דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סח - א

דהא קניה הארוס לארוסתו בהויה, ואמרה תורה "ובת כהן כי תהיה לאיש זר, היא [מאותה שעה ש"נהיתה" אשת זר, דהיינו, שנתארסה לאיש זר], בתרומת הקדשים לא תאכל".

ואי ארוסתו בת ישראל לכהן היא - לא מאכיל לה הארוס הכהן לארוסתו בתרומה, משום דעולא.

דאמר עולא: דבר תורה, בת ישראל המאורסת לכהן אוכלת בתרומה, דכתיב: "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו - הוא יאכל בו". ומה טעם אמרו אינה אוכלת, גזירה, שמא ימזגו לה כוס של יין תרומה בבית אביה [שהיא עדיין בביתו בשעה שהיא ארוסה], ותלך ותשקה את היין של תרומה לאחיה ולאחותה הישראלים.

שנינו במשנה: והחרש פוסל ולא מאכיל:

ומבארת הגמרא טעמו של דבר:

אי אשתו של החרש, בת כהן לישראל היא - פסיל לה החרש מתרומת בית אביה, דהא קניה החרש לאשתו בתקנתא דרבנן, שתיקנו לו נישואין, אף שאינו בר דעת.

ואי אשתו של החרש, בת ישראל לכהן היא - לא מאכיל החרש הכהן לאשתו, הואיל "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו" אמר רחמנא, והאי חרש, לאו בר קנין הוא מן התורה, אלא רק חכמים תיקנו לו נישואין, אבל אין הוא יכול להאכילה בתרומה לפי שאינה קנויה לו מן התורה.

שנינו במשנה: ובן תשע שנים ויום אחד - פוסל ולא מאכיל:

קא סלקא דעתין שהמשנה עוסקת בשומרת יבם לבן תשע שנים ויום אחד.

ומקשינן: למאי, לאיזה ענין של פסול אומרת זאת המשנה?

אי למיפסל בת כהן, ומלמדת המשנה שאם היא זקוקה ליבם ישראל בן תשע שנים [שהוא ראוי לביאה] הרי הוא פוסלה מלאכול בתרומה, וזו היא ששנינו "ובן תשע שנים ויום אחד פוסלין". [1]

אי אפשר לפרש כן.

שהרי יבם קטן ישראל, אפילו אם הוא פחות מבן תשע שנים - נמי מיפסל פסיל בת כהן מלשוב אל בית אביה ולאכול בתרומה, היות והיא זקוקה לו. וכיון שהיא אגודה בו, ואינה מותרת לשוק, אין אני קורא בה "ושבה אל בית אביה כנעוריה"!

ואי לאכולי [להאכיל] בת ישראל תרומה, שאם היתה זקוקה ליבם כהן בן תשע שנים הרי הוא מאכילה בתרומה; וזו היא ששנינו בן תשע שנים ויום אחד "מאכיל".

אף כך אי אפשר לומר.

שהרי אפילו יבם גדול ממש נמי לא מאכיל שומרת יבם. [2] וכמו ששנינו במשנתנו שהיבם אינו מאכיל.

ואם כן, לאיזה ענין מחלקת המשנה בין קטן בן תשע שנים, לקטן פחות ממנו?! אמר אביי: [3] הכא, ביבם כהן שהוא בן תשע שנים ויום אחד [שביאתו ביאה], הבא על יבמתו בת ישראל עסקינן - דמדאורייתא קניא ליה, והיא אשתו מן התורה. וסלקא דעתך אמינא, הואיל ומדאורייתא קניא ליה, וביאתו של בן תשע ביאה היא, אימא קנה אותה מן התורה כאילו היא נשואה לו לגמרי, על אף שקטן הוא, ולוכיל [יאכילנה ליבמתו בתרומה] כשם שיבם גדול מאכיל את יבמתו לאחר ביאה.

קא משמע לן משנתנו שאין קנינו של הקטן קנין גמור:

אלא, עשו חכמים את גדרה של ביאת קטן בן תשע שנים ויום אחד ביבמתו, שתהא קונה את היבמה כמו שקונה מאמר ביבם גדול, שאינו קונה מן התורה קנין גמור.

אמר ליה רבא לאביי: אי הכי - שמשנתנו אומרת רק שקטנים בני תשע שנים ויום אחד "לא מאכילין", ואין היא עוסקת בהם לענין "פוסלין" -

סיפא, דקתני בה: ספק אם הוא בן תשע שנים ויום אחד, ספק שאינו בן תשע -

הרי בהכרח לפרש, שכונת המשנה היא להמשיך את האמור לעיל, ולומר, שאף מי שהוא ספק בן תשע שנים ויום אחד, הרי הוא בדין האמור בודאי בן תשע, שאינו מאכיל - ואם כן, תיקשי: וכי צריכה משנתנו להשמיע שספק בן תשע אינו מאכיל?

והרי השתא, ודאי בן תשע לא מאכיל -

ספק בן תשע - וכי מיבעיא לתנא לומר שאינו מאכיל!?

אלא, אמר רבא, הכי קתני "בן תשע שנים ויום אחד - פוסל".

והכא בבן תשע שנים ויום אחד דהנך פסולים קתני [משנתנו עוסקת בקטנים פסולים בני תשע כגון ממזר ונתין], דפסלי בביאתן [הפוסלים אשה בביאתן], ומלמדתנו משנתנו, שאין הם פוסלים אלא משהגיעו לגיל תשע, שנעשו אז ראויים לביאה. [4]

וכדתניא: בן תשע שנים ויום אחד:

גר עמוני, או גר מואבי, או גר מצרי, וכן גר אדומי [האסורים לבוא בקהל],

כותי [הכותים גרי אריות הם, וביאתם אסורה משום "לא תתחתן בם"].

נתין, גבעוני שיתבאר דינו להלן.

חלל, שמחלל אשה לכהונה בביאתו,

וממזר, האסור לבוא בקהל, שבאו על כהנת [בת כהן], או על לויה וישראלית - פסלוה לתרומה ולכהונה [ומתבאר יותר בגמרא בעמוד ב]. [5]

ומקשינן: איך יתכן להעמיד את משנתנו בקטנים פסולים, הפוסלים את האשה בביאתם?

והא מדקתני סיפא, במשנה הבאה: האונס והמפתה, אם אינן ראויין לבוא בישראל - הרי אלו פוסלים! ללמדך, שכל הפוסלים אשה בביאתם, פוסלים אותה אפילו באונס ופיתוי, בלי נישואין.

הרי מכלל זה אתה למד, דרישא [משנתנו, העוסקת בקטן בן תשע, שאין לו קידושין, וביאתו ביאת "פיתוי" היא נחשבת מן התורה] - לאו בפסולים עסקינן!

כי אם משנתנו עוסקת בפסולים, שפוסלים את האשה בביאה בלי קדושין, למה לו לתנא לחזור ולהשמיענו זאת גם בסיפא!? ובהכרח שמשנתנו, שהיא הרישא, אינה עוסקת בפסולים.

ומשנינן: לעולם גם משנתנו וגם הסיפא במשנה הבאה עוסקות בפסולים, אלא שהם שני סוגי פסולים שונים - רישא - עוסקת בפסולי קהל, שהם פוסלים אשה לכהונה בביאה בלי קדושין.

סיפא - עוסקת בפסולי כהונה, בחללים, שאף הם פוסלים אשה לכהונה בביאה בלי קדושין. [6]

גופא: בן תשע שנים ויום אחד, גר עמוני ומואבי, מצרי ואדומי, כותי, נתין, חלל וממזר, שבאו על כהנת לויה וישראלית - פסלוה.

עמוני, מואבי וממזר, אסורים לבוא בקהל אפילו דור עשירי שלהם. אבל גר מצרי ואדומי לא אסרה תורה אלא דור ראשון ושני, אך דור שלישי מותר לבוא בקהל.

רבי יוסי אומר: כל שאף זרעו פסול - הרי הוא פוסל את אשתו.

כל שאין זרעו פסול, כגון דור שני לגר מצרי ואדומי, שאין זרעו פסול - אינו פוסל אף את מי שבא עליה, ואף שבאיסור בא עליה [וכך מפורש בגמרא לקמן].

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאתה נושא בתו [שמותר לישא בתו] שהיא כשירה - אתה נושא אף את אלמנתו, כי לא נפסלה על ידי ביאתו.

וכל שאין אתה נושא בתו, לפי שהיא פסולה - אי אתה נושא את אלמנתו, לפי שהיא נפסלה בביאתו.

ובגמרא לקמן יתבאר יותר.

והוינן בה: מנא הני מילי שהנבעלת למי שהוא פסול לה, הרי הוא פוסלה לתרומה ולכהונה?

אמר רב יהודה אמר רב: אמר קרא "ובת כהן כי תהיה לאיש זר - היא בתרומת הקדשים לא תאכל". מלמד הכתוב, שכיון שנבעלה לפסול לה, הרי זה פסלה לתרומה. [7].

ומקשינן: והרי האי קרא של "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל" - מיבעי ליה, יש בו צורך לגוף הדבר המבואר בפסוק, ואי אפשר לדרוש ממנו דברים נוספים!

דקאמר רחמנא: בת כהן דמינסבא לזר - לא תיכול! [בת כהן הנישאת לישראל לא תאכל בתרומת בית אביה]!?

ומשנינן: ההיא [דין זה שהנישאת לישראל נפסלת] -

מ" ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה, ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל"

- נפקא [הוא נלמד].

שהרי מדקאמר רחמנא [הואיל ואמרה תורה]: "ושבה אל בית אביה", ואז "מלחם אביה תאכל". מכלל זה עתה למד דמעיקרא, קודם ששבה אליו, שהיתה תחת בעלה - לא אכלה בתרומה.

ואכתי מקשינן שאין הפסוק "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" מיותר כדי ללמוד לנבעלת לפסול לה, כי אנו צריכים את המקרא לפשוטו, וללמד על הנישאת לישראל שתיפסל מתרומה; ואף שכבר אמרה תורה "ושבה אל בית אביה - מלחם אביה תאכל", וידענו כי עד שלא שבה, לא תאכל, מכל מקום, הוצרכה תורה לכתוב גם "ובת כהן כי תהיה לאיש זר":

כי, אי מההיא קרא של "ושבה אל בית אביה" - הוה אמינא שבת כהן הנישאת לישראל אם אכלה תרומה, אינה עוברת אלא בלאו הבא מכלל עשה [איסור הנלמד בדרך מכלל הן אתה שומע לאו] שאינו אלא איסור עשה, שהרי לא למדת לאוסרה אלא ממה שאמרה תורה: ושבה - אז תאכל. הא אם לא שבה - לא תאכל.

ולפיכך כתב רחמנא האי "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל"

- ליתן לאו על אכילת תרומה של בת ישראל הנישאת לכהן.

וכיון שכן, עדיין לא למדת שהנבעלת לפסול לה הרי היא נפסלת!

ומשנינן: איסור לאו לבת כהן הניסת לישראל לאכול בתרומה - מ"וכל זר לא יאכל קודש" נפקא. שהואיל וניסת לישראל, אף היא בכלל לאו זה.

ומאחר שידענו אף את איסור לאו גם בלי הפסוק "ובת כהן כי תהיה לאיש זר", הרי שיש לך ללמוד ממקרא מיותר זה, שהנבעלת לפסול לה - הרי היא פסולה!

הערות

[1] הגמרא מצדדת, ואף מסיקה כן למסקנא [לשיטת רש"י], שיש לפרש את "פוסלין, ולא מאכילין", כשני ענינים נפרדים, כך שרק אחד מהם, "פוסלין" או "לא מאכילין" עוסק בבן תשע שנים ויום אחד, ולא שנינו "פוסלין ולא מאכילין" כאחד, אלא ביחס לשאר הדברים שנשנו במשנה.

[2] הוא הדין שיש לפרוך שאין לפרש פירוש זה במשנה, מהסיפא: ספק בן תשע, כפירכת רבא על הפירוש הבא של אביי.

[3] לפי רש"י בקדושין יט א.

[4] דעת רש"י לפי פירושו של רבא במשנתנו, ש"לא מאכילין" לא נשנה ביחס לבן תשע שנים ויום אחד, אלא "לא פוסלין" בלבד, ועל דרך זה נתבאר בפנים. אבל המאירי כתב לפרש גם לשון "לא מאכילין" ביחס לבן תשע, ראה שם.

[5] ברש"י כתב: פסלוה, אם בת כהן מן התרומה [ובהמשך העמוד בד"ה פסלוה, הוסיף: ומן הכהונה], ולויה וישראלית לינשא לכהונה עולמית. ואין זה אלא לפי הסלקא דעתין בגמרא לקמן בעמוד ב, אבל מסקנת הגמרא שם היא, שאף לויה וישראלית לענין תרומה הוא.

[6] כתב רש"י: אף על גב שהמשנה הבאה אומרת "ואם אינן ראויין לבוא בישראל", הכונה היא שאינם ראיים לבוא בכהונה. והראשונים גרסו בהיפוך: רישא פסולי כהונה, סיפא פסולי קהל; ורש"י מיאן בגירסא זו משום קושיית התוספות: כיון דתנא רישא פסול כהונה למה לי למיתני בסיפא פסול קהל דכל שכן הוא, וראה מה שתירצו התוספות. ורש"י במשנה הבאה כתב: ואם אינן ראויין לבוא בישראל הרי אלו פוסלין, שהרי נתחללה בביאת פסול לה. ולשון זה לא שייך בחלל שאינו פסול לה, כי לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים, אלא שהוא מחללה בביאתו כשם שהוא חלל, וכאן פירש רש"י דפסולי כהונה היינו חלל.

[7] בהמשך הסוגיא מבארת הגמרא, מנין אנו יודעים שהיא פסולה לכהונה, שהרי עיקר המקרא לא נאמר אלא לתרומה. וכן מתבאר, שאין פסוק זה מלמד אלא על עמוני מואבי מצרי אדומי וממזר, אבל כל השאר, מפסוקים אחרים הם נלמדים.

דהא קניה [שהרי קנה אותה] בהויה (בקידושין), ומשעה זו נפסלה מבית אביה. ואי [ואם] בת ישראל המאורסת לכהן היא — לא מאכיל לה בתרומה עדיין משום הטעם של עולא, שהסביר שמדין תורה ארוסת כהן אוכלת בתרומה, וגזרו חכמים שלא תאכל שמא תבוא להאכיל תרומה לבני משפחתה.

ומה ששנינו במשנה בענין החרש שפוסל מתרומה ואינו מאכיל, מסבירים: אי [אם] בת כהן שנישאה לישראל חרש היא — פסיל לה [פוסל אותה] על ידי נישואיו, דהא קניה בתקנתא דרבנן [שהרי קנה אותה מכוח תקנת חכמים], כי אף שמן התורה אין תוקף לנישואי חרש, מכל מקום תיקנו חכמים שיוכל לשאת אשה. ואי [ואם] בת ישראל שנישאה לכהן חרש היא — לא מאכיל אותה בתרומה, כי "קנין כספו" אמר רחמנא [אמרה תורה] (ויקרא כב, יא) והאי [וזה] החרש לאו [לא] בר קנין הוא, שכיון שאין לו דעת, אינו יכול לקנות מדין תורה.

א שנינו במשנה: "ובן תשע שנים ויום אחד — פוסלין ולא מאכילין". קא סלקא דעתן [עלה על דעתנו] לומר, שכוונת המשנה בשומרת יבם לבן תשע שנים ויום אחד. ויש לברר: למאי [למה, לאיזה ענין] נאמר הדבר? אי למיפסל [אם לענין לפסול] אותה מלאכול בתרומה — יבם קטן, פחות מבן תשע, נמי מיפסל פסיל [גם כן פוסל] שהרי היא זקוקה לו ואינה חוזרת לבית אביה, אי לאכולי [אם להאכילה] אותה בתרומה — יבם גדול נמי [גם כן] לא מאכיל, שהרי כבר אמרנו שהיבם אינו מאכיל בתרומה לפני שכנס את היבמה!

אמר אביי: הכא [כאן] מדובר ביבם בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו עסקינן [עוסקים אנו], לא בשומרת יבם, אלא בנבעלה ליבם בן תשע שנים ויום אחד. דמדאורייתא קניא ליה [שמ דין תורה היא קנויה לו], סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ומדאורייתא קניא ליה [ומן התורה היא קנויה לו] וביאתו ביאה מן התורה, אימא לוכיל [אמור שיאכיל אותה] גם בתרומה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] התנא שעשו ביאת בן תשע שנים ויום אחד כמאמר בגדול שקונה רק מדברי סופרים, ולכן אינה נקראת "קנין כספו", ואינו מאכיל.

אמר ליה [לו] רבא: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, סיפא דקתני [סופה של המשנה ששנה בה]: ספק בן תשע שנים ויום אחד ספק שאינו — הרי זה פוסל ואינו מאכיל, השתא [עכשיו, הרי] לפי פירושך זה שהוא ודאי בן תשע שנים לא מאכיל בביאתו, אם כן זה שאינו אלא ספק מיבעיא [נצרכה לומר]?!

אלא אמר רבא: לא בזה מדובר, אלא מדובר בביאת בן תשע שנים ויום אחד דהנך [של אותם] הפסולים המנויים במשנה קתני [שנה], אותם דפסלי [שפוסלים] בביאתן. וכדתניא [וכפי ששנינו בברייתא] בענין זה: בן תשע שנים ויום אחד שהיה גר עמוני או מואבי או מצרי או אדומי, או שהיה זה כותי (שומרוני) או נתין או חלל או ממזר, שבאו על כהנת או על לויה או על ישראלית — פסלוה. ואף משנתנו המדברת בבן תשע שנים ויום אחד — בפסולים אלה היא מדברת.

ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנה בסופה של המשנה, במשנה הבאה]: אם אינן ראוין לבא בישראל — הרי אלו פוסלים, מכלל הדברים אתה למד דרישא [שבראשה של המשנה] לאו [לא] בפסולים עסקינן [עוסקים אנו] אלא בכשרים! ומשיבים: לא כך יש לדייק, אלא רישא [בראש המשנה] שלנו מדובר בפסולי קהל, כלומר, אלה שפסולים מלבוא בקהל ישראל, ובקשר לזה הובאה ההלכה של בן תשע שנים ויום אחד, ואילו בסיפא [בסוף, במשנה הבאה] מדובר באלה שהם פסולי כהונה בלבד ולכן היה צורך לחלק ביניהם.

ב גופא [לגופה] של הברייתא שהובאה קודם בחלקה, מביאים ומבררים את הברייתא כולה: בן תשע שנים ויום אחד שהיה גר עמוני או מואבי, או מצרי או אדומי, או כותי, או נתין (מבני הגבעונים), או חלל, או ממזר שבאו על כהנת (בת כהן) או לויה או ישראלית — פסלן מלאכול בתרומה, אף לכשינשאו אחר כך לכהן.

ר' יוסי אומר אין הדין כך לגמרי, אלא זה הכלל: כל שזרעו פסול, כלומר, שיש בו פסול כזה שגם זרעו יהיה פסול — הרי הוא פוסל בביאתו, וכל שאין זרעו פסול — אינו פוסל בביאתו. ואילו רבן שמעון בן גמליאל אומר כלל אחר: כל שאתה נושא את בתו — אתה נושא אף את אלמנתו, כלומר, כל שבתו מותרת לבוא בקהל — אין הוא פוסל את האשה שבא עליה, וכל שאין אתה נושא את בתו — אי [אין] אתה נושא אלמנתו. עד כאן לשון הברייתא. ומעתה מבררים אותה לפרטיה.

ותחילה בבירור ההלכה הכללית שאשה נפסלת לכהונה על ידי ביאת הפסול, ושואלים: מנא הני מילי [מניין דברים אלה]? אמר רב יהודה אמר רב, אמר קרא [הכתוב]: "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל" (שם כב, יב), לומר: כיון שנבעלה לפסול לה, שהוא "איש זר" האמור כאן — פסלה, ואסורה לאכול בתרומה.

ומקשים: האי מיבעי ליה [פסוק זה נצרך לו כפשוטו] דקאמר רחמנא [שאמרה התורה] בת כהן דמינסבא [שנישאת] לזר, למי שאינו כהן, גם אם הוא כשר לגמרי — לא תיכול [תאכל] בתרומה, ומדוע נוציא את הפסוק מפשוטו!

ומשיבים: ההלכה ההיא שבת כהן הנישאת לזר איננה יכולה לאכול בתרומה, ממה שנאמר "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל" (שם יג), נפקא [יוצאת, נלמדת]. שכן מדקאמר רחמנא [ממה שאמרה התורה] "ושבה אל בית אביה... תאכל" מכלל הדברים אתה למד דמעיקרא לא אכלה [שמתחילה בהיותה נשואה לזר אינה אוכלת], והפסוק המדבר בזו שהיתה לאיש זר מיותר, ולמדים ממנו לענין פסולים.

ראיה זו דוחים: אי [אם] מההלכה ההיא האמורה בבת כהן ששבה לבית אביה, הוה אמינא [היינו אומרים] כי איסורה לאכול בתרומה בעודה נשואה לזר הוא רק לאו הבא מכלל עשה, שהרי במפורש נאמר הדבר רק בדרך החיוב, שכאשר היא שבה לבית אביה כנעוריה יכולה היא לאכול מן הקדשים, והשלילה נובעת מכוח העשה, וכלל בידינו: לאו הבא מכלל עשה — עשה הוא, על כן כתב רחמנא האי [כתבה התורה פסוק זה] של "בת כהן כי תהיה לאיש זר" לאיסור לאו. ומשיבים: הלכה זו שאשת זר עוברת על לאו אם אוכלת בתרומה, מכתוב אחר, ממה שנאמר "וכל זר לא יאכל קדש" (שם י) נפקא [יוצאת, נלמדת].

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

as he acquired her by means of betrothal. And if she is an Israelite woman betrothed to a priest, he does not enable her to partake of teruma due to the reason given by Ulla: Although by Torah law a priest’s betrothed partakes of teruma, the Sages rendered it prohibited for her to do so, lest she allow other members of her family to eat it.

It is also taught in the mishna that a deaf-mute disqualifies a woman from partaking of teruma and does not enable her to do so. The Gemara elaborates: If she is the daughter of a priest married to a deaf-mute Israelite, he disqualifies her, as he acquired her through marriage sanctioned by an ordinance of the Sages. Although the marriage of a deaf-mute is invalid by Torah law, the Sages instituted an ordinance validating this type of marriage. And if she is an Israelite woman married to a deaf-mute priest, he does not enable her to partake of teruma, as the Merciful One states in the Torah: “The purchase of his money, he may eat of it” (Leviticus 22:11), and this deaf-mute is not capable of acquisition by Torah law, as he is not legally competent.

§ It is also taught in the mishna that a nine-year-old boy disqualifies a woman from partaking of teruma and does not enable her to partake. It enters our mind that the mishna is referring to a widow waiting for her yavam, who is nine years and one day old. The Gemara therefore inquires: With regard to what is this taught? If it is with regard to disqualifying her from partaking of teruma, a younger yavam also disqualifies her, as a levirate bond was created and she cannot return to her father’s house. And if it was with regard to enabling her to partake of teruma, an older yavam does not enable her to partake either, as discussed above.

Abaye said: Here we are dealing with a nine-year-and-one-day-old yavam who already engaged in intercourse with his yevama, as she was thereby acquired by him by Torah law. It might enter your mind to say that since by Torah law she was acquired by him, as the legal status of his act of intercourse is that of intercourse, perhaps he enables her to partake of teruma. The mishna therefore teaches us that the Sages rendered the legal status of the intercourse of a nine-year-and-one-day-old boy like that of levirate betrothal by means of money or a document performed by an adult man, which is not sufficient for her to partake of teruma. Since levirate betrothal is effective only by rabbinic law, the yevama is not considered the acquisition of his money by Torah law and may not partake of teruma.

Rava said to him: If so, consider the latter clause of the mishna, which teaches that a boy with regard to whom there is uncertainty whether he is nine years and one day old and uncertainty whether he is not, disqualifies a woman from partaking of teruma, and he does not enable her to partake. Now that, according to your explanation, one who is definitely nine years old does not enable her to partake of teruma, is it necessary to teach the same concerning a boy with regard to whom there is uncertainty as to whether or not he reached that age?

Rather, Rava said that the mishna is teaching this halakha with regard to a nine-year-and-one-day-old boy who is one of those unfit males listed in a baraita, who disqualify a woman from marrying a priest by their intercourse, as they are unfit to enter the assembly of Israel through marriage, as it is taught in a baraita: A nine-year-and-one-day-old boy who is an Ammonite or a Moabite convert; or who is an Egyptian or an Edomite convert; or who is either a Samaritan [kuti], a Gibeonite, a ḥalal, or a mamzer, when he engaged in intercourse with a priestess, i.e., the daughter of a priest, a Levite, or an Israelite, he thereby disqualified her from marrying a priest, and, in the case of the daughter of a priest, from partaking of teruma.

The Gemara raises a difficulty from the fact that the latter clause, the next mishna (69a), teaches that if men who are unfit to enter the assembly of Israel by marriage engage in extramarital intercourse with women, they disqualify them from marrying into the priesthood: It may be inferred that in the first clause, the mishna above, we are dealing not with unfit individuals but with men fit to marry Jews of unflawed lineage. The Gemara answers: That inference is incorrect. The first clause of the mishna is dealing with those unfit to enter the assembly of Israel by marriage, while the latter clause is dealing with those who are merely unfit for the priesthood. That is why the mishna is referring to them separately. Accordingly, Rava’s explanation that the mishna is referring to an unfit nine-year-old boy is viable.

§ The Gemara addresses the matter itself and cites the complete baraita. A nine-year-and-one-day-old boy who is an Ammonite or a Moabite convert; or who is an Egyptian or an Edomite convert; or who is either a Samaritan, a Gibeonite, a ḥalal, or a mamzer, when he engaged in intercourse with a priestess, or a Levite, or an Israelite, he thereby disqualified her from marrying into the priesthood.

Rabbi Yosei says: Of the individuals mentioned above, anyone whose offspring is unfit to enter the assembly of Israel, disqualifies a woman with whom he engaged in intercourse from marrying into the priesthood. However, anyone whose offspring is not unfit does not disqualify a woman through intercourse. Rabban Shimon ben Gamliel says: Anyone whose daughter you may marry, you may marry his widow, even if you are a priest. Anyone whose daughter may marry a Jew of unflawed lineage does not disqualify a woman with whom he engaged in intercourse from marrying into the priesthood. And anyone whose daughter you may not marry, you may not marry his widow if you are a priest.

The Gemara asks: From where are these matters derived, that intercourse with an unfit man renders a woman unfit to partake of teruma and marry a priest? Rav Yehuda said that Rav said: The verse states: “And if a priest’s daughter be married to a common man [ish zar], she shall not eat of that which is set apart from the sacred” (Leviticus 22:12). It may be derived that since she engaged in intercourse with one who is unfit for her, he disqualified her from marrying into the priesthood, as the literal meaning of the expression ish zar is a man who is excluded.

The Gemara asks: That verse is necessary to teach the halakha that the Merciful One says: The daughter of a priest who marries a non-priest, even one that she is permitted to marry, may not partake of teruma. Therefore, it cannot be the source for the halakha that intercourse with an unfit man renders a woman unfit to partake of teruma and marry a priest.

The Gemara answers: That prohibition is derived from the verse “But if a priest’s daughter be a widow, or divorced, and have no child, and is returned to her father’s house, as in her youth, she may eat of her father’s bread” (Leviticus 22:13). From the fact that the Merciful One says: “And is returned to her father’s house…she may eat,” it may be inferred that initially, while married to a non-priest, she was not permitted to eat. Therefore, the prohibition against a woman who engaged in intercourse with an unfit man partaking of teruma may be derived from the former verse, as it is not necessary for this halakha.

The Gemara rejects this answer: If the prohibition against the daughter of a priest who married a non-priest partaking of teruma had been derived only from that latter verse, I would have said that it is a prohibition that stems from a positive mitzva, as it is stated in positive form, and according to the principle that a prohibition that stems from a positive mitzva is a positive mitzva, she would not be liable to receive a court-imposed punishment. The Merciful One therefore writes that former verse, to establish an explicit prohibition. The Gemara counters: The prohibition against the wife of a non-priest partaking of teruma is derived from a different verse: “No common man may eat of the sacred” (Leviticus 22:10).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרינן כי תהיה אמר רחמנא. לאי דוקא דלקמן מפקינן ליה מושבה אל בית אביה כנעוריה מכלל דמעיקרא לא אכלה אלא משום דפשטיה דקרא משמע הכי מייתי לה דלא לידוק עלי' כולהו הויי דהוינן לקמן באידך קרא.
וכיוצא בה בתלמוד במסכת סנהדרין (דף נ"ד) מה נגעים ביום אף דינין ביום ונגעים דכתי' וביום הראות בו והך דרשא דאביי היא אבל רבא מפיק לה במסכת משקין (דף ח') מדכתיב כנגע נראה לי ולא לאורי וכן במסכת מגלה (דף כ') אין מוהלין אלא ביום דכתיב וביום השמיני ביום ולא בלילה וכן לקמן בפ' הערל (יבמות דף ע"ב) ובמסכת שבת (דף קל"ד) מפיק ביום ואפי' בשבת ובלילה נפקא לן מבן שמונת ימים ובמסכת מנחות בפ"ק (דף ו') איתמר כיוצא באלו בגמרא תנא אזאת תורת העולה קא סמיך ולקמן (יבמות דף ס"ט) נמי אמרינן בכהן גדול באלמנה מה כהן גדול שזרעו פסול ופוסל לאפוקי מצרי שני דאין זרעו פסול דכתיב בנים אשר יולדו להם ומההוא קרא לא נפקא לן שאין זרעו פסול לכהונה אלא משום דקי"ל כר' יוחנן דמכשיר לה לקמן בפ' הערל (יבמות דף ע"ז) מדכתיב מעמיו בתולה הבאה משני עממין וכו'.

הא דאמרינן כי תהיה אמר רחמנא והא קניא בהאי הויה. לאו דוקא נקט כי תהיה, דהא כי תהיה מוקמינן בסמוך לנבעלה לפסולה לה. ונשאת לישראל דלא אכלה נפקא לן מושבה אל בית אביה כדאיתא בסמוך אלא משום דפשטיה דקרא משתמע הכי לא דק. והרבה כיוצא בו בתלמוד דלקמן (יבמות פט, א) אמרי לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פסול, כלומר לכהונה דכתיב בנים אשר יולדו להם דור שלישי כו', ועיקר דרשא מכי אם בתולה מעמיו יקח אשה, בתולה הבא מב' עממין כדאיתא בפרק הערל (יבמות עז, ב) ובסנהדרין (לד, ב) דאמרינן נגעים דביום מנא לן דכתיב וביום הראות, והא דרשא דאביי הוא אבל רבא דייק לה במסכת מועד קטן (ח, א) מדכתיב כנגע נראה לי לי ולא לאורי. וכן בפרק קמא דמגילה (כ, א) אין מוהלין אלא ביום דכתיב וביום השמיני ובמסכת שבת (קלב, א) מפיק מביום השמיני ואפילו בשבת ובלילה נפקא לן מבן שמונת ימים.

מנא הני מילי אמר רב יהודה אמר רב ובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה. מסתברא לי דהכא לישנא קייטא נקט והכי קאמר, למאן דאמר אין זונה מחייבי לאוין מנא לן דמפסלא, אבל לדברי חכמים דאמרינן לעיל בפרק הבא על יבמתו (יבמות סא, א) דגיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות הויא זונה, וכל שכן לר' מתיא בן חרש דאמר (סא, ב) אפילו הלך בעלה להשקותה ובא עליה בדרך עשאה זונה, הכא פשיטא דפסולה משום דהויא לה זונה, וזונה בהדיא כתיבא, אלא לר' אליעזר דאמר (שם) אין זונה אלא כשמה כלומר טועה מתחת בעלה, לדידיה הוא דקא בעי וכאלו אמרו תינח לרבנן דהויא לה זונה אלא לר' אלעזר מנא לן. והיינו דאיבעיא לן בסמוך אשכחן לתרומה לכהונה מנא לן. ולכהונה קרא למה לן תיפוק ליה משום זונה, אלא על כרחין אליבא דמאן דאמר לא הויא זונה קא בעי כנ"ל. וליכא למימר דהכא לתרומה קא בעי וכאלו אמר זונה דאיפסילא לתרומה מנא לן, דאם כן מאי קאמר בתר הכי אשכחן לתרומה ולכהונא מנא לן אלא ודאי כדפרישית. יש לומר דהכא כשנבעלו באונס קאמר ולכולי עלמא וכרבה דאמר לעיל בפרק הבא על יבמתו (יבמות נו, ב) דכל שבאונס לאו זונה היא וזה עיקר (עיין להלן (יבמות ע, א) ד"ה פצוע דכא וצ"ע).

סד"א הואיל ומדאוריתא קניא ליה וביאתו ביאה ליכול קמ"ל. ק"ל היכי קני לה מדאורייתא דהא אמרינן עשו ביאת בן ט' כמאמר דגדול אלא דמדרבנן הוא. וי"ל דהא פרישנא דשורת הדין דאפי' בשומרת יבם היבם מאכיל במקו' אחי' כאירוסי' דעלמא ורבנן דגזרו עד שתבעל ולהכי אמרי' דכיון דמדאורית' קניא לה ואהא הקנו לו מן השמי' וביאתו ביאה נמי הרי בין מדאורי' בין מדרבנן ראויין לאכול קמ"ל דכיון דקנין הוא ואין ביאתו קונה מן התורה עשאוה כאלו הוא עדיין שומרת יבם דלא אכלה מדרבנן מיהת כאלו לא נבעלה ולא נכנסה לחופה כנ"ל:

כך הגרסא בספרי' שלנו רישא פסולי כהונה וסיפא פסולי קהל אבל פסולי כהונה לא פסלי. ורש"י ז"ל גורס ריש' פסולי קהל וסיפא פסולי כהונ'. וא"ת והא בסיפא קתני כל שאינו ראוי לבא בישראל וכו' וי"ל דממשנה יתיר' הוא דשמעי' לה כ"פ הוא ז"ל:

כתב רחמנא האי ללאו פי' ואע"ג דכל היכא דאיכא למידרש לא מוקמי' בלאו שאני הכא דפשטיה דקרא משמע בבת כהן לישראל ומיהו א"ה לא מוקמי' ליה ללאו יתירא נגמרי לאוקומי בתרי לאוין ועשה כיון דאפשר למדרשי במילתא אחריתי וכדאמרי' בסמוך:

ספק בן תשע. וא"ת אמאי פסל אוקמיה אחזקתיה דלא הוה בן תשע וא"ל דמעלה עשו ביוחסין דהיינו דווקא לכהונה אבל לתרומה מאי איכא למימר וי"ל כיון דסופו ליגדל אין החזקה כלום א):

והחרש אי ב"י לכהן הוא אינו מאכיל קנין כספו א"ר והאי לא בר קנין הוא ואי ב"כ לישראל נמי פסל לה דקני לה בתקנתא דרבנן, פי' דרבנן תקינו קידושין לחרש, ובן ט' שנים ויום א' אוקמה רבא בהנך פסולים דפסלו בביאתו וכדתניא בן ט' שנים ויום א' גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי, כת. נתין חלל ממזר שבא על כהנת לוי' ישראלית פסלוהו:

תובד"ה רישא פסולי כהונה כו' דאפילו לענין תרומה איירי כמו לענין עבדים כו' עכ"ל יש מגיהים כמו לענין עובר ויבם ומיהו ק"ק דלא הוו צריכין לכל זה אלא דמסיפא דקתני ספק הביא שתי שערות ספק כו' דקאי אארוסין (א) ה"מ להקשות בפשיטות הכי דנוקמה אחזקה דהתם ודאי בפסול תרומה קאיירי דלא שייך פסול כהונה ודו"ק:

תד"ה (בעמוד הקודם) קנין כספו וכו' אפי' נפלה מן הנשואין הא ליכא למיחש לסמפון כו' עכ"ל למשנה אחרונה דאסרי לה מתרומה אפי' בהגעת זמן הוי טעמא לכ"ע משום סמפון כדאמרינן התם פ' אע"פ והוצרכו לומר אפי' מן הנשואין למ"ד התם דמשנה אחרונה משום סמפון ע"ש ודו"ק:

גמ' לויה וישראלית פסולה רבי יוסי אומר כו' כצ"ל:

תד"ה רישא (בסופו). וי"ל דהכא כגון דהשתא כו' אלא אזלינן בתר השתא כו'. מזה נ"ל ראיה ברורה לדעת הט"ז ביו"ד סי' שצ"ז דהא כאן מסייעה עוד חזקת כשרות האשה לחזקה קמייתא דידיה שהיה קטן אפ"ה מוקמינן ליה בדהשתא וע"ז לא יתכן שום דחייה מדחיות הנקה"כ שם ראייותיו רק דחייה הב' לראייה הא' דהט"ז יש להלום קצת בדוחק אמנם ק"ל בדברי התוס' דמשמע דאם השתא עדיין בספיקו מתירין אותה לתרומה הא למחר וליומא אחרא יהיה ודאי בן ט' ואז נאמר דגם בשעת ביאה היה ב"ט ואשתכח דעבדא איסורא למפרע וכה"ג כתב הנ"ב בחלק א"ע סי' ל"א לסתור דברי הט"ז וי"ל דס"ל להתוס' דאזלינן בתר שעת מציאתן כדאתו לקמן. אך ק"ל באם בא הספק אתמול על אשה אחת והיום על אחרת וזאת באה תיכף לב"ד והתירוה והראשונה תבא לב"ד אחר בזמן שהוא ודאי ב"ט יאסרוה ותיהוי כחוכא וטלולא אולם כה"ג מצינו רפ"ו דטהרות ע"ש ועמש"כ בגיטין (יז) עוד ע"ד הט"ז. ולכאורה תליא ד"ז בפלוגתת ר"א בן שמוע ורבנן שם בספ"ג ע"ש והר"ן שם ספ"ז כ' ג"כ כהט"ז דלא מוקמינן ליה בחזקת חי כיון דהשתא מת מקמי הכי נמי מספקינן ליה ע"ש:

דקניה בהויה. ומשעת הויה איפסילה כדכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר: משום דעולא. במס' כתובות בפרק אע''פ (דף נז:) דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דכתיב קנין כספו הוא יאכל בו ומה טעם אמרו אינה אוכלת גזירה שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותלך ותשקה לאחיה ולאחותה: בתקנתא דרבנן. דחרש אע''ג דלאו בר דעת הוא תקינו ביה רבנן נישואין לקמן בפ' חרש שנשא (דף קיב): קס''ד בשומרת יבם לבן ט'. ולא בא עליה ולמאי הלכתא נקט בן ט' אי למיפסל לאשמועינן דכיון דחזי לביאה פסיל לה בזיקת יבמין מאי איריא בן ט' אפילו קטן נמי דלא קרינן בה ושבה אל בית אביה ולשמעינן בציר מבן ט': ואי לאכולי כו'. ואי להכי נקט בן ט' לאשמועינן רבותא דאע''ג דחזי לביאה לא מאכיל יבמתו בזיקתו אפילו גדול ממש לא מאכיל דלאו קנינו הוא דהא אשמעי' בגדול ברישא דמתני': הבא על יבמתו. דאילו גדול הוה אכלי ואשמועינן רבותא דאע''ג דביאתו ביאה לא מאכיל ופוסלין דקתני במתניתין אשארא קאי אעובר ויבם בלא ביאה ואירוסין וחרש אבל בן ט' לא נקט ליה אלא משום ואין מאכילין: אי הכי. דמשום אינו מאכיל נקט ליה למה לי למיתני סיפא דקתני ספק שהוא בן תשעה ספק שאינו הוי נמי כבן ט' השתא ודאי בן ט' כו': פסולין. כגון ממזר ונתין ומשום פוסלין נקט ליה ולא מאכילין לא אבן ט' קאי אלא אשארא עובר ויבם אירוסין וחרש: בן תשעה. שהוא גר עמוני ומואבי וכו' דאסורין לבא בקהל: מצרי ואדומי. עד דור שלישי בעשה: כותי ונתין. בלא תתחתן בם דקסבר גירי אריות הן: חלל. פסול לכהונה: פסלוה. אם בת כהן מן התרומה ולויה וישראלית לינשא לכהונה עולמית: מדקתני סיפא. דמתניתין: סיפא פסולי כהונה. חלל ואע''ג דקתני שאינן ראוין לבא בישראל לא מיירי אלא בכהונה דמרישא הוה אמינא פסולי קהל הוא דפסלי אבל ביאת חלל לא להכי תני סיפא משנה יתירא לאשמועינן חלל: פסלוה. כהנת מתרומה דבי נשא ומן הכהונה לויה וישראלית מן הכהונה: רבי יוסי אומר כו'. טעמא דרבי יוסי ורבן שמעון מפרש לקמן בשמעתין מאי קאמרי ומאי פלוגתייהו: לאו מוכל זר נפקא. וכל זר לא יאכל קדש והשתא סלקא דעתך דקסבר דהך בת כהן נמי משתמע מיניה הואיל וניסת לישראל:

ראשונה דאינה אוכלת היכא דלא אכלה משום דאין חייב במזונותיה אלא היכא דעמד בדין וברח כדאמרינן בהחולץ (לעיל דף מא: ושם) ולא מייחד לה דוכתא ומשום סימפון נמי איכא למיחש דשמא יש סימפון ולא היתה אשתו מעולם כיון שלא הגיע זמן בחיי הבעל ולא ברח ואין להקשות לעולא דאמר (כתובות דף נז:) טעמא משום שמא תשקה כי אכלה בחיי הבעל נמי לא תיכול כיון דאין יבם חייב במזונותיה לא מייחד לה דוכתא דאיכא למימר כיון דזכתה זכתה אבל קשה דא''כ מאי פריך בפרק אע''פ (שם דף נז: ושם) אלא מעתה לקיט כהן בבית ישראל לא יאכל בתרומה שאני לקיט דכבר אכל כל ימי חייו וי''ל דכיון דהגיע זמן וייחד לה דוכתא בבית אביה שוב אינה זזה משם ולא דמיא ללקיט כהן בבית ישראל וא''ת ומאחר דאכלה מדאורייתא מפני מה אסרוה למשנה אחרונה עד שתבעל אפילו נפלה מן הנשואין הא ליכא למיחש תו לסימפון ויש לומר דכיון דאסורה ארוסה בהגעת זמן למשנה אחרונה אסרו נמי יבמה משום דמיחלפא בה ששתיהן זמן כניסתן לאלתר ומיהו הא דדרשינן לעיל (דף סו.) בת ישראל לכהן דאכלה בתרומה מקנין כספו דרשא גמורה היא דהא לעיל (דף נז.) דרשינן מהתם פצוע דכא כהן שנשא בת גרים שמאכילה בתרומה ואע''ג דבפ''ק דקדושין (ד' י: ושם) מייתי לה מק''ו דבן בג בג ונשואה דריש בספרי מכל טהור בביתך ואית דמפיק לה מאתם וביתכם ההיא דספרי אסמכתא הוא וכמה דרשות יש בגמרא שדורש בתורת כהנים ובספרי מפסוקים אחרים ומיהו לא יתיישב הא דמייתי הך אסמכתא דהאי קנין דאחיו הוא התם בפרק אע''פ (כתובות דף נח. ושם.) דמייתי לה על משנה ראשונה דקתני היבם אין מאכיל לפי מה שפירשנו דהיינו דוקא היכא דלא אכלה דמהך דרשא אפי' אכלה בחיי הבעל לא תאכל בחיי היבם ואמר רבינו תם דהתם ה''פ קנין כספו אמר רחמנא שאוכלת בתרומה ורבנן הוא דתקון משנים עשר חדש ולהלן דאוכלת והאי קנין דאחיו הוא ולא תקון רבנן שתאכל מחמת היבם אלא עד שתבעל אם לא שכבר אכלה בחיי הבעל: אי בת כהן לישראל היא פסיל לה דהא קניה בהא הויה. מתוך הלשון משמע דמקרא דמכי תהיה לאיש זר נפקא כדפירש בקונטרס ומיהו לקמן מפיק לה מושבה אל בית אביה מכלל דמעיקרא לא אכלה וכי תהיה לאיש זר מוקמינן לנבעלה לפסול לה פסלה והכא הך דרשא הפשוטה נקט דאי לאו דנפקא לן מושבה הוה מוקמינן לאירוסין דפסלי וכן דרך הגמרא בכמה מקומות. ועוד אמר ר''י דמשום דמהאי קרא דכי תהיה דרשינן נמי דאינה חוזרת בהויה דאירוסין לחזה ושוק להכי נקטיה נמי הכא: קניא ליה. לאו דוקא אלא כלומר זקוקה לו דביאת בן תשע לא הוי אלא כמאמר בעלמא ובפרק קמא דקדושין (דף יט.) ממעטין ליה דלא קניא מקרא דאשת איש פרט לאשת קטן ויש ספרים דגרסי חזיא ליה והכי פירושו כיון דמדאורייתא זקוקה וביאתו ביאה ולא בעינן כוונה ביבמה קס''ד דקני לה מדאורייתא ולוכיל קא משמע לן דלא משום דלא קני לה: רישא פסולי כהונה סיפא פסולי קהל. וכן גירסת ר''ח ולא כספרים דגרסי איפכא דהא קתני סיפא ואם אינו ראוי לבא בישראל וא''ת וכיון דתנא רישא פסול כהונה למה לי למיתני בסיפא פסול קהל דכ''ש הוא ויש לומר דתנא סיפא לגלויי ארישא שלא תאמר רישא פסולי קהל דוקא ואם תאמר וספק בן ט' היאך פוסל בביאתו נוקמיה אחזקה קמייתא דהוה פחות מבן תשעה ונוקי איתתא בחזקת כשרות ומיהו לכהונה ניחא דלא אזלינן בתר חזקה ליוחסין כדקאמר רבי יהושע בפרק קמא דכתובות (דף יג.) לא מפיה אנו חיין אלא היא בחזקת בעולה לנתין וממזר ואפי' ברוב כשרים אצלה כדאמר התם ולא מוקמינן לה אחזקה ואפילו לרבן גמליאל ורבי אליעזר דמכשרי היינו משום דאמרה לכשר נבעלתי אבל הכא דלא ידעה אם הוא בן תשעה לא אבל לתרומה קשיא אמאי לא מוקמינן להו אחזקה דאפילו לענין תרומה איירי כמו לענין. עבדים ולתרומה מוקמינן אחזקה דהא בכתובות בפ''ב (דף כו. ושם) גבי מוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה הוא כו' ומוקי לה בתרי ותרי משמע דאי לאו משום זילותא דבי דינא הוה מסקי ליה לכולי עלמא והיינו לענין תרומה דאי לכהונה לא מסקינן ליה בתרי ותרי כדמוכח בקידושין בהאומר (דף סו.) גבי עובדא דינאי המלך ויש לומר דהכא כגון דהשתא דאתי קמן הוי ודאי בן תשעה אף על פי שהיה ספק כשבא עליה לא מוקמינן ליה אחזקה קמייתא אלא אזלינן בתר השתא שהוא ודאי בן תשעה דחזקה קמייתא איתרע ליה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד