דף ע - ב
אלמא, הרי מוכח, שלא קני ליה, גופו של העבד העברי, לרביה. [1]
אין קונה אותו אדונו "קנין הגוף", אלא יש לו בו רק זכות של שיעבוד לעבודה. ולכן אינו נקרא העבד העברי "קנין כספו" של אדונו הכהן, [2] ומשם כך אינו אוכל תרומה.
ואם כן, הכא נמי לגבי קרבן פסח, לא קני ליה גופיה לרביה.
שהיות וגילה הכתוב בתרומה, שאין עבד עברי קנוי לאדונו קנין הגוף, אם כן ישראל גמור הוא לענין פסח. ובודאי שאינו פטור מלעשות קרבן פסח, ומלאוכלו. ואיך יתכן שיאמר עליו הכתוב "תושב ושכיר לא יאכל בו"!? [3]
אלא, כיון שתושב ושכיר כן אוכלים קרבן פסח, הרי זה שאמר הכתוב בפסח "תושב ושכיר לא יאכל בו" - בהכרח, שלא בא הכתוב לומר שהם לא יאכלו בו, אלא רק לאפנויי, להיות פנוי לגזירה שוה, כדי שנלמד מפסח בגזירה שוה לתרומה, שאין הערל אוכל בה. [4]
ותמהינן: ואכתי, עדיין לצורך הלימוד בגזירה שוה "תושב ושכיר", אין זה מספיק, שהרי הפסוק הזה - מופנה מצד אחד בלבד הוא.
והרי שמעינן ליה לרבי אליעזר, דאמר: גזירה שוה שיש לצורך הלימוד פסוק שהוא מופנה מצד אחד בלבד - למדין הימנה רק אם אין ללימוד הזה פירכא.
ואולם, משיבין עליה פירכא כאשר יש מה לפרוך. ואז אין למדין הימנה.
והרי גזירה שוה זו, יש לפרוך עליה, כמבואר לעיל! [5]
ומשנינן: כיון דכל הפסוק של "תושב ושכיר" האמורים בפסח - לגופיה לא צריך כלל, הרי יש לפנינו שתי תיבות מיותרות של "תושב ושכיר" כדי לאפנויי. ולכן -
שדי, הטל חד מתיבות אלו א"למד".
דהיינו, העבר תיבה אחת ממקומה, והטל אותה, תצרפנה, אל הדבר הלמד [הנלמד], דהיינו, אל ענין אכילת התרומה, הנלמד מפסח, וכאילו נכתבה אותה התיבה המיותרת בענין תרומה.
ושדי חד - א"מלמד".
את התיבה המיותרת השניה, הטל אותה, תצרפנה אל קרבן פסח, שהוא המלמד לאכילת תרומה.
והיינו, השאר אותה במקומה, ושייך אותה לקרבן פסח בתורת תיבה מיותרת, שתהיה המילה הזאת פנויה לצורך הלימוד של גזירה שוה.
והוה ליה, ויש לנו בכך לימוד של גזירה שוה, שהוא מופנה משני צדדין.
ועל גזירה שוה שיש לה פסוק המופנה משני צדדים - לכולי עלמא למדין ואין משיבין, אפילו אם יש מה להשיב. [6]
עוד מקשה הגמרא על לימודו של רבי אליעזר מן הגזירה שוה מפסח:
אם יש גזירה שוה בין פסח לתרומה, נשוה את דינם גם לגבי איסור אכילה באנינות, ונאמר: אי מה קרבן פסח - אדם שהוא אונן [7] אסור בו באכילתו [כשאר כל הקדשים, שהם נלמדים בקל וחומר ממעשר שני, שנאמר בו "לא אכלתי באוני ממנו"] -
אף תרומה - אונן אסור בה!
אמר תירץ רבי יוסי ברבי חנינא:
אמר קרא "וכל [8] זר לא יאכל בו" [בתרומה].
ולא אמר הכתוב "זר לא יאכל בו".
מלמד הכתוב שלא לכל דבר נאמרה הגזירה שוה.
אלא, רק איסור של "זרות" אמרתי לך באכילת תרומה, ולא איסור אכילת תרומה באנינות.
והוינן בה: ואימא, אמור שלא בא "וכל זר לא יאכל קודש" למעט אנינות, ולהתיר אונן באכילת תרומה.
אלא, כוונת הכתוב היא לומר: רק זרות אמרתי לך לאיסור באכילת תרומה, ולא ערלות. ויהיה כהן ערל מותר לאכול בתרומה.
ומשנינן: אי אפשר לומר כך. כי - הא כתיב גזירה שוה של "תושב ושכיר", ללמד מפסח על תרומה.
וכשם שערל אינו אוכל קרבן פסח, כך אינו אוכל תרומה.
והוינן בה: ומה ראית לרבות את הערל שהוא אסור בתרומה, מגזירה שוה, ולא את האונן, שאותו מיעטת מהלימוד של "וכל זר"?
והרי יש לומר להיפך: הגזירה שוה באה לרבות את האונן שאסור בתרומה, ו"וכל זר" בא להתיר את הכהן הערל בתרומה?
ומשנינן: מסתברא שערלות הוה ליה לרבויי בגזירה שוה לאיסור בתרומה, ולא את האנינות.
שכן חמור הוא הערל מן האונן בארבעה דברים. וסימנך:
א. מעשים ב. כרותים ג. בדבר ד. העבד
א. מעשים:
הערל מחוסר מעשה מילה כדי לתקן גופו.
ואותו מעשה שהוא מחוסר בו - בגופו של הערל הוא מחוסר.
ב. כרותים:
והערל ענוש כרת אם לא מל וביטל מצות מילה.
ג. בדבר:
וישנו למצות מילה גם לפני הדיבור [מתן תורה], שהרי כבר נצטוה עליה אברהם אבינו.
ד. העבד:
ומילת זכריו של האב, ומילת עבדיו של האדון - מעכבת את האב, או את האדון, מלעשות פסח.
שאם יש לו בן הראוי למול, או עבד למול, אסור האב או האדון לאכול בפסח, אלא אם כן מלו. [9]
וכל ארבעת הדברים הללו הם חומרות הנוהגות רק בערל, ולא באונן, ולכן לומדים בגזירה שוה מפסח לרבות את הערל לאיסור, ולא את האונן.
ומקשינן: אדרבה! אנינות הוה ליה לרבויי לאיסור מן הגזירה שוה יותר מאשר את הערל, ולפרש "וכל זר" שהוא בא למעט את הערל מאיסור אכילת תרומה, שכן חמורה האנינות מן הערלות בדברים הללו:
א. אנינות ישנה בכל שעה שמת לו מת.
ולעומת זאת הערל, משהסיר ערלתו - שוב אינה חוזרת עליו לעולם.
ב. ונוהגת אנינות באנשים ונשים.
מה שאין כן ערלות, שנוהגת באנשים ובנשים.
ג. ואין בידו של האונן לתקן את עצמו.
אבל הערל יכול למול עצמו.
ומשנינן: הנך חומרות שמנינו בערלות נפישן [רבות] הן מן החומרות שבאנינות, כי לערלות ארבע חומרות, ולאנינות רק שלוש.
רבא אמר: גם בלא התירוץ ש"הנך נפישן", נמי לא מצית אמרת שהגזירה שוה באה לרבות את האונן לאיסור, ואילו הערל מותר בתרומה משום מיעוט "וכל זר". [10]
שבקינן, וכי עלינו להניח מללמוד בגזירה שוה מפסח את איסור ערלות, דכתיב [שהיא כתובה] בגופיה דקרבן פסח.
ובמקום זאת ילפינן בגזירה שוה את איסור אכילת תרומה באנינות מקרבן פסח,
בעוד דאיסור האונן באכילת קרבן פסח גופיה - ממעשר גמרינן!?
והיינו, וכי נלמד את דין האנינות מפסח, כשהאנינות עצמה בפסח אינה כתובה בפרשת קרבן פסח, אלא נלמדת היא ממעשר שני, שנאמר בו "לא אכלתי באוני ממנו", בעוד שהערלות נאמרה במפורש בקרבן פסח!?
אך עדיין מקשה הגמרא על רבי אליעזר, הלומד גזירה שוה תרומה מפסח לאסור את הערל:
אי מה פסח, מילת זכריו ועבדיו מעכבת מלעשות את קרבן פסח, אף תרומה, תהא מילת זכריו ועבדיו מעכבת אותו מלאכול תרומה עד שימול אותם?
ומשנינן: אמר קרא גבי מילת עבדים בפסח מיעוט, "ומלתה אותו - אז יאכל בו" [האדון בפסח].
ואמר הכתוב מיעוט "בו", בקרבן פסח בלבד, כדי ללמדך:
מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו, בקרבן הפסח, מלאכול בפסח.
ואין מילת זכריו ועבדיו מעכבת באכילת תרומה. [11]
ותמהינן: אי הכי, שאתה דורש מ"בו" האמור במילת עבדיו למעט שאין מילת עבדיו מעכבתו באכילת תרומה -
אימא, אמור את אותו דרשה, ממיעוט המילה "בו", להתיר ערל באכילת תרומה.
שהרי נאמר בקרבן פסח "כל ערל לא יאכל בו".
ונמעט, בו, בקרבן פסח, אינו אוכל הערל.
אבל אוכל הוא כהן ערל בתרומה!
ומשנינן: הא, הרי מאידך כתיב "תושב ושכיר", ללמד מן קרבן הפסח בגזירה שוה על התרומה, ונתרבה ממנה הערל.
והוינן בה: ומה ראית לרבות את הערל לאיסור באכילת תרומה מגזירה שוה "תושב ושכיר", ולפרש "בו" האמור במילת עבדיו שהוא בא למעט את התרומה.
והרי יש לומר להיפך, שהגזירה שוה באה לרבות את מילת זכריו ועבדיו שתעכב באכילת תרומה, ואילו "בו" האמור בערל בא למעט את התרומה? [12] ומשנינן: מסתברא, ערלות דגופיה [של האוכל עצמו] הוה ליה לרבויי לאיסור בתרומה, ולא ערלותם של בניו או עבדיו, שכן חמורה היא הערלות של גופו מערלת זכריו ועבדיו בשני דברים:
א. ערלת עצמו, היא מעשה מילה שחסר בגופו של האדם.
ב. וענוש כרת על ערלת עצמו אם לא מל.
ואילו ערלת זכריו ועבדיו אינה מעשה שחסר בגופו שלו, ואינו ענוש עליה כרת.
ומקשינן: אדרבה, מילת זכריו ועבדיו הוה ליה לרבויי לאיסור בתרומה מגזירה שוה ולא את הערל, שכן:
ערלת זכריו ועבדיו ישנה בכל שעה שנולד לו בן או שקונה עבד, ואילו ערלת עצמו, משעה שמל פעם אחת, שוב אינה חוזרת לעולם.
ומשנינן: הנך שתי חומרות שבערלת עצמו נפישן [רבות הן] מהחומרא היחידה שבמילת זכריו ועבדיו.
ולכן מסתבר לפרש את הגזירה שוה לרבויי איסור בערלות של גופו, ואילו "בו" האמור במילת זכריו ועבדיו בא למעט את התרומה.
[ו"בו" האמור בערל - מפרש לה ואזיל לקמן עא א].
ואי בעית אימא יש לתרץ: גם בלא התירוץ של "הנך נפישן", נמי לא מצית אמרת שהריבוי בא לאוסרו בתרומה מחמת ערלותם של זכריו ועבדיו, ו"בו" בא להתיר לאכול בערלת עצמו, שהרי:
מי איכא מידי, האם יש כדבר הזה, דערלות דגופיה לא מעכבא ביה [אינה מעכבת בו] מלאכול בתרומה, ואילו ערלות דאחריני [של אחרים, זכריו ועבדיו] מעכבא ביה מלאכול בתרומה!?
ועתה מפרשת עוד הגמרא:
והוינן בה: השתא, עתה דאמרת, ש"בו" האמור בפסוק של מילת זכריו ועבדיו, לדרשה הוא דאתא [לדרשה הוא בא], שאתה למד מהמילה "בו" שמילת זכריו ועבדיו מעכבת רק מאכילת פסח ולא מאכילת תרומה -
זה שאמר הכתוב בקרבן פסח "כל ערל לא יאכל בו".
וכן זה שאמר הכתוב בקרבן פסח "כל בן נכר [מי שנשתמד, ונתנכרו מעשיו לאביו שבשמים [13]] לא יאכל בו" -
למה לי, לאיזה דרשה אמר הכתוב "בו" בשני הפסוקים הללו? [14]
ומשנינן:
א. בפסוק "כל ערל לא יאכל בו", משמשת המילה "בו" לדרשה הזאת: רק בקרבן פסח אינו אוכל בו הערל, אבל אוכל בו, חייב [15] הוא, במצה ומרור.
ב. ובפסוק "כל בן נכר לא יאכל בו" -
משמשת המילה "בו" לדרשה הזאת:
הערות
[1] כך היא הגירסא ברשב"א, וכן נראה מרש"י.
[2] אך הקרן אורה צידד לפרש כוונת הגמרא, שאין הכונה ל"קנין כספו", אלא לדין "כל טהור בביתך יאכל אותו", שהוא מרבה את האשה מן התורה [לדעת רש"י בקדושין י ב], וסלקא דעתין שאף עבד עברי בכלל.
[3] נתבאר על פי רש"י. אלא שלפי זה משמע [וכן משמע בלשון התוספות, וכמו שכתב הקרן אורה], כי אילו היה עבד עברי קנוי לאדונו קנין הגוף, אכן היה מקום לומר שאינו ישראל גמור לחייבו במצות פסח. עוד מתבאר לפי פירוש זה, שמדין תרומה מוכיחה הגמרא את היסוד שאין עבד עברי קנוי קנין הגוף לאדונו. [והקרן אורה תמה על זה, שתהיה הוה אמינא לפטור עבד עברי מן המצוות על ידי עבדות. וביאר סוגייתנו, שאין היא דנה אלא אם קני ליה רביה לענין המנאת העבד על פסחו של רבו, ראה שם. ולדבריו מדוקדק הלשון "הכא נמי לא קני ליה רביה"]. והקשו הראשונים: איך סלקא דעתין שיהא עבד עברי גרוע מעבד כנעני, שהוא חייב במצות קרבן פסח, למאן דאמר נשים חייבות בקרבן פסח, והרי עבד כנעני דינו כאשה במצוות! וראה ברמב"ן רשב"א וריטב"א, שפירשו סוגייתנו כמאן דאמר נשים פטורות מן הפסח, וכמו כן עבד כנעני. אך התוספות מיאנו בתירוץ זה, שהרי הכתוב אומר "תושב ושכיר לא יאכל בו", שמשמע איסורא, והרי אין איסור לנשים לאכול קרבן פסח. ולפיכך פירשו באופן אחר, ראה שם. והראשונים הוסיפו: הוה אמרינן "תושב ושכיר לא יאכל בו" אינו איסור, אלא לומר שאינו חייב לאכול בו [לשון הריטב"א].
[4] כתבו התוספות: ואם תאמר, וכי בשביל לאפנויי אמר הכתוב דבר שאינו נכון? שכתב "לא יאכל בו", בעוד שתושב ושכיר כן אוכלין בו! ואומר רבינו יצחק, שאפש להעמיד את הפסוק הזה בשכיר ותושב גוי [גר תושב וגוי גמור]. ומכל מקום, לגופיה לא איצטריך, כי לא עדיף זה מערל ובן נכר, שאינם אוכלים בפסח. ובמפורש דרשינן במכילתא הכי: "תושב" זה גר תושב. "שכיר", זה הגוי. ביאור דבריהם, שאפילו אם היה הגוי נימול, הרי הוא נחשב ערל, כמבואר לקמן עא א, ומה שכתבו "לא עדיף מבן נכר", ראה סוגיית הגמרא לקמן עא א, שלא הזכירה אלא ערל ולא בן נכר, וראה בהערות שם. ולדבריהם, מתבאר היטב לשון הגמרא "אי נימא תושב ושכיר ממש", ומשמע שלפי האמת, אין הכתוב מדבר בתושב ושכיר ממש. ואולם לשון רש"י לקמן עא א: אוקימנא כולי קרא ["תושב ושכיר"] לגזירה שוה, ועקרינן ליה מפשטיה לגמרי! ויותר מפורש ברש"י פסחים צו א ד"ה בן נכר, שכתב: תושב ושכיר - כוליה קרא יתירא הוא, דתושב ושכיר אוכל בפסח, דתושב זה קנוי קנין שנים, ושכיר זה עבד עברי, ותרווייהו, ישראל מעליא נינהו, ואכלי בפסח, כדאמרינן ביבמות, וקרא יתירא הוא, ומופנה לגזירה שוה. וראה עוד בלשון רש"י לקמן עא א ד"ה ורבי עקיבא, ובמה שנתבאר שם בהערות.
[5] עיקר המחלוקת הזו היא במסכת נדה כב ב, שאמר שמואל: כל גזירה שוה שהיא מופנה מצד אחד, לרבי ישמעאל, למדין ואין משיבין. לרבנן, למדין ומשיבין. אבל אם היא מופנה משני צדדין, דברי הכל למדין ואין משיבין. ושיטת רבי אליעזר היא כשיטת חכמים, כדמוכח בפרק מצות חליצה, וכמו שביאר רש"י. וראה מה שכתב רבינו נסים גאון בשבת קלא א.
[6] ואם תאמר: האיך אנו עושים גזירה שוה שכזאת, והרי אין כאן מילים דומות, כי מצד אחד כתיב "תושב" ומצד שני כתיב "שכיר"?! תירצו התוספות: תני דבי רבי ישמעאל "זו היא שיבה [ושב הכהן] זו היא ביאה [ובא הכהן] ". שאפילו שתי מלים הזהות במשמעותן, אך לא בלשונם - גם מהן אפשר ללמוד גזירה שוה. והריטב"א כתב: אי נמי: שאני הכא, שנכתבו שתי המילים יחד במקום אחד כדי "לאשוינהו, למיעבד מינייהו גזירה שוה".
[7] ביום שמת לו מת מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם.
[8] בגמרא לעיל סח ב מבואר, שדרשת רבי יוסי ברבי חנינא היא מ"וכל" זר.
[9] שנאמר בפרשת קרבן פסח, בענין מילת בניו "המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו". ונאמר לגבי מילת עבדיו "וכל עבד איש מקנת כסף, ומלתה אותו, אז יאכל בו". ופירושו: אז יאכל בו האדון. כי אם תאמר שעל העבד הכתוב מדבר, הרי כבר אמר הכתוב "וכל ערל לא יאכל בו". רש"י.
[10] אין לשון הגמרא "לא מצית אמרת" מתקשר עם "שבקינן", אלא הוא מתקשר לנידון הגמרא בהמשך, מה באה הגזירה שוה לרבות, וכפי שנתבאר בפנים, וכך גם משמע מ"לא מצית אמרת" שבהמשך הגמרא.
[11] התוספות הקשו על קושיית הגמרא, שהיא על רבי אליעזר: הרי רבי אליעזר גופיה אינו סובר שמילת עבדיו מעכבת את האדון מלעשות פסח, ואם כן מאי פריך הגמרא ממילת עבדיו?! ותירצו: רק "לפום רהיטא" נוקטת הגמרא כדעת הסובר כן, ואילו לרבי אליעזר ממילת זכריו פרכינן. ותמה המהרש"א: אם כן, מאי משני הגמרא: ומלתה אותו אז יאכל בו. והרי כתוב זה לא נאמר על מילת זכריו, שהוא נלמד מן הפסוק: המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו?! וכתב מהרש"א: צריך לומר, דהאי "בו" דכתיב גבי עבדים לא איצטריך לגופיה, וב"אם אינו ענין", תנהו ענין למילת זכרים [כצ"ל במהרש"א] ; וראה מה שכתב בקרן אורה.
[12] ו"בו" האמור במילת עבדיו, נפרש כך: בו [בקרבן פסח] אינו אוכל, אבל אוכל הוא במצה ומרור. תוספות. ועל דרך שאמרו לקמן על "בו" האמור בערל.
[13] שיטת רש"י היא [לפי פירוש הרא"ם על התורה בפרשת בא]: כל מומר לדבר אחד הרי הוא מעוכב בעשיית פסח, אף שמומר לדבר אחד אינו מומר לכל התורה כולה. וראה עוד שיטות בזה בדברי הרב המגיה לריטב"א הנדמ"ח ציון 13, וציון 110.
[14] נכתב על פי גירסת הב"ח, וראה ערוך לנר.
[15] בפסחים כח ב איתא: מיבעי ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה. כי סלקא דעתך אמינא הואיל ובפסח לא יאכל, מצה ומרור נמי לא יאכל, ופירש רש"י, שהוה אמינא שלא נחייב טמא ומי שהיה בדרך רחוקה באכילת מצה ומרור. וכעין זה כתבו התוספות כאן, שאין הכתוב צריך להתיר אותו בהם, ואף שאסור באכילת קרבן פסח, שהרי במצה ובמרור אין בהם קדושה. אלא לחייב אותו בהם בא הכתוב. ואולם הרשב"א הזכיר דרשה זו גם לענין תושב ושכיר גוי, ובזה לא שייך לומר "לחייב" אותו בהם, אלא "להתירו" בהם, וכפי שאכן הוא לשון הרשב"א. והרמב"ם [קרבן פסח ט ח] כתב: ערל שאכל כזית מבשר הפסח לוקה, שנאמר כל ערל לא יאכל בו. בו הוא שאינו אוכל, אבל אוכל הוא במצה ומרור. וכן מותר להאכיל מצה ומרור לגר תושב ושכיר, [ואולם ראה מה שכתב הלחם משנה שם].
בגמרא שדי חד אלמד: בזה י"ל ג"כ קושית המהרש"א הנ"ל כיון דלפי מש"כ המהרש"א גופא בשכיר ליכא למיטעי דע"כ פירושו קנוי קנין שנים הוא א"כ אי ס"ד דהך דפסח לגופא אתיא והך דתרומה מופנה לגז"ש כיון דבפסח ל"צ רק שכיר לגופא ותושב מופנה לגז"ש א"כ ל"צ בתרומה רק תושב לגז"ש ושכיר בתרומה מיותר לגמרי אע"כ דהך אתרומה אתי לגופא וצריך שניהם ואז הני תרתי דפסח שפיר צריך לגז"ש:
שם וישנו לפני הדבור: נסתפקתי אם אנינות שלא להקריב ולאכול קדשים נוהג בשבת וי"ט אי נימא דדינו כאנינות לענין פטור מצות דלא נוהג בשוי"ט או אי עכ"פ דינו כאבלות דנוהג בשבת ולא בי"ט או נימא דנוהג בשניהם, ולכאורה הי' אפשר לומר דמוכח מכאן דנוהג בשוי"ט דאל"כ ה"ל למיחשב לענין ערלות עוד חומרא דדוחה מילה שבת וי"ט אע"כ דאנינות ג"כ דוחה שוי"ט, אבל באמת ז"א דהרי בלא"ה כבר כתבו התוספ' דהוי מצי למימר ג"כ שכן נכרתו י"ג בריתות ואפילו לפי מש"כ לקמן ליישב זה מכ"מ א"ש דלא חשיב הא דדיחוי שבת לחומרא דהרי כאן איירי מערל שיהי' ראוי לאכול פסח א"כ ע"כ גדול הוא ומילת גדול שהיא שלא בזמנה לא דוחה וו, אבל מר"מ ולענ"ד לפשוט דאנינות נוהג אפי' בי"ט דאמרו דאונן טובל ואוכל את פסחו לערב משום דאנינות דרבנן ותיפוק לי' דבשעת אכילת פסח י"ט הוא ובודאי דוחק לומר דבפסח שני דוקא איירי אע"כ דאנינות לענין אכילה נוהג אפילו בי"ט וא"כ ה"ה לענין הקרבה. וכן מוכח ג"כ ממה דפריך ביומא (דף י"ד) מי חיילא עליה אנינות והא מגרשא ע"ש ולא פריך בפשטות הא יוה"כ הוא אע"כ דמשום יוה"כ לא בטל אנינות לענין הקרבת קדשים, אכן צ"ע כיון דאנינות ע' דיחיד היא אמאי לא אמרינן ג"כ דאתי ע' דשמחת י"ט שהיא ע' דרבים ודחי ע' דיחיד כדאמרינן לענין אבלות במ"ק (דף י"ד) ע"ש:
שם לא יאכל בו ל"ל: הא דשביק בו דוכל ערל דאיירי בי' ומקדים להקשות מבו דבן נכר י"ל דסדרי' דקרא נקיט ואזל דבפסוק מקדים ב"נ לערל:
שם בתוספ' ד"ה אלמא. וא"ת דמשמע דמטעמא דקני: ק"ק לפי מה דאמרינן בפסחים (פ"ח.) דמי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו אוכל לא משל רבו ולא משל עצמו לפי משנה ראשונה וא"כ דלמא הכא נמי כיון דעבד עברי ודאי לאו לגמרי קנוי לרבו כמש"כ התוספ' לעיל וברשב"א ביאר יותר דהא יוצא בשש וביובל א"כ אי אמרינן דקני לי' רבו ה"ל כחציו עבד וחציו ב"ח דאינו אוכל כלל אבל אי לא קני לו רבו אז הוא כישראל גמור ואוכל משל עצמו וי"ל דע"כ ליכא לדמות אותו לחציו עבד וחציו ב"ח דא"כ מאי פריך מתרומה דלמא בתרומה אינו אוכל מפני צד ב"ח ובפסח אינו אוכל מפני צד עבדות:
בד"ה אלא לאפנויי'. תושב זה גר תושב: דרשה זו הביא גם הרמב"ם והסמ"ג ורש"י בפירושו לתורה, ועיין במהרש"א מ"ב שהביא הרמב"ן שהקשה על רש"י דהא זה דלא כמסקנא לקמן דאמרינן ערבי וגבעוני מהול ערל מעליא הוא ואיך כתב דצריך קרא לזה וכן תמה המהרש"א על הסמ"ג, ונ"ל דהנה גם על המכילתא גופא יש להבין כמאן ס"ל דהא ודאי לא צריך קרא לגר תושב ועכו"ם דערלים הם ואפילו לערבי מהול וגבעוני מהול ג"כ ל"צ דג"כ ערלים חשיבי וא"ל דהמכילתא ס"ל דלא דיינינן כערלים דא"כ מאי פריך לר"ע לקמן דלמא הוא ג"כ כתנא דמכילתא ס"ל, ולכן נראה דהנה הראב"ד (בפ"ט מהל' ק"פ) כתב דקרא דתושב ושכיר איירי בישראל שהמנהו רבו בלא דעתו וכבר הקשה הלח"מ שם דא"כ הרי לא מיותר תושב ושכיר לגז"ש, אכן קושיא זו תירץ המהרש"א בסוגין דמכ"מ מופנה הוא כיון דלא צריך קרא לכך, ולפ"ז יש נפקותא בין דרשה דר"ע לדרשה דר"א דלר"א היכי שיש לסבור קרא דרשינן לי' אף דלא צריך לדרשה זו דהא באמת צריך להיות מופנה אבל לר"ע דעיקר קרא דתושב ושכיר ע"כ אינו מופנה א"כ לדידי' לא מוקמינן לדרשה דכבר ידעינן מכח סברא או ממקום אחר דלהא לא צריך ואכתי מופנה הוא ולכן לר"א אי אפשר לאוקמי' קרא בעכו"ם וגר תושב ממש דבזה בפשטות אי אפשר לסבור לקרא דהא זה הוא הערל דכתיב בקרא אחריני ולכן מוקמינן לדידי' בערבי וגבעוני מהול דהשתא אינו ממש הערל דכתיב בקרא ואף דממקום אחר ילפינן דלזה ג"כ ערל קרינן לי' מטעם זה באמת מיותר הוא דלא הוי צריך לכך דהוי מצינן למילף כן מעלמא אבל לעולם קרא יש לסבור כן אבל לר"ע לקמן פריך שפיר כיון דלדידי' עיקר קרא דתושב ושכיר נוקי לערבי וגבעוני מהול ועיקר קרא ודאי לא מצרכינן לכך דכבר ידעינן מעלמא דערל הוא ולכן המכילתא י"ל דס"ל כר"א ואיירי בג"ת ועכו"ם מהול ורש"י וסמ"ג לא כתבו רק כדברי המכילתא וכר"א דפסקינן כוותי' בד"ה שדי חד אלמד. הוי שפיר גז"ש: ראיתי קושיא בשם הגאון מה' אברהם ברודא זצ"ל למה הוצרכו לכך דלמא שדינן תושב לתרומה וכיון דתרווייהו תושב ל"צ לגופא תנהו ענין לשכיר וא"כ שפיר בתרומה מיותר לגז"ש וילפינן משכיר דפסח או אפכא דשכיר שדינן לתרומה ואייתר תושב דכתיב גבי' לגז"ש, וי"ל דלישנא דש"ס דקאמר שדי חד אלמד וחד אמלמד משמע להו דהא דשדינן ילפינן גז"ש:
בד"ה אי מה פסח. אבל אי מת בלילה הוי אונן: ק"ק דאכתי לפי מה שתירץ אביי בזבחים (ק.) כאן קודם חצות כאן אחר חצות ע"ש בפי' רש"י שכתב דמכ"מ צ"ל דאנינות לילה דרבנן דהא אכילה לא מעכבא, ולפ"ז למאן דס"ל דאכילה מעכבא גם במת בליל' לא חל אנינות דמיעט קרא מולאחותו וא"כ אכתי מאי פריך לר"א דלמא סבר אנינות לילה דרבנן וגם ס"ל דאכיל' מעכבא כמו שסובר באמת ר"ש לפי תירוץ רבא שם (ע"ב), ולפ"ז לא משכחת כלל דאנינות מעכב בפסח דבמת קודם חצות הוי אנינות לילה דרבנן ובמת אחר חצות או בלילה לא חל אנינות כלל וי"ל דסוגיא דהכא אליבי' דרבא אזלא ואפילו לאביי עדיפא מיני' משני:
בד"ה אף תרומה. ובכורים למעשר: יש ליישב זה ע"פ דברינו הנ"ל כיון דלקמן (ע"ג:) ס"ל לר"ש דלא מקיש בכורים למעשר דתרומה קרינהו רחמנא א"כ לא הוי מצי למימר לר"ע וליטעמיך דיכול לומר אנא כר"ש ס"ל דלא אתקש בכורים למעשר דתרומה קרינהו רחמנא ובתרומה הרי לית לן קרא דאונן אסור בו אבל לר"א פריך שפיר דקשה לדידי' דליתסר בגז"ש דתושב ושכיר, אכן קשה אהא דפריך ומה ראית איך אפשר לומר כן דא"כ ל"ל גז"ש דתושב ושכיר וקרא דוכל זר תיפוק לי' דאנינות ילפינן בהיקש דתרומה לבכורים ובכורים למעשר דדלמא ר"א כת"ק דר"ש ס"ל דמקיש בכורים למעשר וממילא ל"צ וכל זר למעוטי ערלות בתרומ' דמהיכי תיתי לרבויא ואפילו נימא דערל אסור במעשר דילפינן מפסח וכרבי יצחק לקמן וצריך קרא למעוטי דלא נילף ערלות ג"כ ממעשר אכתי גז"ש דתושב ושכיר ל"ל ובזה גם תירוץ התוספו' דהוי מצי למימר וליטעמיך לא שייך ועיין מה שכתבתי לקמן יישוב לזה:
בד"ה שכן מעשים. שכן נכרתו עלי' י"ג בריתות: אולי י"ל דפירכא זו לא שייך רק היכי דאיירי לענין מצות מילה כגון לענין מילה דוחה שבת לעיל (ה':) וכמו בנדרים (דף ל"א) גדולה מילה שנכרתו עלי' י"ג בריתות דאמילה נכרתו י"ג בריתות אבל לענין פסול ערלות לא שייך זה דהא אעבירה דערלות לא נכרתו בריתות:
בד"ה הנך נפישן. דכרת עדיפא לי' כדלקמן: לא זכיתי להבין קושיתם בזה דבשלמא לקמן דחשיב לענין קדשים חומרא דכרת ולענין תרומה חומרא דמיתה בזה שייך לומר כרת עדיפא דהיינו כרת חמור ממיתה וקאמר שפיר ואיבעית אימא כרת עדיפא פי' אפילו לא נפישי הני דקדש מהני דתרומה אלא שוין הם מכ"מ חומרא דכרת עדיפא מחומרא דמיתה אבל מאן לימא לן דכרת עדיפא משאר חומרות דחשיב הכא, ועיין לקמן (ע"ד:) ששם ג"כ הקשו התוספ' קושיא זו ושם לא שייך כתירוצנו כאן וע"כ צ"ל שם כיון דבלא"ה מתרץ רבא עוד תירוץ בלא הנך נפישן וכו' לא מתרץ כן כרת עדיפא כמו בדף ע"ג ששם אין לו תי' אחר וא"כ גם הכא א"ש:
בד"ה דפסח גופא. פי' בגז"ש דממנו ממנו: ורש"י פי' לעיל דבק"ו ילפינן כן ונראה דרש"י פי' כן לס"ד דר"ש דמבעי' לי' לקמן (דף ע"ג) אי בק"ו יליף אי בגז"ש כמו שפירשו שם התוספ' והתוספ' שם פירשו לפי המסקנא דיליף ר' יצחק בגז"ש דממנו ממנו, אכן ק"ק אי ר"א גז"ש דממנו ס"ל כמו דמשמע גם לקמן בסוגין א"כ ל"ל גז"ש דתושב ושכיר נילף תרומה מבכורים ובכורים ממעשר ומעשר הרי ילפינן מפסח דערל אסור בו וי"ל דהא הכא לתירוץ רבא קיימינן ולתירוץ זה א"ש דצריך גז"ש דתושב ושכיר כי היכי דילפינן תרומה מפסח וידעינן ממילא דמיעוטא דוכל זר אאנינות קאי ולא אערלות אבל אי לא הוי כתיב גז"ש דתושב והוי ילפינן תרומה לענין ערלות מהיקשא דמעשר אז הוי ק' מנ"ל דילפינן מהיקשא ערלות ומוכל זר ממעטינן אנינות אימא אפכא דהשתא לא שייך לאי' רבא דאדרבא יותר י"ל דמהיקשא ילפינן אנינות דאנינות במעשר כתיב: ובזה מיושב ג"כ הקושיא שהקשתי לעיל בד"ה אף תרומה דמאי פריך ומה ראית דדלמא ר"א יליף גז"ש דממנו וא"כ ל"צ גז"ש דתושב לאנינות דהא יכול לילף כן מהיקשא, דז"א דא"כ גם השתא דמוקמינן גז"ש לערלות ג"כ יקשה הכי דמה שתירצנו הכא דילפינן ממה דכתיב בגופא ע"כ אכתי לא ידע המקשן דא"כ לא פריך מידי דהיינו תירוץ רבא:
בא"ד. מה למעשר שכן טעון כסף צורה: הכי המ"ל ג"כ אמאי דמבעי' לי' לרב ששת לקמן אי אנינות בפסח בק"ו יליף או בגז"ש דאיך ס"ד למילף בק"ו הא איכא למיפרך פרך ובתוספ' הרא"ש שם באמת הקשה כן וע"ש במהר"ם ובזה לא שייך תירוצם דהכא וכן קשה דלקמן (ע"ג:) יליף בגמרא טומאת קדש בק"ו ממעשר והא איכא למיפרך מה למעשר שכן טעון כסף צורה, וכן קשה דבזבחים (דף ק"א) קאמר בפי' דשאר קדשים ילפינן בק"ו ממעשר והא איכא למיפרך כדאמרן וכן הקשו באמת שם והניחו בקושיא ובכל זה לא שייך תירוץ התוספות, אכן בזה י"ל דדוקא רבא פריך לי' התם הכי אבל סתם גמרא לא חשיב זה לפירכא ולכן לא הקשו רק דלרבא לפי האמת קדשי' מנ"ל, אכן לולא דבריהם הי' נלענ"ד בין ביישוב קושיתם בין ביישוב קושיות אילו דפירכא זו דכן טעון כסף צורה לא שייך רק התם דרצה למילף איסור אכילת קדשים חוץ לחומה בק"ו אמעשר בזה פריך מה למעשר שכן אם רוצה לאכלו בתורת חולין חוץ לחומה ע"י פדיון צריך כסף צורה ה"נ חמיר כשהוא קדש שלא לאכלו חוץ לחומה אבל קדש גם אם אסור חוץ לחומה מכ"מ יכול לאכלו חוץ לחומה כשהומם ע"י פדיי' בלא כסף צורה לא חמיר ג"כ שיתחייב חוץ לחומה כשהוא קדש אבל לענין שאר דברים גם רבא מודה דלא חשיב זה פירכא, וא"ע ראיתי שגם התוס' בשבת (כ"ה.) רמזו לסברא זו ועיין מהרש"א לקמן (ע"ג):
בא"ד. ואע"ג דבהאי קרא נמי כתיב ולמלואים: ק"ק אי הקושיא דמלואים נמי נילף מהיקשא דפסח ז"א הא בפי' מיעט קרא קדשי שעה כדכתיב אכול תאכלו אותו בקדש כאשר צויתי ואי הקושיא דאדנילף מפסח נילף ממלואים על זה י"ל דלחומרא מקשינן ועוד הא דורות משעה לא ילפינן כדאמר שמואל במנחות (י"ט:) ואפילו נימא דקושיתם לרב היא דיליף דורות משעה הא לרב בלא"ה ק' איך קאמר אם שמעת בקדשי שעה לא שמעת בקדשי דורות בזבחים (דף ק"א), וע"כ צ"ל כמש"כ התוס' במנחות (דף י"ט) דשמא נאמר לו כן בפי' וא"כ גם הכא לא קשה, וי"ל דכוונתם דלא מסתבר לאוקמי' היקשא גם לענין אנינות כיון דמילואים ג"כ כתיב כאן שמותרים לאונן:
בד"ה אי מה. ולר' אלעזר מזכריו פריך: ק"ל הא לר"א דס"ל דמילת עבדיו לא מעכב א"כ לא שייך למילף בגז"ש דאז אז מילת זכריו באכילה ממילת עבדיו כדילפינן לקמן וא"כ לא ידעינן רק דמעכב מילת זכריו בעשיי' אבל באכילה באמת לא מעכב וא"כ גם מזכריו לא פריך לר"א דהא בתרומה לא שייך רק אכילה וזה גם בפסח לא מעכב, ונ"ל דמזה ראי' למה שהביא השער המלך (בפ"ט מהל' ק"פ) דבנוסחאות ישנות לא גרס הך ולר"א מזכריו פריך והוא הקשה על גירסא זו מגמרא דפרק מי שהי' טמא (דף צ"ו) דפריך בו ל"ל ומתרץ למילה זכריו ועבדיו והשתא לר"א הא ל"צ לא למילת זכריו ולא למילת עבדיו, אכן י"ל דדלמא ר"א לא דרש בו דהא הכא אמרינן השתא דאמרינן בו לדרשא ולר"א ל"צ לומר כן, ויש להביא ראי' לזה ממה שכתב רש"י בפסחים (פ"ג.) אמה דרצה לומר שם דבו בכשר ואפילו בפסול דסובר דבו אורחי' דקרא הוא ולא למעוטי אתי ע"ש א"כ לר"א יש לומר כן לפי המסקנא: עוד הקשה השעה"מ שם על הרא"ם שהקשה לר' יהושע ל"ל קרא דוכל ערל תיפוק לי' ממילת עבדיו ותירץ דאז ה"א דאז יאכל בו אעבד קאי כמו לר"א והוא הקשה עליו הא צריך קרא דוכל ערל דמעכב ערלות דגופא אפילו כשהוא אנוס כגון שמתו אחיו מ"מ דאז ערלת עבדיו בכה"ג אינו מעכב והניח בצ"ע, והנה אמת דבתוספ' הרא"ש בסוגין הקשה ג"כ כקושית הרא"ם ותירץ כן אכן אכתי ק' קושיא זו לשיטת ר"ת דס"ל דמתו אחיו מחמת מילה תלי בערלות שלא בזמנה דא"כ אמאי לא פשיט אבעי' דילי' דערלות שלא בזמנו הוי ערלות דאל"כ לר' יהושע קרא דוכל ערל ל"ל וא"כ לכאורה מכח קושיא זו ראי' נגד שיטת ר"ת, אבל י"ל לפי מש"כ הרמב"ן והריטב"א דאף אי מתו אחיו מחמת מילה נחשב ערלות שלא בזמנו מכ"מ אחזתו חמה וטומטום שביציו מבחוץ גם לר"ת מעכבו לאכול בתרומה אפילו אי ערלות של"ב לא הוי ערלות ע"ש וא"כ אכתי צריך קרא דוכל ערל שערל שחלה אינו אוכל בפסח אף דמילת זכריו ועבדיו אינו מעכבו: עוד הקשה השעה"מ דלר"א נמי תקשי' ממילת זכריו, ולפ"ד א"ש דלר"א לא מעכב מילת זכריו רק בעשיי' וקרא דוכל ערל גבי אכילה כתיב: עוד הקשה אתירוץ הרא"ם דגם אי אמרינן לרבי יהושע דאז יאכל בו אעבד קאי מכ"מ יקשה ממילת זכריו, ולפ"ז ג"כ א"ש דהא אי הוי הכי אז הי' סובר ר"י כמו דסובר ר"א השתא דמילת זכריו לא מעכב באכילה דהא לא שייך למילף ממילת עבדי' כיון דמילת עבדים גופא לא מעכב האדון, אכן מה שהקשה השעה"מ עוד הא צריך קרא דוכל ערל למלקות לכאורה קושיא גדולה היא ולא בלבד על הרא"מ קשה אלא גם אהרא"ש דכתב ג"כ כדברי הרא"מ וכנ"ל, גם לא ידעתי מאי קושיא היאך שייך למילף ערל ממילת זכריו ועבדיו דשאני מילת זכריו דישנו בכל שעה כדפריך הכא, אכן בהא י"ל וא"ש ג"כ שאין להקשות על קושי' הרא"מ היאך שייך למילף ערל ממילת זכריו ועבדיו הא אין מזהירין מן הדין די"ל דגילוי מלתא בעלמא הוא דלא גרע מילת עצמו ממילת בניו, ובמה שכתבו לתרץ קושית הרא"מ דאצטריך לאו דוכל ערל למלקות יש לתרץ מה שהקשו התוספ' בפסחים (ק"כ.) דלמא לי צריכותא וכי מזהירין מן הדין ע"ש, אבל לפ"ז י"ל כיון דיש לילף עשה ממילת זכריו ואק"ו ועשה עונשין לפי שיטת הרמב"ם (ה' מאכלות אסורות פ"ב) ע"ש ואגב ערל נקט הצריכות' גם לענין בן נכר:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0