יבמות סא ע"ב

דף סא - ב

והסיפא אינה מדברת אלא רק בכהנים, דא"זונה" - כהנים בלבד הוא דמפקדי, שנצטוו להיות אסורים בה. ואילו כל ישראל - לא מפקדי, לא הצטוו להאסר בזונה.

ומשום הכי, קתני גם בתחלת המשנה כהן.

אמר רב הונא: מאי טעמא דרבי יהודה הסובר שאיילונית זונה היא?

דכתיב "אכלו ולא ישבעו, הזנו ולא יפרוצו".

ודריש לה מלשון "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" [מהר"ב רנשבורג].

ומכאן למדו שכל ביאה שאין בה פריצה, של התרבות - אינה אלא בעילת זנות. ^[1]

תניא: רבי אליעזר אומר: כהן לא ישא את הקטנה, ומפרש טעמא ואזיל.

אמר ליה רב חסדא לרבה: פוק, ^[2] עיין בה, היות דלאורתא - בעי לה רב הונא מינך [צא ועיין בטעמו של רבי אליעזר, האוסר לכהן לישא את הקטנה, כי לעת ערב ישאלך רב הונא לטעמו של דבר]!

נפק רבה עיין בה, והסביר טעמו:

רבי אליעזר סבר לה כרבי מאיר, וסבר לה כרבי יהודה.

ומבארת הגמרא:

סבר לה רבי אליעזר כרבי מאיר בכך דחייש שחושש רבי מאיר למיעוטא.

וכאן יש מיעוט של הנשים שהן איילוניות [כמבואר בהמשך הסוגיא], ולכן יש לחוש בנישואי קטנה שמא איילונית היא. ^[3]

ואם אכן איילונית היא, הרי אסורה היא לכהן.

כי סבר לה רבי אליעזר גם כרבי יהודה דאמר: איילונית - זונה הויא!

ותמהה הגמרא על דברי רבה שתי תמיהות: א. וכרבי מאיר - החושש למיעוט איילוניות - מי סבר לה רבי אליעזר?!

והתניא: קטן וקטנה [או קטנה] לא חולצין ולא מייבמין, דברי רבי מאיר, כדמפרש טעמא ואזיל.

אמרו לו לרבי מאיר: אכן יפה אמרת שאין הקטן או הקטנה חולצין.

כי "איש" כתיב בפרשה, שנאמר "ואם לא יחפוץ "האיש" לקחת את יבמתו, ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים, וחלצה נעלו".

ומקשינן, ואנו מקישים את האשה לאיש. כדכתיב "ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה יבמתו" [רש"י לקמן קה ב].

ומהיקש זה אנו לומדים שאף האשה אינה חולצת כשהיא קטנה.

אלא, מאי טעמא אתה סובר שקטן וקטנה אין מיבמין?

[אמר להם] רבי מאיר: קטן אינו מיבם - שמא ימצא סריס.

וקטנה אינה מתיבמת - שמא תימצא איילונית.

ונמצאו פוגעין בערוה של אשת אח.

שהרי אמרה תורה בפרשת יבום "והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת, ולא ימחה שמו מישראל". ודרשו חכמים:

"אשר תלד" - פרט לאיילונית שאינה יולדת.

"ולא ימחה שמו" - פרט לסריס ששמו מחוי [לעיל כד א].

ומסיימת הגמרא את ההוכחה שרבי אליעזר אינו סובר כרבי מאיר החושש למיעוט איילוניות:

והרי תניא: קטנה מתיבמת ואינה חולצת, דברי רבי אליעזר.

הרי מוכח, מזה שאמר רבי אליעזר שקטנה מתיבמת, שאין הוא חושש למיעוט איילוניות, ואיך אתה אומר שרבי אליעזר סובר כרבי מאיר, החושש למיעוט?! ^[4]

ב ותמיהה שניה יש על דברי רבה: וכרבי יהודה - האוסר נישואי כהן לאיילונית - מי סבר לה רבי אליעזר?!

והתניא: "זונה" האמורה בתורה, היא זונה [התועה מתחת בעלה], כשמה!

כלומר, אין זונה אלא המנאפת תחת בעלה, שתועה ממנו לאחרים, דברי רבי אליעזר. ^[5]

רבי עקיבא אומר: זונה - זו אשה מופקרת, שמפקירה עצמה לכל אדם [אבל פנויה המזנה פעם אחת, אינה זונה].

רבי מתיא בן חרש אומר: אפילו אם קינא לה בעלה שלא תיסתר עם אחר, והלכה ונסתרה, והלך בעלה לבית דין הגדול כדי להשקותה מי סוטה, ובא עליה בדרך, לאחר שנאסרה עליו מדין סוטה - הרי עשאה בכך זונה, הואיל ונבעלה לפסול לה. ^[6]

רבי יהודה אומר: זונה - זו איילונית [והוא התנא קמא שבמשנתנו].

וחכמים אומרים: אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות, [והן דברי חכמים שבמשנתנו]. ^[7]

רבי אלעזר אומר: פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות אפילו פעם אחת - עשאה זונה.

ואם כן, מוכח שרבי אליעזר סובר לא כרבי מאיר, ולא כרבי יהודה.

וצריכים אנו לחפש טעם חדש לדבריו, שאמר, כהן לא ישא את הקטנה.

אלא - מכח קושיות אלו על ביאורו של רבה בדברי רבי אליעזר - אמר רב אדא בר אהבה לבאר טעמו של רבי אליעזר, שכהן לא ישא את הקטנה:

הכא, בכהן גדול עסקינן, שאסור לו לשאת קטנה משום איסור "בעולה" - שהרי לאימת קני לה הכהן הגדול [אימתי נעשית הקטנה לאשתו מן התורה], רק לכי גדלה, לכשתגדל, היות וקידושי קטנה לאו כלום הן.

ואם כן בשעה שתגדל, ותעשה לאשתו - כבר בעולה היא, על ידי הביאות שבא עליה כשהיתה קטנה, שהן אינן אלא ביאות פיתוי, והיא נאסרת עליו מדין "מפותת עצמו", שהיא אסורה עליו.

אמר רבא: מכלי לב [כמו "מבלי לב"], שאין טעם וסברא לדבר זה שאמרת!

שהרי ממה נפשך, באיזה אופן אוסר רבי אליעזר לכהן גדול לישא את הקטנה:

אי מדובר באופן דקדשה אבוה, שקידש אותה אביה, שהוא זכאי לקדש את בתו הקטנה, הרי כבר מההיא שעתא [מאותה שעה] שקידשה, קני לה, קנויה היא לו לאשה מן התורה, ואין היא מפותת עצמו.

ואי דקדשה נפשה [שהיא קידשה את עצמה מבלי אביה], וכי יתכן לומר הא רבי אליעזר בלבד הוא שסובר לא ישאנה, ולא רבנן!?

והרי ודאי שבאופן כזה, אפילו רבנן מודים לאסור אותה לכהן גדול, שהרי בעולה היא. והאיך אמר התנא בברייתא: "רבי אליעזר אומר" כהן לא ישא את הקטנה, ומשמע שחכמים אינם מודים לו! ^[8]

אלא, אמר רבא, כך יש לבאר דברי רבי אליעזר:

לעולם, מדבר רבי אליעזר בכהן הדיוט. ואסור לו לשאת את הקטנה כי חיישינן שמא מתוך שאין בה דעת, תתפתה ותזנה עליו לאחר שישאנה, ותיאסר עליו, והוא אינו יודע מכך.

ותמהינן: אי הכי, שאתה חושש שמא תזנה תחתיו בגלל קטנותה - ישראל נמי לא ישא את הקטנה בגלל החשש הזה!

ומשנינן: פיתוי קטנה שאין לה דעת - אונס הוא.

ואונס בישראל הרי מישרא שרי לבעלה.

אך כהן לא ישאנה, שהרי עליו היא אסורה אף אם נבעלה באונס.

רב פפא אמר, כך יש לבאר דברי רבי אליעזר:

הכא בכהן גדול עסקינן.

והאי תנא הוא, שאסר קטנה לכהן גדול מגזירת הכתוב: ^[9]

דתניא: כתיב בכהן גדול "כי אם בתולה מעמיו יקח אשה".

יכול ישא כהן גדול את הקטנה, שגם היא בתולה?

תלמוד לומר: "אשה", ולא קטנה, שאינה נקראת אשה.

אי אשה - יכול ישא אפילו בוגרת?

תלמוד לומר: "בתולה". בתולה, ולא בוגרת שכלו מקצת בתוליה.

הא כיצד? יצתה אשתו של כהן גדול מכלל קטנות, ולכלל בגרות לא באתה. וזו היא הנערה. ^[10]

רב נחמן בר יצחק אמר לבאר דברי רבי אליעזר:

הכא בכהן גדול עסקינן, והאי תנא הוא:

דתניא: כתיב "כי אם בתולה בעמיו יקח אשה".

אין "בתולה" אלא נערה.

וכן הוא אומר אצל רבקה: "והנערה טובת מראה מאד, בתולה". ^[11]

שנינו בברייתא: רבי אלעזר אומר: פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות - עשאה זונה!

אמר רב עמרם: אין הלכה כרבי אלעזר.

מתניתין:

לא ייבטל ^[12] אדם מפריה ורביה, אלא אם כן יש לו שני בנים.

ובאיזה בנים מקיים אדם מצות פריה ורביה?

בית שמאי אומרים: שני זכרים. אבל לא זכר ונקבה. ^[13] ובגמרא יתבאר טעמם.

ובית הלל אומרים: זכר ונקבה.

שנאמר בבריאת העולם "זה ספר תולדות אדם, ביום ברוא אלהים אדם - זכר ונקבה בראם. ^[14]

גמרא:

שנינו במשנה: לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים:

ומדייקת הגמרא מלשון המשנה, ששנתה: לא יבטל אדם "מפריה ורביה" אלא אם כן יש לו בנים, ולא שנתה: לא יבטל אדם "מאשה", אלא אם כן יש לו בנים:

הא אם יש לו בנים - רק מפריה ורביה הוא דבטיל.

אבל מלשאת אשה לא בטיל, אלא צריך אדם לישא אשה, אלא שאינו צריך לחזר אחר אשה ראויה לבנים.

מסייעא ליה משנתנו, לרב נחמן אמר שמואל, דאמר: אף על פי שיש לו לאדם כמה בנים, הרי זה אסור לעמוד בלא אשה. שנאמר "לא טוב היות האדם לבדו". ^[15]

ואיכא דאמרי, שיש לדייק מממשנתנו להיפך מדינו של של שמואל:

הא יש לו בנים - בטיל מפריה ורביה, ובטיל נמי מאשה. ^[16]

והוינן בה: נימא תיהוי משנתנו תיובתא דרב נחמן אמר שמואל, הסובר שאפילו אדם שקיים פריה ורביה לא יעמוד בלא אשה?!

ומשנינן: לא כאשר דייקת, שאם יש לו בנים שוב אינו צריך לישא אשה. ^[17] אלא:

אם אין לו בנים - נושא אשה בת בנים [ראויה לילד בנים].

ואם יש לו בנים - נושא אשה דלאו בת בנים. אבל בלא אשה, לא יעמוד.

ומיהו, אף כשיש לו בנים, מצוה עליו שישא אשה בת בנים.

ויש נפקא מינה בין מי שיש לו בנים למי שאין לו בנים, לגבי למכור ספר תורה בשביל בנים.

שאין לעשות כן, אלא אם כן אין לו בנים, ואינו מוצא אשה אם לא שימכור את ספר התורה שיש לו, לצורך הוצאות נשואיו.

אבל אם יש לו בנים, לא ימכור ספר תורה בשביל אשה בת בנים, אלא ישא אשה שאין לה בנים [נתבאר על פי פירושם השני של התוספות].

שנינו במשנה: בית שמאי אומרים, שני זכרים:

והוינן בה: מאי טעמייהו דבית שמאי?

ומשנינן: ילפינן ממשה, שפירש מן האשה [כמבואר לקמן] אחר שהיו לו שני בנים.

דכתיב "בני משה - גרשום ואליעזר".

וטעמם של בית הלל הסוברים שמצות פריה ורביה מתקיימת בזכר ונקבה: היות וילפינן מברייתו של עולם [מאדם וחוה] שנאמר בהם "זכר ונקבה בראם".

ומקשינן: ובית שמאי - לילפי [ילמדו אף הם] מברייתו של עולם?!

ומשנינן: אין דנין אפשר - כגון כל אדם שיש לו שני זכרים, ואפשר להם לישא אשה משאר הנקבות שבעולם -

אין בתולה אלא נערה וכן הוא אומר והנערה טובת מראה מאוד בתולה. פירוש ואין משיבין על דברי אגדה דלית לן מאי דאמרינן באגדה ובסדר עולם שרבקה בת ג' שנים היתה באותה שעה וכן הא דאמרינן לקמן (יבמות דף ס"ד) א"ל רבא לרב נחמן וניליף מיצחק וכו' לית ליה נמי בת נ' שנים היתה שאם כן עשר שנים המתין עד שתהיה בת שלש עשרה שראוי' לילד ושהה עמה עשר שנים אחר מכן.
ועוד תניא בספרי בפ' וזאת הברכה, ששה זוגות שנותיהן שוות רבקה וקהת וכו' וקהת חי קל"ג שנה צא וחשוב שנותיה של רבקה כשנשאה יצחק בן מ' וכשנולד יעקב הי' בן ס' ויעקב כשמתה אמו בן צ"ט שהרי יעקב כשנתברך בן ס"ג כדמפורש בפ"ק דמגילה (דף י"ז) ומיד ברח והתם במגילה מוכח שנטמן בבית עבר י"ד שנה וכ' שנה שעמד בבית לבן וב' שנים בדרך הרי צ"ט ובאותו הפרק מתה רבקה כדדרשינן אלון בכות שתי בכיות רבקה ומניקתה ואם כשנשאה יצחק אבינו בת ג' שנים היתה כשנולד יעקב בת כ"ג וצ"ט שנים ה רי כל שנותיה קכ"ב לפיכך הם משנין גרסת האגדה וגורסין בה י"ד שנה היתה כשנשאת.
ואינו נכון להגיה הספרים ועוד דהתם בסדר עולם תניא יצחק אבינו כשנעקד על גבי המזבח היה בן ל"ז שנה באותו הפרק נולדה רבקה וכתיב ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה הרי לך דבת ג' שנים היתה
ויש שדוחקים שמועה זו לומר שאע"פ שקטנה היתה כיון שהכתוב כשבא לספר בשבחה לקרות אותה בתולה קורא אותה נערה ש"מ שאין בתולה אלא נערה וכן הא דאמרינן לקמן ולילף מיצחק בדין הוא דלימא לי' קטנה היתה אלא דעדיפא מינה א"ל שיצחק עקור היה ולא ללמד בא ואקשי' עליה אי הכי אברהם נמי עקור היה אלא אע"פ שהיה עקור כיון שהכתוב מיותר לתלמודו הוא בא ה"נ אע"פ שהיתה [קטנה] מקשה דלימא לתלמודו הוא בא שאלו ללמד על עשר שנים כבר למדנו מאברהם.
ואין פירוש זה כלום אלא חלוקה היא תנא דסדר עולם סבר בת ג' היתה ותנא בסוף ספרי סבר י"ד והאי תנא דשמעתין כוותיה ואי קשיא א"כ בוגרת היא י"ל מדכתיב והנערה ש"מ לא בגרה עדיין אלא שהתה מלהביא שתי שערות שהן סימני נערות עד י"ד א"נ לית להו אלון בכות שתי בכיות באותו הפרק.

אמר רבא מבלי לב. (עיין רש"י)

אי דקדשה עצמה בהא ר' אלעזר ולא רבנן. כלומר בהא אפילו רבנן מודו דהויא לה בעולה. תמיהא לי מאי קשיא ליה דלמא סבירא ליה דלרבנן כשרה משום דסופה להיות תחתיו כרב ור' יוחנן ונ"ל דמכל מקום לכולי עלמא לכתחלה לא ישא כדקתני במתניתין לא ישא את הקטנה. אי נמי יש לומר דאי משום הא, אי לר' אלעזר פסולה אפילו לרבנן נמי כן, דהא לא אשכחן להו דפליגי בהא כנ"ל.

אין בתולה אלא נערה וכן הוא אומר והנערה טובת מראה מאד בתולה. והאי תנא פליג אתנא דסדר עולם (פר"א) דהתם תני דרבקה בת שלש שנים ויום אחד היתה באותה שעה. ובספרי נמי תניא דלא כתנא דסדר עולם דתניא התם בפרשת וזאת הברכה (פי' שנז) ששה זוגות הן שנותיהן שוות וכו' רבקה וקהת, וקהת חי קל"ג שנה. ולפי חשבון זה על כרחנו רבקה בשעה שנשאת ליצחק בת י"ד שנה היתה, שהרי יצחק בן ארבעים שנה, וכשנולד יעקב היה בן ששים, ויעקב כשמתה אמו היה בן צ"ט שנה ותדע לך שהרי כשנתברך היה בן ס"ג שנה כדמפורש בשלהי פרק קמא דמגילה (יז, א) ומשנותיו של ישמעאל אתה למד כדאיתא התם, וי"ד שנה שנטמן בבית עבר כדמוכח התם במגילה, וד' שנה שעמד בבית לבן וב' שנים שעשה בדרך בחזרתו הרי צ"ט. ובאותו הפרק מתה רבקה כדדרשינן (תנחומא כי תצא פי' ד ורבה קהלת פר' ז פי' ב ויש להגיה הציון בתוס' ד"ה וכן) אלון בכות שבכה שתי בכיות אחת על רבקה ואחת על מינקתה. הא על כרחין לפי חשבון זה רבקה בת י"ד שנים היתה באותה שעה. ולקמן נמי דאמר ליה רבא לרב נחמן ונילוף מיצחק לית להו כתנא דסדר עולם אלא כתנא דספרכי וכדתנא דהכא. ואי קשיא לך אם כן בוגרת היתה והכתוב קראה נערה. יש לומר מדכתיב והנערה שמע מינה לא בגרה עדיין אלא ששהתה מלהביא שתי שערות עד י"ד שנה (עיין רמב"ן).

ובית הלל ילפי מברייתו של עולם ובית שמאי ילפי ממשה. ומדמקשינן לבית הלל ולילפי ממשה ופריק משה מדעתיה הוא דעבד, מסתבר לי דשמעינן מינה דבית הלל דוקא זכר ונקבה קאמרי אבל שני זכרים לא, לפי שאין ישובו של עולם בזכרים ולא בנקבות (עיין שו"ת רשב"א ח"ג סי' שלט) והא דאמרינן לקמן (יבמות סב, ב) גבי השלמה בני בנים הרי כבנים, ואמר אביי ברא לברא וברתא לברתא וכל שכן ברא לברתא. התם גבי השלמה בלחוד הוא דקאמרי דכיון דאיהו הוליד נקבה אף על גב דמתה כיון דאולידא בר מהני. ותדע לך דהא לכולי עלמא שתי נקבות לא. והתם קאמר רבא דאפילו ברתא לברא דלשבת יצרה כתיב. ומיהו בירושלמי (ה"ו) גרסינן אמר ר' בון לכן צריכה ואפילו זכר ונקבה דלא [בכת"י: ולא] כן מתניתין מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. ומשמע דפליג ר' בון אגמרא דילן. והא דאקשיה ר' בון נראה לפום גמרין דכיון דלבית שמאי נמי ב' זכרים דוקא לית כאן קולא וחומרא כלל. ומיהו רש"י ז"ל פירש בית שמאי אומרים שני זכרים וכל שכן זכר ונקבה (גם המאירי כתב כן בשם רש"י אבל ברש"י שלפנינו נמצא להיפך. אבל לא זכר ונקבה) ואפשר דאפילו הכי כיון דשנים נמי בעי לאו קולא וחומרא איכא כנ"ל (עיין תוס' חד מקמאי ופני משה שם).

זונה כשמה פי' הטועה ומזנה תחת בעלה ושנבעלה בעילת זנות פי' שנבעלה לפסול לה כדפרש"י ז"ל וכה"א והנערה טובת מראה מאד בתולה פי' והא פליגי אדמתני' דסדר עולם דקתני כי רבקה באותה שעה בת ג' שנים היתה ובשילהי ספר' פ' וזאת הברכה משמע דבאותה שעה י"ד שנה היתה וא"כ הויא לה בוגרת אבל י"ל כי' לא הביאה סימנין ונער' היתה:

מתניתין לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא א"כ יש לו בנים ב"ש אומרי' שני זכרים ובה"א זכר ונקבה פי' הגאון ז"ל דלב"ה זכר ונקבה דוקא כבריתו של עולם ותדע דאם איתא דמודים ב"ה בשני זכרים ולרבותא נקט זכר ונקבה מאי האי דפרכי' להו בגמ' דלילפי' ממשה דהא אינהו מודו במאי דעבד משה אלא ודאי כדאמרן וא"ת והא אמרי' בגמ' שאם היו לו זכר ונקבה דהיכא דמיתת נקבה ואיכא ברא לברתא קיים מצות פריה ורביה ואע"ג דהשת' הוו להו ב' זכרים י"ל דהתם דהשלמה שאני כיון שהיה לו זכר ונקב' ותדע לך דהא לכ"ע ב' נקבות לא קיים מצות פריה ורביה ורבא אמר התם דאי הוו ליה ברתא לברא קיים מצות פריה ורביה אלא ע"כ השלמה שאני וכיון דברירנא דלב"ה זכר ונקבה דוקא שמע מינה דלב"ש שני זכרי' דוקא ולא ילפי' כלל מברייתו של עולם שאין למדין אפשר משא"א כדאית' בגמרא דאי ס"ד כב"ש לרבותא נקט שני זכרים וכ"ש זכר ונקבה א"כ לתנייה בעדויו' גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה אלא ודאי כדאמרינן וי"מ בע"א וזה נר' עיקר:

גמרא דאמר רב נחמן אמ' שמואל אעפ"י שיש לו לאדם אשה ובנים אסור לעמוד בלא אשה משום הרהורי' אלא נושא אשה אפילו דלאו בת בנים כגון עקרה או זקנה או אילונית ומיהו אינו מוכר מפני זה ס"ת ולקמן אסיקנא דהלכתא כר' יהושע דאמ' נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו פי' בת בנים דכל זמן שהוא ראוי להוליד אין לו ליבטל משום ולערב אל תנח ידיך וסברא דרבותא ז"ל דההיא מדרבנן דאלו מדאורייתא ס"ל שקיים מצות פריה ורביה נפטר וההיא נמי כשמכיר בעצמו שראוי להולי' אבל אם מכיר בעצמו שאינו ראוי להוליד פטור ונושא אשה שאינה בת בנים מפני החטא מדרב נחמן ומסתברא דכשראוי להוליד מוכר ס"ת משום דר' יהושיע ואע"ג דהוי מצוה מדרבנן דלא אפקעי ה"נ מס"ת אלא לענין אשה שאינה בת בנים וכן הלכה וסוגיי' הכא ובכל דוכתין דמותר לבעול אשה שאינה בת בנים כלל דליכא משום השחתת זרע בכל שהוא דרך פריה ורביה וכדשרו בכל דוכתי נשואי' קטנה וזקנה וליכא איסורה באילונית ושאינה יולדת אלא משום בטול פריה ורביה לחוד:

פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה. ואיכא בינו לרבי עקיבא דר' עקיבא אומר זונה זו מופקרת רגילה בזנות כמה פעמים אבל בביאה ראשונה לא עשאה זונה ולר' אליעזר עשאה זונה בפעם אחת:

א) ובזה ניחא דפריך לקמן וליליף מיצחק פי' שנשתהה כ' שנה ואי כפ"ה שבת ג' שנים היתה א"כ משעה שהיתה ראויה להריון דהיינו מי"ג (בסמוך) [שנה] לא שהתה רק עשר שנים אלא ודאי בת י"ד שנה כדפרישית ומ"מ קשה להכא דמשמע שלא היתה בוגרת ופרשנו שהיתה בת י"ד שנה ושמא יש הרבה מדרשים חלוקים זה מזה:

הא יש לו בנים בטיל מפריה ורביה בטיל נמי מאשה מדקאמר הכי ולא קאמר לא יבטל אדם מאשה בת בנים אבל אשה בעלמא נסיב מדלא קאמר הכי משמע דאף מאשה נמי בטיל כי יש לו בנים:

מתניתין לא יבטל אדם מפו"ר אא"כ יש לו בנים, בש"א שני זכרים ובה"א זו"נ, פי' ובה"א זו"נ וכ"ש שני זכרים וה"ג בירושלמי הא י"ל בנים מפו"ר מבטל מאשה לא מבטלי מסייע לי' לר"נ. דאר"נ א"ש אעפ"י שיש לאדם כמה בנים אסור לעמוד בלא אשה שנאמר לא טוב היות האדם לבדו וגו' בש"א שני זכרים מ"ט דב"ש ילפי' ממשה דכתיב ובני משה גרשום ואליעזר ובה"א זו"נ לא ילפי ממשה משה מדעתי' דנפשי' עביד, פי' ב"ש בעי ב' זכרים דוקא אבל לא זו"נ וב"ה בעו זו"נ דיליף מבריתו שזה שנבראו זו"נ וב"ש סברי אין דנין אפשר משאי אפשר שאם לא הי' זו"נ לא היו מולידים אלא ילפי' ממשה, וב"ה סברי לא ילפי' ממשה שלא ע"ד כן עשה בעבור שקיים פו"ר שאף אל לא הו"ל בנים כלל הי' פורש מאשתו משם שכינה והלכך אין ללמוד ממנו, אל אמבש"ע שנתיישב בכך, ודי לנו בזה:

והא דתנן וב"ה אומרים זכר ונקבה. וב"ש בשני זכרים מקיים מצות פריה ורביה דזכרים עדיפי מנקבות מדאמר לקמן בני בנים הרי הם כבנים סבר אביי למימר ברא לברא וברתא לברתא אבל ברתא לברא לא וכו' אלמא זכרים עדיפי מנקבות. והא דמקשינן בגמרא וב"ה לילפו ממשה. ומאי קושיא דהא ב"ה ילפי מברייתו של עולם זכר ונקבה בראם ובזכר ונקבה נמי קיים מצות פריה ורביה. ה"ק כיון דמשה אשכחן שהיו לו שני זכרים לילפי ממשה ולא מברייתו של עולם דהא אי אפשר:

הא דאמר אין ישיבה בחו"ל עולה לו ה"מ למי שדר בארץ אבל למי שלא דר בא"י כגון בשאר ארצות ודאי ישיבת ח"ל עולה לו וכ"כ הראב"ד ז"ל:

תוס' בד"ה וכה"א והנערה טובת מראה כו' והרר"ש כו' הוכיח שהיתה בת י"ד שנים כו' עכ"ל בריש פ' תולדות האריך הרא"ם גם בזה והוכיח בחשבון לפי זה שהיתה בת י"ד שנים וחצי כשנשאה יצחק וטעות הוא בידו כי הוא לא חשב אלא שנה וחצי שהיה בדרך ואינו כן אלא החשבון מכוון כדברי התוס' שהיתה בת י"ד שנים וב' שנים היה בדרך דהכי איתא בספ"ק דמגילה דאשתהי באורחא ב' שנין כו' בא לו לסכות ועשה שם י"ח חודש שנאמר כו' ובבית אל עשה ו' חדשים והקריב זבחים כו' גם מה שהקשה מההיא דפ' אע"פ דאיתא התם דנותנין לבתולה י"ב חודש משתבעה וכו' ומייתי לה התם מרבקה ואם היתה י"ד שנים וחצי א"כ היתה בוגרת כו' ואין נותנין לה רק ל' יום כו' עכ"ל לאו קושיא היא דאיכא למימר שלא היה לה שערות אלא עד אותו זמן ואז נעשית נערה דהא דקאמרינן אין בין נערות לבגרות אלא ו' חדשים היינו משתביא ב' שערות אחר שתהיה י"ב שנים אבל אם לא תביא ב' שערות עדיין קטנה היא עד כ' שנים כמ"ש הרמב"ם פ"ב מהלכות אישות וכפרש"י בפ' אלו נערות ודו"ק:

בד"ה א"ד כו' בטיל להאי לישנא דייק מדלא קתני כו' עכ"ל נראה דלא דיוק גמור הוא דהא איכא למידק איפכא כדדייקינן ללישנא קמא מדלא קתני לא יבטל אדם מאשה ומש"ה לא חש המתרץ להשיב על האי דיוקא וק"ל:

גמ' וב"ש לילפו מברייתו של עולם אין דנין אפשר משא"א כו' יש להקשות דהכא סברי ב"ש דאין דנין איפשר משאי איפשר וב"ה סברי דדנין ובפ' החולץ גבי פסח דורות שאינו בא אלא מן החולין שמעינן לר"א דדנין אפשר משא"א ור"ע סבר דאין דנין וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל בעלמא הלכה כר"ע מחבירו והכא קי"ל כב"ה (א) וי"ל דהכא אפילו ר"ע מודה דדנין דמסתברא כיון דמצות פ"ו הוא לקיום עולם צריך נקבה וזכר כמו תחלת ברייתו:

בתוס' ד"ה א"ד מאשה בטיל כו' מדלא קתני לא ישא אדם אשה שאינה בת כו' עכ"ל דאף ביש לו בנים חייב לישא אשה שאינה בת בנים. דאי אמרת ביש לו בנים אינו חייב לישא אשה כלל אלא אם רוצה הא בכה"ג באין לו בנים נמי אם רוצה לישא אשה שאינה בת בנים ישאנה אלא דלא סגי ליה בכך וחייב לישא גם בת בנים ודו"ק:

אע"פ שיש לו לאדם כמה בנים כו' שנאמר לא טוב היות האדם לבדו כו'. וכה"ג אמרי' לקמן מהאי קרא השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה והכוונה מהידוע דטוב הנאמר בכל מעשה בראשית הוא הרצון והקיום לפניו ית' ולכך אמר באדם לא טוב היות אדם לבדו כי בלבדו לא יקיים בלי בת זוגו קיום המין והוה שרוי בלא טובה וק"ל:

גמ' רב פפא אמר בכ"ג והאי תנא כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה מכלי לב כמו מבלי לב כצ"ל:

בד"ה והא רבנן כו' וכה"ג מי פליגי רבנן כצ"ל והס"ד:

תד"ה וכה"א. כדדרשינן אלון בכות כו'. הוא במ"ר בראשית פ' פ"א בסופה:

תד"ה נ"מ. אלא מודו היכא דצריך למכור ס"ת כו'. עי' רא"ש סי' ט:

גמ׳ שאין בה פרצה. נ"ב לשון ופרצת ימה וקדמה (בראשית כח) ויפרוץ לרוב (שם ל):

במשנה בש"א ב׳ זכרים כו'. נ"ב דכ״ע למיתה לא חיישי:

תוס׳ ד"ה כל כו' דלא אתיא כו'. נ"ב ודלא הואי בכלל פרצה. לאפוקי זקנה:

אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם כַּמָּה בָּנִים, אָסוּר לַעֲמֹד בְּלֹא אִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ". הקשה הרב עיון יעקב ז"ל והלא אדם הראשון לא היה לו בנים ואיך יליף מהכא למי שיש לו בנים? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דיליף מדכתיב (בראשית ב, יח) 'אֶעֱשֶׂהּ־לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ' משמע דתלי טעמא בהכי ולאו משום דלא היה לו בנים אלא משום הצלתו מהרהור וכשיקח אשה תהיה לו עזר להצילו מהרהור.
ועוד יש לומר דדייק מדכתיב 'הָאָדָם' בה־א הידיעה דמשמע על מין האדם קאמר ולאו על אדם הראשון בלבד.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת. נראה לי בס"ד טעם לזה דידוע איש ואשה שזכו שם י־ה ביניהם (סוטה יז.), ואם הולידו בן נשלם אות ו־ו ואם הולידו בת נשלם אות ה־ה ובית שמאי בעו שני זכרים ושתי נקבות כנגד הפשוט והמלוי כי המלוי באותיות ו־ה הוא דומה לפשוט ובית הלל סברי כנגד הפשוט בלבד.

גמ' א"ל רב חסדא לרבה פוק. עיין גיטין דף כז ע"א:

שם ר"ע אומר זונה זו מופקרת. עי' סנהדרין דף ג ע"ב תד"ה ת"ל ובת כהן:

שם פתויי קטנה אונס הוא. וכן הוא בירושלמי פ"א דסוטה הובא בתוס' בסוטה דף כ"ח ע"ב ד"ה מכאן עיין כתובות דף ט ע"א תד"ה ואב"א ושם דף מ ע"ב תד"ה הא לאו:

גמרא, ר' מתיא בן חרש אומר אפי' הלך בעלה להשקותה ובא עליה בעלה בדרך, עשאה זונה.
פירש"י הואיל ונבעלה לפסול לה אם מת (הבעל) אסורה לכהן.
וקשה לי הא בלא"ה אף אם לא בא עליה בעלה אסורה לכהן מכח הקינוי וסתירה כ"ז שלא שתתה כדאיתא בסוטה (דף כח ע"א) וברמב"ם (פי"ח מה' א"ב) ובש"ע (סי' ו') והא הכא ממילא אינה שותת כיון דבא עליה בעלה הוא אינו מנוקה מעון, וא"כ אף אם לא עשאה בביאתו זונה פסולה לכהונה.
ואולי י"ל דנ"מ לענין מלקוח דמכח הקינוי וסתירה דמרבי לה מונטמאה ליכא לאו אלא ספק זונה כמ"ש תוס' פ"ק דיבמות (דף יא) דבעלה אינו לוקה עליה, אבל מכח דבא עליה בעלה בדרך, כיון דהתורה אסרתו לו מספק מקרי ביאה פסולה ונעשית בביאה זו ודאי זונה, ולוקי' עליה, ועיין לקמן (דף סט ע"א) תוס' ד"ה כי תהי', ועדיין צריך תלמוד:

אסור לעמוד בלא אשה שנאמר לא טוב היות האדם לבדו. דקדק הרב עיון יעקב הלא לא כתיב אלא לא טוב רע מנ"ל ע"ש וק"ק ממ"ש בשבת דף קמ"ט כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין וכו' שנאמר גם ענוש לצדיק לא טוב וכיון דלא טוב רע הוא ומאי ק"ל להרב. שוב ראיתי שהרב עצמו שם הביא קרא דלא טוב היות וצדד דדוקא לאדה"ר וק"ק עליו מסוגיא זו ועמ"ש הרב ישרש יעקב:

גמ' פוק עיין בה. אמאי לא ישא את הקטנה: רבי מאיר חייש למיעוטא. כדתניא לקמן קטן שמא ימצא כו' ה''נ חייש רבי אליעזר דשמא תמצא קטנה זו אילונית: קטן וקטנה. או קטן או קטנה: איש כתיב. בפרשת חליצה ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו: פוגעים בערוה. כיון דלאו בני הקמת שם נינהו פגע באשת אח שלא במקום מצוה דרחמנא פטריה דכתיב אשר תלד (דברים כה) פרט לאילונית: ואינה חולצת. דאינה נפטרת לשוק בחליצתה דאין מעשה קטנה כלום אבל מתייבמת ותגדל אצלו ותתקיים מצות יבום: כשמה. לשון טועה שטועה מתחת בעלה לאחרים דלרבי אליעזר אין זונה אלא אשת איש: מופקרת. ואפי' פנויה מאחר שהפקירה עצמה לכל קרויה זונה אבל משום בעילה אחת לא הויא זונה הפנויה: הלך בעלה. לב''ד הגדול והוליכה להשקותה מי המרים שקינא לה ונסתרה ואסורה לו עד שתשתה עשאה זונה הואיל ונבעלה לפסול לה ואם מת אסורה לכהן: אלא גיורת. דנבעלה בנכריותה לעובדי כוכבים וכן משוחררת דעובד כוכבים ועבד הואיל ולאו בני קדושין נינהו פסלי: ושנבעלה. לפסול לה כגון א' מכל העריות וכגון בת ישראל לנתין וממזר: לכי גדלה. דקידושי קטנה לאו כלום הן והויא ליה כאנוסת עצמו ומפותת עצמו: מכלי לב. כמו מבלי לב: [אי דקדשה אבוה כו']. האב זכאי לקדש בתו קטנה בפ''ק דקידושין (דף ג:) את בתי נתתי לאיש הזה: הא רבי אליעזר היא ולא רבנן. בתמיה דקתני לעיל רבי אליעזר אומר כהן לא ישא את הקטנה ומשמע דפליגי רבנן עליה וכה''ג מי פליגי רבנן: תתפתה. ותזנה עליו לפי שאין בה דעת כלום: רב פפא אמר בכהן גדול והאי תנא הוא. דאסר קטנה מגזירת הכתוב: בתולה. מעמיו יקח אשה: [מאשה לא בטיל]. מדקתני לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא א''כ יש לו בנים ולא קתני לא יבטל אדם מאשה אלא אם כן יש לו בנים שמע מינה הא יש לו בנים מאשה לא בטיל דצריך לישא אשה אבל אין צריך לחזר אחר ראויה לבנים: למכור ס''ת. כדי לישא בת בנים ואם יש לו בנים לא ימכור אלא ישא עקרה או זקנה: ב''ש אומרים שני זכרים. אבל לא זכר ונקבה: ילפינן ממשה. שכיון שהיו לו שני בנים פירש מן האשה: מברייתו של עולם. אדם וחוה:

כל ביאה שאין בה פירצה. קטנה אתיא לכלל פירצה לכשתתגדל ולא ממעט אלא היכא דלא אתיא לעולם לכלל פירצה: אין בתולה אלא נערה. קשה דלהאי תנא אמאי איצטריך בשום מקום לכתוב נערה בתולה: וכן הוא אומר והנערה טובת מראה מאד. תימה דהכא משמע דרבקה נערה היתה ובסדר עולם (פ''א) תניא בהדיא שהיתה בת שלש כשנשאה יצחק ואי אפשר להגיה דהא תניא התם יצחק אבינו כשנעקד על גבי המזבח היה בן שבעה ושלשים שנה ובו בפרק נולדה רבקה וכתיב ויהי יצחק בן ארבעים שנה וגו' נמצאת שהיתה בת ג' וה''ר שמואל חסיד משפיר''א הוכיח שהיתה בת י''ד מדתניא בספרי ו' זוגות שנותיהן שוות וקחשיב קהת ורבקה וקהת חיה קל''ג כדכתיב בקרא ואם היתה בת י''ד כשנשאה אז החשבון מכוון דכשנולד יעקב היתה בת ל''ד ויעקב היה בן צ''ט כשמתה רבקה הרי קל''ג שהרי כשנתברך היה בן ס''ג שאז מת ישמעאל וכל שנותיו של ישמעאל קל''ז כדכתיב וישמעאל (גדול מיצחק י''ד שנה ויצחק בן ס' שנה בלדת אותם א''כ ישמעאל) בן ע''ד ונשאר מלידת יעקב עד סוף שני ישמעאל ס''ג וי''ד נטמן בבית עבר כדאמרינן במגילה (דף יז.) ועשרים שנה בבית לבן ושתי שנים בדרך ואז מתה רבקה כדדרשינן (מדרש רבה קהלת פ''ב) אלון בכות שתי בכיות של רבקה ומניקתה הרי צ''ט וצריך לומר דמדרשות חלוקים זה על זה: פנוי הבא על הפנויה כו'. לאו דוקא נקט פנוי דכ''ש נשוי שמזנה על אשתו דחשובה זונה: לא יבטל אדם מפריה ורביה. אע''ג דמרישא שמעינן לה דקתני כהן הדיוט לא ישא אילונית ולאו דוקא כהן כדאמרינן לעיל מ''מ איצטריך הכא להנך דיוקי דגמרא או משום פלוגתא דבית שמאי ובית הלל הדר תני לה: מאשה לא בטיל. פירש בקונטרס מדלא קתני לא יבטל מאשה: א''ד מאשה בטיל. להאי לישנא דייק מדלא קתני לא ישא אדם אשה שאינה בת בנים אלא אם כן יש לו בנים: נפקא מינה למכור ספר תורה בשביל בנים. כלומר להאי מילתא נמי נפקא מינה ול''ג למאי נפקא מינה דהא טובא נפקא מינה כדקאמר בהדיא אין לו בנים נושא אשה בת בנים יש לו בנים נושא אשה דלאו בת בנים ועוד אר''י דמצי למימר דאפילו יש לו בנים לעולם מצוה לישא בת בנים אלא מודו היכא דצריך למכור ספר תורה בשביל בת בנים כיון דיש לו בנים לא ימכור מאחר שמוצא שאינה בת בנים ולא יצטרך למכור: