דף עא - ב
ומשנינן: אותם שבעת ימים שממתינים לחולה מעת שהבריא - בעינן שיהיו שבעה ימים מעת לעת [מאותה שעה שהבריא ועד אותה שעה ביום השמיני], ומיירי כגון שנשלמו שבעת הימים השלמים בערב פסח לאחר עשיית קרבן הפסח. [1]
ומקשינן עלה: והתני לודאה [שם חכם, [2]] ברייתא:
יום הבראתו של תינוק ממחלתו הוא כיום הולדו של תינוק, וצריך להמתין שמונה ימים עד שימולנו.
מאי לאו, מה יום הולדו לא בעינן למנות אותו מעת לעת, אלא כבר מבוקרו של יום השמיני מלין אותו - אף יום הבראתו, לא בעינן מעת לעת?!
ומשנינן: לא! עדיף יום הבראתו מיום הולדו.
דאילו יום הולדו, לא בעינן מעת לעת כדי למנותו.
ואילו יום הבראתו בעינן מעת לעת. [3]
רב פפא אמר, לפרש את מה שאמרו בברייתא שמשכחת לה זכרים ערלים שאינם בשעת עשיה וישנם בשעת אכילה:
לעולם לא בעינן שבעת ימים מעת לעת מיום הבראתו.
והכא במאי עסקינן: כגון דכאיב ליה עיניה לינוקא. [4] [כאבה עינו של תינוק] ואינו ראוי למילה, ואיתפח ביני ביני [הבריא בערב פסח בין עשיה לאכילה], שאין נותנין שבעה ימים אלא למי שחלצתו חמה. [5]
רבא אמר לפרש הברייתא: כגון שהיו אביו ואמו בשעת עשיית הפסח חבושין בבית האסורין, שאז אין מילת הבן מעכבת אותם בשעת עשיה, שהרי אנוסים הם ואין יכולים למול, ונשתחררו בין עשיה לאכילה. [6]
רב כהנא בריה דרב נחמיה אמר לפרש הברייתא: כגון שהיה טומטום, שנקרע העור המכסה את מקום זכרותו, ונמצא שהוא זכר, ואירע הדבר ביני ביני בין עשיה לאכילה.
כי בשעת עשיה לא היה חייב לקורעו ולמולו, ולא עיכב עליו באותה שעה [תוספות לעיל ע א].
רב שרביא אמר לפרש הברייתא: כגון שהוציא התינוק ראשו חוץ לפרוזדור מבטן אמו שבעת ימים קודם ערב הפסח, ומאותה שעה כילוד הוא. [7] ומונין לו שמונת ימים למילתו. אלא שאינו ראוי למול, ולא עיכבה מילתו בעשייה, הואיל ולא היה ראוי למילה, ולאחר שעשה אביו את הפסח יצא כל גופו, ונעשה אז ראוי למילה.
ותמהינן עלה: ומי חיי, וכי יכול תינוק לחיות באופן שכזה שמונה ימים!?
והתניא: למה הולד דומה במעי אמו? פיו סתום, וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה [דרך הטבור, המחובר לאמו].
כיון שיצא התינוק לאויר העולם - נפתח פיו הסתום, ונסתם טבורו הפתוח.
שאלמלא כן, אין יכול התינוק שנולד לחיות אפילו שעה אחת. [8]
וקא סלקא דעתין, מאחר שיצא ראשו לאויר העולם, אף שהטבור עדיין מחובר לאמו, הרי הוא נסתם, ושוב אינו אוכל ממה שאמו אוכלת. ואם כן, האיך יחיה תינוק זה שאינו יכול לינוק מאמו עד יום השמיני?!
ומשנינן: הכא במאי עסקינן: כגון דזנתיה אישתא [החולי עצמו "זן" אותו, שבהיות לו חום אין הוא זקוק למאכל].
והיינו, שאחזתו חמה בבטן אמו, והיא "זנה" אותו, וכשיצא לאויר העולם חלצתו חמה, וראוי הוא למילה.
והוינן בה: אישתא דמאן? חום החולי שזן אותו, של מי הוא החום, של אמו או שלו?
אילימא אישתא דידיה [אם תאמר שהיה התינוק עצמו חולה], אי הכי, כשיצא מבטן אמו והבריא, הרי כל שבעה בעי להמתין עד שיהא ראוי למילה.
וכיון שלא צריכים להמתין שבעה ימים מעת לעת, לא יתכן שישלמו שבעת ימים בין עשיה לאכילה?!
אלא, מדובר בכגון דזנתיה אישתא דאימיה, חום החולי של אמו הוא זה ש"זן" אותו בבטן אמו.
ואיבעית אימא: הני מילי שבנסתם הטבור הוא אינו חי יותר, זה היכא דלא מערי [כאשר שוב אין הטבור מעורה לאמו].
אבל היכא דמערי - מחייא חיי! כשהטבור עדיין מעורה הרי הוא חי, שאינו נסתם אלא לאחר שנותק מטבורה של אמו. [9] וכל עוד הטבור מעורה לאמו הרי הוא אוכל ממה שאמו אוכלת, וחי. [10]
אמר רבי יוחנן משום רבי בנאה:
ערל ישראל שנטמא במת, הרי זה מקבל הזאה של מי חטאת של אפר פרה אדומה כדי ליטהר מטומאתו.
ולכשימול, אינו צריך לחזור ולהזות, ומותר באכילת קדשים ותרומה, ואין אומרים: הזאת ערלות לא שמה הזאה. [11]
שכן מצינו באבותינו הנולדים במדבר - כשעשו את הפסח בגלגל מיד אחר עלותם מן הירדן - שקבלו הזאה מטומאת מת, שהיו טמאים מאבותיהם שמתו במדבר, [12] כשהן עדיין ערלים.
ומנין שקבלו הזאה כשהם ערלים?
שהרי במדבר לא מלו, כמבואר לקמן, ואחר שמלו, לא היה סיפק בידם להזות הזאת שלישי ושביעי קודם זמן עשיית הפסח, שהוא בארבעה עשר לחודש -
שהרי נאמר בספר יהושע: והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון.
ובאותו יום שעלו, בעשרה בניסן, ודאי לא מהילי משום חולשא דאורחא [לא מלו את עצמם, משום חולשת הדרך], והזמן המוקדם ביותר למילתם הוא בי"א של ניסן.
ואם כן הזאה, אימת עביד להו [מתי היזו עליהם מאפר פרה]?
לאו, הלא כשהן ערלים!
כי אם היזו עליהם הזאת שלישי בי"א לחודש, אחר מילתם, נמצאת הזאת שביעי שלהם בט"ו בניסן, ארבעה ימים לאחר הזאתם הראשונה, והם הרי צריכים היו להיטהר עד י"ד בניסן שהוא זמן עשיית קרבן פסח!
ומוכח שהזאת ערל, שמה הזאה.
ומקשינן עלה: ודילמא לא עבוד פסח כלל [שמא לא עשו פסח באותה שנה כלל]?
ואף שמפורש בכתוב שעשו פסח בגלגל, שמא לא עשאוהו אלא אותם שיצאו ממצרים, שהם כבר היו נמולים [ריטב"א]?!
ומשנינן: לא סלקא דעתך לומר כך.
דהא כתיב: ויחנו "בני ישראל" בגלגל, ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחודש בערב בערבות יריחו.
ומשמע שרוב בני ישראל עשו אותו, אף שרובם לא יצאו ממצרים, אלא נולדו במדבר. [13]
מתקיף לה מר זוטרא: ודלמא פסח הבא בטומאה היה, כי הואיל ורוב ציבור טמאים היו, יכולים הם לעשותו בטומאה, ולא תשמע מכאן שערל מקבל הזאה! [14]
אמר ליה רב אשי: הרי תניא בהדיא על אותו הדור: מלו, וטבלו, ועשו פסחיהן בטהרה.
ועתה מבארת הגמרא את ענין מצות מילה:
אמר רבה בר יצחק אמר רב: לא ניתנה מצות "פריעת מילה" [15] לאברהם אבינו, כשנצטוה על המילה. ולא נתחדשה מצות הפריעה אלא בזמן יהושע. [16]
שנאמר: בעת ההיא - אחר שעלו ישראל מן הירדן - אמר ה' אל יהושע: עשה לך חרבות צורים, ושוב מול את בני ישראל שנית.
ואותה מילה - פריעת מילה היתה, כי הם לא פרעו את מילתם, כשמלו קוודם לכן. [17]
ומקשינן עלה: מנין שעל פריעת מילה הכתוב מדבר?
ודילמא על המילה עצמה נצטוה יהושע, שימול את הנך - את ילידי המדבר - דלא מהול כלל?!
דהא כתיב באותה פרשה שילידי המדבר עדיין לא מלו כלל: "כי מולים היו כל העם היוצאים [ממצרים]. וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו" [והטעם שלא מלו מתבאר בגמרא בהמשך]! [18]
ומשנינן: אם כן, אם תאמר שהכתוב מדבר רק על ילידי המדבר שעדיין לא מלו, מאי "ושוב ומול את בני ישראל"? אלא לאו, בהכרח, שאף על העם היוצאים נצטוה יהושע, לשוב ולעשות להם פריעה.
ושואלת הגמרא: ומאחר שאתה דורש לשון הכתוב "ושוב" - מאי תדרוש במה שאמר הכתוב בהמשך "ומול את בני ישראל שנית"?
ומפרשינן: לאקושי סוף מילה, הסרת כל חתיכות העור שנשארות אחר חיתוך הערלה - לתחילת מילה, לחיתוך עור הערלה:
מה תחילת מילה, חיתוכה של הערלה, מעכבת - אף סוף מילה, כל שלא הסיר את כל העור, הרי הציצין של העור שנשתיירו ולא הוסרו מעכבין בו.
[רבינו תם בתוספות כתב המדובר בפריעת הציצין של הקרום הרך [19]], וכדמפרש ואזיל. [20] ומפרשת הגמרא מה הן הציצין המעכבין את המילה:
דתנן: אלו הן ציצין המעכבין את המילה: אם נשתייר בשר [עור] החופה את רוב העטרה. ואין אוכל בתרומה עד שיסירנה. [21]
אמר רבינא, ואיתימא רב ירמיה בר אבא אמר רב, לפרש את המשנה:
בשר [עור] החופה את רוב גובהה של עטרה, ואף שאינו חופה את רוב היקיפה. [22]
מפרשת הגמרא: ובמדבר מאי טעמא לא מהול [למה לא מלו בני ישראל במדבר] כמבואר בכתוב ביהושע שהביאה הגמרא? איבעית אימא: משום חולשא דאורחא [חולשת הדרך]. [23]
הערות
[1] כתב בקרן אורה: אף על גב דבשעת אכילה, שהיא בליל יום טוב אינו יכול למולו, שהרי מילה שלא בזמנה אינה דוחה יום טוב, מכל מקום כיון שהיה יכול למולו קודם יום טוב, הרי זה מעכב.
[2] והיעב"ץ כתב: שמא היה מלוד.
[3] ומה שאמר: יום הבראתו כיום הולדו, בא להשמיענו שצריך להמתין עד יום השמיני.
[4] כתב הרשב"א להוכיח מכאן שאפילו משום כאב בעלמא של תינוק דוחים את המילה, כי לשון הגמרא משמע שאין זה אלא כאב בעלמא ולא כאב שיבוא בו לידי סכנה אם ימולו אותו.
[5] כתב הריטב"א: הכא בכאיבא כל דהו עסקינן, דאילו בכאב גדול הא חמיר מחלצתו חמה; וכן פסק הרמ"א ביורה דעה רסב ב.
[6] כתב רש"י: חבושין בשעת עשיה, ומצות מילה מוטלת עליהם ולא על אחרים, והם אינן יכולין לעשות את פסחן, ושחט שלוחן עליהם, ואשמועינן קרא שאם יצאו בשעת אכילה מילת בנו מעכבתו. וכתב המהרש"א ללמוד מדברי רש"י, כי אף שאשה אינה מחויבת למול את בנה, מכל מקום הואיל ומחויבת היא במצות פסח, הרי מילת בנה מעכבתה מלעשות קרבן פסח; וראה שם שהוכיח כן, וראה מה שביאר דבריו בישרש יעקב; וראה מה שכתב בהגהות יעב"ץ. ב. כתב המאירי: ולמדת, שכל כיוצא בזה, אין אומרים ימול גם כן על ידי שליח, אלא כל שאין יכול לעשות - אין מעכבתו, וראה בזה בערוך לנר ובישרש יעקב. ג. בערוך לנר תמה, למה לא אמרו שהיה התינוק בבית האסורים, ולא היה אפשר למולו?!
[7] דקיימא לן במסכת נדה: יצא ראשו הרי הוא כילוד, רש"י.
[8] בטעם הדבר שאינו יכול לחיות, כתב רש"י: משום דלא יניק, וכן כתב המאירי: שהרי אין חיותו עוד אלא ביניקה, ואין אפשר לו לינק. והמהר"ם תמה על רש"י, שהרי עינינו רואות שהתינוק חי כמה שעות אחר שנולד בלא אוכל, ואם כן האיך אמרו: אין יכול לחיות אפילו שעה אחת?! ולפיכך פירש: אם לא שנפתח פיו לנשום אויר, אינו חי, ואם לא ייסתם טבורו, ייכנס אויר בתוך מעיו וימות, ולדעתו, טעות סופר היא ברש"י, וראה מה שכתב הערוך לנר.
[9] כך משמע לפרש לפי שיטת התוספות; ולפי מה שכתב המהר"ם שבסתימת הטבור תלוי חיותו של תינוק, שאם לא כן נכנס אויר לתוך מעיו, נמצא שאין צורך בסתימת הטבור אלא לאחר שנותק מאמו; ומיהו התירוץ הראשון סובר, שהטבור נסתם מיד בלידה, אף שעדיין יכול לחיות.
[10] גירסת רש"י היא: הני מילי היכא דלא מעוי, אבל מעוי מחייא חיי, ופירש: מעוי, צועק ; וביאר המהרש"ל בחכמת שלמה, נראה לי הטעם לפי שהבכיה של התינוק מחמם אותו כאשר מן הטבע, וזן אותו.
[11] תמהו התוספות: מה ראיה צריך לכך? וכי למה לא יקבל הזאה, והרי אפילו לרבי עקיבא שמרבה ערל כי טמא, הרי טמא מקבל הזאה, כדאמר בפרק דם חטאת: "שהרי נדה מזין עליה, והיא טהורה מטומאת מת"?! וראה מה שכתבו בזה התוספות ישנים, הקרן אורה והישרש יעקב.
[12] כן פירש רש"י; וכתב הריטב"א: והקשו עליו, שבמתי מדבר לא נתעסקו בהם, כי הם עצמם היו נכנסים לקברותיהם מחיים כשהכרוז יוצא, וכדאיתא בפתיחתא דאיכה רבתי לג [הובא ברש"י תענית ל ב, וברשב"ם בבא בתרא קכא] ; ויש לומר, דאפילו הכי לא סגיא שלא האהילו עליהם כשהלכו לעסוק בהספדם. ויש מפרשים, כי אבותינו היו טמאי מתים ממלחמת מדין ושאר מלכים שבעבר הירדן, דאומות העולם מטמאים הם במגע ובמשא.
[13] ריטב"א. אבל הרשב"א כתב באופן אחר, ראה שם.
[14] כתב הריטב"א: קושיא זו היא המשך לתירוץ הגמרא הקודם. "ולהכי הדר פרכינן, ודילמא פסח הבא בטומאה היה, דהא רוב ישראל היו טמאים, שלא היה להם פנאי ליטהר ולהזות"; וראה מה שכתב הרשב"א.
[15] לשון המאירי: המילה - היא, חתיכת עור הערלה שלמעלה מן העטרה, ושמכסה את העטרה, וחותכין אותו עד שתתגלה העטרה. הפריעה - היא, שאחר חיתוך העור פורע קרום הרך שתחתיו, ומחזירו אילך ואילך, עד שתתגלה בשר העטרה כולה. וכתב בית הלוי, שהמילה היא הסרת הערלה, שהיא מום וחסרון בגופו של יהודי. ואילו הפריעה היא ההכנסה בברית. בית הלוי פרשת לך לך.
[16] נתקשו הראשונים בדברי הגמרא: כי מתחילת לשון הגמרא משמע, שאברהם אבינו הוא שלא נצטוה על הפריעה, אבל משה ציוה עליה. ואילו ממה שמביאה הגמרא מיהושע משמע שיהושע הוא שציוה עליה, ואף משה לא ציוה עליה. ועוד, אם יהושע הוא שציוה עליה הרי אין נביא רשאי לחדש דבר לדורות, ולמה עושים אנו פריעה?! וכמה שיטות יש בזה בראשונים: האחת: אכן משה לא ציוה עליה אלא יהושע, ולא נזכר "אברהם" אלא משום שהוא היה עיקר במצוה זו, ואין כאן חידוש של מצוה, הואיל ואינו אלא "הכשר מצוה" [פירוש אחד בריטב"א]. השניה: אברהם לא נצטוה עליה כלל, ואילו משה נצטוה שיעשו כן לכשיכנסו לארץ, [פירוש שני בריטב"א, וכתב עליו שהוא הנכון; וכן פירש הרמב"ן בפירוש אחד, וכן פירש הרשב"א]. השלישית: משה רבינו ציוה על הפריעה בסוף ארבעים שנה שהיו במדבר בערבות מואב [פירוש אחד ברמב"ן]. וראה עוד מה שכתבו התוספות בד"ה לא ובד"ה מאי, ובמאירי. וכתבו כל הראשונים, כי אף שאברהם לא נצטוה על הפריעה, מכל מקום היה מקיימה, ראה שם.
[17] כתב בעיון יעקב, כי אף על גב שפריעת מילה היא בצפורן, מכל מקום הוצרך יהושע ל"חרבות צורים", הואיל ובגדולים צריך כלי לפריעה, כפי ששמע ממוהלים מומחים.
[18] הקשו התוספות: אם לא מלו, כיצד אכלו בשר קדשים, ואפילו סתם בשר לא היו יכולים לאכול, שהרי לא הותר להם בשר תאוה, ואילו בקדשים אסורים הם משום ערל?! ותירצו, שאכן בשר קדשים לא אכלו אלא אותם שיצאו ממצרים, והילודים במדבר, כיון שאין יכולים לאכול בשר קדשים מחמת ערלותם, היו רשאים לאכול בשר תאוה, ודימו את זה לצבי ואיל, שהיו מותרים לאכול, כיון דלא אפשר בהקרבה.
[19] הטעם שפירש רבינו תם כן, ולא על ציצין של גוף המילה, הוא משום שציצין אלו נלמדים לקמן עב א ממקרא אחר. ומיהו לשון רש"י שכתב: סוף מילה, ציצין שנשתיירו שלא חתך כל הערלה, לא משמע כפירוש רבינו תם.
[20] רש"י הביא גירסא אחרת: אם כן - שלא נצטוה יהושע למול אלא אותם שלא נימולו - מאי "שוב" ומאי "שנית", כלומר: משתי תיבות אלו גם יחד אנו לומדים שנצטוה גם על הפריעה לאלה שכבר נימול. ומקשה הגמרא: מנין לך שהם באים ללמד על הפריעה? אימא: לאקושי סוף מילה לתחילת מילה וכו' ולא על הפריעה ; ולפי גירסא זו אין הגמרא מיישבת קושיא זו.
[21] אותה משנה לא נשנית על הפריעה אלא על המילה, אלא שדין אחד יש לעור הערלה ולעור הפריעה, לפי רבינו תם.
[22] העטרה היא ראש הגיד, שיש בו בשר מעובה, המתרומם ומוגבה מעל הגיד עצמו. עור הערלה מחפה את העטרה, ובהסרת הערלה, בעת המילה, מתגלית העטרה כשהיא מוגבהת מעל הגיד. אך קורה לעתים שלא מסירים את כל הערלה, ואז יתכנו שתי אפשרויות שבהן תיפסל המילה, והוא ישאר ערל: האחת, שנשאר עור ערלה על הגיד מסביב לעטרה, כך שמעט מגובה הבשר של העטרה, בכל היקף העטרה, אינו נראה מסביב לעטרה. אך עדיין נשאר רוב גובהה של בשר העטרה כשהוא מגולה בכל היקף העטרה. והשנית, כאשר במקום אחד שמסביב לעטרה נשאר עור ערלה המסתיר את רוב גובה בשר העטרה מעל הגיד. אך העור הזה אינו מקיף את כל העטרה, אלא רוב העטרה נשאר גלוי כולו, ובמקום שהוא גלוי הוא לא מוסתר בכלל. ובשני המקרים פסולה המילה. נתבאר לפי דברי הש"ך יו"ד סימן רסד.
[23] כתב הריטב"א: פירוש, שהדרך סכנה להמול, וכיון דעל פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, לא היו יכולים למול על מנת להתעכב עד שיתרפא.
בגמרא בעינן מעת לעת: מזה מוכח דהא דבעינן מעת לעת הוא מן התורה דהיינו הל"מ מדמוקי קרא בהכי לכאורה ק' מזה אמה שכתב הרא"ש בשבת (פ' ר"א דמילה) דאף דאבעי' שם לא אפשיטא אי בעינן מעת לעת מכ"מ פסקינן לחומרא דספק נפשות להקל דל"ל הך טעמא תיפוק לי' דספק דאורייתא לחומרא, וי"ל שהרי בלא"ה יש להבין למה לא ניחא להרא"ש בטעם הרי"ף שכתב דאף דהתם בשבת לא אפשיטא מכ"מ כיון דהכא אפשיטא הכי פסקינן אבל י"ל כיון דרק לתי' קמא אפשיט הכא כן ולא לתירוצי אמוראי בתראי לכן רצה ליתן טעם גם להנך אמוראי ועל כן א"ש ג"כ דלא קאמר משום דספק דאורייתא הוא שהרי להנך אמוראי לא מוכח כן דהא דבעינן ז' ימים הוא מן התורה, והנה לכאורה יש נפקותא טובא לענין דינא אי הך דז' ימים הוא מן התורה או לא ע"פ מה שמסיק הש"ך (סי' רס"ב) דמל תוך ח' צריך להטיף ממנו דם ברית דהשתא אי אמרינן דיום הבראותו כיום הולדו הוא מן התורה גם במל תוך ז' להבראותו צריך להטיף ממנו ד"ב ואי רק מדרבנן אפשר דלא צריך ואפילו אי נימא דהך שצריך להמתין ז' ימים הוא לכ"ע מן התורה מכ"מ יש נפקותא בין טעם הרי"ף והרא"ש במל ביום ח' תוך מעת לעת דלטעם הרי"ף צריך להטיף ד"ב כיון דפסק ע"פ תי' דהכא והכא מוכח דמעת לעת הוא מן התורה אבל לטעם הרא"ש דרק משום ספק נפשות היא לא צריך ולדינא צ"ע כיון דהטעם של הש"ך מדמילה דוחה שבת ולא מהלינן מע"ש והרי זה לא שייך כאן שהרי יום הבראותו אינו דוחה שבת:
שם שהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים: ק"ק למה הוצרך לאוקמי כך ובששחט שלוחן עליהם למה לא מוקמי' שהי' הקטן חבוש בבית האסורים ולא הניחו לאביו למול עד לאחר עשיי':
שם כגון טומטום שנקרע: אפילו למאן דס"ל בבבא בתרא (קכ"ז.) דטומטום שנקרע אינו נמול לח' דהיינו כשחל בשבת מכ"מ י"ל דפשיטא לי' דמעכב מילתו בפסח שהרי מה דצריך מילה אתיא מהמול כל זכר כדאמרינן בשבת (דף קל"ז) והרי גם לענין פסח כל זכר כתיב:
שם שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור: מכל הסוגיא נראה שאם הוא אונס שלא למול זכריו ועבדיו אינו מעוכב על ידיהם בפסח וק"ק דמאי שנא ממילת עצמו שמעוכב אפילו הוא אונס שהרי ערל שמתו אחיו מחמת מילה אינו אוכל בפסח וי"ל דודאי הדין נותן דאונס אינו מעכבו דהמול לו כל זכר לא שייך רק היכי שיכול למול אבל לענין מילת עצמו מוכח מיתורא דוכל ערל לא יאכל בו דהיינו באונס כגון שמתו אחיו מ"מ דאי באין מל עצמו במזיד כבר אתי מוכל בן נכר לא יאכל בו כמו שכתב רש"י בחומש והוא מהמכילתא והיינו ג"כ מה דאמרינן לעיל ואצטריך למיכתב ערל וכו' אבל ערל דלבו לשמים אימא לא צריכא ואפילו לפי מה שכתבו התוספ' בפסחים (דף ק"ך) דהצריכותא לא אמרינן רק לענין מיעוטא דבו אבל עיקר קרא דכל ערל לא מיותר דאין מזהירין מן הדין מכ"מ דברינו א"ש ע"פ מה שכתבתי לעיל בתוספ' ד"ה אי מה פסח דאק"ו ועשה שפיר לוקין לשיטת הרמב"ם ע"ש וא"כ מזה מוכח שיש חילוק דין מילת עצמו למילת זכריו לענין אונס:
שם אמר רבינא ואיתימא רב ירמי': י"ל איך שייך הא דרבינא למה דתירץ הכא וי"ל דאי לאו הא דרבינא אכתי יקשה שנית ל"ל ואי לאקושי דסוף מילה דהיינו בשר החופה רוב העטרה מעכב זה פשיטא כיון דילפינן משוב דצריך פריעה ובכל מקום אמרינן דרובא ככולו אכן על זה הביא רבינא דגם בחופה רוב גובהו במקום א' בלא רוב הקיפו ולזה שפיר צריך קרא דהא בזה הרוב מהעטרה מגולה:
שם ברש"י ד"ה חבושין. מוטלת עליהם: ק"ק למה הוצרך רש"י לכך דכש"כ שאם אין מצות מילה מועלת עליהם שלא תעכב העשיי' גם מה שכתב והם אינם יכולים לעשות את פסחן הוא ללא צורך והל"ל למול את בנם, וי"ל דרש"י רצה לתרץ כיון דחבושין וע"כ עשו שליח לשחוט את פסחם א"כ אכתי למה לא תעכב מילה זכרם דהא יכולים לעשות שליח גם לזה כמו לשחיטת הפסח ולזה מפרש כיון דמצות מילה מוטלת עליהם א"כ מצו' בו יותר מבשליחו כדאמרינן (ר"פ ב' דקדושין) האיש מקדש בו ובשלוחו מצו' בו יותר מבשלוחו וכן פסק הר"ם מרקנטי דהיכי שהאב יכול למול אסור ליתן בנו לאחר למול ולכן לא מוטל על האב לעשות שליח למול בנו דסובר שעדיין יהי' שהות ביום למול בעצמו כשיצא מבית האסורים או אם כבר הוא מילה שלא בזמנו למול בעצמו לאחר י"ט אבל פסחם אינם יכולים לעשות כשיצאו ולכן עשאו שליח לכך רק דלשון מוטלת עליהם אינו מדוייק לפ"ז לפי מה שפי' המהרש"א דזה קאי לענין למול זכרים משום פסח דמצות מילה אינה מוטלת על האשה:
בד"ה אינו יכול לחיות. משום דלא יניק: עיין במהר"ם מה שהקשה על זה והנה המהר"ם הבין דמה שכתב רש"י משום דלא יניק היינו דעי"כ אין לו מזונות אכן לפ"ז ה"ל לרש"י לנקוט לישנא דהש"ס משום דלא זן אבל לשונו נראה מבואר דה"ק כיון דיצא לחוץ אינו יכול לחיות בנסתם הפתוח והיינו כמש"כ המהר"ם משום דאין לו אויר א"כ מ"ט במעי אמו יכול לחיות ולא צריך אויר היינו ע"כ משום דאז יש לו יניקה מאמו וסגי לי' באויר דאמו ולכן ל"צ אז ג"כ למזונות אבל כשיצא ראשו אז אין לו יניקה מאמו ולכן אין יכול לחיות בנסתם הפתוח אפילו שעה א' משום דאין לו אויר ע"י שאין לו יניקה וממילא אין לו מזונות ג"כ והיינו מה דפריך הש"ס ומייתי ראי' מהך ברייתא דאין לו מזונות עוד כשיצא ראשו:
בד"ה הזאה. ואית דמפרש להו: כבר רמזתי לעיל (מ"ו:) מה שי"ל ביישוב שיטת הי"מ דס"ל להו דהזאה בגר דאורייתא היא דנכנס מים תחת דם וכעת אפרש יותר דהנה כל הנולדים לאחר עשיית פסח מצרים שאז נמלו כל הזכרים עד ט' חדשים אחר מתן תורה דהיינו אילו שנזרעו קודם מ"ת לא הי' להם עדיין גירות שהרי לא היו בכלל גירות אביהם ובדרך לא נמהלו ואלו ובניהם ובני בניהם אחריהם עדיין היו צריכים הזאה לגירותם ג"כ ומאילו קדייק ר' יוחנן הכא דערל מקבל הזאה דאין לומר דלמא אילו באמת לא עשו פסח מלבד שדוחק לומר כן י"ל דקדייק ר' יוחנן (שע"כ סמיך על הברייתא דקתני מלו וטבלו שהרי בלא"ה אפשר לומר בפסח הבא בטומאה הי') מלשון הברייתא כן דקתני מלו וטבלו ולכאורה טבילה ל"ל ועיין בתוספ' פסחים (דף צ"א) שכבר הקשו התוספ' אמה דקתני התם טובל ואוכל את פסחו ל"ל טבילה אכן שם י"ל דתקנה דרבנן היא משום דעד השתא אסור בקדשים וכמו דאמרינן (פ"ג דחגיג') לענין אונן ומחוסר כפורים אבל הכא דע"כ מדאורייתא איירי דעדיין לא היו תקנות דרבנן ל"ל טבילה אע"כ דמיירי בזה מאותן שעדיין היו צריכים לגירות טבילה שגם הם עשו פסח ומהני קדייק דערל מקבל הזאה, ומה שדחק להי"מ לפרש כן ולא כפי' רש"י היינו משום דק"ל קושית התוספ' מאי קמ"ל דערל מקבל הזאה פשיטא אבל השתא טובא קמ"ל דהזאה מהני קודם מילה דגירות, וגם י"ל דקשיא להו מה שהקשו הראשונים הא מתי מדבר קברו עצמם ודלמא לא נטמאו במת דגם זה מתורץ לשיטתם שהרי באמת הזאה לא משום טומאת מת הי': וע"פ פירושינו מתורץ לפי' הי"מ לא לבד מה שהקשה רש"י עליהם אלא גם מה שקשה עוד מנ"ל לדייק דלמא בימי יהושע עדיין לא נגזרה הגזירה דכל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר וגם מה שהקשה המהרש"ל עליהם כיון דהוי כפורש מן הקבר א"כ לא היו יכולים להתחיל למנות עד אחר מילה ע"ש, אבל לפ"ז גם זה א"ש דס"ל דמה שצריך הזאה דוקא אחר מילה זה מדרבנן אבל מן התורה מהני הזאה אפילו קודם דב"ה לא חדש רק זה דהוי כפורש מן הקבר וצריך הזאה אחרי כן כמו שכתבתי לעיל (דף מ"ו): אכן ביותר נ"ל ביישוב שיטת הי"מ ולתרץ כל הקושיות הנ"ל עליהם דבאמת הם ג"כ מפרשים כפי' רש"י דהזאה זו מטומאת מת היא רק שלהם הוקשה קושית התוספ' מאי קמ"ל ר"י מהיכי תיתי שלא יקבל ערל הזאה ולכן מתרצים דהא קמ"ל ר"י כיון דב"ה קאמרי בפסחים כל ר"י הפורש מן הערלה וכו' וקאמר שם ר' יוחנן לא שנו רק בערל עכו"ם וכו' ולכאורה מנ"ל לר' יוחנן כן דלמא ב"ה הל"מ קאמרי דערלה מטמאה כמת דהא ר"ע ס"ל ערל כטמא אבל י"ל דהא מוכח מאבותינו דערל מקבל הזאה וא"כ אי הל"מ היא הוי כטובל ושרץ בידו אע"כ דמה שאמרו ב"ה כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר זה אינו רק בערל עכו"ם ומטעם גזירה ולא בערל ישראל ולכן מה דקאמר רבי יוחנן בפסחים לא שנו אלא וכו' לפרש דברי ב"ה אתי מדבריו דהכא מה שאמר הכא משום ר' בנאה דערל מקבל הזאה, ולפ"ז מתורץ קושית התוספו' דטובא קמ"ל שלא נימא דהך כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר הוא מן התורה כן נלענ"ד נכון ביישוב שיטת הי"מ, וא"ל דא"כ היאך אמרינן בזבחים (דף קי"ז) דמצרכינן קרא לערל מקבל הזאה כיון דהך כל הפורש מן הערלה אינו רק מדרבן די"ל דצריך קרא כיון דר"ע ס"ל ערל כטמא א"כ ה"א דהוא כטמא מת שלא מהני לי' הזאה בעוד שלא פירש מן הטומאה:
שם בתוספ' ד"ה ערל. שהרי נדה מזין עלי' והיא טהורה: עיין בתוספ' הרא"ש שתירץ משום דערל אתקש לטמא דמצורע ומצורע אתקש למת כיון דמטמא באוהל א"כ ה"א דאינו מקבל הזאה ולפ"ז הא דקמ"ל ערל מקבל הזאה היינו אליבי' דר"ע, ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספ' לקמן דא"כ קרא ל"ל די"ל דכי פריך ודלמא פסח הבא בטומאה הוי הקושיא ודלמא סבר ר"ע כר"ש ומוקי קרא לדר"ש, ואין להקשות דלפ"ז מה מתרץ תניא בהדיא מלו וטבלו וכו' דלמא הך ברייתא ר"א היא ולא ר"ע די"ל שדוחק לומר שר"א ור"ע יפלגו במעשה שהי':
בד"ה ודלמא. שעשו פסחים בטהרה: א"ל לפי האמת כיון דלרבנן צריך קרא לערל מקבל הזאה א"כ לר"ש דלית לי' קרא מנ"ל הך וכי הוא יפלוג אהך דינא, די"ל ע"פ תירוץ תוספ' הרא"ש הנ"ל דרק לר"ע דס"ל דמרבינן ערל כטמא צריך להשמיענו דערל מקבל הזאה א"כ י"ל דר"ש כר"א ס"ל דלית לי' הקישא דערל כטמא ולכן ל"צ קרא דערל מקבל הזאה ורבנן כר"ע ס"ל, אכן לפ"ז ק"ל על הרמב"ם דפסק שם בזבחים כרבנן ובהל' תרומות פסק כר"א דס"ל גז"ש דתושב ושכיר וא"כ לית לי' דר"ע וכדכתבנו לעיל ולמה לי' קרא דערל מקבל הזאה, ועוד ק"ל על הרמב"ם דהביא (בפי"א מהל' פרה אדומה) הך דינא דערל מקבל הזאה ול"ל לה להשמיענו כך פשיטא כיון דלא פסק כר"ע ועיין בלחם משנה (פ"ב מהל' חגיגה):
בד"ה סוף מילה. המול ימול לציצין: הנה המהרש"א הקשה לקמן בגמרא אהא דקאמר בע"ז (דף כ"ז) דהמול ימול דברה תורה כלשון ב"א למה לא קאמר דקאתי לציצין והניח בצ"ע, וכן י"ל להקשות אפכא למ"ד דמפיק לי' המול ימול שם לרבות כותי ולמעט עכו"ם ציצין מנ"ל, אבל נ"ל דכל הני קושיות חדא מתורץ בחברתא דמאן דמפיק הכא מנית ציצין ס"ל דלא אתיא מהמול ימול דצריך קרא לרבות כותי שלא צריכה מילה לשמה ולכן גם התם הוצרך לומר דברה התורה כלשון ב"א דלא יכול לאוקמי' אציצין דא"כ שנית ל"ל ומה דקאמר לקמן וכי תימא האי המול ימול לרבות ציצין לא רצה לומר דבאמת דרשינן כן אלא רבנן השיבו לר' יהודה לשיטתו כן דלמה לא יליף מהמול אפי' מאה פעמי' כיון דהוא לא דרש התם בע"ז לכותי משום דרבי מצד' המול וכבר כתבו התוספ' דלא אמרינן דברה התורה כלשון ב"א אלא היכי דליכא למידרש דרשה אחריתא ועל זה קאמר כי תימא משום הכי לא דרשת התם כן דאתי לציצין וא"כ גם הכא לא תדרוש ובאמת שנית לא תדרוש דהא גם הכא משמע דרק אי דרשינן שוב קשה שנית ל"ל מכ"מ קשה מאת בריתי הפר ומתורץ קושית התוספ':
בא"ד. דהא כי פריך נמי דלמא: נ"ל דלר"י הלבן ולר"ת לא מסתבר להו כן דבשלמא אעיקר מצות מילה אין קושיא למה צוה הקב"ה כך די"ל כיון דלא מלו במדבר משום חולשא דאורחא או משום דלא נשיב רוח צפונית א"כ מהיכי ידעו שימולו עתה דלמא למחר יצוה הקב"ה לסע אי שמא גם למחר לא יהי' רוח צפונית אם לא שצוה הקב"ה למול אבל אדיני המילה לא הוצרך הקב"ה לצות דפשיטא אם ימולו שצריכים למול כדינו ולחתוך ציצין ג"כ:
בא"ד. כיון דלא כתיב בהדיא אלא ליהושע: נ"ל דהכי פירושו דאי לא כתיב בפי' גבי יהושע ה"א דבמה שצוה הכתוב למול הוי פריעה בכלל אבל השתא דפרט גבי יהושע שוב ולא כתיב מול סתמא משמט דבמול סתם לא הוי פריעה בכלל א"כ גבי אברהם דכתיב המול סתם ע"כ לא נצטוה אפריעה:
בד"ה מאי טעמא. משמע שמלו ולא פרעו: ומה דיליף דערל מקבל הזאה היינו משום דמל ולא פרע כאלו לא מל כמש"כ התוספ' לקמן, ובזה יש ליישב מה שהביא הרשב"א והרא"ש בשם הראב"ד להקשות למה לא יליף דערל מקבל הזאה ממלחמת מדין די"ל כיון דכל ארבעים שנה שהיו במדבר נצטוו במצות והראי' שמצות כתיבת ס"ת לא נצטוו עד יום שמת משה וכגון מצות גיעולי נכרים שלא נצטוו עד אחר מלחמת מדין א"כ י"ל דלמא באותה שעה דמלחמת מדין אכתי לא נצטוו על הפריעה וכיון דמלו לא היו ערלים אף שלא פרעו ושפיר קבלו הזאה אבל מיהושע יליף שפיר כיון דע"כ בימי משה נצטוו דאין נביא רשאי לחדש דבר כמש"כ התוספ' א"כ באותה שעה ערלים היו ואפילו היו בימי משה קודם שנצטוו על הפריעה מכ"מ עתה למפרע ערלים היו ולא מהני להו הזאה אמכאן ואילך, והנה א"ע ראיתי שגם הרמב"ן כתב כן שמשה לא צוה על הפריעה עד סוף מ' שנה ולכן אכלו קדשים במדבר אף דערלים היו כיון שלא פרעו ומהתימ' דלא תירץ גם על קושית הראב"ד כן, ואפשר לומר כיון דעכ"פ צריך לומר דפרקי ר"א ורב דהכא פליגי בפי' הפסוק כי מולים וגו' דלרב הפי' כי מולים במילה בלא פריעה והילודים במדבר לא מלו כלל דאין לומר דהילודים במדבר מלו ולא פרעו דא"כ כי מולים להעם היוצאים צריך לפרש במילה ופריעה והרי עדיין לא נצטוו בפריעה דהא ס"ל לא נתנה פריעת מילה לא"א ולפרקי ר"א צריך לומר לפ"ז דס"ל דנתנה פריעת כבר ליוצאי מצרים וא"כ הפי' כי מולים היוצאים בפריעה והילודים במדבר לא מלו דהיינו פריעה וא"כ אכתי ק' אר"י אי מ"ל כרב א"כ ע"כ הילודים במדבר לא מלו כלל ואכתי לדייק ממלחמת מדין ואי ס"ל כפרקי ר"א א"כ ע"כ נתנה פריעה כבר ליוצאי מצרים ואכתי היו ערלים מטעם פריעה:
בד"ה מה טעמא. ואפילו אם מלו: נראה דהוצרכו לכך משום קושיא דבשר תאו' דלכאורה הי' אפשר לומר דממנ"פ לק"מ דלר"ע לא קשה שהרי ס"ל בחולין (דף י"ז) דלא נאסרו כלל בבשר תאווה ולר' ישמעאל דס"ל דנאסרו ל"ק דהרי הוא ס"ל באגודה דמלו במדבר רק שלא פרעו כמש"כ הרשב"א לכן הוצרכו לומר דאפילו מלו ול"פ ג"כ קשה:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0