דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ע - ב

אלמא, הרי מוכח, שלא קני ליה, גופו של העבד העברי, לרביה. [1]

אין קונה אותו אדונו "קנין הגוף", אלא יש לו בו רק זכות של שיעבוד לעבודה. ולכן אינו נקרא העבד העברי "קנין כספו" של אדונו הכהן, [2] ומשם כך אינו אוכל תרומה.

ואם כן, הכא נמי לגבי קרבן פסח, לא קני ליה גופיה לרביה.

שהיות וגילה הכתוב בתרומה, שאין עבד עברי קנוי לאדונו קנין הגוף, אם כן ישראל גמור הוא לענין פסח. ובודאי שאינו פטור מלעשות קרבן פסח, ומלאוכלו. ואיך יתכן שיאמר עליו הכתוב "תושב ושכיר לא יאכל בו"!? [3]

אלא, כיון שתושב ושכיר כן אוכלים קרבן פסח, הרי זה שאמר הכתוב בפסח "תושב ושכיר לא יאכל בו" - בהכרח, שלא בא הכתוב לומר שהם לא יאכלו בו, אלא רק לאפנויי, להיות פנוי לגזירה שוה, כדי שנלמד מפסח בגזירה שוה לתרומה, שאין הערל אוכל בה. [4]

ותמהינן: ואכתי, עדיין לצורך הלימוד בגזירה שוה "תושב ושכיר", אין זה מספיק, שהרי הפסוק הזה - מופנה מצד אחד בלבד הוא.

והרי שמעינן ליה לרבי אליעזר, דאמר: גזירה שוה שיש לצורך הלימוד פסוק שהוא מופנה מצד אחד בלבד - למדין הימנה רק אם אין ללימוד הזה פירכא.

ואולם, משיבין עליה פירכא כאשר יש מה לפרוך. ואז אין למדין הימנה.

והרי גזירה שוה זו, יש לפרוך עליה, כמבואר לעיל! [5]

ומשנינן: כיון דכל הפסוק של "תושב ושכיר" האמורים בפסח - לגופיה לא צריך כלל, הרי יש לפנינו שתי תיבות מיותרות של "תושב ושכיר" כדי לאפנויי. ולכן -

שדי, הטל חד מתיבות אלו א"למד".

דהיינו, העבר תיבה אחת ממקומה, והטל אותה, תצרפנה, אל הדבר הלמד [הנלמד], דהיינו, אל ענין אכילת התרומה, הנלמד מפסח, וכאילו נכתבה אותה התיבה המיותרת בענין תרומה.

ושדי חד - א"מלמד".

את התיבה המיותרת השניה, הטל אותה, תצרפנה אל קרבן פסח, שהוא המלמד לאכילת תרומה.

והיינו, השאר אותה במקומה, ושייך אותה לקרבן פסח בתורת תיבה מיותרת, שתהיה המילה הזאת פנויה לצורך הלימוד של גזירה שוה.

והוה ליה, ויש לנו בכך לימוד של גזירה שוה, שהוא מופנה משני צדדין.

ועל גזירה שוה שיש לה פסוק המופנה משני צדדים - לכולי עלמא למדין ואין משיבין, אפילו אם יש מה להשיב. [6]

עוד מקשה הגמרא על לימודו של רבי אליעזר מן הגזירה שוה מפסח:

אם יש גזירה שוה בין פסח לתרומה, נשוה את דינם גם לגבי איסור אכילה באנינות, ונאמר: אי מה קרבן פסח - אדם שהוא אונן [7] אסור בו באכילתו [כשאר כל הקדשים, שהם נלמדים בקל וחומר ממעשר שני, שנאמר בו "לא אכלתי באוני ממנו"] -

אף תרומה - אונן אסור בה!

אמר תירץ רבי יוסי ברבי חנינא:

אמר קרא "וכל [8] זר לא יאכל בו" [בתרומה].

ולא אמר הכתוב "זר לא יאכל בו".

מלמד הכתוב שלא לכל דבר נאמרה הגזירה שוה.

אלא, רק איסור של "זרות" אמרתי לך באכילת תרומה, ולא איסור אכילת תרומה באנינות.

והוינן בה: ואימא, אמור שלא בא "וכל זר לא יאכל קודש" למעט אנינות, ולהתיר אונן באכילת תרומה.

אלא, כוונת הכתוב היא לומר: רק זרות אמרתי לך לאיסור באכילת תרומה, ולא ערלות. ויהיה כהן ערל מותר לאכול בתרומה.

ומשנינן: אי אפשר לומר כך. כי - הא כתיב גזירה שוה של "תושב ושכיר", ללמד מפסח על תרומה.

וכשם שערל אינו אוכל קרבן פסח, כך אינו אוכל תרומה.

והוינן בה: ומה ראית לרבות את הערל שהוא אסור בתרומה, מגזירה שוה, ולא את האונן, שאותו מיעטת מהלימוד של "וכל זר"?

והרי יש לומר להיפך: הגזירה שוה באה לרבות את האונן שאסור בתרומה, ו"וכל זר" בא להתיר את הכהן הערל בתרומה?

ומשנינן: מסתברא שערלות הוה ליה לרבויי בגזירה שוה לאיסור בתרומה, ולא את האנינות.

שכן חמור הוא הערל מן האונן בארבעה דברים. וסימנך:

א. מעשים ב. כרותים ג. בדבר ד. העבד

א. מעשים:

הערל מחוסר מעשה מילה כדי לתקן גופו.

ואותו מעשה שהוא מחוסר בו - בגופו של הערל הוא מחוסר.

ב. כרותים:

והערל ענוש כרת אם לא מל וביטל מצות מילה.

ג. בדבר:

וישנו למצות מילה גם לפני הדיבור [מתן תורה], שהרי כבר נצטוה עליה אברהם אבינו.

ד. העבד:

ומילת זכריו של האב, ומילת עבדיו של האדון - מעכבת את האב, או את האדון, מלעשות פסח.

שאם יש לו בן הראוי למול, או עבד למול, אסור האב או האדון לאכול בפסח, אלא אם כן מלו. [9]

וכל ארבעת הדברים הללו הם חומרות הנוהגות רק בערל, ולא באונן, ולכן לומדים בגזירה שוה מפסח לרבות את הערל לאיסור, ולא את האונן.

ומקשינן: אדרבה! אנינות הוה ליה לרבויי לאיסור מן הגזירה שוה יותר מאשר את הערל, ולפרש "וכל זר" שהוא בא למעט את הערל מאיסור אכילת תרומה, שכן חמורה האנינות מן הערלות בדברים הללו:

א. אנינות ישנה בכל שעה שמת לו מת.

ולעומת זאת הערל, משהסיר ערלתו - שוב אינה חוזרת עליו לעולם.

ב. ונוהגת אנינות באנשים ונשים.

מה שאין כן ערלות, שנוהגת באנשים ובנשים.

ג. ואין בידו של האונן לתקן את עצמו.

אבל הערל יכול למול עצמו.

ומשנינן: הנך חומרות שמנינו בערלות נפישן [רבות] הן מן החומרות שבאנינות, כי לערלות ארבע חומרות, ולאנינות רק שלוש.

רבא אמר: גם בלא התירוץ ש"הנך נפישן", נמי לא מצית אמרת שהגזירה שוה באה לרבות את האונן לאיסור, ואילו הערל מותר בתרומה משום מיעוט "וכל זר". [10]

שבקינן, וכי עלינו להניח מללמוד בגזירה שוה מפסח את איסור ערלות, דכתיב [שהיא כתובה] בגופיה דקרבן פסח.

ובמקום זאת ילפינן בגזירה שוה את איסור אכילת תרומה באנינות מקרבן פסח,

בעוד דאיסור האונן באכילת קרבן פסח גופיה - ממעשר גמרינן!?

והיינו, וכי נלמד את דין האנינות מפסח, כשהאנינות עצמה בפסח אינה כתובה בפרשת קרבן פסח, אלא נלמדת היא ממעשר שני, שנאמר בו "לא אכלתי באוני ממנו", בעוד שהערלות נאמרה במפורש בקרבן פסח!?

אך עדיין מקשה הגמרא על רבי אליעזר, הלומד גזירה שוה תרומה מפסח לאסור את הערל:

אי מה פסח, מילת זכריו ועבדיו מעכבת מלעשות את קרבן פסח, אף תרומה, תהא מילת זכריו ועבדיו מעכבת אותו מלאכול תרומה עד שימול אותם?

ומשנינן: אמר קרא גבי מילת עבדים בפסח מיעוט, "ומלתה אותו - אז יאכל בו" [האדון בפסח].

ואמר הכתוב מיעוט "בו", בקרבן פסח בלבד, כדי ללמדך:

מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו, בקרבן הפסח, מלאכול בפסח.

ואין מילת זכריו ועבדיו מעכבת באכילת תרומה. [11]

ותמהינן: אי הכי, שאתה דורש מ"בו" האמור במילת עבדיו למעט שאין מילת עבדיו מעכבתו באכילת תרומה -

אימא, אמור את אותו דרשה, ממיעוט המילה "בו", להתיר ערל באכילת תרומה.

שהרי נאמר בקרבן פסח "כל ערל לא יאכל בו".

ונמעט, בו, בקרבן פסח, אינו אוכל הערל.

אבל אוכל הוא כהן ערל בתרומה!

ומשנינן: הא, הרי מאידך כתיב "תושב ושכיר", ללמד מן קרבן הפסח בגזירה שוה על התרומה, ונתרבה ממנה הערל.

והוינן בה: ומה ראית לרבות את הערל לאיסור באכילת תרומה מגזירה שוה "תושב ושכיר", ולפרש "בו" האמור במילת עבדיו שהוא בא למעט את התרומה.

והרי יש לומר להיפך, שהגזירה שוה באה לרבות את מילת זכריו ועבדיו שתעכב באכילת תרומה, ואילו "בו" האמור בערל בא למעט את התרומה? [12] ומשנינן: מסתברא, ערלות דגופיה [של האוכל עצמו] הוה ליה לרבויי לאיסור בתרומה, ולא ערלותם של בניו או עבדיו, שכן חמורה היא הערלות של גופו מערלת זכריו ועבדיו בשני דברים:

א. ערלת עצמו, היא מעשה מילה שחסר בגופו של האדם.

ב. וענוש כרת על ערלת עצמו אם לא מל.

ואילו ערלת זכריו ועבדיו אינה מעשה שחסר בגופו שלו, ואינו ענוש עליה כרת.

ומקשינן: אדרבה, מילת זכריו ועבדיו הוה ליה לרבויי לאיסור בתרומה מגזירה שוה ולא את הערל, שכן:

ערלת זכריו ועבדיו ישנה בכל שעה שנולד לו בן או שקונה עבד, ואילו ערלת עצמו, משעה שמל פעם אחת, שוב אינה חוזרת לעולם.

ומשנינן: הנך שתי חומרות שבערלת עצמו נפישן [רבות הן] מהחומרא היחידה שבמילת זכריו ועבדיו.

ולכן מסתבר לפרש את הגזירה שוה לרבויי איסור בערלות של גופו, ואילו "בו" האמור במילת זכריו ועבדיו בא למעט את התרומה.

[ו"בו" האמור בערל - מפרש לה ואזיל לקמן עא א].

ואי בעית אימא יש לתרץ: גם בלא התירוץ של "הנך נפישן", נמי לא מצית אמרת שהריבוי בא לאוסרו בתרומה מחמת ערלותם של זכריו ועבדיו, ו"בו" בא להתיר לאכול בערלת עצמו, שהרי:

מי איכא מידי, האם יש כדבר הזה, דערלות דגופיה לא מעכבא ביה [אינה מעכבת בו] מלאכול בתרומה, ואילו ערלות דאחריני [של אחרים, זכריו ועבדיו] מעכבא ביה מלאכול בתרומה!?

ועתה מפרשת עוד הגמרא:

והוינן בה: השתא, עתה דאמרת, ש"בו" האמור בפסוק של מילת זכריו ועבדיו, לדרשה הוא דאתא [לדרשה הוא בא], שאתה למד מהמילה "בו" שמילת זכריו ועבדיו מעכבת רק מאכילת פסח ולא מאכילת תרומה -

זה שאמר הכתוב בקרבן פסח "כל ערל לא יאכל בו".

וכן זה שאמר הכתוב בקרבן פסח "כל בן נכר [מי שנשתמד, ונתנכרו מעשיו לאביו שבשמים [13]] לא יאכל בו" -

למה לי, לאיזה דרשה אמר הכתוב "בו" בשני הפסוקים הללו? [14]

ומשנינן:

א. בפסוק "כל ערל לא יאכל בו", משמשת המילה "בו" לדרשה הזאת: רק בקרבן פסח אינו אוכל בו הערל, אבל אוכל בו, חייב [15] הוא, במצה ומרור.

ב. ובפסוק "כל בן נכר לא יאכל בו" -

משמשת המילה "בו" לדרשה הזאת:

הערות

[1] כך היא הגירסא ברשב"א, וכן נראה מרש"י.

[2] אך הקרן אורה צידד לפרש כוונת הגמרא, שאין הכונה ל"קנין כספו", אלא לדין "כל טהור בביתך יאכל אותו", שהוא מרבה את האשה מן התורה [לדעת רש"י בקדושין י ב], וסלקא דעתין שאף עבד עברי בכלל.

[3] נתבאר על פי רש"י. אלא שלפי זה משמע [וכן משמע בלשון התוספות, וכמו שכתב הקרן אורה], כי אילו היה עבד עברי קנוי לאדונו קנין הגוף, אכן היה מקום לומר שאינו ישראל גמור לחייבו במצות פסח. עוד מתבאר לפי פירוש זה, שמדין תרומה מוכיחה הגמרא את היסוד שאין עבד עברי קנוי קנין הגוף לאדונו. [והקרן אורה תמה על זה, שתהיה הוה אמינא לפטור עבד עברי מן המצוות על ידי עבדות. וביאר סוגייתנו, שאין היא דנה אלא אם קני ליה רביה לענין המנאת העבד על פסחו של רבו, ראה שם. ולדבריו מדוקדק הלשון "הכא נמי לא קני ליה רביה"]. והקשו הראשונים: איך סלקא דעתין שיהא עבד עברי גרוע מעבד כנעני, שהוא חייב במצות קרבן פסח, למאן דאמר נשים חייבות בקרבן פסח, והרי עבד כנעני דינו כאשה במצוות! וראה ברמב"ן רשב"א וריטב"א, שפירשו סוגייתנו כמאן דאמר נשים פטורות מן הפסח, וכמו כן עבד כנעני. אך התוספות מיאנו בתירוץ זה, שהרי הכתוב אומר "תושב ושכיר לא יאכל בו", שמשמע איסורא, והרי אין איסור לנשים לאכול קרבן פסח. ולפיכך פירשו באופן אחר, ראה שם. והראשונים הוסיפו: הוה אמרינן "תושב ושכיר לא יאכל בו" אינו איסור, אלא לומר שאינו חייב לאכול בו [לשון הריטב"א].

[4] כתבו התוספות: ואם תאמר, וכי בשביל לאפנויי אמר הכתוב דבר שאינו נכון? שכתב "לא יאכל בו", בעוד שתושב ושכיר כן אוכלין בו! ואומר רבינו יצחק, שאפש להעמיד את הפסוק הזה בשכיר ותושב גוי [גר תושב וגוי גמור]. ומכל מקום, לגופיה לא איצטריך, כי לא עדיף זה מערל ובן נכר, שאינם אוכלים בפסח. ובמפורש דרשינן במכילתא הכי: "תושב" זה גר תושב. "שכיר", זה הגוי. ביאור דבריהם, שאפילו אם היה הגוי נימול, הרי הוא נחשב ערל, כמבואר לקמן עא א, ומה שכתבו "לא עדיף מבן נכר", ראה סוגיית הגמרא לקמן עא א, שלא הזכירה אלא ערל ולא בן נכר, וראה בהערות שם. ולדבריהם, מתבאר היטב לשון הגמרא "אי נימא תושב ושכיר ממש", ומשמע שלפי האמת, אין הכתוב מדבר בתושב ושכיר ממש. ואולם לשון רש"י לקמן עא א: אוקימנא כולי קרא ["תושב ושכיר"] לגזירה שוה, ועקרינן ליה מפשטיה לגמרי! ויותר מפורש ברש"י פסחים צו א ד"ה בן נכר, שכתב: תושב ושכיר - כוליה קרא יתירא הוא, דתושב ושכיר אוכל בפסח, דתושב זה קנוי קנין שנים, ושכיר זה עבד עברי, ותרווייהו, ישראל מעליא נינהו, ואכלי בפסח, כדאמרינן ביבמות, וקרא יתירא הוא, ומופנה לגזירה שוה. וראה עוד בלשון רש"י לקמן עא א ד"ה ורבי עקיבא, ובמה שנתבאר שם בהערות.

[5] עיקר המחלוקת הזו היא במסכת נדה כב ב, שאמר שמואל: כל גזירה שוה שהיא מופנה מצד אחד, לרבי ישמעאל, למדין ואין משיבין. לרבנן, למדין ומשיבין. אבל אם היא מופנה משני צדדין, דברי הכל למדין ואין משיבין. ושיטת רבי אליעזר היא כשיטת חכמים, כדמוכח בפרק מצות חליצה, וכמו שביאר רש"י. וראה מה שכתב רבינו נסים גאון בשבת קלא א.

[6] ואם תאמר: האיך אנו עושים גזירה שוה שכזאת, והרי אין כאן מילים דומות, כי מצד אחד כתיב "תושב" ומצד שני כתיב "שכיר"?! תירצו התוספות: תני דבי רבי ישמעאל "זו היא שיבה [ושב הכהן] זו היא ביאה [ובא הכהן] ". שאפילו שתי מלים הזהות במשמעותן, אך לא בלשונם - גם מהן אפשר ללמוד גזירה שוה. והריטב"א כתב: אי נמי: שאני הכא, שנכתבו שתי המילים יחד במקום אחד כדי "לאשוינהו, למיעבד מינייהו גזירה שוה".

[7] ביום שמת לו מת מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם.

[8] בגמרא לעיל סח ב מבואר, שדרשת רבי יוסי ברבי חנינא היא מ"וכל" זר.

[9] שנאמר בפרשת קרבן פסח, בענין מילת בניו "המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו". ונאמר לגבי מילת עבדיו "וכל עבד איש מקנת כסף, ומלתה אותו, אז יאכל בו". ופירושו: אז יאכל בו האדון. כי אם תאמר שעל העבד הכתוב מדבר, הרי כבר אמר הכתוב "וכל ערל לא יאכל בו". רש"י.

[10] אין לשון הגמרא "לא מצית אמרת" מתקשר עם "שבקינן", אלא הוא מתקשר לנידון הגמרא בהמשך, מה באה הגזירה שוה לרבות, וכפי שנתבאר בפנים, וכך גם משמע מ"לא מצית אמרת" שבהמשך הגמרא.

[11] התוספות הקשו על קושיית הגמרא, שהיא על רבי אליעזר: הרי רבי אליעזר גופיה אינו סובר שמילת עבדיו מעכבת את האדון מלעשות פסח, ואם כן מאי פריך הגמרא ממילת עבדיו?! ותירצו: רק "לפום רהיטא" נוקטת הגמרא כדעת הסובר כן, ואילו לרבי אליעזר ממילת זכריו פרכינן. ותמה המהרש"א: אם כן, מאי משני הגמרא: ומלתה אותו אז יאכל בו. והרי כתוב זה לא נאמר על מילת זכריו, שהוא נלמד מן הפסוק: המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו?! וכתב מהרש"א: צריך לומר, דהאי "בו" דכתיב גבי עבדים לא איצטריך לגופיה, וב"אם אינו ענין", תנהו ענין למילת זכרים [כצ"ל במהרש"א] ; וראה מה שכתב בקרן אורה.

[12] ו"בו" האמור במילת עבדיו, נפרש כך: בו [בקרבן פסח] אינו אוכל, אבל אוכל הוא במצה ומרור. תוספות. ועל דרך שאמרו לקמן על "בו" האמור בערל.

[13] שיטת רש"י היא [לפי פירוש הרא"ם על התורה בפרשת בא]: כל מומר לדבר אחד הרי הוא מעוכב בעשיית פסח, אף שמומר לדבר אחד אינו מומר לכל התורה כולה. וראה עוד שיטות בזה בדברי הרב המגיה לריטב"א הנדמ"ח ציון 13, וציון 110.

[14] נכתב על פי גירסת הב"ח, וראה ערוך לנר.

[15] בפסחים כח ב איתא: מיבעי ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה. כי סלקא דעתך אמינא הואיל ובפסח לא יאכל, מצה ומרור נמי לא יאכל, ופירש רש"י, שהוה אמינא שלא נחייב טמא ומי שהיה בדרך רחוקה באכילת מצה ומרור. וכעין זה כתבו התוספות כאן, שאין הכתוב צריך להתיר אותו בהם, ואף שאסור באכילת קרבן פסח, שהרי במצה ובמרור אין בהם קדושה. אלא לחייב אותו בהם בא הכתוב. ואולם הרשב"א הזכיר דרשה זו גם לענין תושב ושכיר גוי, ובזה לא שייך לומר "לחייב" אותו בהם, אלא "להתירו" בהם, וכפי שאכן הוא לשון הרשב"א. והרמב"ם [קרבן פסח ט ח] כתב: ערל שאכל כזית מבשר הפסח לוקה, שנאמר כל ערל לא יאכל בו. בו הוא שאינו אוכל, אבל אוכל הוא במצה ומרור. וכן מותר להאכיל מצה ומרור לגר תושב ושכיר, [ואולם ראה מה שכתב הלחם משנה שם].

אלמא [מכאן] שלא קני ליה רביה [קנה אותו רבו, אדונו] לגופו, לשנות את מעמדו, והוא נשאר ישראל גמור לכל דבר. הכא נמי [כאן גם כן] לגבי פסח לא קני ליה רביה [קנה אותו רבו] שיהא כעבד, ואם כן הביטוי מיותר, אלא ודאי לאפנויי [להפנות אותו] ללימוד לענין אחר.

ושואלים: ואכתי [ועדיין] הלא מופנה מצד אחד בלבד הוא, ושמעינן ליה [ושמענו אותו] את ר' אליעזר שאמר: גזירה שווה שמופנה מצד אחד בלבד, אמנם למדין ממנה, אבל ומשיבין (דוחים) אותה אם יש מקום לחלק בין הדברים. וכיון שכאן יש מקום לחלק — מדוע תתקיים הגזירה השווה?

ומשיבים: כיון דלגופיה [שלגופו] של הענין לא צריך את הביטוי "תושב ושכיר", וכיון שכך יש ייתור של שתי מילים — שדי חד [הטל ייתור אחד] על הלמד ושדי חד [והטל אחד] על המלמד כאילו היה ייתור זה מחולק לשני העניינים, והוה ליה [והרי הוא] כמו גזירה שוה מופנה משני צדדין שאין משיבים עליה.

ושואלים: אי [אם] כן, אם אמנם למדים אנו גזירה שווה זו, הרי הכלל הוא שאין גזירה שווה למחצה, ונוכל לומר עוד בגזירה שווה: מה בקרבן פסח, אונן (מי שמת לו מת ועדיין לא נקבר) אסור בו — אף תרומה יהא אונן אסור בה. ואנחנו יודעים שאינו כן!

אמר ר' יוסי בר חנינא: אמר קרא [הכתוב]: "וכל זר לא יאכל קודש" (ויקרא כב, י), הרי זה בא להדגיש: פסול של זרות אמרתי לך שמונע מלאכול בתרומה, ולא פסול אנינות. ושואלים: אימא [אמור] ופרש את המיעוט בדרך אחרת: פסול זרות ולא ערלות, ויהא איפוא הערל מותר באכילת תרומה! ומשיבים: הא כתיב [הרי נאמר] "תושב ושכיר" בתרומה ו"תושב ושכיר" בפסח, ולומדים בגזירה שווה שערל אסור.

ושואלים: ומה ראית להוציא אונן מאיסור אכילת תרומה ולהכניס ערל, אולי יהא הלימוד להיפך? ומשיבים: מסתברא [מסתבר] לומר שערלות הוה ליה לרבויי [היה לו לרבות] לאסור את הערל באכילת תרומה, שכן יש כמה צדדים להחמיר בו, וסימן לדבר: מעשי"ם כרותי"ם בדב"ר העב"ד. ומפרטים: שכן הערל הוא מחוסר מעשה המילה, והמעשה הוא בגופו ("מעשי"ם"), והוא איסור חמור שענוש כרת עליו ("כרותי"ם"), וישנו לפני הדבור בהר סיני ("בדב"ר"), שהרי מצוה זו ניתנה עוד לאברהם אבינו, ומילת זכריו ועבדיו מעכבת את בעליהם מלאכול קרבן פסח ("העב"ד") כמפורש בכתוב!

ומקשים: אדרבה (להיפך) אנינות הוה ליה לרבויי [היה לו לרבות], שהרי אף בה ישנם כמה צדדי חיוב אחרים; שכן ישנה בכל שעה שמת לו מת, ואינה כמילה שחיובה פעם אחת בלבד, ונוהגת באנשים ונשים שלא כמילה, ואין בידו לתקן את עצמו עד הקבורה! ומשיבים: אף על פי כן, הנך נפישן [נימוקים אלה בשביל ערלות מרובים יותר].

רבא אמר: בלא הנימוק של הנך נפישן [אלה מרובים] נמי לא מצית אמרת [גם כן אינך יכול לומר] שאנינות היא שנאסרה על ידי הגזירה שווה, שכן האם שבקינן [עוזבים אנו] ענין ערלות דכתיב בגופיה [שנאמר בגופו] של הפסח לאיסור, וילפינן [ולומדים אנו] דין אנינות בגזירה שווה מפסח, כאשר דין זה שאונן אסור בפסח איננו כתוב בו במפורש?! שאיסור אנינות שבפסח גופיה [עצמו] מדין מעשר גמרינן [אנחנו למדים] לאסרו לאונן.

ומקשים מצד אחר: אי [אם] מצד הגזירה השווה, אם כן נאמר: מה פסח — מילת זכריו ועבדיו מעכבת את האב והאדון מלאכול, אף בתרומה — מילת זכריו ועבדיו מעכבת את האדון מלאכול!

ודוחים, אמר קרא [הכתוב] בפסח: "ומלתה אתו אז יאכל בו" (שמות יב, מד), והדגשה "בו" באה ללמד: מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו בלבד, כלומר, רק מלאכול בפסח, אבל אין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בתרומה.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שאתה למד מ"בו" למעט כל דבר אחר, אימא [אמור] אם כן דרשה זו גם לענין ערלות, שהרי נאמר בפסח "וכל ערל לא יאכל בו" (שם, מח) ותדרוש: הערל, בו, בפסח, אינו אוכל, אבל אוכל הוא בתרומה! ומשיבים: הא כתיב [הרי נאמר] בתרומה "תושב ושכיר" שבא ללמדנו גזירה שווה מפסח לאסור את הערל באכילת תרומה!

ושואלים: ומה ראית לרבות דווקא ערל ולא דבר אחר? ומשיבים: מסתברא [מסתבר] כי ערלות דגופיה [שבגופו] הוה ליה לרבויי [היה לו לרבות], שכן זה הוא מעשה בגופו, וענוש כרת על העדר המילה. ושואלים: אדרבה (להיפך) מילת זכריו ועבדיו הוה ליה לרבויי [היה לו לרבות] לאיסור, שכן ישנה בכל שעה, שבכל שעה שהם אצלו, בבעלותו, חלה המצוה עליו!

ומשיבים: הנך נפישן [אלה הנימוקים של "ערלות בגופו" מרובים]. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] בלא הנך נפישן נמי לא מצית אמרת [בלא "אלה מרובים" גם כן אינך יכול לומר כדבריך], שכן מי איכא מידי [האם יש דבר] שערלות דגופיה [של גופו, עצמו] לא מעכבא ביה [מעכבת בו], כפי שאתה מציע, וערלות דאחריני [של אחרים] מעכבא ביה [מעכבת בו]?! אלא ודאי נלמד מכאן שערל עצמו אסור לאכול בתרומה, ואין מילת זכריו ועבדיו מעכבת.

ושואלים: השתא דאמרת [עכשיו שאתה אומר] ש"בו" הכתוב בענין זה לדרשה הוא דאתא [שבא] ולהוציא דברים אחרים — מה שנאמר "כל בן נכר לא יאכל בו" (שם מג) למה לי? ומשיבים: גם זה בא ללמד: בקרבן פסח שרק בו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Apparently his master does not acquire his body and thereby effect a change in his personal status; rather, he remains a Jew in every sense. Here too, then, with regard to the Paschal lamb, his master does not acquire his body as a slave, and so he is obviously obligated in the mitzva of the Paschal lamb. Rather, the phrase is superfluous and was written only to be available to teach a different matter.

The Gemara poses a question: And yet there is still a difficulty: The verbal analogy is available from only one side, as only the phrase with regard to the Paschal lamb is superfluous in its context, and we heard Rabbi Elazar, who said with regard to a verbal analogy available from only one side that one can derive from it, and one can also refute it logically if there is reason to distinguish between the two cases. Since there are grounds here for differentiating between the two halakhot in this case, why is the verbal analogy upheld?

The Gemara answers: Since the phrase “a sojourner and a hired servant” is not needed for its own matter, there are two superfluous terms, and one may cast one superfluous term on the halakha with regard to which it is learned that teruma may not be eaten by one who is uncircumcised, and one may cast the other one on the halakha with regard to the Paschal lamb that teaches this, and in this manner it is like a verbal analogy that is available from both sides, which cannot be refuted.

The Gemara raises a question: There is a principle that there cannot be half a verbal analogy. Consequently, if this verbal analogy is accepted, the following halakha that can be derived by way of the same analogy should be accepted as well: Just as with regard to the Paschal lamb, one who is an acute mourner, i.e., whose relative died that same day and has not yet been buried, is prohibited from eating it, so too, with regard to teruma, an acute mourner should be prohibited from eating it, but in fact this is not the case.

Rabbi Yosei bar Ḥanina said: The verse states: “No foreigner may eat of the holy thing” (Leviticus 22:10), which indicates: A disqualification stemming from foreignness I told you prevents one from eating teruma, but not a disqualification based on acute mourning. The Gemara asks: Say that the verse comes to teach that a disqualification stemming from foreignness prevents one from eating teruma, but not a disqualification based on a priest’s lack of circumcision, and so it should be permitted for an uncircumcised priest to partake of teruma. The Gemara answers: Isn’t it written with regard to both teruma and the Paschal lamb: “A sojourner and a hired servant”? From this it is derived by way of a verbal analogy that it is prohibited for an uncircumcised priest to eat teruma.

The Gemara asks: And what did you see that led you to include an uncircumcised priest in the prohibition against eating teruma and exclude an acute mourner? Perhaps just the opposite is true. The Gemara answers: It stands to reason that lack of circumcision should be included and should prevent a priest from eating teruma, as the halakhot governing an uncircumcised man are stringent in several respects, as alluded to by the following mnemonic of key words: Acts; karetim; the divine word; the slave. The Gemara spells out these stringencies: An uncircumcised man lacks the act of circumcision, and this act is performed on his body; the failure to perform circumcision is punishable by karet; circumcision existed before the divine word was spoken at Mount Sinai, as the mitzva of circumcision had already been given to Abraham; and the lack of circumcision of one’s male children and slaves precludes one’s eating the Paschal lamb, as is explicitly stated in the Torah (Exodus 12:48).

The Gemara counters: On the contrary, acute mourning should be included and should prevent a priest from eating teruma, as acute mourning is also subject to several stringencies: It is relevant at any time after the death of a close relative, unlike circumcision, which is performed only once in a lifetime; it applies to both men and women, unlike circumcision, which is restricted to men; and it is not in the mourner’s power to render himself fit until after the deceased is buried, unlike an uncircumcised man, who can render himself fit at any time by undergoing circumcision. The Gemara responds: Even so, these arguments for including an uncircumcised priest in the prohibition are more numerous.

Rava said: Even without the rationale that these arguments are more numerous, you still could not say that the verbal analogy renders it prohibited for an acute mourner to eat teruma. As, is it possible to say that we should leave out the lack of circumcision from the prohibition against eating teruma even though it is written explicitly with regard to the Paschal lamb itself, and learn the halakha that acute mourning is included in the prohibition by way of a verbal analogy from the Paschal lamb when this halakha that an acute mourner is barred from bringing the Paschal lamb is never stated explicitly? As the prohibition against acute mourning with respect to the Paschal lamb itself we learn only from the halakha governing tithes.

The Gemara raises another question: If the verbal analogy is valid, then the following halakha that can be derived by way of the same analogy should be accepted as well: Just as with regard to the Paschal lamb, the lack of circumcision of one’s male children and slaves prevents one from eating of the offering until he ensures that all of the male members of his household have been circumcised, so too, with regard to teruma, the lack of circumcision of one’s male children and slaves should prevent one from partaking of teruma. However, in reality this is not the halakha.

The Gemara rejects this argument: The verse states with regard to the Paschal lamb: “When you have circumcised him, then he shall eat from it” (Exodus 12:44). The words “from it” teach that the lack of circumcision of one’s male children and slaves prevents one from eating the Paschal lamb, but the lack of circumcision of one’s male children and slaves does not prevent one from eating teruma, if he himself is eligible to eat it.

The Gemara raises a difficulty: If so, that the words “from it” come to exclude any other case, say a similar exposition with regard to the uncircumcised. As it is stated with regard to the Paschal lamb: “No uncircumcised person shall eat from it” (Exodus 12:48), indicating that “from it,” the Paschal lamb, an uncircumcised man may not eat, but he may eat from teruma. The Gemara answers: Isn’t it written with regard to both teruma and the Paschal lamb: “A sojourner and a hired servant”? From this it is derived by way of a verbal analogy that an uncircumcised priest may not partake of teruma.

The Gemara asks: And what did you see that led you to include an uncircumcised priest in the prohibition against eating teruma, and not one whose male children and slaves have not been circumcised? The Gemara answers: It stands to reason that one’s own lack of circumcision should be included and should preclude his eating teruma, as an uncircumcised man lacks an act that is performed on his own body, and the failure to perform circumcision is punishable by karet. The Gemara counters: On the contrary, the lack of circumcision of one’s male children and slaves should be included and should preclude a priest’s eating teruma, as it is relevant at any time, since whenever one has a male child or slave under his authority he is commanded to circumcise him.

The Gemara answers: These arguments for including one’s own circumcision in the prohibition are more numerous. And if you wish, say: Even without the rationale that these arguments are more numerous, you still could not say that the verbal analogy comes to include in the prohibition against eating teruma one whose male children or slaves have not been circumcised. As, is there anything that his own lack of circumcision does not preclude him from doing but the lack of circumcision of others does preclude him from doing? Rather, it must be that the verbal analogy comes to teach that the priest’s own lack of circumcision precludes his eating teruma, while that of his male children and slaves does not.

The Gemara poses a question: Now that you have said that the phrase “from it” used in this context comes for an exposition and serves to exclude other cases, with regard to the phrase “from it” in the verse “No stranger shall eat from it” (Exodus 12:43), why do I need it? The Gemara answers: This, too, teaches that it is only from it, eating the Paschal lamb,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דאמרינן שרי חד אלמד וחד אמלמד. אי קשיא, הוי ליה הכא תושב והכא שכיר ומאי ג"ש אמרו בתוספ' הא חד ענינא הוא כדתנא דבי ר' ישמעאל (לעיל יבמות דף י"ז) ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה.

השתא דאמרת בו לדרשא. כל ערל לא יאכל בו וכל בן נכר לא יאכל בו ל"ל בו ערלות פוסלות ואין ערלות פוסלות במעשר בו בן נכרת פוסלת ואין בן נכרת פוסלת במעשר. הכי איתא במקצת נוסחי, וגרסא משובשת היא, דהא בהך שמעתא גופא בסמוך אמרינן ממנו ממנו ל"ל לכדרבא אמר ר' יצחק דאמרי לקמן (יבמות דף ע"ד) ערל לא יאכל במעשר.
ואיכא דגרסי: כל בן נכר לא יאכל בו ל"ל בו בן נכרת פוסלת ואין פוסלת במעשר תושב שכיר לא יאכל בו וכל ערל לא יאכל בו ל"ל בו אינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור כלומר להכשירן כולן במצה ומרור ולא נהירא דאף בן נכר נימא להכשירו במצה ומרור ועוד תושב ושכיר היינו עכו"ם ובכלל ערל ובן נכר הוא כדאתמר לעיל אלא לאפנויי.
ואיכא דגרסי: כל ערל לא יאכל בו וכל בן נכר לא יאכל בו ל"ל בו בן נכרת פוסלת ואין פוסלת במעשר כלומר חד לגופיה וחד לדרשא וכדאמרינן לקמן (שם) גבי תלתא ממנו ולישנא דוקא כל בן נכר לא יאכל בו ל"ל בו בן נכרת פוסלת ואין בן נכרת פוסלת במעשר כל ערל לא יאכל בו ל"ל בו אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור [דחייב לאכול אבל בן נכר פשיטא דחייב לעשות תשובה ולהכשירו ל"צ קרא דליכא קדושה במצה ומרור] אבל תושב ושכיר כיון דלאפנויי אתא איידי דכתב תושב ושכיר כתב נמי בו כדאמרינן לקמן גבי תלתא ממנו, וכן גרסת רש"י ז"ל.

אלמא לא קני ליה לרביה קנין גמור. ואף על גב דאמרינן בפרק קמא דקדושין (טז, ב) עבד עברי גופו קנוי, קנין גמור מיהא לא קני ליה, דהא יוצא בגרעון כסף, אי נמי בשש וביובל, מה שאין כן בעבד כנעני שאין לו יציאה לעולם אלא מדעת האדון. והוא הדין והוא הטעם באשתו דקרינן ליה קנין גמור משום דאין לה יציאה מתחת הבעל אלא מדעתו.

אלא לאפנויי. קשיא לי האי מופנה לא אתי כשיטת שאר מופנה דעלמא, דאלו מופנה דעלמא דלא צריך למיכתביה, ומיהו דינא הכין כדאיכתיב, אבל הכא דינא איפכא דאלו קרא כתיב תושב ושכיר לא יאכל בו, ואנן אמרינן דתושב ושכיר אוכל בו. ונראה דלר' אלעזר האי תושב ושכיר לאו ישראלים נינהו אלא עכו"ם, והיינו דאמרינן דהוי מופנה דאלו עכו"ם תיפוק ליה משום ערל ואפילו ערבי מהול וגבעוני מהול לאו נמולין נינהו אלא כערלים וכדאיתא לקמן (יבמות עא, א) וכן נראה מפרושי ר"ח.

הא דאמרינן שדי חד אלמד וחד אמלמד. אף על גב דהוי הכא תושב והכא שכיר. מכל מקום תושב ושכיר חד ענינא הוא וכתנא דבי ר' ישמעאל דאמר (לעיל יבמות יז, ב) ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה (וכן הוא בתוס' ד"ה שדי ורמב"ן בשמם).

אלמא לא קני ליה רביה קנין גמור וא"ת והא אמרי' בפ"ק דקדושי' זאת אומרת ע"ע גופו קנוי י"ל דהתם גופו קנוי קצת לענין שהרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול כדפרכי' התם אבל אינו קנוי לגמרי להיו' ידו כידו לכל דבר שהרי יוצא בשש וגרעון כסף על כרחו והיינו דנקטי הכא קנין גמור וא"ת ואפי' תימא דהוה קני ליה רביה קנין גמור היאך נפטר מפסח מי גרע עבד עברי מעבד כנעני שמל וטבל לשם עבדו' שחייב בפסח דהק"ל נשים בראשון חובה וה"ה לעבדי' וי"ל דסוגיי' כמ"ד נשים בראשון רשות והוה אמרי' דתושב ושכיר לא יאכלו בו אינו אסור אלא לומ' שאינו חייב לאכול בו:

שדי חד אלמד וחד אמלמד וא"ת והיכי עבדיה ג"ש כי האי גוונא דהכא כתיב תושב ושכיר והכא כתיב שכיר י"ל דאתא כר' ישמעאל דאמ' זו היא שיבה זו היא ביאה א"נ דשאני הכא דלהכי כתבינהו תרוייהו בחד דוכתא לאשויינהו למעבד מינייהו ג"ש:

מי איכא מידי דערלות דגופיה לא מיעכבא וערלות דאחרים מעכבא בו וא"ת ומעיקרא מאי הוה עבדי' דהא ודאי רבא טעמ' רבה קאמר י"ל דהוה ס"ד דדילמא גזירת הכתוב היה להחמיר עליו בערלות בני ביתו כדי שלא יפשע למול אותם:

גרש"י ז"ל כל בן נכר לא יאכל בו משומדות פסולות בו ואין משומדות פוסלת במעשר:

א) ועוי"ל אגב דכתיב בתרומה לא יאכל בו כתיב נמי בפסח לא יאכל בו. א"נ מכיון שהג"ש מלמדת איסור לומר דערל אסור בתרומה כתבה בלשון איסור ולהכי כתיב לא יאכל בו:

תוס' בד"ה אלמא לא קני ליה רביה כו' וי"ל דאי הוה קני ליה רביה לא הוה אכיל אלא בהמנאת רבו כעבד כנעני כו' עכ"ל והשתא דלא קני ליה רביה ליכא למימר דלא יאכל בו בהמנאת רבו כעבד כנעני דלא יאכל בו משמע דלא יאכל בו כסתם האוכלין דהיינו בהמנאת אחרים ושוב מצאתי שהראב"ד פירש כך בפ"ט מהלכות קרבן פסח דלמסקנא אתא קרא דלא יאכל לתושב ושכיר ישראל שלא יאכל בהמנאת רבו ומיהו צ"ל דאתא נמי לאפנויי דלהא לא איצטריך קרא וק"ל:

בד"ה דפסח גופיה ממעשר כו' היינו היכא דמלמד קודש ואיכא למ"ד התם דוקא דכי הוו שניהם קודש כו' עכ"ל ליתא הסוגיא התם הכי אלא דאיכא מ"ד דאזלינן בתר למד ואליביה שפיר ילפינן מההיא דתודה שבאה מן המעשר כו' דה"ה אי הוו שניהם קודש דחוזר ומלמד ואיכא מ"ד דאזלינן בתר מלמד וליכא למילף מידי מההיא דתודה כו' דהתם המלמד חול והנראה להגיה בדברי התוספות וכצ"ל היינו היכא דהמלמד קודש איכא למ"ד התם דכי הוו שניהם קודש דאין חוזר ומלמד כו' פי' וליכא למילף הא מלתא מההיא דתודה כו' דלא הוה המלמד קודש ודו"ק:

גמ' בו מילת זכרים ועבדיו מעכבת כו' אע"ג דלא כתיב בו אלא במילת עבדים הא גמרינן לה לקמן בג"ש דאז אז ליתן האמור של זה בזה ולר"א נמי דאין מילת עבדים מעכבת צ"ל דהאי בו דכתיב בעבדים לא איצטריך לגופיה ובאם אינו ענין תנהו למילת עבדים וק"ל:

ברש"י בד"ה ומילת זכריו דאי משום עבד הא כתיב כל ערל לא יאכל בו עכ"ל דהשתא ישראל ערל לא יאכל עבד ערל מבעיא וכן פי' הרא"ם והוצרכו לזו דלפי משמעו אעבד קאי אבל בלשון נסתר ואבעליו ה"ל למכתב בלשון נוכח תאכל כמו ומלתה ר"א דסבר דאין מילת עבדיו מעכבת כמ"ש התוס' צ"ל דאעבד קאי כמשמעו והיא גופה אשמעינן דעבד אחר שנימול רשאי לאכול ממנו ושלא נאמר דהוה כערבי וגבעוני מהול וכן הוא בהדיא במכילתא ע"ש ודו"ק:

בתוס' ד"ה אי מה פסח מלת זכריו כו' תימה דהא הך סוגיא כר"א כו' דריש במכילתא דמלת עבדיו אין עכ"ל כן הוא במכלתא שלפנינו אבל במדרש ילקוט איתא (במכילתא) דר"א סבר דמילת עבדיו נמי מעכבת ע"ש וק"ק אמאי לא הקדימו תמיהתם לעיל דאזלא הסוגיא נמי כר"א מדקאמר מסתברא ערלות כו' ומילת זכריו ועבדיו מעכבת כו' ויש ליישב ובד"ה ה"ג כל ערל כו' דהא אוקמינא כולה לג"ש ועיקר נראה דאין זה מדברי תוס' אלא שהוא פרש"י וכן מוכח מדבריהם לקמן וכ"כ מהרש"ל וק"ל:

ד"ה הנך נפישין וכו' כדלקמן סוף דף ע"ג:

ד"ה דפסח גופיה ממעשר גמר וכו' עד ואק"ו איכא למפרך וכו'. והא דקאמר התם דכל הקדשים ילפינן דאסורין לאונן ק"ו ממעשר היינו לפום ריהטא דהא רבי שמעון יליף מלקות באוכל תודה ושלמים וכו' ק"ו ממעשר במכות פרק בתרא ואומר עליו רבא התם דאיכא למיפרך מה למעשר שכן טעון כסף צורה ולכך נקט בפ' טבול יום דכל הקדשים אתו בק"ו ממעשר לפום ריהטא כדאמר התם ר"ש במכות אבל כפי האמת לא אתו כל הקדשים בק"ו ממעשר לפי סברת רבא אלא מהיקשא דפסח כשנויא דתוס' דהכא דאתקוש כל הקדשים לפסח בקרא דזאת התורה דכתיב בההוא קרא ביום צוותו דררשינן זה בכור ומעשר ופסח וכו' והאי מעשר הוי מעשר בהמה ולא מעשר שני ולכך אצטריך ג"ש דממנו ממנו דילפינן פסח ממעשר שני דכתיב ביה לא אכלתי באוני ממנו והדר גמרינן כל הקדשים מפסח בהאי היקשא דזאת התורה:

ד"ה אי מה פסח מילת זכריו ועבדיו מעכבתו וכו'. כתוב בספרים שלפנינו דפוס גדול ור"א גופיה דריש במכילתא דמילת זכריו ועבדיו אין מעכבת וכו' ובתר הכי כתוב ואר"י דגמרא לפום ריהטא כר"ע דדריש אז יאכל בו האדון ולפי גירסא זו צ"ל דכוונת התוס' היא באף ע"ג דלר"א אין מילת זכריו ועבדיו מעכבת לא האב ולא האדון וסוגיא דשמעתין כולה היא אליבא דר"א דיליף ג"ש דתושב ושכיר וא"כ מאי פריך אי מה פסח וכו' ומשני אמר קרא אז יאכל בו וכו' הא גבי פסח גופיה ס"ל לר"א דאין מילת זכריו ועבדיו מעכבת מ"מ מאחר דלפום ריהטא משמעות פירוש הפסוק משמע טפי כר"ע לכך מסקא סוגיא דשמעתין ליישב ג"ש דתושב ושכיר לפי המפורש וסוגיא דעלמא בפי' הפסוק דאז יאכל בו קאי אאדון כדי שאם ימצא מ"ד שיסבור בדין דמילת זכריו ועבדיו כר"ע דמעכבת יכול שיסבור בדין דערל כר"א דגמר ליה מג"ש דתושב ושכיר ולא מריבויא דאיש איש כר"ע דמרבה ערל כטמא לכל התורה וק"ל אמנם מקרוב הוגה בספרים בדבור זה ור"א גופיה דריש במכילתין דמילת עבדיו אין מעכבת וכו' ובסופו גרסי ואמר ר"י דגמרא לפום ריהטא נקטה כר"ע וכו' ולר"א מזכריו פריך ור"ל עיקר קושיתו מזכריו פריך דמעכבת גבי פסח אליבא דכ"ע אפילו לר"א אלא דלפום ריהטא ושיגרא דלישנא נקט בהדי מילת עבדיו אלא שלפי גירסא זו לא יתיישב שנויא דגמרא דמשני אמר קרא ומלת אותו אז יאכל בו דפריך ממילת זכריו ומשני מקרא דעבדיו דהא האי קרא גבי עבדיו כתיב ובעבדיו ס"ל לר"א דגם גבי פסח גופיה לא מעכבת ומה אצטריך קרא למכתב גביה בו למעט תרומה אם לא שנאסר דהאי בו דכתיב גבי עבדיו אתי למעט מילת זכריו גבי תרומה וזה דוחק גדול דהא מילת זכריו כתיב בפרשה מאוחר הרבה אחר מילת עבדיו ואיך יכול האי בו דכתיב גבי מילת עבדיו למעט גבי תרומה מילת זכריו דכתיב גבי פסח בתר הכי מאוחר ממנו וק"ל:

רש"י בד"ה שבקינן כו' לה אתרומה כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה ה"ג עד סוף הדבור נמחק. ונ"ב בס"א [אינו] ועיקר:

גמרא זר וכל זר כו' ולא אנינות. הגרי"פ מחק תיבת זר הראשון ועי' לעיל (סח ב) ברש"ל ורש"א שהאריכו בזה ומש"כ שם בשם הילקוט:

רש"י ד"ה ושמעי' ליה כו' ולא הוי בעי למיהדר. עיין לקמן קד ע"א ברש"י ד"ה אוזן אוזן וכו' ובשבת דף קלא ע"א ד"ה מצד אחד ובקדושין דף טו ע"א ד"ה ונאמר להלן אוזן:

הכא נמי לא קני. גופיה לרביה וישראל מעליא הוא וחייב בפסח: ושמעינן ליה לר' אליעזר דאמר מופנה מצד אחד למדין. אם אין להשיב ואם יש להשיב משיבין וכאן יש תשובה מה לפסח שכן חייבין עליו כו' כדלעיל ולקמן בפרק מצות חליצה (דף קד.) שמעינן לרבי אליעזר דאמר מופנה מצד אחד למדין ומשיבין דקתני חלצה בשמאל פסולה ור' אליעזר מכשיר ואמרינן מ''ט דתנא קמא יליף רגל רגל ממצורע דכתיב ביה על בהן רגלו הימנית וקרא יתירא הוא דכיון דכתיב על דם האשם ובדם האשם כתיב ברגל ימנית ולא הוי בעי למיהדר ומכתביה בשמן ואמרינן במנחות בפ''ק (דף י.) מופנה הוא למדרשיה יד יד לקמיצה רגל רגל לחליצה אוזן אוזן לרציעה ורבי אליעזר מכשיר חליצה בשמאל דלא גמר ממצורע דאיכא למיפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת ומקשינן התם (ולקמן דף קד.) ורבי אליעזר לא יליף רגל רגל ממצורע והתניא מנין לרציעה שהיא בימין כו' ומשנינן אוזן אוזן מופנה רגל רגל לא מופנה ואע''ג דג''ש מופנה מצד אחד הוא דרגל דמצורע מופנה הואיל ורגל דחליצה לא מופנה פרכינן: כיון דלגופיה לא צריך. לא תושב ולא שכיר דלא אפשר לאוקמינהו כפשטייהו כלל הוה ליה תרי קראי יתירי: שדי חד אלמד וחד אמלמד. ומופנה משני צדדים דברי הכל למדין ואין משיבין אפילו יש להשיב: מה פסח אונן כו'. דילפינן (לקמן דף עג.) לכולהו קדשים ק''ו ממעשר: מעשים כרותים בדבר העבד. סימנא הוא ומפרש ליה: וענוש כרת. על המילה: ומילת זכריו ועבדיו. אם יש לו בן ראוי למול או עבד למול אסור האב או האדון לאכול בפסח אא''כ מלו דכתיב (שמות יב) המול לו כל זכר ואז יקרב וגבי עבד כתיב ומלתה אותו אז יאכל בו האיש בעליו דאי משום עבד הא כתב כל ערל לא יאכל בו: אדרבה אנינות. פסל טפי מערלות דהא אית ביה חומרא שנוהג כל שעה שמת לו מת אבל ערלות דגופיה משמל פעם אחת שוב אינה חוזרת עליו: לא מצית אמרת. דנילף תרומה מפסח לענין אנינות ומוקי קרא דמיעוטא לערלות: שבקינן ערלות דכתיב בגופיה דפסח. ולא מגמרינן לה מתרומה בג''ש דתושב ושכיר וילפינן אנינות כו': ממעשר גמר. לקמן בפרקין (דף עג.): ה''ג מסתברא ערלות דגופיה הוה ליה לרבויי כו':
אלמא לא קני ליה רביה. והא דאמר בפ''ק דקידושין (דף טז. ושם) דעבד עברי גופו קנוי היינו לענין שצריך גט שחרור ואין יוצא באמירה בעלמא אבל לענין מצות לא והא דשרי בשפחה כנענית היינו משום שצריך שיעבוד את רבו בין ביום בין בלילה כדכתיב (דברים טו) כי משנה שכר שכיר עבדך דשכיר קרייה רחמנא וא''ת דמשמע דמטעמא דקני ליה רביה יש לו ליפטר והלא עבד כנעני גופו חייב בפסח למ''ד (פסחים דף צא:) נשים בראשון חובה ואפילו למאן דאמר (שם) רשות מכל מקום שרי לאכול פסח והכא כתיב לא יאכל בו וי''ל דאי הוה קני ליה רביה לא הוה אכיל אלא בהמנאת רבו כעבד כנעני ולא בהמנאת אחרים: אלא לאפנויי. וא''ת וכי בשביל לאפנויי כתב שקר דכתב לא יאכל בו והם אוכלין ואמר ר''י דאיכא לאוקמי קרא בשכיר ותושב עובד כוכבים ומכל מקום לגופיה לא איצטריך דלא עדיף מערל ובן נכר ובהדיא דריש במכילתא הכי תושב זה גר תושב שכיר זה העובד כוכבים וא''ת כיון דלעובד כוכבים לא איצטריך לכתוב תושב ושכיר יאכל בו ונוקמיה בישראל ולאפנויי ואמר רבינו יצחק דאם כן הוה משמע גזירה שוה להקל והוה דרשינן גזירה שוה להתיר אונן בפסח והא דילפינן לקמן (דף עג.) דאונן אסור בפסח מגזירה שוה דממנו ממנו ממעשר לא הוי דרשי הכי אלא הוה מוקמינן לאסור ערל במעשר כדלקמן (דף עד.): שדי חד אלמד וחד אמלמד. והוי כאילו כתיב הכא תושב שלא לצורך והכא שכיר שלא לצורך ואע''ג דהכא תושב והכא שכיר הויא שפיר ג''ש כדתני דבי ר' ישמעאל (לעיל דף יז:) זו היא שיבה זו היא ביאה: אי מה פסח אונן אסור בו. אר''י אע''פ דתנן בפ' האשה בפסחים (דף צא:) דאונן טובל ואוכל פסחו לערב ומוקמינן ליה בגמרא כמ''ד אנינות לילה דרבנן ולא העמידו דבריהם במקום כרת הכא מצי למימר דאתיא אפי' אליבא דמ''ד אנינות לילה מדרבנן דלא הוי דרבנן אלא כשמת ביום או נקבר ביום למאן דאזיל בתר קבורה דלא תפיס לילו עמו מדאורייתא אבל אם מת בלילה הוי אונן כמת ביום דהיינו כיום מר והא דפריך בפרק טבול יום (זבחים צט: ושם) וסבר רבי שמעון אנינות לילה דרבנן והתניא רבי שמעון אומר שלמים כשהוא שלם הוא מביא ולא כשהוא אונן מנין לרבות תודה כו' מנין לרבות פסח כו' קתני מיהא פסח התם לא מצי לשנויי כשמת בלילה דמשמע ליה דמרבי ליה לענין הבאה דאין יכול להביא כשהוא אונן ולהכי פריך כי הוי אונן בשעת הבאת פסח יפסוק האנינות עד הלילה שהוא התחלת זמן אכילתו ואמאי אסור להביא: אף תרומה אונן אסור בה. בלא גזירה שוה הוה מצי למיפרך דליתסר אונן בתרומה מדאיתקש תרומה לבכורים לקמן (דף עג:) ובכורים למעשר ומיהו בכמה מקומות יכול לומר וליטעמיך ולא קאמר: שכן מעשים כרותים. הוה מצי למימר שכן נכרתו עליה י''ג בריתות: הנך נפישן. בלא הנך נפישן נמי ה''מ למימר דכרת עדיפא ליה כדלקמן (דף עג:): דפסח גופיה ממעשר גמר. פירוש בגזירה שוה דממנו ממנו וא''ת ושאר כל הקדשים מנלן דכל הקדשים אסורים לאונן כדאמר בזבחים בפ' טבול יום (דף קא.) מק''ו ממעשר ואק''ו איכא למיפרך מה למעשר שכן טעון כסף צורה דהכי פריך רבא גופיה בפ' בתרא דמכות (דף יז:) גבי הא דיליף מלקות באוכל תודה ושלמים חוץ לחומה בק''ו ממעשר וי''ל דשאר קדשים גמרינן מפסח בהיקשא דזאת התורה דהתם איתקוש כל הקדשים כדאמר בפ''ק דזבחים (דף ד:) ובמנחות בסוף התודה (דף פב:) ובההוא קרא כתיב נמי פסח דדרשינן ביום צוותו זה בכור ומעשר ופסח ואע''ג דבההוא קרא נמי כתיב ולמילואים שהם קדשי שעה וקדשי שעה נאכלים באנינות כדמוכח בפ' טבול יום (זבחים קא.) לאו בכל קדשי שעה קאמר דנאכלין באנינות אלא בהנהו דאיירי בהו התם דוקא והא דמשמע בפרק איזהו מקומן (שם דף נ.) דהוי פלוגתא בדבר הלמד בגזירה שוה אם חוזר ומלמד בהיקשא היינו היכא דמלמד קודש ואיכא למ''ד התם דוקא דכי הוו שניהם קודש דאין חוזר ומלמד אבל הכא דמעשר דגן חולין הוא לכולי עלמא חוזר ומלמד בהיקש כדאשכחן התם בהדיא שלמדנו לתודה שבאה מן המעשר מדאתקש לשלמים ושלמים גופייהו גמרי שם שם ממעשר (שם): אי מה פסח מילת זכריו ועבדיו מעכבתו כו'. תימה דהא הך סוגיא כר' אליעזר ור' אליעזר גופיה דריש במכילתא דמילת עבדיו אין מעכבת אדם מלאכול בפסח ודריש אז יאכל בו העבד ואמר רבינו יצחק דגמ' לפום רהיטא נקט כר' עקיבא דדריש אז יאכל בו האדון ולר''א מזכריו פריך: בו אינו אוכל אבל אוכל הוא בתרומה. אבל מילת זכריו ועבדיו מעכבת בתרומה בג''ש דתושב ושכיר ובו דכתיב ביה אתא למימר דאינה מעכבת במצה ומרור: (הכי גרסינן כל ערל לא יאכל בו למה לי. ולא גרסינן תושב ושכיר דהא אוקימנא קרא כו' לגזירה שוה ועקרנא ליה מפשטיה לגמרי):

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד