דף סא - ב
והסיפא אינה מדברת אלא רק בכהנים, דא"זונה" - כהנים בלבד הוא דמפקדי, שנצטוו להיות אסורים בה. ואילו כל ישראל - לא מפקדי, לא הצטוו להאסר בזונה.
ומשום הכי, קתני גם בתחלת המשנה כהן.
אמר רב הונא: מאי טעמא דרבי יהודה הסובר שאיילונית זונה היא?
דכתיב "אכלו ולא ישבעו, הזנו ולא יפרוצו".
ודריש לה מלשון "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" [מהר"ב רנשבורג].
ומכאן למדו שכל ביאה שאין בה פריצה, של התרבות - אינה אלא בעילת זנות. [1]
תניא: רבי אליעזר אומר: כהן לא ישא את הקטנה, ומפרש טעמא ואזיל.
אמר ליה רב חסדא לרבה: פוק, [2] עיין בה, היות דלאורתא - בעי לה רב הונא מינך [צא ועיין בטעמו של רבי אליעזר, האוסר לכהן לישא את הקטנה, כי לעת ערב ישאלך רב הונא לטעמו של דבר]!
נפק רבה עיין בה, והסביר טעמו:
רבי אליעזר סבר לה כרבי מאיר, וסבר לה כרבי יהודה.
ומבארת הגמרא:
סבר לה רבי אליעזר כרבי מאיר בכך דחייש שחושש רבי מאיר למיעוטא.
וכאן יש מיעוט של הנשים שהן איילוניות [כמבואר בהמשך הסוגיא], ולכן יש לחוש בנישואי קטנה שמא איילונית היא. [3]
ואם אכן איילונית היא, הרי אסורה היא לכהן.
כי סבר לה רבי אליעזר גם כרבי יהודה דאמר: איילונית - זונה הויא!
ותמהה הגמרא על דברי רבה שתי תמיהות: א. וכרבי מאיר - החושש למיעוט איילוניות - מי סבר לה רבי אליעזר?!
והתניא: קטן וקטנה [או קטנה] לא חולצין ולא מייבמין, דברי רבי מאיר, כדמפרש טעמא ואזיל.
אמרו לו לרבי מאיר: אכן יפה אמרת שאין הקטן או הקטנה חולצין.
כי "איש" כתיב בפרשה, שנאמר "ואם לא יחפוץ "האיש" לקחת את יבמתו, ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים, וחלצה נעלו".
ומקשינן, ואנו מקישים את האשה לאיש. כדכתיב "ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה יבמתו" [רש"י לקמן קה ב].
ומהיקש זה אנו לומדים שאף האשה אינה חולצת כשהיא קטנה.
אלא, מאי טעמא אתה סובר שקטן וקטנה אין מיבמין?
[אמר להם] רבי מאיר: קטן אינו מיבם - שמא ימצא סריס.
וקטנה אינה מתיבמת - שמא תימצא איילונית.
ונמצאו פוגעין בערוה של אשת אח.
שהרי אמרה תורה בפרשת יבום "והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת, ולא ימחה שמו מישראל". ודרשו חכמים:
"אשר תלד" - פרט לאיילונית שאינה יולדת.
"ולא ימחה שמו" - פרט לסריס ששמו מחוי [לעיל כד א].
ומסיימת הגמרא את ההוכחה שרבי אליעזר אינו סובר כרבי מאיר החושש למיעוט איילוניות:
והרי תניא: קטנה מתיבמת ואינה חולצת, דברי רבי אליעזר.
הרי מוכח, מזה שאמר רבי אליעזר שקטנה מתיבמת, שאין הוא חושש למיעוט איילוניות, ואיך אתה אומר שרבי אליעזר סובר כרבי מאיר, החושש למיעוט?! [4]
ב ותמיהה שניה יש על דברי רבה: וכרבי יהודה - האוסר נישואי כהן לאיילונית - מי סבר לה רבי אליעזר?!
והתניא: "זונה" האמורה בתורה, היא זונה [התועה מתחת בעלה], כשמה!
כלומר, אין זונה אלא המנאפת תחת בעלה, שתועה ממנו לאחרים, דברי רבי אליעזר. [5]
רבי עקיבא אומר: זונה - זו אשה מופקרת, שמפקירה עצמה לכל אדם [אבל פנויה המזנה פעם אחת, אינה זונה].
רבי מתיא בן חרש אומר: אפילו אם קינא לה בעלה שלא תיסתר עם אחר, והלכה ונסתרה, והלך בעלה לבית דין הגדול כדי להשקותה מי סוטה, ובא עליה בדרך, לאחר שנאסרה עליו מדין סוטה - הרי עשאה בכך זונה, הואיל ונבעלה לפסול לה. [6]
רבי יהודה אומר: זונה - זו איילונית [והוא התנא קמא שבמשנתנו].
וחכמים אומרים: אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות, [והן דברי חכמים שבמשנתנו]. [7]
רבי אלעזר אומר: פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות אפילו פעם אחת - עשאה זונה.
ואם כן, מוכח שרבי אליעזר סובר לא כרבי מאיר, ולא כרבי יהודה.
וצריכים אנו לחפש טעם חדש לדבריו, שאמר, כהן לא ישא את הקטנה.
אלא - מכח קושיות אלו על ביאורו של רבה בדברי רבי אליעזר - אמר רב אדא בר אהבה לבאר טעמו של רבי אליעזר, שכהן לא ישא את הקטנה:
הכא, בכהן גדול עסקינן, שאסור לו לשאת קטנה משום איסור "בעולה" - שהרי לאימת קני לה הכהן הגדול [אימתי נעשית הקטנה לאשתו מן התורה], רק לכי גדלה, לכשתגדל, היות וקידושי קטנה לאו כלום הן.
ואם כן בשעה שתגדל, ותעשה לאשתו - כבר בעולה היא, על ידי הביאות שבא עליה כשהיתה קטנה, שהן אינן אלא ביאות פיתוי, והיא נאסרת עליו מדין "מפותת עצמו", שהיא אסורה עליו.
אמר רבא: מכלי לב [כמו "מבלי לב"], שאין טעם וסברא לדבר זה שאמרת!
שהרי ממה נפשך, באיזה אופן אוסר רבי אליעזר לכהן גדול לישא את הקטנה:
אי מדובר באופן דקדשה אבוה, שקידש אותה אביה, שהוא זכאי לקדש את בתו הקטנה, הרי כבר מההיא שעתא [מאותה שעה] שקידשה, קני לה, קנויה היא לו לאשה מן התורה, ואין היא מפותת עצמו.
ואי דקדשה נפשה [שהיא קידשה את עצמה מבלי אביה], וכי יתכן לומר הא רבי אליעזר בלבד הוא שסובר לא ישאנה, ולא רבנן!?
והרי ודאי שבאופן כזה, אפילו רבנן מודים לאסור אותה לכהן גדול, שהרי בעולה היא. והאיך אמר התנא בברייתא: "רבי אליעזר אומר" כהן לא ישא את הקטנה, ומשמע שחכמים אינם מודים לו! [8]
אלא, אמר רבא, כך יש לבאר דברי רבי אליעזר:
לעולם, מדבר רבי אליעזר בכהן הדיוט. ואסור לו לשאת את הקטנה כי חיישינן שמא מתוך שאין בה דעת, תתפתה ותזנה עליו לאחר שישאנה, ותיאסר עליו, והוא אינו יודע מכך.
ותמהינן: אי הכי, שאתה חושש שמא תזנה תחתיו בגלל קטנותה - ישראל נמי לא ישא את הקטנה בגלל החשש הזה!
ומשנינן: פיתוי קטנה שאין לה דעת - אונס הוא.
ואונס בישראל הרי מישרא שרי לבעלה.
אך כהן לא ישאנה, שהרי עליו היא אסורה אף אם נבעלה באונס.
רב פפא אמר, כך יש לבאר דברי רבי אליעזר:
הכא בכהן גדול עסקינן.
והאי תנא הוא, שאסר קטנה לכהן גדול מגזירת הכתוב: [9]
דתניא: כתיב בכהן גדול "כי אם בתולה מעמיו יקח אשה".
יכול ישא כהן גדול את הקטנה, שגם היא בתולה?
תלמוד לומר: "אשה", ולא קטנה, שאינה נקראת אשה.
אי אשה - יכול ישא אפילו בוגרת?
תלמוד לומר: "בתולה". בתולה, ולא בוגרת שכלו מקצת בתוליה.
הא כיצד? יצתה אשתו של כהן גדול מכלל קטנות, ולכלל בגרות לא באתה. וזו היא הנערה. [10]
רב נחמן בר יצחק אמר לבאר דברי רבי אליעזר:
הכא בכהן גדול עסקינן, והאי תנא הוא:
דתניא: כתיב "כי אם בתולה בעמיו יקח אשה".
אין "בתולה" אלא נערה.
וכן הוא אומר אצל רבקה: "והנערה טובת מראה מאד, בתולה". [11]
שנינו בברייתא: רבי אלעזר אומר: פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות - עשאה זונה!
אמר רב עמרם: אין הלכה כרבי אלעזר.
מתניתין:
לא ייבטל [12] אדם מפריה ורביה, אלא אם כן יש לו שני בנים.
ובאיזה בנים מקיים אדם מצות פריה ורביה?
בית שמאי אומרים: שני זכרים. אבל לא זכר ונקבה. [13] ובגמרא יתבאר טעמם.
ובית הלל אומרים: זכר ונקבה.
שנאמר בבריאת העולם "זה ספר תולדות אדם, ביום ברוא אלהים אדם - זכר ונקבה בראם. [14]
גמרא:
שנינו במשנה: לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים:
ומדייקת הגמרא מלשון המשנה, ששנתה: לא יבטל אדם "מפריה ורביה" אלא אם כן יש לו בנים, ולא שנתה: לא יבטל אדם "מאשה", אלא אם כן יש לו בנים:
הא אם יש לו בנים - רק מפריה ורביה הוא דבטיל.
אבל מלשאת אשה לא בטיל, אלא צריך אדם לישא אשה, אלא שאינו צריך לחזר אחר אשה ראויה לבנים.
מסייעא ליה משנתנו, לרב נחמן אמר שמואל, דאמר: אף על פי שיש לו לאדם כמה בנים, הרי זה אסור לעמוד בלא אשה. שנאמר "לא טוב היות האדם לבדו". [15]
ואיכא דאמרי, שיש לדייק מממשנתנו להיפך מדינו של של שמואל:
הא יש לו בנים - בטיל מפריה ורביה, ובטיל נמי מאשה. [16]
והוינן בה: נימא תיהוי משנתנו תיובתא דרב נחמן אמר שמואל, הסובר שאפילו אדם שקיים פריה ורביה לא יעמוד בלא אשה?!
ומשנינן: לא כאשר דייקת, שאם יש לו בנים שוב אינו צריך לישא אשה. [17] אלא:
אם אין לו בנים - נושא אשה בת בנים [ראויה לילד בנים].
ואם יש לו בנים - נושא אשה דלאו בת בנים. אבל בלא אשה, לא יעמוד.
ומיהו, אף כשיש לו בנים, מצוה עליו שישא אשה בת בנים.
ויש נפקא מינה בין מי שיש לו בנים למי שאין לו בנים, לגבי למכור ספר תורה בשביל בנים.
שאין לעשות כן, אלא אם כן אין לו בנים, ואינו מוצא אשה אם לא שימכור את ספר התורה שיש לו, לצורך הוצאות נשואיו.
אבל אם יש לו בנים, לא ימכור ספר תורה בשביל אשה בת בנים, אלא ישא אשה שאין לה בנים [נתבאר על פי פירושם השני של התוספות].
שנינו במשנה: בית שמאי אומרים, שני זכרים:
והוינן בה: מאי טעמייהו דבית שמאי?
ומשנינן: ילפינן ממשה, שפירש מן האשה [כמבואר לקמן] אחר שהיו לו שני בנים.
דכתיב "בני משה - גרשום ואליעזר".
וטעמם של בית הלל הסוברים שמצות פריה ורביה מתקיימת בזכר ונקבה: היות וילפינן מברייתו של עולם [מאדם וחוה] שנאמר בהם "זכר ונקבה בראם".
ומקשינן: ובית שמאי - לילפי [ילמדו אף הם] מברייתו של עולם?!
ומשנינן: אין דנין אפשר - כגון כל אדם שיש לו שני זכרים, ואפשר להם לישא אשה משאר הנקבות שבעולם -
הערות
[1] ואולם קטנה שאינה ראויה לבנים מותר בה אף הכהן, הואיל ועתידה היא לבוא לכלל פריצה, מה שאין כן איילונית שאינה באה לעולם לכלל פריצה, תוספות.
[2] שנינו במשנה באבות [ב ט]: אמר להם: "צאו" וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם. וכתב התוספות יום טוב: כדאמרינן בעלמא: נפק דק ואשכח, והמכוון בכל זה יציאת השכל והשתוטטו להתבונן בעיון ולהשכיל היטב, וזהו לשון "וראו" כמו "ולבי ראה הרבה חכמה", ציין לדבריו בגליון הש"ס גיטין כז א.
[3] אבל גדולה, כיון שהביאה שתי שערות בהכרח שאינה איילונית.
[4] כתב רש"י: ואינה חולצת, דאינה נפטרת לשוק בחליצתה דאין מעשה קטנה כלום, אבל מתייבמת, ותגדל אצלו ותתקיים מצות יבום.
[5] ראה עוד כעין זה ברש"י לעיל נו ב ד"ה בעלה. והמאירי כתב: אין זונה אלא מאשת איש, כשם "זונה", שפירושו, שהיא סרה ממקום הראוי לה למקום שאין ראוי לה, על דרך "וזנה אחרי אלהי נכר הארץ" [דברים לא טז].
[6] מלשון המאירי נראה, שעיקר חידושו של רבי מתיא בן חרש הוא, שאפילו אם נבעלה באיסור לבעלה ולא לזר, בכל זאת הרי היא זונה. וראה בחזון איש [אהע"ז טו א] שכתב כן בתוך דבריו, לפרש דברי רבי מתיא בן חרש "וכל שכן לגבי בעלה, דלא שייך למיקרי ביאה של זנות, דלא תפסי בה קדושין, ואפילו הכי עשאה זונה" [וראה עוד שם שהוסיף דברים בביאור דברי רבי מתיא]. ולפי מה שנתבאר בהערות שעל המשנה - לפי אחת השיטות בדברי חכמים שבמשנה ובברייתא זו, החלוקים על רבי מתיא בן חרש - שאין זונה אלא כשנבעלה למי שזר אצלה מעיקרא, ורק כאשר הוא זר ולא היא, הרי שחידש עוד רבי מתיא בן חרש: אפילו זו שנבעלה למי שאינו זר אצלה מעיקרא, והיא הזרה, ולא הוא, אף היא נעשית זונה, [וראה ברשב"א ע א ד"ה פצוע דכא, שהביא מדברי רבי מתיא בן חרש, שאינו סובר דבעינן זר אצלה מעיק רא]. ב. הקשה רבינו עקיבא איגר: והרי אשה זו כבר נאסרה לכהן משעת קינוי וסתירה, וכיון שבא עליה בדרך הרי אין הבעל מנוקה מעוון, ואין המים בודקין את אשתו כדלעיל דף נח, ולעולם תהא באיסורה לכהן משום הקינוי והסתירה, ולמה לי איסור משום זונה?! ואולי יש ליישב דנפקא מינה לענין מלקות, כי משום הקינוי והסתירה אינו לוקה כשנבעלה לכהן. וסיים: ועדיין צריך תלמוד, [ובעונג יום טוב אהע"ז סימן קעב דחה תירוץ זה, וראה שם תירוץ אחר, ומה שלמד מזה, ועיין עוד בספר מקור ברוך, מה שדן בדברי הרע"א].
[7] כתב רש"י: ושנבעלה לפסול לה, כגון לאחד מכל העריות, וכגון בת ישראל לנתין וממזר, וראה מה שנתבאר בזה בהערות במשנתנו. והרע"ב כתב: כגון חייבי לאוין או חייבי עשה, וכל שכן חייבי כריתות וחייבי מיתות בית דין. וראה תוספות יום טוב בדין בעולה לכהן גדול אם עשאה זונה. ויתכן לבאר את כוונת רש"י, שהביא שתי דוגמאות אלה, ולא כתב: שנבעלה לחייבי כריתות ולחייבי לאוין [וכלשון הרע"ב], על פי אותן שיטות הסוברות בדעת רש"י, שזונה מחייבי לאוין הרי היא נלמדת מ"ובת כהן כי תהיה לאיש זר", ואינה מעיקר שם זונה. ולפי שיטות אלו, אין זונה מחייבי לאוין, אלא: כשהוא זר מעיקרא, וגם הוא הזר ולא היא. וכמו שנתבאר לעיל בהערות. וזהו שכתב רש"י שני אופנים בזונה. האחד: כשהוא מחייבי כריתות, שהיא זונה כיון שלא תפסי בהו קידושין, ובזה אין חילוק כלל, שלעולם זונה היא. והשני: כשנבעלה לנתין או לממזר, שהוא זר אצלה מעיקרא, והזרות תלויה בו.
[8] ביאר המשנה למלך [איסורי ביאה יז טו]: לפי שיטת הרמב"ם שאין האיסור על בעולה אלא על ידי קדושין, אם כן אין היא אסורה עליו עד שתגדל. ולשיטות החולקים על הרמב"ם, וסוברים שביאה לבד אסורה בבעולה ואפילו שלא על ידי קדושין, אם כן צריך להוציאה מיד, ראה שם. ובמנחת חינוך מצוה רעב ד"ה ודע.
[9] וכן פסק הרמב"ם [איסורי ביאה יז יג], ואילו במנחת חינוך מצוה רעב ד"ה משתבגר, הביא על זה את דברי הגמרא לעיל נח ב "כהן גדול שקידש את הקטנה ובגרה תחתיו, מהו", וברש"י שם שכתב: מצותו בקטנה או בנערה, דמכל זה נראה שאין הלכה כרבי אליעזר.
[10] לשון הרמב"ם.
[11] כתבו התוספות, שמדרשות חלוקים הם בת כמה היתה רבקה אמנו באותה שעה. כי בסדר עולם מבואר שהיתה בת שלש שנים, ואילו כאן משמע שהיתה נערה. ומן הספרי מוכח, שהיתה בת י"ד שנים. אבל הראשונים כתבו, שאת הספרי יש ליישב עם הגמרא שלנו, כי יש לומר: אכן בת י"ד שנים היתה "אבל לא הביאה סימנים ונערה היתה" [לשון הריטב"א]. כלומר, לא הביאה סימנים אלא סמוך לאותו זמן, ועדיין לא עברו ששה חדשים שבין נערות לבגרות.
[12] מלת "יבטל", היו"ד בחיריק והבי"ת בקמץ והטי"ת דגושה, תוספות יום טוב.
[13] ברש"י שלפנינו איתא: אבל לא זכר ונקבה, אבל הרשב"א והמאירי הביאו בשם רש"י: כל שכן זכר ונקבה.
[14] נחלקו הראשונים, אם לדעת בית הלל דוקא זכר ונקבה, או גם שני זכרים, ראה בזה ברמב"ם ברשב"א בריטב"א ובתוספות סב ב ד"ה וכל שכן, שסוברים דוקא זכר ונקבה. ובמאירי הביא שיטות ראשונים הסוברים שכל שכן שני זכרים. וכתב הרשב"א הטעם בזה: לפי שאין ישובו של עולם בזכרים ולא בנקבות.
[15] נחלקו הראשונים בדין זה, יש הסוברים איסור דאורייתא הוא, והרמב"ן במלחמות נסתפק בזה. ויש הסוברים שהאיסור הוא משום הרהור, וקרא אסמכתא בעלמא [ראה מקורות בהגהות הגר"א יפהן זצ"ל לריטב"א הנדמ"ח עמוד תקעד ציון 889*].
[16] כתבו התוספות: לפי לשון זה, כך הוא הדיוק: הואיל ושנינו "לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים", ולא שנו: "לא ישא אדם אשה שאינה בת בנים אלא אם כן יש לו בנים" - ולשון זה היה משמע שנושא הוא אשה בכל אופן, אלא מאחר ויש לו בנים הרי הוא נושא אשה שאינה בת בנים - הרי משמע: אם יש לו בנים אינו נושא אשה כלל.
[17] ביאר המהרש"א הטעם שאינו חושש התרצן לדיוק שמכחו הקשה המקשן, מפני שאינו דיוק גמור, כיון שיש לדייק בהיפוך. וכפי הלשון הראשון.
בגמרא מ"ט אין מייבמין: ק"ק לפמש"כ התוספ' לעיל (מ"ד.) דמ"ט חרש וחרשת עולה ליבום הא כל שאין עולה לחליצה אינו עולה ליבום ותירצו דפומייהו הוא דכאיב להו ע"ש, וזה שייך דוקא גבי חרש וחרשת כדאמרינן לקמן (ק"ד:) אבל לא לענין קטן וקטנה דהם מגזירת הכתוב דאיש לא חולצין וא"כ מאי פריך מ"ט אין מיבמין הא כל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום ודוחק לומר כיון שאחר זמן עולה לחליצה וכן קשה ג"כ לר"א דס"ל באמת מתייבמת ואינה חולצת ואפילו יש לחלק בזה אכתי יקשה דנסתר בזה מה שתירצתי לעיל אמה שהקשתי לשיטת ר"ח שהביאו התוספ' לעיל (דף ב') דבקבלה עלוי' גם ר"מ מודה דא"כ מאי פריך הכא דלמא ר"א איירי בדלא קבלה ותרצתי דא"כ מאי קמ"ל ר"א דמתייבמת ע"ש דהשתא טובא קמ"ל דה"א דאינה מתייבמת מדלא עולה לחליצה וא"כ ממנ"פ קשה, גם י"ל ארש"י שכתב אר"א דאינה חולצת דאין מעשה קטנה כלום עכ"ל דלמה כתב טעם חדש ולא טעם דאיש כתיב בפרשה שכתוב בפלוגתא דר"מ וצ"ע:
שם ותניא קטנה מתיבמת ואינה חולצת: יש להקשות לפמש"כ התוספ' לקמן (פ':) דלרב הונא דס"ל עד שיהיו כולם מה חשש סרים שייך וכתבו דא"ל דאיירי שכבר יש לו קצת סימנים דא"כ לא פליגי רבנן ועוד דא"כ לא פריך כלום לר"מ ממתניתן דלקמן ע"ש, הרי דעכ"פ לא דחוק להו לאוקמי' הך קטן אינו מיבם דקאמר ר"מ בשכבר יש לו קצת סימני סריס, ולפמש"כ התוספ' בקידושין (ד'.) לרב הונא דס"ל עד שיהו כולם גבי סריס גם גבי איילונית בעי כולהו וכיון דהכא רבה לרב הונא השיב א"כ אמאי לא מוקמי' הך כהן לא ישא את הקטנה בשכבר הביאה קצת סימני אילונית וסבר כרבי יהודה דאילונית זונה היא ולעולם לא חייש למיעוטא, וי"ל דבשלמא אי איירי בסתם קטנה א"ש הך דינא דכהן לא ישא את הקטנה בהך גוונא לאשמעינן תרווייהו דס"ל כר"מ וכרבי יהודה אבל אי בהאי גוונא איירי דכבר יש לה קצת סימנים א"כ רובא איילונית היא ואין בזה חדוש שחוששין לאיילונית ולא אשמעינן אלא דכר' יהודה ס"ל דאיילונית זונה הוא א"כ ליתני בקיצור דכהן לא ישא איילונית ועוד הרי בלא"ה השיב שפיר דגם כר' יהודה לא ס"ל:
שם זונה כשמה דברי ר"א: ק"ק דא"כ זונה דכתיב גבי כה"ג ל"ל דתיפוק לי' שהיא גרושה או אלמנה וא"ל דצריך קרא היכי דזינתה תחתיו שאסורה לו מטעם זונה תיפוק לי' משום לאו דאחרי אשר הוטמאה שהוא בסוטה ודאי כדאמרינן לעיל (דף י"א ודף נ"ו) ואף שי"ל לעבור עליו בב' לאווין הא אמרינן בפסחים (דף כ"ד) כל היכי דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאווי יתירי וביותר ה"ל לר"א לדרוש כאחד משאר תנאי מלאוקמי' בלאווי יתירא וי"ל דהאי זונה דכה"ג צריך לגז"ש דדרשינן מינה בקדושין (ע"ז:) מה זרעו חולין וכו' ע"ש:
שם זונה זו איילונית: מלשון זה משמע דכהן הבא על איילונית לוקה מטעם זונה וק"ק שהרי לעיל מפרש הטעם משום דכל ביאה שאין בה פירצה ה"ז בעילת זנות וא"כ הוי זה כביאת ח"כ וח"ל והרי כביאת ח"כ נמי אין לוקה רק הבועל אחריו אבל הוא לא כמש"כ רש"י בכהן הבא על אחותו בקדושין (דף ע"ח) וא"כ ה"נ לא ילקה דהא קודם ביאה עדיין איילונית לאו זונה היא, והנה במתניתן י"ל דבאמת לכך נקט לא ישא איילונית כיון דאביאה שניי' שיבא עלי' יתחייב מטעם זונה אבל אלשון הברייתא קשה ודוחק לומר דלא קאמר זונה זו איילונית רק בביאה שניי' שבא עלי':
שם הא ר"א היא ולא רבנן: עיין ברשב"א שהקשה מאי קושיא דלמא ס"ל כרב ור' יוחנן דסופה להיות בעולה תחתיו, אכן לפענ"ד לא הבנתי קושיתו דאף דהש"ס מקשה לעיל כן מכ"מ הרי לא אסיק רב הונא בתיובתא שאמר דרב גופא ס"ל דמוציאה בגט וע"כ דלפי האמת סברא דסופה להיות בעולה תחתיו לא אמרינן וכ"כ הרשב"א בעצמו לעיל שם ולכן מקשה שפיר, ועוד דלכאורה משמע דלרב הונא השיב רב אדא בר אהבה כן דהא רב הונא הוא דאקשי' לעיל מ"ט דר"א ורב הונא גופא ס"ל לעיל דמוציא בגט לכ"ע, ואפשר לפרש דזה הוא הלשון מבלי לב דקאמר רבא שלא מצינו בשאר מקומות דודאי תירוץ ראב"א יהי' שייך לעצמו אם לא לרב הונא השיב כן דלא יקשה כקושית רבא די"ל כתירוץ הרשב"א על זה אבל רב אדא ב"א לא שת אל לבו דלרב הונא הוא דמתרץ כן ולרב הונא ע"כ לא שייך כתירוץ הרשב"א: גם י"ל בזה מה דקאמר רב חסדא לרבה פוק עיין בה דלאורתא בעי לה רב הונא מינך מ"ט חשק רב הונא דוקא להקשות לרבה עד שרב חסדא ידע מקודם דלרבה יקשה כן, אכן לפ"ז א"ש דלעיל (נ"ט.) מקשה רבא מולו תהי' לאשה וכו' ע"ש וכתב הרשב"א דע"כ ס"ל כרב הונא דמוציא בגט ע"ש, ומה שעל זה הקשה והניח בצ"ע יישבתי לעיל דא"ש אי נימא כרב הונא ס"ל ואף דבש"ס שלנו כתוב רבא מכ"מ מדברי הרשב"א לעיל נראה שהוא גרס רבה וכן נראה ממה שהביא שם מרבה דלעיל (נ"ו:) וכן נראה גם מקושיתו דכאן דאי רבא גרס לעיל א"כ לפי תירוץ הרשב"א גופא לעיל פשיטא לי' לרבא דליכא תנא דס"ל דאין מוציאה בגט דאל"כ מאי מקשה לעיל מברייתא דולו תהי' לאשה ארב דלמא הברייתא כוותי' דהך מ"ד ס"ל וכיון דרבא גופא ס"ל ע"כ לעיל דליכא מ"ד דס"ל כן א"כ מאי מקשה הרשב"א אקושית רבא הכא אע"כ דלעיל רבה גרס, ולפ"ז י"ל דודאי לאחר לא רצה רב הונא להקשות דידע שיש לתרץ בזה כתירוץ ראב"א ויהיה מוכח מזה נגד דעתו דלעיל דאין מוציא בגט ויתורץ קושית רבא בקושית הרשב"א אבל רבה דע"כ ג"כ כוותי' ס"ל מדמקשה לעיל מולו תהי' לאשה הוא ע"כ צריך לתרץ הכא תירוץ אחר דלא כרב אדא ב"א ולכן הקשה דוקא לרבה כן:
שם לכי גדלה בעולה היא: עיין במ"ל (בפרק י"ז מהל' א"ב הל' ט"ו) שהביא מזה ראי' לדעת הרמב"ם דכה"ג רק ע"י נשואין מצוה על הבתולה ומוזהר על הבעולה אבל שלא ע"י נשואין לא מדקאמר לכי גדלה בעולה היא וכתב על זה שזה ראי' נכונה עד מאוד ונגד דעת החולקים עליו, ולא זכיתי להבין מאי קושיא בזה דהא י"ל דה"ק דודאי אי קני לה בעודה קטנה גם עתה בקטנותה אין איסור בעולה דהא אשתו היא אבל כיון דלא קני לה עד לכי גדלה א"כ עתה בעולה היא בקטנותה ואפילו בעוד שלא קדשה ועכ"פ יש ליישב בזה שיטת החולקים על הרמב"ם:
שם פתוי קטנה אונס הוא: עיין מש"כ לעיל (ל"ג:) דמסוגיא דשם הקשה ה"ה על הרמב"ם שלא הביא הך דין דפתוי קטנה אונס הוא ותירץ דהרמב"ם סמך עצמו על סוגיא דכתובות (דף ט') אכן המשנה למלך (ה' אישות פ' י"א) העיר דלכאורה גם מסוגיא דהכא יקשה עליו, ולענ"ד י"ל דאדרבא מסוגיא זו יש ראי' לדעתו מדאוקי רב פפא ורב נחמן בר יצחק ככה"ג ולא קיימו בתירוץ רבא דלכאורה יותר מסתבר מלאוקי דברי ר"א דקאמר כהן סתמא בכה"ג אע"כ משמע דלא ס"ל הך דין דפתוי קטנה אונס הוא וא"כ פסק הרמב"ם כבתראי:
שם תלמוד לומר אשה: א"ל לרבנן דפליגי אר"א וס"ל דקטנה מותרת לכה"ג אשה מאי דרשו בי' די"ל הא אצטריך לכדרשינן מיני' לעיל (ע"א) לכה"ג שאירס את האלמנה שיכנוס ולר"א י"ל דתרי אשה כתיבי דכתיב יקח אשה וכתיב אשה בבתולי' יקח ורבנן מפקי האי אשה לדרשה דאשה אחת ולא שתים דדרשינן מיני' לעיל (דף נ"ט) שפירש הרמב"ם לפי דעת ה"ה דאתי לדרשה שאין כה"ג נושא ב' נשים ולר"א צ"ל דתרתי שמעת מיני' דאשה ממעט קטנה וגם לא שתים ורבנן לא מפקי רק לא שתים מינה והרמב"ם דפסק כר"א י"ל משום דשקיל וטרי הש"ס אליבי':
שם יכול בוגרת ת"ל בתולה: ק"ק כמאן ס"ל האי תנא אי ס"ל כמ"ד לעיל (נ"ט.) דבתולה בתולה שלימה משמע הרי הוא מרבה בוגרת מבתולי' ולמאי אהני הך מיעוטא דבתולה ואי ס"ל כמ"ד דמקצת בתולה משמע א"כ איך קאמר ח"ל בתולה הא אדרבא מבתולה מרבינן בוגרת ורק מבתולי' ממעטינן, וראיתי ברמב"ם (הל' א"ב פ' י"ז) שכתב מיעוט לבוגרת מבתולי', ולפ"ז י"ל דהי' גורס באמת בברייתא ת"ל בבתולי' אבל לפי' רש"י אי אפשר לומר כן דהביא קרא דבתולה מעמיו וא"ל אי בוגרת מבתולי' אתיא א"כ בתולה למאי אתי די"ל דכתיב בתולה למעט מוכת עץ דגם מ"ע ממעטינן מבתולה כמש"כ התוספ' לעיל (ס'.):
שם אין הלכה כר"א: הא דהוצרך לאשמועינן דוקא דאין הלכה כר"א ולא דאין הלכה כשאר תנאי דקתני בברייתא י"ל דודאי ידעינן דהלכה כחכמים נגד שאר התנאים דיחיד ורביה הלכה כרבים אבל כר"א שפיר ה"א דהלכה כוותי' משום דאיכא למישמע דר' אלעזר בן יעקב סבר כוותי' דמשנתו קב ונקי כדקא סלקא דעתי' לעיל (ס'.) להכי אשמעינן דאין הלכה כוותי' וכדפריך באמת אהא דמפרש לעיל טעמא דראב"י כר"א מהא דאמר רב עמרם הכא דאין הלכה כר"א:
שם אלא א"כ יש לו בנים: הא דלא נקט גם הכא אשה או בנים כמו במתניתן דלעיל גבי איילונית י"ל דבשלמא לעיל דמיירי מנישואין קאמר שפיר דביש לו אשה שיכול לפרות ממנה ישא איילונית אבל הכא דאיירי מדין פו"ר לא הוי מצי למיתני אלא א"כ יש לו אשה שהרי גם בשיש לו אשה לא יבטל מפו"ר שאסור לפרוש ממנה ולכן מה שכתוב ברא"ש אא"כ יש לו אשה ובנים נ"ל שט"ס הוא: ובזה א"ש מה שדייקו התוספ' מה קמ"ל מתניתן הכא דהשתא אשמעינן דאפילו יש לו אשה לא יבטל מפו"ר דזה לא תני לעיל:
שם נימא תהוי תיובתא דרב נחמן אמר שמואל: ק"ק כיון דהמקשן אכתי לא ס"ד לחלק בין אשה בת בנים לאינה בת בנים והוי סבר דשמואל אשה ב"ב קאמר א"כ מאי קושיא מדיוקא דמתניתן לשמואל ליתא דשמואל כר' יהושע ס"ל דהא גם רב מתנא פסק לקמן הלכתא כר' יהושע וא"כ אין קושיא ממתניתן עליו דהא באמת קאמרינן לקמן דמתניתן דלא כר' יהושע, ולשיטת הרי"ף א"ש דבאמת לא גרס הך דמתניתן דלא כר"י כמש"כ הרא"ש אכן למאן דגרסו ג"כ י"ל דפריך שפיר דע"כ הוכיח דשמואל לא כר' יהושע קאמר דא"כ לימא בקיצור הלכה כר' יהושע אע"כ דשמואל מדאוריתא קאמר דאסור לעמוד בלא אשה וכמו שכתב הבית שמואל באהע"ז (סי' א') בשם הרמב"ן אפילו למסקנא אבל עכ"פ י"ל דהמקשן הי' סובר כן והא דר' יהושע ודאי אינו רק מדרבנן ולכן פריך שפיר: ועוד י"ל דודאי גם המקשן ידע שפיר דשמואל דוקא אשה שאינה ב"ב קאמר מדמייתי קרא דלא טוב דאיירי מחיוב נשואי אשה ולא מייתי קרא דבבקר זרע את זרעך דמייתי ר' יהושע ולכן פי' רש"י גם בלישנא קמא דשמואל אשה שאינה ב"ב קאמר ומכ"מ פריך שפיר ללישנא בתרא אשמואל דהוי פו"ר לדייק ממתניתן דיש לו בנים א"צ לישא אשה כלל מדלא קאמר במתניתן לא ישא אשה שאב"ב וכמש"כ התוספת:
שם נושא אשה דלאו בת בנים: ק"ל דאכתי היאך מתורץ קושיתו דלימא תהוי תיובתא דר"נ שהרי ללישנא בתרא אמרינן מאשה נמי בטיל ור"נ אומר דעכ"פ נושא אשה דלאו בת בנים ואין לומר דמתרץ דמאי דקאמר מאשה נמי בטיל היינו מאשה בת בנים דז"א דא"כ היינו לישנא קמא, וי"ל ע"פ מה שכתבו התוספ' (ד"ה נפקא) דמאי דקאמר נפקא מינה וכו' פירושו דאם א"ל למכור ס"ת נושא לעולם אשה ב"ב אפילו ביש לו בנים, והנה לפ"ז אזיל הדיוק שכתבו התוספ' דדייק מאשה נמי בטיל מדלא קתני לא ישא אינה ב"ב אא"כ יש לו בנים דהא השתא לא הוי מצי למיתני כן דבלא מכירת ס"ת לעולם צריך לישא אשה ב"ב ולכן השתא לפי המסקנא דאזיל דיוק שלו באמת חזר ממה שקאמר מאשה נמי בטיל וס"ל כלישנא קמא כן יש לדחוק לפי' התוספ', אבל ביותר נראה לפי מה שכתב הריטב"א והנ"י דאינו מוכר ס"ת בשביל אינה ב"ב ונראה דמפרשי הגמרא הכי נ"מ למכור ס"ת בשביל בנים פי' ביש לו בנים דאמרינן נושא אשה דלאו בת בנים היינו בשאינו צריך למכור ס"ת דס"ת אינו מוכר רק בשביל בנים אבל בלא מצא ב"ב ואינה ב"ב לא יכול ליקח בלא מכירה בטיל נמי מאשה ובהכי מיירי לישנא בתרא דקאמר מאשה נמי בטיל אבל מה דקאמר ר"נ נושא אשה דלאו בת בנים היינו בשאין צריך למכור ס"ת, ובזה א"ש ג"כ מה דדייקו התוספ' לענין מאי קאמר נפקא מינה דלפ"ז א"ש דאדרבא זהו עיקר תירוצו:
שם דלאו בת בנים: ק"ק כיון דפסק הלכתא לקמן דיש לו בנים ומתו לא קיים פרי' ורביה א"כ איך אמרינן דיש לו זכר ונקבה נושא אשה דלאו בת בנים ניחוש למיתה שמא ימות א' מהן דהא למיתה לזמן מרובה לכ"ע חיישינן כמבואר בתוספ' לעיל (כ"ו:) ועיין במגן אברהם (סי' תקס"ח) וא"כ עכ"פ ישא אשה בת בנים עד שיהי' לו ב' זכרים וב' נקבות דאז לא חיישינן למיתה דלמיתה דתרי לא חיישינן כמבואר בתוס' לעיל (שם) ואף דלשמואל ל"ק דקאמר נושא אשה דלאו בת בנים דהא קאמר אע"פ שיש לו כמה בנים ובזה לא חיישינן למיתה מכ"מ לענין פסק הלכה קשה, וי"ל דלזה לא צריך לישא עתה ב"ב אלא אם מת א' מבניו אז ישא וא"ל דנחוש שמא ימות בשכבר הוא זקן שלא יוכל לקיים פריה ורביה עוד זה דמי למיתה דתרי דלא חיישינן, ועוד י"ל דלא מצאנו דחיישינן למיתה אלא היכא שיש חשש שלא יכול לקיים המצו' ותבטל המצו' אבל היכי שכבר קיים רק שיש חשש שמא יבטל הקיום ולא יכול שוב לקיים לזה לא חיישינן דבתר השתא אזלינן והרי עתה כבר קיים המצו':
שם דכתיב בני משה גרשם ואליעזר: הא דמייתי קרא דדברי הימים ולא הפסוק שבתורה דמקרא שבתורה י"ל שמא היו לו בנות ג"כ אף דלא כתיבי או שמא אח"כ היו לו עוד בנים אבל בד"ה דמייחס כל הזרע וגם הבנות הוזכרו שם פעמים רבות אם איתא דהיו לו בנות הי' הכתוב מזכיר אותן:
שם אין דנין אפשר משא"א: במהרש"א הקשה הלכתא אהלכתא דהא אמרינן הלכה כר"ע מחבירו והכא הלכה כב"ה, אכן לפענ"ד ל"ק זה דהא לעיל ר' יהושע ג"כ כר' אליעזר ס"ל וה"ל הלכה מחבירו ולא מחביריו אבל מכ"מ קשה הלכתא אהלכתא דהא לעיל פסקינן דטבל ולא מל אינו גר ולא גמרינן מאמהות משום דאין דנין אפשר מא"א והכא ס"ל ב"ה דדנין אפשר מא"א וע"כ צ"ל כתירוץ המהרש"א דהכא מסתבר טפי: ועוד י"ל ביישוב קושית המהרש"א דבשלמא לב"ש קאמר שפיר דס"ל אין דנין אמ"א כיון דאית לי' דרשה אב' זכרים רק דנימא דנילף מברייתו של עולם דגם זו"נ מהני אבל לב"ה דלא יליף ממשה דב' זכרים מהני שפיר ילפי מברייתו ש"ע דזו"נ מהני אפילו ס"ל דא"ד אמ"א כיון דליכא דרשה אחריתי אבל מכ"מ ק"ל אפכא מר"א אב"ש דלעיל ס"ל לר"א דדנין אפשר מא"א והכא ס"ל דאין דנין, ועיין בתוספ' ביצה (ל"ד:) שהקשו ג"כ בשם הירושלמי מר"א אב"ש, ובשלמא לפמש"כ המהרש"א לעיל (דף מ"ו) במהדורא בתרא דר"א ג"כ רק ע"י היקש ס"ל דדנין אפשר מא"א א"ש אבל לפי מה שהוכחתי לעיל מסוגיא דמנחות דאפילו בלא היקש ס"ל דדנין אפשר מא"א קשה, וי"ל דר"א כר' נתן ס"ל דקאמר לקמן ב"ש אומרים זכר ונקבה:
שם ברש"י ד"ה הלך בעלה. ואם מת אסורה לכהן: ק"ק הא גם בלא בא עלי' בעלה אסורה לכהן מטעם סוטה שנסתרה מקרא דונטמאה ועיין לקמן (פ"ה:) ובשלמא אי הוי מפרש ואם מת כהן לוקה עלי' משום זונה א"ש דמכח נטמאה אין מלקות אבל לשון אסורה לכהן קשה, ואפשר דרש"י ס"ל דאם אחר שבא עלי' בעלה בדרך באו עדים שלא נטמאה באותה סתירה שקנא לה עלי' דאז אין בה איסור דונטמאה מכ"מ אסורה לכהן מטעם זונה כיון דעכ"פ בעודה אסורה לו מטעם ספק בא עלי' בעלה ביאת איסור ועשאה זונה אכן כעת לא נתברר לי דין זה:
בד"ה ב"ש אומרים אבל לא זכר ונקבה: הוצרך לפרש כן דאל"כ לא פריך מידי וב"ש לילפי מברייתו של עולם אכן ק"ק באמת מאי פריך דלמא ב"ש מודה דבזכר ונקבה קיים פרי' ורבי' ולא בא רק להוסיף דב' זכרים נמי סגי וי"ל דמב"ה נשמע לב"ש כיון דב"ה דוקא קאמר ה"נ ב"ש דוקא קאמר ועוד דא"כ הוי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה, שוב ראיתי ברשב"א שגרס בדברי רש"י וכש"כ זכר ונקבה והקשה עליו דא"כ הוי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה ותירץ ע"ש, ולא ידעתי למה לא הקשה ממה דפריך וב"ש לילפי מברייתו של עולם דבזה לא שייך תירוצו וא"ל דהקושיא היא לילפי מברייתו ש"ע דוקא ולמעט שלא נילף ממשה דא"כ פשיטא לי' דברייתו ש"ע עדיף מלילף ממשה ויקשה היאך מקשה אח"כ לב"ה אפכא, ועיין בריטב"א שהוכיח ג"כ הכי דאי אפשר דלב"ה סגי בב' זכרים ג"כ דא"כ מאי פריך וב"ה לילף ממשה הרי באמת יליף ע"ש הרי דפשיטא לו ג"כ דאין לפרש דיקשה דליליף מזה דוקא:
שם בתוספ' ד"ה כל ביאה קטנה אתיא לכלל פירצה: ק"ק דאמאי לא הקשו מעקרה זקנה דבזה לא שייך תירוצם, וראיתי בירושלמי דבאחת הקשה לר' יהודה מעקרה וזקנה דוקא ולא מקטנה, ואפשר שעל זה כוונו התוספ' לתרץ קטנה ליישב מ"ט לא הקשה הירושלמי ג"כ מקטנה וביישוב הקושיא אר' יהודה דבירושלמי לא מתרץ עלי' כלום י"ל דדרש כמו אשר תלד דממעטינן לענין ייבום רק אילונית ולא עקרה וזקנה וקטנה והיינו ע"כ דהם לא נתמעטו מאשר תלד כיון דעקרה אפשר שתתרפא ותלד וזקנה כבר ילדה וקטנה עתידה שתלד ועיין בתוספ' לעיל (דף ק') משא"כ באילונית דלא שייך כל זה וה"ה ג"כ לענין ולא יפרוצו לר' יהודה, א"נ י"ל דמעקרה וזקנה ל"ק להו די"ל דבאמת לר' יהודה ג"כ זונה היא דהא גם בפ"ד דסוטה לא תני לכולהו כמש"כ התוספ' שם אכן מקטנה פריך שפיר דע"כ לר' יהודה לאו זונה היא דאל"כ למה הוצרך לומר לקמן לר' אליעזר דלכך לא ישא קטנה שמא אמצא איילונית תיפוק לי' משום קטנה גופא:
בד"ה אין בתולה. קשה דלהאי תנא אמאי אצטריך: בתוספ' הרא"ש ביאר יותר אמאי אצטריך למיכתב באונס ומפתה ונערה המאורסה, ולפענ"ד י"ל קושיא זו ע"פ מה דפליגי בכתובות (מ':) ר"מ ורבנן אי נערה אפילו קטנה במשמע או אמרינן נערה אין קטנה לא דלרבנן אפילו קטנה במשמע ומפרש שם טעמייהו משום דבמוציא ש"ר כתיב נערה מלא להוציא קטנה לאשמעינן דכל מקום דכתיב נער אפילו קטנה במשמע וכבר הקשו התוספ' שם (מ"ד) מ"ט לא דרש גם ר"מ הכי אבל י"ל דלפי מה שכתבו התוספ' לקמן פליגי סדר עולם וספרי אי רבקה באותה שעה היתה קטנה בת ג' או נערה בת י"ד, ולפ"ז י"ל דר"מ ורבנן ג"כ בהא פליגי דר"מ י"ל דס"ל כסדר עולם דרבקה קטנה היתה ולכן ע"כ הוכיח דנערה אין קטנה לא דאי ס"ד אפילו קטנה יקשה כקושית התוספ' אמאי צריך לכתוב נערה באונס ומפתה ונערה המאורסה לא לכתוב אלא בתולה ונילף מרבקה מה להלן נערה ולא בוגרת אף ה"נ נערה ולא בוגרת אע"כ דאמרינן נערה אין קטנה לא ולהכי איצטריך נערה גבייהו דאי מרבקה ה"א אפילו קטנה דהא רבקה קטנה היתה אבל רבנן י"ל דס"ל כספרי דרבקה בת י"ד היתה ולכן שפיר הוכיחו מנערה דמש"ר דבכל מקום דכתיב נער אפילו קטנה במשמע דאי ס"ד נערה אין קטנה לא וקשה כקושית התוספ' דלא לכתוב נערה כלל ונילף בתולה מרבקה אע"כ דנערה אפילו קטנה במשמע ולהכי צריך למיכתב נערה בגווייהו דאי מרבקה הוי ילפינן הוי ממעטינן מנערה גם קטנה כמו בוגרת דהא רבקה נערה בת י"ד היתה ומתורצים ב' קושיות התוספ', והא דקאמר התנא אין בתולה אלא נערה אין הפי' דבכל מקום דכתיב בתולה אינו אלא נערה ולא קטנה אלא דבתולה דגבי כה"ג אינו אלא נערה וכן לשון הש"ס כמו אין טוב אלא תורה מים אלא אורה וכדומה:
בד"ה וכן ואי אפשר להגי': בתוספ' הרא"ש ביאר יותר שהביא שה"ר שמואל חסיד הגי' בסדר עולם שהיתה בת י"ד וכתב על זה שאי אפשר להגי' כלל דהכי מיתניא התם יצחק אבינו כשנעקד ע"ג המזבח היה בן ל"ז שנה ובאותו פרק נולד רבקה וכתיב ויהי יצחק בן מ' שנה בקחתו את רבקה עכ"ל וזה ג"כ כוונת התוספ', אכן תמהתי דעיינתי בסדר עולם ואדרבא משם מוכח כהגהת ר"ש חסיד דהכי שנינו שם אבינו יצחק הי' כשנעקד על המזבח בן ל"ז שנה ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים הימים הללו מרובים על של חברון שהיו כ"ה שנים והללו כ"ו שנים בו בפרק נולדה רבקה נמצא אבינו יצחק נשא את רבקה בת י"ד שנה עכ"ל הרי בפי' דבו בפרק לא קאי אשעה כשנעקד יצחק אלא כשכבר גר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים כששלמו כ"ו שנים והם התחילו כשנולד יצחק כמו שפי' רש"י בחומש אפסוק זה (ומטעם זה כתב ג"כ שזה קדם לעקדה י"ב שנים) וא"כ באותו פרק הי' יצחק בן כ"ו ובו בפרק נולדה רבקה א"כ היתה בת י"ד כשהי' יצחק בן ארבעים כשנשאה, ולפ"ז אדרבא מוכח כהגהת ר"ש חסיד אבל מצינו מכ"מ פלוגתא בזה דבמסכת סופרים (פ' כ"א) כתוב בפי' שהיתה רבקה בת ג' שנים וג' ימים כשנשאה יצחק ועכ"פ הסדר עולם מוכח כר"ש:
בד"ה א"ד מאשה. מדלא קתני לא ישא: עיין במהרש"א מ"ב שפירש דאי הוי תני הכי הוי ידעינן דע"כ פירושו דלא ישא דאינו חייב לישא דא"ל דאין מותר קאמר שהרי גם באין לו בנים מותר לישא שאינה ב"ב אם יש לו גם אשה ב"ב ע"ש והיינו משום דהכא לא הוי תני אא"כ יש לו אשה או בנים אלא יש לו בנים לבד כמו שהביאו התוספ': ובהכי א"ש מה שקשה לכאורה אדיוקו שלא קתני הכא במתניתן שלא ישא אשה שאינה ב"ב אא"כ יש לו בנים מזה ידעינן דמאשה נמי בטיל שהרי במתניתן דלעיל לא ישא אדם איילונית באמת קתני כן וא"כ שמעינן איפכא, אבל לפ"ז א"ש דלעיל דקתני אא"כ יש לו אשה או בנים פירושו אינו מותר לישא איילונית אא"כ יש לו אשה או בנים אבל הכא אי הוי קתני לא ישא אשה שאינה ב"ב אלא א"כ יש לו בנים לחוד אז הוי הפי' אינו חייב לישא וכו':
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0