דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סז - ב

אין חוששין למיעוטא של עוברים שהם זכרים בני קיימא, אלא יש לנו לתלות שהעובר הוא מן הרוב שהן נקבות או נפלים. [1]

ואיבעית אימא: לעולם קסבר רבי שמעון בן יוחי שחוששין למיעוטא של עוברים זכרים בני קייימא.

ודקשיא לך, אם כן, למה יאכלו העבדים מכח שאר הבנים הזכרים, והרי יש לנו לחוש שמא ימצא עובר זכר, ויש לו חלק בעבדים ופוסלם מלאכול בתרומה - לא תיקשי:

דעבדינן ליה לעובר תקנתא, [2] כרב נחמן אמר שמואל [כדמפרש ואזיל], שבוררין לעובר חלק אחר בנכסי האב, ונמצאו העבדים שייכים לאחיו הזכרים בלבד. [3]

דאמר רב נחמן אמר שמואל: יתומים קטנים שבאו לחלוק בנכסי אביהם, הרי בית דין מעמידים להם אפוטרופוס לכל אחד ואחד, ובורר להם [כל אפוטרופוס ליתום שהתמנה עבורו] חלק יפה. [4]

ואם הגדילו היתומים, יכולים הם למחות על אופן החלוקה, ולבטלה, ואין מועילה החלוקה אלא כדי לאכול פירות עד שידילו וימחו.

ורב נחמן דידיה - שלא בשם שמואל - אומר: הגדילו היתומים, אין הם יכולים למחות.

היות דאם כן, שאתה אומר יכולים הם למחות ולבטל את החלוקה - מה כח בית דין יפה!?

ומאחר שביארנו את טעמו של רבי שמעון בן יוחי, שהוא על ידי תקנה שעושים ומעמידים אפוטרופוס לעובר, אם כן, חכמים שנחלקו עליו בברייתא, בהכרח שאפילו על ידי תקנה הוא שנחלקו.

וכיון שכך, יש לנו לדון:

לימא שיטתו דרב נחמן - תנאי היא, ולדעת חכמים אין בית דין עושין תקנה!? [5]

ומשנינן: לא. אין לבאר שדברי רבי שמעון בן יוחי הם על ידי תקנה, עד שתשמע מכאן שלפי חכמים אין עושים תקנה.

אלא דכולי עלמא - בין חכמים ובין רבי שמעון בן יוחי - אית להו דרב נחמן, שעושים תקנה.

ואילו היו רוצים לעשות תקנה זו, היו אפילו חכמים מודים שעושים אותה, ויאכלו העבדים. אלא מדובר כשלא עשו תקנה.

והכא, בחוששין למיעוטא קמיפלגי

כלומר: טעמו של רבי שמעון בן יוחי הוא משום דלא חיישינן למיעוטא, ולא משום תקנה, וכתירוץ הראשון של הגמרא. [6]

שנינו בברייתא: רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו: הבת מאכלת, הבן אינו מאכיל:

ומניחה הגמרא שכוונתו לומר שאם היו נקבות, יאכלו כולם, ואם היו זכרים, לא יאכלו עבדי צאן ברזל.

ולפיכך תמהינן:

מאי שנא בן - שנותר עם העובר - דלא מאכיל את העבדים, משום חלקו של עובר שמא ימצא זכר ויש לו חלק בעבדים.

בת נמי [7] - שנותרה עם העובר - לא תאכיל, מפני חלקו של עובר?!

אמר, פירש אביי את דברי רבי ישמעאל ברבי יוסי משום רבי יוסי אביו:

תיקנו חכמים: מי שמת והניח בנים ובנות.

בזמן שהנכסים "מרובין", שיש לבנים ולבנות כדי ליזון מן הנכסים עד שיתבגרו - הבנים יירשו את הנכסים, והבנות ייזונו מן הנכסים, עד שיתבגרו, או עד שיינשאו לאיש [שהרי תנאי כתובה הוא, שייזונו הבנות מן הנכסים עד אז].

ובזמן שהנכסים מועטים מן השיעור הנזכר - הבנות יזונו מן הנכסים, והבנים ישאלו למזונותיהם על הפתחים. הכא - דאמר רבי ישמעאל ברבי יוסי: הבת מאכלת - מיירי בבת שעדיין לא בגרה ולא נישאה לאחר, שיש לה זכות לקבלת מזונות מנכסי הירושה.

ובעבדים שהם "נכסים מועטים" [8] עסקינן, שהבת זוכה בהם מתקנת חכמים, ומאכילה אותם בתרומה.

וכגון דאיכא בן בהדי בת [עם הבת], [9] ומתוך כך מסתלק העובר, אם נקבה הוא, מדין ירושה דאורייתא, שהרי הבן קודם לה. ולכן יכולה הבת הקיימת להאכיל את העבדים בתרומה. שהרי:

מה נפשך [בין אם זכר הוא העובר, ובין אם נקבה היא], הרי הבת הילודה לבדה היא זו שזוכה בעבדים מתקנת חכמים, ואילו לעובר אין חלק בעבדים כלל, ואינו פוסלם מלאכול בתרומה -

כי אי האי דמעברא בן הוא [אם העובר שהיא מעוברת הימנו זכר הוא], הרי אין לו חלק בעבדים, היות ולא עדיף העובר מהאי בן דקאי [מהבן האחר שנותר], שאין לו חלק בעבדים הואיל והבת זוכה בהן מתקנת חכמים.

ואי עובר זה בת היא, הרי אין לה חלק בעבדים כלל, כיון שיש בן זכר לפנינו ומסלק את הבנות מירושה של תורה.

שמא תאמר: תזכה אף היא חלק בעבדים מדין "נכסים מועטים", ותפסול את העבדים מלאכול בתרומה על ידי הבת הילודה, זה אינו, שהרי:

אמאי אכלה בת בנכסים מועטים? - בתקנתא דרבנן!

אבל כמה דלא נפק לאויר העולם [עובר שעדיין לא יצא לאויר העולם] לא תקינו לה רבנן זכות בנכסים מועטים. [10]

ותמהינן עלה: במאי אוקימתא לברייתא - בנכסים מועטים.

אם כן, אימא סיפא, בדברי רבי שמעון בן יוחי: שמא ימצא העובר זכר, ואין לבנות במקום בן כלום.

ואם הברייתא עוסקת בנכסים מועטים, הרי אדרבה, נכסים מועטים - דבנות נינהו?! ומשנינן: סיפא - דברי רבי שמעון בן יוחי

- אתאן לנכסים מרובין [מיירי בנכסים מרובין].

ואכתי תמהינן: וכי אטו נכסים מועטים דבנות נינהו, כלומר: וכי עבדי נכסים מועטים כשלהן ממש הם חשובים, שיאכילום בתרומה?!

והאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: יתומין זכרים שקדמו קודם שבאו הבנות לבית דין והעמידום בית דין לנכסים בחזקת בנות [רש"י בסוטה ובכתובות] ומכרו בנכסים מועטים, מה שמכרו מכרו, הרי שלענין מכירה ברשות הבנים הם עומדים, וכיון שכן האיך תאכיל הבת בתרומה, והרי שמא העובר זכר הוא ויש לו חלק בעבדים. [11]

ומכח קושיא זו מבארת הגמרא ביאור אחר בדברי רבי ישמעאל ברבי יוסי: ואלא מאי ה"בת מאכלת" דקתני בדבריו: "אם מאכלת" [12] את עבדי מלוג שלה מכח בניה שיש לה מבעלה ואף שהניח גם עובר שאין יכול להאכילה, ו"הבן - בין זכר בין נקבה - אינו מאכיל" את עבדי צאן הברזל שלו, מפני חלקו של עובר; והרי זה כאילו אמר: עבדי מלוג יאכלו כדרך שהיא אוכלת, עבדי צאן ברזל לא יאכלו.

ותמהינן: אי הכי היינו תנא קמא בשם רבי יוסי, שהרי אף הוא אמר: עבדי מלוג יאכלו כדרך שהיא אוכלת, עבדי צאן ברזל לא יאכלו מפני חלקו של עובר.

ומשנינן: כולה ברייתא רבי ישמעאל ברבי יוסי קתני לה, כלומר: הכי קאמרה הברייתא: וכן היה רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו, הבת מאכלת והבן אינו מאכיל, [מאירי].

מתניתין:

במשנה הקודמת שנינו: "העובר פוסל" את אמו בת ישראל שנתאלמנה או נתגרשה מבעלה מלשוב ולאכול בתרומת בית אביה, וכשם שהילוד פוסל; "ואינו מאכיל" את אמו בת ישראל שניסת לכהן ונתעברה ממנו, ואינו כמו ילוד שהוא מאכיל את אמו.

המשנה שלפנינו, מונה יחד עם העובר עוד אחרים, שהם פוסלים את בת כהן מלאכול בתרומת בית אביה, ומאידך אין בכחם להאכיל בת ישראל בתרומה, כמו הדומים להם שמאכילים.

העובר שעיברה אותו בת כהן מבעלה ישראל, או שעיברה אותו בת ישראל מבעלה הכהן. [13] והיבם כלומר: אשה בת כהן שנתאלמנה מבעלה והיא זקוקה ליבם ישראל להתיבם, או אשה בת ישראל שנתאלמנה מבעלה והיא זקוקה ליבום לאחיו הכהן. [14]

והאירוסין, כלומר: אשה בת כהן שנתארסה לישראל, או אשה בת ישראל שנתארסה לכהן.

והחרש [אינו שומע ואינו מדבר, ואין בו דעת] ישראל שנשא אשה בת כהן, ואין נישואיו חלים אלא מתקנת חכמים, או שהיה כהן ונשא את בת ישראל.

הקטן נעשה ראוי לביאה משעה שנעשה בן תשע שנים ויום אחד, אבל בפחות מגיל זה אין ביאתו ביאה לגבי כל התורה.

ובן תשע שנים ויום אחד, פיסקא זו מתבארת בגמרא.

הרי אלו פוסלין את בת הכהן מלאכול בתרומת בית אביה, ולא מאכילין אשה בת ישראל בתרומה כשהם כהנים, [ביאור פיסקא זו לענין בן תשע שנים ויום אחד מתבאר בגמרא].

ואף אם ספק שהוא בן תשע שנים ויום אחד, ספק שאינו, הרי אף הוא לחומרא בכלל הדין האמור בודאי בן תשע.

וכן מה ששנינו: האירוסין פוסלין, הרי דין זה אמור אף בקטן שקידש את האשה ספק הביא שתי שערות וקידושיו קידושין, וספק שלא הביא שתי שערות, ואין קידושיו קידושין, כי הואיל וספק הוא מחמירים בו.

ומתוך ששנינו שני דינים בספיקות לחומרא, מוסיפה עוד המשנה:

נפל הבית עליו ועל אשתו שהיא בת אחיו ומתו שניהם, ולא היו לו בנים והיתה לו אשה אחרת צרתה של בת אחיו, ואין ידוע אי זה - הוא או בת אחיו - מת ראשון.

הואיל וספק הוא, מחמירים בו ואומרים: צרתה של בת אחיו חולצת לאחיו ולא מתייבמת לו.

שהרי ספק הוא אם צרתה זקוקה ומותרת ביבום.

כי אם הבעל מת ראשון ונפלו לפני אחיו ליבום בתו וצרתה, הרי נפטרה צרתה מן היבום ומן החליצה כדין צרת ערוה, ואסורה ביבום כאשת אח שלא במקום מצוה, ולפיכך אינה מתיבמת.

ואם האשה, בתו של היבם, היא זו שמתה קודם לבעלה, הרי שלא נפלה לפני אחיו ליבום אלא צרתה בלבד, וזקוקה היא ליבום, ולפיכך הרי היא חולצת.

גמרא:

שנינו במשנה: העובר פוסל ולא מאכיל:

ומפרשינן טעמא: אי אמו המעוברת בת כהן לישראל היא שמת בעלה, פסיל לה העובר מלשוב לתרומת בית אביה, הואיל ואמרה תורה: ושבה אל בית אביה "כנעוריה", ללמדך: אינה שבה לבית אביה אלא בזמן שהיא דומה לנעוריה - פרט למעוברת.

ואי אמו המעוברת בת ישראל לכהן היא שמת בעלה, לא מאכיל לה העובר בתרומה, ומשום שאמרה תורה: "ויליד" ביתו הם יאכלו בלחמו, וקרינן ביה "יאכילו בלחמו", ללמדך: ילוד הוא שמאכיל, אבל שאינו ילוד אינו מאכיל.

שנינו במשנה: היבם וכו' פוסלין ולא מאכילין:

ומפרשינן טעמא: אי בת כהן לישראל היא, פסיל לה היבם מתרומת בית אביה, הואיל ואמרה תורה "ושבה" אל בית אביה.

מי שבידה לשוב לבית אביה - פרט לשומרת יבם, שאינה יכולה לשוב, כיון שזקוקה היא ליבום.

ואי בת ישראל לכהן היא, לא מאכיל לה היבם הכהן בתרומה עד שלא כנסה, הואיל: וכהן כי יקנה נפש "קנין כספו" הוא יאכל בו אמר רחמנא, והא קנין דאחיו הוא

שנינו במשנה: והאירוסין פוסלין ולא מאכילין:

בת כהן שנישאה לישראל, שהוא פוסלה מתרומת בית אביה, נלמד ממה שאמרה תורה: ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה, ושבה אל בית אביה מלחם אביה תאכל.

הרי למדת: עד שלא שבה לבית אביה אינה אוכלת בתרומה.

ואף שאין אנו צריכים למקרא זה, שהרי אמרה תורה: "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל", פירשו חז"ל, שאין פסוק זה בא ללמד שהנישאת לאיש זר הרי היא נפסלת בתרומה, שהרי יש לנו ללומדו מן הכתוב: ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה.

ולא בא כתוב זה אלא ללמד על הנבעלת לאיש זר ופסול, שהיא נפסלת מלאכול בתרומה, [וכפי שמבואר כל זה בגמרא לקמן בדף זה].

ומכל מקום, כיון שאם לא הכתוב "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה", היינו מפרשים את הפסוק "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" על הנישאת לישראל, מביאה הגמרא כאן מקרא זה כדי ללמד פרטי דינים בדין בת כהן שנישאת לישראל [תוספות].

ומפרשינן טעמא: אי ארוסתו בת כהן לישראל היא, פסיל לה הארוס הישראל מתרומת בית אביה,


הערות

[1] עוברים מתים. תוספות כאן, ובבא בתרא דף קמב א. לשון רש"י [בעמוד א ד"ה כולן] הוא: ולא חיישינן לחלקו של עובר, דשמא נקבה היא ואין לה חלק במקום בן. ואם תמצי לומר זכר הוא, שמא תפיל, שכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות, ויש שמפילות. סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות, הוו להו זכרים הראויים לירש מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן. ולכאורה כרך רש"י בדבריו שני ענינים נפרדים: א. ספק ספיקא הוא, כי ספק זכר הוא העובר ספק נקבה, ואפילו תמצי לומר שהעובר זכר הוא, שמא נפל הוא. ב. מיעוטא הוא, ולמיעוטא לא חיישינן, שהרי קיימא לן: זיל בתר רובא. ובספר "שב שמעעתתא" שמעתתא א פרק יח דן בדבר, האם טעם הדין הוא משום הכלל שהולכים אחר הרוב, או משום הכלל שיש להקל בספק ספיקא. וכתב להוכיח מלשון הגמרא "חיישינן למיעוטא", וכן מלשון רש"י, שעיקר הטעם הוא משום הכלל שהולכים אחר הרוב, ולא משום הכלל שיש להקל בספק ספיקא. וכתב עוד להוכיח כן, שאם תימצי לומר משום ספק ספיקא הוא, אם כן אין מקום לדיון הגמרא אם חיישינן למיעוטא או לא חיישינן למיעוטא, שהרי אף לרבי מאיר הסובר שבעלמא חיישינן למיעוטא, מודה הוא שבמקום ספק ספיקא אין לחוש, וכמו שהוכיח שם. ובטעם הדבר שאין אנו באים לדונו מדין ספק ספיקא, כתב בשב שמעתתא שם, כי הואיל וספק מפילות "אינו ספק שקול", שהרי יש רוב שיולדות בני קיימא כנגד ספק זה, שוב אין מצטרף הספק הזה לספק ספיקא.

[2] בביאור לשון "תקנתא", ראה מה שכתבו התוספות קידושין מב א ד"ה יתומים, ובתוספות הרא"ש כאן.

[3] אבל היכא דכולן נקבות, לא מצינו למעבד תקנתא, כי שמא יהא העובר זכר ויהא הכל שלו, רש"י. נמצא, שלפי ה"איבעית אימא" אין אנו צריכים לתרץ "חדא, ועוד - קאמר", אלא בדוקא הוא שאמר רבי שמעון בן יוחי "שמא ימצא עובר זכר ואין לבנות במקום הבן כלום", שאם לא כן, היינו עושים תקנה, ונותנים את העבדים לנקבות, ובוררין לעובר חלק אחר.

[4] ראה נמוקי יוסף בביאור הלשון "בורר להם חלק יפה".

[5] רש"י כתב: לימא דרב נחמן תנאי היא, מכלל דתנא קמא דאמר: עבדי צאן ברזל לא יאכלו, אפילו בתקנתא קאמר, ולית ליה דרב נחמן, ואינן רשאין לחלוק עד שיגדילו.

[6] האור שמח הלכות נחלות [א יג] כתב על פי הסוגיא בנדה [מד א], לבאר ביאור אחר בדברי רבי שמעון בן יוחי, וליישב את שתי קושיות הגמרא: א. למה לי כשהניח נקבות לטעם "שמא ימצא עובר זכר", והרי תיפוק ליה דנקבה נמי פסלה; ב. למה כשהניח בנים זכרים יאכלו העבדים, אף שיש לומר "שמא ימצא עובר זכר" - עובר יש לו זכיה ואינו מאכיל את עבדיו. ואולם גם אינו פוסל את אחיו מלהאכיל. [וכבר נזכרה סברא זו לעיל בהערות]. ולפיכך: הניח האב נקבות, הרי העובר פוסלם דוקא משום "שמא ימצא עובר זכר", ולו בלבד שייכים העבדים. ואם הניח זכרים, הרי האחים מאכילים אותו בתרומה, ואין חלק העובר פוסלם. ובחידושי רבינו חיים הלוי הלכות תרומות [ח ד] כתב על פי אותה סוגיא לבאר דברי רשב"י, דסבר עובר אין לו זכות ממון בנכסים, ואין לו אלא שם יורש להפקיע את הבאים אחריו בסדר הירושה מלירש [וכבר נזכרה סברא זו לעיל בהערות] ; ולפיכך: אם הניח נקבות אין אוכלים העבדים, כי שמא ימצא עובר זכר שהוא קודם להם בסדר הירושה [אבל אם אף היא נקבה, אינה מעכבת על אחיותיה מלרשת את העבדים]. ואם הניח זכרים יאכלו העבדים, כי אף אם זכר הוא העובר, אין הוא מעכב עליהם מלירש את העבדים. ובסוגייתנו אפשר שמודה ביסוד הגר"ח שיש מקום לומר שעובר יש לו שם יורש להפקיע את המאוחרים מן הירושה. אלא שכל זה הוא כשהעובר הוא - דרך משל - בן המת והאחרים הם אחי המת, אבל כשהעובר הוא בן ואחיותיו קיימות, אף דבעלמא בן קודם לבת, מכל מקום אין זה כבן ואח אלא דין קדימה בעלמא [וכמו שכתבו אחרונים, כיון שבן ובת שוים בקורבתם למת], וכיון שכן, אם הבן אין לו זכות בנכסים וכעובר זכר במקום נקבות, אין העובר מעכב על אחיותיו מלירש את העבדים ; ומטעם זה הוצרכה סוגייתנו לפרש דברי רשב"י באופן אחר.

[7] ואדרבה, כיון שאפילו אם נקבה היא העובר יש לה חלק בעבדים, כל שכן שלא תאכיל הבת את העבדים.

[8] שלא היה בנכסים יותר משיעור כדי מזונות לבת עד שתיבגר, כי אם היה יותר משיעור זה [אף שאין בהם כדי שיעור מזונות לזה ולזה עד שייבגרו] הרי יש גם לעובר חלק במה שנותר, והוא אינו אוכל, וממילא פוסל את העבדים.

[9] כלומר: הכי קאמר רבי יוסי: הבת שנותרה עם הבן מלבד העובר, הרי היא מאכלת את העבדים בתרומה; אבל הבן שנותר לבדו עם העובר הרי זה אינו מאכיל.

[10] אם היתה נותרת הבת לבדה עם העובר, לא היתה היא יכולה להאכיל את העבדים בתרומה, כי העובר הרי יש לו ירושה בנכסים מדאורייתא, ואף שאם בן זכר הוא אכן מפסיד הוא את חלקו לטובת הבת מדין נכסים מועטים, מכל מקום אם נקבה היא לא תיקנו חכמים לנקבה שתתן נכסים מועטים לאחותה אף כשהיא עצמה אינה זכאית בתקנת נכסים מועטים כיון שעדיין לא יצאה לאויר העולם. ולפיכך הוצרכה הגמרא לומר שנותר בן עם הבת, שמתוך כך נסתלק העובר מן העבדים אם נקבה היא כי הבן קודם לו, ועל הצד שזכר הוא העובר הרי מפסיד הוא את חלקו לטובת אחותו מדין נכסים מועטים. הקרן אורה הביא בשם הרשב"א לפרש מה שמועיל תקנת חכמים ד"נכסים מועטים" להתיר להאכיל עבדים בתרומה דאורייתא, שהוא משום "יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה"; והקרן אורה דידיה אמר: "הפקר בית דין הפקר".

[11] כתבו התוספות שני ביאורים בלשון "קדמו": א. קדמו קודם שהחזיקו בית דין בנכסים לצורך הבנות, וכפירוש רש"י בסוטה ובכתובות; ב. קדמו קודם שאכלו הבנות. ולפי הביאור השני, ביאור קושיית הגמרא היא: שאין נכסים מועטים חשובים כשל הבנות אפילו אחר שהחזיקו בהם, ואם כן אין יכולות הם להאכיל בתרומה. אבל לפירוש רש"י נתקשו התוספות, שאם כן משמע, כי לאחר שהחזיקו בהם בנות שלהן הם חשובים, ואם כן הרי יש לפרש משנתנו כגון שכבר החזיקו בהם הבנות?! וביארו: דמשמע ליה דבת אוכלת מיד אחר מיתת הבעל בלא החזקה על פי בית דין, ועל זה מקשה: אמאי יאכילו בתרומה ; וראה עוד בריטב"א הנדמ"ח עמוד תשח הערה 214 עוד ארבע ישובים בשיטת רש"י בשם הראשונים והאחרונים.

[12] ביאור לשון "בת" כתב הריטב"א: פירוש, דהאי "בת" דקתני: היינו האם דקרינן לה "בת כהן", והכי קאמר: בת כהן שנישאת לישראל ויש לה בן והיא מעוברת, הבת הזאת שהזכרנו מאכלת עבדי מלוג שלה; ולשון המאירי: רצה לומר אותה בת ישראל שנשאת לכהן, [ביאור דבריו, שהברייתא הפותחת במלים: "הניח בנים", ודאי שהמשך היא למשנה שנאמר בה: בת ישראל שנישאת לכהן ומת וכו', ועל אותה בת אמרו שמאכלת]. והיעב"ץ כתב: כדכתיב "ובחיקו תשכב ותהי לו כבת", קרי ביה לבית, וכן הוא אומר "לקחה מרדכי לו לבת, [מגילה יג א].

[13] כתב רש"י: העובר פוסל, בת כהן "שניסת לישראל" ומת והניחה מעוברת; וראה גם ברש"י במשנה הקודמת: שהעובר פוסל, פוסלה מלשוב לבית אביה כנעוריה, ומבואר שמפרש את הענין בבת כהן שניסת לישראל. ובפשוטו, לאו בדוקא הוא, כי עובר מישראל פוסל אף אשה שנתעברה ממנו בזנות כשהיא בבית אביה, וכמו ששנינו לקמן במשנה הבאה: ישראל שבא על בת כהן וכו' עיברה לא תאכל בתרומה. ולפי מה שכתב רבי אהרן קוטלר זצ"ל [אוסף חידו"ת סימן יא ד"ה והנה אמרינן, וד"ה ונראה דבזרע], שדין פסול זרע מישראל כשניסת לו והניח בן או עובר, ודין פסול זרע מישראל כשלא ניסת לו, שני דינים נפרדים הם, ראה שם היטב; ניחא שפיר דברי רש"י, כי רש"י סובר שמשנה זו מלמדתנו: עובר פוסל בנישואין, והמשנה דלקמן מלמדתנו: עובר פוסל בזנות.

[14] נתבאר על פי לשון רש"י שכתב: בת כהן שומרת ליבם ישראל, פסלה מתרומת אביה, ובת ישראל שומרת ליבם כהן אינו מאכילה; ולשון המאירי הוא: אם היתה בת כהן הנשאת לישראל ומת ואין לה זרע ממנו, אלא שנזדקקה ליבם ישראל, אותה זיקת ישראל פוסלת מן התרומה עד שיחלוץ; וראה מה שנתבאר בהערה על הגמרא המבארת פיסקא זו.

אין חוששין למיעוטא [למיעוט], שהרי מתוך כלל העוברים רק מיעוט הנולדים הם זכרים, שכן יש בערך מחצית זכרים ומחצית נקיבות, ועוד חלק הם נפלים, נמצא שהילדים הזכרים הם רק מיעוט. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם קסבר [סבור] כי חוששין למיעוטא [למיעוט], אלא דעבדינן ליה תקנתא [שעושים אנו לו תקנה] לוולד הזה כדברי רב נחמן אמר שמואל.

שאמר רב נחמן אמר שמואל: יתומים קטנים שבאו לחלוק בנכסי אביהם, בית דין מעמידין להם אפוטרופוס לכל אחד ואחד, ובורר להם חלק יפה. ולאחר שהגדילו היתומים — יכולין למחות ולדרוש לחלוק מחדש. ורב נחמן דידיה [משלו, לא בשם שמואל] אומר: אם הגדילו — אין יכולין למחות, שאם לא כן מה כח בית דין יפה. ואף כאן, אפשר לזכות לעובר חלק מסויים מן הנכסים של אביו המת, ושאר העבדים ייחלקו לבנים הקיימים ויוכלו לאכול בתרומה. מה שאין כן כאשר כולם בנות, שמא יוולד זכר, ונמצא שהכל שייך לו.

כיון שתלינו את דברי ר' שמעון בסברתו של רב נחמן שואלים: לימא [האם לומר] שמה שאמר רב נחמן תנאי [מחלוקת תנאים] היא, שר' שמעון סבור כמוהו, וחכמים חולקים על כך? ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא אית להו [הכל, כל הדיעות, יש להם, מקבלים את דבריו] של רב נחמן לחלק את הנכסים חלוקה גמורה, שלא מדעת הקטנים ולהוציא את העבדים מחלקו של העובר. והכא [וכאן] רק בשאלה של חוששין למיעוטא קמיפלגי [חלוקים הם], כשלא חילקו את הנכסים.

ועוד בביאורה של אותה ברייתא, ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו: הבת מאכילה, הבן אינו מאכיל. ושואלים מאי שנא [במה שונה] הבן שהוא לא מאכיל — משום חלקו של עובר, שמא יהא העובר זכר ויש לו חלק בנכסים, אם כן בת נמי [גם כן] לא תאכיל, מפני חלקו של עובר. ומדוע חילק בין דיניהם?

אמר אביי: הכא [כאן] בשיש נכסים מועטים בירושה עסקינן [עוסקים אנו], המספיקים רק לפרנס את הבנות עד שתגדלנה, ובמקרה כזה תיקנו חכמים שהבנות מקבלות את פרנסתן, והבנים אינם מקבלים דבר בירושה. וכגון דאיכא [שיש] כבר בן בהדי [יחד עם] הבת ואז

מה נפשך [מה רצונך, בכל מקרה]: אי האי דמעברא [אם זה, שמעוברת בו] בן הוא — לא עדיף הוא מהאי דקאי [מזה שכבר עומד], שהרי כמו שהבן הקיים אינו זוכה בנכסים המועטים — כך הבן שיוולד לא יהיה לו חלק בנכסים. אי [ואם] בת היא, אמאי אכלה [על מה, בכוח מה, היא אוכלת] — בתקנתא דרבנן [בכוח תקנת חכמים] שתיקנו שהבנות יש להן זכות קדימה על פני הבנים בנכסים, אולם כמה [כל עוד] שלא נפק [יצא] הוולד לאויר העולם לא תקינו רבנן [תיקנו חכמים] שתירש. לכן הבת הקיימת יכולה להאכיל את העבדים בתרומה, שרק היא יורשת אותם.

ושואלים: במאי אוקימתא [במה העמדת, הסברת] את הברייתא — בנכסים מועטים, אימא סיפא [אמור את סופה] של הברייתא: שמא ימצא העובר זכר, ואין לבנות במקום בן כלום. אולם במקרה שהעמדנו אדרבה [להיפך], נכסים מועטים — של הבנות נינהו [הם]! ומשיבים: סיפא אתאן [בסופה של הברייתא הגענו] למקרה אחר, שאנחנו עוסקים בו בנכסים מרובין.

ושואלים לגופו של דבר: ונכסים מועטים האם של הבנות נינהו [הם] כקנין גמור? והאמר [והרי אמר] ר' אסי אמר ר' יוחנן: בנים יתומין שקדמו ומכרו בנכסים מועטים, אף שהנכסים הללו היו צריכים לשמש לפרנסת הבנות — מה שמכרו מכרו, שהרי מן התורה יורשים הם, ואין מוציאים מן הקונים מהם בשל תקנת חכמים. ואם כן מפני מה אומרים שבנכסים מועטים אין מתחשבים כלל בבנים?

ואלא, מאי [מה פירוש] "בת" דקתני [ששנה] "הבת מאכילה והבן אינו מאכיל" — כוונתו אם. כלומר, "בת" במובן נקיבה, ומדובר בשני מקרים: שאמו של הילד מאכילה את עבדי מלוג שלה שאין ליורשים חלק בהם, והבן אינו מאכיל את עבדי צאן ברזל מפני חלקו של עובר. ושואלים: אי הכי, היינו [אם כך הרי זו] שיטת ר' יוסי האמורה קודם, ומה הוסיף ושינה ר' ישמעאל בנו? ואומרים: אכן אם כל הברייתא כולה ר' ישמעאל בר' יוסי קתני לה [שנה אותה] ואין מחלוקת בדבר, אלא שבא להסביר מי הוא התנא ששנה ברייתא זו.

א משנה העובר שהיתה אשת ישראל מעוברת בו, והיבם שהיא "שומרת", ממתינה, לו, והאירוסין, והחרש שקידש אשה, ובן תשע שנים ויום אחד שבא עליה — אם היה אחד מכל אלה ישראל, הרי אלו פוסלין מתרומה את מי שהיתה בת כהן. ואף אחד מהם לא מאכילין בתרומה אם היא ישראלית והם כהנים משום שאף לאחד מהם אין כוח שלם לקנות אותה.

ספק שהוא בן תשע שנים ויום אחד ספק שאינו, שבא על אשה, או ספק הביא שתי שערות ובוגר הוא, וספק שלא הביא, ואירס אשה, וכן

נפל הבית עליו ועל בת אחיו שהיתה גם אשתו, ואין ידוע אי זה מת ראשון — מחמירים מספק וצרתה חולצת ולא מתייבמת. שאם היתה צרה לאותה אשה שהיא בתו של היבם, הרי הצרה רק חולצת אבל לא מתייבמת, שמא היא מתה אחריו וצרתה היא צרת ערוה, ואסורה באיסור אשת אח.

ב גמרא שנינו במשנה כי העובר פוסל ואינו מאכיל. ומסבירים: אי [אם] בת כהן הנשואה לישראל היא, ומת בעלה, והיא נשארה מעוברת — פסיל לה [פוסל אותה] מלשוב ולאכול בתרומה של בית אביה, משום שנאמר: "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל" (ויקרא כב, יג), שמה שנאמר "כנעוריה" בא למעט: פרט למעוברת, שכבר השתנתה ממה שהיתה בנעוריה. אי [ואם] בת ישראל הנשואה לכהן היא ומת בעלה — לא מאכיל לה העובר, כי ילוד (ילד שנולד) — מאכיל, שאינו ילוד — אינו מאכיל.

וכן היבם פוסל ואינו מאכיל הוא בשני הצדדים. אי [אם] בת כהן שנישאה לישראל היא, ומת בעלה וממתינה ליבם ישראל שיחלוץ או ייבם אותה — פסיל לה [פוסל אותה], שנאמר: "ושבה אל בית אביה" (שם) — פרט לשומרת יבם, שאינה יכולה עדיין לשוב, משום שממתינה ליבם. אי [אם] בת ישראל שנישאה לכהן היא ומת בעלה והיבם כהן הוא — לא מאכיל לה, משום ש"קנין כספו הוא יאכל בו" (שם יא) אמר רחמנא [אמרה התורה], והא [וזו] הרי קנין של אחיו הוא, שהיבם איננו קונה אותה אלא מכוח אחיו.

והאירוסין המוזכרים במשנה שאף הם פוסלים ולא מאכילים; אי [אם] בת כהן שנתארסה לישראל היא — פסיל לה [פוסל אותה] הארוס

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that we are not concerned about the minority of cases. Only a minority of fetuses are male inheritors, as roughly half are female, and some are stillborn. Therefore, the majority of fetuses will not become male children. And if you wish, say that actually he holds that we are concerned about the minority. However, we make an arrangement for the slaves, in accordance with what Rav Naḥman said that Shmuel said.

This is as Rav Naḥman said that Shmuel said: With regard to minor orphans who came to court to divide up their father’s property, the court appoints for each of them a steward [apotropos], and he selects for them a fine share. When the orphans have grown up, they may object to the manner in which the property was divided and redistribute it. And Rav Naḥman himself said that when they have grown up they may not object, as, if they may object, what good is the power of the court? Here too, an appointed steward selects a share of the inheritance on behalf of the fetus, and this share does not include any of the slaves. Therefore, the slaves may partake of teruma. However, if all of the children are females, this arrangement is impossible because if the fetus is a son all the property belongs to him.

Based on the use of Rav Naḥman’s ruling to explain Rabbi Shimon’s opinion, the Gemara suggests: Let us say that Rav Naḥman’s opinion is corresponding to one side of a dispute between tanna’im, as the Rabbis disagree with Rabbi Shimon. The Gemara rejects this suggestion: No; it is possible that everyone in the dispute accepts Rav Naḥman’s ruling, and here they disagree only with regard to whether we are concerned about the minority, as previously suggested, in a case where the arrangement was not made.

It was taught in the previous clause of the baraita that Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, says in the name of his father: If the priest left behind a daughter, she enables the slaves to partake of teruma; however, a son does not enable them to partake of it. The Gemara asks: What is different about a son, who does not enable them to partake, due to the fetus’s share, as it owns a share of the property if it is a male? A daughter should not enable them to partake either, due to the fetus’s share.

Abaye said: Here we are dealing with a case of an inheritance of insufficient property that is enough only to sustain the daughters until they come of age. With regard to this case, the Sages instituted that the daughters receive their sustenance while the sons get nothing. This is also a case where there is a surviving son together with the daughter.

Therefore, no matter what, the slaves do not partake of teruma. If this fetus, with which she is pregnant, is a son, it is no better than this son who already exists. Just as the existing son does not inherit the insufficient property, the same applies to the male fetus. If it is a daughter, it does not yet receive a share of the inheritance. This can be explained: Why does the daughter partake of the inheritance? It is by virtue of a rabbinic ordinance. Therefore, as long as the fetus has not emerged into the atmosphere of the world, the Sages did not establish that it should receive the inheritance. Consequently, the slaves partake of teruma by virtue of the existing daughter, as only she inherits them.

The Gemara asks: In what manner did you establish the baraita? You established it as referring to insufficient property. However, say the latter clause of the baraita: Lest the fetus be found to be a male, and daughters do not receive any of the inheritance where there is a son. Yet according to Abaye’s explanation, on the contrary, the insufficient property is the daughters’, whether or not there are any sons. The Gemara answers: In the latter clause we have come to a different case, in which there is sufficient property.

The Gemara raises another objection to Abaye’s explanation: Does an inheritance of insufficient property belong to the daughters? Didn’t Rabbi Asi say that Rabbi Yoḥanan said: If the male orphans proceeded to sell the insufficient property, although by rabbinic ordinance it is designated for the daughters’ sustenance, what they sold was sold. Apparently, the Sages did not expropriate the properties from the male inheritors, but merely designated them for the daughters’ sustenance. How, then, can the sons’ ownership be disregarded with regard to the slaves’ partaking of teruma?

Rather, what is the meaning of the word daughter in the context of the ruling that is taught by Rabbi Yishmael? It means female and is referring to the mother of the fetus. She enables her slaves of usufruct property to partake of teruma, as her husband’s heirs have no share in them, whereas the son does not enable the slaves of guaranteed investment to partake, due to the fetus’s share. The Gemara asks: If so, this is the same as Rabbi Yosei’s statement in the first clause. What was added by Rabbi Yishmael? The Gemara answers: Indeed, the entire baraita is taught by Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei. There are not conflicting versions of Rabbi Yosei’s opinion. Rather, Rabbi Yishmael is clarifying that he is the author of that baraita.

MISHNA: With regard to the fetus of a divorcée or a widow whose husband left her pregnant; and a man whose married brother died childless [yavam]; and betrothal; and a married deaf-mute; and a nine-year-and-one-day-old boy who engaged in intercourse with a woman; if any of these men are Israelites and the woman is the daughter of a priest, they disqualify her from partaking of teruma. But if she is an Israelite and they are priests, they do not enable her to partake of teruma.

Likewise, in the case of a boy with regard to whom there is uncertainty as to whether he is nine years and one day old and uncertainty whether he is not, who engaged in intercourse with a woman; and in the case of a boy who betrothed a woman, with regard to whom there is uncertainty as to whether he has grown two pubic hairs and is considered an adult and uncertainty whether he has not grown, they too can disqualify the woman from partaking of teruma and cannot enable her to partake, as in the previous cases.

If the house fell upon a man and upon his brother’s daughter, to whom he was married, and it is unknown which of them died first, her rival wife performs ḥalitza and does not enter into levirate marriage. Entering into levirate marriage is not possible, as, if the wife died after her husband, the surviving wife would be rendered the rival wife of a forbidden relative, since the yavam is the father of the wife who died. This status prevents the creation of a levirate bond between him and the surviving wife as well. On the other hand, ḥalitza is necessary in case the wife died before her husband, thereby allowing the creation of a levirate bond between her rival wife and her father, the yavam.

GEMARA: It is taught in the mishna that the fetus disqualifies its mother from partaking of teruma and does not enable her to do so. The Gemara explains: If she is the daughter of a priest married to an Israelite, and her husband died and left her pregnant, the fetus disqualifies her from partaking of teruma, as it is stated: “But if a priest’s daughter be a widow, or divorced, and have no child, and is returned to her father’s house, as in her youth, she may eat of her father’s bread” (Leviticus 22:13). The phrase “as in her youth” excludes a pregnant woman, whose body has changed from her youth. If she is an Israelite woman married to a priest, the fetus does not enable her to partake, as one who was born enables others to partake of teruma, whereas one who is not yet born does not enable others to partake.

It is taught in the mishna that the same principle applies to a yavam. The Gemara explains: If she is the daughter of a priest who has a levirate bond to an Israelite, he disqualifies her, as it is stated in the verse cited above: “And is returned to her father’s house,” which excludes a widow waiting for her yavam, who has not returned to her father’s house, as a levirate bond was created with her yavam. If she is an Israelite woman with a levirate bond to a priest, he does not enable her to partake of teruma, as the Merciful One states in the Torah: “The purchase of his money, he may eat of it” (Leviticus 22:11), and this woman is his brother’s acquisition. The bond with her yavam ensued from his late brother’s marriage to her, not through any action of his own.

The mishna teaches that the same principle also applies to betrothal. The Gemara explains: If she is the daughter of a priest betrothed to an Israelite, he disqualifies her,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והכא בחוששין למיעוט קמפלגי. ור' יוסי סבר חוששין למיעוט. אי קשיא ומי חייש ר' יוסי למיעוט הא אמרינן במכילתין (דף ק"ה) רבי יוסי אומר קטנה חולצת ואין חוששין שמא תמצא איילונית וכל העולה ליבום עולה לחליצה ושאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ולאו קושיא היא דאלו אתא אניהו ואמר דלאו איילונית היא הא משגחינן ביה כדאמרינן בפרק החולץ (יבמות דף מ"א) והא דתנן בכתובות (דף י"ד) מעשה בתינוקת אחת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה והכשירה ר' יוסי משום דאזיל בתר ריבא לא קשיא התם דיעבד הכא לכתחלה חוששין א"נ התם בקרונה של צפורי הי' מעשה [והוי תרי רובי].

והאי קנין אחיו הוא. מפורש במסכת כתובות.

הא דאתינן לאוקומי טעמיה דרשב"י כדרב נחמן ב"ד מעמידין להן אפוטרופוס. לכאורה הוה משמע דדין אפוטרופין לחלוק אפילו מידי דאית ביה דינא דגוד או אגוד כעבדים. וליתא דדלמא הכא כשבוררין לחלק העובר קרקע כנגד עבדים, ועל דרך מה שאמרו בפרק (השולח) [צ"ל הניזקין] (גיטין נב, ב) מוכרין עבדים ולוקחין להן קרקע. ואי נמי הכא משום תקנתו של עובר דלא ליתכחיש עבדיה. וכבר הארכתי בזה בקדושין ריש פרק ובגיטין ריש פרק השולח (גיטין לג, ב ד"ה ורבא).

כגון דאיכא בן בהדה דהא בת כו' דאי האי דמעברא בן הוא לא עדיף מהאי דקאי אבראי. תמיהא לי דאין הכי נמי דעדיף מהאי דקאי אבראי לאסור, דאלו האי דקאי אבראי מאכיל מדינא דאורייתא אבל האי דמיעברא אי זכר הוא יש לו זכיה מדאורייתא, לדידיה דיש זכיה מדאורייתא לעובר, וכל שכן בירושה הבא מאליה. ואף על גב דליכא אלא נכסים מעוטין שורת הדין לאו דבנות הוו אלא מן התקנה, והיאך אתיא תקנתא דרבנן ומפקא מאיסור תרומה לזרים דאורייתא. ואפשר לי לומר דמאן דמוקי לה בהכי סבירא ליה כרב חסדא דאמר בפרק האשה רבה (להלן יבמות צ, ב) דבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה, ומפקינן תרומה לחולין ומשום תקנת העבדים ותקנת היורשין כי היכי דלא ליתכחיש וצ"ע.

מדמקשינן הכא והא קיימא לן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו. משמע דאפילו קדמו הבנות וגבו הנכסים בב"ד, אם עמדו הבנים וקדמו קודם שאכלום הבנות ומכרו מה שמכרו מכרו, ואין קדימת גביית הבנות מעכבת. דאי לא לוקמה דמגבית להו העבידם ותו לא מצו יתומים למכור. וכבר כתבתי כן בריש פרק מי שמת (בבא בתרא קמ, א ד"ה מועטין) בשם רבינו יצחק הזקן ז"ל. ויש דוחקים (רמב"ן ב"ב שם ד"ה פי') דאי אפשר להגבותן כולן לנקבות הילודות משום מזונות העובר דשמא נקבה היא. והראשון נראה עיקר ושם הארכתי יותר בס"ד.

קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין כספו דאחיו הוא. כתבתיה במסכת כתובות בפרק אף על פי במשנת עשתה ששה חדשים בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם (במתניתין הציון לא ברור) בס"ד.

קסבר ר"ש אין חוששי' למיעוט' פי' וק"מ איהו ור"י בהא וכדאמר' בסמו' דר"ש סבר אין חוששי' למיעוט' והקשו בתו' מדקאמר בפ"ק דכתבות מעשה בתינוקת א' שירדה למלאת מן העין ונאנס' ובא מעשה לפני ר' יוסי ואמר אם רוב העיר משיאין לכהונה הרי זו תנשא לכהונה אלמא לא חיישינן למיעוט. וי"ל דהא אוקימנא לההיא דבקרונ' של צפורי היה מעשה דאיכ' תרי רובי וה"ל אידך כמיעוט' א"נ דשאני התם דאיתת' בחזק' כשרות קיימא ומשום מיעוט' לא מפיק לה ר' יוסי לחזק' פסול' מדאמרי' בפ' מצות חליצה קטן וקטנ' לא חולצי' זו דברי ר"מ אבל חכמי' אומר' איש כתיב בפרשה אבל אשה בין גדולה ובין קטנה ואמרי' מאן חכמים ר' יוסי היא דסבר דלא מקשי' אשה לאיש וכיון דקטנה לר' יוסי חולצת ה"ה שמתייבמת דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה אלא לא חיישינן למיעוט שמא תמצא אילונית וי"ל דמאן דסבר הכא דחוששי' למיעוט לית ליה האי סברא דחכמים היינו ר' יוסי ומ"ד לההיא מילתא סבר דהכא בדרב נחמן פליגי כדאמרן בסמוך א"נ דאילונית לר' יוסי מיעוטא דמיעוטא הוא דלא חיישי' ליה ור"מ סבר דלא הוי אלא מיעוטא גרידא דאלו למיעוט' דמעוט' אף ר"מ לא חייש כדאיתא בריש פ' בנות כותיים ובדוכתי' אחריני א"נ דאע"ג דקטנה חולצת לר' אינה מתייבמת דכל היכא דמשום ספקא הוא דאינה מתייבמת לא קריא שאינה עולה ליבום כיון שאם יבא אליהו ויאמר שאינה אילונית הית' מתייבמ' וכדאמרי' בריש פ' החולץ (יבמות ד' מ"א ע"א) גבי מעוברת:

יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן ב"ד מעמידין להם אפטרופו' ובורר להם חלק יפה פרש"י ז"ל יתומים קטנים שבאו לחלוק מעמידים להם אפוטרופוס לכל א' ובורר כל אפוטרופוס לחלקו חלק יפה וק"ל כיון שכלן קטנים למה להו למפליגינ' השתא שיהא להם שום חשש ערעור כשיגדילו ונאמר שלא יוכלו למחות דהא סוף סוף לבתר חלוקה אפטרופוס בעי דליפקח בהו ועוד מאי שבאו לחלוק שייך גבי קטנים ועוד דלשנא דאפטרופוס ולישנא דבורר להם לא דייק טפי לה"פ ובתוספות פי' וכפי' הר"ם הלוי ז"ל דהכא ביתומים גדולים עם קטנים והגדולים רוצים לדעת חלקם שיפקחו בו ועוד דאפטרופוס ליתומים גדולים שיפקח בנכסיהם לא מוקמי' הילכך ב"ד מעמידי' אפטרופו' א' ליתומים הקטנים שיטול לכלן עתה לכל אחד חלקו ויעשה לכלן מכל חלקיהם חלק א' גדול ויפקח בו עד שיגדילו ואח"כ יחלקו בניהם ובורר להם חלק יפה דקאמר לומר שידקדק יפה בחלקו ושיטול החלק היפה להם ולא יהיה מוותר אל הגדולים כלום ומיהו חלוקת' כאחי דעלמא בהשואת חלקים וגורל:

אבל הר"ם הלוי ז"ל פי' דלהכי נקט חלק יפה מפני שנוטל שלא בגורל החלק שנר' לו שהוא יותר יפה בין עדית לעדית או עדית לזבורית אחר שיהיו החלקים שוים דעבדו להו רבנן האי ניחא מפני שהם קטנים כדעבדו בכמה מילי והיינו דשייך ובורר להם חלק יפה ואי על פי הגורל שקיל לה מאי בורר אלא ודאי כדאמרן ופי' נכון ומתקבל הוא וי"א שאפילו לת"ח וכהן עושי' כן משום וקדשתו ליטול מנה יפה ראשון וליתא דההיא לענין מתנות או לענין אורחים בסעודה של בעל הברית כדכתיב ולחנה יתן מנה אחד אפים וכאותה ששנינו אבל לא על המנו' ושנינו שלא יוליכנו בידם מנות והרבה כיוצא בזה וכ"פ הר"ם הלוי ז"ל:

ה"נ עבדי להו תקנתא כדרב נחמן שיעמידו אפטרופוס לעובר שיברור לחלקו כנגד העבדי' קרקע יפה. ואיכא מאן דהוה דייק מהכא שיש לאפטרפוס של יתומים רשות לחלוק בדינא דגוד או אגוד דהא שדה כנגד עבד אינו דין חלוקה שאין חולקים שדה כנגד כרם ואפילו שני עבדים שאין מלאכתם שוה אין להם חלוקה זה כנגד זה ואפי' הם שוים בדמים כדמוכח בפ"ק דבבא בתרא מעובד' דהנהו תרתי אמהתא וכדכתי' בס"ד. אבל הכא בדין גוד או איגוד ואיכא מאן דאמר שאין רשות לאפטרופוסים לחלוק בדינא דגוד או אגוד דההוא מזבן או זבוני הוא אלא אי מידי דלית ביה חלוקה הוא יהא עומד בשתוף עד שיגדילו וכן פסק הר"ם הלוי ז"ל:

והא דהכא לאו דחייא היא כלל דהכא לאו מדינא עבדי' ליה אלא בתקנתא דרבנן משום תקנתא דלא ליכחשו עבדי' וה"ה דכל היכ' דאיכא פסידא ליתמי יהבי להו לאפטרופס' רשות למפליג בדינ' דגוד או איגוד והכא עבדי' להו כעין חלוק' שמוכרים חלק' שבעבדי' ונוטלים קרקע והא טבא הוא לעובר דהא אפטרופוס' מוכרים עבדים ולוקחים קרקע ולא ידך קטנים דקיימי נמי איכא תקנתא דלא לכחשו עבדי וזה בכור:

כמה דלא נפיק לאויר העולם לא תקון רבנן ומיהו אלו לא הוה בן בהדה ליכא למימר הכי דדילמא האי עובר נקבה היא וכלן באות בכח ירושה ואיכא לעובר זכיה:

יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו מכאן דקדק ר"י ז"ל דאיתא להא אפי' לאחר שהחזיקו ב"ד לבנות בנכסים מדלא אוקמה להא כשהחזיקום בנכסים דשוב אינו פוסל. ואינה ראיה דהא בחלקם של עובר לא מצו לאחזוקינהו להני ואלו בחלקו פשיטא שאין העובר פסול ומאי קמ"ל ומיהו עיקר הדין אמת כדברי רבי ז"ל וכדכתיבנא בפרק מי שמת בתחלתו בס"ד. מאי בת (דקתני) אם פי' דהאי בת דקתני היינו האם דקרינן לה בת כהן וה"ק בת כהן שנשאת לישראל ויש לה בן והיא מעובר' הבת הזאת שהזכרנו מאכלת עבדי מלוג שלה כדרך שהיא אוכלת שאין העובר פסול בה ובעבדיה כלום כיון דאיכא שום ילוד דאכלי מחמתיה ואין הבן מאכיל עבדי צאן ברזל שלו מפני חלקו של עובר וכל זה לשיטת ר' יוסי דסבר עובר יש לו זכיה ואין הלכה כמותו:

קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחי הוא פי' וכיון דכן מחמת יבם מיהת לא אכלה וכדק' שאינו מאכיל אבל מחמת המת היינו בפלוגתא דמשנה ראשונה ומשנה אחרונ' בפ' אעפ"י כדאמרי' בירוש' זו משנה ראשונה ב"ד של אחריהם אמרו אין האשה אוכל' בתרומה עד שתכנס לחופה ולא היבמה עד שתבעל אלמא למשנה ראשונה היבמה אוכל' ולא פליגא אמתני' דהכא דא"כ ה"ל למימר הכא דמשנתי' כמשנה אחרונה אלא ודאי כדאמרן דבמתני' לא איירי אלא שאין היבם מאכיל מחמתו וניחא אפי' למשנה ראשונה ביבמה מן האירוסי' קודם שהגיע זמן שהיא אוכלת משלו אוכלת בתרומה. ואף כשהגיע זמן ואכלו מחמתו בחייו ומת אומ' רש"י ז"ל דלא אכלה לאחר מיתה דקנין אחיו הוא וכיון שמת פקע קנינה ואינם אוכלות עוד כיון דמיתה קודם כניסה לחופה. ור"ת ז"ל כתב שאם התחילה לאכול בחייו ומת אוכלת לאחר מותו למשנה ראשונ' ובמקומו הארכתי בזה במ' נדרי' בס"ד:

ועוד כתב ר"ת ז"ל דקרא דנקטיה הכא אינו אלא אסמכתא דאלו מדאורית' זיקא באירוסין היא שמאכילה מן התורה ומדרבנן הוא דמיפסלא כדרך שפסלו בארוסה דעלמא וקרא דנקט אסמכת' בעלמא ושם פי' גם זה בס"ד:

והאירוסין אי בת כהן לישראל היא פסיל לה דהא קנייה בהויי' פרש"י ז"ל ומשעת הויי' אפסילה כדכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר וכו' ונסחי איכא בהדיא כי תהיה אמר רחמנא והא קניא בהוייה וק"ל לפי פי' רש"י ז"ל דאלו קרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר בנבעלה לפסול לה מוקמי' ליה לקמן ולא בבת כהן שנתקדשה לישראל ואע"ג דבמסקנא דשמעתי' אמרי' ש"מ תרתי לא שמעי' מנה פסול בשעת הוייה בתרומה אלא פסול חזה ושוק וי"ל דכיון דפשיטא דקרא מיירי בבת כהן שנשאת לישראל נקטיה ליה ואע"ג דנפקא לן אלא מושבה אל בית אביה בנעוריה ויותר נאה לומר דהיינו הוייה דכתיב ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וכו' דמיניה שמעי' איסור בת כהן לישרא' בלאו ועשה כדאיתא לקמן בסמוך בשמעתיה. ותשקה לאחיה ואחיותיה לאו דוקא אלא שיאכלו מן התרומה בשוגג ושלא במתכוין וכדפרי' בדוכתא בס"ד. וה"ה דמצי נקיט הכא טעמא דסמפון וחדא מינייהו נקט ומשום דסוגייא בכל דוכתא כעולא:

יתומים קטנים שבאו לחלוק בנכסי אביהם בית דין מעמידין להם אפוטרופוס ובוררין להם חלק יפה ואם הגדילו אין יכולין למחות וכבר ביארנוה בשני של קדושין מ"ב א' ויש למדין מכאן שדין אפוטרופוס לחלק אף מה שאין ראוי ליחלק כעבדים ואינה ראיה שהרי בזו איפשר לברור לעובר קרקע כנגד עבדים שהרי אמרו שמוכרין להם עבדים ולוקחין קרקע כדאיתה בפרק השולח:

כבר ידעת שבנכסים מרובים הבנים יירשו והבנות ניזונות ובמועטים שהבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים אלא שאם קדמו יתומים ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו יש למדים מכאן שאפילו קדמו הבנות וגבו הנכסים בבית דין אם עמדו הבנים קודם שאכלום ומכרו מה שמכרו מכרו שאם לא כן היה להם לתרץ כאן שמגבין להם העבדים ושוב אין היתומים יכולין למכור ואף בתוספות כתבוה כן בפרק מי שמת ק"מ א' ואין נראה כן שמאחר שזכו בהם מכח בית דין אין להם כלום בנכסים וראיה זו יש לומר שאי אפשר להגבותם כלם לנקבות הילודות משום מזונות דשמא העובר נקבה היא:

לענין ביאור הצעה של שמועה כך היא הניח בנים אלו ואלו אוכלין ר"ל באשת כהן ואפילו היא בת ישראל והיא אוכלת בשביל בניה ועבדיה כמותה ועבדי צאן ברזל בשביל בנים הניחה מעוברת אלו ואלו אין אוכלין היא אינה אוכלת דעובר אינו מאכיל וכן הדין בעבדיה ואף עבדי צאן ברזל לא יאכלו שאין העובר מאכיל הניח בנים והניחה מעוברת היא אוכלת בשביל בנים ועבדיה כמותה עבדי צאן ברזל לא יאכלו מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל מצד שהוא במעי זרה וכל שכן שאינו מאכיל דברי ר' יוסי ר' ישמעאל אומר הבת מאכלת הבן אינו מאכיל כדמפרש לקמיה ר' שמעון אומר זכרים יאכלו כלם נקבות לא יאכלו ואין גורסין כלם זכרים אלא כך פירושו אם יש שם זכר בין הנולדים יאכלו עבדי צאן ברזל בשביל אותו הבן ואין חוששין לחלקו של עובר אבל אם כל הנולדים נקבות לא יאכלו שמא העובר זכר ואין לבנות בעבדים כלום עד שיאכלו מכחן וקא בעי תיפוק לי' דנקבה נמי פסלה הואיל ואין זכר בין הנולדים שהרי אף אם העובר נקבה יורשת עמהן ותירץ דאין הכי נמי וחדא ועוד קאמר ואמאי דקאמר זכרים יאכלו קא מקשה והא איכא עובר כלומר ויש לחוש שמא זכר הוא ויורש עם הזכרים הנולדים ויפסלו משום חלקו ותירץ קא סבר אין חוששין למיעוט ורוב נשים יולדות מקצת זכרים ומקצת נקבות וקצת נשים מפילות וכי מצרפת קצת נקבות בקצת הפלה הוה ליה לידת בנים מיעוטא שהרי נמצא רוב עוברין שבמעי אמן או נקבות או נפלים הילכך אין חוששין לחלקו של עובר ויאכלו בשביל הזכרים הנולדים ואפילו תמצא לומר דליחוש למיעוטא סמכינן אדרב נחמן לברור שאר נכסים לחלקו של עובר וכל העבדים מגיעין לחלק הנולדים אבל בכלן נקבות אין כאן תקנה זו שמא העובר זכר והכל שלו ומקשה לימא דרב נחמן תנאי היא דהא לר' יוסי לא יאכלו אלמא לא סמיך אתקנתא דרב נחמן ותירץ דכולי עלמא אית להו תקנתא דרב נחמן ואי עבוד הכי הכי נמי דמהני ואכלי הואיל וביררו משאר הנכסים לחלקו של עובר אלא הכא בדלא עבוד ולר' יוסי לא אכלי דחייש למיעוטא ואע"ג דבחליצת קטנה אשכחן דר' יוסי לא חייש למיעוטא וקטנה לדעתו חולצת ואין חוששין שמא תמצא אילונית כדאיתה בהדיא בפרק מצות חליצה ק"ה ב' התם משום דאי אתי אליהו ואמר לאו אילונית היא משגחינן ביה כדאיתה בהחולץ מ"א ב' ומה שאמרו בראשון של כתובות י"ד ב' בתינוקת שירדה למלאת מים מן המעין ואמר ר' יוסי אם רוב העיר משיאין לכהונה וכו' התם משום דאיכא תרי רובי אי נמי פירושא דר' יוסי חייש למיעוטא דהכא כלומר דלא חשיב ליה מיעוטא והשתא הדר לפרושי מאי דקאמר ר' ישמעאל הבת מאכלת כו' וקא בעי מאי שנא דכי הניח בן עם זה העובר אינו מאכיל מפני חלקו של עובר וכי הניח בת עם העובר יאכלו והלא אם תלד בת יש לה חלק בה וכל שכן שמא תלד זכר ויהא הכל שלו ואוקמה בשעבדי צאן ברזל אלו נכסים מועטין דתקינו רבנן דליהוו לנקבות וכגון דאיכא בן בתוך הנולדים דמדאוריתא לדידיה הוו ומדרבנן הוא דזכו בהו נקבות הילכך הבת מאכלת דאי האי עובר זכר הוא לא עדיף מהאי דאיתיליד ואי נקבה היא הואיל ומתקנתא דרבנן הוא דזכיא כל דלא איתילידא לא פסלא וסיפא דקאמר שמא ימצא עובר זכר ואין לבנות במקום בן כלום בנכסים מרובין ומקשי ליה ואפילו במועטין הרי אם קדמו ומכרו מכרו והילכך קיימי להו ברשותיה אלא מאי הבת דקתני האם ר"ל אותה בת ישראל שנשאת לכהן כלומר שהיא מאכלת בעבדי מלוג שלה אם יש לה בנים כדרך שהיא אוכלת והבן אינו מאכיל בעבדי צאן ברזל מפני חלקו של עובר וכההיא דר' יוסי וכלה ר' ישמעאל היא כלומר דהכי קאמר וכן היה ר' ישמעאל אומר וכו':

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר העובר והיבם הארוסים והחרש ובן תשע שנים ויום אחד פוסלין ולא מאכילין ספק שהוא בן תשע שנים ויום אחד ספק שאינו ספק שהביא שתי שערות ספק שלא הביא נפל הבית עליו ועל בת אחיו ואין ידוע אי זה מהן מת ראשון צרתה חולצת ולא מתיבמת אמר הר"ם פוסלין ולא מאכילין ענינו שהיא אם היתה בת ישראל מעוברת מכהן או שומרת יבם לכהן או מאורסת לכהן או בעלה כהן חרש או בן תשע שנים ויום אחד לא תאכל בתרומה כי הם לא יקנו קנין שלם ואם היתה בת כהן מעוברת מישראל ושאר הדברים הנזכרים נפסלו מלאכול בתרומה שאם יבאו יקנו קצת קנין ואמרו לבן ט' שנים ויום אחד שהעקר אצלנו בן ט' שנים ויום אחד פוסל אמנם זה בפסול כהונה כמו שיהיה חלל ט' שנים ויום אחד ובא על הנכרית פסלה מלאכול בתרומה או תהיה גרושה וחלוצה ובא עליה גם כן בן ט' שנים ויום אחד שהיא גם כן נפסלה ונפסלה מן הכהונה ואם נפל הספק אם הוא בן ט' שנים או פחות מבן תשע שנים פסל מן התרומה ומן הכהונה כמו שביארנו אבל מספק וכן כאשר בא על יבמתו ונפל הספק אם הוא בן ט' שנים ויום אחד וקנה על מה שיתבאר או הוא פחות ואין ביאתו ביאה או כאשר חלץ האיש ליבמתו ונפל הספק אם הביא שתי שערות והחליצה נעשית או לא וידון בזה כלו לחומרא והוא אמרו חולצת ולא מתיבמת כי היו שם הלכות ישפטו זה הדין אחר זה חזרו אל מין ממיני הספקות והוא אמרו נפל הבית עליו ועל בת אחיו אשר לא יודע מי מת קודם כי אם ידענו שמתה בת אחיו תחלה היתה צרתה לאחיו כמו שקדם לנו וכלן שמתו וכו' וכן אם ידענו שהוא מת קודם היתה צרתה פטורה מן החליצה ומן היבום וכאשר התחדש הספק חולצת ולא מתיבמת:

אמר המאירי העובר והיבם והאירוסין והחרש ובן תשע שנים ויום אחד פוסלין ולא מאכילין פי' כבר ידעת שבת ישראל הנשאת לכהן אוכלת בתרומה ואם מת הבעל ואין לה זרע ממנו אינה אוכלת עוד בתרומה ואם יש לה זרע ממנו אוכלת בשביל אותו זרע בין שהוא זכר בין שהוא נקבה אפילו טומטום ואנדרוגינוס ואפילו זרע של זרע עד כמה דורות ובת כהן הנשאת לישראל ומת הבעל ואין לה זרע ממנו חוזרת לאכילת תרומה ואם יש לה זרע ממנו נפסלה בשביל הזרע על הדרך שהזכרנו וביאר עכשו שכל אלו פוסלין בבת כהן הנשאת לישראל שלא לשוב לאכילת תרומה בבית אביה ואין מאכילין בבת ישראל הנשאת לכהן:

ופי' העובר שאם היתה בת כהן לישראל ומת והניחה מעוברת ואין לה עוד זרע אותו העובר פוסלה מן התרומה ונחשב זרע לפסול ואם היתה בת ישראל לכהן אין העובר מאכילה שלא נחשב זרע להאכיל:

ופי' היבם שאם היתה בת כהן הנשאת לישראל ומת ואין לה זרע ממנו אלא שנזדקקה ליבם ישראל אותה זיקת ישראל פוסלת מן התרומה עד שיחלוץ אפילו היבם קטן שבקטנים ואם היתה בת ישראל ונשאת לכהן ונזדקקה ליבם אין זיקת יבם כהן מאכילה אפילו היה גדול שבגדולים עד שיכנוס:

ופי' האירוסין שאם היתה בת כהן ונתארסה לישראל נפסלה מן התרומה מצד אירוסי הישראל עד שתתגרש או תתאלמן שהרי יש לו בה קנין ובת ישראל לכהן אינו מאכילה עד שיכנוס וזו אינה תורה שהרי דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה אלא שגזרו בה שמא תאכיל לבני בית אביה:

ופי' החרש שאם היתה בת כהן ונשאת לישראל חרש נפסלה אפילו מן האירוסין מפני שקנאה מן התורה אע"פ שאינו בן דעת ואם היתה בת ישראל ונתארסה או נשאת לכהן חרש אינה אוכלת הואיל ובשעת כניסה היה חרש הא אם כנסה כשהוא פקח ונתחרש לאחר נשואין אוכלת כמו שביארנו בפרק הבא על יבמתו:

ופי' בן תשע שנים ויום אחד אתה צריך לפרש פוסלין בדרך אחד ולא מאכילין בדרך אחרת ואתה מפרש פוסלין בין בבת כהן בין בבת ישראל ובבעילת פסול לומר שכל שנבעלה לפסול לה כגון עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי נתין חלל וממזר או אלמנה שבא עליה כהן גדול או גרושה שבא עליה כהן הדיוט פסולה לכהונה משום זונה אפילו לא היה הבא עליה גדול הואיל והוא בן תשע שנים ויום אחד שביאתו ביאה הא בפחות מבן תשע אין ביאתו ביאה ואינה פוסלת ואין מאכילין אתה מפרש שאם היתה בת ישראל הנשאת לכהן בן תשע שנים ויום אחד אינה אוכלת בשביל בעל זה לפי שאינו קונה עד שיגדיל ואע"פ שאם היה הוא גדול אפילו היתה היא קטנה כל שהיא מבת שלש ויום אחד אוכלת בתרומה אין הדבר מתהפך וכן אם היא זקקה ליבם כהן בן תשע שנים ויום אחד ובא עליה שקנאה אינו מאכילה שאין ביאתו אלא כמאמר בגדול:

ואמר אחר כן שאם היה ספק בן תשע ספק אינו בן תשע דנין להחמיר ופוסל ואינו מאכיל וכן בענין אירוסין ספק הביא שתי שערות וקדושיו קדושין ספק לא הביא ואין קדושיו קדושין דנין להחמיר ופוסלין ואין מאכילין ואם אירעו ספיקות אלו לענין חליצה כגון שחלץ היבם ונסתפקו אם הביא שתי שערות והחליצה כשרה או לא הביא ואין החליצה כלום חולצת ולא מתיבמת ומכל מקום לא הוזכרה במשנתנו אלא לענין תרומה ושתיהן ר"ל ספק בן תשע וספק הביא שתי שערות חוזרות למה שסמוך להן ר"ל שאף אלו פוסלין ולא מאכילין והא דנפל הבית מילתא אחריתי הלא באפי נפשה והוא שנתגלגל מזו לספיקא אחרת לענין חליצה ואמר שאם נשא ראובן בתו של שמעון אחיו ולו אשה אחרת ונפל הבית על ראובן ועל בת אחיו שהיא אשתו ונשארה השניה זקוקה לשמעון ואין ידוע אם ראובן מת תחלה ובשעת הזיקה היתה זו צרת ערוה ודינה כערוה או שמא בת האח מתה תחלה ובשעת זיקה לא היתה צרת ערוה ומותרת לו להתיבם הרי צרה זו חולצת ולא מתיבמת ואלו ואלו לא פוסלין ולא מאכילין:

משנה האונס והמפתה והשוטה לא פוסלין ולא מאכילין ואם אינן ראויין לבא בישראל הרי אלו פוסלין כיצד היה ישראל שבא על בת כהן תאכל בתרומה עיברה לא תאכל נתחתך העובר במעיה תאכל היה כהן שבא על בת ישראל לא תאכל בתרומה עיברה לא תאכל ילדה תאכל נמצא כחו של בן גדול משל אב מבואר לר"ם:

אמר המאירי האונס והמפתה והשוטה ר"ל שאם היא בת כהן ואנסה ישראל או פיתה לא נפסלה בביאתו דפנוי הבא על הפנויה לא עשאה זונה ואישות אין כאן שתהא פסולה בו כבת כהן הנשאת לישראל והוא שאמר ואם אינן ראויים לבא בקהל הרי אלו פוסלין בביאתן אף בלא אישות שהרי נבעלה לפסול לה ונעשית זונה הא כל שאינן פסולין אין פוסלין בביאתן וכן אם היא בת ישראל ואנסה כהן או פתה אין מאכילה שאין באונס ופתוי קנין וכן אם היא בת כהן ונשאת לישראל שוטה לא נפסלה שאין כאן אישות כלל ואם היא בת ישראל ונשאת לכהן שוטה אינה אוכלת שאין כאן קנין כלל:

ומכל מקום חדש קצת דינין בדברים אלו והוא שבבת כהן שאנסה ישראל או פיתה או נשאת לישראל שוטה אם נתעברה העובר פוסלה וכל שכן אם ילדתו הא אם נתחתך העובר אוכלת והוא הדין לילדתו ומת ובת ישראל שאנסה כהן או פתה או נשאת לכהן שוטה אפילו עיברה ממנו אינה אוכלת שאין העובר מאכיל הא אם ילדתו אוכלת בשביל בנה אע"פ שלא היו נשואי אביו נשואין דכתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו קרי ביה יאכילו ונמצא כחו של בן גדול משל אב שהבן מאכיל את אמו בלא נשואין ואין אביו מאכילה בלא נשואין ודוקא בשלא יצא עליה קול מאחר אלא הכל לועזים עליה בכהן זה שאם לא כן הואיל ואין כאן צד אישות שמא מאחר עיברה וכדאסיקנא בגמרא דמתניתין בדלא דיימא מעלמא ומכל מקום יש פוסקים בה אע"ג דדיימא נמי מעלמא כמו שיתבאר:

משנה העבד פוסל משום ביאה ואינו פוסל משום זרע כיצד בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל וילדה ממנו בן והלך הבן ונכבש על השפחה וילדה ממנו בן הרי זה עבד אם היתה אם אביו בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה בת כהן לישראל תאכל בתרומה אמר הר"ם פי' אמרו פוסל משום ביאה מפני שהוא כאשר בא על אשה עשאה זונה ונפסלה מן הכהונה מפני שהוא אינו ראוי לבא בישראל ולזה בעילתו בעילת זנות ואינו פוסל משום זרע כמו שיתבאר לפי שהעקר אין חייס לעבדים:

אמר המאירי העבד פוסל משום ביאה כלומר שהרי האשה נעשית זונה בביאתו ונפסלה לכהונה ולתרומה אבל כל שאין שם פסול ביאה אינו פוסל משום זרע וכיצד הוא דבר זה ר"ל שאינו פוסל משום זרע הרי בת כהן שנשאת לישראל וילדה ממנו בן ונכבש אותו הבן על השפחה ר"ל שנדבק בה וילדה לו בן והרי אותו בן הנולד מן השפחה עבד שהרי שפחה ונכרית ולדה כמוה ואינו מתיחס אחר האב כלל וכן אביו שילדה בת כהן לישראל כבר מת ונמצא שאין לכהנת זו זרע מן הישראל אלא עבד זה שהוא בן בנה ואמר שאינו מעכבה שלא לשוב לתרומת אביה שהרי אינו מתיחס אחר אביו כלל עד שיהא קרוי זרע שלה ולמדת שאינו פוסל משום זרע וכל שכן אף בת ישראל שנשאת לכהן והוליד ממנה בן ואותו בן הוליד בן מן השפחה ומת הבן הראשון שילדתו בת הישראל לכהן אין עבד זה מאכיל את אם אמו ולמדת שאף זה לא פוסל ולא מאכיל:

משנה ממזר פוסל ומאכיל כיצד בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל וילדה ממנו בת הלכה הבת ונשאת לעבד או נשאת לנכרי וילדה ממנו בן הרי זה ממזר אם היתה אם אמו בת ישראל לכהן תאכל בתרומה ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה אמר הר"ם זאת ההלכה על דעת מי שיאמר גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר וכבר הרבה בתלמוד המשא ומתן בזה דפסקו גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש ובין באונס בין ברצון:

אמר המאירי ממזר פוסל ומאכיל דבר זה אינו אלא לדעת האומר גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר וכבר ידעת שאין הלכה כן אלא שלענין ביאור כך היא הצעה של משנה בת ישראל שנשאת לכהן וילדה ממנו בת ונשאת הבת לעבד או נכרי וילדה ממנו בן שהוא ממזר לדעת זה ומתה הבת הרי אמה של בת שהיתה אשת הכהן אוכלת בתרומה אע"פ שמת הבעל והבת אוכלת בשביל ממזר זה שהוא בן בתה והרי שהממזר מאכיל ואם היתה אם אמו בת כהן לישראל ומת הבעל והבת והיתה ראויה לחזור לבית אביה הרי ממזר זה שהוא בן בתה מעכבה ולא נקטה בבת כהן הנשאת לישראל ובא עליה כהן והוליד ממנה בן שהוא ממזר שיהא הממזר מאכיל שהרי נפסלה בביאתו של זה הואיל ונבעלה לפסול לה ומכל מקום אע"פ שמשנתנו שלא כהלכה דהא גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר אתה מוצא בה צד אחר לענין פסק והוא שבמקום נשאת לעבד או לנכרי אתה שונה נשאת לממזר או לאחד מחייבי כריתות וילדה ממנו בן ומכאן כתבו בקצת חדושין שהממזר אוכל בתרומה הואיל ואינו חלל שאם לא כן הואיל ואינו אוכל היאך יאכיל ואי אפשר לומר כן שהרי אמרו בראש הפרק והרי ממזר דאינו אוכל ומאכיל ואף גדולי ספרד ראיתי שכתבו שהממזר אינו אוכל אלא שהם מתמיהים בה היאך הוא מאכיל ומכל מקום אין כאן תימה ומצינו כיוצא בה שהרי אם היתה לזקנה בת מן הכהן והבת נשאת לישראל או אפילו נתחללה אין הבת אוכלת והאם אוכלת בשבילה:

משנה כהן גדול פעמים שהוא פוסל כיצד בת כהן שנשאת לישראל וילדה ממנו בת והלכה הבת ונשאת לכהן וילדה ממנו בן הרי זה ראוי להיות כהן גדול עומד ומשמש על גבי המזבח מאכיל את אמו ופוסל את אם אמו וזאת אומרת לא כבני כהן גדול שהוא פוסלני מן התרומה אמר הר"ם מן העקרים אשר אצלנו כל זמן שישאר לכהנת זרע מישראל והיו זכרים או נקבות לא תאכל בתרומה ולשון סיפרא ובן אין לה אין לי אלא בנה בתה ובן בנה מנין תלמוד לומר וזרע אין לה עיין עליה ר"ל תדון על זרע הזרע כאשר תמצאה ועל זה ההיקש בעצמו אם היתה ישראלית לכהן כל מה שימצא לו זרע הזרע אחריו תאכל בתרומה:

אמר המאירי כהן גדול פעמים שפוסל כלומר כשם שמצינו שזרע פסול מאכיל כך לפעמים אף זרע שהוא כהן פוסל כיצד בת כהן שנשאת לישראל וילדה בת והלכה הבת ונשאת לכהן וילדה ממנו בן הרי זה ראוי להיות כהן גדול ומשמש על גבי המזבח ומאכיל את אמו ופוסל את אם אמו אפילו מתה אמו שהיא בת הזקנה והרי זו אומרת לא כבני כהן גדול שפוסלני מן התרומה כלומר אל ירבו כמותו שנוח לי בזרע פסול שמאכילני מזרע כהונה שפוסלני וכבני לאו דוקא אלא בן בני וכבר ביארנו שבני בנים כבנים ואף כבני בנות ובגמרא אמרוה בלשון מבואר יותר והוא שהזקנה אומרת הריני כפרת בן בתי כוזא ממזר שמאכילני בתרומה כלומר יהי רצון שאהא אני כפרת משכבו להיות תחתיו והזכיר בו כוזא שהוא כלי קטן ופחות ואיני כפרת בן בתי כדא כהן גדול שפוסלני מן התרומה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שביארנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שביארנו שהיבם פוסל ואינו מאכיל אנו מפרשים פוסל אף מן האירוסין ולא מאכיל אף מן הנשואין וכדאסיקנא בפירקין דלעיל נ"ו א' דמן האירוסין לא אכלה בביאה פחותה אבל מן הנשואין אכלה בביאה פחותה של יבם אלמא דבלא שום ביאה מיהא אף מן הנשואין שכבר אכלה בחיי הבעל אינה אוכלת כשהיא שומרת יבם ומכל מקום אחרוני הרבנים כתבו בפרק אע"פ ששומרת יבם מן הנשואין אוכלת כשהיא שומרת יבם מדקתני התם נ"ז א' עשתה ששה חדשים ר"ל מאותם י"ב שנותנין לבתולה בפני הבעל ר"ל הארוס וששה בפני היבם ואפילו כלם בפני הבעל או כלם בפני היבם אינה אוכלת והקשו שם השתא כלם בפני הבעל אמרת לא בפני היבם מיבעיא ותירץ זו ואין צריך לומר זו קתני והם גורסים שם כלם בפני הבעל חסר יום אחד שעשתה לפני יבם כלומר שלא אכלה בחיי הבעל שהרי לא הגיע זמן וקא דייקי למילתייהו מדקתני התם היבם אינו מאכיל ר"ל שאינו מאכיל בתחלה דהיינו כשלא אכלה עם בעלה שהרי חסר מהן יום אחד אבל אם אכלה עם בעלה תאכל עם היבם דאי לאו הכי מאי האי דקתני היבם אינו מאכיל ליתני שומרת יבם אינה אוכלת דבשלמא הכא משום עובר ואירוסין דפוסלין ולא מאכילין תנא ליה יבם דפוסל ולא מאכיל אבל התם מדלא קתני שומרת יבם אלמא דכל שאכלה בחיי הבעל אוכלת וכבר ביארנו שם שאין הגירסא כדבריהם וראיה ברורה לדברינו זו שכתבנו כאן ואין בה פקפוק:

יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו. פ"ה קדמו קודם שהגבו ב"ד לבנות ולא נהירא דא"כ מה פריך הכא לוקמה כשכבר הגבו ב"ד הנכסים לבנות ולכן נ"ל קדמו ומכרו קודם שאכלו הבנות הנכסים:

א) ור' יצחק בר' אברהם פי' דודאי דרשה גמורה היא והאי דמשמע התם דלמשנה ראשונה אוכלת כי הגיע זמנה בפני הבעל היינו דווקא בתרומ' דרבנן אבל בתרומה דאורייתא לא אכלה אפי' למשנה ראשונה דקנין כספו אמרה רחמנא והאי קנין דאחיו הוא. וכן משמע פרק נערה המאורסה (דף עג) גבי בוגרת ששהתה י"ב חדש וכו' וקאמר ר' אליעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד דתנן היבם אינו מאכיל וכו' וקאמר אביי ודלמא לא היא עד כאן לא אשמעי' משנה ראשונה אלא להאכילה בתרומה דרבנן משמע דבכתובות בתרומה דרבנן מיירי:

אי בת כהן לישראל פסל לה דהא קניה בהאי הויה ולא נהירא לגרוס כן שהרי אצטריך כי תהיה לומר בת כהן שנבעלה לפסול לה פסלה וצ"ל דטעמא משום דכתיב ושבה אל בית אביה וזו עומדת בבית בעלה ואיגררא ביה:

מתניתין העובר והיבם והאירוסין והחרש בן ט' שנים ויום א' פוסלין ולא מאכילין. פסק שהוא בן ט' שנים ספק שאינו, ספק שהביא שתי שערות ס' שלא הבאי נפל הבית עליו ועל בת אחיו וא"י איזה מהן מת ראשון צרתה חולצת ולא מתיבמות. פי' העובר פוסל. בת כהן שנשאת לישראל ומת וה"ה מעוברת ואינו מאכיל. בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת. והיבמה בת כהן שומרת ליבם ישראל פסולה מתרומת אביו, ובת ישראל שומרת ליבם כהן אינה מאכילה, והאירוסין בת כהן מאורסת לישראל פסולה, ובת ישראל מאורסת לכהן אינה מאכילה, והחרש ב"כ מאורסת לחרש ישראל פסולה. ובת ישראל אפי' נשואה לחרש כהן אינו מאכילה, ובן ט' שנים נמי מפרש לקמן ס' שהאו בן ט' שנים ס' שאינו הוי נמי כבהן ט' ופוסל, ס' שהבאי שתי שערות קידושיו קידושין ס' שלא הבאי פוסל. בת כהן המאורסת לי' לי' מן התרומה:

נפל הבית עליו ועל ב"א שהיא אשתו ס' הוא מת ראשון או נפלו שתיהן לפני אחיו ופטורת צרתה משום צרת הבת, ס' בת אחיו מתה ראשונה ובשעת נפלה ליבם לא הוי צרתה צרת ערוה דתנן אם מתו או מיאנו או נתקדשו צרותיהן מותרות צרתה חולצת ולא מתיבמת. ואיידי דאיידי בס' לחומרא תני' להאי בהדייהו:

האי עובר אי ב"כ לישראל פסיל לה דכתיב ושבה אל בית אביה כנעורי' פרט למעוברת, אי ב"י לכהן הוא לא מאכיל לה ילוד מאכיל שאינו ילוד איני מאכיל, היא יבם אי ב"כ לישראל הוא לא מפסיל לה דכתיב ושבה אל בית אביה פרט לש"י, אי ב"י לכהן הוא לא מאכיל לה קנין כספו דאחיו הוא, והאירוסין אי ב"כ לישראל הוא פסיל לה דכתיב ובת כהן כי תהי' לאשי זר והוא קניא בהך הויה אי ב"י לכהן הוא לא מאכיל משום דעולא דאמר עולא ד"ת ארוסה ב"י אוכלת בתרומה ומ"ט אמרו אינה אוכלת גזירא שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותלך ותשקה לאחיה ובית אביה.

תובד"ה אין חוששין למיעוטא כו' ולא דמיא לחולצת תוך ג' חדשים דאפילו יבא אליהו כו' עכ"ל הכי אמרינן בפרק החולץ ומייתי ראיה שם דהא קטנה דלאו בת איעבורי צריכה להמתין ג' חדשים:

בד"ה מועטים עסקינן כו' ה"ל למימר דסבר לה רשב"י כרשב"א דקי"ל כוותיה דמזוני כו' עכ"ל והשתא דסבר דמזון האשה ממקרקעי ולא ממטלטלי וסבר דעבדי כמקרקעי ליכא לאקשויי הכי דנימא דסיפא סבר לה דעבדי כמטלטלי וכדקי"ל כרב נחמן דא"כ אתו הני אמוראי ר"א ור"ן בפלוגתא דתנאי דהכא וק"ל:

בד"ה קנין כספו אמר רחמנא כו' אור"ת דאסמכתא בעלמא היא דמדאורייתא מיכל אכלה כו' עכ"ל ובתוס' פ' אע"פ הקשו התוס' לשיטתו מתוך סוגיין דקאמר בשומרת יבם בת כהן לישראל דפסל לה דכתיב ושבה אל בית גו' הל"ל דהא קנייה כדקאמר גבי אירוסין כו' ע"ש:

ד"ה (בנכסים) מועטים עסקינן וכו' עד אבל אין לומר וכו' עד הל"ל דסבר לה כרבי שמעון ב"א וכו'. ויש לדקדק השתא נמי לפי פירש התוס' דפירשו דסוגיא דהכא סבר דעבדי כמקרקעי דמי כר"א דלא כהלכתא קשה נמי מאי פריך מסיפא לישני דסבר לה עבדי כממלטלי דמי כרב נחמן דקי"ל כוותיה וי"ל דא"כ הוי אתו ר"א ורב נחמן דאמוראי נינהו ופליגי בעבדים אי כמקרקעי דמי אי כמטלטלי דמי כתנאי אבל הא דמזון האשה והבנות אי גובין מטלטלין או דוקא מקרקעי הוה פלוגתא דתנאי וק"ל:

רש"י במשנה ד"ה ספק שהביא ש"ש. לעיל קאי לענין האירוסין כו'. מצינו לפרש גם לענין לא מאכילין דקתני רישא ובכהן שנשא ישראלית. והרע"ב פ' דקאי אדלקמיה דחולצת ול"מ ע"ש והתוי"ט תמה דתתייבם ממ"נ כו'. ול"נ דנ"מ אם נולד אח אחר מיתתו וייבם השני את אשת הספק ומת אז היא (גם צרתה) חולצת ול"מ ובשם הרמב"ם הביא דאם חלץ ונפל הספק אם הביא ב"ש ע"ש. וק"ל דמאי איריא (בהא דול"מ) משום ספק הביא ב"ש אפי' קטן ודאי פוסל בחליצתו לסתמא דמתניתין לקמן (קד ב) ואולי דס"ל להרמב"ם דלר"מ (דסתמא דמתניתין שהזכרתי כוותיה) חליצת קטן א"פ אלא בתחלה כמאמרו דאיתא לקמן (צו א) וכן גיטו משמע שם בתוס' ומהרש"א דא"פ אלא בתחלה והכא אשמעינן דאפי' עשה בה גדול מאמר חליצת הספק שלאחריו פוסל ודלא כתוס' שם ד"ה רמ"א:

שם בגמרא כנעוריה פרט למעוברת. כצ"ל בכ"ף:

גמ׳ מאי בת דקתני אם. נ"ב כדכתיב ובחיקו תשכב ותהי לו כבת קרי ביה לבית. וכה"א לקחה מרדכי לו לבת (מגילה י"ג א'):

תוס' ד"ה אין חוששין וכו'. וי"ל דחשיב עולה ליבום. עיין לעיל דף מא ע"ב:

בא"ד בסופו ויש לחלק. עי' בר"ן שבת פ' יט דף נט ע"ב ובב"י יו"ד סי' קצא בשם תשובת הר"ן וצ"ע:

בגמרא חוששין למיעוט: ק"ק כיון דלב' התירוצים ע"כ סבר רבי יוסי דחוששין למיעוט וא"כ כיון דשמואל ס"ל כרבי יוסי כדאמרינן לעיל זו וס"ל כוותי' ע"כ ג"כ ס"ל דחוששין למיעוט ואיך אמרינן בב"ב (צ"ב:) ושמואל אמר לך כי אזלינן בתר רובא לענין איסורא אבל לענין ממונא לא הרי שמואל אפי' לענין אסורא לא אזל בתר רובא, וי"ל הא דפסק שמואל לעיל כרבי יוסי הוא דוקא לענין הא דעובר יש לו זכיי' ויש לו קנין לפסול אבל לענין לחוש למיעוט לא ויש נפקותא בשאין כאן בנים רק בנות וכנ"ל, אי נמי י"ל לפי מה שכתב הרשב"א הנ"ל דהא דחוששין למיעוט מפלת הוא רק לרבי יוסי לשיטתו דחייש למיתה א"כ י"ל דשמואל לא חייש למיתה וכש"כ לפמש"כ אי החשש שמא מת היא ועיין לעיל (י"ח.):

שם לימא דר"נ תנאי היא: לכאורה רק לר"נ דידי' דאין יכולים למחות היא דמהני תקנתא להאכיל העבדים אבל לשמואל דיכולים למחות ולא נקנה רק לאכילת פירות כמש"כ רש"י אין אוכלים דהא משום פירות אין אוכלים העבדים אפילו אי אמרינן דקנין הפירות כקנין הגוף דמי כמש"כ התוספ' ריש פרקין, ולפ"ז כי אמר דר"נ תנאי היא דרב נחמן דידי' אמר דלשמואל בלא"ה לא קאי תירוץ דתקנתא, ובזה א"ש הא דלא קאמר דרב נחמן אמר שמואל תנאי היא כדאמר לעיל דעבדינן תקנתא כדר"נ א"ש, ומה דנקט לעיל אמר שמואל היינו משום דרב נחמן א"ש הוא עיקר מימרא דתקנתא ועלה קאי ר"נ דידי', אכן רש"י לא פירש כן אלא דאדרב נחמן א"ש פריך דלמא תנאי היא דכן מוכח ממה שכתב בד"ה לימא ואין רשאי לחלוק עד שיגדילו עכ"ל משמע דאי אית לי' דרשאי לחלוק אפילו יכולים למחות הי' מותר לעבדים לאכול בתרומה, ונ"ל דרש"י הוכיח דע"כ גם לר"נ א"ש מהני הכא תקנתא דאי רק לר"נ הא כל הטעם דר"נ דהגדילו אין יכולים למחות הוא מכח מה כח ב"ד יפה והרי בגטין (דף ל"ד) אמרי' דל"א ר"נ כן רק לענין ממונא אבל לענין אסורא לא והכא אסורא הוא להאכיל עבדים בתרומה וא"ל כיון דאסורא הוא דאתיא מכח ממונא כממונא דיינינן לי' דא"כ גם התם לענין מה כח ב"ד יפה דבטלו מבוטל נימא הכי דהא גם שם הוי אסורא דאתיא מן ממונא דהא טעם דרשב"ג מפרשינן שם ג"כ הכי דאפקינהו רבנן קדושין מיני' מטעם הפקר ב"ד הפקר ואעפ"כ ס"ל לרב נחמן דבטלו מבוטל אפילו בקדשה בכסף אע"כ דהיכי דנוגע לאיסור דיינינן כאסור וא"כ מודה הכא ר"נ לשמואל, אע"כ הוכיח רש"י שפיר דגם לשמואל מהני תקנתא, ולפ"ז צ"ל דס"ל לרש"י דהיכי שיש קנין פירות לבד מאכיל עבדיו בתרומה ודלא כהתוספ' דבלא"ה כתבתי לעיל שאין ראית התוספ' מוכרחת ע"ש:

שם דלא נפק לאויר העולם לא תקינו רבנן: ק"ל מי דחקו למימר הכי וגם לפרש דבת מאכיל דקאמר היינו ביש בן עם הבת יפרש הכי דלר' ישמעאל סבר ר' יוסי דלא חיישינן למיעוטא ולכן קאמר הבת מאכיל ביש בת לבדה מאכלת דלמאי ניחוש אי העובר זכר אינו יורש כלום במקום בת בנכסים מועטים ואי משום שמא יהי' העובר נקבה סמוך מיעוטא דמפלת למחצה זכרים ולמיעוטא לא חיישינן אבל הבן אינו מאכיל דממנ"פ יש חלק לעובר אי זכר הוא יש לו חלק כמו הנולד ואי נקבה היא הכל שלה, ונ"ל דהנה כבר הקשה הרשב"א איך עשו רבנן תקנתא לקולא היכי דיש בת לפנינו ועובר זכר כיון דמדאורייתא הנכסים בחזקת עובר ואינם אוכלים איך תקינו רבנן דאוכלין ונדחק בישובו גם רש"י העיר מי דחקו לאוקמי' בשיש בן עם הבת, ונ"ל דקושיות אילו חדא מתורצת בחברתא דהנה התוספ' לקמן (קי"ט) נסתפקו אי במיעוט דאיכא חזקה בהדי' חייש ר"א מן התורה או רק מדרבנן והתוספ' הרא"ש שם כתב דהיכי דאיכא חזקה חייש ר"מ מדאורייתא משמע דפשיטא לי' היכי דליכא חזקה לא חייש רק מדרבנן וכן כתב בפי' גם בסוגין דלפנינו דר' יוסי דחייש למיעוטא הכא הוא רק מדרבנן והיינו משום דהכא ליכא חזקה בהרי מיעוט אדרבא חזקה מסייע לרוב דהא העבדים עד השתא נמי אכלו בתרומה ומוקמינן אחזקת היתר, וא"כ י"ל דהכא לכ"ע אין חוששין למיעוט רק מדרבנן: ולפ"ז מתורצת קושית הרשב"א דשפיר קאמר אי איכא בן לא עדיף מהאי דא"ל איך עשו רבנן תקנתא להקל על ד"ת בקום וע' דזה אינו דמן התורה בלא"ה אוכלים דלא חיישינן לזכר דמיעוטא הוא ולמיעוטא לא חיישינן מן התורה ואי בת היא לא פוסלת מן התורה דנכסים בחזקת בן קיימו דמן התורה בת אינה יורשת וא"כ מה שניחוש הוא רק מדרבנן דהיינו דליחוש למיעוט שמא בן הוא ובזה קאמר שפיר דמדרבנן לא עדיף מהאי דקאי ואי בת היא לא עשו לה רבנן תקנתא ולכן ממנ"פ אוכלין, אכן זה שייך דוקא ביש בן בהדי בת אבל בבת לחודא שפיר יקשה אמאי מאכלת דממנ"פ לא יאכלו אי העובר בן אין אוכלין מן התורה דאיך מקילין רבנן על ד"ת ואי בת היא אפילו מדרבנן לא תאכיל ולכן ע"כ צריך לאוקמי' ביש בן בהדי בת ולפרש דעובר בתקנתא דרבנן לית לי' ושרבי יוסי חייש למיעוט ומתורץ הכל, אכן הא קשיא לכאורה דלפ"ז מאי פריך אדרבא נכסים מועטים דבנות הוי הא מכ"מ קאמר שפיר כולן נקבות לא יאכלו שמא ימצא עובר זכר ואז מן התורה נכסים ברשותי' קיימו ולכן אין אוכלין מכח דין תורה, וי"ל דמלישנא דקאמר ואין לבנות במקום הבן כלום קפריך דממנ"פ אי מן התורה קאמר הרי מן התורה לא ניחוש דשמא עובר זכר הוא דמיעוטא בלא חזקה הוא ואי מדרבנן היאך קאמר דאין לבנות כלום אדרבא נכסים מועטין דבנות ננהו:

שם פרט לשומרת יבם: נסתפקתי בבת כהן השומרת ליבם כהן אם אוכלת או לא והנה לעיל (ע"א) כבר כתבתי דב"כ מעוברת מכהן כתב הטור דאוכלת אכן לענין שומרת ליבם לכהן לא גילה דעתו, ומכ"מ לפי מה שכתב הב"י שם ראי' להטור מדאמרינן בגמרא אי ב"כ לישראל היא פסיל לה כנעורי' וכו' משמע הא ב"כ לכהן לא ע"ש א"כ הך ראי' גופא שייכת ג"כ בב"כ שומרת ליבם כהן דגם בזה לא אמרינן רק אי ב"כ לישראל היא פסיל לה משמע הא לכהן לא, אכן אכתי יש להסתפק בשומרת לשני יבמים האחד כהן והאחד חלל אם אוכלת או לא וצ"ע:

שם קנין כספו אמר רחמנא: א"ל אי אשה מקנין כספו אתיא א"כ התינח קדשה בכסף קדשה בשטר ובביאה מנ"ל דאכלה די"ל דאתקש הויות להדדי כמש"כ רש"י בכתובות (דף נ"ח) אכן בעבדים לכאורה ק' דהא דאכלו בתרומה ג"כ מקנין כספו אתי' כדאמרינן בריש פרקין וא"כ כשנפלו לו בירושה או נתנו לו במתנה מנ"ל דאוכלים וכן קשה לענין קנין כספו דכתיב גבי מילת עבדים, וי"ל דקנין כספו לענין עבדים אין פירושו קנין שקנה בכסף אלא קנין ששוה כסף כנראה מסוגיא דגיטין (מ"ג.) דמצריך שם קרא היכי שאינו שוה כלום דג"כ אוכל, וביותר מבואר ברישא דת"כ שם דממעט מכספו עבד עברי דאינו שו' כסף מדכתיב ויצאה חנם אין כסף, אבל מכ"מ לענין אשה אי אפשר לדרוש כן דבאשה לא שייך שוה כסף, ועוד דא"כ לא שייך למידרש דרשה דהכא קנין כספו אמר רחמנא דהא מכ"מ עתה היא קנין ששוה כספו אע"כ דדרשינן לענין אשה שקנה בעד כסף ולכן שפיר הוצרך רש"י שם לפרש דאתקש הויות להדדי, אכן ק"ל לדרשה דת"כ כספו דגבי מילת עבדים ל"ל דשם אין שייך למעט עבד עברי וצ"ע:

שם ברש"י ד"ה ספק שהוא. דלעיל קאי: אף שדחוק הוא בלשון המשנה מכ"מ ודאי שפיר פי' כן דכן מוכח ממה דהקשה לקמן בסוגין אי הכי אימא סיפא וכו' אכן ק"ל מה דחק לרבא לפרש כן הא י"ל דכולה אחולצת ולא מתייבמת דסיפא קאי והיינו לפי מה דאמרינן לקמן דביאת בן ט' כמאמר ולכן אם ספק בן ט' בא על יבמתו צרה חולצת ולא מתייבמת דדלמא בן ט' הוי וספק הביא ב' שערות ג"כ יש לפרש ביבם ונקט כן משום וחולצת דהא אם הביא ב' שערות א"כ גדול הוי וקיים מצות ייבום מן התורה ולא צריכה חליצה קמ"ל כיון דספק הוא צרתה צריכה חליצה, וא"כ י"ל דנקט ולא מתייבמת משום רבותא דספק בן ט' וחולצת משום רבותא דספק הביא ב' שערות ולעולם הנ"ל ביבם איירי, ולכאורה מזה ראי' לשיטת רש"י בקדושין (דף י"ט) דקטן בן תשע שבא על יבמתו קנה מן התורה וא"כ ליכא לפרש כן דקאי על יבמה דא"כ ספק הביא ב' שערות ג"כ קאי על יבמה ולענין מה נקט כן הא אין חילוק כלל בין קודם שהביא ב' שערות לאחר שהביא כיון שהוא בן ט' קנה מן התורה וצרתה פטורה ולכן ע"כ צריך לומר דתרווייהו לא לענין יבום איירי אבל להתוספ' (שם) דלא קנה רק מדרבנן שפיר הוי מצי לפרש כן כדכתבנו, ולכן גם בהך דהביא ב' שערות פי' רש"י דלא לענין יבם רק לענין אירוסין איירי אבל הרמב"ם בפי' המשניות כתב דקתני כן לענין אם חלץ ובספק בן ט' פי' לענין ביאה והיינו דאפשר דס"ל כן כשיטת רש"י ולכן פי' האחד לענין ביאה והאחד לענין חליצה, אבל לרש"י י"ל דהי' נראה דוחק לפרש כן דכן מוכח ממה שהקשה רבא אי הכי, ואדרבא זה צ"ע על הרמב"ם, ולשיטת הרמב"ם צריך לומר דודאי פשיטא לי' להש"ס דהך דספק בן תשע איירי ג"כ לענין כהונה כמו ודאי בן תשע דמתניתן רק מדתני אצל הך דנפל הבית משמע דקאי אחולצת ולא מתייבמת ג"כ ולכן פירש הרמב"ם דקאי אשניהם לפי מסקנת הגמרא:

בד"ה ושבה. לנעורי': הא דממעטינן דוקא מעוברת ולא ג"כ בעולה י"ל דבעולה אפשר שהיא ג"כ בנעורי' דנבעלה אחר ג' שנים נעשה בעולה אבל מעוברת אי אפשר להיות בימי נעורי' דהיינו כשמתחילים ימי נעורי' דקטנה אי אפשר להתעבר דבנים הרי הם סימנים משעת העבור כמש"כ התוספ' לעיל (י"ב:):

שם בתוספ' ד"ה אין חוששין. שמא כבר הוא נפל: ק"ק דלפ"ז אם חזר מי שהחזיק ראשון ולקח ממי שהחזיק בשני יזכה הוא שיהי' המחזיק השני המוציא מחבירו עליו הראי' דשמא בשעה שהחזיק הוא ג"כ כבר הי' נפל ודבר זה לא מצאנו אע"כ דלספק שמא כבר הוא נפל לא חיישינן דאוקמינן אחזקה שעדיין אינו נפל כמו שאינו נפל בתחלת יצירתו וא"כ גם הכא לא ניחוש לענין תרומה, גם ק"ל לפי תירוצם בזה קושית הרשב"א על הרמב"ן לקמן (דף קי"ח) במקומה עומדת דכתב דלא חיישינן למפלת דלמיתה לא חיישינן והא הכא חיישינן, ומה שתירץ הרשב"א דהם סברו דחיישינן למיתה לא שייך השתא כיון דהחשש הוא שמא כבר הוא נפל ושם בגטין (דף כ"ח) אמרינן לשמא ימות חיישינן לשמא מת לא חיישינן לכ"ע וכן כתב הרשב"א גופא שם לשמואל, ולולא תי' התוספ' הי' נלענ"ד ליישב קושיתם דלעולם לנפל אין לו זכיי' והתם שאני כיון דהי' צריך להחזיר שמא לא יהי' נפל א"כ ממילא הפקירו וחזר בו מחזקתו הראשונה אבל לא החזיר ואח"כ נמצא נפל שמא באמת נשאר בחזקתו וכן משמע מלשון הברייתא שם דקאמר החזירו הכל ואח"כ וכו' ולמה לי' החזירו אפילו לא החזירו ובא אחר וזכה בו נמי נימא דזכה השני אע"כ דדוקא בעינן החזירו דבזה ביטל בעצמו חזקתו הראשונה והפקירו וע"ש בש"מ שכתב כעין סברא זו למ"ד המזכה לעובר לא קנה וא"כ ה"ה לדידן בנפל:

בא"ד. ואית דהכא חייש רבי יוסי למיעוט: עיין בר"ן נדה (דף ל"ט) שכתב בפשיטות דרבי יוסי לא חייש למיעוט וא"כ לכאורה ק' מסוגין דהכא, אכן באחת הר"ן לשיטתו אזיל דכתב שם (דף מ"ד) דר' יוסי סבר דהך דהכא לאו מיעוטא הוא ע"ש, ונ"ל דס"ל דר"י לא חייש למיתה ולכן לא חשיב מיעוט מפלת למיעוט ועכ"פ לשיטת הר"ן מתורצים כל קושיות התוספ' דהכא:

בא"ד. אינו עולה לחליצה: גם לר"מ הוי מצי להקשות כן ל"ל טעמא התם דקטנה אינה חולצת דמקשינן אשה לאיש תיפוק לי' מהך טעמא דחייש למיעוטא דא"ל דר"מ רצה ליתן טעם דמדאורייתא אינה חולצת דהך טעמא דשמא תמצא איילונית הוא רק דרבנן דלפי מה שכתבו התוספ' לקמן (דף ק"ה) גם טעם דמקשינן אשה לאיש הוא רק דרבנן, אכן ביישוב קושיא זו אליבא דר"מ וכן ביישוב קושית התוספ' אליבי' דר"י י"ל ע"פ מש"כ התוספות לעיל (ב':) דהא דקטנה אינה עולה ליבום לר"מ הוא דוקא בקבלה עלוי' דאל"כ תתייבם ממנ"פ ולכן שפיר צריך ר"מ טעמא דמקשינן אשה לאיש דקטנה אינה חולצת אפילו בלא קבל עלוי' דאז עולה ליבום וכן לרבי יוסי י"ל דהא דקטנה חולצת הוא בדלא קבל עלוי' דעולה ליבום, אכן התוס' בלא"ה תירצו שפיר דהכי אמרינן לרבי יוסי גופא לעיל (מ"א):

בד"ה מועטין. אלא כרב נחמן: אין להקשות דא"כ לרב נחמן קושית הגמ' במקומה עומדת כיון דלא מצי לאוקמי' בנכסים מועטין די"ל דרב נחמן מוקי לה כמסקנא מאי בת דקתני אם, א"כ י"ל דרב נחמן מוקי לר' ישמעאל בר' יוסי כרבי דס"ל דמזון אשה ובנות בין ממקרקעי בין ממטלטלי:

בד"ה שקדמו. מלשון קדמו משמע: כן פי' רש"י ורשב"ם כמו שהאריכו התוספ' בב"ב ומה שהקשה הר"י דא"כ ה"ל לאוקמי' כגון שכבר החזיקו בהן יש ליישב לפי' רש"י ורשב"ם דלא רצה לאוקמי' כן דא"כ אדמפליג בין בת ובן לפלוג ולתני בבת גופא בין קודם שהחזיקו דאכתי ברשות בן קיימו ובין אחר שהחזיקו וממילא משתמע דבבן אוכל מאכיל אע"כ דבבת אפילו קודם שהחזיקו איירי ולכן פריך שפיר:

בד"ה מה שמכרו. בחזקת הבנות הן: בטור וש"ע אהע"ז (סי' ק"ב) הובאה דעת רבינו האי גאון דס"ל דהמעות לבנות וא"כ לכאורה קשה עליו מהראיות שהביאו התוספ' נגד שיטה זו, אבל י"ל על ראי' הראשונה דמכ"מ כיון שהגוף קנוי לבנים שיכולים להקנותו עבדים ברשותייהו קיימו אף שהדמים של בנות כמו דאמרינן לעיל דנכסי צאן ברזל אי הדין עמו אוכלים בשבילו ולא בשבילה אף שהדמים שלהם ודאי של האשה הם, וכן על הראי' האחרת שהביאו מסוטה דרשע ערום יש להשיב דמכ"מ ערמימות הוא דהממון יכול להבריח או לאכול אבל קרקעות ועבדים לא וא"כ ערמה הוא במה שמוכרם אבל מכ"מ אי הכסף בידם י"ל דלבנות הם כן נ"ל ליישב שיטת ר"ה, ומיהו בלא"ה ר"ה לא אמר רק אחר תק"ג:

בד"ה קנין כספו. אומר ר"ת דאסמכתא בעלמא הוא: הקשה בספר כתובה בכתובות בשם המפרשים דלפ"ז אדפליגי רב ושמואל לעיל (כ"ו.) בביאת שוגג ביבמה אי קנה לאכול בתרומה או לא ומשמע דמדאורייתא פליגי מדקאמר דהא רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד תיפוק לי' דבלא"ה מטעם שומרת יבם אוכלת, ולא ידעתי מה קושיא דהא דאינה אוכלת ודאי רק מדרבנן קאמר דהא קאמר טעמא לאלומי מבעל לא ובעל גופא מדאורייתא אכיל רק מדרבנן לא, אבל מכ"מ ללישנא בתרא שם קשה כיון דמפרש טעמא דמ"ד אינה אוכלת דלא לכל מילי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד משמע דמדאורייתא קאמר, אכן גם בזה י"ל כיון דהיכי דאכלה בחיי בעל ליכא למיחש למידי גבי יבם ואעפ"כ אינה אוכלת שומרת יבם לשיטת ר"ת משום לא פלוג בין שאר ארוסה כמש"כ התוס' לקמן א"כ לא שייך טעם זה רק אם לא נשואה היא ולכן שפיר קאמר דלא מקרי עדיין נשואה לכל מילי וא"כ שייך טעמא דמחלפא בשאר ארוסות וא"ש:

בא"ד. ודייק ר"ת מדקתני התם: ליישב ראיות ר"ת לשיטת רש"י י"ל דמה שדייק ממתניתן דפרק אע"פ כבר יישב רש"י גופא שם ע"ש, ועל הראי' דמתוספתא וירושלמי י"ל דלכאורה תליא הא אי יבמה אכלה בתרומה או לא בהדרשה דילפינן מינה דאשת כהן אוכלת בתרומה דבברייתא דריש פרקין ילפינן כן מקנין כספו וע"פ דרשה זו אזלא סוגיא דהכא, אכן בספרי יליף מכל טהור בביתך כמו שכתבו התוס' לקמן, והנה אי אתיא מקנין כספו ודאי אין יבמה בכלל כדאמרינן הכא והא קנין דאחיו היא אכן אי אתיא מכל טהור בביתך או מאתם וביתכם י"ל דגם יבמה בכלל דהא אפילו לאחר חליצה ס"ל ר"ע לעיל (דף מ"ד) דהכתוב קראה ביתו א"כ י"ל דלרבנן עכ"פ קודם חליצה בכלל ביתו היא ועוד מדאמרינן לקמן דלא קרינן ביבמה ושבה אל בית אבי' א"כ ע"כ מבני ביתו של יבם היא, וא"כ י"ל דתוספתא וירושלמי ס"ל כדרשת הספרי ולכן ס"ל דשומרת יבם אכלה בתרומה ואף דהתוספ' כתבו לקמן דהך דספרי אסמכתא בעלמא היא מכ"מ מדברי רש"י בקידושין (דף י':) נראה דדרשה גמורה היא:

בא"ד. והיינו בלא ביאה: בכתובות הקשו לשיטת ר"ת למה הוצרך ביבמה בת כהן לישראל טעמא דאינה אוכלת משום ושבה תיפוק לי' דהא קניא כדאמר גבי ארוס' ע"ש והנה לפי מה שכתבו התוספ' לקמן דעיקר דרשה דכי תהי' לאיש זר צריך לנבעלה לפסול לה ארוסה מושבה נפקא ולא נקט רק משום דלענין חזה ושוק דריש כן ודאי דלא ק' למה נקט לענין שומרת יבם קרא דושבה דעיקר דרשה היא אלא דבל"ה נמי י"ל דאף אי אמרינן דיבמה מקרי קנינו מכ"מ ע"כ לשון הוי' לא שייך גבה דהוי' אינו אלא לשון קדושין כדאמרינן לקמן ובקרא כי תהי' לאיש זר כתיב דמשמע ע"י הוי':

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

תוס' ד"ה אין חוששין למיעוטא: והקשו כמה קושיות מדר"י אדר"י מהא דאמר קטנה חולצת. ותי' כיון דאם יבא אליהו ויאמר כו' והתינח לרב אשי שם דס"ל לר' יוסי כל קטנה חולצת אלא לרבא דאמר התם דבעינן שתגיע לעונת נדרים. א"כ כיון דר"י חייש למיעוטא שמא לא תביא שתי שערות לזמנה ועדיין קטנה היא. וכן תיקשי מהא דאמר ר' יוסי בנדה דמופלא סמוך לאיש מה"ת ואמאי לא חיישינן שמא לא יביא ב' שערות. וכן איתא בנזיר דאמר ר' יוסי לבודקו אם הגיע לעונת נדרים ועוד אי נימא דמיעוט גמור הוא זה היכי בעי הש"ס למימר דכ"ע חיישי למיעוטא ולפי מש"כ התוס' דמיעוט נפל הוא שמא כבר נפל הוא. י"ל דלאו מיעוט גמור הוא ומש"ה קרוב הוא למחצה על מחצה. וע"כ צ"ל כן דהא ר' יוסי ס"ל דתרומה בזה"ז דרבנן ולמה יחוש למיעוט בדרבנן אלא וודאי קרוב למחצה הוא. ועיין סוף פ' בהמה המקשה. ובירושלמי ביאר טעמיה דר"ש מטעם ס"ס להקל דספק הראשון הוא בדבר תורה וספק שני הוא בשל דבריהם ולהקל. וא"כ יש לומר דר"י לטעמיה דמחמיר בספק של דבריהם כדאיתא בעירובין:

גמרא הכא בנכסים מועטים עסקינן: עי' רשב"א ז"ל שהקשה הא מזון הבנות הוא תקנת חכמים והיכי אכלי בתרומה דאורייתא מחמת זה ותי' דאזיל בשיטה דרבנן יכולין לעקור דבר מה"ת אפילו בקום ועשה. ובירושלמי הקשו כן ותי' דמעשרות נמי דרבנן ואתי דרבנן ועוקר דרבנן. ולענ"ד אין צריך לכל זה דבדיני ממונות הפקר כו'. וכיון דאמרו חכמים דנכסים מועטים שייכין לבנות מהני אפילו לד"ת לאכול בתרומה דאורייתא. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ט מהל' תרומות דאם מכר כהן פרה לישראל וקבל המעות ולא משך עדיין אסורה לאכול תרומה דד"ת מעות קונות משמע דאזלינן בזה בתר דין תורה אבל אין משם ראיה דהתם שאני דחכמים לא בטלו לגמרי קנין המעות והארכתי בזה בחי' במעילה. אבל הכא דאמרו ז"ל דנכסים מועטים של הבנות הם וודאי הפקרן הפקר והן שלהם גם לד"ת:

תוס' ד"ה קנין כספו אמר רחמנא כו': עיין בדבריהם שהאריכו בשם ר"ת דיבמה מדאורייתא אכלה מפני שקנויה ליבם. ומדרבנן הוא דלא אכלה למשנה ראשונה אם לא אכלה בחיי הבעל ולמשנה אחרונה אפילו אכלה בחיי הבעל. והביאו ראיה לזה מדברי הירושלמי והתוספתא. ולענ"ד צ"ע דע"כ מטעם זיקה הוא דאתאן עלה דזיקה ככנוסה וכדבעי הש"ס למימר בנדרים לענין הפרת נדרים. וכיון דמספקינן התם דדווקא ע"י מאמר הוא דפליגי אבל בזיקה לחוד וודאי אינו מיפר. א"כ ה"ה לענין תרומה דזיקה לאו כלום היא. וכמו שכתבתי כמה פעמים במכילתין דלשיטת הש"ס דילן זיקה ומאמר אינן אלא מדרבנן. ומטעם זה אין ראיה מהירושלמי דשיטת הירושלמי דזיקה ומאמר יש בהם קצת קנין ד"ת כמו שכתבתי לעיל בכמה דוכתין. אבל לשיטת הש"ס דילן אין כאן שום קנין כי היכי דלענין הפרת נדרים אין להיבם חלק בהפרה והאב לחודיה יכול להפר אם נפלה ליבום מן האירוסין. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהל' נדרים ואע"ג דבירושלמי שם בנדרים מיבעי להו מי מיפר. ובק"ע שם הקשה על הרמב"ם ז"ל מדברי הירושלמי אבל לפי הנ"ל ניחא דלשיטת הש"ס דילן דזיקה ומאמר אין להם קנין מה"ת אין כאן ספק והאב יכול להפר לבדו. ועוד נראה דבירושלמי איכא למ"ד דחליצה קנין הוא וא"כ אפילו חולץ לה אח"כ בהיתר אכלה קודם חליצה. אבל לשיטת הש"ס דילן דחליצה פטור הוא כדאמרינן אחות חלוצה מד"ס ופקע זיקתה למפרע א"כ היכי יכולה לאכול תרומה שמא יחלוץ לה ואין לו עליה שום קנין. וכן משמע בפרק הבא על יבמתו גבי פלוגתא דרב ושמואל אי קנה לכל דלא אכלה בתרומה קודם ביאה ע"ש:

והנה לשיטת הירושלמי ע"כ מתניתין אתיא כמשנה אחרונה דלא אכלה עד שתיכנס לחופה ויבמה עד שתיבעל. ומשמע שם בירושלמי בכתובות דלאו משום גזירה דסמפון הוא אלא מקרא דכל טהור בביתך ובית לא מיקרי אלא נשואה וא"כ הא דילפינן בירושלמי מקרא דושבה אל בית אביה פרט לשומרת יבם תיקשי למה לי קרא כיון דיש לו קנין בה. וכמו שהקשו התוס' ז"ל בכתובות לשיטת ר"ת ותירוצם שם ליכא למימר בדברי הירושלמי. אבל באמת הנוסחא לפנינו בירושלמי בכתובות אינה כמו שהביאו התוס' ז"ל וה"ג התם הגיעו זמן ולא נשאו אינה אוכלת משלו ואינה אוכלת בתרומה מתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה. והיה נראה להפך הגירסא הגיעו זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה דאמשנה ראשונה קאי התם. מתו בעליהן אוכלות משלו ואינה אוכלות בתרומה. ומירושלמי ג"כ אין ראיה שיועיל קנין הזיקה או המאמר לאכילת תרומה. כיון דלאו קנין גמור הוא ולא מיקרי קנין כספו. ובירושלמי בפירקין מייתי ברייתא דארוסה ושומרת יבם ומעוברת משלמות הקרן ואין משלמות את החומש. ותמה הק"ע למה לא ביאר הרמב"ם ז"ל להאי דינא בחיבורו. ולפי הנ"ל ניחא דלשיטת הירושלמי הא דארוסה לא אכלה הוא מה"ת מקרא דכל טהור בביתך. וכן שומרת יבם משום דלאו קנין גמור הוא. ומ"מ כיון שיש לכהן בה קצת קנין. מש"ה אין משלמין את החומש. אבל לדידן אין כאן רבותא כלל דבארוסה פשיטא דלא משלמת החומש. כיון דמה"ת אכלה. ובשומרת יבם פשיטא דמשלמת החומש כיון דאין לו בה שום קנין. ובעובר נמי מסיק שם בירושלמי דעשו אותו כאין בו ממש להאכיל ומשלמת קרן וחומש והשתא לפ"ז א"ש דאיצטריך קרא דושבה אל בית אביה למעט כהנת שומרת יבם דאי לאו קרא ה"א דחוזרת לתרומת בית אבי' כיון דאינה קנוי' ליבם. והא דקאמר ר"ש בירושלמי ובתוספתא בזו מידת הדין לוקה אם מעשה הוא לפסול יהיה מעשה להאכיל ואם אין מעשה להאכיל לא יהיה מעשה לפסול נראה דלא קאי אלא אעובר דאם אתה עושה אותו כממש לפסול יהיה כממש להאכיל. אבל ארוסה ושומרת יבם שפיר פוסל כיון דיש לישראל קנין בה. ומ"מ אינו מאכיל ארוסה משום דכתי' כל טהור בביתך דווקא נשואה ושומרת יבם אינה אוכלת אפי' למשנ' ראשונה כיון דאין לו קנין גמור:

וראיתי להריטב"א ז"ל שכתב דמתניתין אתיא אפי' למשנה ראשונה והכא קמ"ל דהיבם אינו מאכיל משום דלאו קנין כספו הוא. והא דאכלה למשנה ראשונה היינו מחמת הבעל ואפי' לפי פירוש רש"י ז"ל שפי' בכתובות דאפי' כולן בחיי הבעל לא אכלה משום דכיון שמת פקע קנינו. היינו דווקא היכא דמת מן האירוסין דבהא הוא דפקע קנינו אחר מיתה. אבל אם מת מן הנישואין אכלה מחמת הבעל אפילו לאחר מיתתו וגם שיטה זו נפלאה היא ממני דהיכן מצינו שנמשך קנין הבעל עליה בשומרת יבם. וכי שייך קנין לאחר מיתה. ועוד כיון דאינו בעולם היכי יכול להאכיל וכל מה שהביאם לזה הוא לשון התוספתא למשנה אחרונה האשה לא תאכל עד שתכנס לחופה והיבמה לא תאכל עד שתיבעל משמע דלמשנה ראשונה אוכלת בלא ביאה. אבל אין זו מוכרחת די"ל דהתוספתא אתי לאפוקי אפי' עביד בה מאמר למ"ד קונה קנין גמור מ"מ לא אכלה כיון דעדיין לאו נשואה היא. דמאמר אירוסין עושה ודו"ק היטב:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

תו' ד״ה אין חוששין דברובא דאיתא קמן כ״ע מודי. עבפרש״י קדושין פ׳ ע״א ועבחי׳ לר״פ האשה בתרא. בא״ד וכש״כ לענין איסורא. ולכאורא למה לא הביאו מפורש מברכות נג״א דס"ל לר' יוסי שמקטרות לכשפים ומפרש הש״ס משום דהוי נמי מיעוט לגמר את הכלים יע״ש ובחי':

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

אין חוששין למיעוטא. לשמא יהא זכר ויש לו חלק בהן דבתר רובא אזלינן ורובא יולדות או נקבות או מפילות כדפרישית לעיל: דעבדינן ליה תקנתא. בוררין לעובר שאר נכסים לחלקו ונמצאו העבדים כולן לחלק הנולדים אבל היכא דכולן נקבות לא מצינו למיעבד תקנתא שמא יהא העובר זכר ויהא הכל שלו: יתומים. קטנים שבאו לחלוק מעמידין אפוטרופוס לכל אחד ואחד ובורר כל אפוטרופוס חלק אחד יפה לחלקו: הגדילו. היתומים יכולים למחות ומהניא חלוקה לפירות דעד מחאה: לימא דרב נחמן תנאי היא. מדאמר ר' שמעון זכרים יאכלו משום תקנתא דרב נחמן מכלל דת''ק דאמר עבדי צאן ברזל לא יאכלו אפי' בתקנתא קאמר ולית ליה דרב נחמן ואינן רשאין לחלוק עד שיגדילו: לא דכולי עלמא אית להו דרב נחמן. ואי דעבד להו תקנתא הכי נמי דאכלי אפילו לתנא קמא והכא בדלא עביד תקנתא פליגי וקאמר רבי שמעון יאכלו ולא חייש למיעוטא ותנא קמא חייש למיעוטא: הבת מאכיל. קס''ד ה''ק אם יש כאן בת ולא בן מאכיל עבדים אבל אם זכרים הם לא יאכלו העבדים: בנכסים מועטים. דתקון רבנן הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים: וכגון דאיכא בן בהדה. דהך בת דהוו כולהו בחזקת הבן מדאורייתא דהשתא ממה נפשך אי עובר זכר הוא לא עדיף מהאי דשקלינהו רבנן מיניה ואוקמינהו ברשות בת ואי עובר בת היא כיון דיש בן זכר לפנינו אין לעובר נקיבה חלק בהן אלא בתקנתא דרבנן וכמה דלא נפק כו' ולהכי נקט בן בהדה דאי לא הוה בן אית ליה זכייה לעובר נקבה מדאורייתא בנכסים בתורת ירושה בהדי הך בת והכי מפרש מילתא דר' ישמעאל הבת עם הבן מאכלת אבל אם יש בן בלא בת אינו מאכיל: מה שמכרו מכרו. וכיון דלענין מכירה ברשותייהו קיימי היכי אכלי: אלא מאי הבת דקתני אם. והכי קאמר האם מאכלת עבדי מלוג שלה כדרך שהיתה אוכלת והבן אינו מאכיל את עבדי צאן ברזל מפני חלקו של עובר: מתני' העובר פוסל. בת כהן שניסת לישראל ומת והניחה מעוברת: ואינו מאכיל. בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת: והיבם. בת כהן שומרת ליבם ישראל פסלה מתרומת אביה ובת ישראל שומרת ליבם כהן אינו מאכילה: והאירוסין. בת כהן מאורסת לישראל פסלה ובת ישראל מאורסת לכהן אינו מאכילה: ובן ט' שנים. בגמרא מפרש לה: ספק שהוא בן ט' ספק שאינו. הוי נמי כבן ט' ופוסל ואמילתא דלעיל קאי: ספק שהביא שתי שערות כו'. לעיל קאי לענין האירוסין דקתני פוסלין והכי קאמר קטן שקדש האשה ספק הביא שתי שערות וקדושיו קדושין ספק שלא הביא פוסל בת כהן המאורסת לו מן התרומה: נפל הבית עליו ועל בת אחיו. שהיא אשתו ספק הוא מת תחלה ונפלו שתיהן לפני אחיו ופוטרת צרתה משום צרת הבת ספק בת אחיו מתה ראשונה ובשעת נפילה ליבם לא הואי צרתה צרת ערוה דתנן (לעיל דף ב:) וכולן אם מתו או מיאנו צרותיהן מותרות: צרתה חולצת ולא מתייבמת. איידי דאיירי בספק לחומרא תני לה בהדייהו: גמ' ושבה אל בית אביה כנעוריה. משמע בזמן שהיא דומה לנעוריה: ילוד מאכיל. ישראלית האוכלת בשביל בנה אינה אוכלת אלא אם כן ילוד בן מאכיל את אמו נפקא לן בתורת כהנים (ויקרא כב) מויליד ביתו הם יאכלו בלחמו קרי ביה יאכילו ומהכא ילוד הוא דמשתמע: ושבה פרט לשומרת יבם. שאינה ברשותה לשוב דהא אגידא ביה:

אין חוששין למיעוטא כו'. הקשה הר''ר שמואל בר' חיים הא כי הוי נמי נפל פסיל כדמוכח בפ' מי שמת (ב''ב דף קמב. ושם) דלמאן דאמר המזכה לעובר קנה זוכה העובר בנכסי אביו עד שתפיל האשה דתניא (שם) גבי גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ושמעו שאשתו מעוברת והחזירו ואחר כך שמעו שהפילה והחזיקו החזיק בשניה זכה בראשונה לא זכה ואר''י דהכא יש להסתפק שמא כבר הוא נפל וא''ת דהכא חייש רבי יוסי למיעוטא ובפ' מצות חליצה (לקמן דף קה:) קאמר דקטנה חולצת ואמאי הא אין עולה לייבום כיון דחייש למיעוטא דחיישינן שמא תמצא אילונית וכיון דאין עולה לייבום אין עולה לחליצה וי''ל דחשיב עולה לייבום כיון דאם יבא אליהו ויאמר דאינה אילונית היתה יכולה להתייבם ולא דמיא לחולצת תוך ג' חדשים דאפי' יבא אליהו ויאמר דלא מיעברא לא משגחינן ביה וא''ת דבפ''ק דכתובות (דף יד:) לא חייש ר' יוסי למיעוטא בתינוקת שנאנסה ואר''י דברובא דאיתיה קמן כ''ע מודו דלא חיישינן למיעוטא ומיהו צ''ע בריש המוכר פירות (ב''ב דף צג:) דאזיל רבי יוסי בתר רובא דזריעה להוציא ממון ואייתי מינה ראיה לרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב אלמא לא חייש רבי יוסי למיעוט לענין ממונא וכל שכן לענין איסורא ויש לחלק: יתומים שבאו לחלוק כו'. מפורש בהשולח (גיטין דף לד.): מועטים עסקינן. אע''ג דפסקינן בפ' נערה בכתובות (דף נא.) דמזון האשה והבנות ממקרקעי ולא ממטלטלי סוגיא דהכא סברא דעבדא כמקרקעי דמי כרבי אלעזר דאמר בפ''ק דב''ק (דף יא: ושם) הלכה גובין מן העבדים ומיהו אין הלכה כן אלא כרב נחמן דפליג עלי' דקי''ל ככל הני שמעתתא דשלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא פרק יש נוחלין (ב''ב דף קכח.) דמסיק התם דשלח ליה אין גובין אבל אין לומר דחשיב עבדא כמטלטלי וסבר כרבי דאמר בפרק נערה (כתובות דף נא.) מזון האשה והבנות בין ממקרקעי בין ממטלטלי דא''כ בסמוך דפריך במאי אוקימתא בנכסים מועטים ודוחק לומר דסיפא אתא לנכסים מרובין ה''ל למימר דסבר לה ר''ש בן יוחאי כר''ש בן אלעזר דקי''ל (שם) כוותיה דמזוני מקרקעי ולא ממטלטלי: שקדמו ומכרו כו'. מלשון קדמו משמע דאיירי שקדמו למכור קודם שהחזיקו בהן בית דין לצורך בנות אבל אין נראה לר''י דא''כ הוה ליה לאוקמי כגון שכבר החזיקו בהן בנות ע''פ ב''ד אלא אין שום חזקה מועלת אלא קדמו קודם שיאכלו הבנות קאמר ומיהו אר''י דיש לדחות דמשמע ליה דבת אוכלת מיד אחר מיתת הבעל בלא החזקה על פי ב''ד: מה שמכרו מכרו. והדמים שלהם דאם לא כן בחזקת הבנות הן וכן משמע בסוטה (דף כא:) דחשיב ליה רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטים: קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא. אמר ר''ת דאסמכתא בעלמא הוא דמדאורייתא מיכל אכלה דהא למשנה ראשונה דפרק אף על פי (כתובות דף נז. ושם) היכא דאכלה בחיי הבעל אכלה נמי בחזקת היבם ודייק ר''ת מדקתני התם ואפילו כולם בפני הבעל חסר יום אחד משמע הא כולן בפני הבעל אוכלת ועוד דתניא בתוספתא (דכתובות פ''ה) זו משנה ראשונה אבל רבותינו אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה ולא היבמה עד שתיבעל משמע דלמשנה ראשונה אוכלת ובירושלמי דפרק אע''פ הגיע זמן ולא נישאו או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה והיינו בלא ביאה דאי אחר ביאה פשיטא דאשתו גמורה היא והיינו טעמא דמשנה

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד