יבמות סה ע"ב

דף סה - ב

שנינו במשנתנו: נשא אשה ושהה עמה עשר שנים, ולא ילדה, אינו רשאי לבטל. ואם הפילה - מונה משעה שהפילה:

ואם נחלקו האיש והאשה אם הפילה או לאו, ובאו לבית דין, וטענו:

הוא הבעל אמר: אפלת בגו עשר [הפלת בתוך עשר השנים שעברו], ואם כן איני חייב עדיין להוציאך, וכמו ששנינו במשנתנו: ואם הפילה, מונה משעה שהפילה.

ואילו איהי [האשה] אמרה: לא אפלית [לא הפלתי], ועל בית הדין לכופו לגרשני משום מצות פריה ורביה. ^[1]

אמר רבי אמי: אף בזו היא נאמנת, וכופין אותו משום קיום פריה ורביה.

דאם איתא דהפילה - נפשה בעקרתה, לא מחזקה! אם אכן היא הפילה, עדיף היה לה לומר כן, מאשר לומר שלא הפילה, אלא שלא הרתה כלל, ולהיות מוחזקת בעיני הבריות כעקרה. ^[2]

ואם הפילה אשה, וחזרה והפילה, וחזרה והפילה - הוחזקה האשה הזאת לנפלים, והרי הוא חייב להוציאה, כדי לקיים פריה ורביה. ואף יתן כתובה, כי שמא לא זכה הוא להיבנות הימנה.

אך אם הם נחלקו ביניהם במספר ההפלות:

הוא הבעל אמר: אפילה תרי [פעמיים הפילה] ועדיין איני חייב להוציאה.

ואילו היא אמרה: תלת [שלש פעמים הפלתי], וחייבים בית הדין לכופו להוציאני משום קיום פריה ורביה -

אמר רבי יצחק בן אלעזר: עובדא הוה בי מדרשא [כבר היה מעשה, והובאה השאלה לבית המדרש], ואמרו בבית המדרש: היא - מהימנא!

דאם איתא דלא אפלה - נפשה בניפלי לא מחזקה!

אם אכן לא היה כדבריה, שהוחזקה לנפלים, היא לא היתה מחזיקה את עצמה בעיני הבריות לאשה מפלת.

מתניתין:

האיש מצווה על קיום מצות פריה ורביה. אבל לא האשה.

רבי יוחנן בן ברוקה אומר: על שניהם, אדם וחוה, דהיינו, על כל איש ואשה, הוא הכתוב אומר:

"ויברא אלהים את האדם בצלמו, זכר ונקבה ברא אותם.

ויברך אותם אלהים, ויאמר להם אלהים: פרו ורבו!"

גמרא:

שנינו במשנה: האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה:

ומפרשינן: מנא הני מילי שהאשה אינה מצווה על פריה ורביה?

אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון:

אמר קרא: "ויאמר להם אלהים: פרו ורבו, ומלאו את הארץ, וכבשוה"

מלמד הכתוב שלא ציותה התורה לפרות ולרבות אלא למי שדרכו לכבוש את הארץ.

ורק איש דרכו לכבש, ואין אשה דרכה לכבש.

ומקשינן עלה: אדרבה הרי "וכבשוה" הוא לשון רבים, ותרתי משמע, שנכללו האיש והאשה בחיוב זה?!

אמר תירץ רב נחמן בר יצחק: וכבשה חסר כתיב, והוא לשון יחיד. ^[3]

רב יוסף אמר: מהכא יש ללמוד שאין האשה מצווה על פריה ורביה -

שנאמר "וירא אלהים אל יעקב עוד. ויאמר לו אלהים: אני אל שדי, "פרה ורבה". ולא קאמר לו: פרו ורבו.

ועוד אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון:

כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע למי שהוא מוכיח אותו, שמקבל הוא תוכחה, ^[4] כך "מצוה" [ואינה חובה] על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע למי שהוא מוכיח אותו. ^[5]

רבי אבא אומר: חובה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע, שנאמר: אל תוכח לץ, פן ישנאך. הוכח לחכם, ויאהבך. ^[6]:

ועוד אמר רבי אילעא אמר רבי אלעזר משום רבי שמעון:

מותר לו לאדם לשנות [לומר דבר שאינו נכון] בדבר השלום, מפני השלום.

שנאמר "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם. ויאמרו, לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו.

ויצוו אל יוסף לאמר: אביך צוה לפני מותו לאמר, כה תאמרו ליוסף: אנא, שא נא פשע אחיך וחטאתם, כי רעה גמלוך" -

והרי לא צוה יעקב מאומה בענין זה, אלא ששינו, מפני השלום. ^[7] רבי נתן אומר: מצוה לשנות מפני השלום, שהרי הקב"ה צוה את שמואל הנביא לשנות.

שנאמר "ויאמר ה' אל שמואל, עד מתי אתה מתאבל אל שאול, ואני מאסתיו ממלוך על ישראל. מלא קרנך שמן, ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי, כי ראיתי בבניו לי מלך.

ויאמר שמואל: איך אלך? ושמע שאול והרגני! ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך, ואמרת: לזבוח לה' באתי. וקראת לישי בזבח, ואנכי אודיעך את אשר תעשה, ומשחת לי את אשר אומר אליך". ^[8]

דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום, שאפילו הקב"ה שינה בו.

דמעיקרא כתיב "ותצחק שרה בקרבה לאמר, אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן".

ולבסוף כתיב "ויאמר ה' אל אברהם: למה זה צחקה שרה לאמר, האף אמנם אלד ואני זקנתי". ^[9]

שנינו במשנה: רבי יוחנן בן ברוקה אומר: על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו:

אתמר: רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי נחלקו בפסק ההלכה:

חד אמר: הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה, שאף האשה מצווה על פריה ורביה.

וחד אמר: אין הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה, אלא האיש בלבד הוא שמצווה על פריה ורביה.

ומוכיחה הגמרא: תסתיים, תווכח, דרבי יוחנן הוא דאמר שאין הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה.

דיתיב [ישב] רבי אבהו, וקאמר משמיה דרבי יוחנן שהלכה כרבי יוחנן בן ברוקה. ואהדרינהו רבי אמי ורבי אסי לאפייהו [החזירו פניהם] כדי להראותו שאין דבריו נכונים, אלא לא אמר זאת רבי יוחנן מעולם.

ומתוך שחלקו לו כבוד, לא רצו להכחישו בפירוש.

ומוכח שרבי יוחנן הוא הסובר שאין הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה. ^[10]

ואיכא דאמרי, לא רבי אבהו הוא זה שאמר בשם רבי יוחנן שהלכה כרבי יוחנן בן ברוקה, אלא רבי חייא בר אבא אמר זאת. ואהדרינהו רבי אמי ורב אסי לאפייהו.

אמר תמה רב פפא:

בשלמא למאן דאמר רבי אבהו אמרה משמו של רבי יוחנן לפני רבי אמי ורבי אסי, מובן הדבר שלא חלקו עליו רבי אמי ורבי אסי במפורש אלא רק החזירו פניהם, משום כבוד בי קיסר, שהיה רבי אבהו קרוב למלכות, ^[11] ולכן לא אמרו ליה רבי אמי ורבי אסי דבר לרבי אבהו, ולא מידי [ולא כלום], אלא רק החזירו פניהם.

אלא למאן דאמר רבי חייא בר אבא אמרה משמו של רבי יוחנן, מדוע רק החזירו פניהם? לימרו ליה רבי אמי ורבי אסי בפירוש: לא אמר רבי יוחנן הכי!

ומכיון שנחלקו אמוראים מה היא דעתו של רבי יוחנן, שואלת הגמרא: מאי הוי עלה? כיצד יש לפסוק הלכה למעשה?

תא שמע שרבי יוחנן סבר שהלכה כרבי יוחנן בן ברוקה:

דאמר רבי אחא בר חנינא אמר רבי אבהו אמר רבי אסי:

עובדא הוה קמיה דרבי יוחנן [מעשה בא לפני רבי יוחנן] ב"כנישתא דקיסרי", שבאה אשה שלא היו לה בנים, ותבעה האשה את בעלה שיוציאנה כדי שתוכל לינשא ולילד, וגם יתן לה את כתובתה.

ואמר רבי יוחנן: יוציא את אשתו, ויתן לה כתובה.

ואי סלקא דעתך לא מיפקדה [נצטוותה] האשה על פריה ורביה, אם כן כתובה מאי עבידתה [מה שייך תביעת כתובה]!? ^[12]

כלומר: אם לא משום פריה ורביה, אין טענת חסרון בנים סיבה מספקת לחייב אותו להוציאה ולתת לה כתובה. ^[13] ומוכח שמחויבת היא בפריה ורביה, ולפיכך טענתה שרוצה היא בבנים טענה היא, וחייב לגרשה וליתן לה כתובה.

ומוכח שסבר רבי יוחנן שהלכה כרבי יוחנן בן ברוקה שגם האשה מצווה על פריה ורביה.

ודחינן: דילמא בתובעת האשה שיוציאנה היות והיא באה מחמת טענה שזקוקה היא לבנים [כדמפרש ואזיל].

וכיון שמחמת טענה היא באה, צריך להוציאה וליתן לה כתובה, ולעולם סבר רבי יוחנן שאין הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה.

כי ההיא [כמו אותה אשה] דלא היו לה בנים. ואתאי לקמיה [באה לפני] דרבי אמי. אמרה ליה: הב לי כתובה, פסוק לי שעל בעלי לתת לי כתובה.

אמר לה רבי אמי: זיל, לא מיפקדת! לכי, כי לא נצטוית על פריה ורביה. ואם רצונך שיגרשך, אין לך כתובה.

אמרה ליה אותה אשה לרבי אמי: מסיבו דילה, ^[14] כאשר תהיה [אהיה] סבתא זקינה - מאי תיהוי עלה דהך איתתא!

אמרה על עצמה, בלשון כאילו אומרת על אשה אחרת: כשתזדקן אותה אשה - מה יהא עליה? וכי מי יסעדנה, אם לא ילדיה?!

אמר רבי אמי: כי הא, כגון מקרה זה, שהיא באה מחמת טענה - ודאי כפינן! ודאי אנו כופים את הבעל לגרשה ולתת לה כתובה.

ההיא אשה שלא היו לה בנים דאתאי לקמיה דרב נחמן, והיתה תובעת את בעלה שיגרשנה ויתן לה כתובה.

אמר לה רב נחמן: את לא מיפקדת אפריה ורביה, ואם רוצה את לצאת ממנו, אין לך כתובה.

אמרה ליה אותה אשה לרב נחמן: וכי לא בעיא הך איתתא, ^[15] חוטרא לידה ומרה לקבורה [וכי אינה צריכה אותה אשה עץ שתישען עליו בזקנותה, ואת לחפור בו קבר?] כלומר: הרי צריכה אני לבן, שיסעדני בזקנותי, וידאג לקבורתי.

אמר רב נחמן: כי הא - ודאי כפינן לבעלה שיגרשנה ויתן לה כתובה.

איתמר: יהודה וחזקיה, בני רבי חייא, תאומים היו.

אחד מהם נגמרה צורתו לסוף תשעה חדשים של ההריון. ואחד, נגמרה צורתו לתחלת שבעה.

יהודית - דביתהו [אשתו] דרבי חייא, הוה לה צער לידה.

ומשום כך, שנאי מנא [החליפה את בגדיה] כדי שלא יכירנה בעלה, ואתיא לקמיה דרבי חייא בעלה, ואמרה [שאלה]:

האם איתתא אשה מפקדא אפריה ורביה?

אמר לה רבי חייא בעלה: לא נצטוותה אשה על פריה ורביה.

אזלא, אשתיא סמא דעקרתא [הלכה אשתו, ושתתה סם המעקר את השותה], כדי שלא תלד שוב.

לסוף איגלאי מילתא [נודע הדבר].

אמר לה רבי חייא לאשתו: איכו ילדת לי חדא כריסא אחריתי [מי יתן ולא יועיל לך הסם, ותלדי לי עוד שנים בכרס אחד, מהרש"ל].

דאמר מר, כבר שנינו לעיל, שהיתה רגילה לילד תאומים: יהודה וחזקיה בני רבי חייא, אחי, אחים תאומים היו.

הוא אומר אפילה וכו'. י"מ כגון שיתבעוהו ב"ד לגרש מפני שראו ששהה עמה עשר שנים וכן הוא אומר אפילה תרי וכו' כגון שהוחזק קול בב"ד שהפילה שלש ובאו לכופו להוציא והיא אינה תובעת גירושין בזו אמרו נאמנת אבל תובעת היא הגירושין מעצמה אינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר ור"ש נמי כתב היא מהימנא וכופין אותו ולא שהיא תובעת גירושין אלא שעלינו לכופו לקיים פריה ורביה ולא ידעתי מדבריו ז"ל אם רצה לומר דבתובעת גירושין אינה נאמנת או שלא רצה לדחקה בבאה מחמת טענה שאם באנו לחוש אפילו כשב"ד באין לכוף אותו לגרש והוא אומר אפילה בנו עשר והיא רואה שמאמינין אותו יש לחוש שמא עיניה נתנה באחר ומפני כך אומרת לא אפילי אלא טעמא דהימנותא כדמפורש בגמ' אם איתא דאפילה נפשה בעקרתא לא מחזקא וכי האי טעמא איתמר בנדרים (דף צ"א) בטעמא דמשנה ראשונה משום דלא עבידא לבזויי נפשה ואפילו משנה אחרונה לא פליגא אלא משום דלא פגם גופה הוא אבל הכא מודו [אפילו תובעת להתגרש] והא דאמר ר' אמי אף בזו היא נאמנת ה"ק אף בזו שהיא טוענת להתגרש וליטול כתובה נאמנת כשם שנאמנת בראשונה דמיניה כשאינה תובעת גירושין.

והא דאמרינן הפילה וחזרה והפילה וחזרה והפילה הוחזקה לנפלים. ראינו לרבינו ולראשונים שכתבוה בפסוקות שלהם ומהם ז"ל ללמוד שאף ר' מודה בה והטעם לפי שהיא יושבת תחת בעלה ואין מחזיקין אותה להוציאה בתרי זימני כיון שנשאת בהתר וא"נ לרבי בשתים הוחזקה אנן מיהא לקולא אזלינן בה כיון שנשאת בהתר דלאו בכל דוכתא מחזקינן בתרי זימני כדפרישית לעיל (יבמות דף ס"ד) נשואין ומלקיות כר' וסתות ושור המועד כרשב"ג וכן הא דאמר רבא והוא דאיתחזק תלתא זימני משום דלקולא אזלינן דלא שייך בה איסורא א"נ דמשפחתה כולה אינה מחזקת אלא בשלשה פעמים וזהו שכתב רבינו ז"ל אבל תרי אקראי בעלמא הוא, ושלום.

הא דאמרינן הוא אמר הפילה והיא אמרה לא אפלי והא נמי דאמרינן הוא אמר לא הפילה אלא תרי והיא אמרה אפלי תלתא. איכא מאן דמפרש להו (רמב"ן) בדהוחזק קלא בהכי כדקאמרה היא כלומר דלא אפילה כלל. א"ר דאפילה תלתא ואתו ב"ד לאפוקה מיניה והיא אינה תובעת גרושין הלכך מהימנא. אבל בתובעת להתגרש אינה נאמנת דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר. והכי נמי משמע מלשון רש"י ז"ל (בד"ה היא מהימנא) שכך כתב היא מהימנא וכופין אותו ולא שהיא תובעת גרושין אלא שעלינו לכופו לקיים פריה ורביה. ואיכא מאן דמפרש דבתובעת להתגרש נמי הוא הדין והוא הטעם שאם אתה חושש לכך אפילו כשב"ד באין לכופו לגרש יש לך לחוש, שהרי בית דין מאמינים אותו אלא שהיא מכחישתו אם כן הכל תלוי בטענתה ויש לך לחוש שמא עיניה נתנה באחר, אלא דלא חיישינן להכי מהאי טעמא דאתמר בגמרא דאם איתא לא מחזקא נפשה בעקרתא ולא מחזקה נפשה במפלת. (עיין או"ז ח"א סי' תרנ"ג בשם ספר המקצועות).

הא דאמרינן הפילה וחזרה והפילה וחזרה והפילה הוחזקה לנפלים. פסקוה הראשונים ז"ל בחבוריהם (עיין רי"ף סי' צג) ואף על פי שנפסקה הלכה כרבי בנשואין, יש לומר דבהא לקולא אזלינן כרשב"ג מפני שנשאת בהיתר והיא יולדת, וכי היכי דאזלינן לקולא בוסתות ושור המועד וכן נמי במשפחות כדאיתא לעיל (יבמות סד, א), הכי נמי בהא אזלינן לקולא כרשב"ג. ואי נמי אפשר דרבי גופיה מודה בהא מהאי טעמא דאמרן.סליק פרק הבא על יבמתו בס"ד

הוא אומר אפלת תוך עשר פי' ויש לנו למנו' י' שנים משנה שהפיל' להוציא והיא אמרה לא אפילית וכבר עברו י' שנים א"ר אמי אף בזו נאמנת פי' אף בזו ששניהם טענת בריא. מ"ט אם איתא דאפילה נפש' בעקרתא לא הוה מחזקא יש שפי' לזו אפי' כשהיא תובעת להתגרש ולא חיישי' שמא עינה נתנה באח' שגדולה חזקה זו ופגם זה דלא הוה משקרא ביה ולא נהירא דכל שהיא מזנה ונותנת עיניה לא תחוש לכלום ומימרא אמר כל גנאי שבעולם על עצמה אלא הכא כשהוא בא להוציאה ע"י ב"ד שכופי' אותו והי' לא הית' רוצה לצאת כלל ומ"מ מודה על האמת לב"ד וכן פרש"י ז"ל וא"ת ויהא נאמן במגו דאי בעי אמר נתקררתי ואיני ראוי להוליד שהוא נאמן כדפי' לעיל י"ל דהכ' כיון שכב' הוליד אלא שהפיל' ריעה טענתיה לבטולי חזק' גדולה כזו שיש לה:

הפילה וחזרת והפילה הוחזקה וכו' פי' רז"ל דבהא אפי' ר' מודה דמגו שלשה זמני לא הויא חזקה כיון שנשאת בהתר והי' יולדת ויש הרבה נשים שמפילות עובריהם. וכבשה כתי' פי' ואפי' למאן דסבר יש אם למסורת בהא מודה כיון דאיכא טעמ' רבה שאין האשה דרכ' לכבוש:

כך מצוה לומר דבר שאינו נשמע פי' לרבים אבל לחבירו עד הכא' כדאמרי' בערכי' (דף ט"ז ע"ב) והא דאמרי' בפ' במה בהמה יוצאה (שבת דף נ"ה ע"א) לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא א"ל לא שמעי' מנאי א"ל אע"ג דלא מקבלי לוכחינהו התם כשלא הוכיחם כלל אלא שמכיר בהם שלא ישמעו כי אולי ישמעו ועוד כדי שלא יהא להם פתחון פה אבל אחר שהוכיח' פעם אחרת ולא שמעו ומכיר בהם שלא ישמעו עוד מצוה שלא לומר להם כלום:

איך אלך ושמע שאול פי' היה שואל עצה היאך מתנצל משאול ואף על גב דשלוחי מצוה אינם נזוקים היכא דשכיח היזקא שאני כדאמרי' עלה בפ"ק דפסחים עגלת בקר תקח בידך כלומר קרבן לכפר על הרהורי החטא שחושד בכשרים ומ"מ אין זה עיקר הליכתו אלא שהוא משנה לומר כי זה לבד הולך מפני שמותר לשנות בדברי שלום כש' ונכון הוא:

דמעיקרא אמר ואדוני זקן ולבסוף כתיב ואני זקנתי יש מקשים והא מעיקרא כתיב אחרי בלותי היתה לי עדנה וליתא דההוא קרא ה"ק אני אחרי בלותי היתה לי עדנ' עדון בשר ואעפ"י שחדל ממנו בתחל' אורח כנשים הרי חזר אליה כדאמרן בהשוכר דאותו יום פירסה נידה אבל מה נעשה ואדוני זקן:

אמר כי הא ודאי כפינן וכן הלכתא והוא שאין לה שום ולד אפי' חד וי"א דאפילו ביש לה בת נמי חשיב דאית ליה חוטרא לידה ומרא לקבורה:

הויא לה לידה פי' צער בלא סכנה דאי לאו אפי' מפקדה אפריה ורביה אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ונפקא מינה לגבי האיש' שהוא אסור לעקר את עצמו (ע"י סם) כיון דמפקד אפריה ורביה דמשו' צער תשמיש אין לו לעקר את עצמו ע"י סם אבל יש לו סכנה מותר:

אמר המגיה כתב אדמ"ו מופת הדור הי"ו בספרו הבהיר ברכי יוסף אבן העזר סי' ה' אות י"ב וז"ל ובמקום סכנה מותר לשתות הרי"טבא בחי' שלהי הבע"י וכ"כ בחי' פ' שמנה שרצים הביאו הרב זרע אברהם א"ה סי' א' וכ"כ בס' אדמת קדש סי' כ"ג מסברא מנפשיה יע"ש. )

שתיקותיך יפה ליך מדבוריך. משום דאמר לה אילו הייתי יודע שכן הוא אפי' אם נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשך ונמצא גט בטל ובניה ממזרים ותימה דבגיטין משמע דלא מצי אמר לה הכי אלא כשאומר לה משום שם רע אני מוציאך. אבל הכא לא פירש לה דמשום עקרות הוא מוציאה וא"כ מציא אמרה ליה לא גרשתני משום עקרות כי לא פירשת כשנתת לי גט דמשום עקרות אתה נותן גט דודאי משום שנאה גרשתני. וי"ל דה"נ מיירי שפי' דמשום עקרות הוא מוציאה ועוי"ל דמיירי שפיר שלא פירש ואעפ"כ יש הוכחה בדבר דמשום עקרות הוציאה שהרי יצתה בלא כתובה ויכול לומר אילו הייתי יודע שלא היתה עקרה לא הייתי מוציאה אכן לא הייתי יכול לבודקה. אבל המוציא אשתו משום שם רע צריך לפרש דאם לא לא אמר משום שם רע אני מוציאה לא מצי אמר לה אילו הייתי יודע וכו' שהרי היה יכול לבודקה. ומדלא בדקה כאשר אנחנו רואים לבסוף כי שקר היה ודאי אמרינן שמחמת שנאה נתן לה גט ואפילו היה יודע בודאי שהשם רע שקר היה מגרשה. וגם כי לשם גרשה מדעתו. אבל הכא ב"ד צוו אותו לגרשה:

אי איהי שתקה אנן מי שתקינן. וא"ת התם גבי המוציא את אשתו משום שם . רע ואיילונית דאמרינן ר"י אומר אומרין לה שתיקותיך יפה ליך מדבוריך כי נשאת לאחר והיו לה בנים והיא תובעת כתובתה. אמאי לא פריך תלמודא אי איהו שתיק אנן מי שתקינן וי"ל דודאי הא דקאמר גט בטל ובניה ממזרים לא הוי אלא לעז בעלמא. וגם קשה אמאי לא קאמרי רבנן התם השתא הוא דבריאת כדאמרינן הכא וגם ר' יהודה למה לי טעמא דאמרינן שתיקותיך יפה ליך מדבוריך תיפוק לי דשמא השתא הוא דבריאת ומעיקרא הוות איילונית כשיגרשה ואין לה כתובה וצ"ל דבאיילונית לא מצי למימר השתא הוא דבריאת דלא שכיח דאיילונית תתרפא:

א) אכן הכא קשה דלא מיירי בעקר מדקאמר איהי קים לה ביורה כחץ א"כ אין אנו יודעין כלל שהוא עקר וי"ל דהכא קאי אהא דאמרינן לעיל נשאת לשלישי ולא היו לה בנים ושהתה עם שני אנשים עשר שנים עם כל אחד והיא אומרת מיניה ואין לו להוציאני בלא כתובה אע"פ שיש לו לגרשני בדין מ"מ לא הוחזקתי לעקרה כי לא שהיתי כי אם שתי פעמים עשר שנים וזאת הפעם אינה מן המספר כי בשבילך הוא וכתובה אין לי להפסיד בשתי פעמים כדפרישנא דדוקא להנשא אסירה והוא אומר מינה והויא הוחזקה לעקרה ואין לה כתובה. אכן בהלכות גדולות איתא דהכא מיירי בתוך עשר שנים ובבאה מחמת טענה וההיא דנדרים מיירי באינה באה מחמת טענה ואי תקשי א"כ היכי הוה אמרינן מתחלה יוצאת ונוטלת כתובה לימא לה זיל לא מפקדת ומה לנו לדבריה. וי"ל דהתם מיירי דקאמרה שאין זרעו יורה כחץ ולא נהניתי מביאתו:

לשנות בדבר השלום. א) י"מ דאין זה שנוי גמור שהרי אמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה בניחותא כלומר איני נבהלת אם אלד כי פרסתי נדה וחזרתי לנעורי אכן ואדוני זקן יוליד בנים. והמפרשים שאין זה שנוי גמור לפי שנוח לומר כן מפני כבוד שכינה. וגם גבי שמואל י"ל דאין זה שנוי גמור שהרי היה הולך למשוח לדוד ולזבוח זבח זבחים כאשר קרא לדוד. והשם אמר לו שלא יגלה לשאול שהולך למשוח ולזבוח רק לזבוח לבד:

ואי ס"ד לא מפקדא כתובה מאי עבידתה. פי' הרי אמר לה אם תרצי להיות עמי הרי זה טוב ואם אין את רוצה להיות אצלי ה"ז גיטיך בלא כתובה ומשמע אבל אי מיפקדא ניחא [ותימה] דאדרבה אז תיקשי אמאי יתן לה כתובה דלמא איהי לא [זכתה] דלעיל פרכינן הכי ומשני כיון דלא מפקדא ב) מיענשא ולא יתן כתובה וי"ל להא דפרישית לעיל ניחא דמיירי הכא דידעינן ביה שהוא עקור וא"כ אי מיפקדא יתן לה כתובה דמיניה הוא מסתמא כיון שידוע הוא לעקור אבל פריך שפיר דאי לא מיפקדא כתובה מאי עבידתה הרי לא יבנה לעולם מאחרת ומשום האשה אין קפידא דהא לא מיפקדא:

הוא אומר אפילה תוך עשר והאי אומרת לא אפילה א"ר אמי אף בזו היא נאמנת דאם איתא דאפילה נפשה בעיקרתא לא מיחזיק אפילה כששהה עמה י"ש ולא ילדה ואנו באים להוציא לכופו. הוא אמר הפילה בתוך עשר ועדיין אין זמן להוציא דתנן מונין משעה שהפילה היא נאנמת ויוציא ויתן כתובה:

ת"ר הפילה וחזרה והפילה הוחזקה לנפל פי' ויוציא ויתן כתובה שמא לא זכה לבנות ממנה. הוא אומר אפילה ב' והיא אומרת ג' אר"י ב"א עובדא הוי בו מדרשא ואמרו היא נאמנת דאם איתא דלא אפילא נפשה באפילה לא מחזקה:

האיש מצוה על פו"ר ואתמר ר"י ור"ל ר"א ה"ל כר"י וח"א אין ה"ל כר"י ואסיקנא אין הל' כר"י:

מה"מ א"ר אלמאי בשם ר"י ברר"ש א"ק ומלאו את הארץ וכבשה איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש אדרבה וכבשוה תרי משמע ארנב"י וכבשה כתיב:

ההיא דאתא לקמי' דר"א א"ל לא מפקדת. א"ל ומסיבו דילה מה תהא עלה דהך איתתא אמר כה"ג ודאי כייפינן. פי' בתוך עשר הוה ואיהו אמרה מיני' דאיהי מהימנא ובעבור שבאה מחמע טענה כייפינן לי' להוציא וליתן כתובה:

ההיא איתתא דאתא לקמי' דר"נ א"ל לא מפקדת א"ל לא בעי הך אתתא חוטרא לידה ומרה לקבורה אמר כה"ג ודאי כייפי'. פי' גם זה בתוך עשר שנין והיא אמרה מיני':

יהודית דביתהו דר"ח הו"ל צער לידה שאי נפשא במנהא ואתאי' לקמי' דר"ח א"ל איתתא מופקדת אפו"ר א"ל לא אזלא ואשתתאה סמא דעקרתא לסוף גליא לי' מילתא א"ל איכו ילדת לי חדא כריסי אחרת דבמר מר יהודה וחזקי' תואמים היו, א' נגמרה צורתו לסוף ז' וא' נגמרה צורתו לסוף ט' יהודה וחזקי' אתי פזי ועוזי אחוותה. ולא מפקדא והאמר ר"ח ב"ק אר"י מעשה באשה א' שחצי' את חורין חכפו את רבה ועשאה ב"ח פי' לומר כריב"ב ארנב"י מנהג הפקרה נהגו בה פי' ובעבור זה שחררה שתנשא ולא בעבור שהיא מצווה על פו"ר:

אמר ר"י [א"ש] פצ"ד בידי שמים כשר פי' שנולד במעי אמו פצוע ומעולם לא הי' לו שעת הכושר דיקא נמי דאמרינן א"ר היינו דקרינן פצוע דכה ולא קרינן הפצוע, פי' אי הוי כתיב הפצוע הוה משמע הפצוע מעיקרו דהיינו במעי אמו השתא דכתיב פצוע דכה משמע ששלם נולד והי"ל שעת הכושר ואח"כ נפצע, במתניתא תנא נאמר לא יבא פצ"ד ונאמר לא יבא ממזר מה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם. ואי קשיא כיון דפצ"ד בידי שמים הוא ממעי אמו א"כ היינו סריס חמה כהן שנשא ב"י מאכילה בתרומה פי' מפני שרשאי הוא לבא בקהל ור"י מאי אתא לאשמיענן מתני' היא. תשובה. א' פצ"ד מן השמים וא' הוא סריס חמה שס"ח כל גופו לקוי ממעי אמו כדאמרי' לקמן בפירקין ומחמת זה אינ' מוליד ואע"פ שאין לו שום ליקויי בביצו גופו לקוי הוא דומי' דאיילנות והוא ניכר בסמניו אבל פצ"ד כל גופו שלם הוא אלא שנולד בביציו פצועים הלכך הא' אע"ג דסריס חמה כשר לבוא בקהל פצ"ד לא יבא ואע"פ שנפצעו ממני אמו ואין לחלק בו בין אם הי"ל שעת הכושר בין אם לא הי"ל ש"ה להכי איצטריך ר"י למימר שגם פצ"ד בידי שמים שלא הי' לו שע"ה כשר, והמורה פי' פצ"ד מן השמים ע"י רעמים וברד או ממעי אמו וכן פי' לעיל בפ' כיצד סריס אדם שסירסו אדם ולא מחמת חולי או שנסתרס מאיליו. ואינו נ"ל שאל היה מכשיר ר"י כ"א פצ"ד ממעי אמו דומיא דסריס חמה דאמרי' לקמן שלא הי"ל שע"ה והוא שאינו בר חליצה ומותר לבא בקהל אבל אם יצא שלם ממעי אמו אע"פ שנעשת לאחר מכאן ע"י רעמים או ע"י חולי סריס אדם נקרא והוא בר חליצה ואסור לבוא בקהל. וגם המורה פי' בדיוקו של רבא אי הוה כתיב הפציע משמע מעיקרו וכגון במעי אמו וש"מ דלא מכשיר ר"י אלא אותו שהי' פצוע מעיקרו ממעי אמו שלא הי"ל שע"ה דומיא דסריס חמה דסוגיא דשמעתין משמע דפלוגתי' דר' ישמעאל ות"ק שהכשיר בביצה א' בפצ"ד בידי אדם מיירי דבמאי דקא מיירי ת"ק מהדר ר"י ות"ק ה"ק כל שנפצעו ביצים שלו אפילו א' מהן ושמענה ר"י ואמר דכל שאין לו אלא ביצה א' ה"ה כסריס חמה וכשר ור' יהודה אמר דפצוע דכא בידי שמים אפילו בב' ביצים וליכא מאן דפליג בידי שמים כ"א בידי אדם דמכשיר ר' ישמעאל, ולית הל' כוותי' אלא כת"ק דאין הל' כיחיד, ותו דהו"ל מחלוקת בברייתא וסתם דמתני' דנתן איזהו פצ"ד כל שנפצעו ביצים שלו ואפילו א' מהן וקי"ל מחלוקת בברייתא וסתם דמתני' ה"ל כסתם. אבל בהל' בה"ג כתב בהל' מיאון שחבר והיכא דאתיליד חדא ביצא הוא דהו"ל כשר דחניא ר"י אומר משום ריכ"ב כך שמעתי וכו' לעיל. ונראין דבריו שהוא ר"ל שאל נפצעה ביצתו לאחר שנולד אלא כך נולדה ממעי אמו וקשה לי דא"כ הו"ל פצ"ד בידי שמים ומאן פליג עלי' ותו מאה ארי' ביצה א' אפילו שתיהן נמי כדר"י. ומצאתי שגם בירושלמי מפרש דר' ישמעאל שממעי אמו נולד כן דגרסי' התם אית תני בידי אדם פסול ובידי שמים כשר ואית תני בין בידי שמים בין בידי פסול למ"ד בידי אדם פסול בידי שמים כשר יליף להו מממזר, דכתיב לא יבא ממזר ולא יבוא פצ"ד מה ממזר בידי אדם אף פצ"ד בידי אדם, מ"ד בי בידי אדם בין ב"ש פסול מנ"ל א"ר מנא לא יבוא פצ"ד לעולם. א"ר יוסי ב"ר אבין עוד הוא יליף לי' ממזר לא יבא פצ"ד מה ממזר בידי שמים אף פצ"ד בידי שמים ממזר בידי שמים יצירתו בידי שמים אף פצ"ד בידי שמים ממזר בידי שמים יצירתו בידי שמים הוו בעיין מימר מ"ד בידי אדם פסול בידי שמים כשר ר"י בנו של ר"י בן ברוקה מ"ד בין ב"א בין ב"ש פסול רבנן. אלמא מוכח דר' ישמעאל בידי שמים מיירי ובהא פליגי דת"ק פוסל אפילו ב"ש ור"י מכשיר אבל בא. אם נפצעה בבציו לאחר שנולד מודה ר"י דפסול. ובין לפי גמרת ירושלמי ובין לפי גמרת שלנו פצ"ד בידי אדם אפי' בביצה א' ופצוע ב"ש כשר אפילו בשתי ביצים וכן הל':

אמר רבא פצוע בכולן דך בכולן כרות בכולן בין שנפצע הגיד בין שנפצעו ביצים בין שנפצעו חוטי הביצים דך בכולן פי' בין שנדך הגיד בין שנדכו ביצים בין שנדכו חוטי ביצים. כרות בכולן פי' שנכרת הגיד בין שנכרתו ביצים בין שנכרתו חוטי ביצים, פי' פצוע הוא ע"י חבורה כמו פצע תחת פצע. דיכה היא שע"י חולי ומכה נתיכו ונמיקו. כריתה הוא ע"י סכין. נקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה מן העטרה. סבר רחב"א לאכשורי א"ל ר"א הכי אמר ריב"ל עטרה כ"ש מכרבת פי' נקב הגיד למטה כלפי קרקע למטה מן העטרה ועולה הנקב ויוצא כנגדו למעלה מן העטרה סבר ר"ח לאכשורי כיון שאין כל הנקב למעלה מן העטרה וא"ל ר"א עטרה כ"ש מעכבת כיון שיוצא פי הנקב העליון למעלה מן העטרה אפילו שפיו התחתיון למטה מן העטרה פסול הוא:

אם נשתייר מן העטרה אפי' כחוט כשר, יתיב רבינא וקמבעי' לי' מלא החוט שאמרו על פני כולה או על פני רובא א"ל רבא תוספתאה לרבינא מלא החוט ע"פ כוהל ועל פי ראשה, פי' העטרה היא גובה אצל הגוף ולמטה משפלת ויורדת וצריך שישאר החוט הגבוה הסמוך אצל הגוף שהוא הראש של העטרה ומשם ולמטה אין דרך כלום אבל אם נחתך אותו החוט הסמוך לגוף שהוא ראש עטרה ולמטה ממנו נשאר שלם (חסר בכת"י) ופוסל הוא.

אר"ה כקולמוס כשר כמרזב פסול האי שליט בי' אוירא והאי לא שליט בי' אוירא, ור"ח אמר כמרזב כשר כקולמוס פסול האי גריר והאי לא גריר א"ל רבינא למרימר אמר מ"ז משמי' דר"פ הל' בין כקולמוס בין כמרזב כשר מיהו מבעי' לי' למטה מעטרה או למעלה פשיטא למעלה אפילו נכרת נמי. הוי עובדה בפומבדיתא דאיסתתם גובתא דש"ז ואפיק במקום קטנים סבר רבב"א לאכשורי. א"ל ר"פ משום דאתי ממולאי אמרי' מילי ממוליאתא במקומה מבשלא שלא במקומה לא מבשלא

איש דרכו לכבוש ואין אשה כו' בפ"ק דקדושין פרש"י איש דרכו לכבוש את הארץ במלחמה ואין כו' עכ"ל ע"ש ויהיה כינוי וכבשה שב על הארץ הסמוך לו שאיש דרכו לכבוש ארצות ולא האשה וכ"פ הרא"ם דבריו אבל לא ידעתי מי הכריח רש"י לפרש כן ולמה לא יהיה כינוי של וכבשה שב על הנקבה כדרך שאמר והוא ימשול בך אע"ג דלא נאמר כן עד אחר חטא של חוה מ"מ לענין מצות פ"ו נאמר כן קודם זה ויש ליישב דע"כ אית לן למימר וכבשה היינו שהם יכבשו את הארץ לפי מאי דס"ד וכבשוה תרתי משמע וכצ"ל לפי האמת לר"י ב"ב דלא דריש וכבשה כתיב אלא וכבשוה בלשון רבים דבזכרים רבים משתעי קרא שהם יכבשו את הארץ מיהו בב"ר משמע דר"י ב"ב מודה לדרשה דוכבשה למדרש שלא תהא יצאנית ע"ש וכמ"ש אבל לפי סוגית תלמודינו נראה כמו שביארנו:

ומ"ש ולא קאמר פרו ורבו כתבו התוס' אע"ג דלאדם הראשון קאמר פ"ו ההוא לברכה בעלמא ולא למצוה עכ"ל וכצ"ל למ"ד נמי דעל שניהם נאמר פ"ו הא דכתיב גבי יעקב אני אל שדי פרה ורבה ההוא ודאי לברכה בעלמא נאמר כדכתיב גבי גוי וקהל גוים גו' ולפי שעם יעקב לבד נתייחד הדבור ע"כ נאמר בלשון יחיד:

כשם שמצוה לאדם לומר דבר הנשמע כו' פרש"י דכתיב הוכח תוכיח להוכיח מי שמקבל ממנו עכ"ל מלשון כפול דריש ליה ובעלמא דרשינן מיניה הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים ועוד יש לפרש הוכח תוכיח לעמיתך כדדרשינן בעלמא עמיתך עמיתך במצות שמקבל תוכחה ובהפך שאינו מקבל תוכחה ומ"ש רבי אבא אמר חובה שנאמר אל תוכח לץ פן גו' נראה דחובה דבר נוסף על המצוה דוגמא דמים ראשונים מצוה ואחרונים חובה משום סכנה דמלח סדומית וה"נ מדכתיב פן ישנאך היינו סכנה למוכיח שינטור עליו שנאה וכן בהיפך יאהבך ויגיע לו טובה ממנו וק"ל:

מותר לאדם לשנות כו' שנאמר אביך צוה גו'. מפורש בירושלמי ובב"ר והיכן צוה לא מצינו שצוה ופרש"י בחומש דהא ודאי לא צוה שלא היה נחשד יוסף בעיניו עכ"ל ואין להקשות דא"כ למה היה נחשד בעיני אחיו די"ל דלאחר מיתת אביו נעשה חשוד ע"י שלא זימנן לסעודה או ע"י שהציץ בבור והוא לש"ש נתכוין והם חשבו לו ישטמנו כמפורש בב"ר והכי מסתבר שלא חשדוהו אלא עד אחר מיתת אביהם דאל"כ אמאי לא בקשו מאביהם שיצווהו לפני מותו ולא הוצרכו אז לשנות ועוד נראה לפי תלמודינו דהמקרא מוכיח כן מדכתיב ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו גו' ויצוו אל יוסף דמשמע מפני חשש השטימה א"ל כן שצוה ולא שצוה לפי האמת וק"ל:

ומ"ש ר"נ אומר מצוה כו'. הוסיף לומר מצוה כו' שהרי הקב"ה צוה לו לשנות ואע"ג דקושטא קאמר שעשה שם זבח כדכתיב בקרא ויאמר שלום לזבוח לה' גו' ויקרא להם לזבח מ"מ עיקר הליכתו למשוח את דוד היה צריך לשנות ולא עשה כן אלא מפני יראת שאול:

ומ"ש גדול השלום שאף הקב"ה כו' כתיב ואדוני זקן כו'. מדברי הרא"ם דלרז"ל שדרשו כן פירוש היתה לי עדנה כמשמעו כמ"ש שיש כו' וה"פ אחרי בלותי כבר היתה לי עדנה אבל אדוני זקן כו' עוד האריך ע"ש אבל קשה לפירושו יהיו דברי רש"י בחומש סותרים שהוא הביא דרש רז"ל ששינה מפני השלום והיינו שלא היתה צוחקת כלל על עצמה וא"כ היאך פי' רש"י שוב על ותצחק שרה בקרבה שהיתה מסתכלת במעיה ואמרה אפשר הקרביים כו' עכ"ל דא"כ גם על עצמה היתה צוחקת וע"כ נראה כפי' הרמב"ן ששרה ודאי בשניהם צחקה ופי' אחרי בלותי וגו' עבר במקום עתיד ומה שהביא לרז"ל לומר ששינה מפני השלום ואני זקנתי במקום ואדוני זקן ולא במקום שאמרה אחרי בלותי גו' דא"כ ה"ל למכתב בהאי לישנא ולמה זה צחקה גו' אחרי בלותי והיינו דקאמר בפ' הפועלים לא מותיב הקב"ה כדמתיב איהי ר"ל בהאי לישנא דקאמרה איהי אחרי בלותי אלא ואני זקנתי במקום ואדוני זקן ומשום ששינה מפני השלום:

סליק פרק הבא על יבמתו

גמ' ר"א בן שמוע מותר כו' לסוף איגלאי מלתא כו'. נ"ב ס"א גליא ליה:

רש"י בד"ה הפילה ולא אוציא הס"ד:

בד"ה איכו ילדת לי חדא כרסא ומי יתן שלא שתית ותלדי כו' כצ"ל. ונ"ב מדפרש"י ומי יתן כו' א"כ על להבא קאמר ודוחק לומר שנודע לו שאשתו היתה אבל זה לא נודע לו ששתתה כבר כוס של עיקרין ושמעתי לפרש דה"ק ומי יתן שלא תועיל לך השתיה ויהיה כאילו לא שתית וכן יש בס"א ומי יתן שלא שתית ואי גרסיק בגמרא אזלה ובעיא למישתיה סמיא דעקרתא אתי הכל שפיר ודו"ק:

תוס' בד"ה סלקא דעתך כו' אמאי יוציא. נ"ב זהו דלא כפירוש רש"י שפירש אפי' אינה באה מחמת טענה מ"מ היא יכולה לצאת כשתרצה לצאת בלא כתובה ודו"ק:

גמרא איש דרכו לכבש כו'. הרע"ב פי' לכבש את האשה. וזה נעלם מן הרש"א בח"א:

רש"י ד"ה לומר דבר הנשמע. הוכח תוכיח. מש"כ הרש"א בח"א דדרש דאפי' מאה פעמים הוא מהכפל נעלם מכ"ת דמסקינן בב"מ (לא) דמהוכח לחודי' שהוא מקור דרשינן לה והכפל אתא לתלמיד לרב:

תד"ה ולא כו׳ ברכה. נ״ב וכן הכתוב בנח הוצרך לברכה אחר שנתמעט זרע אדם במבול אבל ביעקב לא הוצרך עוד לשלש בדבר אם לא ללמדנו מצוה פ"ו. כן צ"ל בהכרח. אך צ"ע דהיכי יליף מהכא פ"ו. הא ההיא שעתא כבר קיים פ"ו. מי נימא דאתי כר"י לעיל (ס"ב ב׳). א״ה נגמר מניה דחיוב פ"ו לעולם במקומו עומד אפי׳ כבר הוליד אלף. וי״ל אפ"ה מוכח שפיר דאי אתתא נמי מפקדא אכתי הול״ל פרו ורבו משום דאינהי כולהי לא קיימו פ"ו אליבא דב״ה (דאמרי זכר ונקבה] לבר מלאה:

תד״ה כי. אבל נדוניתה שהכניסה כו'. נ"ב נראה פשוט דבכלל זה שליש שמוסיף על כספים שהכניסה לו. שהם בכלל קרן שלה:

הָאִישׁ מְצֻוֶּה עַל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, אֲבָל לֹא הָאִשָּׁה. יש להקשות מה טעם יש בזה והלא פריה ורביה אינם ממצוות עשה שהזמן גרמא כדי שיהיו נשים פטורות?
ונראה לי בס"ד משום דאתתא לבי תרי לא חזיא ואם האשה תהיה חייבת בפריה ורביה ונשאת לאיש ולא נבנית ממנו והוא אינו רוצה לגרשה, מה תעשה לקיים מצות פריה ורביה מאחר דאגידה ביה ואינה יכולה להבנות מאחר? וגם לפעמים אפילו אם ירצה לגרשה אינו יושב במקום שיש בו בית דין שיודעין לגרש או שהלך למדינה רחוקה, על כן פטרה השם יתברך מפריה ורביה דאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו! מה שאין כן האיש אם נשא אשה ולא ילדה יכול לישא אשה אחרת שתלד ויקיים בה מצות פריה ורביה דהאיש יכול לישא כמה נשים בבת אחת.

כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה עַל אָדָם לוֹמַר דָּבָר הַנִּשְׁמָע, כָּךְ מִצְוָה עַל אָדָם שֶׁלֹּא לוֹמַר דָּבָר שֶׁלֹּא נִשְׁמָע. נראה לי דמפיק לה מדכתיב (ויקרא יט, יז) 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ' לשון הוכחה וגם הלשון כפול דדרשינן אפילו כמה פעמים ועיין הריטב"א ז"ל
ומה שאמר רבי אבא חוֹבָה נראה לי דמפיק לה מדכתיב (משלי ט, ח) 'אַל תּוֹכַח לֵץ' דדי לומר 'הוכח לחכם' וידענא דאין להוכיח ללץ שהוא הפך החכם? ולכך דריש יתור הכתוב ללמדנו דאיכא חובה בהכי.

מֻתָּר לוֹ לָאָדָם לְשַׁנּוֹת בִּדְבַר הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית נ, טז) "אָבִיךָ צִוָּה". נראה לי בס"ד לכך מספר שקר [600] עולה מספר 'דרך שלום' [600] ללמד אם הוא דרך שלום מותר לומר שקר.
והרב עיון יעקב הקשה למה לא יליף מן פסוק וְאָחִיו מֵת (בראשית מד, כ) שכתב רש"י מפני היראה הוציאו דבר שקר עיין שם. ותירץ בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו דהתם אין זה נקרא שינוי דיש לומר כיון דנמכר למצרים אשר משם אין יציאה לעבד, חשיב כמו מת ואין זה שינוי עד כאן דבריו נר"ו.
ועוד נראה לי דכתיב (תהלים לא, יג) נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב, ונמצא הנשכח לגמרי גם כן נקרא מת. ועוד דלשון מיתה נקרא גם על אדם חי שירד ממעלתו כדאיתא באדרא על וַיָּמָת דכתיב בפרשת וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים (בראשית לו, לא).

אָמַר לָהּ: אִיכּוּ יָלַדְתָא לִי חֲדָא כְּרֵסָא אַחֲרִיתִי. יש להבין למה נתאוה לכרס אחד עוד ולא לשתים ושלש וארבע?
ונראה לי בס"ד כי שם הוי־ה מאיר לעולם בתמידות במילואו ומלוי מילואו שאז יש בו כ"ח אותיות וזהו סוד כח ה' ולכן בגלות כתיב וַיֵּלְכוּ בְלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף (איכה א, ו), ובשירה אמרו יְמִינְךָ הֳ' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ (שמות טו, ו), וכמו שכתבתי במקום אחר.
וידוע (סוטה יז.) איש ואשה שזכו שם י־ה ביניהם, וכאשר יולידו זכר הוא מהארת אות ו־ו שבשם וכאשר יולידו נקבה הוא מהארת אות ה־ה שבשם. והשתא יהודית אשתו של רבי חייא כשילדה יהודה וחזקיה בכרס אחד נמצא ילדה מהשפעת אות ו־ו שבשם במלואו לכך הביאה שני זכרים כנגד אות ו־ו במלואו. וכן כאשר ילדה כרס שני בשתי בנות ילדה מהשפעת אות ה־ה שבשם במילואה ועדיין חסר לו מילוי דמלוי לכך בקש כרס אחריתי שיהיה בה זכר ונקבה ביחד כנגד אותיות ו־ה של מילוי המילוי. ולכן אמר לה אִיכּוּ יָלַדְתָא לִי חֲדָא כְּרֵסָא רמז באותיות איכו על שם הוי־ה שמספרו כ"ו ואותיות שמאירים בפריה ורביה הם ו־ה שמספרם י"א ולזה אמר אִיכּוּ חלק התיבה לשתים וקרי בה 'א־י כ"ו' פירוש א־י אותיות ו־ה שהם של שם כ"ו.

כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע וכו'. עיין מ"ש בכסא דוד דל"ח ע"א בס"ד:

מותר לאדם לשנות מפני השלום שנאמר אביך ציוה לפני מותו וכו'. ואע"ג דיוסף הצדיק מחל להם ופייסם. עם כל זה מה שחטאו לה' במכירת יוסף שפגמו ח"ו ביסוד עליון נשאר וגם מה שגרמו צער ליעקב אע"ה אע"ג שגם הוא מסתמא מחל להם חלק גבוה נשאר ומשו"ה אמרו בז"ח שהיה שעבוד מצרים ואחרי צאתם מדה"ד קטרגה שיחזרו בגלות שבע על חטאתם והקב"ה נתן להם השבת דההוא צדיקא בשביעאה אחיד ונסלח להם ובדרושים הארכתי אני הדל:

וא"ר אלעא משום ר' אלעזר בר"ש כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע וכו' פירש רש"י הוכח תוכיח להוכיח מי שמקבל הימנו וכתב מהרש"א על דברי רש"י מלשון כפול נפקא ליה ובעלמא דרשינן מיניה הוכח תוכיח מאה פעמים. והן עתה בא לידי ספר חדש זה שמו כתנות אור על התורה להגאון בעל פנים מאירות וראיתי להרב ז"ל פ' דברים שכתב שדברי מהרש"א תמוהים מאד ואגב חורפיה לא דק דבמציעא דף ל"א אמרינן הוכח אפי' מאה פעמים תוכיח אף תלמיד לרב וא"כ מהוכח לבד משמע ק' פעמים. ולש"ס ק' מאי קאמר תוכיח למה לי הא מיניה שמעינן מי שאינו מקבל תוכחת זה תורף דבריו ז"ל. ונעלם ממנו דבערכין דף ט"ו דריש ק' פעמים מתוכיח. וכבר הסמ"ג והרמב"ן והר"ן והרב הנמקי מקשו הסוגיות אהדדי וכתבנו בעניותנו באריכות במקומו. ובמ"ש הרי"ף כאן דדריש מדלא נקט הוכח הוכח או תוכיח תוכיח ל"ק מה שהקשה הרב הנז' על הש"ס. ובמקום אחר הארכתי בס"ד:

שנאמר אביך ציוה לפני מותו. ראיתי להרב עיון יעקב שכתב וז"ל לכך חשד יוסף לאחיו לפי שראו שמת אביהם ומיד התחיל צרת השעבוד כדפירש"י ריש פ' ויחי ואיתא ברבה מגילה א"ר יששכר ומה מי שמוחל ואומר לא אתם שלחתם אפ"ה נענשו שנשתעבדו במצרים מי שאינו מוחל עאכ"ו והטעם דלמה לא מהני מחילה בעבירות שבין אדם לחבירו צ"ל ע"ד דאי' פ"ג דברכות אר"י כל המספר אחר המת וכו' דידעי ולא אכפת להו וכו' צורבא מרבנן דקב"ה תבע ביקריה וא"כ י"ל ג"כ ביוסף שהיה צורבא מרבנן וכו' אעפ"י שהוא מחל הקב"ה תבע ביקריה וכו' עכ"ל ומ"ש שמיד שנסתלק יעקב התחיל צרת השעבוד לא שעבוד ממש דהרי יוסף הצדיק מלך כמה שנים ואז"ל שכל זמן שאחד מן השבטים קיים לא התחיל השעבוד. אך בצר להם שנכנסה יראה ופחד בלבם ומזלייהו חזי שיהיו בשעבוד וגם נצנצה בהם רוח הקדש וידעו מהשעבוד. וכן ראיתי להרא"ם ריש פ' ויחי שכתב קרוב לדברים אלה והוסיף שהתחילו סימני שעבוד בפה רך ואין צורך לידחק בזה שהדעת נותן דבמלכות יוסף לא חזו כההוא סימנא רק אימה חשכה נפלה עליהם מצרת שעבוד שיהיה אח"ך כמדובר:
ומה שהביא הרב עיון יעקב ממאי דאתמר במדרשא הלא היא ברבת אסתר רבתי א"ר יששכר וכו' אפ"ה נענשו שנשתעבדו במצרים וכו' הרואה יראה שם במדרש אסתר רבה ע"פ הרצים יצאו דחופים וכו' והמלך והמן וכו' שהלשון כך הוא ומה מי שמוחל וכו' ראה עד היכן היא מתוקנת שהרי עד ימי מרדכי אותו עונש של מכירת יוסף קיים מי שאינו מוחל עאכ"ו. ולא נזכר במאמר זה שעבוד מצרים. אך סברא זו דשעבוד מצרים בשביל מכירת יוסף לא נפלאת היא ולא רחוקה ויש כמה מאמרי רז"ל בזה ובזהר חדש ע"ש:
ומאי דישנו בנותן טעם והביא ראיה מההיא דאמרינן דאשתעי בתר מר שמואל והגם דלא אכפת להו למתים צ"מ קב"ה תבע ביקריה. אינה ראיה דאימור דהיכא דלא אכפת ליה כגון שדיבר אחרי מותו דלא היה קפידא ולא מחילה קב"ה תבע ביקריה. אבל בחיים דקפיד ושוב האומר או עושה רע נכנע ובא ושאל ממנו מחילה ומוחל בלב שלם אימור דמהניא מחילה אפי' יהיה צורבא מרבנן. אמנם יש ראיה ממ"ש בספר חסידים דהא דאמרינן האב שמחל על כבודו כבודו מחול היינו בדיני אדם אבל בדיני שמים חייב ע"ש בסי' תקע"ג. ובזה יתישב מ"ש ספ"ק דמגילה דיעקב אבינו נענש על כבוד או"א ויש לחקור דודאי יצחק אע"ה מחל לו ואמאי נענש. ובהכי ניחא דבביטול מצות כבוד או"א חוטא עם אביו ועם ה' אשר ציוה כבד את אביך והאב מוחל חלקו אבל מה שחטא לה' מי יוכל למחול לו. ובפרט שהקב"ה מדקדק עם חסידיו וכו' וכן ביוסף הצדיק אעפ"י שהוא מחלם מה שחטאו לה' לא היה יכול יוסף הצדיק למחול. וכ"כ הרב מהר"ש יפה במאמר אסתר רבתי הנז' וז"ל עד היכן היא מתוקנת דאע"ג דאיהו מחיל מ"מ מה שחטאו לה' שעברו על כי יגנוב איש נפש מאחיו אין בידו למחול עכ"ל ועוד כתבתי בענינים אלו במקומו:

הוא אמר אפלת בגו עשר. כשאנו באין לכופו להוציא הוא אומר הפילה בתוך עשר ועדיין אין זמן להוציא דתנן מונה משעה שהפילה: והיא אמרה לא אפלית. אלא עקרה אני: הוחזקה לנפלים. ויוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה: אפילה תרי. ולא אוציא: היא מהימנא. וכופין אותו ולא שהיא תובעת גירושין אלא שעלינו לכופו לקיים פריה ורביה: מתני' אבל לא האשה. וטעמא מפרש בגמרא: גמ' לומר דבר הנשמע. דכתיב (ויקרא יט) הוכח תוכיח להוכיח מי שמקבל הימנו: אביך צוה. יעקב לא צוה אלא הם שינו מפני דרכי שלום: איך אלך. וכתיב ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח וגו' הקב''ה צוה לשנות: ואדוני זקן. שרה אמרה לשון בזוי וכשגלה הקב''ה הדבר לאברהם כתיב למה זה צחקה שרה וגו' ואני זקנתי ושינה הדבר מפני השלום: משמיה דרבי יוחנן. הלכה כר' יוחנן בן ברוקה: ואהדרינהו לאפייהו. דלא אמרה רבי יוחנן מעולם וחלקו לו כבוד ולא רצו להכחישו: רבי אבהו קרוב למלכות הוה כדאמר בסנהדרין (דף יד.) ובכתובות (דף יז.) דמשרן אמהתא דבי קיסר רבא דעמיה מדברנא דאומתיה: עובדא הוה. והיא תובעתו לגרשה לפי שלא היו לה בנים: דאתאי לקמיה דרבי אמי. ותובעתו לגרשה: לא מפקדת. ואם רוצה את לצאת אין לך כתובה: מסיבו דילה. בזקנתה מה תהא עליה: חוטרא לידה. עץ שתשען עליו לעת זקנתה ואם תמות יקברנה: איכו ילדת לי חדא כרסא. ומי יתן שלא שתית ותלדי לי עוד כרס אחד שני בנים: אחי. תאומים:

אפילה תרי והיא אמרה תלתא והשתא ניחא הא דקאמר הוא אומר מינה שהרי עכשיו הוחזקה בתלת זימני ויש לה להפסיד כתובתה והיא אמרה מיניה ומסיק דנאמנת ואם טוענת דאין יכול להזקק פסקו רבותינו דנאמנת אפילו למשנה אחרונה דדוקא כשטוענת שאין יורה כחץ חיישינן שמא משקרת לפי שבעלה לא ידע בה דמשקרת כדאמרי' בסוף נדרים (דף צא.) אבל במילתא דידע בה דמשקרא נאמנת מדרב המנונא לפי שאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה: ולא קאמר פרו ורבו. אע''ג דלאדם הראשון קאמר פרו ורבו ההוא ברכה בעלמא ולא למצוה.: ואי סלקא דעתך דלא מיפקדא כתובה מאי עבידתה. משמע דאי מיפקדא ניחא דיש לה כתובה ותימה דאי מפקדא א''כ מיענשא אפריה ורביה ואית לן למימר דאדרבה איהי היא דלא זכתה כדמוכח לעיל ותירץ ר''י בן ר' מאיר דהכא בידוע שהוא עקור אבל ק''ק אמאי פריך כתובה מאי עבידתה ולא פריך נמי אמאי יוציא: כי הא ודאי כפינן. פר''ח דכל הנך דכופין מחמתה דוקא מנה ומאתים אית לה אבל תוספת לית לה דאדעתא למיפק לא אוסיף לה ודייק מהא דאמר בריש אע''פ (כתובות דף נד:) תנאי כתובה ככתובה נפקא מינה למורדת כו' ולא קאמר נפקא מינה לבאה מחמת טענה וכיוצא בה והא דלא קאמר נ''מ לשהה עמה עשר שנים שיש לה נמי תוספת דלא גרעה מאילונית דאמר בסוף אלמנה ניזונת (שם ד' קא.) דיש לה תוספת מילתא דפשיטא היא כיון דלא מחמתה כופין דמה היא יכולה אם ב''ד כופין אותו משום פריה ורביה ור''ת מפרש דלכל מילי הוי תנאי כתובה [ככתובה] וממאנת וחברותיה דאין להם כתובה אע''פ שיש להם תוספת התם משום דאיגלאי מילתא דלא נתקדשה מעולם ולא יתכן דלענין פרעתי לא הוי תנאי כתובה ככתובה דאכתובה לא אמר כלום ובתוספת נאמן לומר פרעתי כדמוכח בעובדא דשבתאי בריה דרבי מרינוס (ב''מ יז.) ויש לדחות דהתם לא הוסיף חתן עצמו כ''א שבתאי אביו ולא חשיב כשאר תוספת ואין להאריך כאן כן מצאתי בתשובה אחת שפסק ריצב''א על אשה שהיתה טוענת על בעלה כי אין לאיש גבורתו והאיש היה טוען כי היה לו גבורת אנשים אך היא בועטת וגורמת שאין יכול לבעול דלא מהימנא מדרב המנונא כיון שהיתה תובעת כתובה והיכא שהודה הבעל שאין יכול לבעול פסק דצריך ליתן גט וכתובה אפילו אינה באה מחמת טענה כיון דאין יכול כלל לקיים לה עונה ודוקא מנה ומאתים אבל תוספת לא יתן דהא בנכנסה לחופה ולא נבעלה עמד בתיקו בריש אע''פ (כתובות דף נו. ושם) דשמא לא כתב אלא ע''מ חיבת ביאה ולרב האי גאון דכל תיקו חולקין שייך כאן דין חולקין אבל נדוניתה שהכניסה לו יחזיר הכל מה שידעו שהכניסה לו אבל מה שכותבין נדוניא גדולה לכבוד הכלה נראה לו דהוי כעין תוספת ומיהו אם יכול להתקשות ויש כאן לכל הפחות הכנסת עטרה אבל אין לו כח למרק על זה נראה לו דיש תוספת דיש כאן חיבת ביאה בהכנסת עטרה ואם אין יכול לבעול מחמת שרחמה צר כתב דאם המתין ג' שנים דימתין עוד שנה ואף על הקשוי כתב שאין לה למהר לסתור בנינה כי רחמי שדי מרובים ומטעם דפסק ר''ח דאין תוספת בבאה מחמת טענה משום דאדעתא למיפק לא כתב לה זה הטעם אין שייך באין יכול ליבעול דמידע ידיע דנישאת לו מתחילה לכך: