דף מו - א
עובד כוכבים, גופא - לא קני ליה! שאין העובד כוכבים יכול לקנות עבד בקנין הגוף. כי רק ישראל יש לו קנין בגופו של עבד כנעני ולא לגוי, וכפי שיבואר המקור לכך לקמן.
ולכן, רק מאי דקני ליה לגוי, הוא דמצי מקני ליה לישראל. שאין הגוי יכול למכור לישראל יותר ממה שיש לו בעבד, ויש לו רק קנין של שעבוד בו, שהתחייב והשתעבד לו העבד לעבוד עבורו, אך אין לו בעלות על גופו.
וכיון דקדם העבד וטבל לשם בן חורין, לפני שהספיק הקונה הישראל להטבילו לשם עבד כנעני - אפקעיה העבד בטבילתו לשעבודיה שיש לקונה אותו בו, לעבוד אותו.
וכדברי רבא.
דאמר רבא: הקדש, חמץ, ושחרור - מפקיעין מידי שעבוד שיש לאחר בנכסיו.
כגון מי שעשה את שורו משועבד לגביית חובו בגדר "אפותיקי", שייחד את השור המסויים כמשועבד לגביית החוב, ואחר כך הקדיש הלוה את השור בקדושת קרבן למזבח, פוקע השיעבוד שיש למלוה בשור.
או שעשה את חמצו אפותיקי לנכרי, והגיעה שעת ביעור חמץ בערב הפסח, פוקע שיעבוד הנכרי שיש לו בחמץ, וחייב הלוה לבערו.
או שעשה עבדו אפותיקי לחבירו, ושחרר את העבד, פוקע שיעבוד חברו מהעבד המשוחרר.
ולכן, גם כאן, כשקדם העבד, וטבל עצמו להיות ישראל בן חורין, מפקיע שחרורו, כשנהיה ישראל בן חורין, את שיעבודו לעבוד.
מתיב רב חסדא: מעשה בבלוריא הגיורת, שקדמו עבדיה בשעה שבאה להתגייר, וטבלו לשם גרות לפניה.
ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו: קנו עצמן בני חורין.
ומדייק רב חסדא: אם קדמו וטבלו לפניה, בשעה שהיתה עדיין נכרית, ולא היה לה אפשרות להיות בעלים על גופם של עבדיה, אין, רק אז הועילה טבילתם כדי להפקיע את שיעבודם ממנה.
אבל אם היו טובלים לאחריה, לאחר שהתגיירה, כבר לא היו יכולים לטבול לשם בן חורין!
ואם כן, מדוע אמר רב, שאם ישראל קונה עבד מנכרי, יכול הוא להקדים ולטבול לשם בן חורין!?
אמר רבא לתרץ את קושית רב חסדא:
לעולם יכול העבד להקדים ולטבול את עצמו לשם בן חורין גם בהיותו בידי ישראל, כל עוד לא הטבילוהו בעליו לשם עבד כנעני.
אלא, שיש חילוק בין אם טובל בהיותו ביד הנכרי או שטובל בהיותו בידי ישראל, לגבי הצורך לפרש בטבילתו שהוא טובל אותה לשם בן חורין:
אם טובלים העבדים לפניה, בהיותה עוד גויה, הרי בין בסתם, שלא פירשו שטובלים לשם בן חורין, בין במפורש שפירשו לשם בן חורין, הם נעשים בני חורין.
אבל אם הם טובלים לאחריה, לאחר שנעשתה בת ישראל, הרי רק אם אמרו במפורש שטובלים לשם בן חורין, אין, הם נעשים בני חורין. אבל אם טובלים בסתם - לא נעשים בני חורין.
ובמקרה של רב חמא בר גוריא אמר רב, פירש הטובל שהוא טובל לשם בן חורין, ולכן הועילה טבילתו לעשותו בן חורין.
וטעם הדבר, לפי שהגוי אינו יכול להטבילו לשם עבדות, לכן טבילתו בסתמא, גם אם אינו מפרש שהיא לשם חרות, הרי היא לשם חרות.
אבל ישראל, שיכול להטבילו לשם עבדות, הרי אם מטבילו סתם, הוא מטבילו לשם עבדות. ולכן רק אם קדם העבד והודיע במפורש שתהא טבילתו לשם שחרור, הוא נעשה בן חורין. אבל בסתם, הוא נעשה עבד כנעני.
אמר רב אויא: לא שנו שיכול העבד להקדים ולטבול לשם בן חורין, אלא בלוקח עבד מן העובד כוכבים.
אבל אם קנה הישראל את העובד כוכבים גופיה, שמכר את עצמו לעבד בכסף - קני אותו הישראל לגופו, ואינו יכול להקדים ולטבול לשם בן חורין.
ומוכיח זאת רב אויא, מהא דכתיב [ויקרא כה]: "וגם מבני התושבים הגרים עמכם, מהם תקנו [עבדים]"
מכאן. אמרו חכמים:
א. אתם קונים מהם עבדים.
ב. ולא הם קונים מכם עבדים.
ג. ולא הם קונים זה מזה עבדים.
ויש לנו לדון: זה שאמר הכתוב "ולא הם קונים מכם" - למאי? איזה סוג של עבדות אין הם קונים מכם?
אילימא שאין גוי יכול לקנות ישראל אפילו לא למעשה ידיו.
אין זה נכון. כי אטו, האם עובד כוכבים לא קני ליה לישראל למעשה ידיו?
והכתיב בספר ויקרא בפרשת גאולת קרובים [פרק כה]:
"וכי תשיג יד גר ותושב עמך, ומך אחיך עמו, ונמכר לגר תושב עמך, או לעקר משפחת גר".
ואמר מר: "משפחת גר" - זה העובד כוכבים!
אלא לאו, שכונת הכתוב לומר שאין קונה גוי לישראל לגופיה.
ועל זה קאמר רחמנא: אתם קונין מהם! והיינו, אפילו גופיה!
פריך רב אחא לרב אויא: אימא, אמור שכונת הכתוב היא שאתם קונים מהם בכספא ובטבילה! כדין עבד כנעני.
אבל לפני שיטבול הגוי לשם עבדות אינו יכול הישראל לקנותו לגופו, כמו שאין הגוי יכול לקנות לישראל. ואין ראיה מהכתוב שאפשר לקנות את גופו של גוי כשהוא מוכר את עצמו. ולכן, אם קדם הגוי וטבל, הרי הוא יוצא לחרות.
ומסקינן: אכן קשיא.
אמר שמואל: וצריך הישראל, הקונה עבד מגוי ומטבילו לשם עבד כנעני, שיש בכך מקצת יהדות - לתקפו לעבד בהיותו טובל במים, לתת עליו עול מלאכה, כדי שתראה טבילתו כטבילת עבדות, ולא יוכל לומר שהוא טובל לשם בן חורין.
שהיות ומראה האדון בשעת טבילה את אדנותו עליו, אין ממש בדבריו של העבד שטובל לשם בן חורין.
כי האי דמנימין, עבדיה דרב אשי, בעא, רצה רב אשי, לאטבולי כדי לעשותו לעבד כנעני.
מסריה ניהלייהו אותו לרבינא ולרב אחא בריה דרבא, כדי שיטבילוהו לשם עבד, ואמר להו רב אשי: חזו, ראו הוזהרתם, שאם יצליח מנימין עבדי לטבול עצמו לשם בן חורין, דמינייכו קבעית ליה, מכם אדרוש את תשלום דמיו!
רמו ליה ארויסא שמו עליו מעין שרשרת בצואריה, ובשעה שהטבילו אותו, ארפו ליה, הירפו את עניבת השרשרת, ואחר כך צמצמו, הידקו אותה ליה.
ומבארת הגמרא:
ארפו ליה - כי היכי דלא להוי השרשרת חציצה בטבילה.
צמצמו ליה - כי היכי דלא לקדים מנימין ולימא להו "לשם בן חורין אני טובל".
בהדי דדלי רישיה ממיא, בשעה שהרים מנימין ראשו מן המים, אנחו ליה זולטא דטינא ארישיה, הניחו כלי מלא טיט על ראשו, ואמרו ליה: זיל, אמטי לבי מרך. לך והבא סל מלא טיט זה אל בית אדונך.
אמר ליה רב פפא לרבא: חזי מר, ראה נא מר, כיצד צריכים לנהוג הני, אותם אנשים עשירים, דבי של בית פפא בר אבא, דיהבי זוזי לאינשי לכרגייהו.
באותם ימים היה נהוג לשלם למלך מס גוגולת, וכל מי שלא שילם את המס היו גבאי המלך תופסים אותו.
והיו העשירים של בית פפא בר אבא משלמים לגבאי המלך את תשלום המס של אנשים גוים שלא היה באפשרותם לפרוע את המס, ותמורת הכסף שנתנו לאותם האנשים הם היו משעבדי בהו, קונים אותם לעבדים.
ושאל רב פפא את רבא: כי נפקי, כאשר יוצאים אותם הנקנים להם לעבדים, האם צריכי גיטא דחירותא כדין עבד כנעני, או לא?
אמר ליה: איכו שכיבי, איך אלו החכמים שהיו לפני, ונפטרו - לא אמרי לכו הא מילתא!?
והרי הכי אמר רב ששת: מוהרקייהו, חותם העבדות דהני של אנשים אלו - בטפסא בארגז דמלכא מנח.
ומלכא אמר: מאן דלא יהיב כרגא, מי שלא משלם את מס הגולגולת משתעבד למאן דיהיב כרגא, ישתעבד לעבד למי שמשלם את המס עבורו.
ולכן התשלום ששילמו לגבאי המלך עבור המס שלהם, נחשב כאילו מכרם המלך להם לעבדים, וצריכים הם שטר שחרור אם רצונם להתגייר ולהיות מותרים בבת ישראל.
רבי חייא בר אבא איקלע לגבלא.
חזא ראה שם בנות ישראל דמעברן שהתעברו מגרים שמלו, ולא טבלו
וחזא חמרא יין דישראל, דמזגי שמוזגים אותו עובדי כוכבים, ושתו ישראל וחזא תורמוסין, דשלקי ששולקים אותם במים רותחים עובדי כוכבים, ואכלי ישראל
ולא אמר להו רבי חייא בר אבא, ולא מידי. ולא עשה דבר לתקן שלא יעשו כך.
אתא רבי חייא בר אבא לקמיה דרבי יוחנן, וסיפר לו מה שראה שם.
אמר ליה רבי יוחנן: צא לשם, והכרז:
על בניהם - שהם ממזרים, לפי שאין גרות בלי מילה וטבילה, ואלו שלא טבלו הם גוים, ובניהם מישראליות, הם ממזרים.
ועל יינם - משום יין נסך, לפי שמזגו אותו עובדי כוכבים.
ועל תורמוסן - שאסור באכילה משום בישולי עובדי כוכבים.
ואיסור זה שתכריז על תורמוסין אינו מעיקר הדין, אלא יש להחמיר ולאסור עליהן אפילו את התורמוסין ששלקו הנכרים, לפי שאינן בני תורה, ויש להחמיר להם יותר מעיקר הדין, כדי שלא יזלזלו באיסור של בישולי נכרים.
ומבארת הגמרא:
אמר לו רבי יוחנן שיכריז על בניהן שהם ממזרים -
רבי יוחנן לטעמיה:
דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לעולם אין גר עד שימול ויטבול.
וכיון דלא טביל - עובד כוכבים הוא.
וכמו כן, אמר רבה בר בר חנה אמר יוחנן: עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל - הולד ממזר.
ואמר לו שיכריז על יינם שאסור משום יין נסך, אף על גב שלא נגעו בו - משום: לך לך אמרין, נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב.
והיינו, כשם שמזהירים את הנזיר שלא ייתקרב לכרם ענבים אלא ילך מסביבו, כך יש למנוע את המכשול ביין נסך על ידי שנאסור אפילו את המזיגה בלי נגיע, ה.
ועל תורמוסן משום בשולי עובדי כוכבים, לפי שאינן בני תורה.
ומדייקת הגמרא: הא במקום שהם בני תורה, ולא יזלזלו באיסור בישול נכרים, שרי!
ויש לתמוה: והאמר רב שמואל בר רב יצחק משמיה דרב: כל הנאכל כמות שהוא חי - אין בו משום בשולי עובדי כוכבים, גם אם בישלום.
והא תורמוס אינו נאכל כמות שהוא חי, ואם כן, יש בו משום בשולי עובדי כוכבים!
ומשנינן: רבי יוחנן - כאידך לישנא סבירא ליה:
דאמר רב שמואל בר רב יצחק משמיה דרב: כל שאין עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת - אין בו משום בשולי עובדי כוכבים!
ולכן טעמא שאסר להם תורמוסין על אף שאין הם מאכל חשוב העולה על שולחן מלכים, משום דאינן בני תורה.
הא במקום שהם בני תורה - שרי.
תנו רבנן: גר שמל ולא טבל -
רבי אליעזר אומר: הרי זה גר.
שכן מצינו באבותינו ביציאת מצרים, שגם הם עברו מעין גיור, בשעה שיצאו מכלל בני נח - לקבל את התורה, ולקבל פני שכינה [לשון רש"י], שמלו אז, ולא טבלו.
ואם טבל הגר ולא מל -
רבי יהושע אומר: הרי זה גר, שכן מצינו באמהות, נשות אבותינו בצאתם ממצרים, שטבלו, ולא מלו.
שהן טבלו כדי להכנס תחת כנפי השכינה, לפי שאין שייכת אצלן כניסה תחת כנפי השכינה באמצעות מילה, ואם לא טבלו, במה נכנסו?
וחכמים אומרים: גר שטבל ולא מל, או שמל ולא טבל - אין גר, עד שימול ויטבול.
והוינן בה:
ורבי יהושע, שלמד מהאמהות שמועילה טבילה לבדה, נמי - נילף, ילמד גם הוא מאבות, שמועילה מילה לבד לגרות!
וכן רבי אליעזר, שלמד מהאבות שמילה לבדה מועילה, נמי - נילף ילמד גם הוא מאמהות, שטבילה לבדה מספיקה לגרות!
וכי תימא לתרץ לרבי אליעזר, שאין דנין "אפשר", גרות של זכרים שיכולים גם למול, מ"שאי אפשר", מהאמהות שאינן יכולות למול.
אין לתרץ כך, כי רבי אליעזר סובר שכן דנים "אפשר מאי אפשר".
והתניא, רבי אליעזר אומר: מנין ל"פסח דורות" שאין בא אלא מן החולין ולא מן דמי מעשר שני?
נאמר קרבן פסח במצרים, ונאמר קרבן פסח בדורות -
מה קרבן פסח האמור במצרים אין בא אלא מן החולין, שלא היה אז מעשר שני - אף פסח האמור לדורות, אין בא אלא מן החולין!
אמר לו רבי עקיבא: וכי דנין "אפשר משאי אפשר"?
שהרי מה שהביאו פסח מצרים מן החולין, הוא מפני שלא היה אפשר להביאו מדמי מעשר שני, שלא היה קיים עוד. והאיך אפשר ללמוד מכאן לפסח דורות, שאפשר אז שיהיה לו דמי מעשר שני? ולמה לא יוכל להביא מהם?
אמר לו רבי אליעזר: אע"פ שאי אפשר היה אז להביא ממעות מעשר שני - ראיה גדולה היא, ונלמד הימנה!
ומכח הקושיה הזאת מעמידה הגמרא את המחלוקת בין רבי אליעזר לרבי עקיבא בצורה אחרת:
גמרא לפני אין לאחריה לא: ומשני לפניה היינו קודם שנתגיירה בין בסתם בין במפרש ואפילו טבלו סתם קודם רבן מסתמא לשם בן חורין טבלו. אבל לאחר שנתגייר הרב צריך שיאמרו דלשם בן חורין טבלו אבל בסתמא טבילתן לשם עבדות הוא זו היא גירסת רש"י ז"ל אבל גירסת הרי"ף ז"ל בפניה אין שלא בפניה לא. ומשני בפניה בין בסתם בין במפרש כו'. וצריך לדקדק למאי דס"ד דבפניו דוקא מ"ט דקנו עצמן ב"ח כיון דס"ל דגופיה קנוי. בשלמא לגירסת רש"י ז"ל א"ש דלפניו היינו עד שלא נתגייר וכשהוא עובד כוכבים מודה רב חסדא דאין גופיה קנוי. ומש"ה קנה עצמו בן חורין. אבל לגירסת הרי"ף ז"ל דהכל מיירי אחר שנתגייר א"כ בפניה נמי אמאי קנה עצמו ב"ח. וצ"ל כיון דטבל בפניה מדעת עצמו והיא שתקה ש"מ דניחא לה דליטבלו לשם בן חורין. והרי הוא כמו שנתנה להם רשות לטבול לשם בן חורין וא"כ נ"מ דאפילו בעובד כוכבים גופיה דקני ליה לגופיה אם טבל בפני רבו ולא אמר רבו דמטבילו לשם עבדות קנה עצמו ב"ח. כיון דס"ד השתא דישראל הקונה מן העובד כוכבים ג"כ קני ליה לגופיה ואפ"ה בפניו קנה עצמו בן חורין אלא דקשה היכי יצא לחירות בלא שיחרור כיון דגופו קנוי צריך גט שיחרור. וי"ל דכ"ז שלא טבל לשם עבדות סגי ליה בהפקירא לחוד. ועיין בחוסן ישועות מה שכ' בשם הרמב"ן ז"ל ולא מצאתי זאת בדברי הפוסקים לדעת הרי"ף ז"ל שיוכל לטבול לשם בן חורין בפני רבו בעובד כוכבים שמכר עצמו לישראל. ומדברי הרי"ף ז"ל לא משמע כן שכתב סתמא הא דלא שנו אלא בלוקח מן העובד כוכבים. משמע דבכל גוונא דוקא בלוקח מן העובד כוכבים בין בפניו בין שלא בפניו. ועיין בנימק"י שכתב ג"כ דצריך גט בעובד כוכבים שמכר עצמו ע"ש:
ודברי הרמב"ם ז"ל בהאי דינא צ"ע. כי הוא ז"ל לא כתב לחלק בין לקח מן העובד כוכבים או עובד כוכבים שמכר עצמו. וכבר נחלקו בדעתו ז"ל הכ"מ והלח"מ ז"ל. ודעת הלח"מ ז"ל שהרמב"ם ז"ל פסק כרב אחא דבכל גוונא אין לישראל קנין הגוף בעבד אלא לאחר טבילה. אבל לשונו ז"ל שם הלכה ה' הוא להיפך שכתב דעובד כוכבים שקנה את העובד כוכבים לעבד אינו קונה אותו אלא למעשה ידיו אעפ"כ אם מכרו לישראל הרי גופו קנוי לישראל משמע דאפילו לקח מן העובדי כוכבים נקנה גופו לישראל ודחק הכ"מ ז"ל לפרש או דלאחר טבילה קאמר או אם מכר עצמו לישראל ושניהם דחוקים. ובאמת יש לדקדק במאי דמחלק הש"ס בין לוקח מן העובד כוכבים ללוקח העובד כוכבים עצמו הא קרא כתיב וגם מבני התושבים כו'. וממשפחתם אשר הולידו בארצכם ודרשינן בסיפרא היינו בניו ובנותיו. ובכולן נאמר מהם תקנו היינו קנין הגוף. אלמא דאפי' מכר העובד כוכבי' בימי' הקדמו' בנו או בתו גופו קנוי לישראל אע"ג דאין לאביו העובד כוכבים שום זכי'. ע"כ הי' נראה דהא דמהני אם קדם וטבל לשם בן חורין. היינו דוקא בלוקח מן העובדי כוכבים. ואם אין רצון העבד לזה וקדם וטבל לשם בן חורין בזה קנה עצמו בן חורין משום דאכתי אין עליו קנין הגוף כיון שלא נתרצ' העבד במכירתו אבל אם המכירה הוא ברצון העבד אין שום חילוק בין אם מכרו עובדי כוכבים או מכר את עצמו בכל גוונא קנוי גופו לישראל דהתורה נתנה קנין הגוף לישראל בעבדו. וזה שכתב אם חזר ומכרו לישראל הרי גופו קנוי לו היינו כשמכרו ברצון העבד וזה שכתב גבי דין קדם וטבל הלוקח עבד מן העובדי כוכבים דלדברי הלח"מ הוי ליה להרמב"ם ז"ל לכתוב סתם לקח עבד וקדם וטבל כו'. ועוד יתבאר (כל אלו הענינים אשר ידברו מעניני גר או מעניני קנין עבד זה רק היה נהוג בימי הבית או כאשר גרו אבותינו בימי קדם בארצות הבבליים והפרסיים או שאר עובדי כוכבים ועכשיו ע"פ חוקי המלוכה אסור לנו אלו הענינים כתורה וכמצוה עלינו ע"פ חז"ל למלאות צוויה, כי הם חיינו ורוח אפינו הענינים האלה יבואו רק לפלפל בהלכה ולהבינה על נכונה) בזה לקמן גבי הא דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות דכתיב וכל עבד איש כו'. וגבי הא דדרשינן וינפש בן אמתך זה עבד ערל. וכבר כתבתי לעיל דאפילו אי נימא דלישראל נמי אינו נקנה אלא למעשה ידיו. מ"מ אינו יכול להפקיע שעבודו דיש לו בו קנין הגוף למעשה ידיו. ויש לעיין בב"ק (דף צ) גבי עבד נכסי מלוג דאמרינן התם למ"ד קנין פירות כקנין הגוף אין האשה יכולה לשחררו ואם כן ה"נ עכ"פ קנין פירות יש לו בו:
גמרא דיהבי זוזי לאינשי לכרגא לפחא דפרסאי: כי נפקי צריכי גיטא דחורות' או לא ומסיק דמוהרקייהו דהני בטפסי כו'. ופחא אמר מאן דלא יהיב כרגא משתעב' דיהיב. ופירש"י ז"ל דמיבעי' ליה אי הוי קנין. ופשיט ליה דהוי קנין ובעי גיטא דחירותא אי בעי לאיגיורי לאשתרויי בבת ישראל משמע דאי לאו קנין הוא אין צריכין גיטא דחירותא. ולפי מאי דמשמע מלשון רש"י ז"ל בהשולח דאי הוי לעובדי כוכבים קנין הגוף בחבירו הי' אסור בבת ישראל אם ברח ונתגייר. א"כ בלא"ה צריכין גיטא דחירותא מהפחה ולזה יש לומר כיון שמשלמין להפחה הכרגא א"צ גיטא דחירות' וכי מיבעי להו אלא אם מכרן להשתעבד בעד הכרגא. ופשיט ליה רבא דהוי מכר ובעו גיטא דחירותא אע"ג שעדיין הם עובדי כוכבים וזה דלא כמו שכ' לעיל דבנכריותו ודאי לא בעי גט שחרור אלא בהפקר לחוד סגי. ועוד קשה הא הוי כלוקח מן העובד כוכבים דלא קני ליה אלא למעשה ידיו. וכ"ז שלא טבלו לשם עבדות אין צריכין גט שחרור ומש"ה פי' התוס' ז"ל דדינא דמלכותא דינא וקני ליה לגופיה. וכן כתב הנימק"י דאם לקחו מן העובדי כוכבים ששבאו במלחמה קני ליה לגופיה. וקשה לי הא מוכח התם בגיטין (דף לח) דע"י שבו' נמי לא קני ליה אלא למעשה ידיו. וכדאמרינן שבאי גופיה מי קני ליה אין קני ליה למעשה ידיו וכדר"ל ומסיק תינח בכספא בחזקה מנ"ל. ופי' התוס' ז"ל היינו בכיבוש מלחמה. ומסיק מהא דעמון ומואב טיהרו בסיחון ישראל מנ"ל ופירש"י ז"ל כגון עבד זה שחייב במצו' ומסיק מקרא דוישב ממנו שבי אלמא דאפילו בכיבוש מלחמה לא קני ליה אלא למעשה ידיו. וכן כתבו התוס' ז"ל התם להדיא. ודברי התוס' ז"ל יש לישב דהכא שאני דע"פ דינא דמלכותא דכרגא הוא דקני ליה לגופיה אבל ע"י כיבוש מלחמה לא קני ליה אלא למעשה ידיו. אבל דברי הנימק"י ז"ל צ"ע דמהא דהשולח כתב להוכיח דע"י מלחמה גופו קנוי ומשם משמע להיפך דלא קנה אלא למעשה ידיו. אמנם שם בסוגיא דהשולח יש לדקדק כיון דהשבאי לא קנה ליה אלא למעשה ידיו. א"כ זה שפדאו נמי אין לו בו קנין אלא למעשה ידיו דהא כבר מל וטבל תחת יד רבו ראשון. א"כ אמאי ישתעבד לשני. כיון דכבר הפקירו רבו ראשון יצא לחירות ויש לו דין ישראל ומה שמשועבד הוא לשבאי אין לו דין עבד בזה כיון דאינו משועבד לו אלא למעשה ידיו והוי כישראל הנמכר לעובד כוכבים. וכי פדאו מן העובד כוכבים הרי הוא כעבד עברי ואמאי ישתעבד בו. ויש לומר דרבא ס"ל דיצא לחירות. אבל צריך גט שיחרור וע"י הפקר לחוד אין לו דין ישראל. וכיון דקנאו השבאי ופדאו השני יכול להשתעבד בו דעדיין עבד הוא. והיינו דאמרינן התם באמתי' דשמואל דלא כתב לה גיטא דחירותא דלשמואל ודאי אין השני יכול להשתעבד בו דכבר ישראל הוא לכל דבריו:
והתוספות ז"ל שם בד"ה בין כך ובין כך כתבו להדיא דהשני ג"כ לא קני ליה אלא למעשה ידיו וצ"ל דמשמע לי' להנימק"י דלישנא דישתעבד משמע בתורת עבד גמור וע"כ אית ליה קנין הגוף להשבאי וכן לישראל שפדאו ממנו. ויותר מזה נראה מדבריו ז"ל דאפילו לישראל יש לעובד כוכבים קנין הגוף ע"י כיבוש מלחמה או דינא דמלכותא וכן כתב הרשב"א ז"ל לפרש הא דיהבי כרגא אאינשי היינו ישראלים ואפ"ה יש להם קנין הגוף מטעם דינא דמלכותא ומייתי מהאי קרא דוישב ממנו שבי אבל הדבר תמוה אצלי דלא מצינו התם דחזקה יהי' עדיף מכספא:
וראיתי בכ"מ פ"ט מהל' עבדים שכ' על דברי הרמב"ם ז"ל שכ' דכל הני דיניהם דין ועבד הנלקח ע"י מס מן הפחא או ע"י שבי במלחמה הרי הוא עבד לכל דבריו היינו משום דיש לישראל בהם קנין הגוף. ומסתפק הוא אם לקחו עובד כוכבים בכה"ג אם יש לו בהם קנין הגוף והביא מהך דגיטין דאמרינן בהדיא דהעובד כוכבים אין לו בו קנין הגוף אלא למעשה ידיו. וכן כתב להאי ספיקא בב"י ולא הבנתי דבריו ז"ל דא"כ דאין להשבאי קנין הגוף ה"ה דאין לישראל שקנאו ממנו קנין הגוף דמאי דקני ליה מקני ליה ובעיקר הך מילתא דע"י כיבוש מלחמה ושאר דינא דמלכותא לדעת הפוסקים דיש בהם קנין הגוף הוא להשבאי עצמו מקרא דוישב ממנו שבי וממילא הוא דה"נ ישראל הקונה ממנו יש לו קנין הגוף. וכן מבואר להדיא בדברי הרשב"א ז"ל שהבאתי לעיל. ומ"מ יש מקום לספיקו של הב"י ז"ל אם מכר השבאי לעובד כוכבים אחר אם קנאו קנין הגוף. אבל השבאי עצמו אם הוא בדינא דמלכותא פשיטא דיש לו קנין הגוף ואם מכרו לעובד כוכבים אחר נראה לי פשוט דאין לו קנין הגוף דלא עדיף מאם מכר עצמו לעובד כוכבים דאין לו בו קנין הגוף מגזה"כ דמהם תקנו. אבל משבאי דהשולח אין כאן קושיא. והוא ז"ל כתב דשבאי דהשולח מיירי ששבאו שלא ע"פ דינא דמלכותא וג"ז קשה דאם שבאו שלא כדין במה קנאו אפילו למעשה ידיו:
והב"ח ז"ל כתב לישב דברי הטור ז"ל שכ' אם גנבו וכבשו לעבד ג"כ קנוי לו גופו לישראל דיצא לו מסוגיא דפרק השולח דמיירי בסתם שבי' אפילו שלא כדין. וגם זה לא אבין דא"כ מאי קמיבעי ליה לרב פפא בהני דבי רב פפא בר אבא דמשעבדי באינשי מחמת כרגא תיפוק ליה בלא"ה כיון שכבשום לעבדים להם יש להם קנין. והיותר תמוה מש"כ דאפילו לעובדי כוכבים השבאי יש לו בו קנין הגוף ע"י שבי' שלא כדין וכי זה עדיף מאם מכר עצמו לו לרצונו ובדברי הטור ז"ל אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דהכי פירושא אם גנבו היינו שגנב העובד כוכבים אצלו וכבשו בשביל גניבתו לעבד לו דזה הוי דינא דמלכותא אע"ג דהלשון דחוק:
וראיתי בב"י ז"ל שעמד על דברי הנימק"י ז"ל דבפ' השולח משמ' להיפך. והב"ח ז"ל כתב ליישב דלשינויא דרב פפא לא צריך למימר דלמעשה ידיו לבד נקנה לו אלא גופו קנוי לו כמו עמון ומואב דטיהרו בסיחון. והיינו קנין גמור כמו הארץ שלהם. וכבר כתבתי לעיל דהתוס' ז"ל כתבו שם להדיא להיפך דלא קנאו אלא למעשה ידיו וכן משמע דומיא דעובדי כוכבים בישראל דילפינן מוישב ממנו שבי דדעת רוב הפוסקים דאין להם קנין הגוף כללא דמילתא לא מצאתי שום הכרח לזה דיש לעובדי כוכבים קנין הגוף בחבירו באיזה אופן שיהיה. זולת הך דשמעתין דיהבי זוזי אאינשי דמשמע דגופן קנוי ולפי מש"כ לעיל בדברי הרמב"ם ז"ל דאע"ג דעובדי כוכבים אינו קונה אותו אלא למעשה ידיו מ"מ כשבא לרשות ישראל ועשה בו מלאכה נקנה לו הגוף גם קודם טבילה גם מכאן אין ראיה ועדיין צ"ע:
שוב ראיתי בב"י ז"ל שכתב דדעת הרשב"א ז"ל דאין לשבאי קנין הגוף בחבירו מהא דכתב בתשובה דעבד ישמעאלי אינו קנוי לרבו קנין הגוף אלא קנין פירות' לפי שאין העובדי כוכבים קונים זה מזה כו'. ומדבריו בחידושיו ז"ל מבואר להיפך כמו שכת' כאן בשמעתין דיש להני קנין הגוף מקרא דוישב ממנו שבי ודו"ק היטב בכל הנ"ל:
ובעובדא דבלוריא הגיורת לגירסת רש"י ז"ל דלפניה טבלו. וכן הביא הרמב"ן ז"ל ממכילתא משמע נמי דבכל גוונא יכול לטבול לשם בן חורין כשהוא עבד לעובדי כוכבים ואם יש עבדים שנקנין לעובד כוכבים קנין הגוף היכי נקיט בפשיטות דיצא בן חורין:
ויש לדקדק עוד בשמעתין הא דנקט וקדם וטבל לשם בן חורין הא תרתי בעינן מילה וטבילה וע"י טבילה לחוד לא יצא בן חורין עדיין ואפשר דמיירי שכבר מלו אבל מסתימת לשון הש"ס והפוסקים לא משמע כן וצ"ל דע"י טבילה לחוד ג"כ זכה בעצמו לצאת מרשות רבו כיון דאין עליו אלא קנין דמים:
וממה שהשמיט הרי"ף ז"ל הא דרבא בהני דיהבי זוזי אאינשי אכרגא הי' נראה דסמיך אהא דב"מ פרק איזהו נשך. דאיתא נמי התם מימרא דרבא. ומשמע התם דלענין ריבית הוא דקאמר דמלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא משתעבד למאן דיהיב כרגא אבל לא שיהיה בהם קנין הגוף לענין גיטא דחירותא ועיין ב"ח ז"ל שכתב דהך דאיזהו נשך מיירי בישראל והך דהכא מיירי בעובד כוכבים עיין שם:
גמרא גר בימים הקדמונים שמל ולא טבל ר"א אומר הרי זה גר שכן מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו כו": ומסיק. דבטבילה ר"א ור"י מודה דסגי דילפינן מאמהות ובמילה לחוד הוא דפליגי ר"א ס"ל דבאבותינו לא הואי טבילה וילפינן מאבות דמילה לחוד סגי ורבי יהושע ס"ל דבאבות טבילה נמי הוי וא"כ ליכא למילף למילה לחוד. וטבילה לחוד הוא דילפינן מאמהות משום דס"ל נמי דדנין אפשר משאי אפשר ורבנן ס"ל נמי כרבי יהושע דבאבות טבילה נמי הוי. ומאמהות לא ילפי משום דאין דנין אפשר משאי אפשר ע"כ ס"ל דבעינן שימול ויטבול. וצריך לדקדק בהא דילפי מאבות אי במה מצינו לחוד הוא דילפי או מאיזה לימוד מן המקרא. ואם נאמר דבמה מצינו ילפי קשה קצת הא באבותינו הרצאת דמים נמי הוי. וכיון דבגר לא מעכב כדילפינן בכריתות א"כ מנ"ל דמילה וטבילה מעכבין. ובשלמא לר"א ור"י דלא בעי אלא חדא. לר"א מילה או טבילה. ולר"י טבילה לחוד. א"כ הא דילפינן במה מצינו הוא לקולא דלא בעי אלא חדא כמו שמצינו באבות. דלאצרוכי חדא לא איצטריך למילף במה מצינו דמסברא פשיטא לן דבעי חדא דבמה יכנס תחת כנפי השכינה. אבל לרבנן דאמרי דאינו גר עד שימול ויטבול היכי ילפי במה מצינו דבעינן תרוייהו דילמא בחדא סגי כי היכי דהרצאת דמים לא מעכבי. ע"כ העיקר דרבנן ילפי בהקישא דככם כגר וכדאיתא בכריתות ובהרצאת דמים לחוד הוא דגלי רחמנא דלא מעכב לדורות. כיון דלא אפשר אבל מילה וטבילה מעכב לדורות. ולפ"ז לא איצטריך הקישא אלא לרבנן דילפי מהקישא לחומרא דבעינן מילה וטבילה וזה ליכא למילף במה מצינו וכנ"ל. אבל לר"א ורבי יהושע דילפי מאבות ואמהות דבחדא סגי אין צריך הקישא ובמה מצינו לחוד הוא דסגי כי היכי דבאבות סגי בחדא ה"נ לדורות. דלאצרוכי חדא לא איצטריך קרא דסברא הוא דבמה יכנס תחת כנפי השכינה:
אלא דא"כ יש לדקדק למה ליה להש"ס למימר דר"א מודה לרבי יהושע דבטבילה לחוד סגי דילמא ר"א לא ס"ל הקישא דככם כגר. ובמה מצינו הוא דיליף דבמילה לחוד הוא דסגי. אבל בטבילה לא סגי משום דלא מצינן למילף מאמהות במה מצינו דהוי אפשר משאי אפשר. ודוקא התם בהתודה הוא דדן אפשר משאי אפשר משום הקישא דועבדת. וי"ל דהתם משמע להדיא דלר"א אפילו בבנין אב דנין אפשר משאי אפשר ע"ש בתוספות באריכות:
והתוספות ז"ל בד"ה ורבי יהושע טבילה באמהות מנ"ל כתבו לחד תירוצא דהנשים לא היו בכלל הזאה. ולפ"ז קשה מאי פריך הש"ס בכריתות אלא מעתה לא נקבל גרים כו' משום דליכא קרבן ומאי קושיא הא להאי מילתא מצינן למילף מאמהות דקרבן לא מעכב דהוי אפשר מאפשר ובאמהות לא הוי קרבן. וי"ל דלא שייך למילף לענין קרבן מאמהות כיון דבקבלת אבותינו ג"כ לא הצריכו קרבן לאמהות ואבות נתחייבו בקרבן. לדורות ג"כ כן הוא דגר מחוייב להביא קרבן ולא גיורת. אבל לענין טבילה לחוד שפיר מצינן למילף מאמהות משום דמילת אבות כבר נתחייבו מימי אברהם ולענין כניסתן לברית סגי בטבילה לחוד כמו האמהות:
ומה שכתבו התוספות ז"ל עוד דלר"א איצטריך. ומשמע דבעו למימר דההזאה הי' גם על הנשים ולא הבנתי דא"כ מאי קאמר דא"כ במה נכנסו תחת כנפי השכינה דלמא ע"י הרצאת דמים:
אלא דראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות איסורי ביאה שכתב דגיורת בימים הקדמונים נמי צריכה טבילה וקרבן. וע"כ צ"ל לשיטתו דנשים נמי היו בכלל הזאה. ותמיהני שלא הרגישו בזה מפרשי דבריו ז"ל דמסוגין משמע דנשים לא היו בכלל הזאה. וא"כ ה"ה דלדורות אין צריכין הרצאת דמים. אלא דסוגיא דכריתות מסייע ליה מהא דפרכינן אלא מעתה לא נקבל גרים כו'. וכמו שכתבתי לעיל:
ובכריתות שם איתא דגר בימים הקדמונים מעוכב לאכול בקדשים עד שיזרוק עליו הדמים ורבנן. נמי מודו לראב"י בהא אלא דלא חשבי ליה בהדי מחוסרי כפרה משום דכי מייתי לאישתרויי בקהל הוא דמייתי וביאר הרמב"ם ז"ל דמש"ה אסור בקדשים משום דעדיין לא הוי כשר גמור ככשרי ישראל. ונראה מזה דמה שריבת' התורה מקרא דלדורותיכ' דקרבן אינו מעכב היינו דוקא בזהז"מ דא"א להקריב קרבנו אבל בזמן המקדש דיכול להביא קרבנו לא הגיע לכשרות גמור כל זמן שלא הביא קרבנו. ומש"ה אסור בקדשי' וה"ה דלא הוי כשר גמור ליוחסין כדאמרינן כי מייתי לאישתרויי בקהל. וא"כ קשה הא דיליף ר"ע לקמן מתושב ושכיר לגר שמל ולא טבל ולמה לי קרא להכי הא בלא"ה כיון דלא טבל ממילא לא נזרק עליו הדמים דאין הזאה בלא טבילה. וכיון דלא נזרק עליו הדמים ממילא אסור הוא בפסח דבכלל קדשים הוא. וי"ל דע"כ ר"ע ס"ל נמי דיש הזאה בלא טבילה וכמו שכ' התוס' ז"ל דאל"ה קרא דתושב ושכיר למה לי או יאמר דר"ע לית ליה הקישא דככם ולא בעי הרצאת דמים כלל אלא דבכריתות משמע דליכא מאן דפליג בהא דגר צריך הרצאת דמים. וכולהו תנאי אית להו הקישא דככם לענין קרבן. וע"כ צ"ל כמו שכ' התוס' ז"ל דס"ל לר"ע דיש הזאה בלא טבילה ובאבות לא הוי טבילה ויליף מתושב ושכיר דבעינן נמי טבילה:
אלא דגם לדבריהם ז"ל יש לדקדק דלא מסתבר דגר בימים הקדמונים לדורות יהי' עדיף מאבותינו שנכנסו לברית בלא טבילה ובגר בעי טבילה. ועוד דמאי קאמר התם ור"א לטעמיה דס"ל גר בימים הקדמונים שמל ולא טבל גר מעליא הוא ומאי לטעמיה הוא זה אכתי תיקשי לדרוש מתושב ושכיר דבעינן נמי טבילה אם לא שנאמר דר"א אית ליה הקישא דככם וילפינן מהקישא דסגי במילה לחוד. ור"ע לא ס"ל הקישא דככם ויליף מתושב ושכיר דבעי נמי טבילה ע"כ נראה עיקר דר"ע נמי מודה לרבנן דבעינן מילה וטבילה ואפ"ה איצטריך לרבויי גר בימים הקדמונים שמל ולא טבל משום דגבי פסח כתיב כל ערל ובן נכר לא יאכל בו והאי כיון דלאו ערל הוא וכבר התחיל להכנס בדת יהודית ה"א דמותר לאכול ולא דמי לערבי מהול קמ"ל דמ"מ אסור לאכול בפסח. וה"נ משמע מהא דאמרינן התם דר"ע מרבי נמי קטן שנולד כשהוא מהול דאסור בפסח משום דס"ל קטן שנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית דלא מסתבר למימר דמהאי קרא הוא דיליף דצריך להטיף ממנו דם ברית דהא משמע בשבת פ' ר"א דמילה דבסברא בעלמא פליגי חיישינן שמא ערלה כבושה היא. ולפי הנ"ל ניחא דאע"ג דס"ל מסברא דצריך להטיף ממנו דם ברית מ"מ אי לאו קרא דתושב ושכיר ה"א דמותר בפסח דמ"מ לאו ערל הוא להכי יליף מתושב ושכיר דמ"מ אסור בפסח. וכ"כ הרשב"א ז"ל שם בפ' הערל עיין שם:
ולפ"ז משמע דהרצאת דמים לא מעכב בפסח דדוק' משום דלא טבל הוא דאסור אבל כל שטבל אע"ג דלא הביא קרבנו מותר בפסח. והדבר תמוה מ"ש פסח משאר כל הקדשים דאסור עד שיביא קרבנו. וראיתי בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל בכריתות שם שכתב דלרבנן דראב"י כל שמל וטבל מותר בקדשים ואינו אסור אלא לבא בקהל קודם שהביא קרבנו. וכן כתב הרע"ב ז"ל שם בפי' המשנה והוא דלא כמו שכ' בחיבורו בפ"א מהל' מחוסרי כפרה. ודבריו בפי' המשנה צ"ע דאיזה איסור יש כאן לבא בקהל כיון דגר גמור הוא. ועוד כיון דאסור לבא בקהל פשיטא דאסור בקדשים כיון דעדיין לאו ישראל גמור הוא והדברים עתיקים ויתבארו עוד לקמן בשמעתין ובמכילתין בס"ד ועיין ברה"ז שם:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0