דף נט - א
מהו שיהא מותר לכונסה אחר שבגרה?
וצדדי הספק הם:
היות ונאמר "והוא אשה בבתוליה יקח" -
האם בתר, אחר הקיחה של אירוסין אזלינן, שהיא הקובעת את האיסור, ולכן, אם לקחה כשהיא נערה ונעשתה בוגרת לאחר האירוסין הרי הוא מותר לשאתה.
או דילמא בתר קיחה של נשואין אזלינן, והיות והיא בגרה קודם הנישואין, אסור לו לשאתה. [1]
אמר ליה שמואל לרבי חייא בר יוסף: תניתוה, שנינו את פתרון שאלתך, במשנתנו, שהיא מותרת - דתנן: אלמנה לכהן גדול - נתארמלו או נתגרשו מן הנשואין, הרי אלו פסולות מלאכול בתרומה.
אבל אם נתארמלו או נתגרשו מן האירוסין, הרי אלו כשרות.
ומוכח מכך שלא פסלה המשנה את האלמנה שנתארסה לכהן גדול מן התרומה, שלגבי פסול כהונה, הולכים אחר נשואין ולא אחר אירוסין. [2]
אמר ליה רבי חייא בר יוסף לשמואל: לשוויה חללה - לא קמיבעיא לי, דביאה הוא דמשוויה חללה [לעשותה חללה, איני מסתפק, שודאי רק על ידי ביאה היא נעשית חללה]. [3]
כי קמיבעיא לי רק לענין איסור בוגרת לכהן גדול.
ומשום שאני מסופק במה שאמרה תורה בכהן גדול "והוא אשה בבתוליה יקח" - מאי, מה היא כונת התורה!?
האם קיחה דקדושין בעינן, שקיחת קידושיה תהיה כשהיא נערה בתולה, ולא איכפת אם יהיו נשואיה כשהיא בוגרת, שנשרו בתוליה.
או קיחה דנשואין בעינן שתיעשה כשהיא נערה בתולה? אמר ליה שמואל לרבי חייא: הא נמי, גם הפתרון לשאלה זו, תניתוה, שנינו אותו במשנתנו:
דתנן: אירס כהן הדיוט את האלמנה, ואחר כך נתמנה להיות כהן גדול, הרי זה יכנוס! הואיל וכבר היתה מאורסת לו האלמנה בשעה שנתמנה לכהן גדול.
ויש לנו ללמוד מכאן, שהוא הדין אם התבגרה לאחר שאירסה, שמותר לכהן הגדול לכונסה.
ודוחה הגמרא את הראיה:
שאני התם, באלמנה לכהן גדול, דכתיב בה "כי אם בתולה מעמיו יקח אשה".
והמילה "אשה" מיותרת היא, שהרי היה הכתוב יכול לומר "כי אם בתולה מעמיו יקח".
אלא, בא יתור הכתוב ללמד, שאם אירס כהן הדיוט את האלמנה, ונתמנה להיות כהן גדול - הרי זה יכנוס. [4]
וכיון שמיתור המילה "אשה" למדנו זאת, אין מכאן ראיה לכהן גדול שאירס נערה ובגרה תחתיו, שמותר לו לכונסה.
ותמהה הגמרא על הדחיה:
הרי הכא נמי, לגבי אירסה כשהיא נערה ובגרה תחתיו, כתיב "אשה"!
הרי מאותו יתור של המילה "אשה", שאתה למד ממנו היתר לכהן גדול שאינו נאסר בארוסתו האלמנה כשנתמנה לכהן גדול לאחר האירוסין, מהיתור הזה עצמו יש לך ללמוד גם לעניננו, שאם בגרה לאחר האירוסין הרי הוא מותר בה?!
ומשנינן: אשה אחת יש לך לרבות מן המקרא, ולא שתים!
ולכן, אין אין אנו לומדים מיתור המילה "אשה" אלא לכהן הדיוט שאירס אלמנה ונתמנה להיות כהן גדול, ולא לכשאירס נערה, ובגרה לפני שנשא אותה.
והוינן בה: ומה ראית, מנין לך לרבות מיתור המילה "אשה" דוקא את זו שאירס אותה כשהיא אלמנה ונתמנה אחר כך להיות כהן גדול, ולא את זו שהיתה נערה בשעת אירוסין ובגרה לפני נישואיה? ומשנינן: הא - נערה שבגרה - אישתני גופה בין אירוסין לנישואין, ולפיכך אסורה היא.
הא - כהן גדול שנתמנה בין אירוסין לנשואין - לא אישתני גופה של האשה בין אירוסין לנשואין, ולפיכך יכנוס. [5]
מתניתין:
כהן גדול לא ישא את האלמנה, בין שהיתה אלמנה מן האירוסין, ובין שהיתה אלמנה מן הנישואין.
ולא ישא את הבוגרת, הואיל וכלו בתוליה [מקצת בתוליה. תוספות].
רבי אלעזר ורבי שמעון מכשירין בבוגרת.
ועוד אמרו רבי אלעזר ורבי שמעון: לא ישא כהן גדול את מוכת עץ. [6]
גמרא:
תנו רבנן: כתיב בכהן גדול "אלמנה, וגרושה, וחללה זונה - את אלה לא יקח".
בין אלמנה מן האירוסין, ובין אלמנה מן הנישואין הכתוב מדבר.
ומקשינן: פשיטא, שהרי בתורה נאמר "אלמנה" סתם?!
ומשנינן: יש חידוש בדברי המשנה.
כי מהו דתימא, הייתי אומר שיש לילף, ללמוד בגזירה שוה "אלמנה - אלמנה" מתמר, [שנאמר בכהן גדול "אלמנה לא יקח", ונאמר בתמר, אלמנת ער ואונן בני יהודה, "שבי אלמנה בית אביך"] -
מה להלן, בתמר, מדבר הכתוב באלמנה מן הנישואין,
אף כאן, באיסור אלמנה לכהן גדול, הכתוב מדבר באלמנה מן הנישואין. [7]
אבל אלמנה מן האירוסין - אינה אסורה לו.
קא משמע לן משנתנו, שאף אלמנה מן האירוסין אסורה לו, ולא לומדים בגזירה שוה מתמר.
ומקשינן: ואימא הכי נמי!? מנין לנו שלא ללמוד גזירה שוה מתמר? ומשנינן: היות ויש היקש בין אלמנה לגרושה, שנאמר בכהן גדול "אלמנה וגרושה וחללה זונה - את אלה לא יקח".
ולכן, יש לנו ללמוד שאיסור אלמנה לכהן גדול הוא דומיא דגרושה, שאף היא אסורה לו:
מה גרושה - בין מן האירוסין בין מן הנישואין הרי היא אסורה לו, שהרי אין ללמוד בה גזירה שוה כל שהיא.
אף אלמנה - בין מן האירוסין בין מן הנישואין אסורה לו. [8]
שנינו במשנה: ולא ישא את הבוגרת:
תנו רבנן: נאמר בכהן גדול "והוא אשה בבתוליה יקח".
פרט לבוגרת, שכבר כלו לה בתוליה, דברי רבי מאיר.
רבי אלעזר ורבי שמעון מכשירין בבוגרת.
והוינן בה: במאי קמיפלגי, מהו יסוד מחלוקתם?
ומשנינן: נחלקו בדרש הפסוק "והוא אשה בבתוליה יקח".
לפי שהיה לו לכתוב לומר "והוא אשה בתולה יקח".
וכיוון שאמר הכתוב "בבתוליה", יש כאן שתי תוספות:
א. "בתוליה" ולא "בתולה".
שאם היה הכתוב אומר "בתולה", היה משמע שדי בכך שיהיו לה מקצת בתולים, שגם אז היא קרויה "בתולה", ויכול הכהן הגדול לשאת אותה.
אבל כיון שאמר הכתוב "בתוליה", משמע שצריך שכל בתוליה יהיו קיימים, ומכאן אתה למד שבוגרת, שאין כל בתוליה קיימים, אלא רק מקצתן, אסורה לו.
ב. "בבתוליה", ולא "בתוליה".
מתוספת האות בי"ת יש לנו ללמוד.
ומפשטות הכתוב משמע, שכל דרש, מכל תוספת הכתוב, בא להחמיר, ולומר שתהיה בתולה גמורה. והיינו, שתהא בתולה גמורה, שלא כלו אפילו מקצת בתוליה, ולאסור בכך את הבוגרת. ושיהיו כל בתוליה קיימים, ולא נבעלה אפילו שלא כדרכה.
אלא, שנחלקו תנאים אלו בפירוש "בתולה" גרידא, האיך היא מתפרשת?
האם אף הבוגרת שכלו מקצת בתוליה נכללת בה, או שהבוגרת אינה נכללת בה, ומחלוקת זו מביאה כל אחד מהם לפרש את שתי הדרשות הנלמדות מלשון "בבתוליה" באופן שונה: [9]
רבי מאיר סבר:
אילו היה אומר הכתוב "והוא אשה בתולה יקח" - אפילו בוגרת שיש לה מקצת בתולים משמע בכלל היתר הכתוב.
וכשאמר הכתוב "בתוליה" [ולא בתולה], ללמד הוא בא, עד דאיכא כל הבתולים, ולאסור את הבוגרת [שהיינו מתירים אותה, אילו היה הכתוב אומר "בתולה"].
והואיל ונאסרה הבוגרת, [10] אין אתה יכול לומר שתוספת הבי"ת באה ללמד עד שיהו כל בתוליה קיימין, ואפילו שלא כדרכה, כיון שזאת היינו יודעים אף בלי פסוק, מקל וחומר מבוגרת, שהיא אסורה. [11]
ובהכרח, מה שהוסיף הכתוב בי"ת בתחילת המילה ואמר "בבתוליה", להקל הוא בא ולא להחמיר. וללמד שרק במקום בתולים הקפיד הכתוב [רש"י כתובות צז ב]:
ורק בנבעלה כדרכה, אין, אכן היא אסורה לכהן גדול.
אבל אם נבעלה שלא כדרכה - לא נאסרת על הכהן הגדול.
ואילו רבי אלעזר ורבי שמעון סברי:
אילו היה אומר הכתוב "בתולה", בתולה שלימה היה במשמע, שהיא בלבד מותרת ולא בוגרת שכלו בתוליה.
ובהכרח, מה שאמר הכתוב "בתוליה" - להקל הוא בא ולא להחמיר. וללמד שאפילו בוגרת, שיש לה רק מקצת בתולים, בא הכתוב להתיר.
שאם לאסור את הבוגרת בא הכתוב, הרי ידענו זאת כבר מלשון "בתולה".
וכשאמר הכתוב "בבתוליה", ללמד הוא בא: עד שיהיו כל בתוליה קיימין, בין בכדרכה בין שלא כדרכה.
אמר רב יהודה אמר רב: נבעלה שלא כדרכה הרי היא פסולה לכהונה, לכהן גדול, שאסור בבעולה. [12]
האונס את הבתולה חייב בשני דברים: לשלם קנס, ולקחתה לו לאשה, וכדברי הכתוב: "ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה. לא יוכל שלחה כל ימיו".
מתיב רבא ממה ששנינו בברייתא:
"ולו תהיה לאשה" - באשה הראויה לו לאונס הכתוב מדבר.
פרט לאלמנה לכהן גדול, שאם כהן גדול אנס אלמנה בתולה - אין הוא לוקח אותה לאשה.
ופרט לגרושה וחלוצה לכהן הדיוט, שאם כהן הדיוט אנס גרושה בתולה - אין הוא לוקח אותה לאשה. [13]
ומדייק רבא: היכי דמי מה שאמרו פרט לאלמנה לכהן גדול? באיזה אופן אנס אותה הכהן הגדול? אילימא שאנסה לאלמנה שבא עליה בביאה כדרכה, במקום תשמיש -
מאי איריא, מדוע אתה אוסר לו לקחתה לאשה שאנס, משום שהיא אלמנה?!
והרי תיפוק ליה, משום דהויא לה האנוסה "בעולה", על ידי ביאתו, והרי תניא לקמן [עמוד ב], שאשה בעולה אסורה לכהן גדול, אפילו אם היא אנוסת עצמו או מפותת עצמו!
והיינו, למה לי למעט כהן גדול שאנס אלמנה בביאה כדרכה? והרי אפילו אם אנס בתולה בביאה כדרכה, כיון שנאסרה עליו משום בעולה, הרי היא אינה ראויה לקיימה תחתיו לאשה?! [14]
אלא לאו, בהכרח, כשאנס את האלמנה שלא כדרכה הכתוב ממעט.
ומוכיח רבא: רק משום שהיא אלמנה, אין [אכן ממעט אותה הכתוב], אבל משום שהיא בעולה על ידו בביאה שלא כדרכה, היא לא מתמעטת מהכתוב.
ומוכח, שכהן גדול מותר בבעולה שלא כדרכה.
הערות
[1] כך מפרשת הגמרא בהמשך הסוגיא את ספיקו של רבי חייא, ורמז לזה רש"י כאן בלשונו שכתב: בתר "קיחה" דאירוסין אזלינן.
[2] כתבו התוספות בהבנת רש"י: שמואל ידע את האמת [כפי שענה רבי חייא לשמואל] שספיקו של רבי חייא היה האם מותר לכונסה משבגרה או לא, ולא אם נפסלת בתרומה משעת אירוסיה לכהן הגדול. אלא, ששמואל מדמה את איסור הקיחה לאיסור חללה. וכן הבין הרשב"א בדעת רש"י. [וממה שכתב רש"י לשון "קיחה" בתחילת הסוגיא, נראה, שאף ידע שמואל את צדדי ספיקו של רבי חייא כפי שהם באמת]. והתוספות פירשו את הגמרא שלא כרש"י, אלא, ששמואל הבין בדעת רבי חייא, שלענין האיסור לשאתה לאשה, ודאי אסורה היא לו היות וכבר בגרה קודם הנישואין. ולא נסתפק אלא אם חשובה היא כ"משתמרת לביאה פסולה" לפוסלה בתרומה, היות והביאה אסורה לו, או שמא כיון שהקדושין היו בהיתר אין זו "משתמרת לביאה פסולה". ועל זה הוכיח שמואל ממשנתנו שמן הנשואין פסולות. וכיון שעיקר חללות הוא מן הנשואין - "סברא הוא דבתר נשואין אזלינן, אפילו הוו הקדושין בהיתר". והריטב"א ביאר אף את דברי רש"י על דרך זה, וראה מאירי וערוך לנר.
[3] כלומר: אם היה פסול חללה נעשה על ידי עצם הלקיחה, אכן יש להוכיח ממשנתנו, שלגבי פסול כהונה אין מתחשבים בלקיחת אירוסין אלא בלקיחת נשואין, והוא הדין לגבי כהן גדול. אבל כיון שלגבי פסול חללה - שהוא הנידון במשנתנו - אין הדין תלוי בלקיחה אלא בביאה, הרי ודאי שדוקא מן הנשואין, אחר שנבעלה, הוא שנעשית חללה, אבל מן האירוסין, לא.
[4] רש"י. ואילו המאירי [לקמן סא א בביאור המשנה] כתב: כך דרשו חכמים: "יקח אשה" אפילו היה בה אישות לאחר. ואי זה? זה שאירס את האלמנה כשהוא הדיוט.
[5] לשון רש"י: בוגרת נשתנה גופה מן אירוסין לנשואין, אלמנה לא נשתנית. ומשמע כוונתו שלא נשתנה גופה בין אירוסין לנשואין, וכן נתבאר בפנים. וראה מה שכתבו התוספות. וכתב הריטב"א: סברא הוא, אלמנה שלא אישתני גופה, אמר הכתוב שתהא בחזקתה שקדשה בהיתר, שהיות ולא אשתני גופא בין קדושין לנשואין לא ישתנה דינא, מה שאין כן בבוגרת, שאישתני גופא. ובמשנה למלך [יז יז מאיסורי ביאה] כתב שעיקר החילוק הוא, היות וכשנעשה כהן גדול לאחר שאירס אשה לא נשתנה גופה של האשה משעת הקדושין לשעת הכניסה, אלא "נשתנה גופו", בכך שהוא נהיה כהן גדול. אבל כשקידש כהן גדול נערה ובגרה תחתיו, האיסור בא מחמת שנשתנה גופה. ואולם הקשה על דבריו מדברי התוספות כאן, וראה אריכות שם, ובחזון איש סימן יד ס"ק ה וס"ק י. ונחלקו הראשונים באיסור בעולה ובוגרת לכהן גדול: דעת הרמב"ם, כפי שפירשה המגיד משנה [איסורי ביאה יט ד], שעל ביאת בעולה בדרך זנות, שלא על ידי קדושין, אין מוזהר הכהן הגדול, וכל האיסור הוא רק בעילה בקדושין. ואולם דעת הרבה ראשונים, שאף בביאה דרך זנות עובר בעשה, ראה בזה במשנה למלך [איסורי ביאה יז טו, ובפרק יח ב]. ובמשנה למלך ריש הלכות מכירה, הסתפק לדעת הרמב"ם אם האיסור הוא דוקא על ידי נישואין או די בקידושין לבד, ורצה לומר שהאיסור הוא על ידי נשואין בלבד, והביא סעד לזה ממסקנת הגמרא דאזלינן בתר נשואין, ואולם הסיק שדי בקדושין.
[6] שיטת רש"י היא, שגם דין זה, מדברי רבי אלעזר ורבי שמעון הוא, אבל חכמים חלוקים עליו, וכמבואר בדבריו בעמוד ב בד"ה וכ"ת, ובד"ה כשרה [וראה רש"ש שם], ובדף ס א ד"ה ומוכת עץ. ואולם הריטב"א כתב על דברי רש"י בעמוד ב בד"ה כשרה: ואינו מחוור, דכולי עלמא פסלי במוכת עץ, וסתמא דמתניתין, בלא שום פלוגתא, "ולא ישא את מוכת עץ". והמאירי חילק את המשנה, ודין זה, ש"לא ישא את מוכת עץ" חיבר עם המשנה הבאה.
[7] כתב הרמב"ן, לעבור בלאו ועשה: לאו של אלמנה, ועשה של בעולה. ומבואר מדבריו ש"מן הנשואין" היינו לאחר ביאה, ואין די בחופה לבד.
[8] הקשו התוספות: אדרבה נאמר מההיקש הזה לימוד הפוך: שיהיה דין הגרושה כמו האלמנה, ותהיה הגרושה אסורה עליו דוקא מן הנשואין? ותירצו, יש לומר שלחומרא מקשינן ולא לקולא. וראה שם מה שתירצו עוד על קושיא זו. ורבינו עקיבא איגר תמה על תירוצם, שאין הכלל הזה שייך אלא אם כן אפשר להקיש לחומרא ולקולא, שבכי האי גוונא מקישים לחומרא. אבל כאן כיון שיש גזירה שוה מתמר ללמוד על אלמנה שאינה אלא מן הנישואין, הרי על כרחנו ללמוד על אלמנה שהיא רק מן הנישואין בגזירה שוה, ואז להקיש, ממילא, גרושה לאלמנה לקולא, ונשאר בצע"ג. וראה מה שכתב בזה בערוך לנר ובמה שהביא מדברי הריטב"א.
[9] נתבאר על פי פשטות לשון הגמרא; ואולם מלשון רש"י לקמן ס א ד"ה ה"ג למה, ולקמן ס ב ד"ה והא אמר, משמע, שיסוד מחלוקתם הוא אם "בתוליה" משמע לרבות בוגרת או למעט בוגרת, וצ"ע; ואולם מדברי התוספות ס ב ד"ה והא אמר, אכן משמע כפי שנתבאר בפנים.
[10] ביאר רש"י: למיסר בעולה שלא כדרכה ליכא למימר מהאי קרא ולמידרש עד שיהו כל בתוליה קיימין ואפילו שלא כדרכה; דכיון ד"בתולה" ממעט בוגרת, כל שכן בעולה שלא כדרכה, הלכך כי אתא קרא למישרי אתא, וכדדרשינן. ובקרן אורה ד"ה ולפי הקשה, דנראה דהאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד, דבוגרת טעמא משום שכלו בתוליה, ואילו שלא כדרכה טעמא משום בעולה, וי"ל דאפילו אי בוגרת פסולה משום שאין לה בתולים, מכל מקום שלא כדרכה הרי היא כשירה משום דבתולה שלימה היא, ראה עוד שם.
[11] ביאר בקרן אורה: כל שנבעלה, ודאי מיפסלא לכהן גדול אפילו על ידי ביאה שאינה ראויה להשרת בתולים, כיון דחשיבא ביאה לשאר מילי, והיינו משום דלא מיקרי "בתולה" כל שנבעלה, וכמו שמצינו לשון של "בתולה" בקרקע, דכל קרקע שלא נעבדה מיקרי "קרקע בתולה". והכא נמי עיקר שם בתולה הוא באשה שלא נבעלה כדרכה, אבל שלא כדרכה עדיין נקראת בתולה, כיון דאין דרכה בכך ולא לזה עומד. ודעת המשנה למלך אינה כן, וכמו שהביא שם, ראה דבריו בהלכות איסורי ביאה יז יג.
[12] אבל לכהן הדיוט אפילו כדרכה היא כשירה, שאין זונה אלא הנבעלת לאסור לה, רש"י.
[13] לפי תירוץ הגמרא, הכריחו התוספות, שאין ברייתא זו באה למעט מקנס אלא ממצות "ולו תהיה לאשה".
[14] בכתובות כט ב, ל א נחלקו תנאים בדרשת "ולו תהיה לאשה", אם היא באה למעט "אשה שאין בה הויה" והיינו שאין קידושין תופסין בה, או שהכתוב בא למעט כל "אשה שאין ראויה לקיימה"; ואמרו שם בגמרא נפקא מינה ביניהם באונס "בעולה לכהן גדול", שקידושין תופסים בה לכולי עלמא, ואולם אינה ראויה לקיימה. ועל פי סוגייתנו, כתבו כאן התוספות לפרש "בעולה לכהן גדול" לא כדפירש רש"י שם שאנס את הבעולה, אלא כל אשה שאנס הוא עצמו, הרי היא אסורה עליו משום בעולה לכהן גדול, אם אנסה כדרכה, למאן דאמר "אשה שאין ראוי לקיימה.
בגמרא הא לא אשתני גופא: צ"ע איך הדין לענין שאר פסולי כהונה כה"ג כגון בקדש כהן אשה חוץ מפלוני דמקודשת לו חוץ מלפלוני כדאמרינן בגטין (דף פ"ב) ואח"כ קדשה הפלוני וגירשה שנעשית גרושה לאחר שנתארסה לכהן איך דינה אי מותרת לו להנשא או לא אי נימא כיון דלא אשתנה גופא שריא כמו באלמנה או נימא כיון דלענין אלמנה לכה"ג כתיב יקח אשה לרבויא משא"כ בכהן הדיוט, ועיין בהרב המגיד (בפ' ט"ז מהל' איסורי ביאה) שפי' לדעת הרמב"ם מה דפריך הכא ה"נ כתיב אשה דנדרוש הכי קרא דוהוא אשה בבתוליה יקח ועל זה מתרץ דאצטריך קרא זה לדרשה דאחת ולא שתים שאין הכה"ג נושא ב' נשים לעולם כמו שפסק הרמב"ם (שם) ולפ"ז גבי כהן הדיוט דכתיב ג"כ אשה יתירא דכתיב אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו שפיר י"ל דדרשינן לענין הך מלתא באירס ואח"כ נעשית גרושה דלא יכנוס, והנה זה ע"פ מה דמסופק ר' אבא בגטין (שם) אליבי' דרבנן אבל לדידן אליבי' דדינא ודאי דאסור לכנוס ע"פ מה שפסק בש"ע אה"ע (ס"ס ל"ח) דבקדש חוץ מפלוני מקודשת לו מספק דוקא וא"כ אם קדשה החוץ ודאי אסורה לראשון דדלמא לא היתה מקודשת לו מתחלה והוי גרושה גמורה:
שם בתולי' ואפילו מקצת בתולי': ק"ק דפליגי ר"מ ור"א ור"ש מהיפך להיפך, ואולי י"ל דרק בחדא פליגי דלכ"ע בתולי' בתולה שלימה משמע רק דלר"א ור"ש כיון דגם בתולה לבד הוי משמע שלימה הוי בתולי' מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ולכן מרבו אפילו מקצת בתולים ואל תתמה דנחשוב מיעוט אחר מיעוט בחד תיבה דהכי נמי אמרינן לענין מבני ישראל דאתי למעט חציו עבד בסנהדרין (פ"ו.) ע"ש:
שם בין בכדרכה בין בשלא כדרכה: עיין ברשב"א שהקשה דלמאי אצטריך קרא לר"א כיון דזונה היא והניח בצ"ע, ולכאורה אין קושיא דאף דלקמן פרכינן כן לרב הא כבר כתב הרשב"א בעצמו דליכא למימר דלמא באמת קאמר רב משום זונה דא"כ הל"ל נעשית זונה ופסולה לכהונה וא"כ הרי הכא שפיר י"ל ג"כ דאצטריך קרא לר"א להורות דמשום בעולה נמי איכא בהדי לאו דזונה, וראיתי מתוך דברי התוספ' הרא"ש לקמן דרצה באמת לתרץ לקושיא זו כן, שוב ראיתי בשער המלך (בהל' א"ב פ' י"א) שהקשה ג"כ קושיא זו על הרשב"א ותירץ דרשב"א ס"ל כמש"כ התוספ' ר"פ יש מותרין דבחללה ג"כ איכא ע' דקדושים והיו ע"ש, אכן לענ"ד לא יתכן זה לפי מה שכתבתי לעיל (כ':) ליישב קושית הרשב"א בשיטת התוספ' הלזה א"כ מוכח שם בפי' דס"ל לרשב"א דלא הוי ע' ע"ש: ועוד י"ל ביישוב קושית הרשב"א דאף דבממאנת ליכא לאוקמי קרא כיון דממאנת דרבנן מכ"מ יש לאוקמי' בשנתקדשה קדושי טעות דזה ג"כ לא חשוב זנות כדמוכח לקמן (ק':) והגמרא דנקט ממאנת חדא מתרתי נקט, שוב א"ע ראיתי שגם בשער המלך הרגיש בזה ע"ש:
שם תיפוק לה משום דהוי לה בעולה: עיין ברשב"א שהקשה הא רב אמר לקמן אם נשא נשוי א"כ ליכא איסור בבעולת עצמו רק מדרבנן ואפילו למ"ד דמוציאה בגט והא דאם נשא נשוי אינו רק לענין דלא משלם קנס כמפוחה ג"כ משמע דליכא רק מדרבנן וא"כ וחייו צריך טעם משום אלמנה ומאי ק"ל פאר תיפוק לי' דה"ל בעולה והניח בקושיא, והנה אמת דמטעם זה כתבו התוספ' דכתובות (צ'.) דבעולה עצמו היא דאורייתא אבל מכ"מ לדעת ר"ת שם וכן להך שיטה שכתבו התוספ' לקמן (ס'.) דמוציא בגט הוא מדרבנן קשה דמאי פריך הכא הא מטעם בעולה ראוי' מן התורה לקיימה, וי"ל דהכי קפריך דאף דמדאורייתא ראוי' לקיימה מכ"מ כיון דמדרבנן אינה ראוי' ל"ל להברייתא לילף מקרא דולו תהי' לאשה פרט לאלמנה דאיכא למיטעי דבבעולה מותר לקיימה הא לדידן בלא אלמנה משום בעולה ג"כ אינה ראוי' לקיימה, וכה"ג תירץ השער המלך (בהל' סוטה) דעת הראב"ד שהשיג על הרמב"ם דס"ל דאפי' בבא הבעל ביאה אסורה מדרבנן אין המים בודקים את אשתו מהא דמוקמינן ארוסה בבא על ארוסתו בבית חמיו ע"ש: ובהכי נ"ל לישב מה שפסק הרמב"ם (בפ"א מהל' נערה בתולה) דהיתה האנוסה אסורה על האונס אפילו רק באיסור דרבנן ה"ז לא ישאנה, ועיין שם במ"ל פלפול ארוך מנ"ל להרמב"ם כן ובשם הר"א ששון הביא טעם להרמב"ם משום דבשב ואל תעשה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מ"ה והראית הרמב"ם היתה לפי דעתו מברייתא דהכא דאמרינן דחלוצה לכהן הדיוט ה"ז לא ישאנה אף דחלוצה הוא רק דרבנן, והמ"ל השיב על זה הא י"ל דנקט חלוצה בשיגרת דלישנא אגב גרושה כמו בשאר דוכתי' ולכן הביא הוא ראי' להרמב"ם מהא דאמרינן בכתובות איכא בינייהו ממזרת ונתינה לישראל אף דנתינה הוא רק דרבנן לדעת הרמב"ם ע"ש, ולא זכיתי להבין כוונתו דמה שהשיב על הר"א ששון גם עליו יש להשיב דאף דדעת הרמב"ם דנתינה רק דרבנן מכ"מ הא אשכחן בכמה דוכתי דנקט נתינה בהדי אסורי דאורייתא וע"כ צ"ל כמש"כ המפרשים והתוספ' לקמן (דף ע"ט) דנקט נתינה אגב ממזרת כמו דנקט בכ"מ חלוצה אגב גרושה וכמש"כ גם ה"ה דעת הרמב"ם (בפ' י"ב מהל' א"ב הל' כ"ב) וא"כ גם ראית המ"ל לא שייך: ולכאורה הי' אפשר לומר דדעת הרמב"ם בעולת עצמו היא רק דרבנן לכה"ג ולכן הוכיח שפיר דאפילו באסורה מדרבנן אין מצוה לכונסה מדאמרינן בברייתא לקמן אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואמאי הא מצוה מן התורה לישא אנוסתו וא"ל כיון דדין אנוסה שצריך לכונסה היא דוקא בנערה בתולה וא"כ דלמא איירי שהיא בוגרת או אילונית דא"כ בלא דין בעולה אסור לכה"ג לכונסה דהא כה"ג אסור לישא בוגרת ואילונית, אכן ז"א דא"כ אכתי יקשה אפילו נימא דבאסורה מדרבנן לא ישאנה ע"כ ה"ט משום דבשוא"ת יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה א"כ אכתי איך אמרינן ומוציא בגט הא זה בקום וע' הוא דהא ודאי חשבינן נתינת הגט לאנוסה קום וע' דהא אמרינן במכות (דף ט"ו) אונס שגירש אם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר ולא חשבינן ללאו שאין בו מעשה וע"כ דנתינת הגט שבו עובר על הלאו חשיב מעשה ואכתי יקשה להנך שיטות הנ"ל דבעולת עצמו רק מדרבנן איך אפשר דמוציא בגט אע"כ צ"ל דברייתא דבעולת עצמו או דאיירי בבוגרת וס"ל כמ"ד דכה"ג מותר בבוגרת ודין אנוסה ליכא גבה או דאיירי היכי דאמרה לא בעינא דליכא ע' דולו תהי' לאשה כלל כדאמרינן בכתובות (דף מ') ואפילו לאו דלא יוכל לשלחה נמי ליכא רק היכי דהיא רוצה בו כנראה מדברי הרמב"ם (ריש הל' נערה) וא"כ אין מברייתא זו ראי' לדעת הרמב"ם דבאסורה מדרבנן לא ישאנה, אבל לפ"ד הנ"ל דאהא דפריך הכא הוכיח הרמב"ם דינו די"ל דס"ל כהנך שיטות דבעולת עצמו הוא רק דרבנן וא"כ מאי פריך תיפוק לה משום דהוי לה בעולה הא מטעם זה הי' צריך לכונסה כיון דרק מדרבנן הוא אע"כ הוכיח הרמב"ם דגם באסורה מדרבנן לא ישאנה, אכן באמת דוחק לומר דברייתא דבעולת עצמו ומפותת עצמו לא ישא איירי בבוגרת או באמרה לא בעינא, ולכן יותר נראה מה שכתב הכס"מ בשיטת הרמב"ם כיון דאסורה מדרבנן גם מן התורה לא ישאנה, וא"כ י"ל דהרמב"ם סובר דאנוסת עצמו מדרבנן והוציא דינו מהך ברייתא:
שם בתוספ' ד"ה מהו. וק' לר"י דמעיקרא: לענ"ד י"ל ביישוב קושיות התוספ' על רש"י דודאי היה אבעי' שלו אם מותר לכונסה משבגרה אבל בתחל' הוי סובר שמואל דאבעי' שלו היא כך אי אמרינן דבתר אירוסין אזלינן וכיון דנשאה בהיתר אז שוב לא שייך פסול גבה או דלמא בתר נישואין אזלינן דבאירוסין עדיין לא נעשית כאשתו גמורה לענין פסול כהונה וממילא כשבגרה נעשית חללה ואסורה לו מטעם חללה אבל משום יקח הוי פשיטא לי' דלא אסורה דיקח לשון אירוסין היא וכמו דפשיט ממתניתן לקמן ועל זה השיב לו דזה מוכח ממתניתן דלעיל דתנן מן האירוסין כשרות דבפסול כהונה בתר נישואין אזלינן ולא נעשית חללה משעת אירוסין וממילא מותר לישא אותה דמהיכי תיתי שתאסר דחללה אינה וגם משום לא יקח לא שייך בנישואין והשיב לו על זה רחב"י דלשוויי' חללה גם לי פשיטא אבל מבעי' לי אם מותר לישא מטעם יקח אי יקח נישואין או אירוסין והשיב לו ממתניתן דלקמן דמוכח דיקח הוא לשון אירוסין וא"כ גם משום הא לא אסורה:
בד"ה הא לא אישתני. אלא בנשתנה הגוף אחר העבירה: לפ"ז צריך לבאר ראית התוספ' מש"ס דקדושין, ועיין מה שכתב בזה המ"ל (בהל' איסורי ביאה פ' י"ז הל' י"ז) אבל הריטב"א פסק כראייתם מקדושין דלא חשיבא בעולה נשתנה הגוף כמו שכתב המ"ל שם, ומה שהקשה עליו דמה יענה לראית התוספ' מפרק אילו נערות מיושבת ע"פ מה שכתב התוספ' הרא"ש בשמעתין דלענין בוגרת לא חשיב בעולה נשתנה הגוף אבל לענין ארוסת בתולה חשיב נשתנה ע"ש:
בד"ה דומיא. דלחומרא מקשינן: הקשה בתוספ' ר"ע היאך שייך בזה לחומרא מקשינן דזה שייך אם הבחירה להקיש לזה או לזה אבל הכא מכח גז"ש דאלמנה מוכח דמקשינן גרושה לאלמנה דבהיפוך יתבטל הגז"ש דאלמנה וא"כ יש לקיים שניהם הגז"ש וההיקש והניח בצע"ג, ולענ"ד י"ל דהא הגז"ש דאלמנה ע"כ לאו להכי מקובלת למילף אלמנה דכה"ג מתמר דא"כ יקשה לפי האמת גז"ש למאי אתי אע"כ דהגז"ש נתקבל' בעלמא והוי אמינא דגם הך דאלמנה לכה"ג ילפינן מנה לכן צריך ההיקש ועל כן תרצו התוס' שפיר דלחומרא מקשינן ועל כן אמרינן דגז"ש לאו להכי אתי, שוב א"ע ראיתי בריטב"א שהטעים דברי התוספ' כעין שפירשנו שכתב דאלמנה לא הוי למוד גמור מההיא דתמר לאפוקי דידה ולגרושה מפשוטה עכ"ל:
בא"ד. דלכ"ע גז"ש עדיפא מהיקשא: מזה משמע דהך דאלמנה אלמנה גז"ש הוא וכן נראה מדברי רש"י, אכן כבר הקשתי לעיל דלפ"ז לפי האמת גז"ש דאלמנה למאי אתי, ועוד ק"ל דלא תחבול בגד אלמנה נימא לפי האמת דילפינן אלמנה מתמר ורק באלמנה מן הנשואין איירי קרא ולא מצינו בפוסקים שחלקו כן ובשלמא לדעת הסמ"ע בח"מ (סי' צ"ז) דס"ל דגרושה ג"כ לא יחבול דזיל בתר טעמא י"ל דה"ה אלמנה מן האירוסין אבל לדעת הש"ך שם דס"ל דבגרושה אין איסור לחבול קשה וא"ל דילפינן מאלמנה דכה"ג דלחומרא מקשינן הא לענין דיני ממונות לא שייך קולא וחומרא דמה שהוא חומרא לזה הוא קולא לזה שכנגדו, ומיהו בהא י"ל כיון דהטעם דאלמנה דלבה דואג כמש"כ הש"ך א"כ אין חילוק בין נישואין לאירוסין גם להש"ך אבל אכתי ק' גז"ש למאי אתי, ולכן לולא דבריהם הי' נ"ל דלא מכח גז"ש בעי למילף אלא דהוי ס"ד דפי' אלמנה הוא דוקא מן הנשואין כמו גבי תמר ולכן ילפינן מהיקשא דהפי' הוא ג"כ באלמנה מן האירוסין וכיון דידעינן מהכא דעכ"פ גם מן האירוסין מקרי אלמנה ידעינן ג"כ בלא תחבול כן, ובזה יתיישב קושית התוספ':
בד"ה פרט לבוגרת. נתמעטו קצת: עיין בכתובות (ט.) שהביאו שם דברי הר"ח שהביא ראי' מסוגיא זו דבוגרת אין לה דם בתולים כלל אכן לכאורה ק' לפירושו מהא דאמרינן הכא בתולי' ואפילו מקצת בתולי' דמשמע דבוגרת יש לה קצת דם בתולים רק שנתמעט, וצ"ל לפירושו דמה שפתחה סתום זה קרי מקצת בתולי' בבוגרת:
בד"ה אפילו מקצת. ועוד דאי אפשר דבתולה שלימה משמע: המהרש"א הקשה דלתירוץ זה ק' לר"א ור"ש למה לא קאמר דבתולה מקצת בתולה משמע לרבות של"כ ובתולי' למעט שלכ"ד ובבתולי' לרבות בוגרת והניח בצ"ע, וי"ל ע"פ מש"כ התוספ' לקמן (ס': בד"ה והא אמר) וא"ת מאחר דמרבינן וכו' וי"ל וכו' ע"ש, ולפ"ז מתורץ הקושיא לר"א ור"ש דע"כ ליכא למימר הכי דא"כ יקשה לר"ש דב' דבבתולי' ל"ל ועיין במהרש"א מ"ב שי"ל שכיון ג"כ לתי' זה, שוב ראיתי שתירץ ג"כ בתוספ' הרא"ש אקושיא זו כן:
בא"ד. ומיהו ק' לר"י למ"ד: זה פשיטא דל"ק קושיא זו רק אי אמרינן נערה אפילו קטנה במשמע דאז לא כתיב רק למעוטי בוגרת וכנראה גם מדברי תוספ' הרא"ש אבל אי אמרינן דנערה אין קטנה לא שפיר י"ל דאצטריך נערה למעוטי קטנה וכיון דקושיתם אינה רק לר"א ור"ש דס"ל דבתולה שלימה משמע שפיר י"ל דהם ס"ל כר"מ דממעט קטנה לענין קנס בכתובות (דף כ"ט) ולענין נערה המאורסה בסנהדרין (ס"ו:) ע"ש:
בד"ה אלימא. שנבעלה לאחר של"כ: י"ל פי' רש"י במה שכתבתי לעיל בגמרא דדוקא התם דפליגי תנאי בפירוש הכתוב דולו תהי' לאשה צריך למצוא איכא בינייהו בבעולה דאורייתא אבל הכא פריך כיון דאסורה ב"ע מדרבנן לא ה"ל למינקט אלמנה דוקא דאיכא למיטעי, ומה שהקשו דלפרוך הניחא לר"א כבר תירצו התוספ' בעצמם בכתובות שם ע"ש:
בד"ה אלא לאו. עד גמר ביאה שיש שם השרת בתולים: י"ל זה לפי' רש"י דאף דאנשיקה לא מחייב כיון דאין כאן השרת בתולים מכ"מ חייב אשלא כדרכה כיון דבאותה ביאה כדרכה איכא השרת בתולים וכתיב משכבי אשה דבכל ענין אתקש ביאה של"כ לביאה כדרכה, וה"נ מוכח לעיל (דף נ"ה:) דאוקי שכבת זרע למעט של"כ ופריך משכבי אשה כתיב ומוקי למעוטי נשיקה או למעוטי דרך אברים ע"ש, הרי דאף דבשל"כ לא שייך שכבת זרע כמו בנשיקה מכ"מ לא מסתבר לש"ס למעט של"כ כיון דמשכבי אשה כתיב אלא למעט נשיקה וה"נ אמרינן כן לענין קנס. שוב ראיתי בר"ן בסנהדרין (דף ע"ג) שכתב ג"כ בשיטת רש"י כן דדוקא אהעראה כדרכה לא מחייב בלא השרת בתולים אבל אביאה שלא כדרכה חייב ע"ש, אבל באמת מדברי רש"י בכתובות (מ':) הוכיחו הראשונים דס"ל דאביאה שלא כדרכה לא משלם קנס וע"ש בשיטה מקובצת שהאריכו בזה וכתבו ליישב שיטת רש"י וגם דעת הרמב"ם (הל' נערה בתולה פ"א) היא כן דלא משלם קנס אלא בבא עלי' כדרכה וכן כתב הרב המאירי בשמו בש"מ בכתובות שם ע"ש:
בא"ד. ה"ל לשנויי' כגון שלא עשה אלא נשיקה: פי' ולמה לי' לדחוקי' לאוקמי' מלתא דרב כתנאי לימא דרב ס"ל כמ"ד העראה זו נשיקה ולשני כגון דלא עשה אלא נשיקה, והמהרש"א במ"ב כתב בכוונת התוספ' דהל"ל הניחא למ"ד העראה זו נשיקה וכו', ולא ידעתי מי דחקו לכך הניחא לא שייך רק היכי דמקשה אדרשא דקרא או אברייתא דע"כ לכולהו אמוראי צריך לאוקמי' שפיר כגון בסנהדרין שם (דף ע"ג) ולעיל (דף נ"ה) ובסוטה (דף כ"ו) אבל הכא דארב קפריך שפיר י"ל דלאוקמי' לרב כמ"ד העראה זו נשיקה:
בא"ד. היאך איש מתחייב קנס: ק"ק הא גם להך שיטה עכ"פ איכא קנס בביאה של"כ וא"כ שפיר משכחת קנס כגון דבא עלי' גמר ביאה של"כ דהא אמרינן ומודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי אלמא דעדיין בתולה היא אחר בעילה של"כ וי"ל דדוחק הוא לאוקמי' כל דין אונס שבתורה בבעילה של"כ דוקא אף שבקידושין (ט':) רצה לאוקמי' כל דין נ"ה בשלא כדרכה:
בא"ד. כיון דבביאה זו נעשית בעולה: ק"ק לפ"ז היאך אמרינן בקידושין (דף י' ע"ב) ואי נמי לכה"ג דקא קני בתולה בביאה במאי ופי' רש"י דאי סוף ביאה קונה נמצאת בעולה משעת העראה עכ"ל, והרי לפי סברת התוספ' דכאן כיון דע"י אותה ביאה נעשית בעולה שפיר קרינן בה בתולה, אכן באמת לולא דברי התוספ' הי' נלענ"ד ליישב קושיתם בזה דלמ"ד העראה זו ה"ע היאך משלם קנס לעולם עם מה שהקשו לקמן בסמוך ג"כ אשיטה זו דבהעראה אין קנס כיון דליכא קרא לזה דא"כ מאי פריך בבן סורר הניחא למ"ד וכו' דהא לדידי' נמי א"ש דהא לא מחייב קנס בה"ע אלא בגמר ביאה ממש והניחו בקושיא, אבל לענ"ד י"ל דחדא קושיא מתורצת בחברתה כיון דטעם דאין העראה הוא דאין קרא לזה א"כ זה לא שייך רק למ"ד העראה זו נשיקה אבל למ"ד זו ה"ע שפיר יש הוכחה שיש קנס בהעראה דאל"כ לא משכחת קנס לעולם וכקושית התוספ', וזהו מה שמקשה בפ' בן סורר אחר שתירץ דקנס לא משלם עד גמר ביאה דהניחא למ"ד העראה זו נשיקה אבל למ"ד זו ה"ע הרי מוכח דיש קנס בהעראה א"כ הרי מיתה ותשלומין באין כאחד, וא"ל הא אכתי מוכח סברת התוספ' דע"י אותה ביאה עצמה לא נעשית בעולה דאל"כ ל"ל קרא להעראה לילף מנערה המאורסה כמש"כ התוספ', לענ"ד י"ל דמזה אין ראי' כיון דהך פלוגתא אי העראה נשיקה או ה"ע אינה בדרשה אלא בסברא דלמ"ד זו נשיקה הכי מסתבר וכן למ"ד זו ה"ע א"כ אין קושיא דלא לכתוב קרא להעראה ונילף מנ"ה די"ל דאי לאו קרא לא היינו דוחקים נגד הסברא לומר דמחייב אהעראה אלא היינו דוחקים נגד הסברא לומר דהעראה זו נשיקה ולכן ע"כ כתיב קרא לומר דמחייב אהעראה אבל לעולם י"ל דאפילו ע"י אותה ביאה נעשית בעולה ולכן כיון דגלי קרא בח"ל וח"כ ויבמה ואשה לבעלה דהעראה כגמר ביאה אמרינן ג"כ לענין קנס כן למ"ד זו ה"ע ולכן מיושבים קושיות התוספ' אשיטת הי"מ שהיא ג"כ שיטת תוספ' הרא"ש, אכן גם ע"פ שיטת התוספ' יש ליישב מה שהקשינו ע"פ סברתם דכאן מסוגיא דקידושין דקאמר וא"נ לכה"ג דקא קני בתולה בביאה מאי שהרי סברתם לא כתבו רק למ"ד העראה זו ה"ע דלדידי' מוכח כן מנ"ה מדאצטריך קרא להעראה אבל למ"ד זו נשיקה לא מוכח כסברא זו שלא תחשב בעולה ע"י אותה ביאה, א"כ י"ל דמה דקאמר שם א"נ לכה"ג וכו' קאמר באמת רק למ"ד העראה ז"נ ולהכי נקט באמת ב' נ"מ דנפקותא הראשונה דהערה בה וקבלה קידושין מאחר היא לכ"ע וא"נ לכה"ג קאמר דלמ"ד זו נשיקה יש עוד נפקותא גם לכה"ג:
בא"ד. אבל ק' אי לא מחייב קנס: כן הקשו ג"כ בסנהדרין אשיטת י"מ שהביאו כאן בלשון ועוד מצינו למימר, ומה שי"ל ביישוב קושיא זו כתבתי לעיל בסמוך, והנה בסנהדרין שם הביאו עוד ראי' נגד שיטה זו מהירושלמי דקאמר בפי' הערו בה י' בני אדם כולהו משלמי קנס והוא מימרא דירושלמי בפרק אילו נערות אכן בירושלמי שלנו לא נמצא כן אלא לענין סקילה דנ"ה קתני כן דכולהו בסקילה וכבר העיר שם המפרש כן, אכן מה שרצה ליישב דבריהם שהם רצו להביא ראי' מנ"ה אקנס דברים תמוהים הם דהא פשיטא לדעת התוספ' ג"כ בסנהדרין דאהעראה בנ"ה בסקילה דמ"ש משאר עריות אלא לענין קנס דעת הי"מ דאין חייב בהעראה כיון דליכא קרא על זה וכל זה מבואר בדבריהם בסנהדרין:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0