דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סד - ב

וכתיב מיד בהמשך: הביטו אל אברהם אביכם, ואל שרה תחוללכם והוא פירוש למה שאמר: הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו: שרה אמנו, איילונית היתה

שנאמר: ותהי שרי עקרה "אין לה ולד".

וכי מאחר שאמר "ותהי שרי עקרה", לא היה לו לומר "אין לה ולד", אלא לכך נאמר, כדי ללמדך: אפילו "בית ולד", רחם, אין לה, לפי שאיילונית היתה.

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: לא שנו במשנתנו שעד עשר שנים יכול לשהות עם אשתו מבלי שתלד, אלא בדורות הראשונים, שהיו שנותיהן של האנשים מרובות.

אבל בדורות האחרונים, ששנותיהן מועטות, [2] הרי זה שוהה עמה שתי שנים ומחצה בלבד, כנגד זמן הראוי לשלשה עיבורים.

תשעה חדשים לכל עיבור, הרי כ"ז חודש.

וחודש נוסף לכל עיבור ועיבור, לימי טומאה וטהרה. לפי שהאשה מתעברת סמוך לקבלת וסתה, ולכן צריך להמתין אחרי זמן עיבורה חודש נוסף, שיחלפו בו ימי הטומאה והטהרה, ותתעבר סמוך לוסתה.

הרי לך שלשים חודש, שהם שנתיים ומחצה [רש"י].

אמר רבה, אמר רב נחמן: בדורות האחרונים הרי הוא שוהה עמה שלש שנים, כנגד שלש פקידות של עקרות שהיו בראש השנה.

שהוא הזמן המסוגל לפקידת עקרות, לשמוע תפלתן, ולגזור עליהן הריון [רש"י].

דאמר מר: בראש השנה נפקדו שרה אמנו, ורחל אמנו, וחנה, אמו של שמואל הנביא.

אמר רבה: ליתנהו להני כללי [אין הלכה כדברי רב ורב נחמן], אלא אף בדורות האחרונים הרי זה שוהה עמה עשר שנים, כי:

מכדי הרי מתניתין - מאן תקין? הרי מי סידר את משנתנו - רבי הוא שסידרה.

והא כבר בימי דוד אימעוט שני [בימיו כבר נתמעטו שני האנשים], דכתיב: ימי שנותינו בהם שבעים שנה.

ובכל זאת הביא רבי את המשנה ששוהה עמה עשר שנים!

וכאן שבה הגמרא לבאר את דברי הברייתא שהובאה בתחילת הסוגיא: נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להיבנות ממנה:

ומקשינן: והאי "שמא לא זכה הוא להיבנות הימנה", צריך ביאור!

למה אנו אומרים שיתן כתובה מפני שהקולר תלוי בו שלא זכה להיבנות הימנה?

והרי דילמא איהי דלא זכיא [שמא היא זו שלא זכתה]?

והואיל ואפשר שהקולר תלוי בה, למה יתן כתובה מספק? [3]

ומשנינן: איהי, כיון דלא מיפקדא אפריה ורביה [האשה, הואיל ואינה מחויבת בפריה ורביה] לא מיענשא [אין היא נענשת] באי לידת בנים כיון שלא איכפת לה. ואם כן הקולר תלוי בו, ולפיכך יתן כתובה.

ועתה מקשה הגמרא על משנתנו, ששנינו בה: נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל מפריה ורביה, אלא ישא אשה אחרת שמא לא זכה להיבנות מן הראשונה ויבנה מן השניה:

איני! והא אמרו ליה רבנן לרבי אבא בר זבדא שלא היו לו בנים מן האשה הראשונה שנשא: נסיב איתתא ואוליד בני [שא אשה והולד בנים] כדי לקיים מצות פריה ורביה.

ואמר ענה להו רבי אבא בר זבדא: אי זכאי [4] - הוו לי מקמייתא [לו הייתי זכאי לפני ה' שיהיו לי בנים, הייתי זוכה לכך מן הראשונה], אלא שאיני זכאי, ומה יוסיפו לי נשואין עם אשה אחרת.

ומשנינן: התם, לא משום כך נמנע רבי אבא בר זבדא מלישא אשה אחרת, אלא דחויי קא מדחי להו לרבנן [דחה את דברי החכמים בלא כלום].

דרבי אבא בר זבדא איעקר מפירקיה דרב הונא [נעשה עקר בשעה שהעמיד עצמו מלהטיל מי רגלים בעת דרשתו הארוכה של רב הונא], ומשום כך לא היתה תועלת בנשיאת אשה אחרת.

רב גידל אף הוא איעקר מפרקיה דרב הונא.

רבי חלבו אף הוא איעקר מפרקיה דרב הונא.

רב ששת אף הוא איעקר מפרקיה דרב הונא.

רב אחא בר יעקב שהיה אף הוא מתלמידי רב הונא, אחדתיה סוסכינתא [אחז בו חולי שנבע מעצירת השתן, שאדם נעקר הימנו].

תליוה לרב אחא בר יעקב בארזא דבי רב, על עץ גבוה, ונפק מיניה, ויצא ממנו השתן כמו "הוצא ירקא".

אמר רב אחא בר יעקב על כך: שיתין סבי הוינא [ששים זקנים היינו], וכולהו איעקור מפרקיה דרב הונא [וכולם נעקרו מדרשתו הארוכה של רב הונא], לבר מאנא, דקיימי בנפשאי [חוץ ממני שקיימתי בעצמי:] "החכמה תחיה בעליה", שבקשתי לתלות אותי על עץ גבוה, וכך יצא ממני השתן. [5]

שנינו במשנה: גירשה מותרת לינשא לאחר, ורשאי הבעל השני לשהות עמה עשר שנים: ודייקינן: רק הבעל השני, אין, אכן מותר לשאתה ואף לשהות עמה עשר שנים.

אבל אם שהתה עשר שנים גם עם הבעל השני ולא ילדה, [6] הרי הבעל השלישי לא יכול לשאתה, אם לא קיים עדיין מצות פריה ורביה, הואיל והוחזקה על ידי שניהם כאשה שאינה בת בנים.

מתניתין מני? - רבי היא, הסובר שבשתי פעמים הוי חזקה.

דתניא: אם מלה אשה את בנה הראשון, ומת מחמת מילה, ומלה אף את בנה השני, ומת אף הוא מחמת המילה, הרי את בנה השלישי - לא תמול, דברי רבי, הואיל והוחזקה לילד בנים המתים מחמת מילה. [7]

רבן שמעון בן גמליאל אומר: גם את השלישי תמול. כי בשתי פעמים לא הוי חזקה, ורק אם מת אף השלישי אז הוי חזקה, ואת הרביעי לא תמול.

ושואלת הגמרא: והתניא איפכא!

הרי מצאנו ברייתא בה הוחלפו דברי רבי ורבן שמעון בן גמליאל, שרבי אומר בשלש פעמים הוי חזקה, ורבן שמעון בן גמליאל אומר בשתי פעמים הוי חזקה. והיינו, שחזרו בהם והחליפו את שיטתם, ומעתה יש לנו להסתפק: הי מינייהו אחריניתא, איזו ברייתא נשנית באחרונה, כדי שנדע את דעתם הסופית בענין!?

תא שמע: דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

מעשה בארבע אחיות בציפורי, שמלה האחות הראשונה את בנה ומת, והאחות השניה מלה אף היא את בנה ומת, וכן השלישית מלה את בנה ומת.

וכשילדה האחות הרביעית את בנה, באת היא לפני רבן שמעון בן גמליאל.

אמר לה: אל תמולי את בנך, מפני שהוחזקה המשפחה שימותו בניהם מחמת מילה.

ומעשה זה ודאי בא לפני רבן שמעון בן גמליאל בסוף ימיו, שאם לא כן, לא היה רבי יוחנן, שהיה אמורא, וחי בסוף תקופת התנאים, יכול להעיד עליה שראה את המעשה.

הרי למדת שדעת רבן שמעון בן גמליאל בזקנותו כברייתא הראשונה, שבשלש פעמים הוי חזקה.

ומקשינן על ההוכחה מן הברייתא: ודילמא גם אי אתיא שלישית [לו היתה באה גם השלישית לשאול], נמי הוה אמר לה רבן שמעון בן גמליאל: אל תמולי!

כי לדעתו בשתי פעמים הוי חזקה. אלא מעשה שהיה כך היה שלא באה לישאל אלא האחות הרביעית?!

ומשנינן: אם כן, כדבריך, מאי אסהדותיה [עדותו] דרבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן?

הרי ודאי נתכוין להעיד שאין חזקה אלא בשלש פעמים?!

ואכתי מקשינן, ודחינן את הראיה: ודלמא, הא קא משמע לן רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן בעדותו: דאפילו אחיות מחזקות זו את זו. [8] ולא בא רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן ללמד בכמה פעמים הוי חזקה?!

אמר רבא: השתא דאמרת "אחיות מחזקות"

- לא ישא אדם אשה לא ממשפחת נכפין [חולין שנופלין מרוב כובד החולי, נמוקי יוסף], כלומר: ממשפחה שהוחזקו בניה לילד נכפין. ולא ממשפחת מצורעים.

והוא דאתחזק תלתא זימני [ובלבד שהוחזקה המשפחה בכך שלש פעמים], על ידי שלשה מבני המשפחה שילדו נכפין או מצורעים. [9]

ועתה, לאחר שדחתה הגמרא את ההוכחה, שאותה ברייתא האומרת בדעת רבן שמעון בן גמליאל שאין חזקה אלא בשלש פעמים, היא זו שנשנית באחרונה.

יש להסתפק: מאי הוי עלה? איך נוהגים בשאלה זאת הלכה למעשה?

כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר: עובדא הוה קמיה דרבי יוחנן, ב"כנישתא דמעון", ביום הכפורים שחל להיות בשבת, ובאה אשה אשר כבר מלה בעבר פעם ראשונה, [10] את בנה הראשון, ומת, וכן פעם שניה מלה בעבר את בנה השני, ומת. ועתה, בפעם השלישית, היא באה לפניו לישאל על מילת בנה השלישי, שחל להיות באותו יום.

ואמר לה רבי יוחנן: לכי ומולי אותו. [11]

אמר ליה אביי לרב יצחק בר יוסף: חזי [ראה ותן ליבך לדקדק בעדותך יפה, ריטב"א] דהרי קשרית סכנתא ואיסורא [כי אתה מתיר איסור וסכנה], כי מלבד הסכנה לחיי התינוק, הרי שאתה מתיר לחלל שבת ויום הכפורים על מילת תינוק שהוחזק למות בשתי פעמים.

ואפילו הכי סמך עלה - על דברי רב יצחק בר יוסף שאמר משמו של רבי יוחנן: בשתי פעמים לא הוי חזקה - אביי עצמו שלא לחוש לסכנה בשתי פעמים.

ואזל אביי - על סמך זה - ונסבה לחומה [הלך ונשא את האשה ששמה חומה], ברתא [בתו של] דאיסי בריה דרב יצחק בריה דרב יהודה, דנסבה רחבה דפומבדיתא, ושכיב [שנישאה בעבר לרחבה דפומבדיתא, ומת].

והלכה ונישאה בשנית לרב יצחק בריה דרבה בר בר חנה, ושכיב [מת] אף הוא.

ובכל זאת נסבה הוא [אביי], מפני שסמך על רב יצחק בר יוסף, שלא הוחזקה חומה כאשה קטלנית בשתי פעמים.

ואולם, לבסוף שכיב [מת] אף אביי.

אמר תמה רבא על אביי: ומי איכא דעביד עובדא בנפשיה כי האי [וכי יש מי שעושה מעשה ומסכן את נפשו בכגון דא]?

והא איהו, והרי אביי עצמו הוא דאמר: אבין דסמכא [רבי אבין בר סמכא הוא] במה שאומר משמו של רבי יוחנן, אבל יצחק סומקא [יצחק האדום, הוא רב יצחק בר יוסף] לאו בר סמכא הוא לאמר דברים בשם רבי יוחנן, היות ןאבין - ישנו בחזרה [חוזר הוא על תלמודו], אבל יצחק סומקא - אינו בחזרה!? [12]

ואם כן, האיך סמך אביי עליו לסכן את עצמו בנשיאת חומה?!

ועוד - לא גרסינן [13]

וכאן שבה הגמרא לתחילת הסוגיא, מיהו התנא של משנתנו הסובר שלענין נישואין בשתי פעמים הוי חזקה - והעמדנו שהוא רבי, שאמר לענין מילה, בשתי פעמים הוי חזקה.

ומקשה על כך הגמרא:

אימר דפליגי - רבי ורבן שמעון בן גמליאל אם די בשתי פעמים להיות חזקה - לענין מילה, אבל בנישואין, מי פליגי?

והרי יתכן שאף רבן שמעון בן גמליאל מודה לרבי, שלענין נשואין בשתי פעמים הוי חזקה. [14]

ומשנינן: אין, אכן נחלקו אף לענין נישואין.

והתניא [בניחותא, ואכן כך למדנו]: אם ניסת אשה לבעל הראשון, ומת, וניסת לבעל השני ומת אף הוא - הרי לבעל שלישי לא תנשא, דברי רבי

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף לשלישי תנשא, ורק לרביעי לא תנשא, אם מת אף השלישי.

ומקשינן בין על רבי ובין על רבן שמעון בן גמליאל:

בשלמא גבי מילה ניחא, כי מאחר שהוחזקה המשפחה למות מחמת מילה, תולים אנו שימותו בניהם מחמת מילה.

היות ואיכא משפחה דרפי דמה, שדמה רפוי, דליל, שאינו נקרש, ויש סכנה בדימום של המילה למיתת התינוק, ואיכא משפחה דקמיט דמה, שהדם סמיך ונקרש, ואין סכנה למולו.

ומאחר שהוחזקה, תולים אנו שמשפחה זו רפי דמה, וימותו בניהם מחמת מילה.

אלא נישואין [נישואי אשה שהוחזקה להיות קטלנית] מאי טעמא, כלומר: כיצד יתכן להחליט על אשה שבעליה מתים, וכי בה הדבר תלוי?!

אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: הכי אמר אבימי דהגרוניא משמיה דרב הונא:

מעין, מקורה של האשה, הוא הגורם לאנשים הבאים עליה, שימותו.

ורב אשי עצמו אמר: מזל של האשה גורם לבעליה שימותו.

מאי בינייהו?

איכא ביניהו במקום דאירסה השלישי [15], ומית מת קודם שנשאה.

שהרי אין אתה יכול לומר "מעין גורם" כיון שעדיין לא בא עליה, ולדעת הסובר "מעין גורם" מותרת לינשא לרביעי.

אי נמי, כגון דנפל מדיקלא ומית [נפל הבעל מן הדקל ומת], שהרי אי אתה יכול לומר מעיינה של האשה גרם שיפול מן הדקל, כיון שלא מת מחולי.

אמר ליה רב יוסף בריה דרבא, לרבא:

פעם אחת בעאי שאלתי מיניה מרב יוסף: האם הלכה כרבי? ואמר לי רב יוסף: אין, אכן הלכה כרבי.

ופעם אחרת שאלתי ממנו האם הלכה כרבן שמעון בן גמליאל? ואמר לי רב יוסף: אין, אכן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. [16]

וכמדומה אני, שאחוכי אחיך בי [היתל בי] רב יוסף.

אמר ליה רבא לרב יוסף בריה: לא היתל בך רב יוסף, אלא, אכן פעמים שהלכה כרבי, הסובר בשתי פעמים הוי חזקה, ופעמים שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל, הסובר בשלש פעמים הוי חזקה [כדמפרש ואזיל]. כי סתמי נינהו, סתם משניות יש פעמים כרבי, ופעמים כרבן שמעון בן גמליאל, ובהתאם לכך נפסקה ההלכה.

והכי פשיט לך רב יוסף:

לענין נישואין [17] של אשה קטלנית, ושל אשה שהוחזקה כאשה שאינה בת בנים [18], וכן לענין מלקיות [מפרש לה ואזיל] -

הלכה כרבי, שבשתי פעמים הוי חזקה.

ואילו בוסתות, ושור המועד [מפרש להו ואזיל] -

הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, שבשלש פעמים הוי חזקה.

ומפרשת הגמרא מה הן המשניות הסתומות, כפי שאמרנו:

נישואין:

הא דאמרן בתחלת הסוגיא, לדייק ממשנתנו שבשתי פעמים הוי חזקה. והטעם, משום שאזלינן לחומרא [19].

מלקות:

דתנן: מי שלקה ושנה שתי פעמים על אותה עבירה עצמה, והיא לאו שיש בה כרת [גמרא סנהדרין פא ב], הרי, אם חטא באותה עבירה בשלישית: בית דין כונסין אותו לכיפה [מקום סגור], ומאכילין אותו שעורים, עד שתהא כריסו נבקעת

כי על ידי שתי פעמים שלקה, מחזיקים אנו אותו ברשע, והואיל ועבירה זו יש בה כרת, מקרבים אנו עליו את מיתתו [20].

וסתות:

א. אשה הרואה דם נדה, חששו חכמים שמא יצא הדם ממקורה אף קודם ראותה אותו, אלא ש"כותלי בית הרחם" העמידוהו מלצאת החוצה, ולפיכך מטמאת היא את כל הטהרות שנגעה בהם, מעת לעת למפרע, מזמן ראייתה.

ב. ואולם אשה הרואה דם בזמן וסתה הקבוע, אין אנו מטמאים את הטהרות למפרע, אלא דיה שתטמא את הטהרות בשעת ראיית הדם, כי חזקה היא שאורח בזמנו בא.

ג. אשה שיש לה וסת קבוע, שהורגלה לראות דם בפרק זמן קבוע, ולא בדקה בזמן וסתה אם טהורה היא, הרי היא טמאה [21], כי תולים אנו שאורח בזמנו בא.

הערות

[2] בערוך לנר העיר, שלפי יחס מספר שנותינו לשנות אברהם ושרה היה צריך להיות החשבון יותר משתי שנים ומחצה; וראה מה שביאר שם.

[3] רש"י. ואולם הרמב"ן בתחילת הסוגיא כתב לצדד שאין דין הכתובה תלוי במה שלא זכה הוא ליבנות ממנה [והברייתא לא הזכירה זה לענין כתובה, וכפי שהובא לעיל בהערות משמו], "והא דאקשינן ודילמא איהי הוא דלא זכאי, אלישנא דברייתא בלחוד קאי, אבל לא אעיקר דינא"; וכן הביא בתוספות חד מקמאי בשם הראב"ד.

[4] הכ"ף בקמץ והאל"ף בחיריק.

[5] כתב בעיון יעקב: אפשר שרב אחא זה הוא רב אחא שאמר בפרק שלישי דמכות: המשהה את נקביו קעבר משום בל תשקצו, לכך הוא לא סיכן בנפשו לעצור את נקביו, וזה "החכמה תחיה את בעליה", רק פעם אחת שהה מעט, ותלי נפשיה בארזא דבי רב.

[6] כן נראה מלשון המאירי ששיעור השהיה להיות מוחזקת שאינה בת בנים הוא עשר שנים, שכתב: "ואם גירשה שני לסוף עשר שנים" אסורה לינשא לשלישי; וכן נראה מדברי התוספות לקמן סה א ד"ה תצא; וראה מה שנתבאר במשנה בהערות.

[7] כתב המאירי: אין החזקה אלא ממנה, הא אם הוליד הוא מאשה אחרת, ומת, הרי זה ימול, וזהו שייחסו את הענין באשה, כמו שאמר: "מלה לראשון"; ובשולחן ערוך יורה דעה סימן רסג הביא בזה שתי שיטות.

[8] כלומר: יש חזקה שאינה באותו גוף, אלא חזקה הבאה על ידי כל בני המשפחה, קובעת את טיבעה של אותה משפחה.

[9] כתב הנמוקי יוסף: הכא אפילו רבי מודה שאין לחוש במשפחה פחות מתלתא זימני; והרשב"א כתב: והא דאמר רבא גבי אחיות והוא דאיתחזק תלתא זימני, אבל תרי אקראי בעלמא הוא, התם באחיות דוקא, דאחיות לא מחזיקות אלא בתלתא זימני דחידוש הוא, אבל אנפשיה בתרי זימני הוי חזקה. ולא כתב הרשב"א, שאפילו רבי מודה בהא, ויש לפרש דבהא קיימא לן כרשב"ג [קרן אורה]. וכן נראה מדברי המאירי שדבר זה ביסודו תלוי במחלוקת רבי ורשב"ג, אלא דבהא קיימא לן כרשב"ג, ונתן טעם משום דחולי לא שכיחא. ובקרן אורה תמה לדעת הנמוקי יוסף: אם כן מאי סלקא דעתין להוכיח מדברי רשב"ג גבי אחיות, לענין הספק שנסתפקה הגמרא בדעת רשב"ג אם בעינן חזקה שלש פעמים, והרי אחיות שאני?! ותירץ: היינו דקאמר הש"ס ודילמא הא קמ"ל דאחיות מחזקות, ובאמת בעינן תלתא דוקא; וכעין זה גם בערוך לנר; וראה מה שנתבאר בהערה הבאה.

[10] לפי פשוטו משמע הלשון "ראשונה" שהמעשה היה בשלש אחיות, ואולם בערוך לנר הוכיח מדברי הרשב"א והנמוקי יוסף שנזכרו בהערה לעיל, שכוונת הגמרא אינה באחיות כי לחזקת אחיות דין אחר, וכוונת הגמרא "פעם ראשונה".

[11] כי אין די בשתי אחיות להחזיק את המשפחה, לפי פשוטו, או שאין די בשתי פעמים להחזיק את בניה שמתים מחמת מילה, לפי הערוך לנר.

[12] לשון אחר פירש רש"י: רבי אבין מצוי כל שעה אצל רבי יוחנן, ואם חזר בו רבי יוחנן משום דבר שאמר תחילה, היה שומע זאת וחוזר בו אף הוא, אבל רב יצחק אינו מצוי לפני רבי יוחנן, ופעמים ששמע דבר מרבי יוחנן ולמחר חזר בו רבי יוחנן, והוא אינו יודע.

[13] הריטב"א מחקו על פי נוסחאות מדויקות, והכריח כן; וראה על זה בהערה הבאה.

[14] טעם החילוק מבואר בריטב"א: דילמא לא איפליג רשב"ג אלא גבי מילה שאין החזקה באותו ולד עצמו, אלא דמחזיקינן מולד לולד או מאחות לאחות, אבל גבי נשואין שהיא גופה הוחזקה, אפילו רשב"ג מודה דבתרי זימני הוי חזקה, וראה היטב דברי הריטב"א במקורם. ואולם בקרן אורה [סוף עמוד זה] כתב בטעם החילוק, משום דבנישואין לענין קטלנית אין כאן חזקה גמורה ואיסור גמור אלא חששא בעלמא [וכמו שהביא שם בשם הרמב"ם], ובחששא מודה רשב"ג דבשתי פעמים נמי חיישינן.

[15] בערוך לנר תמה על לשונו של רש"י שכתב: אירסה "השלישי" ומת, דבזה ליכא נפקותא אלא לרשב"ג, ולא לדידן דפסקינן כרבי דבתרתי זמנין הוי חזקה לענין קטלנית, ולמה לא נקט דאירסה הראשון או השני דמזה יש נפקותא אפילו לדידן?! וראה שם.

[16] והתוספות פירשו: ששאלו הלכה כרבי או כרבן שמעון בן גמליאל, והשיבו דהלכה כשניהם.

[17] והוא הדין לענין מילה, ריטב"א וכל הפוסקים.

[18] ראה בזה בהערה בהמשך הסוגיא, אם אכן הנידון הוא לגבי שני ענינים אלו.

[19] כתבו הרמב"ן הרשב"א והמאירי, בטעם הדבר שבנישואין קיימא לן כרבי, שהוא משום דאזלינן לחומרא; ולשיטתם מה שאמרו "נישואין" כולל שני ענינים: א. דין משנתנו לענין אשה שאינה בת בנים; ב. נישואין לאשה קטלנית, [וכן מבואר במאירי] ; ולשיטתם מבוארת הוכחת הגמרא ממשנתנו. ואולם הריטב"א והרא"ש כתבו: משום דבספק סכנה אזלינן לחומרא, וטעם זה אינו שייך לענין עקרות שבמשנתנו, וראה מה שכתב המגיה בריטב"א הנדמ"ח עמוד תרא הערה 32.

[20] כתב הריטב"א בטעם הדבר שלענין מלקות די בשתי פעמים להיות חזקה, כיון "דהא מיירי בחייבי כריתות, וכיון דחמירי טובא מחמירין ביה מפני ייסור הרשעים לבער עושי רשעה, כיון דממילא הוא דמייתי", וראה גם ברמב"ן רשב"א ומאירי.

[21] רבינו עקיבא איגר תמה על דברי רש"י בזה, כי לפי מה דקיימא לן שחזקת הוסתות אינה אלא מדרבנן, אין היא בחזקת טמאה, וראה בהערה הבאה.

חצבתם ואל מקבת בר נקרתם" (ישעיהו נא, א) וכתיב [ונאמר] פסוק סמוך המבאר את הראשון, "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם" (שם ב), ללמד שכאילו נעשו להם איברים ("חוצבתם" ו"נוקרתם") לאחר זמן.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: שרה אמנו אילונית היתה מתחילה, שנאמר: "ותהי שרי עקרה אין לה ולד" (בראשית יא, ל), ומייתור המילים "אין לה ולד" למדים אנו שכוונתו שאפילו בית ולד (רחם) אין לה.

א אמר רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת משמיה [משמו] של רב: לא שנו ששוהה עשר שנים קודם קידושין אלא בדורות הראשונים, ששנותיהן היו מרובות, אבל בדורות האחרונים, ששנותיהן מועטות — שוהה שתי שנים ומחצה ומגרשה, שהן כנגד זמן של שלשה עיבורים. רבה אמר בשם רב נחמן: שלש שנים שוהה, כנגד שלש פקידות שפקד הקדוש ברוך הוא את העקרות. שאמר מר [החכם]: בראש השנה נפקדו שרה רחל וחנה, ומכאן שיש להמתין עד שיעברו שלוש פעמים ראש השנה, כמספר הפקידות שנפקדו בו.

אמר רבה הוא עצמו: ליתנהו להני כללי [כללים אלה שאמרנו אין לקבלם] כלומר, אין לקבל את הדברים הללו שאמרנו, ומדוע: מכדי מתניתין מאן תקין [הרי את משנתנו מי תיקן] — רבי, והא [והרי] בימי דוד כבר אימעוט שני [נתמעטו השנים], דכתיב [שנאמר]: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה" (תהלים צ, י), משמע שעד אז היו שנות בני אדם כמו שהם בימינו, והקביעה של עשר שנים היא איפוא אף לזמן הזה.

ושואלים על לשון הברייתא: והאי [וזה] הלשון "שמא לא זכה להבנות הימנה", ודלמא איהי [ושמא היא זו] שלא זכיא [זכתה] להיבנות? ומשיבים: איהי [היא] כיון שהיא לא מפקדא [מצווה] על פריה ורביה, הריהי לא מיענשה [נענשת], משמע שהזכות שבכך תלויה בו ולא בה.

לעצם דברי המשנה שצריך לשאת אשה בזקנתו שואלים: איני [האם כן הוא] והא [והרי] אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לר' אבא בר זבדא: נסיב איתתא ואוליד בני [שא אשה והולד בנים] ואמר להו: אי זכאי [אילו הייתי זוכה וראוי] — הוו [היו] לי כבר מקמייתא [מתחילה], ועכשיו בזקנותי, אינני רוצה לשאת אשה סתם, בלא להוליד. הרי משתמע מזה שאין מצוה לשאת אשה בימי זקנה. ומשיבים: התם דחוי קא מדחי להו לרבנן [שם רק דחה את החכמים], שלא רצה לומר להם את טעמו האמיתי, משום שהיה עקר. שכן ידוע שר' אבא בר זבדא איעקר מפרקיה [נעשה עקר מחמת דרשתו] של רב הונא, שהיה מאריך בדרשותיו, ותלמידיו היו מתאפקים בחוזקה מהטלת מי רגליים כל משך הדרשה ודבר זה גרם להם לעקרות.

כיוצא בו מסופר שרב גידל איעקר מפרקיה [נעשה עקר מחמת דרשתו] של רב הונא. וכן ר' חלבו איעקר מפרקיה [נעשה עקר מחמת דרשתו] של רב הונא. רב ששת איעקר מפרקיה [נעשה עקר מחמת דרשתו] של רב הונא. ומסופר: רב אחא בר יעקב אחדתיה [אחזה בו] סוסכינתא (מחלה מחמת עצירות השתן העשויה לגרום לעקרות), תליוה בארזא דבי [תלו אותו בארז שבבית] רב לשם רפואה ונפק מיניה כהוצא ירקא [ויצא ממנו כעלה תמר ירוק] ונתרפא. אמר רב אחא בר יעקב: שיתין סבי הוינא [ששים זקנים, חכמים, היינו] שם וכולהו איעקור מפרקיה [וכולם נעשו עקרים מחמת דרשתו] של רב הונא לבר מאנא, דקיימי בנפשאי [חוץ ממני, שקיימתי בעצמי] את הכתוב "החכמה תחיה בעליה" (קהלת ז, יב), והשתמשתי בדרך זו של ריפוי כדי שלא איעשה עקר.

ב שנינו במשנה שאשה ששהתה עשר שנים ולא ילדה, אם גירשה — מותרת להינשא לשני, ושוהה אף עימו עשר שנים. ומעירים: שני — אין [כן], אולם אם אף לשני לא היו ילדים ממנה — לשלישי לא תינשא, משום שנראה שחזקתה שאינה מסוגלת ללדת.

ומעירים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי]? כשיטת רבי היא, שסבור ששתי פעמים הרי הן חזקה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אם מלה אשה את בנה הראשון ומת מחמת המילה, ומלה את בנה השני ומת גם הוא — שלישי לא תמול, אלו דברי רבי, שיש חזקה שילדיה מתים מחמת מילה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: שלישי — תמול, שעדיין אין חזקה שילדיה מתים, רביעי — לא תמול.

ושואלים: והתניא איפכא [והרי שנויה ברייתא להיפך] שהופכת את השיטות, ואם כן הי מינייהו אחריניתא [איזו מהן אחרונה], כלומר, איזו מוסמכת יותר?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע], ראיה לדבר ממה שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מעשה בארבע אחיות בצפורי שמלה אחות ראשונה את בנה ומת, מלה אחות שניה את בנה ומת, מלה שלישית ומת, רביעית באת (באה) לפני רבן שמעון בן גמליאל בשאלה האם למול את בנה. אמר לה: אל תמולי. משמע שרבן שמעון בן גמליאל הוא הסבור שרק שלוש פעמים מהוות חזקה.

ודוחים: משם אין ראיה, ודלמא אי אתיא [ושמא אם היתה באה] השלישית נמי הוה אמר [גם כן היה אומר] לה, אלא שלא באה, ולא יכול היה לומר לה את ההלכה. ושואלים: אם כן, מאי אסהדותיה [מה עדותו] של ר' חייא בר אבא? שאם כן לא חידש לנו דבר בזה, שהרי עדיין איננו יודעים ממתי היא חזקה, ומה הטעם לספר את כל המעשה? ומשיבים: ודלמא הא קא משמע לן [ושמא דבר זה השמיע לנו] שאחיות מחזקות, כלומר, שיש חזקה למחלה כגון זו גם על ידי אחיות, שלא רק אם מתו שלושת ילדיה של אותה אם יש חזקה, אלא גם אם היו הילדים מאחיות שונות, יש לחשוש לכך.

אמר רבא: השתא דאמרת [עכשיו שאתה אומר] כי אחיות מחזקות, על כן מאותו טעם לא ישא אדם אשה לא ממשפחת נכפין (חולים במחלת הנפילה) ולא ממשפחת מצורעים, שיש לחשוש שהמחלה היא תורשתית ומצויה בכל בני המשפחה. ומעירים: והוא דאתחזק תלתא זימני [שהוחזק הדבר שלוש פעמים] אצל שלושה אנשים מאותה המשפחה.

שואלים: מאי הוה עלה [מה היה עליה] על ההלכה לענין חזקה? כי אתא [כאשר בא] רב יצחק בר יוסף מארץ ישראל לבבל, אמר: עובדא הוה קמיה [מעשה היה לפני] ר' יוחנן בכנישתא [בבית הכנסת] של העיירה מעון ביום הכפורים שחל להיות בשבת, ומלה ראשונה את בנה ומת מחמת המילה, ומלה שניה את בנה ומת, והשלישית באה לפניו. אמר לה: לכי ומולי, שאין לחשוש לחזקה בשתי פעמים.

אמר ליה [לו] אביי לרב יצחק: חזי [ראה, שים לב], למה שאתה אומר ודייק בדבריך, דקשרית איסורא וסכנתא [שהרי אתה מתיר בכך גם איסור וגם סכנה], שהרי התיר את האיסור של מילה ביום הכיפורים, שאם אינו מחוייב בה נמצא שעובר על איסור לחינם וגם עשה מעשה שיש בו סכנת נפשות.

ומעירים: סמך עלה [עליה] אביי על הלכה זו, ועשה מעשה. אזל נסבה [הלך אביי ונשא] לאשה את חומה ברתא [הבת] של איסי בריה [בנו] של רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה, דנסבה [שנשא אותה תחילה] רחבה דפומבדיתא ושכיב [ומת], ונשא אותה אחר כך רב יצחק בריה [בנו] של רבה בר בר חנה ושכיב [ומת], ונסבה [ואחר כך נשא אותה] הוא, אביי, ולא חשש שמא הוחזקה אשה זו שהיא "קטלנית", שיש בה דבר הגורם לבעליה למות. וסמך על דברי רב יצחק שאין חזקה אלא בשלוש פעמים. ובסופו של דבר גם הוא שכיב [מת] בעודו נשוי לה.

אמר רבא: ומי איכא דעביד עובדא בנפשיה כי האי [והאם יש העושה מעשה בעצמו כמו זה], כלומר, הסומך על מסורת זו, ונושא אשה שיש סכנה בנישואיה, והא איהו [והלא הוא עצמו] זה שאמר: כל מה שאמר אבין בשם ר' יוחנן, דסמכא [הרי אפשר לסמוך עליו], וכל ענין שאומר יצחק סומקא [האדום], ר' יצחק בר יוסף, בשם ר' יוחנן — לאו בר סמכא [לא בר סמיכה עליו הוא]. ומסביר את ההבדל ביניהם: אבין ישנו בחזרה שהוא חוזר לארץ ישראל ושומע אם חזרו בהם בני הישיבה, ואילו יצחק סומקא אינו בחזרה, מאחר שירד לבבל ולא חזר לארץ. ועוד יש לחשוש: אימר דפליגי [אמור שהם חלוקים] לענין מילה אם שתים או שלוש פעמים מהוות חזקה, אולם בנישואין מי פליגי [האם הם חלוקים]?

ומשיבים: אין [כן], והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא]: ניסת אשה לראשון ומת, לשני ומת, לשלישי — לא תנשא, אלו דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לשלישי — תנשא, לרביעי — לא תנשא.

ושואלים: בשלמא [נניח] גבי (אצל) מילה אפשר להסביר מה טעמה של החזקה בזה: איכא [יש] משפחה דרפי דמא [שדמה רפה] ואינו נקרש היטב ושותת בלי להיעצר ואיכא [ויש] משפחה דקמיט דמא [שדמה נקרש], אלא נישואין מאי טעמא [מה הטעם] שנחשוש אפילו כשיש חזקה? אמר ליה [לו] רב מרדכי לרב אשי: הכי [כך] אמר אבימי מהגרוניא משמיה [משמו] של רב הונא: מעין גורם, כלומר, יש איזה חולי באשה זו, שביאתה גורמת לבעליה למות. ורב אשי עצמו אמר: המזל שלה הוא זה שגורם שבעליה מתים.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל למעשה ביניהם] אם הטעם הוא זה או זה? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה, כגון שאירסה ומית [ומת] אחד מהם, לפני נישואין, אי נמי [או גם כן] שנפל מדיקלא ומית [מדקל ומת], שאם החשש הוא בגלל הביאה — הרי במקרים אלה היה המוות מסיבות אחרות, ולדעת החוששים משום מזל — יש לחשוש גם כאן.

אמר ליה [לו] רב יוסף בריה [בנו] של רבא לרבא: בעי מיניה [שאלתי ממנו] מרב יוסף: הלכה כרבי? ואמר לי: אין [כן]. ושאלתי אותו: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל? ואמר לי: אין [כן], וכי אחוכי אחיך בי [צחק עלי], שהרי אמר לי דברים סותרים!

אמר ליה [לו]: לא, סתמי היא [סתמי הלכה שונים הם] ופשיט לך [ופתר לך] שצריך לפסוק הלכה פעם כשיטה זו ופעם כשיטה זו, והכלל לפי מה שסתמה המשנה בכל ענין. כיצד? נישואין ומלקיות נסתמה בהם הלכה כרבי, שבשתי פעמים היא חזקה. בענין וסתות ובענין שור המועד — כרבן שמעון בן גמליאל, שרק בשלוש פעמים היא חזקה.

ומסבירים את הפרטים: נישואין — הא דאמרן [זו שאמרנו], מלקיות — דתנן [שכן שנינו במשנה]: מי שלקה מלקות מדין תורה ושנה (וחזר ונתחייב ולקה) — בית דין כונסין אותו לכיפה (לחדר=כלא סגור) ומאכילין אותו שעורין שהוא מאכל שגורם לכך, עד שתהא כריסו נבקעת. שאנחנו אומרים שאדם שחטא חטאים חמורים במזיד פעמיים, חזקה שיחטא פעם שלישית ולא די לו במלקות, אלא עוצרים אותו כדי שלא יחטא עוד, שחזקה שהוא רשע. וסתות — דתנן [שכן שנינו במשנה]: אין האשה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

from where you were hewn, and to the hole of the pit from where you were dug” (Isaiah 51:1), and it is written in the next verse: “Look to Abraham your father and to Sarah who bore you” (Isaiah 51:2), which indicates that sexual organs were fashioned for them, signified by the words hewn and dug, over the course of time.

Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: Our mother Sarah was initially a sexually underdeveloped woman [aylonit], as it is stated: “And Sarah was barren; she had no child” (Genesis 11:30). The superfluous words: “She had no child,” indicate that she did not have even a place, i.e., a womb, for a child.

Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, said in the name of Rav: They taught that he waits ten years only with regard to the people who lived in former generations, whose years were numerous, i.e., they lived longer. However, with regard to the people who live in later generations, whose years are few, he waits only two and half years before divorcing her, corresponding to the time period of three pregnancies. Rabba said in the name of Rav Naḥman: He waits three years, corresponding to the three remembrances of barren women by God, as the Master said: On Rosh HaShana Sarah, Rachel, and Hannah were remembered, i.e., God gave them children. Since God determines on Rosh HaShana whether barren women will conceive that year, one may remain married until three such opportunities have passed.

However, Rabba himself said: These principles are not accepted as halakha. Why not? Now consider, who established the content of the mishna? Rabbi Yehuda HaNasi. Yet, in the days of King David, many years before the time of Rabbi Yehuda HaNasi, the years of an average lifespan were already diminished, as it is written: “The days of our years are seventy years, and if with strength eighty years” (Psalms 90:10). Consequently, if Rabbi Yehuda HaNasi included in the mishna the statement that one remains married for ten years, that must apply even nowadays.

The Gemara asks about the language of the baraita. And what about this expression: Perhaps he did not merit to be built from her; perhaps it was she who did not merit to build a family. The Gemara answers: She, since she is not commanded to be fruitful and multiply, is not punished. Their worthiness therefore depends on him, not her.

The Gemara challenges the mishna’s statement that if one did not have children after ten years he should marry a different woman. Is that so? Didn’t the Sages say to Rabbi Abba bar Zavda: Marry a woman and have children, and he said to them: If I had merited, I would already have children from my first wife? This indicates that there is no obligation to remarry if one did not have children with his first wife. The Gemara answers: There, Rabbi Abba bar Zavda was merely putting the Rabbis off with an excuse, as the real reason why he would not marry was because Rabbi Abba bar Zavda became impotent from Rav Huna’s discourse. Rav Huna’s students would hold back from relieving themselves until his lengthy sermons were finished, which caused them to become sterile.

The Gemara similarly relates that Rav Giddel became impotent from Rav Huna’s discourse, Rav Ḥelbo became impotent from Rav Huna’s discourse, and Rav Sheshet became impotent from Rav Huna’s discourse. The Gemara relates: Rav Aḥa bar Ya’akov was afflicted by suskhinta, a disease caused by holding back from urinating. They suspended him from the cedar column that supported the study hall, and a substance that was as green as a palm leaf emerged from him, and he was healed. Rav Aḥa bar Ya’akov said: We were sixty elders present at the time, and they all became impotent from Rav Huna’s discourse, aside from me, as I fulfilled with regard to myself the verse: “Wisdom preserves the life of he who has it” (Ecclesiastes 7:12). I used the above cure to avoid becoming impotent.

§ It was taught in the mishna that if a man divorced his wife after ten years without children, she is permitted to marry a second man, who may remain married to her for ten years. The Gemara comments: A second husband, yes, but a third one, no. Once she has been married to two men without children for ten years each, it is presumed that she is unable to have children.

The Gemara comments: Who is the tanna of the mishna? It is Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that a legal presumption [ḥazaka] is established after two occurrences. As it is taught in a baraita: If a woman circumcised her first son and he died as a result of the circumcision, and she circumcised her second son and he also died, she should not circumcise her third son, as the deaths of the first two produce a presumption that this woman’s sons die as a result of circumcision. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabban Shimon ben Gamliel says: She should circumcise her third son, as there is not considered to be a legal presumption that her sons die from circumcision, but she should not circumcise her fourth son if her first three sons died from circumcision.

The Gemara asks: Isn’t the reverse taught in a baraita, that Rabbi Yehuda HaNasi holds that the woman’s third son must be circumcised and Rabban Shimon ben Gamliel holds that he is not circumcised? Which of them was composed later and is therefore presumed to be more reliable?

The Gemara suggests: Come and hear, as Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: An incident occurred involving four sisters in Tzippori, that the first sister circumcised her son and he died, and the second sister circumcised her son and he died, and the third one circumcised her son and he too died. The fourth sister came before Rabban Shimon ben Gamliel, who said to her: Do not circumcise him. This indicates that according to Rabban Shimon ben Gamliel a presumption is established only after three occurrences.

The Gemara refutes this proof: Perhaps if the third sister had come before him he would also have said to her the same ruling. The Gemara asks: If so, what is the purpose of Rabbi Ḥiyya bar Abba’s testimony? Why would he have related this incident if it does not teach us anything? The Gemara answers: Perhaps he comes to teach us that sisters establish a presumption in a case like this even though the children who died were not from the same mother.

Rava said: Now that you have said that sisters establish a presumption, a man should not marry a woman from a family of epileptics or from a family of lepers, as these diseases might be hereditary. The Gemara adds: And this applies only if it was established three times, i.e., three members of the family are afflicted with the disease.

The Gemara asks: Which halakhic conclusion was about this matter? Is a presumption established after two occurrences or only after three? When Rav Yitzḥak bar Yosef came from Eretz Yisrael, he said: An incident occurred before Rabbi Yoḥanan in the synagogue of the town of Maon on a Yom Kippur that occurred on Shabbat. The first sister had circumcised her son and he died; the second sister circumcised her son and he also died. The third sister came before him, and he said to her: Go and circumcise your son, as a presumption is not established after only two occurrences.

Abaye said to Rav Yitzḥak: See to it that your report is accurate, as you are permitting an action that would otherwise constitute a prohibition and a danger. If the third baby should not be circumcised, doing so would be a prohibited labor and would endanger the life of the child.

The Gemara comments: Abaye relied on this report and went and married Ḥuma, the daughter of Isi, son of Rav Yitzḥak, son of Rav Yehuda. Ḥuma had previously married Raḥava of Pumbedita, and he died, and then she married Rav Yitzḥak, son of Rabba bar bar Ḥana, and he died; and he, Abaye, married her nevertheless, without concern that she had been established to be a woman whose husbands die; and he died as well while married to her.

Rava said: Is there anyone who performs an action like this and endangers himself by marrying such a woman? Wasn’t it he, Abaye, who said that Avin is reliable but Yitzḥak the Red, i.e., Rav Yitzḥak bar Yosef, is not reliable? He proceeds to explain the difference between them: Avin returns to Eretz Yisrael and hears whether the Sages there rescind their previous rulings, whereas Yitzḥak the Red does not return to Eretz Yisrael and never finds out if the Sages there rescind their rulings. And furthermore, say that they disagree with regard to whether a presumption is established by two or by three deaths due to circumcision, but do they necessarily argue with regard to marriage?

The Gemara responds: Yes, and it is taught in a baraita: If a woman was married to her first husband and he died, to a second one and he also died, she may not get married to a third husband. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabban Shimon ben Gamliel says: She may get married to a third husband, but if he also dies, she may not get married to a fourth husband.

The Gemara asks: Granted with regard to circumcision a presumption of death due to circumcision can be established because there are families whose blood is thin and does not clot well, and there are families whose blood clots. However, in the case of marriage, what is the reason for concern that a subsequent husband will die? Rav Mordekhai said to Rav Ashi: Avimi of Hagron-ya said in the name of Rav Huna as follows: Her spring is the cause. In other words, the woman has some sort of condition that causes those who have intercourse with her to die. And Rav Ashi said that her constellation is the cause of her husbands’ deaths.

The Gemara asks: What is the practical difference between them? The Gemara answers: There is a difference between them in a case where a man betrothed her and died before the wedding; alternatively, in a case where he fell off a palm tree and died. If the concern is due to intercourse, then in these cases the husband’s death cannot be attributed to his wife. Conversely, if the concern is due to her bad fortune, the husband’s death can be attributed to his wife even in these cases.

Rav Yosef, son of Rava, said to Rava: I inquired of Rav Yosef whether the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and he said to me: Yes. I subsequently asked him if the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, and he said to me: Yes. Was he mocking me by issuing contradictory rulings?

Rava said to him: No, there are unattributed mishnayot in accordance with each opinion, and he resolved for you that the halakha is in accordance with each opinion in particular cases. With regard to marriage and lashings the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi that two occurrences are sufficient for a presumption. Concerning set patterns of menstrual bleeding and a forewarned ox, the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel that a presumption is established after three occurrences.

The Gemara identifies the aforementioned halakhot. Marriage is referring to that which we said with regard to a woman whose husbands have died. The case of lashings is as we learned in a mishna (Nidda 63b): One who was flogged for transgressing a Torah law, and repeated the same transgression and was flogged again, if he then repeats the sin a third time, the court places him in a narrow, vaulted chamber and they feed him barley until his stomach bursts. Once he has sinned and been flogged twice he has established a presumption of wickedness, and when he sins again he is caused to die so that he will not continue to sin. The case of set patterns of menstrual bleeding is as we learned in a mishna (Nidda 63b): A woman does not

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרי סתמי נינהו ופשט לך נשואין ומלקיות כרבי וסתות ושור המועד כרשב"ג. תימה היא היאך יהא הלכה במקום אחד בתרי זימני ובמקום אחר בג' ורבי גופי' היכא סתם הכא כנפשי' והכא כאבוה שמא י"ל דנשואין לחומרא ומלקיות כיון דבחייבי כריתות עסקינן מבערין עושי רעות מישראל אבל וסתות דרבנן נינהו ולקולא וכן שור המועד המוציא מחבירו עליו הראי' ועד תלתא זימנא לא מיעד וספיקי סתים לן ר' בהא.
תמהני שלא כתב רבינו ז"ל בהלכות פלוגתא דמעיין גורם ומזל גורם מ"מ הלכתא כרב אשי דבסוף אמוראי הוא ועוד מדאמר לי' רב מרדכי טעמי' דרבא ולא קבלי' ש"מ לאו דוקא הוא ועוד לחומרא.

מדמתמה רבא עליה דאביי היכי סמך אסהדותיה דרב יצחק דהא איהו אמר יצחק סומקא לאו דסמכא. נראה לי דרבא נמי במילה לית ליה כרשב"ג אלא כרבי ובתרי זימני הויא חזקה, דאי למימרא דלא דמי נשואין למילה לא הוה ליה לספוקי בסהדותיה דרב יצחק. והא דאמר רבא גבי אחיות והוא דאתחזק תלתא זמני אבל תרי אקראי בעלמא הוא, התם באחיות דוקא דאחיות לא מחזקות אבל בתלתא זמני דחידוש הוא, אבל אנפשיה בתרי זימנא הויא חזקה וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל דבמילה קיימא לן כרבי.

מאי בינייהו איכא בינייהו דארסה ומת אי נמי דנפל מדקלא ומת. וקיימא לן כרב אשי דבתרא הוא דאמר מזל גורם.

נשואין ומלקיות כרבי וסתות ושור המועד כרשב"ג. וטעמא דמלתא דנשואין לחומרא ומלקיות כיון דעבר ושנה בחייבי כריתות מבערין עושה רשעה מישראל. ובוסתות משום דמדרבנן נינהו אזלינן בהו להקל. ובשור המועד משום דלא מפקינן ממונא אלא בדבר ברור. ובקטלנית משום סכנה לחומרא. ומילה נמי סכנתא היא ולחומרא (עיין רמב"ן).

ודילמא איהי הוא דלא זכאי וא"ת מאי קושיא דשמא שיש לו להוצי' וכו' י"ל כדפרש"י ז"ל אמאי דקתני שיתן כתוב' כיון דאפשר דמיני' הוא מוקים ממונא אחזק' מרי':

ופרקינן איהי כיון דלא מפקדא אפריה ורביה לא מיענשא ופי' ומסתמ' בדידי' תליא שנענש עד שיהו שם סימני' דמינה היא או שהוחזק בתרי זמני' לר' או בג' כרשב"ג וא"ת והא אמרי' בסוף פרקי' ואס"ד איתת' לא מיפקדא אפריה ורביה כתובה מאי עבידתא אלמא דכל היכא דלא מפקדא גריעותא דידה הוא דלא למשקל כתוב' וי"ל דההי' בדקים לן דמיניה הוא כיון שאינו יורה כחץ או שהיה זקן או שאינו ראוי להוליד והיא תובעת להתגרש והילכך אי מיפקדא טענתה טענה לגבות כתובה ואי לא לא והא אסיקנא התם דאע"ג דלא מפקדא נמי כיון דאתו מחמת טענה:

והוא דאתחזק ג' זמנין וא"ת והא רבא אמר לקמן דהלכה כר' בנשואין וי"ל דהכא אפי' רבי מודה משום דחזקת המשפחה אין לחוש לה בפחות מתלת זמנין. א"ל אביי פירש לר' יצחק חזי מר דקא שרי איסורא וסכנתא כלומר דקדק בעדותך יפה וא"ה (נ"ל ואהא) סמך עליה אביי ואזל ונסבה. אמר רבא ועכו"מז איכא דעביד הכי עובדא בנפשיה ועוד דהא איהו דאמר אבין דסמכא וכו' ומדלא אמר לי' רבא דאפי' לר' יצחק דילמא לא דמי נשואין למילה כדפרכי' בסמוך ש"מ דלרב' מילה ונשואין בהדדי נינהו ולא עוד אלא דהא אמרי' לעיל מתני' מני ר' היא ומייתי לה מדאפלוגי גבי מלה אלמא כי הדדי נינהו ולא עוד אלא דבסמוך אשכחן דאפליגו בהדיא בנשואין גופייהו וההיא ה"ל לאתויי לעיל על מתני' דהא מסתמא ידעי לה בי מדרשא לההיא ברייתא דנשואין דמייתי בסמוך אלא דבעי בבי מדרשא למינקט אידך ברייתא דמילה לאשמועי' אגב אורחי דנשואין ומילה כי הדדי נינהו:

ה"ג וכן הוא בנסחי דוקני אימור דפליג במילה ולא גרסינן ועוד דהא לא מקשינן לה רבא דאיהו מידע ידע דנשואין ומילה הוות וכי הדדי נינהו בכלה סוגיא דלעיל אלא תלמודא הוא דקא בעי לברור' דמתני' רב היא משום פלוגתא דמילה דדילמא לא אפליג ר' שמעון בן גמליאל אלא גבי מילה שאין החזקה באותו ולד עצמו אלא דמחזקינן מולד לולד או מאחות לאחות אבל גבי קטלנית דהיא גופא הוחזקה אפילו רשב"ג מודה דבתרי זמני הויא חזקה:

מאי בינייהו דאנסו ומית א"נ דנפל מדיקלא ומית פי' דלמ"ד מזל גורם הויא חזקה ולמ"ד מעין גורם לא הוי חזקה דהלכתא כרב דבתרא הוא דאמר מזל גורם וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל:

נשואין ומלקות כר' וסתות ושור המועד כרשב"ג וטעמא דמילתא משום דהא מילתא דספק' אי הויא חזק' בתרי זמני או לא הילכך גבי נשואין דסכנת' אזלי לחומרא וה"ה להאי טעמא למילה ועוד דהא פירכא לעיל דנשואין ומילה חד דינא אית להו ובמלקות אע"ג דבספק נפשות להקל שאני הכא דהא אוקימנא בדוכתא דהא מיירי בחייבי כריתות וכיון דחמירי טובא מחמירין ביה מפני ייסור הרשעי' לבער עושי רשעה כיון דממילא הוא דמייתי' אבל וסתות דרבנן אזלי' לקולא וגבי שור המועד שאין מוציאי' ממון מחזקתו אלא בדבר ברור ובנשואי' אע"ג דבעי למינסב איתתא קטלנית וליזוק בנפשיה לא שבקי' ליה דהא איסור הוא ובכלל שופך דם האדם באדם ומנדים אותו ב"ד עד שיגרש וכן ראיתי לרבי' הר"ם ז"ל עושה מעשה:

אמר המגיה עיין מ"ש רבינו הריטב"א עצמו ז"ל בחידושי עירובין דף צ"ז ובחידושיו לחולין דף ג' ועמד על זה בעוצם חכמתו ורוח מבינתו אדמ"ו הרב המופלא נר"ו בספרו הבהיר ברכי יוסף. ובשיורי ברכה א"ה סימן ט"ל ועמ"ש במחזיק ברכה ובי"ד סימן יו"ד וסי' פ"ד וברכי יוסף א"ה"ע עי"ש באורך:

אבין ישנו בחזרה. פי' שהיה תדיר חוזר תלמודו ומתקיים בידו אבל יצחק סומקא לא היה בקי כל כך א"נ י"מ אבין ישנו בחזרה פי' שהיה תמיד אצל ר' יוחנן ויודע כשהיה ר' יוחנן חוזר מדבריו אבל יצחק לא היה תמיד אצל רבו ולא ידע כשר' יוחנן מתחרט מדבורו:

מלקיות דתנן מי שלקה ושנה ב"ד מכניסין אותו לכיפה. וא"ת למ"ד עבירות מחזיקות היכי מייתי דסתם לן תנא כר' דלמא היינו משום שעבר ג' פעמים והוחזק בעבירות וי"ל דדייק מדנקט מי שלקה ושנה משמע דבתרי הויא חזקה שנראה לו דוחק לפרש דלא נקט לקה אלא לאשמעינן דאיירי בעבירה שיש בה מלקות. ואפי' את"ל דקסבר עבירות מחזיקות שמא ס"ל כמ"ד כיפה צריכה התראה ומייתי שפיר דהא התרינו לו משום כיפה אחרי ב' מלקיות א"כ משמע דבתרי זמני הויא חזקה:

אמר ר"י בר"י דר"ש ב"ש בשמי' דרב ל"ש אלא בדורות הראשונים ששנותיהן מרובין, אבל דורות אחרונים ששנותיהן מועטין שתי שנים ומחצה כנגד ג' עוברין, רבא אר"נ ג' שנים כנגד ג' פקודות, דאמר מר בר"ה נפקדש שרה רחל וחנה. א"ש ליתנהו להני כללא מכדי מתני' מאן תקין ר' והא בימי ר' והא בימי ר' דאימעטי שני דכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה.

אמר מר שמא לא זכה לבנות ממנה ודילמא איהי לא זכי' ולמה יש לה כתובה מספיקא, איהי כיון דלא מפקדה אפו"ר לא מיענשא:

ורשאי השני לשהות עמה י"ש שני אין שלישי לא מתני' מני ר' היא דתניה מג' א' ומת ב' ומת ג' לא תמול דברי ר'. פ' שכבר הוחזקה בניה להיות מתים מחמת מינה הלכך לא תמול אותו שאין לך דבר דבר שעומד לפני פקוח נפש ויגדל ערל וזה יקרא ערל שמתו חיו מחמת מינה וקס"ד בתרי הוי חזקה. רשב"ג שלישי תמול דבג' הוי חזקה לא בתרי אימור דפליגי במינה, בנישואין מיד פליגי. אין והתנא נשאת לא' ומת לב' ומת לג' לא תנשא דברי ר' דהוחזקה קטלנית רשב"ג לג' תנשא לד' לא תנשא. פי' וכי היכי דפליגי בחזקת קטלנית ה"נ פניני בחזקת עקרה ומתני' ר' היא. בשלמא גבי מילה איכא משפחה דמרפי דמא. אלא נשואין מ"ט א"ל לר"א הכי אמר אביי מהדרוניא משמי' דרבא מעין גורס, ור"א מזל גורס א"ב דנפל מדיקלא ומת א"נ דאירס ומית לרבא לא הוחזקה קטלניות שלא מת מחמת מעיינה לר"א הוחזקה קטלניות דאמרי' ממת מזלה ממית. וקי"ל כר"א דהוא בתרא:

א"ל ר"י ברי' דרבה לרבא בעי מיני דר"י ה"ל כר' א"ל אין הל' כרשב"ג א"ל אין ארוכי אריך. פי' א"ל סתומי הוא דפשט לך נשואין ומלקות כר' וסתות ושור המועד כרשב"ג נשואין הא דאמרן במתני' דבבי הוחזקה עקרה ובקטלנית נמי וגירשה אירסה ונתארלמנה כתובתה שלו. השיאה וגירשה השיאה ונתארמלה כתובתה שלא ואמרי' בגמ' טמא דהשו"ג השיאה ונתארמלה כתובתה שלה ואמרי' בגמ' טעמא דהשו"ג השיאה ונתארמלה לא נתארמלה תרי זימני לא חזיא לאינסובי. אגב אורחה קא סתים לן תנא כר' יבתרי זימני הוי חזקה ואם נשאת הקטלניות וג' דין הוא שתצא בלא כתובה כמו אוה שאין להכניס, והוא שלא הכי רבה אבל אם הכיר בה י"ל כתובה דהא רבא פסק ממוני לחומה איתתא דאביי כדאמרי בפ' אע"פ וש"כ ככתובה דמיא. ואי לאו דהוה לה כתובה לא הוי פסק לה מזוני:

מלקות דתנן מי שלקה ושנה בד' כונסים אותו לכיפה ומאילין אותו שעורין עד שתהא כרסו נבקעת פי' בעבירה ג' מכניסים אותו לכיפר. אוין מלקין אותו עליהן, הכי מוכח באלו הן הנשרפין, וסתות דתנן אין האשה קובעת לה וסת עד שתתקבענה ג"פ, פי' אינה קובעת לה וסת לסמוך עלי' להיות דיה שעתתה כדתנן כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה ולא מטמאינן לה למפרע מע"ל ועוד דאם קבעה לה וסת והגיע שעת וסת ולא בדקה טמאה. דאורח בזמנו בא אינה מטהרת מן היסת אפילו ניכר פעמים שבדקה בב' וסתות ולא ראתה ושינתה ראיתה ליום אחר ב"פ אפ"ה מחזיקים והתה לכשיגיע אם לא בדקה טמאה דאורח בזמנה בא:

בתד"ה דתנן כו' ואפי' את"ל כו' שמא סבר רב יוסף דכיפה צריכה וכו' עכ"ל ק"ק להאי תירוצא כיון דאיכא תנא התם דס"ל דכיפה אינה צריכה התראה א"כ מנ"ל לרב יוסף לאוקמי דלא כרשב"ג ואימא דמתניתין סבירא לה דכיפה צריכה התראה ואפילו כרשב"ג וק"ל:

אילונית היתה שנאמר ותהי שרה עקרה גו' לשון איילונית אמרינן בכתובות דוכרניתא דלא ילדה כמו האיל שאין לו בית ולד ומיתורא דאין לה ולד דריש ליה כמו שפרש"י ואפשר שלזה כיוון הכתוב באומרו ותצחק שרה בקרבה גו' לפי שראתה בקרבה סימן איילונית כדאמרינן פרק הערל סימני איילונית שאין לה דדים כו' ושאין לה שיפולי מעים ואשמעינן הפלא שנעשה בה כי טבע הנמנעות שהיה בה שאין לה בית ולד נעשה לאפשרית להיות לה הריון וק"ל:

גמ' דקיימי בנפשאי כו' נ"ב נ"ל לפרש שהיה מסיח דעתו וע"כ לא היה לו כ"כ צער עצירת נקבים ומש"ה אהני ליה הך רפואה והסחת דעת הוא פועל לזה בסגולה כדמוכח בסוף המוציא יין ע"ש:

שם דאתחזק תלתא זימני כו'. נ"ב אבל ב' זימני אקראי בעלמא הוא אשר"י:

רש"י בד"ה דאירסה השלישי ומת הס"ד:

בד"ה ה"ג כו' סתמא היא ופשיט לך לא שיחק בך כו' כצ"ל והד"א:

גמרא רבה אר"נ. ברי"ף הגי' רבא:

ביוה"כ שח״ל בשבת. נ״ב כלומר אע״ג דכל כך חמור היה אותו שהוצרכה בו השאלה. אם לדחות שבת בשבילו כיון שהוא בחזקת מסוכן וידחו שבת בחנם. אעפ"כ צוה למולו בו ביום ולא חש לה למילתא. ולאוקמיה לסהדותיה אמרה אע"ג דלא צריכא דאי לא חייש לס"נ. הא ודאי קדחי שבת וי"כ:

רש"י ד"ה כיון דלא מפקדא. ולא ענש כו'. נ״ב במניעת פרי בטן אלא בעונש אחר:

תד״ה ימי. דוד אמרו. נ״ב כמ״ד (פסחים קי"ז א׳ ע"ש) כל אלו תפלות דוד ועמ"ש שם. והא דכתיב למשה. כנגד משה נאמר המזמור:

שם ד"ה בעי כו' או כו'. נ"ב דאל"כ הוא היה משחק בר"י:

בִּימֵי דָּוִד אִימְעוּט שְׁנֵי, דִּכְתִיב: (תהלים צ, י) "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה". נראה לי בס"ד הטעם על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים בשמואל בפסוק (שמואל ב' יא, ב) וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ, כי דוד המלך ע"ה היה מבחינת שלמא דנוקבא שהיא שני בחינות הנקראים לאה ורחל זו למעלה מזו ובתחילה תיקן את רחל שהיא תחתונה בשבע שנים שישב בחברון ואחר כך הלך לירושלים לתקן את לאה העליונה והיה מתכוין במלחמות שנלחם להכרית ולהשמיד את הקליפות הנאחזות בלאה ורחל כדי שיהיה יכול לתקנם. ולכן אמר לו אביגיל מִלְחֲמוֹת הֳ' אֲדֹנִי נִלְחָם (שמואל א' כה, כח) וכל תיקונם צריך להיות בשבע ושבע כאשר תמצא שעבד אבינו עליו השלום בלאה ורחל שבע שנים ושבע שנים בסוד שבע ספירות עיין שם.
ולכן בזמן דוד המלך ע"ה שנתקנה המלכות שהיא בסוד שבע שכל אחת כלולה מעשר שהם שבעים אז היו החיים ניתנים לתחתונים על ידי המלכות לגמרי ולכך אמעוט שני שנעשו לרוב העולם מספר שבעים ולכך אמר יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה (תהלים צ, י) אל תקרי בָהֶם אלא בְּמָה כי המלכות היא נקראת מה בסוד מָה אָשִׁיב לַהֳ' (תהלים קטז, יב) ולזה אמר ימי שנותינו 'במה' שניתנים על ידי המלכות שנקראת מָה ולכך הם שבעים שנה.
ועיין בעץ חיים (שער מעוט הירח פרק ב') מה שאמר רבינו ז"ל אז היה העולם מתנהג על ידי ז"א [זעיר אנפין] וזהו שנאמר באנשי סדום וַהֳ' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת הֳ' מִן הַשָּׁמָיִם (בראשית יט, כד) כי עיקר ההנהגה מן השמים שהוא ז"א אמנם להיות כי גם נוקבא היתה כלולה בג' פרצופות עליונים דנה"י [נצח הוד יסוד] דז"א לכן נזכרת בכללות עמו כמו שנאמר וַהֳ' הִמְטִיר, היא ובית דינו, עד כאן לשונו עיין שם ודוק היטיב.

דְּקַיְמִי בְּנַפְשָׁאִי: (קהלת ז, יב) "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ". נראה לי בס"ד הכונה דכל הגדולים היה דרכן לישב סמוך להרב הדרשן והם לא היו צריכים לשמוע מן המתורגמן אלא שומעין מן הדרשן עצמו כי קרובים אליו ואלו מוכרח שיבואו קודם שיתחיל בדרשה כשעה אחת או שתים קודם שיתקבצו המון העם כי המון העם הם באים ויושבים סביב הדרשן שורות שורות בעיגול.
ולכן אחר שיתחיל לדרוש אי אפשר לאותם היושבים קרובים אליו לצאת להשתין אם הוצרכו לכך כי אפשר שימצא אלף שורות ויותר יושבים סביבות הדרשן שהם דחוקים זה בזה וצריך שיפסע על ראשי עם קודש יותר מאלף שורות ועל ידי כך היו אותם הקרובים לדרשן באים לידי עקרות.
אך רב אחא בר יעקב נזהר תמיד לבא באחרונה כדי שישב בשורה אחרונה הקרובה לחוץ שאם יתעורר לקטנים יוכל לצאת ולילך ואף על פי שבזה יפסיד שלא יהיה שומע הדרשה מפי הרב הדרשן בעצמו אלא מפי המתרגמנים המשמיעים הדרשה לכל אותם הרחוקים מן הדרשן.

שם א"ב דאירסה ומית. עיין לקמן דף קח ע"א ובתו' שם ד"ה קטנה:

מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. שעל ידי כונתם בתפלתם גורמין שפע רב ויחוד עליון ועל ידי זה מתבטלים המקטרגים ונהפך מדת הדין למדת רחמים ויש שפע רב בעולם וזה רצונו של הקב"ה לרחם על הבריות אך כשיש מקטרגים הוא מלך המשפט ומדת הדין גוברת ולכך כ"י מתאוה לתפלתם של צדיקים. ולפי דרשת רז"ל ויעתר שנמשלה כעתר שמהפך התבואה וכו' רמוז בכתוב עצמו ויעתר וע"י התפלה יצחק שהוא רומז לדין נהפך לה' מדת רחמים:

שרה אמנו איילונית היתה. כתב הרב עיון יעקב ז"ל וז"ל אל תתמה לפ"ז עמ"ש התוספות ריש יבמות דף ב' דאיילונית אינה צריכה גט דמקחה מקח טעות וא"כ איך אמר הכתוב ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא י"ל דמ"מ אחר הנשואין שהכיר בה אברהם בסימני איילונית ואפ"ה קיים אותה דודאי אין עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין דבהכיר בה כ"ע מודו דקדושיו קדושין עכ"ל. ולפי מה שכתבו משם מהר"ם ריקאנטי ז"ל דאברהם אע"ה ידע שלא תתעבר שרה ולא בא עליה עד שנתבשר שיהיה לו זרע ונתעברה מביאה ראשונה ובפני דוד פרשת וירא אות ד' מצאתי סמך לדבריו מדברי רבינו האר"י בשער הגלגולים הקדמה ל"ד ע"ש ועפ"ז לא יצדק מ"ש הרב הנזכר אמנם לק"מ דהכתוב עצמו קאמר השב אשת האיש כי נביא הוא ומאחר שהוא נביא ידע שהיא איילונית וקדשה ע"מ כך וקדושיו קדושין ועוד נביא הוא וידע שיהיה לו זרע ממנה ופשוט ואין להאריך:

והא בימי דוד אימעוט שני דכתיב ימי שנותנו בהם ע' שנה. עיין מ"ש התוספות מסתמא דוד אמרו ובעיון יעקב הבין הדברים כפשטן וכתב מה שכתב ע"ש. והאמת נראה דכונת התוספות דמשה רבינו ע"ה על דוד אמרו ולאו דוקא מ"ש דוד אמרו וכן הוא כונת הרא"ש ז"ל בתוספותיו. ושוב ראיתי בלקוטי רבינו בצלאל ז"ל כ"י שכתב כן בפשיטות דמשה רבינו אמרו על זמן דוד הע"ה וכתב שגם התוספות כונתם כן. ועיין בפירושי הראב"ע ז"ל ורד"ק ז"ל בפסוק ע"ש ואין להאריך ודו"ק:

אמר רב אחא בר יעקב שיתין סבי הוינא וכו'. כתב הרב עיון יעקב ז"ל דאפשר דהוא רב אחאי דאמר במכות דף ט"ז המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו וכו' ע"ש ובמטו מיניה דמר אין זיווגו עולה יפה דהכא רב אחא והתם רב אחאי והכא רב אחא בר יעקב והתם רב אחאי סתם ועיין בתוספות ריש כתובות ובספר יוחסין:

נשואין ומלקיות כרבי וכו'. אני בעניי כתבתי בענין זה ובקונטריס מחזיק ברכה י"ד סימן פ"ד שם רמזתי במקומות אחרים שכתבתי בס"ד:

שיתין סבי הוינא וכלהו איעקור וכו' לבד מאנא וכו' הרב עיון יעקב כתב דאפשר דהוא רב אחא דאמר והמשהה קטנים עובר אבל תשקצו ע"ש ועמו הסליחה דודאי רב אחא בר יעקב לחוד ורב אחאי לחוד וכמ"ש במחב"ר א"ח סי' ג' וע"ש מ"ש בזה בס"ד ע"ש ודוק:

סמך עלה אביי ואזל נסבה לחומה וכו' מרן בב"י א"ה הביא תשובת הרשב"א בזה ולפום ריהטא דבריו קשים במ"ש בהך שמעתתא ואנכי עפר דל יישבתי סוגיין לדעתו כמו שכתבתי בספרי הקטן ברכי יוסף א"ה סי' ט' דף צ"ט ע"ד ודף ק' ע"א בס"ד ע"ש באורך:

נשואין ומלקיות כרבי וכו' עמ"ש הריטב"א בחידושיו בסוגיין ועמ"ש בעניותי בס' הקטן ברכי יוסף א"ה סי' ב' וסי' ט' ובי"ד סי' רס"ג ובשיורי ברכה סי' ט"ל ומחב"ר י"ד סי' יוד וסי' פ"ד בס"ד:

(סד ב תוספות) ד"ה ימי וכו' מסתמא דוד אמרו וכו'.—עי' בהקדמת ראב"ע לשיר השירים, שכתב בשם רב סעדיה גאון, ש"תפילה זו היא לדוד והיו מנגנין בה בני משה". אולי רס"ג הוציא זה מדברי התלמוד כאן.

חוצבתם. נעשה לו זכרות: נוקרתם. נעשה לה נקבות כמו אני קרתי ושתיתי מים (ישעיה לז): אין לה ולד. קרא יתירא הוא דהא כתיב עקרה: לא שנו. דשוהה עשר שנים: שלשה עיבורים. כ''ז חדשים לימי הולד וחדש לכל עיבור ועיבור לימי טומאה וטהרה דאשה מתעברת סמוך לוסתה: שלש פקידות. שהקב''ה פוקד העקרות לשמוע תפלתן בר''ה וגוזר עליהן הריון: להני כללי. דקאמר כל דורות של עכשיו שתי שנים ומחצה שהייתן: ודלמא איהי דלא זכיא. ולא תטול כתובה: כיון דלא מיפקדא אפריה ורביה. לא איכפת לה ולא ענש לה קודשא בריך הוא על עונותיה: איני והא אמרו ליה כו'. אמתני' פריך דקתני ישא אחרת שמא לא זכה להבנות ממנה ויזכה להבנות מן השניה: סוסכינתא. חולי מעוצר השתן ואדם נעקר הימנו: כהוצא ירקא. ירוק ככף תמר: שלישי לא. דהוחזקה עקרה: הי מינייהו אחרינתא. איזו מהמשניות נשנית אחרונה דנסמוך עלה אמלתא דמר ודמר דכל חד וחד הדר משיטתיה קמייתא ונקט שיטתיה דחבריה ובתרייתא עיקר דהדור בהו מקמייתא: אמר לה אל תמולי. אלמא מתניתא קמייתא אחרינתא דהאי מעשה בסוף ימיו של רשב''ג הוה מדקא מסהיד עליה ר' יוחנן שהיה אמורא וסוף התנאים והוא ראה את המעשה: דאחיות מחזקות. דכי היכי דאשה מוחזקת בג' פעמים כך היא מוחזקת בשלש אחיותיה: נכפין. חולין: איסורא וסכנתא. שאם חזקה בשני פעמים והשלישי ניתן לדחות ממנה הויא מילה שלא בזמנה ואינה דוחה את השבת: וסכנתא. סכנת נפשות: סמך עלה אביי. על הא דרב יצחק דאמר משמיה דרבי יוחנן בתלת זימני הוא דהויא חזקה: בנפשיה. בסכנת נפשו: אבין דסמכא. מה שאמר אבין משום רבי יוחנן יש לסמוך עליו: ישנו בחזרה. חוזר על תלמודו לשון אחר מצוי כל שעה לפני רבי יוחנן ואם חזר בו רבי יוחנן משום דבר שאמר תחלה שומע אבין וחוזר גם הוא בו אבל רב יצחק אינו מצוי לפניו ופעמים ששמע דבר מרבי יוחנן ולמחר חזר בו רבי יוחנן והוא אינו יודע: דאירסה. השלישי ומת: אי נמי. דנסבה וסלק לדיקלא ונפל ומת למ''ד מעין גורם לא הוחזקה זו שהרי מעיינה לא גרם לו שימות שהרי לא מת מחולי: ה''ג בעי מיניה מרב יוסף הלכה כרבי ואמר לי אין הלכה כרשב''ג ואמר לי אין אחוכי אחיך בי. שאלתי מרב יוסף אם הלכה כרבי ואמר לי הלכה ופעם אחרת שאלתיו אם הלכה כרשב''ג ואמר לי הלכה וכמדומה אני ששחק בי: ה''ג אמר ליה סתמי הוא ופשיט לך. לא שיחק בך סתומות של משנה הן יש שסתמה כרבן שמעון בן גמליאל ויש שסתמה כרבי דאיכא מילתא דמחזקינן לה בתרי זימני ואיכא מילתא דבעינן תלתא זימני ומשום הכי פשט לך כמר וכמר כסתומים: נישואין הא דאמרן. דסתם לן תנא דידן כרבי דקתני רשאי השני שני אין שלישי לא: כונסין אותו לכיפה. אם חזר וחטא בשלישית דמחזקינן ליה ברשיעא מתרי זימני שלקה:
ימי שנותינו בהם שבעים שנה. אע''ג דהאי קרא בתפלת משה כתיב מסתמא דוד אמרו שמצינו שחי כך אבל משה מצינו שחי יותר: בעי מיניה מרב יוסף. אר''י דנראה ששאלו הלכה כרבי או כרשב''ג והשיבו דהלכה כשניהם: דתנן מי שלקה ושנה כו'. הקשה ה''ר משה דבהנשרפים (סנהדרין פא: ושם) מוקי לה אפילו כרשב''ג ועבירות מחזקות ואמר ר''י דאע''ג דאיכא תנא התם דאמר עבירות מחזקות מתוך לשון המשנה משמע ליה לרב יוסף דקסבר מלקיות מחזקות דנראה לו דוחק דלא נקט מי שלקה ושנה אלא לאשמועינן דאיירי בעבירה שיש בה מלקות ואפי' את''ל דקסבר עבירות מחזקות שמא סבר רב יוסף דכיפה צריכה התראה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד