דף מז - א
אין לי שמקבלים גרים אלא בארץ.
בחוצה לארץ - מנין שמקבלים גרים?
תלמוד לומר "וכי יגור אתך" - בכל מקום שאתך!
אם כן, מה תלמוד לומר "בארץ"?
בארץ - צריך להביא הגר ראיה שהתגייר בבית דין. ואין היותו מהול ראיה, כי שמא גבעוני מהול הוא. כי בארץ יש לחוש שרוצה להראות עצמו גר, למרות שהוא גוי, משום שבח הארץ.
בחוצה לארץ - אין צריך להביא ראיה, היות ושם אין הגויים רוצים להתגייר, עקב שפלות ישראל בחוץ לארץ, דברי רבי יהודה.
וחכמים אומרים: בין בארץ בין בחוצה לארץ - צריך להביא ראיה.
ועתה דנה הגמרא בדברי הברייתא.
שנינו בברייתא: בא הוא, הגר, ועדיו עמו - מנין שנקבלנו? תלמוד לומר "וכי יגור בארצכם", מכל מקום.
והוינן בה: כיון שמביא עמו הגר עדים על גרותו - קרא למה לי? והרי עדיו עמו, ועדים נאמנים בכל מקום!
אמר רב ששת, כאן מדובר בכגון דאמרי העדים: שמענו שנתגייר בבית דין של פלוני!
סלקא דעתך אמינא לא ליהמנייהו על כך. שאין זו עדות על גרות שראו, אלא עדות שמיעה בעלמא.
קא משמע לן קרא, שסומכים על עדות שמיעה כזו כדי להחזיקו גר.
עוד שנינו בברייתא: "בארץ".
אין לי שמקבלים גרים אלא בארץ.
בחוצה לארץ מנין שמקבלים גרים?
תלמוד לומר: "אתך" - בכל מקום שאתך.
והוינן בה: והא אפיקתיה!
הרי השתמשנו במילה "אתך" לדרשה אחרת! ללמוד מהכתוב "אתך", שאין מאמינים לגר שבא ואומר שהתגייר, אלא רק אם הוא "אתך", במוחזק לך שהוא גר!? ומשנינן: שני לימודים לפנינו, ומהם אפשר ללמוד את שני הענינים:
לימוד חדא יש ללמוד מ" וכי יגור גר אתך". [ויקרא יט לג]
ולימוד חדא יש ללמוד מהפסוק הבא אחריו: "כאזרח מכם, יהיה לכם הגר הגר אתכם" [לפי גירסת הגר"א].
עוד שנינו בברייתא: וחכמים אומרים: בין בארץ בין בחוצה לארץ - צריך להביא ראיה שהתגייר.
והוינן בה: ואלא הא כתיב "בארץ"! והרי מכאן למד רבי יהודה, שרק בארץ צריך להביא ראיה, ולא בחוצה לארץ!
ומשנינן: לפי חכמים, ההוא "בארץ", אינו בא לומר שרק בארץ צריך להביא ראיה.
אלא, מיבעי ליה, דאפילו בארץ מקבלים גרים.
דסלקא דעתך אמינא משום טיבותא דארץ ישראל שהיא זבת חלב ודבש, קמגיירי, ולא נקבלם, לפי שאינם מתגיירים לשם שמים.
ואפילו השתא נמי, דליכא טיבותא, שעתה היא אינה זבת חלב ודבש, בכל זאת איכא יש בה לקט שכחה ופאה ומעשר עני, שנוהג גם בזמן הזה, וכדי לקבלם כשהם עניים, הם מתגיירים -
קא משמע לן קרא "בארץ", שגם בארץ מקבלים גרים.
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הלכה כחכמים, שבין בארץ בין בחוצה לארץ - צריך הגר להביא ראיה שהתגייר.
ותמהינן: פשיטא שהלכה כחכמים, שהרי יחיד ורבים - הלכה כרבים!
ומשנינן: מהו דתימא, מסתבר טעמא דרבי יהודה, דהרי קמסייעי ליה קראי.
שהרי תחילת הפסוק "כי יגור אתך גר" מלמדת שמקבלים גרים בארץ, מהלימוד "כל שאתך". והמשך הפסוק - "בארצכם"
- הוא מיותר. והוא מוכיח כדברי רבי יהודה, שרק בארץ צריך הגר להביא ראיה על גרותו, לפי שהיא זבת חלב ודבש, ולא בחוצה לארץ.
קא משמע לן שאפילו הכי, הלכה כחכמים.
תנו רבנן: כתיב בתחילת ספר דברים [פרק א] "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו" -
מכאן, מכך שנקט הכתוב "גרו" באומרו "ושפטתם" -
אמר רבי יהודה: מלמד הכתוב, כי רק גר שנתגייר בבית דין - הרי זה גר.
אבל אם נתגייר בינו לבין עצמו - אינו גר.
מעשה בגר אחד, שהיה מוחזק שהוא ישראל כשר, שבא לפני רבי יהודה, ואמר לו: נתגיירתי ביני לבין עצמי!
אמר לו, שאלו רבי יהודה: האם יש לך עדים לפסול עצמך, להעיד שהתגיירת שלא בבית דין, והינך גוי ולא ישראל?
אמר ליה: לאו.
עוד שאלו: יש לך בנים? אמר לו: הן.
אמר לו רבי יהודה: נאמן אתה לפסול את עצמך בלבד, ואי אתה נאמן לפסול את בניך, שהוחזקו בידינו כישראלים כשרים.
והוינן בה: ומי, וכי אמר רבי יהודה, אבנים, על הבנים שלו, הוא לא מהימן לפסול?
והתניא בענין הכרת הבכור: נאמר בספר דברים [כא יז]:
"כי את הבכור בן השנואה יכיר, לתת לו פי שנים".
"יכיר" - משמעותו היא: יכירנו לאחרים.
מכאן אמר רבי יהודה: נתנה התורה נאמנות מיוחדת לאב להכיר את בנו לגבי אחרים.
שאם אין בית הדין מכירים מי הוא בכור הבנים שלו, נאמן אדם לומר על בנו: זה בני, הוא בני הבכור, והוא הראוי ליטול פי שנים בנכסי, כשאמות.
ומכח חידוש זה של התורה, שנתנה כח נאמנות לאב על הכרת בנו, למד רבי יהודה:
כשם שנאמן האב לומר על בנו "זה הוא בני הבכור" - כך נאמן הוא גם לפוסלו, שאם כהן הוא, יכול הוא לומר על בנו:
בני זה, כהן חלל הוא - לפי שבן גרושה הוא, או לפי שבן חלוצה הוא!
וחכמים אומרים: אינו נאמן לפוסלו.
ומפורש בברייתא זו, שלפי רבי יהודה אדם נאמן לפסול את בניו, ומדוע אמר רבי יהודה לגר שבא לפניו, שאין הוא נאמן לפסול את בניו!? ונחלקו בתירוץ דבריו של רבי יהודה - רב נחמן בר יצחק ורבינא:
אמר נחמן בר יצחק, הכי קאמר ליה: כח הנאמנות שנתנה תורה לאב, שיהיה נאמן כשני עדים להכיר את בנו אפילו לפוסלו, הוא רק לישראל, לפי שרק ישראל כשר לעדות.
ואילו לדבריך, עובד כוכבים אתה. ואין עדות לעובד כוכבים!
וכיון שבניך מוחזקים לפנינו בכשרות, אין לך אפשרות להעיד עלהם לפוסלם.
ואילו רבינא אמר בתירוץ דבריו של רבי יצחק:
הכי קאמר ליה רבי יהודה לגר שבא לפניו:
האם יש לך בנים? - אמר לו: הן.
האם יש לך בני בנים? - אמר לו: הן.
אמר לו רבי יהודה: נאמן אתה לפסול רק את בניך, ואי אתה נאמן לפסול בני בניך.
וסובר רבינא, שלפי רבי יהודה נאמנות האב מכח "יכיר" נאמרה אפילו בגוי, לפי שאין היא בגדר עדות, אלא היא חידוש מיוחד של נאמנות שיש לאב על בנו.
אלא, שהחידוש הזה של "יכיר", נאמר רק לגבי נאמנות על בניו, ולא לגבי בני בניו.
ולכן, אם יש לו כבר בני בנים, אין הוא נאמן לפסול אפילו את בנו, כי לא יתכן שבנו יהיה פסול, ובני בניו יהיו כשרים [תוס'].
תניא נמי הכי, כדברי רבינא: רבי יהודה אומר: נאמן אדם לומר על בנו קטן, ואין נאמן על בנו גדול.
ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לפרש דבריו: לא קטן - קטן ממש, ולא גדול - גדול ממש.
אלא אם בנו הוא "קטן" [צעיר יחסית], ויש לו, לבנו הצעיר, בנים - זהו "בנו גדול", שאינו נאמן לפוסלו.
שהיות ואין לו נאמנות לפסול את בני בניו, לכן גם אינו יכול לפסול את בנו, כיון שלא יתכן שבנו יהיה פסול, ובני בניו יהיו כשרים [תוס'].
ואילו אם יש לו בן גדול [מבוגר יחסית], ואין לו, לבנו המבוגר, בנים - זהו "בנו קטן", שהוא נאמן לפוסלו.
ומכריעה הגמרא:
והלכתא כוותיה דרב נחמן בר יצחק בביאור דברי רבי יהודה, שאמר לו לדבריך עובד כוכבים אתה! ואפילו על בנו אינו נאמן לפוסלו כשהוא גוי.
ותמהינן: והתניא בברייתא שהביאה הגמרא כוותיה כמו דאמר רבינא, שלפי רבי יהודה גם גוי נאמן לפסול את בנו כשאין לבנו בנים.
והניחה הגמרא שהברייתא אשר הביאה כראיה לרבינא עוסקת בנאמנות של גוי על פסילת בנו.
ודוחה הגמרא: אין מברייתא זו ראיה כמו רבינא, כי ההוא, האמור בברייתא ההיא - לענין "יכיר" בישראל איתמר. שיכולים אנו ללמוד מדברי הכתוב שהאב נאמן לומר מי הוא בכור בניו לגבי ירושה, כך הוא נאמן לפוסלו לכהונה.
ועל זה אומרת הברייתא שאינו נאמן לפסול אלא את בנו ולא את בן בנו.
אבל נאמנות זאת היא חידוש בענין עדות, ולגוי אין אפשרות להעיד. וכשאומר נתגיירתי ביני לבין עצמי, הרי לדבריו גוי הוא, ואין עדות לגוי, ואינו יכול לפסול אפילו את בנו.
תנו רבנן: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר?
וכי אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים [שפלים], ומטורפין [נעים ונדים ממקום למקום], ויסורין באין עליהם!
אם אומר: יודע אני, ואיני כדאי [כעת איני ראוי להשתתף בצרתן, והלואי ואהיה ראוי לסבול עמהם] - מקבלין אותו מיד.
ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות,
ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני.
ומודיעין אותו ענשן של מצות.
אומרים לו: הוי יודע, שעד שלא באת למדה זו, של יהדות, אם אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, ואם חללת שבת אי אתה ענוש סקילה.
ועכשיו, משתהיה יהודי, אם אכלת חלב, אתה ענוש כרת, ואם חללת שבת אתה ענוש סקילה. וכשם שמודיעין אותו ענשן של מצות, כך מודיעין אותו מתן שכרן.
אומרים לו: הוי יודע, שהעולם הבא אינו עשוי אלא לצדיקים.
ומעשה באחד וכו'. קשיא ליה להרב אב ב"ד ז"ל כיון דקיימא לן (לעיל יבמות דף מ"ח) עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר למאי נפקא מיניה אי הלכתא כרב נחמן דאמר לדבריך עכו"ם אתה ואי תימא נהי דהולד כשר לבא בקהל אבל פגום לכהונה מיהא הוי אי הכי לר' יהודה אפילו נתגייר בפנינו בתו פסולה לכהונה דהא אמר (בקדושין דף ע"ה) בת גר זכר כבת חלל זכר וניחא ליה דגר וגיורת הוו שבאו לפני רבי יהודה והיו מוחזקים לנו כישראל מעליא.
וקשיא לי שהרי לדבריוהכל תלוי בגירותה של אשה ואין האב נאמן לפסול את האשה ולא האשה נאמנת לפסול בנה ולמה היה צריך לומר לדבריך עכו"ם אתה ואם תאמר הוא נאמן על הבנים והאשה על עצמה והלא כיון שהבן נפסל בדבורה של אשה אף על עצמה אינה נאמנת וכן האב אינו נאמן על הבן לומר אמו שפחה במקום שפוסל את אמו כדאמרינן לענין יכיר בסוגיין ואינו נאמן על בנו גדול ולא קשיא דכיון דאמרי נתגיירנו שנינו בינינו לבין עצמנו והיא מודה לדבריו נאמנת על עצמה בשאין לה בנים והוא נאמן על בנו לומר מן השפחה נולד לי הרי עדותן מצטרפת לפסול הכל אלא מיהו בגמרא לא אמרינן הכי אלא מעשה באחד שאמר נתגיירתי ולא הוזכרה כאן גיורת.
אלא איכא למימר ר' יהודה סבר עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר כר' אליבא דרב דימי (לעיל יבמות דף מ"ה) אי נמי כר' עקיבא (לקמן יבמות דף ס"ח) דהא ר"ע דריש לא יגלה לקמן בפרקין (יבמות דף מ"ט) כר' יהודה והא דאפסיקא הלכתא כרב נחמן לא לענין דבריו של ר' יהודה אלא להכשירה לכהונה דקיימא לן בעכו"ם הולד פגום וקיימא לן בת גר זכר כשרה לכהונה אי נמי שהיו מוחזקין בו שהי' ישראל והוא אמר גר אני ונתגיירתי ביני לבין עצמי ואמר ר' יהודה אעפ"י שבת גר זכר פסולה וכל שכן עכו"ם ועבד בזה אינו נאמן כלל לפגום הולד אלא אמרינן אין עדות לעכו"ם ומוקמינן ליה אחזקי' קמייתא דישראל ובכי האי גונא לא פלגינן דבורא לומר גר זכר הוא ובתו כשרה לקהל ולא לכהונה לר' יהודה משום דעכו"ם ליתיה כלל בעדות ואנן קיימא לן הכי שאין הולד פגום בעכו"ם ועבד שבא על בת ישראל ולדברינו שאין אנו מודים לפגום הולד נפקא מינה שאם אמר אני ובני נתגיירנו בינינו לבין עצמנו אין עדות לעכו"ם.
נאמן אתה לפסול בניך. פי' הרב ז"ל היכא שאין לך בני בנים ואי אתה נאמן לפסול בני בניך ומאחר שיש לך בני בנים אינך נאמן אפילו על בניך וכן משמע מהא דאמרינן ואינו נאמן על בנו גדול דמשמע מכיון שהוא גדול שיש לו בנים אינו נאמן עליו ומיהו לגבי עצמו אם בא ליכנס בקהל אסור דהא שוי' נפשי' חתיכה דאיסורא וכן כתב הר"ר משה ז"ל אינו נאמן לפסול את הבנים וחוזר וטובל בב"ד.
ומעשה באחד וכו'. הקשה הר"א אב ב"ד ז"ל (מובא ברמב"ן ובמאירי) כיון דקיימא לן דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר למאי נפקא מיניה אי הלכתא כרב נחמן דאמר לדבריך עכו"ם אתה. וכי תימא נהי דהולד כשר לקהל פגום לכהונה מיהא הוי, אנן לר' יהודה קאמרינן ולדידיה אפילו נתגייר בפנינו בתו פסולה לכהונה דהא אומר בקדושין (עז, ב) בת גר זכר כבת חלל זכר. והוא ז"ל פירקא דהכא בגר וגיורת שבאו שניהם לפני ר' יהודה ובמוחזקין לו שהיו ישראל מעלי. והרמב"ן ז"ל תירץ דר' יהודה כר' עקיבא סבירא ליה דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, דאיהו כר' עקיבא (להלן יבמות מט, א) דריש לא יגלה באנוסת אביו והא דאיפסיקא הלכתא כרב נחמן לא לענין דבריו של ר' יהודה אלא לדידן דקיימא לן דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ופגום מיהא הוי, ולפיכך אינו נאמן ואי משום דבת גר הוא, בהא נמי לא קיימא לן כר' יהודה אלא בת גר זכר בתו כשרה לכהונה.
ואי אתה נאמן לפסול בני בניך. פירוש, אי אתה נאמן לפסול אפילו בניך במקום שיש בני בנים, והראיה מדאמרינן ואינו נאמן על בנו גדול ואוקמינא לאו גדול גדול ממש אלא קטן ויש לו בנים זה גדול, אלמא במקום בני בנים אפילו על בנו אינו נאמן. ומיהו לגבי עצמו נאמן בין הכי ובין הכי דשויה נפשיה חתיכה איסורא, וכן כתב הרמב"ם, וכן כתב הרמב"ן ז"ל אינו נאמן לפסול הבנים וחוזר וטובל בב"ד.
בין בארץ בין בחוצה לארץ צריך להביא ראיה הקשה ר"ת ז"ל. וליהמין במגו דאי בעי אמר ישר' אני כדמוכח מההוא עכומ"ז דסליק ואכיל פסחי' בירושלים בפ"ק דפסחי' והפה שאסר הוא הפה שהתיר ותי' דהכא מיירי בדמוחזק לן שהוא עכו"מז הא לאו הכי כל שבא ואמ' ישראל אני או גר אני נאמן וסומכי' על פיו לכל דבר דמילת' דעבידא לאיגלויי היא ולא משקר וכן מעשים בכל יום:
נאמן אתה לפסול את עצמך וא"ת והא אין אדם משים עצמו רשע י"ל דזהו בישראל גמור אבל לא בזה שלא נתברר שהוא ישראל אלא שהיה מוחזקת בכך ימים רבים א"נ דהכא לאו דוקא לפסול אלא לשוויי נפשיה חתיכה דאיסורא להיות אסור בבת ישראל וכן לכל שאר חומר עכו"מז:
ואין אתה נאמן לפסול את בניך וא"ת אפי' היה כדבריו למה נפסלי' בניו והק"ל דעכו"מז ועבד הבא על בת ישר' הולד כשר ואי לכהונה השתא נמי מפסלי דהא ר' יהודה הוא דאמר בת גר זכר כבת חלל זכר י"ל דר' יהודה לטעמיה דאשכחן ליה בפ"ד מיתות (דף נ"ג) דסבר כר' עקיבא דכל חייבי לאוין הוי ממזר דהא דריש לא יגלה כנף אביו בארוסת אביו כדדרי' ר"ע ולא בעי חייבי לאוין דשאר ואע"ג דאנוסת אביו שאר היא וי"מ דהכא גר וגיורת ושניהם היו טועני' כן שאם היתה מאמינם הרי הם בני עכו"מז גמורי':
מכאן א"ר יהוד' פי' בבבא בתרא בס"ד:
נאמן אתה לפסול בניך ואין אתה נאמן לפסול בני בניך פי' הרמב"ן ז"ל ואין אתה נאמן לפסול בניך במקום שיש להם בני בנים והראיה מדאמרי' ואינו נאמן על בנו גדול ופרישנ' הגדול כל שיש לו בנים אלימא על הבן עצמו אינו נאמן אם הוא גדול שיש לו בני בני' ולגבי עצמו נאמן הוא אפי' בבנו גדול דמשוי נפשיה חתיכה דאיסורא וכן כתב ר"י ז"ל וכן פי' הרמב"ם ז"ל:
ההיא לענין יכיר תניא פי' שנאמן על בנו קטן ולא על הגדול אפי' לר' יהודה:
ומודיעים אותו קלות וחמורות פי' וסברא דרבוותא ז"ל אם לא הודיעוהו אינו מעכב וה"מ בפ' כלל:
באו עדים ולא העידו שראו שנתגייר אלא ששמעו עליו שנתגייר נאמנין וכמו שאמרו בסוגיא זו מהו דתימא לא ליהמנוה קמ"ל ומכל מקום יש גורסין מהו דתימא ליהמנוה קמ"ל כלומר שצריכים אנו לעדות ברור שראו ולא שיעידו מפי השמועה ולפי דרכך למדת שמקבלין גרים בין בארץ בין בחוצה לארץ ולענין ביאור זה שאמרו אין לי אלא בארץ כך פירושו אין לי שנקבל גרים אלא בארץ בחוצה לארץ מנין תלמוד לומר אתך אם כן מה תלמוד לומר בארץ בארץ צריך להביא ראיה כו' וחכמים אומרים בין בארץ בין בחוצה לארץ צריך ראיה אלא מה תלמוד לומר בארץ ללמד שאפילו בארץ מקבלים גרים ואין אומרים שמצד טובתה והשפעתה הם מתגיירים:
יראה מסוגיא זו שמתנות עניים ר"ל לקט שכחה ופאה מעשר עני נוהגים בארץ ישראל אף בזמן הזה וכמו שאמרו והשתא נמי דליכא טובה ר"ל שכבר פסקו ימי זיבת דובשה וחלבה מכל מקום איכא לקט שכחה ופאה ומעשר עני אלמא שאף בזמן הזה נוהגות שם וכן אתה למד ממנה שאינן נוהגות בחוצה לארץ שאם כן אין לארץ ישראל יתרון בכך ומכל מקום התבאר במקום אחר שהפאה נוהגת אף בחוצה לארץ ואף גדולי המחברים למדים הימנה ללקט שכחה ופאה ולדעת זה יש לדון שמא משום מעשר עני נקט לה הכי שאין התרומות והמעשרות נוהגות בחוצה לארץ אלא בסביבותיה של ארץ ישראל:
מי שהוא מוחזק לנו בגר ובא ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי אם יש עדים שראו שכשנתגייר בינו לבין עצמו נתגייר נאמן בין לפסול את עצמו בין לפסול את הבנים ואין אומרים שמא אחר כן נתגייר בבית דין ואם אין עדים בכך נאמן לפסול את עצמו ובנים שיולדו לו לאחר מכן אבל אינו נאמן לפסול את בניו שכבר נולדו אחר שהוא מוחזק לנו בגר שאע"פ שנאמן אדם לומר זה בני בכור או זה בני בן גרושה ובן חלוצה בזו מיהא לדבריו גוי הוא ואין עדות לגוי ושמא תאמר והיאך הוא פוסל את בניו והלא אף כשהוא גוי הרי הגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר לענין פסק ולשיטתנו אתה יכול להעמידה לכהונה ומכל מקום לענין ביאור אי אפשר לומר כן שהרי לר' יהודה אף כשנתגייר בפנינו בתו פסולה לכהונה שהרי הוא סובר קדושין ע"ז א' בת גר זכר כבת חלל זכר ומתוך כך פירשוה גדולי קדמונינו שהוא ואשתו אמרו כך שנתגיירו בינם לבין עצמם והיו מוחזקים אצלנו בגרים גמורים ולענין נדון שלפנינו מיהא בין בזו ובין בזו הבנים כשרים והוא חוזר וטובל בבית דין ויש מי שהעמידה גם כן כשנתגייר הוא ובניו עמו ואומר שכלם נתגיירו בינם לבין עצמם אלא שאין נראה כן שבזו ודאי אין ספק שאין עדות האב על הבנים כלום:
זה שביארנו שאדם נאמן לומר בני זה בן גרושה ובן חלוצה פירושו כשאין בנים לבן אבל אם יש בנים לבן אינו נאמן אבריה הימניה רחמנא אבריה דבריה לא הימניה והילכך במקום שיש בנים לבן אינו נאמן אפילו על הבן שאלו אתה מאמינו על הבן נמצאו אף בני הבנים פסולים שאי איפשר שיהא הבן כהן ולא האב הא על עצמו נאמן דשוייה לבת ישראל אנפשיה חתיכה דאיסורא וכן זה שביארנו שאדם נאמן לומר בני זה בן גרושה כו' פירושו אפילו אמר שבמזיד בא עליה ואע"פ שאין אדם משים עצמו רשע כל לגביה בריה רחמנא הימניה דכתיב יכיר יכירנו לאחרים ויש מפרשים בה דוקא כשאומר שבשוגג בא עליה:
כבר התחלנו לבאר שהגוי כשבא להתגייר צריכים אנו ליזהר שנבדוק ונפשפש בענינו אם שום סיבה גורמת לו להתגייר ושאין עיקר כונתו לאמונה ועכשו אנו מסדרים את הדברים על אופניהם והוא שכשהוא בא אצלנו להתגייר וחקרנוהו ובדקנוהו שלא לשום סבה אלא מעיקר אמונה אומרין לו מה ראית שבאת להתגייר אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דחופים ומטורפים בצרות ואתה עם בני אומתך במעלה ובהצלחה אם חזר בו ילך לו ואם אמר יודע אני אלא שנפשי חביבה עלי ואיני חושש לחיי צער שבעולם הזה מקבלין אותו אלא שקודם שימול מודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות ויראה הטעם בקלות מפני שעובדי האלילים אין להם בדרכי דתיהם ועבודת אליליהם מצות יתירות וכשישמע מצות יתירות שלנו והקלות שבהם יאמר בלבו כמה דקדוקין הם מדקדקים ללא צורך ויחזור בו ואחר כך מודיעין אותו את החמורות ומודיעין לו שאנו צריכין לבזבז ממונינו במתנות עניים מפני שהגוים ממונם חביב עליהם ביותר וכמו שאמרו בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה ואינו ניתן להישבון כמו שביארנו בסנהדרין נ"ז א' ושמא יחוס על ממונו ויחזור וכן מודיעין אותו עונשיהן של עבירות חמורות והוא שאומרין לו הוי יודע שעד שלא באת למדה זו אם אכלת חלב אי אתה ענוש כרת חללת שבת אי אתה חייב סקילה עכשו וכו' וכן מודיעין אותו מתן שכרן שאינו בעולם הזה ואומרין לו הוי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים וישראל בזמן הזה אין יכולין לקבל רוב טובה שהקב"ה מדקדק עליהן כחוט השערה וכן לא רוב פורענות כי לא ינום שומרנו ואין מרבין עליו יותר מכדי דברים אלו או כיוצא בהן וכן אין מדקדקין עליו להאריך בדברים יותר מדאי שכך מצינו ברות שאמרה לה חמותה אסיר לן תחום שבת והשיבתה אל אשר תלכי אלך אסיר לן יחוד אמרה לה באשר תליני אלין מפקדינן אתרי"ג מצות אמרה לה עמך עמי אסירא לן עבודה זרה אמרה לה ואלהיך אלהי ארבע מיתות נמסרו לבית דין אמרה לה באשר תמותי אמות שני קברות מתוקנין לבית דין אמרה לה ושם אקבר מיד ותחדל לדבר אליה:
אין לי אלא בארץ בחו"ל מניין ת"ל אתך בכ"מ שאתם א"כ מה ת"ל בארץ צריך להביא ראי' בח"ל א"צ להביא ראי'. פי' בארץ חיישינן משום שבתא דא"י משקרי הלכך צריך להביא ראי' שבב"ד נתגייר אבל בח"ל א"צ להביא ראי' דודאי לא משקר דברי ר"י וח"א בין בארץ בין בחו"ל צריך להביא ראי', ואלא הא דכתיב בארץ ההיא דאפילו בא"י מקבלים גרים, סד"א משום טובת א"י מגיירי והשתא נמי דליכא טובה פי' דפסיק ממנה זבת חלב ודבש איכא לקט שכחה ופאה ומעשר עני קמ"ל:
אמר רחב"א אר"י הל' בין בארץ בין בחו"ל צריך להביא ראי'. פשיטא יחיד ורבים הל' כרבים מ"ד מסתבר טעמא דר"י דקא מסייעי לי' קראי קמ"ל, ונ"ל שכ"ז הוא כגון שהיינו מכירים בו שהי' גוי ואנו מסתפקין שמא ערבי מהול הוא, אבל אם לא הכרנו בו א"צ להביא ראי' שמתוך שי"ל בן ישראל אני ואומר כי אני גר נאמן:
ת"ר ושפטתם צדק בין איש ובין אשה ובין אחיו ובין גרו מכאן אר"י גר שנתגייר בב"ד ה"ז גר בינו לבין עצמו אינו גר, פי' מדסמיך הכתוב גר אצל ושפטתם ש"מ שצריך להתגייר בפני ג' כמשפט, מעשה בא' שבא לפני ר"י ואמר נתגיירתי ביני לב"ע א"ל יש לך עדות א"ל לאו יש לך בנים א"ל אין א"ל נאמן אתה לפסול א"ע ואין אתה נאמן לפסול את בניך. פי' שאם היו עדים מעידים שלא נתגייר בב"ד אלא בפניהם בלבד אז לא הי' גירותו גירות וגם בניו היו פסולים ואי אמרת ה"נ נימא מי לא טבל לקירוי אפילו שלא בב"ד כיון שעמד בחזקת יהודית כדכתיבנא לעיל יש לנו לומר כיון שחקרו אותו ואמר שלא טבל לקירויו דהא ר"י או הא או הא בעי כדאמרי' לעיל, ואע"פ שמילתו לא הי' בכשרות הי' נכשר בטבילה לבד וטבילת קירויו כך הוא כטבילת גירותו, א"ל נאמן אתה וכו', פי' לא תימא דוקא לר"י הוא דנאמן דקסבר אדם משום עצמו רשע כדתנן לקמן ר"י אומר הרגתיו לא תנשא אשתו מפני שהוא רשע לפי דבריו ואינו נאמן להעיד. אנא אפי' לת"ק דאמר הרגתיו תנשא אשתו ס"ל כרבא דאמר אין אדם מע"ר, מודה הכא והוא נאמן שאין אדם זה רשע ממה שאומר נתגיירתי ביני לב"ע ואדרבה מצוה היא אלא שלא כיון לעשותה כהוגן, ול"ד לאומר פ' רבעני לרצוני או הרגתי בעלך שמעיד ע"ע שנעשה רשע אלא בהא שוי' אנפשי' חד"א ואסור בבת ישראל עד שיחזור ויטבול או יטיפו ממנו ד" בפני ב"ד וכמו האי דאמרי' האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני שאסור בקרובתי' דשוי' אנפשי' חד"א:
ומקשה ומי אמר ר"י אבני' לא מהימן והא תניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן אר"י נאמן אדם לומר זה בני בכורי וכשם שנאמן אדם לומר זב"ב כך נאמן לומר לומר זה ב"ג וב"ח ות"א אינו נאמן, פי' ואע"ג דמוחזק לן בחד שהוא בכור ואתא אב לומר אין זה בכור אלא זה נאמן כדאמרי' בי"נ וכך הוא נאמן לומר זה ב"ג וב"ח. ואי קשיא והרי הוא עושה רשע כשאומר באתי על הגרושה והולדתי זה וכן נמי מאי דתנן בקידושין האומר בני זה ממזר הוא אינו נאמן ר"י אמר נאמן ואקשי' והא משום עצמו רשע באומר באתי על הערוה והולדתי ממנה ממזר זה והיכי נאמן והתנן ר"י אומר הרגתיו לא תנשא אשתי שכיון ששם עצמו רשע אינו נאמן להעיד ואפי' רבא דסבר אין אדם משום ע"ר ותנשא אשתו התם משום דפלגינן דיבורא ואמרינן דאיהו שנהרג אבל לא הרגו הוא, וכן נמי שאומר פ' רבעני לרצוני אמרי' אמת שרבעו אבל לא לרצונו אלא לאונסו. אבל הכא מאי נימא כיון שאני או אתה מאמינו שבא על הערוה, א"כ אין זה ממזר, וקשה בעיני לתרץ כגון שעשה תשובה עכשיו ואפ"ה נאמן דא"כ בהרגתיו את בעלך נאמן אם עשה תשובה אלא כיון שמעיד על מעשה שעשה ברשעו אע"פ שבשעת הגדה אינו רשע אינו נאמן דבעי' ראיה והגדה בכשרות דכתי' והוא עד או ראה או ידע אם ל"י בעינן ראית העדות והגדתו בכשרות.
והנכון בעיני לתרץ כגון שלא שם עצמו רשע בעדותו שאמר כך כשנשאתי' לא ידעתי שהיא גרושה וכשנודע לי פרשתי ממנה מיד וכן כשבא על הערוה אמר שנתחלפה לי הערוה באשתי וה"ה גבי הרגתיו אם הי' אומר לא הרגתיו בפשיעה אלא משיצאת האבן מ"ת הוציא הלה את ראשו וקבלה נאמן הוא ותנשא אשתו ע"פ, וח"א אינו נאמן לא לפוסלו ולא לשומו בכור היכא דמוחזק לן באחר שהוא בכור. אך אם לא היינו מוחזקים בא' מהן שהוא בכור נאמן הוא לומר זב"ב ולהכי אתי שפיר, וצריך הבנה, ואפילו בנכסים הבאים לאחר מכאן כדאמרי' בי"נ ומתרץ רנב"י הק"ל לדבריך גוי אתה ואין עדות לגוי. פי' שאתה אומר שלא נתגיירת בפני ב"ד הרי אתה גוי לגבי נפשך שוויתי' לב"י אנפשך חד"א עד שתחזור ותתגייר בפני ב"ד אבל להעיד על בניך אי אתה נאמן שאין עדות לגוי ובחזקת כשרות הן עומדין, ואע"פ שטבל עכשיו בב"ד דהוי ישראל גמור ומעיד על בנו שעשאן בפסולות אינו נאמן כיון שמעיד על מה שעשה בגיותו. דבעי שתהא ראיית המעשה והגדת ב"ד בכשרות כדפרישי'. רבינא אמר הכי קא"ל י"ל בנים א"ל אין י"ל בני בנים א"ל אין א"ל נאמן אתה לפסול בניך ואין אתה נאמן לפסול בני בניך תנ"ה ר"י אומר נאמן הוא על בנו קטן ואינו נאמן על בנו גדול:
ארחב"א אר"י לא קטן קטן ממש ולא גדול ממש אלא קטן וי"ל בנים שהוא גדול, גדול וא"ל בנים זהו קטן פי' נאמן אתה לפסול את בניך אם אין להם בנים וכל הבנים שיולידו יהיו פסולים עד לעולם וזה מ"ש בברייתא כי הוא נאמן על בנו קטן אבל אם י"ל בנים אפילו על בניו אינו נאמן שאם יפסול את בניו נמצא שפוסל גם בני בניו וזהו מ"ש בברייתא ואינו נאמן על בנו הגדול ופסיק תלמודא והל' כוותי' דרנב"י והתניא כוותי' דרבינא ההוא לענין יכיר תניא פי' בההיא ברייתא דיכיר דאמר זה ב"ג וב"ח שאינו גוי התם מחלק בין גוי קטן לגוי גדול אבל הכא דעושה עצמו גוי ואפילו אין לו בני בנים א"נ על בניו, ולענין פלוגתא דר"י ורבנן איפסקא הל' כר"י דאמר שהוא נאמן לפסול את בניו:
ת"ר גר שבא להתגייר א"ל מה ראית שבאת להתגייר אי אתה יודע שישראל בזה"ז דחוים דחופים מסוככים מטורפים אם אמר יודע אני ואיני כדאי מקבלים אותו מיד ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת חמורות ומודיעים אותו ענין לקט שכחה ופאה ומ"ע ומודיעים אותו עונשן של מצות ואומרים לו הוי יודע שעד שלא באת למדה זו אכלת חלב א"א ענוש כרת חללת שבת א"א ענוש סקילה ועכשיו אם אכלת חלב אתה ענוש כרת אם חללת שבת ענוש כרת אתה וכשם שמודיעים אותו עונשן של עבירות, כך מודיעים אותו מתן שכרן של מצות ואומרים לו הוי יודע שהע"ה אינו צפון אלא לצדיקים שבזה"ז אינן יכולים לקבל לא רוב טובות ולא רוב פורעניות על עונשם של עבירות שהי' כלים בעונם אלא הכל שמור לע"ל בין השכר בין הפורעניות.
א"ר יוחנן בין בארץ בין בחוצה לארץ צריך להביא ראיה כשהוא מוחזק בעובד כוכבים אבל אם אינו מוחזק א"צ להביא ראיה. הפה שאסר הוא הפה שהתיר דאי בעי אמר ישראל אני מאבותי. וראיה לדבר ההוא עובד כוכבים דהוה אכיל פסחים בירושלים בפרק קמא דפסחים:
מעשה באחד שבא לפני ר' יהודה וא"ל נתגיירתי ביני לבין עצמי וכו' פי' לא היו מוחזקים בו שהוא עובד כוכבים דא"כ היה צריך להביא ראיה עליו ועל בניו אלא היו מוחזקים בו שהיה גר. ושאל לו ר' יהודה יש לך עדים כלו' יש לך עדים שנתגיירת בינך לבין עצמך אפילו בניו פסולים ואם יש עדים שנתגיירת בפני ב"ד או בפניהם קבל עליו עול מצות שהודיעוהו [הרי] הוא גר גמור והוא עצמו כשר ומיירי שנתגייר הוא ובניו דאם נתגייר הוא לבדו ובא אח"כ על גיורת או על בת ישראל הרי בניו כשרים. דקי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ואם לבתה האמר ר' יהודה בת גר זכר כבת חלל זכר. והיכא דאמרי סהדי שמענו שנתגייר בב"ד פלוני מהימנין ליה. תניא א"ר יהודה נאמן הוא על בנו קטן לאמר שהוא בן גרושה או בן חלוצה ואינו נאמן על בנו גדול. א"ר חייא בר אבא א"ר (שמעון) [יוחנן] לא קטן קטן ממש ולא גדול גדול ממש אלא קטן ויש לו בנים זהו גדול גדול ואין לו בנים זהו קטן כלומר נאמן הוא על בנו כשאין לו בנים אבל אם יש לו בנים אינו נאמן אפלו אבנו דאבריה המניה רחמנא ולא אבר בריה:
בתוספות בד"ה מ"ד לא להימניהו וי"ס דגרסי' מ"ד ליהמניהו וה"פ כו' עכ"ל נ"ל לפרש דבריהם בלי טעות והגהה והכוונה א' לב' הגרסות וה"ק לפי גירסא זו מ"ד ליהמניהו כמה שאומרים שמענו וה"ל כעד מפי עד דאינו נאמן במקום אתר קמל"ן דאלו אין נאמנים במה שאומרים שמענו כאילו בעצמם ראו שנתגייר בב"ד פלוני ונאמן ודו"ק:
בד"ה נאמן אתה לפסול כו' השתא נמי דאין נאמן פגומין הם כו' דבת גר זכר כבת חלל זכר כו' עכ"ל ק"ק ומאי קושיא לפי מה שכתבו לעיל בתוספות דה"נ מיירי בלא ידעינן דעובד כוכבים הוה ואי בעי הוה אמר ישראל הוא וא"כ השתא דאין נאמן מחזיקינן להו דאביהם ישראל הוא ואין פגומין לכהונה ולפי מה שכתבו לעיל לחד תירוצא דלהשיאן לכהונה בעי ראיה ניחא ודו"ק:
ומודיעין להן [וכו'] מצות חמורות. היינו אסיר לן ע"ז בכלל ז' מצות בני נח הם וגם העובדי כוכבים ממיתין עליה ואפשר דא"ל לפי שבת מלכים את ותחזור לסורך מא"י לח"ל כאילו עע"ז כמ"ש בדוד כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה':
כך מודיעין אותן מתן שכרן כו' ר"ל דיש לצדיקים חלק בב' עולמות דהיינו עיקר שכרן בעוה"ב אינו אלא לצדיקים וגם בעוה"ז יש להם חלק אלא שאין יכולין לקבל בעוה"ז לא רוב פורענות ולא רוב טובה כפרש"י משא"כ הרשע מקבל רוב טובה בעוה"ז כדי לטורדו מן העוה"ב לגמרי וק"ל:
תד"ה במוחזק. ועוד ראיה משמעתין דא"ל ר"י כו'. כצ"ל:
בא"ד לא פסלה כדפי' לעיל. הוא (בכ"ה ב):
תד"ה ואין אתה. דא"ס לומר שיהיו בניו פסולים וב"ב כשרים. והא דהוא עצמו פסול אף שבניו וב"ב כשרים היינו משום דהוא עצמו אינו פסול רק משום דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא וכ"מ מדבריהם לעיל (כה ב) וע"ש וברא"ש כאן:
תד"ה והלכתא. ולא כמו שמפרש ר"ת כו'. בב"ב (קכז ב) ד"ה כך הביאו זה משמיה דבה"ג:
רש"י ד"ה דליכא טובה דפסק כו' נ״ב ק׳׳ל דהא אפילו בימי אמוראי ל"פ כדאיתא פ״ק דמגילה (ו א') וכ"מ שלהי כתובות וי"ל משום טובת יושבי א"י חשיד לשקורי בזמן ישובה של א"י. דמה"ט איכא דאמר אפי' באין להתגייר א"מ (ע"ל כ"ד ב') והאידנא אע"ג דפסק טובתם. מיהא איכא לקט כו׳. ורש"י לישנא דא"י דייק מדלא קאמר טיבותא דישראל. ואינו דקדוק כי טובת יושבי ארץ היא טובת הארץ וכ"ה דרך הלשון דוק ותשכח:
תוס' ד"ה במוחזק. ועוד ראיה כו' ואיהו גופיה כשר. נ"ב יש לדחות ראיה זו דילמא ההוא מוחזק הוה בישראל וקאתי לאפוקי נפשיה מחזקתיה. ושמא גם בעיר שרוב ישראל היה (עי׳ רא"ש ובתוס' הרא״ש) ועד עתה היה נחשב מהרוב ואהכי קא"ל יש לך עדים. פירוש שהיית עובר כוכבים:
שם ד"ה יש לך עדים פי׳ כו'. נ"ב כבר פרשתי שא"צ לפרש כך ופירושי מרווח בס"ד:
מָה רָאִיתָ [שֶׁבָּאתָ] לְהִתְגַּיֵּר? אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁיִּשְׂרָאֵל בַּזְּמַן הַזֶּה, דְּווּיִים, דְּחוּפִים, סְחוּפִים, וּמְטֹרָפִים, וְיִסּוּרִין בָּאִים עֲלֵיהֶם?. נראה לפרש בס"ד דְּווּיִים מרוב חולשת מזגם תמצאם כאלו הם חולים בעלי מכאובות. דְּחוּפִים שנדחפו מארצם ומנחלת אבותם היא ארץ ישראל כמו שנאמר נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים (איכה ה, ב). סְחוּפִים כפויים על פניהם מצד העניות שכן קורין העולם את העני כפוי על פניו. מְטֹרָפִים מצד האומות זה רודה וזה מרדה זה מכה וזה מקלל ויסורין באין עליהם מן השמים דכתיב (עמוס ג, ב) רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה לכן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם.
גמ' א"ל נאמן אתה לפסול את עצמך. ע' כתובות כה ע"ב תד"ה הרי שאמר:
שם ואי אתה נאמן לפסול את בניך. ע' לעיל כה ע"ב תד"ה לימא רב יוסף:
תוס' ד"ה במוחזק לך וכו' דרוב הבאין וכו'. עיין ירושלמי רפ"ב דר"ה ובקרבן עדה שם:
תוס' ד"ה במוחזק לך וכו' דרוב הבאין וכו'. עיין ירושלמי רפ"ב דר"ה ובקרבן עדה שם:
בגמרא לא ליהמנייהו קמ"ל: לכאורה הך דרשה קאי בין לר' יהודה בין לרבנן להכשיר עדות דעד מפי עד לענין גירות, ולפ"ז יש להקשות על הרמב"ם שכתב סתם דצריך עדים לענין גר (בפי"ג מהל' א"ב) והשמיט הך דין דעד מפי השמועה נאמן, ואפשר דהרמב"ם סובר דהך דרשה דוכי יגור לא דרשינן רק לר' יהודה כן כיון דלדידי' רבוי דוכי יגור מיותר אבל לרבנן דס"ל אף בח"ל צריך להביא ראי' שפיר צריך רבוי דוכי יגור לגופא כיון דכתיב אתך בארצכם ה"א דדוקא בארץ בעינן מוחזק דהיינו אתך אבל בח"ל לא לכך צריך לכתוב רבוי דוכי יגור להורות דבכ"מ אפילו בח"ל ג"כ בעינן אתך וכיון דליכא קרא לרבות עד מפי השמועה באמת אינו כשר ולכן הרמב"ם דפסק כרבנן הביא סתם דצריך עדים כשאר עדים דעלמא: שוב ראיתי ברא"ש שכתב ג"כ מכח סברא דלרבנן בעינן ראי' ברורה כיון דמחמרי ובעי ראי' גם בח"ל וביש"ש תמה עליו דהרי ר' יהודה קרא קדרש ורבנן קרא דר"י מאי קדרשי בי' וכן הקשה עליו בקרבן נתנאל, אבל לפי דברינו א"ש, ועכ"פ מיושב בזה דעת הרמב"ם: ועוד י"ל ביישוב דעת הרמב"ם שהרי התוספ' הביאו גרסת הספרים דגרסו מ"ד להימניהו וי"ל שזה הי' גם גרסת הרמב"ם ותי' שפירשו התוספ' ודאי דוחק הוא ולכן פירש דודאי לפי הס"ד שיש עדים ממש אז הפי' בברייתא בא הוא ועדיו עמו מניין שנאמן ועל זה פריך פשיטא אבל כשמתרץ דאיירי שמעידים שמענו אז הכי פירושו מ"ד להמנינהו דלא בעינן רק מוחזק ולא עדות קמ"ל דלא: שם שם דאפילו בארץ מקבלין גרים: א"ל הא לעיל (כ"ה:) אמרינן דאין מקבלים גרים לימות המשיח וכן לא קבלו בימי דוד ובימי שלמה הרי דאין מקבלין גרים היכי שיש לחוש שעושה משום הנאתו שי"ל דבארץ אין מוכח כ"כ שנוכל לדון שמשום שבחו דא"י מגייר ולכן מקבלין אבל בימי המשיח ודוד ושלמה שגדלה תפארת ישראל כמעט שאנן סהדי דמשום הנאת קעבד אין מקבלין:
שם והלכתא כוותי' דרב נחמן ב"י: הקשו הראשונים מאי נ"מ לדידן כיון דקיי"ל נו"ע הבא על ב"י הולד כשר והר"א אב"ד תירץ דנ"מ בבא הוא והיא ואמרו נתגיירנו והרמב"ן השיב על זה ע"ש ורצה לומר דנ"מ לענין הולד שפגום לכהונה וגם על זה השיב שאין זה אליבי' דהלכתא לפי מה דמסיק הרמב"ן לעיל דהולד כשר לכהונה ומכ"מ אין לו תירוץ אחר ולענ"ד אפשר לומר לפי מה שכתבו התוספ' לעיל (דף ט"ז:) ד"ה אמוראי דלמ"ד הולד כשר בתר נו"ע שדינן לי' ועיין מה שכתבתי שם שתלוי זה בשני שיטות הגמר' בקידושין ולפ"ז שפיר י"ל דלפי מה דפסק הכא הלכתא כרנב"י השמיענו דבתר נו"ע שדינן ולכן אי נאמן בניו צריכים גירות אבל כיון דאינו נאמן בניו כשרים: ובזה אפשר ליישב שיטת הרמב"ם דהביא דין זה (בפ' י"ג מהל' א"ב) וה"ה הקשה עליו ג"כ דאין נפקותא לדידן ותירוץ הראב"ד לא שייך לשיטתו דהביא בפי' דבא עם אשתו ישראלית והמ"ל רצה לבאר לענין כהונה, אכן מבואר דזה אינו שהרי הרמב"ם לא הביא כלל הדין דהולד פגום וע"כ דדעתו כדעת הרמב"ן דלהלכה הולד כשר וכמו שכתבתי לעיל (דף מ"ה) וא"כ ק' אליבי', אבל לפ"ז א"ש די"ל דס"ל ג"כ הולד כשר אבל בתר דידי' שדינן וא"כ צריך להשמיענו דאין נאמן על הבנים להצריכם גירות, וצ"ע אם יש לפרש הרמב"ם כשיטה זו דאם הולד כשר שצריך גירות שממה שפסק שם (פ' ט"ו) שחציו עבד וחציו ב"ח שבא על אשת איש הולד אין לו תקנה לא משמע כן:
שם וישראל בזמן הזה אינם יכולים לקבל: ק"ק דבשלמא לעיל קאמר שפיר ישראל בזמן הזה דוויים ודחופים דזה לא הי' בזמן המקדש אבל במה דקאמר שאינם יכולים לקבל רוב טובה שהטעם משום יצה"ר מ"ש בזה"ז דוקא, ואולי אתי לאפוקי לעתיד לבא שיבטל יצה"ר כדאמרינן סוכה (דף נ"ב) אבל ביותר נראה שגרסינן כגירסת הרא"ש שגרס גם הכא בעולם הזה וגם מהרמב"ם נראה שגרס כן:
שם ברש"י ד"ה דליכא טובה. דפסק חלב ודבש: ק"ק הרי בכתובות (קי"א:) קאמר ר"ל לדידי חזי זבת חלב ודבש וכו' ע"ש הרי דגם השתא עדיין איכא וא"ל דבזמן הבית הי' יותר דז"א דבמגילה (דף ו') מוכח דמה דחזי ר"ל ורבב"ח גם בזמן שישראל שרוים על אדמתם לא הי' יותר וצ"ל דאחר כך פסק, וכן נראה קצת ממה דדרש שם מארץ פרי למלחה, אכן אעיקר מלתא דקאמר בגמרא והשתא דליכא טיבותא ק"ק ל"ל דאפילו ליכא עתה שום טובה מכ"מ צריך קרא דמותר לקבל גרים בזמן הבית:
בד"ה דקמסייע קראי ובארצכם ל"ל: א"ל דהא זה כבר מקשה בגמרא לרבנן ומתרץ דמבע"ל דאפילו בארץ מקבלין גרים י"ל זה דוקא אי לא הוי כתיב עמך אבל השתא דכתיב עמך ע"כ בלא"ה ידעינן לרבות ארץ דאי לח"ל לחוד לשתוק מעמך דבלא"ה מוקמינן וכי יגור גר לח"ל אע"כ דעמך אתי לרבות ארץ וא"כ ובארצכם ל"ל, וא"ל דא"כ ל"ל לרש"י להפוכי שיטת הש"ס ולכתוב דובארצכם מיותר כיון דכתיב עמך לימא כשיטת הש"ס דהיינו ובארצכם צריך לרבות ארץ ועמך מיותר ז"א דעמך לא מיותר דצריך לרבות ח"ל דאי לא הוי כתיב רק ובארצכם ה"א דרק בארץ מקבלין דיש ג"כ סברא אפכא וכמש"כ התוספ' דלא חיישינן דלמא הדרי בהו אבל בח"ל לא וא"כ צריך עמך לח"ל אבל אפכא ודאי ק' דהשתא דכתיב עמך דע"כ קאי אאותן דלא ידעינן מכח סברא מזה ידעינן בין ארץ בין ח"ל וא"כ ארצכם ל"ל. אכן בין לר' יהודה בין לרבנן קשה דרבוי וכי יגור ומיעוט דאתכם למאי אתי בקרא דוכי יגור גר אתכם או אשר בתוככם לדורותיכם דדרשינן ג"כ לענין גיורת הגר בכריתות (דף ט'):
שם בתוספ' ד"ה במוחזק לך. ועוד ראי' משמעתין: לכאורה אין ראי' מזה דהא פשיטא דמה דבעינן מוחזק לך לר' יהודה זה דוקא בארץ דבחוצה לארץ הא קאמר דלא בעינן ראי' א"כ לא בעינן במוחזק לך וא"כ מאי ראי' מלקמן דהא אפילו אי נימא דאפילו בלא מוחזק לנו דנכרי הי' ג"כ צריך להביא ראי' מכ"מ א"ש הך מעשה דר' יהודה לקמן די"ל דבחוצה לארץ הי' ושם לא צריך ראי' אפילו בידוע שנכרי הי', ועיין מש"כ לקמן יישוב לזה:
בד"ה יש לך עדים. פי' שנתגיירת בינך לבין עצמך: ק"ק היאך אפשר להם לעדים לידע זה דאפילו אמרו טבל בפנינו ולא הי' שם ב"ד אפשר שפעם אחרת טבל בפני ג' וכן במילה אף אם מל שלא בב"ד שמא הטיף ד"ב בפני ג' וכי ס"ד שיש לו עדים שלא זז ידם מתוך ידו מעת שגייר עד זמן מרובה שנשא אשה והוליד בנים וא"ל דאף שלא היו עמו בכל עת מכ"מ אינו גר כיון שאין לו עדים על גרותו ואנן ילפינן לעיל דבעינן במוחזק לך ולא נאמן בלא עדים ז"א דהא לר' יהודה דאליבי' קיימינן הכא לא בעינן ראי' בח"ל וי"ל דאיירי בארץ דאינו נאמן בלא ראי' וא"כ אם אותם העדים שהיו בשעת גירותו אומרים שלא הי' שם ב"ד אינו גר כיון דאין לו ראי' על גירותו ואף דאיירי ע"כ דלא הי' מוחזק לנו לנכרי וכמש"כ התוספ' לעיל וא"כ גם בלא עדים נאמן במגו דאי בעי אמר ישראל הוא ואכתי איך אפשר לו להביא עדים שאינו גר, י"ל דרבי יהודה הכי קשאל לי' יש לך עדים שהכירו בך שהייתי נכרי ושנתגיירת בפניהם בינך לבין עצמך דאז הי' נאמן אפילו על הבנים כיון דעתה מוחזק לנו נכרי ע"י עדות העדים ועל גירותו אין לו ראי' וא"כ נכרי הוא, ולפ"ז מוכת דהך מעשה ע"כ בארץ הי' דאי בח"ל קושיתנו במקומה עומדת, ובזה מיושב מה שהקשינו על ראית התוספ' לעיל דלמא הך מעשה בח"ל הי':
בא"ד. לאו בינו לבין עצמו הוא: כבר כתב בתוספ' הרא"ש שלפי דבריהם לעיל דהכא מדמין לגזילות וחבלות דלכ"ע בעי שלשה ל"ק קושיתם גם נ"ל דקושיתם לא קשה רק לשיטת הי"מ שהביאו לעיל (דף מ"ה ע"ב) דבידוע שטבל כמי שטבל בפנינו דמי דלאידך שיטה דדוקא בעינן בפנינו הא י"ל דאיירי הכא שיש לו עדים שעמדו מבחוץ וידעו שלא הי' שם אדם בשעה שטבל לשם גרות אבל הם בעצמם ג"כ לא ראו הטבילה ובלא"ה להך שיטה דלעיל דדוקא בשעת קבלת מצות בעינן ג' ע"כ מה דקאמר יש לך עדים הפי' שיודעים שבשעה שנתגיירת במילה וטבילה לא קבלת המצות בפני ג' א"כ לא שייך להקשות הרי לא הוי בינו לבין עצמו שהרי העדים ל"צ להעיד רק מה שלא הי':
בד"ה נאמן אתה. אבל אם בא על בת כהן לא פסלה: מזה ק"ל אהא דאמרינן ריש מכות (דף ב') דאם אמרו עדים שבן גרושה הוא והוזמו שאין אומרים יעשו ב"ג תחתיו ומפרש התם טעמא דבעינן כאשר זמם לעשות וליכא ובתוספ' הקשו דא"כ אם העידו שמצרי שני הוא יפסלו ומתרצים כיון דבאו לפסול לאשתו וכתיב לו ולא לאשתו ע"ש והשתא ק' לרבנן דס"ל דאין נאמן על בנו לומר ב"ג הוא אבל שנאמן על עצמו מטעם שווי' אנפשי' חתיכה דאסורא ודאי גם רבנן מודו וגם זה פשיטא דהיכא דשויי' אנפשי' חתיכה דאיסורא לא יכיל עוד לחזור בו בלא אמתלא כדמוכח מסוגיא דכתובות (דף כ"ב ע"א) וא"כ משכחת שפיר שיעשו עדים ב"ג תחתיו כגון שהעידו עליו בפנינו אמר שב"ג הוא ואם כן שווי' נפשי' חתיכה דאיסורא ולא יכול לחזור בו ואח"כ הוזמו ובזה שפיר יש לקיים בהם דין הזמה דלא שייך לו ולא לזרעו או לו ולא לאשתו שהרי לא רצו לפסול לא לאשתו ולא לזרעו דהא רק על עצמו נאמן ואפילו לר' יהודה שס"ל דנאמן על בנו ג"כ קשה כיון דס"ל דהיכי דיש לו ב"ב גם על בנו אינו נאמן א"כ משכחת שהעידו עליו בפנינו אמר אביו עליו שבן גרושה הוא וא"כ רצו לפסלו וגם הם יפסלו ובזה לא שייך לו ולא לזרעו דהא לעולם לא רצה לפסלו רק אי אין לו זרע דביש לו בלא"ה לא הועיל עדותם כלום ובשלמא בפשטות לא קשה על הגמרא הא משכחת דין הזמה באין לעדים בנים או בשלא היו לו בנים דלא רצו לפסול לזרעו די"ל כיון דלפעמים לא אפשר לעשות בהם דין הזמה כגון ביש לו בנים לא מחלקינן בכך אבל בכה"ג לעולם משכחת דין הזמה היכי שהי' עדותם מועיל דהא הם לא העידו לפסלו רק באין לו בנים ובזה לא שייך לעולם למעט מלו ולא לזרעו וצ"ע:
בא"ד. וי"ל דקסבר ר"י: כן כתבו גם לעיל (דף י' ודף ט"ו: ודף ט"ז:) והנה שם (דף ט"ז) הביאו התוספ' ב' שיטות דלחד שיטה בן כותי מישראלית הוא ממזר מן התורה ולחד שיטה רק מדרבנן, ולכאורה ק' להך שיטה דרק מדרבנן מאי פריך הכא דרבי יהודה אדר"י דלמא רק לענין ב"ג דהוי פסול דאורייתא האב נאמן אבל לענין בן כותי דאין כאן פסול רק מדרבנן לא מחמרינן דהוי כמו ספק דרבנן, וי"ל ע"פ מה שכתבתי לעיל דלהך שיטה דהולד כשר בתר דידי' שדינן בלא"ה ל"ק קושית התוספ' דיש נפקותא אם הולד כותי או ישראל וזה ג"כ נ"מ בדאורייתא וכבר הבאתי לעיל (דף ט"ז) ב' שיטות התוספ' בזה, וא"כ י"ל דבזה תלי ג"כ ב' תירוצי התוספ' אם ממזר מדרבנן הוא או מדאורייתא:
בד"ה כך נאמן אדם. אלמא דנאמן לפוסלו: ק"ק מאי ראי' משם להא שנאמן על בנו דהא הטעם דרבנן דס"ל אין נאמן על בנו כתב רש"י בקדושין (ע"ח:) דקרוב הוא שפסול לעדות וא"כ כשמעיד שאינו בנו רק ממזר הוא א"כ זינתה אמו עם אחר ואינו בנו ולא קרוב הוא ואז מהימן אבל אכתי מנ"ל שנאמן על בנו שהוא בנו ממש לומר שב"ג הוא, וי"ל דהא אם מעיד על בן בין הבנים א"כ עושה לבני אשתו שהי' לה קודם זה לממזרים ולבן אשתו ג"כ קרוב הוא וכיון דנאמן על בן אשתו ה"ה ג"כ על בנו, ולפ"ז יש חילוק לדינא בין ב' הפירושים כיון דפסקינן כר' יהודה א"כ להר' אליהו אינו נאמן רק להעיד על בנו שממזר או ב"ג הוא אבל על בן אשתו שיש לה מאיש אחר לא, ולפי' הי"מ גם על בן אשתו נאמן והשתא ממה דאמר ר' יהודה (שם) דגם בשניהם מעידים על העובר שבמעי' דממזר הוא ונאמנים וזה איירי ע"כ באומר שזינתה אשתו וכמו שפי' רש"י שם מזה לכאורה ראי' לשיטת הי"מ:
בא"ד. וה"ה דנאמן לומר שהוא ב"ג: ק"ק הא שפיר משכחת דלא ממזר הוא כגון שבאו עלי' נו"ע דמאן דמכשיר מכשיר אפילו בא"א כדאמרינן לעיל (דף מ"ה), אכן ז"א דלר' יהודה קיימינן הכא ור' יהודה הרי ס"ל שהולד ממזר אפילו מפנוי' כמש"כ התוספ', אבל לפ"ז קשה לדידן דפסקינן כר"י דנאמן לומר זה בני ממזר וגם פסקינן דנו"ע הבא עב"י הולד כשר א"כ מנ"ל הא, אבל י"ל דלכאורה אכתי ק' מנ"ל למילף מהא דנאמן לומר זה בני בכור דנאמן לעשות בניו ממזרים הא משכחת דלאו ממזרים הם כגון שגירשה בצנעה וזינתה עם אחר לאחר גירושין וילדה בנים הראשונים ואח"כ חזר ולקחה וילדה לו בנו הבכור וא"כ הראשונים אף שאינם בניו מכ"מ לא ממזרים הם ואפילו נימא דמוקמינן לה אחזקת א"א אכתי קשה הא הוא עכ"פ נאמן לומר גרשתי את אשתי וא"כ מטעם מגו נאמן לומר זה בני בכור, וי"ל דהא קרא סתמא קתני וא"כ איירי ג"כ בכהן ולכן ממנ"פ מוכח דכשר לפסול את בנו דכשמעיד על בן בין הבנים שבכור הוא יש כאן ממנ"פ פסול אי לא גירשה א"כ בניה הראשונים ממזרים והבכור פסול מטעם בן הזונה כיון שנבעלה לפסול לה עשאה זונה ואסורה לכהן ואם גירשה עכ"פ הבכור פסול מטעם בן גרושה: ובהכי א"ש הא דנקט ר' יהודה כשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר בני זה ב"ג וב"ח הוא ולמה לא נקט בני זה ממזר הוא כיון דעיקר הוכחה מממזר וממנו ילפינן הא דנאמן לומר שב"ג הוא, אבל לפ"ז א"ש דמממזר לחוד באמת לא מוכח ורק ע"י ב"ג מוכח גם ממזר, ולכן א"ש שיטת הי"מ אפילו לדידן דמכהן מוכיח שפיר דממנ"פ בנו הבכור חלל הוא או שהוא בן הזונה כגון שנבעלה לישראל או שהוא ב"ג כגון שגרשה וחזר ולקחה או שהוא בן חללה כגון שבא עלי' נו"ע שפסלה בביאתו שוב ראיתי שיש להשיב על זה שהרי אליבי' דר' יהודה קיימינן הכא ור' יהודה ס"ל אין קדושין תופסין בח"ל ולמאן דס"ל הכי מוקמינן קרא דכי תהיין לאיש ב' נשים אחת אהובה ואחת שנואה דעלי' כתיב לא יוכל לבכר באלמנה או בבעולה לכה"ג בקדושין (ס"ח.) וא"כ הבכור שהוא בן השנואה ממנ"פ חלל הוא אפילו בלא עדותו, אבל י"ל דאדרבא משם ראיה להי"מ ולא מב"ג קדייק אלא מממזר קדייק דכיון דלר' ישבב אליבי' דר"ע מכל פסולי כהונה הולד ממזר חוץ מבעולה וקרא בבעולה לכה"ג קמיירי וא"כ ה"ה לר' יהודה דס"ל ג"כ כר"ע והשתא כשאמר על בן בין הבנים שהוא בכור ממנ"פ עושה אותו ממזר כיון דקרא בכה"ג קמיירי א"כ או שהיא בן זונה כשנבעלה לישראל כשהיה א"א או שהוא בן גרושה כשגירשה ועתה בא עלי' או שהוא בן חללה כשנבעלה לנו"ע שפסלה וא"כ ממנ"פ הוא ממזר ואעפ"כ נאמן: ובזה א"ש ג"כ מ"ט דרבנן דפליגי עלי' דר"י וס"ל דאינו נאמן כיון שר' יהודה קדייק מקרא ועיין ברש"י קדושין (ע"ח:) שכתב דרבנן רק לענין נאמנות דפסול פליגי אבל לא לענין בכור, אבל לפ"ז א"ש דדוקא לר' יהודה לשיטתו שייך זה כיון דמוקי קרא בכהן אבל לרבנן לשיטתם דלא מוקי קרא בכהן כמבואר בקדושין (שם) אין מזה ראי' כן אפשר ליישב שיטת הי"מ אף שאי אפשר לכוון כן בדבריהם, ולפ"ז מוכח מהכא דרבי יהודה ס"ל דמכל ת"ל הוי ממזר אפילו דלאו שאר ובזה מתורץ מה שהקשו התוספ' בסנהדרין (נ"ג:) ע"ש ועיין בתוספ' לעיל (יו"ד.):
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמרא אין לי אלא בארץ בח"ל מנין כו': יש לדקדק אמאי לא ילפינן מקרא דלדורותיכם דאפילו בזמן דבטלה קדושת הארץ מקבלין ממילא דה"ה בח"ל. וכן לסברת התוס' ז"ל דמשום שבחא דא"י לא הדרי בהו והיינו בזמן המקד' אבל בזה"ז ליכא שבחא. כיון דבטלה קדושת הארץ. וכל מצות הארץ אינן נוהגת אלא מדרבנן ואפ"ה אמרה דלקבל גרים אפילו בזמה"ז. א"כ ה"ה בח"ל. וי"ל דהאי תנא ס"ל דקידשה לע"ל וכן משמע מהא דאמרינן בגמרא והשתא נמי דליכא טיבותא איכא לקט שכחה ופאה ואי נימא דאין נוהגת אלא מדרבנן אטו איצטריך קרא דבארץ להכי אלא משמע דמה"ת נהגא אפילו בזה"ז:
גמרא נתגיירתי ביני לבין עצמי כו': וא"ל נאמן אתה לפסול עצמך ואין אתה נאמן לפסול בניך. הא דהבנים כשירים ע"כ צ"ל דמיירי שהי' מוחזק מתחילה בחזקת כשרות והוא בא ליפסל את עצמו ע"כ אינו נאמן על הבנים וכן מבואר בש"ע מי שהי' מוחזק בחזקת ישראל כו'. וא"כ קשה למה הוא עצמו פסול נימא מי לא טבל לקירויו. וצ"ל דהוא אומר שלא טבל מעולם או שלא קיבל נמי בפני ג'. וא"כ טבילתו לא מהני וכמו שכ' התוס' ז"ל. אבל המרדכי ז"ל כתב דהא דמהני טבילת קרי היינו היכא דנהג מנהג יהדות בפרהסיא תחילה אבל עובדא דהכא מיירי שלא נהג מנהג יהדות תחילה. וא"כ קשה בניו אמאי כשרים כיון דאין כאן חזקת כשרות ולא היו מכירים אותו תחילה. והתוס' ז"ל בד"ה במוחזק לן כתבו כיון דלא הי' מוחזק לן בעובד כוכבים מש"ה הבנים כשירים ולא ידעתי טעמא מאי כיון דלא היינו מכירים אותו ובניו ובא לפנינו ואמר שנתגייר שלא כדין במה יוכשרו בניו כיון דאין להם שום חזקת כשרות אלא ע"כ צ"ל שהיו מוחזקים בכשרות תחילה. וא"כ אין שום ראיה מהכא להיכא דלא מוחזק לן לא בעובד כוכבים ולא בישראל. ודברי התוספות ז"ל יש לומר דכוונתם נמי להכי דיכול להחזיק עצמו בישראל בלא עדים. אבל המרדכי ז"ל כתב להוכיח מהכא דמהימן לומר נתגיירתי בב"ד במיגו דאמר ישראל אני. משמע דעדיין לא הוחזק כלל. וא"כ אמאי הבנים כשירים וצ"ע. ולדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דאם נהג בדת ישראל דאין צריך עדים לא תיקשי למה הוא עצמו פסול משום דהכא שאני דהוא אומר שנתגייר בינו לבין עצמו אלא דלשון הרמב"ם ז"ל בהאי דינא אינו מבואר כ"כ שלא ביאר דמיירי שהוחזק בכשרות תחילה ע"ש בדבריו ז"ל פי"ג מהל' א"ב ודו"ק:
תוס' ד"ה נאמן אתה לפסול עצמך היינו דוקא במילי דמשוי נפשיה חד"א: וכתבו התוס' ז"ל לעיל כגון ליאסר בבת ישראל. ולא הבנתי איזה איסור יש על העובדי כוכבים לישא בת ישראל והיא ג"כ אינה מוזהרת עליו. כיון דמה"ד ישראל כשר הוא. וצ"ל דמ"מ לפי דבריו מאכילה דבר האסור. והתוס' ז"ל הקשו ממ"נ אם אשתו כותית היא בלא"ה הבנים פסולים ואם ישראלית היא בלא"ה כשירים הם דעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. וכ' הרשב"א ז"ל בשם הראב"ד ז"ל דמיירי הכא בגר וגיורת שבאו שניהם ואמר נתגיירנו בינו לבין עצמנו וקשה לי לפ"ז מאי פריך הש"ס מי אמר ר"י אבנים לא מהימן והתניא יכיר כו'. ומאי קושיא נהי דאיהו מהימן לומר שנתגייר בינו לבין עצמו. אבל אשתו לא מהימנא וגם הוא אינו נאמן על אשתו. ומש"ה הבנים כשרים. כיון דהיא מוחזקת בחזקת ישראלית. ע"כ הנכון כמש"כ התוס' דר' יהודה ס"ל דעובד כוכבים הבא על בת ישראל הולד ממזר. אבל דברי הרמב"ם ז"ל שכ' ג"כ דאינו נאמן לפסול הבנים צ"ע למה הוצרך לכתוב כן לפי מש"כ לעיל דאליביה הולד כשר לגמרי ואפילו פגום לא הוי ועיין לח"מ שם:
ואחרי עיוני בהלכה זו בא לידי חידושי הריטב"א ז"ל על מכילתין. וראיתי בו בשמעתין שכתב על פלוגתא דר"א ור"י באבות אי הואי גם טבילה דפליגי בהני קרבנות אי קודם מתן תורה הואי או לאחר מתן תורה ור"א ס"ל דלאחר מתן תורה הואי. וא"כ פליג ר"א נמי בהרצאת דמים דלא בעינן. וכבר כתבתי דבכריתות משמע דליכא מאן דפליג בהא ואי יליף מקרא דכי יגור א"כ הדק"ל ליבעי טבילה ג"כ דאין הזאה בלא טבילה ואי משום דעיקר הטבילה אינה אלא משום הזאה וכיון דהזאה לא מעכבא ה"נ טבילה לא מעכב'. א"כ שפיר מצינן למימר אפילו אם הוה הרצאת דמים באבות מ"מ הטבילה לא מעכבת כיון דבשביל הזאה באת והזאה גופא לא מעכבא. וי"ל דר"א ע"כ ס"ל דלא הוי הרצאת דמים מדאמ' מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו. ועפ"ז לא תיקשי קושית התוס' ז"ל מר"ע לדברי הריטב"א ז"ל דאליביה ליכא לשנויי כמו שכתבו התוס' ז"ל דלר"ע לא הוי טבילה באבות. דהא ר"ע ס"ל דכל הפרשה היתה קודם עשרת הדברות כדאיתא בריש יומא. וא"כ הוי הרצאת דמים קודם מתן תורה. וע"כ טבילה ג"כ היתה. ולפי הנ"ל ניחא דס"ל לר"ע דלא שמעינן מאבות טבילה לעיכובא כיון דלצורך הזאה באת והזאה לא מעכבא. ומש"ה יליף מתושב ושכיר ומ"מ נעלם מאתי כעת היכן מקומה של פלוגתא זו בפירוש אימתי היו קרבנות אלו. ובריש מכילתין משמע דלכ"ע לפני הדבור היו כדפריך שם מה לעולה שכן ישנה לפני הדבור. ובילקוט הביא בשם המכילתא ג"כ דבחמישי בנה וזבח ועיין בזה במפרשי התורה דואל משה אמר. ועוד דאפי' היה (אחר) מתן תורה מ"מ דם ברית היה כמו שכתב בפירוש הנה דם הברית וצ"ע ועיין תוס' ז"ל בכריתות שם מש"כ בזה:
עוד ראיתי שם שכתבו דהא דר"א דן אפשר משאי אפשר הוא דוקא בהני תרתי מפסח מצרים שהיא המצוה הראשונה וכן למילף מאבות והוא נגד סוגיא דנדה (דף לז) דאמרינן התם הא מני ר"א היא דס"ל דנין אפשר משאי אפשר. אבל מהא דפריך הש"ס בתמורה על ריש דאמר אין חטאת ציבור מתה וכי דנין אפשר משאי אפשר משמע דליכא למ"ד דדנין אפשר משאי אפשר בעלמא וכדברי הריטב"א ז"ל ואין כאן מקומו בזה:
ועיין בלשון הרמב"ם ז"ל שכתב דילפינן טבילה באבות מקרא דוכבסו שמלותם. והוא אינו מדוקדק דהא בש"ס אמרינן דאין ראיה מהאי קרא ודילמא נקיות בעלמא:
ועיין בלשון הרא"ש ז"ל בשמעתין שכתב דנהגו להטיף בשניהם בין בגר בימים הקדמונים שנתגייר כשהוא מהול בין בקטן שנולד כשהוא מהול. ומיהו אין לחלל את השבת כיון דאיכא פלוגתא. ואין זה מובן דהא אפילו למ"ד דצריך להטיף דם ברית בקטן לכ"ע אין מחללין עליו את השבת אליבא דב"ה משום דאינו אלא ספק שמא ערלה כבושה היא ואין כאן פלוגתא כלל ודו"ק:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
משום טיבותא דא״י על״ע כד״ב. תו׳ ד"ה יש לך עדים ותימא כו'. לא ידעתי דהא משכחת בסומא באחת מעיניו דכשר להעיד ופסול לדון וכן באוהב ושונא ממש דאין דינו דין ועתו"לע מה"ב ד״ה כיון ולהעיד הוא כשר. תו׳ ד"ה ואין כו' דאין סברא כו׳. וקשה לפמ״ש התו׳ במתני׳ דריש מכות ד"ה מעידין דכאשר זמם לא נכתב לגבי עדות דב״ג. ולפ"ז הד״קל דהא הו"ל עדות שאאיל״הז וא״ל דלא קאי עלי׳ בשום צד דהא שפיר משכחת בעדות דב״ג וב"ח ג״כ כגון שבאו עדים ואמרו בפנינו הודה אדם שהוא ב"ג וב״ח ויש לו בני בנים וא״כ גם בניו כשרים ורק הוא בעצמו פסול או דמשכחת כגון שהעידו שאביו אמר שבנו זה הוא ב״ג וב"ח דנאמן לפסול את בנו וא״כ קאי עלי׳ ג"כ כאשר זמם. וצ"ל בפשטות דידוע דסתם חכמים דר״י היינו ר״מ וסתם חכמים דר"מ היינו ר״י וכמובא ברש"י כתובות ובכריתות יד״א ועתו׳ כתובות לו״א ד"ה אם וע״ש בתו׳ מו״ב מאן חכמים ר״מ וכה״ג בכ״מ והרי הכא פליגי חכמים אדר"י דאינו נאמן כלל וא״כ התם דהוא סתם משנה וקאי לר״מ דהיינו חכמים דר״י ולדידי׳ לא משכחת דין הזמה כלל. ובזה יש לדחות ג״כ קושית הנוב״י בדורש לציון דרוש י"ג בסיום יע"ל קג״מ ובשו"ת נו"בי מ״ק חאהע״ז סי' ע"ד מהא דבב״ק פח"א. ולפ"ז י"ל דר״י אזיל ג״כ לשיטתו והארכתי עוד בכמה פנים בישוב קושיא זו ומצאתי אח״כ בסש״א שפלפל ג״כ בזה בסגנון אחר ואכמ״ל ועתו׳ ב"ק עד"ב דמתני׳ דריש מכות ר׳ יהודא היא ולתי' קמא דמתני׳ כר"מ ועבנ״ת לכריתות יא"ב בישוב קו׳ התומים דרב יוסף ס״ל אאמע"ר ותי׳ דביבמות כה׳ דלר"י אמע"ר ורק דקושית התו׳ כמ"ש בכריתות דיכול לומר לא אכלתי לא שוגג ולא מזיד. והא אף בכה״ג מהימן במיגו למ"ד דמיגו במק״ע אמרינן ועש"ך חו״מ סי׳ נ״ח. וא"כ י״ל למ"ד דאמרינן מיגו במק"ע וא"כ לא הוי מיגו דאף דאין אמע״ר מ״מ לא הוי מיגו בכה״ג יעש״ב. ואולם באמת ק"ל עוד ק״ע מקדושין סט"א במתני׳ דאר"ט יכולין ממזרים ליטהר כו׳. וק׳ לסברת התו׳ במכות דגבי עדות דבג״וח לא כתיב כאשר זמם כלל והקשו דליתני מעידין אנו באיש פלוני שהוא ממזר כו׳. והא למאי דקיי״ל כר״ט דיכולין ממזרים ליטהר וא״כ מאי הקשו התו׳ דליתני מעידין אנו באיש פלוני שהוא ממזר וא״כ תיקשי קושית הגמ׳ ולפסלוה לדידי׳ ולא לזרעו ול״ל כתי׳ הש״ס בעינן כאשר זמם ולעשות וליכא והא אצל ממזר לא רצו לעשות רק לו לבדו דהא יכולין ממזרים ליטהר. וא"ל דבאמת אם העידו על איש שהוא ממזר ואין לו בנים כלל אז באמת הוי עדות שאאי״להז רק דקושית התו׳ דליתני על איש שיש לו בנים מכבר דהא הם אינם יכולין ליטהר וא"כ רצו לפסול גם לזרעו. ז״א דאפ״ה א"א למיתני ממזר כלל דא״כ תיקשי קושית התו' והא הוי עדות שאאי"להז וא"ל דלא קאי עלי׳ בשום צד בעולם והא אם אין לו בנים קאי עלי' כאשר זמם ונעשים ממזרים. ועי תוספתא קדושין פ"ה הי״א רמ״א יש שמוליד ה׳ אומות כו׳. ואולי י״ל בפשטות דקושית התו׳ שפיר דליתני בכה״ג ואפי׳ דלא כר״ט דהא השתא נמי דתני בב"ג וב״ח לא אתיא ככ״ע וכדמוכח מיבמות מז״א וכמש"ל וע"כ דבאמת אתיא מתני' דלא כר״י ולהכי הקשו התו׳ ג"כ שפיר דליתני מתני׳ דלא כר"ט כיון דהשתא נמי דתני ב״ג וב"ח לא אתיא ככ"ע כנ״ל לכאורא מתוך הדחק. וגם י"ל כיון דמ״מ אשתו נפסלת מן הכהונה בביאתו וממעטינן ולא לאשתו וכמ״ש התו׳ ריש מכות ד״ה בעינן וניחא הכל בפשטות. וע' בלשם זבח שכתב דלתי' קמא שכתבו התו׳ הו״א דוקא ממזר הוי עדות שאאי״להז כיון שלא באו רק לחייבו מלקות אם ישא בת ישראל משא״כ לגבי גרושה שבאו לפעמים לחייבו מיתה בי״קד כגון אם הי׳ עובד עבודה בשבת שהרי זר הוא ואין עבודתו כשירה. ול״י דמבואר בכ"מ בקדושין ובפסחים ובירושלמי תרומות וברמב״ם דכהן חלל שעבד עבודתו לא חילל שנאמר ופועל ידיו תרצה אפי׳ חולין שלו ועוד יש לדחות בכמה גווני ואכמ״ל בפרט זה:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
בכל מקום שאתך. ולקמן פריך הא אפיקתיה: צריך להביא ראיה. שבב''ד נתגייר שמא גבעוני מהול הוא ומשום שבחא דא''י הוא דקאמר הכי ומשקר: ה''ג מהו דתימא לא ניהמניהו: מעמך. גר ותושב וחי עמך (ויקרא כה): דליכא טובה. דפסק חלב ודבש: דקמסייעי קראי. דהא עמך כל מקום שאתך משמע ואפילו בארץ ובארצכם למה לי אלא לאו אראיה קאי דבארץ צריך להביא ראיה ולא בחוצה לארץ: מדכתיב גר אצל ושפטתם מכאן אמר ר' יהודה גר בעי בית דין: יכיר. את הבכור בן השנואה יכיר: יכירנו לאחרים. שאם אין ב''ד מכירים אותו נאמן עליו אביו לומר זה בני בכור ליטול פי שנים: בן גרושה הוא. וכהן חלל הוא: ואין עדות לעובד כוכבים. הואיל ובניך מוחזקין בכשרות אין אתה נאמן להעיד עליהן ולפוסלן: לפסול את בניך. דנפקא לן מיכיר ואי אתה נאמן לפסול את בני בניך: והלכתא כרב נחמן. דאמר לדבריו עובד כוכבים הוא ואין עדות לעובד כוכבים ואפילו אבנים לא מהימן: והתניא כרבינא. דנאמן הוא על בנו קטן שאין לו בנים וקס''ד דהא מתני' בגר שבא ואמר גר אני קמיירי: ההיא. דקתני נאמן הוא על בנו קטן: לענין יכיר. תניא אההיא מתני' דיכיר קאי דקתני וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בני בן גרושה ועלה קתני דנאמן הוא על הקטן דהא ישראל הוא ויש לו עדות והתורה האמינתו על בנו ולא על בן בנו אבל גבי גר אפילו אבנו לא מהימן דאין עדות לעובד כוכבים: וסחופין. שפלים וכפויין כמו סחופי כסא (שבת דף סו:) כפיית הכלי: ואיני כדאי. ואיני ראוי להשתתף בצרתן ומי יתן ואזכה לכך: ומודיעים אותו. לקמן מפרש טעמא דכולה מתני':
דבר תורה חד נמי כשר הכא מדמין לגזילות וחבלות דבעינן שלשה לכ''ע ור' יוחנן דהכא אית ליה בהדיא בירושלמי דשנים שדנו אין דיניהם דין וא''ת ואנן היכי מקבלין גרים הא בעינן מומחין וי''ל דשליחותייהו עבדינן כדמשמע נמי בשילהי המגרש (גיטין דף פח: ושם) וכמו שחשו לנעילת דלת בפני לווין חשו נמי לנעילת דלת בפני גרים.: במוחזק לך. אומר רבינו תם דדוקא בדידעינן דהוה עובד כוכבים מעיקרא דאי לא הוה ידעינן מהימן מגו דאי בעי אמר ישראל אני דמהימן כדמשמע בריש מסכת פסחים (דף ג: ושם) גבי ההוא עובד כוכבים דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים ואין לומר שאני התם דהוו סמכי ארובא דהוו ישראל דהא בכל מקום נמי איכא רובא דרוב הבאין לפנינו בתורת יהדות ישראל הם ועוד ראיה משמעתין דאמר ליה ר''י אי אתה נאמן לפסול את בניך ואיהו גופיה כשר אלא דשוי נפשיה חתיכה דאיסורא אבל אם בא על בת כהן לא פסלה כדפי' לעיל ומההיא דלעיל (דף מה.) דא''ל זיל גלי אין ראיה דשמא לא היו בודקים אלא אם הוא ישראל אם לאו אבל במשפחתו לא היו בודקין: אין לי אלא בארץ. פי' דמקבלין גרים ואע''ג דחובת הגוף היא בעיא ריבויא כיון דכתיב בארץ כדאשכחן בסוף פ''ק דקידושין (דף לח:) גבי שילוח עבדים והשמטת כספים אי נמי בארץ לא חיישינן דלמא הדרי בהו משום דאיכא שבחא דארץ ישראל: מהו דתימא לא להימניהו. ויש ספרים דגרסי מהו דתימא ליהמניהו וה''פ ליהמניהו כעד מפי עד: יש לך עדים. פירוש שנתגיירת בינך לבין עצמך ותימה מיהא אי הא דבעינן ג' היינו דוקא לכתחלה אבל דיעבד חד נמי כשר א''כ אם יש לו עדים לאו בינו לבין עצמו הוא: נאמן אתה לפסול עצמך כו'. היינו דוקא במילי דמשוי נפשיה חתיכה דאיסורא אבל אם בא על בת כהן לא פסלה כדפרישית לעיל בסוף פ' שני (דף כה: ושם) וא''ת היכי דמי אם אשתו עובדת כוכבים ממה נפשך בניו פסולים דאין קרוי בנך אלא בנה ואם היתה אשתו ישראלית ממה נפשך בניו כשרים דקי''ל (לעיל דף מה.) עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וכי תימא נהי דממזר לא הוי פגום מיהא הוי הא השתא נמי דאין נאמן פגומין הם דר''י אית ליה בפרק עשרה יוחסין (קדושין עז.) דבת גר זכר כבת חלל זכר וי''ל דקסבר ר''י עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר דבפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נג. ושם) אמר דר' יהודה סבר לה כרבי עקיבא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין: כך נאמן אדם לומר זה בן גרושה. ר' אליהו מפרי''ש מפרש דנפקא לן מדכתיב בן השנואה יכיר (דברים כא) וכן משמע בירושלמי בפרק בתרא דקידושין ולשון הש''ס לא משמע הכי דקתני כשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור משמע דמינה גמר וי''מ דטעמא דר' יהודה דמשמע ליה קרא דנאמן אדם לומר זה בני בכור אפי' על תינוק בין הבנים וכשאומר על הקטן שהוא בכור א''כ הראשון ממזר אלמא דנאמן לפוסלו וה''נ דנאמן לומר שהוא בן גרושה: ואין עדות לעובד כוכבים. ועל עצמו נאמן משום דשוי נפשיה חתיכה דאיסורא: ואין אתה נאמן לפסול בני בניך. אומר ר''י דה''פ נאמן אתה לפסול בניך פי' כשאין לו אלא בנים ואין לו בני בנים ואי אתה נאמן לפסול בני בניך כשיש לו בני בנים אין נאמן לפסול אפי' בניו דאין סברא לומר שיהיו בניו פסולים ובני בניו כשרים וכן משמע בסמוך דקאמר ואין אדם נאמן על בנו גדול ומפרש כשיש לו בנים משמע דאבנו נמי לא מהימן: והלכתא כוותיה דרב נחמן בר יצחק. משמע דהלכה כר''י דנאמן אף לפסול בניו דדוקא משום דאין עדות לעובד כוכבים דאין יכול לפוסלן ולא כמו שמפרש רבינו תם דאין הלכה כרבי יהודה אלא כשפוסל אחרים על ידי הכרת בכור אבל בלא הכרת בכור לא ובשאלתות בפרשת וירא נמי דקדק מהך דשמעתין דבכל ענין הלכה כרבי יהודה: