד אלא כסריס חמה וכשר פי' ר"י ור"ת ז"ל דר' יוחנן בן ברוקא מילתא פסיק' קתני כל שאין לו אלא ביצה א' ואפי' ניטלה בידי אדם ומעשים בכל יום שכורתי' הרופאים ביצה א' והוא חוזר ומוליד ובירושלמי אמר מי יתן לי בעל ביצה א' ואטהרנו ובלבד בשל ימין ופריך דחסרון ביצה של שמאל הוא דלא פסיל אבל אם נחסר ביצה ימנית פוסל ואעפ"י שלא פירשו ובגמ' שלנו סומכי' בזה על הירושלמי להחמיר וא"ת הא קתני רישא דברייתא וכן במשנתי' שנפצעו בצים ואפי' א' מהם פסולי' י"ל דר' יוחנן בן ברוקא פליג וק"ל כוותיה כיון שהיה מפי חכמי' בכרם ביבנ' א"נ דלא פליגי וטפי עדיף בנכרתה כל הביצה מהיכא שנפצע או שנדכה או שנקבה וכדאשכחן דניטל הטחול כשר ואם ניקב בסומכיה טריפה וזו שיטת הראב"ד ז"ל אבל בה"ג ור"ה ז"ל כתבו דבידי אדם פסול ק"ו מניקבה והא דר' יוחנן בן ברוקא בידי שמים והא דפרכי' סריס חמה ס"ד היינו משום דסתם סריס חמה כל שהוא לקוי ממעי אמו ועוד דסריס חמה הוא שאין בו חסרון אבר ופרישנ' דה"ק הרי הוא כסריס חמה שאין בו חסרון ולקות בבציו שהוא כשר כיון שהוא בידי שמים מיהת והא דקתני כל שאין לו אלא ביצה א' ר"ל שאין לו כן מתחלת ברייתו והיינו דמדמי ליה לסריס חמה שהוא ג"כ בידי שמים ומה שהביא מן הירושלמי ההו' כשאין בו בידי שמים הוא. אדרבה אשכחן בירושלמי פצוע אית תנויי תני בידי אדם פסול בידי שמים כשר ואית תנוי תני בין בידי אדם בין בידי שמים פסול הוון בעון מימ' מן דמר בידי אדם פסול בידי שמים כשר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא ומן דמר בין בידי אדם בין בידי שמים פסול רבנן וכו'. אלמא אף ר' ישמעאל לא הכשיר אלא בידי שמים ומה שאמרו חכמים הללו כי הרבה יש שנכרת ביצה שלהם כן אנו אומרים כמו שאמר בגמ' צא וחזר על בניהם מי הם ואלו היה הפרש שאמרו בין ניקבה או נכרת' לגמרי לא סגיא דלא הוו מפרשי לה בגמרא ולא עוד אלא דלקמן אמר רבא פצוע דכא בכלן כרות בכלן וקתני בין שנכרתו בצים ואלו לפירש רבינו תם ורבינו יצחק זכרונו לברכה היה לנו לפרש דדוקא שנכרתו שניהם. והא דדומיא שנפצעו בצים קתני דמיירי אפי בביצה אחת אפי' לר"ה והרמב"ם ז"ל שהוא הבקי שברופאים כן כתב דכל שבידי אדם פסול אבל בידי שמים הכשיר אפי' כשאין לו אפילו ביצה אחת ולדבריו זכרונו לברכה הא דקתני כדר' יוחנן בן ברוק' כל שאין לו אלא ביצה אחת משום דהא שכיח חסר לגמרי לא שכיח וכן כתבו רבותי בשם ר"ה הרמב"ן ז"ל:

ולא קרינ' הפצוע פירוש דהפצוע משמע שהוא פצוע מעיקרו מדלא מנו ביה דורות ש"מ באותו מקום הוא פי' דלהכי לא מנו ביה דורו' מפני שאין לו בנים שאינו מוליד:

ניקב למטה מעטרה שכנגדו למעל' מעטרה פרש"י ז"ל ניקב למט' מעטר' והנקב הולך באלכסון תחת העטרה ויוצא למעלה מן העטרה לצד הגוף סבר ר' חייא בר אבא לאכשורי הואיל ואין שני ראשי הנקב למעלה מן העטרה כלל מעכב והרי פצוע דכא כיון שיש בו נקב מפולש כלל ואחרי' פי' שאין הנקב הולך באלכס' אלא שהנקב בסו' הגיד למטה סמוך לבשר העטר' ממש מתחת ואין הנקב עובר מצד לצד ואלו היו רואי' אותו כאלו הוא עובר הנקב מלמעלה מן העטרה כלפי הגוף כי הוא בתחלת העטרה ממש וסבר ר' חייא בר אבא לאכשורי כיון שאינו מפולש לגמרי וא"ל רב אשי עטרה כל שהיא מעכבת ואפי' כבענין זה פסיל ולישנא דשכנגדו וכו' אתי שפיר לה"פ:

הלכתא בין כקולמוס בין כמרזב כשר ופסקו הגאונים ז"ל הלכת' כרבינא והא דאמרי' בסמוך דשפייה מר בריה דרב אשי כקולמוס ואכשרי' פליג אדרבינא ולית הלכתא כוותיה ואפשר דלא פליג אלא דעביד הכי לרוח' דמילתא דכקולמוס טפי עדיף:

גרסינן ורבינא לשבושי נפשיה הוא דעבד פי' לשבש במרימר לדעת אם הוא מחודד ובנסחי דוקני גרסי' לשמוטי נפשי' הוא דעבד פי' כי מפני שאמר רבינא דבר חדוש הוא להכשיר שתיהם ירא פן יקיפנו מרימר בהויות ואמ' לו כן כדי שיחשב בו וישמוט ממנו:

והא כתיב בכל קדש לא תגע לרבות את התרומה דאינה אוכלת בתרומה. וע"כ צ"ל דבאכילה מיירי מדפריך תלמודא הכא מיניה דאי בנגיעה לא הוה פריך תלמודא מיניה שהרי גיורת ושפחה אין קפידא בנגיעתם אלא ודאי סבר רבה דבאכילה מיירי. וגם נגיעה מפיק תלמודא לקמן מהכא מדאפקיה בלשון נגיעה וקשה דא"כ לא סבר רבה לא כר' יוחנן ולא כריש לקיש דרבי יוחנן מוקי להאי קרא לנגיעת תרומה ולאכילת קדש ולריש לקיש אצטריך קרא לאוכל בשר קדש ולנגיעתו ואומר ה"ר אפרים דסבר שפיר כריש לקיש דמוקים קרא לאוכל בשר קדש ומבכל מפיק אוכל בתרומה ואף לר' יוחנן נוכל לומר כן ודוחק. ועוד תירץ דהא משמע התם דמפקינן אכילה דתרומה מבקדשים לא יאכל עד שיטהר וא"כ י"ל דסוגיא דהתם הויא כמ"ד בזב בעל שתי ראיות הכתוב מדבר ור"ל עד שיטהר עד שיעריב שמשו. ומיירי בתרומה ובכל קדש לא תגע לאכילת קדשים אבל סוגיא דהכא אתיא כמ"ד בזב בעל שלש ראיות הכתוב מדבר ומאי עד אשר יטהר עד אשר יביא כפרתו. וא"כ מיירי קרא [דבקדשים לא יאכל] בקדשים אבל לא בתרומה ובכל קדש לא תגע לרבות את התרומה ואע"ג דהכא איירינן לתנא דבי רבי ישמעאל דאמר בזב בעל שתי ראיות הכתוב מדבר. מ"מ מוכח תלמודא דמצינן למימר מילי מילי קתני שהרי למ"ד בזב בעל ג' ראיות נמי צ"ל כן דתקשי לדידיה הא כתיב בכל קדש וכו' וצריך לו לתרץ מילי מילי קתני וה"נ נימא מילי מילי קתני:

ואיפוך אנא וא"ת ומאי ס"ד הלא אסיקנא לעיל דתרומה חמורה משום מחפ"ז ונראה לרבינו נתנאל דדוקא גבי אכילה יש לנו לומר תרומה חמורה משום דבתרומה איכא מיתה באוכלה בטומאת הגוף ובמעשר ליכא אבל גבי נגיעה שמטמא גוף המעשר חמיר טפי מעשר מתרומה שהאוכל מעשר בטומאת עצמו לוקה דאיכא ביה לאו והאוכל תרומה בטומאת עצמה ליכא אלא עשה וא"ל כיון דנגיעה תהא אסורה במעשר היכי מצינו למימר שתהא אכילה מותרת י"ל כגון שתחב לו חבירו בבית הבליעה:

ורבי אלעזר שכבר אכלה לא אמרי'. וא"ת היכי קאמר רבא לעיל בפרק הבא [על יבמתו] שאני התם שכבר אכלה הלא הכא קאמר דרבי אלעזר סבר שכבר אכלה לא אמרינן ולעיל קאי ארבי אלעזר שאמר פצוע דכא כהן שקדש כו' באנו למחלוקת ר"ש בן אלעזר ורבנן וי"ל דודאי ר' אלעזר לא אית ליה שנאמר משום שכבר אכלה כמו לרבי יוחנן דרבי יוחנן אי' ליה דשכבר אכלה מהני דכיון שאכלה בהיתר קודם שנפצע אוכלת לאחר שנפצע ואע"ג דנשאת כבר ואפילו לר"מ אכלה ור' אלעזר סבר דלגבי [אכילה] כולי האי לא אמרינן שיועיל שכבר אכלה אבל ס"ל שפיר שיועיל לשויוה כמו יש לו להאכיל במקום אחר והשתא ניחא דקאמר לעיל שאני התם שכבר אכלה והוי כמו יש להאכיל במקום אחר א):

ת"ר איזהו פצ"ד כל שנפצעו בצים שלו ואפי' א' מהן ואפי' חסרו ואפי' נימקו פי' נפצע הא' ע"י מכת חרב וסכין וכיוצא בהן. נמקו האו ע"י מכה שנולדה בהם נימק וחסרו מאליהן ונקטנו, נקבו הוא ע"י חבורה או ע"י שחין שנולדה בהן:

א"ר שמואל בר"י בן ברוקא שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה א' אינו אלא סריס חמה וכשר סריס חמה הוא שגופו לקוי אבל בבציו אין לו שום ליקוי, והיכי קרי זה שנפצעה ביצה א' שלו סריס חמה אלא ה"ק ה"ה כסיריס חמה שהאו כשר ללבא בקהל דדוקא פצ"ע בשני בצים אסר רחמנא אבל בביצה א' שרי ופליג את"ק דאמר אפילו א' מהן ומתני' דתנן ואפילו א' מהן סתמא דלא כר"י ומקשה וניקב לא מיליד הא האי גברא דסליק לדיקלא וחרזיה סילנא בבצים ונפיק מיני' כחוט מוגלא והוליד הא שלחה שמואל קמי' דרב וא"ל צא וחזור על בניו מאין הן.

ת"ר איזהו פצוע דכא כל שנפצעו ביצים שלו ואפילו א' מהם ואפילו נמוקו ואפילו חסרו אר"י בנו של ר' יוחנן בן ברוקה שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה א' אינו אלא כסריס חמה וכשר והלכתא כר' ישמעאל והלכתא כת"ק דאמר אפילו אחת מהן דלא פליגי אהדדי כלל ואיתא להא [ואיתא להא] אם נפצע א' מהם פסול ואם נטלה א' מהם כשר מידי דהוי אכליות שאם נטלו הכליות כשרה ואם לקתה בכוליא א' טריפה:

תובד"ה והכתיב בכל קודש לא תגע כו' ותירץ הר"א דהכא דמוקי לה אזהרה לאוכל תרומה כו' וא"כ אזהרה לאוכל תרומה לא נפקא אלא מהכא כו' עכ"ל והרא"ם כתב ע"ז ולבי מגמגם בזה דא"כ הא דבעי ג' קראי בתרומה ל"ל כו' ועוד כו' תיפוק ליה מובא השמש וטהר כו' עכ"ל והנני אשיב על דבריו דאין כאן גמגום דודאי למאן דמוקי ליה בב' ראיות מצריך הכא ג' קראי בתרומה ואע"ג דרישא דקרא בכל קודש לא תגע לא אתא לאוכל תרומה בין לר"ל בין לרבי יוחנן מ"מ סיפא דקרא מלאת ימי טהרה דמשמע מיניה הערב שמש ע"כ לאוכל תרומה אתא אי משום דלר"ל דמיירי קרא בקודש הא גבי קודש לא סגי בהערב שמש א"נ מיתורא דקרא דכתיב ובמלאת ימי טהרה לבן גו' כמ"ש התוס' לעיל ותדע דאית לן למימר הכי לר"ל ולר"י דמובמלאת ימי טהרה ילפינן הערב שמש לאוכל תרומה דאל"כ תקשי להו כדפריך לעיל ואכתי קשה ה"מ היכא דלא הוי בר כפרה אבל היכא דבר כפרה עד דמייתי כפרה ומה שהקשה עוד דאפילו למאן דמוקי ליה בג' ראיות ואין להוציא אזהרה לאוכל תרומה מעד אשר יטהר מ"מ תיפוק ליה מובא השמש וטהר עכ"ל דבריו תמוהים דובא השמש וטהר אינו אזהרה ולאו כלל כמ"ש התוס' לקמן בהדיא דא"נ הוה כתיב ובא השמש ועד מלאת לא הוה ידעינן אזהרה לטבול יום דלאו בר כפרה:

בא"ד ואע"ג דבקדשים מצריך תרי קראי חד לזב וחד ליולדת כו' עכ"ל פי' לדבריהם דמשמע להו הא דמצריך ב' קראי חד לזב וחד ליולדת היינו בב' לאוין אבל אתרי קראי בעלמא לא עבדינן הך צריכותא דחד לזב וחד ליולדת דאל"כ אמאי לא עביד נמי הך צריכותא חד לזב וחד ליולדת למאן דמוקי עד אשר יטהר בב' ראיות ובמצורע מוסגר ומי הכריחו למימר צריכותא אחרינא ועוד מי הכריח לתנא דבי רבי ישמעאל לאוקמי בב' ראיות לוקמי בג' ראיות ועד אשר יטהר עד דאיכא הערב שמש ותרתי קראי משתעי בבר כפרה ואצטריכו חד לזב וחד ליולדת אלא דכיון דליכא התם ב' אזהרות ליכא למיעבד הך צריכותא דחד לזב וחד ליולדת אבל הכא דמוקמינן להאי תנא עד אשר יטהר אזהרה לקדשים איכא תרתי לאוין כיון דלא סבירא ליה כר"ל דבכל קודש לא גו' אזהרה לקדשים מסתמא אית ליה להאי תנא בהא כר"י דיליף בפ' אלו הן הלוקין אזהרה לקדשים מדכתיב טומאתו טומאתו א"נ דס"ל כר"ל דבכל קודש לא תגע גו' קרא גופיה לא אתי אלא לקדשים ומרבוייא דבכל מרבינן אוכל תרומה והכי משמע לישנא לרבות אוכל תרומה וזה נראה עיקר דהכי מוכח בפ"ק דשבועות ע"ש בתוס' וברש"י וא"כ ה"ל תרתי לאוין חד לזב וחד ליולדת אבל גבי תרומה ליכא אלא לאו דבכל קודש לא תגע אבל ובא השמש אינו לאו וכן נראה לעיל מדבריהם דלגבי ב' לאוי עבדינן הך צריכותא אפילו למאן דמוקי לה בב' ראיות דלמאי דבעי למימר דבכל קודש לא תגע גו' ועד אשר יטהר אתו לאזהרת תרומה כתבו דמצינן למימר דאיצטריך למכתב משום דהותר מכללו כו' ודו"ק:

בד"ה דאי מעד אשר יטהר כו' דעד אשר יטהר איצטריך לאזהרה לטבול יום דלאו בר כפרה כו' עכ"ל מדבריהם משמע דעד מלאת אתי לאזהרה לטבול יום דבר כפרה והיינו דוקא למאי דבעי למימר לעיל דבכל קודש לא תגע גו' אתי נמי לאזהרת אוכל תרומה אפילו למאן דמוקי עד אשר יטהר בב' ראיות ואיצטריך למכתב נמי גבי יולדת משום דהותר מכללו אבל לתירוץ ה"ר אפרים שכתבו התוס' לעיל דלמאן דמוקי לה בב' ראיות לא אתי בכל קודש לא תגע כלל לאזהרת אוכל תרומה אלא אי כר"ל אי כר"י והשתא לא שמעינן כלל אזהרה מעד מלאת דמיירי בבר כפרה אלא מעד אשר יטהר אתא אזהרת אוכל תרומה וקושטא דמלתא קאמרי דאתא עד אשר יטהר אזהרה לטבול יום אפילו דלאו בר כפרה וק"ל:

בא"ד ואי כתב כו' ה"א דעד אשר יטהר בטבילה לחודיה במידי דלאו בר כפרה והערב שמש במידי דבר כפרה כתב רחמנא ובא השמש כו' עכ"ל יראה מדבריהם אלו דאיכא לפלוגי בהך מלתא בין דלאו בר כפרה ובין דבר כפרה ולא אמרינן לענין טבול יום מה לי בר כפרה מה לי דלאו בר כפרה וכן נראה מדבריהם לעיל בשמעתין בד"ה מכלל שהיא טמאה כו' שכתבו שם ואע"ג דגבי יולדת כתיב ובמלאת ימי טהרה דמשמע מכלל שהיא טמאה יולדת מחוסרת כפרה היא ולא גמרינן מינה לטבול יום בעלמא כו' עכ"ל ויש לתמוה ע"ז למאי דמוקמינן לעיל עד מלאת ימי טהרה להערב שמש בתרומה וכתב שם רש"י דליכא למימר כאן למעשר בהערב שמש כו' ולענין טבול יום מה לי בר כפרה ומה לי לאו בר כפרה עכ"ל דהשתא לדברי התוס' דלית להו האי סברא ולא אמרינן מה לי בר כפרה ומה לי לאו בר כפרה א"כ הדרא קושיין לדוכתין דאימא דאתא קרא ובמלאת ימי טהרה למעשר דבעי הערב שמש בבר כפרה אבל בתרומה עד דמייתי כפרה (א) ויש מיישבין בדוחק וצ"ע:

בד"ה שאין לו אלא ביצה אחת כו' וליכא למימר דהכא בידי שמים כו' עכ"ל ולפ"ז הא דקאמר הרי הוא כסריס חמה צ"ל דתרי גווני בידי שמים הם ועיין בנ"י וכן צריכין אנו לחלק בפרש"י דב' גווני חולי הוא והרא"ש והטור דקדקו מפרש"י דחולה אינו בידי שמים ורש"י כתב גבי סריס בידי שמים מחמת חולה הוא עכ"ל אלא דאית לן לפלוגי דחולי דממעי אמו דהיינו סריס חמה דלקוי ממעי אמו כדלקמן בפרקין בידי שמים הוא אבל שאר כל מיני חולי אינו מקרי בידי שמים לענין זה וק"ל:

תוס' ד"ה דאי מעד אשר יטהר כו' ה"א דעד אשר יטהר בטבילה לחודה במידי דלאו בר כפרה כו' עכ"ל והיינו לאכילת תרומה אבל לנגיעה ה"א חמירא טפי דהא כתיב במים יובא וטמא עד הערב דהאי לנגיעה בכלי דהוה מידי דלאו בר כפרה ומצינו אכילה בלא נגיעה כמ"ש התוס' לעיל וק"ל:

ד"ה כרות שפכה כו' דאמאי נקט פציעה כו' ואר"י דמשום דגיד ע"י כריתה כו' עכ"ל בהא דנקט פצוע בגיד ובגמרא אמר פצוע בביצים לא תירץ כלום וי"ל דר"ל כיון דבכרות נקט חדא נקט נמי בפצוע חדא ודו"ק:

ד"ה ניקבו וה"ה אפי' אחת מהן עכ"ל דאל"כ לא שייך למימר ואפי' אחת מהן ואפי' נקבו שתיהן דאימא דגרע ניקבו בשניהן מפצוע בא' וק"ל:

תוד"ה דאי מעד וכו' עד וליכא למימר דלכתוב ובא השמש עד מלאת. ר"ל דהשתא מעד מלאת ילפינן אפי' מידי דבר כפרה סגי בהערב שמש ומובא השמש וטהר שמעינן טבילה דקאי אורחץ בשרו דכתיב לעיל מניה ותירץ דעד אשר יטהר אצטריך לאזהרת טבול יום ר"ל אע"ג דכבר כתיב אזהרה בתרומה מדכתיב איש איש מזרע אהרן וגו' מקדשים לא יאכל ה"א כל זמן שלא טבל להכי כתיב עד אשר יטהר דלהוי נמי האי אזהרה אטבול יום דעד אשר יטהר משמע עד גמר הטהרה וק"ל:

בא"ד א"נ ובא השמש וטהר אצטריך לטהר יומא וכו'. פי' דה"א דמיד שיעריב ויבא השמש סגי כתיב וטהר דמשמע עד שיטהר ויפנה היום לגמרי דהיינו צאת הכוכבים והוא פי' התוס' שם ריש ברכות ורש"י פי' שם בע"א ע"ש:

ד"ה שאין לו אלא ביצה אחת בסופו א"ל אין ברתי את שריית ליה וכו' כצ"ל ופי' בת ישראל שאלה אם היא מותרת לינשא לבעל ביצה אחת והשיב הן בתי את מותרת לו כו':

בד"ה והכתיב כו' טבולת יום ארוך לטומאת כו' כצ"ל:

בד"ה תרי קראי דכתיבי כו' כצ"ל:

בד"ה במים יובא כו' ע"כ לתרומה איירי מדבעי כו' כצ"ל:

גמרא דך בכולן בין שנידך הגיד כו'. לשון הרע"ב שנתמעך והוא קטן מאליו ל"ד לפי מאי דמסיק דמחמת חולי הכל כשר דגם זה נקרא בידי שמים: