דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עב - ב

אין נימולין [1] אלא ביום.

אבל תינוק הנימול שלא בזמנו - נימול בין ביום ובין בלילה.

וכן שאר הנימולין שנזכרו בברייתא, נימולין בין ביום ובין בלילה.

מאי לאו - גבי משוך - בהא קמיפלגי: דמר תנא קמא סבר: משוך מדאורייתא הוא נימול, ולפיכך אינו נימול אלא ביום.

ומר - רבי אלעזר ברבי שמעון - סבר: משוך מדרבנן הוא נימול, ולא החמירו להצריכו מילה דוקא ביום ולא בלילה.

הרי שנחלקו תנאים בדברי רב הונא.

ופרכינן: ותסברא, וכי יש לפרש כן את מחלוקתם!? והרי -

קטן שעבר זמנו - מי איכא למאן דאמר שרק מצוה דרבנן הוא, ובכל זאת לפי רבי אלעזר ברבי שמעון הוא נימול אפילו בלילה!

אלא, באמת לא נחלקו תנאים בדברי רב הונא. ודכולי עלמא, משוך רק מדרבנן הוא נימול, ואילו קטן שעבר זמנו נימול מדאורייתא.

והכא - בקטן שעבר זמנו - בהא קמיפלגי, תנא קמא ורבי אלעזר בר שמעון:

מר, תנא קמא, סבר: הואיל ולא אמר הכתוב "ביום השמיני ימול", אלא "וביום", דרשינן מתוספת האות וי"ו במילה "וביום" - לרבות גם את הנימול שלא בזמנו, שיהיה נימול רק ביום.

ומר - רבי אלעזר ברבי שמעון - סבר: לא דרשינן "וביום", ולא אמרה תורה שיהיה נימול ביום אלא רק התינוק הנימול בזמנו.

ומתוך שנחלקו בקטן שעבר זמנו מן התורה, נחלקו אף במשוך, שהוא מדרבנן:

תנא קמא סבר: הואיל ואף הנימול שלא בזמנו נימול ביום, אף המשוך, שהוא מדרבנן, תיקנו חכמים בו כעין דאורייתא.

ורבי אלעזר סבר: כיון שאפילו קטן שעבר זמנו נימול בלילה, כל שכן משוך, שאינו אלא מדרבנן. [2]

כי הא דיתיב רבי יוחנן, וקדריש: [3]

בשר קדשים "נותר", שמצוותו בשריפה - כשהוא נשרף בזמנו, ביום שנעשה בו נותר, הרי זה אינו נשרף אלא ביום. משום דכתיב לגבי שלמים, הנאכלים לשני ימים ולילה אחד "והנותר מבשר הזבח "ביום" השלישי, באש ישרף".

אבל כשהוא נשרף שלא בזמנו, הרי הוא נשרף בין ביום ובין בלילה.

ואיתיביה רבי אלעזר לרבי יוחנן, מהא דתניא:

אין לי אלא נימול לשמיני, שאין נימול אלא ביום, כדכתיב: וביום השמיני ימול בשר ערלתו.

מנין לרבות גם את הנימול לתשעה ימים, או לעשרה, או לאחד עשר, או לשנים עשר יום, שאף הוא אינו נימול אלא ביום?

תלמוד לומר: "וביום".

ויש כאן יתור אות וי"ו, המרבה גם את הנימולים שלא ביום השמיני. [4]

ומוסיף רבי אלעזר, כדי להקשות על רבי יוחנן: ואפילו למאן דלא דריש את יתור האות וא"ו לבדה, ואינו מרבה מ"וביום" מילה שלא בזמנה -

משתי האותיות וא"ו וה"י כאחד - כדכתיב בנותר "והנותר" מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף - הוא כן דריש.

ואם כן, ודאי שהנותר, אפילו כשהוא שלא בזמנו, הוא נשרף רק ביום.

הרי למדנו שהנותר אפילו שלא בזמנו אינו נשרף אלא ביום, וקשיא לרבי יוחנן.

אישתיק [שתק] רבי יוחנן ולא ידע להשיב.

בתר דנפק [אחר שיצא] רבי אלעזר - שהוא רבי אלעזר בן פדת - מלפני רבי יוחנן, אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש בהתפעלות:

ראיתי ל [רבי אלעזר] בן פדת, שיושב ודורש את המקראות הללו כמשה מפי הגבורה, בלשון תנאים!

[והוא אינו תנא, אלא אמורא, שהיה תלמידו של רבי יוחנן].

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: וכי דרשות אלו, דרשות דידיה היא!? וכי הם דרשותיו של רבי אלעזר!? והרי מתניתא [ברייתא] היא, שדורשת כך את המקראות הללו?!

ושאל רבי יוחנן את ריש לקיש: היכא תנא ליה [היכן היא ברייתא זו]?

אמר לו ריש לקיש: בתורת כהנים, שהיא מדרש התנאים על ספר ויקרא!

נפק [יצא] רבי יוחנן, תנייה שנה לתורת כהנים בתלתא יומי [למד את תורת כהנים בשלשה ימים], וסברה [עיין בה בסברא] בתלתא ירחי [בשלשה חדשים].

אמר רבי אלעזר: אף על גב שהערל לענין תרומה וקדשים הרי הוא אסור באכילתם כטמא [תוספות], מכל מקום:

ערל שהזה מי חטאת של אפר פרה אדומה על טמא מת, הרי הזאתו של הערל כשירה, ואינה כהזאתו של טמא, שהיא פסולה.

והטעם: מידי כמו דהוה אטבול יום, [5] שאף על פי שאסור טבול יום בתרומה, כשר הוא בפרה, על אף שכל מעשי הפרה צריכים להעשות באנשים טהורים בלבד.

ופרכינן עלה: מה לטבול יום, שכן מותר הוא באכילת מעשר שני [אף שהטמא אסור בו], לכן הוא כשר גם למעשי הפרה, תאמר בערל, שאסור לו לאכול מעשר שני, ומנין לך שיוכשר במעשי פרה!? [6]

ומשנינן: אטו, האם אנן לאכילה של פרה אדומה קאמרינן, שיהא הערל מותר בה כמו טבול יום, עד שאתה בא לפרוך מכך שערל אסור באכילת מעשר שני בעוד שטבול יום מותר באכילת מעשר שני!?

והרי אנן לנגיעה [7] של פרה אדומה קאמרינן, שהערל מותר בה כמו טבול יום, ושוב לא שייך לפרוך מה לטבול יום שמותר בנגיעת מעשר שני, תאמר בערל שהוא אסור בנגיעת מעשר שני, שהרי הערל מותר אפילו בנגיעת קדשים, וכל שכן במעשר שני -

והכי דרשינן: ומה טבול יום, שאסור בנגיעה דתרומה, הרי הוא מותר בהזאה דפרה [גירסת רש"י].

ערל, שמותר בנגיעה דתרומה, אינו דין שיהא מותר בהזאה.

תניא נמי הכי: ערל שהזה - הזאתו כשירה.

ואף מעשה היה שהיזה הערל, והכשירו חכמים את הזאתו.

כשם שהזאת הטמא פסולה, כך קידושו של הטמא למי חטאת [עירוב אפר הפרה במים חיים] פסול. ואילו טבול יום כשר בהם.

וכשם שהזאת הערל כשירה לדעת רבי אלעזר, כך קידושו כשר, שטעם אחד להם.

מיתיבי מהא דתניא: טומטום שקידש מי חטאת [עירב אפר במים], הרי קידושו פסול, מפני שהוא ספק ערל, שמא זכר הוא וטעון מילה הוא, וערל פסול לקדש.

ואנדרוגינוס מהול שקידש - אף שספק אשה הוא - הרי קידושו כשר, הואיל ולדעת חכמים אף האשה כשירה לקידוש.

רבי יהודה אומר: אף אנדרוגינוס שקידש - קדושיו פסולים, מפני שספק אשה הוא, ואשה פסולה לקדש.

קתני מיהא בבריתא: ערל, וספק ערל, פסול מלקדש, וכשם שפסול לקדש כך פסול להזות. וקשיא לרבי אלעזר.

אמר תירץ רב יוסף: האי תנא דברייתא - שפסל את קידושו של הערל - תנא דבי רבי עקיבא הוא [בתחילת הפרק לענין ערל באכילת תרומה], דמרבי ליה לערל שיהיה דינו כטמא.

דתניא: רבי עקיבא אומר: נאמר בפרשת טמאים, שאסרתם התורה בתרומה, "איש איש" - לרבות את הערל מכפל המילה "איש".

ולדעת רבי עקיבא: הואיל ולגבי טמאים ריבתה התורה את הערל, שמע מינה שוים הם, ואפילו בנגיעת תרומה אסור הערל. [8]

ושוב אי אפשר ללמוד את דין הערל בהזאה בקל וחומר מטבול יום. כיון שלדעת רבי עקיבא אין טבול יום חמור מן הערל לענין נגיעה בתרומה, היות ולדעתו אף הערל אסור בנגיעה בתרומה.

ואילו רבי אלעזר [והתנא בברייתא שהביאה הגמרא, המכשיר את הזאתו של ערל] בשיטת רבי אליעזר הוא הולך, [9] שאיסור ערל באכילת תרומה נלמד בגזירה שוה מקרבן פסח, ולא למדנו משם אלא לענין אכילה. אבל בנגיעת תרומה מותר הערל, וקל הוא מטבול יום, האסור בנגיעת תרומה.

אמר רבא: הוה יתיבנא קמיה דרב יוסף, וקשיא לי על תירוצו:

איך אפשר דלא לישתמיט תנא וליתני [שלא ימצא שום תנא שישנה] לענין מגע "הערל והטמא", ולימא [ונאמר] שרבי עקיבא היא?!

ומאחר שלא מצאנו כן, בהכרח שאכן אין אסור הערל אף לדעת רבי עקיבא במגע תרומה, ואף לדעתו יש לנו ללמוד מטבול יום להקל בערל.

ומה שהחמירו בברייתא בקידוש הערל, אינו אלא חומרא בעלמא, שהחמירו בפרה כשאר חומרות שעשו בה. ונמצא, שבין לרבי עקיבא ובין לרבי אליעזר, יהיה הערל פסול לקידוש והזאה.

ותמהינן: וכי אכן לא לישתמיט תנא?!

והא קתני: הערל והטמא פטורין מן הראיה. [10]

הרי שלענין ביאת מקדש משוינן ערל לטמא. וכך יש לנו לומר אף לענין מגע, שדין הערל כדין הטמא, לדעת רבי עקיבא.

ודחינן: התם גבי ראיה, משום דהערל מאיס [מאוס] הוא להיראות בעזרה, ואפילו רבנן מודים בזה [תוספות בפירוש ראשון ועוד ראשונים]. [11]

מאחר שהביאה הגמרא את מחלוקת רבי יהודה וחכמים אם אנדרוגינוס כשר לקידוש, מפרשת הגמרא את מחלוקתם:

ואזדו - חכמים ורבי יהודה שנחלקו בקידוש אנדרוגינוס - שהוא ספק אשה - אם קידושו פסול, לטעמייהו [לשיטתם] הם הולכים, שנחלקו בהכשר קידושה של אשה: [12]

דתניא: הכל [13] כשרין לקדש מי חטאת ואפילו אשה, חוץ מחרש שוטה וקטן.

רבי יהודה מכשיר קידוש בקטן, [14] ופוסל קידוש באשה ובאנדרוגינוס.

ומפרשינן: מאי טעמא דרבנן הפוסלים את הקטן לקידוש ומכשירים את האשה? דכתיב: ואסף איש טהור את אפר הפרה, והניח מחוץ למחנה במקום טהור.

ומדכתיב: "איש" [15] טהור, למדנו: חרש שוטה וקטן [16] פסולים לאסיפת אפר הפרה.

ומדכתיב: "טהור" - שהוא מיותר, כי למעט את הטמא אינו צריך, הואיל ופרה אדומה "חטאת" קרייה רחמנא וטמא פסול לעבודה - למדנו שאשה כשירה לאסיפת אפר הפרה.

והרי אתה למד אף לקידוש כן, הואיל ובעבודת הקידוש - הכתובה אחר עבודת האסיפה בלא הפסק עבודה אחרת בינתיים - אמרה תורה "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, ונתן עליו מים חיים אל כלי".

ומשמע: אותם שאמרתי לך באסיפה, הם אלו שיקחו - הרי למדת: הנך דפסלי באסיפה [אותם הפסולים באסיפה] פסולין נמי בקידוש. ולפיכך קטן הפסול לאסיפה פסול אף לקידוש.

אבל הנך דכשרין באסיפה, והיא האשה - כשרים בקידוש.

ורבי יהודה - הסובר: אף קטן הפסול לאסיפה, הרי הוא כשר לקידוש - אמר לך:

אם כן - ש"ולקחו" הם האוספים - נימא בהאי קרא: "ולקח לטמא מעפר שריפת החטאת", וכמו שאמר: "ואסף איש טהור" בלשון יחיד.

מאי "ולקחו" שהוא לשון רבים?

ללמד הוא בא: דאפילו הנך דפסולין התם באסיפה, דהיינו קטן, כשרים הכא לקידוש. [17]

ומקשינן לרבי יהודה: אי הכי, [18] אשה נמי תהא כשרה לקידוש ולמה פסל רבי יהודה את האשה לקידוש?!

ומשנינן: כתיב: "ונתן" עליו מים חיים אל כלי, ומיותר הוא כדי ללמדך: ולא "ונתנה" אשה. [19] המשך הגמרא מתבאר על פי התוספות כאן, ותוספות ישנים ביומא מג א.

ורבנן, הסוברים ש"ולקחו" הם האוספים, ואין חוששים לשינוי הלשון מלשון יחיד ללשון רבים, אמרי לך: לפיכך שינה הכתוב לשונו ואמר "ולקחו" בלשון רבים:

דאי כתיב "ולקח ונתן" ["ולקח" לטמא מעפר שריפת החטאת "ונתן" עליו מים חיים] הוה אמינא: שקיל חד, שאחד נותן את האפר על המים, ויהיב חד, אותו אחד מערבו במים. [20] ולפיכך: כתב רחמנא "ולקחו".

ואי כתב רחמנא "ולקחו ונתנו", הוה אמינא: דשקלי תרי ויהבי תרי [דוקא שנים יקחו, ושניהם יתנו].

לפיכך כתב רחמנא "ולקחו, ונתן" שאפילו שקלי תרי ויהיב חד.

אין מקפידים בין אחד לשנים, ובין אותו שעשה הלקיחה לאדם אחר.

הערות

[1] א. כן היא גירסת התוספות והגר"א. וראה עוד בתוספתא פרק טז משבת הלכה ז: מי שנולד מהול, וגר שנתגייר מהול, ותינוק שעבר זמנו, ושאר כל הנימולין אין מלין אותן אלא ביום. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: בזמנן, אין מלין אותן אלא ביום. עבר זמנן, מלין אותן בין ביום בין בלילה. והגיה הגר"א: בזמנו - אין מלין אותו אלא ביום. עבר זמנו - מלין אותו בין ביום בין בלילה ; ב. מסוגיית הגמרא נראה, שנחלק רבי אלעזר ברבי שמעון אף על שאר הדברים שנזכרו בברייתא, אף שלא הזכיר התנא בדברי רבי אלעזר אלא את הנימול שלא בזמנו.

[2] כתבו הראשונים, שהיתה יכולה הגמרא לומר: כולי עלמא משוך דאורייתא ונחלקו בדרשת "וביום", ובטעם שלא אמרה הגמרא כן, משום שרצתה הגמרא לפרש את הברייתא כרב הונא, [רשב"א], או משום דסבירא לגמרא שכן הוא האמת, דמשוך דרבנן [ריטב"א].

[3] רש"י לא גרס כך, אלא גורס כי הא דתניא, ומבאר שכוונת הגמרא היא לדברי רבי אלעזר להלן, שביאר שמחלוקת התנאים כאן היא - האם יש לרבות מיתור האות וי"ו.

[4] במשנה בשבת קלז א שנינו: קטן נימול לשמונה, לתשעה ולעשרה ולאחד עשר ולי"ב לא פחות ולא יותר. הא כיצד: כדרכו, לשמונה; נולד לבין השמשות נימול לתשעה, [שהרי מונים לו מיום המחרת, כיון שבין השמשות ספק לילה הוא, נמצא שאם בין השמשות יום הוא, הרי זה נימול לתשעה] ; בין השמשות של ערב שבת נימול לעשרה, [כי מונין לו משבת מספק, ובשבת הבאה שהיא יום השמיני משבת זו, אי אפשר למולו שמא זמן מילתו היא כבר בערב שבת, ומילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת] ; יום טוב לאחר השבת נימול לאחד עשר [כלומר: נולד בין השמשות של ערב שבת, והיה יום טוב סמוך לשבת הבאה לאחריה, הרי צריך לדחות מילתו ביום נוסף] ; שני ימים של ראש השנה [שחלו להיות לאחר השבת] נימול לשנים עשר. וזה הוא שאמרו כאן: מנין לרבות לתשעה, לעשרה, לאחד עשר, לשנים עשר, רש"י.

[5] טמא שטבל ועדיין לא העריב שמשו, הרי הוא כשר בפרה, ובהמשך הסוגיא מתבאר המקור לזה.

[6] לקמן עג א נסתפקו בדבר, והאריכה הגמ' בזה.

[7] לאו דוקא נגיעה, ועיקר הכוונה, שאין אנו דנים באיסור אכילה אלא בפסול הזאה, וכלשון המאירי: והזאה - נגיעה היא.

[8] כן פירש רש"י. ובקרן אורה הרבה לתמוה על דברי רש"י אלו; ומשמע מדבריו שהבין בדעת רש"י שהערל מטמא את התרומה; והבין כן משום שסובר כי אם לא שמטמא הערל את התרומה, אין כל איסור בנגיעתו בה, שאף הטמא אינו אסור בנגיעה בה אלא רק משום שהוא מטמא את התרומה, אבל נגיעה בלא טומאה לא נאסרה. וכשיטת רש"י מבואר גם בתוספות חגיגה ד ב סוף ד"ה דמרבה, ומלשונם [הובא לקמן בהערה] משמע כהבנת הקרן אורה.

[9] נתבאר על פי פשוטו, ואולם ראה גמרא לקמן עד א: ומאן תנא דפליג עליה דרבי עקיבא, וברש"י שם.

[10] פירש רש"י בחגיגה [ד ב]: אין חייבין לשלוח עולות ראיותיהן על ידי שליח; פירוש, משום שבראייה ממש בעזרה אין צריך לחדש שהטמא פטור ממנה, כיון שאסור להכנס בעזרה. ובגמרא שם: בשלמא טמא, דכתיב "ובאת שמה והבאתם שמה", כל שישנו בביאה [לעזרה] ישנו בהבאה [של עולת ראייה], וכל שאינו בביאה [טמא שהוא אסור להכנס לעזרה] אינו בהבאה ; אלא ערל מנלן? הא מני רבי עקיבא היא דמרבי לערל כי טמא. דתניא: רבי עקיבא אומר "איש איש, לרבות את הערל", [ואף סוגייתנו בקושייתה סברה כן, ואולם במסקנת הגמרא כאן אינו מטעם זה, וכתבו הראשונים, שהיא מהסוגיות המתחלפות בתלמוד; ולתירוץ אחד בתוספות [הובא לקמן בהערה], אף סוגייתנו סוברת כהסוגיא בחגיגה]. ועיקר השוואת הערל לטמא היא על הראייה עצמה, שהערל כטמא ואסור בביאה בעזרה, ושוב ממילא פטור הוא מקרבן הראיה משום "ובאת שמה והבאתם שמה", ובזה מתבארת סוגייתנו.

[11] א. ועוד פירשו התוספות פירוש אחר: שאני התם משום דמאיס, להכי מרבה ערל כי טמא אליבא דרבי עקיבא, אבל לא שיהא ערל מטמא בנגיעה כטמא [לשון תוספות בחגיגה ד ב ד"ה דמרבה, וכן הוא בקצרה בתוספות כאן]. ב. מלשון רש"י שכתב: ליראות בעזרה, משמע שלפי תירוץ הגמרא, אין הערל אסור בביאת מקדש, אלא שמאוס הוא לענין מצות ראיית פנים בעזרה.

[12] השמועה מתבארת על פי רש"י כאן, ורש"י ביומא מג א.

[13] פירוש: כל הטהורים כשרים לקדש, ואין בכלל זה ערל וטמא, רש"י.

[14] אבל בחרש ושוטה אינו מכשיר, כן כתבו התוספות ד"ה הנך, וביומא מג א; וכן היא משמעות לשון רש"י שלא הזכיר בהמשך הסוגיא אלא את הקטן.

[15] כן פירש רש"י, והתוספות תמהו עליו, שהרי ביומא מג למדנו מ"איש" להכשיר את הזר, ואילו חרש שוטה וקטן נתמעטו שם מדכתיב: "והניח", מי שיש בו דעת להניח, פרט לחרש שוטה וקטן.

[16] לשון רש"י הוא: ואסף איש ולא קטן, ואילו חרש ושוטה לא הזכיר, וודאי שאף חרש ושוטה נתמעטו מזה, שאם לא כן מנין לנו לפסול בקידוש את החרש והשוטה, ולא הזכיר רש"י אותם משום שבחרש ושוטה לא נחלקו רבי יהודה וחכמים וכמו שכתבו התוספות.

[17] ואולם אין בא הכתוב לרבות אלא קטן דאתי לכלל דעת, אבל חרש ושוטה, לא, תוספות יומא מג א ותוספות כאן ד"ה הנך.

[18] בגמרא ביומא מג א, איתא: אשה מנא ליה, ונתן ולא ונתנה, מהרש"א.

[19] כתבו התוספות: קרא יתירא קדריש, ולא דריש מדכתיב "ונתן" ולא "ונתנה", שהרי כל התורה כולה נאמרה בלשון זכר.

[20] ראה לשון התוספות כאן ולשון רש"י כאן, וראה מהרש"א.

אין נימולין אלא ביום, ואם נימולים שלא בזמנו — נימולין ביום ובלילה. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה נחלקו]: דמר [שחכם זה, חכמים] סבר שחובת מילה למשוך דאורייתא [מן התורה] ולכן נימול ביום בלבד אף שזה לאחר זמנו, ומר [וחכם זה, ר' אלעזר בר' שמעון] סבר כי חובת מילה במשוך היא רק דרבנן [מדברי סופרים].

ודוחים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור] שבכך נחלקו? והרי קטן שעבר זמנו מי איכא למאן דאמר דרבנן [האם יש למי שאומר שזה רק מדברי סופרים]? הרי ודאי שחובת מילה חלה עליו מן התורה גם מן היום השמיני והלאה ולדעת הכל צריך למולו רק ביום!

אלא, דכולי עלמא [לדעת הכל] חובת המשוך למול היא רק דרבנן [מדברי סופרים], וקטן שעבר זמנו — דאורייתא [מן התורה], והכא בהא קמיפלגי [וכאן בזה נחלקו]: מר [חכם זה] סבר: דרשינן [דורשים אנו] את הייתור "וביום", שנאמר: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, ג), וה־ו' היתירה באה לרבות שגם אם נימול שלא ביום השמיני — מכל מקום מילתו ביום דווקא. ומר [וחכם זה, ר' אלעזר בר' שמעון] סבר: לא דרשינן [אין אנו דורשים] "וביום", אלא רק אם נימול ביום השמיני, מילתו ביום ולא בלילה, אך לאחר מכן יכולה להיעשות בכל שעה.

וראיה לדבר: כי הא דיתיב [כמו זה שישב] ר' יוחנן וקדריש [ודרש]: נותר, שנשתייר מן הקרבנות לאחר זמן אכילתם וטעון שריפה — כשהוא בזמנו, כלומר, באותו יום שבו נעשה נותר — אינו נשרף אלא ביום, שלא בזמנו — נשרף בין ביום בין בלילה.

ואיתיביה [והקשה לו] ר' אלעזר לר' יוחנן מברייתא זו: אין לי אלא נימול לשמיני שאין נימול אלא ביום, מנין לרבות הנימול לתשעה, לעשרה, לאחד עשר ולשנים עשר, מנין? תלמוד לומר: "וביום" משמע שמלשון ריבוי זו אנו דורשים שחובת העשייה ביום קיימת לא רק ביום שמדובר בו.

ואפילו למאן דלא דריש [למי שאינו דורש] וא"ו כייתור האותיות, וא"ו וה"י הבאות יחד, לכל הדעות דריש [דורש] לריבוי, ובנותר נאמר: "והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף" (ויקרא ז, יז), משמע שלמדים מן הריבוי גם בימים שאינם בזמנו. אישתיק [שתק] ר' יוחנן.

בתר דנפק [אחרי שיצא] ר' אלעזר אמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש: ראיתי לבן פדת שיושב ודורש בתורה כמשה מפי הגבורה, שהתפעל מדרשתו של ר' אלעזר. אמר ליה [לו] ריש לקיש: וכי דידיה [שלו] דרשה זו? הלא מתניתא [ברייתא] היא. שאל אותו: היכא תנא ליה [היכן שנויה לה ברייתא זו]? אמר לו: בתורת כהנים (ספרא, מדרש ההלכה לספר ויקרא). נפק תנייה בתלתא יומי [יצא ר' יוחנן ושנה את כל ספר תורת כהנים בשלושה ימים] וסברה בתלתא ירחי [והבין אותה, הגיע לידי סברה והבנה בה, בשלושה חודשים].

אמר ר' אלעזר: כהן ערל שהזה מי חטאת לטהר מטומאת המת — הזאתו כשרה. מידי דהוה [כמו שהוא בדבר] טבול יום, שאף על פי שאסור באכילת תרומה, כשר בפרה אדומה.

ומקשים: מה לטבול יום — שכן מותר באכילת מעשר והוא חמור פחות מן הערל האסור במעשר! ומשיבים: אטו אנן [וכי אנו] לאכילה קאמרינן [אמרנו], אנן [אנו] לנגיעה קאמרינן [אמרנו] וכך היתה ההוכחה: ומה טבול יום שאסור בנגיעה בתרומה ואם נוגע בה פוסל אותה — מותר בפרה, ערל שמותר בנגיעה לכל הדעות — אינו דין שמותר בפרה?!

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: כהן ערל שהזה — הזאתו כשרה. ומעשה היה שכהן ערל היזה והכשירו חכמים את הזאתו.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: טומטום שקידש, כלומר, שעירב אפר פרה אדומה במים — קידושו פסול, מפני שהוא ספק ערל, וערל פסול לקדש. ואנדרוגינוס מהול שקידש אפר פרה במים — קידושו כשר. ר' יהודה אומר: אף אנדרוגינוס שקידש קדושיו פסולים, מפני שספק אשה הוא, ואשה פסולה מלקדש. קתני מיהא [שנינו על כל פנים] שערל וספק ערל פסול מלקדש!

אמר רב יוסף: האי תנא [תנא זה] של הברייתא הפוסלת ערל — תנא דבי [מבית מדרשו] של ר' עקיבא הוא דמרבי ליה [שמרבה אותו] את הערל שיהיה דינו לענין זה כטמא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' עקיבא אומר: "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל..." (שם כב, ד) — לרבות את הערל שאף הוא אסור באכילת קדשים.

אמר רבא: הוה יתיבנא [הייתי יושב] באותו זמן קמיה [לפני] רב יוסף וקשיא [והיה קשה] לי: וכי לא לישתמיט [ישמט, ימצא] תנא וליתני [ושישנה] הערל והטמא יחד, ולימא [ונאמר] כי שיטת ר' עקיבא היא לפי דעת רב יוסף שהערל והטמא נחשבים כענין אחד, ואם כן צריך שיימצא מקור כלשהו שמביע דעה זו.

ושואלים: ולא? וכי אין דבר כזה? והא קתני [והרי שנה]: הערל והטמא פטורים מן הראייה! ודוחים: זו אינה ראיה, כי התם [שם] אפשר לומר משום דמאיס [שהוא מאוס], שהערלה מגונה, ואין זה כבוד שייראה הערל בעזרה, אבל לא משום טומאה.

ומעירים: ואזדו לטעמייהו [והלכו חכמים ור' יהודה לטעמם, לשיטתם] בענין אנדרוגינוס. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הכל כשרים לקדש מי חטאת — חוץ מחרש שוטה וקטן, ר' יהודה מכשיר בקטן ופוסל באשה ובאנדרוגינוס.

ומסבירים: מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים] — דכתיב [שנאמר]: "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי" (במדבר יט, יז), לומר: כיון שנתינת המים נסמכה לאסיפת אפר שריפת הפרה, הרי זה בא ללמד שדינם שווה: הנך דפסלי [אלו שפסולים] באסיפה של האפר — פסולין גם בקידוש האפר, הנך [אלה] שכשרין באסיפה — כשרים בקידוש, ואשה שכשירה באסיפת האפר — כשירה גם בקידוש המים.

ור' יהודה אמר לך [יכול היה לומר לך]: אם כן, נימא קרא [שיאמר הכתוב] "ולקח" לטמא, מאי [מה] הוא "ולקחו" שעובר מלשון יחיד לרבים שאפילו הנך [אלה] שפסולין התם [שם], כשרים הכא [כאן], ואין דינם שוה, ולכן הוא מרבה את הקטן שכשר לקידוש.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אשה נמי [גם כן] תהיה כשירה אף לדעת ר' יהודה! ומשיבים: לדעת ר' יהודה יש לדייק בלשון: "ונתן" ולא "ונתנה". ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים? — אי כתיב [אילו נאמר] "ולקח" "ונתן" הוה אמינא [הייתי אומר] שלפי הדין שקיל חד ויהיב חד [לוקח אחד את האפר ונותן אותו אחד את המים] — משום כך כתב רחמנא [אמרה התורה] "ולקחו" ללמד שגם אם עושים זאת אנשים שונים כשר.

ואי כתב רחמנא [ואם היתה אומרת התורה] רק "ולקחו" "ונתנו" — הוה אמינא [הייתי אומר] דשקלי תרי ויהבי תרי [שלוקחים שניים ונותנים שניים] ובפחות מזה אינו ראוי, על כן כתב רחמנא [אמרה התורה] "ולקחו" "ונתן" — שאפילו שקלי תרי ויהיב חד [לוקחים שניים ונותן אחד] גם כשר. וכיון שיש צורך לדייק ולכתוב בלשון זו, אין איפוא לדייק מהמלה "ונתן" שבאה למעט אשה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

they may be circumcised only during the day. However, if the circumcision is performed not at its appropriate time, they may be circumcised either during the day or at night. What, is it not the case that they disagree about the following: One Sage, the Rabbis, holds that the obligation to circumcise one whose foreskin was drawn forward is by Torah law, and therefore he must be circumcised during the day despite the fact that the procedure is not performed at the proper time, and one Sage, Rabbi Elazar bar Shimon, holds that the circumcision of one whose foreskin was drawn forward is by rabbinic law.

The Gemara rejects this suggestion: And how can you understand the disagreement in that way? With regard to a child whose appropriate time for circumcision has already passed, is there anyone who says that the obligation to circumcise him is only by rabbinic law? Even after the eighth day, there is certainly a Torah obligation to circumcise him, and yet the tanna’im disagree about this case as well.

Rather, everyone agrees that the obligation to circumcise one whose foreskin was drawn forward is by rabbinic law, and that the obligation to circumcise a child whose appropriate time for circumcision has already passed is by Torah law. And here they disagree with regard to the following: One Sage holds that we expound the phrase “and on the day” in the verse “And on the eighth day the flesh of his foreskin shall be circumcised” (Leviticus 12:3). The superfluous word “and” indicates that even if the child was not circumcised on the eighth day, the procedure must still be performed during the day. And one Sage, Rabbi Elazar bar Shimon, holds that we do not expound the phrase “and on the day,” and therefore a circumcision must be performed during the day only when it takes place on the eighth day, but afterward it may be performed even at night.

As in the case where Rabbi Yoḥanan was sitting and he expounded: Notar, the flesh of an offering that is left over beyond its allotted time, requires burning. If it is burnt at its appropriate time, i.e., on the same day that it became notar, it may be burned only during the day. If it is burnt not at its appropriate time, it may be burned either during the day or at night.

And Rabbi Elazar raises an objection to the opinion of Rabbi Yoḥanan from the following baraita: I have derived only that a child who is circumcised on the eighth day may be circumcised only during the day. From where do I derive to include in this halakha a child who is circumcised on the ninth, tenth, eleventh, or twelfth day? From where is it derived that he, too, may be circumcised only during the day? Therefore, the verse states: “And on the day,” which teaches that the obligation to circumcise during the day extends beyond the eighth day itself.

And even the Sage who does not expound the letter vav, meaning “and,” as superfluous, expounds the letters vav and heh when they come together and understands them as alluding to cases not explicitly mentioned in the biblical text. Regarding notar the verse states: “And that which remains [vehanotar] of the flesh of the offering on the third day shall be burnt with fire” (Leviticus 7:17), where the letters vav and heh teach that the obligation to burn notar during the day extends beyond the third day itself. Rabbi Yoḥanan was silent, as he had no response.

After Rabbi Elazar left, Rabbi Yoḥanan, who was impressed with Rabbi Elazar’s exposition, said to Reish Lakish: I saw that Rabbi Elazar, son of Pedat, was sitting and expounding the Torah as Moses had received it directly from the mouth of the Almighty. Reish Lakish said to him: Was this exposition his own? It is a baraita. Rabbi Yoḥanan inquired: Where is this baraita taught? Reish Lakish replied: It is in Torat Kohanim, otherwise known as Sifra, a work of halakhic midrash on the book of Leviticus. Rabbi Yoḥanan went out and learned the entire Torat Kohanim in three days, and reached a full understanding of it in three months.

§ Rabbi Elazar said: If an uncircumcised priest sprinkled the purification waters containing the ashes of a red heifer in order to purify someone who had contracted ritual impurity imparted by a corpse, his sprinkling is valid, just as it is in the case of a priest who immersed himself that day but does not become completely purified until nightfall. As, although such an individual is prohibited from eating teruma, he is fit for all the rites connected to the red heifer.

The Gemara raises a difficulty: If one who immersed himself that day is fit for all the rites connected to the red heifer, that is because he is at least permitted to eat tithes, and so he is treated more leniently than one who is uncircumcised, for whom it is prohibited to partake of second tithe. The Gemara answers: Is that to say that we are speaking about eating? We spoke in reference to touching, and the proof was as follows: If one who immersed himself that day and who is forbidden to touch teruma, as he invalidates teruma by touch, is nevertheless permitted to participate in all the rites connected to the red heifer; then with regard to one who is uncircumcised, who is permitted to touch teruma according to all opinions, is it not right that he should be permitted to participate in the rites connected to the red heifer?

The Gemara comments: That opinion is also taught in a baraita: If an uncircumcised priest sprinkled the purification waters, his sprinkling is valid. And an incident occurred in which such an individual sprinkled the purification waters and the Sages validated his sprinkling.

The Gemara raises an objection from that which was taught in the Tosefta (Para 5:5): If a tumtum sanctified the purification waters by placing a small amount of ashes from the red heifer into springwater that had been placed into a container for that purpose, his sanctification is invalid because there is uncertainty as to whether he is uncircumcised, and an uncircumcised man is disqualified from sanctifying the purification waters. But if a hermaphrodite sanctified the purification waters, his sanctification is valid. Rabbi Yehuda disagrees and says: Even if a hermaphrodite sanctified the purification waters, his sanctification is invalid, because there is uncertainty as to whether a hermaphrodite is a woman, and a woman is disqualified from sanctifying the purification waters. In any event, the baraita teaches that one who is definitely uncircumcised, and even one about whom there is uncertainty as to whether he is uncircumcised, is disqualified from sanctifying the purification waters.

Rav Yosef said: This tanna of the baraita, who disqualifies one who is uncircumcised from sanctifying the purification waters, is a tanna from the school of Rabbi Akiva, who includes the uncircumcised in the same halakha as that which governs the ritually impure. As it is taught in a baraita: Rabbi Akiva says that the words “any man” in the verse “Any man from the seed of Aaron who is a leper or a zav shall not eat of the holy things until he be pure” (Leviticus 22:4), come to include one who is uncircumcised, and it is prohibited for him as well to partake of consecrated food. And so too, with regard to other matters as well, e.g., sanctifying the purification waters, one who is uncircumcised has the same status as one who is ritually impure.

Rava said: I was sitting at the time before Rav Yosef, and I had the following difficulty: If so, according to Rav Yosef’s opinion that the uncircumcised and the ritually impure have the same status, should one not be able to find a tanna who teaches the halakha of the uncircumcised and that of the ritually impure together, and we should say that this is the opinion of Rabbi Akiva? There should be some source that reflects this view.

The Gemara asks: And is there not such a source? But isn’t it taught in a baraita: One who is uncircumcised and one who is ritually impure are exempt from making an appearance in the Temple on each of the three pilgrim Festivals. The Gemara refutes this argument: This is no proof, as there it can be argued that one who is uncircumcised is exempt from appearing in the Temple because he is repulsive, and it is unbefitting that one who is uncircumcised appear in the Temple courtyard, but this does not mean that with regard to other matters as well he is treated like one who is ritually impure.

The Gemara comments: And the Rabbis and Rabbi Yehuda follow their usual line of reasoning with regard to a hermaphrodite. As it is taught in a baraita: All are fit to sanctify the purification waters except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor. Rabbi Yehuda deems a minor fit for the task, but deems a woman and a hermaphrodite unfit.

The Gemara explains: What is the reasoning of the Rabbis? As it is written: “And they shall take for the impure of the ashes of the burning of the sin-offering, and he shall place on it running water in a vessel” (Numbers 19:17). The juxtaposition of the placement of the water to the gathering of the ashes indicates that they are governed by the same halakha. Therefore, those who are unfit for gathering the ashes are likewise unfit for sanctification, whereas those who are fit for gathering the ashes are likewise fit for sanctification. Since a woman is fit to gather the ashes of the red heifer, she may also sanctify its waters.

And Rabbi Yehuda could have said to you: If so, then let the verse state: And he shall take. What is the significance of the shift to the plural form: “And they shall take”? It teaches that even those who are unfit there are fit here. As the halakhot of the two cases are not identical, Rabbi Yehuda deems a minor fit to perform the sanctification.

The Gemara raises a difficulty: If so, according to Rabbi Yehuda a woman should also be fit to sanctify the purification waters. The Gemara answers: Rabbi Yehuda reads the verse precisely. It says: “And he shall place on it,” and not: And she shall place on it. The Gemara asks: And how do the Rabbis respond to this claim? If the verse was written: And he shall take…and he shall place, I would say that one individual must take the ashes and the same one must also place the water on them. The Merciful One therefore writes: “And they shall take,” indicating that the ritual is valid even when performed by two different individuals.

And if the Merciful One had written: And they shall take…and they shall place, I would say that two people must take the ashes and two must place the water on them, but if these rites are performed by fewer than two people they are invalid. The Torah therefore states: “And they shall take…and he shall place,” to teach that even if two people take the ashes and one person places the water on them, the ritual is valid. Since the verse had to be formulated precisely in this manner in order to teach that halakha, the words “and he shall place” cannot be understood as coming to exclude a woman.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומה טבול יום שאסור בנגיעה דתרומה מותר בפרה ערל וכו'. איכא דקשיא ליה וליפריך מחוסר כיפורים יוכיח שמותר בנגיעה דתרומה ואסור בפרה כדתניא לקמן (יבמות דף ע"ד) וליכא למימר ההיא יוסף הבבלי היא ולא סבירא לן כוותי' חדא דהא לההיא ברייתא גופא אמרי' לקמן (שם) [ניתני] ערל אסור בתרומה ומותר בפרה ובמעשר ועוד הך ברייתא דמוקמינן בסמוך כר"ע על הספק לוקמה כיוסף הבבלי בודאי אלא ק"ו דידן אליבא דכולי עלמא הוא וקשיא מחוסר כיפורים יוכיח ואיכא למימר לאו ק"ו דוקא הוא אלא כדאיתמר לישנא קמא מידי דהוה אטבול יום דכיון דלא אשכחן איסור לערל אלא לתרומה ולא לפרה ומצינו כיוצא בו שפסול בתרומה ומותר בפרה אין דנין זה על זה להחמיר אלא למידין דין נגיעה מנגיעה ואין למדין ממחו"כ בהוכח ואיכא למימר אנן הכי קאמרי' ערל שמותר בנגיעה דתרומה ושאר קדשים אינו דין שמותר בפרה ואל יוכיח מחוסר כפורים שאסור בנגיעה דקדשים, זה תרצו בתוספות.

ולא והא קתני הערל והטמא פטורים מן הראיה. התם משום דמאיס כלומר ואפי' רבנן מודו ביה וזו אחת מן הסוגיות המתחלפות שבפרק ראשון של חגיגה (דף ד') העמידוה כר' עקיבא משום דמרבי ערל כטמא ולא איתמר התם הך לישנא דרבא כלל.

חוץ מחרש שוטה וקטן. פירש"י ז"ל משום דכתיב איש ולא קטן וליכא הכי בפ' טרף בקלפי (יומא דף מ"ו) אלא איש לרבות את הזר טהור לרבות את האשה והניח מי שיש בו דעת להניח פרט לחרש שוטה וקטן ור' יהודה דמרבי קטן ומפיק אינך משום דקטן אתי לכלל דעת וקרינן בי' והניח טפי מחרש שוטה.

הוה אמינא עד דשקיל חד ויהיב חד. פירשו בתוס' דלאו דוקא שקיל חד ולא תרי דמה טעם למעט כן אלא שקיל חד ויהיב ההוא גופא קאמרי' להכי כתי' ולקחו ונתן דהא ההוא חד שני דלקח אינו נותן ש"מ אחד נותן ואחד לוקח כשר ולשון הגמרא נוטה לפי' ר"ש.

אפילו למאן דלא דריש וא"ו וא"ו וה"א דריש. [פירש ר"ח ז"ל וא"ו דוביום וה"א דהשמיני. ותמיהא לי דאם כן היכי קאמר דכולהו דרש"י וא"ו וה"א (עפ"י הכתב יד)], כלומר שאפילו נמול שלא בזמנו אינו נמול אלא ביום, והלא ר"א בר"ש בפירוש אומר הנימולין שלא בזמנן נמולין בין ביום ובין ועוד מאי קאמרינן מר סבר דרשינן וביום ומר סבר לא דרשינן וביום כי הא דאדרבא בהא דרבי יוחנן ורבי אלעזר בר פדת אמרי דכולהו דרשו וביום השמיני ולא פליגי בהא כלל. אלא המחוור בכפירושו של רש"י ז"ל דפירש אפילו מאן דלא דריש וא"ו דהיינו רבי אלעזר בר' שמעון דלא דריש וביום, וא"ו וה"א דוהנותר ביום השלישי דריש, והיינו דאמרינן כי הא דר' אלעזר בן פדת דאמר דאיכא מאן דלא דריש וי"ו דביום.

אלא דכולי עלמא משוך דרבנן וקטן שעבר זמנו דאורייתא. מסתבר דהוא הדין דהוה מצי למימר איפכא דכולי עלמא משוך דאורייתא, אלא דלא בעי לאוקמינהו לכלהו דלא כרב הונא, וניחא ליה טפי לאוקמינהו לכלהו כרב הונא.

ולא והא קתני ערל והטמא פטורין מן הראיה התם משום דמאיסי. כלומר והתם אפילו רבנן מודו בה. וזו אחת מן הסוגיות שמתחלפות שבפרק קמא דחגיגה (ד, ב) העמידוה כר' עקיבא דמרבה ערל כטמא ולא דחו התם כי הא דרבא.

דכ"ע משוך מדרבנן וה"ה מצי למימ' משוך דאוריתא ופליגי בה כדפליגי בקטן שעב' זמנו שהוא דאורייתא אלא משום דס"ל דקושט' דמילתא דמשוך דרבנן נקטי הכא:

ומר סבר לא דרשי' וביום פי' לא דרשי' לרבות לאלו וא"ת ולמשוך דרבנן מא"ל דהא קרא לא מיירי ביה וי"ל דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון:

ואפי' למאן דלא דריש דוביום השמיני ליתא חדא דהא פליגי בה בהדיא ועוד דהא השתא גבי נות' קיימי' והנכון כדפרש"י ז"ל וו' וה' דוהנותר ביום השלישי דריש לרבות אפי' הנשר' לאחר זמנו ששריפ' ביום ומ"מ גלי לן ר' אליעזר דלגבי מילה פליגי תנאי אי דרשי וו' אי לאו והיינו מאי דא' לעיל כדאוקימנא פלוגתא דתנאי בהכי דהויא כי הא דיתיב ר' יוחנן וכו' ומשו' מאי דמשמע מר' אליעזר בן פדת נקטי לה וכדפי' רש"י זכרונו לברכה:

ומה טבול יום שאסור בנגיעה תרומ' מותר בפרה ערל שמותר בנגיעה דתרומה ואסור בפרה כדלקמן ויש לומר דהשתא לישנא קיטא נקטי' והכי מצי למימר ערל שמותר בנגיעה דתרומה וקדשים אינו דין שמותר בפרה ואלו מחוסר כפורים אסור הוא בנגיעה דקדשי' מיהת:

דשקל תרי ויהיב חד פי' הכי גמירי ליה להאי דינא ומשום הכי משמע להו למדרש הכין. התם משום דמאיס פירוש ולעולם ההיא אפי' מדרבנן אתיא וק"ל דבמ' חגיגה אוקימנא כר"ע דמתרבי ערל כטמא וי"ל שזה מן הסוגיו' המתחלפו' בתלמוד ומסתברא דכסוגיי' דהתם ק"ל דהויא בדוכתא ולרבנן ערל מותר בראייה:

גמרא אנן לנגיעה קאמרינן ומה טבול יום שאסור בנגיעה כו' וצ"ל דלא יליף ערל מטבול יום דא"כ אכתי איכא למפרך מה לטבול יום שכן מותר במעשר אלא דיליף פרה מנגיעה ומה נגיעה שאסורה בטבול יום מותרת בערל פרה שמותרת בטבול יום אינו דין שמותרת בערל וכיוצא בזה כתבו התוספות ברפ"ק דקדושין דף ד' אהא דבעי למילף ומה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה נקנית בכסף זו שנקנית בביאה אינו דין שנקנית בכסף וקאמר מה לאמה העבריה שכן יוצאה בכסף כו' וכתבו התוספות וא"ת נילף כסף מביאה ומה ביאה שאינה קונה באמה קונה באשה כסף שקינה באמה אינו דין שיקנה באשה כו' עכ"ל ע"ש:

תוס' בד"ה שמותר בנגיעה כו' וא"ת מחוסר כפרה יוכיח כו' וי"ל כו' ואיכא למיעבד ק"ו מתרוייהו מה כו' דתו ל"ל מחוסר כפרה יוכיח עכ"ל וקשה דאכתי איכא למימר למאן דפוסל קטן בפרה קטן יוכיח דמותר בנגיעת תרומה וקדשים ואסור בפרה וכן למאן דפוסל אשה בפרה אשה תוכיח דמותרת בנגיעת קדשים וצ"ל דלא שייך למימר יוכיח מאשה וקטן כיון דאין פסולים משום טומאה כהני דנקט דערל וטבול יום ומחוסר כפורים כולהו משום סרך טומאה איכא למיפסלם ושוב ראיתי בפ"ב דזבחים [דף י"ז ע"ב ד"ה אונן] שהקשו התוס' שם (ב) בעל מום יוכיח שמותר בנגיעת קדשים ואסור בפרה ע"ש:

גמ' לא לישתמיט תנא כו' ופרש"י אם איתא דר"ע לכל כו' מדלא אשכחן הכי הכא משום חומרא דפרה היא אבל לענין מגע תרומה ערל מותר עכ"ל יש להקשות למאי דמסיק הכא דערל אסור בפרה נימא נמי מק"ו דאסור בנגיעת תרומה וקדשים ומה טבול יום דמותר בפרה אסור בנגיעת תרומה וקדשים ערל דאסור בפרה אינו דין שאסור בנגיעת תרומה וקדשים ומיהו אנגיעת תרומה איכא למימר מחוסר כפרה יוכיח ועוד מדאיצטריך תושב ושכיר לאסור ערל באכילת תרומה שמעינן דמותר בנגיעה דאל"כ לישתוק מיניה ונילף נמי אכילת תרומה בק"ו אבל בנגיעת קדשים (ג) קשיא דשפיר איכא למילף מהאי ק"ו לאסור ואפשר לומר דלאוקימתא דרבא אה"נ דאסור ערל בנגיעת קדשים ודו"ק:

שם אי הכי אשה נמי כו' לישנא דאי הכי מגומגם ובסוגיא דפ' טרף בקלפי ליתא ויש ליישב בדוחק:

תוס' בד"ה דשקיל חד ויהיב חד פי' אותו שנותן האפר בתוך מי חטאת הוא עצמו יערב המים והאפר יחד עכ"ל דקדקו לפרש כן שלא כפרש"י דשקל חד אפרא ויהיב חד מים כמשמעות הכתוב ולקחו לטמא וגו' ונתן עליו מים גו' דבכמה דוכתין משמע שהיו נותנין האפר על המים וע"כ פירשו דשקל חד היינו נתינת האפר על המים ויהיב חד היינו שמערב אותם במים וע"ש בתוס' ומה שהכריח אותם לפרש דאותו דשקל הוא עצמו דיהיב היינו משום דכל הפרשה ממילא משמע כאילו הוה כתיב ולקח ונתן דאותו שלקח הוא שיתן:

בתוס' ד"ה מ"ס דרשינן וביום אע"ג דמדכתיב בן שמנה ימים דרשינן וביום כו' עכ"ל כ"ה בפ' ר"א דמילה ע"ש:

בד"ה שהזה כו' איצטריך לאשמועינן דהזאה כשרה אע"ג כו' עכ"ל אבל ליכא למימר דאיצטריך לאשמעינן דהזאה כשירה בערל מק"ו דט"י דלא נימא ק"ו איפכא ממחוסר כפורים דמותר בתרומה ואסור בפרה ערל דאסור בתרומה ק"ו דאסור בפרה דאימא מה למחוסר כפורים שאסור בנגיעת קדשים ועוד דט"י יוכיח שאסור בתרומה וכשר בפרה ודו"ק ועי' בזה עוד במ"ק:

ד"ה ונתן ולא ונתנה קרא יתירא קדריש ולא כו' עכ"ל ויותר נראה לפרש דמדשנינהו הכתוב הכא דכתיב ולקחו בלשון רבים וכתב ונתן בלשון יחיד ולא ונתנו דריש דכתיב ונתן למעוטי אשה קאתי וכן משמע מדקאמר בתר הכי לרבנן ואי ולקח ונתן כו' ואי כתיב ולקחו ונתנו וכ"ה בתוספות ביומא ע"ש:

ד"ה אין נימולין אלא ביום הקשה הר"ר אפרים וכו' דהוה מ"ע שהזמן גרמא. ר"ל מאחר שלרבנן לא מצינו שום מילה אפילו שלא בזמנה דנימולים בלילה אלא כאן נימולים דוקא ביום:

ד"ה הנך דפסולים התם וכו' עד ומכשיר טפי בקטן וכו' ר"ל ואע"ג דהנך דפסולים התם הן חרש שוטה וקטן כאן אינו מכשיר כ"א קטן לחודיה ומ"ט מכשיר טפי בקטן יותר מחרש ושוטה ותירץ ומכשיר טפי בקטן משום דאתי לכלל איש:

רש"י בד"ה אנן באכילה כו' בפרה אדומה מרבינן ליה כו' כצ"ל:

בד"ה מותר בהזאה דפרה ערל כו' הד"א:

בד"ה ר"ע כו' מדרבי ליה גבי טמאים כו' כצ"ל:

בד"ה הנך דפסולים באסיפת אפרה פסולים כו' וסוגיא דפרשתא כו' כצ"ל. ונ"ב זה לשון הגמרא אמר עולא כל הפרשה כולה משמע מוציא מיד משמע ומשמע ממילא וזה לשון רש"י משמע מוציא מיד משמע ומשמע ממילא כשתדקדק בה אינך יכול להשוות שיטת הפרשה בשוה שיהיו כל מקראותיה שוין זה עם זה אלא יש בהן שמשמע מקרא זה מוציא מכלל משמע מקרא שלפניו מה שפסל זה הכשיר זה או מה שהכשיר זה פסל זה ויש בה מקראות משמעות שמתקיימין ממילא משמעותו שהמשמע עומד במקומו ואינו מוציא מכלל חבירו ולפי סידורן יש לך להבין מהו המוציא מכלל חבירו ומי משמע ממילא ועכשיו דורש והולך את כולה ותו דרשינן בגמ' ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח וגו' איש להכשיר את הזר טהור להכשיר את האשה והניח להוציא את הקטן כו' ופרש"י איש להכשיר את הזר משום דלעיל מיניה איירי בכהן כתוב הכא איש להכשיר את הזר דאי כתוב ואסף את אפר הפרה ה"א אכהן קאי דלעיל מיניה איירי בכהן כתיב הכא איש להוציא ותו גרסינן ולקח אזוב וטבל במים איש טהור לרבנן איש ולא אשה טהור להכשיר את הקטן ולרבי יהודה איש ולא קטן טהור להכשיר את האשה ופרש"י ולקח אזוב כו' דכתיב בהזאת מימיה והיא עבודה שאחר הקידוש וא"כ לרבנן דאמרי הקידוש נעשה באותן של אסיפה ובאסיפה כתיב איש טהור דהיינו זר ואשה כדפרשתי לעיל על כרחך איש טהור הכא לאו לאכשורי זר ואשה ולמפסל קטן וליהוי משמע ממילא דא"כ לשתוק קרא מיניה ולכתוב ולקח אזוב וטבל במים והזה ואנא ידענא דאההוא דלעיל מיניה קאי וכי כתבי' למדרש איש ולא אשה ע"כ משמע זה מוציא מיד משמע טהור להכשיר קטן דפסלי בקידוש ולרבי יהודה דאמר אשה פסולה בקידוש וקטן כשר אתא האי למימרא איפכא איש ולא קטן טהור להכשיר אשה דעל כרחך ל"ל דמשמע ממילא דא"כ לשתוק מיניה ע"כ לשון רש"י לשם ולא דקדק כאן יפה:

בד"ה דשקיל חד. עפרא הס"ד:

גמרא ואזדו לטעמייהו דתנן הכל כשרים כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה הנך דפסולים. מוציא מיד משמע וכולה סוגיא כו'. כצ"ל:

תד"ה חוץ. וא"א לומר כן דבפ' טרף כו'. אבל בספרי אליבא דרי"ש מבואר כפי' רש"י ע"ש ומש"כ רש"י והתם כו' ר"ל באסיפה והמציין טעה:

תנייה בתלתא יומי וסברה כי'. נ"ב קמ״ל נמי כההיא דר"כ בפ׳ במה אשה (ס"ג א׳) דלגמר אינש יהדר לסבר:

תוס׳ תד"ה שמותר. ליכא "למימר" מחוסר כצ"ל (וכ"ה בדפוס ווינציא):

מר סבר דרשינן וביום. וי''ו יתירא דמצי למכתב ביום השמיני ימול וכתיב (ויקרא יב) וביום לאיתויי מילה שלא בזמנה ואע''ג דמשוך מהכא לא מיתרבי דהא מדרבנן הוא ובתר הכי תקון כיון דקטן שעברה זמנו מתרבי ואע''ג דשלא בזמנו הוא האי נמי תקנוה רבנן כעין דאורייתא: ומר סבר לא דרשינן וביום. ולא גמרינן מיניה קטן שעברה זמנו ונימול אפי' בלילה וכ''ש משוך דמדרבנן הוא: כי הא דתניא. בתיובתא דאותביה ר' אלעזר לרבי יוחנן דקטן שעברה זמנו מוביום השמיני איתרבי דאינו נימול אלא ביום: נותר בזמנו. ביום שנעשה נותר אין נשרף אלא ביום דכתיב (ויקרא ז) ביום השלישי: שלא בזמנו. ששהה שריפתו: לתשעה לעשרה לי''א לי''ב. כדקתני בפ' ר' אליעזר במסכת שבת (דף קלז.) נולד בין השמשות נימול לתשעה בין השמשות של ע''ש נימול לעשרה חל יו''ט לאחר השבת נימול לי''א שני יו''ט של ר''ה נימול לי''ב: ואפילו למאן דלא דריש וי''ו. כגון ר' אלעזר ברבי שמעון דאמר לעיל שלא בזמנו נימול אפילו בלילה: וי''ו וה''א. כגון והנותר איכא ו''ה יתירא: ראיתי לבן פדת. ראיתי את בן פדת שיושב ודורש את מקראות הללו כמשה מפי הגבורה בלשון תנאים רבי אלעזר בן פדת לאו תנא היה ואמורא היה תלמידו של רבי יוחנן והוא רבי אלעזר סתם דמיירי בכל הש''ס בגמ' ורבי אלעזר סתמא דמשנה וברייתא הוא רבי אלעזר בן שמוע: תנייה. לתורת כהנים: טבול יום אסור בתרומה. לקמן בהאי פירקא (דף עד:) קראי דרשינן: ומותר להזאה. להזות על טמא מת כדאמר לקמן בשמעתין לימד על טבול יום שכשר בפרה: אנן באכילה קאמרינן. בתמיה וכי אנן לאכילה דפרה אדומה קמרבינן ליה דתיפרוך תאמר בערל שאסור באכילת מעשר לפיכך אסור בפרה: לנגיעה. בעלמא קשרינן ליה ובנגיעה ליכא לאקשויי תאמר בערל שאסור בנגיעת מעשר דהא אפילו בנגיעת קדשים מותר והכי דרשינן ומה טבול יום שאסור בנגיעה דתרומה כדגמרי' לקמן (דף עה.) מבמים יובא וטמא עד הערב והכא נגיעה היא דבכלי משתעי קרא וקאמר דבעי הערב שמש: מותר בהזאה. דפרה: ערל שמותר כו': שקידש. שעירב אפר במים: אנדרוגינוס. מהול שקידש קידושו כשר שאפי' אשה כשרה לקדש לרבנן ולקמן ילפינן טעמייהו: רבי עקיבא. בריש פירקין (דף ע.): איש איש מזרע אהרן וגו'. מדרבי לערל גבי טמאים שמע מינה דכי הדדי נינהו ואפילו לנגיעה דתרומה אסור: לא לישתמיט. אם איתא דר' עקיבא לכל מילי ערל כטמא משוי ליה לא לישתמיט תנא בעלמא דליתני לענין מגע טומאות הערל והטמא כי הדדי ונימא ר''ע היא מדלא אשכחן הכי הכא משום חומרא דפרה היא אבל לענין מגע תרומה ערל מותר: דמאיס. ליראות בעזרה: ואזדו לטעמייהו. ר' יהודה ורבנן דאיפליגו לעיל באנדרוגינוס: הכל כשרים. כל הטהורים כשרין לקדש מי חטאת אפי' אשה אבל ערל וטמא לא רבי: ולקחו לטמא. בתר אסיפת אפרה כתיב הך עבודה דקידוש ואין עבודה מפסקת בינתים: הנך דפסולים באסיפה פסולים לקידוש. והתם (יומא דף מג.) דרשינן ואסף איש ולא קטן טהור להכשיר את האשה וליכא למדרש איפכא איש ולא אשה טהור ואפי' קטן דאמר בפרק טרף בקלפי (שם דף מב:) כל הפרשה כולה משמע מוציא מיד משמע וע''כ סוגיא דשמעתתא הכי איתא התם: אם כן. דההוא אסיפה נקט לגבי מקדש לכתוב ולקח לטמא כי היכי דכתב באסיפה ואסף לשון יחיד: אפילו הנך דפסולין התם. כגון קטן: דשקל חד. אפרה ויהיב חד מים:
אין נימול אלא ביום. הקשה הר''ר אפרים דאמאי איצטריך פ''ק דקידושין (דף כט. ושם) אותו ולא אותה דאשה לא מחייבא למול את בנה תיפוק לי דהוי מצות עשה שהזמן גרמא ביום ולא בלילה דמהאי טעמא פטרינן אשה מציצית וי''ל דלר' אלעזר ברבי שמעון איצטריך והא דנימול לשמונה לא חשיב זמן גרמא כיון דמשמונה ואילך כל שעתא זמנו הוא: מר סבר דרשינן וביום. אע''ג דמדכתיב ח' ימים דרשינן (שבת דף קלב.) ולא לילות וביום דרשינן (שם) אפילו בשבת מ''מ שפיר דריש מוי''ו דוביום לרבויי כל הני דאין נימולים אלא ביום: שלא בזמנו נשרף בין ביום בין בלילה. וא''ת הא דרשי' ליתן בקר שני על שריפתו וכיון דשלא בזמנו הוא למה צריך להמתין עד הבקר ישרפנו במוצאי יו''ט דכבר נעשה נותר מקודם ויש לומר דכיון דלא אפשר לשורפו ביו''ט קבע זמנו בבקר שני: שהזה כו'. איצטריך לאשמועינן דהזאה כשרה אע''ג דאסור בתרומה וקדשים כי טמא: שמותר בנגיעה דתרומה אינו דין שמותר בפרה. וא''ת מחוסר כפרה יוכיח שמותר בתרומה ואסור בפרה וי''ל דמה למחוסר כפרה שכן אסור בנגיעת קדשים ואיכא למיעבד ק''ו מתרוייהו מה טבול יום שאסור בנגיעת תרומה וקדשים מותר בפרה ערל שמותר בנגיעת תרומה וקדשים כו' דתו ליכא מחוסר כפרה יוכיח: התם משום דמאיס. ואפי' רבנן מודו התם דפטור ואם תאמר בפ''ק דחגיגה (דף ד. ושם) למה לן זכורך למעוטי טומטום ואנדרוגינוס כשביציו מבחוץ תיפוק לי דערל הוא דפטור וי''ל דטומטום כיון דלא אפשר למול לא מאיס ולא מיפטר מטעם ערל א''נ ה''פ התם משום דמאיס וחשיב התם לר' עקיבא ערל כי טמא אבל לרבנן לא ולרבנן איצטריך זכורך למעוטי טומטום: חוץ מחש''ו. פי' הקונט' דדרשינן ואסף איש ולא קטן ואי אפשר לומר כן דבפרק טרף בקלפי (יומא דף מג. ושם) דריש בהדיא איש להכשיר זר טהור להכשיר האשה והניח מי שיש בו דעת להניח פרט לחש''ו: הנך דפסולים התם כשרים הכא. ומכשיר טפי בקטן משום דאתי לכלל איש: דשקיל חד ויהיב חד. פי' אותו שנותן האפר בתוך מי חטאת הוא עצמו יערב המים והאפר יחד: ונתן ולא ונתנה. קרא יתירא קדריש ולא דריש מדכתב ונתן ולא ונתנה שהרי כל התורה בלשון זכר נאמרה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד