דף מח - ב
רבי אליעזר אומר: ובכתה את אביה - אביה ממש.
ואת אמה - אמה ממש.
רבי עקיבא אומר: אביה ואמה - זו עבודת כוכבים.
וכן הוא אומר בספר ירמיהו [פרק ב] "אומרים לעץ אבי אתה". וגו'.
ירח ימים - ירח הוא שלשים יום.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: בוכה את אביה ואמה תשעים יום.
לפי שנאמר: "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, ואחר כן - תבא אליה, ובעלתה".
ירח - הוא שלשים יום.
ימים - הם שלשים יום.
ו"אחר כן" - הם שלשים יום נוספים, כמו שלשים היום שלפניהם.
מתקיף לה רבינא: אימא כך: ירח - שלשים, ימים - שלשים, ו"אחר כן"
- כי הני, שיעור ימים נוסף כמו השיעור הקודם, שהוא כל ששים היום שלפניהם, ובסך הכל מאה ועשרים יום.
ומסקינן: קשיא.
תנו רבנן: מקיימין עבדים שאינם מלין, דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר: אין מקיימין. שאסור לקיימן אצלו אם אינם מסכימים להימול.
אמר ליה רבי ישמעאל: הרי הוא אומר: [שמות כג] "וינפש בן אמתך", ומוכח לקמן שהכתוב הזה מדבר בעבד ערל, ומשמע שאפשר לקיים עבדים ערלים!
אמר ליה רבי עקיבא: לעולם אסור לקיימם. ובלוקח עבד בין השמשות של כניסת השבת, ולא הספיק למולו לפני שבת, הכתוב מדבר, שהוא מצווה על שביתתו.
ומוכח מתשובתו של רבי עקיבא, דכולי עלמא, מיהת, מכל מקום, "וינפש בן אמתך" - בעבד ערל כתיב.
מאי משמע שהכתוב מדבר בעבד ערל?
דתניא: "וינפש בן אמתך" - בעבד ערל הכתוב מדבר.
אתה אומר בעבד ערל, או אינו אלא בעבד מהול?
כשהוא אומר [דברים ה] "למען ינוח עבדך ואמתך, כמוך" - הרי עבד מהול כבר אמור
הא מה אני מקיים "וינפש בן אמתך"? - בעבד ערל.
"והגר" - זה גר תושב, שקיבל עליו רק שלא לעבוד עבודת כוכבים, אך הוא עדיין אוכל נבילות. והוא מצווה לנוח בשבת, כי מי שמחלל את השבת הרי הוא כעובד כוכבים, ועל עבודת כוכבים מוזהר גר תושב.
אתה אומר: זה גר תושב, או אינו אלא גר צדק, שקיבל עליו להיות ישראל גמור?
כשהוא אומר "וגרך אשר בשעריך" - הרי גר צדק אמור.
הא מה אני מקיים "והגר"? - זה גר תושב.
אמר רבי יהושע בן לוי: הלוקח עבד מן העובד כוכבים ולא רצה למול - מגלגל עמו [מחזיקו ומנסה לשכנעו לימול] עד י"ב חדש.
לא מל - חוזר ומוכרו לעובדי כוכבים.
אמרוה רבנן קמיה דרב פפא: כמאן? דלא כרבי עקיבא!
דאי רבי עקיבא, האמר: אין מקיימין עבד שאינו מהול אפילו יום אחד!
אמר להו רב פפא: אפילו תימא רבי עקיבא היא.
כי הני מילי, שאסור לקיימו אפילו יום אחד כשהוא ערל, היכא דלא פסקה למילתיה, שלא קיבל על עצמו להתגייר, וממשיך הוא בגיותו.
אבל היכא דפסקא למילתיה, שהסכים בשעת לקיחתו לעבד להתגייר, אלא שאחר כך התחרט - פסקא. כיון שבשעת לקיחתו הופסקה גיותו, כשהסכים להתגייר, מגלגלים עמו שנים עשרה חודש, אולי יחזור בו, ויסכים למול עצמו.
אמר רב כהנא: אמריתה לשמעתא דרב פפא, שאם הסכים להתגייר בשעת לקיחתו ואחר כך חזר בו, משהים אותו - קמיה דרב זביד, מנהרדעא
אמר לי רב זביד: אי הכי, אם כן, שגם לרבי עקיבא יש אופן שבו אפשר להשהות עבד ערל י"ב חודש -
כי אמר ליה רבי עקיבא לרבי ישמעאל, בתשובה על שאלתו של רבי ישמעאל "הרי הוא אומר וינפש בן אמתך", שהכתוב מדבר בלוקח עבד בין השמשות, שלא הספיק למולו. והעמיד רבי עקיבא את האפשרות להשהות אותו יום אחד.
לישני ליה, יתרץ רבי עקיבא באופן שיש לו להשהות אותו י"ב חודש, כגון הא דרב פפא, שבשעת לקיחתו הסכים העבד למול, ואחר כך חזר בו.
ומתרצת הגמרא לדברי רב פפא: רבי עקיבא אכן היה יכול לתרץ לו כך. אלא חדא מתרי טעמי, תירוץ אחד מבין שני תירוצים, קאמר לו רבי עקיבא.
שלח רבין משמיה דרבי אילעאי, וכל רבותי אמרו לי זאת משמו של רבי אילעאי:
איזהו עבד ערל שמותר לקיימו? - זה שלקחו רבו על מנת שלא למולו. שהיות והתנה עמו שלא למולו, אין זה עבד כנעני, אלא שכיר בעלמא, ולכן מותר לקיימו.
אמרוה רבנן קמיה דרב פפא: כמאן? - דלא כרבי עקיבא.
דאי רבי עקיבא, האמר: אין מקיימין עבד שאינו מהול!
אמר להו רב פפא: אפילו תימא רבי עקיבא.
הני מילי היכא דלא אתני בהדיה, שלא התנה עמו בשעת לקיחה שיסכים שלא להימול, ולקחו בתורת עבד כנעני.
אבל היכא דאתני עמו שלא להימול - הא אתני עמו שאינו בגדר עבד כנעני, ואינו חייב להימול, ואין איסור להשהותו כשהוא ערל.
אמר רב כהנא: אמריתא לשמעתא דרב פפא קמיה דרב זביד מנהרדעא.
ואמר לי: אי הכי, כי קאמר ליה רבי עקיבא לרבי ישמעאל: בלוקח עבד בין השמשות ולא הספיק למולו הכתוב מדבר - לישני ליה רבי עקיבא לרבי ישמעאל הא דרב פפא, שהתנה עמו שלא להימול.
וליטעמיך, לישני ליה הך!
אלא חד מתרי ותלת טעמי, תירוץ אחד מתוך שנים ושלשה תירוצים, קאמר רבי עקיבא.
יתיב רבי חנינא בר פפי ורבי אמי ורבי יצחק נפחא, אקילעא על פתחו דרבי יצחק נפחא.
ויתבי וקאמרי: עיר אחת היתה בארץ ישראל, ולא רצו עבדיה למול, וגלגלו עמהם עד שנים עשר חדש, וחזרו ומכרום לעובדי כוכבים. כמאן? - כי האי תנא:
דתניא: הלוקח עבד מן העובד כוכבים ולא רצה למול - מגלגל עמו עד שנים עשר חדש.
לא מל - חוזר ומוכרו לעובדי כוכבים.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין משהין אותו בארץ ישראל, מפני הפסד טהרות. שמטמא את התרומות היות וגזרו חכמים על גוי שיהא טמא כזב לכל דבריו.
ובעיר הסמוכה לספר, סמוך לגבול, אין משהין אותו כל עיקר, שמא ישמע דבר, וילך ויאמר לחברו עובד כוכבים מעבר לגבול.
תניא, רבי חנניא בנו של רבן גמליאל אומר: מפני מה גרים בזמן הזה מעונין, ויסורין באין עליהן?
מפני שלא קיימו שבע מצות בני נח בגיותן. וכשהיו גויים לא נפרעו מהם מיד, אלא עונשם היה גנוז לעתיד, שבעתיד יהיה העונש גדול יותר. אבל משהתגיירו נפרעים מהם מיד, כדי שתמחק כעת חובתם, ולא תשאר לעתיד.
רבי יוסי אומר: אין מענישים את הגרים על עבירות שעשו בגיותם, כי גר שנתגייר - כקטן שנולד דמי!
אלא, מפני מה מעונין? - לפי שאין הגרים בקיאין בדקדוקי מצות כישראל, ונכשלים בהם.
אבא חנן אומר משום רבי אלעזר: לפי שאין עושין את המצות מאהבה של הקב"ה אלא מיראה של העונש הגיהנם והפורענות.
אחרים אומרים: מפני ששהו עצמם להכנס תחת כנפי השכינה.
אמר רבי אבהו, ואיתימא רבי חנינא: מאי קראה, שנענשים על שהייתם מלהתגייר?
שנאמר במגילת רות [פרק ב] "ישלם ה' פעלך, ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל, אשר באת לחסות", וגומר. על שמיהרת ולא איחרת להתגייר.
הגר זה גר תושב. פירש"י ז"ל שקבל עליו שלא לעבוד עכו"ם ואוכל נבילות ומזהירו הכתוב על השבת דמחלל שבת כעובד עכו"ם וקשי' לי הא דגרסינן בפ' ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף ט') ת"ר גר תושב עושה מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחולו של מועד וכו' עבד ואמה התושבים עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול א"ר אידי בר גרשון אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר' שמעון הא לדברי כולם לא הוזהרו על השבת ואדרבה הרי אמרו (בסנהדרין דף נ"ח) עכו"ם ששבת חייב מיתה.
אלא שמעתין בלצורך ישראל היא שהכתוב מזהיר לישראל שלא לעשות מלאכה בשבת ע"י עבדו בין שהוא ערל עכו"ם ומהול בין ע"י גר תושב וגזירת הכתוב היא אעפ"י שאין גר תושב זה קנוי לו שאלו בעכו"ם אמירה לעכו"ם [אינו אלא] שבות אפילו לעשות מלאכה לצורך ישראל.
ובמכילתא ראיתי דר' ישמעאל קתני לה בהדיא חדא ברייתא והגר זה גר תושב הרי הן בשבת כישראל בי"ט הלוקח עבדים ערלים מן הנכרים ה"ה בשבת כישראל בחוש"מ ושמעינן מינה שמותר אדם לומר לעבד ערל צא מעשה ידיך במזונותיך בשבת אם רצה לעשות לעצמו יעשה ויאכל ואם לאו לא יאכל שכיון שהוא אינו חייב במזונותיו אם לא רצה [כדקיי"ל בגיטין י"ב] נמצאת מלאכה זו לעצמו ולא לישראל, וכן נהגו.
הגר זה גר תושב. פירש רש"י שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבלות, ומזהירו הכתוב על השבת דמחלל שבת כעובד עבודה זרה, ואינו מחוור דגר תושב היינו בן נח והוא אינו מוזהר על השבת, אדרבא אמרו ז"ל (סנהדרין נח, ב) עכו"ם ששבת חייב מיתה. ועוד דבכריתות פ"ד מחוסרי כפרה (ט, ב) אמר ר"ש אחד גר תושב ואחד עבד ואמה התושבין, עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול, וא"ר אידי בר גרשון אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר' שמעון, ולא אמר התורה שישבות הגר והעבד אלא ממלאכתנו, ולא להם אסרה תורה אלא לנו שלא לעשות מלאכתנו על ידי עבדינו ולא על ידי גר תושב. ואף על פי שאין באמירה לעכו"ם דעלמא אלא שבות של דבריהם, הכא גזרת הכתוב היא. ומכאן אנו למדין דעבד העוסק במלאכת בעליו בשבת חייב להפרישו, לפי שהעבד לעולם עושה על דעת רבו, וכאותה שאמרו בשבת (קכא, א) קטן שבא לכבות אין שומעין לו, ואוקימנא בקטן העושה על דעת אביו. אבל בגר תושב אפשר שהוא מותר לפי שאינו עושה אלא מדעת עצמו, וכמו שאמרו שם אי הכי נכרי נמי בעושה על דעת ישראל אמאי אין אומרים לו אל תכבה, ופריק נכרי אדעתא דנפשיה קא עביד. אלא שבאמירתנו אסור במלאכתנו דבר תורה, מה שאין כן בעכו"ם דעלמא. וצרכי חולה שאין בו סכנה הנעשין ע"י עכו"ם בשבת, נראה גם כן שאסור על ידי עבד ערל, דלא התירו אלא דוקא שבות של דבריהם אבל של תורה שלא במקום סכנה אי אפשר, ונראה לי דלכולי עלמא נמי ואפילו לישראל אחר שאינו רבו אסור, דעבד ערל כגר תושב מה גר תושב אסור אף על פי שאין רשותך עליו אף עבד ערל כמוהו אסור אפילו במלאכת מי שאין רשותו עליו כנ"ל (ועיין עבודת הקדש להרשב"א בית מועד שער ה פ"ה).
בלוקח עבד ע"ש בין השמשות פי' שלא היה לו פנאי ואפ"ה בכל דכוותא שלא היו לו פנאי כגון שהיה א' מהם חולה או שלא היה שם מוהל או ב"ד וכיוצא בו וחדא מן האונסי' וזה ברור:
והגר זה גר תושב פרש"י ז"ל שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבי' ואוכל נבלות והזהירו הכתוב על השבת מפני שמחלל שבת כעובד עבוד' כוכבי' והק' עליו דגר תושב היינו בן נח ובן נח אינו מוזהר על השבת ואעפ"י שמוזהר על עבוד' כוכבים אדרב' אמרי' התם עכו"מז ששבת חייב מיתה ועוד דבהדיא אמרו פ"ד מחוסרי כפר' (דף ט') ר' שמאי או' א' גר תושב וא' עבד ואמה התושבי' עושי' מלאכ' בשבת לעצמן כישראל בחול ואפסיקנא הלכתא בהדיא כב"ש לכ"פ דגר תושב ולא עבד ואמה שלא טבלו לשם עבדות אינם מוזהרים כלל על השבת אלא שהזהיר הכתוב אלינו שלא יעשו שום מלאכה לצרכינו ואיסור תורה זה משא"כ בעכומ"ז דעלמא שאין במה שעושה לצרכינו אלא שבות דרבנן כל שצרכם אין בו שום אמירה לעכו"מז שבות ולכן נהגו הרופאים לומר בשבת לעשות לעכו"מז צרכיו ובודאי שכל שהוא לצרכנו וצרכי חולי שאין בו סכנה אסור ע"י עבדינו מן התורה כי לא התירו אלא ע"י עכו"מז שהוא שבות דרבנן וכל שלצרכם אפי' בעבדנו ושפחתינו מותר ואם אמ' לו שיעשה לעצמו ויזון עצמו בשבת כיון שהתנה עמו מבעוד יום עושה הוא לצורך מזונותיו ובלבד בצנעה בענין שלא יהא חשד הרואים מה' רה"ם ז"ל:
ולא רצה למול וא"ת והא אמרי' שיכול לכופו ולהטבילו לשם עבדות וי"ל כגון שאומ' לו שאם יטבילנו בע"כ לא קיים שום מצוה ומכיר בו שהוא עקש וכי יעשה כן שאין לו להטבילו בע"כ לכתחילה:
ה"מ היכא דלא פסק' למילתיה פרש"י ז"ל שעומד עמו סתם אבל אם פסק עמו שאם לא ימול עד י"ב חדש שימכרנו מותר להשהותו עד י"ב חדש דהוי גבי' כשכיר דעלמא ור"ח ז"ל פירש ה"מ שאמר ר' יהושע כל דלא פסק העבד למלתיה לומ' שלא יתגייר אלא שדוחה אותו בדברים אבל אם פסק דבריו לימא לא אמול פסק' ושוב מקיימין וזה הפי' מחוור בטעם אלא דלישנא דאמר אינו הולך בשיטת התלמוד דעלמא כדאמרינן בסמוך ה"מ היכא דלא אתני דפי' ה"נ אדר"ע:
מפני מה גרים בזמן הזה מעונין דיסורי' באין עליהם פי' דאלו ישראל בעון אבותם:
מאי קראה פרש"י ז"ל דקאי על מילתא דאחרים ודריש אשר באת שמיהרת ולא איחרת ומ"ה פי' דלסיועי לר' יוסי אתא אשר באת היום לעולם דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואחרים בתר טעמא דר' יוסי גרירי:
עבד שמל וטבל לשם עבדות ואין צריך לומר גר צדק אין עושין מלאכה על ידו בשבת ויום טוב שנאמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך ובגוי גמור אסור משום שבות עבד ערל או גר תושב אסור מן התורה אלא שאינו אלא בעשה שנאמר וינפש בן אמתך והגר ולמדנו מפי השמועה בן אמתך זה עבד ערל והגר זה גר תושב ולעצמן מיהא מותר וכמו שאמרו בשני של כריתות ט' א' אחד גר תושב ואחד עבד ואמה התושבים עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול וגדולי הרבנים שכתבו שגר תושב חייב בשבת שהרי בכלל ע"ז הוא במחילה מהם אינו כן ואין גר תושב אלא שקבל עליו שבע מצות של בני נח ובן נח אינו מוזהר על השבת אדרבה נאמר עליו יום ולילה לא ישבותו אלא בעבודת רבו ולישראל אחר מיהא דינו כגוי ואסור משום שבות באמירתו ומכאן הקלו רבים לומר לעבדו או לשפחתו שמשאר אומות שיהא מעשה ידיו של שבת שלו או שיוציאם למזונותיו של שבת שכיון שהתנה עמו שלא יתחייב לו במזונות של שבת נמצא עושה מלאכה לעצמו ומותר הא כל שבמלאכת בעליו אסור וחייב להפרישו וכמו שאמרו שבת קכ"א א' בדליקה בקטן שבא לכבות שאם על דעת אביו הוא עושה אין שומעין לו וגר תושב מיהא אם אינו עבדו מותר שעל דעת עצמו הוא עושה אלא שבאמירתו אסור דבר תורה ויש פוסקים שעבד ערל וגר תושב בכל מלאכת ישראל אסור אע"פ שאינו רבו וכן מחמירין שלא ליעשות על ידם בחולי שאין בו סכנה והדברים זרים וכבר כתבנוה בשני של יום טוב כ"ב א':
זה שביארנו שהלוקח עבד מן הגוי ולא רצה למול מיטפל בו שנים עשר חדש יש פוסקים בה דוקא שראינוהו לעבד פוסח אבל אם חתך דברו לומר שאינו מתגייר לעולם אסור לקיימו וזהו לדעתם מה שאמרו הני מילי היכא דלא פסקה למילתיה אבל פסקה פסקה ומכל מקום קנאו בין השמשות ולא הספיק למולו עד שנכנס שבת לדברי הכל משתמש בו באותה שבת אפילו פסקה למילתיה ויש פוסקין אותה בהפך דכי פסקה למילתיה מיטפל בו שנים עשר חדש אבל לא פסקה מל אותו מיד או אומר לו שילך כדי שיבהילהו לעשות כן ואין הדברים נראין וכן יש מפרשים אותה בפנים אחרים שלא ניתנו ליכתב:
כבר ביארנו שגר תושב הוא הגוי שקבל עליו שבע מצות ואע"פ שלא מל וטבל מקבלין הימנו והרי הוא מחסידי אומות העולם וכל שלקח עבד מן הגוי והתנה עמו שלא למול אלא שיהא כגר תושב הרי זה מותר לקיימו וגדולי המחברים כתבו שמאחר שאין מקבלין גר תושב אלא בזמן היובל הא כל שאין יובל אפילו קבל כל התורה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין הימנו אף עבד זה אין מקיימין אותו יותר משנים עשר חדש אלא בזמן היובל ומכל מקום גדולי המגיהים כתבו שזה שאמרו אין מקבלין גר תושב אלא בזמן היובל פירושו שאין לו דין גר תושב ובקצת דברים להחמיר ובקצת דברים להקל להחמיר שגר תושב אע"פ שמותר להושיבו בארץ ישראל אחר שפסקה עבודת האלילים ממנו והוא הוא שקרוי תושב מכל מקום דוקא בתחום העיר אבל בעיר עצמה לא דדרשינן בספרי עמך ישב ולא בעיר עצמה ובזמן שאין יובל אפילו בעיר עצמה וכן גר תושב שמצוה להחיותו דוקא בזמן יובל שהיו שם שמטין ויובלות ויכולין לפרנסו שלא בטורח צבור אבל לענין קבלתו מקבלין אותו בכל זמן ועקר הדברים שזו של ספרי דחויה וכל שמקבלן אותו יושב אף בתוך העיר ומצוה להחיותו אלא שבזמן שאין יובל אין הארץ במלואה ואין נשענין על בינתנו לקבל גר לחצאין וכל שמשהין את העבד ומתגלגלין עמו משהין אותו אף בארץ ישראל ואף בעיר הסמוכה לספר:
גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואינו נענש על מה שעבר בגיותו ולא על ששיהא עצמו מליכנס תחת שכינה ולא על מה שעבר ממה שנתחייב בגיותו דהיינו שבע מצות וכן כקטן שנולד לענין קורבא ר"ל שאין קרובת גיותו ערוה אצלו בגרותו כמו שהתבאר:
א) נראה לומר דירח דקרא ר"ל מלא משום שאין חדשה של לבנה פחותה מכ"ט י"ב תשצ"ג וכיון שנכנס ביום שלשים מקצת היום ככולו והוי משלשים. אבל חדש דלשון חכמים הוי שפיר מכ"ט יום:
זה גר תושב ולא הספיק למולו בין השמשות. פי' ומן שבת ראשון קאמר דאילו מן שבת שני פשיטא דכיון שהיה לו שהות למולו ולא מל לא ישבות. אכן משמע דהשתא ישבות ואם ירצה לחייב עצמו משביתת שבת הרשות בידו. ותימה דאמרינן עובד כוכבים ששבת חייב וי"ל דזה כיון דדעתו להתגייר מצי לשבות. וא"נ דאף כי אינו מצווה על שבת מ"מ אנחנו מצווים שלא לחלל שבת על ידינו לצוות לו ישראל לעשות מלאכתו:
ה"מ היכא דלא פסקא למלתיה. פ"ה דוקא כי לא אמר מתחלה שימול עצמו אין מקיימין אבל היכא דפסקא למלתיה שאמר מתחלה שהוא רוצה למול ואח"כ חזר בו מגלגלין עמו אולי יתרצה למול כמקודם. י"מ היכא דלא פסקא למלתיה שלא פי' שום דבר אז מקיימים אבל פסקא פירוש פסק הקונה עמו שאם רוצה למול יגלגל עמו ואם לא ימול ימכרנו לעובד כוכבים פסקא ומגלגל עמו דהוי גביה כשכיר בעלמא. וקשה דלקמן משמע דהיכא דאמר שאינו רוצה למול מקיימין א) הכא נמי היינו רב פפא אבל היכא דאתני אתני וכ"מ ה"מ היכא דלא פסקא שלא אמר איני רוצה למול אז אין מקיימין ומלין אותו מיד דשהויי מצוה לא משהינן אבל היכא דפסקא שאינו רוצה למול ב) א"נ אינו עם הישראל רק כשכיר יום מקיימין ומגלגלין עמו אולי יתרצה למול וקשה לי דלמה שינה לשונו. ונראה כפ"ה אך לא אסיק אדעתיה דהיכא דאתני אתני עד דשמעיה לההיא דשלח רבין:
גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ואינו נענש על אשר עשה בגיותו ובדיני שמים איירי נמי הכא. אבל בדיני אדם אמרינן בן נח שברך את השם בגיותו ונתגייר היה נהרג. וכמו כן אינו אסור בקרובות מטעם הזה דכקטן שנולד דמי רק היכא דשייך שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה:
שאין עושין מאהבה אלא מיראה. משמע היכא דמיראה אינו טוב ובמגילה (כ"ה) משמע דאף מאהבה אינו טוב דקאמר דלמא אתי למעבד מאהבה ומיראה. וגם (בסמוך) [בסוטה (כ"ב)] נמי משמע דמאהבה נמי אינו טוב (דקאמר חשיב) [דקחשיב ליה] גבי ז' פרושין הם וכולן כגנא. ובסוף כשם משמע דאף מיראה קא חשיב דקאמר תרווייהו צדיקי גמורי נינהו מר מאהבה ומר מיראה משמע מהתם דאף מיראה צדיק הוא. ונראה לפרש דדוקא מאהבת המקום ומיראת המקום הוו צדיקי אבל מיראת העונש ומאהבת השכר לאו צדיקי נינהו והכא ר"ל שאין עושין מאהבת המקום אלא מיראת העונש והמבין יבין:
ת"ר מקיימין עבדים שאינן מולין דברי ר"י ר"ע אומר אין מקיימים א"ל ר"י והרי הוא אומר וינפש בן אמתך והגר. אר"ע בלוקח עבד בין השמשות ולא הספיק למולו הכתוב מדבר וקי"ל הל' כר"ע מחברו, דכ"ע מיהו וינפש ובן אמתך והגר בעבד ערל הכתוב מדבר מאי משמע דתנא וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר, אתה אומר ב"ע או אינו אלא בעבד מל כשהוא אומר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך הרי עבד מל אמור, מה אני מקיים וינפש בן אמתך בעבד ערל, והגר זה גר תושב אתה אומר זה גר תושב או אינו אלא גר צדק כשהוא אומר וגרך אשר בשעריך הרי ג"צ אמור הא מה אני מקיים והגר זה ג"ת. פי' שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז ואוכל נבילות והזהירו הכתוב על חילול השבת דמחלל שבת כאלו עובד ע"ז. אריב"ל הלוקח עבד מן הנכרי ולא רצה למול מגלגלין עמו עד יב"ח לא מל חוזר ומוכרו לנכרי שלח ר' אבין משמי' דר' אילעאי וכל רבותיו א"ל משמי' איזהו עבד ערל שמותר לקיימו זה שלקחו רבו ע"מ שלא למולו יתיב ב"א ור"ח ור"י נפתח ויתבי וקאמרי עיר א' היתה בא"י שלא רצו עדי' למול גלגלו עמהן עד יב"ח וחזרו ומכרוהו לנכרים, כמאן כי האי תנא דתניא הלוקח עבד מן הנכרי ולא רצה למול מגלגלים עמו עד יב"ח לא מל חוזר ומוכרו לנכרים:
תניא וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך בעבד המל. והגר זה גר תושב. וגרך אשר בשערך זה גר צדק. ודוקא במלאכת ישראל הוא דאסור עבד ערל אבל לעצמו מותר. והכי איתא בכריתות פרק מחוסרי כפרה. דגריס התם גר תושב עושה מלאכה לעצמו כישראל בחולו של מועד ר"ע אומר כישראל בי"ט ר"י אומר גר תושב עושה מלאכה לעצמו כישראל בחולו של מועד. עבד ואמה התושבים עושין מלאכה לעצמן בשבת כישראל בחול ר"ש אומר א' גר תושב וא' עבד ואמה התושבים עושין מלאכה לעצמן בשבת כישראל בחש"מ. אמר רב אידי בר גרשום אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר"ש:
הא דאר"ש הא כופה ומטבילה לשם עבדות כתב הראב"ד דרבנן פליגי עליה ואמרי אף לשום עבדות צריך לקבל ואינו כופהו והלכתא כרבנן דר"ש ור"ע קיימי כותיה לקמן גבי מקיימין עבדים שאינן מהולים ויש אומרים דלא פליגי רבנן עליה דר"ש אלא בשחרור אבל לשום עבדות כופהו כדי שלא יטבול לשום בן חורין. ור"ש ור"ע פליגי אם אינו רוצה לכופן אם רשאי לקיימן או לא:
מאי קרא כו' אשר באת לחסות וגו'. עיין פרש"י ותוספת ונראה דמלשון הכפול ישלם ה' פעלך ותהיא משכרתך שלימה מעם ה' גו' דריש לה דה"ק ישלם ה' פעלך שנתגיירת ועוד תהא משכרתך שלימה על אשר באת ומיהרת לחסות גו' וק"ל:
תוס' ד"ה אשר באת וכו' עד תמצא יותר ממאתים שנה רצה לומר א"כ ע"כ לא נתגיירה בימי נערותיה אלא לעת זקנותה וא"כ מה זה שאמר אשר מיהרת לבא לחסות וכו':
גמ' א"ל א"ה כי קאמר ליה ר"ע כו' מנהרדעי וא"ל אי הכי כו' כצ"ל:
רש"י בד"ה בין השמשות כו' עבדך דלקמן כו' כצ"ל:
גמרא ירח ימים ירח שלשים יום רשבא"א כו' ואח"כ שלשים. נ"ל דפליגי בשמוש אחר אם הוא סמוך או מופלג כדפליגי ביה בב"ר פמ"ד הביאו התוס' בגיטין (ס) ועמש"כ בערכין (כד ב) וע"ע במש"כ בריש מגילה:
שם תניא ר"ח בנו של ר"ג כו'. מכאן סתירה למש"כ הרד"ל במדרש תבוא אות כ"ז. ועי' סוף מכילתין כך קורין אותי בעירי יוחנן בר' יהונתן אריה ע"ש:
תד"ה ירח. משמע כו'. נ"ל דעיקר דיוקם הוא מדברי רשב"א וכ"מ בדבריהם בכתובות ובסנהדרין דמת"ק אין ראיה דא"ל משום דכתיב גביה ימים משמע ירח מלא בימים ועמש"כ בתענית (כט) בס"ד:
תד"ה היכא. ומגלגל עמו יב"ח אולי יתרצה. עי' ע"ז (נז ב) תד"ה לאפוקי ובר"ן שם:
מִפְּנֵי מַה גֵּרִים בַּזְּמַן הַזֶּה מְעֻנִּים וְיִסּוּרִין בָּאִין עֲלֵיהֶם? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קִיְּמוּ שֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁקִּבְּלוּ בְּנֵי נֹחַ. ונראה לי בס"ד בשלמא בזמן שיד ישראל תקיפה לכך הגרים מעונים ויסורין באין עליהם כדי לנסותם אם באו בשביל פניה או בשביל אהבת הדת אך עתה בזמן הזה דישראל דווים וסחופים בגלות למה אצטריך נסיון זה? פשיטא בשביל אהבת דת ישראל באים!
ואומרו 'מִפְּנֵי מַה' לפי כלל הידוע איכא תרי טעמי ופירש בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו דאיכא חד טעמא דנקיט תלמודא ועוד טעם אחר פשוט כדי לבחון אותם ולבדקם אם יבעטו או לאו עד כאן דבריו נר"ו.
גמ' גר שנתגייר כקטן. עיין סנהדרין דף עא ע"ב תד"ה בן:
בגמרא ירח שלשים יום: בלחם משנה (פ"ח מהל' מלכים) הביא הספרי דמפרש הטעם דג' חדשים משום הבחנה וכן כתב בתרגום יונתן בן עוזיאל וא"כ משמע דהבחנה דאורייתא הוא ומזה קשה אמה שמשמע מסוגיא דלעיל (מ"ב.) שהוא מדרבנן ואפילו לשמואל לדעת הבית שמואל, ועיין מש"כ שם וא"ל דאדרבא יקשה אפכא אי דאורייתא היא מ"ט דת"ק דלא בעי ג"כ ג' חדשים די"ל דלת"ק לא איירי התורה הכא מדין הבחנה ויש נפקותא כגון שהיא מעוברת כבר כמעשה דדוד באם תמר שאז משום הבחנה א"ל להמתין אבל מכ"מ משום בכיי' תמתין ל' יום, א"נ ביפת תואר פנוי' דבמזנת לא חיישינן להבחנה כמש"כ ה"ה בהל' גירושין (פ' י"א דין כ"א) ע"ש:
שם ואחר כן כי הני קשיא: בסנהדרין (כ"א.) פליגי תנאי אי לא ירבה לו נשים יותר משמנה עשר או מעשרים וארבעה ומ"ד כ"ד הוא דמפרש כן וכהנה בתרא ככל מה דמרבינן ברבויא דרישא אבל מ"ד י"ח לא דריש כן אלא דמכהנה לא מרבינן רק כחד מהני רבויא דרישא ורב כהנא מפרש התם טעמא דהך מ"ד משום דמה כהנה קמא שית אף כהנה בתרא שית משמע דכהאי גוונא דהכא כ"ע מודו דמרבינן ככל רבויא דרישא, ולכאורה קשה מה דחק לר"כ לתרץ קושית רבינא שם הקשה כמו הכא ולפרש טעם דהך תנא כיון דחזינן הכא דדרש רשב"א כן אפילו היכא שאין שייך למידרש היקש, אכן בכריתות (ו':) דרש מסמים חמשה כי קמא ע"ש וזה ראי' לכאורה דהיכי דליכא היקשא דרשינן כי קמא, ואפשר דמשום זה רצה לפרש ר"כ טעם דאידך תנא דלא לפלוג אברייתא דכריתות:
שם הרי הוא אומר וינפש בן אמתך: ק"ק למה הקשה מקרא דוינפש דיש לתרץ בלוקח עבד בין השמשות למה לא הקשה מקרא דוכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו דל"ל קרא הא בלא"ה צריך למול אותו משום חצות מילת עבדיו ובזה לא שייך בלוקח ביה"ש ולא הספיק למולו דהא ע"כ איירי קרא ביש שהות למול שהרי כתיב ומלתה אותו אז יאכל אלמא דאיירי בשיכול למול ועוד כשהוא אונס אין מילת עבדיו מעכבו מלאכול בפסח וכמו דאמרינן לקמן (דף ע"א) לענין מילת זכריו, ולכאורה הי' נלענ"ד ע"פ מה שיש להקשות עוד מאי מייתי ר' ישמעאל ראי' דמותר לקיימו מקרא דוינפש בן אמתך דלמא איירי באי עבר וקימו בלא מילה לעבור עליו בשני ע' אם מניחו לעשות מלאכה שבת שהרי דאי לאיסורא כתיב קרא כדאמרינן לקמן (ע"ח), אכן י"ל כמו דאמרינן בפסחי' (דף כ"ד) כל היכי דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירא, וכן אמרינן בחולין (דף פ"א) גם לענין לאו וע' לפי' התוספ' שם הכי אמרינן ג"כ דלא מוקמינן בע' יתירי אלא אדרבא דייקינן דמותר לקיים עבדים שאינם מולים, ולכן א"ש דלא פריך מקרא דומלתה אותו די"ל דהוא סובר כמ"ד אז יאכל בו העבד וא"כ שפיר יש לאוקמי' קרא באי עבר האדון וקיימו בלא מילה שצריך העבד שימול אם יאכל בפסח דבזה לא שייך ע' יתירא דמצות מילת עבדים מוטלת על האדון ומצות מילה לאכול פסח היא על העבד ולכן לא פריך רק מקרא דוינפש, אבל באמת זה אינו מספיק דאכתי קשה לר"ע לשיטתו שהרי הוא ס"ל דאז יאכל בו קאי על האדון כמו שכתבו התוספ' לקמן (ע':) וא"כ קשה לר"ע לשיטתו מקרא דומלתה שהם ג"כ תרי ע' על האדון וביותר הוי לי' לאוקמי' לדייק מזה שמקיימין עבדים שאינם מלים מלאוקמי' לע' יתירא, אבל נ"ל דהנה יש לפרש מה דס"ד דר"י להקשות לר"מ מקרא דוינפש אף דלכאורה יש לתרץ דאיירי בלוקח ביה"ש או היכי דפסקא למלתא או היכי דאתני בהדי שראיית ר' ישמעאל הי' מקרא דוינפש בן אמתך דמדתלי עבדותו באמו משמע דקרא לא איירי בשלקחו לעבד אלא שהוא יליד בית שנולד משפחתו ולכן הוכיח ר"י שפיר דמקיימין עבדים שאינן מלין דבזה לא שייכי כל תירוצי ר"ע ור"ע דמתרץ כן צריך לדחוק ולפרש דקנה שפחה ובנה קאמר קרא כמש"כ הרא"ש ולקמן אכתוב עוד בזה אליבי' דר"ע, ועכ"פ א"ש מה שדייק ר"י מקרא זה דוקא ולא דייק מקרא דומלתה דבזה ידע שפיר דאף דלא שייך בלוקח עבד ביה"ש מכ"מ י"ל דאיירי בפסקה למלתא או באתני בהדי דהרי זה לא איירי ביליד בית אלא בעבד מקנת כסף, ולפ"ז יש ראי' מזה נגד דעת השאגת ארי' (תשובה סי' נ"ג) שהחליט מכח סברא דאין מילת עבדים מעכבת לאדון מפסח אלא היכי שמצות מילה שלהם מוטלת עליו אבל לא בפסקא או באתני ע"ש, ולפ"ד ע"כ אי אפשר לומר כן דא"כ יקשה לפי האמת לר"ע מקרא דומלתה:
שם בלוקח עבד ביה"ש: זה פשוט דפקוח נפש דעבד שמל לשם עבדות ג"כ דחי שבת דהא לכל מילי יש לו דין ישראל וההורגו נהרג עליו וא"כ ק' לדעת התשב"ץ הביאו הש"ך (סוף הל' מילה) דגר אין מלין ג' ימים קודם השבת כי הכי דלא ליתי לחלל שבת משום פקוח נפש א"כ למה צריך לאוקמי' בקנאו ביה"ש דוקא אפילו קנאו כל יום ו' ואפי' כל יום ה' ג"כ לא הי' יכול למולו עד לאחר שבת, ונ"ל דהך דאין מלן תוך ג"י קודם שבת הוא רק גזירה דרבנן ואף דהתשב"ץ יליף כן ממה דאמרינן שבת (דף י"ט) אין מפליגין בספינה ואין צרין על עיר פחות מג' ימים ולענין צרין מדאורייתא הוא דבספרי ילפינן מכי תצור ימים רבים מכ"מ לענין מילה רק דרבנן דבמלחמה שייך חלול שבת בקרוב יותר, ולכן לק"מ מה שמקשין העולם בסוגיא דלקמן (ע"א:) בהא דערל מקבל הזאה דבעשרה לא מהילי משום חולשא דאורחה הא ע"כ מלו בעשירי דמשה מת בשבת ז' אדר וא"כ הי' י"א ניסן ביום ה' וע"כ מלו ביום ד' שהוא עשירי אבל אי רק דרבנן הוא ניחא:
שם הרי עבד מהול אמור: ממה דכתיב בהאי קרא למען ינוח שורך וחמורך לא קשה דכתיב כבר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך דלמען ינוח נדרש במכילתא למלתא אחריתי עשה לו נייח שמעמידו על העשבים כמו שהביא גם רש"י בחומש, גם ל"ק מאי דייק דלעבד מהול לא צריך דכבר כתיב למען ינוח עבדך ואמתך א"כ למען ינוח גופא לא אצטריך דכבר כתיב ברישא דקרא ל"ת כל מלאכה וגו' ועבדך ואמתך וגו' וגם למה הביא סיפא דפסוק דואתחנן ולא רישא דועבדך ואמתך וכן למה הביא פסוק דואת חנן ולא דיתרו דכתיב ג"כ ועבדך ואמתך, בזה י"ל דמהני לא יקשה אף דכתיב ועבדך ואמתך בלשון לאו כתיב ג"כ וינפש משום כי לעבור עליו בע' ול"ת ויש נפקותא בזה לאלים הלאו שלא יהי' נדחה מפני ע' אבל כיון דכבר כתיב ע' דלמען ינוח בסיפא דקרא דואתחנן תרתי ע' ל"ל דלא מוקמינן לע' יתירי כיון דאין נפקותא בזה וכמש"כ התוספ' (ר"פ איזהו נשך) דלא מוקמינן בלאווי יתירי לעבור עליו בב' לאווין היכי שאין לוקין עליהם, ולענין ועבדך ואמתך דגבי לאו דדברות האחרונות ודאי ל"ק ל"ל הא כבר כתיב בדברות הראשונות משום דבדבור א' נאמרו וכמש"כ התוספ' בכיוצא בזה בב"ק (ס"פ שור שנגח) תדע שהרי בכ"מ לוקין תרתי אם נכפל אותו הלאו עצמו במשנה תורה כמו גבי אוכל נמלה לוקה חמש במכות (ט"ז:) ובמחמר אחר בהמתו דלקי משום ל"ת כל מלאכה אתה ובהמתך כדאמרי' בשבת (דף קנ"ד) לא לוקה אלא אחת אף דכתיב הלאו ב' פעמים בדברות הראשונות ובדברות האחרונות אע"כ דלא נחשבו השתי דברות רק כאחד וכן כתבו התוספ' ג"כ בפסחים (דף ו') דעשרת הדברות כחד חשיבי:
שם בן אמתך בעבד ערל: עיין ברמב"ם (פ"כ מהל' שבת) שהביא שם לענין עבד שמל קרא דוינפש בן אמתך וה"ה הקשה עליו מסוגיא דהכא והניחו בצ"ע, ולענ"ד י"ל דלכאורה ק' היאך מוקי ר"ע קרא דוינפש בן אמתך בלוקח עבד בין השמשות דהא כתיב בן אמתך שהוא יליד בית שנולד משפחתו ולא שייך לשבות שהוא תנוק בן יומו ומאז עד שיגדל ודאי הי' ראוי למול ומהרא"ש נראה שהרגיש בזה ולכן כתב שאיירי שלקח שפחה ובנה גדול, אכן זה ודאי דוחק דאיך תלה אותו הכתוב בבן אמתך וכמו שכתבתי לעיל ולכן י"ל כיון דכל הראי' הוא שאיירי קרא בעבד ערל משום דגבי מהול כבר כתיב קרא דעבדך א"כ י"ל דודאי לר' ישמעאל דס"ל מקיימין עבדים שאינן מלין מוקמינן קרא דלמען ינוח דחשבינן לי' כאלו כתיב בדברות הראשונות לעבד מהול ולכן דרש כן בברייתא דסוגיין שהיא במכילתא וסתם מכילתא היא רבי ישמעאל ומקרא דוינפש דרשינן עבד ערל אבל לר"ע דס"ל אין מקיימין וע"כ מוקמינן קרא דעבד ערל בלוקח בין השמשות או בפסקא למלתא או באתני בהדי וכל זה לא שייך גבי בן אמתך שהוא יליד בית לכן מוקמינן קרא דעבדך בעבד ערל ובלוקח ביה"ש או בפסקא וקרא דבן אמתך לענין עבד מהול, והא דהוצרך להשיב לר"י בלוקח עבד ביה"ש משום דעכ"פ חד קרא מיותר לעבד ערל, ולכן הרמב"ם דפסק כר"ע הביא לענין עבד מהול קרא דוינפש, ועיין ברמב"ן בחומש דכתב גם לענין גר כה"ג דמוקי קרא קמא לפשוט יותר אבל לר"ע דלא שייך כן ע"כ מוקמינן קרא קמא לעבד ערל וקרא בתרא לעבד מהול וא"ש שיטת הרמב"ם:
שם אבל היכי דפסקא למלתיה פסקא: הרמב"ם (בהל' מילה והל' א"ב והל' עבדים) הביא דין זה דר"י ב"ל דהלוקח עבד מן הנכרי סתם ולא רצה למול מגלגל עמו י"ב חדש ולא חלק בין פסקא למלתיה ללא פסקא, ותמהני דלכל הפירושים בין לפי' רש"י קמא ובתרא בין לב' פירושי התוספ' הי' לו לחלק בכך, דלפי' קמא דרש"י אין מגלגלין אלא בנתרצה מתחלה להתגייר ואח"כ חזר והוא כתב סתמא דמגלגלין משמע אפילו אם מיד לא רצה, ולפי' בתרא דרש"י לא מגלגלין אלא היכי דאמר לי בפי' הריני מגלגל עמך י"ב חדשים והוא לא כתב תנאי זה, ולפי' ר"ת אין מגלגלין אלא היכי שדוחה אותו מיום ליום שימול והוא כתב סתמא שלא רצה למול ולא שדוחה אותו מיום ליום, ולפי' ר"י אין מגלגלין אלא היכי דפסק שלא ימול אבל היכא דנתרצה ודוחהו אין מגלגלין ואי ס"ל להרמב"ם כן ה"ל להביא חילוק זה כיון שמבואר בגמרא, וראיתי להכס"מ (בהל' מילה) שכתב שיש פירושים בהך דלא פסקא והרמב"ם לא גילה דעתו כאיזה פי' סובר, ולא ידעתי למה לא תמה שהרמב"ם השמיט לכל הפירושים החילוק המבואר בגמרא, ונ"ל שהרמב"ם ס"ל כפי' ר"י רק הא דלא פסקא למלתיה לא מפרש כפירושו דאיירי שדוחה אותו יום יום אלא מפרש דהא דאמר רבי עקיבא אין מקיימין היינו בעוד שלא פסק שאינו רוצה למול אז אין מקיימין אותו אפילו זמן מועט בלא שאלה אם רוצה להתגייר וכמש"כ הרמב"ם (בפי"ד מהל' אי' ביאה) שאומרים לו רצונך להיות מן העבדים הכשרים אבל אם שאלו אותו ופסקא למלתא שאינו רוצה אז מגלגלין עמו י"ב חדש וכיון שהרמב"ם הביא הדין שאומרים לו רצונך להיות מן העבדים הכשרים ואם לא רצה מגלגלין עמו י"ב חדש שפיר הביא כל החילוק שבין פסקא ללא פסקא, ואדרבא בזה א"ש מהיכי אתיא להרמב"ם הך שאומרים העבד רצונך להיות מן העבדים הכשרים שלא הוזכר בגמרא, אבל לבזה א"ש דאתיא מדאמרינן אין מקיימין בלא פסקא למלתא והיינו ע"כ ששואלין אותו:
שם וליטעמך לשני לי' הך: ק"ק מאי וליטעמיך שייך בזה הא רב זביד גופא דמקשה הכא באמת גם לעיל אהך דפסקא למלתא הקשה כן ורק רב כהנא דמשיב הכא דחדא מתרי טעמא נקיט גם לעיל השיב כן וי"ל דקאמר וליטעמיך משום דידע דרב זביד קבלה מני':
שם אין משהין אותו כל עיקר: לא ידעתי פירושו דמשמע דבא"י איירי והרי בלא"ה אין מקיימין שם מפני הפסד טהרות וא"ל דהך ובעיר הסמוכה לספר ת"ק קאמר לי' דא"כ ה"ל להרמב"ם להביאו:
שם כקטן שנולד דמי: ודאי גם ת"ק הכי ס"ל דליכא מ"ד דיש קורבא לגר וכמש"כ בתוספ' הרא"ש אלא י"ל דת"ק ורבי יוסי בהא פליגי ת"ק סובר דאף דחשבינן לי' כקטן שנולד מכ"מ לא חשבינן כאילו לא חי מקודם גירות כלל אלא כאלו הי' חי ומת ונולד עתה וא"כ יש עליו עונש במה שחטא בחייו הראשון אבל ר"י סבר דחשבינן לי' כקטן שנולד שלא חי מקודם כלל וא"כ אין עליו עונש, א"נ י"ל דבהא פליגי לת"ק רק בדיני אדם חשבינן לי' כקטן שנולד ולא בדיני שמים ולרבי יוסי אפילו בדיני שמים, ועיין בתוספ' סנהדרין (ע"א:) ומה שכתבתי לקמן (ס"ב.):
שם מאי קראי ישלם ד': לפי' רש"י ותוספ' לא קאי זה רק אטעם דאחרים, אבל לפענ"ד י"ל דרצה להביא ראי' לכל הטעמים דדקדק הכפל ישלם וגו' ותהי משכרתך שלמה כמו שדייק גם המרש"א ח"א, ועוד דייק למה בהכפל קאמר אלקי ישראל וברישא לא קאמר רק ישלם ד' פעלך ולכן מפרש כן דאמרה לה ישלם ד' פעלך בעה"ב כמו בשאר גיורת אבל לא בלבד שיהא לך שכר בעה"ב אלא יהי משכרתך שלמה גם בעה"ז דטעם שאין בקי בדקדוקי מצות כישראל אין אצלך דיהי' משכרתך מאלקי ישראל שאתה מקיימת המצות כמו הם וטעם דעושין מיראה אין אצלך דבאת לחסות תחת כנפיו דגירות שלך הוא מאהבה לחסות תחת כנפי השכינה וגם מפני ששהו אין אצלך אחרי שבאת שמיהרת ולא אחרת:
שם בתוספ' ד"ה רבי אליעזר. ולפירושו לא אתי כר"ע: ק"ל מאי ראי' דלמא לקבל עלי' לא צריכה להתקבל להתגייר כמו שפי' רש"י דהיינו לקבל כל המצות כגר אבל מכ"מ צריכה שתכפור בע"ז ולהיות כגר תושב, ואפשר דכוונת התוספ' כך היא דכיון דטעם דר"ע דיהבינן לה ל' יום הוא כדי שתכפור בע"ז וא"כ כשתכפור מיד בע"ז מותרת לו מיד ואינה צריכה המתנה ל' יום רק דקרא נתן לה זמן ל' יום שתוכל לכפור בהם ותהי' מותרת לו אף אם לא כפרה מיד א"כ האי במה דברים אמורים בשלא קבלה עלי' אבל קבל' עלי' מטבילה ומותר בה מיד דלעיל ע"כ לא אתי כר"ע דלר"ע לא בעינן קבלה עלי' להתגייר דוקא להיות מותר בה מיד דאפילו לא קבלה רק לכפור בע"ז ג"כ מותר בה מיד, והנה מהרמב"ם נראה כמזכי שטרא לבי תרי דכתב ובכתה את אביה ואת אמה וכן בוכה על דתה והיינו כר"א וכר"ע, וצ"ל דס"ל כתי' ראשון דהתוספ' דלמיסבר קראי פליגי אבל בדינא לא פליגי, א"נ י"ל אפילו ס"ל כשיטת הריב"ן מכ"מ לר"ע אין מקרא יוצא מידי פשוטו וצריכה לבכות על או"א ג"כ, ולפ"ז אין ראי' דהא דלעיל לא אתיא כר"ע דבשלמא בקבלה עלי' דנעשת גיורת וכקטנה שנולדה דמי דלית לה קורבה דאו"א לא שייך לבכות או"א ולכן מותר בה מיד אבל בלא קבלה רק לכפור בע"ז דלא נעשית כקטנה שנולדה קפיד קרא שצריכה לבכות או"א דוקא ולא מותר בה תוך ל' ועיין ברמב"ן בחומש:
בד"ה ירח רשב"ג אומר חדש: ביישוב קושיא זו י"ל דיש להקשות לת"ק האי ימים מאי עביד לי' דחדש סגי בלא ימים כדכתיב או חדש או ימים אבל י"ל דחדש בלא ימים מורה על חדש ירח שהוא כ"ט יום וחצי ולכן סתם חדש חסר אבל חדש ימים משמע חדש שלם שנשלם בימים והוא של ל' יום ולכן הכא דוקא משמע ל' יום מדכתיב חדש ימים וכן במתאוננים דכתיב חדש ימים אבל רשב"ג קאמר חדש סתם שהוא רק כ"ט יום ואף דמהך ימים דגבי חדש דרשינן במגילה (ה'.) שאינן מונין שעות לחדשים מכ"מ י"ל דבחדא סני דאל"כ בכל מקום דכתיב חדש בלא ימים מנ"ל שאין מונין שעות אע"כ כיון דגלי קרא בחדא ה"ה בכולהו ולכן מיותר הכא ימים לת"ק לדרוש חדש של ימים דהיינו של ל', אכן לפ"ז צ"ל לרשב"א דס"ל דסתם ירח הוא של שלשים כיון דדרש ימים לחוד:
בד"ה אין מקיימין. ועוד דבתשובתו של ר' ישמעאל: ליישב שיטת הריב"ן י"ל ע"פ הכלל אשר הניח הט"ז בי"ד (סי' קי"ז) ובא"ח (הל' שופר) דמה שהתירה התורה בפי' אין כח ביד חכמים לאסרו א"כ י"ל דר"י ידע ג"כ דטעם דר"ע משום גזירה שלא יתנסך יינו רק דהקשה לו כיון דכתיב וינפש בן אמתך דע"כ איירי בעבד ערל א"כ התורה התירו בפי' לקיימו לישראל ואיך יש כח ביד חכמים לאסרו ור"ע השיב דמקרא דוינפש לא מוכח מידי, וביישוב קושיא הראשונה על הריב"ן י"ל דאם אמנם מהא דאם אתני בהדי מותר מוכח כדעת התוספ' דלא מדרבנן הוא אלא מדאורייתא מכ"מ מהא דרבי יהושע בן לוי דאמר דאם פסקה למלתי' מגלגל עמו עד י"ב חדש מוכח לכאורה דלאו דאורייתא דאי דאורייתא ובפסקה מותר משום דהוי כשכיר אצלו מ"ש די"ב חדש דוקא ולא יותר הא שכיר איכא ג"כ לשלש שנים כדכתיב שלש שנים כשני שכיר ובשלמא לפי' ראשון של רש"י א"ש דכ"כ משהינן לי' אולי יחזור אבל לפי' השני קשיא, ולכן י"ל דהריב"ן תי' כפירש השני ולכן סבר דלר' יהושע ב"ל ודאי הטעם דאין מקיימין הוא מדרבנן שלא ינסך יינו וי"ב חדש נתנו חכמים רשות לשהותו ולשמרו שלא ינסך אבל לא יותר וכל שיעורי חכמים כך הם ולכן פי' הריב"ן שפיר אליבי' דריב"ל שהוא מימרא קמא דמייתי הכא, וביותר י"ל דהוכיח הריב"ן כן ע"פ מש"כ התוספ' בע"ז (נ"ז:) דריב"ל דקבע התם הם דברי ריב"ל דהכא הרי ע"כ דטעם דריב"ל הוא ג"כ משום שלא ינסך ולכן התיר י"ב חדש דבתוך זמן זה אין חילוק בין מל ללא מל דאפילו מל עושה י"נ כדאמרינן התם ולכן אפילו לא מל נמי, ומהא דצו' הקב"ה לאברהם אין ראי' דדאורייתא הוא דא"כ יקשה לר' ישמעאל אע"כ דזה תלי בהא דאמרינן לעיל (ע"א) דאין אתה מל עבד איש בע"כ וס"ל דמצות מילת העבד לא נאמרה רק כשירצה העבד למול ואם לא ירצה יהי' אצלו בתורת בן נח כנלענ"ד:
בד"ה זה גר ותושב. וקשה דא"כ נפישי להו: נלענ"ד ליישב שיטת רש"י דבלא קושיות התוס' עוד יש להבין בשיטתו דאם אמנם בגר חושב איסור שבת מאיסור ע"ז אתיא א"כ ל"ל וינפש ב"א והגר על זה ועוד כבר העירו התוספ' בתירוצם דמסתמא הוי והגר דומיא דבן אמתך דקאי אעושה מלאכה בעד ישראל ומהיכי תיתי לחלק בינייהו, ולכן נ"ל דשיטת רש"י כך היא דכבר הקשו התוספ' בע"ז (דף ס"ד) מאי רבותא לקבל עליו ז' מצות הא גם כשהוא נכרי מצווה עליהם ונהרג אם אינו מקיימם, ונראה דזה הוקשה לרש"י ולכן ס"ל דהחילוק בין גר תושב לנכרי הוא כן דלכאורה הביאו התוספ' ראי' לסתור בזה מה שהקשו על רש"י מהא דמתיר ר"ע לעשות מלאכה לעצמו בשבת (בפ"ב דכריתות) שהרי ר"ע לא התיר רק כישראל בי"ט ולהת"ק דוקא כישראל בחה"מ וכתבו בתוספ' ישנים שם הטעם דאסור כי האי גוונא דוקא משום דכתיב וינפש דמשמע נפישה בעלמא ולא שביתה ממש ע"ש הרי דמוכח בפי' דוינפש קאי אעושה מלאכה לעצמו בשבת ולכן סובר רש"י דאף דלר"ש ורבי יוסי דס"ל דעושה מלאכה כישראל בחול ע"כ קאי וינפש אעושה מלאכה בשביל ישראל דוקא מכ"מ לת"ק ור"ע ע"כ קאי אעושה מלאכה לעצמו והיינו דצריך לקבל ז' מצות דאי משום נכרי אין צריך לקיים רק ז' מצות ממש ולא יותר אבל כשנעשה גר תושב צריך לקבל ז' מצות כמו שמקיים אותן ישראל וכיון דבישראל שוה מחלל שבת לעוע"ז עיין בסנהדרין (עד.) צריך לקיים שבת ג"כ ובכלל ע"ז הוא רק דמשום הך סברא לחוד לא הי' מצוה על שבת אי לאו דכתיב קרא בהדיא וינפש בן אמתך והגר ורש"י לא נקט סברא זו אלא ליתן טעם למה לענין בן אמתך דרשינן לענין מלאכה בשביל ישראל דוקא אבל לעצמו מותר ולענין גר תושב דרשינן דאפילו לעצמו אסור אם לא בדבר האבר לת"ק או אוכל נפש לר"ע ולזה נתן רש"י הטעם דבשלמא גר תושב שקבל ז' מצות כישראל השוה לו שבת לע"ז רק מדלא כתיב שביתה גבי' אלא נפישה משמע דמיעט קרא דלא צריך שביתה ממש לעצמו רק נפישה בעלמא אבל בן אמתך שלא מל ולא קבל ג"כ ז' מצות אינו אלא כנכרי ולא מחוייב לשבות לעצמו כלל ומשום ב"נ ששבת חייב מיתה לא שייך בעבד ערל שהרי עושה מלאכה לעצמו ולא בגר תושב שהרי עושה מלאכה דאוכל נפש או דדבר האבד, ובלא"ה ל"ק זה לפמש"כ שהרי בו צוה הכתוב בפי' שביתה וב"נ ששבת שייך באותו שלא קבל ז' מצות כישראל והוא אינו מצוה לשבות בשבת, וא"ש שיטת רש"י כיון דבמכילתא מסיים הך ברייתא דגר חושב הוא בשבת כישראל בי"ט וכמו שהביא גם הרמב"ן:
בד"ה שאין עושין. אבל הכא קשה: אם לפי' ר"י הך יראת המקום הוא יראה מלפני המקום שלא יענישהו ולא יראת התרוממות א"כ י"ל דאף דבשאר מקומות יראה מעליותא היא היינו דוקא היכי שכבר קבל עול מלכות שמים מאהבה כדכתיב ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך וגו' בזה לא איכפת לן אם מניח מלעשות עבירות רק מפני שירא מלפני המקום שיענישהו וזהו לישנא דקרא ועתה ישראל מה ד' אלקיך שואל ממך כי אם ליראה דהיינו ועתה אחרי אשר קבלת בסיני עול מלכות שמים בשמחה ובאהבה באמרך נעשה ונשמע אינך צריך רק ליראות מפניו אבל בגר אם לכתחלה לא מגייר מאהבת המקום רק מיראה א"כ כל גירותו אינו רק מפני הנאת עצמו שלא יהי' ענוש וזה גירות גרוע הוא דדמי למתגייר לשום עבדי שלמה לשום שלחן מלכים שעושה משום טובתו שאינו גר לחד תנא ולכ"ע אין מקבלין אותו לכתחלה כן כמבואר לעיל (כ"ד:): עוד י"ל ביישוב קושיא זו ע"פ מה שהביאו התוספ' בסוטה (דף כ"ב) הירושלמי דקאמר עשה מאהבה ועשה מיראה עשה מאהבה שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא עשה מיראה שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט, וכוונת הירושלמי פי' הברטנורא (בפ"א דאבות) במתניתן ויהי מורא שמים עליכם דאהבה צריך במצות עשה ויראה שלא לעבור על ל"ת ע"ש וא"כ לענין זה דוקא אהבה ויראה שניהם טובים אבל הגר שנכנס תחת כנפי השכינה וכל קיום מצותיו בין ע' בין ל"ת רק מחמת יראה ולא מחמת אהבה לא טוב הוא דגם גבי ישראל לאו מעליותא הוא:
בד"ה אשר. ולעת זקנתו נשאה דכתיב: בל"ה היו יכולים להביא ראי' דאיתא במדרש דבאותה לילה שנשאה בועז מת גם איתא במדרש שבועז הי' בן שמונים ורות בת ארבעים:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמרא הא מה אני מקיים וינפש בן אמתך בעבד בלתי מהול ואע"ג דעובד כוכבים בעלמא אין כאן אלא משום שבות עבד שאני דגופו קנוי לו: והרב מצווה עליו שישבות ממלאכתו בשבת וקצת קשה לפמש"כ לעיל בשם הראשונים ז"ל דאין בו קנין הגוף כלל אם לקחו מעובדי כוכבים אפילו לדמיו. א"כ מ"ש עבד בלתי מהול משאר שכירו ולקיטו דאין בו אלא איסור שבות. וצ"ל דמ"מ כיון שמכר עצמו למעשה ידיו לעולם גרע טפי ואסור הוא במלאכת ישראל מה"ת וגר תושב היינו שקיבל עליו ז' מצות ג"כ הזהירה התורה עליו במלאכת ישראל אע"ג דאין קנוי לו. ומש"כ הרא"ש ז"ל דמיירי בגר תושב שנתגדל בביתו כמו שכירו ולקיטו נראה דלאו דוקא. וה"ה אם עושה בחנם בשליחותו של ישראל עובר בעשה. וא"כ אזהרת עבד ואמה ע"כ אפילו אם לא קיבלו עליהם ז' מצות מוזהרין עליהם דאי דוקא בקיבל ז' מצות א"כ מאי אירי' עבד ואמה הא על כל גר תושב מוזהרין עליו שלא לעשות עמו מלאכה. והרשב"א ז"ל כתב דעל עבד בלתי מהול של ישראל מוזהר עליו אפי' אחר שאינו רבו כיון דעבד ישראל הוא. וכן כתב הוא ז"ל דקרא מיירי בעבד שלא קיבל עליו ז' מצות וכמו שכתבתי אבל הרמב"ם והרמב"ן ז"ל כתבו דמי שלא קיבל עליו ז' מצו' לא בא לכלל אזהר' זו כלל ועבד בלתי מהול הוא עבד תושב. ועיין בזה במ"מ פ"ך מהלכות שבת באורך שם. ועיקר טעמו של הרמב"ם ז"ל דעבד שאינו מהול לכ"ע אסור לקיימו אפילו יום אחד. והנה מה שכ' הה"מ ז"ל דאפילו לגלגל עד י"ב חדשים אין מגלגלין אלא אם קיבל עליו תחילה ז' מצות מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בהל' מלכים פ"ח להיפך וכמו שכ' הכ"מ ז"ל שם. וא"כ אין טעמו של הה"מ ז"ל מוכרח דשפיר מצינן למימר דקרא מיירי בעבד שאינו מהול. וכשהוא מגלגל עמו עד י"ב חודש. והכי אמרינן בגמרא דר"ע חד מתרי תלתא טעמי נקט ושפיר כן לשיטת הרמב"ם ז"ל דמותר לגלגל י"ב חודש אפילו כשהוא אינו מהול דהא כל הני אמוראי דאמרי להאי דינא משמע דאמרו כן להלכה בדבר הנהוג בימיהם. ולדברי הרמב"ם ז"ל אין דין דגר תושב נוהג בזמה"ז כלל אלא ודאי דמותר לגלגל אפילו כשהוא אינו מהול. אבל מימרא אחריתי דאיזהו עבד אינו מהול שמותר לקיימו שפיר יש לומר דאקרא קאי דכתיב וינפש בן אמתך ומיירי בזמן המקדש דמקבלין גר תושב והי' אפשר לומר דבכה"ג שמגלגל עמו י"ב חודש אינו מוזהר על מלאכתו משום דאינו אלא שכיר בעלמא וכמו שכ' רש"י ז"ל בד"ה. אבל היכא דפסקא למילתיה אלא דלא משמע כן מהא דפריך הש"ס ולישני ליה הא:
אבל בכריתות (דף ט) מהא דאמר אחד עבד ואמה התושבים ואחד גר תושב עושין מלאכה לעצמן כישראל בחול משמע כדברי הרמב"ם ז"ל דקרא מיירי בעבד ואמה התושבים אבל גם משם אינו מוכרח די"ל מש"ה נקט ר"ש עבד ואמה התושבים. משום דבהא פליג ת"ק עליו. וס"ל דגם לעצמו אסור לעשות מלאכה. אבל עבד עובד כוכבים לכ"ע מותר לעשות מלאכה לעצמו. דע"כ הא דפסק התם הלכה כר"ש היינו בהא דמתיר לעבד ואמה לעשות מלאכה לעצמו כמו בחול דבגר תושב ר' יוסי נמי קאמר הכי דמותר לעשות לעצמו כמו בחול אלא ודאי בעבד ואמה הוא דפליגי דלת"ק אסורין לעשות לעצמן כמו בחול ור"ש מתיר גם בעבד ואמה התושבים אבל עבד עובד כוכבים כ"ע מודים דמותר לעשות לעצמו אבל אחרי העיון ראיה גדולה היא דע"כ טעמא דת"ק דמחלק בין עבד ואמה התושבים לגר תושב הוא מטעם הנ"ל דלענין מאי נאמר עבד כיון דאפילו גר תושב נמי אסור לעשות מלאכתו של ישראל. אלא ע"כ עבד ואמה התושבים אפילו לעצמן אסורין לעשות מלאכה כמו בחול וש"מ דעבד בלתי מהול האמור בתור' היינו עבד תושב אלא דלמ"ד התם דגר תושב עושה לעצמו כישראל בחוה"מ. א"כ אטו עבד תושב אסור לגמרי במלאכה אפילו לעצמו. והא עובד כוכבים ששבת. ואפשר כיון דעבדו של ישראל הוא לאו בכלל עובד כוכבים ששבת הוא. ולפי מה שביאר הרמב"ם ז"ל טעמו של דבר בעובד כוכבים ששבת היינו משום דאסור להוסיף על ז' מצות. בלא"ה אין כאן קושיא מעובד כוכבים ששבת. ומדברי התוספות ז"ל בד"ה זה גר תושב משמע דהא דאסרי הני תנאי במלאכה לעצמו לגר תושב למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אינו אלא מדרבנן דאל"כ תיקשי להני תנאי דהא נפישו להו משבע מצות:
וראיתי בילקוט בשם המכילתא פרשה משפטים והגר זה גר תושב הרי הוא בשבת כישראל בי"ט הלוקח עבדים בלתי מהולים מן העובדי כוכבי' הרי הן בשבת כישראל בחוה"מ. ור"ע מחליף גר תושב כישראל בחוה"מ ועב' מהול כישראל בי"ט עכ"פ מוכ' מזה דעבד שאינו מהול דלאו תוש' קמיירי קרא דאי עבד תוש' א"כ מ"ט דריה"ג דאמר דעבד קיל מגר תושב אבל אם מיירי בעבד דלאו תושב. א"ש דריה"ג ס"ל דגר תושב עדיף מעבד דלאו תושב. ור"ע ס"ל דעבד עדיף משום דעבדו של ישראל הוא ולכאורה זו היא ראיה שאין עלי' תשובה והרמב"ן ז"ל בחידושיו רמז לד' המכילתא הזאת:
גמרא כי שני ליה ר"ע כו': לישני ליה הא. וקצת קשה לפי מה שכתבו התוס' לעיל דתקנת חכמים היא שלא ימול אותו בע"כ. א"כ מאי פריך לישני ליה הא דהא קרא לא מצי איירי בכה"ג דע"פ ד"ת מחויב לכופו ולמולו בע"כ. ולתירוץ הב' שם ניחא וק"ל:
כל אלו הענינים, אשר ידברו מעניני גר או מעניני קנין עבד זה רק היה נהוג בימי הבית או כאשר גרו אבותינו בימי קדם בארצות הבבליים והפרסיים או שארי עובדי כוכבים אבל עכשיו ע"פ חוקי המלוכה אסור לנו אלו הענינים כתורה וכמצוה עלינו ע"פ חז"ל למלאות ציוויה, כי הם חיינו ורוח אפינו הענינים האלה יבואו רק לפלפל בהלכה ולהבינה על נכונה:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
מפני ששהו עצמן להכנס תחת כנפי השכינה אמר ר' אבהו ואי תימא ר' חנינא מאי קראה ישלם וכו' אשר באת לחסות וכו'. פירש רש"י ז"ל אשר באת אשר מיהרת. ואפשר לומר דרך דרש כי הנה קדמונים אחזו צע"ר דאמאי אצטריך בעז לומר ישלם ה' פעלך ודאי אין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה. וגם לדרשת ר' אבהו אשר מיהרת לא צריכא למימר ואפשר כמ"ש בסמוך דרות היתה נשמת ישראל. והשתא אפשר דהיינו טעמא אשר מיהרה להתגייר כי נשמת ישראל אשר בקרבה דין גרמ"א למהר לבא להתגייר ואינה דומה לשאר גרים ואם כן לא יהיה לה שכר על המהירות כי נשמת ישראל שבקרבה זו היא סיבה ולכן התפלל בעז ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלימה ממש מעם ה' אלהי ישראל דנשמת ישראל בקרבך ועם כל זה ישלם אשר באת לחסות אשר מיהרת. והראיה שאת יש לך נשמת ישראל שאת(ה) רותתת מהעבירה כמ"ש רז"ל דנקראת רות שהיתה רותתת וכן ס"ת אשר באת לחסות תחת כנפיו רותתת. והיינו שאת נשמת ישראל:
מתקיף לה רבינא אימא ירח שלשים ימים שלשים ואחר כן כי הני ק"ק דאמאי האריך הול"ל אימא ואחר כן כי הני ותו לא. ושמעתי משם הרב המופלג כמהר"ר משה ליפשיץ ר"מ בקק"י מודונא שפירש דהיה מקום לומר לאתקפתיה דרבינא דאם איתא הול"ל ירחים ואחר כן ופירושו כי הני להכי אמר ירח ימים לגלות דואחר כן קאי לימים לחוד. אבל זה אינו דאי אמר ירחים הו"א מלא וחסר לז"א ירח ימים דהיינו ששים. וא"כ שפיר מתקיף רבינא אימא ואחר כן כי הני. וזה רמז באומרו אימא ירח שלשים ימים שלשים ואחר כן כי הני כלומר דמאחר דבעינן ס' לז"א ירח ימים ולא ירחים וא"כ קשה אימא ואחר כן כי הני ודוק:
מפני מה גרים מעונים בזה"ז וכו' רבי יוסי אומר גר שנתגייר כקטן שנולד דמי וכו' ששהו עצמם וכו' אני בעניי כתבתי בהאי פלוגתא דרך דרש. ואף גם זאת הבאתי תשובת הרב בית יעקב סי' ג' שנסתפק אם גר כשר להעיד כל זמן שלא עשה תשובה על עבירות ז' מצות שעבר בגיותו וכו'. וגם הבאתי מה שהשיב הרב גדול דורנו בספר דברי אמת בדרשותיו דף ג' על מהר"ש יפה והרב פרשת דרכים ועלימו תטוף מילתי לך נא ראה בספרי הקטן דברים אחדים דף קל"ה ע"ש ובהגהותי פ"י דמלכים בס"ד:
גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. הא דנקט גר שנתגייר אפשר דרמז משז"ל כי נשמות הגרים היו במעמד הר סיני ואח"ך בזמן ביאתו לעולם בזמנו נולך בגיות ואח"ך נתגייר וזה רמז גר שכבר ממעמך ה"ס היה גר ועתה נתגייר בזמנו. וזה טעם מ"ד בסמוך דמעונים מפני ששהו לבא דכיון דכבר נפשו עמדה ונשא"ת במעמד ה"ס ודאי כמה זמני נתעורר להתגייר ואשתהויי אשתהי. והענין כי נשמות ישראל הם באוצר הטוב דקדושה וע' אומות נפשם באוצר אחר כמ"ש כמה פעמים וידוע שכל אומה יש בה ניצוצי הקדושה ואם לאו א"א להתקיים כדכתיב ואתה מחיה את כלם. וניצוצי הקדושה שהם קרובים להתקן הם הגרים ואלו הנפשות עמדו במעמד הר סיני שהם עתידות להתגייר ובאו בגיות כי הם מסט"א והאומות ואח"ך אותו הניצוץ קדוש מתעורר להתגייר ואם יזכה לכך באה לו נפש מצד השכינה וזהו גר צד"ק וז"ש בסמוך ששהו לבא להכנס תחת כנפי השכינה כי זהו בחינתם כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל. וז"ש רז"ל יראי ה' אלו הגרים כי הם מצד השכינה הנק' יראת ה' וכמ"ש במקומו בס"ד:
הנה כי כן יבורך גבר ירא ה' שבאה לו נפש מהקדושה מהשכינה ונדחית מה שהי"ל עד עתה מסט"א וז"ש כקטן שנולד דמי כי פנים חדשות באו לכאן נפש קדושה מצד השכינה כי ניצוץ הק' שהיה במעמד ה"ס ביום הולדו נתלבשה בנפש מסט"א וכשמתגייר נדחית נפש הסט"א ובאה נפש יראת ה' וכל העונות שעשה נדחו עם נפש סט"א. על דרך שכתב רבינו האר"י זצ"ל שהמתכעס מחליפין נפשו בנפש סט"א וכל התורה והמצות שקיים הלכו להם עם נפש הקדושה שהלכה בכעסו וכו' עש"ב וכן לענין הטובה העונות שעשה כשדחו נפש הסט"א שהיה בו הלכו עמה ונשאר נקי ובאה לו נפש מהשכינה והרי הוא כקטן שנולד דמי ממש ודוק הטב כי קצרתי ברמזים ובהקדמות הנז' שצריכות ביאור רחב. ואחר זמן ראיתי מ"ש הרב האר"י זצ"ל בפי' קשים גרים לישראל כספחת ע"ש ודוק הטב בכל האמור. וא"ש ההי"ב:
(מח רע"ב) ירח שלשים יום רשב"א אומר תשעים יום.—נראה שאף רשב"א מודה, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ודבר תורה אינה צריכה אלא שלשים יום, ובהא פליגי: ת"ק סבר שזה שתקנו חכמים ג' חדשים להבחנה אין לו סמך מן התורה, ורשב"א סבר שחכמים סמכו תקנתם למקרא זה. וכן משמע בתוספתא פ"ו ה"ח וספרי תצא פיס' קיג.
וכיוצא בזה מצינו בכתובות (יו"ד ע"א), שנחלקו רשב"ג וחכמים אם כתובת אשה מן התורה או מדברי סופרים. וכתב הריטב"א בסוף כתובות בשם הרמב"ן (וכ"ה בסוטה כז א תוס' ד"ה איש), דהכל מודים דכתובת אשה אינה אלא תקנת חכמים אלא דמ"ד שהיא מן התורה נתכוין לומר, שחכמים מצאו לה סמך מן התורה ועשאוה כמו של תורה.
ועוד כעין זה בחולין (קו א) מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה. וכתבו בתוספות שם, שמ"מ אין נטילת ידים אלא מדרבנן.
ועוד בירושלמי מעשרות רפ"א: המעשרות לירקות מדבריהן, וזה מראה לכאורה, שמעשר קטניות וזרעים ופרי העץ, שלמעלה בירושלמי שם דרשו אותם מן הכתוב, שהם מן התורה ממש; אבל כבר הוכיח הר"ש שם, שאף הם אין מעשרותיהם מן התורה. וענין "המעשרות לירקות מדבריהן" אינו אלא שאין להם אפי' סמך מן התורה.
כי הני. ששים ואחר כן תבא אליה אחר שיעור אחר כזה תבא אליה: הרי הוא אומר וינפש בן אמתך. והאי בעבד ערל כתיב כדמפרש לקמן: בין השמשות של ע''ש ולא הספיק למולו. ומזהירו הכתוב לרבו על עבדו לנוח ביום המחרת ולא על שבת הבאה שהרי צריך למולו בשבת זו וכיון דמל מקרא אחר נפקא מלמען ינוח עבדך דלקמן מוקי לה בעבד שמל: גר תושב. שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבלות והזהירו הכתוב על השבת דמחלל את השבת כעובד עבודת כוכבים: האמר אין מקיימין. אפילו יום אחד: ה''מ. דאין מקיים: היכא דלא פסקא למילתיה. דלא קיבל מעולם להתגייר ולא פסק מגיותו: אבל היכא דפסקא למילתיה. בשעת לקיחתו ונתפייס להתגייר ואחר כך חזר בו מגלגלין שמא יחזור ויתרצה לשון מורי לישנא אחרינא ה''מ דאין מקיימין היכא דלא פסק למילתיה שמקיימין סתם אבל היכא דפסק דאמר לו הריני מגלגל עמך י''ב חדש ואם לא תמול אמכור אותך מותר דהוי גביה כשכיר בעלמא: לשמעתא. האי תרוצא דרב פפא דהיכא דפסק למילתיה משהינן: לישני ליה הא. כגון דפסק למילתיה דיכול לקיימו כל י''ב חדש: חד מתרי טעמי. שני ליה: וכל רבותי אמרו לי משמיה. דרבי אלעאי: הפסד טהרות. שמטמא את התרומות דעובד כוכבים גזרו עליו שיהא טמא כזב לכל דבריו: לספר. מרק''א בלע''ז כרך המבדיל בין ארץ ישראל לארץ העמים: שלא קיימו ז' מצות. בעודן עובדי כוכבים ועד השתא לא איפרעו מינייהו דפורענות גנוזה להם לעתיד לבא אבל כשמתגיירין נפרעין מהם כדי למרק חובתן: כקטן שנולד. ואינו נענש על שעבר: מיראה. מיראת גיהנם והפורענות האמורה עליהם: אשר באת. שמיהרת ולא איחרת:
רבי אליעזר אומר אביה כו'. למיסבר קראי פליגי אי נמי נפקא מינה אם מתו אביה ואמה או נתגיירו וריב''ן פירש דלר''ע צריכה שתכפור בעבודת כוכבים קודם שתבעל לו ולפירושו לא אתי כר''ע הא דקתני לעיל בד''א שלא קיבלה עליה: ירח שלשים יום. וכן בפ''ק דנזיר (דף ה. ושם) ואימא שלשים יום כדכתיב עד חדש ימים משמע דסתם חדש שלשים והא דאמרי' בר''ה (דף יט:) ובסנהדרין (דף יא. ושם) כמה עיבור שנה שלשים יום רשב''ג אומר חודש היכא דמוכח שאני: אין מקיימין. פירש ריב''ן שלא ינסך יינו וקשיא לר''י דא''כ כי אתני בהדיה נמי ועוד דמתשובתו של ר' ישמעאל משמע דמדאורייתא פליגי ונראה לר''י דטעמא דר' עקיבא לפי שצוה הקב''ה לאברהם למול עבדיו לכך אסור לקיים שאינם מולין: זה גר תושב. פירש בקונטרס שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ומחלל שבת כעובד עבודת כוכבים וקשה דאם כן נפישי להו משבע מצות ובמסכת ע''ז (דף סד:) משמע דבשבע מצות שקבלו בני נח איקרי גר תושב ועוד דבפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נח:) אמרי' דעובד כוכבים ששבת חייב מיתה אפילו בחול כל שכן בשבת ובפרק ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף ט. ושם) קאמר ר''ע דגר תושב אין מוזהר על השבת ונראה דהכא בעושה מלאכה לצורך ישראל דומיא דוינפש בן אמתך: היכא דלא פסקא וכו'. פר''ת דהני מילי אדר' יהושע קאי ולא פסקא למילתיה היינו שכל שעה דוחה אותו מיום ליום שימול אבל היכא דפסקא למילתיה שלא ימול כלל התם אין מקיימין ולא משמע כן דה''מ אדר''ע קאי ונראה לר''י כפירושו אבל אדר''ע קאי דהיכא דנתרצה למול ודוחהו התם אין מקיימין הואיל ומצוה למול דשהויי מצוה לא משהינן אבל היכא דפסק שלא ימול אינו מחויב למולו בעל כרחו ומגלגל י''ב חדש עמו אולי יתרצה וכן פי' בשערי דרב האי בשער רביעי: שאין עושין מאהבה אלא מיראה. בפרק נוטל (בסוטה דף כב: ושם) משמע ששניהם רעים ובפרק כשם (שם דף לא. ושם) משמע דשניהם לשבח ואומר ר''י דמאהבת המקום ומיראת המקום הוו תרוייהו לשבח מאהבת אדם ומיראת אדם תרוייהו לגריעותא או כמו שפירש שם בקונט' מאהבת שכר וכגון שאם לא יהיה לו שכר תוהא על הראשונות ואין עושה אלא על מנת לקבל פרס ומיראה היינו מיראת עונש אבל הכא קשה דנקט מאהבה לשבח ומיראה לגריעותא והוי מצי למימר איפכא או תרוייהו לגריעותא או תרווייהו לשבח: אשר באת לחסות. פירוש שמיהרת ותימה דבפ' מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני (נזיר דף כג: ושם) אומר רות בת בנו של עגלון בנו של בלק מלך מואב היתה וכשתחשוב שנותיו של אהוד שהרג עגלון עד סוף ימים של אבצן דהיינו בועז תמצא יותר ממאתים שנה ולעת זקנתו נשאה דכתיב לבלתי לכת אחרי הבחורים וי''ל דבת בנו של עגלון לאו דוקא אלא כלומר דמזרעו היתה כמו בן בנו של נמרוד הרשע (חגיגה דף יג.) ובקרא קרי לה נערה: