דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עא - ב

ומשנינן: אותם שבעת ימים שממתינים לחולה מעת שהבריא - בעינן שיהיו שבעה ימים  מעת לעת [מאותה שעה שהבריא ועד אותה שעה ביום השמיני], ומיירי כגון שנשלמו שבעת הימים השלמים בערב פסח לאחר עשיית קרבן הפסח. [1]

ומקשינן עלה: והתני לודאה [שם חכם, [2]] ברייתא:

יום הבראתו של תינוק ממחלתו הוא כיום הולדו של תינוק, וצריך להמתין שמונה ימים עד שימולנו.

מאי לאו, מה יום הולדו לא בעינן למנות אותו מעת לעת, אלא כבר מבוקרו של יום השמיני מלין אותו - אף יום הבראתו, לא בעינן מעת לעת?!

ומשנינן: לא! עדיף יום הבראתו מיום הולדו.

דאילו יום הולדו, לא בעינן מעת לעת כדי למנותו.

ואילו יום הבראתו בעינן מעת לעת. [3]

רב פפא אמר, לפרש את מה שאמרו בברייתא שמשכחת לה זכרים ערלים שאינם בשעת עשיה וישנם בשעת אכילה:

לעולם לא בעינן שבעת ימים מעת לעת מיום הבראתו.

והכא במאי עסקינן: כגון דכאיב ליה עיניה לינוקא. [4] [כאבה עינו של תינוק] ואינו ראוי למילה, ואיתפח ביני ביני [הבריא בערב פסח בין עשיה לאכילה], שאין נותנין שבעה ימים אלא למי שחלצתו חמה. [5]

רבא אמר לפרש הברייתא: כגון שהיו אביו ואמו בשעת עשיית הפסח חבושין בבית האסורין, שאז אין מילת הבן מעכבת אותם בשעת עשיה, שהרי אנוסים הם ואין יכולים למול, ונשתחררו בין עשיה לאכילה. [6]

רב כהנא בריה דרב נחמיה אמר לפרש הברייתא: כגון שהיה טומטום, שנקרע העור המכסה את מקום זכרותו, ונמצא שהוא זכר, ואירע הדבר ביני ביני בין עשיה לאכילה.

כי בשעת עשיה לא היה חייב לקורעו ולמולו, ולא עיכב עליו באותה שעה [תוספות לעיל ע א].

רב שרביא אמר לפרש הברייתא: כגון שהוציא התינוק ראשו חוץ לפרוזדור מבטן אמו שבעת ימים קודם ערב הפסח, ומאותה שעה כילוד הוא. [7] ומונין לו שמונת ימים למילתו. אלא שאינו ראוי למול, ולא עיכבה מילתו בעשייה, הואיל ולא היה ראוי למילה, ולאחר שעשה אביו את הפסח יצא כל גופו, ונעשה אז ראוי למילה.

ותמהינן עלה: ומי חיי, וכי יכול תינוק לחיות באופן שכזה שמונה ימים!?

והתניא: למה הולד דומה במעי אמו? פיו סתום, וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה [דרך הטבור, המחובר לאמו].

כיון שיצא התינוק לאויר העולם - נפתח פיו הסתום, ונסתם טבורו הפתוח.

שאלמלא כן, אין יכול התינוק שנולד לחיות אפילו שעה אחת. [8]

וקא סלקא דעתין, מאחר שיצא ראשו לאויר העולם, אף שהטבור עדיין מחובר לאמו, הרי הוא נסתם, ושוב אינו אוכל ממה שאמו אוכלת. ואם כן, האיך יחיה תינוק זה שאינו יכול לינוק מאמו עד יום השמיני?!

ומשנינן: הכא במאי עסקינן: כגון דזנתיה אישתא [החולי עצמו "זן" אותו, שבהיות לו חום אין הוא זקוק למאכל].

והיינו, שאחזתו חמה בבטן אמו, והיא "זנה" אותו, וכשיצא לאויר העולם חלצתו חמה, וראוי הוא למילה.

והוינן בה: אישתא דמאן? חום החולי שזן אותו, של מי הוא החום, של אמו או שלו?

אילימא אישתא דידיה [אם תאמר שהיה התינוק עצמו חולה], אי הכי, כשיצא מבטן אמו והבריא, הרי כל שבעה בעי להמתין עד שיהא ראוי למילה.

וכיון שלא צריכים להמתין שבעה ימים מעת לעת, לא יתכן שישלמו שבעת ימים בין עשיה לאכילה?!

אלא, מדובר בכגון דזנתיה אישתא דאימיה, חום החולי של אמו הוא זה ש"זן" אותו בבטן אמו.

ואיבעית אימא: הני מילי שבנסתם הטבור הוא אינו חי יותר, זה היכא דלא מערי [כאשר שוב אין הטבור מעורה לאמו].

אבל היכא דמערי - מחייא חיי! כשהטבור עדיין מעורה הרי הוא חי, שאינו נסתם אלא לאחר שנותק מטבורה של אמו. [9] וכל עוד הטבור מעורה לאמו הרי הוא אוכל ממה שאמו אוכלת, וחי. [10]

אמר רבי יוחנן משום רבי בנאה:

ערל ישראל שנטמא במת, הרי זה מקבל הזאה של מי חטאת של אפר פרה אדומה כדי ליטהר מטומאתו.

ולכשימול, אינו צריך לחזור ולהזות, ומותר באכילת קדשים ותרומה, ואין אומרים: הזאת ערלות לא שמה הזאה. [11]

שכן מצינו באבותינו הנולדים במדבר - כשעשו את הפסח בגלגל מיד אחר עלותם מן הירדן - שקבלו הזאה מטומאת מת, שהיו טמאים מאבותיהם שמתו במדבר, [12] כשהן עדיין ערלים.

ומנין שקבלו הזאה כשהם ערלים?

שהרי במדבר לא מלו, כמבואר לקמן, ואחר שמלו, לא היה סיפק בידם להזות הזאת שלישי ושביעי קודם זמן עשיית הפסח, שהוא בארבעה עשר לחודש -

שהרי נאמר בספר יהושע: והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון.

ובאותו יום שעלו, בעשרה בניסן, ודאי לא מהילי משום חולשא דאורחא [לא מלו את עצמם, משום חולשת הדרך], והזמן המוקדם ביותר למילתם הוא בי"א של ניסן.

ואם כן הזאה, אימת עביד להו [מתי היזו עליהם מאפר פרה]?

לאו, הלא כשהן ערלים!

כי אם היזו עליהם הזאת שלישי בי"א לחודש, אחר מילתם, נמצאת הזאת שביעי שלהם בט"ו בניסן, ארבעה ימים לאחר הזאתם הראשונה, והם הרי צריכים היו להיטהר עד י"ד בניסן שהוא זמן עשיית קרבן פסח!

ומוכח שהזאת ערל, שמה הזאה.

ומקשינן עלה: ודילמא לא עבוד פסח כלל [שמא לא עשו פסח באותה שנה כלל]?

ואף שמפורש בכתוב שעשו פסח בגלגל, שמא לא עשאוהו אלא אותם שיצאו ממצרים, שהם כבר היו נמולים [ריטב"א]?!

ומשנינן: לא סלקא דעתך לומר כך.

דהא כתיב: ויחנו "בני ישראל" בגלגל, ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחודש בערב בערבות יריחו.

ומשמע שרוב בני ישראל עשו אותו, אף שרובם לא יצאו ממצרים, אלא נולדו במדבר. [13]

מתקיף לה מר זוטרא: ודלמא פסח הבא בטומאה היה, כי הואיל ורוב ציבור טמאים היו, יכולים הם לעשותו בטומאה, ולא תשמע מכאן שערל מקבל הזאה! [14]

אמר ליה רב אשי: הרי תניא בהדיא על אותו הדור: מלו, וטבלו, ועשו פסחיהן בטהרה.

ועתה מבארת הגמרא את ענין מצות מילה:

אמר רבה בר יצחק אמר רב: לא ניתנה מצות "פריעת מילה" [15] לאברהם אבינו, כשנצטוה על המילה. ולא נתחדשה מצות הפריעה אלא בזמן יהושע. [16]

שנאמר: בעת ההיא - אחר שעלו ישראל מן הירדן - אמר ה' אל יהושע: עשה לך חרבות צורים, ושוב מול את בני ישראל שנית.

ואותה מילה - פריעת מילה היתה, כי הם לא פרעו את מילתם, כשמלו קוודם לכן. [17]

ומקשינן עלה: מנין שעל פריעת מילה הכתוב מדבר?

ודילמא על המילה עצמה נצטוה יהושע, שימול את הנך - את ילידי המדבר - דלא מהול כלל?!

דהא כתיב באותה פרשה שילידי המדבר עדיין לא מלו כלל: "כי מולים היו כל העם היוצאים [ממצרים]. וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו" [והטעם שלא מלו מתבאר בגמרא בהמשך]! [18]

ומשנינן: אם כן, אם תאמר שהכתוב מדבר רק על ילידי המדבר שעדיין לא מלו, מאי "ושוב ומול את בני ישראל"? אלא לאו, בהכרח, שאף על העם היוצאים נצטוה יהושע, לשוב ולעשות להם פריעה.

ושואלת הגמרא: ומאחר שאתה דורש לשון הכתוב "ושוב" - מאי תדרוש במה שאמר הכתוב בהמשך "ומול את בני ישראל שנית"?

ומפרשינן: לאקושי סוף מילה, הסרת כל חתיכות העור שנשארות אחר חיתוך הערלה - לתחילת מילה, לחיתוך עור הערלה:

מה תחילת מילה, חיתוכה של הערלה, מעכבת - אף סוף מילה, כל שלא הסיר את כל העור, הרי הציצין של העור שנשתיירו ולא הוסרו מעכבין בו.

[רבינו תם בתוספות כתב המדובר בפריעת הציצין של הקרום הרך [19]], וכדמפרש ואזיל. [20] ומפרשת הגמרא מה הן הציצין המעכבין את המילה:

דתנן: אלו הן ציצין המעכבין את המילה: אם נשתייר בשר [עור] החופה את רוב העטרה. ואין אוכל בתרומה עד שיסירנה. [21]

אמר רבינא, ואיתימא רב ירמיה בר אבא אמר רב, לפרש את המשנה:

בשר [עור] החופה את רוב גובהה של עטרה, ואף שאינו חופה את רוב היקיפה. [22]

מפרשת הגמרא: ובמדבר מאי טעמא לא מהול [למה לא מלו בני ישראל במדבר] כמבואר בכתוב ביהושע שהביאה הגמרא? איבעית אימא: משום חולשא דאורחא [חולשת הדרך]. [23]

הערות

[1] כתב בקרן אורה: אף על גב דבשעת אכילה, שהיא בליל יום טוב אינו יכול למולו, שהרי מילה שלא בזמנה אינה דוחה יום טוב, מכל מקום כיון שהיה יכול למולו קודם יום טוב, הרי זה מעכב.

[2] והיעב"ץ כתב: שמא היה מלוד.

[3] ומה שאמר: יום הבראתו כיום הולדו, בא להשמיענו שצריך להמתין עד יום השמיני.

[4] כתב הרשב"א להוכיח מכאן שאפילו משום כאב בעלמא של תינוק דוחים את המילה, כי לשון הגמרא משמע שאין זה אלא כאב בעלמא ולא כאב שיבוא בו לידי סכנה אם ימולו אותו.

[5] כתב הריטב"א: הכא בכאיבא כל דהו עסקינן, דאילו בכאב גדול הא חמיר מחלצתו חמה; וכן פסק הרמ"א ביורה דעה רסב ב.

[6] כתב רש"י: חבושין בשעת עשיה, ומצות מילה מוטלת עליהם ולא על אחרים, והם אינן יכולין לעשות את פסחן, ושחט שלוחן עליהם, ואשמועינן קרא שאם יצאו בשעת אכילה מילת בנו מעכבתו. וכתב המהרש"א ללמוד מדברי רש"י, כי אף שאשה אינה מחויבת למול את בנה, מכל מקום הואיל ומחויבת היא במצות פסח, הרי מילת בנה מעכבתה מלעשות קרבן פסח; וראה שם שהוכיח כן, וראה מה שביאר דבריו בישרש יעקב; וראה מה שכתב בהגהות יעב"ץ. ב. כתב המאירי: ולמדת, שכל כיוצא בזה, אין אומרים ימול גם כן על ידי שליח, אלא כל שאין יכול לעשות - אין מעכבתו, וראה בזה בערוך לנר ובישרש יעקב. ג. בערוך לנר תמה, למה לא אמרו שהיה התינוק בבית האסורים, ולא היה אפשר למולו?!

[7] דקיימא לן במסכת נדה: יצא ראשו הרי הוא כילוד, רש"י.

[8] בטעם הדבר שאינו יכול לחיות, כתב רש"י: משום דלא יניק, וכן כתב המאירי: שהרי אין חיותו עוד אלא ביניקה, ואין אפשר לו לינק. והמהר"ם תמה על רש"י, שהרי עינינו רואות שהתינוק חי כמה שעות אחר שנולד בלא אוכל, ואם כן האיך אמרו: אין יכול לחיות אפילו שעה אחת?! ולפיכך פירש: אם לא שנפתח פיו לנשום אויר, אינו חי, ואם לא ייסתם טבורו, ייכנס אויר בתוך מעיו וימות, ולדעתו, טעות סופר היא ברש"י, וראה מה שכתב הערוך לנר.

[9] כך משמע לפרש לפי שיטת התוספות; ולפי מה שכתב המהר"ם שבסתימת הטבור תלוי חיותו של תינוק, שאם לא כן נכנס אויר לתוך מעיו, נמצא שאין צורך בסתימת הטבור אלא לאחר שנותק מאמו; ומיהו התירוץ הראשון סובר, שהטבור נסתם מיד בלידה, אף שעדיין יכול לחיות.

[10] גירסת רש"י היא: הני מילי היכא דלא מעוי, אבל מעוי מחייא חיי, ופירש: מעוי, צועק ; וביאר המהרש"ל בחכמת שלמה, נראה לי הטעם לפי שהבכיה של התינוק מחמם אותו כאשר מן הטבע, וזן אותו.

[11] תמהו התוספות: מה ראיה צריך לכך? וכי למה לא יקבל הזאה, והרי אפילו לרבי עקיבא שמרבה ערל כי טמא, הרי טמא מקבל הזאה, כדאמר בפרק דם חטאת: "שהרי נדה מזין עליה, והיא טהורה מטומאת מת"?! וראה מה שכתבו בזה התוספות ישנים, הקרן אורה והישרש יעקב.

[12] כן פירש רש"י; וכתב הריטב"א: והקשו עליו, שבמתי מדבר לא נתעסקו בהם, כי הם עצמם היו נכנסים לקברותיהם מחיים כשהכרוז יוצא, וכדאיתא בפתיחתא דאיכה רבתי לג [הובא ברש"י תענית ל ב, וברשב"ם בבא בתרא קכא] ; ויש לומר, דאפילו הכי לא סגיא שלא האהילו עליהם כשהלכו לעסוק בהספדם. ויש מפרשים, כי אבותינו היו טמאי מתים ממלחמת מדין ושאר מלכים שבעבר הירדן, דאומות העולם מטמאים הם במגע ובמשא.

[13] ריטב"א. אבל הרשב"א כתב באופן אחר, ראה שם.

[14] כתב הריטב"א: קושיא זו היא המשך לתירוץ הגמרא הקודם. "ולהכי הדר פרכינן, ודילמא פסח הבא בטומאה היה, דהא רוב ישראל היו טמאים, שלא היה להם פנאי ליטהר ולהזות"; וראה מה שכתב הרשב"א.

[15] לשון המאירי: המילה - היא, חתיכת עור הערלה שלמעלה מן העטרה, ושמכסה את העטרה, וחותכין אותו עד שתתגלה העטרה. הפריעה - היא, שאחר חיתוך העור פורע קרום הרך שתחתיו, ומחזירו אילך ואילך, עד שתתגלה בשר העטרה כולה. וכתב בית הלוי, שהמילה היא הסרת הערלה, שהיא מום וחסרון בגופו של יהודי. ואילו הפריעה היא ההכנסה בברית. בית הלוי פרשת לך לך.

[16] נתקשו הראשונים בדברי הגמרא: כי מתחילת לשון הגמרא משמע, שאברהם אבינו הוא שלא נצטוה על הפריעה, אבל משה ציוה עליה. ואילו ממה שמביאה הגמרא מיהושע משמע שיהושע הוא שציוה עליה, ואף משה לא ציוה עליה. ועוד, אם יהושע הוא שציוה עליה הרי אין נביא רשאי לחדש דבר לדורות, ולמה עושים אנו פריעה?! וכמה שיטות יש בזה בראשונים: האחת: אכן משה לא ציוה עליה אלא יהושע, ולא נזכר "אברהם" אלא משום שהוא היה עיקר במצוה זו, ואין כאן חידוש של מצוה, הואיל ואינו אלא "הכשר מצוה" [פירוש אחד בריטב"א]. השניה: אברהם לא נצטוה עליה כלל, ואילו משה נצטוה שיעשו כן לכשיכנסו לארץ, [פירוש שני בריטב"א, וכתב עליו שהוא הנכון; וכן פירש הרמב"ן בפירוש אחד, וכן פירש הרשב"א]. השלישית: משה רבינו ציוה על הפריעה בסוף ארבעים שנה שהיו במדבר בערבות מואב [פירוש אחד ברמב"ן]. וראה עוד מה שכתבו התוספות בד"ה לא ובד"ה מאי, ובמאירי. וכתבו כל הראשונים, כי אף שאברהם לא נצטוה על הפריעה, מכל מקום היה מקיימה, ראה שם.

[17] כתב בעיון יעקב, כי אף על גב שפריעת מילה היא בצפורן, מכל מקום הוצרך יהושע ל"חרבות צורים", הואיל ובגדולים צריך כלי לפריעה, כפי ששמע ממוהלים מומחים.

[18] הקשו התוספות: אם לא מלו, כיצד אכלו בשר קדשים, ואפילו סתם בשר לא היו יכולים לאכול, שהרי לא הותר להם בשר תאוה, ואילו בקדשים אסורים הם משום ערל?! ותירצו, שאכן בשר קדשים לא אכלו אלא אותם שיצאו ממצרים, והילודים במדבר, כיון שאין יכולים לאכול בשר קדשים מחמת ערלותם, היו רשאים לאכול בשר תאוה, ודימו את זה לצבי ואיל, שהיו מותרים לאכול, כיון דלא אפשר בהקרבה.

[19] הטעם שפירש רבינו תם כן, ולא על ציצין של גוף המילה, הוא משום שציצין אלו נלמדים לקמן עב א ממקרא אחר. ומיהו לשון רש"י שכתב: סוף מילה, ציצין שנשתיירו שלא חתך כל הערלה, לא משמע כפירוש רבינו תם.

[20] רש"י הביא גירסא אחרת: אם כן - שלא נצטוה יהושע למול אלא אותם שלא נימולו - מאי "שוב" ומאי "שנית", כלומר: משתי תיבות אלו גם יחד אנו לומדים שנצטוה גם על הפריעה לאלה שכבר נימול. ומקשה הגמרא: מנין לך שהם באים ללמד על הפריעה? אימא: לאקושי סוף מילה לתחילת מילה וכו' ולא על הפריעה ; ולפי גירסא זו אין הגמרא מיישבת קושיא זו.

[21] אותה משנה לא נשנית על הפריעה אלא על המילה, אלא שדין אחד יש לעור הערלה ולעור הפריעה, לפי רבינו תם.

[22] העטרה היא ראש הגיד, שיש בו בשר מעובה, המתרומם ומוגבה מעל הגיד עצמו. עור הערלה מחפה את העטרה, ובהסרת הערלה, בעת המילה, מתגלית העטרה כשהיא מוגבהת מעל הגיד. אך קורה לעתים שלא מסירים את כל הערלה, ואז יתכנו שתי אפשרויות שבהן תיפסל המילה, והוא ישאר ערל: האחת, שנשאר עור ערלה על הגיד מסביב לעטרה, כך שמעט מגובה הבשר של העטרה, בכל היקף העטרה, אינו נראה מסביב לעטרה. אך עדיין נשאר רוב גובהה של בשר העטרה כשהוא מגולה בכל היקף העטרה. והשנית, כאשר במקום אחד שמסביב לעטרה נשאר עור ערלה המסתיר את רוב גובה בשר העטרה מעל הגיד. אך העור הזה אינו מקיף את כל העטרה, אלא רוב העטרה נשאר גלוי כולו, ובמקום שהוא גלוי הוא לא מוסתר בכלל. ובשני המקרים פסולה המילה. נתבאר לפי דברי הש"ך יו"ד סימן רסד.

[23] כתב הריטב"א: פירוש, שהדרך סכנה להמול, וכיון דעל פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, לא היו יכולים למול על מנת להתעכב עד שיתרפא.

מעת לעת, כלומר, שתהיינה שבע יממות שלימות, ואם הבריא ממחלתו רק בשעה מסויימת אחר הצהרים ביום מסויים, צריך להמתין עד אותה שעה לאחר שבע יממות כדי למול אותו.

אולם והתני לודאה [והרי שנה החכם מלוד]: יום הבראתו כיום הולדו. מאי לאו [האם לא] התכוון לומר: מה יום הולדו לא בעינן [אין אנו צריכים] מעת לעת, שיהיו שמונה ימים שלמים משעה לשעה מרגע לידתו, אף יום הבראתו לא בעינן [אין אנו צריכים] למנות שבעה ימים מעת לעת?

ודוחים: לא, עדיף יום הבראתו מיום הולדו. שאילו לענין יום הולדו לא בעינן [צריכים אנו] למנות את הימים מעת לעת, וכשמגיע יום השמיני, לפי חשבון הימים, אפשר למולו, ואילו יום הבראתו כן בעינן [צריכים אנו] שיהיה מעת לעת.

רב פפא אמר: כגון דכאיב ליה עיניה לינוקא [שכאבה לו עינו לתינוק] ביום השמיני ללידתו שהיה בערב פסח ואיתפח ביני וביני [והבריא בינתיים] בין עשיית הקרבן לזמן אכילתו. שבמחלה קלה, כגון כאב עיניים, אף שאין מלים אותו באותה שעה, מכל מקום אין צורך להמתין לו שבעה ימים שלמים ומלים אותו מיד כשמבריא.

רבא אמר: כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורין בשעת עשיית הפסח ושחטו פסחם באמצעות שליח, ולא היה מי שימול אותו, ונשתחררו מכלאם כשהגיע זמן אכילת הפסח.

רב כהנא בריה [בנו] של רב נחמיה אמר: כגון טומטום שנקרע. שהיה הילד מתחילתו טומטום, שהיה אברו מכוסה קרום בשעת לידתו ולא היתה לו זכרות, ואי אפשר היה למולו, ואחר כך נקרע הכיסוי, ונמצא זכר ביני וביני [בינתיים] בין זמן עשיית הפסח לזמן אכילתו, ואז חלה עליו חובת המילה.

רב שרביא אמר: כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור הרחם לפני שבעה ימים ולא יצא כל גופו החוצה אף בזה כבר נחשב הוא לילוד, ונגמרה לידתו, שיצא כל גופו, ביום השמיני, בדיוק בזמן שבין עשיית הפסח ואכילתו ואז ראוי למולו.

ושואלים: במקרה כזה ומי חיי [והאם יכול הוולד לחיות] זמן רב כל כך במצב זה שרק ראשו בחוץ? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: כיון שיצא התינוק לאויר העולם — נפתח בו מה שהיה הסתום, פיו ונחיריו, ונסתם הפתוח הטבור שממנו היה ניזון בהיותו עובר. שאלמלא היה קורה כן אין יכול לחיות אפילו שעה אחת, שאין לו דרך אחרת להיזון. ואם כן ילד זה שיצא רק ראשו מרחם אמו ועדיין איננו יכול להיזון ודאי ימות מרעב!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים], כגון דזנתיה אישתא [שהזינתו הקדחת], כלומר, מחמת חום הקדחת, אינו צריך אכילה. ושואלים: אישתא דמאן [קדחת של מי] אילימא אישתא דידיה [אם תאמר קדחת שלו] שהתינוק עצמו היה לו חום, אי הכי [אם כך] כל שבעה ימים בעי [היה צריך] להמתין מאז שיצא כל גופו כדי למולו, שהרי, כאמור, תינוק שחלה והבריא, מונים לו שבעה ימים עד שמלים אותו? אלא דזנתיה אישתא דאימיה [שזנה אותו קדחת של אמו]. ואיבעית אימא הני מילי היכא דלא מעוי [ואם תרצה אמור: דברים אלה, שהילד אינו יכול לחיות, אמורים במקום שאינו צועק], אבל היכא דמעוי [במקום שצועק], מחייא חיי [יכול הוא לחיות] כי הצעקה מוכיחה שהתחיל כבר לנשום.

א אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' בנאה: ישראל שהוא ערל — מקבל הזאה לטומאת המת, ואין אנו אומרים שהזאה בשעת ערילות אינה נחשבת. שכן מצינו באבותינו שקבלו הזאה כשהן ערלים, שנאמר: "והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון" (יהושע ד, יט), ומסופר כי לאחר מכן נימולו כולם, וביום ארבעה עשר עשו את הפסח (שם ה, י).

ונברר מתי נימולו: ביום עשרה עצמו לא מהילי [מלו], משום חולשא דאורחא [חולשת הדרך], ואם כן, הזאה אימת עביד להו [מתי עשה להם] לטהרם מטומאת המת כדי שיהיו ראויים לפסח, שבשביל להיטהר צריך להמתין ארבעה ימים בין הזאה ראשונה לשניה?! — לאו [האם לא] מדובר שהיזו עליהם כשהן ערלים? והרי הוכחה שמזים גם על ערלים!

ודוחים: ודלמא [ושמא] לא עבוד [עשו] פסח כלל? ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כך, דכתיב [שהלא נאמר] "ויעשו את הפסח" (שם ה, י).

מתקיף לה [מקשה על כך] מר זוטרא: ודלמא [ושמא] פסח הבא בטומאה היה? שהרי אם כל הציבור טמא — מביאים כולם קרבן פסח בטומאה, ולא נזקקו כלל להזאה! אמר ליה [לו] רב אשי: תניא בהדיא [שנינו במפורש בברייתא]: מלו, וטבלו, ועשו פסחיהן בטהרה.

אמר רבה בר יצחק אמר רב: לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו. כלומר, כשניתנה מצות מילה לאברהם — היתה המצוה רק מילה בלבד ולא פריעת הערלה, שנאמר: "בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צרים ושוב מול את בני ישראל שנית

"(שם ה, ב) ומדוע הוצרך למולם? אלא כיון שחלק מהם היו מולים מלפני מתן תורה בסיני, ומילה זו לא היתה מילה כדת ישראל, אלא מילה רק כדרך שהיתה לאברהם, בלא פריעה, לכן הוצרכו לפרוע, והיא המילה השניה. ושואלים: ומניין יודעים שמלו שנית את אלו שהיו כבר נימולים, ודלמא הנך [ושמא מלו את אלה] שלא מהול [מלו] כלל, דכתיב [שנאמר]: "כי מלים היו כל העם היצאים וכל העם הילדים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו"(שם ה, ה).

ומשיבים: אם כן, שהמילה היתה רק לאלה שלא נימולו כלל, מאי [מה] אם כן פירוש "ושוב מול"? שמשמע שצריכים למול אותם שנית. אלא לאו [האם לא] הכוונה לפריעה, ומאי [ומה פירוש] "שנית" שנאמר שם, שהוא מיותר שהרי כבר נאמר "שוב" — ללמדנו דבר נוסף

לאקושי [להקיש, להשוות] סוף מילה, שלעתים יש צורך למול שנית כדי לתקן מילה שנעשתה שלא כדין לתחלת מילה; מה תחלת מילה מעכבת, אם לא נעשתה המילה כדין — אף סוף מילה, אם לא נחתכה הערלה כראוי מעכבין בו. דתנן [שכן שנינו במשנה]: אלו הן ציצין (שאריות עור) המעכבין את המילה שאם לא נחתכו אין זו מילה כשרה — בשר הערלה החופה את רוב העטרה, ואין אוכל בתרומה כשלא הסירו את החלקים הללו של הערלה.

ולענין זה אמר רבינא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב ירמיה בר אבא אמר רב: שהוא בשר החופה את רוב גובהה של עטרה, ולא רק רוב היקפה.

לגופו של מעשה המילה על ידי יהושע שואלים: ובמדבר מאי טעמא [מה טעם] לא מהול [מלו] לאחר מתן תורה? משיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שלא מלו אז משום חולשא דאורחא [חולשת הדרך], שכיון שהיו צריכים כל הזמן ללכת בדרך, לא יכלו למול מחמת חולשה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that during the recovery period one must wait from the time the seven days began to the exact same time seven days later, i.e., seven complete twenty-four-hour periods. Therefore, if the child recovered in the afternoon of a particular day, one is required to wait until that same time of day a week later, and only then is he circumcised.

The Gemara asks: Didn’t the Sage from Lod teach that the day of his healing is like the day of his birth? What, is it not that just as with regard to the day of his birth we need not wait from the time he is born to the same time on the eighth day to circumcise him, so too, with regard to the day of his healing we need not wait from the time he heals to the same time seven days later?

The Gemara refutes this argument: No, the day of his healing is superior to the day of his birth: While from the day of his birth until circumcision we need not wait from the time he is born to the same time on the eighth day to circumcise him, i.e., the child may be circumcised already at the start of the eighth day, from the day of his healing we need to wait seven complete days from the time he heals to the same time seven days later.

The Gemara suggests other circumstances where a male child may be present at the time of the eating of the Paschal lamb but absent at the time of its preparation. Rav Pappa said: This would take place, for example, if the baby’s eye hurt him on the eighth day following his birth, which occurred on the eve of Passover, and he recovered in the meantime between the time of the preparation of the Paschal lamb and the time of its eating. In the case of a minor ailment such as eye pain, circumcision is not performed as long as the pain persists, but it may be performed as soon as the child has recovered, without first waiting seven days.

Rava said: This would occur, for example, if the infant’s father and mother were incarcerated in a prison at the time of the preparation of the Paschal lamb, and they slaughtered their offering by way of an agent, and there was no one available to circumcise the infant, and the parents were released from prison before the time for eating the Paschal lamb arrived.

Rav Kahana, son of Rav Neḥemya, said: This would occur, for example, if the infant was a tumtum, one whose external sexual organs are indeterminate and it is unclear whether the infant is male or female, and in the meantime between the time of the preparation of the Paschal lamb and the time of its eating, he was torn open, his gender was revealed, and he was found to be a male, so that the obligation to circumcise him went into effect.

Rav Sherevya said: This would occur, for example, if seven days earlier the baby had already extended his head, but not the rest of his body, out of the corridor to his mother’s womb. In such a situation he is considered born, but he is fit for circumcision only after his entire body has emerged. If this occurs between the time of the preparation of the Paschal lamb and the time of its eating, the child’s father may not eat of the offering until he has circumcised his son.

The Gemara poses a question: But in a case such as this, can the child live for such a long period with only his head outside? Isn’t it taught in a baraita: Once a baby emerges into the air of the world, that which had been closed, the mouth and nostrils, open, and that which had been open, the umbilical cord, from which the child had previously received its sustenance, closes, as, if this did not occur it could not live for even an hour, as it has no other way to receive nutrition. If so, this child whose head alone emerged from his mother’s womb would certainly starve, as it cannot take in any sustenance.

The Gemara answers: With what case are we dealing here? It is, for example, a case where he was sustained by the heat of a fever and therefore did not need to eat. The Gemara asks: Whose fever? If we say it is his own fever, i.e., the baby himself had a fever, if so, it should be necessary to wait a full seven days after his entire body exits the womb before he can be circumcised, in accordance with the halakha governing an infant who was ill. Rather, it must be that he was sustained by his mother’s fever. And if you wish, say that this principle that a child cannot survive in such conditions applies only when he does not cry, but when he cries he can live, as his crying indicates that he has already started to breathe.

§ Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Bena’a: An uncircumcised man may receive the sprinkling of the water mixed with the ashes of a red heifer in order to purify himself from ritual impurity imparted by a human corpse, as we do not say that this sprinkling is ineffective as long as he is uncircumcised. As we found that our forefathers received the sprinkling when they were uncircumcised, as it is stated: “And the people came up out of the Jordan on the tenth day of the first month” (Joshua 4:19), and the verses go on to relate that the men were all later circumcised before sacrificing the Paschal lamb on the fourteenth (see Joshua 5:10).

The Gemara clarifies: On the tenth day itself they did not circumcise themselves due to the weariness caused by their journey. When, then, was the sprinkling done to them in order to remove the ritual impurity resulting from contact with a corpse, so that they would be fit to bring the Paschal lamb on the fourteenth? The first sprinkling must have taken place no later than the tenth, as there is a four-day waiting period between the first and second sprinklings. In that case, wasn’t the initial sprinkling performed when they were still uncircumcised? This proves that one who is uncircumcised may receive the sprinkling of the purification waters.

The Gemara counters: But perhaps they did not sacrifice the Paschal lamb at all. The Gemara answers: This cannot enter your mind, as it is written: “And they kept the Passover” (Joshua 5:10), meaning they brought the Paschal lamb.

Mar Zutra strongly objects to this: But perhaps it was a Paschal lamb that comes in a state of impurity? If the majority of the community is ritually impure due to contact with a corpse, they may all sacrifice their Paschal lambs even though they are ritually impure, and there is no need for any sprinkling. Rav Ashi said to him: It is taught explicitly in a baraita that they circumcised themselves, immersed in a ritual bath, and performed the ritual of their Paschal lambs in a state of purity.

Rabba bar Yitzḥak said that Rav said: The mitzva of uncovering the corona during circumcision was not given to our Patriarch Abraham. The command given to Avraham included only the mitzva of circumcision itself, i.e., the removal of the foreskin, but not the uncovering of the corona, i.e., the folding back of the thin membrane that lies under the foreskin. As it is stated: “At that time the Lord said to Joshua: Make yourself knives of flint, and circumcise again the children of Israel a second time” (Joshua 5:2). Why was it necessary to circumcise them? Apparently, it is because before the Torah was given on Mount Sinai, some of them had been circumcised in the manner of Abraham, without uncovering the corona, and therefore they needed to be circumcised a second time in accordance with the Torah law that requires uncovering the corona.

The Gemara asks: How may it be inferred that those who were already circumcised required a second circumcision? Perhaps the verse is referring to those who had not been circumcised at all, as it is written: “For all the people who came out were circumcised; but all the people who were born in the wilderness…had not been circumcised” (Joshua 5:5)?

The Gemara responds: If so, that it was only those who had never been circumcised who required circumcision, what is the meaning of “circumcise again,” which indicates that they had to be circumcised a second time? Rather, is it not referring to uncovering the corona? And what is the meaning of “a second time,” stated in the same verse? This phrase appears redundant, as the verse already stated: “Circumcise again.”

The Gemara explains: It comes to equate the end of circumcision, when it is necessary to circumcise a second time in order to correct an improperly performed circumcision, with the beginning of circumcision: Just as an incomplete performance at the beginning of circumcision invalidates the circumcision, so too, incomplete performance at the end of circumcision, i.e., the foreskin not being fully removed, invalidates the circumcision. As we learned in a mishna (Shabbat 137a): These are the shreds of flesh that invalidate the circumcision if they are not cut. The essential element of circumcision is the removal of the flesh that covers most of the corona, and a child who was not circumcised in this manner is considered uncircumcised, and he does not partake of teruma.

With regard to this issue Ravina said, and some say it was Rav Yirmeya bar Abba who said that Rav said: When the mishna mentioned most of the corona, it meant the flesh that covers most of the height of the corona as well as most of its circumference.

The Gemara returns to the incident involving Joshua. And what is the reason that they did not circumcise themselves in the wilderness after the Torah had already been given? The Gemara answers: If you wish, say it was due to the weariness caused by their journey. Since they were traveling continuously, they were too weak to undergo circumcision.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ערל מקבל הזאה שכן מצינו באבותינו שקבלו הזאה כשהן ערלים. פירש"י ז"ל שהיו טמאים שקברו אבותיהם מתי מדבר ואע"ג דתני באיכה רבתי שהן עצמן היו יוצאין לחפור וקוברים את עצמן אי אפשר שלא האהילו החיים על המתים אי נמי טמאי מתי עכו"ם היו מכמה מלחמות שנצחו כגון סיחון ועוג ומדין שהן מטמאין במגע ומשא שנאמר כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו והאי דלא אייתי האי קרא משום דמי יימר שקבלו הזאה כשהן ערלים מיד הא תתחטאו קאמר להו לומר שצריכין הזאה אם אפשר מיד כגון מולי' שבהן מיד אי לא אפשר לכשיהי' אפשר להזות יזו.
והרב אב"ד ז"ל כתב כך איכא למתמה טובא אמאי לא אייתי ראיה ממלחמת מדין דכתיב כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו וערלים הוו דבההיא שעתא כבר כלו מתי מדבר שהרי בשנת הארבעים הי' משמת אהרן ונתכהן אלעזר ויש שמתרץ דילמא פחות מבן כ' או יותר מבן ס' היו שלא נגזרה עליהם והיו מולין ואית דבעי מימר דממדין לא מוכחא מילתא שפיר דדילמא האי דכתיב תתחטאו ראויין לקבל הזאה קאמר כשתהיו נמולין ולא עכשיו כשאתם ערלים.

הא דאמרי' לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו דכתיב בעת ההיא. אי קשיא, והא כתיב אלה המצות אין נביא רשאי לחדש בה דבר מעתה לא קשיא דמשה נצטווה וכך אנו אומרים לא ניתנה לעשות פריעת מילה אלא ליהושע ולא לאברהם ואע"ג דאמרינן בבראשית רבה הכא כתיב בשר ערלתו ולהלן אומר את בשר ערלתו אלא לאברהם ע"י שנתמעך ע"י אשה בשר ערלתו אבל ישמעאל שלא נתמעך ע"י אשה את בשר ערלתו ופירש"י בפי' התורה דישמעאל הצריך ליפרע מילה יש לומר לא נצטווה עליה אלא כענין שאמרו קיים אברהם אבינו עירובי תבשילין ומ"מ בסוף מ' שנה נצטווה משה עליה בערבות מואב דאי ס"ד מעיקרא הוו להו ערלים והאיך אכלו פסח וקדשים א"נ על פי הדבור נצטוו עליה לעשותה בכניסתן לארץ שעכשו אינן מלין.
והאי דאמרי' מאי שוב ומאי שנית אלא לאקושי סוף מילה לתחילת מילה כו' אף סוף מילה מעכבת דהיינו ציצין המעכבין [ולקמן (יבמות דף ע"ב) דרשינן מהמול ימול ציצין המעכבין] אלמא לאברהם אבינו נתנה איכא למימר התם ציצין דמילה הכא ציצין דפריעה דאינהו נמי מעכבא כך תירץ רבינו תם ז"ל ויש אומר דלישנא דקרא מתרץ מאי שוב ומאי שנית אבל לאו לחדותי מידי במצות מילה אתא קרא [ולעולם בציצין דמילה] כדאמרינן [לקמן] ודילמא הנך דלא מהול כלל. כלומר וקרא להזהיר עלי' בשעת מעשה אתא.

מאי טעמא לא מהול. איכא דקשיא ליה אי לא מהול כלל קדשים היכי אכלי ועוד שהרי בשר תאוה נאסרה להם ומדרש אגדה ר' ישמעאל אומר וכי ערלים שמעו קולו של הקב"ה בסיני אלא נימולין היו שלא כתקנן והיו כורכין הערלה ולא היו פורעין ולכך אמר הכתוב לא מלו וכשבאו לארץ צוה הקב"ה ליהושע עשה לך חרבות צורים וכן עשה וקבץ כל ערלות ועשה אותן גבעה גדולה לכך נאמר אל גבעת הערלות ועוד אמרו באגדה בפרק י"א כשבא בלעם ראה המדבר מלא ערלות של ישראל אמר מי יוכל לעמוד בזכות דם המילה המכוסה בעפר הארץ שנאמר מי מנה עפר יעקב מכאן התקינו שיהו מכסין את הערלה עם הדם בעפר הארץ מכל הני משמע דמהול.
ואיכא למימר קדשים לא תיקשי שאותן שיצאו ממצרים שהיו מולין היו אוכלין אותן ואף על פי שלא פרעו לא ניתנה פריעת מילה אלא ליהושע כדפרישית ובשר תאוה שמא הותר לערלים כיון שלא היו יכולין להקריבם שלמים א"נ בשר נחירה אישתרי להו אי נמי אכלי בשר צבי ואיל ועופות כגון שליו שהי' להם שאינן קרבין לגבי המזבח שלא נאסרו כלל כדאיתא במסכת חולין (דף י"ז) ומדרשי אגדה י"ל שהוציאו ערלותיהן ממצרים או ערלות של אותן הנולדים קודם נזיפתן ראה אותו רשע ומה שאמרו וכי ערלים שמעו קולו של הקב"ה בסיני והלא היוצאים ממצרים נמולים היו ואי משום בנים הנולדים עד שעמדו על הר סיני קודם נזיפתן הי' ונמולו, מיהו ללישנא דלא נבדרו ענני כבוד משעת יציאתן ממצרים לא מלו.
ואיפשר שזו היא קושיתו של רבי ישמעאל ולא אתיא כשמעתי' דהכא משמע דאותן היוצאים ממצרים לא נפרעו והנולדים במדבר לא מלו כלל ולר' ישמעאל כל הנולדים נמי מלו ולא פרעו ולפיכך אמר ר' ישמעאל שלא היו כערלים לפי שמילתן כתקנה אלא שלא היו פורעין שעדיין לא נתנה פריעת מילה.

מהא דרב פפא דאמר בדכאיב ליה עיניה לינוקא שמעינן דאפילו משום כאיבא דינוקא דעלמא דחינן לה למילה. ולא תימא דוקא משום עיני דשוריקי דליבא בעינא תלו כדאיתא בפרק אין מעמידין (עבודה זרה כח, ב) גבי מתרפאין רפוי ממון, דכאיב ליה כל דהו משמע. וטעמא דמלתא משום דאי מהיל ליה דלמא מתוך כאבו וכאבה של מילה אתי לידי סכנה. והכי אשכחן לגאון ז"ל (מובא ברמב"ן) דכתב כך ראיתי כל תינוק שהוא מצטער בין מחמת חולי בין מחמת דבר אחר אין מוהלין אותו עד שיבריא, ואם מחמת חולי כבר שנינו חלצתו חמה נותנין לו שבעה ימים להברותו, אי מחמת דבר אחר כדתניא (חולין מז, ב) אמר ר' נתן פעם אחת וכו', הלכך כל קטן שהוא בצער או כחוש בעצמו ממתינין לו עד שיבריא.

בטומטום שנקרא ונמצא זכר ביני ביני. קשיא לי והא אפשר למקרעיה מצפרא ובר מיקרע ומימהל הוא, ואי אמרת דלא בקי למקרעיה והוה ליה כחבוש בבית האסורים, אם כן אף ערל דעלמא לא יעכב בשאין אביו יודע למול. ויש לומר דהרבה בקיאין בכך ואין בקיאין בקריעת טומטום, ומכאן דלא בר מימהל חשבינן ליה עד שיקרע כנ"ל.

ערל מקבל הזאה שכן מצינו באבותינו שקבלו הזאה כשהיו טמאין. פירש רש"י ז"ל (להלן בד"ה הזאה) שהיו טמאין שקברו מתי מדבר. ואף על גב דתניא (באיכה רבתי בפתיחתא אות לג) שהן עצמן היו קוברין עצמן שהכרוז יוצא ואומר צאו לחפר צאו לחפר, אי אפשר שלא האהילו החיים על המתים. אי נמי יש לפרש שהיו טמאין מהרוגי מלחמת העמים שנצחו כסיחון ועוג ומדין שאף הן מטמאין במגע ובמשא כדאיתא בפרק הבא על יבמתו (לעיל יבמות סא, א) וכדכתיב כל הורג נפש וכל נוגע בחלל. והר"א אב"ד ז"ל כתב איכא למיתמה טובא אמאי לא אייתא ראיה ממלחמת מדין דכתיב כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו, וערלים היו דבההיא שעתא כבר כלו מתי מדבר שהרי בשנת הארבעים היה משמת אהרן ונתכהן אלעזר. ויש מתרצים דלמא פחות מבן עשרים או יותר מבן ששים שלא נגזרה עליהן גזרה והיו מולים (עיין רמב"ן, ובתוס' הרא"ש הביא תי' זה בשם הראב"ד).

וממאי דעבוד פסח. כלומר אחר שכלו מתי מדבר

דלמא לא עבוד לא סלקא דעתך דכתיב ויחנו בני ישראל בגלגל וכו'. ואפשר היה לו להקשות דלמא אותם שלא נגזרה עליהם גזרה כגון יתרים על בן ששים ופחותים מבן עשרים, אי נמי אותם שלא נטמאו במלחמה שהיו קטנים מבן עשרים בשעת המלחמה שלא נטמאו. אלא דעדיפא מינה אקשי ליה

דלמא פסח הבא בטומאה עבוד. כלומר לטעמיך דרובא של קהל טמאין היו אם כן לא היו צריכין ליטהר דרובו של קהל אינו נדחה אלא עושין בטומאה.

לא נתנה פריעת מילה לאברהם אבינו דכתיב בעת ההיא. ואי קשה לך דהא כתיב (ויקרא כז, לד) אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש בה דבר מעתה (שבת קד, א), לא קשיא דמשה נצטוה, אלא שלא נתנה לעשות אלא מיהושע ואילך. ואי קשיא לך הא דאמרינן בבראשית רבה (פר' מז פי' ח) הכא כתיב בשר ערלתו ולהלן את אמר את בשר ערלתו, אלא אברהם אבינו ע"י שנתמעך על ידי אשה בשר ערלתו, אבל ישמעאל שלא נתמעך על ידי אשה את בשר ערלתו. ופירש רש"י ז"ל בפירוש התורה (בראשית יז, כה) דישמעאל הוצרך לפרוע מילה. יש לומר אף על פי שלא נצטוה קיים כענין שאמרו (יומא כח, ב) קיים אברהם עירובי תבשילין.

אלא לאקושי סוף מילה לתחלת מילה כו'. הקשה ר"י הלבן (בתוס' ד"ה סוף) דהכא דריש משנית ציצין המעכבין את המילה, והתם (להלן יבמות עב, א) דרשינן המול ימול לציצין אלמא לאברהם נתנה. איכא למימר התם ציצין דמילה הכא ציצין דפריעה דאינהו נמי מעכבי. כן תירץ ר"ת ז"ל.
בכתב יד: מה תחילת מילה מעכבת אף סוף מילה מעכבת דהיינו ציצין המעכבין את המילה. וא"ת א"כ אף אנו נאמר ליהושע נאמר ולא לאברהם והתניא המול ימול לרבות ציצין המעכבין את המילה אלמא וכו'.

מאי טעמא לא מהול. איכא למידק אי לאו מהול קדשים היכי אכלי. וכי תימא דלמא לא אכיל והלא בשר תאוה נאסר להן במדבר. ויש לומר דאותן שיצאו ממצרים אכלי להו קדשים ובשר תאוה לא נאסר אלא לאותם שהיו ראוין לאכול קדשים. אי נמי צבי ואיל אכלי שלא נאסר כדאיתא בפרק קמא דחולין (יג, א). ואיכא למידק עוד מדאמרינן באגדה (פר"א פכ"ט ועיין רד"ל שם ובעיטור הל' מילה חלק ב) ר' ישמעאל אומר וכי ערלים שמעו קולו של הקב"ה בסיני אלא נמולין היו שלא כתקנן והיו כורתין את הערלה ולא היו פורעין ולכך אמר הכתוב ולא מלו, וכשבאו לארץ צוה הקב"ה ליהושע עשה לך חרבות צורים וכן עשה וקבץ כל הערלות ועשה אותן גבעה גדולה לכך נאמר אל גבעת הערלות. ועוד באגדה בפרקי רבי אליעזר (פכ"ט) כשבא בלעם ראה המדבר מלא ערלות של ישראל אמר מי יכול לעמוד בזכות דם המילה המכוסה בעפר הארץ שנאמר מי מנה עפר יעקב, מכאן התקינו שיהיו מכסין הערלה עם הדם בעפר הארץ. אלמא משמע דמהול. ויש לומר דמעמד הר סיני קודם נזיפתן היה והיו מלין עד שעת נזיפה. ומדרשי אגדה סבירא להו כמאן דאמר בגמרין (להלן יבמות עב, א) טעמא דלא מהול משום דלא נשיב רוח צפונים משום דנזופין היו.

ר' פפא אמר כגון דכייב ליה עיניה לינוק' ואיתפח ביני ביני פי' בין עשייה דהיינו שחיטת פסח לאכילה דבשעת עשייה דכיון דכייב ליה עיניה לאו בר ממהל הוא. ובשעת אכילה דכיון דאיתפח דהא חזי לממהל דמשום כיבא דעינא בעלמא לא יהבי ליה זמן להבראה כלל דהכא בכיבא כל דהו עסוקי' דאלו בכאב גדול הא חמיר מחלצתו חמה דשורייקי דעינא בליבא תלו כדאיתא בפ' אין מעמידין במ' עכומ"ז ושמעינן מינה דמשום צער וחולי כל דהו משהין אותו למול עד שיבריא מיהת כדי שלא יבא לידי סכנה וכן כתב הגאון ז"ל דכל תינוק שהיא מצטער בין מחמת חולי בין משום דבר אחר אין מוהלין אותו עד שיבריא:

שכן מצינו באבותינו שקבלו הזאה כשרים ערלים פי' כי אבותינו היו טמאים מתים והצרכו להזאה וקבלוה כשהם ערלים ועלתה להם אותה הזאה להתירם כשמלו מערלתם לאכול בפסח וא"ת מהיכן היו אבותינו טמאים מתים פרש"י ז"ל שהיו טמאים מחמת מתי מדבר והקשו עליו ז"ל דבמתי מדבר לא נתעסקו בהם כי הם עצמם נכנסי' לקברותיהם מחיים כשהכרוז יוצא וכדאיתא באיכה רבתי וי"ל דאה"נ לא סגיא אלא דאילו מחיים כשהלכו לעסוק בהספדם. וי"מ כי אבותינו היו טמאי' מתים ממלחמו' מדין ושאר מלאכים שבעבר הירדן דאומות העולם מטמאי' הם במגע ובמש':

בעשרה לא מהול משום חולש' דאורח' פי' וא"כ מלו בי"א ואם לא הזו הזאה ראשונה עד י"א לאחר מילה א"כ הזו הזאה שנייה ביום י"ד של ניסן לשחיטת הפסח ואכילתו לערב הא ליכא בין הזאה להזאה ד' ימים אלא א"כ הזו עליהם בעשור או קודם לכן כשהם ערלים ומלו מי"א ועד י"ד ועלתה להם הזאה דמעיקרא בעודם ערלים. וא"ת ולמה לא הביאו ראיה ממלחמת מדין שאמר להם הכתוב תתחטאו ביום הג' וביום הז' וי"ל דדילמא מצוה להתחט' כשימולו ולא נתחטאו עד שמלו א"נ שנתחטאו באותה שעה שהיו מולים מיוצאי מצרים שהרי לא נגזרה גזרה לא על פחות מבן עשרים ולא על יותר מבן ששים:

ודילמא לא עבוד פסח כלל לא ס"ד דכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח. ק"ל ומעיקרא היכי פרכי' לה כלל וזיל קרי בי רב הוא ועוד נימא דדילמא עבוד פסח אותם שהיו מיוצאי מצרי פחות מבן כ' או יותר מבן ששים ונ"ל דהכי פרכי' ודילמא לא עבוד פסח כלל אותם שהיו ערלים כשעלו מן הירדן ופרקי' דהא כתיב ויעשו בני ישראל אלמא רוב ישראל עשו אותו והנשארים מיוצאי מצרים לא היו רוב ישראל. ולהכי הדר פרכי ודילמא פסח הבא בטומאה היה דהא רוב ישראל היו טמאים שלא היה להם פנאי לטהר להזות:

אמר רב אשי תנא בהדיא וכו' ועל הא סמיך ר' בנאה ומייתי ראייה מאבותינו:

א"ר יצחק לא נתנה פריע' מילה לאברהם ק"ל שהרי אמרו במדרש דלהכי כתיב גבי ישמעל בהמולו את בשר ערלתו לפי שלא נתמעך ע"י אשה והוצרך לפרוע מילתו וי"ל דהשת' סבי' לן דר' יצחק לית ליה ההיא דרשא דדריש את בשר ערלתו במילת' אחריתי. א"נ דאברהם אבי' מעצמו עשה כשם שקיים אפי' ערובי תבשילין:

שנאמר בעת ההיא אמר ה' ליהושוע וכו' וא"ת א"כ אף מרע"ה לא נצטו' ואמאי נקט אברהם י"ל דכה"ג שהוא הכשר מצוה לא חשיב חדוש והנכון כי מרע"ה נצטוה שיעשו כן כשיכנסו לארץ ונגמ' הדבר ע"י יהושוע:

א"כ מאי שוב ומאי שנית לאקושי סוף מילה וכו' גרש"י ז"ל ופירוש הוא ז"ל אם כן דבאותם דלא מהול כלל מיירי מאי שוב ומאי שנית ולדבריך דדרשא האי לישנא דריש לן נמי מאי שנית. ומהדרי דשני' אתא לאקושי סוף מילה לתחלת מילה ולפי גרסא זו ופי' זה לא אדחויי הא דר' יצחק וי"ג ודילמא לאקושי סוף וה"פ דמעיקרא אמרי' דא"כ דקר' מיירי בהנהו דלא מהול כלל מאי שוב ומאי שנית ודחינן ודילמא להכי כתב שוב ושנית לאקושי סוף מילה. ואידחייה לה לדר' יצחק ויש שאין גורסי' ודילמ' וגורסי' אלא לאקשויי סוף מילה וה"פ ולדבריך מאי שנית אלא לעול' בין שוב ובין שנית לא אתא אלא לאקושי סוף מילה לתחלת מילה:

אף סוף מילה מעכבת פי' ציצין המעכבין את המילה וזה היאך אפשר והא תניא לה המול ימול לרבות ציצין המעכבי' את המילה ותי' ז"ל ציצי' דמילה עצמה והכא ציצין דפריעא דאינהו נמי מעכבי:

אי בעית אימא משום חולשא דאורחא פירש שהדרך סכנה להמול וכיון דע"פ ה' יחנו וע"פ יסעו לא היו יכולים למול ע"מ להתעכב עד שיתרפא וכ"ת א"כ למה נענש מרע"ה על ערלת בנו לפי שלא מל אותו בדרך י"ל לפי שהיה יכול להתעכב במקום אחד עד שיתרפא הנמול שהרי לא קבע לו הקב"ה זמן לשוב במצרים:

לא עדיף יום הבראתו מיום הולדו והאי דקאמר יום הבראתו כיום הולדו היינו לענין דצריך להמתין שבעה:

ערל מקבל הזאה פי' ערל שנטמא במת מקבל הזאה ואצטריך לר' עקיבא דאמר דמרבה ערל כטמא וסד"א דכיון דגם לאחר הזאה הוי ערל הוי לעולם כי טמא קודם הזאה:

מאי שוב. ופריך תלמודא ומאי שנית ומשני לאקושי סוף מילה לתחלת מילה וכו'. י"מ א"כ מאי שוב ומאי שנית וגרסי ודלמא לאקושי סוף מילה לתחלת מילה ולא נהירא דא"כ תלמודא לא משני מידי מן הקושיא דקאמר ודלמא לאקושי לכן נראה כפי' קמא:

תני לודאה יום הבראתו כיום הולדו מה יום הולדו בעי יום יח' אף כשחלצתו חמה ממתינים לו עד יום ח' להבראתו ודוקא לחמה אבל אם כאיבין עיני' ואיתפח מהלינן לו לאלתר:

מתניתין איזהו פצוע דכה כל שנפצעו ביצים שלו ואפילו א' מהן וכרות שפכה כל שנככרת הגיד אם נשתייר מן העטרה אפילו כחוט השערה כשר. פצוע דכה וכ"ש מותרים בגיורת ומשוחררת ואינן אסורים אלא מלבא בקהל שנאמר לא יבא פצוע דכה וכ"ש בקהל ה' פי' אפילו א' מהם והא' קיימת יקרא פצ"ד. וכ"ש כל שנחתך ונכרת ראש הגיד. אם נשתייר מן העטרה אצל הגוף אפילו כחוט א' מהבשר שיש מן העטרה ולמטה הוי כשר דבשר בעלמא הוא ואינו פוסל אלא אם נחתך מן העטרה ולמעלה שאל נשתייר מן העטרה אצל הגוף אפי' מל אחוט ועטרה האו כמין טבעת המקפת ראש הגיד וממנה ולמטה משפיע ומוריד.

גמרא כגון שהיו אביו ואמו חבושין כו' ופרש"י חבושין בשעת עשייה ומצות מילה מוטלת עליהם כו' עכ"ל ויש לתמוה דהא אשה אינה חייבת למול את בנה דכתיב אותו ולא אותה כדאמרינן בפרק קמא דקדושין ויש לומר דהכא כיון דחייבת לעשות פסח מצוה נמי עליה למול בנה דמילת זכרים מעכבת נמי בה דהכי נמי מילת עבדים מעכבת בה כדמשמע בפרק החולץ מהא דאמר עבד איש ולא אשה כו' ע"ש:

בתוס' בד"ה ערל מקבל כו' דהא טמא מקבל הזאה כו' שהרי נדה כו' ע"ש כל מקבל הזאה טמא מת הוא וליכא ראיה (מב') [ממנו] משום דמצוותו בכך וא"א בענין אחר אבל מנדה מייתי שפיר דאפשר להמתין כמו בערל וק"ל:

מ"ט לא מהול איבעית אימא משום חולשא דאורחא כו'. האי טעמא קמא מפורש בקרא שאמר ואת בניהם גו' כי ערלים היו כי לא מלו אותם בדרך דהיינו בשביל חולשת הדרך ולטעמא בתרא דלא נשיב להו רוח צפונית דלא נבדרי כו' יש לפרשו בקרא שאמר ויהי כאשר תמו כל הגוי להמול וישבו תחתם עד חיותם ר"ל דלכך מלו עכשיו שהיו יכולים לישב במחנה במקומן ולהתרפאות שהיה רוח צפונית נשיב עלייהו שלא היו צריכים עוד עננים משא"כ במדבר שלא היו יכולין להתרפאות במקומן כיון דלא זרחה עליהם השמש מפני ענני כבוד ומחוץ למחנה מחוץ לענני כבוד לא היו יכולין לצאת מפני אויבים כענין מעשה עמלק וק"ל: וכתבו התוס' דלא נבדרי ענני כבוד לא משום דתקיפא דנוחה היא וטוב לנחבלים אלא כו' ר"ל דודאי הרוח קשה לנחבל כדאמרינן בפ' החובל אלא דרוח צפונית נוחה והעת יפה וטוב לנחבל כדכתיב שמש צדקה ומרפא גו' ומ"ש כדאמרינן בעיא שמעתא כו' וכתיב מצפון גו' ועוד יש להביא ראיה מקרא ורוח צפון תחולל גשם ותחולל לשון תבטל כמו לא יחל דברו וכפרש"י בפ"ק דתענית אבל במשלי פרש"י תחולל מלשון בריאה ולידה היפך התלמוד ודו"ק:

גמ' והתניא כיון שיצא לאויר העולם וכו'. נ"ל שכוונת המקשה הוא זה דכיון דתניא שכיון שיצא לאויר העולם נסתם הפתוח הוא הטבור א"כ כיון שהוציא ראשו שהוא כילוד נסתם ג"כ הטבור ואינו אוכל תו ממה שאמו אוכלת ואם כן איך יכול לחיות הולד שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור ד' ימים בלתי אכילה אבל טעם הברייתא דקתני שאלמלא כן אין יכול לחיות אפי' שעה א' לא הוי מטעם אכילה דלא יניק דהא עינינו רואות שהתינוק שנולד מתקיים כמה שעות בלתי יניקה ואכילה אלא הטעם הוא משום האויר דאם היה נשאר פיו סתום אינו מתקיים אפי' שעה אחת כי צריך הוא להנשימה מהאויר שיכנס דרך פיו וכן אם היה הטבור נשאר פתוח היה האויר נכנס לתוך מעיו מבחוץ ולא היה מתקיים ומה שכתוב בפירוש רש"י שלפנינו ד"ה והתניא וכו' אין יכול לחיות משום דלא יניק תמוה מאד ונראה דטעות סופר הוא וצריך להגיה בפירוש רש"י ע"ד מה שכתבתי בפירוש המקשה:

תוס' ד"ה ערל מקבל הזאה וכו' דהא טמא מקבל הזאה כדאמר בפרק דם חטאת מי חטאת שנטמאו וכו'. והוא בזבחים דף צ"ג וכוונת התוס' דהא טמא מקבל הזאה שהוא טמא בלאו הכי מטומאת מת דהזאה גבי טומאת מת היא ומה לי אם הוא טמא גם כן מחמת ערלות כדאמר בפרק דם חטאת וכו' שהרי נדה מזין עליה וכו' ר"ל נדה שהיא טמאה בטומאת מת מזין עליה וברייתא היא שם וקאמר התם דהאי תנא ס"ל דכשעוברין המי חטאת על אויר מקום טמא נטמאו המים וא"כ נטמאו המים משעברו על אויר הנדה והזאה לא הוי עד שנגעו המים בבשרה ואפ"ה עולה לה ההזאה ה"ה מי חטאת שנטמאו ממקום אחר קודם הזאה מטהרים ג"כ מביאים התוס' משם ראיה שהרי מזין על הנדה שנטמאה בטומאת מת ומטהרין אותה ע"י הזאה זו מטומאת מת אע"ג שנתוספה בה טומאה אחרת זולת טומאת מת והוא טומאת הנדה וה"ה הכא ערל שנטמא במת מקבל גם כן הזאה להטהר מטומאת מת אע"פ שיש בו גם כן טומאת ערלה וק"ל:

ד"ה ודלמא פסח הבא בטומאה הוה תימה א"כ קרא ל"ל וכו'. ר"ל קרא דכתיב ויעשו ישראל הפסח בגלגל ל"ל פשיטא דצבור עושין פסח אפי' בטומאה מדכתיב במועדו אפילו בטומאה דהא בפ' בתרא דזבחים לא אצטריך ליה לרבנן אלא למילף מיניה דערל מקבל הזאה ואי היה פסח הבא בטומאה ולא קבלו הזאה מאי אתא קרא לאשמועינן וק"ל:

רש"י בד"ה מעוי צועק כו'. נ"ב לפי' רש"י נ"ל הטעם לפי שהבכיה של התינוק מחמם אותו כאשר מן הטבע וזן אותו ומ"מ אינו דומה לחלצתו חמה וק"ל:

בד"ה הזאה אימת כו' דכל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר כו'. נ"ב ותימה גדולה א"כ איך היו יכולין ליטהר והלא אח"כ היו צריכין הזאה ג' וז' וא"כ גמרה טהרתם בי"ח לניסן וצריך לתרץ בדוחק דכולי האי לא גזרו שיהא כקבר ממש וימנה ז' ימים אחר הפרישה אלא אפי' יתחילו למנות מקודם ויזו בעשירי ובי"ד בע"פ ודיו ודו"ק:

גמרא ואיתפח ביני וביני. נ"ל דהיינו דוקא דאיתפח בעוד יום שהוא ראוי להמול אבל אם לא איתפח עד הלילה לרבנן דראב"ש לקמן דאינו ראוי למולו אז אינו מעכב דלא קרינן ביה המול לו כ"ז ואז כו' כדפריך רבא לעיל. וכן לכל האוקימתות מיירי בהאי גוונא:

גמ׳ לודאה. נ"ב שמא מלול היה. דכוותיה גלילאה (עיריבין נג: וש״מ):

שם אביו ואמו. נ"ב אע"ג דאיהי לא מיחייבא ביה כדאי' פ"ק דקדושין (כ"ט א׳) צריכה היא לעשות לו צרכי רפואה ומרחץ דאל״ה מסתכן ובאביו נמי צ״ל כן דאל"ה כי ליתיה נמי לאבוהי. ב"ד וכל ישראל מי לא מיחייבי לממהליה. א"ד איירי היכא דליכא ב"ר ולא אחר למולו:

לֹא נִתְּנָה פְּרִיעַת מִילָה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ (יהושע ה, ב). נראה לי בס"ד הטעם שיש יתרון במצוה ועושה דאינו נמצא במי שאינו מצוה ועושה, ויש יתרון במי שאינו מצוה ועושה שאינו נמצא במי שמצוה ועושה, ולכך עשה השם יתברך שתים כאן דעל המילה צוהו כדי שיהא מצוה ועושה ועל הפריעה לא צוהו כדי שיעשנה מעצמו ויהיה אינו מצוה ועושה. וידוע דאברהם אבינו עליו השלום אף על פי שלא נצטווה על הפריעה קיים אותה וכמו שכתבו התוספות ז"ל.

(עא ב) כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים.—עי' מהרש"א, שנדחק לומר, שגם לאשה מילת בנה מעכבתה מלאכול בפסח. ואין צורך. אבל נראה, שזה אשגרת לישנא מחולין יא ב. שוב מצאנו בשו"ת מהר"ח אור זרוע סי' י"א, שהוכיח מכאן, שאם אין אב - חייבת האם במילת בנה. ואין זה מחוור.

מעת לעת. כגון שחלצתו חמה אחר חצות היום זה ח' ימים: והתני לודאה. שם חכם: יום הבראתו כיום הולדו. צריך להמתין שמונה ימים: מאי לאו. הכי קאמר מה יום הולדו לא בעינן מעת לעת אף יום הבראה לא בעי מעת לעת: לא עדיף יום הבראתו כו'. והא דתנא לודאה יום הבראתו כיום הולדו הא אתא לאשמועינן שצריך להמתין עד יום שמיני: דכאיב ליה עיניה לינוקא ואיתפח. בין עשיה לאכילה ואין נותנין שבעה ימים אלא למי שחלצתו חמה: חבושין. בשעת עשיה ומצות מילה מוטלת עליהם ולא על אחרים והם אינן יכולין לעשות את פסחן ושחט שלוחן עליהם ואשמעינן קרא שאם יצאו בשעת אכילה מילת בנו מעכבתו: כגון שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור. וכבר עברו שבעה ימים ומההיא שעתא הוה ליה ולד דקיימא לן במסכת נדה (דף כט.) יצא ראשו הרי הוא כילוד והשתא בין עשייה לאכילה יצא הגוף דהויא ליה זמן מילה: והתניא. בהמפלת במסכת נדה פיו סתום וטבורו פתוח וכיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום פיו ונסתם הפתוח טבורו: אין יכול לחיות. משום דלא יניק: דזנתיה אישתא. החולי זן את החולה: אי נימא אישתא דידיה. שאחזתו חמה וכשיצא חלצתו: כל שבעה בעי אמתוני. משיצא דהא אמרן יום הבראתו כיום הולדו: מעוי. צועק כמו עוי עוי ולא אשגחו ביה בפרק בתרא דיומא (דף עז.): ערל. ישראל שנטמא במת מקבל הזאה ליטהר מטומאתו וכשימול אינו צריך לחזור ולהזות ואוכל בקדשים ולא אמרינן הזאת ערלות לא שמה הזאה: שכן מצינו באבותינו. בימי יהושע בפסח גלגל שקבלו הזאה מטומאת מת כשהן ערלים: בעשרה לא מהול. אותן שהיו במדבר שהיו ערלים: הזאה אימת עבוד. לטומאת מת שעליהן שרוב צבור טמאי מת היו שנטמאו באבותיהן שכל יוצאי מצרים מתו במדבר ואלו הן בניהם כדכתיב (יהושע ה) ואת בניהם הקים תחתם אותם מל יהושע והיאך נטהרו לאכול פסחיהן אם לא קבלו הזאת שלישי ושביעי כשהן ערלים או כל אחד ואחד קבל הזאה לשלישי ושביעי שלו בעודו במדבר או עכשיו הזו עליהן כולן יחד בעשור לחדש ובערב הפסח והיו להן ד' ימים כמשפט בין הזאה להזאה דאם לא היו מזין עד יום אחד עשר לאחר מילה נמצאת הזאה שניה מחוסרת זמן ואית דמפרש להו הזאה משום דכל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ולאו מילתא היא דהא אמר רבי יוחנן בפרק האשה במסכת פסחים (דף צב.) לא שנו אלא ערל עובד כוכבים אבל ערל ישראל דברי הכל טובל ואוכל מיד את פסחו לערב ולשון ראשון שמעתי מפי הזקן: א''כ מאי שוב. דמשמע זמנא אחריתי אלא לאו ש''מ לפריעה: ומאי שנית. השתא דדרשת שוב שנית מאי תדרוש ביה: ל''א מאי שוב ומאי שנית אלא לאו לפריעה ולהאי לישנא גרסינן ודלמא לאקושי סוף מילה כו' ולאו לפריעה אתא אלא לעיכוב: סוף מילה. ציצין שנשתיירו שלא חתך כל הערלה: את רוב גובהה. אע''ג דאין רוב הקיפה:
ואיבעית אימא הני מילי היכא דלא מעורה. פי' שהטבור אין מעורה לאמו אבל מעורה מחייא חיי ממה שאמו אוכלת: ערל מקבל הזאה שכן מצינו כו'. תימה לר''י מה ראיה צריך למה לא יקבל הזאה אפילו לרבי עקיבא דמרבה (לעיל דף ע.) לערל כי טמא דהא טמא מקבל הזאה כדאמר בפרק דם חטאת (זבחים דף צג.) מי חטאת שנטמאו מטהרין שהרי נדה מזין עליה והיא טהורה: ודלמא פסח הבא בטומאה הוה. תימה אם כן קרא למה לי דבפרק בתרא דזבחים (דף קיח.) דייק רבי שמעון דאף צבור לא הקריבו אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן מדכתיב (יהושע ה) ויעשו את הפסח בגלגל למה לי קרא אלא הא קמשמע לן דחובה דהוי כעין פסח קריב דלאו כעין פסח לא קריב ורבנן ההוא מיבעי ליה כדר' יוחנן משום רבי בנאה דערל מקבל הזאה ואמר רבינו יצחק דעדיפא קמשני הכא דתניא בהדיא שעשו פסחיהם בטהרה: לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו. ומ''מ אברהם פרע מילתן אע''ג דלא נצטווה כדאמר בב''ר. (פ' (ס''ד) [מ''ז]) דאפי' עירוב תבשילין קיים וא''ת אם לא ניתנה פריעה עד יהושע היכי גמרינן מיניה הא כתיב (ויקרא כז) אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. ויש לומר דהלכה למשה מסיני הוא ויהושע אסמכיה אקרא: בקונטרס גרס אם כן מאי שוב. ומאי שנית בעיא באנפי נפשה היא ומשני לאקושי ול''ג אלא לאקושי ולא ודלמא ור''ח מפרש דמאי שוב ומאי שנית כולה חדא מילתא היא וגרסינן ודלמא לאקושי כו' ולהכי אתא ולא לפריעה ולגי' זו לא משני במסקנא מידי אהך קושיא: סוף מילה כו'. הק' הר' יצחק הלבן דהכא דריש משנית ציצין המעכבין את המילה והתם (לקמן דף עב.) דרשי המול ימול לציצין כו' ותירץ לו ר''ת דהכא ציצין המעכבין את הפריעה קאמר ולר''י נראה דאע''ג דנצטווה אברהם על הציצין דריש להו שפיר מקרא דיהושע דהא כי פריך נמי דלמא הנך דלא מהול אין שום חדוש בקרא דיהושע אלא מה שכבר נצטווה תחלה ואם תאמר אם כן שוב נמי דאיירי בפריעה מצי למימר דנצטווה אברהם והיכי מוכח מינה דלא ניתנה פריעה לאברהם ויש לומר דאין לנו לומר שנצטווה אלא מאי דכתיב ביה בהדיא כגון ציצין דדרשינן מהמול ימול דמשמע דלציצין אתא ולא לפריעה דהמול ימול משמע דבר המעכב גוף המילה וה''ק לא ניתנה פריעה לאברהם כיון דלא כתיב בהדיא אלא ליהושע: מאי טעמא לא מהול. משמע דלא מהול כלל ובפרקי דר' אליעזר (פ' כט) משמע שמלו דקאמר מי מנה עפר יעקב ראה כל המדבר שהיה מלא מערלותיהן של ישראל ובמגלת סתרים דרבינו נסים נמי משמע שמלו ולא פרעו דכתב בהו כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא היו פורעים מפני עינוי הדרך: מאי טעמא לא מהול כו'. ואם תאמר ואיך היו אוכלים קדשים או אפילו בשר כלל כיון שלא מלו שלא הותר להם בשר תאוה אלא על ידי שלמים וערל אסור בקדשים ואפילו אם מלו ולא פרעו כמו שמשמע בפרקי דרבי אליעזר ובמגלת סתרים מ''מ כיון דנצטוו על הפריעה ולא פרעו כאילו לא מלו דאי לאו הכי היאך מדקדק דערל מקבל הזאה מאבותינו וי''ל דיוצאי מצרים מלו ופרעו ואותם אכלו קדשים אבל הילודים במדבר שלא מלו לא אכלו קדשים אבל בבשר תאוה היו מותרים שלא נאסרה להם מאחר שאין יכולין לאכול קדשים מידי דהוה אצבי ואיל דהיכא דלא אפשר בהקרבה שרי בשר תאוה כדפירש בפ''ק דחולין (דף יז. ושם):

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד