דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סו - ב

רב יהודה אמר:  הדין עמה, ותטול כליה. [1]

ורבי אמי אמר: הדין עמו, ונותן לה דמים, ואינה נוטלת את הכלים.

ומפרשת הגמרא את טעמם:

רב יהודה אמר: הדין עמה, כי משום "שבח בית אביה" - דידה הוי! [יש סוברים שהוא שלה ממש, ויש אומרי שזכותה היא לגבותם. [2]

רבי אמי, שאמר הדין עמו, סבר, כיון דאמר מר, במשנתנו בענין העבדים שהכניסה לו בתורת נכסי צאן ברזל:

אם מתו העבדים שהכניסה לו כנכסי צאן ברזל - מתו לו, ואם הותירו העבדים לאחר שהושבחו או התייקרו - הותירו לו.

והואיל וחייב הבעל באחריותן - יאכלו העבדים בתרומתו של אדוניהם הכהן [וראה תוספת ביאור בהערות [3]].

אמר רב ספרא: מי קתני "והן שלו"?

והרי "הואיל וחייב באחריותן" הוא דקתני! ולעולם - לאו דידיה נינהו [וראה תוספת ביאור בהערות [4]].

ותמהינן: וכי כל היכא דחייב האדון באחריותן של העבדים, אכלי העבדים בתרומה? וכי משום שיש לבעל חיוב אחריות עליהם יאכלו העבדים בתרומה, והרי אינם שלו! וכיון ששנינו "עבדי צאן ברזל יאכלו", הרי למדת שדידיה נינהו. [5] והתנן במשנה במסכת תרומות, שחיוב אחריות של כהן על עבד או בהמה, אינו חשוב "קנין כספו" להאכילם בתרומה:

דתנן: ישראל ששכר פרה מכהן, הרי זה יאכילנה כרשיני תרומה. [6]

אבל כהן ששכר פרה מישראל, אף על פי שמזונותיה עליו [על הכהן] - הרי זה לא יאכילנה כרשיני תרומה! היות ולענין תרומה צריך שתהא הבהמה "קנין כספו", ובהמה זו אינה קנין כספו של השוכר הכהן, אלא של בעליה הזר [וראה תוספת ביאור בהערות [7]].

והוינן בה: ותסברא, וכי סבור אתה שראיה זו שהבאת, ראיה היא?! והרי נהי, על אף דמחייב השוכר בגניבה ואבידה [8] -

באונסיה, בכחשה ובפחיתת [רשב"א] דמיה - מי מחייב!? וכי חייב השוכר באחריות הבהמה אם תיאנס או תיכחש או שייפחתו דמיה, כשם שחייב הבעל בנכסי צאן ברזל?!

ואם כן, אין לך להוכיח ממשנה זו שאין חיוב אחריות כמו של הבעל בנכסי צאן ברזל מאכלת בתרומה; ויכולים אנו לומר שמשום חיוב אחריות הבעל אוכלים העבדים בתרומה, ולעולם נכסי צאן ברזל לאו דידיה נינהו.

הא - בעל שחייב באחריות נכסי צאן ברזל שלו - לא דמיא אלא לסיפא של אותה משנה בתרומות:

ישראל ששם [שי"ן ימנית] פרה מכהן [קיבל על עצמו אחריות הפרה אף מאונס, כחש ופחת דמים [9]], לא יאכילנה כרשיני תרומה, דכשלו הן חשובים ולא של הכהן.

אבל כהן ששם פרה מישראל, יאכילנה כרשיני תרומה, דכשלו הם חשובים.

הרי למדת: כל שנתחייב באחריות גמורה, הרי זה מאכילם בתרומה, והכי נמי יש לפרש במשנתנו, ומכל מקום לאו דידיה נינהו.

יתוב [אחרונים, ישבו] רבה ורב יוסף בשלהי פירקיה דרב נחמן [לאחר דרשת רב נחמן], ויתבי וקאמרי [ישבו ואמרו]: [10]

תניא כוותיה דרב יהודה, ותניא כוותיה דרבי אמי.

תניא כוותיה דרבי אמי שנכסי צאן ברזל כשלו הם חשובים, ועל כרחך שאם באה ליטול כליה אין הדין עמה:

אמרה תורה: וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושחתה לחפשי ישלחנו תחת עינו. ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל לחפשי ישלחנו תחת שנו.

עבדי צאן ברזל - יוצאין בשן ועין לאיש.

שאם הבעל הוא זה שחבל והוציא את השן או את העין של העבד, הרי הוא יוצא לחרות.

אבל לא לאשה, שאם האשה היא שחבלה בהם, אין הם יוצאים לחרות.

ומוכח שעבדי צאן ברזל הם של הבעל, וכדעת רבי אמי [וראה תוספת ביאור בהערות [11]].

תניא כוותיה דרב יהודה, שהדין עמה:

דתניא: אשה המכנסת שום לבעלה [נכסי צאן ברזל, הנישומים בכתובתה] -

אם רצה הבעל למכור את הנכסים - לא ימכור, כדי שאם יגרשנה תוכל ליטול כליה, וכדעת רב יהודה.

ולא עוד, אלא אפילו הכניס לה הבעל שום משלו, שהוא זה שהביאם, וקיבלם על עצמו כמו נכסי צאן ברזל, אף בנכסים האלו, אם רצה הבעל למכור את הנכסים - לא ימכור!

ומשום שאף בנכסים אלו זכותה של האשה ליטול את אותם כלים שהוא הכניס, על אף שבהם אין לה את טענת הזכות לקבל "שבח בית אביה".

מכרו שניהם, הבעל או האשה, את נכסי צאן הברזל לפרנסה [למזונות [12]] -

זה היה מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל, ואמר: הבעל מוציא מיד הלקוחות.

כלומר: לא מיבעיא שכשמכר הוא בלא דעתה ומת או גירשה, שהיא מוציאה מיד הלקוחות את כליה, אלא אפילו הוא מוציא מיד הלקוחות מיד, דבשעת מכירה לאו מכירה ודאית היא שמא ימות בחייה ונמצאת מכירתו בטילה, [רשב"א בהבנת רש"י]; וכשהיא מכרה, ודאי מוציא הבעל שהרי שלו הוא. [13]

אמר רבא אמר רב נחמן: הלכה כרב יהודה.

אמר תמה ליה רבא לרב נחמן: והתניא כוותיה דרבי אמי, וכפי שהביאה הגמרא לעיל?!

ומשני ליה רב נחמן: אף על גב דתניא כוותיה דרבי אמי, מסתברא טעמא דרב יהודה, משום "שבח בית אביה"

ההיא איתתא, דעיילה ליה לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה [אשה אחת הכניסה בגד של משי כנכסי צאן ברזל בכתובתה]. שכיב [מת] בעלה. שקלוה יתמי, ופרסוה אמיתנא [נטלו היתומים את האיצטלה ופרסו אותה על המת]. ותכריכים של מת אסורים בהנאה. [14] אמר רבא: קנייה מיתנא, "קנהו" המת לאיצטלה, מחמת היתומים שפרסוה עליו, וכאילו שלו היא!

כלומר, מתוך שפרסוה היתומים לאיצטלה על המת - הרי היא נאסרת בהנאה.

ואין זה נחשב כאדם האוסר על חבירו דבר שאינו שלו, שאין בכוחו לאוסרו.

אמר תמה ליה נאנאי, בריה דרב יוסף, בריה דרבא, לרב כהנא:

והאמר רבא אמר רב נחמן: הלכה כרב יהודה, שאמר שהאיצטלה הוא של האשה ולא של היתומים, ואיך יכולים היתומים לאסור בהנאה את הבגד שאינו שלהם?!

אמר ליה רב כהנא לנאנאי: מי לא מודה רב יהודה דאף על גב שהדין עמה, מכל מקום בגד זה עדיין מחוסר גוביינא הוא! וכל עוד שלא גבתה את האיצטלא מהיתומים אין האיצטלה שלה [או אין היא נחשבית ברשותה] אלא רק "שעבודא בעלמא" יש לה על האיצטלא!

והראיה שעדיין אין האיצלה שלה [או שאין היא עדיין ברשותה, שהרי אילו מיגניב [אם האיצטלא היתה נגנבת מהיתומים] וכי לאו יורשים חייבים לשלומי [האם לא היה מוטל חיוב על היתומים לשלם לה את האיצטלא]?!

כי אם תמצי לומר שכבר הם ברשותה, אף בלי גוביינא, אם כן, למה לא פקע מיד בשעת המיתה חיוב האחריות שיש לבעל.

וכיון דאילו מיגניב - יורשין חייבים לשלומי, הרי ברשותייהו של יורשים קיימי, [15] עד שתגבה אותה מהם.

וכיון שאיצטלה ברשות היתומים היא, בא ה"הקדש" שהקדישוהו היתומים [דהיינו, איסור ההנאה שהחילו היתומים על החפץ], ומפקיע את שעבוד האשה מן האיצטלא, ונותנים היורשים את דמי האיצטלא [16].

ומפרשת הגמרא: רבא, שאמר מתוך שמחוסרת גוביינא היא, חל ההקדש, ופקע שעבוד האשה - לטעמיה [לשיטתו] הוא!

הערות

[1] לקמן בהמשך הסוגיא מבואר, שאף לרב יהודה אין הכלים שלה בלא שתעשה בהם גוביינא. ודעת התוספות והתוספות ישנים והכי משמע גם מדברי הרמב"ן והרשב"א, שידענו כל זה כבר בתחילת הסוגיא, ואינו חידוש שנתחדש בסוף הסוגיא; ואולם דעת הריטב"א [ראה דבריו ודברי הראשונים לקמן בהא דתניא כוותיה דרבי אמי], שמתחילה לא ידעה הגמרא שמחוסרת גוביינא היא, ראה שם.

[2] כן הוא לדעת רוב הראשונים שנזכרו בהערה לעיל, וכן מצינו לשון "דידה הוי" בסוף הסוגיא אף על כלים שהיא נוטלת משום שבח בית אביה וצריכה לשלם תמורתם.

[3] לפי גירסת הספרים שלפנינו: נראה מדחייתו של רב ספרא, שראיית הגמרא היא ממה ששנינו: "הואיל וחייב באחריותן יאכלו", ומהמשך הגמרא נראה שהכוונה היא להוכיח ממה שאוכלים העבדים בתרומה, וכן נראה מדברי התוספות ישנים, כמבואר בהערה בהמשך הסוגיא. ואולם בספר ישועות יעקב גרס: כיון דאמר מר: אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו, [כלומר: כיון שאתה אומר: "אם הותירו הותירו לו", על זה אין שייך לבוא מדין חיוב אחריות, אלא מתוך שהם שלו, ואינו חייב אלא דמי החפץ] ; לימא מסייע ליה: הואיל וחייב באחריותן יאכלו, אמר רב ספרא וכו'.

[4] אין כוונת רב ספרא לומר, שהוכחת הגמרא היתה מלשון "הואיל וחייב באחריותן", כי זו אינה ראיה כלל, אלא אדרבה יותר משמע שאינם שלו; וכוונת הגמרא בהוכחתה היתה ממה שהעבדים אוכלים בתרומה [וכדמשמע המשך הגמרא], כי לא סברה הגמרא שעל ידי חיוב אחריות יוכל האדון להאכיל את עבדיו; ועל זה אמר רב ספרא: וכי אטו כתוב במשנה כי מטעם שהם שלו הרי הוא מאכילם, הרי אדרבה לשון המשנה הוא שחיוב האחריות הוא שמאכילה, כי סובר רב ספרא, שאף חיוב האחריות יש בכחו להאכיל את העבדים בתרומה.

[5] א. ביאר הרשב"א [וראה גם בריטב"א], שקושיית הגמרא היא, ממה ששנינו: עבדי צאן ברזל של אלמנה וגרושה לכהן אוכלים בתרומה, הואיל ובאלו אי אפשר שיאכלו מכח האשה שהרי חללה היא; אבל משאר עבדי צאן ברזל שאוכלים בתרומה, אין להוכיח שדידיה נינהו, הואיל ואף אם תאמר: דידה נינהו, הרי אוכלים הם בתרומה, שהרי קנינו שקנה קנין - והקנין עצמו אוכל בתרומה - הרי אותו קנין שני אוכל בתרומה, וכפי שנתבאר בגמרא לעיל בעמוד א. ב. מבואר מן הסוגיא, שלמאן דאמר "דידה נינהו", אף מחיים דידה נינהו, שהרי משנתנו אינה מדברת לאחר מיתת הבעל או אחר גירושי האשה; וראה היטב בתוספות ד"ה עבדי בסופו. ג. הקשו בתוספות ישנים: הרי לכולי עלמא - בין לרבי אמי בין לרב יהודה - מחוסרת גוביינא היא, ועד שלא תגבה ברשותו הם; וכיון שכן למה לא יאכילם הבעל בתרומה עד שתגבה אותם ממנו?! ד. בריטב"א לקמן בהמשך הסוגיא, כתב - על פי שיטתו, שלא נתחדשה סברא זו ד"מחוסרא גוביינא" אלא בסוף הסוגיא [כפי שהובא לעיל בהערה] - שאכן לפי מסקנת הגמרא מתבארת המשנה לענין תרומה כפשוטה.

[6] רש"י בעבודה זרה טו א הוקשה לו, איך מאכילה הישראל כרשיני תרומה שאינם שלו אלא של כהנים, והרי הוא גזלן, וראה מה שביאר שם, וכתב עוד: אי נמי, שנפלו לו מאבי אמו כהן.

[7] התוספות פירשו שאיסור האכלתה בכרשיני תרומה הוא משום שעל ידי כך נהנה הזר בעל הבהמה "הנאה של כילוי" מן התרומה, והנאה כעין זו אסורה אף בתרומה שמותרת בהנאה. ותוספות ישנים ותוספות הרא"ש, וכן הרע"ב ביארו: לא יאכילנה כרשיני תרומה, כיון שגוף הפרה לישראל, דכתיב: וכהן כי יקנה נפש קנין כספו, נפש אפילו נפש בהמה במשמע, ואמר רחמנא: קנין כספו דכהן ליכול בתרומה, קנין כספו של ישראל לא ליכול בתרומה, [לשון הרע"ב]. וראה מה שכתב רש"י בעבודה זרה טו א ד"ה לא יאכילנה.

[8] מחלוקת תנאים היא, אם דין השוכר כשומר שכר החייב בגניבה ואבידה, או דינו כשומר חנם שאינו חייב אלא בפשיעה, וסוגייתנו כדעת הסובר: שוכר כנושא שכר דמי, ומכאן משמע שהלכה כמותו, תוספות.

[9] התוספות כתבו שאסור לעשות כן משום איסור ריבית, ולפיכך פירשו: ישראל ששאל פרה מכהן.

[10] בראשונים יש גירסא: ויתיב וקאמר, והיינו שרב נחמן הוא שאמרה.

[11] כתבו התוספות, שמן הרישא של הברייתא "עבדי צאן ברזל יוצאים בשן ועין לאיש", אין להוכיח כדעתו של רבי אמי, כי בדין זה מודה אף רב יהודה, שהרי לענין תרומה מודים כולי עלמא שהם אוכלים בתרומה, ומשום שאף לרב יהודה חשובים העבדים "קנין כספו" של הבעל מחמת חיוב אחריות של הבעל, ואם כן מטעם זה חשוב העבד "עבדו" של הבעל, ויוצא הוא לחירות אם הכהו הבעל; ועוד, שהרי מחוסרת גוביינא היא, ראה בדבריהם. וביאור ראיית הגמרא היא מן הסיפא: "אבל לא לאשה", שדין זה תלוי במחלוקתם של רבי אמי ורב יהודה, ולדעת רבי אמי אין הם יוצאים לחירות אלא בהכאתו של בעל, וכמבואר בברייתא, ואילו לדעת רב יהודה הרי הם יוצאים לחירות אף בהכאתה של האשה, [וראה עוד מה שהוסיפו בזה ; וראה מהרש"א וקרן אורה שנחלקו בהבנת דבריהם]. ואולם דעת הרמב"ן הרשב"א והריטב"א [ותוספות עצמם בבבא קמא פט ב ד"ה מאי], שהראיה היא ממה שיוצא לאיש, ודחו קושייתם השניה של התוספות, כל אחד על פי דרכו; וקושייתם הראשונה של התוספות לא הזכירו כלל.

[12] לאו דוקא למזונות, אלא שאין אדם מוכר כלי תשמישיו אלא למזונות, רש"י.

[13] לשון רש"י הוא: לא מיבעיא דאם מכר הוא בלא דעתה ומת או גירשה, דהיא מוציאה מיד הלקוחות, אלא אפילו מתה היא הוא מוציא מיד הלקוחות דמכירה לאו מכירה הואי; והרשב"א הביא משמו: דבשעת מכירה לאו מכירה ודאית היא שמא ימות בחייה ונמצאת מכירתו בטילה. וכתב עוד הרשב"א, כי מה שכתב רש"י "אלא אפילו מתה היא הוא מוציא מיד הלקוחות, אין כוונתו שאינו מוציא מיד הלקוחות אלא כשמתה היא, אלא אפילו כשמתה היא, הבעל מוציא מיד הלקוחות, ראה שם. והרשב"א תמה עליו: נמצא לפי דבריו שהבעל מבטל לכשירצה והאשה אינה יכולה לבטל אלא משעה שתבוא לגבות, וזה דחוק מאד, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, הוא מבטל מיד מחמת זכותה, והיא אינה יכולה לבטל עד שעת גוביינא?! וביאר שם הענין באופן אחר.

[14] תכריכי המת איסורי הנאה הן כהקדש, שלמד בגזירה שוה "שם - שם" מעגלה ערופה. כתיב במיתת מרים "ותמת שם מרים", וכתיב בעגלה ערופה "וערפו שם את העגלה בנחל". ועגלה ערופה אסורה בהנאה.

[15] רש"י. כן היא הגירסא ברי"ף ברשב"א וברא"ש, ונתבארה כפי שפירשוה רש"י והרשב"א; וכתב הערוך לנר, שמרש"י משמע נמי שהוא גורס כן, ותמה, מי השמיט דברים אלו מן הגמרא.

[16] פירוש: ולכן חל איסור ההנאה שעשו היתומים, אבל אם לא היינו אומרים שהוא מפקיע מידי שעבוד, היה שעבודה של האשה מונע בעד היתומים מלאסור את החפץ בהנאה; וכן בשלשת הדברים שמביאה הגמרא, אם לא שאנו אומרים: "חמץ מפקיע מידי שעבוד", היה השעבוד מונע מן ההקדש לחול, ולא היה חל איסור החמץ כי היה נחשב כחמץ של גוי שאינו נאסר בהנאה, וכן לא היה חל השחרור ששחרר בעל השור את שורו. ובביאור ענין "מפקיע מידי שעבוד", נסתפקו בו האחרונים, האם הכוונה היא, שדברים אלו אכן מפקיעים את השעבוד המונע בעדם מלחול [וכפי שמשמע מפשטות לשון רש"י], ומתוך כך הם חלים; או כוונת הדברים היא, שאין בכח שעבודה של האשה מלמנוע בעד היתומים מלאסור את החפץ בהנאה, אף שעל ידי כך יימנע ממנה מלגבות את שעבודה.

הדין עמה, ותיטול את הכלים עצמם, ור' אמי אמר: הדין עמו ויכול להחזיק בכלים ולשלם בעבורם.

ומפרשים: רב יהודה אמר כי הדין עמה — משום שבח בית אביה. שכיון שהם שייכים למשפחתה, זלזול הוא בכבודם שיהיו ברשות אחר, ולכן דידה הוי [שלה הם]. ר' אמי אמר: הדין עמו, כיון שאמר מר [החכם] במשנתנו: על עבדים שהכניסה לו כנכסי צאן ברזל שאם מתו — מתו לו, ואם הותירו — הותירו לו, הואיל וחייב באחריותן — יאכלו בתרומה, משמע שגופם נחשב קנוי לו, ומכאן מובן שקנין הבעל בנכסי צאן ברזל הוא קנין גופם של הדברים ולא ערכם בלבד, ולכן אינו חייב להחזיר לאשה אלא דמים. אמר רב ספרא: מי קתני [האם שנה] במשנה "והן שלו"? הלא רק "הואיל וחייב באחריותן" קתני [שנה], ולעולם באמת לאו דידיה נינהו [לא שלו הם].

ושואלים: וכל היכא [היכן] שחייב באחריותן של קנייניו אכלי [אוכלים הם] בתרומה ואין צורך בקנין גופם ממש? והתנן [והרי שנינו במשנה]: ישראל ששכר פרה מכהן שתעבוד אצלו — הרי זה יאכילנה כרשיני תרומה, שהם מאכל בהמה שמפרישים מהם לעתים תרומה, וכיון שבהמת כהן אוכלת בתרומה — רשאי השוכר להאכיל את הבהמה הזו כרשיני תרומה. ואילו כהן ששכר פרה מישראל, אף על פי שמזונותיה עליו — לא יאכילנה כרשיני תרומה, לפי שאינה שלו. והרי הכהן השוכר יש לו אחריות על הבהמה ששכר, ובכל זאת אינו מאכיל אותה תרומה!

ודוחים: ותסברא [וכי סבור אתה] שזו קרויה אחריות שלימה? נהי נמי דמחייב [אם אמנם גם כן שמחויב הוא] בגנבה ואבדה, שאם נגנבה הבהמה או אבדה חייב להחזיר את דמי הבהמה, אבל באונסיה, אם אירע בה אונס, שמתה או נפצעה, או בכחשה, שרזתה או נחלשה מחמת סיבה כלשהי, וכן בנפחת דמיה — מי מיחייב [האם הוא חייב]? הרי שאין כאן אחריות שלימה, ולהיפך: הא לא דמיא [זה אינו דומה] אלא לסיפא [לסופה] של אותה משנה, ששנינו: ישראל ששם פרה מכהן, כלומר, שקבע והעריך לה מחיר כששאל אותה ממנו, שאם תמות או תיפגע או מחירה ישתנה, יחזיר לו כפי ערכה בשעת לקיחה, ובאופן כזה לא יאכילנה כרשיני תרומה, משום שהיא נחשבת כאילו היתה של ישראל. אבל כהן ששם פרה מישראל — יאכילנה כרשיני תרומה. ולכאורה מכאן ראיה להיפך, שרק אם הוא חייב באחריות גמורה לשמור על ערך החפץ לעולם — הרי זה נחשב כבעלות כדי להתיר להאכילו תרומה.

יתיב [ישבו] רבה ורב יוסף בשילהי פרקיה [בסוף דרשתו] של רב נחמן ויתבי וקאמרי [וישבו ואמרו]: תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב יהודה, ותניא כותיה [ושנויה ברייתא כשיטתו] של ר' אמי. ומפרטים: תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' אמי: עבדי צאן ברזל יוצאין לחירות בשן ועין שהוציא להם האדון. וזהו דווקא לאיש, כלומר, אם האיש, הבעל, עשה זאת, אבל לא לאשה. ומכאן ראיה גמורה שגופם קנוי לאיש.

תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב יהודה: המכנסת שום לבעלה כלומר, שהכניסה לו נדוניה, כצאן ברזל, ששמו את ערכה, ואם יצטרך לשלם את כתובתה — יחזיר לפי ערך זה. אם רצה הבעל למכור — לא ימכור אותם נכסים, משום שגופם של הנכסים שייך לה. ולא עוד אלא אפילו הכניס לה הבעל שום משלו שהוסיף מתנה משלו על הנדוניה שלה וקבעו לה ערך וצירפו אותה לנדוניה, אם רצה הבעל למכור — לא ימכור. עברו ומכרו שניהם או הבעל או האשה את החפצים הללו לפרנסה, זה היה מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל, ואמר: אף על פי כן הבעל מוציא מיד הלקוחות, משום שלשניהם אין רשות למכור בזמן ששניהם קיימים, והמכר בטל.

וסיכומה של ההלכה, אמר רבא אמר רב נחמן: הלכה כרב יהודה. אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: והתניא כותיה [והרי שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' אמי! אמר לו: אף על גב דתניא כותיה [אף על פי ששנויה ברייתא כשיטתו] של ר' אמי — מסתברא טעמא [מסתבר טעמו] של רב יהודה, משום שבח בית אביה.

מסופר: ההיא איתתא דעיילה ליה לגברא איצטלא דמילתא [אשה אחת שהכניסה לבעלה גלימה של צמר מובחר] בכתובתה כנכסי צאן ברזל. שכיב [מת] אותו האיש, שקלוה יתמי ופרסוה אמיתנא [לקחו היתומים אותה גלימה ופרסו אותה על המת] כעין תכריכים. ואחר כך תבעה האשה את הגלימה עצמה.

אמר רבא: קנייה מיתנא [קנה אותה המת], כלומר, היא נחשבת כשייכת לתכריכי המת, ודבר שניתן למת שוב אסור להשתמש בו. אמר ליה [לו] נאנאי בריה [בנו] של רב יוסף בריה [בנו] של רבא, לרב כהנא: והאמר [והרי אמר] רבא אמר רב נחמן: הלכה כרב יהודה משמע שגופם של נכסים אלה הם של האשה, ואיך היו היתומים רשאים לתת אותה למת? אמר ליה [לו]: מי [האם] לא מודה רב יהודה שעל כל פנים נכסים אלה דמחוסר גוביינא [מחוסרים גבייה] ועדיין אינם ברשותה, ורק לכשתיטול כתובתה זכאית היא לקבלם. וכיון דמחוסר גוביינא [שהם מחוסרים גבייה] — ברשותיה קאי [ברשותו הם עומדים] לענין זה.

ומעירים: כי בענין זה רבא לטעמיה [הולך לטעמו, לשיטתו], שאמר רבא: הקדש שמקדיש אדם דבר, או איסור חמץ שחל על דבר,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The halakha favors her; she may take the belongings. And Rav Ami said: The halakha favors him; he may retain the items and return their value.

The Gemara explains that Rav Yehuda said that the halakha favors her because they are the assets of her paternal family, whose prestige will suffer if they aren’t returned. Therefore, they are hers. Rabbi Ami said that the halakha favors him, since the Master said in the mishna, with regard to guaranteed property: If they die, their death is his loss, and if they increase in value, their increase is his gain. Since he bears financial responsibility for their loss, they partake of teruma. Apparently, the slaves belong to the husband. Therefore, he is obligated to return only their monetary value. Rav Safra said in rejection of Rabbi Ami’s reasoning: Does the mishna teach that they are his? It teaches only that he bears financial responsibility for their loss, but actually they are not his.

The Gemara asks: And do they partake of teruma wherever he bears financial responsibility for their loss, even if they are not his actual possession? But didn’t we learn in a mishna (Terumot 11:9): An Israelite who rented a cow from a priest may feed it vetches [karshinin] of teruma, since the animal belongs to a priest? With regard to a priest who rented a cow from an Israelite, although its feed is incumbent upon him, he may not feed it vetches of teruma, as it does not belong to him. This indicates that the requirement for enabling an acquisition to eat teruma is possession, not responsibility.

The Gemara rejects this proof: And how can you understand that the case of the rented cow is parallel to the case of guaranteed property? Though the renter is indeed liable for theft and loss, is he liable for unavoidable accidents, for emaciation, i.e., the cow became thinner or weaker for any reason, or for any other decrease in its value? Certainly he is not. In fact, the case of guaranteed property is similar only to the latter clause of that mishna: In the case of an Israelite who appraised a cow upon renting it from a priest under an arrangement where he guaranteed its value to the owner, he may not feed it vetches of teruma, as it is considered his own. However, a priest who appraised a cow upon renting it from an Israelite may feed it vetches of teruma. This indicates that guaranteed property is considered the acquisition of its recipient with regard to enabling it to eat teruma.

Rabba and Rav Yosef sat at the conclusion of Rav Naḥman’s sermon, and they sat and said: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Yehuda, and it is taught in another baraita in accordance with the opinion of Rabbi Ami. It is taught in accordance with the opinion of Rabbi Ami in the following baraita: If a slave’s owner strikes him and knocks out his tooth or blinds him in an eye, he is set free. Slaves of guaranteed investment go free at the loss of a tooth or an eye caused by the husband, but not at such loss caused by the wife. This indicates that they belong to the husband.

Conversely, it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Yehuda: When a woman brings appraised, guaranteed property into her marriage to her husband, if the husband wishes to sell it, he may not sell it, as it belongs to her. And not only that, but even when her husband brought property into the marriage and added it to her dowry as an appraised, guaranteed gift of his own, even if the husband wishes to sell that gift he may not sell it. With regard to a case in which either the husband or wife unlawfully sold this property for subsistence, there was an incident like this that came before Rabban Shimon ben Gamliel, and he said: Although the husband executed the sale, he may repossess the property from the purchasers, as the sale is void.

Rava said that Rav Naḥman said: The halakha is in accordance with the opinion of Rav Yehuda. Rava said to Rav Naḥman: But isn’t it taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Ami? He replied: Although it is taught in accordance with the opinion of Rabbi Ami, Rav Yehuda’s rationale, that the wife may take the objects in question because they are assets of her paternal family and their complete removal from her domain would hurt the family’s prestige, is more reasonable.

The Gemara relates an incident: A certain woman brought into her marriage to her husband a robe [itztela] of fine wool [meileta], which was deemed guaranteed property by her marriage contract. Her husband subsequently died, and the orphans took that robe and spread it over the corpse as a shroud. The woman demanded that the robe be returned to her.

Rava said: The dead has acquired it, as deriving benefit from anything consecrated for the dead is prohibited. Nanai, son of Rav Yosef, son of Rava, said to Rav Kahana: But didn’t Rava say that Rav Naḥman said that the halakha is in accordance with the opinion of Rav Yehuda? Accordingly, the woman’s robe must be returned. He said to him: Doesn’t Rav Yehuda admit that the robe has not yet been collected? And since it has not yet been collected, it remains in his possession, and his inheritors can render its use as a burial shroud prohibited.

The Gemara adds that in this regard Rava conforms to his standard line of reasoning, as Rava said: Consecration of property, the prohibition against benefiting from leavened bread on Passover,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ה"ג בכולהו נוסחי:נהי נמי דמחייב באונסיה בכחישה ובפחיתת דמים מי מחייב. ואע"ג דשוכר לא מחייב אלא אי כשומר שכר אי כשומר תנם קים להו לרבנן דה"ה לכהן ששאל פרה מישראל שאע"פ שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה ומשום הכי לא נחית למימר גנבה ואבדה או פשיעה ומתרץ לשואל אבל רש"י ז"ל גריס נהי נמי דמחייב בגניבה ואבדה באונסין ובכחישה ובפחיתת דמים מי מחייב ולאו דוקא.
וקא דייק רבינו יצחק ז"ל מיהא ש"מ דלגבי צאן ברזל מחייב ואפילו בכחישה וביתרות דמים וכן תני' בתוספתא ואלו הן עבדי צאן ברזל אם פחתו אם הותירו הרי הן שלו ובודאי דליכא ספיקא בהא מדקרי להו צאן ברזל כדאמרינן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע') ובבכורות (דף ט"ז) אי דלא קביל אונסא וזילא צאן ברזל קרית ליה אלמא לית להו לעולם האי שמא אלא כשהן כברזל שקבל עלי' אונסא וזילא כ"ש פחיתות עצמן אע"פ שעושין מעין מלאכתן הראשונה והתם בתוספתא תני הכניסתן בדמים נוטלתן בדמים ילדים נוטלתן נערים נערים נוטלתן זקנים ופירש שאם שמאן בדמים פחתו או שהזקינו שמין א.ותן בדמים ונוטלתן ומשלם הפחת אבל אם לא שמאתן אלא שהכניסה לו העבדים וקבל אחריותן עליו אם היו ילדים וגדלו או הזקינו נוטלתן כשהן גדולים וזקנים שעל מנת כן קבל ושמא זהו מה שסברו ראשונים ז"ל.

מכרו שניהם לפרנסה וכו'. פירש"י ז"ל או זה או זה הבעל מוציא ולא מיבעיא אם מכר הוא בלא דעתה ומת או גרשה שהיא מוציאה מיד הלקוחות אלא אפילו מתה הוא מוציא מידי הלקוחות דבשעת מכירה לאו מכירה ודאית היא שמא ימות ונמצאת מכירתו שלא כדין ולפי דבריו אפילו מחיים דידה מוציא הוא ודקאמר מתה לאו דוקא אלא הרי הוא כמוכר קרקע מלוג דודאי דבר פשוט הוא שאע"פ שמתה ונתרוקנה הרשות לעצמו מכרו בטל וכן נמי מפורש בירושלמי בכתובות וכן כתב רש"י ז"ל עוד בפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צ"ה) דאפילו בחיי הבעל מקחו בטל כלומר שהוא יבטלנו.
למדנו לדעת רש"י ז"ל שהמוכר קרקע נדונית אשתו שקבל אותה עליו בנכסי צאן ברזל או אלו הביאה לו מעות וכנים וכתב לה אחריות השום על שדה שלו שאם מכרו מכור הוא לפירות ואם רצה לעולם מכור ואין האשה יכולה לבטל כלום עד שימות ותבוא לגבות כתובתה שגובתה מהם ואינו יכול לסלקה מהם בדמים והא דתנן (בהניזקין דף נ"ה) לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל ואוקימנא בב"ב (דף מ"ט) באותן שלש שדות אמקחו מן האשה קאי לומר שהיא מבטלת לכשתבא לגבות כתובה והוא עצמו מבטל מעכשיו בשדה השום כמוכר דבר שאינו שלו והא דאמרינן בכתובות פ' האשה שנפלו (כתובות דף פ"א) כל נכסיו אחראין לכתובת אשתו אי בעיא לזבונה הכי נמי דלא מצי מזבין דאלמא מכירתו קיימת דאינו יכול לבטל לא הוא ולא אשתו אלא א"כ באה לגבות כתובה מהן התם בשאר נכסי דידי'.
וזו הסברא דחוקה שהוא עצמו יבטל מה שמכר משום זכותה של אשה ואשה עצמה לא תבטל מכירתו ולא אמרו אין אדם מוכר דבר שאינו שלו אלא בכגון שדה זו לכשאקחנה קנוי' לך מעכשיו ולקחה שלא קנה או כגון מה שאירש מאבא מכור לך וירש אבל כיון שאין אשה יכולה לבטל מעכשיו מפני חלקו של איש למה אין מכרו של איש קיים בחלקו שאלו בנכסי מלוג שניהם מבטלין המכר וגבי שור תם שהזיק אמרינן בפרק המניח (בבא קמא דף ל"ג) מכור לרדיא והיינו לומר שאין המכר בטל עד שיבא ניזק לגבות הימנו ואע"פ שהוא כאפותיקי מפורש בשדה השום שלו.
ולשון אחר אמרו מפרשים: מכרו שניהם ממש כגון שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה אפילו מכרו לפרנסה שהיא מזונות צורך שניהם אי נמי פרנסת בתם יכולה היא לומר נחת רוח עשיתי לבעלי והיא מוציאה מידי הלקוחות מעתה ואפי' הבעל מוציא בין מחיים דידה בין לאחר מיתתה שהמכר בטל בהן מעכשיו.
וראיה לדבר רישא דקתני רצה הבעל למכור לא ימכור ואמרינן בפ' האשה שנפלו (כתובות דף פ"א) דכל היכי דאמרו רבנן לא ליזבן אע"ג דזבין לא הוה זביניה זביני אלא דלאו מסקנא בהדיא היא התם אלא כיון דקתני הכא לא ימכור ותני עלה מוציא משמע שהמכר בטל בו מיד וראי' לדבר שהם אמרו שם (דף פ"ב) ביבמה בין יבם ואח"כ חלק בין חלק ואח"כ יבם לא עשה ולא כלום והתם אפילו תימא נתנה כתובה לגבות אין לה כל נכסי אחיו נכסי מלוג אלא כנכסי צאן ברזל הם ואעפ"כ לא עשה ולא כלום ופירש"י ז"ל התם (דף פ"א) טעמא דמילתא לפי שאין היבם כותב לה כתובה ולא כתב לה דקנאי ודקנינא ואין כתובתה אלא על נכסי ראשון משום הכי מעכבא בכולהו דילמא משתדפי הני דמיחדי לה ואע"ג דאמרינן (שם דף צ"ה) אישתדוף בני חרי טרפא ממשעבדי מ"מ אמרה איני רוצה לטרוח לב"ד ואף אנו נאמר כיון דקי"ל כרב יהודה דאמר הדין עמה ועל אותן נכסים היא סומכת לא כל הימנו שימכור אלא המכר בהן בטל מעכשיו ומיהו ה"מ בנכסי בית אבי' משום שבחו או בשום שהכניס לה שפירושו לפי דעתי שהכניסה לו ממון בנדוניא ושמו שדה שלו וכתב לה אותה שדה שיהא לה במקום השום וקבל אחריות אותו שדה על כל נכסיו שהרי שדה זו כאלו לקחה אותו בדמים והכניסתו ויש בו שבח לבית אבי' אע"פ שלא הוחזק לבני משפחתה אבל בשדה שלו שכתבו אפותיקי בין שהיה אפותיקי סתם בין שהיה אפותיקי מפורש שאינו גובה משאר נכסים אם מכרו מכור עד שתבא לגבות כתובה שהרי אם רצה הוא מסלקה בדמים לאו בעל דברים דידה הוא עד שתבא לגבות כתובה ולא דמי' ליבמה דהתם כנכסי צאן ברזל שלה הם נכסי המת שהרי מכיון שמת נתנה כתובה לגבות והרי היא כמכנסת אותן לבעלה בנכסי צאן ברזל ויש אומרים שאפילו באפותיקי מפורש כן שהמכר בו בטל מעכשיו ובמסכת שביעית מצינו בירושלמי שחלקו בכך והכי איתא התם המשעבד שדה לחבירו והלך ומכרו רב אחא אמר מכורה לשעה ר' יוסי אמר אינה מכורה לשעה חילי' דר' יוסי מן הדא שור מצוי להבריח שדה אינה מצוי' להבריח הגע עצמך שהיתה מכורה לבעלי זרוע אמר ר' אבין מצוין הן בעלי זרוע ליפול תני הכותב שדהו אפותיקי לכתובה ולבעל חוב בחובו מכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו מתני' כשאמר יהא לך פרעון מזו מה פליגין כשאמר לא יהא לך אלא מזו וכיון דאנן לא קים לן פסקא ברבנן מערבאי המכר קיים ועל בעל חוב להביא ראי' וכן דרך סוגית גמרתנו.
וכן מצינו למקצת גאונים ולרב ר' משה ז"ל שהמוכר קרקע נכסי צאן ברזל לא עשה ולא כלום אלא שהוא אמר מכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל אע"פ שאינו רשאי אם מכר ממכרו קיים ולא נהירא לי דשמעתין במטלטלין היא ואף הקרקעות בכלל ואף במטלטלין אמרו בירושלמי שכן דעתה של אשה שהיא רוצה לבלות כלי' ולפחות חומש [אלמא דעל כרחן תבלה דאינו יכול למכור] ומשום לכתחלה שלא ימכור לא תקינו חכמים לפחות חומש.

רבא לטעמי' דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור וכו'. פי' ולהאי מימרא דרבא לא מסייעא ברייתא דלעיל לרב אמי דיוצאין בשן ועין לאיש משום דשחרור מפריע מידי שעבוד אבל לא לאשה דלאו דידה נינהו ואפילו עבדי מלוג נמי לא נפקא לה משום תקנת אושא ובירושלמי נמי כך דחו לה אומר הוא בשחרור והא דאמר לי' רבא לרב נחמן והא תני' כוותי' דרב אמי לדברי דרב נחמן קאמר דסבר דתני' כוותי' כדאמרי' יתיב רבא ורב יוסף בשלהי פירקי' דר' נחמן ויתיב וקאמר כלומר ויתיב רב נחמן וקאמר ולא גרסי' ויתיבי וקאמרי כדאיתא במקצת נוסחי וצ"ע.

וכל היכא דחייב באחריותן אוכלין בתרומה והתנן כהן ששכר פרה מישראל אף על פי שחייב במזונותיה לא יאכילנה כרשיני תרומה. אלמא לא תאכל בתרומה אלא דידיה ממש אלמא [בכת"י: אלא] מדאכלי עבדי צאן ברזל שמע מינה דשלו הן ממש. תמיהא לי וכי לא אכלי בתרומה אלא עבדיו ממש שגופן שלו. והא תנן בת ישראל לכהן והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל יאכלו ועבדי מלוג לאו שלו הן. וניחא לי דמעבדי צאן ברזל דאלמנה וגרושה בלחוד הוא דקא מייתי ראיה, דמהתם ודאי איכא למשמע דשלו ממש הן, דהא עבדי מלוג דגופן שלה אף על גב דמעשה ידיהן לבעל והוא חייב במזונותיהן אינן אוכלין, ואפילו הכי עבדי צאן ברזל אוכלין, אלמא שלו גמורין הן, דאי שלה כיון דאיהי לא אכלה אינהו לא אכלה. ואף על גב דבעל חייב באחריותן וחייב במזונותיהן, דהא כהן ששכר פרה מישראל כיון דפרה של זרה היא אף היא אינה אוכלת, ואף על פי שכהן חייב במזונותיה ובאחריותה כנ"ל.

הגרש"י ז"ל נהי נמי דמחייב בגנבה ואבדה באונסין ובכחישה ובפחיתת דמיה מי מיחייב. אבל בנוסחי דוקאני עתיקי גרסי נהי נמי דמחייב באונסיה בכחישה ובפחיתות דמיה מי מחייב (וכן הוא גירסת הרי"ף) ואף על גב דשוכר לא מיחייב אלא או כשומר חנם או כשומר שכר (ב"מ פ, ב) הכא לא נחית לשוכר בלבד אלא אפילו לשואל ולומר דליכא לדמויי דין שומרים לנכסי צאן ברזל, דאפילו שואל שהוא הגדול שבשומרים לא מיחייב אלא באונסין ולא בכחישה ובפחיתות דמים, הלכך לאו דידיה היא ואין כהן מאכיל אותה כרשיני תרומה, דהכי קים להו לרבנן דהוא הדין לשואל. ומהכא דייק רבינו אלפסי ז"ל לנכסי צאן ברזל שהבעל חייב אפילו בכחישה ובפחיתות דמים. ובודאי הכי משמע דיתרות דמים לבעל וכדתנן אם הותירו הותירו לו. ואמרינן נמי בסמוך (סז, א) בהכניסה לו שני כלים באלף זוז והשביחו ועמדו באלפים אחד נוטלת משום כתובתה והשני נותנת דמים ונוטלתו. וכיון שכן הדין נותן שיהא באחריותו לפחיתות דמים. ועוד דלהכי קרינן לזו צאן ברזל לפי שהן באחריותו לגמרי וכדאיתא בפרק איזהו נשך (ב"מ ע, ב) ואיתא נמי בבכורות (טז, ב) אי דלא קביל עליה אונסא וזולא צאן ברזל קרית ליה, אלמא לית להו האי שמא עד דמקבל עליה אונסא וזולא. ובתוספתא (ריש פרק ט) גרסינן הכניסה לו עבדים הכניסתן בדמים נוטלתן בדמים ילדים נוטלתן נערים נערים נוטלתן זקנים. כלומר, אם הכניסן בשומא של דמים נוטלתן בדמים בין שהשביחו או שהכסיפו השביחו והכסיפו לבעל, ואם לא הכניסתן בדמים אלא סתם נוטלתן כמות שהן אם השביחו השביחו לה ואם הכסיפו הכסיפו לה. ור"ח ז"ל כתב על שמשמשין כעין מלאכתן הראשונה אף על פי שפחתו בדמים אין הבעל חייב באחריותן אלא נוטלתן כמות שהן והראשון עיקר.

מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר בעל מוציא מיד הלקוחות. פירש רש"י ז"ל מכרו שניהם או זה או זה הבעל מוציא מיד הלקוחות, לא מיבעיא אם מכר הוא בלא דעתה ומת או שגרשה שהיא מוציאה מיד הלקוחות, אלא אפילו מתה היא הוא מוציא מיד הלקוחות דבשעת מכירה לאו מכירה ודאית היא שמא ימות בחייה ונמצאת מכירתו בטלה. והא דכתב הוא ז"ל ומתה היא לאו דוקא אלא לרבותא נקט הכי לומר שאף על פי שנתרוקן כל הזכות לו, כיון שבשעת המכר לא היתה מכירה ודאית הרי זה מכר בטל לשעתו כמוכר דבר שאינו שלו. נמצא לפי דבריו שהבעל מבטל לכשירצה והאשה אינה יכולה לבטל אלא משעה שתבא לגבות. וזה דחוק מאד יציבא בארעא וגיורי בשמי שמיא, הוא מבטל מיד מחמת זכותה והיא אינה יכולה לבטל עד שעת גוביינא. ויש מפרשים (עיין במיוחס לתוס' חד מקמאי וברמב"ן) מכרו שניהם ממש כגון שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דקתני (גיטין נה, ב) מקחו בטל, וקא משמע לן שאף על פי שמכרו לפרנסת עצמן או לפרנסת בתם יכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי, וכל אחד מהן יכול להוציא מעתה מיד הלקוחות, הוא לפי שמכר דבר שאינו שלו, והיא לפי שהיא כאלו לא מכרה אותו כלל דמשום נחת רוח הבעל הוא שמכרתו. והביאו סיוע קצת מדקתני רישא ורצה הבעל למכור לא ימכור, ואמרינן בפרק האשה שנפלו לה נכסים (כתובות פא, ב) כל היכא דאמור רבנן לא ליזבון אף על גב דזבין לא הו זביניה זביני. ואף על גב דלאו מסקנא היא התם בההיא, מכל מקום כיון דקתני הכא לא ימכרו ותניא עלה הבעל מוציא מיד הלקוחות משמע שהמכר בטל בו מיד. ועוד ראיה לדבר שהרי אמרו שם (פב, א) ביבם בין ביבם ואחר כך חילק בין חילק ואחר כך יבם לא עשה ולא כלום, וטעמא דמלתא משום דכיון ששעבודה על נכסי בעלה הראשון בלבד עשאום לנכסיו כאלו גבאתן היא בכתובתה והכניסתן ליבם ומעכבן בכולהו דלמא משתדפי הני דמייחדי לה, אף על גב דאמרינן (שם צה, ב) אשתדיף בני חרי טרפא ממשעבדי אמרה איני רוצה לטרוח לבית דין, וכן פירש רש"י שם (פא, א ד"ה מגרשה בגט) וכיון שכן אף בנכסי צאן ברזל לרב יהודה דאמר הדין עמה ועל אותן נכסין היא סומכת מכרה בטל מעכשיו. ואיכא מאן דאמר (רבינו יונה) שהמכר בטל בין בנכסי צאן ברזל בין באפותיקי מפורש שייחד לה לכתובתה דאף שבח בית אביה נזכר עליו. ויש מי שאומר (רמב"ן) דדוקא בנכסי צאן ברזל אבל באפותיקי מפורש אין המכר בטל עד שתבא לגבות ממנו וכבר הארכתי בזה בפרק השולח (גיטין מא, א ד"ה תניא) בס"ד. והדין הזה אפילו במטלטלין כדאיתא בסמוך (סז, א) הכניסה לו שני כלים באלף זוז כו', דאלמא אף בכלים כן, והרמב"ם ז"ל שכתב (בהלכות אישות פכ"ב הט"ז) דמכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל אף על פי שאינו רשאי אם מכר ממכרו קיים לא נראו דבריו. ובירושלמי (כתובות פ"ו ה"ג) גרסינן שמו דעתה של אשה שהיא רוצה לבלות כליה ולפחות חומש, ואם איתא דבדיעבד ממכרו מכר משום דלכתחלה לא ימכור לא תקנו חכמים לפחות חומש.

כיון דאלו מגניב יורשין חייבין לשלומי כו'. קשיא לי מאי קא יהיב טעמא משום דאלו מגניב יורשין חייבין לשלומי דכדידיה דמי, והא שוכר חייב בגנבה ושואל שחייב אפילו באונסין ואפילו הכי לאו דידהו נינהו וכדאמרינן לעיל. ונראה לי דהכי קאמר ודאי מחוסר גוביינא הן, ותדע לך דאי לא מיד שמת הבעל קיימי ברשותה כנכסי מלוג ואלו מגניב ברשותה קיימי, אלא ודאי כיון דאלו מגניב יורשין בעו לשלומי ברשותייהו קיימי עד שתגבה, וכל דמחסרי גוביינא דידהו נינהו ואין לה בהן אלא שעבוד כנ"ל.

רבא לטעמיה דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. פירוש והשתא דאתית להכי ברייתא דיוצאין בשן ועין לאיש לא הויא סיעתיה דר' אמי, משום דכיון דמחוסר גוביינא מיהא שחרור מפקיעו מידי שעבוד. אבל לאשה אינן יוצאין דהא אפילו עבדי מלוג אינן יוצאין לה משום תקנת אושא. והכי נמי איתא בירושלמי (דפרקין ה"א) אמר ר' יודן קל הוא בשחרור כהדא דתני העושה עבדו אפותיקי מכרו אינו מכור שחררו משוחרר. ואי קשיא לך לדרבא הוא דאמר ליה לרב נחמן והא תניא כותיה דרב אמי. איכא למימר דלדבריו דרב נחמן הוא דקאמר ליה לדידך דאמרת דתניא כותיה דר' אמי מאי טעמא קא פסקת כרב יהודה. ולעיל ה"ג יתיב רבה ורב יוסף בשלהי פרקי דרב נחמן ויתיב וקאמר, כלומר ויתיב רב נחמן וקאמר. ואם תאמר רב נחמן גופיה היכי סייעה מברייתא לר' אמי מי לימא פליג אדרבא דאמר שחרור מפקיע מידי שעבוד. יש לומר דסבירא ליה לרב נחמן דאם איתא דהדין עמה לא היו יוצאין לא איש ולא אשה כעבדי מלוג. ולא דמי לעשה עבדו אפותיקי, דהתם דדידיה הוה ואי בעי לסלוקי בזוזי מצי לסלק ליה שחרור נמי מפקיע ליה מידי שעבוד, אבל עבדי צאן ברזל דדידה הוי ואי בעי בעל גופיה לסלקה בזוזי היכי דגרשה לא מצי מסלק לה, אף שחרור נמי לא מפקע ליה כנ"ל. אלא שלאותה גירסא דגרסי ויתיב וקאמר קשיא לי שאם כן למה לי דאמר דרבה ורב יוסף הוו בפרקי, ואין דרך התלמוד לומר כן אלא במקום שחולקין עליו, או שהם היו האומרים, אבל כאן דרב נחמן הוא דאמר כן, והם לא נחלקו עליו ולא אמרי לו דבר, למה אמר שהם היו שם. ושמא אמר כן לומר שלא נחלקו עליו בכלום. ואין זו שיטה בתלמוד. ובספרים גרסי' ויתבי וקאמרי כלומר רבה ורב יוסף הם שאמרו כך ורב קבל מהם.

הואיל וחייב באחריות' יאכלו פי' דכיון דחייב באחריותם כדידי' חשיב שאלמלא כן לא היו אוכלים:

אמר רב פפי (בנסחי דידן רב ספרא) מי קתני הרי אלו הן שלו פי' שתשמע מינה שהן חשובי' שלו הואיל וחייב באחריותן קתני לאו למימרא דסבר רב פפי דמשום חיוב אחריות בעלמא מאכילם ואע"ג דלא הוו קנינו ושלו דהא ודאי ליכא למימר שהרי הכתוב אומר קנין כספו אלא כך י"ל דלגבי אכילת תרומה בקנין כל דהו דחיוב אחריות זה סגי להיות קנינו ולאו דלהוו שלו לכל דבר. ופריך וכל היכא דחייב באחריות אוכלי בתרומה והתנן וכו' דקס"ד אלו דרב פפי דבכל חיוב אחריו' חשיבי כשלו לענין תרומה ואע"ג שאינא שלו לשאר דברים ולהכי פריך ליה מאחריות דעלמא ומשום חיוב אחריות אינו מאכיל:

כששכר פרה מישראל אלא ודאי טעמא דהכא משום דנכסי צאן ברזל כדידיה חשיבי בין לתרומה בין לשאר דברים וכנכסי מלוג שהוא מאכיל ואע"ג שאינה שלו בבת ישראל לכהן או משום קנינו שקנה קנין או משום דזכות שיש לו בנכסי מלוג עדיף מאחריות דהכא:

ותסברא נהי נמי דמחייב בגנבה ואבידה באונסי' ובכחיש' ובפחיתת דמי מי מחייב זו ג"ה שלנו וגרש"י ז"ל. ומיהו ה"ה נמי שואל דמחייב באונסי' אינו מאכילה בתרומה דטעמא דמאכיל בנכסי צאן ברזל היינו משום דמחייב בכחישה ובפחיתת דמים ויש נסחאות דגרסי נהי דמחייב בגנבה ואבידה ואונסי' בכחישה ופחיתת דמים מי מחייב ואע"ג דשוכר לא מחייב באונסי' משום קיים לי' דאפי' שואל נמי כן הדין וכדפריש' ואגב אורחיה שמעי' מהכא לתרוייהו נסחי דבנכסי צאן ברזל אפי' בכחישה ופחיתת דמים דזילי דמיה מחייב וכן הדין דלהכי קבל עליו שאם הותירו לו כדאיתא במתני' וה"ה אם פחתו או הוזלו וכן הוא בתוס' אלו הן נכסי צאן ברזל אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו והכי אמרי' בפרק איזהו נשך ובבכורות ואי דלא קביל עליה אונסא וזולא צאן ברזל קרית להו והא דקתני אם מתו מתו לו לומר דאפילו מתו דהוי אונסא דשכיח ושאינם שוים כלום חייב לשלם וכן דקדק מהא רב אלפס ז"ל ומיהו ק"ל הא אשכחן בתוספתא הכניסה לו עבדים הכניסתן בדמים נוטלת בדמים ילדים נוטלת נערי' נערים נוטלת זקנים אלמא אעפ"י שהזקינו נוטלתם כמות שהם. וי"ל דתרתי קאמ' שאם הכניסת' בשומת דמים כדין נכסי צאן ברזל בפי' נוטלתם בדמי' שפסקו בין שפחתו או הותירו אבל אם הכניסתם לו בלא שומא אלא באחריו' סתם אז נוטלתם כמות שהם ופחתא ושבחא דידה נינהו. אבל ר"ח ז"ל כתב דאפי' בנכסי צאן ברזל אינו חייב בכחישתן כל זמן שמשמשין מעין מלאכת' הראשונ' כפשטה דהאי תוספת' ואין רבותי' מסכימי' עמו ולא הרמב"ן ז"ל:

אם רצה הבעל לא ימכר פי בין מקרקעות בין במטלטלים דהא גבי שומת כלים מייתי לה וכדפרש"י ז"ל במטלטלי' וש"מ שאם מכר המכר בטל בדיעבד כדקתני סיפא וה"נ אמרי' בכתובות כל היכא דאמור רבנן לא לזבון אע"ג דזבין לא הוו זביניה זבינא ומכאן קושיא על הרמב"ם ז"ל שכתב שהמוכר נכסי נדוניית אשתו המכר קיים בדיעבד במטלטלים ואין רבותינו הראשונים ולא רבותי מסכימים בדבר:

מכרו שניהם לפרנסה פרש"י ז"ל שמכרו זה או זה ונקט לפרנסה שאין דרך שימכר אדם כלי תשמישו אלא לצורך פרנסה:

מעשה היה ואמרו הבעל מוציא מיד הלקוחות פי' הוא ז"ל לא מיבעי' אם מכר הוא בלא דעתה ומת או גרשה שהיא מוציאה מיד הלקוחות אלא אפי' מתה היא מוציאן הוא מיד הלקוחות מה שמכר הוא עצמו דמכירתו לאו מכירה כל זמן שהיא קיימת עכ"ל. ואין ספק דהא דנקט מרן ז"ל ומתה היא לרבותא נקטיה כי אעפ"י שירשה ונתרוקנו לו כל הנכסים יכול לבטל אפי' מה שמכר הוא בחייה וכ"ש שיכול לבטל אותו בחייה שהיא מוחזקת בחייה בנכסים ומיהו עדיין קשה מה שתפס רבי' ז"ל דלא מבעיא מכר הוא ומת או גרשה דלמה לי שמת או גרשה דהא ודאי אפי' בעוד' כאשתו תבטל המכר שלו והדברים ק"ו השתא הוא עצמו מבטל מה שמכר ואפי' לאחר מיתתה מפני כח שהיה לה בחיי' לא כ"ש שתבטל היא מכר שלו אפי' בחייו ואישותו אלא ודאי לא דק בה מרן ז"ל ובר מהא אין פי' מחוור דלישנא דמכרו שניהם לא משתמע זה או זה. ועוד כיון דפי' מרן ז"ל דאמרו חכמים הבעל מוציא מיד הלקוחות על מה שמכר הוא לבדו מאי האי דקתני מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה וכו' אגופא דרישא מצי למיתני מעשה היה ואי משום דחדית פרנסה הא לאו חידוש הוא לפי' רבי' ז"ל ועוד דליתני הכי מעשה היה ומכר א' לפרנסה וכו' אלא ודאי הנכון דמכרו שניהם ממש ואפי' לצורך פרנסתם ונקטה לרבותא ומיירי כמו שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו הבעל מוציא מיד הלקוחות דמכר שלו לא חשיב כלום ואי מפני שחתמה לו יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכן הלכתא דבנכסי צאן ברזל המכר בטל לאלתר משום שבח בית אביה ואפילו לפירות נמי אינו יכול למכור הגוף כדי שלא ישתקע ביד הלוקח לדעת רבי' ז"ל ובפ' חזקת הבתים ובמסכת גיטין הארכתי' בס"ד:

רבא לטעמיה דאמר הקדש חמץ ושחרור מפקיעים מידי שעבוד פירש והני לאו דוקא אלא הוא הדין לכל איסורי הנאה שהם איסור הגוף כגון תכריכי מת דהכא וכדאמרינן נמי התם בקונמות ואם תאמר מאי מפקיע מידי שעבוד איכא הכא דהא אליבא דר' יהודה דידה חשיבה י"ל דסבר רבא דאפי' לרב יהודה דידיה חשיבי כיון שקבלה עליו בנכסי צאן ברזל אלא משום שבח בית אביה אלמוה רבנן לשעבוד' דידה שיהיו לה כאלו הם אפותיקי גמור בע"מ שלא יוכל למכור ושלא יוכל לסלקה בדמים ועשו כן משום שבח בית אביה ומ"מ כיון דדידיה נינהו אתי איסור שלו ומפקיע אפי' מידי שעבודא זה וא"ת היכי פריך רבא לעיל והא תניא כוותי' דר' אמי דהא האי ברייתא אפילו לר' יהודה אתיא שפיר דכיון דדידיה נינהו יוצאין בשן ועין לאיש דשחרור מפקיט מידי שעבוד י"ל דהא דאמר רבא השת' היינו בתר דאסברא ניהלי' רב נחמן להאי טעמא והיינו מאי דאמר ליה מיסתברא מילתיה דרב יהודה משום שבח בית אביה ואפילו לרב יהודה לא חשיב דידה אלא מדין שעבוד על הדרך שאמרנו משום שבח בית אבי' והשת' נמי אתי' לי' שפיר מתני' דתרומ' ויש למדין מכאן שאדם אוסר נכסיו על בעל חובו וכתובת אשתו מהא דרבא אלא שמנדין אותו עד שישאל על נדרו ויתירו ואפי' נדר על דעת רבים יש לו התרה דהאי דבר מצוה הוא משום פריעת ב"ח והר"י ז"ל כתב דבכי הא אלמוה רבנן לשעבודא דב"ח וכתובת אשה שלא יהא כל אחד וא' אוסר כל נכסיו על ב"ח וכתובת אשתו וכדאמרי' התם אלמוה רבנן לשעבודא דבעל על אשתו שלא תוכל לאסור עצמה בקונם כדאיתא בפי' המדיר ובכי הא דמיתנא משום דמילתא דלא שכיח ומשום כבוד המת לא אלמוה רבנן לשעבודא:

הואיל וחייב באחריותן יאכלו והיינו דלא כרב יהודה. ותימה דהא כרב יהודה מצי שפיר אתיא דרב יהודה נמי מודה שהם ברשותו של בעל קודם שיגרשנה ומ"ה אכלי בתרומה וי"ל דלרב יהודה כיון דאחר מיתה וגירושין יהיו שלה דקאמר הדין עמה וגם מחיים קאמר רב יהודה לקמן אם רצה הבעל למכור לאו כדידיה דמו ולא היה להם לאכול בתרומה דאין גופן קנוי לו:

א) וה"ר משה תירץ דכל הנאות של תרומה מותרו' לישראל רק להאכיל לבהמתו משום דהוי אב כלל נפש כדדרשינן על כל נפשות מת לא יבא שומע אני אפילו נפש בהמה כשהוא אומר לאביו ולאמו וכו' משמע דבהמה הויא בכלל נפש ולהכי אמרי' הכא דהיכא שהפרה של ישראל אין להאכילה תרומה כדכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו דבעינן שהנפש יהיה קנין כספו כשאוכל בתרומה:

יוצאין בשן ועין לאיש. וא"כ הדין עמו דאי הדין עמה לא היה יכול להוציאם לחרות דאע"ג דרב יהודה מודה דאוכלין בתרומה מ"מ לא קאמר דמצי להוציאם לחרות דכיון דקאמר לקמן אם רצה הבעל למכור לא ימכור כמו כן אינו יכול למכור העבד לעצמו להיות משן ועין בן חורין:

ורבא לטעמיה דאמר הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד. ותימה מאי מדמה התם היינו טעמא משום שיכול הלוה לסלק למלוה בזוזי אבל הכא כיון דהדין עמה אין היורשין יכולים לסלקה בדמים. וי"ל דדוקא התם שהקנה הגוף העבד למלוה בעינן שיוכל הלוה לסלקו בזוזי דאי לאו הכי לא הוי השחרור מפקיע מידי שעבוד אבל הכא דאף על גב דהדין עמה כ"ז שלא גבתה ברשותא דבעל קאי והגוף קנוי לו עתה שהרי משתעבד הוא ממנו וא"כ יכול הקדשו ושחרורו להפקיע שעבוד האשה וא"ת אמאי לא אמרינן אלמוה רבנן לשעבודא דאשה כדאמרינן פרק אע"פ י"ל דהיינו דווקא כשאינו אוסר לכל העולם אבל הכא דאסר לכולי עלמא משום דפרסוה על המת [לא] אמרינן אלמוה:

איתמר המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן, פי' שום נקרא כל נכסי נדוניות הנכתבים בכתובה והבעל מקבלן עליו בשומא, ואם גירשה וא"ל הבעל הילך דמיהן והיא אומרת כלי אני נוטל ואיני רוצה דמיהן הדין עם מי ר"י אומר הדין עמה, ר"א אומר הדין עמו ר"י הדין עמה משום שב"א דידה הוי כלומר אדעתא דהכי נתנן לה אבי' שתנשא בהם היא ויהי' כבוד לבי אבי' ולא ע"ד שתנשא אחרים בכלי' והלכך הדין נותן שתטול כלי':

תכדר"א עצ"ב יוצאים בשן ועין לאיש אבל לא לאשה. ת"כ דר"י המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו ורצה הבעל למכור לא ימכור מכרו שניהם לפרנסה זה הי' מעשה ובא לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות:

אמר ר"נ א"ר ה"ל כר"י א"ל רבא לר"נ והא תניא נמי כר"א א"ל מסתבר טעמא דר"י משום שבת בית אביה:

ההיא אתתא דעיילה לי' לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה שכיד שקלוהו יתמי ופרשוה אמיתנא. וא"ר קניא מיתנא רבא בעי הזמנה ומעשה כדאמרי' בפ' נגמר אבל הזמנה באל מעשה או מעשה באל הזמנה כיון שנפרשה על המת ע"ד לסלקו ממנו שמוהו עליו לפי שעה עד שימצא אחר או להוליכו עמו לקבורה ואל שיקברוהו עמו, וכן הזמנה בלא מעשה אם אמרו יהא בגד זה למת או אפי' ארגוהו בשבילו ולא פרשוהו עליו אינו אסור אבל זה הבגד שפרשוהו על המת כדי לקברו עמו אסור מפני שיש שם הזמנה ומעשה שכיון שפרשהו עליו להיות לו לצמיתות אין לך הזמנה גדולה מזו ואינן רשאין לסלק מעליו להיות מותר בהנאה אא"כ רוצים להחליף לו בגד אחר נאשה ממנו לכבוד המת כדמפרשינן התם. א"ל נאנאי לר"כ והא אר"נ א"ר ה"ל כר"י א"ל מי לא מודה ר"י דמחוסר גוביינה וכי מיגנוב לאו יורשים חייבים לשלומי. כיון דכי מיגנוב יורשים חייבים לשלומי ברשותייהו קיימא רבא לטעמי' דא"ר הקדש חמץ ושחרור מפקיעין עצמן מידי שעבוד:

תוס' בד"ה עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין כו' דתרומה ושן ועין ענין אחד הוא כו' עכ"ל אין להקשות דהא בנכסי מלוג תרומה ושן ועין לאו ענין אחד הוא דהא אין יוצאין בשן ועין לאיש ובתרומה אוכלים די"ל דלא קאמרי דתרומה ושן ועין א' הוא אלא לענין דחשיב קנין כספו והיינו כדפרש"י במתני' דאי הוה הא דקנין פירות כקנין הגוף דמי חשיב כקנין כספו לענין תרומה הוי נמי חשיב כקנין כספו לצאת בשן ועין והא דאוכלין בתרומה אינו אלא משום קנינו שקנה קנין דמרבינן ליה לעיל מיתורא דאוכלין בתרומה משא"כ בשן ועין דליכא יתורא לרבות ביה קנינו שקנה קנין שיצא בשן ועין אך קשה לי לתירוצו דהר"ש ברבי חיים שכתב דדייק מאבל לא לאשה כו' אלא לאחר מיתה קאמר דאין יוצאין לאשה משום דהדין עמו עכ"ל דמשמע לרב יהודה דקאמר דהדין עמה יוצאין בשן ועין לאשה דברשותה קאי נכסי צאן ברזל לאחר מיתת הבעל וא"כ לקמן במתני' דתנן בת ישראל שניסת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה אמאי דכיון דברשותה קאי נכסי צאן ברזל והיא אוכלת יאכלו נמי העבדים בשבילה וי"ל דודאי לאחר מיתת הבעל ברשותייהו דיתמי (א) וברשותה הוו נכסי צאן ברזל דכיון דמחוסר גוביינא הוא הוה ברשותייהו דיתמי כדאמרינן גבי איצטלא דפרסוה יתמי אמיתנא דהקדש מפקיע שיעבודא אפילו לרב יהודה כיון דמחוסר גוביינא וה"נ הכא השיחרור מפקיע שיעבודא ומיהו ברשותה נמי הוו לרב יהודה כדפירש הר"ש דכיון דהדין עמה יוצאין לה בשן ועין והשתא לענין תרומה כיון דברשות תרוייהו קיימי נכסי צאן ברזל וברשות יתמי נמי הוו אית לן למימר דלא יאכלו בתרומה משום דיש גם לעובר חלק בו והעובר פוסל ודו"ק:

תד"ה ישראל ששכר כו' אע"פ שמזונותיה עליו כו' עכ"ל אבל בתוספות פ"ק דע"ז כתבו דרישא לא איירי במזונותיה עליו מדלא קתני לה ברישא ע"ש:

בד"ה הבעל מוציא כו' למה תוכל לבטל מכירתו כו' דמחיים אין לה בהם כלום כו' עכ"ל עי' בביאור דבריהם בזה באורך ברא"ש:

תוס' ד"ה עבדי צאן ברזל וכו' עד דהא אמתניתין דהשולח דייק לה אית ליה להו וכו' נ"ל דט"ס הוא וכן צ"ל ואין לומר דלית להו ההוא טעמא דלקמן וכו' :

רש"י בד"ה אבל כהן כו' התנה להחזיר לו דמיה אלו אם תכחיש או הוזל דמיה שיאכילנה כו' ברשותיה אכלי כצ"ל והס"ד:

בד"ה מכרו שניהם או זה או זו כצ"ל והס"ד. ונ"ב נ"ל ועוד נ"ב פירוש דלא תימא מכרו שניהם יחד וכמו שיש מפרשים דאיירי במכר האיש ואח"כ האשה ואומרת שנחת רוח עשיתי לנעלי כו' כמו שמסיק הר"ן:

תוס' בד"ה לא יאכילנה כו' אלא לכהנים ולא לישראל וישראל ששכר פרה מכהן כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה עבדי צאן ברזל כו' ושן ועין ותרומה ענין אחד הוא כו' כצ"ל:

תד"ה לא יאכילנה. כדתנן במס' תרומות (פי"א מ"י) מדליקין כו' וע"ג חולין ברשות כהן. כצ"ל וע"ש בר"ש:

תד"ה דמחייב. כאן משמע כו'. הרי"ף והרא"ש גרסי נהי דמחייב באונסים כו' וע"ש בנ"י וא"כ אין ראיה כלל וכן אין מקום לפרושם בדבור הסמוך לקמן:

גמ׳ יתיב רבה ור״י בשלהי כו'. נ"ב בשעת דרשה לא היו יושבים אף לא היו רשאים לפתוח פה לומר דבר מעצמם אלא מקשיבים דברי הדורש:

תוס׳ סד"ה אבל. בפ׳ איזהו נשך (דף סט:) כצ"ל ולשון תוס׳ הרא"ש בפ׳ א"נ גבי ספינה דקאמר אי אגרה לא פגר׳):

תוס' ד"ה עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין.
תוכן דברי הרב מוהר"ש איידלס דבבת ישראל לכהן והניחה מעוברת לבנים אחרים דעבדי צאן ברזל לא יאכלו בתרומה אף דהיא אוכלת ומהראוי שתאכיל להם למ"ד הדין עמה כמו דיכולה לשחררם היינו דמ"מ כיון דמחוסר גוביינא הם ג"כ חלק העובר והויין נמי קנין כספו דישראל.
וקשה לי דלפ"ז האיך כתבו תוס' לעיל (ד"ה גזירה שמא תאכיל וכו') ובעבדי צאן ברזל ל"ש למגזר אפילו למ"ד הדין עמה, דכ"ז שלא גבתה אוכלת מכוחו, הא אף דהוי קנין כספו דבנים הא הם ג"כ קנין כספה דהאשה דהרי יוצאים ממנה בשן ועין, וא"כ מכחה לפסלו בתרומה:

(סו ב תוספות) ד"ה כרשיני תרומה אומר ר"י וכו'.—הכי איתא בתד"א רבא סוף פי"ג: "שלא אמרו אלא כרשינין מפני שהן מאכל לבהמה רק בשני רעבון בני אדם אוכלין אותן וכו'".

הדין עמה. ותטול כליה: יאכלו. ומדאכלי בתרומה ש''מ דידיה נינהו: ששכר פרה מישראל. והא שוכר חייב באחריותה אם נגנבה או נאבדה וקתני לא יאכילנה כרשיני תרומה: ה''ג ותסברא נהי נמי דחייב בגנבה ואבדה באונסיה ובכחשה ובנפחת דמיה מי מיחייב. שוכר פטור מן האונסין וכן אם כחשה ואם הוזל דמיה: הא. מתניתין לא דמיא אלא לסיפא: אבל כהן ששם פרה מישראל. בדמים כששכרה הימנו שמאה לו והתנה עמו להחזירה לו בדמים הללו שאם תכחש או תאנס או יוזלו פרות בעולם יתן הדמים: יאכילנה כרשיני תרומה. הואיל וקבלה באחריותו ואף על פי שחוזרת בעיניה אם לא יפחתו דמיה כל כמה דלא הדרה דידיה הוא וגבי עבדים נמי אע''ג דהדרי בעינייהו כיון דלענין יוקרא וזולא קיימי ברשותיה אכלי: בשילהי פירקיה. כשסיים הדרשה: בשן ועין לאיש. אם סימא הבעל את עינו: אבל לא לאשה. אם סימתה עינו דלאו דידה הוא: לא ימכור. שאם יגרשנה תטול כליה: מכרו שניהם. או זה או זה: לפרנסה. אורחא דמילתא נקט שאין אדם מוכר כלי תשמישיו אלא למזונות: הבעל מוציא. לא מיבעיא דאם מכר הוא בלא דעתה ומת או גרשה דהיא מוציאה מיד הלקוחות אלא אפילו מתה היא הוא מוציא מיד הלקוחות דמכירה לאו מכירה הואי (שמא ימות הוא בחייה ונמצאת מכירה שלא כדין) כל זמן שהיא קיימת: קנייה מיתנא. תכריכי המת איסורי הנאה הן כהקדש דגמר שם שם מעגלה ערופה בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מז:): מי לא מודה רב יהודה דמחוסר גוביינא. אע''ג דהדין עמה מודה הוא דכל כמה דלא גבתינהו מיניה לאו ברשותה קיימי אלא שיעבודא בעלמא אית לה עלייהו דהא אם נאנסו או נאבדו חייב באחריותן וכיון דברשות יתמי נינהו אתי הקדש דאקדשוה יתמי ומפקע לה לשיעבודייהו ויהבי דמי: רבא לטעמיה כו'. הקדש דוקא קדושת הגוף כי האי גוונא אבל קדושת דמים לא כדתנן (ערכין דף כג:) מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים הללו כו': חמץ. עובד כוכבים שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה דאתי איסור חמץ ומפקע ליה לשיעבודא דעובד כוכבים והא דתנן בפרק כל שעה (פסחים דף ל.) מותר בהנאה רבא מוקי לה התם כשהרהינו אצלו שנתנו ישראל בביתו של עובד כוכבים דההוא לא מיחסר גוביינא:
כרשיני תרומה. אר''י דעיקרם קיימי למאכל בהמה דאם היו עיקרם לאדם היה אסור ליתנם לבהמה משום הפסד תרומה ומ''מ חזו לאדם דאי לא חזו כלל לאדם פטורין מתרומה ומעשר כדאמר בריש כלל גדול (שבת דף סח. ושם): לא יאכילנה כרשיני תרומה. והא דתנן (עירובין דף כו:) מערבין לישראל בתרומה דשרי בהנאה אר''ת דהיינו דוקא הנאה שאין של כילוי אבל הנאה של כילוי כגון להאכיל לבהמתו אסור וכן להדליקה ולהסיקה תחת תבשילו כדתנן במסכת תרומות (פי''א מ''י) מדליקין בשמן של תרומה במבואות האפילות ע''ג כהן ברשות כהן פי' כשיש שם כהן שצריך לאותה אורה דנר לאחד נר למאה אבל לא ברשות ישראל והא דאמר בכל שעה (פסחים דף לד.) אבא שאול גבל של בית רבי הוה והיה מחמם חמין. בשמן של תרומה שנטמאה אמר ר''ת דהיינו לכהנים שבבית רבי וטעמא דלא אסור אלא הנאה של כילוי מפרש ר''י משום דדרשינן בפ' במה מדליקין (שבת דף כו. ושם) גבי אין מדליקין בטבל טמא את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טמאה ואחת תרומה טהורה מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך פירוש עיקר הנאתה דהיינו אכילה אף תרומה טמאה אין לך בה עיקר הנאה דהיינו הדלקה אלא משעת הרמה ואילך ומהכא יליף דאין מדליקין בטבל טמא ובטבל טהור נמי משמע גבי עובדא דרבי פנחס בן יאיר (חולין דף ז.) דאסור הנאה של כלוי היינו משום דהדר ילפינן תרומה טהורה מטמאה ולא כמו שפירש שם בקונטרס דכ''ש בטבל טהור דכל שכן לא הוי דטהור מטמא הוא דילפינן וכי היכי דילפינן לאסור טבל בהנאה של כילוי הכי נמי ילפינן לאסור זו בתרומה דמשעת הרמה לא הותרה אלא לכהנים ולא לישראל: . ישראל ששכר פרה מכהן שמאכילה כרשיני תרומה אע''פ שמזונותיה עליו. אר''י היינו משום דבהמה האוכלת היא קנין כספו של כהן וישראל אין נהנה אלא הדמים והרי הוא כמוכר תרומה לכהן והדמים שלו אבל כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה דלאו קנין כספו דכהן הוא דשכירות לא קניא: דמחייב בגניבה ואבדה כו'. כאן משמע דהלכתא כמ''ד דשוכר כנושא שכר דמי בהאומנים (ב''מ דף פ:) וכן הלכה כדמשמע בריש המפקיד (שם דף לו.) גבי שוכר ושואל פעמים ששניהם באשם כו' ובפרק השואל (שם דף צז.) גבי ההוא דאגר כודני לבי חוזאי: אבל כהן ששם פרה מישראל. פירש בקונטרס כששכרה הימנו התנה להחזיר לו דמים אלו אם תכחש או תאנס או יוזלו הפרות ואר''י דאסור לעשות כן משום ריבית כדמוכח בפרק איזהו נשך (שם דף סד:) אלא איירי בשואל: עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין. תימה לר''י מה ראיה מייתי מהכא לרבי אמי דהא רב יהודה נמי מודה דיוצאין בשן ועין לאיש דחשיב כעבדו כי היכי דחשיב כספו לענין תרומה דתנן עבדי צאן ברזל יאכלו בתרומה דתרומה ושן ועין ענין אחד הוא כדפי' במתני' ועוד הקשה הר' משה כהן דמי לא מודה רב יהודה דמיחסרי גוביינא וא''כ ברשותיה קיימי ושחרור מפקיע מידי שעבוד כדאמר לקמן גבי איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא דאפי' לרב יהודה מפקיעין מידי שיעבוד דאפי' שחרור דשן ועין דממילא אמרינן בהחובל (ב''ק דף פט: ושם) דמפקיע מידי שיעבוד ואין לומר דרבה ורב יוסף דדייקי מהכא תניא כוותיה דרבי אמי לית להו דרבא דאמר שיחרור מפקיע מידי שיעבוד דהא ממתני' דהשולח (גיטין דף מ: ושם) דייק לה ואין לומר לית להו ההוא טעמא דלקמן כיון דמיחסרי גוביינא ברשותיה קיימי דהא רבא אית ליה ההוא טעמא בסמוך ואפ''ה קאמר רבא לרב נחמן והא תניא כוותיה דרבי אמי ותירץ ה''ר שמואל בר' חיים מוורדי''ש דדייק מאבל לא לאשה ומחיים לא איצטריך דפשיטא אלא לאחר מיתה קאמר דאין יוצאין לאשה משום דהדין עמו: הבעל מוציא מיד הלקוחות. פי' בקונטרס דאפילו מתה היא מוציא הוא מיד הלקוחות משמע מתוך פירושו דכל זמן שהאשה חיה אין הבעל יכול להוציאם כשמכר הוא עצמו אלא כשמתה האשה דאז יורש כחה והיא היתה יכולה למחות בחיים ותימה הוא דכיון שהמכירה קיימת כל זמן שהאשה שותקת למה תוכל לבטל מכירתו במחאתה על חנם דמחיים אין לה בהם כלום ועוד דאפילו אם האשה תוכל להוציא מחיים נראה דאין הבעל יכול להוציא אחר מיתה ולא אמרינן דבמקום אשתו קאי כיון שמכר בעצמו כדמשמע בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צא:) גבי ההוא גברא דזבין כתובתה דאימיה בטובת הנאה אמר אי אתיא אם ומערערה לא מפצינא לך שכיבא אימיה אתא איהו וקא מערער סבר רמי בר חמא איהו במקום אימיה קאי א''ל רבא נהי דאחריות דאימיה לא קביל עילויה אחריות דידיה קביל עילויה ונראה כפר''ח דאין המקח קיים כלל אפי' שעה אחת דתקון רבנן שלא תהא אשה צריכה לטרוח ולחזר להוציא מיד הלקוחות אחר מיתת הבעל דלא דמי לאשה הטורפת מנכסים משועבדים לכתובה דהתם הויא מכירה דשמא לא תהא אשה צריכה לטרוח שיפרעו לה כתובתה או תטרוף מבני חרי אבל היכא שאין יכולים לסלקה בשאר נכסים תקנו שהמקח בטל לאלתר:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד