דף עד - ב
כי אי זהו דבר ששוה בזרעו של אהרן - כלומר: כל זרעו של אהרן בין בנים ובין בנות שייכים בו - הוי אומר זו תרומה, שהשוה בהן הכתוב בנות לבנים, ולא בקדשי קדשים, שאין נאכלים אלא לזכרי כהונה.
הרי למדת: טמא אסור באכילת תרומה.
ומקשינן: ואימא, אמור, הואיל ואמר הכתוב "בקדשים" לא יאכל, אין הכתוב בא לאסור את הטמא אלא בחזה ושוק של קדשים - הניתן לכהנים, ועשה בהם הכתוב בנות כבנים?!
ומשנינן: חזה ושוק אינו שוה בכל זרעו של אהרן. שהרי אינה ב"חוזרת" [בת כהן שנישאת לישראל ונתאלמנה או נתגרשה וחזרה אל בית אביה, אינה חוזרת ואוכלת בחזה ושוק, שפסקה מלאכול בעת שנתארסה לישראל, וכפי שנתבאר בגמרא לעיל סח ב], ולפיכך מפרשינן את הכתוב על תרומה, שישנה אף ב"חוזרת".
ומקשינן: והרי תרומה נמי אינה שוה בכל זרעו של אהרן. שהרי אינה בחללה שנולדה מכהן שבא על פסולי כהונה, או בת כהן שנבעלה למי שפסול לה ונפסלה מן התרומה [ריטב"א]?! [1]
ומשנינן: חללה - לאו זרעו דאהרן היא נחשבת אלא כזרה!
ומקשינן: וממאי דהאי קרא: "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר" - המלמדנו איסור אכילה בטומאת הגוף - היינו עד דאיכא הערב שמש בלבד, ואילו מחוסר כפורים מותר הוא בתרומה [וכפי שנתבאר בברייתא שהובאה לעיל בעמוד א] -
אימא: "עד אשר יטהר" היינו עד דמייתי כפרה, ומחוסר כפורים יהיה אסור בתרומה, ותיקשי על הברייתא דלעיל, המתרת מחוסר כפורים בתרומה?! ומשנינן: לא סלקא דעתך לומר כך!
דהא תנא דבי רבי ישמעאל לפרש: "והוא צרוע או זב", דהיינו: בזב בעל שתי ראיות [2] ובמצורע מוסגר [3] - שאין צריכים להביא כפרה - הכתוב מדבר.
וטעמו: משום דכתיב: והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר והנוגע בכל טמא נפש.
הרי למדת: "צרוע או זב" דינו הוא דומיא ד"טמא נפש" [טמא מת].
מה "טמא נפש" דלאו בר כפרה הוא, אף הני [צרוע או זב] נמי, דלאו בני כפרה נינהו.
ואכתי מקשינן: ואימא הני מילי - שדי לו לטמא בהערב שמש - בטומאה דלאו בר כפרה הוא כזב בעל שתי ראיות ומצורע מוסגר.
אבל בטומאה דבר כפרה הוא, כזב בעל שלש ראיות ומצורע מוחלט וכיוצא בזה, אימא לא יאכל בתרומה עד דמייתי כפרה?!
ותו יש לשאול: הא דתנן: טבל - הטמא שצריך להביא כפרה לכשיטהר - ועלה מן המים, הרי זה אוכל במעשר שני ואף שעדיין לא העריב שמשו, כי טבול יום מותר במעשר שני. אבל בתרומה לא יאכל בעודו טבול יום.
וכשהעריב שמשו הרי זה אוכל אף בתרומה ואף שלא הביא כפרתו, שהמחוסר כפורים אוכל רק בתרומה, אבל בקדשים עדיין לא יאכל.
וכשהביא כפרה - הרי זה אוכל אף בקדשים -
מנא לן שהמחוסר כפורים אסור בקדשים?
אמר רבא אמר רב חסדא לפרש המקור שמחוסר כפורים אינו אוכל בקדשים: [4]
תלתא קראי כתיבא [שלש מקראות כתובים]:
א. כתיב בפרשת איש איש מזרע אהרן והוא צרוע: ולא יאכל מן הקדשים, כי אם רחץ בשרו במים.
ומשמע: הא רחץ במים - הרי זה טהור, ואף שעדיין לא העריב שמשו. [5]
ב. וכתיב [באותה הפרשה]: ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים ומשמע: כשהוא טבול יום אינו אוכל, אבל משהעריב שמשו הרי זה אוכל, ואף שלא הביא עדיין את כפרתו.
ג. וכתיב גבי יולדת "ובמלאות ימי טהרה לבן או לבת, תביא כבש בן שנתו. וכפר עליה הכהן, ו [אז] טהרה"
הרי למדת שלא נשלמה טהרתה עד שתביא כפרתה.
הא כיצד יתקיימו שלשת המקראות הללו:
כאן - המקרא הראשון - אמור לענין מעשר שני, ללמדך: אף כשהוא טבול יום הרי הוא אוכל במעשר.
כאן - המקרא השני - אמור לעניין תרומה, ללמדך: כשהוא טבול יום אינו אוכל בתרומה, אבל כשהעריב שמשו הרי זה אוכל, ואף שלא הביא עדיין את כפרתו.
כאן - המקרא השלישי - אמור לענין קדשים, ללמדך: כל הטעון כפרה, הרי זה אינו אוכל בקדשים עד שיביא כפרתו.
ומקשינן: ואיפוך אנא את פירוש המקראות הראשון והשני, ונאמר: המקרא הראשון בא לענין לתרומה, כדי ללמדך: טבול יום אוכל בתרומה, והמקרא השני בא לענין מעשר שני, וללמדך: טבול יום אינו אוכל במעשר שני עד שיעריב שמשו?!
ומשנינן: מסתברא שתרומה עדיפא ממעשר להחמיר בדינה, שכן יש בה חומרות שסימנם מחפ"ז.
חייבים עליה מיתה, כשאוכלה בטומאת הגוף, וזר האוכלה בשוגג ומשלם את תמורתה מוסיף חומש על הקרן, ואין לה פדיון, ואסורה לזרים.
תאמר במעשר, שאין בו מיתה כשאוכלו בטומאת הגוף, אלא רק עבירת לאו, ואין בו חומש, שהרי מותר הוא לזרים, ויש לו פדיון, ומותר לזרים.
ומקשינן עלה: אדרבא, מעשר עדיפא, שכן יש בו חומרות שסימנם: הד"ס ט"ב:
מעשר טעון הבאת מקום לירושלים, ואילו התרומה נאכלת בגבולין.
מעשר טעון וידוי, ואילו התרומה אינה טעונה וידוי אלא אגב מעשר [תוספות לעיל עג א ד"ה וטעונין].
מעשר אסור לאונן, ואילו התרומה מותרת לו.
אין מבערין מן המעשר בטומאה, ואילו תרומה הטומאה מתירתה בהבערה.
מעשר טעון ביעור מן העולם ואילו התרומה אינה טעונה ביעור. [6] ומשנינן: אפילו הכי, חומרת מיתה שיש בתרומה למי שאוכלה בטומאת הגוף עדיפא מכל החומרות שיש במעשר.
רבא אמר [תירץ]: אף בלא סברת "מיתה עדיפא" נמי לא מצית אמרת שהכתוב "ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים" [דמשמע: כיון שטבל הרי הוא אוכל], במעשר הוא מדבר -
כי אמר קרא: "נפש אשר [7] תגע בו, וטמאה עד הערב, ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים".
והרי איזהו דבר ששוה בכל נפש, בין כהנים ובין זרים?
הוי אומר זה מעשר שני, שהוא מותר לזרים, ולא תרומה, שהיא אסורה לזרים.
ואכתי תיקשה הקושיא ראשונה, דאקשינן לעיל: הואיל ולא למדנו לתרומה אלא מן המקרא "ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים" האמור גבי צרוע או זב, שאינם טעונים כפרה [כפי שפירש תנא דבי רבי ישמעאל], אם כן נאמר:
הני מילי היכא דלאו בר כפרה הוא.
אבל היכא דבר כפרה הוא, נאמר שאינו אוכל בתרומה עד דמייתי כפרה, וכפי שהקשינו לעיל?! [8]
אמר תירץ אביי: תרי קראי כתיבי ביולדת, הטעונה כפרה:
כתיב "אשה כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים, כימי נדת דוותה תטמא. [ומשעברו שבעת ימים הרי היא טובלת לטהרתה]. ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדמי טהרה [אף אם ראתה דם אינה נעשית נדה, והיא קרויה בימים אלו: טבולת יום ארוך עד שיעריב השמש בסוף ימי טוהר שלה]. בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא - עד מלאת ימי טהרה" [9].
הרי למדת: כיון שמלאו ימיה [העריב השמש בסוף ימי טוהר שלה] - טהרה, ואף שלא הביאה כפרתה עדיין.
וכתיב עוד ביולדת "ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת. וכפר עליה הכהן, וטהרה" -
ומשמע שעד אשר תביא כפרתה היא אינה טהורה.
הא כיצד יתקיימו שני מקראות הללו? כאן - עד מלאת ימי טהרה - לאכילת תרומה.
וללמדך: אף שלא הביאה כפרתה הרי זו אוכלת בתרומה. [10]
כאן - וכפר עליה הכהן וטהרה - לאכילת קדשים.
וללמדך: עד שלא תביא כפרתה אל תאכל בקדשים.
ומקשינן: ואיפוך אנא! ונאמר: תרומה אינה אוכלת עד שלא תביא כפרתה, ואילו קדשים הרי זו אוכלת במלאת ימי טהרה?!
ומפרשינן: מסתברא, קודש חמור, שכן יש בו חומרות, שסימנם: פנקעכ"ס [כמבואר לעיל עג ב], ומן הראוי להחמיר בהם שלא יאכל אותם מי שמחוסר כפורים.
ואכתי מקשינן: אדרבה, תרומה חמורה, שכן יש בה חומרות שסימנם: מחפ"ז [כמבואר בגמרא שם].
ומפרשינן: הנך, החומרות שיש בקודש על התרומה נפישן [רבות הן] מן החומרות שיש בתרומה על הקודש. [11]
רבא אמר: אף בלא סברת "הנך נפישן", גם לא מצית אמרת שהכתוב בא ללמדנו שמחוסר כפורים אוכל בקדשים -
כי אמר קרא "וכפר עליה הכהן - וטהרה".
מכלל זה אתה למד שהיא טמאה עד שלא תביא כפרתה.
ואי סלקא דעתך בקדשים מדבר הכתוב "עד מלאת ימי טהרה", וללמדנו שמחוסר כפורים אוכל בקדשים, הרי לא יתכן שיהא הדין כן!
כי איקרי כאן "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל".
כלומר: כיון שהכתוב קורא את המחוסרת כפורים "טמאה", הרי נטמא הבשר במגעה, אם תאכלנו קודם שתביא כפרתה, והאיך תאכל בקדשים!? [12]
אלא, שמע מינה: בתרומה הכתוב מדבר, ומתירה לאכול בתרומה אף קודם שתביא כפרתה.
מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי: ומי מצית אמרת שתרומה כתיבא הכא!?
וכי אפשר שהתורה מדברת בפרשת יולדת על תרומה, וכאשר אמרת: "עד מלאת ימי טהרה", ללמד על התרומה הוא בא?!
והתניא: כתיב בפרשת יולדת "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: אשה כי תזריע, וילדה זכר, וטמאה".
אין לי אלא נשים מ"בני ישראל" [13] שהן טמאות לידה.
גיורת ושפחה משוחררת - מנין שגם הן טמאות לידה?
תלמוד לומר: "אשה" כי תזריע.
ואי סלקא דעתך שבתרומה הכתוב מדבר, תקשי: וכי גיורת ושפחה משוחררת בנות מיכל תרומה נינהו? [14] והרי אף על ידי נישואין לכהן אי אפשר שיאכלו, כיון שאסורות הן לכהן!
אמר, תירץ רבא: וכי לא מצינו בפרשת יולדת בדברי הכתוב ענין של אכילת תרומה, שאינה שייכת בגיורת ושפחה, הכלולים בפרשת יולדת?!
הערות
[1] ואף שהנבעלת לפסול לה לא מיקרי "חללה" ופסולה בתרומה הוא משום "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" [כפי שנתבאר לעיל בפרק אלמנה], לא דייק הש"ס בלשונו, ונתכוין לכלול אף את אלו, ועל כולן הוא אומר: חללה לאו זרעו דאהרן הוא, ריטב"א; וראה מה שכתב הרב המגיה שם בציון 369.
[2] זב שראה ראיה אחת בלבד של זוב, אין היא אלא כראיית קרי בעלמא. ואם ראה שתי ראיות, כל דיני טומאת זב עליו, אלא שאינו מביא קרבן למחרת טהרתו. ואם ראה שלש ראיות הרי זה מביא קרבן למחרת טהרתו.
[3] מי שנראתה בו כמין צרעת, הרי זה מראה את הכהן, ופעמים שהכהן מטמא את המצורע מיד והוא נקרא "מצורע מוחלט", ופעמים שהכהן מסגירו שבעת ימים פעם או פעמים לראות אם יהיו בו מהסימנים המחליטים את המצורע, והוא נקרא: מצורע מוסגר"; המצורע המוחלט לכשיטהר, הרי זה מביא קרבן, אבל המצורע המוסגר אינו מביא קרבן.
[4] ואילו ישוב קושיא ראשונה של הגמרא, מתבאר בהמשך הסוגיא.
[5] כתבו התוספות: ואף על גב דבההוא קרא כתיב: נפש אשר תגע בו "וטמאה עד הערב" ולא יאכל מן הקדשים, איכא למימר דקאי על תרומה וקדשים, ומכל מקום משמע הא רחץ, טהור.
[6] ראה מה שנתבאר בזה בהערות לעיל עג א בסוף העמוד.
[7] לשון רש"י: אמר קרא נפש בקרא דכי אם רחץ בשרו במים כתיב נפש "כי" תגע בו; ואולם לשון הכתוב הוא: נפש "אשר" תגע בו; והרש"ש הגיה בדברי רש"י.
[8] כתבו התוספות: על מעשר אין להקשות: ואימא הני מילי היכא ד לאו בר כפרה, אבל היכא דבר כפרה עד דמייתי כפרה, כיון דסגי בטבילה בלא הערב שמש, ולא בעי שיטהר לגמרי, הוא הדין במידי דבר כפרה הוא, וכן מבואר ברש"י כאן שהקושיא היא על תרומה בלבד ולא על מעשר. ומיהו לעיל עד א גבי פרה מבואר, שמחוסר כפורים אסור בה [לחד מאן דאמר], אף שטבול יום מותר בה, וראה מה שביאר בזה במהרש"א.
[9] מדברי התוספות בד"ה ימי טהרה, נראה שהם גורסים "ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש", שהרי כתבו לבאר את הדרשה: מדלא כתיב ובמלאת לבן או לבת.
[10] כתב רש"י: וליכא למימר כאן למעשר בהערב שמש, דהא אמרן לעיל גבי מעשר הא רחץ טהור, דלא בעי הערב שמש. ולענין טבול יום מה לי בר כפרה מה לי לאו בר כפרה. כלומר: אי אפשר לומר שבמידי דבר כפרה יהא הדין במעשר שהוא צריך הערב שמש, ואילו במידי דלאו בר כפרה לא יהא טעון הערב שמש, כי אם אינו צריך להמתין עד שיביא כפרתו, למה ימתין עד שיעריב שמשו, מה שאינו צריך במידי דלאו בר כפרה.
[11] לעיל עג ב תירצה הגמרא על קושיא דומה: כרת עדיפא, והוא הדין דהוה הגמרא מצי למימר כאן תירוץ זה, תוספות.
[12] א. ראה מה שביאר הערוך לנר, למה אין לומר כן גם לגבי תרומה. ב. הקשו התוספות: הוה ליה למימר: איקרי כאן "כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה", שהרי בטומאת הגוף אנו עוסקים?! ותירצו: לרבותא נקטיה, דאפילו טומאת בשר איכא ; וראה מה שכתב על זה בערוך לנר.
[13] מרש"י נראה קצת שהוא גורס: אין לי אלא "בנות ישראל".
[14] הגירסא שלפנינו היא: אין לי אלא בני ישראל גיורת ושפחה "משוחררת" מנין; ולפי גירסא זו מתבארים היטב דברי הגמרא: "גיורת ושפחה משוחררת בנות מיכל תרומה נינהו?!". ואולם בכריתות ז ב הגירסא בספרים שלנו היא: "גיורת ושפחה מנין", וכן מתבאר מן הסוגיא שם, שהברייתא עוסקת בשפחה שאינה משוחררת; ולפי גירסא זו אין מובנים דברי הגמרא שהשפחה אינה בת אכילת תרומה, כי הרי בת אכילת תרומה כשהיא קנין כספו של כהן, ואם טמאה אסורה היא לאכול באותה תרומה?! וביאר הרשב"א: דמכל מקום אכתי תיקשי לן גיורת; וראה דברי התוספות ד"ה ושפחה.
בגמרא ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים: קרא זה מוקמינן בסוגין לתרומה ולכן יליף הרמב"ם (בפ"ז מהל' תרומות) מקרא דואחר יאכל מן הקדשים איסור ע' לתרומה טמאה וכבר העיר במ"ל שם הא בגמרא דידן יליף כן מבשעריך תאכלנו וכתב דפלוגתא הוא בירושלמי, אכן אכתי לא מיושב למה שבק הרמב"ם סתמא דגמרא דילן ופסק כחד מ"ד בירושלמי, וי"ל דהנה כבר כתבנו לעיל קושית הרמב"ן שהקשה על הרמב"ם דמפיק לאו למעשר בטומאת הגוף מלא בערתי ממנו והרי לעיל (ע"ג:) אמרינן והיכן מוזהר, אכן י"ל כיון דבפסחים (דף כ"ד) מוכח בש"ס דלא בערתי לאו גמור הוא כמש"כ התוספ' לעיל לכן ס"ל להרמב"ם דהך ברייתא דלעיל ר"ש היא ויחידאי היא ות"ק פליג עליו וס"ל דלא ביערתי לאו הוא ופסק הרמב"ם כסתמא דש"ס דפסחים, וכיון דכן לא צריך לפי סתמא דש"ס דפסחים למילף לאו מלא תוכל לאכול בשעריך ול"צ לפ"ז דילפינן בשעריך דאיירי בטומאה מבשעריך תאכלנו וכיון דלא גמרינן גז"ש דבשעריך לא אמרינן דבשעריך דכתיב גבי פסולי המוקדשין הוא לאכול בטומאה דאין זה במשמעות בשעריך אי לאו דאתיא בגז"ש וא"כ לא שייך לילף ממעוטא דתאכלנו תרומה טמאה דהא גבי הטמא והטהור יחדיו לא כתיב הך מעוטא וא"כ י"ל דתלי פלוגתא דתרי מ"ד בירושלמי אי ילפינן מבשעריך או מאחר יאכל מן הקדשי' בפלוגתא דת"ק ור"ש והסוגיא דלעיל דאזלא אהך ברייתא דר"ש דמייתי התם שפיר הביאה לתרומה טמאה ע' דבשעריך אבל הרמב"ם דפסק כסתמא דש"ס דפסחים דילפינן לאו למעשר מלא בערתי ולא מלא תוכל לאכול בשעריך ע"כ פסק ג"כ כהך מ"ד בירושלמי דילפינן תרומה טמאה מואחר יאכל מן הקדשים, ועיין מה שכתבתי בזה לקמן (פ"ו.) ששם הבאתי ראי' מי הוא התנא דפליג אר"ש ולא יליף מבשעריך:
שם כאן לתרומה כאן לקדשים: ק"ל דלפ"ז מאי פריך בברכות (ב':) דלמא ובא השמש ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא ופי' רש"י שם לאחר הבאת קרבנותיו ואיך אפשר לומר כן דתרומה אסור למחוסר כפרה דא"כ קרא דעד מלאת למאי אתי וא"ל דאי אמרינן וטהר גברא אז לא מוקמינן לתרומה אלא לקדשים דאכתי ק' תרי קראי בקדשים ל"ל כדפרכינן לקמן בסוגין וא"ל דחד ביולדת וחד בזב וצריכא כדמתרץ לקמן דממנ"פ למאן דאמר דבזב בעל ג' ראיות הכתוב מדבר הרי כתיב קרא בזב ולמ"ד דבב' ראיות הכתוב מדבר הרי ע"כ לא ס"ל הצריכותא דהש"ס דאל"כ באמת מנ"ל דבתרווייהו בזב ויולדת מעכבת כפרה ועוד קשה דמלשון הגמרא שם משמע דאתרומה קפריך שיהי' צריך כפרה ואיך אפשר לומר כן דא"כ קרא דובמלאת במאי קמיירי ובשלמא לפי' התוספ' שם א"ש אבל לפי' רש"י קשה, וי"ל ע"פ מה שהקשו התוס' לקמן למאן דעבד צריכותא למה לא צריך גם בתרומה ב' קראי ותירצו בתירוץ בתרא דבתרומה דלא תליא בכפרה ל"צ ב' קראי, ולפ"ז אי תרומה ג"כ תלי' בכפרה צריך ב' קראי לתרומה כמו לקדש ואי ליכא אלא חד קרא י"ל דדוקא זב דחמור צריך כפרה לאכול בתרומה אבל יולדת דקיל דהותר מכללו לא, ולפ"ז פריך שפיר אימא וטהר גברא דהיינו בזב והא דכתיב ובמלאת ימי טהרה דהערב שמש מתיר היינו ביולדת דקיל:
שם גיורת ושפחה בני מיכל תרומה ננהו: ק"ק כיון דאיסור גיורת לכהן הוא מטעם זונה כמבואר לעיל (דף ס"א) ולפי מה דמבואר לעיל (כ':) דאוריית' חייבי לאווין רמי ליבום מטעם ע' דוחה ל"ת רק מדרבנן אסור משום גזירה ב"ר אטו ב"ש א"כ שפיר משכחת דגיורת ומשוחררת בני מיכל תרומה ננהו כגון שאחיו של כהן קדשן ולא בא עליהן דעדיין לא נעשו חללות ומת בלא בנים ונפלו לפני אחיו ליבום וייבמן וא"כ נשיו גמורות הי' ואוכלת בתרומ' ונתעברו מביא' ייבום וילדו וצריך קרא שאסורין לאכול בתרומ' שאכלו עד השתא ובשלמא לפי' התוספ' לקמן (ר"פ יש מותרות) דבאיסורי כהונה איכא ע' דקדושים יהי' ג"כ א"ש דע' ול"ת הוא ומדאורייתא לא רמי לייבום אבל לפי' רש"י שם קשה דס"ל דליכא אלא ל"ת ועיין מה שכתבתי בזה לקמן (ע"ז.): ודע שא"ל דמכ"מ פסולה דמשתמרת לביאה פסולה היא לביאה שניי' דהא לעיל (נ"ז.) כתבו התוספ' דמשתמרת לביאה פסולה אינו רק מדרבנן ועיין מש"כ שם ועוד אפילו הוי דאורייתא משכחת בשמת בעלה הכהן או גרשה ואוכלת תרומה בשביל בנה, והנה כבר הזכרתי לעיל (נ"ט.) שיש פלוגתא בין הרמב"ם והראב"ד מטעם מה גיורת אסורה לכהן דלהרמב"ם ורש"י אסורה מטעם זונה ולראב"ד ורשב"א מקרא דזרע בית ישראל ועד יחזקאל הוי הל"מ, ולפ"ז לשיטת הרמב"ם ורש"י לק"מ דמה בכך שיש לה זרע כהן ואפילו כשר הוא מכ"מ פסולה לתרומה משום זונה אבל לראב"ד ורשב"א דאינה זונה רק דאסורה להנשא לכהן שפיר קשה קושיתנו כנ"ל וא"ל דאי מזרע ב"י אתיא בלא"ה לא שייך ע' דוחה ל"ת די"ל דהא הל"מ מורה דמה דכתיב בקרא דיחזקאל כמו שכתוב בתורה דמי והרי לאו הבא מכלל ע' נדחה מפני ע':
שם בני מיכל תרומה ננהו: ק"ק דלמא צריך קרא דבמלאת ימי טהרה לענין נגיעה בתרומה דשייך גם בהן כמש"כ התוספ' וא"ל דמכ"מ פריך שפיר דהא ע"כ לענין אכילה מוקי לקרא דאי לנגיעה אכתי יקשה בבר כפרה אימא אינו אוכל בתרומה עד דמייתי כפרה, די"ל לפי מה שפירשו התוספ' לקמן (ד"ה נגיעה) דתרומה דיליף מקדש דשוה נגיעה לאכילה גם לענין תרומה וא"כ אפילו אי מוקמינן קרא דעד מלאת לענין נגיעה מכ"מ שפיר ילפינן מיני' דגם אכילה לא חמיר מנגיעה אבל אכתי מאי פריך הכא דלמא קרא בנגיעה קמיירי:
שם בתוספ' ד"ה הא רחץ טהור. דקאי אתרומה וקדשים: עיין במהרש"א מ"ב שהקשה דלתרומה ל"ל כיון דכתיבי תרי קראי לבר כפרה ולאינו בר כפרה, ונ"ל דעיקר קרא צריך לקדשים ואף שהתוספ' כתבו תרומה וקדשים תרומה כדי נסבה ובלא"ה צ"ל כן דעיקר קרא בקדשים איירי דהא רבא יליף דאיירי במעשר מדכתיב נפש ולכאורה קשה הא נפש סמוך יותר לוטמאה עד הערב דאיירי בתרומה ולא שוה לכל נפש ואיך אפשר לדרוש כן אע"כ דאיירי בקדשים ששוה בכל נפש דהיינו קדשים קלים: ובהכי א"ש ג"כ מה דק' לכאורה עוד אסוגין דלפנינו דאכתי מנ"ל דתרומה בעי הערב שמש דלמא סגי בטבילה כמעשר וקרא דובא השמש איירי בקדשים דלאו בר כפרה וקרא דעד מלאת בתרומה דבר כפרה, אבל לפ"ז א"ש דלפ"ז קרא דוטמאה עד הערב ל"ל כיון דקדשים מובא השמש נפקא דליכא למימר דאיירי בתרומה דבר כפרה דלא שייך בזה נפש אכן בלא"ה י"ל בזה דאי בתרומה בטבילה סגי לא שייך לומר דבר כפרה צריך הערב שמש דלענין טבול יום מה לי בר כפרה מה לי לאו בר כפרה כמש"כ רש"י לענין מעשר:
בד"ה ימי. או לבת: עיין במהרש"א שכתב דלהתוספ' קשה דהיאך נוקי עד מלאת ימי טהרה להערב שמש דהא כתיב ואל המקדש לא תבא ומח"כ אסור לכנוס למקדש וע"ש דלא תירץ קושיא זו, ובאמת הי' נלענ"ד דאפשר לומר דאף דמח"כ אסור במקדש מקרא יתירה דעוד טומאתו בו מכ"מ הכא ביולדת מדכתיב עד מלאת ומשמע ותו לא מותרת לכנוס למקדש כשטבלה ליל מ"א ופ"א, ויש להביא ראי' לזה ממה דאמרינן שבת (נ"ה:) ששהו את קניהן ופירשו הרד"ק והרלב"ג והרי"ף דזהו פי' דקרא אשר ישכבון שהיו עושין ששכבו הנשים פתח אוהל מועד ושהו עד שקרבו את קניהן ע"ש והרי פתח אוהל מועד הוא העזרה כידוע שהוא תחת חצר המשכן וא"כ משמע שהיו הנשים נכנסים לעזרה קודם הקרבת קניהן ואף שרש"י פירש שהיו שוהין כר' לאכול קדשים ולכנוס לעזרה אפשר דנקט כן משום זבות דכלל ג"כ בהדייהו: ובזה יתיישב מה שכתב רש"י בנדה (ע"א) דטובלת בליל פ' לביאת מקדש ע"ש ברמב"ן ור"ן שהקשו עליו מ"ש מאכילת קדשים, אבל לפ"ז א"ש אי מותרת מח"כ דיולדת בביאת מקדש ולדינא צ"ע שלא מצאתי כן מפורש, גם י"ל עוד דשיטת הראשוני' הללו כדעת הרמב"ם (בהל' ביאת מקדש פ"ג) דמח"כ מותר לכנוס לעזרה מן התורה והרמב"ן והר"ן שהקשו על רש"י ס"ל כדעת הראב"ד שם ולשיטת הרמב"ם באמת גם סוגיא דהכא א"ש טפי:
בד"ה מכלל. היינו טהר יומא ולא טהר גברא: ק"ק דאכתי מאי מסופק בברכות שם אי טהר יומא או טהר גברא תיפוק לי' דע"כ טהר יומא דאי טהר גברא ל"ל קרא דלא יחלל לטבול יום לילף מובא השמש וטהר, אכן ז"א לפי' רש"י הנ"ל דטהר גברא היינו לאחר הבאת קרבנותיו וא"כ לאו טבול יום הוא אלא מחוסר כפורים ואכתי ט"י דאקרי טמא ומחלל עבודה לא ידענו, אכן התינח לפי' רש"י אבל לפי' התוספ' שם אכתי קשה וי"ל שצריך לא יחלל לילף מתרומה דט"י שעבד במיתה וקושית התוספ' אינה רק דלענין חלול עבודה לא צריך למילף מתרומה אבל מכ"מ יתורא דקרא ליכא:
בד"ה קרי כאן. דבטומאת הגוף קיימין: ביישוב זה י"ל לפענ"ד דלכאורה מאי קדייק דלא בקדשים קמיירי כיון דאכתי טמא הוא במקצת איך אכל הא כמו כן יש לדייק ג"כ אפכא דלא בתרומה קמיירי דאי בתרומה איך יאכל דהא ילפינן מקרא דכל הטמאים לא יאכלו בתרומה אבל י"ל דודאי לאו הכי קדייק כיון דאכתי טמא במקצת הוא איך אוכל בקדשים די"ל כיון דקלישא טומאתי' לא חשבינן לי' כטמא טומאת הגוף לענין אכילה וכן לענין תרומה אבל הכא הכי קפריך כיון דבטומאת בשר קדשים כתיב אשר יגע בכל טמא ומדכתיב כל משמע כל שיש לו שם טומאה בשום מקום וא"כ איך יוכל לאכול קדשים הא נטמאו בנגיעתו ואף דיש לאוקמי' קרא בתוחב לו חבירו בבית הבליעה מכ"מ דוחק הוא דקרי לי' הכתוב טהור לענין קדשים היכי דמטמא בנגיעה ולכן הוצרך דוקא להביא קרא דוהבשר אשר יגע:
בד"ה ושפחה מניין. אתיא לה לה מאשה: ק"ק דבכריתות שם משמע דמלה לה לא שייך למילף כיון שאינה שוה באשה כבאיש ועוד אכתי איך תרצו התוספ' קושיתם אח"כ דיליף שפחה ש"מ מאשה, ונ"ל דודאי אי לית לן קרא לרבות שפחה משוחררת מכח אשה לא הוי מרבינן שאינה משוחררת מכח לה לה כיון שזה כתוב דוקא במה ששייך גם באיש אבל השתא דמרבינן משוחררת בפי' מקרא דאשה ילפינן גם זאת לה לה מאשה דהיינו ממשוחררת והיינו כתי' התוספ' דהכא, ולכן א"ש הא דיליף בח"כ גם שפחה ש"מ מאשה דאי לאו דכתיב אשה הוי ממעטינן שפחה מכח בני ישראל והוי מפקינן מהיקשא דלה לה אבל השתא דכתיב אשה אף אי לא מוקמינן רק לגיורת מכ"מ ילפינן שפחה מינה בגז"ש דלה:
בד"ה ושפחה. הך סוגיא דלא כר"ש: ברשב"א ביאר יותר דדחיק לי' לאוקמי' ברייתא כיחידאי, אכן ק"ק אכתי מאי פריך מברייתא דבכל קדש לא תגע לרבות התרומה כיון דהיא אתיא כיחידאי כמש"כ התוספ' דהיינו כמ"ד דמוקי בזב בעל ג' ראיות ורבי יוחנן ור"ל ע"כ לא ס"ל כוותי' וא"כ דלמא הוא ס"ל כר"ש ולכן משכחת שפיר תרומה בגיורת ומשוחררת:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0