יבמות ס ע"א

דף ס - א

שאם נשאה לאשה הועילו לו נישואיו, שאין משלם קנס במפותה של עצמו על פיתויו. ^[1]

אזל רב גביהה מבי כתיל [שם מקום], אמרה לשמעתא דרב ["ומוציאה בגט"] קמיה דרב אשי [הלך ואמר את מימרתו של רב, לפני רב אשי]:

אמר ליה רב אשי לרב גביהה: והא רב ורבי יוחנן, דאמרי תרווייהו: בוגרת ומוכת עץ - לא ישא כהן גדול. ואם נשא - נשוי, ואין צריך לגרשה. ^[2]

אלמא, מוכח, שאין צריך להוציאה, משום שסופה להיות בוגרת תחתיו, וסופה להיות מוכת עץ תחתיו, שהרי תיבעל לו ותאבד בתוליה.

הכא נמי, כשבא על אנוסת עצמו ומפותת עצמו, יש לך להתיר לקיימה, הואיל וסופה להיות בעולה תחתיו. ^[3]

ומסקינן: קשיא!

שנינו בברייתא: אנוסת חבירו ומפותת חבירו - לא ישא כהן גדול.

ואם נשא -

רבי אליעזר בן יעקב אומר, הולד חלל

וחכמים אומרים, הולד כשר:

אמר רב הונא אמר רב: הלכה כרבי אליעזר בן יעקב, שהולד חלל מביאת כהן גדול בבעולה.

איכא דאמרי, כך אמר רב הונא אמר רב:

מאי טעמא דרבי אליעזר בן יעקב שהולד חלל? והרי איסור בעולה אינו לאו של כהונה אלא איסור עשה - "והוא אשה בבתוליה יקח" ולא בעולה, "כי אם בתולה מעמיו יקח אשה" ולא בעולה. ולאו הבא מכלל עשה, הוא איסור עשה. ואין חלל אלא הנולד מפסולי כהונה האסורות על הכהן בלאו?!

כי סבר לה, רבי אליעזר בן יעקב, כרבי אלעזר, הסובר שפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה. ונמצא כי בשעה שבא הכהן הגדול על אנוסת חבירו או מפותת חבירו, הוא בא על אשה שיש בה פסול זונה, ועבר בביאתו גם על לאו של זונה, ולפיכך הולד חלל. ^[4]

ותמהינן: ומי, וכי סבר לה רבי אליעזר בן יעקב כוותיה דרבי אלעזר?!

והא קיימא לן: משנת רבי אליעזר בן יעקב קב [מדה קטנה, והיינו, שבמקומות מועטים הוא נזכר במשנה או בברייתא, רש"י לעיל מט ב], ונקי [ונקיות הן מימרותיו, שבכל מקום שמזכירים אותו - הלכה כמותו].

ואילו בהא, בפנוי הבא על הפנויה, אמר רב עמרם ^[5] שאין הלכה כרבי אלעזר! ובהכרח שרבי אליעזר בן יעקב אינו סובר כאן כרבי אלעזר.

ומסקינן: קשיא. ^[6]

רב אשי אמר: כך יש לפרש את מחלוקת חכמים ורבי אליעזר בן יעקב -

בשאלה האם יש חלל מביאה בחייבי עשה - קמיפלגי.

רבי אליעזר בן יעקב סבר: יש חלל אף מחייבי עשה של כהונה.

ורבנן סברי: אין חלל מחייבי עשה, אלא מחייבי לאוין דכהונה בלבד.

ומפרשינן: מאי טעמא דרבי אליעזר בן יעקב? מדוע הוא סובר שיש חלל מבעולה, שהיא חייבי עשה? דכתיב בפרשת כהן גדול: "אלמנה וגרושה וחללה זונה - את אלה לא יקח. כי אם בתולה מעמיו יקח אשה".

וכתיב מיד לאחר מכן, כהמשך הדברים "ולא יחלל זרעו בעמיו".

ומשמע שחילול זרעו אמור אכולהו, על כל סוגי הפסולים הכתובים בפסוק הקודם, ובכללם הפסול של בעולה לכהן גדול.

ורבנן, הסוברים שאין חללה מבעולה לכהן גדול, כיון שהיא רק חייבי עשה - טעמם הוא, משום שהפסוק "את אלה לא יקח" - הפסיק את קשר הענין בין חייבי לאוין לחייבי עשה.

ומלמד הכתוב, ש"אלה", שהן חייבי לאוין, חלוקין הם בדינם מדין חייבי עשה, ^[7] ולא פסל הכתוב את הזרע אלא מחייבי לאוין.

ואילו רבי אליעזר בן יעקב, אמר לך: "אלה" - לא להפסיק הענין הוא בא. אלא - למעוטי כהן הבא על אשתו כשהיא נדה, שאין זרעו ממנה חללים. ^[8]

ומבארת הגמרא:

כמאן אזלא הא דתניא: מ"אלה" אתה עושה חלל, ואי אתה עושה חלל מנדה?

כמאן? - כרבי אליעזר בן יעקב.

ומקשינן: ורבי אליעזר בן יעקב, הדורש מ"אלה" למעוטי נדה, ואינו בא להפסיק הענין כדעת חכמים, אם כן נכתביה ל"אלה"

- לבסוף הפסוק!

ומסקינן: אכן קשיא לרב אשי, המפרש את המחלוקת בין חכמים ורבי אליעזר בן יעקב, שהיא תלויה בפירוש המקראות האלו.

וכאן שבה הגמרא לענין המבואר במשנתנו ובברייתא לעיל נט א, שנחלקו רבי מאיר עם רבי אלעזר ורבי שמעון לגבי כהן גדול שהתירה לו התורה רק בתולה, אם אסור הוא אף בבוגרת ומוכת עץ.

ומביאה הגמרא ברייתא, הדנה בענין אחותו הבתולה של כהן, שהתירה התורה לכהן להיטמא לה, כיצד הוא דין הטומאה לאחותו כשהיא בוגרת ומוכת עץ.

תנו רבנן:

כתוב בתחילת פרשת אמור: "אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו הקרוב אליו. ולאחותו הבתולה הקרובה אליו, אשר לא היתה לאיש - לה יטמא".

אם אירע שהיתה אחותו של הכהן שמתה, ארוסה ^[9] -

רבי מאיר ורבי יהודה אומרים: מטמא לה [וכל טעמי הדינים מתבארים בסוגיא לקמן].

רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: אין מטמא לה.

ואם היתה אחותו אנוסה ומפותה, דברי הכל - אין מטמא לה.

ואם היתה אחותו מוכת עץ - אין מטמא לה, דברי רבי שמעון

[אבל רבי מאיר ורבי יהודה, וכן רבי יוסי, שהוא בן זוגו של רבי שמעון במחלוקת הקודמת לענין ארוסה, אין מודים לו, ומתירים להיטמא לאחותו מוכת העץ].

שהיה רבי שמעון אומר: רק מי שראויה לכהן גדול, כהן הדיוט מטמא לה כשהיא אחותו.

אבל מי שאין ראויה לכהן גדול - כמוכת עץ, שלשיטת רבי שמעון במשנתנו אינה ראויה לכהן גדול - אין כהן הדיוט מטמא לה כשהיא אחותו. ^[10]

ואם היתה אחותו בוגרת מטמא לה - דברי כל אדם.

והוינן בה: מאי טעמא דרבי מאיר ורבי יהודה, הסוברים שלאחותו האנוסה והמפותה אין הכהן הגדול מטמא לה, אבל לאחותו הארוסה, מוכת העץ והבוגרת, הרי הוא מטמא לה?

ומשנינן: משום דדרשי הכי את הפסוק באחותו:

"ולאחותו הבתולה" - פרט לאנוסה ומפותה, שאינן בתולות.

יכול שאני מוציא אף מוכת עץ, שגם היא אינה בתולה?

תלמוד לומר: "אשר לא היתה לאיש".

מי שהוייתה, שנהייתה בעולה על ידי איש, אותה אסרה תורה על אחיה הכהן להיטמא לה.

יצאה זו, מוכת עץ, שאין הוייתה על ידי איש.

"הקרובה" - לרבות הארוסה.

והוצרך הכתוב לרבות את אחותו הארוסה, כדי שלא נמעט אותה מ"אשר לא היתה לאיש", כי לולי הריבוי, היות ו"הויה" לשון קידושין הוא, הייתי ממעט ארוסה מהכתוב "אשר לא היתה לאיש. ^[11] "אליו" - לרבות את אחותו הבוגרת. ^[12]

ומקשה הגמרא לרבי מאיר, הדורש מ"אליו" לרבות את אחותו הבוגרת:

הא [בוגרת] - למה לי קרא לרבות שהוא מותר להיטמא לה?!

והאמר רבי מאיר [בסוגיא לעיל, נט א], לגבי בעולה לכהן גדול:

"בתולה" - אפילו מקצת בתולה [בוגרת, שאין לה אלא מקצת בתולים] משמע!

וכיון שהכתוב אומר בדין טומאה "ולאחותו הבתולה", הרי גם אחותו הבוגרת במשמע?!

ומשנינן: איצטריך קרא ללמד על אחותו הבוגרת שהוא מטמא לה.

כי סלקא דעתך אמינא, נילף בגזירה שוה "בתולה" ["ולאחותו הבתולה"] "בתולה" מהתם [מפרשת אונס, דכתיב בה "כי ימצא איש נערה בתולה]" ^[13].

והייתי אומר: מה להלן בדין אונס, מדבר הכתוב בנערה ולא בבוגרת, אף כאן, בטומאת הכהן לאחותו הבתולה, נמי מדבר הכהן דוקא בנערה ולא בבוגרת.

לכן קא משמע לן הכתוב שגם לאחותו הבוגרת הוא מיטמא.

ואילו רבי יוסי ורבי שמעון, הסוברים שלאחותו הארוסה, האנוסה, והמפותה אינו מיטמא להן, ולבוגרת הוא כן מטמא לה - מאי טעמייהו?

דרשי לפסוק הכי:

"ולאחותו הבתולה" - פרט לאנוסה ומפותה ומוכת עץ. ^[14] "אשר לא היתה" - פרט לארוסה. כי "הויה" - לשון קידושין הוא.

"הקרובה" - לרבות ארוסה שנתגרשה. ^[15]

"אליו" - לרבות את הבוגרת.

ותמהה הגמרא על לימודו של רבי שמעון: "הקרובה" - לרבות ארוסה שנתגרשה.

ור"א ב"י וכו' כמאן אזלא הא דתניא מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה כמאן כראב"י. פירש הרב אב"ד ז"ל דלרבנן הוי חלל מק"ו מחייבי לאוין הוי חלל מחייבי כריתות לכ"ש אלא דקשיא ליה הא דאמרינן בקדושין (דף ע"ז) אין חללה אלא מאיסור כהונה דכהן הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה ואיפשר דאליבא דר' אלעזר ב"י למיעוטא מאלה [ולרבנן] ל"ל [הכי] דהא מפקינן ליה התם מחללה דכתיבא גבי כהן גדול דמיתרא ודרשינן לה להכי לאשמיעינן שאין חללה אלא מאיסור כהונה, אלו דברי הרב ז"ל.
ואין קושייתו כלום בעיני דנהי דאין חללה אלא באיסור כהונה דולד מיהא פסול הוא כדאמרינן גבי עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל שהולד פוגם אע"פ שאין שם חללה עליה.
אלא בזה יש לדקדק לרבנן היכי הוה חלל מנדה מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת תאמר בנדה שאינה מתחללת אלא כשרה היא לגמרי שהרי קידושין תופסין בה ולראב"י נמי ל"ל אלה למעוטי נדה.
ובתורת כהנים (אמור ב') קתני הכי אלה לא יקח ולא יחלל אין זרעו מן הנדה חולין הלא דין הוא מה אם אלו שאין חייב על ביאתן כרת זרעו מהן חלל נדה שהוא חייב על ביאתה כרת אינו דין שיהא זרעו ממנה חולין ת"ל את אלה לא יקח ולא יחלל אין זרעו מן הנדה חולין.
וקשיא, לפרוך מה לנדה שאינה מתחללת ואיכא למימר דלרבנן אלה להפסיק הענין ואין חללה אלא מאסור כהונה מהתם נפקא הילכך ק"ו ליתי' ולר' אליעזר ב"י אלה למעוטי נדה סד"א תיתי בין לחללה בין לחלל הולד וחללה דכתיב [גבי כהן גדול] מיותר ופרשה שנאמרה ונשנית היא ולא נשנית אלא משום דבר שנתחדש בה קמ"ל שאין הולד חלל וממילא אפריך ק"ו ודרשינן מהתם אין חללה אלא מאיסור כהונה והא דאוקימנא להך ברייתא כר"א ב"י משום דנפקא לי' מאלה, כנ"ל.

סד"א ליליף בתולה בתולה מהתם. פירש"י ז"ל מאונס ומפתה דכתיב בהו נערה בתולה ולא מחוור דאונס ומפתה מאן דכר שמי' דלא מפרש לה בהדי' ותו קשיא לרבי אליעזר ורבי שמעון דאמרי בתולה שלמה נערה דכתב רחמנא [באונס ומפתה] ל"ל אי למעוטי בוגרת הא לא איצטריך אי לקטנה הא לא מפקי לה רבנן כדאיתא במסכת כתובות (דף כ"ט) ובסנהדרין (דף ס"ו).
לפיכך פרת"ם ז"ל הא דאמרינן לגמר בתולה בתולה [היינו] מכהן גדול דכיון דכתב רחמנא בבתולי' למעט את הבוגרת וכתיב ביה כי אם בתולה מעמיו יקח אשה סד"א ליגמר מהתם קמ"ל ובהכי ניחא ליה מאי דאקשינן נערה דכתב רחמנא גבי אונס ומפתה ל"ל משום דאי לא כתב רחמנא התם נערה הוה אמינא ליליף מכהן גדול דכתיב ביה בתולה ונפקא לן מבתוליה דאפילו בוגרת כשרה קמ"ל.

הא דמרבינן לרבי יוסי ורבי שמעון ארוסה שנתגרשה. ולא מרבינן נמי לרבי מאיר ורבי יהודה גירושין משמע מינה דהא דאמרי מיהו ארוסה מטמא לה ה"ה לנכנסה לחופה ולא נבעלה בודאי ולא אמרו ארוסה אלא לאפוקי בעולה דסתם נישואין בהכי ולפיכך [לא] מרבינן נשואה שנתגרשה מיני' מקרובה כדמרבי ר' יוסי ארוסה שנתגרשה מיניה וכן נ"ל נשואה שלא נבעלה ונתגרשה מטמא לה דברי כל אדם וחדא מנייהו נקיט והיא היא דכל שלא נשתנה גופה חוזרת לקדמותה.

ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי. קשיא לי אינהו דאמרי כמאן דהא במוכת עץ כולי עלמא לא פליגי במתניתין (לעיל יבמות נט, א) דאסירא, ויש לומר דסבירא להו כתנא דלעיל (יבמות נט, ב) דקתני נבעלה למי שאינו איש אף על פי שבסקילה כשרה לכהונה, ואפילו לכהן גדול קאמר דבתולה בתולת איש קאמר, וכתנא דברייתא דשלש בתולות הן דקתני שלש בתולות הן בתולת אדם ובתולת קרקע ובתולת שקמה ואמרינן עלה בפרק קמא דנדה (ח, ב) גבי איזה הוא בתולה בתולת אדם נפקא מינה לכהן גדול. ואכתי קשיא לי דהא מוכת עץ סתם מתניתין היא וליכא דפליג בה במתניתין, ואלו לר' יוחנן קאמר דהלכה כסתם משנה. וא"ד אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן וכדאמרינן בעלמא. ואכתי לא ניחא דבכל מקום בכי הא מקשי לה ומפרק לה. ומיהו בבוגרת לא קשיא לי דלאו סתם גמור היא להקשות מינה לר' יוחנן, דהא איכא מחלוקת ר' אלעזר ור' שמעון בצדו, וכל כי האי לאו סתם גמור הוא וכענין שכתבתי למעלה בפרק החולץ (יבמות מב, ב ד"ה סתם) גבי כל האנשים לא יתארסו (עיין רשב"א נדה שם ד"ה תנא).

הכי נמי סופה להיות בעולה תחתיו קשיא. ואף על גב דרב אשי מרמי להו, כיון דרב הונא אמר ליה משמיה דרב בהדיה דאסורה לו ומוציאה בגט ולאוקמה ליה הא דרב אשי בקשיא ולא בתיובתא, לא דחינן הא דר"ה בקשיא. וקיימא לן כותיה והכין פסק הרב אלפסי ז"ל. ונראה לי שמן הטעם הזה הוא שפסק כן.

ור' אליעזר בן יעקב מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה. ולאו למימר דפליגי רבנן עליה בעיקרא דדינא דהא אמרינן בקדושין (עז, ב) אין חללה אלא מאיסורי כהונה, וכהן הבא על אחותו, זונה משוי לה חללה לא משוי לה, ודרשינן לה התם מחללה יתירא דכתיבא גבי כהן גדול. והא דאמרינן נמי כמאן אזלא הא דתניא אלה מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה כמאן אזלא הא דנפקא ליה מאלה קאמר, דאלו לרבנן לא נפקא להו מאלה אלא מחללה יתירא כדאיתא התם בקדושין. אי נמי מדלא קאמר מנדה ובעולה.

סלקא דעתך אמינא ליליף בתולה בתולה מהתם. פירש רש"י ז"ל מאונס ומפתה דכתיב בה נערה בתולה. ואינו מחוור חדא דאונס ומפתה מאן דכר שמיה. ותו לרבי אלעזר ור' שמעון דאמרי בתולה בתולה שלמה משמע, נערה דכתב רחמנא גבי אונס ומפתה למה לי, אי למעוטי בוגרת הא לא אצטריך. אי לקטנה הא לא מפקי לה רבנן כדאיתא התם בפרק אלו נערות (כתובות כט, א) ורבינו תם ז"ל (בתוס' ד"ה נילף( פירש לילף בתולה בתולה מהתם מכהן גדול דכתיב ביה כי אם בתולה מעמיו, וכיון דכתב ביה רחמנא בבתוליה למעוטי את הבוגרת סלקא דעתך אמינא ליליף מהתם קא משמע לן. והשתא נמי ניחא נערה דכתב רחמנא גבי אונס ומפתה אצטריך אפילו לר' אלעזר ור' שמעון, משום דאי לא כתב רחמנא התם נערה הוה אמינא נילף מכהן גדול דכתיב ביה בתולה ואפילו בוגרת במשמע מדכתיב גבה בבתוליה, קא משמע לן נערה (עיין רמב"ן).

הקרובה לרבות את הארוסה שנתגרשה. והוא הדין (לבתולה) [לנשואה] שלא נבעלה ונתגרשה דהא ר' יוסי ור' שמעון הויה דאירוסין ממעטה כהויה דנשואין, ואפילו הכי כי נתגרשה נתרבת משום שחזרה לקרובתה, והלכך בנשואין נמי לא שנא דהא חזרה לקרובתה. והא דלא קאמרי לרבות הנשואה שנתגרשה, משם דסתם נשואה בעולה היא דלהכי קיימא. ולרבי מאיר ור' יהודה ארוסה או נשואה שלא נבעלו ונתגרשו לא אצטריך לרבויי, דהא אפילו ארוסה קרינן קרובה, כל שכן נשואה שנתגרשה דקרובה טפי. ומיהו מסתברא דנכנסה לחופה אף על פי שלא נבעלה ומתה תחת בעלה, אפילו לר' מאיר ור' יהודה מטמא לה, דהא ארוסה לא נתרבית אלא משום הקרובה, וזו הואיל ונכנסה לרשות הבעל אינה קרובה. ועוד דמדכתיב הקרובה משמע דאיכא רחוקה אף על פי שלא נבעלה דהיינו נכנסה לחופה ולא נבעלה. והכי משמע בירושלמי (דפרקין ה"ד) דגרסינן התם הקרובה לרבות את הארוסה אליו לרבות את הבוגרת, מחלפא שטתין דרבנן תמן אינון אמרינן קרובה לא ארוסה אליו ולא גרושה וכה אינון אמרין הכין א"ר הילא כל מדרש ומדרש כענינו אחותו לעולם היא בפנים עד שתצא לחוץ ארוסתו לעולם היא בחוץ עד שתכנס בפנים. אבל בנמוקי הרמב"ן נר"ו (בד"ה הא) דלר"מ ור' יהודה כשם שארוסה מטמא לה הוא הדין לנכנסה לחופה ולא נבעלה.

ה"נ סופה להיות בעולה תחתיו וא"ת א"כ אפילו בעולת אחרים תהא מותרת לו בדיעבד דסופה להיו' תחתיו י"ל דלא אתמ' ה"ט אלא בפסול שאין גנאי שלו גדול כגון בוגרת ומוכת עץ ובעול' עצמו ופסקו רבותי' ז"ל דלית הלכתא כרב אשי אע"ג דבתרא הוא דהא רב מסברא היא מדמי להו ועדיפ' לן דרב הונא דשמעה מפומיה דרב דיוציא בגט וקסבר דבבעולת עצמו באונס או בפתוי גנאי גדול הוא וכבעולת אחרי' דמי' ולא אמרי בה סופה להיות בעולה תחתיו וכ"מ:

מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל' מנדה וא"ת ולמה ליה קרא תיפוק לי' דאין חלל אלא מפסולי כהונ' וכדנפק' לן בפ"ב דקדו' דלהכי כתיב חללה לכ"ג דמיות' להאי דרשא ונד' לאו פסולי כהונ' היא דאי אמר' דהוי' בהך ביא' זונ' דיש זוכ' מחייבי כריתו' הא ליתא כדאי' לקמן בפ' אלמנה דלא הוי זר אצלו מעיקרא וחללה נמי לא הוי בהך ביאה כיון שאינה בפסולי כהונה וכדאמרי' התם כהן הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה חזר ובא עליה פי' לאחר שהיתה זונה שוי' חללה וי"ל דכ' אליעזר סבר דמק"ו דאלמנה נפק' לן דיש חלל מנדה ואי אמרת מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחלל' אנן עבדי' ק"ו אפי' לחלל אותה ואת ולדה דהשתא אלמנה לכ"ג שהיא עצמה נתחללת ושהיא חייבי לאוין היא וזרעה מתחללי' בביאה פסולה זו שהיא בכרת לא כ"ש. ואי משום דכתיב חללה מיותר כל פרש' שנאמ' ונשנית לא נאמ' אלא בשביל שתחדש בה וכיון שחדש אלמנה כתב נמי גרושה וחללל' דאיתנהו' אפי' בכהן הדיוט ולהכי אצטריך מאלה למעוטי נדה ורבנ' סברי דמאל' היינו למעוטי חייבי עשה ומשום דאית לק"ו כתב רחמנא חללה מיותר למעוטי נדה וכן היא בסיפרא לא יקח ולא יחלל אין זרעו מן הנד' חולין והלא דין הוא ומה אם אלו שאינו חייב על ביאתה כרת זרעו מהן חלל נדה שהוא חייב על ביאתה כרת אינו דין שיהא הזרע ממנה חלל פי' שתחלל היא וזרעה ת"ל את אלה לא יקח ולא יחלל ואין זרעו מן הנדה חולין ע"כ:

ואתיא כר' אליעזר והיינו מתני' דמייתי הכא בגמ' דאזלא כר' אליעזר אלא שהביאוה בגמ' בקוצר הילכך ליכא בין רבנן ור' אליעזר בענין ולד הבא מן הנדה אלא דרשא דקראי אבל בעיקר הדין כלם שוים:

והא דאמרינן כמאן אזלא הא דתניא וכו' דפי' כמאן אזלא הא מתני' דדריש מיעוטא דולד הבא מן הנדה מן האי דרשא דאת אלא כמאן כר' אליעזר ואם תאמר דלעיל בפרק החולץ דהוה עבדינן ק"ו מאלמנה אמאי פרכינן ליה מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת נימא דעבדי' קל וחומר אפילו לדידיה גופא שתתחלל ויש לומר דהא לדידה ליכא למימר דהא נפקא לן מחללה שאין חללה אלא מאיסור כהונה וכי איתיה לקל וחומר היינו מקמי דכתיב חללה. ומתרצינן האי אלה לבסוף פי' אם איתא דלא אתא אלא למעוטי נדה קשיא פרש"י זכרונו לברכה קשי' לרב אשי דפריש דהתם דרבי אליעזר ותמיה מילתא דהא איכא מתני' דקתני הכי בהדי' ואמאי פריש רבי' ז"ל דק"ל לרב אשי דהא למתני' נמי קשיא ואפשר דדילמ' מתני' נקטה מהאי קרא לסניף בעלמא ולעולם מחללה הוא דנפקא לה דהא אורח' דתנאי היא בהכי כדכתיב בכמה דוכתי והלכתא כר אליעזר בן יעקב וכדמוכח לעיל:

סד"א נילף בתולה בתולה מהתם פרש"י ז"ל מבתולה דכתיב גבי אונס ומפתה דכתיב בהו נערה בתולה למעוטי בוגרת והקשה ר"ת ז"ל חדא דאונס ומפתה מאן דכר שמיה ועוד דלר' אליעזר ור"ש דאמרי לעיל בתולה שלימה משמע אמאי כתב רחמנא נערה גבי אונס ומפתה למה לי אי למעוטי בוגרת לא מצריך ואי למעוטי קטנה והא לרבנן דפליגי עליה דר"מ יש קנס לקטנה ולפי' ר"ת ז"ל נילף בתולה בתולה מכהן גדול דכתב רחמנא בבתוליה למעוטי את הבוגרת והשתא לר"ש ור' אליעזר אצטריך למכתב גבי אונס ומפתה נערה משו' דה"א דנילף מכ"ג שמיעט בה הכתוב את הבוגר' והשתא לר"ש ור' אליעזר לאיסור לא חש ולר"מ נמי אצטריך למכתב נערה התם משום דלדידיה בתולה אפי' מקצת בתולות משמע ולא ידעי' אי ילפי' מטומאה דבוגרת כבתולה או נילף מכ"ג דכתיב ביה בתולה ולא בוגרת:

הקרובה לרבות הארוסה שנתגרשה וראינו דברים דוקא ארוסה שנתגרשה או נתאלמנה אבל אם נכנסה לחופה אעפ"י שלא נבעלה לא הדרא למחשבה קרובה כיון דגרושי' גרידי שויא (נ"ל דאישות הויא) רחוקה ומיהו לר"מ כיון דלדידיה לא מיעוט רחמנא ארוסה בעודה ארוסה שהיתה רחוקה קצת כ"ש שלא מיעט ארוסה שנתגרשה ואפי' נכנסה לחופה ולא נבעלה ונתגרשה ויש בזה דעות אחרות אבל זהו הנראה נכון:

ומה ראית פי' דבקרא ליכא שום הוכחה ואי מסברא יש לנו לרבות יותר מוכת עץ שאין פסולה כ"כ פרקינן דא"ה כיון דאתעביד בה מעשה טפי אית לן למעוטי מדין אחותו בתולה פי' ואפי' לכ"ג והכי מוכח בקדושי':

והא דאמרי' דכתיב החיו לכם והא הוה תמן פנחס מפני שכבר נתכהן פנחס ופרש"י כשרה לכהונה דלא מחזיקינן לה בזונה פי' לפי' דלא מחזיקי' לה שנבעלה לעכמ"ז שהיא זונה ולפי דבריו ז"ל רבנן דפסלי לה היינו משום דמחזקי לה בבעולה והיא זונה ואפי' לכ"ה מפסלה כאלו היא יתירה על ג' שנים ויום א' וסוגיי' לקמן מוכחי בהדיא דלרבנן אפי' לכהן הדיוט פסולה מעובדא דההוא דנסיבי גיור' פחות' מבת ג' שנים ויום א':

ובדורו של רב נחמן כ"ג לא היה וכן מההיא דהכשיר' ר' לכהונה ואמרי' ודילמא כיון דנסיבי אנסיב ולדורו של רבי כ"ג לא הוה כדאיתא לעיל ומיהו איכא למקשי על פי' זה ז"ל כי מחזקי לה בנבעלה מה הוי דהא פחותה מבת ג' שנים ויום א' אין ביאתה כלום ואם בא עליה א' מן הפסולי' לא מפסלי כדמוכח במתני' דמייתי לעיל ועוד דהא בקדושין אמרי' בהדיא דפליגי רשב"י ור' יוסי בדרשא דכי אם בתולה מזרע יש' דסבר ר' יוסי דבעי שנזרעו בתוליה בישראל דאלמא פסולה דאורייתא ולא משום חששא שמא נבעלה ועוד דהא ביאה בן ג' שנים ויום א' מילתא דלא שכיח היא ואפי' בעכו"מז. ועוד דלר"י מפני שלא נזרעו בתוליה דפסיל בישראל אפי' הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה פסיל דליכא חשש בעילה ואפי' לשיטת הירוש' שמפרש שנולדו בתוליה בישראל ומכשר כשלידתה בקדוש' מ"מ כל שלא נולדו בישראל מפסל פסיל ואפילו נתגייר לאלתר שנולדה בפנינו. לכ"פ רבותי' ז"ל דלאו משום חשש בעולה פסיל לה הכ' אלא בגזירת הכתוב פליגי כדאיתא התם בקדושין ור"ש מייתי ראיה לדרשא דידיה דהתם מדכתיב החיו לכם ומדאורייתא היא ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא כדאמרי' בעלמ' ומיהו ק"ל דהא קרא דכי אם בתולה מזרע ישראל דעליה פליגי רבנן ור"ש בכ"ג מישתעי כדמוכח קרא בהדי' והכי אמרי' התם בהדיא דרישא דקרא בכ"ג וסיפא בכהן הדיוט וא"כ מהיכא פסלי' לה בשמעתיה אפי' לכהן הדיוט ומפקי' לה מיני' אפילו היכא דאינסיב ואמרינן דמפקי' מאוניה לר"ש למאן דעבד כוותי' ולא משמע דלהוי האי פסוליה דרבא וי"ל דקרא דיחזקאל אסמכתא בעלמ' היא והכי גמירי לה דפסול' דאורייתא משום זונה וכדאמרין רבנן בבריתא לקמן אין זונה אלא גיורת ומשוחררת וכל גיורת במשמע ואפי' בפחות מבת ג' שנים ויום א' וקרא דיחזקאל ה"ק כי אם בתולו' מזרע ישראל שנזרעו בתולותיה בישראל שאלו לא נזרעו זונה גמורה היא ורמיז' בעלמא היא מדאורייתא גמירי לה וכן כתב הרמב"ם ז"ל דגיורת פחות' מבת ג' שנים ויום א' פסולה מן התורה משום זונה וכן פי' בעל ס"ת ועולה יפה ולפי מה שפי' ולא כמו שהקש' הראב"ד ז"ל על הרמב"ם ז"ל הנ"ל:

אלה למעוטי נדה. כמאן אזלא כר' אליעזר בן יעקב. משמע אבל לרבנן לא מצי אתי וסברי דיש חלל מנדה וא"ת ומהיכא נילף לומר דעושה חלל מנדה אי מק"ו דגרושה שאין בה לאו שאני גרושה שהיא עצמה מתחללת ופסלה בביאתו מתרומה דבי נשא תאמר בנדה דלא פסלה דהא אית בה הויה וא"ל כיון דבעלה עשאה זונה דהא כיון דתפסי בה קדושי לא הויא כשאר חייבי כריתות ואי מאלמנה לכה"ג מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת כדלעיל דא"ל היא עצמה תתחלל מק"ו דלימא איסור כהונה שאני כדפרישית לעיל וי"ל יליף מאלמנה ומצרי שני שפוסלים ובנו פגום אף אני אביא נדה. וקסבר האי תנא דעבדינן שפיר צד השוה היכא דחדא הוי איסור כהונה ואידך אינו איסור כהונה כדפרישית לעיל. ולר"א בן יעקב ניחא דאצטריך קרא למימר דאי אתה עושה חלל מנדה דס"ד דנילף מחייבי עשה דיש חלל מהם אליבא דידיה:

אליו לרבות הבוגרת. תימה למה לי קרא כיון דרבינן מוכת עץ משום שאין הווייתה ע"י איש ה"ה בוגרת דבוגרת נמי אין הווייתה ע"י איש. וגם כי עדיפא יותר בוגרת ממוכת עץ משום דלא אתעביד בה מעשה וא"כ כיון דחזינן מוכת עץ כ"ש בוגרת וי"ל דס"ד דבוגרת גריעא ממוכת עץ משום דאשתני גופה ומלא היתה לאיש לא נפקא דשמא קרא לא איירי אלא בדבר שבא ע"י מעשה:

אנוסת ח' ומפותת ח' ל"י ואם נשא וכו' אר"ה א"ר הל' כר"א, פי' מ"ט דראב"י ס"ל כר"א דאמר אפילו פניו הבא על הפנויה עשאה זונה וכיון דהיא זונה קיימא עלי' בלאו והוי הולד חלל, ומי ס"ל כר"א והא קי"ל משנת ראב"י קב ונקי ואילו בהא אמר ר"ע אין הל' כר"א אלא א"ר ביש חלל במחייבי עשה קמפלגי ראב"י סבר יש חלל מח"ע מ"ט דראב"י דכתיב אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלא לא יקח כ"א בתולה מעמיו יקח אשה, וכתיב לא יחלל זרסו בעמיו אכלהו, פי' גם על הבעוהל דהויא בעשה בתוהל ולא בעולה. ולא הבא מכלל עשה עשה, ורבנן אלה הפסיק הענין לאשמעינן דדוקא מח"ל הוי חלל ולא מח"ע, וראב"י אלה לא בא להפסיק אלא למעוטי נדה שאין חלל מנדה ובנה כשירה לכהונה, כמאן אזלא הא דתנא אלה מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה כמאן כראב"י:

ת"ר אחותו ארוסה ר"מ ור"י אומרים מטמא לה, ור' יוסי ור"ש אומרים אינו מטמא לה, אנוסה ומפותה ד"ה אין מטמא לה ובמוכ"ע אין מטמא לה דברי ר"ש שהי' ר"ש אומר הראוי' לכ"ג מטמא לה ושאינה ראוי' לכ"ג אין מטמא לה, ובוגרת מטמא לה ד"ה מ"ט דר"ע ור"י דדרשי הכי ולאחותו הבתוה פרט לאנוסה ומותה יכול שאני מוציא אף מוכ"ע ת"ל אשר לא היתה לאיש, מי שהויתה ע"י איש יצאת מוכ"ע שאין הויה ע"י איש, הקרובה לרבות ארוסה אליו לרבות את הבוגרת ור' יוסי ור"ש מ"ט דדרשי הכי ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומופתה ומכ"ע, אשר לא היתה לאיש פרט לאורסה שהיתה, הקרובה לרבות ארוסה שתגרשה, אליו לרבות את הבוגרת נמצא שבבוגרת ד"ה מטמא לה אנוסה ומפותה ד"ה אניו מטמא לה ובארוסה פליגי וקי"ל ר"מ ור"י ור' יוסי ור"ש הל' כר' יוסי ור"ש דאמרו אינו מטמא לה, ובאנוסה שנתגרשה מודים שמטמא לה, ובמוכ"ע ר"ש בלחוד הוה אמר דאינו מטמא לה ור' יוסי שבקי' ואין הל' כר"ש במו"ע:

גמרא אליו לרבות הבוגרת הא ל"ל קרא והאמר ר"מ בתולה אפילו מקצת בתולים משמע כו' וליכא למימר דטעמא דידיה נמי התם מהכא דהא דקאמר ר"מ בתולה אפילו מקצת משמע משמע ליה דמשמעות לשון בתולה הוא כך בלאו רבויא דקרא וכה"ג משנינן לקמן אליבא דר"ש דטעמא דידיה נמי התם מהכא מדאליו לרבות בוגרת שמעינן דאי לאו קרא דאליו בתולה בתולה שלימה משמע וליכא לאקשויי נמי למאי דמשני סד"א נילף בתולה בתולה כו' לפרש"י מאונס ומפתה דא"כ לפי האמת למאי איצטריך י' דבבתוליה בכ"ג למעט בוגרת לר"מ לכתוב בתולה ונילף בתולה בתולה מאונס ומפתה מה להלן נערה כו' דאיכא למימר דהשתא דכתיב אליו לרבות בוגרת בטומאה לא הוה ידעינן אי למילף בתולה בתולה מאונס ומפתה למעט בוגרת או למילף מטומאה לרבות בוגרת ולהכי איצטריך י' דבבתוליה לממט בוגרת וק"ל:

גמרא [אלמא סופה להיות בוגרת תחתיו כו' ק"ק דלמא מאי שאמר ומוציא בגט היינו אליביה דר"א בן יעקב דסבר הולד חלל ומ"ש גבי בוגרת אם נשא נשוי הוא אליביה דרבנן ויש ליישב וק"ל]:

תד"ה שאינו משלם קנס במפותה וא"ת כו' וא"כ מנ"מ דאין משלם קנס כו' עכ"ל יש לדקדק ומאי קושיא ואימא דאי לא הוה קתני דאינו משלם קנס כמפותה ה"א דנותן כתובה מדבעי גט וגם נותן קנס כאילו לא נשא אותה ויש ליישב דהקנס הוא בעצמו שיעור הכתובה כדכתיב כמוהר הבתולות ואין סברא ליתן שתיהם ודו"ק:

[בא"ד מוציא בגט היינו מדרבנן וכו' עי' מה שכתב מהר"ם והאריך בספרו ולפי דבריו מפרש תירוץ של התוספות. מהר"ם יצ"ו]:

ד"ה סופה להיות כו' וברייתא דלא כר"א דהא אמרי רבנן הוולד כשר עכ"ל וראב"י נמי מסיק ש"ס דלא כר"א ומהא דקתני ואם נשא נשוי לא מוכח דלא כר"א דאימא דאינו משלם קנס כמפותה וק"ל:

בד"ה אליו לרבות כו' דממשמעות בתולה מימעטה מוכת עץ אפי' לר"מ כו' עכ"ל לישנא דאפי' מגומגם קצת דלר"ש לאו ממשמעות בתולה מימעט מוכת עץ אלא דגמר לה מכ"ג ובכ"ג מבתוליה עד שיהו כל בתוליה קיימין וק"ל:

ד"ה נילף בתולה כו' ולא כמו שפירש בקונטרס דמבתולה דאונס ומפתה כו' עכ"ל ק"ק לפרש"י דאי מאונס ומפתה הוה גמר ליה ל"ל למכתב גבי כ"ג בתוליה למעט בוגרת הא איכא למילף בתולה בתולה מאונס ומפתה ולפי מה שכתבו התוס' לקמן לר"ש דבענין אחר לא אפשר למכתב יתורא אלא בית ה"נ איכא למימר דס"ד השתא לר"מ וכבר כתבנו במ"ק דלפי האמת לק"מ וע"ש:

ד"ה שאינו משלם קנס במפותה וכו' עד ועוד נראה דהא דאמר רב מוציא בגט היינו מדרבנן וכו'. נ"ל להגיה ונראה דהא דקאמר רב וכו' ודרך פסק הוא ולא בא לתרץ הקושיא שבתחלת הדבור דאי הוי תירוצא אקושיא דלעיל ור"ל הא דקאמר אם נשא נשוי ופטור מן הקנס היינו מן התורה והוא דמוציאה בגט וא"כ אית לה כתובה דהיינו מדרבנן א"כ יקשה למה ליה לגמרא לשנות הא דקאמר אם נשא נשוי לומר שאין משלם קנס לישני הא דקתני אם נשא נשוי היינו מן התורה והא דקאמר ר"ה ומוציאה בגט היינו מדרבנן אלא ע"כ צ"ל לפי זה דפריך דמאחר דמדרבנן צריך להוציאה בגט א"כ לא ה"ל לתנא למתני אם נשא נשוי דמאי נפקא מינה דמן התורה אם נשא נשוי כיון דמדרבנן חייב להוציאה ומשני לומר וכו' א"כ צ"ל דהא דקתני אם נשא וכו' לומר שאין משלם קנס לא קאי אדאורייתא ולכך נ"ל דהאי לישנא דתוס' לא הוי תירוצא אקושיא דלעיל אלא דרך פסק הוא ומ"מ צ"ל השתא דכתבו התוס' דהא דמוציאה בגט היינו מדרבנן לא יתיישב לפי זה תירוצא דכתבו התוס' קודם זה דכתובת בעולה מדרבנן ור"ל והא דקתני אם נשא נשוי לומר שפטור מן הקנס הוי דאורייתא דהא השתא לפי מסקנא דתוס' כולא מלתא דרבנן איירי כמו שכתבתי אלא צ"ל דלפי זה הוי הנפקא מינה במה שאין משלם קנס לענין אם מחלה כתובתה או לענין עידית וזיבורית כתירוצים הראשונים של התוס' דו"ק נ"ל:

ד"ה חלל מחייבי עשה וכו' תימה וכו'. לא ירדתי לסוף דעתן של התוס' דמאי מקשו הא הפשט פשוט וברור דיש חלל מחייבי עשה ר"ל אפי' מהנך דלא מיתסרי בלאו בלא חילול זרע כגון אלמנה וגרושה דכתיב אלמנה וגרושה וגו' לא יקח דבלא חילול זרע קאי עלה בלאו לאפוקי בעולה דלא קאי עלה אלא בעשה בלא חילול זרע אפ"ה אמרינן דקאי עלה לאו דלא יחלל ויש ליישב בדוחק דקשה לתוס' דלא הוי לה לגמ' למימר ביש חלל מחייבי עשה וכו' אלא הוי לה למימר ביש חלל מבעולה קא מפלגי דמר סבר לא יחלל אכולהו קאי ורבנן סברי אלה הפסיק הענין ומדקרי לה גמרא חייבי עשה משמע דלכולי עלמא אפי' לראב"י דס"ל הולד חלל אין בו כי אם עשה ואין לוקין עליה ולפיכך הקשו הא לראב"י כיון דס"ל דלא יחלל קאי נמי אבעולה אם כן לדידיה לוקין עליה משום לא יחלל ודו"ק:

בד"ה נילף ומוכת עץ מהתם גמר לה ר' שמעון וכו'. יש מגיהין לומר דדבור זה נמשך לדבור שלפניו והכל דבור אחד הוא אבל לא יתיישב לשון התוס' לפי זה והוי כפילת דברים דהא דקאמר לעיל מזה ומשום דרבי שמעון גמר מהתם ונ"ל דדבור בפני עצמו הוא דקאי אמאי דקאמר ורבי יוסי ורבי שמעון מאי טעמייהו דרשי הכי לאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה ומוכת עץ וכדי שלא תטעה לומר דרבי שמעון כל שלשתן יליף מהבתולה גם מוכת עץ לכך כתבו התוס' ומוכת עץ מהתם גמר לה ר"ש ר"ל מכ"ג לא מתיבת הבתולה כן נ"ל:

רש"י בד"ה דרב עמרם כו' מחייבי עשה ור"א כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה שאינו משלם כו' היינו מדרבנן כו'. נ"ב אבל מדאורייתא אם נשא נשוי מאחר שממנו נבעלה ודוקא לכתחלה לא ישאנה מן התורה כמו בוגרת ומוכת עץ כו' וכן פי' התוס' בריש אלו נערות וצ"ל דהשתא ס"ד דאפילו בוגרת ומוכת עץ נמי מוציא בגט מדרבנן עד המסקנא דשרי הכל אפי' מדרבנן ודו"ק:

גמרא והא רב וריו"ח דאמרי תרוייהו. והתוס' לעיל נ"ט ב ד"ה ורב העתיקו רב ושמואל:

שם סבר לה כר' אלעזר. כצ"ל בל"י וכן ברש"י ותוס' וק"ק דאי סבר כר"א מאי איריא כה"ג (דהא ע"כ איירי ביה מדקתני לא ישא אפי' לת"ק דל"ל דר"א) אפי' כה"ד נמי:

תד"ה שאינו. ועוד דכתובת בעולה דרבנן ועוד נראה כו'. (היינו) מדרבנן. ביאור דבריהם עי' במל"מ פ"א מהל' נערה הל"ג:

הֶעֱבִירוּם לִפְנֵי הַצִּיץ, כָּל שֶׁפָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת, בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא רְאוּיָה לִבָּעֵל. קשא כיון דלא נבעלה ולא נעשה בה עבירה למה פניה מוריקות?
ונראה לי בס"ד דעכו"ם של אותו זמן היו אדוקים בניאוף מאד וכיון דגדלה בשיעור זה שהיא ראויה להבעל מנאפים עמה שלא כדרכה ואין בועלים כדרכה כדי שלא ישברו בתוליה ותנשא בסוג בתולה, אך לא גדלה עדיין כשיעור זה שתהיה ראויה להבעל כיון שהיא קטנה מאד אין נואפין עמה וגם היא תבעט ולא תרצה.

גמ' אמר ר"ה אמר רב הלכה כראב"י. עיין תוס' בכורות דף כג ע"ב ד"ה משנת:

שם ואילו בהא אמר רב עמרם אמר רב. מדברי תוס' לעיל דף נט ע"ב ד"ה ורב מבואר דל"ג כאן אמר רב וכן הוא לקמן סא ע"ב:

שם ראב"י סבר יש חלל מחייבי עשה. עיין לקמן דף עז ע"ב תד"ה מחלל: