יבמות סא ע"א

דף סא - א

קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באוהל [את המאהיל עליהם], ^[1] כיון שהם אינם נכללים בכלל מה שאמרה תורה "אדם כי ימות באוהל, כל הבא אל האוהל וכל אשר באוהל יטמא שבעת ימים".

כיון שנאמר: "ואתן [בפתח וצירי, כמו "ואתם"] צאני, צאן מרעיתי - אדם אתם!"

מלמד הכתוב כי רק אתם, ישראל, קרויים "אדם", ואין העובדי כוכבים קרויין "אדם". ^[2]

מיתיבי מן הפסוק האמור במלחמת מדין, בשבי ששבו מהם בני ישראל:

"והבקר ששה ושלשים אלף. וחמורים שלשים אלף וחמש מאות. ונפש אדם ששה עשר אלף". הרי שאף הגויים קרויים "אדם"?!

ומשנינן: שם הם קרויים אדם, משום בהמה. שהיות ובאותו ענין נזכרו גם הבהמות שלקחו מן השבי, הרי לגבי הבהמות נקראים הגויים "אדם", אבל אדם סתם לא נקראו.

תו מקשינן: והרי כתיב לגבי העיר נינוה, שהיתה עיר של גויים, "אשר יש בה הרבה משתים עשרה ריבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, ובהמה רבה".

ומשנינן: נקראו שם אדם משום בהמה. שהרי נאמר שם "ובהמה רבה".

ועתה מקשינן על עיקר מימרתו של רבי שמעון בן יוחי, שאין הגויים מטמאים:

והרי כתיב לאחר מלחמת מדין "ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים, כל הורג נפש וכל נוגע בחלל - תתחטאו [במי חטאת] ביום השלישי וביום השביעי". הרי שנטמאו טומאת שבעה על שנגעו בחללי המדינים!

ומשנינן: לא נזקקו הלוחמים לטומאת שבעה מפני המדינים, אלא משום החשש דלמא איקטיל חד מישראל [שמא נהרג אחד מישראל], ונטמאו ממנו.

ורבנן, החולקים, והסוברים שאף הגויים מטמאים, טעמם הוא, כי ממלחמת מדין יש להוכיח שאף הגויים מטמאים, הואיל ולדעת חכמים אי אפשר לפרש שנטמאו מישראל, כיון שכתוב שם שלא נהרג אף אחד מישראל במלחמה:

"ויקרבו אל משה הפקודים אשר לאלפי הצבא. ויאמרו אל משה: עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידנו ולא נפקד ממנו [נחסר מאתנו] איש". ^[3]

ורבי שמעון בן יוחי מפרש פסוק זה אחרת: לא נפקד ממנו איש, לעבירה.

רבינא אמר ליישב הקושיא מן הפסוק "כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו":

נהי על אף דמעטינהו קרא מאטמויי בטומאת אהל, דכתיב בעיקר טומאת אוהל "אדם כי ימות באוהל" -

מטומאת מגע ומשא, שלא נאמר בעיקר דין טומאתם לשון "אדם" ^[4] - מי מעטינהו קרא?! ולפיכך נטמאו "כל הורג נפש וכל נוגע בחלל" בטומאת שבעה.

מתניתין:

כהן הדיוט שאירס את האלמנה, ונתמנה להיות כהן גדול בין שעת אירוסין לשעת נשואין - הרי זה יכנוס אותה לאשה, על אף שהאלמנה אסורה לכהן גדול, ומתבאר הטעם בגמרא.

ומעשה ביהושע בן גמלא הכהן, שקידש את מרתא בת ביתוס שהיתה אלמנה, ומינהו המלך להיות כהן גדול קודם שנשאה, וכנסה.

אבל שומרת יבם שנפלה לפני כהן הדיוט, ונתמנה להיות כהן גדול קודם שכנסה, אף על פי שכבר עשה בה מאמר קודם שנתמנה - הרי זה לא יכנוס! לפי שאין המאמר כלום מן התורה [מאירי].

גמרא:

תנו רבנן: מנין שאם אירס כהן הדיוט את האלמנה, ונתמנה להיות כהן גדול, שיכנוס?

תלמוד לומר: כי אם בתולה בעמיו יקח "אשה". ולא היה לו לומר אלא "בתולה בעמיו יקח", ולמה הוסיף הכתוב ואמר "אשה"? ללמד שאם אירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול - יכנוס. ^[5]

ומקשינן: אי הכי, שומרת יבם שנפלה לפני כהן הדיוט ונעשה כהן גדול, נמי נרבה אותה מהפסוק הזה, שייבמנה!

ומשנינן: יקח "אשה" כתיב, ולא "יבמה".

שנינו במשנה: מעשה ביהושע בן גמלא שקידש את מרתא בת בייתוס, "ומינהו" המלך להיות כהן גדול:

ומדייקת הגמרא את לשון המשנה:

"מינהו" - אין! כלומר: המלך אכן מינהו, אבל אבל הסנהדרין ואחיו הכהנים לא מינוהו ^[6] -

אבל "נתמנה", שמשמע שהיה ראוי למינוי הזה - לא שנינו.

אמר רב יוסף: קטיר קחזינא הכא! [קשר של רשעים אני רואה כאן], שלא היה ראוי להיות כהן גדול, אלא שנתן כסף כשוחד, ומינוהו. ^[7]

דאמר רב אסי: תרקבא ^[8] דדינרי עיילה ליה מרתא בת בייתוס לינאי מלכא, עד דמוקי ליה ליהושע בכהני רברבי [שלש קבין של דינרים הכניסה אשתו של יהושע בן גמלא לינאי המלך, כדי שימנה את בעלה לכהן גדול].

מתניתין:

כהן גדול שמת אחיו, הרי הוא חולץ לאלמנת אחיו, ולא מיבם את אלמנתו, לפי שהוא אסור באלמנה. ^[9]

גמרא:

קא פסיק ותני במשנתנו [שנה התנא באופן מוחלט] שאין כהן גדול מיבם את אשת אחיו לעולם, ומשמע: לא שנא כשמת אחיו מן האירוסין, קודם שנשא את אשתו ובעלה, שאינה אלא אלמנה ולא בעולה, ולא שנא מת אחיו מן הנשואין, לאחר שנשאה ובעלה שהיא אלמנה ובעולה. ותיקשי: בשלמא אלמנה מן הנשואין, שפיר אין הכהן הגדול מיבם את אשת אחיו, כי איסור אלמנה לכהן גדול, איסור עשה ["והוא אשה בבתוליה יקח"] ולאו של לא תעשה ["אלמנה לא יקח"] הוא, אם יבוא עליה. ואסור לו לייבמה, היות ואין עשה של יבום דוחה את לא תעשה ועשה. אלא אלמנתו של אחיו מן האירוסין, למה אין חייב הכהן הגדול לייבמה? מדוע לא יבוא עשה של יבום, וידחה את לא תעשה של "אלמנה לא יקח? ומשנינן: גזירה גזרו חכמים לאסור אפילו את הביאה הראשונה באלמנה שבה מתקיים העשה, ויש בכוחו לדחות את הלאו, אטו בגלל הביאה השניה בה, שהיא אסורה כיון שאין בה קיום מצות עשה, לפי שאין מצוה אלא בביאה הראשונה. ^[10]

מתניתין:

כהן הדיוט [והוא הדין כל אדם מישראל, כמבואר בגמרא] לא ישא את האיילונית שאינה ראויה לילד, משום ביטול מצות פריה ורביה. אלא אם כן יש לו אשה אחרת לפרות ולרבות ממנה, ובנים, או שיש לו כבר בנים, וקיים מצות פריה ורביה. ^[11] רבי יהודה אומר: אף על פי שיש לו לכהן הדיוט אשה ובנים, ^[12] הרי זה הכהן לא ישא את האיילונית, כיון שהיא "זונה" האמורה בתורה לגבי איסורי כהונה, "אשה זונה וחללה לא יקחו". וחכמים אומרים: אין "זונה" - אלא גיורת ומשוחררת. ^[13] ושנבעלה בעילת זנות, כגון ישראלית הנבעלת לפסול לה. ^[14]

גמרא:

שנינו במשנה: "כהן הדיוט" לא ישא איילונית:

אמר הקשה ליה ריש גלותא לרב הונא על משנתנו:

מאי טעמא לא ישא כהן הדיוט את האיילונית? ודאי, משום פריה ורביה, שאין הוא מקיימה כשנושא איילונית שאינה בת בנים.

ואם כן, תיקשי: למה שנינו דין זה בכהן הדיוט? האם אמצות פריה ורביה רק כהנים הוא דמפקדי [כהנים בלבד הם שנצטוו בה], ואילו כל ישראל לא מפקדי בה?

אמר ליה רב הונא לריש גלותא: אכן, אף כל ישראל אסורים לישא את האיילונית כשלא קיימו עדיין פריה ורביה. אלא שהתנא נקט בלשונו "כהן הדיוט" משום דקא בעי התנא של המשנה למיתנא סיפא: רבי יהודה אומר: אף על פי שיש לו אשה  ויש לו בנים לא ישא איילונית, לפי שהיא "זונה" האמורה בתורה.

הא דאמר רבי שמעון בן יוחאי אין א"ה עכו"ם קרוין אדם. קשיא, והכתיב לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם, תירוץ הא דרשינן ליה אדם ולא מלך והא דכתיב ואתן אדם תחתיך התם דרשינן ליה בברכות אל תיקרי אדם אלא אדום ולי נראה שאני התם דמוכח כדכתיב ובישראל באדם.
וכן נמי קשיא הא דאמרינן במסכת סנהדרין (דף ל"ט) רבי מאיר אומר מניין שאפילו עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא אדם הא למדת שאפילו עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול.
ורש"י ז"ל פירש התם דרבי מאיר פליג אדרבי שמעון ב"י וכן שמעתי שרת"ם ז"ל היה אומר זו ששנינו במשנתנו (אהלות פ' י"ח) רשב"ג אומר מדורות העכו"ם טמאים מפני שהנשים קוברים נפליהם ההיא דלא כרבי שמעון והיה מוסיף לומר שהלכה כרשב"ג משום דאמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו וקשיא לי הא דאמרינן בפרק המקבל (בבא מציעא דף קי"ד) רבי אבהו אשכחי' לאלי' דהוה קאי בבית הקברות של עכו"ם א"ל ולאו כהן ניהו מר א"ל גמר סדר טהרות דתניא אמר רבי שמעון ב"י וכו' אלמא הלכתא כוותיה אומר הרב ז"ל דהתם דחויא מדחי ליה לפי שהוא היה סומך לו על רוב ארונות שיש בהן פותח טפח (ברכות דף י"ט) אלא שגזרו חכמים משום שאין בהם והוא זכור לטוב לא היה רוצה לנהוג קלות ראש בגזרתם ולהתירם בפניהם וכן מצינו כשקברו לר' עקיבא אמר להם צדיקים אינם מטמאין ולא הי' אלא דהוי שהיה סומך לו משום דר"ע מהרוגי מלכות היה ומת מצוה היה ואפילו כ"ג הולך לשחוט את פסחו מטמא לו. ועוד הביא הרב ז"ל ראיה לדבריו מדאמרינן במסכת משקין [מו"ק] (דף ה') רמז לציון קברות מנין שנאמר וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון וההיא גבי גוג ומגוג כתיב אלמא א"ה עכו"ם מטמאין באוהל.
ואין דברים הללו נכונים, משום דההיא כללא דאמרינן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו ליתא כדפסק רבינו הגדול ז"ל בפרק גט פשוט והכי מוכח בפרק המדיר (כתובות דף ע"ז) ובפרק המפקיד (בבא מציעא דף ל"ח).
ויש מפרשים ההיא דרשב"ג משום מגע ומשא הוא שהנשים קוברות שם נפליהן ואין מעמיקין אותם והן מתגלין בדריסת הרגל ואי אפשר שלא יגע בעצם כשעורה ובמגע ובמשא מודה רשב"י וההיא דאיתמר במסכת משקין איכא למימר נמי משום מגע ומשא היא דעבדי ציון כדרבינא ואע"ג דאמרינן במסכת משקין אין מציינין אלא על טומאת אוהל לעתיד מציינין על הכל לרבות טהרה בישראל א"נ דילמא איקטל חד מישראל ומטמא להו דהא לא מקשי' מההוא קרא לר' שמעון ב"י וכוותי' קיימא לן משום דמעשה אלי' רב ומה שאמר שהי' דוחה אותו חס ושלום שאם כן היה נותן מכשול לפני עור ומורה בתורה שלא כהלכה ועור פורץ גדרן של חכמים שגזרו על ארונות ועוד שבית הקברות של עכו"ם אינן בארונות שלא נהגו בארון ולא בפותח טפח אלא ישראל ומשום טהרות ואשכחן נמי סוגיא דתלמודא כוותיה כדאמרינן במסכת כריתות (דף ו') הסך את העכו"ם פטור שנאמר על בשר אדם לא ייסך שאין אומות העולם עכו"ם קרוין אדם ואי נמי ההיא דא"ר מאיר בעכו"ם ועוסק בתורה דלא כרבי שמעון ב"י לא מידחיא בהכי.
אבל יש אומרים דכל מקום ברכה כגון אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וכיוצא בה אלו הי' הקב"ה מדבר על ישראל בלבד היה מזכיר שמותן אבל בשאר מקומות כשהוא מזכיר אדם אין אומות העולם עכו"ם במשמע וכדאמרינן באגדה במדבר סיני רבה מה אקוב לא קבה אל בשעה שהיה מצוה אותם על הברכות ועל הקללות בברכות היה מזכירן שנאמר ואלה יעמדו לברך את העם בקללות לא היה תובען שכן הוא אומר ואלה יעמדו על הקללה על הר עיבל ובילמדנו אדם כי יהיה בעור בשרו למה אינו אומר דבר אל בני ישראל כמו שכתוב בכל הפרשיות אלא אדם כי יהיה זהו שאמר הכתוב כי לא אל חפץ רשע אתה וכו' ועל הענין הזה בכ"מ ברכה אם נאמר האדם אפילו עכו"ם במשמע בשאר מקומות אין אדם אלא ישראל.

והא דאמרינן ממגע ומשא מי מיעטינהו. איכא למידקוהא כתיב או בעצם אדם התם מדרש בסיפרי לאבר מן החי ומדין אהל מיעטיה ונגיעה דמת נתרבית בו מדכתיב ועל הנוגע בעצם דהיינו עצם כשעורה מן המת והא דכתיב נמי לכל נפש אדם ההוא לאפוקי נפש בהמה איצטריך דמדכתיב רחמנא נפש להביא דמו כתב אדם להוציא בהמה ואיכא למימר נמי דמתרבו עכו"ם לנגיעה מההיא דתניא בנזיר פרק כהן גדול (נזיר דף נ"ד) או בקבר אמר ר' שמעון זה קבר שלפני הדיבור כלומר וגבי נגיעה תניא וכך פירש שם רש"י ז"ל דכל קברי עכו"ם קרי קבר שלפני הדיבור כלומר של בני נח ור' שמעון לטעמי' דאמר מעטינהו רחמנא באוהל ורבינהו גבי נוגעין דכולי קרא במטמאין במגע ולא באוהל כתיב כדמפרש בגמרא התם והא דמתרץ רבינא נהי דבאוהל לא מטמו וכו' משמע דלסתמא דגמרא סבירא להו דלגמרי מיעטינהו, וזה צ"ע.

רבינא אמר נהי דמעטינהו קרא לטמויי באהל דכתיב. אדם כי ימות באהל ממגע ומשא מי מעטינהו קרא. פירוש, דבטומאת מגע לא כתיב בה אדם אלא הנוגע בעצם או בחלל ואפילו גוי במשמע. ואם תאמר והא כתיב או בעצם אדם, הא דרשינן ליה בספרי (פרשת חקת פי' קכז) לאבר מן החי. והא כתיב לכל נפש אדם, ההוא איצטריך לאפוקי לנפש בהמה דמדכתב רחמנא נפש להביא דמו כתב אדם להוציא בהמה. ואי קשיא לך והלא אומות העולם נמי קרוין אדם דכתיב (תהלים קכד, ב) בקום עלינו אדם. יש לומר דדרשינן ליה בפ"ק דמגילה (יא, א) אדם ולא מלך. והא דכתיב (ישעיה מג, ד) ואתן אדם תחתיך, הא דרשינן ליה בברכות אל תקרי אדם אלא אדום. והא דאמרינן בסנהדרין (סב, ב) ר' מאיר אומר מנין שאפילו עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים ולוים וישראלים לא נאמר אלא האדם, הא למדת שאפילו עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. פירש רש"י ז"ל שם (בד"ה האדם) דר' מאיר פליג אדרשב"י. והא נמי דתנן (אהלות פ"ח מ"ט) רבן שמעון בן גמליאל אומר מדורות הגוים טמאין מפני שהנשים קוברים שם את נפליהם. פירש (ר"ש) ז"ל שאף היא פליגא אדרשב"י. וכתב דהלכתא כרשב"ג משום דקיימא לן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו. ועוד דאמרינן במסכת מועד קטן (ה, א) רמז לציון מן התורה מנין שנאמר וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון, וההוא גבי גוג ומגוג הוא דכתיב, אלמא אומות העולם מטמאין אף באהל דציון משום טומאת אהל הוא דעבדי ליה, כדאמרינן התם (ה, ב) דאין מציינין אלא על טומאת אהל. ואי קשיא לך הא דאמרינן במציעא בפרק המקבל (בבא מציעא קיד, ב) רבי אבהו אשכחיה לאליהו דהוה קאי בבית הקברות של גוים אמר ליה ולאו כהן ניהו מר, אמר ליה לא גמר מר סדר טהרות דתניא רבי שמעון בן יוחאי אומר קברי עכו"ם אין מטמאין, דאלמא הלכתא כותיה. תירץ הרב ז"ל (במס' ב"מ שם) דהתם דחויי קא מדחה ליה דלאו משום דרבי שמעון בן יוחאי הוא דקאי תמן, אלא שהיה סומך על רוב ארונותי שיש בהן פותח טפח אלא שגזרו חכמים על כולן משום מיעוט שאין בהם פותח טפח (ברכות יט, ב) והוא זכור לטוב לא היה רוצה לנהוג קלות ראש בגזרותם ולהתירם בפניהם. וכן מצינו (בילקו"ש משלי רמז תתקמ"ד ובמדרש משלי פ"ט) כשקברו לר"ע אמר להן צדיקים אינן מטמאין, ולא היה אלא דחוי בעלמא שהוא היה סומך לו על שר' עקיבא מעשרה הרוגי מלכות היה ומת מצוה היה ואפילו כהן גדול והולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו מטמא לו.
ויש חולקין (רמב"ן) על הרב ז"ל שאי אפשר שהיה אליהו הנביא זכור לטוב פורץ גדרן של חכמים שגזרו על כל ארונות ואפילו יש בהן פותח טפח. ועוד שהרי היה נותן מכשול לפני ר' אבהו לומר לו שאין קברי עכו"ם מטמאין והן מטמאין. אלא ודאי ממעשה דאליהו קיימא לן כרבי שמעון בר יוחאי וההיא דרשב"ג ליתא. ואף על גב דקיימא לן כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו, אין למדין מן הכללות. ובההוא דרשב"ג גופיה מוכח בפרק המדיר (כתובות עז, א) דלא קיימא לן כותיה כדאיתא התם בשמעתתא דהיו בו מומין גדולים וכדכתב הרב אלפסי בפרק גט פשוט. (ב"ב קעד, א) ועוד דדלמא רשב"ג משום טומאת מגע קאמר לפי שאין קוברין שם את הנפלים ופעמים שהן מתגלין שאין חופרים לנפלים [אלא וההיא דציון דבמסכת מועד קטן נמי משום מגע ומשא, ואף על פי שאין מציינין אלא על טומאת אהל, לעתיד מציינין על הכל כדי לרבות בטהרה, הלכך קיימא לן כרשב"י. ועוד דסוגיא דתלמודא כותיה, דאמרינן במסכת כריתות (ו, ב) הסך את העכו"ם פטור שנאמר על בשר אדם לא יסך, לפי שאין אומות העולם קרוין אדם. ואפילו תמצא לומר דר' מאיר דבמסכת סנהדרין (שם) פליגא אדרבי שמעון בן יוחאי, לא דחינן דרשב"י ומעשה דאליהו משום דר"מ. ואיכא מאן דאמר (רבינו משולם בתוס' ד"ה ואין ובתוס' הרא"ש) דההיא דר' מאיר נמי לא פליגא, דאיכא למימר דכל מקום ברכה כגון אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וכיוצא בו אלו היה מדבר על ישראל בלבד היה מזכיר שמותן, אבל בשאר מקומות כשהוא מזכיר אדם אין אומות העולם במשמע, וכדאיתא בהגדה במדבר סיני רבה (פר' כ פי' ט) מה אקב לא קבה אל בשעה שהיה מצוה אותן על הברכות ועל הקללות, בברכות היה מזכירן שנאמר ואלו יעמדו לברך את העם, בקללות לא היו טובען (כ"ה במדרש שם ובכת"י מזכירן וכ"ה בתנחומא ישן) שכן הוא אומר ואלה יעמדו על הקללות בהר עיבל. ובילמדנו (תנחומא ישן תזריע אות ט) אדם כי יהיה בעור בשרו למה אינו אומר דבר אל בני ישראל כמו שכתוב בכל הפסוקות אלא אדם כי יהיה זהו שאמר הכתוב (תהלים ה, ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע (עיין ברמב"ם הלכות טומאת מת פ"א הי"ג ובשו"ת סי' רע"ו, ועיין בפני דוד להחיד"א פרשת בשלח שהאריך בדברי הרשב"א כאן).

רבינא אמר נהי דמעטינהו קרא מלטמויי באהל במגע ובמש' מי ממעיטינהו פי' דלגבי משא ומגע לא כתיב ביה אדם אלא הנוגע בעצם או באדם ויש בכלל זה אפי' עכו"מז וא"ת הא כתיב או בעצם אדם יש לומר דהא דרשי לה בסיפרא לאבר מן החי ואם תאמר הא כתיב הנוגע במת לכל נפש אדם. יש לומר דההוא אצטריך לאפוקי נפש בהמה דכיון דכתב נפש להביא דמו כתב אדם להוציא בהמה. תוס':

אשה ולא יבמה וא"ת ולימא ליה אשה א' אמר רחמנא ולא שתים י"ל דאלמנה ושומרת יבם תרוייהו כחדא חשיבי דשם אלמנה חד הוא:

עד דאוקימנא ליהושוע בן גמלא בכהני רברבי וא"ת והא אמרי' בפ' לא יחפור שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל י"ל דההוא אחרינא הוא א"נ דלבתר הכי היה חסיד. תוס':

בשלמא מן הנשואין אין עשה דוחה את לא תעשה פי' ואעפ"י דהעשה דיבמה הוא שוה בכל ועשה ולא תעשה דכ"ג אינו שוה בכל אבל בפ' שני נזירים משמע קצת שהוא דוחה אותם והכא י"ל לפי אותה שיטה דלרוחא דמילתא נקט לה דלא בעי למפרך אלא מן האירוסי' ובמאי דפרקי' לא איתפרקא מן הנשואים נמי דטעמא משום גזירה ודכוותא בתלמודא ולהאי שמעתא רהטא שפיר סוגיא דפ"ק דמכילתי' דנזיר ומצורע:

אלא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה פי' דאסור ערות אשת אח שרא רחמנ' לגמרי ונעשית כאשתו לכל דבר דההוא לא דחייא הוא כיון דלעולם לה סגיא בלאו הכי אבל שאר אירוסין אמרי' לא שרא רחמנא אלא ביאה ראשונה כיון דע"י דחיות לאו היא ואפשר במקו' אחר בלא שום דחייה ומיהו בלא ביאה ראשונה שרא מדאורייתא דאע"ג דיבם קונה בתחלת ביאה כיון דקיום מצוה ליתא לא אישתרי אלא ביאה ראשונה בלחוד דהא אפשר שתתעבר ע"י מיעוך בתולים. קטנה שמא תמצא אילונית ונמצא פוגעי' בערוה הא כתבי' בפ"ק מאי דפר"ת דמיירי בשקבל אחיו עליו אפי' הוא אילונית הויא מקח טעות אלא כשהכיר בה בחייו לא מפקיעי קדושי' דידה למפרע מחיים דדילמא אלו היה קיים לא היה מפקיעה הילכך אי משתכת' אילונית השתא לאחר מיתה נמצאו פוגעים בספק ערוה דאוריית' והא דתנן בפ"ק ונמצאו אילונית צרותיהן מותרות דפריש לה רב אשי משום מקח טעות שנמצאו אילונית מחיים וקפד וליתא שהרי פי' שם בתו' בין שנמצאו מחיים בין לאחר מיתה. ואחרים פירשו ונמצאו פוגעים בערוה היינו שהתירו צרתה לשוק ביבום שלה ואע"ג דיבמה לשוק ליכא אלא לאו קרי ליה ערו' אטו סריס והנכון כפר"ת ז"ל:

ואין העובדי כוכבים כו'. פרשתי בב"ק בפרק שור שנגח:

דלמא אקטיל חד מישראל. י"מ דר"ש מוכיח מכאן דכל קבוע כמחצה על מחצה מדקאמר תתחטאו דלמא אקטיל חד מישראל אע"ג דעובדי כוכבים רובא אכן לא נהירא דלמסקנא אין הדבר מיושב דקאמר ממגע ומשא מי מעטינהו קרא וש"מ הוצרכו חטוי משום טומאת מגע ומשא עוי"ל דאין ראיה מכאן דדלמא הכי פירושא דלמא אקטיל חד מישראל והם היו פושטים ידיהם על החללים ונמצא שנגעו בכולם א) האהלות ואפי' אי ליכא אלא חד מישראל אטמו מחמתיה. ובכתובות פי' דנפקא ליה מוארב לו וקם עליו והקשינו מנא ליה לר' שמעון דמפיק לדרשא אחרינא בפרק ואלו הן הנשרפים (דף ע"ט) מנליה ופי' שם ור"ת פסק דלא כר"ש דאמר קברי ישמעאלים אין מטמאים באהל דכל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו ורשב"ג פליג עליה דר"ש דאמר ב) מדורות עובדי כוכבים מטמאין באהל מפני שקוברין שם נפליהם. ובמסכת אהלות (פי"ח מ"ט) נמי רשב"ג פליג עליה דקאמר עיר עובדי כוכבים שחרבה אין בה משום מדורות העובדי כוכבים משמע אבל ישובה אית בה ומטמאה באהל:

ממגע ומשא מי אמעיט. וא"ת הא כתיב נמי או בעצם אדם דמשמע ישראל ולא עובדי כוכבים וי"ל דבנזיר מוקמינן לכולי קרא בטומאת אהל אבל ממגע ומשא לא אמעוט עובדי כוכבים:

א) וגם אין זה יהושע בן גמלא ג) שהיה בב"ב שתקן כמה תקנות שאותו צדיק היה אלא אחר הוא זה ד):

ב) וא"ת והא כבר תנינא לעיל אלמנה לכה"ג חולצת ולא מתייבמת גבי איסור מצוה ואיסור קדושה וי"ל דהכא עיקר ולעיל תנייא שום כללא דכייל ותני:

אירס את האלמנה וכו' ת"ר מנין שאם אירס את האלמנה ונתמנה להיות כ"ג שיכנוס ת"ל אשה, פי' כי אם בתוהל מעמיו יקח אשה אשה קרא יתירא היא ובא לרבות את זו, א"ה ש"י נמי, אשה ולא יבמה:

ומניה המלך, נתמנה לא קתני אלא מינה אמר ר"י קיטור קא חזינא הכא פי' קשר רשעים דאר"י תרקבא דדינרי עיילא לי' מרתא בת ביתוס לינאי המלך דאוקים לי' ליהושע בן גמלא בכהנא רברבי, וק' לי דהא ינאי המלך מבית חשמונאי הוה והי' מלך וכ"ג כדאמרי' בקדושין והאיך מינה יהושע ב"ג כהן והא מרתא ב"ב היתה בחורבן הבית כדאמרי' בגיטין ומלכי חשמונאי הי' קודם הבית זמן רב כדאמרי' מלכי בית חשמונאי ק"ג ומלכי הורדוס ק"ג ולבסוף חרב הבית, ונ"ל דשני ינאי הוי א' במלכי חשמונאי וא' במלכי הורדוס:

כ"ג שמת אחיו וכו' קפסיק ותני ל"ש מן האירוסין ל"ש מן הנשואין אין עשה דוחה ל"ת ועשה אלא מן האירוסין ליתי עשה וידחה את ל"ת גזירה ביאה ראשנוה אטו ביאה שניה:

מתניתין כ"ה לא ישא איילנות אא"כ יש לו אשה ובנים ר"י אומר אע"פ שי"ל אשה ובנים לא ישא את איילנות מפני שהיא זונה האמורה בתורה, וח"א אין זונה אלא הגיורת והמשוחררת ושנבעלה בע"ז. פי' הגירות והמשוחררת שנבעלה לגוי ועבד שביאתו פוסלת וב"י שנבעלה בע"ז ופסול לה. א"ל ריש גלותא לר"ה מ"ט משום פו"ר ואפו"ר כהנים הוא דמפקיד ישרלא לא מפקדי אלא משום דקבעי למינתי סיפא ר"י אומר אע"פ שיש וכו' דאזונה כהני הוא דמפקדי ישראל לא מפקדי מ"ה תנינן כהן אמר ר"ה מ"ט דר"י דכתיב ואכלו ואל ישבעו, הוזנו ואל יפרוצו כל ביאה שאית בה פרוצה אצלה אינה אלא בע"ז ולית הל' כר"י מפני שהוא יחיד:

בתוספות ד"ה ואין העובדי כוכבים כו' והא דכתיב והארץ נתן לבני אדם כו' היינו לבני כו' עכ"ל לכאורה לפי ר"י משולם לא הוצרכו לכך דהאי קרא לאו בפורענות איירי ואפשר דמשמע להו דאיירי דוקא בעובדי כוכבים דלא איצטריך קרא אלא להך דרשא דיש קנין לעובד כוכבים ולא ה"ל למקנינהו אדם כמ"ש לעיל גם לפירוש ה"ר משולם וק"ל:ד"ה אין זונה כו' ולאביי ניחא כו' אבל לרבא דפליג עליה כו' עכ"ל כצ"ל הך פלוגתא דאביי ורבא בפרק כל האסורין ובפשיטות בלאו הך דהכא ה"מ להקשות מהך דפ' אין מעמידין משום נשג"ז אמלתא דרב' ועיין בתוס' פ' אין מעמידין:

ד"ה אין העובדי כוכבים וכו' עד וכן ואתה אדם ולא אל דכתיב גבי חירם כצ"ל:

תוס' בד"ה קברי עובדי כוכבים כו' אדם ואברהם כו'. נ"ב פי' אברהם נמי מקרי אדם גדול בענקים מ"מ בני נח הם וק"ל:

בד"ה כ"ג כו' לה לעיל בפ' שני כו' כצ"ל:

גמרא מינהו אין כו'. כצ"ל:

תד"ה ואין. דלא רצה ליכתוב לישראל בהדיא גבי פורענות. כן מבואר במדרש ויק"ר פרשה ב':

תד"ה ממגע. דרשב"ג פליג כו' והלכה כמותו. כצ"ל:

בא"ד כמו שמצינו כשהיה קובר ר"ע כו'. הוא במדרש משלי פרשה ט':

אַתֶּם קְרוּיִין 'אָדָם', וְאֵין עַכּוּ"ם קְרוּיִין 'אָדָם'. איתא בתוספות, העכו"ם קרויים האדם עיין שם. וצריך להבין מה הפרש איכא בין אדם לבין האדם?
ונראה לי בס"ד דישראל נשמתם ממקום האחדות ולכן נקראו אדם כי ראש שם אדם הוא א' שמספרו אחד וכן אות מ"ם באלפ"א בית"א הוא אות הי"ג כמנין אחד [13] ונשאר אות ד' באמצע רמז לארבע יסודות שבגוף שבם מתלבשת הנשמה. מה שאין כן שם 'האדם' בתוספת אות ה־ה גרע דאזל אות הראש שהוא אחד ונעשה במקומו אות ה־א שאין בו רמז של אחדות ואדרבה יש בו רמז לפירוד כי גוף האות אינו עצם אחד אלא חלוק ונפרד לשתים שהם ד־ו ועוד אות ה־א אין לה זוג באותיות האחדים כנודע.
ונראה לי ישראל [541] מספר תקמ"א וכיון דהם חלוקים לי"ב שבטים ונקראים בשם אדם הנה י"ב פעמים אדם עולה תק"ם [45×12=540] ונשאר ממספר תקמ"א מספר אחד רמז שהם גוי 'אחד' בארץ, וכמו שנאמר וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ (דברי הימים א' יז, כא).

גמ' אתם קרוין אדם. עי' מתני' רפ"ג דנגעי' ובתוי"ט שם רפי"ב:

מתני' אירס את האלמנה. עי' לעיל דף כ ע"ב תד"ה אטו ביאה:

גמ' קטיר קחזינא הכא. עיין ב"ב דף כ"א ע"א תד"ה זכור:

תוס' ד"ה ואין וכו' דיש חילוק בין אדם להאדם. עי' ירמיה לב כ' ובישראל ובאדם:

בא"ד בסוף הדבור היינו בני אדם הראשון. עיין בראב"ן סימן שי"ז:

ד"ה שנבעלה וכו' אלא מחייבי כריתות וכו'. עיין גיטין ד' פט ע"א תד"ה בעולה ובמהרש"א שם:

רבינא אמר נהי דמעטינהו קרא מאהל דכתיב אדם וכו' ממגע או משא מי מעטינהו. ראיתי בס' אמרי נועם פ' חקת שכתב וז"ל זאת התורה אדם כי ימות פירש"י פ' מטות דקאי אישראל לחודיה אבל גוי עע"ז אינו מטמא באהל אבל במגע ומשא לא אמעיט והכתיב וכל אשר יגע על פני השדה וכו' או בעצם אדם ונדרוש ביה אדם ישראל ולא גוי ונאמר דלא יטמא במגע ומשא וי"ל מכיון דאימעיט גוי מאהל וגם ממגע תרי אדם הוו והו"ל מיעוט אחר מיעוט ולרבות גוים ומסתברא לרבויינהו למגע ולא לאהל וכו' עכ"ל ותירוצו קשה בלשון הש"ס בשמעתין דקאמר רבינא נהי דמעטינהו קרא מאטמויי באהל דכתיב אדם ממגע ומשא מי מעטינהו קרא ופירש"י מי מעטינהו וגבי מגע אשכחן נוגע בעצם או בחלל דלא כתיב ביה אדם וכו' ע"ש וכפי התירוץ הנז' לא הו"ל לש"ס לומר מי מעטינהו אלא הו"ל לפרושי דמיעוט אחר מיעוט לרבות מגע דהכי מסתבר. ותו יש להרגיש דהכתיב נמי כל הנוגע במת בנפש האדם ולדעת ר"ת שהביאו התוס' בסוגיין ושאר דוכתי דוקא אדם הוא ישראל אבל האדם כי כתיב הוא גוי וא"כ הרי במגע כתיב האדם והא הו"ל לש"ס לומר לדעת ר"ת שאני מגע דכתיב האדם והוי אפי' גוי:
והתוס' בסוגיין נתקשו קושית אמרי נועם דכתיב וכל אשר יגע וכו' בעצם אדם ותירצו דדרשי' ליה בנזיר לענין אהל. וסוגיא זו נעלמה מהמתרץ בס' אמרי נועם. ואפשר דמעיקרא מאן דקמותיב בס' אמרי נועם הכי קא קשיא ליה דאמאי דרשי' ליה לענין אהל נימא דהוי כפשטיה לענין מגע ואתא למעט גוים. ועל זה תירץ דהוי מיעוט אחר מיעוט. שוב ראיתי סוגית נזיר דף נ"ג שרמזו התוס' והוא מבואר דקאי אטומאת אהל ע"ש ובפירש"י ריש דף נ"ד:
אך קשה דכתיב בפרשה קרא אחרינא ברישא הנוגע במת לכל נפש אדם וזה קשה בין לתירוץ התוס' בין לתירוץ אמרי נועם. ולדעת ר"ת אפשר לישב קצת דכיון דכתיב כל הנוגע במת בנפש האדם דמשמע גוי נמי תו לא משגחינן בקרא דכתיב אדם גבי מגע דלא אמרינן דאדם מעיט גוי אלא בדליכא בההוא ענינא כתוב האדם:
שוב ראיתי להרשב"א בחידושיו למכילתין בשמעתין שכתב וז"ל וא"ת הכתיב בעצם אדם הא דרשינן ליה בספרי לאבר מן החי והכתי' לכל נפש אדם ההוא אצטריך לאפוקי נפש בהמה דמדכתב רחמנא נפש להביא דמו כתב אדם להוצי' בהמה עכ"ל ועל פי אמרי קדוש הרשב"א ז"ל הללו תנוח דעתנו. ומייתי מספרי משום דסתם ספרי ר"ש. ומ"מ עדיין יש לחקור דאף אי כתיב האדם ממעטינן בהמה. ותו דכתיב בתריה נפש האדם ותסגי למעט בהמה:
וזה חזיתי להרב המפורסם בתורה ובחסידות מהר"י אלגאזי בספרו הנחמד מענה לשון דף ב' ע"ד שכתב על דברי ר"ת וצ"ע מלשון התלמוד פ"ק דע"ז אשר יעשה אותם כהנים לויים וישראלים לא כתיב אלא האדם אפי' גוי ואם כדבריו תפוק ליה מדלא כתיב אדם וכתיב האדם בה"א עכ"ל ולא ידעתי מאי ק"ל דר"ת עלה קאי ואיהו מפרשה אדם לא כתיב דהוה מפרשא כהנים לויים וישראלים אלא האדם כמבואר בתוספות בסוגיין וגם בסנהדרין דף נ"ט. ואחר זמן רב נזדמנו לי בתורת שאלה חידושי הריטב"א למכילתין כ"י (ועתה מקרוב נדפסו) וראיתי שכתב בסוגיין וז"ל וא"ת והאמרינן בסנהדרין היה רמ"א מנין שאפי' גוי שעוסק בתורה וכו' שנאמר אשר יעשה אותם האדם וכו' י"א דהתם דריש ה"א דהאדם וליתא דא"כ אדם לא נאמר אלא האדם ור"ת ז"ל תירץ דר"מ פליג על רשב"י וסבר לה כרשב"ג דתנן באהלות רשבג"א מדורות הגוים וכו' ולא מחוור מדלא אמרינן בשום דוכתא דר"מ פליג אדרשב"י והנכון דשאני התם שהוא מקום ברכה וכו' עכ"ל והגם דהריטב"א רמי ומקשה על מי שחילק בין אדם להאדם מההיא דאשר יעשה אותם האדם כהנים לויים וכו' כדמקשה הרב מהר"י אלגאזי הנז'. גבה טורא בינייהו דהריטב"א לא משמע ליה לפרש כדתרגמוה התוספות ואמטו להכי מותיב מינה. אמנם הרב הנז' דקאי על דברי התוס' מאי קשיא ליה כיון שהתוס' הרגישו מקושיתו ופירשוה ואם דחיקא ליה לפרושי הכי לא הול"ל אלא דמה שפירשו התו' הוא דוחק. ותו יש להרגיש על הרב הנז' דהוא ז"ל מעלה בזכור"ו התוס' דקמא ושם דף ל"ח נתקשו מהא דקאמר כהנים וכו' דהול"ל אדם לא נאמר ופרקי לה שפיר עפ"י הת"כ ע"ש:
ועל דברי הריטב"א יש להעיר דהאי שינויא מטי בה בשם יש אומרים ודחאה ושוב כתב משם ר"ת דר"מ פליג על רשב"י. ועינינו רואות להתוספות בסוגיין ובקמא וסנהדרין וע"ז כתבו משם ר"ת לחלק בין אדם להאדם. והא דר"מ פליג שכתב הריטב"א משם ר"ת לא בא בפי התוס' בכל הני דוכתי:
איברא דר"ת סבר דאין הלכה כרשב"י כמו שכתבו בהגהות מימוניות פ"ג דאבל והרשב"ץ ח"ג סי' שכ"ג. והרשב"א בחידושיו למכילתין בסוגיין כתב משם רש"י דפליג ר"מ והא דתנן רשב"ג אומר מדורות פירש ר"ת דאף היא פליגא אדרשב"י וכו' ע"ש וכ"כ הרמב"ן בחידושיו. ועמ"ש הרא"ש בתוספותיו בסוגיין ע"ש ודוק:

אין מטמאין. את המאהיל עליהם: אתם קרוים אדם. וגבי טומאת אהל כתיב אדם כי ימות באהל (במדבר יט): נפש אדם. במדין כתיב: ומשני הא דקרי להו אדם משום דבעי למכתב בהמה גבייהו כדכתיב וחמורים ובקר וגבי בהמה מיקרו אדם אבל אדם סתמא לא מיקרו: אנשי נינוה עובדי כוכבים היו: כל הורג נפש. במדין כתיב ומדבעו טומאת שבעה אלמא מיטמו: ממגע ומשא מי מעטינהו. וגבי מגע אשכחן נוגע בעצם או בחלל דלא כתיב אדם הלכך אע''ג דלא מיקרו אדם מטמא במגע ובמשא: ת''ל בתולה מעמיו יקח אשה. האי אשה לא איצטריך אלא לדרשא: מינהו אין. כלומר המלך מינהו אבל אחיו הכהנים וסנהדרין לא מנוהו: נתמנה לא. נתמנה לא קתני דהוי משמע דראוי היה לכך: קטיר קחזינא הכא. קשר של רשעים אני רואה כאן שלא היה ראוי לכך אלא שנתן ממון ומינוהו: מתני' חולץ. כהן גדול: ולא מייבם. דאלמנה היא ואסורה לו: גמ' לא תעשה ועשה. אלמנה לא יקח בתולה יקח (ויקרא כא) ולא בעולה: מתני' אלא אם כן יש לו בנים. משום דמצווה על פריה ורביה וה''ה לישראל ובגמרא מפרש אמאי נקט כהן: שהיא זונה האמורה בתורה. ובגמרא מפרש לה: אלא הגיורת והמשוחררת. דביאת עכו''ם ועבד פסלה: ושנבעלה בעילת זנות. כגון ישראלית הנבעלת לפסול לה:

קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באהל. תימה למה ליה לרבי בנאה לציוני מערתא דאברהם אבינו ואדם הראשון (ב''ב נח.) אף דאיקרו אדם אדם ואברהם או אפי' לרבנן דאמרי קברי עובדי כוכבים מטמאין באהל הא לא מטמא באהל אפילו קברי ישראל אלא אותם שמתו משעה שנאמרה אותה פרשה דאדם כי ימות באוהל דכי ימות משמע באותם העתידים למות עדיין ומדאיצטריך נמי בנזיר (דף נד. ושם) קרא לרבות קבר שלפני הדבור למגע מכלל דבאהל לא מטמא: ואין העובדי כוכבים קרוים אדם. תימא דבריש מס' ע''ז (ג. ושם) ופ' ד' מיתות (סנהדרין דף נט. ושם) דרשינן דעכו''ם העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול שנאמר אשר יעשה אותם האדם וגו' כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם ופי' בקונטרס בסנהדרין (ג''ז שם ד''ה האדם) דההוא לית ליה הך דר''ש דהכא ויתכן לפי ספרים דגרסי התם רבי ירמיה אבל לספרים דגרסי התם ר' מאיר קשיא דשמעינן ליה לר''מ בפ' קמא דכריתות (דף ו:) דסך שמן המשחה לעכו''ם פטור ומשמע דטעמא משום דכתיב על בשר אדם ואין עובד כוכבים קרוי אדם ומיהו מצי למימר דטעמא דרבי מאיר דפטור הוי מטעם דכל שהוא בסך הרי הוא בלא ייסך וכל שאין בסך אין בלא ייסך ור''ת מפרש דיש חילוק בין אדם להאדם דעובדי כוכבים בכלל האדם נינהו והא דקאמר כהנים לוים וישראלים לא נאמר ה''ק אדם לא נאמר דהוי משמע כהנים לוים וישראלים אלא האדם וכל הני קראי דמייתי כתיב אדם דלא פריך מקראי דכתיב האדם וה''ר משולם היה אומר דגבי פורענות דוקא קאמר אתם קרוין אדם דלא רצה לכתוב ישראל בהדיא גבי פורענות אבל גבי האדם וחי הוה ליה למכתב בהדיא כהנים לוים וישראלים כמו שרגיל בכל מקום והא דפריך מהני קראי אע''ג דעובדי כוכבים נמי קרויין אדם מ''מ פריך כיון דגבי פורענות ישראל קרוין אדם היכא דלא איירי אלא בעובדי כוכבים דוקא לא הוה ליה למיקרינהו אדם והא דכתיב (תהלים קכד) בקום עלינו אדם היינו לפי שהזכיר השם וכן ואתה אדם ולא אל גבי חירם (יחזקאל כח) והא דכתיב ואתן אדם תחתיך (ישעיה מג) הא דרשינן בברכות (דף סב:) אל תקרי אדם וכו' והא דכתיב והארץ נתן לבני אדם (תהלים קטו) ודרשינן מיניה (גיטין מז.) דיש קנין לעובדי כוכבים היינו בני אדם הראשון: ממגע ומשא מי מעטינהו. ואע''ג דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה וגו' או בעצם אדם (במדבר יט) הא דרשינן בנזיר פרק כ''ג (דף נג. ושם) לענין אהל ואר''י דאין הלכה כר''ש דרשב''ג פליג עליה כדתנן במס' אהלות (פרק יח מ''ט כתובות עז.) והלכה כמותו במשנתנו וצריכים כהנים ליזהר מקברי עובדי כוכבים ובפרק המקבל (ב''מ קיד:) בעובדא דאליהו דהשיב לרבה בר אבוה כר' שמעון בן יוחי דהכא דחויי קא מדחי לה ועיקר טעמא שהיה סומך על רוב ארונות שיש בהן פותח טפח וכן היה רגיל בכל מקום לדחות כמו שמצינו כשהיה קובר רבי עקיבא ואמר ליה לאו כהן ניהו מר אמר ליה צדיקים אינם מטמאים ועיקר טעמא לפי שהיה מת מצוה שהיה מהרוגי מלכות והיו יראים לקברו ומיהו בבתי עובדי כוכבים מותרים ליכנס כדתניא בתוספתא דאהלות מדורות העובדי כוכבים טמאים בחוצה לארץ טהורים: עיילה ליה מרתא בת ביתוס לינאי מלכא. לאו היינו ינאי כ''ג דבפרק האומר בקידושין (דף סו.) דאם כן לא היה מושיב אחר במקומו: כהן גדול שמת אחיו חולץ ולא מייבם. וא''ת מרישא שמעי' לה דקתני שומרת יבם לכהן הדיוט ונתמנה להיות כ''ג לא יכנוס ואר''י דהכא חולץ אתא לאשמועינן דס''ד משום בזיון דכ''ג שרוקקת לפניו לא תחלוץ אע''ג דכבר תנן לה לעיל ובפרק כ''ג בסנהדרין (דף יח.): אין זונה אלא גיורת ומשוחררת. אפי' נתגיירה פחותה מבת ג' שנים אסורה מטעם זונה כדאמר לעיל (דף ס:) גבי עיר אחת שהיתה בא''י כו' וטעמא לפי שבאה מן העובדי כוכבים השטופים בזימה אע''ג דבפרק בתרא דקידושין (דף עח.) דריש לה מקרא דיחזקאל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה מ''מ בין למר ובין למר אסירא מטעם זונה ואתא יחזקאל ואסמכה אקראי והקשה ה''ר משה מפונטייש''א דהכא משמע דגיורת אסורה לכהן מדאורייתא מטעם זונה ובפרק אין מעמידין (ע''ז דף לו:) אמר דב''ד של חשמונאי גזרו דהבא על העובדת כוכבים חייב משום נשג''ז פי' אם הוא כהן חייב משום זונה ואיכא למ''ד משום נש''ג אבל משום זונה לא דנשייהו לא מפקרי ולאביי (בתמורה כט:) ניחא דאעובדת כוכבים לא מחייב משום דכתיב לא יקח ולא יחלל ובעובדת כוכבים לא קרינן בה לא יקח דלא תפסי בה קידושין ולא שייך נמי בה חלול זרע שאין הזרע מתייחס אחריו אבל לרבא דפליג עליה וקאמר אחד זה ואחד זה פירוש בין זונה עובדת כוכבים בין זונה ישראלית אתננה אסור וכהן הבא עליה לוקה משום זונה קשה ויש לומר דרבא לא פליג אלא היכא דזינתה דיליף לה מזונה ישראלית כדקאמר רבא אבל לא זינתה מודה דלא מיתסרא משום זונה כדקאמר אביי משום דכתיב לא יחלל והיכא דלא זינתה הוצרכו לגזור אבל גיורת דשייך בה קיחה וחילול אסורה משום זונה אע''ג דלא זינתה: שנבעלה בעילת זנות. פירוש בקונטרס ישראלית שנבעלה לפסול לה וא''א לומר כן דמחייבי לאוין דתפסי בה קידושין לא הוי זונה אלא מחייבי כריתות כדפי' בהחולץ (לעיל דף מט): .