דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נה - ב

אתיא העראה בחייבי עשה מחייבי לאוין, שנתרבתה בהן העראה, בגזירה שוה "ביאה ביאה".

[כתיב בחייבי עשה "בנים אשר יולדו להם, דור שלישי יבוא להם בקהל ה'".

וכתיב בחייבי לאוין "לא יבוא ממזר בקהל ה'"].

וממשיכה הגמרא לבאר: יבמה לשוק [יבמה שהיא זקוקה ליבם, ואסורה להבעל לאיש זר] - מנלן שאפילו בהעראה בעלמא היא אסורה?

ותמהה הגמרא על השאלה: למה צריכים אנו לחפש מקור מהכתוב כדי ללמוד ממנו שיבמה לשוק אסורה אפילו בהעראה, והרי:

אי למאן דאמר יבמה לשוק אסורה להבעל לזר באיסור לאו, כדכתיב "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר" - הרי לאו הוא, וכבר למדנו את איסור ההעראה בחייבי לאוין.

אי למאן דאמר אסורה היא לזר בעשה, דכתיב "יבמה יבוא עליה" - יבמה ולא זר, ולאו הבא מכלל עשה הוא "עשה" [1] - הרי איסור עשה הוא, וכבר למדנו את איסור ההעראה בחייבי עשה.

אלא, הכי קאמרינן: יבמה שנקנית ליבם בביאה - מנלן שהיא נקנית אפילו בהעראה גרידא?

אתיא קניה של העראת יבם ביבמתו בגזירה שוה "ביאה ביאה" מחייבי לאוין, שנתרבתה בהן ההעראה.

[דכתיב "יבמה יבוא עליה", וכתיב "לא יבוא ממזר"].

וממשיכה הגמרא לבאר את דיני ההעראה:

אשה הנקנית לבעלה בקידושי ביאה - מנין שהיא נקנית לבעלה בהעראה גרידא כשמקדשה בביאה?

אתיא קנין אשה לבעלה בהעראה בגזירה שוה "קיחה קיחה".

[כתיב "כי יקח איש אשה, ובעלה", שמכאן למדנו קידושי ביאה באשה. וכתיב "איש אשר יקח את אחותו", שהיא מחייבי כריתות, שנתרבתה בהן ההעראה].

אמר רבא:

כתיב בשפחה חרופה: ואיש כי ישכב את אשה "שכבת זרע" והיא שפחה נחרפת לאיש.

וכתיב באשת איש: ואל אשת עמיתך לא תתן "שכבתך לזרע" לטמאה בה.

וכתיב בסוטה: איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל, ושכב איש אותה "שכבת זרע" [כלומר: ויש להסתפק שמא שכב איש אותה שכבת זרע], ונעלם מעיני אישה, ונסתרה [נתייחדה עם איש אחר, ולכן היא בספק שמא] והיא נטמאה [יתכן שנטמאה; ודרשו חז"ל: שהיא טמאה משעת סתירה לבעלה, ואסור הוא בה].

ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו [וכבר עבר עליו רוח קנאה, שהיה חושד את אשתו עם אותו איש והתרה בה קודם שנסתרה: אל תסתרי עמו]. והביא האיש את אשתו אל הכהן. והשקה את האשה את מי המרים המאררים.

ומפרש רבא:

למה לי מה דכתב רחמנא "ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע" בשפחה חרופה,

ולמה לי דכתב: שכבת זרע ["לא תתן שכבתך לזרע"] באשת איש, ולמה לי דכתב: ושכב איש אותה "שכבת זרע" בסוטה? [2]

"שכבת זרע" דשפחה חרופה כתב רחמנא כדי ללמדנו כדאמרן, לומר, שאין חייבין עליה אלא בגמר ביאה.

ו"שכבת זרע" דאשת איש כתב רחמנא כדי ללמד: פרט למשמש עם אשת איש באבר מת [ללא קישוי], שאינו חייב עליה, כיון שאינו מזריע.

ומקשינן: הניחא למאן דאמר משמש מת בעריות פטור, הרי שפיר יש לומר שבא הכתוב למעט משמש מת באשת איש.

אלא למאן דאמר אפילו משמש מת בעריות הרי הוא חייב -

מאי איכא למימר? מה בא "שכבת זרע" האמור באשת איש למעט?

אלא "שכבת זרע" האמורה באשת איש, נכתבה כדי ללמדנו: פרט למשמש אשת איש כשהיא מתה, שאינו חייב עליה, כיון שאינה מזרעת.

והוצרכה התורה למעט אשת איש שמתה מאיסור אשת איש. כיון דסלקא דעתך אמינא: הואיל ולאחר [גירסת רש"י] מיתה נמי איקרי "שארו", כדכתיב גבי מצות טומאת כהן למת: "לנפש לא יטמא בעמיו, כי אם "לשארו" הקרוב אליו". ואמרינן: שארו - זו אשתו.

ולכן הוה אמינא שליחייב עלה נמי מי שבא עליה לאחר מיתה בחיוב הבא על אשת איש.

קא משמע לן שאין חייבים על אשה מתה משום אשת איש. [3]

תו מפרשינן: "שכבת זרע", דכתיב לגבי סוטה - למה לי? [4]

לכדתניא: "שכבת זרע" פרט לדבר אחר.

ומפרשינן: מאי "דבר אחר"? אמר רב ששת: פרט לשקינא לה שלא תיבעל שלא כדרכה, שאינו קינוי להיאסר עליו ולשתות, אף אם נסתרה. [5]

אמר תמה ליה רבא לרב ששת: והרי "משכבי אשה" [שתי משכבות במשמע: כדרכה ושלא כדרכה] כתיב. והקישם הכתוב זה לזה לכל דין, והאיך תאמר שבא הכתוב למעט בסוטה ביאה שלא כדרכה?!

אלא אמר רבא: פרט לשקינא לה דרך אברים [מיעוך דדים, ודש מבחוץ בשאר אברים, רש"י].

אמר תמה ליה אביי: וכי היינו אומרים, שאפילו אם נהגה האשה בדרך פריצותא [פריצות בעלמא], גם אסר רחמנא אותה עליו, עד שהוצרכה התורה למעט זאת בהדיא?! [6]

אלא, אמר אביי: פרט לשקינא לה ב"נשיקה", וכפי שיבואר, שאינה נאסרת עליו בכך, ואינה שותה.

ופרכינן: הניחא למאן דאמר העראה - שנתרבתה בכל מקום, וכן בסוטה להיאסר עליו - זו הכנסת עטרה של האבר, שהיא החלק המעובה בבשר, הרי ניחא שבא הכתוב למעט "נשיקה", שאינה אלא נגיעת האבר באותו מקום.

אלא למאן דאמר העראה שנתרבתה בכל מקום זו נשיקה - מאי איכא למימר? [7]

ומפרשינן: אלא לעולם, לכך אמרה תורה "שכבת זרע" בסוטה, כדי למעט לשקינא לה דרך אברים, שאינה נאסרת עליו.

ומה שהקשית, וכי משום פריצותא אסר רחמנא את אשתו עליו?! לא תיקשי, כי אכן איצטריך הכתוב למעט קינוי דרך אברים שאינה נאסרת עליו, כי:

סלקא דעתך אמינא, שאיסור האשה בקפידא דבעל תלה רחמנא, [8] והא קא קפיד אפילו על דרך אברים.

לפיכך קא משמע לן הכתוב, שאם קינא לה דרך אברים אינה נאסרת עליו.

אמר שמואל: העראה האמורה בכל מקום זו נשיקה של האבר באותו מקום. והיא נחשבת לביאה, כי משל לאדם שמניח אצבעו על פיו - אי אפשר שלא ידחוק הבשר, ויכנס בשר האצבע מעט לתוך הפה.

ואף כאן, בנשיקת האבר באותו מקום, דוחק האבר את הבשר, ויש כאן ביאה.

כי אתא רבה בר בר חנה אמר משמו של רבי יוחנן: [9]

גמר ביאה בשפחה חרופה [שאין חייבים עליה אלא בגמר ביאה, כפי שנתבאר לעיל] - זו הכנסת עטרה!

העטרה ראש הגיד היא, ואינה מן הגיד, אלא בשר.

מתיב רב ששת מברייתא, על מה שאמר רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן שהכנסת עטרה היא גמר ביאה האמורה בשפחה חרופה -

דתניא: "שכבת זרע" האמורה בשפחה חרופה, באה ללמד שאינו חייב אלא על ביאת המירוק [מירוק לשון גמר הוא, כלומר ביאה גמורה, בכניסת כל האבר] שבה הוא מזריע [10] -

ומדייק רב ששת: מאי לאו, האם אין כונת הברייתא שאינו חייב אלא על ביאת ה"מירוק", לומר שצריך מירוק גיד, דהיינו, הכנסתו לגמרי.

ומוכח שאין די בהכנסת עטרה בשפחה חרופה, אלא צריך להכניס את הגיד כולו, ותיקשי לרבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן!?

ומשנינן: לא למירוק הגיד התכוונה הברייתא, אלא למירוק העטרה, שהכנסת העטרה גרידא נחשבת לגמר ביאה.

כי אתא רב דימי אמר משמו של רבי יוחנן: העראה - זו הכנסת עטרה!

וכיון שהכנסת העטרה נחשבת רק כתחילת ביאה ["העראה"], משמע שגמר ביאה בשפחה חרופה היא ביאת מירוק הגיד.

אמרו ליה: והא רבה בר בר חנה משמו של רבי יוחנן לא אמר הכי, שהרי הוא אמר שהכנסת עטרה חשובה גמר ביאה, וממילא משמע שהעראה היא נשיקה?!

אמר להו רב דימי: אי איהו שקראי, או אנא שקראי [או אני שקרן או שהוא שקרן].

כי אתא רבין אמר גם הוא משמו של רבי יוחנן כדברי רב דימי, שאמר משמו של רבי יוחנן:

העראה - זו הכנסת עטרה.

ומבארת הגמרא: רבין [משמו של רבי יוחנן] אדרבה בר בר חנה [משמו של רבי יוחנן] - ודאי פליג!

שהרי רבין סובר שהעראה זו הכנסת עטרה, ובהכרח שגמר ביאה הוא יותר מהכנסת עטרה. ואילו רבה בר בר חנה הרי אמר בשם רבי יוחנן שגמר ביאה הוא הכנסת עטרה.

ואולם אדשמואל - שאמר העראה זו נשיקה - מי לימא פליג רבין? האם הכרח הוא לומר שרבין האומר בשם רבי יוחנן שהעראה זו הכנסת עטרה חלוק על שמואל האומר שהעראה זו נשיקה? כי יש לומר: מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כדמפרש ואזיל.

ומפרשינן: לא מוכרח הוא שחלוקים הם. כי יש לומר:

מנשיקה ועד הכנסת עטרה - "העראה" קרי לה.

כלומר: שמואל שאמר "העראה זו נשיקה" נקט את הכניסה הפחותה ביותר, לומר שגם היא נקראת "העראה".

ואילו רבין, שאמר "העראה זו הכנסת עטרה", נקט את הכניסה המרובה ביותר שעדיין נקראת העראה ולא גמר ביאה.

כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר משמו של רבי יוחנן:

העראה - זו הכנסת עטרה.

גמר ביאה - גמר ביאה ממש.

הערות

[1] ומה שאמרה תורה "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר", לא לאיסור לאו הוא בא, אלא כדי ללמד שלא תהיה בה הויה לזר, לומר, שאין קידושין תופסין בה לאיש זר.

[2] כתב רש"י גבי אשת איש: שאין לומר שבא הכתוב למעט העראה, שהרי נתרבו כל העריות האמורות בפרשת עריות לחייבם בהעראה מהיקישא דרבי יונה דלעיל נד ב. ואף גבי סוטה, מה שאין אומרים שבא הכתוב למעט אם קינא לה מהעראה, היינו משום שהעראה נתרבתה לאסור לבעלה כשאר איסורי ביאה, ראה בהמשך הסוגיא בעמוד ב', ובהערה שם.

[3] כתב בקובץ הערות אות תנח: יש בזה שני פירושים: קא משמע לן דאע"ג דהויא שארו לאחר מיתה, מכל מקום פטור, משום דביאת מתה אינה ביאה באשת איש והוא הדין בכל עריות, וכן הוא ברמב"ם פרק א מאיסורי ביאה, וכן נראה מדברי תוספות פרק יש נוחלין דף קיד ד"ה מה. [ולפי גירסת רש"י: הואיל לואחר מיתה נמי איקרי שארו, נראה כצד זה]. אך התוספות כאן ד"ה לאחר, פירשו: קא משמע לן דלאחר מיתה לא מיקריא שארו; וזה לא שייך אלא באשת איש, ולפי זה בשאר עריות הבא על המתה חייב, אלא דבפרק ארבע מיתות ממעט למשמש מתה מקרא אחרינא [וראה עוד שם אריכות בזה].

[4] כתב רש"י: שכבת זרע בסוטה הנסתרת דנאסרת [לבעלה] מספק. אין כוונת רש"י לומר שאין מיעוט "שכבת זרע" בא למעט רק מאיסור לבעלה בביאה שאינה שכבת זרע, ואילו לשתות שותה היא ; אלא לומר שאף לענין איסור מיעטו הכתוב; והוצרך רש"י להזכיר זאת כדי שתתבאר בזה המשך הסוגיא היטב.

[5] ביאר רש"י שני פירושים: האחד: שקינא לה והתרה בה סתם "אל תסתרי עם פלוני", אלא שהדבר ידוע לכל שלא היה חושדה עם אותו איש אלא על ביאה שלא כדרכה. השני: שהתרה בה ואמר: אל תסתרי עמו ליבעל לו שלא כדרכה. ובתוספות לקמן, גבי שקינא לה דרך אברים, כתבו: ואם תאמר: הא אפילו אם אמר לה "אך תסתרי" סתם הוי קינוי ואם כן מה בכך אם הזכיר נמי דרך אברים כיון דאמר לה נמי "אל תסתרי" [וקושייתם היא גם על שלא כדרכה כמבואר בתירוצם]. ויש לומר דהכי פירושו: שקינא לה דרך אברים, שאמר לה: איני חושדך אלא דרך אברים וכן שלא כדרכה.

[6] כתב רש"י: פשיטא דלאו קינוי הוא, דמשום פריצותא לא "מיתסרא עליה"; והוא פירוש ללשון הגמרא "אסר" רחמנא. וביאור הדברים: לענין שתיה, ודאי שאין צריך למעט דרך אברים, כיון שלא תמות על פריצות, אלא שבא הכתוב למעט שאינו קינוי כדי שתיאסר עליו; ועל זה מקשה הגמרא וכי היינו אומרים שתיאסר עליו משום פריצות?!

[7] פירוש, הואיל ונתרבתה העראה בין בחייבי לאוין ובין בחייבי עשה, הרי ממילא נתרבתה העראה לאוסרה עליו גם בסוטה שנסתרה, ואם אתה אומר שהכתוב בא למעט נשיקה, שהיא העראה, הרי משמע שלא תיאסר עליו, וזו אי אפשר כיון שנתרבתה העראה לאיסור.

[8] פירוש, שאם עברה על קפידתו הרי היא נאסרת עליו, אבל אינה שותה וכלשון הגמרא לעיל "אסר" רחמנא, וכפי שנתבאר בהערה לעיל.

[9] אינו בא לחלוק על דברי שמואל. ולקמן בסוגיא מסתפקת הגמרא, אם לדעת שמואל רק נשיקה היא העראה ואילו הכנסת עטרה חשובה כגמר ביאה וכדעת רבה בר בר חנה משמו של רבי יוחנן, או שסובר שמואל שמנשיקה ועד הכנסת עטרה הכל חשוב העראה.

[10] כתבו התוספות: נראה דמחייב בשפחה חרופה אפילו בלא הוצאת זרע אלא שתהא ביאה הראויה להזריע, כמו באשת איש דלא בעינן הוצאת זרע אף על גב דכתיב בה "שכבת זרע", ולא אתא למעוטי בשפחה חרופה אלא העראה ושלא כדרכה. ביאור דבריהם: הרי אף באשת איש כתבה התורה "שכבת זרע" ללמד שצריך שכבת זרע ומזה הוא שנתמעט משמש מתה, ומכל מקום אין אנו אומרים שצריך "שכבת זרע" ממש, ואף בשפחה חרופה אין צריך "שכבת זרע"ממש, ואינו בא אלא למעט ביאה שאינה ראויה לשכבת זרע.

אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה, מהמלה "ביאה" "ביאה" האמורה גם בחייבי לאוין (כגון: "לא יבוא ממזר". דברים כג, ג), וכן זו האמורה בחייבי עשה ("דור שלישי יבוא להם" שם ט).

ושואלים: יבמה שנבעלה בהעראה בלבד לאדם מן השוק לפני החליצה, מנלן [מניין לנו] שהיא עוברת בכך עבירה? ומשיבים: כאן אין צורך בלימוד מיוחד, שכן אי למאן דאמר לאו [אם לדעת מי שאומר שיש בכך איסור לא תעשה], אם כן הרי זה לאו כמו האחרים, ונלמד מהם, אי למאן דאמר [אם לדעת מי שאומר] שיש בכך איסור עשה — אם כן זה עשה כמו אחרים.

אלא השאלה היא: יבמה ליבם מנלן [מניין לנו] שהיא נקנית לו בהעראה בלבד? ומשיבים: אתיא [בא נלמד] הדבר בגזירה שווה "ביאה" "ביאה", שכן נאמר ביבמה: "יבמה יבא עליה" (שם כה, ה), ונאמר גם באיסורי לאוים לשון ביאה.

ומוסיפים לברר: אשה לבעלה מנלן [מניין לנו] שהיא נקנית לו בקידושי ביאה על ידי העראה בלבד? ומשיבים: אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה "קיחה" "קיחה", שנאמרה קיחה בנשיאת אשה: "כי יקח איש אשה ובעלה" (שם כד, א) ונאמרה קיחה באיסורי עריות (כגון: "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה". ויקרא כ, יד), ולמדים שהעראה נחשבת כביאה בשני המקרים.

א אמר רבא: כיון שלמדנו שבדרך כלל העראה נחשבת כביאה גמורה, אם כן, למה לי דכתב רחמנא [שאמרה התורה] "שכבת זרע" בביאת שפחה חרופה ("ואיש אשר ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש". שם יט, כ), וכן כתבה "שכבת זרע" באשת איש ("ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע". ויקרא יח, כ), וכן כתבה "שכבת זרע" בסוטה ("ושכב איש אותה שכבת זרע". במדבר ה, יג)?

ומסבירים: זה שנאמר בשפחה חרופה — כדאמרן [כפי שאמרנו], שבא הדבר ללמד שאין חייב על שפחה חרופה אלא אם כן בא עליה ביאה גמורה, הראויה לשכבת זרע. וביטוי זה שנאמר באשת איש, בא ללמד, שכל הבא על אשת איש חייב, פרט לזה המשמש מת, כלומר, למי שבא על אשה בלא קישוי אבר, שאינו יכול להוליד.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] כי המשמש מת בעריות פטור, שאין זו נחשבת ביאה, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שאף בזה חייב, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? אלא לשיטה זו בא הכתוב, ללמד: פרט למשמש מתה, שאם בועל אשה מתה אינו חייב. דסלקא דעתך אמינא [שיעלה על דעתך לומר] הואיל ולאחר מיתה נמי איקרי [גם כן היא קרויה] "שארו", לגבי בעלה, ואם כן אימא ליחייב עלה [אמור שיתחייב עליה] אחר הבא עליה משום ניאוף באשת איש, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שביאת מתה אינה קרויה ביאה, ואינו חייב עליה.

והביטוי הזה ("שכבת זרע") שנאמר בסוטה למה לי? לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא], מה שנאמר: "ושכב איש אותה שכבת זרע" (שם), הרי זה פרט לדבר אחר. ושואלים: מאי [מה] פירוש "דבר אחר"? למה הכוונה בביטוי מרמז זה? אמר רב ששת: פרט למקרה שקינא לה בעלה והזהירה שלא תיבעל לאחר ביאה שלא כדרכה. אמר ליה [לו] רבא: הלא "משכבי אשה" כתיב [נאמר] בסוטה, ומכאן למדים שיש איסור בכל סוגי משכבות באשה!

אלא אמר רבא: פרט לשקינא לה שלא תיסתר עם אחר — והזהיר אותה לא על בעילה אלא על מגע האבר דרך אברים אחרים, ואת זה ממעט הכתוב, שאין אשה נאסרת בכך. אמר ליה [לו] אביי: וכי פריצותא אסר רחמנא [פריצות אסרה התורה]? שאכן דבר זה הוא בגדר פריצות, אבל איננו נכלל במונח "ביאה"!

אלא אמר אביי: פרט לשקינא לה שלא תיסתר עם איש שאינו בא עליה ביאה גמורה אלא בנשיקה, כלומר, שמשיק את איברו באיברה בנשיקה (בהשקה) — במגע בלבד. ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] העראה זו הכנסת עטרה של איבר הזכר לתוך איבר הנקיבה. ולכן מגע ("נשיקה") בלבד אינו קרוי ביאה, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] העראה זו נשיקה, ועצם המגע בלבד נקרא העראה, מאי איכא למימר [מה יש לומר], איך אפשר למעט נשיקה?

אלא, לעולם יש לחזור לפירוש ראשון, ו"דבר אחר" פירושו פרט לשקינא לה ממגע אבר אדם זר דרך אברים אחרים, ואיצטריך [והוצרך] הדבר להיאמר שאין זה קינוי, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי בקפידא [במידת ההקפדה] של הבעל תלה רחמנא [תלתה התורה] את הקינוי, שהרי הדבר תלוי ברצונו לקנא, והא קא קפיד [והרי הוא מקפיד] גם על מגע כזה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין היא נאסרת אלא בביאה ממש.

ב בעניין ההגדרה המדוייקת מהי העראה, אמר שמואל: העראה זו נשיקה. כלומר, מגע של איבר הזכר והנקיבה זה בזה, ומדוע אנחנו אומרים שהמגע הזה נחשב כביאה — משל לאדם שמניח אצבעו על פיו, אי אפשר שלא ידחוק הבשר משהו. ולכן גם מגע האבר, אי אפשר שלא ייכנס בפנים משהו ולכן אף זה קרוי ביאה.

כי אתא [כאשר בא] רבה בר בר חנה מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: גמר ביאה האמור בשפחה חרופה — זו הכנסת עטרה ולא יותר מזה. מתיב [מקשה] על כך רב ששת ממה ששנינו: כיון שנאמר בשפחה חרופה "שכבת זרע", משמע שאינו חייב בה אלא על ביאת המירוק, כלומר, ביאה גמורה. מאי לאו [האם לא] הכוונה — מירוק גיד (כל האיבר)?! ודוחים: לא, אפשר לומר זה שמירוק הכוונה לגמר הכנסת עטרה בלבד.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן אחרת: העראה — זו הכנסת עטרה. אמרו ליה [לו]: והא רבה בר בר חנה לא אמר הכי [כך], שהרי הוא מסר בשם ר' יוחנן שהכנסת עטרה היא ביאה גמורה! אמר להו [להם]: או איהו שקראי [הוא שיקר] או אנא שקרי [אני משקר], כלומר, ברור שיש כאן סתירה ואחד מאיתנו לא מסר את הדברים כראוי.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: העראה זו הכנסת עטרה. ומעירים: על רבה בר בר חנה ודאי פליג [הוא חולק], שהרי רבה בר בר חנה אמר שהכנסת עטרה היא גמר ביאה, והשאלה היא: על שמואל שאומר שהעראה זו נשיקה מי לימא פליג [האם לומר שחולק הוא]?

ודוחים: לא, אפשר לומר שאין הם חולקים, אלא מנשיקה ועד הכנסת עטרה — העראה קרי [קורא] לה רבין בשם ר' יוחנן וביותר מזה קרוי ביאה.

כי אתא [כאשר בא] רב שמואל בר יהודה מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: העראה — זו הכנסת עטרה, גמר ביאה זה גמר ביאה ממש.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It is derived from a verbal analogy between the terms entering and entering. The verse states in the context of a prohibition: “A mamzer shall not enter into the assembly of the Lord” (Deuteronomy 23:3), and in the context of a prohibition derived from a positive mitzva: “The children that are born to them of the third generation may enter into the assembly of the Lord” (Deuteronomy 23:9). Consequently, these types of prohibitions are equated.

The Gemara poses another question: From where do we derive that the initial stage of intercourse is considered sexual intercourse with regard to the prohibition against a yevama having intercourse with a man from the general public? The Gemara answers that there is no need for an independent source in this case: If you are asking according to the one who said that this is an ordinary prohibition, it is a prohibition like any other. If you are asking according to the one who said that this is a positive mitzva, it is a positive mitzva like any other.

Rather, the question is as follows: From where do we derive that a yevama is acquired by her yavam via the initial stage of intercourse? The Gemara answers: It is derived from a verbal analogy between the words entering and entering. This verb is used with regard to ordinary Torah prohibitions, as mentioned above, and also with regard to levirate marriage, in the verse “Her brother-in-law will have intercourse with her” (Deuteronomy 25:5).

The Gemara asks further: From where do we derive that a woman is betrothed to her husband through the initial stage of intercourse? The Gemara answers: It is derived from a verbal analogy between the words taking and taking. With regard to betrothal, the verse states: “When a man takes a wife and marries her” (Deuteronomy 24:1). This verb is also used with regard to forbidden intercourse, as in the verse: “And if a man shall take his sister” (Leviticus 20:17).

§ Rava said: Now that it has been established that the initial stage of intercourse is considered an act of sexual intercourse, why do I need the expression “cohabitation with seed” (Leviticus 19:20) that the Merciful One writes with regard to a designated maidservant; the expression “cohabitation with seed” (Leviticus 18:20) written with regard to a married woman; and the expression “cohabitation with seed” (Numbers 5:13) written with regard to a sota?

The Gemara explains that the expression is necessary with regard to a designated maidservant as we said above (55a), because it indicates that one is liable to receive punishment only for a complete act of intercourse with a designated maidservant but not for the initial stage of intercourse. With regard to a married woman, the word seed excludes one who has intercourse with a dead organ, i.e., one that is not erect, as this cannot lead to childbirth.

The Gemara questions this resolution: This works out well according to the one who said that one who has intercourse while his organ is dead with those with whom relations are forbidden, is exempt, as this is not considered an act of intercourse. However, according to the one who said that he is liable, what is there to say? Rather, according to this opinion, the verse excludes one who has intercourse with a dead woman. As it might enter your mind to say: Since after death she is also called her husband’s kin, say that one who had intercourse with her should be liable to receive punishment for committing adultery with a married woman. It therefore teaches us that intercourse with a dead woman is not considered intercourse at all.

The Gemara addresses the third case: Why do I need the expression cohabitation with seed in the context of a sota? It is needed for that which is taught in a baraita, that the expression a cohabitation with seed excludes something else. The Gemara asks: What is this something else? Rav Sheshet said: It excludes a case where the husband was jealous with regard to her and warned her not to seclude herself and have atypical, i.e., anal, sexual intercourse with another man. Rava objected to this explanation and said to him: It is written: “The cohabitations of a woman” (Leviticus 18:22), indicating that there are two types of intercourse with a woman, and the same halakha applies to both.

Rather, Rava said: It excludes a situation where the husband was jealous with regard to her and warned her not to seclude herself with another man and engage in intimate contact by way of other limbs. The verse indicates that the wife does not become prohibited to her husband if she secludes herself with the man after this warning. Abaye said to him: Does the Merciful One prohibit a woman to her husband due merely to licentious behavior without sexual intercourse? Since this behavior would not render a woman prohibited to her husband, it is obvious that a warning that explicitly mentions this behavior is insufficient to cause the woman to become a sota if she then secludes herself with the man.

Rather, Abaye said: It excludes a case where he was jealous with regard to her and warned her not to seclude herself with another man and kiss, i.e., have external contact of the sexual organs. The Gemara asks: This works out well according to the one who said that the definition of the initial stage of intercourse is the insertion of the corona; therefore, mere external contact is not considered sexual intercourse. However, according to the one who said that the definition of the initial stage of intercourse is a kiss, what is there to say?

Rather, the expression: Something else, in the baraita, is actually referring to a case where the husband was jealous with regard to her and warned her not to seclude herself with another man and engage in intimate contact by way of other limbs. And it is necessary to state that the woman does not become prohibited to her husband as a sota in this case, as it might enter your mind to say that the Merciful One made this halakha dependent on the husband’s objection, as it is his decision to warn his wife, and since he objects to contact of this nature, she becomes a sota if she secludes herself after this warning. The Torah therefore teaches us that this is not considered a warning.

§ The Gemara returns to the precise definition of the initial stage of intercourse. Shmuel said: The definition of the initial stage of intercourse is a kiss, i.e., external contact of the sexual organs. Shmuel explains: This is comparable to a person who places his finger on his mouth; it is impossible that he not press the flesh of his lips. Similarly, when there is contact of the sexual organs, there will certainly be at least a small amount of penetration, and this is considered an act of sexual intercourse.

When Rabba bar bar Ḥana came from Eretz Yisrael, he said that Rabbi Yoḥanan said: The completion of intercourse stated with regard to a designated maidservant is the insertion of the corona, and no more. Rav Sheshet raised an objection based upon the following baraita: The phrase cohabitation with seed indicates that one is liable to receive punishment only for a complete act of sexual intercourse. What, does this not refer to the complete insertion of the member? The Gemara responds: No, it is possible that it is referring to the complete insertion of the corona.

When Rav Dimi came from Eretz Yisrael he said that Rabbi Yoḥanan said: The definition of the initial stage of intercourse is the insertion of the corona. They said to him: But Rabba bar bar Ḥana did not say so, as he taught that Rabbi Yoḥanan said that the insertion of the corona constitutes a complete act of sexual intercourse and is not considered merely the initial stage of intercourse. He said to them: Either he lied or I am lying. There is clearly a contradiction, and one of us cited Rabbi Yoḥanan’s opinion incorrectly.

When Ravin came from Eretz Yisrael he said that Rabbi Yoḥanan said: The definition of the initial stage of intercourse is the insertion of the corona. The Gemara comments: He certainly disagrees with Rabba bar bar Ḥana, who cited Rabbi Yoḥanan as stating that insertion of the corona constitutes a complete act of sexual intercourse. Shall we say that he also disagrees with Shmuel, who defined the initial stage of intercourse as external contact of the sexual organs?

The Gemara responds: No; it is possible that there is no dispute between them, and Ravin said that Rabbi Yoḥanan calls the entire process from a kiss until the insertion of the corona the initial stage of intercourse, while anything beyond that point is a complete act of sexual intercourse.

When Rav Shmuel bar Yehuda came from Eretz Yisrael he reported that Rabbi Yoḥanan said: The definition of the initial stage of intercourse is the insertion of the corona, whereas a complete act of sexual intercourse is literally a complete act of sexual intercourse, i.e., insertion of the male organ beyond the corona.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרינן ביבמה לשוק אי לאו לאו אי עשה עשה. נראה שר"ש גורס אי למאן דאמר לאו לאו אי למאן דאמר עשה עשה ופירוש דהיינו פלוגתא דרב ושמואל (דלקמן יבמות דף צ"ב) דלרב דאמר אין קדושין תופסין ביבמה מלא תהיה דהכי קאמר לא תהא בה הוי' לזר אינה אלא עשה יבמה יבא עליה ולא אחר ולאו הבא מכלל עשה עשה ולשמואל דאמר ללאו הוא דאתא חייבי לאוין היא.
ובתוספות הקשו מדתניא התם זו דברי ר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין אבל חכמים אומרין אין ממזר מיבמה אלמא לדברי הכל חייבי לאוין ועוד מדאמרינן בפ"ק דמכלתין (דף י"ד) גבי בני צרות פשיטא בני חייבי לאוין כשרין נינהו ואיתמר נמי התם לאפוקי מדר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין קמ"ל ויש לתרץ קושיות הללו דגמרא תפיס לי' חייבי לאוין לרווחא דמילתא לומר דאנן אפילו חייבי לאוין לית לן וההיא דתנן דיש ממזר ביבמה לדברי ר' עקיבא משום חייבי עשה קאמר לרב אי כרבי ישבב דאמר אין קדושין תופסין בחייבי עשה אי משום דקסבר כל שאין קדושין תופסין בה הוי ממזר [וה"נ לא תפסי בה קדושין לרב מלא תהי'] אבל חייבי עשה דעלמא קדושין תופסין בה ומשום הכי לא פשטינן מינה דרבי ישבב אפילו חייבי עשה קאמר ובתו' פירשו לפי גרסת הספרים אי לאו משום חייבי לאוין אתי אי משום עשה נמי דאית בה מחייבי עשה אתיא ולמה לך למילפה באפי נפשה ודכולי עלמא חייבי לאוין היא דאע"ג דלא יהא בה הויה לזר מתהיה נפקא אבל מ"מ קאמר רחמנא שלא תצא החוצה לאיש זר ושמואל מספקא ליה אי ללאו גרידא ותהיה דקאמר לומר שלוקה עליה משעת קדושין או שאינן תופסין בה כדרב, ויפה פירשו.
ויש לי לעיין בהאי עשה דילמא יבא עליה מצוה ואחר רשות כדאיתמר לעיל וי"ל אירעה כל הפרשה להוציא אחר הילכך יבמה ודאי מצוה ואחר אסור.

אשה לבעלה. מפורש במס' קדושין פרק ראשון.

אשה לבעלה מנין. כתבתיה בארוכה פרק קמא דקדושין (י, א ד"ה כל) בס"ד.

הא דאמרינן ביבמה לשוק אי לאו לאו אי עשה עשה. כתבתיה בארוכה בקדושין בשלהי פרק האומר (סח, א ד"ה הא) בס"ד.

יבמה לשוק מ"ל גרש"י ז"ל אי למאן דאמר לאו לאו אי למאן דאמר עשה עשה ופירש הוא ז"ל דלמאן דאמר אין קדושיה תופסים ביבמה ליכא לאו ביבמה לשוק דכי כתיב לא תהיה לאיש זר לא בא לאזהרת עונש אלא ללמד שלא תהא בה הויה לאיש זר דלא תפסי בה קדושין ולדידי ליכא ביבמה אלא עשה מדכתי' יבמה יבא עליה ולא אחר ולאו הבא מכלל עשה עשה אבל למ"ד קדושי' תופסי' ביבמה יש לאו ג"כ ביבמה דלא תהיה אשת המת לאיש אחר ללאו בלחוד הוא דאתא והיינו דאמר הכא דלמ"ד שיש לאו ביבמה גמר מחייבי לאוין דעלמא ולמ"ד דיבמה בעשה גמר מחייבי עשה ויש קצת הוכחא לדברי הרב ז"ל מהא דאמרי' לקמן במכיל' דשמואל דאמר בעניותינו צריכה גט מספקא ליה האי לא תהיה אי ללאו יצאת אתא אי דלא תפסי בה קדושי' אתא ור"ת ז"ל מקשה דהא בכולה מכילתי' קרינן יבמה לשוק חייבי לאוין כדאמרי' בפ"ק דבני צרות דב"ה חייבי לאוין לב"ש ואמרי' נמי לאפוקי מדר"ע דאמר אין קדושין תופסי' בחייבי לאוין ולא משמ' דתהוי דלא כרב ולפי' פי' הוא ז"ל דלכ"ע אזהרת לאו ביבמה מדלא תהי' אשת המת החוצה אלא דרב דריש מינה נמי מדאפקי' בלשון הויה דרשי ליה שלא תהיה בה הויה לאיש זר ושמואל מספקא ליה אי ללאו בלחוד אתא אי למילף מינה נמי דלא תפסי בה קדושין ובכאן גורס רבי' ז"ל כדגרסי במקלת נוסחי יבמה לשוק מנ"ל אי ללאו לאו אי לעשה עש' כלו' אי משום לאו דאי' בי' הרי הוא בכלל חייב לאוין ואי משום עש' דאי' בי' ה"ה בכלל חייבי עשה ועוד יש להלם ג"ה לפי' וה"ק אי למ"ד ובעי על לאו הרי הוא בכלל חייבי לאוין ואי למ"ד על עשה דאית ביה מה דינו הרי הוא בכלל חייבי עשה וכבר ביארתי בזה יותר במסכת קדושי' בס"ד:

אשה לבעלה מ"ל פי' שנקנית בביאה בהעראה אתיא קיחה קיחה פי' וכתיב בה כי יקח איש אשה וגמר קיחה מינהון וחייבי לאוין ואע"ג דקיחה דהתם בקדושי כסף מיירי ולא בקדושי ביאה כיון דכתיב בה בהדי' שפיר גמרינן קיחה קיחה ללמד על ביאה האמורה וכו' וק"ל למה לי כולי האי נימא דאתיא ביאה ביאה כדאמרינן ביבמה וי"ל דמשו' דקנין ביאה נפקא לן מדכתיב כי יקח שהוא לשון קנין נקט קיחה ואשמועינן דאפילו בקיחה קיח' מצי למיגמר על הביאה ויש מקשים דהכא אמרינן דאשה לבעלה הנקנית בביאה סגי ליה בהעראה ואלו בפ"ק דקדושין משמע דלא קני עד גמר ביאה שכל הבועל דעתו על גמר ביאה. והנכון דהתם כשגומר ביאתו סתם אבל בהעראה בלבד או שפי' שדעתו לקנות בהעראה קונה בהעראה כדאמרינן הכא ומיהו ביבמתו אפילו בגומר ביאתו ואומר שאינו רוצה לקנות אלא בגמר ביאה אין הדבר בדעתו שהתורה רבת' שוגג כמזיד ולפי' קונה בה העראה לעולם ושם הארכתי בס"ד:

ולמה לי למכתב רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה וכו' כלומר למאי כתבינהו רחמנא כיון דהא עביד לן כלל דכלהו בהעראה. ופליגא אדשמואל פי' ודרבנן אמר רבי יוחנן כדרב ושמואל והעראה זו הכנסת העטרה למעוטי נשיק' דלא משוי' פלוגת' בין תלמידי ר' יוחנן בכדי:

א) ולפי' זה קשה את שפרשתי דשמעינן מש"ז דכתיב גבי אשם דחיוב הלאו הוי משעת העראה וא"כ אפילו אי לא כתיב העראה בחייבי כריתות ידעינן דחייבי לאוין בהעראה ומצינן לתרץ כתירוץ שתרצתי בתי' הראשון:

א) עוד פר"ת דאחרי שרבינו העראה כגמר ביאה מעתה ביאה נקראת אע"ג דליכא אלא העראה ור"ל התם תחלת העראה קונה או סוף העראה קונה ומסיק כל הבועל דעתו על גמר העראה וכמ"ד העראה זו הכנסת העטרה דלמ"ד זו נשיקה לא שייך בה תחלה וסוף ומקשינן מהא דאמרינן לעיל אלא מן האירוסין יבא עשה וידחה ל"ת ומאי קאמר הלא [ביבמה] דעתו על גמר ביאה ממש דאי לאו הכי לא קני ליה ליבמתו דבעינן שיהא ראוי להקמת שם ומקודם שגמר ביאתו עשה בה העראה ונקראת בעולה בהכי וא"כ איכא עשה ול"ת אף [באלמנה] מן האירוסין עשה דבתולה ולא בעולה דלאו הבא מכלל עשה עשה ולאו דאלמנה. וי"ל דלעיל ס"ל לתלמודא כמ"ד העראה זו נשיקה ולא שייך בה תחלה סוף וא"כ לא הוי א) בעולה בסוף העראה. עוי"ל דכיון דלא הוי בעולה רק מעצמו ליכא עשה דבעולת עצמו אינה רק מדרבנן וא"ת הא אמרינן לקמן ולו תהיה לאשה פרט לאלמנה לכ"ג דכיון דלא חזיא למיקם קמיה וכו' וקאמר היכי דמי אילימא כדרכה תיפוק ליה דהויא לה בעולה. ומאי קאמר הלא אמרינן דבעולת עצמו לא הוי אלא מדרבנן וי"ל דה"ק תיפוק ליה דהויא בעולה וכחלוצה שויוה רבנן וא"כ אין לה קנס דלא חזיא למיקם קמיה. עוד יש מתרצים דהא דאמרינן הכא דהעראה קונה מקיחה קיחה היינו לאחר קדושי כסף לחשוב העראה כחופה והא דאמרינן דעתו על גמר ביאה היינו בלא קדושי כסף. וא"ת למה לי קרא בקדושין ובעלה מלמד שניקנית בביאה תיפוק ליה מקיחה קיחה וי"ל אי לאו דשמעינן מקרא דבעילה גמור' קונה באשה לא הוה ידעינן מקיחה קיחה העראה. ורבינו נתנאל תירץ דלפי' דלעיל מכוון הדבר הזה דובעלה דמשמע ביאה גמורה מיירי בלא קדושין דכסף ותחלת קניינו בביאה בעי' ביאה גמורה ומעתה ידעינן מקיחה קיחה העראה לאחר קדושי כסף שמועיל כמו חופה:

העראה דח"ל מנין מדגלה רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה מכלל דח"ל בהעראה. העראה דח"ל דכהונה שאין איסורין שוה בכל מנ"ל. אתיא קיחא קיחא. דחייבי אעשה מנ"ל אתיא ביאה ביאה יבמה ליבם מנ"ל אתיא ביאה ביאה פי' בח"כ כתיב קיחא כי יקח אית את אשת אביו ובח"ל כתיב את אלה לא יקח ובח"ע כתיב דור שלישי יבא להם ובח"ל כתיב לא יבא ממזר, אשה ובעלה מנין אתיא קיחא קיחא, פי' ומה דאמרינן בפ"ק דקידושין איבעי' להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה פי' ופשט אמימר משמי' דאביי דכל הבועל דעתי אגמר ביאה, והכא אמרי דבהעראה בלבד היא מקודשת. התם כגון דא"ל התקדשי לי ביאה זו סתם. והערה בה ופשטה ידה וקבלה קידושין מאחר קודם שיגמור ביאתו מקודשת לשני ואע"ג דבהעראה חשיבה ביאה. זה לא הי' בלבו וקדשה אל אבסוף ביאה דכל הבעול דעתו על גמר ביאה הוא בעול כי אמר בביאה זו אלו אמר בסוף ביאה ומ"ה אינה מקודשת בהעראה ולא משום דהעראה לא חשיבה ביאה לקידושין. דאלו פריש ואמר הרי את מקודשת בביאה זו מקודשת כדאמרי' הכא, תדע מדתלי טעמא כל הבעול דעתו על גמר ביאה, דאלמא בתר דעתו אזלינן ואל משום דהעראה לא חשיבי למיקני הלכך מאן דמקדש בביאה סתם אינה מוקדשת אלא בסוף ביאה. ומאן דמפרש בהעראה מקודשת.

אמר שמואל העראה זו נשיקה משל לאדם שהניח אצבעו על פיו א"א שלא ידחוק את הבשר: כי אתא ר"ש ב"י רא"י העראה זו הכנסת עטרה. פי' ואע"ג שהזריע בך אינו חייב בשפחה חרופה שאין זו גמר ביאה, גמר ביאה ממש פי' שהכניס כל האבר והזריע וגמר ביאתו.

אמר רבה שכבת זרע דכתב גבי שפחה חרופה למעט מינה דכל חייבי לאוין בהעראה דא"כ לישתוק קרא מיניה דשפחה חרופה. שכבת זרע דאשת איש למ"ד משמש מת בעריות חייב פרט למשמש מתה. שכבת זרע דסוטה לאו למעקרה קינא לה שלא כדרכה דהא משכבי אשה [כתיב]. אלא פרט שקנא לה דרך אבריה ואע"ג דפריצות בעלמא איצטריך ס"ד בקפידא דבעל תלה רחמנא והא קפיד קמ"ל. ולמ"ד העראה זו הכנסת עטרה פרט לשקנא לה בנשיקה מהו:

תוס' בד"ה קיחה קיחה תימה כו' וי"ל דאינו מופנה לג"ש כו' עכ"ל יש להקשות הא אי נמי דקיחה דיבמה אינו מופנה מ"מ קיחה דאשה לבעלה מופנה דהא דרשינן לה נמי לגז"ש וא"כ ה"ל מופנה מצד א' כמו ביאה לג"ש דאינו מופנה אלא מצד אחד כמ"ש התוס' לעיל וליכא למימר דקיחה דאשה לבעלה נמי אינו מופנה אלא דגמר לה מג"ש דקיחה דעריות דהוא מופנה דא"כ מאי קא קשיא להו וא"ת נילף מקיחה דחייבי לאוין דדרשינן ליה לג"ש הא איכא למימר דקיחה דחייבי לאוין נמי אינו מופנה אלא דיליף הג"ש מקיחה דעריות שהוא מופנה וי"ל דודאי קיחה דאשה לבעלה מופנה הוא אלא דקים ליה לתלמודא שום פירכא על ג"ש דקיחה קיחה והיכא דהוי הג"ש מופנה מב' צדדין קאמר תלמודא דגמרינן לה ואין משיבין עליה אבל מקיחה דיבמה כיון דאינו מופנה ה"ל הג"ש אינה מופנה אלא מצד א' ומשיבין עליה וזו היא המדה:

בד"ה לאחר מיתה נמי שארו כו' בסופו ואפילו למ"ד דממעט התם מקרא איכא למימר דמקרא דהתם פשיטא ליה לאביי הכא עכ"ל בפרק ד' מיתות דקאמר ואידך מעשה הורדוס לאו כלום הוא לא רצו התוס' לפרש דה"נ מקרא דהכא פשיטא ליה התם דלישנא דלאו כלום הוא לא משמע להו דמקרא דהכא קאמר אלא דלאו כלום הוא ולא צריך קרא אבל לישנא דאביי דאמר הכא פריצותא אסר רחמנא משמע להו שפיר דאקרא דהתם סמך לומר הכי וק"ל:

בתד"ה אתיא ביאה כו' דור שלישי יערה משמע הא דור ב' כו' בסוף הנשרפין כו' עכ"ל כצ"ל ושם בתוס' מפורשים דבריהם ביותר וז"ל דילפי' בג"ש דדור שלישי יבא דההיא ביאה העראה והדר דייק הא דור ב' לא יערה עכ"ל ע"ש:

תוס' ד"ה אשה לבעלה מנין וכו' עד תירץ הר"ר שמעון וכו'. עיין באלפסי שתירץ קושיא זו בענין אחר:

רש"י בד"ה אי למאן דאמר כו' לחייבי לאוין הס"ד:

תוס' בד"ה אינו חייב כו' הוצאת זרע אלא ביאה הראויה להזריע בעינן כמו באשת איש כו' כצ"ל:

גמרא א"ח אלא על ביאת המירוק. נראה דלשיטת התוס' דלא בעינן הוצאת זרע מירוק אינו מלשון ולא הורק מכלי אל כלי (ירמיה מח יא) כדמשמע מפרש"י אלא מלשון ומירק אחר שחיטה ע"י דיומא (לא ב) שהוא לשון גמר עי' חולין (כט א) תד"ה ומירק והיינו גמר הכנסת גיד או עטרה:

שם אמר להו או איהו שקראי. כצ"ל:

תד"ה אתיא. דל"כ חילול כו'. לכאורה התם נמי נימא דלא יחלל דכתיב בהדיא הוה כאילו היה כתוב ולא ימות ונידוק הא אחר שלא יצא ימות וי"ל דאם נידוק כן לענין מיתה טפי ה"ל למידק הא אם יצא ימות דה"נ דייקינן בקרא דראשיכם אל תפרעו גו' ולא תמותו עי' מו"ק (כד א) תד"ה הא ובמש"כ שם:

תד"ה קיחה. וא"ת וניליף מקיחה דיבמה כו' וי"ל דאינו מופנה לגז"ש. עי' מהרש"א ואנכי אוסיף ע"ד דזה מוכרח מהגמרא דלקיחה דיבמה אינה מופנה (וכדדרשינן לעיל בר"פ ולקחה שלא כדרכה) מדקאמר יבמה ליבם אתיא ביאה ביאה ול"א קיחה קיחה והנה ביאה דיבמה ג"כ א"מ כמש"כ התוס' לעיל (נד א) ד"ה וכי וע"כ צ"ל דביאה דח"ל מופנה אבל קיחה דח"כ ג"כ א"מ וכיון שכן ע"כ צ"ל דקיחה דח"ל דכהונה וקיחה דאשה לבעלה תרוייהו מופנים מדיליף קיחות דידהו מקיחה דח"כ שא"מ ולכן שפיר הקשו התוס' אח"כ וא"ת ניליף מח"ל דכהונה כיון דתרוייהו מופנים ולפ"ז א"ש מה שפרש"י לקמן (נו ב) ד"ה אשלא כדרכה וגמר ביאה ביאה ולא קאמר קיחה קיחה (ונדחק המהרש"א שם בד"ה ה"ג) משום דתרוייהו אינם מופנים:

תד"ה לאחר מיתה. דאשמעינן דלאחר מיתה לא מיקרי שארו. תמוה דהא הכתוב קראה להדיא שארו אחר מיתתה גבי טומאה ונחלה ועוד קשה דהרי ילפינן כל העריות ואפי' זכור מינה כדמוכח בסנהדרין (עח) וא"כ ע"כ אינו משום דלא מיקרי שארו אלא משום דל"ל הנאה וכדאיתא שם ועוד כיון דממעטינן מן לזרע משמע משום דאין ראוי להזריע ועפרש"י שם בד"ה והא אית ליה הנאה ועמש"כ בחולין (קכא ב). שוב ראיתי להתוס' בב"ב שם שהביאו להפך להוכיח מכאן דמיקרי שארו אפי' לאחר מיתה ועמש"כ שם בס"ד ועמש"כ עוד בזה במהדורות לס' נת"ע (בדף קיד):

בא"ד וא"ת דבפ' ד"מ כו' ואר"י כו'. לדבריהם עדיין לא יתיישב למ"ד משמש מת בעריות חייב למאי איצטרך לזרע לריו"נ שם דממעט מעשה הורדוס מגם שניהם ולולי דבריהם הנ"ל דרבא לשיטתו לעיל (ח) וכמש"כ התוס' שם דס"ל דמהקישא דר' יונה לא ילפינן קולא להכי איצטריך תרי קראי בא"א למילף מינה גם שאר עריות באם אינו ענין ומאי דקאמר התם בסנהדרין ואידך מעשה הורדוס ל"כ הוא היינו משום קרא דהכא דלזרע (וע"ד שכ' התוס' בסה"ד ודלא כמש"כ המהרש"א לדבריהם) וס"ל דגילוי מלתא בעלמא היא וילפינן מינה שאר עריות ג"כ:

(נה ב תוספות) ד"ה אינו וכו' אפי' בלא הוצאת זרע.—בירושלמי ריש פרקין מבואר, שאינו חייב עד שיפלוט זרע, אבל דעת תלמודנו אינה כן עי' לעיל (סע"א), דאמר רב אשי: א"כ לישתוק קרא משפחה חרופה.

ביאה ביאה. מחייבי לאוין דכתיב בהו לא יבא ממזר: יבמה לשוק. בלא חליצה מנין דהעראה דידה כגמר ביאה: אי למאן דאמר לאו. דכתיב לא תהיה אשת המת (דברים כה) ילפינן העראה לחייבי לאוין: אי למאן דאמר עשה. דכתיב (שם) יבמה יבא עליה ולא אחר ולאו הבא מכלל עשה עשה והאי לא תהיה מפיק לה לאין קידושין תופסין בה וה''ק לא יהא בה הויה לזר ופלוגתא דרב ושמואל היא בהאשה קמא (לקמן צב:): אלא יבמה ליבם מנלן. דקני לה בהעראה: אשה לבעלה. לענין מקדש בביאה מנלן דבהעראה מקדשה: קיחה קיחה. כי יקח איש אשה ובעלה (דברים כד) ומהכא ילפינן קידושי ביאה כתיב הכא קיחה וכתיב התם בחייבי כריתות קיחה (ויקרא כ): למה לי למיכתב שכבת זרע באשת איש. ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע (ויקרא יח) והא איתרבי בה העראה מהקישא דר' יונה: שכבת זרע בסוטה. הנסתרה דנאסרת מספק כתיב ושכב איש אותה שכבת זרע (במדבר ה): כדאמרן. דבעינן גמר ביאה דלא תימא כי היכי דמחייב מלקות בהעראה ליחייב נמי אשם בהעראה: למשמש מת. באבר מת בלא קישוי דאין ראוי להזריע: הניחא למ''ד. בשבועות בפרק ידיעות הטומאה: למשמש מתה. אשת איש לאחר מיתתה: סד''א הואיל ולאחר מיתתה שארו. דבעלה מיקרי דכתיב גבי טומאה כי אם לשארו (ויקרא כא) ואמרי' שארו זו אשתו ליחייב עליה: לשקינא לה שלא כדרכה. שהיה חושדה עמו בכך וכשאמר אל תסתרי עמו ידוע לכל דלדעת כן הזהירה דלא היה חושדה עמו בביאה אחרת לישנא אחרינא לשקינא לה שלא כדרכה אל תסתרי עמו ליבעל לו שלא כדרכה: משכבי אשה כתיב. הוקשו שניהן: דרך אברים. מיעוך דדים ודש מבחוץ בשאר אברים: פריצותא קאסר רחמנא. בתמיה כלומר פשיטא דלאו קינוי הוא דמשום פריצותא לא מיתסרא עליה: בנשיקה. אבר נושק במקום תשמיש: הניחא למ''ד. לקמן בשמעתין העראה זו הכנסת עטרה אבל נשיקה לאו העראה היא ולא מיתסרא לבעלה בהכי שפיר קאמרת (דלא מיתסרא לבעלה) דלאו קינוי הוא: אלא למ''ד נשיקה העראה היא. היכי ממעט לה: גמר ביאה זו הכנסת עטרה. מכלל דנשיקה העראה היא כשמואל: שכבת זרע. בשפחה חרופה קאי: עטרה. ראש הגיד היא ואינה מן הגיד אלא בשר: מירוק. שמזריע: ודאי פליגא. דהא אמר הכנסת עטרה זו היא גמר ביאה והכא קרי לה העראה: אדשמואל. דאמר נשיקה הוי העראה: מי לימא פליג. דלשמואל הוי הכנסת עטרה גמר ביאה ולרבין נשיקה לאו כלום היא או דלמא תרוייהו בין לרבין בין לשמואל העראה נינהו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:
אתיא ביאה ביאה. והוי כאילו כתיב דור שלישי יערה משמע הא דור שני לא יערה ולא שייך לאקשויי מהא דאמר בסוף הנשרפין (סנהדרין פד.) דבר הבא מן הכלל אין דנין אותו בגזירה שוה דהכא ביאה דאתיא לגזירה שוה כתיבא בהדיא ולא מן הכלל אתי כי ההיא דהתם דלא ילפינן חילול חילול מתרומה כהן העובד באנינות דלא כתיב חילול אלא דנפיק מכלל דכתב בכהן גדול ומן המקדש לא יצא ולא יחלל (ויקרא כא) הא אחר שעבד חלל: אי למאן דאמר עשה עשה. ל''ג לי' וברוב ספרים ליתא דבין לרב ובין לשמואל איכא לאו כדפרישי' בסוף החולץ (לעיל מט: ד''ה אי כרב): אשה לבעלה מנין אתיא קיחה קיחה. פירוש דנקנית בהעראה הקשה ה''ר נסים דבפ''ק דקדושין (דף י. ושם) בעי תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה למאי נפקא מינה שהערה בה וקבלה קידושין מאחר כו' ומסיק רבא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה ולא קני בהעראה ותירץ הר' שמעון הזקן דהא דאמר הכא דקני בהעראה היינו בשלא עשה כי אם העראה ופירש מיד ולא גמר ביאתו אבל התם איירי כשעושה כל הביאה דלא קני בהעראה כיון שדעתו על גמר ביאה וכן מוכח הלשון דקאמר התם כל הבועל דעתו על גמר ביאה ולא קאמר כל המערה וה''ר יצחק בן ה''ר מאיר פירש דכשמפרש שרוצה לקנות בהעראה קני בהעראה אפי' אם גומר ביאתו אבל בסתם דעתו על גמר ביאה ור''ת פירש שם בע''א ושם פירשתי: קיחה קיחה. תימה דנפקא לן בפרק קמא דקדושין (דף ט:) דאשה נקנית בביאה מדכתיב ובעלה ותיפוק ליה מקיחה קיחה וי''ל אי לאו דכתיב ובעלה מקיחה דעריות לא הוה גמרינן עיקר ביאה כיון דקיחה דעריות לא משתעי בקנין כלל אבל לענין שתיחשב העראה כגמר ביאה ילפינן שפיר מהתם ואם תאמר ונילף מקיחה דיבמה דאיירי בקנין דכתיב ולקחה לו לאשה וי''ל דאינו מופנה לג''ש וא''ת ונילף מקיחה דחייבי לאוין דכהונה דקיחה דידהו איירי בקנין כדאמר בפרק בתרא דקידושין (דף עח.) קדש לוקה משום לא יקח ודרשינן ליה נמי לג''ש וי''ל דלא איירי בקיחה דביאה אלא בסתם קידושין כדאמר התם בעל לוקה משום לא יחלל ועוד י''ל דאי לאו ובעלה לא הוה גמרינן קידושי כסף מקיחה קיחה דשדה עפרון אלא הוה מוקמינן קיחה דקרא בקידושי ביאה משום דמסתבר למגמר טפי קיחה דאשה מקיחה דאשה אבל השתא דכתיב ובעלה ע''כ גמרינן קיחה משדה עפרון קידושי כסף דליכא למימר דאיצטריך קיחה להעראה דא''כ לשתוק מובעלה ונילף כולה מילתא מעריות: לאחר מיתה נמי שארו איקרי כו'. והא דפשיטא לן בפרק יש נוחלין (ב''ב דף קיד:). דאין הבעל יורש את אשתו כשהוא בקבר וקאמר נמי התם כשם שאין האיש יורש את אשתו בקבר להנחיל לקרוביו כך הבן לא יירש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב הא דפשיטא ליה בבעל טפי מבבן היינו מהך דרשא דהכא דאשמועינן דלאחר מיתה לא מיקרי שארו וא''ת דבפרק ד' מיתות (סנהדרין סו:) ממעט משמש מתה מקרא אחרינא דדריש התם ומתו גם שניהם פרט למעשה הורדוס והיינו משמש מתה כדאמר בבבא בתרא (דף ג:) דהטמין בדובשא ינוקתא דבי חשמונאי והיה בא עליה לייתובי יצריה ואר''י דאיצטריך דרשא דשמעתין למאן דדריש התם ומתו גם שניהם עד שיהו שניהם שוים והא דקאמר התם ואידך מעשה הורדוס לאו כלום הוא המ''ל דנפקא ליה מקרא דהכא אלא דניחא ליה לאוקמי ההוא תנא דדריש עד שיהו שניהם שוים אפילו כמ''ד משמש מת בעריות פטור ויש ספרים דגרסי התם פרט למעשה חידודין וכן גורס בערוך. ופי' רש''י שם דמעשה חידודין היינו דרך אברים וקשה דהכא פשיטא ליה לאביי דדרך אברים לאו כלום הוא וי''ל דהיינו כמ''ד התם דמעשה חידודין לאו כלום הוא ואפילו למאן דממעט התם מקרא איכא למימר דמקרא דהתם פשיטא ליה לאביי הכא: לשקינא לה דרך אברים. ואם תאמר הא אפילו אמר לה אל תסתרי סתם הוי קינוי ואם כן מה בכך אם הזכיר נמי דרך אברים כיון דאמר לה נמי אל תסתרי ויש לומר דהכי פירושו שקינא לה דרך אברים שאמר לה איני חושדך אלא דרך אברים וכן שלא כדרכה: אינו חייב אלא על ביאת מירוק. נראה דמחייב בשפחה חרופה אפילו בלא הוצאת זרע [אלא שתהא] ביאה הראויה להזריע כמו באשת איש דלא בעינן הוצאת זרע אף על גב דכתיב בה ש''ז ולא אתא למעוטי בשפחה חרופה אלא העראה ושלא כדרכה בספ''ב דכריתות (דף יא:) ונראה דלמ''ד העראה זו הכנסת עטרה אין ראויה להתעבר בהעראה אלא במירוק גיד שאם היתה ראויה להתעבר לא הוה מוקמי קרא למעוטי העראה אלא שלא כדרכה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד