דף מז - ב
וישראל בזמן הזה - אינם יכולים לקבל לא רוב טובה, שאם יחיו חיים טובים מאד, יש לחשוש שתזוח עליהן דעתם, ויחטאו, היות ויצר הרע מחזר אחריהם במיוחד כדי להחטיאם.
ולא רוב פורענות.
ואין מרבין עליו בדברים, לאיים עליו שימנע מרצונו להתגייר, ואין מדקדקין עליו.
קיבל את מה שאמרו לו, אודות המצוות, עונשן ושכרן, ואודות עם ישראל, והסכים להיות ישראל - מלין אותו מיד!
נשתיירו בו במקום המילה ציצין, חתיכות בשר מעור הערלה, לפי שלא פרעו את עור הערלה לגמרי, והיו אלו ציצין המעכבין את המילה [וכפי שיתבאר להלן בגמרא אלו ציצין הן] - חוזרים ומלין אותו שניה.
וממתינים לו עד שיתרפא מקום המילה, כדי שיוכלו להטבילו.
נתרפא, מטבילין אותו מיד.
ושני תלמידי חכמים עומדים על גביו, בשעת הטבילה, שבה הוא נכנס לכלל גירות, וצריך הוא לקבל על עצמו בשעה זו עול מצוות, ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות.
טבל, ועלה - הרי הוא כישראל לכל דבריו.
ובטבילת אשה לגירות - נשים מושיבות אותה במים עד צוארה.
ושני תלמידי חכמים עומדים לה מבחוץ, ומודיעין אותה מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות.
אחד גר ואחד עבד משוחרר דינם ששוה לגירות, וכפי שיתבאר להלן.
ובמקום שנדה טובלת, במקוה של ארבעים סאה, שם גר ועבד משוחרר טובלין, אף על פי שאין טבילתם לטהרה כלל.
וכל דבר שחוצץ בין בשרו למים בטבילה רגילה, שהיא לשם טהרה מטומאה כדי שלא יטמא האדם הטמא במגעו את הטהרות -
הרי הוא חוצץ גם בטבילה של גר, ובעבד משוחרר, ובנדה הטובלת כדי להטהר לבעלה. אף על פי שכל אלו אינם טובלים כדי שלא יטמאו במגען את הטהרות.
אמר מר בברייתא, בעמוד הקודם: גר שבא להתגייר, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר?
ומודיעים אותו מקצת מצות קלות, ומקצת מצות חמורות.
מאי טעמא אומרים לו כך?
דאי פריש מלהתגיר - נפרוש, כי אין לנו ענין שיתגייר.
משום דאמר רבי חלבו: קשים גרים לישראל כמו ספחת, שהיא נגע.
דכתיב [ישעיהו יד] "ונלוה הגר עליהם, ונספחו על בית יעקב".
הרי שקרא להם הכתוב בלשון "ספחת".
וטעמו של דבר, היות והם ממשיכים במעשיהם הקודמים גם לאחר גירותם, ומשפיעים בכך לרעה על ישאל הלומדים מהם, או מסתמכים עליהם בהוראת איסור והיתר.
עוד שנינו שם בברייתא: ומודיעים אותו עון ההמנעות ממתן לקט, שכחה ופאה ומעשר עני.
ומבארת הגמרא: מאי טעמא מודיעים אותו דוקא עון מצוה זו?
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: היות והגויים מקפידים מאד על ממונם, לפיכך מודיעים להם את ענין מתנות עניים, שמא יפרשו מלהתגייר לפי שיחוסו על ממונם.
ומצינו שהגויים מקפידים כל כך על ממונם, עד שאינם מוכנים למחול אפילו על פחות משוה פרוטה.
ולכן הדין הוא שבן נח שגזל, שחייב על כך מיתה, היות ובני נח נענשים על עבירת שבע המצוות שהם חייבים בהן, במיתה -
הרי הוא נהרג אפילו על גזילת פחות משוה פרוטה, לפי שהן מקפידים אפילו על פחות משוה פרוטה.
ולא ניתן הגזל להשבון אצל בני נח, שאינם יכולים לתקנו על ידי השבת הגזילה, כי רק אצל ישראל אמרה תורה שהשבת הגזילה היא תיקון חטא הגזל, ולא אצל בני נח.
עוד שנינו בברייתא: ואין מרבים עליו, ואין מדקדקים עליו. אמר רבי אלעזר: מאי קראה?
דכתיב במגילת רות [פרק א] "ותרא נעמי כי מתאמצת היא [רות] ללכת אתה - ותחדל לדבר אליה".
אמרה לה נעמי לרות: אסיר לן, אסור לנו ללכת בשבת מעבר לתחום שבת!
ענתה לה רות: באשר תלכי - אלך.
אמרה לה נעמי: אסיר לן יחוד עם אשת איש!
ענתה לה רות: באשר תליני - אלין.
אמרה נעמי: מפקדינן שש מאות וי"ג מצות!
ענתה רות: עמך - עמי.
אמרה נעמי: אסיר לן עבודת כוכבים!
ענתה רות: ואלהיך - אלהי.
אמרה נעמי: ארבע מיתות נמסרו לבית דין!
ענתה רות: באשר תמותי - אמות.
אמרה נעמי: ב' קברים [בתי קברות] נמסרו לב"ד!
האחד, לחייבי מיתות חמורות, שהם הנשרפים והנסקלים, לפי שהרשיעו לעשות עבירות חמורות.
והשני, לחייבי מיתות קלות, שהם הנהרגים בסייף והנחנקים.
ענתה רות: ושם אקבר.
מיד, "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה - ותחדל לדבר אליה".
עוד שנינו בברייתא: קיבל - מלין אותו מיד.
מאי טעמא ממהרים לקבלו מיד?
שהויי מצוה - לא משהינן.
עוד שנינו בברייתא: נשתיירו בו ציצין המעכבין המילה חוזרין ומלין אותו שנית.
כדתנן במסכת שבת [קלז א]: אלו הן ציצין המעכבין המילה, והוא נשאר ערל אם לא מורידים אותם:
אם נשתייר בשר מעור הערלה החופה את רוב העטרה.
ואם כהן הוא, אינו אוכל בתרומה. לפי שאסור לכהן ערל לאכול תרומה.
ואמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: אין כונת המשנה לומר שרק אם נשאר בשר החופה את רוב היקפה של עטרה הרי הוא ערל.
אלא גם אם נשאר במקום אחד, בשר החופה את רוב גובהה של עטרה, למרות שאין הוא חופה את רוב היקפה, הרי הוא ערל. [1]
עוד שנינו בברייתא: נתרפא, מטבילין אותו מיד.
ומדייקת הגמרא: נתרפא, אין, אז מטבילין אותו.
אבל אם לא נתרפא מקום המילה, לא מטבילין אותו.
מאי טעמא? - משום דמיא, שהמים מרזו, מכבידים הם את חולי המכה.
עוד שנינו בברייתא: ושני תלמידי חכמים עומדים על גביו.
ופרכינן: והא אמר רבי חייא אמר יוחנן: גר צריך שלשה, שהם בית דין, לגיורו!?
ומשנינן: הא אמר יוחנן לתנא, שהיה שונה לפניו את הברייתות: תני בברייתא זו: שלשה תלמידי חכמים עומדים על גביו.
עוד שנינו בברייתא: טבל ועלה - הרי הוא כישראל לכל דבריו.
והוינן בה: כיון שמעתה ישראל הוא, למאי הלכתא שנינו שהוא כישראל "לכל דבריו"? ומשנינן: "לכל דבריו" משמיענו, דאי הדר ביה, שאם יתחרט בו מגירותו, אינו יכול לחזור בו.
ואם מקדש בת ישראל לאחר שחזר והמיר דתו להיות גוי - "ישראל מומר" קרינא ביה, וקידושיו קידושין.
עוש שנינו בברייתא: אחד גר ואחד עבד משוחרר.
קסלקא דעתך שכונת הברייתא היא להשוות גר הטובל לעבד כנעני הטובל לשחרורו, שצריך להודיעו מקצת מצוות בשעת הטבילה, כדי לקבל עליו עול מצות אז.
ורמינהו סתירה לכך מברייתא אחרת:
דתניא: במה דברים אמורים שצריך לקבל על עצמו עול מצוות בשעת הטבילה - בגר.
אבל בעבד משוחרר, שטובל לשחרורו - אין צריך לקבל אז עול מצוות, היות ובשעה שהטבילוהו לשם עבדות הוא כבר מתחייב במצות כמו אשה!
אמר רב ששת, לא קשיא:
הא, הברייתא שצריך עבד משוחרר לקבל על עצמו מצוות בעת הטבילה לשחרורו - רבי שמעון בן אלעזר היא.
הא, הברייתא ששנינו בה, שאין עבד משוחרר צריך לקבל עול מצות בעת טבילת שחרורו, לפי שכבר קיבל עליו מצוות בעת הטבילה לעבדותו - רבנן היא.
דתניא על הפסוק באשה יפת תואר [דברים כא]: "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים".
במה דברים אמורים, שצריך להמתין לה לבכייתה חודש ימים - שלא קבלה עליה להתגייר.
אבל קבלה עליה להתגייר מיד - מטבילה ליהדות, ומותר בה מיד.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: אע"פ שלא קבלה עליה להתגייר, אם רוצה, הוא כופה אותה בעל כרחה, ומטבילה תחילה לשם שפחות.
שלדעתו יכול הוא להטבילה לשם שפחה כנענית בעל כרחה, אפילו שאינה מקבלת עליה מקצת מצות כאשה, והיא מתחייבת בהן בעל כרחה!
כי כל טבילות עבדים, לדעתו, הן נעשות בעל כרחן!
וחוזר ומטבילה בעל כרחה לשם שחרור, ומשחררה.
הערות
[1] העטרה היא ראש הגיד, שיש בו בשר מעובה, המתרומם ומוגבה מעל הגיד עצמו. עור הערלה מחפה את העטרה, ובהסרת הערלה, בעת המילה, מתגלית העטרה כשהיא מוגבהת מעל הגיד. אך קורה לעתים שלא מסירים את כל הערלה, ואז יתכנו שתי אפשרויות שבהן תיפסל המילה, והוא ישאר ערל: האחת, שנשאר עור ערלה על הגיד, בצורה כזאת שהעור מתוח על הגיד, ומקיף את הגיד מסביב, כך שמעט מגובהה של העטרה אינו נראה מסביב לעטרה. אך עדיין נשאר רוב גובהה של העטרה כשהוא מגולה. והשנית, כאשר במקום אחד שמסביב לעטרה נשאר עור ערלה המסתיר את רוב גובהה של העטרה מעל הגיד. ואז הוא נשאר ערל, על אף שהעור הזה אינו מקיף את כל העטרה, אלא רוב העטרה גלוי כולו, ובמקום שהוא גלוי הוא לא מוסתר בכלל. לפי הש"ך יו"ד סימן רסד.
נתרפא מטבילין אותו מיד. תמהני למה משהין אותו יטבילוהו תחלה ומיד ימול ושמא מצוה למול ואחר כך לטבול אי נמי כיון שהמילה קשה עליו מלין אותו תחלה כדי שאם דעתו נוקפו יפרוש ומיהו אם טבל ואחר כך מל הרי זה גר דלא שנא מילה וטבילה ולא שנא טבילה ומילה תדע דהא אמרינן לקמן בפרק הערל (יבמות דף ע"ח) גיורת מעוברת שטבלה בנה אין צריך טבילה והרי קדמה טבילה למילתו אם זכר הוא והוה לי' למימר בתה אין צריך טבילה.
הכי אשכחן בנוסחי עתיקי ובהלכות רבינו ז"ל: וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה. וזו היא גרסתו של רש"י ז"ל, ופירושו: כל דבר שחוצץ בטבילת טהרות חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה לבעלה וקשיא לן דהא אמרינן בפרק בתרא דנדה (דף ס"ז) גבי ריבדה דכוסילתא ולפלוף שבעין וכחול שעל גבי העין ופתחה עיני' ביותר ועצמה עיניה ביותר דאיתמר התם חוצצין ומסקנא ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רשב"ל וכו' וכתב רבינו ז"ל וכן במקצת נוסחאות התם ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא כי אתמר הכי לטהרות איתמר אבל לבעלה שפיר דמי כי הא דאמר ריש לקיש וכו' ולדברי רבינו ז"ל צריכה רבה.
אבל לפי רוב הספרים איכא לפרושי ולית הלכתא ככל הני שמעתתא כלל לא לגבי טהרות ולא לגבי בעלה שלא שנינו במשנתנו במסכת מקוואות (פרק ט') אלא לפלוף שחוץ לעין אבל שבתוך העין אפילו יבש אינו חוצץ וכחול לא שנינו כלל ואפילו שעל גבי העין וקצרה שפתותיה תנן אבל פתחה עיניה ועצמה עיניה לא תנן ויש שם פירוש אחר אכתוב אותו במקומו אם יגמור השם עלי ומקצת נוסחאות כאן שאין בהן "ובנדה".
הא ר' שמעון ב"א הא רבנן.דלר' שמעון אין צריך לקבל בשעת שחרור ולרבנן צריך לקבל דלאו טעמייהו דרבנן משום שאינו יכול לכופה לעבדות אלא משום שאין יכול לחזור ולהטבילה לשחרור שלא לדעתה והא דאמרינן מאי טעמיה דרשב"א [פי'] בטבילת השחרור שלא לדעת דכתיב עבד איש פי' דאלו כתב רחמנא וכל עבד מקנת כסף ומלתה אותו מיני' נמי משמע דטבילת עבדות בע"כ הוא ומדמיעט רחמנא איש לדרוש ואין אתה מל בן איש בעל כרחו ש"מ טבילה דכותה ממעט דהיינו לשם שחרור והכי קאמר אתה מל על כרחו להכניסו לישראל כלומר שכופהו ומלו לשם עבדות ומשחררו ומטבילו כר' שמעון ב"א אלמא טבילת עבדים לשחרורן שלא לדעתן היא וטבילת גרים לדעתן.
ומסקנא דעבד הלקוח מישראל אין צריך לקבל וכתב רבינו הגדול ז"ל דכבר קבל עליו מעיקרא ומשמע מהא דבטבילות עבדות צריך לקבל ומיהו לא מחוור דהא אמר ר' שמעון ב"א כופה ומטבילה לשום עבדות ולא פליגי רבנן אלא שאינו חוזר ומטבילה [לשם שחרור] אבל בטבילת עבדות לא פליגי וכדפרישית ואפשר דרבינו ז"ל מפרש [כן בהא דאמר ר"פ] דכל פלוגתייהו דרבנן ביפת תואר דלא שייכא במצות מפני שאין טבילתה [הראשונה] לשום כלום הואיל והיתה בעל כרחה אבל עבד דשייך במצות כלומר שהטבילוהו מדעתו לשום עבדות אין צריך ל קבל וכופין אותו ומשחררו ומטבילו.
אבל רש"י ז"ל סובר לדברי כולם דכל טבילת עבדים על כרחן היא והא דאמרינן אימר דשמע' להו לרבנן ביפת תואר דלא שייכא במצות משום שלא קבלה עלי' מצות ולא נהגה בהם אבל עבד ששהה אצלו כמה ימים ונוהג עליו מצות הנוהגות בעבד אינו צריך לקבל אלא מכיון שהורגל ונהג עצמו בדת משה ויהודית בין מדעתו בין שלא מדעתו ישראל הוא וחייב במצות.
וסיוע לדברי רבינו יצחק ז"ל הא דאמרינן ולא רצה למול מגלגל עמו שאלו לדברי רש"י ז"ל יכול הי' לכופו ולהטבילו בעל כרחו אלא שיש לומר בשאינו רוצה לכופו או שאינו יכול לו שאינו רוצה להנהיג עצמו כלל בדת ישראל ומה יעשה לו תדע דהא ר' שמעון ב"א גופי' אמר לקמן (יבמות דף מ"ח ע"ב) אין משהין אותו בא"י בשום הפסד טהרות ולא אמר שיכפוהו וא"ת האיך יכנס תחת כנפי השכינה שלא מדעת אם כן שאל לר' שמעון ב"א אלא התורה נתנה רשות לרב לעשות בעבדו מה שירצה בדבר זה.
והרב ר' משה ז"ל כתב העבד הנלקח מן העכו"ם אין אומרין לו מה ראית להתגייר אלא אומרין לו רצונך שתכנס בכלל שבטי ישראל ותהיה מן הכשרים אם רוצה מודיעין אותו עיקרי הדת ומקצת מצות קלות וחמורות וענשן ושכרן כמו שמודיעין את הגר ומטבילין אותו כגר ומודיעין אותו כשהוא במים ואם לא רצה לקבל מגלגלין עמו אלו דברי הרב הזה שהוא סובר כדעת רבו זכרו לברכה.
אבל בירושלמי מצאתי כלשון הזה בפרק הערל (ח,א) כתיב וכל עבד איש מקנת כסף וגו' עבד איש אתה מוהלו על כרחו בן איש אין אתה מוהלו על כרחו ר' יוחנן בעי הא בן קטן מוהלו על כרחו אפילו בנו של אורכנוס פי' דזכות הוא לו כדאיתא בכתובות ר' חזקיה בשם ר' ביגי מצא בתוכה תינוק מושלך הטבילו לשום עבד את מוהלו לשום עבד לשום בן חורין את מוהלו לשום בן חורין רבי יוחנן בעי לשום עבד הרי הוא כעבד ואפילו בבנו של אורכנוס ר' אבהו ור' אלעזר בשם ר' הושעיא לא אמר כן אלא וכל עבד איש מקנת כסף עבד איש אתה מוהלו על כרחו בן איש אין אתה מוהלו על כרחו כההיא דמר ר' הילא בשם ר' אמי הלוקח עבדים ערלים מן עכו"ם על מנת למהלן מה נפשך כעבד איש הוא אתה מוהלו על כרחו על מנת שלא למהלן כבן איש הוא אי אתה מוהלו על כרחו משמע מהכא שהרוצה לכוף ולהטביל עבדו לשום עבדות רשאי ושמא סוגיא שלהם כר' שמעון ב"א.
ובפירקי ר' אליעזר (פרק כ"ט) בהגדה מצינו: ר' יוחנן אמר כל הגרים הבאים בישראל נמולים בטובתם וברצונם וביראת שמים הן נמולים ואין מאמינים בגר עד ז' דורות שלא ישובו למוצאיהן אבל עבדים נימולין בטובתן ושלא בטובתן ברצונם ושלא ברצונם ואין אמונה בעבדים וכו' ומזה נראה שהוא דבר פשוט בטבילת עבדות שבעל כרחן היא.
ובתוספות מפרשין כדברי רבינו אלפסי ז"ל דצריך דעת ואומרים דלרב ששת נמי בטבילת עבדות פליגי רבנן אלא קס"ד דכי היכי דפליגי בטבילת עבדות פליגי נמי בטבילת השחרור דהיינו מתניתא דאחד גר ועבד משוחרר אלא מתניתא דאין צריך לקבל מוקי רב ששת כר' שמעון בן אלעזר והדר אתא רב פפא ופרכי' דלא פליגי אלא בטבילת העבדות כדפרישית והסוגיא פשוטה יותר לזה אבל מכל מקום ביפת תואר דלא שייכא במצות דיקא כפרש"י.
ושוב מצאתי מחלוקת אחרת בזה שיש אומרים דעבד הלקוח מישראל כיון שאינו צריך לקבל אינו צריך שלשה והביאו ראי' לדבר ממה שאמרו במסכת קדושין (דף ס"ב) גבי ההיא דאמרינן גר נמי לאו בידו דאמר ר' יוחנן גר צריך שלשה ומי יימר דמזדקקי ליה בי דינא ואקשינן אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאשחרריך הכי נמי דהוו קדושי ואי ס"ד צריך שלשה הכי נמי מי יימר דמזדקקי ליה וזו כדעתנו אנו שכתבנו שאין צריך שלשה בדיעבד אלא לקבלה אבל לא לטבילה וזה כיון שאינו צריך לקבל אין ב"ד מעכבו ולפיכך קדושין תופסין בשפחתו משום דבידו אלא שאנו צריכין להוסיף בסברא זו ולומר דלכתחלה מיהא צריך שלשה כדרך שהגר צריך לכתחלה אפילו בטבילה והרב ר' יהודה הנשיא ז"ל כתב שצריך לטבול בפני שלשה והרב ר' משה ז"ל כתב כשישתחרר העבד צריך טבילה בפני שלשה ביום ולא הפרישו חכמים ז"ל בין גר לעבד בזה כלל.
ודעת אחרת בחבור מקצת חכמי הדורות ואיכא מאן דאמר דטבילה לא מעכבא ואם קדש בת ישראל קדושיו קדושין וכן מצאתי בתוספות לרבותינו הצרפתים ז"ל ואין ראיותיהם בה נכונות והם שואלין למה אין צריך נמי מילה כלומר הטפת דם ברית ומתרצים לפי דעתם כיון דטבילה זו מדרבנן בעלמא היא לא הטריחו עליו לצער ולסכן עצמו במילה ולדעתי כל הנימול למצותו אינו מטיף דם אלא הרי הוא כאשה ובטבילה נכנס לדת ישראל כמו שפירשתי למעלה בלווים.
נתרפא מטבילין אותו מיד. ואם תאמר למה אין מטבילין אותו קודם שימול משום דשהויי מצוה לא שהינן. ותירץ הרמב"ן ז"ל (בד"ה נתרפא בתירוץ הב') דכיון שהמילה קשה עליו מלין אותו תחלה דאי פריש לפרוש, ומיהו אם טבל תחלה הרי זה גר, ותדע לך דהא אמרינן לקמן בפרק הערל (יבמות עח, א) גיורת מעוברת שטבלה בנה אין צריך טבילה, והרי קדמה טבילה למילה, ולא תימא דוקא נקבה דאם כן הוה ליה למימר בתה אין צריכה טבילה. פירוש לפירושו אליבא דמאן דדחי התם ואמר עובר לאו ירך אמו הוא ומשום טבילת עובר גופיה ואמיה לא הויא חציצה, אבל למאן דאמר עובר ירך אמו הוא ליכא ראיה מהתם כלל. ולההוא לישנא נמי אפשר דלאו ראיה הוא, ובנה דקאמר היינו בתה. ולכשתמצא לומר דמילה קודמת עיכובא לא הוצרך לפרש דמדקאמר אינו צריך טבילה על כרחין מאי בנה ולדה, ויש כיוצא בה לעיל (יבמות מה, א) גבי עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד פגום קל וחומר מאלמנה כו' זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום ומאי בנה בתה לפירושו של רש"י ז"ל וכדאיתא בהדיא בירושלמי שכתבתי שם.
ולי נראה דמילה קודמת לטבילה עכובא, דאלו לא כן לעכוב לעולם היתה טבילה קודמת משום שיהוי מצוה, אלא כיון שהטבילה כולל עיקר גירות ולצאת מטומאת גוים וליכנס בקדושת ישראל, דאפילו בלוקח כלים חדשים מן העכו"ם צריך טבילה, ומן הטענה הזאת וכמו שאמרו בעבודה זרה בגמרא דבני מערבא (פ"ה הט"ו) ולגבי לוקח כלים ישנים נמי אמרו שם (ע"ז עה, ב) מגעילין ומטבילין, לומר דטבילה צריכה לבסוף. אלא דאפשר דהתם אי איטבול תחלה עלתה להן טבילה דלא כתיבא עכובא. וכן כתב שם הראב"ד ז"ל (ד"ה מדיחן ועיין תוה"ב ב"ד ש"ד ובחי' הרשב"א ע"ז שם) וכל שכן הכא דפורש מן הערלה שהוא כפורש מן הקבר כדאמרינן בספחים (צב, א) שהיא צריכה לבסוף, ושתי טבילות לא אצטריך הכתוב אחת קודם מילה ואחת לאחר שפירש מן הערלה. ואפשר נמי דלכתחלה דוקא ואי עביד עלתה לו טבילה.
גירסת הספרים כן וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ובעל קרי. ופירושו כל דבר שחוצץ בטהרות חוצץ באלו. ואיכא למידק דהא אמרינן בנדה פרק תינוקות (נדה סז, א) אמר ר' יוחנן פתחה עיניה ביותר או שעצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה, והני מילי לטהרות אבל לבעלה כר"ל כו'. אלמא איכא בטהרות מה שאין כן בנדה. ומיהו אין הספרים מודים שם באותה גירסא אלא כך היא הגירסא שם, ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא דכר"ל ולומר דבשום מקום ליתנהו ואפילו בטהרות ויש שאין גורסין כאן ובנדה והכי קאמר כל דבר שחוצץ בנדה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובעל קרי, וצריך לומר שאין אנו צריכין לכל זה אלא ה"פ כל הדברים שהוזכרו בנדה חוצצין בין באלו בין בנדה וכאלו אמר חוצצין באלו כמו שחוצצין בנדה.
כופה ומטבילה לשם עבדות וכופה ומטבילה לשם שחרור ומשחררה ומותר בה מיד. יש מי שפירש (רמב"ן) דלכולי עלמא עבדים נמולים בעל כרחם ומטבילים אותם בעל כרחם והכין איתא בפרקי ר' אליעזר (פכ"ט) ר' יוחנן אמר כל הגרים הבאים בישראל נמולין בטובתם וברצונם וביראת שמים הם נמולים ואין מאמינים בגר עד שבעה דורות שלא ישובו המים למוצאיהם. אבל עבדים נמולין בטובתם ושלא בטובתם ברצונם ושלא ברצונם, ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' שמעון בן אלעזר אלא בטבילת השחרור, דכיון שאינו יכול לכופה לטבול לשחרור למה יכפנה לטבילת העבדות.
גרסי' במקצת הספ' וכל דבר שחוצץ בטבילה חולץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ובעל קרי ויש מוחקי' נדה ובעל קרי דהא היינו כללא דרישא דאמרי' כל שחולץ בטבילה כלומ' בטבילה דעלמא ויש לקיים האי גרסא דה"ק כל הדברים שהוזכרו שחוצצים בטבילה שוין הם כאלו לגמרי דמו כנדה ובעל קרי:
ולא נתן להשבון פי' דלא מיתקן לאויה בחזרה כי היכי דמתקן בישראל ולפי' נהרג עליה והא דנקט פחות מש"פ לרבותא נקט לה דאפי' על פחות מש"פ קפיד מש"כ בישראל דמחיל ליה וכפרש"י ז"ל אבל ר"י ז"ל מפרש בענין אחר ואינו נכון:
שהויי מצות לא שהינן וא"ת ולמה משהין אותו למולו בתחל' ולהמתין עד שיתרפא יטבילוהו בתחלה וי"ל כשהוא ערל אין טבילה מועלת דה"ל כטובל ושרץ בידו דאפילו בדיעבד מעכב. ותדע דהלוקח כלים מן העכו"מז שצריכים להטביל ולהגעיל הגעלה קודמת ואע"ג דהתם בדיעבד אם הקדים טבילה יצא שאני הכא דטומאת ערלות טומאה גמורה. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דבדיעבד אם טבל קודם מילה עלתה לו טבילה והביא ראיה מדאמרי' לקמן בפ' הערל גיורת מעוברת שטבלה בנה צריך טבילה ואמרי' לה התם אפי' למ"ד דעובר לאו ירך אמו הוא כן כתבו קצת רז"ל בה' ומר"ן הר"ם דחה ראיה זו דשאני התם דכשהו' במעי אמו אין בן מילה והרי הוא כנקבה דסגי ליה בטבילה וכשנולד מלין אותו אינו אלא כמו ישראל שהוא ערל דבלאו הכי נמי הוא ישראל הא בכל שצריך מילה בשע' גיירותו אם קדמה טבילה למילה חוזר וטובל:
לתנא תני ג' פי' דתנא לא מני אלא ת"ח. הצריכים להודיעו מצות דאי הדר ביה ישראל משומד הוי ואם קדש בת ישראל קדושיו קדושי' ושמעינן מיניה דישראל משומד כישר' נדון וקדושיו קדושי' גמורים וה"ה דגטו גט אפילו לקדושים שקדש בגיותו ומסתברא דלדיני ממונות שהקנאותו וחיובים כלם כישראל הוא נדון מיהו אם דין המלכו' שהוא קונה ומקנה העכומ"ז דינא דמלכותא דינא כדאיתא בפ"ק דגיטי' וישר' שחטא וחזר בתשובה דכ"ע שורת הדין אינו צריך טבילה אלא קבלת בפני ב"ד לכתחלה ואעפ"כ הוא טובל מדרבנן משום מעל' דומיא דטבילת עבד משוחרר שאין טבילתו אלא מדרבנן וכן כתוב בתוס' האחרון:
בד"א שלא קבלה עליה פי' דהשתא צריך כל המעשים הנז' בפרשה ובזה יוכל לגיירו אפי' בע"כ שכן גזרת הכתוב ואע"פי שטבילת גרים דעלמא אינו בעל כרחם לד"ה:
רשב"א אפי' לא קבלה עליה כופין ומטבילה לשום עבדות פי' ולא הצריך הכתוב כל המעשים ההם אלא למי שאינו רוצה להטביל לשום עבדות כלל והא דקאמר שכופה ומטבילה לשום עבדות כלל והא דקאמר שכופה ומטבילה לשום עבדות. הא דר"ע היא בכל עבד שהוא קנוי קנין הגוף וכן אמר בפירקי ר' אליעזר העבדים כמולין ברצונם ושלא ברצונם ודכ"ע אינו יכול לשחררו ולגיירו לשם גיירות בתחל' בע"כ ולא נחלקו אלא בשחרור אחר עבדו' ואסיקנ' דאפי' לרבנן מטבילין לשחרו' אחר עבדו' בע"כ בתר דשייך והורגל במצות:
ומכיון שקבל עליו על מצות מלין אותו מיד דשהויי מצוה לא משהינן ואם היה מהול מטיפין ממנו דם ברית ואם נשתיירו בו ציצין שעדין דבקים בעטרה שלא נפרעה כל צרכה אם הם מעכבין את המילה כגון שחופין רוב גבהה של עטרה על הדרך שביארנו במסכת שבת קל"ז א' חוזרין ומלין אותו שניה וכשנתרפא מטבילין אותו מיד הא לא נתרפא לא שהמים מכחישין את המכה ולפי דרכך למדת שהמילה קודמת ואם טבל קודם לה אינה כלום כמו שכתבנו למעלה שאם כן יטבול ואחר כך ימול כי היכי דלא נישהי מצוה לא במילה ולא בטבילה ואם תאמר והרי בפרק הערל ע"ח א' אמרו גיורת מעוברת שטבלה בנה אין צריך טבילה והרי עכשו קדמה טבילה למילה שאני התם שאינו ראוי לכך בשעת הגרות ואף כשנולד ולא מלוהו ישראל הוא לכל דבריו כישראל שלא מל ושלשה תלמידי חכמים עומדין על גביו בשעת טבילה אע"פ שאינן מומחין וסמוכין וחוזרין ומודיעין לו בשעת טבילה מקצת מצות קלות וחמורות וכשטבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו עד שאם חזר אחר כן לסורו הוה ליה כישראל משומד ואם קדש את האשה קדושיו קדושין ואם היתה אשה נשים באות ומושיבות אותה במים עד צוארה ושלשה תלמידי חכמים עומדין מבחוץ ומודיעין אותה מקצת מצות על הדרך שביארנו וטובלת והופכים את פניהם קודם שתצא ומניחין אותה לנשים:
וכשם שביארנו דינין אלו בגר כך הם בעבד הנלקח מן הגוי או שמכר עצמו לישראל ולא שנאריך כל כך עמו אלא אומרין לו רצונך ליכנס בכלל ישראל ולהיות כעבדים הכשרים ואם רצה מודיעין אותו על הדרכים שביארנו בגר ומלין אותו ומטבילין אותו ואם לא רצה אין כופין אותו אלא מיטפל עמו כל שנים עשר חדש ואם עדין אינו רוצה חוזר ומוכרו ואם רצה ומל וטבל הרי זה כשר ולכשישתחרר צריך טבילה פעם אחרת שהרי עכשו נגמר יהדותו אבל אינו צריך לקבל עליו עול מצות ולהודיעו עיקרי הדת ועול מצות שהרי כבר הודיעוהו בשעה שמל וטבל לשם עבדות וכן יש אומרים שאין טבילה זו צריכה שלשה וכן כתבו בתוספות שטבילה זו אינה מעכבת ובלא טבילה זו הוא ישראל גמור בשחרורו ומכל מקום גדולי המחברים כתבו בה שצריכה שלשה וביום ויש קצת ראיה לדעת ראשון ממה שאמרו בקדושין ס"ב ב' גר נמי לאו בידו דמי יימר דמיזדקקי ליה בי דינא ואקשו אלא מעתה נתן פרוטה לשפחתו ואמר לה הרי את מקודשת לאחר שאשחרריך הכי נמי דהוו קדושין ואי צריכה שלשה אף זו אין בידו:
ובמקום שהנדה טובלת שם גר ועבד משוחרר טובלין וכל שחוצץ בטבילה ר"ל בטבילת נדה חוצצין בגר ובעבד משוחרר ויש גורסין כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד ובנדה ומפרשים בה כל מקום שחוצץ בטבילה לטהרות והקשו בה בתוספות ממה שאמרו באחרון של נדה ס"ז א' פתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה והני מילי לטהרות אבל לבעלה לא כדריש לקיש וכו' אלמא יש חוצץ בטהרות ואינו חוצץ בנדה עד שמתוך כך דוחים אותה לומר שאף בטהרות אינה חציצה וגורסין שם ולית הלכתא כי הני שמעתתא אלא כדריש לקיש וכו':
קמ"ל דר' יוסי תרתי בעי. משמע הכא דר' יוסי בעי מילה לשמה ותימה דבפרק אין מעמידין משמע דקאמר ר' יוסי והיכן מצינו מילה לשמה אלא מל והולך עד שתצא שתצא נפשו גבי ימול עובד כוכבים ואל ימול כותי לפי שהוא מל לשם הר גריזים וי"ל דהתם עדיף טפי לפי שהישראל עומד ע"ג של כותי:
א) עי"מ מק"ו דכתיב יכבס בגדיו כ"ש היא עצמה שצריכה טבילה וי"מ דכתיב ומזה מי הנדה מכאן לנדה שצריכה מים:
ב) עי"מ לפי שהקב"ה מעניש אותנו על ידם כשמטיבים מעשיהם ואומר כי הוא רואה שאין אנו נזהרים במצות כמותם אע"פ שאינם מזרע כשר כמונו:
ומודיעין אותן עון לקט שכחה ופאה מפני שאנו חוששין פן יראו העניים באים בשדותיהם ללקוט לקט שכחה ופאה ויהרגו אותם כמו שהם עושים בדיניהם מפני שבן נח נהרג על פחות משוה פרוטה ולא ניתן להשבון שאזהרה שלהם זו היא מיתתן ולא קרינן בהו והשיב את הגזלה ונהרגין בלא התראה דבן נח א"צ התראה. י"מ מודיעין אותן עון לקט מפני שמקפידים על ממון מועט וחיישינן שמא יחזרו לסורן ומהשתא מודיעין אותו לו שיניח ואל יקפיד ואי פריש מהשתא נפרוש לפי שיהיה עינו צרה. וזה הפי' נראה אבל פירוש קמא לא נהירא דא"כ דלא חיישינן אלא שמא יהרוגו בדיניהם העניים. מה לנו להודיעם עון לקט שכחה ופאה נאמר להם הזהרו שלא תהרגו עניים כשיבואו ללקוט בשדותיכם כי דינם בזה אבל השתא ניחא עון לקט וכו':
ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו, קבל מלין אותו מיד נשתיירו בו ציצין המעכבים את המילה חוזרים ומלין אותו שנית, נתרפא מטבילין אותו מיד ושני ת"ח עומדים ע"ג ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, פי' אע"פ שהודיעהו בעת המילה חוזרים עוד ומודיעים אותו בעת הטבילה שעתה הוא נכנס לכלל גירות טבל ועלה ה"ה כישראל גמור. וכן אשה נשים מושיבים אותה במים עד צוארה ושני ת"ח מוסיבים אותה מבחוץ ומודיעים אותה מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות א' גר וא' עבד משוחרר ובמקום שהנדה טובלת שם גר ועבד משוחרר טובלים בו וכ"ד שחולץ בטבילה חולץ בגר ועבד משוחרר ובנדה:
אמר מר גר שבא להתגייר א"ל מה ראית שבאת להתגייר מ"ט משום דר"ח דאר"ח קשים גרים לישראל כספחת שנאמר ונלוה הגר אליהם ונספחו על בנ"י וקדריש ונספחו לשם ספחת ומפני שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם וישראל למדים מהם הם קשים לישראל. ומודיעים אותו ענין וכו' דארחב"א אר"י בן נח נהרג על פחות מש"פ ולא ניתן להשבון וכיון שהממון חשוב הרבה בעיניהם אולי יפרוש, אין מרבים עליו וכו' אר"א מאי קראה ותרא כי מתאמצת היא ללכת עמה ותחדל לדבר קבל מלין אתו מיד דשהוי' מצוה לא משהינן, נתרפא מטבילין אתו מיד. נתרפא אין, לא נתרפא לא משום דמיא מרזו מכה, פי' ולטבול קודם שימול א"א דאכתי גברא לא חזי ואין טבילה עולה לו קודם שימול. וראיתי מקשין ממה דאמרי' לקמן בפ' הערל נכרית מעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה ופריך והא הוי חציצה ומשני שאני עובר דהיינו רבותי' ומשמע דהא לאחר מהני טבילה מקמי מילה ומתרציה דלאו דוקא נקט בנה אלא בבת מיירי ונ"ל לתרץ דאפי' אי גרסי' בנה ל"ק דהתם מיגו דסלקא טבילה לאמו סלק אנמי לו ואינו חסר אלא מילה ככל בר ישראל אבל לעולם גוי שטבל קודם מילה ולא כלום הוא:
ושני ת"ח עומדים והאר"ח ב"א גר שנתגייר צריך ג' א"ל ר"י לתנא תני ג', טבל ועלה ה"ה כישראל לכ"ד למאי הל' דאי הדר בי' ישראל משומד הוא, ואי קדיש קדושין קידושין א' גר וא' עבד משוחרר קס"ד לקבל, פי' כמו שהגר צריך לקבל מרצונו ואין מטבילין אותו בע"כ כך עבד משוחרר כששחררו וצריך להטבילו כדי להתירו בב"י צריך העבד לקבל עליו מרצונו ואין מטבילין אותו בע"כ, ורמינהו בד"א בגר אבל עבד א"צ לקבל, פי' דכיון דמל וטבל לשם עבדות ושייך במצות כנשים א"צ לקבל בטבילות שחרור.
ומודיעין להו עון לקט כו'. פרש"י ל"א הואיל והן מקפידין על הממון כ"כ כדקאמר דנהרג כו' מודיעין אותו עון לקט כו' שמא יחזור בו מלהתגייר ולשון זה עיקר כו' עכ"ל ואין זה מספיק דאכתי אמאי נקט הני שהן מתנות עניים ולא נקט גם תרומה ושאר מעשרות וי"ל לפי שעיקר מצות מתנות עניים בזמן שישראל על אדמתן היא מצוה ליתן לגר שאין לו חלק בארץ כמפורש בקרא פרשת קדושים ובפרשת ראה אמר שבזמן הזה אל יחשוב הגר המקפיד בממון עד היום הזה דבן נח כו' כיון שאין ישראל על אדמתן בטלה מצוה זו ע"כ יזהירו לו שלא יקפיד גם הוא בממונו כי יהיה לו עון בדבר בזמן הזה אם לא יתן הוא לשאר עניים וק"ל: א"ל אסיר לן תחום שבת כו'. ז"ש דמודיעין לו מצות קלות שבחמורות דהיינו הקלה במצות שבת דאפי' למ"ד תחומין דאורייתא מלקין עליה ואין ממיתין כדמוכח הסוגיא דספ"ק דעירובין וכן איסור יחוד מאיסור עריות היא הקלה דמלקין עליה והיינו דמודיעין להן הקלות כדי שיפרשו דאף על הקלות כזו הליכת תחום מאיסורי שבת דלא מחזי כמלאכה וכן יחוד דעריות דלא מחזי דעביד איסורא מלקין עליה:
ארבע מיתות נמסרו כו'. דודאי העובדי כוכבים יש להם כמה דיני מיתות אבל א"ל דפעמים גם באלו הקלות שזכר ממיתין לצורך שעה כדאמרינן בפרק האשה רבה בא' שרכב על סוס בשבת כו' ודריש מפקדינן אתרי"ג מצות מדכתיב עמך עמי מספר שורש ישי ך' פשוטה היא חמש מאות במנצפ"ך ועמך עם שלשה אותיות הרי תרי"ג ועוד נראה ע"פ מ"ש עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו לקבל כ"כ מצות עליכם ושאר עמים לא רצו בזאת וע"כ אמרה עמך עמי וק"ל:
בתוס' בד"ה קשים גרים כו' ועוי"ל כו' לפי שמתערבין בהן כו' עכ"ל וכפי' זה משמע בפרק י' יוחסין דאהא מייתי להו התם ועוד י"מ שם שהם קשים שהם מזכירים עונותיהם של ישראל כו' ע"ש וק"ל:
תוס' ד"ה וכל דבר שחוצץ וכו' תימה דלענין הכשר מקוה פשיטא ליה דדייק לה מדקאמר מתחלה במקום שהנדה טובלת וכו' מקום הכשר בנדה וגבי חציצה לא קאמר הכי אלא תלה נדה עצמה בטבילות אחרות דקאמר וכל דבר שחוצץ בטבילה ובו':
בא"ד ובקונטריס לא גריס בנדה וכו'. פי' דרש"י לא גריס שם במסכת נדה הא דאיתא בספרים ה"מ לטהרות משום דהא הכא קאמר וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר וכו' ובנדה:
גמ' גובהה של עטרה אינו אוכל בתרומה נתרפא כו' כצ"ל:
רש"י בד"ה ומודיעין אותו כו' מחילה ולא ניתן כו' הד"א:
תוס' בד"ה וכל דבר כו' ובקונטרס לא גרס ליה בנדה כו'. נ"ב פי' לא גריס במסכת נדה ה"מ לטהרה כו':
בד"ה קשים גרים כו' זה בזה והקשה כו' כצ"ל. ונ"ב ר"ל והקשה דרש"י גופיה סתר זה הלשון:
גמרא ושני ת"ח כו' והאמר רחב"א אר"י גר צריך שלשה כו'. כצ"ל:
תד"ה שם. כדמשמע לקמן דקתני ומטבילה כו'. כוונתם להא דלקמן בסה"ע. אכן ברש"י שם הגירסא בהיפך:
תד"ה וכל. תימה כו' פשיטא ליה שאין לחלק כו'. כצ"ל:
תוס׳ סד"ה במקום. תהיה בנדתה כו'. נ"ב דהול"ל תהא נדה. מאי בנדתה (לפנינו הגירסא בשבת שם דיליף מוהדוה בנדתה וכן מוכרח שם וכ"ה בתוס׳ דיומא אך ברש"י שבת (י׳׳ג ב') הביא בשם התורת כהנים כהתוס׳ דהכא אמנם בת"כ שלנו איתא כמ"ש בגמ׳ דשבת ונראה דט"ס הוא ברש"י דשבת ובתוס׳ כאן):
שם ד"ה קשים. שאין בקיאין בדקדוקי מצות. נ"ב הא אתיא כר׳ יוסי לקמן (מ״ח ב'):
שם לפי שמתערבין כו'. נ"ב פי' זה נסתר מרחב ורות ובני בניו של יתרו ושל סנחריב וזולתם. וי״ל עוד טעם חמישי שקשים לישראל לפי שמחמירים יותר מישראל בדקדוקי מצות שכך אמרו (ברכות מז: וש"מ) אף בכותים במצות שהחזיקו מדקדקים בהם יותר מישראל. וגורמים עונש לישראל (וכ"ה בתוס׳ קדושין ע"א א' ע"ש):
אָסִיר לָן תְּחוּם שַׁבָּת. קשא איסור זה אין בו חיוב מיתה אפילו למאן דאמר תחומין דאורייתא, ואמאי לא אמרה לה איסור מלאכה שיש בו חיוב סקילה?
ונראה לי בס"ד מלאכה אין לה היתר בשבת אפילו במקצתה לכן יוכל האדם לשמור עצמו ולא יבא לידי מכשול אך ההילוך בשבת מותר ורק יש לו גבול עד כאן תבא ולא תוסיף ולכן יש בו חשש מכשול טפי ונמצא דמצד זה יש קושי באיסור תחום טפי משאר איסורין.
מִפְּקְדִנָּן תַּרְיַ"ג מִצְווֹת; "עַמֵּךְ עַמִּי" (רות א, טז). קשא אמאי לא השיבה 'כאשר תעשי אעשה' כאשר השיבה על שאר דברים?
ונראה לי בס"ד דהיתה חכמנית ויודעת דגם בישראל לא שייכי כל תרי"ג מצות באדם אחד כי יש של כהנים יש של לויים ויש שייכים לבית דין ועוד נמי איכא מצות רבות שהזמן גרמא דנשים פטורות ורק באמת שייכי בכל חד וחד וגם על אשה מדין ערבות דכל אחד ואחד יתחייב על מעשה של בני עמו, ולכן השיבה 'עַמֵּךְ עַמִּי' כלומר כמו שאת מתחייבת בכל תרי"ג מכח עמך דאת ערבת להם כן אנכי אתחייב בעבורם מפני דנחשבים עמי דאיכא חיוב מצד ערבות.
ונראה לי דרמזה לה בדברים אלו של 'עַמֵּךְ עַמִּי' על מספר תרי"ג מצות דידוע דתרי"ג נרמזו במספר שם הוי־ה דאלפי־ן ומספר שם ישראל.
ובזה פירשתי בס"ד וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם (דברים ד, ד). לזה אמר עַמֵּךְ שעולה מספרם עם מספר שם הוי־ה למספר תרי"ג הם עַמִּי שגם אני נכללת עמהם בדבר זה.
אֲסִיר לָן עֲבוֹדָה־זָרָה (רות א, טז). קשא למאי הוצרכה לומר לה דבר זה? והלא על זה עיקר הגירות ועל זאת באה! ועוד דבר זה אסור גם לבני נח ואיך תאמר אסיר לן? ועוד הוה ליה למימר האי ברישא שזה הוא עיקר ויסוד של הגירות?
ונראה לי לא באה לומר לה על עבודתה אלא על איסור הנייתה שאם יש לה צלמים מקודם אף על פי שאינה עובדת אותם עתה אסורים בהנאה.
שְׁנֵי קְבָרִים נִמְסְרוּ לְבֵית־דִּין, "וְשָׁם אֶקָּבֵר" (רות א, יז). קשא למה בכולהו דברים שהשיבה כללה את נעמי עמה שאמרה (רות א, טז) בַּאֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין וכו' וכאן לא אמרה 'בַּאֲשֶׁר תִּקְבְּרִי אִקָּבֵר'?
ונראה לפרש בס"ד דבכולהו כשכללה את נעמי עמה אין בזה חסרון בכבוד נעמי וכשאמרה בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת (רות א, יז) כונתה לומר אל תחושי שאחטא בעון שיש בו מיתות בית דין אלא יהי לבך בטוח באשר תמותי על משכבך כדרך כל הארץ כן היא.
ונעמי לא ערבה לה תשובתה שהיא בוטחת בעצמה שלא תבא ליד עון שיש בו מיתת בית דין לכך חזרה ואמרה לה דבר אחר הדומה לאותו דבר והוא שאמרה לה 'שְׁנֵי קְבָרִים נִמְסְרוּ לְבֵית־דִּין'.
ורות הבינה שלא ערבה לה תשובתה דאם לא כן למה חזרה ואמרה לה שני קברים כיון דכבר השיבה לה שהיא בטוחה שלא תבא לעון שיש בו מיתת בית דין? ואם מיתת בית דין אין כאן גם קברי בית דין אין כאן! ולכן השיבה וְשָׁם אֶקָּבֵר רוצה לומר אם חס ושלום באה לידי עון שיש בו מיתת בית דין היא מקבלת מעתה שתקבר בקברי בית דין.
וענין זה דומה למעשה לשני תלמידים שהיו לומדים לפני רב אחד והגיעה השמש אצלם והיה יום חם הרבה אמרו לו רבינו נקום מכאן כי החום חזק עלינו ואין לנו כח לסבלו! ויאמר הרב לאחד מהם: אתה קץ מן חום זה ומה תעשה לחום גיהינם? אמר לו רבי אני עבדך אינני מיורדי גיהינם אלא מבני גן עדן! ולא ערבה תשובה זו לרבו וישאל לתלמיד השני כאותה השאלה והשיב אם גרמו העונות לירד לגיהנם מה בידי לעשות? הנני מקבל מעכשיו צער חום גיהנם! וערבה תשובה זו לרבו מפני שלא בטח בצדקות שלו כאשר בטח חבירו. וכן הענין כאן בתחלה השיבה נעמי כתשובת תלמיד הראשון ואחר כך השיבה כתשובת תלמיד השני.
גמ' קשים גרים לישראל כספחת. וברמב"ם פי"ג הל' י"ג מהל' א"ב איתא כנגע צרעת:
בגמרא ולא רוב פורענות: מה שאמרו לו כן על שהיו מייראין אותו ואומרים ישראל בזה"ז דוויים ודחופים ולכן אומרים זה לנחמה שלא יבא עליהם פורענות יותר מדאי והוי כמו שאר דברי רצוי דקחשיב הכא ובזה א"ש גם דעת הרמב"ם שכתב על זה ומאריכים בדבר זה ולכאורה לא בלבד שלא הוזכר בסוגיא כן אלא אדרבא הא קתני דאין מרבין עליו אכן לפ"ז י"ל כיון שהטעם דאין מרבין עליו ילפינן לקמן מותרא כי מתאמצת וכו' ומה שדברה אלי' היו דברים של איום לבטלה מגרות כדדרשינן לקמן וא"כ משמע דדוקא בהני אין מרבין אבל בדברי רצוי להמשיכה לגרות מרבין גם רש"י כתב דאין מרבין דברים לאיים דוקא:
שם ושני ת"ח עומדים לה מבחוץ: והרמב"ם הוסיף בזה שנכנסים ורואים טבילתה ואח"כ יוצאים ונ"ל שיצא לו כן מהא דקתני דמושיבין אותה עד צוארה ולמה לי כן אלא ודאי מפני שצריכים הדיינים לכנוס ולראות טבילתה לכן צריכה שתשב תחלה במים וגם מפני שצריכה ב"ד בטבילתה כמו באיש דהא נפקא ממשפט ובמשפט אין חילוק בין איש לאשה אבל אין לומר דמה דקתני מושיבין במים עד צוארה דבעינן שיהיו המים עמוקים כ"כ כדאמר רב יוסף ביומא (דף ע"ח) לענין נדה דז"א דהא מסקינן (שם) ולית הלכתא כוותי' ואמרינן הכא במקום שנדה טובלת גר טובל ועוד דא"כ למה נקט הכא כן לענין אשה דוקא ולא ג"כ לענין איש:
שם כספחת: הראשונים פירשו זה בכה וזה בכה ולענ"ד י"ל בשנדקדק למה נקט כספחת ואף דמלישנא קרא קדייק אקרא גופא י"ל למה קרי בלשון ספחת ולא בלשון נגע או צרעת אבל י"ל שהרי מספחת דרשינן תולדה לאבות כמבואר (ריש נגעים) ומבואר שם שאין התולדה מצטרף רק עם אב שלה וכן בגרים אמרינן עד י' דורות לא תבז' ארמאי באפי' שאינו מצטרף רק עם אב שלו דהיינו האומה שבא ממנה ולא עם אב שאינו שלו דהיינו ישראל שאפילו ביתרו אף שהי' צדיק גמור אמרינן כן שמיצר על מפלתן של מצרים ולא שמח עם ישראל:
שם אסיר לן תחום בשבת: ק"ק הא תחומין דרבנן ורק לר"ע דאורייתא ואיך אפשר דנעמי הזכירה לרות דין דרבנן ומזה לכאורה ראי' לדעת הרי"ף די"ב מיל לכ"ע דאורייתא ומה שאמרה לה מפקדינן אתרי"ג מצות והשיבה לו עמך עמי לכאורה אכל א' מזה הי' יכולה להשיב כן ומה משמעות יש בזה, י"ל כיון דתרי"ג מצות אין א' מישראל יכול לקיים כלן דיש לכהנים ויש לישראלים וכדומה רק אכל ישראל מוטלים תרי"ג מצות בין הכל ועל זה שפיר השיבה עמך עמי. גם אמה שהזכירה איסור ע"א וכן פסק הרמב"ם שמזכירים לגר איסור ע"א י"ל דהא גם ב"נ מוזהר על ע"א וא"כ כבר הי' מוטל עליו איסור בגיותו, וא"ע ראיתי שגם המהרש"א בח"א הקשה כן ותירץ בדוחק, ולענ"ד י"ל דאיסור שתוף ע"א נתחדש לה לאחר גירותה דב"נ אינו מצוה על השתוף כמש"כ התוספ' בסנהדרין (ס"ג:) והא דאמרה אסיר לן יחוד ופי' רש"י דאשת איש היינו משום דפנוי' אז לא נאסר דדוד הוא דגזר על יחוד פנוי' אכן הוי מצי למינקט דשאר עריות רק משום דלא שכיחי גבי גיורת נקיט אשת איש דשכיח גבה. ואמה שאמרה ד' מיתות נמסרו לב"ד דקדק המהרש"א שהרי האומות יש להם כמה מיתות, ולענ"ד ה"פ שאפשר שתחטא בחטאים שתבא לדון בד' מיתות וכן מה שאמרה ב' קברים נמסרו י"ל דה"פ דבסנהדרין (דף מ"ז) ילפינן מזה דאין קוברין רשע קל אצל רשע חמור וזה עצמו לפעמים עונש כדאמרינן לעיל (דף ל"ג) נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים. שם ציצין המעכבין המילה כדתנן: ק"ק מאי קמ"ל כיון דגר צריך מילה למה פרט דין זה דוקא גבי', ועוד לענין מה הביא המשנה כדתנן וכו' ובפרט מה דמייתי הסיפ' ואינו אוכל בתרומה זה מיותר לגמרי, וי"ל דלקמן (ע"ב) יליף הא דציצין מעכבין מהמול ימול ע"ש, ולפ"ז לכאורה בפסח דלא כתיב רק המול לו כל זכר ולא כתב המול ימול ציצין לא מעכבי ואף דבלא"ה צריך לחתוך הציצין משום מצות מילה מכ"מ יש נפקותא לענין ב' דברים דהיינו אם מעכב בגר דהא מילת גר לא ילפינן רק ממה שנמולו אבותנו במצרים לאכול פסח כדאמרינן לעיל ואם לענין פסח לא מעכב גם בגר לא מעכב, ועוד יש נפקותא לענין תרומה דערל אסור בתרומה ילפינן לקמן (דף ע') מגז"ש דתושב ושכיר מפסח וא"כ אם בפסח לא מעכב גם בתרומה לא מעכב, אכן לפ"ז יקשה למה אמרינן הכא דלענין גר וגם לענין תרומה ציצין מעכבין אבל י"ל דלקמן (ע"א) יליף משנית מה תחלת מילה מעכבת אף סוף מילה מעכבת ע"ש, ולכן טובא קמ"ל הכא דאפילו ציצין מעכבין בגר אף דלא אתיא מהמול ועל זה מייתי כדתנן וכו' ואינו אוכל בתרומה אף דג"כ לא אתיא רק מפסח וא"כ ה"ה גר דילפינן מפסח: ובזה מתורץ גם קושי' הרבינו יצחק שהקשו התוספ' (שם) ל"ל למילף משנית הא כבר ילפינן מהמול ימול דהשתא א"ש דדוקא משום מצות מילה ה"א דצריך למול אבל לא מעכב להקרא ערל גם לענין פסח ותרומה לכן כתיב שנית, ולכן א"ש דמייתי גם שם כדתנן אלו הן ציצין וכו' ואינו אוכל בתרומה שם משום דמיא מרזו מכה: ואף דאמרינן (בפ' ר"א דמילה) מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר מילה משמע דמים מרפאים וכן אמרינן שם מרחיצין את המילה ביום השלישי אפשר דהכא כיון דצריך להסיר אספלנות וכמון ותחבושת מעל המילה משום חציצה בטבילה המים מרזו המכה משא"כ התם, אבל זה א"ל דהתם בחמין מרפאין אבל הכא טבילה בצונן מרזי מכה דאכתי למה משהין המצוה להמתין עד שיתרפא יטילו חמין במקוה להפיג צנתו כמו גבי כה"ג ביוה"כ:
שם ומטבילה לשם שחרור ומשחררה: ק"ל היכי עביד הכי הא קיימא לן המשחרר עבדו עובר בעשה ופשיטא דה"ה המשחרר שפחתו שהרי בנדה (ס"פ יוצא דופן) דרש לעולם בהם תעבודו גם אשפחה וכן מוכח גם מסוגיא דגטין (דף ל"ח) ע"ש, ומזה לכאורה ראי' למש"כ הר"ן (שם) בשם י"מ כיון דאיסור שחרור הוא משום לא תחנם לכן כשמשחרר לצורך עצמו ליכא איסור, אלא שכבר הקשה המגן אברהם (סי' צ') מסוגיא דברכות (דף מ"ז) דפריך מצוה באה בעבירה היא והעיר שכבר הקשה הב"י כן על הר"ן ע"ש, והטורי אבן בחגיגה (דף ג') הקשה ג"כ קושיא זו ולא נזכר דברי הב"י והמג"א וכולם הניחו בצ"ע, ולענ"ד אפשר לומר דלכאורה יש להביא ראי' ג"כ אפכא וכשיטת הר"ן מהא דפריך בקידושין (ס"ב:) אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו וכו' ופי' רש"י משום דבידו לשחררה ע"ש ולכאורה קשה היאך הוי בידו הא המשחרר עבדו עובר בעשה אלא ע"כ מוכחא לכאורה כדעת הר"ן כיון דמשחרר לצרכו ע"מ שישאנה ליכא איסור בשחרור, ולכן י"ל שאף שממה שפריך בברכות מצו' הבא בעבירה מוכח לכאורה שגם לצורך עצמו אסור לשחרר מכ"מ כיון דבגטין לא הקשה זו רק מתרץ סתמא מצו' שאני וגם מסתם גמרא דקדושין הנ"ל מוכח דלצורך עצמו ליכא איסור לשחרר הכי נקטינן: ובזה יש לתרץ ג"כ מה שהקשינו לרשב"א דלכאורה הי' אפשר לתרץ בפשטות קושיא זו ע"פ מה דאמרינן בגטין (דף ל"ח) דהך דינא דהמשחרר עבדו עובר בעשה תלי בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע ופריך שם ודלמא ר"ח ס"ל כמ"ד רשות ומתרץ דר"א אמר בפי' חובה ע"ש, וא"כ י"ל דרשב"א דהכא ס"ל ג"כ כמ"ד רשות ולכן אין איסור במשחרר עבדו, אכן לפ"ז יקשה דמי דחק הש"ס לאוקמי' רבנן כשמואל דלמא לעולם גם הם מוקמי קרא להא דרשב"א דשחרור בע"כ מהני, ומה דלא ס"ל ביפת תואר כרשב"א ה"ט משום דס"ל כמ"ד לעולם בהם תעבודו חובה וא"כ אסור לשחררה, אבל לפי הנ"ל א"ש די"ל דסוגיא דהכא ס"ל ג"כ כסוגיא דגטין וקדושין דס"ל כשיטת הר"ן דלשחרר לצורך עצמו ליכא איסור ולכן לא הוי מצי לתרץ לרבנן כן, ולקמן כתבתי בלא"ה ראי' דניחא להגמר' לאוקמי' רבנן כשמואל אף שהי' אפשר למצוא אוקימת' אחריתי דאל"כ שמואל דלא כמאן, ולפ"ז גם בזה א"ש הא דלא מתרץ דרבנן כרשב"א ס"ל וטעמם ביפת תואר משום דאסור לשחרר דא"כ ג"כ יקשה דשמואל דלא כמאן. והנה התוספ' בפסחים (דף נ"ט) שכתבו דטעם דשחרר ר"א משום דע' דרבים דחי ע' דעלמא עכ"פ ע"כ לא ס"ל כשיטת הר"ן, ולענ"ד בשתי שיטות אילו תלי מה שנסתפקתי לעיל (ל"א:) אם יש איסור להוציא עבד בגרעון כסף או לאו דהשתא אי הטעם משום לא תחנם זה לא שייך במוציא ע"י גרעון כסף שהרי בזה אין נותן לו מתנת חנם אבל אי הטעם משום שקפיד רחמנא לעבוד בו לעולם אינו מוציא אפילו ע"י גרעון כסף ולכן נסתר ג"כ הראי' שכתבנו מהא דשמח ר"ג כשהפיל שן טבי עבדו דלהערים ולפדות ע"י שיתן לאחר כסף זה לכל השיטות אסור דהא איכא לא תחנם אבל בשנותן לו אחר מעצמו בזה שפיר י"ל דליכא איסור לקבל והעבד משוחרר:
שם ברש"י ד"ה לישנא אחרינא מודיעין אותו. שילקטו עניים בשדהו: גם בלא"ה יש להקשות עוד על לשון ראשון דלמה מודיעין אותו מעשר עני הא שם לא שייך חשש שיהרגנו כיון שהעני אינו נוטל מעצמו אלא הבעל הבית נותן לו, אכן גם לישנא בתרא תמו' לפענ"ד דמ"ש דמודיעין אותו לקט שכחה ופיאה שאינו רק דבר מועט ומעשר עני שאינו בכל שנה ולא מזכירין ומודיעין לו תרומה ומעשר ראשון חלה מתנות כהונה וכדומה משאר מצות שיש בהן חסרון כיס הרבה והם בכל שנה שמא יחזור בו, וא"ע ראיתי שגם המהרש"א בח"א הרגיש בזה, ולולא דמסתפינא הייתי מפרש פי' אחר בזה כיון דהך דמודיעין ואותו עון לקט שכחה ופיאה ומ"ע ע"כ בארץ ישראל איירי דהא בח"ל אינם נוהגים כלל וגם בזמן הזה איירי כמו שאמר בתחלת הברייתא גר שבא להתגייר בזמן הזה וכו' ולעיל אמרינן דאצטריך קרא שמקבלים גרים בארץ אפילו לבזמן הזה שיש חשש שמפני לקט שכחה ופיאה ומעשר עני מגיירים עצמם ולכן מודיעים אותו עון לקט שכחה ופיאה ומ"ב כיון שיש חשש שמשום הני הוא שמגייר ומודיעים לו שזבורא ועקרבא היא דהיינו אף דכשהוא עני טובה הוא לו מכ"מ כשיקנה שדה מחוייב הוא עצמו לתנם ועון גדול הוא כשמבטלם וכשהוא נכרי לא מחוייב בכך ואולי יפרוש עי"ז הואיל והן מקפידין על הממון וכמו שפי' רש"י בזה בלישנא בתרא:
בד"ה אבל עבד. דכתיב למען ינוך עבדך: רש"י אזיל בזה לשיטתו דפי' לקמן (מ"ח:) דהא דתחיב למען ינוח הוא שמצד עצמו מצוה לנוח בשבת ולכן כתב לקמן דגר תושב מצווה על שביתת שבת מדכתיב בהא קרא והגר אבל להתוספ' שהשיגו שם על רש"י וס"ל דלא צריך לשבות אלא מלעשות מלאכה לישראל א"כ ג"כ מלמען ינוח עבדך לא מוכח דעבד שייך במצות די"ל ג"כ דבעושה מלאכה לצורך ישראל איירי ולכן חיוב שביתת העבד גופא לא ידעינן אלא ע"י דגמרינן לה לה מאשה, ולא ידעתי למה הוצרך רש"י לדרשה דלמען ינוח כיון דדרשה דלה לה מאשה פשוטה בכ"מ לחיוב העבד במצות:
שם בתוספ' ד"ה מטבילין אותו. בנה א"צ טבילה: א"ל דלמא סבר רבא דהלכה כר"א ור' יהושע ור' יהודה דס"ל לעיל דטבילה בלא מילה מהני דודאי לא יפלוג רבא אר' יוחנן ושאר אמוראי דס"ל לעיל דהלכה דאינו גר עד שימול ויטבול, ועוד דקושית התוספ' באמת אינה לרבא כיון דס"ל דעובר ירך אמו הוא וכמש"כ הרשב"א, רק שקושיתם הוא כמו קושית הש"ס לקמן (דף ע"ח) דמסתמא לא יפלוג רבי יוחנן דס"ל עובר לאו ירך אמו הוא אהך דרבא וכמש"כ התוספ' לקמן (שם) והרי ר"י בפי' ס"ל לעיל דאינו גר עד שימול ויטבול:
בא"ד. דאכתי לא חזי למילה: מדעת התוספ' נראה דמילה קודם טבילה אינו מעכב וכדעת הרמב"ן, אכן דעת הרשב"א ונימוקי יוסף דמעכב, ולפ"ז לא שייך כתי' התוספ' ולכן צריך הרשב"א לדחוק ולפרש דהך בנה א"צ טבילה הפי' בתה, אבל מדברי הריטב"א נראה שתי' התוספ' קאי גם למ"ד דמעכב בדיעבד ומה דאינו מעכב בגיורת ה"ט כיון דעובר אינו ראוי למילה הוי כנקבה שדי גירות בטבילה לחוד, ויש להביא ראי' לשיטה זו שהרי מה דחכמים פליגי אר"א ור"י וס"ל דאין גר עד שימול ויטבול ע"כ ה"ט דס"ל אין דנין אפשר מאי אפשר ולכן לא ילפי מאמהות דטבילה לחוד סגי אבל בעובר דאי אפשר למול לכ"ע ילפינן מאמהות דסגי בטבילה לחוד:
בד"ה במקום. ור"ת מפרש: לטעם הר"י גאון ולטעם ר"ת ק"ק דאכתי מנ"ל טבילה בנדה לבעלה דלמא רק לטהרות ובשלמא לפי ר"י א"ש דדרשה תהי' בנדתה משמע שעד שתבא במים כל דיני נדה עלי' אפילו לבעלה ועיין ברשב"א בשבת (דף ס"ד) אבל לטעם הרי"ג ור"ת קשה, ולענ"ד אפשר לומר דלכאורה קשה למה הוקשה להרי"ג ור"ת מנ"ל טבילה בנדה דדלמא באמת לא כתיב רק הל"מ היא וגם איך שייך זה לכאן הרי כמה משניות הן שנדה צריכה טבילה, אבל י"ל דדוקא הכא הוקשה להם כן כיון דקאמר במקוה שנדה טובלת גר וע"מ טובלים וזה ודאי הל"מ היא וא"כ איך תלי הל"מ טבילתן בטבילת נדה כיון דטבילת נדה גופא לא כתיבי רק הל"מ היא ולכן הוצרכו להביא ראי' דטבילת נדה דאורייתא היא, ולכן י"ל דבאמת לא הוי דאורייתא רק הטבילה לענין טהרו' ולבעלה היא הל"מ לשיטת הרי"ג ור"ת: ובזה יש לתרץ מה שהקשו התוספ' ד"ה וכל דבר דלמה לענין הכשר מקו' פשיטא לי' וכו' ע"ש, אבל לפ"ז י"ל דעיקר טבילה בנדה כיון דמדאורייתא היא שפיר תלי הל"מ הכשר מקו' דגר בה אבל חציצה דילפינן מאת בשרו בסוכה (דף ו') וזה לא כתיב רק במצורע וזב ובעל קרי ולא בנדה אפילו לטהרות ולכן ע"כ תלי בדיני חציצה דטומאת מצורע וזב וב"ק:
בד"ה שם גר ועבד. וקשה דבהשולח אמרינן: לענ"ד י"ל דאף דמוכח בסוגיין דצריכים עבד ושפחה טבילה לשם שחרור אכתי מנ"ל דהטבילה מעכבת השחרור דדלמא היא למצוה בעלמא וכמו טבילה בגר למ"ד לעיל מל ולא טבל ה"ז גר ואעפ"כ צריך טבילה למצוה וכמש"כ הרשב"א לעיל וא"כ ה"נ י"ל דאף דצריכים טבילת שחרור מכ"מ כבר היא ב"ח ע"י שטר שחרור וא"כ שפיר חלו הקדושין, ולענ"ד זהו שיטת הרבינו צרפתים שהביא הרשב"א ע"ש:
בד"ה קשים. וקשה דבפ' אלו נאמרים: בנדה (דף י"ג) רש"י גופא הקשה קושיא זו והתוספ' שם יישבו מפני שלא הי' להם סכום ידוע, ולענ"ד אולי י"ל ג"כ דמערב רב אין ראי' שאפשר שלא היו גרים גמורים שהרי הקב"ה לא הסכים לקבלם כמו שדרשו רז"ל על קרא כי שחת עמך ולא עמי וא"כ הוי כמו ק"נ אלף שגיירו בימי דוד שלא היו רק גרים גרורים וכמש"כ התוספ' לעיל (כ"ד:) וכמש"כ גם הרמב"ם (פי"ד מהל' א"ב) ע"ש:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
תוס' ד"ה מטבילין אותו משמע שהמילה קודם לטבילה: והקשו מהא דאמר בהערל מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה. ותי' דאכתי לא חזי למילה וכוונתם ז"ל כיון דלא חזי למילה הוי כמו אשה דסגי בטבילה לחוד אע"ג דלא דמי לאשה דהא אפשר למולו כשיולד מ"מ כיון דהשתא לא חזי למילה מהני ליה טבילת אמו אפילו למ"ד עובר לאו ירך אמו הוא. אבל הרמב"ן ז"ל דייק מינה דמהני נמי אם קדמה הטבילה למילה. וא"כ כשנולד אכתי לאו ישראל הוא עד שימול. וקשיא טובא דהא מבואר בכמה דוכתי דאם לידתו בקדושה ישראל הוא תיכף בשעת לידה וכדתנן בבכורות דחייב בפדיון והוי בכור לכהן ואדרבה קשיא לי מאי קמ"ל רבא דבנה אין צריך טבילה הא מתניתין היא בבכורות דהוי ישראל גמור משעת לידתו. וע"כ היינו משום דאהני לי' טבילת אמו ואפ"ל דמתניתין דבכורות לא שמעינן אלא למ"ד דעובר ירך אמו. דאליביה ודאי ישראל גמור הוא משעת לידתו. אבל למ"ד עובר לאו ירך אמו לא שמעינן וקמ"ל רבא דאפילו למ"ד עובר לאו ירך אמו נמי אין צריך טבילה משום דטבילת אמו סלקא גם לדידי'. וכבר כתבתי בזה באורך בחי' תמורה בסוגיא דאם שיירו משוייר ע"ש:
גמרא ורמינהו בד"א בגר בימים הקדמוני' אבל עבד משוחרר אין צריך לקבל ומשני רב ששת הא רבנן הא רשב"א: עיין פירוש רש"י ז"ל בשמעתין וביאר הרא"ש ז"ל דבריו דרבנן ורשב"א בטבילת שחרור פליגי. רשב"א ס"ל דאין צריך לקבל והיינו דקאמר וחוזר ומטבילה לשם שחרור. ורבנן ס"ל דטבילת שחרור צריך לקבל. ופריך עליה רב פפא אימור דאמרי רבנן דאינו יכול לעשותה בת חורין בע"כ אלא ביפ"ת דלא שייכא במצות כלל אבל לקוח מישראל שכבר נהג אצל ישראל מצות שהעבד חייב בהן גם רבנן מודו דבשעת שחרור אין צריך לקבל. והא דתניא דלקוח מן העובד כוכבים צריך לקבל. היינו כשרוצה לשחררו לאחר שלקחו והטבילו לשם עבדות. אבל טבילת העבד לכ"ע מטבילו ומולו אפילו בע"כ. ודייק הרא"ש ז"ל כן מלשון רש"י ז"ל שכתב אבל עבד ששהא אצלו כמה ימים כו'. ואי נימא דצריך לקבל בשעת טבילת עבדות הוי ליה לפרש משום דכבר קיבל עליו בשעת טבילת עבדות אלא ש"מ דבשעת טבילת עבדות לכ"ע אין צריך לקבל ומטבילו בע"כ. ובאמת משמע כן פשטא דשמעתין מדלא הוזכר לעיל בברייתא עבד סתם אלא עבד משוחרר משמע דבדיעבד לכ"ע אין צריך לקבל:
אלא דלפי המסקנא דמסיק דברייתא לענין טבילה קאמר קשה אמאי לא תני בברייתא נמי עבד סתמא והיה נראה לי מטעם זה דבשעת כניסתו לעבדות סגי בחדא או במילה או בטבילה. ומש"ה לא תני בברייתא טבילת עבד דאין צריך כיון דע"כ צריך למולו וסגי במילה לחוד וגבי יפ"ת הוא דתני מטבילה לשם שפחות אבל בעבד אין צריך טבילה. וכן משמע קצת מקרא דומלתה אותו אז יאכל בו דאיכא למ"ד דקאי אעבד גופא אלמא דאין צריך אלא מילה לחוד. אבל מה אעשה שד' הרמב"ם ז"ל חלוקין עלי והוא ז"ל כתב בהדיא דבעינן מילה וטבילה גם בעבד. וכן משמע מהא דמנימין עבדא דרב אשי דמסר ליה לאטבולי' ואפשר דלכתחילה צריך טבילה מדרבנן בעלמא. וכמו דלר"א בגר בימים הקדמונים נמי מטבילין אותו לכתחילה אבל עיכובא לא שמענו דעבד לא מצינן למילף מאבות אם לא שנאמר דמהא דמנימין עבדי' דרב אשי שמעינן דטבילה מעכבת בו דמסתמא מהלי' תחילה ואי נימא דטבילה לא מעכבא ביה א"כ כבר קנאו לעבד משעת מילה. ומה היה מתיירא שלא יטבול עצמו לשם בן חורין. הדרן לקמייתא דלשיטת רש"י ז"ל טבילת עבד לכ"ע אפי' בע"כ. וכמו שפי' הרא"ש ז"ל דבריו. והמהרש"א ז"ל הקשה לדברי הרא"ש ז"ל דא"כ היכי יליף רשב"א מקרא דכל עבד איש דאפי' בע"כ הא בטבילת עבד רבנן גם כן מודו דאפילו בע"כ ורבנן נמי אמאי דרשי קרא דעבד איש למילתא אחריתי ולא דרשי ליה לעבד גופא דמודו ביה רבנן דמלו אפילו בע"כ. ובאמת דיוקו של הרא"ש ז"ל אינו מוכרח. וכן משמע מדברי התוס' ז"ל דבטבילת עבד גם כן פליגי. אבל שיטת רש"י ז"ל ודאי נראה כדברי הרא"ש ז"ל. וכן מבואר בלשונו ז"ל בד"ה כופה ומטבילה לשם שפחות דכל טבילת עבדים ע"כ הם משמע דזה פשוט לכ"ע דיכול להטבילו בע"כ. ומיושב בזה קושיית מהרש"א ז"ל דלטבילת עבדות לא איצטריך קרא ואם אינו ענין לטבילת עבדות תניהו ענין לטבילת שחרור וכ"כ הרשב"א ז"ל להדיא. וא"כ העולה לשיטת רש"י ז"ל לפי המסקנא דטבילת עבדות אפילו בע"כ וטבילת שחרור אם בא לשחררו מיד אחר שלקחו דומיא דיפ"ת צריך לקבל אבל אם לקחו מישראל אחר שנהג במצות עבד אין צריך לקבל ומטבילין אותו בע"כ לשם (כל אלו הענינים אשר ידברו מעניני גר או מעניני קנין עבד זה רק היה נהוג בימי הבית או כאשר גרו אבותינו בימי קדם בארצות הבבליים והפרסיים או שאר עובדי כוכבים אבל עכשיו ע"פ חוקי המלוכה אסור לנו אלו הענינים כתורה וכמצוה עלינו ע"פ חז"ל למלאות ציוויה, כי הם חיינו ורוח אפינו הענינים האלה יבואו רק לפלפל בהלכה ולהבינה על נכונה) שחרור. וזה דחוק הוא לפירש"י ז"ל דעד כמה הוא השיעור שישתהא בבית ישראל וגם אין טעם לחלק בזה אם כבר נהג יכול להטבילו בע"כ לשיחרור ואם לא נהג אין יכול להטבילו בע"כ ומ"ש כיון דכבר נכנס לעבדות למה לא יוכל לשחררו בע"כ צ"ל דמ"מ בעינן קבלה פעם אחת:
אבל הרי"ף והרמב"ם ז"ל פירשו דבקבלת עבדות פליגי ורב ששת קאמר דכי היכי דפליגי בטבילת עבדות ה"ה דפליגי בטבילת שחרור ולרבנן צריך לקבל. ופריך עליה רב פפא דע"כ לא קאמרי רבנן אלא ביפ"ת דלא שייכא במצות הא לקוח מישראל אין צריך לקבל כיון שכבר קיבל בשעת עבדות. ולפי שיטה זו לרשב"א אין צריך לקבל בין בטבילת עבדות בין בטבילת שחרור ויכול להטבילו בע"כ ולרבנן בטבילת עבדות צריך לקבל ואינו יכול להטבילו בע"כ ובטבילת שחרור אין צריך לקבל ומטבילו בע"כ. ויש לדקדק לכולהו פירושי למאי דס"ד דבטבילת שחרור צריך לקבל ואינו יכול לכופו ולהטבילו בע"כ. מה דינו של העבד הזה דהא לשחררו ודאי יכול הרב לשחררו בע"כ. אלא דצ"ל דעדיין לא בא לכלל ישראל עד שיקבל עליו עול מצות בשעת טבילה. וא"כ קשיא טובא מכמה דוכתי דמשמע דתיכף אחר שחרור הוי כישראל מעובדא דר"א ששיחרר עבדו בביה"כ להשלים לעשרה וכן ממתניתין דמי שחציו עבד וחציו בן חורין דאין לו תקנה משמע דמיד אחר השחרור דינו כבן חורין. ועוד בכמה דוכתי. ומדברי התוס' ז"ל לעיל בד"ה שם גר בימים הקדמונים ועבד משוחרר טובלין משמע נמי דטבילת שחרור מעכבת. ולדבריהם קשיא כנ"ל מכולי שיטתא דהש"ס דמשמע דמיד אחר שחרור יש לו דין בן חורין. וכן מוכח מהא דאמר רבי מאיר בגיטין דחוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות משום דאסור בשפחה ומה חוב הוא זה לא יקבל עליו עול מצות ור"מ ע"כ ס"ל כרבנן דרשב"א דאינו יכול לשחררו בע"כ דהא ס"ל בנזיר כשמואל דהמפקיר עבדו יצא לחירות. ע"כ היה נראה לפרש סוגיא דשמעתין דרבנן ורשב"א בתרתי פליגי. פליגי בטבילת עבדות ופליגי בטבילת שחרור. והיינו מדקאמר רשב"א תרתי כופה ומטבילה לשם שפחות וחוזר ומטבילה לשם שחרור. ורבנן פליגי בתרוייהו ורבא דפריש טעמא דרשב"א מקרא דכל עבד איש היינו דבא לפרש טעם מחלקותן בטבילת עבדות. ובהא ס"ל לרבנן דאינו יכול למולו בע"כ. ורב ששת דמשני הא רשב"א הא רבנן קאי אפלוגתא אחריתי דטבילת שחרור וכ"ע מודו הכא דאין הטבילה והקבלה מעכב. ולכתחילה הוא דפליגי אי בעינן קבלה. ופריך עליה רב פפא דע"כ לא אמרי רבנן דצריך קבלה היינו ביפת תואר דלא שייכא במצות כלל. אבל לקוח מישראל שכבר קבל בשעת עבדות לא בעי קבלה כלל. וטבילה הוא דצריך לכתחילה. וכן כתבו הראשונים ז"ל דטבילה זו אינה אלא מדרבנן ולא מעכבא:
ועדיין יש לדקדק בהאי דינא דטבילת עבדות לדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל דבעינן דעתו וקבלתו לכאורה היה נראה דוקא בלקוח מן העובד כוכבים דאין לו בו קנין הגוף. מש"ה אין יכול לכופו ולהטבילו בע"כ. אבל אם לקח עובד כוכבים עצמו דקני ליה קנין הגוף היה נראה דיכול להטבילו בע"כ דע"מ כן קנוהו. והיינו דתניא בברייתא אחד לקוח מן העובד כוכבים צריך לקבל אלא דא"כ אמאי פליגי רבנן ביפ"ת בכפיה דטבילת עבדות הא גופה קני ליה כיון דע"י שבי ודינא דמלכותא לקח אותה וע"י דינא דמלכותא קני ליה לגופיה כמו שכתבו הראשונים ז"ל לעיל בשמעתין. ועוד דא"כ רבנן נמי מצו דרשי קרא דכל עבד איש דיכול למולו בע"כ ודעבד איש היינו שלקחו מעובד כוכבים לפי' קמא של רש"י ז"ל ולפי' בתרא של רש"י ז"ל מיירי שמכר עצמו לישראל דקני ליה לגופיה אלא ודאי משמע דאין חילוק. ולפ"ז נראה כי היכי דאין מטבילין גר קטן בימים הקדמוני' מה"ת וכמו שכתבו התוס' ז"ל בכתובות ולכ"ע אם הגדילו יכולין למחות ה"נ בעבד קטן דאין טבילתו כלום מה"ת כיון דאין לו דעת לקבל עליו עול מצות. וא"כ קשיא מהא דאמרינן בשבת יש יליד בית נימול לשמונה כגון ילדתו אמו ואח"כ הטבילה ואמאי נימול לשמונה ומחללין עליו את השבת כיון דלא נכנס עדיין לכלל עבדות להתחייב במצות ואולי לא ירצה לקבל עליו עול מצות לכשיגדיל. אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' עבדים כתב דבקטן יכול לתוקפו ולהטבילו בין לשם בן חורין בין לשם עבד. ועיין בלח"מ שם שעמד ע"ז מנ"ל דיכול להטבילו בע"כ דמהא דאמר ר"ה גר קטן בימים הקדמונים מטבילין אותו ע"ד ב"ד פי' המפרשים דמיירי מדעתו וכמבואר במרדכי. ולפי הנ"ל מוכח מהא דשבת דיכול להטביל עבד קטן בע"כ. ומ"מ דברי הרמב"ם ז"ל צ"ע היאך יכול לתקוף בתינוק קטן לטובלו לשם עבד דבמה קנאו לעבדות. וע"כ צ"ל שתוקפו עד שיאמר רוצה אני. אבל לא בע"כ ממש. ולפי פי' רש"י ז"ל דקרא דעבד איש היינו עבד שהוא איש ואי אתה מל בן איש משמע דוקא בן שהוא איש אי אתה יכול למולו בע"כ אבל קטן אתה יכול למולו בע"כ בין לעבדו' בין לבן חורין. אלא דאין מכאן ראיה לפי מה שפירש"י בלישנא אחרינא דאגר שבא להתגייר קאי וגר בימים הקדמונים עצמו ודאי יכול לגייר את בנו קטן וכדאמרינן בכתובות בגר בימים הקדמו' בניו עמו. אבל ראיתי בחידושי הרמב"ן ז"ל שהביא דברי הירושלמי מפורש כמו שכתבתי וכל עבד איש מקנת כסף עבד איש אתה מוהלו בע"כ. בן איש אי אתה מוהלו בע"כ. ר' יוחנן בעי הא בן קטן מוהלו על כרחו אפילו בנו של אירכנוס. ר' חזקי' בשם ר' בוני מצא בתוכה תינוק מושלך הטבילו לשם עבד את מוהלו לשום עבד לשום בן חורין את מוהלו לשם בן חורין. ר' יוחנן בעי לשם עבד הרי הוא כעבד אפילו בבנו של אירכונס פי'. אפילו בנו של עובד כוכבים מפורסם הרי הוא כעבד. ר' אבוה בשם ר' אושעיא לא אמר כן אלא וכל עבד איש עבד איש אתה מוהלו בע"כ בן איש אי אתה מוהלו בע"כ כההיא דמר ר' הילא בשם ר' אמי הלוקח עבדים עובדי כוכבים ע"מ למוהלן ממ"נ כעבד איש הוא אתה מוהלו בע"כ על מנת שלא למוהלן כבן איש הוא ואי אתה מוהלו בע"כ עכ"ל הירושלמי. הרי מבואר כדברי הרמב"ם ז"ל דבין גר קטן ובין עבד קטן יכול להטבילו בע"כ וכר' יוחנן ופשוט דמדברי הירושלמי אלו הם מוצא דברי הרמב"ם ז"ל. ומבוארים הדברים דאפילו בעל כרחו יכול להטבילן אלא דלפי שיטת הירושלמי נראה דאינו יכול למחות לכשיגדיל כיון דדייק מקרא דבן איש אין אתה מוהלו בע"כ אבל קטן אתה מוהלו בע"כ. משמע דלגמרי הוי כגר ומהאי טעמא נראה דהשמיט הרי"ף ז"ל הא דהגדילו יכולין למחות. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"י מהלכות מלכים דהגדילו יכולין למחות. והא דמטבילין אותו הוא מטעם דזכות הוא לו. וע"כ צריך לפרש דברי הירושלמי ג"כ כן. וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל. ובלא"ה משמע מדברי הירושלמי דאיכא פלוגתא בזה. וגם הנוסחא אשר לפנינו היא מחולפת מנוסחת הרמב"ן ז"ל. עכ"פ הדק"ל אמאי מחללין את השבת על יליד בית שילדתו אמו ואח"כ הטבילה. כיון דבשעת לידתו עבד עובד כוכבים הוא. ובמה הוא נכנס לכלל מצות שהעבד חייב בהן. והתוס' ז"ל בכתובות כתבו דלא מצינן לאשכוחי גר קטן בימים הקדמונים מה"ת אלא בנתגיירה מעוברת. ולמ"ד עובר לאו ירך אמו אכתי אמאי הוי גר מה"ת. ומה מהני ליה טבילת אמו כיון דקטן הוא ודברים אלו צ"ע יותר. ועוד קשה אי בעינן דעת במילת וטבילת עבדיו א"כ אמאי מעכבו בפסח. כיון דלאו בדידיה תליא מילתא ועוד דלדידן תיקשי קרא דעבד איש למאי אתי דבמפקיר עבדו קי"ל דצריך גט שחרור. וכן הקשה מהרש"ל ביש"ש. והיה אפשר לומר דע"כ לא קאמרינן דאתיא לדשמואל דמפקיר עבדו אין צריך גט שחרור אלא למ"ד דאז יאכל בו העבד. וא"כ שפיר שמעינן דא"צ גט שחרור דאלא"ה לענין מאי כתב רחמנא להאי עבד איש. אבל למ"ד דאז יאכל בו דקאי ארבו א"כ לא שמעינן דא"צ גט שחרור דאפילו צריך גט שחרור להתירו בבת ישראל מ"מ קמ"ל קרא דאינו מעכבו מפסח כיון דלאו ברשותו הוא [ועי' בירושלמי פ' השולח דמשמע כן]. אלא דע"כ לגופא בלא"ה לא איצטריך קרא דכ"ז שלא נימול פשיטא דיכול להפקירו כיון דלא קני ליה לגופיה ואפילו היכא דקני ליה לגופיה מ"מ גט שחרור לא צריך. וכמו שכתבתי לעיל בשמעתין וע"כ צ"ל דקרא אתי לאשמעינן בעלמא דלאו עבד הוא אבל הרמב"ם ז"ל הל' ק"פ כתב מקרא דעבד איש למעוטי עבד של קטן דאין מעכבו מפסחו. והטעם נראה דקטן אינו מצווה למול עבדו דפטור הוא מכל המצות. ובאמת גם עבד אשה צ"ע לכאורה למה יעכב אותה מן הפסח וכי מוזהרת היא אמילת עבדיה כיון דאפילו אמילת בנה לא מיפקדא. ועוד דהא למ"ד דכל הני מולין שלא בזמנן אין נימולין אלא ביום הוי מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות כמו שכתבו התוס' ז"ל לקמן בפרק הערל וי"ל כיון דאסור להשהות עבדים שאינן מולין א"כ באשה ג"כ שייך האיסור הזה שלא תשהה אצלה עבד שאינו מהול:
ומלשון הירושלמי שהבאתי לעיל במצא תינוק מושלך הטבילו לשם עבד מוהלו לשם עבד לשום בן חורין מוהלו לשם בן חורין. משמע קצת דטבילה שקדמה למילה ג"כ כשירה היא. ובשביל מה שהיתה הטבילה צריך שימול אותו ג"כ לשם זה אם לשם עבד ימולו לשם עבד ואם לשם בן חורין יהיה המילה ג"כ לשם בן חורין. וכן משמע דבעבד בעינן ג"כ טבילה אלא דא"כ למה אינו מעכב בפסח טבילת עבדיו ג"כ כמו טבילת שפחותיו כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל. וכן מהא דדחיא שבת מילת יליד בית שטבלה אמו אחר שילדה ואי נימא דטבילה מעכבת בעבד ג"כ אם כן אכתי לאו (כל אלו הענינים וגם אשר ידברו מעניני גר או מעניני קנין עבד זה רק היה בימי הבית או כאשר גרו אבותינו בימי קדם בארצות הבבליים והפרסיים או שאר עובדי כוכבים אבל עכשיו ע"פ חוקי המלוכה אסור לנו אלו הענינים כתורה וכמצוה עלינו ע"פ חז"ל למלאות ציוויה, כי הם חיינו ורוח אפינו הענינים האלה יבואו רק לפלפל בהלכה ולהבינה על נכונה) בר מצות הוא בשעת מילה ולא הוי לן למידחי' שבת בעבורו. וצ"ל דגם לדברי הרמב"ם ז"ל אין הטבילה מעכבת בעבד. ועוד יבואר בזה לקמן בפרק הערל בס"ד ודו"ק בכל הנ"ל:
תוס' ד"ה ר' אליעזר אומר אבי' ממש כו': אי נמי נפקא מינה אם מתו אביה ואמה או נתגיירו. פי' דלר"א אם אין לה אב ואם מותר בה מיד. והנה אם נאמר דאיסור הבחנה הוא מה"ת. א"כ ע"כ צריך שלשים יום כדי להמתין וסגי בהכי ע"פ ד"ת דאזלינן בתר רובא דלתשעה ילדן ובחדש אחד יוכר בין זרע שנזרע בקדושה או שלא בקדושה. אלא דע"כ מה"ת מותר בה מיד ולא חיישינן משום איסור הבחנה כדאמרינן לעיל אם קיבלה עליה מותר בה מיד. ומ"מ לא מסתבר לומר דלר"א יכול לגיירה בע"כ מיד אם אין לה אב ואם. ולפי ריב"ן ז"ל לר"ע צריך שתכפור בע"א קודם שתיבעל לו היינו שאסור לבא עליה עד שתקבל. וכתבו דלפ"ז לא אתיא ברייתא דלעיל הא דתניא בד"א שלא קיבלה כוותיה דר"ע דלר"ע בעינן דווקא קבלה. ונראה מדבריהם ז"ל דאחר כל המעשים כולן יכול לגיירה בע"כ. וכן כתבו הריטב"א ז"ל והנימק"י ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאחר כל המעשים ג"כ צריך שתקבל עליה אבל בע"כ אין יכול לגיירה. וא"כ צ"ע למה נתנה תורה שיעור שלשים יום וכל המעשים כולן ממ"נ אם קיבלה עליה מותר בה מיד ואם לא קיבלה עליה אפי' לאחר שלשים יום אסורה לו. וצ"ל דשיעור זה נתנה תורה אם לא קיבלה עליה מיד יניחנה ולא יגלגל עמה שתקבל עד אחר כל המעשים כולם. ועי' בלח"מ שהביא בשם הרמב"ן ז"ל שכתב בשם הספרי ואחר כן תבא עליה ובעלתה אין לך בה אלא מצות בעילה. אבל לא קידושי כסף ושטר. והקשה מזה לדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דנושאה בכתובה וקידושין. ולפי הנ"ל י"ל דדרשה דספרי אתיא כר"א דאחר שלשים יום לא בעינן קבלה. אבל לר"ע דאמר שצריכה לקבל והרי היא גיורת גמורה פשיטא דמהני בה כתובה וקידושין. ובספרי איתא דר"ע ס"ל נמי דבעינן ג' חדשים ירח שלשים ימים שנים כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה. וי"ל דר"ע לטעמי' דבעינן שתקבל ומש"ה צריכה ג' חדשים להבחנה. אבל ר"א ס"ל דשלשים יום סגי לטעמי' דלא בעי קבלה. וא"כ הזרע השני ג"כ אינה בכשרות כ"כ. אלא דמשמע מזה כדברי התוס' ז"ל דר"ע פליג אהא דקתני לעיל בד"א שלא קיבלה. וא"כ לרשב"א תיקשי דהא הוא נמי קאמר דבעינן ג' חדשים וכדתניא בתוספתא דהיה מביא מן המקרא והיינו טעמא דלא דריש ואחר כן שנים. כיון דהטעם הוא משום הבחנה. א"כ אמאי קאמר לעיל דיכול להטבילה מיד לשם עבדות ולשם שחרור ומותר בה מיד. וע"כ צ"ל דלרשב"א טעמא לאו משום הבחנה הוא ודו"ק:
גמרא מקיימין בעבדים שאין מלין דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר אין מקיימין: וכתבו התוס' ז"ל דמה"ת פליגי דלר"ע מצוה עליו למול עבדיו כמו שמצינו באברהם אבינו שנצטוה למול עבדיו [ובמכילתא פ' בא איתא דר"ע יליף מקרא דומלתה אותו דמחויב למולו]. ור' ישמעאל ס"ל דילפינן מקרא דוינפש בן אמתך דאין חובה על הרב למולו. וא"כ לר' ישמעאל וודאי לא מצי הרב למול אותו בע"כ כיון דאין חובה עליו למול אותו ואליבי' ע"כ דרשינן הא דכתיב ומלתה אותו אז יאכל בו קאי אעבד דלהרב וודאי אינו מעכב אותו מפסחו. כיון דאינו מחויב למולו. וכן מוכח בספרי דבהא פליגי ר' ישמעאל ור"ע עיין בילקוט פ' בא ולר"ע דאמר אין מקיימין הוא דפליגי תנאי אי יכול למולו בע"כ. והרשב"א ז"ל. הביא מחלוקת הר"י אברצלוני עם הרמב"ן ז"ל הר"י ז"ל כתב דהרב יברך על טבילת העבד. והרמב"ן ז"ל כתב דהעבד עצמו יברך. וגם זה נראה דתליא בפלוגתא דהני תנאי דלר' ישמעאל אין הרב מחוייב למולו. והעבד הוא דקעביד מצוה במילה וטבילה אבל לר"ע מצוה על הרב. ויש לדקדק מ"ט דר' ישמעאל הא כתב רחמנא ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר יליד ביתך ומקנת כספך לדורותיכם ומצוה מפורשת היא לדורות עולם. וכן למ"ד דאין יכול למולו בע"כ. ואמאי כיון דמחויב הוא במילה מן התורה למה לא יכוף אותו לקיים. וצ"ל דאזהרת התורה לא באה אלא על עבד שנולד משפחה שכבר נתחייבה במצות. ואז גם וולדה מחויב במילה ומילתו דוחה שבת כמו שכתב הרמב"ם ז"ל אבל אם קנהו בלתי מהול או שנולד קודם טבילת אמו אין מצוה זו מחוייבת לא על הרב לרבי ישמעאל ולא על העבד לכ"ע. ומש"ה אין מלין אותו בע"כ. ועיין בב"י שהביא בשם ר' ירוחם דכל מילת עבדים אין דוחה שבת. והוא דבר פלאי דעבד שנולד משפחה שחייבת במצות ודאי נראה דגם וולדה חייב במצות ומילתו בזמנו דוחה שבת. ודברים אלו צ"ע. וכבר כתבתי מה שיש להעיר בזה בשבת פ' ר"א דמילה:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
א"ל אסיר לן תחום שבת באשר תלכי אלך. אפשר דפתחה בזה דמזה ניכר תוקף רחמיו יתברך דאחשיבנהו לישראל כבנים ורצה שישבתו ביום מנוחתו וזו מעלה גדולה דאין משתמשין אפילו בשרביטו של מלך כ"ש לעשות כ"י כמעשהו ממנו לנוח ביום שבת לה' וזו תפארת וגדולה לישראל. וכבר ידוע שאמרו הראשונים והביא דבריהם הרדב"ז ז"ל בתשובה דטעם העריות הוא מטעם דאין משתמשין בשרביטו של מלך. והשתא דאמרה נעמי דמשבת מוכח דאנו בנים ושרי לן להשתמש בשרביטו של מלך יש לחוש שיאמרו שהעריות לגבי דידן שריותא נינהו דאנו יכולים להשתמש בשרביטו של מלך. לזה אמרה אסיר לן יחוד דלא מיבעיא עריות עצמן אלא אפילו יחוד אסיר דאע"ג דאנחנו כבנים אין לנו רשות כי אם מה שהתיר לנו בפירוש שנעשה כבנים. אך מסתמא אנחנו עבדים לשמור מצותיו. וכי תימא מהיכן אנו יודעים רצון הקב"ה בכל דבר. לזה אמרה מפקידנן אתרי"ג מצות ושס"ה ל"ת להתרחק משס"ה כחות הסט"א ורמ"ח מ"ע להדבק ברמ"ח חלקי הקדושה כמ"ש מז"ה ז"ל בחסד לאברהם. והשיבה רות עמך עמי נצנצה בה רוח הקדש ורמזה שהיא נשמת ישראל כמשז"ל וז"ש עמך עמי. א"ל יש ד' מיתות ב"ד והשיבה באשר תמותי אמות כלומר אני בוטחת שלא אעבור עבירה ונפטר מד' מיתות כמו שאת חסידה ומתה כצדקת כן באשר תמותי אמות וז"ש ושם אקבר סמוך לקברך כי אני אשמור כל המצות כמוני כמוך:
תוס' ד"ה קשים גרים לישראל כספחת וכו' דכל ישראל ערבים וכו' וקשה וכו' שלא היו ערבים על הגרים וכו' עמ"ש הרב הלכות קטנות בח"א סי' קל"ב ומהרימ"ט בחי' קדושין ומו"ה זרע אברהם א"ח סי' י"ב. עבר"י אנכי עשיתי אר"ש בא"ח סי' קכ"ד בס"ד:
סימן ל
בענין אי מילת עבדיו של הקטן מעכבתו מלהמנות על הפסח.
גמ' דף מז. ובכתה את אבי' ואת אמה, וגו', בד"א שלא קבלה עלי', אבל קבלה עלי' מטבילה ומותר בה מיד, ר"ש בן אלעזר אומר אעפ"י שלא קבלה עלי' כופה ומטבילה לשם שפחה וחוזר ומטבילה לשם שחרור ומשחררה ומותר בה מיד, אמר רבא מאי טעמא דרשב"א, דכתיב כל עבד איש מקנת כסף, עבד איש ולא עבד אשה, אלא עבד איש אתה מל בעל כרחו ואי אתה מל בן איש בעל כרחו, ורבנן אמר עולא כשם שאי אתה מל בן איש בעל כרחו כך אי אתה מל עבד איש בעל כרחו, ואלא הכתיב כל עבד איש, ההוא מיבעא לי' לכדשמואל, דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור שנאמר כל עבד איש מקנת כסף, עבד איש ולא עבד אשה, אלא עבד שיש רשות לרבו עליו קרוי עבד ושאין רשות לרבו עליו אין קרוי עבד ע"כ.
א) כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות קרבן פסח הלכה ו' ז"ל, הקטן אין מילת עבדיו וטבילת שפחותיו מעכבתו מלהמנות על הפסח שנאמר וכל עבד איש להוציא את הקטן עכ"ל, והקשה עליו המשנה למלך, א"כ מה הקשו עבד איש ולא עבד אשה, הא אצטריך לי' עבד איש להוציא את הקטן. עוד הקשה הכ"מ ממכילתא דאיתא, וכל עבד איש, אשה וקטן מנין ת"ל מקנת כסף מכל מקום, וכתב ע"ז הכ"מ ז"ל ונראה שרבינו גריס וכל עבד איש ולא של אשה וקטן עכ"ל הכ"מ, והדברים תמוהים דא"כ הי' להרמב"ם להביא דאף אשה אין מילת העבד מעכבתה, ומדוע לא הביא זאת הרמב"ם ונקט רק קטן.
והנראה לי, דהנה לקמן בדף ע' איתא, אמר ר' אליעזר מנין לערל שאין אוכל בתרומה נאמר תושב ושכיר בפסח ונאמר תושב ושכיר בתרומה, מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו, אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו, אי מה פסח מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו מלאכול בפסח אף תרומה מילת זכריו ועבדיו מעכבת אמר קרא ומלתה אותו אז יאכל בו מילת זכריו ועבדיו מעכבת ואין מילת זכריו מעכבת מלאכול בתרומה, והקשה בתוס' ד"ה אי מה פסח ז"ל, תימה דהא הך סוגיא כר"א ור' אליעזר גופי' דריש במכילתא דמילת עבדיו אין מעכבות אדם מלאכול בפסח ודריש אז יאכל בו העבד עכ"ל התוס'.
והנראה לתרץ, דהנה הא דמחויבין למול ילוד בית הוא מדין מילה, שהרי הוא בשמיני ודוחה את השבת, וא"כ מה דמעכב את הרב מלאכול בפסח חיוב מצות המילה שעל האדון למול את עבדיו ומצות המילה מעכבו מלאכול בפסח, אבל מה שמחויב למול מקנת כסף אין הטעם משום מצות מילה דהרי איננו עוד חיוב במצות מילה, אלא דהחיוב להכניס את עבדיו בישראליות, והחיוב הוא אף באמהותיו שמחויב להטבילן, וגם טבילת אמהותיו מעכבתו מלאכול בפסח, וכן כתב הרמב"ם שם בהלכה ה' ז"ל, וכן טבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבתו ודבר זה מפי קבלה שהטבילה לשפחות כמילה לעבדות עכ"ל הרמב"ם, היינו דהקבלה היתה דמה דנאמר ומקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל האדון, וקודם המילה אין להאדון לאכול בפסח, הטעם, שאמרה התורה מה שאין מכניס עבדיו בישראליות זה מעכבו מלאכול בפסח, וא"כ גם טבילת אמהותיו מעכבתו מלאכול בפסח, שהרי כשם שהוא מחויב להכניס עבדו בחיוב מצות, כן הוא מחויב בטבילת אמהותיו כדי להכניסן בחיוב מצות, ועל דין זה שמעכב מילת מקנת כסף וטבילת אמהותיו שאין זה מטעם חיוב מילה, ע"ז פליג ר' אליעזר וס"ל כיון דאין עדנה החיוב מטעם מצות מילה אין מעכבו מלאכול בפסח, אבל מילת ילוד בית שהחיוב למולו מטעם מצות מילה, גם ר' אליעזר מודה שמעכב, שהוא בכלל המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו, וילוד בית הוא בכלל המול לו כל זכר וכן כתב הרמב"ם שמילת עבדים בין גדולים בין קטנים מעכבת אותו מקרא דהמול לו כל זכר, וא"כ במילת ילוד בית גם ר' אליעזר מודה דמעכב מלאכול בפסח, אבל בתרומה אין מעכב את האדון מלאכול אפילו מילת ילוד בית.
אכן לכאורה קשה על דברינו, הפירוש בדברי הגמ' דקאמר ומלתה אותו אז יאכל בו, בו מילת זכריו ועבדיו מעכבת ואין מילת זכריו ועבדיו מעכבת מלאכול בתרומה, והא לר' אליעזר האי קרא דומלתה אותו לא קאי כלל על אכילת הרב בפסח, אלא על העבד גופו, שאם לא מלו אותו לא יאכל העבד בפסח, וא"כ איך ילפינן מזה לדין מילת עבדיו דאין מעכבין את הרב מלאכול בתרומה, כיון דקרא לא מיירי כלל בדין אכילת הרב בפסח, וקאי רק על דין העבד שאם לא נמול לא יאכל בפסח.
אכן קושי' זו אפשר להקשות גם על תירוץ התוס' דמתרצי על קושיתם ז"ל, ואמר רבינו יצחק דגמ' לפום רהיטא נקט כר' עקיבא דדריש אז יאכל בו האדון, ולר"א מזכריו פריך עכ"ל התוס', וזה הא קשה מאד, נהי דגמ' פריך לפום רהיטא, אבל איך יהי' מסקנת הגמ' דפריך לר"א מזכריו, אימא דמילת זכריו מעכב הרב מלאכול בתרומה, ומאי משני בו מילת זכריו מעכב ואין מילת זכריו מעכב את הרב מלאכול בתרומה, הא האי דומלתה אותו אז יאכל בו לא קאי כלל על עכוב הרב אלא על עכוב העבד מלאכול בפסח כל זמן שלא נימולו ואיך ילפינן מזה מיעוט לעכב הרב באכילת תרומה.
והנה בירושלמי בפרק הערל איתא, על דעתי' דר"ע לאיזה דבר נאמר תושב ושכיר בתרומה, כההיא דאמר ר' הילא בשם ר' יוסי הלוקח עבדים ערלים מן הגוי על מנת למוהלן, ר' יסא בשם ר' יוחנן שמעון בר בא בשם ר' יוחנן הלוקח עבדים ערלים מן הגוי על מנת למוהלן אפילו מלן לא יאכלו בתרומה. ועיין בקרבן עדה דמשבש וגריס ע"מ שלא למוהלן, ובאמת קשה מה דקאמר ע"מ למוהלן, אטו משום דקנן ע"מ למוהלן, איצטריך קרא, הא עכו"ם נינהו. משו"ה גריס הקרבן עדה ע"מ שלא למוהלן.
אכן נראה לי, דהנה בגמ' דילן שם פריך, ולר"ע תושב ושכיר מאי עביד לי' כו' לאתוי גר שמל ולא טבל, והקשה בתוס' בדף מ"ו ד"ה כי פליגי ז"ל, תימה דלקמן בריש הערל ממעט ר"ע גר שמל ולא טבל מפסח מדכתיב תושב ושכיר, והשתא כמאן סבר ר"ע, אי כר' יהושע למה לי קרא פשיטא דלא אכיל דעכו"ם גמור הוא כו' וכתב הרשב"א על זה ז"ל, וליתא, דשאני הכא דמילתו לשם יהודית ואעפ"י שלא נגמר גירותו מ"מ כבר התחיל ונכנס קצת בדת יהודית שאינו צריך אלא טבילה עכ"ל הרשב"א, היינו דסובר הרשב"א דכבר יצא מכלל עכו"ם ויצא מן כלל כל הגוים ערלים כיון שמל לשם יהודית, ואף שלא נעשה ישראל אבל מכלל כל הגויים ערלים יצא וא"כ הוי אמינא שמותר לאכול בפסח, קמ"ל דאסור לאכול בפסח עד שיהי' ישראל גמור.
והנה לכאורה קשה לר"א דדריש ומלתה אותו אז יאכל בו העבד, למה לן קרא כיון דלא מל הא לא יאכל משום כל ערל לא יאכל בו, וצריך לומר דר"א סבירא לי' דכיון דהעבד הוא מקנת כסף ואין מחייב עדנה במצות, א"כ ערלותו הוי כערלה שלא בזמנה, וא"כ מה שנקרא ערל הוא רק מקרא דכל הגויים ערלים, וסובר ר' אליעזר, כמו עבד כהן שמועיל קנין הכהן להאכיל את העבד בתרומה אף דכל מצות הוא מחויב כאשה, והעבד הא הוא זר, ואשה זרה הא אסורה לאכול בתרומה, אעפי"כ מועיל קנין הכהן שנתקדש גופו ובשביל קנין הכהן בו עושהו שאיננו זר, וכמו אשה דקנין הכהן מאכילה דע"י הקנין יצאו מכלל זרות, הכא נמי קנין הישראל בהעבד שעי"ז חל על גופו הדין לעשות אותו לישראל, הקנין הזה מוציאו מידי כל הגוים ערלים, ואף שלא נמול ערלתו הוי כערלה שלא בזמנה, וא"כ מקרא דוכל ערל לא יאכל בו לא הוי ידענא שעבד שקנאו רבו ע"מ למוהלו שלא יאכל העבד בפסח, משו"ה אשמעינן קרא דומלתה אותו אז יאכל בו, דקנין שיש לישראל בו ואף שהוציאו מכלל כל הגויים ערלים, אעפי"כ אסור לאכול בפסח עד שימול,
והנה לקמן איתא אין לי אלא מילת זכריו בשעת עשי' ומילת עבדיו בשעת אכילה, מנין ליתן של זה בשל זה ת"ל אז אז לגזרה שוה, ולפי זה יהי' הפירוש בגמ' כן, דהנה מילת זכריו היינו מילת הבנים ועבדים ילודי בית מעכב את הרב מעשות הפסח אף לר"א מקרא דהמול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו, ומילת עבדים מעכבין את העבד מלאכול בפסח אף שיש עליו קנין הישראל שמוציאו מכלל כל הגוים ערלים, מעכבתו מלאכול בפסח מנין שמילת הזכרים מעכב את האדון מלאכול בפסח ומילת העבדים מעכב את העבד מעשות הפסח, היינו אם קנה ישראל העבד ועשה הפסח ואח"כ מל העבד, מנין שזה שלא הי' מהול העבד בשעת העשי' מעכב את העבד מן הפסח משום שלא הי' מהול בשעת העשי' אף שהוא מהול בעת האכילה, ת"ל אז אז לגזרה שוה, ולפי זה יהי' הפירוש בגמ', בו, היינו בפסח זה הדין דמילת הזכרים מעכב את האדון מאכילת ועשית הפסח כדילפינן מגז"ש דאז אז, ומילת העבדים מעכב את העבדים מאכילת ועשית הפסח. אבל בתרומה אין מילת הזכרים מעכב את האדון ולא מילת העבדים מקנת כספו מעכב את העבדים מלאכול בתרומה, דכיון דלר' אליעזר ע"כ דעבד מקנת כסף קנין הישראל שבו מוציאו מכלל כל הגוים ערלים אם קנהו ע"מ למוהלו, וערלתו הוי שלא בזמנה, מותר עבד מקנת כסף לאכול בתרומה, מטעם וכהן כי יקנה נפש קנין כספו.
ולפי זה קאמר הירושלמי דתושב ושכיר שנאמר בתרומה אליבא דר"ע הוא לאשמיענו דלא כר"א, אלא אף שיש קנין של ישראל בהעבד ע"מ למוהלו אעפי"כ אסור להעבד לאכול בתרומה עד שימולו ובא ר' יסא בשם ר' יוחנן ללמוד עוד חידוש דאף אם מהלו ויצא מכלל עכו"ם אין מותר לאכול בתרומה עד שימול ויטבול, דר"ע לית לי' כלל דע"י קנין הישראל יצא מכלל כל הגוים ערלים, וא"כ כי איצטריך קרא, היכא דמל, שאז יצא מכלל כל הגוים, אעפ"כ כיון שלא נעשה ישראל גמור אסור לאכול בתרומה.
ואפשר דבזה פליגי בבלי והירושלמי, דלגמ' דילן משמע דלר"ע אייתר תושב ושכיר בפסח, וא"כ בתרומה היכא דקנה הכהן עבד ומל ולא טבל מותר לאכול בתרומה, ולהירושלמי תושב ושכיר דתרומה אייתר ואף בתרומה אסור לאכול.
ב) ובזה יש לפרש השגת הראב"ד על הרמב"ם שכתב, וכן טבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבתו, כתב ע"ז הראב"ד, א"א בתוספתא דפסחים בדברים שבין פסח מצרים לפסח דורות עכ"ל, וכתב ע"ז המגיה ז"ל, בדברי התוספתא דילן הכי איתא התם, אחד פסח מצרים ואחד פסח דורות מי שהיו לו עבדים שלא מלו ושפחות שלא טבלו מעכבין אותו מלאכול בפסח, ראב"י אומר אומר אני בפסח מצרים הכתוב מדבר, ורבינו פסק כת"ק, ואם דעת הראב"ד להשיגו על שהי' לו לפסוק כדעת ראב"י דמשנתו קב ונקי, אינה השגה, דהיינו במשנה דוקא ולא בתוספתא כדאמרינן בכמה דוכתי ודוק עכ"ל המגיה.
אכן ע"ז יש לתרץ דהראב"ד ס"ל דאף בברייתא הלכה כראב"י וכדמוכח ביבמות ל"ז דדברי ר' אליעזר בן יעקב הוא בברייתא ואעפי"כ קאמר, אביי ורבא טרחו לאוקי דברי ר' אליעזר בן יעקב אליבה דהלכתא כי היכי דלא תקשי הלכתא אהלכתא הרי דאף בברייתא הלכה כר' אליעזר בן יעקב.
אכן זה קשה דהא במתניתין דפסחים דף צ"ו איתא מה בין פסח מצרים לפסח דורות, ולא חשיב החילוק הזה שבפסח מצרים טבילת אמהותיו מעכבת מלאכול בפסח ולא בפסח דורות, א"כ מוכח ממתניתין דאין חילוק לדין זה, וכיון דסתמא דמתניתין דלא כראב"י, איך יפסוק הראב"ד דלא כמתניתין, עוד קשה לי דהנה ראב"י הא אמר בפסח מצרים הכתוב מדבר, א"כ קאי ראב"י על הכתוב דמילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח, וסובר ראב"י דבפסח דורות אף מילת עבדיו אין מעכב את הרב מלאכול בפסח, וא"כ הראב"ד פוסק כראב"י דאין מילת העבדים מעכב הרב מלאכול בפסח, וא"כ פוסק הראב"ד נגד כל הנך סתמא דגמ' דנקט לפשטות דמילת העבדים מעכב את הרב מלאכול בפסח.
לכן נראה לפרש דברי הראב"ד באופן אחר, דהנה עבד שמל ולא טבל הא עדנה הוא עצמו אסור לאכול בפסח כדילפינן לר"ע מקרא דתושב ושכיר לגר שמל ולא טבל, וכדברי הרשב"א דסובר, דאף דיצא ע"י המילה מכלל גוי ואיננו עוד בכלל כל הגוים ערלים, אעפי"כ אסור לו לאכול בפסח, דבלא טבילה לא נכנס עדנה לדת ישראל ולפי זה יקשה א"כ איך קאמר קרא דומלתה אותו אז יאכל הרב בפסח, הא עדנה לא נכנס העבד לדת ישראל, וצריך לומר נהי דהעבד בעצמו אסור לו לאכול קודם הטבילה שלא נכנס עדנה לדת ישראל גמור, אעפי"כ עכבת הרב תלוי אם העבדים והשפחות יצאו מכלל גוי, וכיון דעבד ע"י המילה יצא מכלל גוי וגם מילה הוי בו, אין מעכב את האדון מלאכול בפסח מה שלא נגמר הכנסתו לדת יהודית, ור' אליעזר בן יעקב פליג על זה דסבירא לי' דאף טבילת העבד אחר המילה מעכב את האדון מלאכול בפסח, והא דכתיב קרא ומלתה אותו אז יאכל בו דמשמע דאם מל עבדו אף שלא טבלו עדנה מותר לאכול הרב בפסח, זה נאמר בפסח מצרים ולא בפסח דורות, וטעמא דמילתא, דהנה בתוס' ישנים בדף מ"ו פירש דלר' יהושע קודם מתן תורה נכנסו לכלל ישראל לאכול פסח במילה בלבד, וכיון שניתנה תורה ונצטוו בזמן הזה לטבול, א"כ עתה, בלא טבילה לא נעשה גר, נמצא אף דקי"ל אינו גר עד שימול ויטבול, הוא לאחר מתן תורה שאז נצטוו לטבול, אבל קודם מתן תורה במילה בלבדה הותרו לאכול בפסח, נמצא דר' אליעזר בן יעקב אדרבה לחומרא, דהא קאמר באמהותיו מעכב טבילה, אבל בעבד מעכב רק המילה מלאכול הרב בפסח, ע"ז אמר ראב"י, אומר אני, מה דהרב מותר לאכול בפסח תיכף אחר מילת עבדיו אף שלא טבלו, זה נאמר בפסח מצרים שלא היו מחויבים בטבילה, אבל לאחר מתן תורה שנתחדשה הלכה שצריך טבילה, אף טבילת עבדיו שאחר המילה מעכב את האדון מלאכול בפסח.
ולפי זה לא קשה מה שהקשינו הא במשנה בפסחים קא חשיב דברים שבין פסח מצרים לפסח דורות ולא חשוב זאת, אכן לפי שביארנו לא קשה, דבמשנה חשיב הדברים שחילוק הדין במצות הפסח, אבל הא דטבילת עבדיו לאחר המילה מעכב בפסח דורות ולא הי' עיכוב האדון לאכול בפסח מצרים, אין חילוק הדין בהפסח, אלא בהעבד, שבפסח מצרים נכנס לברית במילה בלבד, ובפסח לאחר מתן תורה לא נכנס העבד לברית בלי טבילה, משו"ה לא קתני, ומשו"ה פסק הראב"ד כראב"י.
אכן הרמב"ם סבירא לי' כיון דבכולה גמ' נזכר רק מילת עבדיו, סתמא דגמ' פסק דלא כראב"י, דאין מעכב טבילת העבדים את האדון מלאכול בפסח כיון שכבר מלו אף דהעבד בעצמו אסור לאכול הפסח קודם טבילה.
ג) ועפ"י דברינו יש לישב הגמ' פסחים צ"ו דאיתא, אלא מעתה תושב ושכיר לא יאכל בו הכי נמי דבו אינו אוכל אבל אוכל הוא בפסח דורות, אמר קרא ועבדת, אלא בו למה לי, בו המרת דת פוסלת ואין המרת דת פוסלת בתרומה, וכתב רש"י ז"ל ולא גרסינן אלא מעתה תושב ושכיר, דהא תושב ושכיר כולי' קרא יתירה הוא, דתושב ושכיר אוכל בפסח, דהא תושב זה קנוי קנין כסף קנין עולם ונרצע, ושכיר זה עבד עברי, ותרויהו ישראל מעליא נינהו ואכלו בפסח כדאמרינן ביבמות בפרק הערל קרא יתירא ומופנה הוא לגז"ש כו' ואיידי דכתבו כתב בו דידי', וללשון הספרים לא ידענא מאי שנויא דמשני בו המרת דת פוסלת, מאי שייך המרת גבי תושב ושכיר הא ישראל מעליא הוא, ועוד הא דרשה מבו דגבי בן נכר דדרשינן לי' עכ"ל רש"י, אכן בספרים דילן כתיב הגרסא ולא נמחקה, והנה תירוץ רש"י ניחא אליבא דר"א דלדידי' תושב ושכיר מופנה לגז"ש, אבל אליבא דר"ע הא לא דרשינן לגז"ש.
לכן נראה לי, לפי מה שביארנו למעלה דלש"ס דילן הקונה עבד ע"מ למוהלו ומהלו יצא כבר מכלל כל הגוים ערלים ואף דלא נכנס לדת ישראלית, אבל ערל כבר איננו, ור"ע דריש מתושב ושכיר דאף שיצא מכלל כל הגויים ערלים כיון דחסר לו עדנה דת יהודית אסור לו לאכול בפסח ומותר לו לאכול בתרומה אם כהן קונה אותו, מעתה מיושב שפיר דברי הגמ', בו בפסח המרת דת, פירוש מה שחסר לו עדנה דת יהודית מעכבתו מלאכול הוא עצמו בפסח, אבל אין זה מעכבתו מלאכול בתרומה, ועבד כהן כיון שמל מותר לאכול בתרומה, ויש שני מיני המרת דת ישראל שפרק עול ונשתמד זה ילפינן מקרא דבן נכר דאין אוכל בפסח ואוכל בתרומה, ויש עוד המרת דת היינו מה שחסר דת, היינו גר שמל ולא טבל, וזה ילפינן מקרא דתושב ושכיר לא יאכל בו דאין אוכל בפסח אבל אוכל בתרומה, ופשוט דחד מאידך לא ילפינן לא לקולא ולא לחומרא, דבן ישראל שהמיר הרי בר חיובא הוא ואפשר לומר שיותר נחשב לבן ישראל אף שהמיר, ולהיפך אפשר לומר כיון שפרק עול הרי הוא כגוי, משא"כ גר שמל ולא טבל הא לא פרק עול אדרבה הוא מתעתד ליכנס בדת ישראלית.
נמצא לפי זה יש פלוגתא דתנאי, ר"א במכילתא דריש קרא דעבד איש ומלתה אותו קאי על דין העבד, דקודם המילה אסור לו לאכול, וא"כ המכילתא אליבא דר"א שפיר דריש עבד איש אין לי אלא עבד איש שאסור להעבד בעצמו לאכול בפסח קודם המילה, עבד אשה וקטן מנין שהעבד בעצמו אסור לאכול קודם המילה, ע"ז קאמר מקנת כסף ומלתה אותו, פירוש כיון דקרא קאמר דאף שהוא מקנת כסף אסור הוא לאכול קודם שנמול, א"כ מה חילוק בהעבד גופי' אם הוא עבד איש או של אשה וקטן, כיון דחסר מילה בגופו, מה לי אם הוא עבד איש או עבד אשה או של קטן, עכ"פ חסר מילה בגופו, אבל לדידן דסבירא לן דקרא דומלתה אותו קאי על האדון, א"כ שפיר יש לפרש דדוקא איש שהוא גדול מילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח, שהרי עליו החיוב למול את עבדו, אבל קטן שאין עליו חיוב למול עבדו אין מילת עבדיו מעכבו מלאכול בפסח, אבל למאן דאמר דקאי על העבד עצמו אין שייך כלל לדרוש דעבד של קטן יש לו דין אחר בגופו מעבד של גדול.
ומיושב בזה מה דלכאורה קשה כיון דאנן סבירא לן דהמפקיר עבדו צריך גט שחרור ולא דרשינן עבד שאין לרבו רשות עליו אינו עבד, וגם סבירא לן דעבד צריך לקבל עליו מצות ולא דרשינן עבד איש ומלתה בעל כרחו, א"כ עבד איש למה לי והא בגמ' פריך ואלא עבד איש למה.
אכן לדברינו מיושב דהסוגיא אזלה אליבא דמאן דאמר דקרא מיירי בדיני העבד, א"כ אי אפשר לדרוש עבד איש ולא עבד קטן, דהאי דינא דאסור העבד לאכול בפסח קודם המילה אי אפשר כלל לחלק בין עבד של גדול לעבד של קטן, אבל לדידן דסבירא לן דקרא קאי על עכוב של הרב מלאכול בפסח הא שפיר יש לדרוש עבד איש ולא עבד של קטן.
ולפי זה לא קשה קושית המשנה למלך על הרמב"ם מאי פריך בגמ' ואלא עבד איש למה, ולא קאמר להוציא עבד של קטן, דהא האי סוגיא קאי אם סבירא לן דקאי על העבד בעצמו, בזה אין סברא כלל לחלק בין עבד של גדול לעבד של קטן.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
לא רוב הטובה. לפי שיצר הרע מחזר אחריהן כדאמרי' במס' סוכה (דף נב:) ושמא תזוח דעתן עלייהו ויחטאו: ואין מרבין עליו. דברים לאיים עליו שיפרוש: ציצין. חתיכות בשר שלא נפרעת המילה כהלכתה: ומודיעין אותו מקצת מצות. דהשתא ע''י טבילה הוא נכנס לכלל גירות הלכך בשעת טבילת מצוה צריך לקבל עליו עול מצות: אחד גר ואחד עבד משוחרר. לקמן מפרש למאי הלכתא אקשינהו: ובמקום שנדה טובלת. בארבעים סאה: שם גר ועבד משוחרר טובלין. ואע''פ שאין טבילתו משום טומאה וטהרה כשאר טבילות: חוצץ בגר ועבד משוחרר ובנדה. לבעלה ואע''פ שאין טבילתן לענין מגע טהרות כשאר טבילות: דאי פריש. שלא יתגייר: נפרוש. ולא איכפת לן: דאמר מר קשים גרים לישראל כספחת דכתיב ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב. לשון ספחת שאוחזין מעשיהם הראשונים ולומדים ישראל מהם או סומכין עליהם באיסור והיתר: ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופאה. שלא יאמרו עניים הללו הלוקטין פאת שדה גזלנים הם ועומד עליהם והורגם בדיניהם שבני נח הוזהרו על הגזל בסנהדרין (דף נו.) ואזהרתן זו היא מיתתן דלא בעו התראה לפיכך בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה דעובד כוכבים קפיד על דבר מועט ולגבי ישראל הויא מחילה: ולא ניתן להשבון. אינו בחזרה אלא נהרג דגבי ישראל כתיב והשיב את הגזלה אשר גזל (ויקרא ה) אבל בני נח אמרינן בסנהדרין (דף נח:) אזהרתן זו היא מיתתן וכיון שעבר על אחת מז' מצות נהרג: לישנא אחרינא מודיעים אותו עון לקט שכחה ופאה. הואיל והן מקפידים על הממון כ''כ כדאמר דנהרג על פחות משוה פרוטה מודיעין אותו עון לקט כו' שמא יחזור בו מלהתגייר ולשון זה עיקר דאי משום טעמא קמא מאי לשון עון לקט שכחה ופאה יודיעוהו שילקטו עניים בשדהו: אסיר לן יחוד. להתייחד עם אשת איש: ב' קברים. אחד לנסקלים ולנשרפים שהרשיעו בעבירות חמורות ואחד לנהרגים ולנחנקים שאין מיתתן חמורה ואינם רשעים כל כך: עטרה. שורה גבוהה שסביב הגיד וממנה הולך ומשפע למעלה ולמטה: רוב גובהה. של אותה שורה ולא תימא רוב היקיפה: ואין אוכל בתרומה. אם כהן הוא דכהן ערל אסור בתרומה כדאמר לקמן בפרק הערל: מרזו מכה. מכבידין את חולי המכה כמו מטרא רזיא לאילני במסכת תענית (דף ג:): דאי הדר ביה. לקדמותו ואח''כ קדש בת ישראל מקודשת וצריכה גט דישראל מומר קידושיו קידושין דישראל הוא: קס''ד. דהאי דאקיש שיחרור של עבד לגירות העובד כוכבים לקבל קאמר שבשעת טבילת שחרור העבד צריך להודיעו מקצת מצות: אבל עבד אין צריך לקבל. בשעת שחרור דמשעה שטובל לשם עבדות שייך במצות דכתיב (דברים ה) למען ינוח עבדך ואמתך ועוד דגמרי' (חגיגה דף ד.) לה לה מאשה: שלא קבלה עליה. להתגייר: כופה ומטבילה לשם שפחות. דכל טבילות עבדים על כרחן היא: ומשחררה. ומטבילה לשם שחרור בע''כ:
מטבילין אותו מיד. משמע שהמילה קודם טבילה וכדאמר אין גר עד שימול ויטבול ותימה דאמר בהערל (לקמן דף עח.) מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה ואר''י דשאני התם דאכתי לא חזי למילה: במקום שהנדה טובלת. טבילת נדה לא כתב קרא בהדיא ופי' רב יהודה גאון דנפקא לן בק''ו ממגעה דטעון טבילה וכ''ש היא עצמה ור''ת מפרש דנפקא לן מהא דדרשינן בע''ז (דף עה:) אך במי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת בהם וכמה הם מ' סאה ורבינו יצחק פירש דנפקא מהא דדרשינן בפ' במה אשה (שבת דף סד:) תהיה בנדתה תהא בנדתה עד שתבא במים: שם גר ועבד טובלים. בכולי שמעתין משמע דעבד בעי טבילה כשמשתחרר ולא סגי ליה בטבילה קמייתא וקשה דבהשולח (גיטין דף מ.) אמרינן הכותב שטר אירוסין לשפחתו ואמר לה צאי בו והתקדשי בו משמע דמקודשת אע''ג דלא טבלה וי''ל דאיירי כגון שטבלה מקודם לשם שחרור שהטבילה של שחרור קודמת לגט כדמשמע לקמן דקתני ומטבילה לשם שחרור ומשחררה ומותר בה מיד: וכל דבר שחוצץ בטבילה כו' ובנדה. תימה דלענין הכשר מקוה פשיטא ליה שאין לחלק בין נדה לבעלה ובין טהרות דקאמר במקום שהנדה טובלת ולענין חציצה תלי נדה בטבילת טומאה וטהרה וי''ל דבחציצה דאיכא מילי טובא דלא הוי אלא מדרבנן כגון רובו ואינו מקפיד או מעוטו ומקפיד איצטריך לאשמועינן דבחציצה דרבנן נמי אין לחלק בין לבעלה לטהרות ואיכא מילי דחציצה דאמר בפ' בתרא דנדה (דף סז. ושם) ה''מ לטהרות אבל לבעלה לא והיינו ספק חציצה אבל ודאי חציצה אפילו דרבנן לא הקילו לבעלה יותר מלטהרות ובקונטרס לא גרס ליה במסכת נדה משום הא דהכא: קשים גרים לישראל כספחת. לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות וישראל למדין ממעשיהם ובמס' נדה (דף יג: ושם) פירש בקונטרס עוד לשון אחר משום דכל ישראל ערבים זה בזה וקשה דבפרק אלו נאמרים (סוטה דף לז:) משמע שלא היו ערבין על הגרים דלא חשיב התם ערבות של ערב רב ועוד י''ל דקשים גרים לישראל לפי שמתערבין בהם ואין שכינה שורה אלא על משפחות המיוחסות שבישראל וי''מ לפי שביותר הוזהרו ישראל על הגרים ואין יכולין להזהר מאונאתן: