דף לב - ב
אמר רבי אבהו: מודה רבי יוסי שאיסור כן חל על איסור, ב"איסור מוסיף".
"איסור מוסיף" משמעותו היא, שהאיסור השני מוסיף אנשים נוספים, הנאסרים בו, בנוסף לאותו אדם שכבר אסור בו מחמת האיסור הקודם לו, שהיות ועוד אנשים נאסרים באיסור הנוסף, גם הוא נאסר בו, יחד עמם.
וכגון במקום שתחילה היתה אסורה עליו משום אחות אשתו, שהוא איסור פרטי אליו, ואחר כך נשאה אחד מאחיו, ונאסרה אז על כל האחים באיסור אשת אח, הרי מוסיף איסור אשת אח אנשים נוספים הנאסרים בה, ולכן גם הוא נאסר בה באותו איסור, יחד עמם.
אבל לעומת זאת, אם היתה אסורה תחילה באיסור אשת איש, ולאחר מכן נעשתה חמותו, לא נוספו בכך אנשים נוספים באיסורה, ולכן אין הוא נאסר בה משום חמותו, ואין דינו בשריפה אלא רק בחנק.
ואם היתה תחילה חמותו פנויה, ונאסרה עליו משום חמותו, ואחר כך נישאה ונעשית אשת איש, שהיא איסור מוסיף, היות שעתה נאסרו בה כל האנשים, חל עליה איסור גם אשת איש. ואם יעבור עליה בשוגג יהיה חייב שתי חטאות, ובמזיד יהיה חייב במיתה החמורה.
ומקשה הגמרא: תינח היכא דנשא האח החי תחילה את אחת האחיות, ונאסרה עליו אחותה השניה מדין אחות אשה, ואח"כ נשא האח המת את אחותה, שפיר סובר רבי יוסי, שמגו דאתוסף בה איסור אשת אח לגבי שאר האחים - אתוסף איסור אשת אח גם לגבי דידיה, על אף שכבר היתה אסורה עליו מחמת אחות אשה.
אלא, היכא דתחילה נשא מת את אחת האחיות, ונאסרה אז על כל האחים משום אשת אח, ואח"כ נשא חי את אחותה, שהאיסור הנוסף של אחות אשה הוא איסור פרטי - מאי "איסור מוסיף" איכא? ומדוע מחייב בו רבי יוסי שתי חטאות!? וכי תימא לתרץ, שמגו דאיתסר האח החי, הלוקח את האחות השניה, בכולהו אחוותא, בכל אחיותיה של האשה שהוא לוקח, נחשב הדבר כאיסור מוסיף לרבי יוסי.
אי אפשר לומר כך. כי:
האי - "איסור כולל" הוא, ולא "איסור מוסיף"!
שהרי אין כאן אנשים נוספים הנאסרים ביחד עמו באחות אשתו הנאסרת עתה עליו, עד שיקרא "איסור מוסיף".
אלא שהוא "כולל" בלקיחת אחות אשה, עוד נשים נוספות הנאסרות עליו!
והחילוק בין איסור מוסיף לאיסור כולל, ש"מוסיף" הוא באנשים נוספים, הנאסרים עמו באותו איסור, וכולל הוא ב"נאסרים" נוספים - כלפיו!
אלא, אמר רבא, כך יש לתרץ את דברי רבי יוסי:
לעולם סובר רבי יוסי שאין איסור חל על איסור, ואינו חייב על אחות אשתו שהיא אשת אחיו שתי חטאות בשוגג.
אך בכל זאת, כיון שהיא גם אשת אחיו וגם אחות אשתו, הרי אם יעשה זאת במזיד, הרי הוא רשע גמור, כמי שעשה את שתי העבירות, ויש לקוברו בין רשעים גמורים.
ומה שאמר רבי יוסי שאפילו אם נשא תחילה האח המת, ונאסרה על האח החי באיסור אשת אח, ואחר כך נשא האח החי את אחותה, שחייב שתיים, הכי קאמר:
מעלה אני עליו כאילו עשה שתים, ואינו חייב להביא [אם עשה זאת בשוגג], אלא חטאת אחת.
וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן בהסבר דברי רבי יוסי: מעלה אני עליו כאילו עשה ב', ואינו חייב אלא אחת.
ומבארת הגמרא: מאי נפקא מינה בכך שמעלה אני עליו כאילו עשה שתים, אחר שאתה פוטר אותו משתי חטאות?
לקברו בין רשעים גמורים!
לפי שהיו שני בתי קברות להרוגי בית דין. האחד לנידונים בשתי המיתות החמורות, שריפה וסקילה, והשני לנידונים במיתות הקלות, שהן הרג וחנק.
וזה שבא על אשה שהיא גם אשת אח וגם אחות אשה, הוא רשע גמור, ואף על פי שאינו חייב מיתה בבית דין, קוברים אותו אצל חייבי מיתות חמורות.
וכל ענין זה, של ביאור מחלוקת רבי יוסי ורבי שמעון איך והיכן איסור חל על איסור - בפלוגתא של רבי חייא ובר קפרא, איתמר:
מצינו שנחלקו רבי חייא ובר קפרא בשלשה דברים, האם חייב עליהם אחת או שתיים, ובהמשך תבאר הגמרא כיצד מחלוקות אלו הן בדברי רבי יוסי ורבי שמעון.
א. זר, שאינו כהן, ששימש בעבודת המקדש בשבת - רבי חייא אומר: חייב שתים, על חילול שבת, ועל איסור זרות.
בר קפרא אומר: אין חייב אלא אחת, על הזרות בלבד.
קפץ רבי חייא ונשבע: העבודה!
[לשון שבועה הוא, כמי שנשבע ומאמת את דבריו באמיתות העבודה בבית המקדש!]
כך שמעתי מרבי: חייב שתים.
קפץ בר קפרא ונשבע, העבודה! כך שמעתי מרבי: חייב אחת.
ולקמן תבאר הגמרא כיצד יתכן שכל אחד נשבע על כך ששנה לו רבי משנה המנוגדת לדברים ששנה לחבירו.
התחיל רבי חייא לדון: מלאכת שבת לכל אחד מישראל נאסרה.
כשהותרה עבודה במקדש - אצל כהנים הותרה.
ורק לכהנים הותרה, ולא לזרים
ולכן יש כאן שני איסורים: יש כאן איסור משום זרות, ויש כאן משום מלאכת שבת.
התחיל בר קפרא לדון: מלאכת שבת לכל נאסרה.
כשהותרה העבודה במקדש בשבת - סתם הותרה, ולאו דוקא לכהנים.
ולכן אין כאן חיוב על שבת, אלא רק איסור זר ות. וכאמור, תבאר הגמרא בהמשך את מחלוקתם.
ב. בעל מום ששימש בטומאה בקרבן ציבור, שדוחה קרבן ציבור את הטומאה -
רבי חייא אומר: חייב שתים, על עבודת בעל מום, ועל עבודה בטומאה.
בר קפרא אומר: אין חייב אלא אחת.
קפץ רבי חייא, ונשבע: העבודה! כך שמעתי מרבי: חייב שתים.
קפץ בר קפרא ונשבע: העבודה! כך שמעתי מרבי: חייב אחת.
התחיל רבי חייא לדון: טומאה בעבודת המקדש, לכל נאסרה.
כשהותרה טומאה במקדש בקרבן ציבור - אצל כהנים תמימים הותרה.
ורק לכהנים תמימים הותרה, ולא לבעלי מומין!
ולכן, כאשר בעלי מומים עובדים בטומאה: יש כאן גם איסור משום בעלי מומין, ויש כאן איסור משום טומאה.
התחיל בר קפרא לדון: טומאה בעבודת המקדש, לכל נאסרה.
כשהותרה הטומאה בעבודת המקדש בקרבן ציבור - הותרה סתם.
ולכן, אין כאן איסור אלא משום בעל מום.
ג. זר שאכל עוף חטאת שהותר על ידי מליקה של כהן, וראוי העוף הזה לאכילה רק לכהנים - רבי חייא אומר: חייב שתים, על זרות ועל נבלות. לפי שבשר עוף שנמלק, נחשב כבשר נבילה, למי שלא הותר בו.
בר קפרא אומר: אין חייב אלא אחת, על זרות, ולא על נבלה.
קפץ רבי חייא, ונשבע, העבודה! כך שמעתי מרבי: חייב שתים.
קפץ בר קפרא, ונשבע, העבודה! כך שמעתי מרבי: חייב אחת.
התחיל רבי חייא לדון: נבלה לכל נאסרה.
כשהותרה נבלה באכילה במקדש, במליקת חטאת העוף - אצל כהנים הותרה.
ורק לכהנים בלבד הותרה, ולא לזרים.
ולכן, יש כאן משום זרות, ויש כאן משום מליקה.
התחיל בר קפרא לדון: נבלה לכל נאסרה.
כשהותרה במקדש - הותרה סתם.
אין כאן אלא משום זרות.
זר ששימש בשבת וכו' ובעל מום ששימש בטומאה וזר שאכל מליקה ר' חייא אמר חייב שתים. פירש"י ז"ל איסורי קא חשיב דהא משום זרות אין כאן חטאת ואחרים פירשו דמלקיות קא חשיב דכולהו לאו כתיב בהו וקסבר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו ומשום הכי לוקה בשבת בדאתרו ביה למלקות ולא אתרו ביה לקטלא וה"ה דמצי למימר בעל מום ששמש בשבת וללישנא דתני בת אחת משכחת לה דהוי ליה בעל מום מעיקרא ואייתי שתי שערות בשבת אלא מילי מילי אתו לאשמועינן ומיהו לא מצי למימר זר ששימש בטומאה דכי כתיב וינזרו מקדשי בני ישראל וגו' אל בני אהרן הוא דכתיב וכי תימא הא איכא משום טומאת מקדש הא אוקימנא במסכת שבועות (דף י"ז) בשהפך בצינורא דליכא שהות כדי השתחויה.
אלא היכא דנשא ומת ואחר כך נשא חי מאי איסור מוסיף איכא. ור' יוסי ודאי אף בהא פליג מדתניא ר' שמעון אומר אינו חייב אלא משום אשת אח בלבד.
זר ששמש בשבת. פירוש, תמידין או מוספין שהותרו בשבת.
חייב שתים. כלומר לקברו בין רשעים גמורים. דליכא למימר שתי חטאות, דזרות לא מיחייב חטאת דזדונו מיתה בידי שמים, ואין חייבין חטאת אלא על שגגת כרת, אלא לאו איסורי קא חשיב וכדאיתא במסקנא דשמעתין וכן פירש רש"י ז"ל (בד"ה חייב ב').
אמר רבי אבהו מודה ר' יוסי באיסור מוסיף פי' איסור מוסיף על ב' דרכים הא' שיש לו תוספת איסור באחרון מן הראשון אפילו לגבי הנאסר הראשון כגון שהראשון איסור אכילה והב' איסור הנאה וכדאמרינן לקמן גבי אוכל אכילה א' וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד ובדוכתא אחרינא והב' שיש באיסור ב' תוספות איסור לאחרים שהיו מותרים באיסור הראשון כגון אחות אשתו שנעש' אשת אח דמעיקרא הוי איסור לדידיה והשתא לכולי עלמא ומגו דחל איסור על שאר בני אדם חל עליו. ואיסור כולל הוא שזה האיסור האחרון כולל דבר הנאסר דברים שהיו מותרים מחמת האיסור הראשון כי האיסור דברים המותרים ודברים האסורים כגון נבילה מערב יוה"כ דכי את' יוה"כ חל על הנבלה בכלל שחל על השחוטה וכיוצ' בו בשקדש אחיו אשה וחזר הוא וקדש אחותה נאסר עליו אשת אחיו משום אחות אשה בכולל שהיו לאשתו זאת קרובות אחרות שנאסרו לו בקדושי אשתו ונכללה בכללן אף אשת אחיו שהיתה אסורה עליו קודם לכן משום אשת אח וכן כל כיוצא בזה והיינו דאמרי תינח שנשא חי ואח"כ נשא מת פי' דאיסור אחות אשה קדים וכי אתי איסור אשת אח דבתרייתא הוי איסור מוסיף כדמפרש ואזיל דמגו דאיתוסף איסורה לכל בני העולם משום אשת איש וי"ל דניח' ליה שום חלות דאשת אח עצמו דאיתוסף על אחרים ועוד דנקט איסור שאר אחים דחמיר טפי דאיתי' אפילו לאחר מיתת אחיהם:
וכ"ת מיגו דאיתסר בכלהו אחוות' (אתסר) האי איסור כולל הוא פי' ור' יוסי לית ליה איסור כולל מדקתני בברית' דפרכינן מינה אשת איש ונעשה חמותו שנדון איסור כולל היא שנכללה בכלל שאר קרובות אשתו שנאסרו עליו בקדושי אשתו והיינו נמי דלא נקט רבי אבהו דמודה רבי יוסי באיסור כולל:
ויש גרסאות דגרסי ותו חמותו ונעשת אשת איש איסור מוסיף הוא ולית' כדכתב רש"י ז"ל דאפילו תימ' דחייל איסור אשת איש על חמותו אינו נדון באשת איש דקל שאין איסור חל לדחות איסו' ראשון וכדפרכינן התם משום דאקדושי' פקע איסור גיד הנשה והכי איתא בפרק אלו הן הנשרפין א"ל רב אחא בר אהבה לרב' חמותו ונעשת אשת איש נדון בחמותו וליתרו נמי באיסור א"א דהא אמר רבי אבהו מודה ר' יוסי באיסור מוסיף א"ל ברי בתרי קטלת ליה פי' דליכא לחיובי בתרי קטלי וכיון דכן בחמותו דחמיר' דחל' עליה מעיקר' והוי יודע דאפילו הכי למאן דאית ליה איסור מוסיף אהני ליה שאם לא התרו בו משום חמותו והתרו בו משום א"א נדון כאשת איש והא דקתני לעיל נדון כחמותו שהתרו בו משום חמותו או אפי' משום שתיהן:
אלא אמר רבא מעלה אני עליו כאלו עשאן ואינו חייב אלא א' פי' דלענין מלקות וחטאות אינו חייב אלא א' וכי קתני חייב שתים לקבלם בין רשעים חמורים אם עשה כן במזיד. ופרש"י ז"ל דרבא קאמ' דר' יוסי לית ליה איסור חל על איסור כלל ואפי' באיסור מוסיף וכי קתני בבא על אשת אחיו חייב שתים לקברו בין רשעים גמורים ותימא למה ליה למינד מדר' אבהו בכדי דהא לא קיימ' לן אלא איסור כולל וי"ל דלא ניחא לן לאוקומי ברייתא דבא עליה בתרי גווני חד' לענין מלקות וחטאו' כשנש' חי ואח"כ נשא מת דאיסור מוסיף ואידך דנש' מת ואח"כ נש' חי דאיסור כולל הוא ולשון אלא אמר רב' מוכיח כן דאוקים רב' לקברו בין רשעים גמורים דאידך כר' אבהו מפרש לה דההיא דר' אבהו דוקא היה ובסנהדרין ובכריתו' מייתי לה ומ"מ ר"ש פליג דאפי' לקברו בין רשעים גמורים אינו חייב אלא א' אבל מורי הר"ם ז"ל היה מפרש דל' פליג אלא לענין חטאות דכי היכי דבכולל אינו חייב אלא א' לענין קרבן כך אינו חייב אלא א' באידך דאיסו' מוסיף ואין זו שיטת התוספו' ושיטת רבי' הרמב"ן ז"ל:
זר ששמש בשבת פי' דתמידין ומוספים דשרו לכהנים בשבת חייב שתים פי' איסור' חשיב או למלקות או לקברו בין רשעים גמורים דמשום זר ששמש או משום בעל מום ששמש ליכ' חטאת שאין חטאת אלא בדבר שזדונו בכרת והני זדונם במיתה בידי שמים כדכת' בפ' אלו הנחנקים אלו הן שבמיתה האוכל טבל וזר ששמש ובעל מום ששמש וכדפרש"י ז"ל:
התחיל ר' חיי' לדון וכו' ק"ל דלקמן אמרינן דפליגי באיסור כולל או באיסור בת ראשון לפום האי טעמא דאמרינן אינהו לא פליגי אלא בשבת וטומאה אם הותרה לכהנים בלבד או אפי' לזרים וי"ל דאליבא דר' אבהו באיסור כולל או באיסור בת א' פליגי כדאמרן לקמן והכא טעמא דנפשייהו קאמרי לסייע לעצמו למ"ש בשם ר'. והכי דייק לישנ' דאמרי התחיל ר' חייא נדון התחיל בר קפרא לדון וסייעתי' כל דהו דמסייעין לעיקר דינא ואע"פי שאין זה איסור כולל ואיסור בת א':
אע"פ שכל שאין שם אחת מדרכים אלו אין איסור חל על איסור מכל מקום בדיני שמים חייב ואם לא עשה תשובה אף בית דין קוברין אותו אצל רשעים חמורים ר"ל בקברות המתוקנים לנסקלין ונשרפין על הדרך שביארנו בסנהדרין מ"ו א' אע"פ שלא עבר על דבר שיתחייב בו סקילה או שריפה הואיל ושתים רעות עשה ולא שב בנתים:
זר ששימש בשבת עבודה הניתרת לכהנים בשבת כגון תמידין ומוספין חייב שתים אחת משום זרות ואחת משום שבת שאע"פ שהותרה שבת לענין עבודה לא הותרה אלא לכהנים ומכל מקום חיובין אלו אין שניהם חלין כאחד שאם בשוגג הרי אין חטאת בזר ששימש שאין חטאת אלא בדבר שזדונו כרת וזרות אין בזדונו אלא מיתה בידי שמים ואם במזיד בהתראת מלקות ולמלקות הרי אין מלקות בשבת דלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא אלא חייב שתים דקאמר שחייב על כל אחת לפי הראוי אם בשוגג חייב קרבן על השבת ואם במזיד חייב מלקות על הזרות ואזהרתו וזר לא יקרב אליכם ולענין ביאור בסוף השמועה לקמן ל"ג ב' פירש דאיסורי קא חשיב ולקברו בין רשעים חמורים:
כהן בעל מום ששימש בטומאת מת קרבן צבור שטומאת מת דחויה אצלו בקרבן שקבוע לו זמן אם היו הכהנים המקריבים טמאים במת כמו שיתבאר במקומו חייב שתים אחת משום בעל מום ואחת משום טומאה שאע"פ שהותרה טומאה במקדש לא הותרה אלא אצל תמימים ואף זו לא לקרבן שהרי אין זדונן כרת אלא מיתה בידי שמים אלא או לענין איסורין ולקברו בין רשעים חמורים או למלקויות בעל מום מדכתיב ואל המזבח לא יגש כי מום בו וטמא מדכתיב וינזרו מקדשי בני ישראל ושמא תאמר והרי יש כאן כרת מיהא מצד ביאתו למקדש בטומאה פירשוה במסכת שבועות כגון שנטמא בעזרה ויצא לו מיד בקצרה והיתה צינורא בידו והפך בה אבר על גבי המזבח וקירב שריפתו וקרובי עבודה עבודה היא והוא הדין בשני אלו אם הם בהפך ר"ל זר ששימש בטומאה ובעל מום שימש בשבת:
זר שאכל מליקה חייב שתים אחת משום זר שאכל קדש ואחת משום אוכל נבלה שלא הותרה מליקה אלא במקדש ולכהנים ודבר זה לא לקרבן אלא למלקויות זר שאכל קדש מדכתיב וכל זר לא יאכל קדש ואכילת נבלה מדכתיב לא תאכלו כל נבלה:
בד"ה איסור כולל הוא וא"ת כו' ומיהו אר"י דלההוא לישנא דלקמן דסבר רבי חייא דרבי יוסי מחייב תרתי באיסור כולל צ"ל כו' עכ"ל מדבריהם נראה דלר' חייא צ"ל כן ולא לבר קפרא וק"ק מי דחקו למימר הכי לרבי חייא דוקא ולההוא לישנא דפליגי ר' חייא ובר קפרא באיסור כולל אליבא דר' יוסי הא למסקנא דפליגי באיסור בת אחת אליבא דר"ש ע"כ אפילו בר קפרא סבר הכי דחייב תרתי באיסור כולל לרבי יוסי כדמוכח לקמן ואפילו לרב אשי דמוקי בזר ששימש בשבת למנ"מ לקוברו בין רשעים גמורים מ"מ בבעל מום ששימש בטומאה חייב לגמרי שתים לר' יוסי כמו שכתבו התוס' לקמן וא"כ לבר קפרא נמי צ"ל כך דא"א ונעשית חמותו אינו חשוב איסור כולל כו' כי היכי דלא תקשי דר' יוסי אדר"י וצ"ע:
בד"ה אלא אמר רבא מעלה כו' לפי המסקנא דהכא לא איצטריך לר' אבהו למימר דמודה ר' יוסי כו' דמודה כו' עכ"ל ולא בעו למימר דהא דמייתי בהנשרפין מדר' אבהו היינו לר' חייא ובר קפרא דסבירא להו במסקנא דהכא דר' יוסי באיסור כולל מחייב תרתי והאי תירוצא דרבא קאי במסקנא דניחא להו למימר דסתמא דתלמודא דהתם בהנשרפין אזלא אפילו אליבא דר' יוחנן דפליג עלייהו וסבר דר' יוסי אינו מחייב באיסור כולל וקושטא דמלתא קאמר דמחייב ר' יוסי באיסור מוסיף דרבין משמיה דרבי יוחנן גופיה דפליג הכא קאמר בהדיא בפרק אמרו לו דמחייב רבי יוסי באיסור מוסיף ע"ש:
תוס' בד"ה ותו חמותו כו' דשפיר גרס ליה וטעי הכא כדהוה טעי התם כו' עכ"ל היינו לפי הגירסא שהביאו התוס' משם וליתרו נמי משום איסור א"א ליכא לפרושי התם אלא דטעי אבל לפי גירסת הגמרא שלפנינו שם דגרסי' ולידון נמי משום א"א יש לפרש דלא טעי בהא אלא דהוה ס"ד דאיירי בשוגג אי נמי דלא התרו בו משום חמותו ורבה מהדר דאיירי במזיד ובהתרו בו משום שניהם כ"כ התוס' שם וק"ל:
רש"י בד"ה וכי תימא כו' על אחותה איסור מוסיף כו' על מי שהיתה מותרת עליו כו' ע"י מגו ואית דגרסי כו' נידון באשת איש כו' כצ"ל והד"א:
בד"ה ששימש כו' בשבת הס"ד:
תוס' בד"ה אלא כו' אם עבר זקן ונשאה. נ"ב פי' אביו של זה נשא בת בתו ועבר על השניה ואח"כ בא זה ובא על בת בתו שהיא אשת אביו וק"ל:
רש"י ד"ה א"ר אבהו. דנימא מיגו דחייל עליהם ליחול כו'. כצ"ל: בסה"ע
רש"י ד"ה חייב ב'. משום וזר לא יאכל כי קדש הם הוא בשמות (כט). ועי' במכות (יח):
תד"ה ותו. פריך ר"א ב"א וליתרו כו'. שם הגי' ולידון:
בא"ד אדא ברי. כצ"ל:
בגמרא ובפלוגתא דאתמר: לכאורה אינו מפרש היאך שייך זה בהך פלוגתא דמייתי, ונ"ל דסמיך אסוף הסוגיא דמפרש רב אשי דהך דזר דשמש בשבת דמחייב ר"י שתים לענין לקוברו והתם לא שייך אחע"א כמש"כ התוספ' שם דקל על חמור לא חל בכולל וא"כ ע"כ פליגי ר"י ור"ש היכי דלא חלו האיסורים אהדדי אם קוברים בין רשעים גמורים או לא וזהו ממש כמו דמפרש פלוגתא דר"י ור"ש הכא: ובזה א"ש ג"כ מה שכתב רש"י לקמן לפי מה דמתרץ דפליגי בא"כ אליבי' דר' יוסי דלפ"ז הא דקתני ר"ש אינו חייב אלא משום א"א בר קפרא לא תני לה והקשו התוספ' עליו למה לא קאמר דתני לה ולקוברו בין ר"ג ע"ש, ולפ"ד א"ש שהרי רק לפי המסקנא מסקינן דאף דאין אחע"א מכ"מ קוברים בין ר"ג לר"י אבל להך ס"ד דאכתי לא אסיק אדעתי' כן שפיר כתב רש"י דצ"ל דב"ק לא קתני לה:
שם שבת לכל הותרה: אפשר דתלי פלוגתא דר"ח וב"ק הכא בפלוגתא דאמוראי ביומא (מ"ו:) אם שבת הותרה או דחוי' בצבור וכן לענין טומאה לקמן יש לפרש פלוגתייהו כן בפלוגתא דאמוראי שם (דף ו') אם טומאה דחוי' או הותר בצבור:
שם בתוספ' ד"ה איסור כולל. לא חשיב א"כ: א"ל א"ה מאי מקשו התוספ' בחולין (ק"א.) לשיטת רש"י דלמה לא קאמר דר' יוסי היא דא"כ לית לי' וא"מ אית לי' דלמ' סוגי' דהת' אזלא אליבי' דר"ח וב"ק דס"ל דנעשי' חמות לא חשיב כולל וא"כ אין ראי' דר' יוסי לית לי' כולל, די"ל דהתוספ' הקשו לרבא לשיטתו דרבא הוא דמתרץ התם ריה"ג היא ורבא הכא ע"כ אית לי' דר"י לית לי' כולל מדמתרץ מעלה אני עליו:
בא"ד. כל איש אשר בו מום לא יגש: אף דהך גבי בעל מום כתיב ואנן גבי טומאה קיימינן דאתיא הלאו מוינזרו מקדשי בנ"י כמבואר בסנהדרין (פ"ב:) ושם לא כתיב לשון קריבה, צ"ל דהתוספ' לא רצו רק להביא ראי' דאשכחן גבי עבודה לשון קריב':
בד"ה ותו חמותו. אלא משום דנדון בחמורה: כבר כתבתי לעיל מה שי"ל ביישוב הגירסא דמדייק מלשון נדון בזיקה ראשונה גם כתבתי דלהך גירסא לפי מה דמתרץ רבא מעלה עליו הכתוב באמת ר' יוסי לית לי' איסור מוסיף, ובזה יש ליישב מה שקשה על הרמב"ם בפי' המשניות בסנהדרין (פ' ט') שמפרש שם הך דמי שנתחייב בב' מיתות נדון בחמורה לענין חמותו ואשת אביו ע"ש, וזה לכאורה תמו' דא"כ היאך פליג ר' יוסי שהרי אשת אב על חמותו הוא איסור מוסיף וכמש"כ התוספ' סנהדרין (דף פ"א), אבל לפ"ז א"ש די"ל דהרמב"ם מפרש אליבי' דמסקנא דהכא דר"י באמת לית לי' א"מ:
בד"ה בין. ולא כמו שפי' בקונטרוס: י"ל דדעת רש"י דאי כפי' התוספ' מה לשון רשעים גמורים הל"ל שכמותו או חייבי ב' כריתות ומדנקט גמורים ע"כ דה"ק אצל החמורים שאין למעלה מהם והם הנסקלים והנשרפים: ובזה א"ש ג"כ מה שקשה לכאורה אמה דמתרץ רבא בסנהדרין (דף פ"א) אטו בתרי קטלי קטלית לי' הרי רבא לשיטתו מפרש הכא דברי ר' יוסי דקאמר חייב משום וכו' ומשום א"א לענין לקברו א"כ אכתי היאך קאמר שם נדון בזיקה הראשונה הא בכלל דינו יש ג"כ קבורתו אצל רשעים שכמותו וא"כ כיון שמודה ר"י בא"מ אכתי הל"ל דחייב גם משום א"א ולקברו אצל רשעים שכמותו, אבל לפי' רש"י א"ש כיון דאין קבורה חמורה מהך דנסקלין ונשרפין וא"כ כיון שנדון בחמותו כבר נקבר אצל חייבי שריפה ולכן אין נפקותא אם יתחייב גם משום אשת איש:
בא"ד. כיון דלא מחייב אלא חדא: א"ל דא"כ קשה קושית הגמרא דלעיל למה אמר ר"ש בחדא ברייתא דחייב משום אשת אח ובחדא ברייתא משום אחות אשה דלא שייך תי' הגמרא כיון דלא איירי רק לענין לקברו די"ל דמלתא אגב אורחא אשמעינן נמי נפקותא לענין מלקות או חטאת במה חטא:
בד"ה בעל מום. לא הוזהרו זרים אלא כהנים: דע דכמו דפליגי לענין בעל מום ששמש בטומאה לכאורה כמו כן פליגי לענין ערל כהן ששמש בטומאה או יושב ששמש בטומאה וכן אונן כהן ששמש שכולם הם באזהרה כמבואר בסנהדרין (פ"ג:) ולפ"ז ק"ק לרבי חייא דמחייב שתים מאי פריך בשבועות (י"ח.) אלא טמא ששמש היכי משכחת לה הא שפיר משכחת כגון בקרבן צבור שבא בטומאה או פסח שבא בטומאה שטמאים במתים מותרים לכנוס למקדש כדמוכח בפסחים (צ"ה:) מהא דאמרינן שם אין טמאי מתים משתלחים וכו' ע"ש ומשום טומאה מחייב כגון שהוא אונן או יושב או ערל שאינו ראוי לעבוד ולא הותרה עבודה בטומאה אצלו ומשום הנך אסורים ליכא מיתה רק אזהרה ואפילו בבעל מום משכחת לרבנן בסנהדרין (שם) דס"ל דליכא רק אזהרה גבי' ולא מיתה וא"כ משכחת שנכנס חד מהנך לשחוט קרבן הבא בטומאה ועבד עבודה אחרת ג"כ ובזה חייב מיתה משום טמא ששמש כיון שאצלו לא הותרה טומאה לר' חייא ודוחק לומר דהגמרא שם אליבי' דבר קפרא אזלא ועוד אפילו לבר קפרא משכחת שפיר כגון שנטמא תחלה ואח"כ נעשה בעל מום או אונן דהיכי דטומאה קדים גם לבר קפרא חייב משום טומאה: והנה לכאורה קשה ג"כ אקושית הש"ס דשם מהא דאמרינן נזיר (נ"ו:) כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עלי' וכו' ע"ש והכי פסקינן וא"כ משכחת חיוב עבודה בטומאה לכאורה בלא כרת דכניסת מקדש כגון שנטמ' בטומאה שאין נזיר מגלח דמשום טומאה איכא ומשום כניסה ליכא, אכן בזה י"ל כיון דר"מ וכן ר"ט שם פליגי וס"ל דחייב משום מקדש גם כשאין נזיר מגלח א"כ י"ל דקושית הש"ס היא להנך תנאי: ובזה א"ש מה שקשה לכאורה אקושית ר"ת שהקשה בשבועות שם דלימא נפקותא כשלקה דנפטר מכרת והניח בקושיא, ולכאורה מאי קושיא דלמא קושית הש"ס לר' יצחק דס"ל מלקות בח"כ ליכא. אבל לפ"ז א"ש דממנ"פ ל"ק דר' יצחק י"ל דס"ל כר' יהושע ולר"ע ולר"מ ג"כ ל"ק דדלמא הם לא ס"ל כר' יצחק ור"ע בלא"ה בפי' חולק עליו מכות (דף י"ג) אבל מכ"מ מסוגיא דהכא קשה, ועיין במ"ל (ה' ב"ח פ"ג) שהקשה ג"כ דלוקמי' בבמה או בנכנס דרך גגות ותירץ, ולענ"ד ממה שהקשתי כאן יותר קשה ולא שייכים תירוציו וצ"ע:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
רש"י ד"ה אלא אמר רבא לעולם לית ליה לרבי יוסי איסור חל על איסור: משמע מדבריו ז"ל דבאיסור מוסיף נמי קאמר דלית ליה לר"י. וכן משמע לישנא דהש"ס דקאמר אלא. משמע דפליג אדר' אבהו. אלא דלרבין אמר רבי יוחנן ע"כ צ"ל דלא קאמר אלא באיסור כולל הוא דלא קאמר אלא לקוברו כו' אבל במוסיף מודה לר' אבהו כדאיתא להדיא בכריתות שם. ואם כן לא ידענא מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש דרבא קאמר דר"י לית ליה כלל איסור חל על איסור. ואפשר דלישנא דאלא משמע ליה הכי. רש"י ז"ל שם בכריתות שכתב דה"ה דמודה ר"י בכולל וא"א לומר כן לרבין אמר ר"י ועיין תוס' ישנים שם:
גמרא נפקא מינה לקוברו כו': צריך לומר בטעם מחלוקתן בזה אע"ג דתרוייהו סבירא ליה דאין איסור חל על איסור מ"מ ס"ל לרבי יוסי דנהי דלא חייל לעונש מיתה ומלקות או קרבן מ"מ אי עבר עליו חמיר איסורו. ונחשב כאלו עבר גם על השני דמ"מ גם השני איתא. ור"ש ס"ל דהשני כמאן דליתא כלל. והא דפרכינן לעיל לר"ש תתייבם אפילו להאי שינויא לא פריך אלא לר"ש דאיסור אחות אשה כמאן דליתא כלל. אבל לר"י לא תיקשי דהשני גם כן איתא אלא דלענין עונשין הוא דלא חייל ויש להסתפק אם הי' שוגג באשת אח ומזיד באחות אשה אם יכול להביא חטאת על שגגתו או דילמא לא משום דהא לא שב מידיעתו הוא. ואע"ג דלא עבר על אחות אשה כיון דלא חייל מ"מ לפי דעתו ששגג באשת אח וסבר דמותר הוא הרי עבר במזיד על אחות אשה ולא הוי שב מידיעתו וצ"ע:
גמרא זר ששימש בשבת כו': מהא דאמר ר"ח שבת לכל נאסרה כו' וכן בר קפרא משמע דמיירי בעבודת ציבור. וי"ל דדוקא בעבודת ציבור הוא דאמר בר קפרא אחת. אבל בעבודת יחיד מודה דחייב שתים לכולהו שינויי. להאי שינויא דפליגי באיסור כולל ואליבא דר"י א"כ היינו דוקא בעבודת ציבור אבל בעבודת יחיד גם בר קפרא מודה משום דהוי איסור מוסיף מיגו דאיתוסף איסור שבת על העבודה לכהנים איתוסף נמי לגבי דידיה וכמו שכ' רש"י לקמן. וכן בבעל מום ששימש בטומאה בעבודת יחיד הוי איסור מוסיף כיון דאיסור טומא' שייך בכהני' וכמש"כ הכ"מ בפ"ט מהלכות ביאת מקד' הלכה י"א על מש"כ הרמב"ם ז"ל דטבול יום ומחוסר כפורים וטמא ומחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים חייב משום כולן וביאר שם בכ"מ משום דהוי איסור מוסיף. שלא רחוץ ידים כיון דיש בו איסור לכהן טהור. וא"כ ה"נ באיסור טומאה כיון דיש בו איסור לכהן תם הוי איסור מוסיף. אבל דברי הכ"מ ז"ל צ"ע דזה ודאי לא הוי איסור מוסיף. ודוקא לענין שבת הוא דשייך למיקרי בשם איסור מוסיף דאיתוסף איסור בעבודה זו גם לכהנים ומיגו דאיתוסף איסור על העבודה לכהנים איתוסף נמי לגבי דידיה. אבל לא רחוץ ידים ורגלים לא איתוסף איסור על העבודה אלא דאיסור שייך נמי בכהן טהור זה לא עדיף מאיסור כולל. ועוד נראה דאפילו לכלל איסור כולל לא בא דהיכ' אמרינן איסור כולל אלא כגון הכא באחות אשה דמיגו דאיתסר בשאר אחוותא כולל נמי להאי באיסור זה. ולפי הנראה בעינן נמי שיהיה עוד אחיות כמו באיסור מוסיף דבעינן שיהיה עוד אחין כמו שכ' הרמב"ם ז"ל בהלכות שגגות. אבל מה שאיסור זה נוהג באחריני זה לא כולל ולא מוסיף הוא. וצ"ל דמה שכ' לישנא דאיסור מוסיף הוא לאו דוקא אלא איסור חמור קאמר. וכן מש"כ התם אם נטמא אחר שהי' טבול יום מיגו דאיתוסף איסור לגבי כניסה נאסר ג"כ בעבודה ג"כ לאו דוקא דהא אמרינן הכא דזה איסור כולל הוא מיגו דקמיתסר באכילה. ודברי הרמב"ם ז"ל ג"כ צ"ע דכתב התם מחוסר בגדי' ושלא רחוץ ידים ורגלים. משמע דגם באלו שניהם כל אחד חלין זע"ז ואמאי הא ליכא לא כולל ולא מוסיף. ויש להביא ראיה דמה שאיסור זה נוהג באחרים לאו כלום הוא מהא דאמר ר"י בזבחים דאין איסור נבילת העוף נוהג בעוף טמא ויליף מקרא מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה יצא עוף טמא שאין איסורו משום בל תאכל נבילה משום דאין איסור חל על איסור. ואי נימא דכה"ג חשיב כולל אמאי לא חייל. הא איסור נבילה נוהג גם בטהורה ויחול נמי אטמאה. ועיין בתוספות זבחי' שם שכ' דהא דר"מ לא יליף מהאי קרא משו' דר"מ ס"ל איסור חל על איסו'. וקצת קש' דהא לא מצינו לר"מ אלא באיסו' כולל אבל בלא כולל לא מצינו לר"מ דס"ל איסור חל על איסו' והר"ש ז"ל כת' בריש טהרות דמאן דס"ל אח"עא יליף מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה לבד. וגם זה קשה מידי בלבד כתיב עכ"פ הכא בבעל מום ששימש בטומאה ליכא שום חילוק בין עבודת ציבור לעבודת יחיד להאי שינויא דפליגי באיסור כולל. אבל למסקנא דמוקי דפליגי באיסור בת אחת ואליבא דר"ש א"ש דדוקא בעבודת ציבור הוא דפליג ר"ש אליבא דבר קפרא וס"ל דאינו חייב אלא אחת משום דאיסור שבת וטומאה קיל שהותרו בעבודת ציבור וכמו שכתבו התוספות לקמן אבל הרמב"ם ז"ל כתב סתמא דחייב שתים בין בעבודת יחיד בין בעבודת ציבור דלענין כולל ליכא נ"מ כלל. ומש"ה לא כתב גבי הני כשהותרה לכהנים הותרה כמו שכ' גבי זר שאכל מליקה:
טומאה כשהותרה במקדש לכל הותרה. משמע דס"ל דטומאה הותרה בציבור דאי דחויה לא מסתבר לומר דלכל הותרה דהא אפילו לכהנים גופייהו לא הותרה היכא דאיכא טהורים כ"ש לבעל מום דלא הותרה ולמסקנא אליבא דר"ש הוא דקיימי ור"ש הא ס"ל דטומאה דחויה בציבור. וי"ל דמ"מ קיל הוא מאיסור בעל מום דלא הותר כלל. וע"כ הא דקאמר לכל הותרה הוא לאו דוקא אלא לענין חלות האיסור דקאמר כיון דקיל אינו חל על איסור בעל מום אפילו בבת אחת ודו"ק:
ולענין מה שנסתפקתי לעיל באשת אח ואחות אשה דלא חלו זע"ז אם שגג בראשון והזיד בשני אם חייב קרבן או לא משום דלאו שב מידיעתו הוא. שוב עיינתי ומפורש הוא בחולין פ' גיד הנשה דאמרינן התם לר"י הגלילי דשבת ויה"כ אינו חייב אלא אחת. וס"ד דמשום שבת הוא דחייב אם שגג בשבת והזיד ביוה"כ חייב חטאת אע"ג דלא הוי שב מידיעתו מחמת יוה"כ אלא דאפשר לומר דשבת חמירא ליה מיוה"כ. וכן אפשר לומר דיוה"כ חמירא ליה כמו שכ' התוס' התם לר"ע ע"ש:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
סימן כז
זר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה.
דף ל"ב. ובפלוגתא, דאיתמר זר ששימש בשבת ר' חייא אמר חייב שתים. בר קפרא אמר אינו חייב אלא אחת כו', אלא קמפלגי באיסור בת אחת ואליבא דר"ש כו', מיתבי' זר ששימש בשבת ובע"מ ששימש בטומאה יש כאן משום זרות ומשום שבת ומשום בע"מ ומשום טומאה דברי ר' יוסי, ר"ש אומר אין כאן אלא משום זרות ומשום בעל מום בלבד, ואילו מליקה שיירא, למאן שיירא, אי לימא לר' יוסי השתא ר' יוסי באיסור כולל מחייב שתים באיסור בת אחת מיבעא, אלא לאו לר"ש ובאיסור כולל הוא דפטר, אבל באיסור בת אחת מחייב תרתי, תיובתא דבר קפרא תיובתא.
והנה הרמב"ם כתב בפ"ט מהלכות ביאת מקדש הלכה י"ב ז"ל, זר ששימש בשבת חייב משום שבת ומשום זרות, וכן בעל מום ששימש בטומאה חייב משום טומאה ומשום בעל מום עכ"ל והשיג ע"ז הראב"ד ז"ל, א"א שתיהן שבאו עליו בב"א זר ששימש בשבת שהביא שתי שערות בשבת, בע"מ שחתך אצבעו בסכין טמאה עכ"ל הראב"ד.
והקשה ע"ז הכ"מ ז"ל, ואינו יודע מי הזקיקו לכך, דהא לא אוקי הכי בגמ' אלא גבי פלוגתא דר' חייא ובר קפרא, אבל בתר הכי אמרינן מיתבי' זר ששימש בטומאה וכו' ואילו מליקה שיירה, למאן שיירה אילימא לר' יוסי השתא באיסור כולל מחייב שתים באיסור ב"א מיבעאי, ובלאו הכי כיון דרבינו פוסק כמ"ד איסור חל על איסור באיסור כולל כמ"ש בפ"ח מהלכות מאכלות אסורות שפיר עבד דסתם לה הכא סתומי, ואיסור כולל היינו זר מעיקרא שרי במלאכה ואסור בעבודה אתיא לה שבת מגו דאיתסר במלאכה אתסר נמי בעבודה, בע"מ מעיקרא שרי באכילה ואסור בעבודה איטמי לי' מגו דאיתסר באכילה איתסר נמי בעבודה עכ"ל הכ"מ.
א) ולישב דברי הראב"ד נראה לי, דהנה הרשב"א הביא בשם הראב"ד על הא דאמר זר שאכל מליקה דהוי איסור בת אחת מטעם דכשהביא שתי שערות נתחייב בזרות ונבלה, דשתיהן חלו עליו משעה שנעשה גדול, ואעפ"י שלא נמלק עוף זה עדיין, מ"מ הא איכא נבלות טובא דמתסר בהו, אבל בע"מ ששימש בטומאה ליכא למימר דכי אייתי שתי שערות איחייב לי' משום בעל מום ומשום טומאה, דאכתי מחוסר מעשה דטומאה, ולא חל עלי' איסור טומאה עד דאטמי לי', וכן הביא הריטב"א במס' קדושין בפרק עשרה יוחסין, דלר"ש דאמר אין איסור חל על איסור והאוכל נבלה ביוה"כ פטור מכרת דאין איסור חל על איסור, אפילו בנתנבלה ביום הכפורים אף דאיסור יום הכפורים קדים לאיסור נבלה, אעפי"כ אין חייב כרת שאין דנין בענין זה בחתיכה זו עצמה, אלא בחתיכת כיוצא בה, והאי גברא משעה שנעשה גדול קודם יום הכפורים נתחייב באיסור נבלה, דאע"ג דלא נתנבלה בהמה זו, הא איכא כמה נבלות בעלמא דמתסר בהו ולא חל עליו איסור יוה"כ עד עכשיו, שהרי לא הי' שם יוהכ"פ בעולם משנעשה גדול עד עכשיו עכ"ל הריטב"א בשם הראב"ד.
והנה הרשב"א כאן הביא בשם הרמב"ן להקשות על הראב"ד, מדתניא, חמותו ונעשה אשת איש נדון כחמותו אמאי נימא מכי אייתי לי' ב' שערות תתחייב לי' כאשת איש, אעפ"י שזו לא היתה אשת איש, שכשם שאתה אומר מיד נתחייב בנבלה אעפ"י שזה העוף לא הי' נבלה באותה שעה, ומסתברא לי דאי מהא לא תותבי', דהתם כיון דנעשית חמותו קם לה עלה באיסור חמותו, ואילו בא עלי' חייב שרפה, השתא משום דנעשית אשת איש לא פקע איסור חמותה מינה, דאנן אין איסור חל על איסור קאמרינן, אבל איסור דוחה איסור לא אמרינן, כדאמרינן בפרק גיד הנשה, פשיטא משום דאקדשי' פקע איסור גיד הנשה מינה.
אכן הריטב"א בפרק עשרה יוחסין הכניס כל זה בקושיא, דאמאי אם נתנבלה ביום הכפורים אין עובר עלי' משום יוהכ"פ, והא קודם שנתנבלה אם הי' אכילה בהיתר כגון שהי' שוחטה הי' מחויב משום יום הכפורים ועתה כשנתנבלה האם משום זה יפקע איסור יום הכפורים, הא אין איסור דוחה איסור ואולי כונת הרשב"א משום דגם בחיי הבהמה הי' עליו איסור דאין זבוחה, אכן לפי זה לא הי' צריך הראב"ד לומר משום שחל עליו איסור נבלה כשנעשה גדול.
ועוד נראה לי דכונת הרמב"ן להקשות, דהנה בגמ' סנהדרין דף פ"א איתא, אמר לי' רב אדא בר אבה לרבא חמותו ונעשית אשת איש נידון בחמותו, לידון נמי אאיסור אשת איש, דהא אמר ר' אבהו מודה ר' יוסי באיסור מוסיף, ופירש בתוס' ד"ה לידון ז"ל, לענין קרבן פריך שיתחייב ב' חטאות בשוגג, אי נמי אם התרו בו משום אשת איש ולא התרו בו משום חמותו עכ"ד התוס', עכ"פ חזינן דפריך רק משום דר' יוסי מודה באיסור מוסיף, אבל אם לא הי' מודה אפילו באיסור מוסיף לא הי' יכול להקשות לחייב נמי משום אשת איש, משום דכבר נעשית חמותו קודם שחל עלי' איסור אשת איש, ולפי זה הא הקשה הרמב"ן לדברי הראב"ד, אפילו אם לא ס"ל איסור מוסיף, אעפי"כ יתחייב נמי משום אשת איש שהרי בשעה שהביא שתי שערות חל עליו איסור אשת איש שהרי יש כמה נשים דאסירי משום אשת איש.
עוד הקשה הרשב"א על הראב"ד מהא דאמרינן לקמן, מאן האי תנא דאית לי' איסור כולל ואיסור בבת אחת, ואמרינן ר"מ הוא דתנן יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ואשם אחד, כיצד טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביה"כ, ר"מ אומר אם היתה שבת והוציאה בפיו חייב, דאלמא מר"מ דוקא הוא דשמעינן איסור בת אחת, הא בשארה ליכא בת אחת ולדברי הראב"ד ז"ל, איסור חלב ואיסור מוקדשין בהדי הדדי קאתי, דמכיון דאייתי שתי שערות אחייב בחלב ומוקדשין, ואפשר לדחות דאה"נ, ובדין הוא דלימא מת"ק, אלא משום דאשכחן ר"מ הוא דאית לי' בהדיא הכי, ות"ק דר"מ לא איתפרש מאן נינהו, ניחא לי' למתלי בדר"מ כו', ומיהו אכתי קשיא לי' מדאמרינן בפרק גיד הנשה, הכא בולדות קדשים עסקינן וקסבר ולדות קדשים ממעי אמן הן קדושין, ונוהג בשליל, דאיסור גיד ואיסור מוקדשין בהדדי אתי, ואם איתא למה לי' למימר דנוהג בשליל, בלא"ה משהביא זה שתי שערות חלו עליו איסור גיד ואיסור מוקדשין, דגיד ומוקדשין טובא איכא, ועיין עוד בשעה"מ שהקשה מאלמנה ונעשית גרושה ג"כ למה איצטריך משום איסור מוסיף, תיפוק לי' דבשעה שהביא שתי שערות חל עליו איסור אלמנה ואיסור גרושה.
אכן נראה לי לבאר דברי הראב"ד, דהנה הר"ן בנדרים דף י"ח פירש, דאם אמר נדר על דבר שכבר נשבע עליו חל, משום דשבועה הוי איסור גברא, ונדר הוי איסור חפצא, וחייל איסור חפצא על איסור גברא, אבל שבועה על נדר לא חייל משום אף שנדר הוא איסור חפצא, אבל מחפצא נעשה איסור גברא ע"ש, והנה איסור יום הכפורים אילו הי' כתיב בתורה לא תאכל ביום הכפורים, הי' אפשר לומר שביום הכפורים הוא איסור חפצא, אבל הא ביום הכפורים הא כתיב ועיניתם את נפשותיכם, אלא אף אם נימא דיש לאו, היינו האיסור שאל תסיר מן העינוי, וע"י שאוכל הוא סר מן העינוי, אעפי"כ אין זה איסור חפצא אלא איסור גברא, שלא יאכל, כי בזה הוא משבית העינוי.
והנה בגמ' חולין דף ק"א איתא, ור' יוסי הגלילי לית לי' איסור כולל, והתניא שבת ויום הכפורים שגג ועשה מלאכה מנין שחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו ת"ל שבת הוא יוהכ"פ הוא דברי ר' יוסי הגלילי, ר"ע אומר אינו חייב אלא אחת, והנה רש"י כתב, דהתם ס"ל דמאן דלית לי' כולל לית לי' איסור בת אחת, וכתב רש"י ופלוגתא היא ביבמות, אכן למסקנא הא מפרש דאף מאן דלית לי' איסור כולל אית לי' איסור בת אחת, דהא בר קפרא איתותב, וא"כ מאי הקשה, ועוד קשה, דהנה אם נימא דאיסור בת אחת ג"כ אינו חל אלא אחת, בודאי דחל התמורה, וא"כ התם בחולין דאמר שלח רבין משום ר' יוסי בר חנינא כך הצעה של משנה ואיפוך, שלח רב יצחק בר יעקב בר גיורי משום ר' יוחנן לדברי ר' יוסי הגלילי למאי דאפכן, שגג בשבת והזיד ביום הכפורים חייב, הזיד בשבת ושגג ביום הכפורים פטור, ופריך מאי טעמא, ולפי דברי רש"י מאי קשיא באיסור בת אחת חייל התמורה, ושבת חייל יום הכפורים לא חייל, ואף דרש"י כתב לקמן בד"ה סוף סוף תרויהו בהדדי אתי, דאף אם לא חייל אם הזיד באחד שגגת חבירו עומדת וחייב, לכאורה קשה דהא הפלוגתא אם במוסיף וכולל חיילי ומאן דס"ל דלא חייל אף אם שגג באחת היינו בהאיסור שבאה באחרונה והזיד בהאיסור שבא ראשונה אינו חייב חטאת, וכמו שכתב בתוס' סנהדרין הנ"ל דהא דאמר לי' רב אדא בר אהבה חמותו ונעשית אשת איש לדון נמי באשת איש דהא איסור מוסיף הוא, וכתב בתוס' דנ"מ אם התרו בו משום אשת איש ולא התרו בו משום חמותו, הרי דאם נימא לא חייל, היינו אם ר' יוסי לא מודה באיסור מוסיף, אז אף שאין ענוש על חמותו שלא התרו בו, אעפי"כ אין עונשין על אשת איש, אלא דפריך הא מודה ר' יוסי באיסור מוסיף, הרי חזינן דאם נימא דאין איסור חל על איסור, אז אף היכא דאין דין לאיסור הראשון, ג"כ אין מחויב על איסור השני, א"כ אם נימא איסור בת אחת שוה לדין דכולל ע"כ דחייל החמור ולא הקל, ואף אם אין עונש על החמור לא עבר על הקל, ואם נימא דאיסור בת אחת אין לו דין כולל, דבכולל לא חייל כלל, ואף אם אין עונש ולא חיוב חטאת על הראשון לא מביא חטאת בשוגג על השני ולא עונשין על השני אף אם לא התרו על הראשון, אבל בבת אחת חיילי, ואם אין עונש ולא חטאת על החמור יש עונש או חטאת על הקל, א"כ הא בת אחת לא דמי לכולל, וא"כ איך פריך ור' יוסי הגלילי לית לי' איסור כולל.
לכן נראה לי דכונת הגמ' כמו שהביא רש"י שם ז"ל, ואני שמעתי דשבת חשיב לה כקודמת, משום דקביעא וקיימא, ויום הכפורים אחרון משום דבי דינא מקדשי לי' כדלקמן, ור' יוסי הגלילי דמחייב תרתי, טעמי משום כולל עכ"ל רש"י, והיינו דהי' סבר דכיון דשבת קביעא וקיימא לא הוי מחוסר מעשה, וא"כ תיכף משהביא שתי שערות חל עליו האיסור שלא יעשה מלאכה בשבת, אבל יום הכפורים כיון דמחוסר מעשה שצריך קידוש החודש, שבי"ד יקדשו את תשרי ויעשוהו ליום הכפורים, א"כ קודם יום הכפורים אין איסור שלא לעשות ביום הכפורים, וא"כ הוי יום הכפורים איסור הבא אחרון וא"כ ר' יוסי הגלילי דס"ל שחל איסור יום הכפורים על שבת ע"כ משום כולל הוא. ומה שהקשה רש"י ז"ל, וקשיא לי בגוה למאי דקא מותיב רבא לקמן לר' יצחק לבתר דאפכוה סוף סוף תרויהו בהדדי אתי, מאי תיובתא הא רב יצחק לדברי ר' יוסי הגלילי קאמר, ור' יוסי הגלילי מדפטר לי' ש"מ לאו איסור בת אחת חשיב לי' עכ"ל רש"י, ולא אבין נהי דמעיקרא הי' סבר דמשום דשבת קביעא וקיימא חל האיסור אף בימי החול, רבא דחי דאי אפשר לומר כן דיסבור ר' יוסי הגלילי דאין חייב אלא על שבת, משום דאזיל לטעמי' דלית לי' כולל, אי אפשר לומר כן, דאף שבת קודם שחייל אין כאן איסור שבת, וכדחזינן בהאי סוגיא דקודם שבת אין האיסור שלא לעשות מלאכה בשבת, ולפי המסקנא אי אפשר לומר דהוי איסור כולל, אלא שבת ויום הכפורים הוי איסור בת אחת, והא דלא משני דפליגי גם באיסור בת אחת, דס"ל דזה אין סברא לומר דבאיסור ב"א לא יתחייב תרתי, דכיון דר' יוסי הגלילי ורבנן פליגי רק באיסור כולל, מכלל דבבת אחת כו"ע מחייבי.
ב) לפי זה פשוטים דברי הראב"ד דאף אם נתנבלה ביום הכפורים לא חל עליו איסור יום הכפורים שהרי בשעה שהביא שתי שערות חל עליו איסור גברא שלא יאכל נבלות, ואף דבהמה זו לא נתנבלה עדנה, אבל הא יש נבלות בעולם, א"כ עליו איסור גברא שלא יאכל נבלות, ואיסור יום הכפורים קודם שהגיע יום הכפורים לא חל עליו, א"כ בשעה שחל יום הכפורים לא חל עליו איסור גברא שלא יאכל נבלות ביום הכפורים, משום שאם יאכל יסור מן העינוי שהרי האיסור גברא שלא יאכל נבלות כבר חל עליו, ואיסור חפצא אין על החתיכה, שהרי יום הכיפורים הוא רק איסור גברא ולא דמי כלל לחמותו ונעשית אשת איש, וגיד ומוקדשין, דהתם הא הוא איסור חפצא, וא"כ צריך שתהי' האשה הזאת איסור חפצא שיחול עליו איסור אשת איש, וכיון שחל עליו איסור חפצא משום חמותו בלא איסור מוסיף לא הי' אפשר שתחול עליו איסור חפצא של אשת איש, כיון שחל עליו כבר איסור חפצא של איסור חמותו, משום הכי בעי דוקא טעמא דר' יוסי סבירא לי' איסור מוסיף, משו"ה אפשר לאיסור אשת איש לחול על איסור חמותו וכן בגיד ומוקדשין אם איסור גיד קדים ונעשה הדבר איסור חפצא, וגיד אי אפשר לחול עליו איסור מוקדשין אף דגברא יש עליו איסור אשת איש ואיסור מוקדשין, אבל הא בעי שזאת האשה יחול עלי' איסור אשת איש, וחתיכת גיד יחול עליו איסור מוקדשין, וכיון שכבר קדמו עליהם איסורים לא חל, אבל יום הכפורים דלא הוי איסור חפצא רק איסור גברא, אמרינן שאיסור גברא שלא יאכל נבלות ביום הכפורים אי אפשר לחול מפני שכבר חל איסור גברא שלא יאכל נבלות, ולא אתי איסור יום הכפורים וחייל.
וכן מה שאמר הראב"ד על זר שאכל מליקה, דמשו"ה חייל תרויהו בהדדי משום דכשהביא שתי שערות היו מוקדשין ונבלות בעולם, אין כונתו לתרץ על איסור החפצא של מליקה, דזה הוי איסור בבת אחת בודאי, כמו שכתבו התוס', רק כונת הראב"ד לתרץ אמאי בזר ששימש בשבת וכן בבעל מום ששימש בטומאה לא אמרינן עתה בעת שבא להקריב הקרבן יש כאן שני האיסורים ביחד, כמו במליקה דאמרינן ב' האיסורים ביחד, על זה אמר הראב"ד דהאיסור גברא שלא יעבוד בזרות חל מקודם, ואיסור לעשות מלאכה בשבת קודם שבת אין עליו, כמסקנת הגמ' בחולין, וכן בע"מ קודם שנטמא אין שייך לומר שיש עליו איסור שלא יעבוד בטומאה, כיון שמחוסר מעשה שיהי' טמא, א"כ האיסור גברא של זרות הוא קודם לשבת, ושבת אחרון, ואיסור גברא של בע"מ קדים לטומאה, שמחוסר מעשה הטומאה, אבל במליקה האיסור גברא שלא יאכל נבלה ושלא יאכל מוקדשין תרויהו חלו עליו משהביא שתי שערות, ואיסור החפצא זה פשיטא להראב"ד דהוי תרויהו בהדדי, כמו שפירשו בתוס', שהרי הראב"ד הזכיר בחילוקו רק הא דבע"מ שנטמא וא"כ קאי רק על איסור גברא.
ג) ועפ"י דרכנו יש לישב דברי הרמב"ם בפ"ט מהלכות ביאת מקדש שכתב, שאם שימש טבול יום מחוסר כפורים וטמא ולא רחוץ ידים ורגלים ומחוסר בגדים עובר בכולן, ועיין בכ"מ שכתב טעמים איך חלו כל האיסורים, ועל שלא רחוץ ידים ורגלים כתב דמשו"ה הוי איסור מוסיף משום שאף בטהור אסור, וזה תמוה דהא עכ"פ כיון שהוא כבר נאסר משום טומאה איך אסור משום שלא רחוץ ידים ורגלים, וא"כ נימא שטומאה של בע"מ הוי איסור מוסיף משום שאיסור טומאה הוי אף בכהן שאינו בעל מום, ע"כ דזה לא שייך מוסיף, כיון שעכ"פ האיש הזה כבר נאסר, ואף דמצינו בקדושין דף ע"ז דפריך אלא זונה מאי איסור מוסיף בה, אמר רב חנא בר רב קטינא הואיל ושם זנות פוסל בישראל עכצ"ל דסבר דכהן וישראל שני עממים הם, וא"כ הוי איסור מוסיף, דאלמנה וגרושה אין איסורם פוסל בישראל ושם זנות פוסל בישראל, אבל טמא וטהור לא שני עממים נינהו, דא"כ גם בע"מ ושלם נימא הואיל וטומאה פוסל אף בטהור.
אכן לפי דברינו הדברים מבוארים, דהנה טומאה הוא איסור, וכל זמן שלא נטמא אין עליו איסור שלא ישמש בטומאה, אבל בגדים וריחוץ ידים הוא אדרבה תיקון גברא, דאסור לשמש בלי רחוץ ידים ורגלים, ואף בשעה שעשה התיקון ורחץ הידים והרגלים, יש עליו איסור שלא ישמש בלי בגדים ובלי רחוץ הידים, והאיסור הזה חל עליו משעה שהביא שתי שערות, ולא שייך לומר מחוסר מעשה, שהרי אדרבה צריך לעשות המעשה לרחוץ הידים ורגלים וללבוש הבגדים, משא"כ בטומאה לא שייך לומר שיש עליו איסור לשמש בטומאה, שהרי מחוסר מעשה הטומאה, ודברי מרן הכ"מ שכתב הטעם משום דאיתא בטהור צ"ע, ואין לתרץ דכונת הכ"מ דאיסור שלא רחוץ הוי מוסיף משום שאף כשיטהר יהי' אז עליו איסור שלא רחוץ ידים ורגלים, אכן אי אפשר לומר כן, דא"כ אשת איש ונעשית חמותו אמאי אמר ר' יוסי נידון בזיקה הראשונה, הא חמותו הוא איסור מוסיף, שכשיגרשנה הבעל או ימות תאסר משום חמותו, ע"כ כיון דעתה אין איסור חדש לא הוי מוסיף, א"כ גם בשלא רחוץ ידים ורגלים אמאי הוי איסור מוסיף, אכן כפי שביארנו יש עליו תמיד איסור גברא שלא יעבוד אם לא ירחץ מקודם הידים והרגלים.
והנה בתוס' יבמות ל"ב ד"ה איסור כתבו, דלהאי לישנא דסבר ר' יוסי איסור כולל, יקשה אשת איש ונעשית חמותו אמאי לא הוי איסור כולל, וכתבו בתוס', משום דהאיסורים על הקרובות הם משם אחר, אכן הקשו אמאי הוי איסור כולל בע"מ ששימש בטומאה משום דמגו דאתסר באכילה אתסר נמי בעבודה, הא אכילה ועבודה שני שמות נינהו ותירץ בתוס' דאכילה ועבודה שניהם האיסור מטעם קריבה, דבעבודה כתוב כל איש אשר בו מום לא יגש להקריב לחם, ובאכילה בטומאה כתוב איש אשר יקרב מכל זרעכם דמיירי באכילה כדאמרינן בפ"ב דמעילה ובזבחים עכ"ל התוס', והנה זה דחוק דהא חזינן דפריך בגמ' אוכל בשר קדש מנא לן, ואמאי לא אמר מהאי קרא דילפינן לטמא ששימש מולא יחללו דהתם מפני איסור קריבה הוא מחלל, והיינו משום דאכילה אין קרא דאסור קריבה, דהאי דאוקמינן אשר יקרב באכילה, היינו דדרשינן אם ראוי להקריב היינו לבתר זריקה, א"כ הפירוש אשר יקרב לא בא לומר דאיסור אכילה הוא מטעם קריבה אלא בא לומר דאימתי חייב דוקא בראוי להקריב, אכן בלא דברי התוס' אפשר דמשום זה מקרי שם אחד כיון דאיסור אחד אוסר להקריב ולעבוד היינו איסור הטומאה, משא"כ בנעשית חמותו דאיסורא דהקרובות הם מאיסור אחר ולא מחמותו, אכן לדברי הראב"ד אפשר לומר דגם זה שני שמות, דאיסור אכילה אף שיש איסור גברא הוא מטעם איסור החפצא ואיסור העבודה מטעם איסור גברא, וא"כ אפשר אף דשניהם האיסור משום טומאה, אבל כיון דבאו האיסורים חלוקים זה מאיסור חפצא וזה מאיסור גברא, הוי שני שמות.
והנה באבני מילואים בשו"ת סימן י"ב הביא דברי הפמ"ג שהתפלא על דברי הש"ך ביו"ד סימן רל"ח שכתב, במי שנשבע על הנבלה ונעשה חולה שיש בו סכנה שמותר לו לאכול, שפיקוח נפש דוחה, אכן האיסורים שיש לתקן הא מחויב לתקן, וא"כ לכאורה הי' צריך להתיר שבועתו, וכתב הש"ך כיון דאין איסור חל על איסור א"כ לא חלה עליו השבועה ואין צריך להתירה, והקשה הפמ"ג הא דאין איסור חל על איסור הוא רק לענין לחייב שתים, אבל איסור הא יש, שהרי אמרינן נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים, וכיון שיש איסור אמאי לא ישאל על שבועתו כדי להנצל מן האיסור.
ונראה לי דהא דאמרינן לקוברו בין רשעים גמורים היינו דוקא היכא שיש טעם, אבל בלא טעם לא חל איסור כלל, שהרי רב אשי אמר מידי חטאת או לאווי קתני, איסורא בעלמא קתני נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים, הרי דרב אשי סובר דכל מחלוקת ר' חייא ובר קפרא הוא אי מחייבין שתים והרי חזינן דפליגי אי הנך דפליגי אליבי' אם הוא ר' שמעון או ר' יוסי, פליגי, אי סברי איסור כולל, או איסור בת אחת, ואם נימא דאיסור חל על איסור לענין לקוברו בין רשעים גמורים גם בלא טעמים חל, א"כ במאי פליגי ר' חייא ובר קפרא, ע"כ דאף לענין לקוברו בין רשעים גמורים בעינן טעמא או משום כולל או משום בת אחת, א"כ שבועה שלא יאכל נבלה אין כאן לא כולל ולא בת אחת, לכו"ע לא חל האיסור כלל אף לענין לקוברו בין רשעים גמורים, משו"ה לא בעי לאתשול.
והנה הרשב"א כתב בשם הרמב"ן דאף דאין ר' יוסי מודה לענין מלקות לחייב בכולל, אעפי"כ הא דאמר ר' יוסי לענין אשת אח ואחות אשה שחייב שתים הוא לקוברו בין רשעים גמורים, הרי דלר' יוסי אף דלית לי' איסור כולל לזה מועיל כולל לענין לקוברו בין רשעים גמורים, א"כ אפשר דאליבא דידן אף דסבירא לן כרבנן דאיסור חל על איסור בכולל, לחייב שתים, היינו דוקא היכא דהוי משם אחד, אבל אם משתי שמות אין מועיל לחייב שתים, אבל לענין לקוברו בין רשעים גמורים מועיל אף משתי שמות א"כ הראב"ד לטעמי' דמחלק בין איסור חפצא לאיסור גברא, הא דאמרינן אטמי לי' מגו דאסור באכילה אסור בעבודה, אף דהוי שתי שמות, היינו משום דקאי לענין לקוברו בין רשעים גמורים, אבל לענין לחייב שתים לא אמרינן כולל, ודוקא באיסור בת אחת מחייב שתים, וא"כ הרמב"ם שכתב חיוב שתים השיג עליו הראב"ד דזה דוקא בב"א, אבל בכולל נהי דלקוברו בין רשעים גמורים יחול האיסור אף דהוי שתי שמות, אבל לחייב שתים לא.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
ענין אין איסור חל על איסור
א
גמ'. מודה ר' יוסי באיסור מוסיף כו'. יעויין בגמרא כריתות (דף יג: - דף טו.) בסוגיית אין איסור חל על איסור. ומצינו בסוגיות הגמרא שני אופני איסור מוסיף:
א) כשגופו של האיסור השני מוסיף באיכות האיסור שחל בחפצא, כגון איסור הקדש שחל על גבי איסור חלב שהקדש אסור אף בהנאה ואילו חלב אסור רק באכילה. ובהתאם לכך נחשב איסור הקדש כסוג איסור אחר השונה מסוג האיסור הראשון דחלב, ומשו"ה חל כי אין בחלותו הכפלת האיסור הראשון.
ב) כשיש הוספת גברים הנאסרים מחמת האיסור השני שחל בחפצא, כגון באיסור אשת אח שחל על גבי איסור אחות אשתו מפני שאחים נוספים נאסרים באיסור אשת אח שלא נאסרו באיסור אחות אשתו, והוספת גברים הנאסרים איסור מוסיף הוא.
ויל"ע ביסוד הדין דבאיסור מוסיף אמרינן איסור חל על איסור, די"ל דיסוד דינו שחל מיגו שחל במקצתו חל בכולו, כלומר דמשום שהאיסור השני חל לאסור ההוספה חל נמי להכפיל איסורו על גבי האיסור הראשון, כגון בהקדש שחל על חלב, דמיגו דאיסור הנאת הקדש חל, חל נמי איסור אכילת הקדש ע"ג איסור אכילת החלב, ובאשת אח ע"ג אחות אשתו, מיגו שאיסור אשת אח חל במקצתו לאסור את שאר האחים חל נמי בכולו לאסור את בעל אחותה. ומאידך י"ל אחרת, דיסוד הדין דאין איסור חל על איסור הוי שהתורה לא הכפילה איסור ע"ג איסור כששני האיסורים הם מאותו חלות שם וסוג של איסור. ומשו"ה איסור אכילה אינו חל ע"ג איסור אכילה. ואילו חלות שם איסור הנאה הוי חלות שם וסוג איסור אחר מאיסור אכילה ואין כאן הכפלת איסור מאותו השם וסוג איסור ומשו"ה חל איסור הנאה ע"ג איסור אכילה.
ומסתבר ששני הביאורים האלה מבארים את שני האופנים דאיסור מוסיף שהם מוסיף באיכות האיסור ומוסיף בגברים הנאסרים. שכשיש הוספה באיכות האיסור אזי עצם החלות שם דהאיסור השני אינו הכפלת האיסור הראשון, דמהוה חלות שם וסוג איסור אחר. ומאידך בהוספת גברים הנאסרים ליכא שינוי בעצם חלות שם וסוג של האיסור השני אלא דחל מדין מיגו, דמיגו דחל האיסור השני במקצתו בנוגע לגברים הנוספים חל בכולו.
ויעויין במס' כריתות (דף יד:) וז"ל: כי אתא רבין א"ר יוחנן מודה ר' יוסי באיסור מוסיף, מאי איסור מוסיף איכא הכא, דאיכא ברא לסבא, מיגו דאיתוסף איסורה לגבי בריה איתוסף איסורא לגבי דידיה עכ"ל. ומבואר בגמרא שבאופן דהוספת גברים, הגברא הנוסף צריך להיאסר משום שנמצא בחיים, ובציור דגמרא כשיש ברא לסבא. ואילו אם ליכא גברא הנאסר במציאות ליכא דין מוסיף ואין איסור חל על איסור. ומכאן מוכח דיסוד הדין דמוסיף בהוספת גברים הנאסרים חל מדין מיגו, ולא מצד סוג ושמות האיסורין, דמצד שם וסוג האיסור מסתבר דאין צורך שיהיו בחיים. ויוצא דבציור דנשא חי ואח"כ נשא מת האיסור דאשת אח חל רק כשיש אחים אחרים בחיים הנאסרים במציאות משום שאין כאן שוני בעצם חלות שמות דהאיסורים דאשת אח ואחות אשתו, אלא דין מיגו דחל איסור אשת אח במקצתו חל נמי בכולו.
וכמו"כ כתב הרמב"ם בפ"ד מהל' שגגות (הל"ג) וז"ל כל אלו שתאסר זו הערוה עליהן באיסור מוסיף צריך שיהו האנשים האחרים מצויין בעולם כדי שתאסר עליהן ומתוך שתאסר עליהן יתוסף איסור אחר לזה. אבל אם אינן מצויין אין אומרין הואיל אילו היה לזה בנים או אחים היתה נאסרת עליהן יתוסף בה איסור לזקן שהרי אין שם עתה לא בן ולא אח, וכן כל כיוצא בהן עכ"ל. הרמב"ם קבע שבכדי שיחול האיסור האחרון מדין מוסיף צריך להיות הוספה למעשה, ונראה שהוא משום דס"ל שמוסיף חל מדין מיגו, ומיגו שייך רק כשיש חלות הוספה בפועל.
ומסתבר שבאופן הראשון דאיסור מוסיף, כגון באיסור הנאה שחל ע"ג איסור אכילה, יסוד חלות דינו הוא משום שאין כפל איסורים ומשום שאיסור הנאה מהווה חלות שם וסוג איסור השונה בעצם חלות שמו מאיסור אכילה ואינו דין מיגו.
אך יעויין ברמב"ם בפיה"מ למס' כריתות (פרק שלישי משנה ד') בדין שאיסור הקדש חל ע"ג איסור חלב וז"ל וחייב ג"כ במעילה על האכילה הזאת לפי שקודם שהיתה הבהמה קדש היה אסור לאכול חלבה ומותר ליהנות בו, ולפי שהקדש נאסר בהנאה ומיגו דאיתוסף ביה איסור הנאה איתוסף נמי איסור לענין אכילה דחייב על אכילתו אשם מעילה וזהו איסור מוסיף כו' ויש במה שנשאנו ונתננו עכשיו נקודה נפלאה אנו מייעדין עליה לפי שהוא מפתח לענינים אחרים ומוסף על מה שיש בה מדקדוק העיון. וזה שידוע הוא שבשר בחלב אסור בהנאה, והחלב דרך בישול מותר בהנאה, לכשיבושל החלב עם החלב למה אינו חל איסור בשר בחלב על איסור חלב כו' כמו שאמרנו כאן בחלב הקדשים ונתחייב על אכילתו מעילה לפי שניתוסף בו איסור הנאה. והתשובה על זה, שבשר בחלב נאסר בהנאה מפני שאסרו הכתוב לאכילה כמו שהקדמנו שכל איסור האכילה אסור בהנאה עד שיפרט לך הכתוב, ואין שם כתוב שאוסר אכילתו וכתב איסור הנאתו, רק שני הענינים יחד הם איסור בשר בחלב. ולפיכך כשאנו אומרים אין איסור חל על איסור לא יחול איסור בשר בחלב על איסור נבילה ולא היה אסור בהנאה אבל הוא מותר בהנאה, והאוכל ממנו לוקה משום נבילה, ואין שם איסור בשר בחלב כל עיקר לפי שלא חל. ולא תהיה הקושיא במקומה עומדת ויהיה כמו חלב קדשים בשוה אלא אם אמרנו עליו שהוא אסור בהנאה כמו שאנו אומרים בקדשים, והאוכל ממנו אינו חייב משום בשר בחלב, אז היה ראוי להקשות. ואין הדבר כן. אלא אנו אומרים שבשר זה בחלב לא נאסר בהנאה. אלא תראה המשנה אמרה בפירוש שבשר בהמה טמאה מותר לבשל בחלב ומותר בהנאה. וכבר נתבאר זה במקומו. וזכור הענין מפני שהוא מטעה הכל, ותקים עליו בכל הדומה לו, עכ"ל.
הרמב"ם הקשה למה לא חל איסור בשר בחלב כשמבשל חלב בחלב משום שאיסור ההנאה של בב"ח מוסיף איסור הנאה על איסור אכילת חלב וכמו דאיסור דהקדש חל גבי איסור החלב משום דמוסיף איסור הנאה. ותשובתו, דאיסור ההנאה דהקדש חלות איסור בפני עצמו הוא שאינו תלוי באיסור אכילת הקדש. ובכן מיגו דחל איסור הנאת הקדש חל נמי איסור אכילת הקדש. משא"כ בבשר בחלב, שאיסור הנאת בב"ח אינו חל בלי איסור האכילה, דמקודם צריך לחול איסור אכילת בשר בחלב, וע"י חלות איסור האכילה חל נמי איסור הנאת בב"ח. ומכיון שבמבשל חלב בחלב, איסור אכילת בשר בחלב אינו יכול לחול משום שאין איסור חל על איסור, איסור הנאת בשר בחלב נמי אינו יכול לחול. והרמב"ם לשיטתו (במנין המצות ריש הל' מ"א ובפ"ט שם הל"א) שאיסור ההנאה דבב"ח איסור טפל הוא ואינו מעיקר חלות האיסור דבב"ח, ולכן סובר שאין לוקין עליו כמו שלוקין על אכילה. ולכן ס"ל שאם אין איסור אכילת בב"ח חל איסור ההנאה נמי אינו חל, ומשו"ה בב"ח אינו איסור מוסיף.
אמנם נראה שמהרמב"ם מבואר שאיסור מוסיף תמיד ובכל אופן חל מדין מיגו שחל האיסור במקצתו חל נמי בכולו. ובב"ח אי אפשר שיחול מקצת האיסור דבב"ח לגבי הנאה בלי חלות איסור האכילה, דאילו היה סובר הרמב"ם דאיסור מוסיף חל משום שמהווה חלות שם וסוג איסור אחר שלא כאיסור הראשון היה בדין שגם בב"ח יחשב חלות שם וסוג איסור אחר מאיסורי חלב ונבלה שהרי איסורי אכילה הם, ואילו בב"ח עכ"פ הוי גם איסור הנאה, ואע"פ דהנאתו נאסרה באיסור טפל, והיה בדין שיחול בב"ח על גבי איסורי אכילה דעלמא מדין מוסיף. ומבואר דלרמב"ם יש רק דין מוסיף אחד דהיינו דין מיגו בין באופן של הוספת גברים ובין באופן של הוספת איכות האיסור.
והנה התוס' בשבועות (דף כד: ד"ה יש אוכל אכילה אחת כו') ובחולין (דף קא. ד"ה איסור כולל) מפרשים שאיסור הקדש חל על איסור חלב מטעם כולל כי הואיל וחל איסור הקדש על הבשר חל גם על החלב. ואליבא דתוס' אף שהקדש אסור בהנאה וחלב מותר בהנאה עכ"ז אין ההקדש מהוה איסור מוסיף. לעומת זאת בחולין (קא. ד"ה ואיסור כולל) ובכריתות (יד. ד"ה איסור הנייה) פירש"י שאיסור ההנאה דהקדש איסור מוסיף הוא על גבי איסור אכילת חלב. ונראה שהמחלוקת תלויה בהנ"ל. כי אליבא דרש"י איסור ההנאה איסור מוסיף הוא שכן חלות אסה"נ אינה כפל לאיסור האכילה הראשון ולכן חל עליו. ואילו לדעת התוס' איסור מוסיף מועיל דוקא מדין מיגו, ומכיון שאיסורי הנאה חלים לכתחילה כאיסורי אכילה שנאסרים אח"כ אף בהנאה, וכמבואר בפסחים (כא:) שכל מקום שנאמר לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וכו', לא יתכן לומר מיגו שחל אסה"נ חל נמי איסור אכילה שהרי איסור האכילה צריך לחול לפני איסור ההנאה. ובהתאם לכך פירשו התוס' שחל דוקא מדין איסור כולל ולא מדין איסור מוסיף.
ובזה חלוקים בתוס' עם הרמב"ם. דלתוס' כל איסורי הנאה דעלמא חלים מיגו דחלים איסורי האכילה, ומשו"ה א"א לומר מיגו דחל איסה"נ חל איסור אכילה, ואינם חלים מדין מוסיף. כך נמי ס"ל לרמב"ם בבב"ח, שלא חל איסור ההנאה דבב"ח בלי חלות איסור האכילה המקדימו. ואילו בשאר איסורי ההנאה שבתורה ס"ל לרמב"ם שאיסור ההנאה חל בלי חלות איסור האכילה ומשו"ה סובר שאיסה"נ מהוה איסורי מוסיף ע"ג איסור אכילה.
מאידך יתכן אליבא דרש"י שיש שני דיני מוסיף. דין אחד - בהוספת גברים הנאסרים שחל מדין מיגו. ודין שני - בהוספה באיכות האיסור, כמו באיסור הנאה ע"ג איסור אכילה, שהאיסור השני חל מפני שמהווה חלות שם וסוג איסור אחר מהאיסור הראשון ומשום שאינו הכפלת האיסור הראשון לכן הוא חל. ודומה לאיסור הוצאה בשבת שחל ע"ג איסור אכילת נבילה (כריתות דף יג:) משום דחלות שם וסוג אחר של איסור הוא מאיסור אכילת נבילה וה"ה אף באיסור הנאה שחל על גבי איסור אכילה.
אמנם יעויין בגמרא בקידושין (דף עז:) דאיסור זונה לכהן מהווה איסור מוסיף על איסור חללה לכהן "הואיל ושם זנות פוסל בישראל", וכאן אי אפשר לבאר שמוסיף חל מדין מיגו, שהרי חלות האיסור דזונה לכהן אינו תלוי כלל בחלות האיסור זונה בפועל לישראל. אך אם נבאר דין מוסיף שחל משום שבחלות השם וסוג של האיסור השני שונה הוא מהאיסור הראשון ומשו"ה חל י"ל שאיסור זונה לכהן נמי מהווה חלות שם וסוג אחר מאיסור חללה לכהן משום דשם איסור זונה חל נמי בישראל. ותמוה שיטת הרמב"ם שהרי הרמב"ם הביא את הדין דאיסור זונה לכהן דחל ע"ג איסור חללה מטעם הגמרא (פי"ז מהל' איסורי ביאה הל"ט) וז"ל לפיכך אשה שהיתה אלמנה ונעשית גרושה ונעשית חללה ונעשית זונה ובא עליה כ"ג אח"כ לוקה ארבע מלקיות על ביאה אחת כו' נעשית זונה הואיל ויש שם זנות שאוסרה על ישראל אם זינתה אשתו ברצון נוסף בה איסור אחר עכ"ל. וצ"ע שהרי ב"נקודה נפלאה" קבע הרמב"ם שאף מוסיף דאיסור הנאה ע"ג איסור אכילה חל מדין מיגו, ומ"ש בזונה דאינו חל מדין מיגו אלא מדין סוג אחר של שם איסור.
ונראה שמשום ששם זנות חל בישראל איסור זונה לכהן מהווה חלות שם וסוג אחר של איסור משאר איסורי ביאה לכהן כמו איסור חללה. ודומה לאיסור הוצאה בשבת שחל על גבי איסור נבילה משום שמהווה שם וסוג אחר של איסור. משא"כ איסורי ההנאה והאכילה בבב"ח ששניהם חלים מחמת שם איסור אכילה. דהנאה איסור טפל דאכילה הוא שאין לוקין עליו, והוי חלק מאיסור אכילת בב"ח ולפי' אינו סוג איסור אחר מאכילה. אך לרמב"ם יש נמי דין שני של מוסיף שחל מדין מיגו. וביאר הרמב"ם דשאני בבב"ח דא"א להתחיל עם חלות איסור ההנאה, משום דמקודם צריך לחול איסור האכילה ואח"כ חל איסור ההנאה כי איסור ההנאה טפל הוא לאיסור האכילה, ולכן לא חל כאן דין מוסיף מדין מיגו. ויוצא, שלרמב"ם יש שני דיני מוסיף. שכשמות האיסורים שונים הם בעצם חלותם חל דין מוסיף מפני דליכא הכפלת איסורים. ואילו כשהשמות של איסור הם מאותו סוג איסור מוסיף חל מדין מיגו127.
והצביע הגר"מ הלוי זצ"ל אל ביאור הכסף משנה על הרמב"ם (פ"ט מהל' ביאת מקדש הלי"א) דפסק דאיסור שאינו רחוץ ידים ורגלים חל ע"ג איסור כהן טמא וז"ל דכסף משנה: יש בו איסור אפילו לכהן הטהור ומיגו דאיתוסף חיוב לטהור איתוסף לטמא עכ"ל. וצ"ע שאין כאן דין מיגו כלל דמהי השייכות בין כהן זה לזה, שעצם חלות שם האיסור של אינו רחוץ ידים ורגלים שונה מטמא. והכ"מ ביאר את שיטת הרמב"ם (עיין שם בהשגת הראב"ד), ומכאן דלרמב"ם נמי כשעצם איסור השני מהווה סוג איסור אחר מהאיסור הראשון הרי הוא חל מדין מוסיף, ואע"פ שאינו מיגו.
ב
גמ'. איסור כולל. לפי הגמרא ר' יוסי סובר איסור מוסיף חל ואילו איסור כולל אינו חל. ועלינו להבין את החילוק.
ונראה, דהנה במוסיף ניתוספו איסורים בחפצא. ואילו בכולל עוד חפצים נאסרו על הגברא. וזהו יסוד הנ"מ אי חלים או לא, שאם יש הוספת חלות איסור בחפצא, האיסור השני מהווה סוג איסור אחר בחפצא ולכן חל מדין מוסיף. מאידך, אם אין הוספת חלות איסור בחפצא אלא שחפצים אחרים ניתוספו ונאסרו על הגברא, בנוגע לחפצא הראשון אין כאן חלות איסור אחר, ולכן האיסור השני אינו חל.
ועלינו לבאר מהי סברת מ"ד דאיסור כולל חל.
ונראה שיש לחקור ביסוד הדין שאין איסור חל על האיסור - האם הוי דין בחלות האיסור או דהוי דין בחלות האוסר. שאם אאחע"א דין הוא בחלות האיסור, איסור כולל אינו חל, כי ליכא תוספת חלות איסור בחפצא. ומאידך אם דין הוא בהאוסר הרי הוא חל, שהרי האוסר השני אוסר יותר מהאוסר הראשון.
ובשעורים למעלה דננו האם איסור מוסיף חל מדין מיגו או מחמת דהוי סוג איסור השונה בחלות שמו מהאיסור הראשון. ונראה שאותו דיון נוגע אף אליבא דמ"ד הסובר שאיסור כולל חל. שי"ל שחל מדין מיגו. ומאידך י"ל שחל מדהוי חלות שם וסוג איסור השונה מהאיסור הראשון שהרי האוסר השני כולל ואוסר עוד מהאוסר הראשון.
ג
גמ'. לקוברו בין רשעים גמורים. בפשטות הגמרא ר"ל שאאחע"א דין הוא בעונש - שאין מענישין על האיסור השני, ופטור מחטאת מפני שחיוב חטאת בשוגג תלוי בחיוב עונש כרת במזיד. ומ"מ האיסור השני חל, והגברא רשע גמור על שעבר אף על האיסור השני, ומשו"ה קוברים אותו בין רשעים גמורים.
כל זה אליבא דר' יוסי. מאידך אליבא דר' שמעון אינו רשע גמור משום דס"ל דאין אחע"א דין הוא בחלות האיסור, כלומר דהאיסור השני אינו חל כלל. אך יתכן שאף לר"ש האיסור השני חל, אלא שסובר שאינו רשע גמור, שכדי שיקרא רשע גמור צריך לעבור על איסור גמור המחייבו עונש. ומאחר שאאחע"א וליכא חיוב עונש לא חל שם רשע גמור בגברא, ולפיכך לא קוברים אותו בין רשעים גמורים.
אך לפי"ז צ"ע מ"ש אאחע"א, שמשום דליכא בו עונש ס"ל לר"ש שאינו רשע גמור ואע"פ שעשה מעשה עבירה, ואילו בקם ליה בדרבה מיניה הו"ל רשע גמור, ואע"פ שפטור מעונש.
ונראה שאין זה קשה, משום דבקלבד"מ עצם האיסור חל כאיסור גמור אף לגבי עונשין, אלא דחל פטור עונש צדדי מדין קלבד"מ. לכן הוי רשע גמור. משא"כ באאחע"א, שחסר חלות איסור גמור בנוגע לעונשין, וכשהחסרון הוא בעצם חלות האיסור ס"ל לר"ש שאינו רשע גמור.
ומסתבר אליבא דר"ש שאפילו אם ננקוט שהאיסור השני אינו חל כלל, היינו רק בנוגע לגברא שעובר עליו, שמעשיו אינם חשובים כמעשה עבירה. ואילו בנוגע לחפצא, השם דהאיסור השני חל בו ומקרי חפצא דאיסור. ונ"מ בציור דאסה"נ כמו כלאי הכרם, שאסרוהו בעליו אח"כ בנדר, שאם אין איסור נדר חל משום שאאחע"א, והבעלים אח"כ התפיסו חתיכה אחרת בחתיכה הראשונה, האם ההתפסה חלה לאסור את החתיכה השניה. שאם אומרים שמשום דין אאחע"א איסור הנדר אינו חל כלל בחפצא אזי ליכא התפסה. ואילו אם ננקוט דשפיר חל שם איסור בחפצא ואע"פ שאין אאחע"א, אזי ההתפסה חלה. ומסתבר ששם איסור חל בחפצא לכ"ע128.
127 עיין בחדושי העלוי ממיצ'יט סי' ח' אות ב'.
128 ויעויין בשיעורים למעלה (דף לב א) ד"ה כיון.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
אמר רבי אבהו מודה ר' יוסי באיסור מוסיף. שהוא חל על איסור כגון איסור אשת אח דמוסיף הוא שבתחלה כשנשא זה את אחותה וזו פנויה נאסרה עליו משום אחות אשה ומותרת לכל אחיו נשאת לאחד מהן נאסרה על כולן משום אשת אח ועכשיו ניתוסף איסור עליה לגבי שאר אחיו ומגו דחייל שם אשת אח עלה לגבי שאר אחיו שהיתה מותרת להם חל נמי השם הזה לגבי דידיה ואע''ג דאסירא עליה וקיימא אבל אשת איש ונעשית חמותו מתחלה היתה אסורה לכל העולם משום אשת איש נשא זה את בתה אין איסור זה ראוי להוסיף עליה עם אחרים דנימא מגו דחייל עלייהו ליחול נמי עליה דהאי דחמותו ונעשית אשת איש ודאי איסור מוסיף הוא שמתחלה אסורה לזה ומותרת לכל העולם נעשית אשת איש איתוסף האי שם עלה לגבי כ''ע ומגו דחייל עלייהו חייל נמי לגבי דהאי והאי דקאמר רבי יוסי נידון בחמותו משום דבמיתות עסקינן ואי אתה יכול להמיתו בב' מיתות הואיל ושתיהן עליו ידון בחמורה אבל אם היה שוגג היה חייב ב' חטאות: תינח נשא חי. דאחות אשה קדים ואח''כ נשא מת אתי איסור אשת אח חייל כדפרישית מגו דאיתוסף איסורא דהאי שם לגבי אחיו כו': אלא היכא דנשא מת. דאיסור אשת אח קדים עליה דהאי ואח''כ נשא אחותה מאי תוספת איכא עלה דקמייתא לגבי אחריני דנימא מגו: וכי תימא מגו. דבהנך נישואין דבתרייתא מתסר האי גברא בכולהו אחוותא משום אחות אשה דעד השתא הוו שריין ליה איתסר נמי משום האי שמא גופיה עלה דקמייתא שהיא אשת אחיו האי לאו איסור מוסיף הוא דהא עלה דקמייתא לא איתוסף איסור לגבי אחרינא אלא איסור כולל הוא דכייל לה לקמייתא בשם אחות אשה מגו דחייל על אחותה: איסור מוסיף. כשהאיסור מוסיף על החתיכה לאוסרה על מי שמותרת עליו איסור כולל שהאיסור חל על חתיכות אחרות ואותה גוררת לזו עמהם על ידי מגו: ואית דגרסי הכא ותו חמותו ונעשית אשת איש איסור מוסיף הוא. ושיבוש הוא בידם ואע''ג דודאי איסור מוסיף הוא לאו פירכא היא דודאי אית ליה לר' יוסי איסור מוסיף כגון אשת איש חל על איסור חמותו ותרוייהו איסורי עליה והא דקאמר ונידון בחמותו משום דזו היא החמורה דאי אמרת נידון באשת איש אם כן אין זה איסור חל על איסור אלא איסור מבטל איסור: אלא אמר רבא. לעולם לית ליה לר' יוסי איסור חל על איסור והא דקאמר לעיל חייב עלה משום אשת אח ומשום אחות אשה לאו בשוגג לחייבו שתי חטאות אלא במזיד וליעשות רשע גמור ולקברו בין רשעים גמורים שהרשע נקבר אצל רשעים דתנן בסנהדרין (דף מו.) שתי קברות היו מתוקנין לב''ד א' לנהרגין ולנחנקין וא' לנסקלין ולנשרפין והכא נמי אע''ג דהאי לאו מחייבי ב''ד הוא הואיל ועבד תרתי קברינן ליה גבי נסקלין ונשרפין: חייב ב'. ב' איסורי קחשיב דהא משום זרות אין כאן חטאת דהא על זדונו מיתה בידי שמים הוא ואין חייב חטאת אלא על שגגת כרת: מרבי. רבינו הקדוש: כשהותרה במקדש הותרה. סתם הלכך אין כאן אלא משום זרות: ששימש בטומאה. בקרבן צבור קאמר שדוחה הטומאה וכן זר ששימש בשבת ויש כאן משום טומאה ואזהרתיה מוינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו (ויקרא כב): אצל תמימים הותרה. דראוים לעבוד דילפינן מבמועדו אפי' בטומאה (פסחים דף עז.): זר שאכל מליקת. הכהנים: חייב שתים. משום זרות ומשום נבילה דקרבן הנאכל לכהנים זר האוכלו עובר משום וזר לא יאכל כי קדש הם (שמות כט) ולאו היינו אזהרה דמעילה דכל שיש בו שעת היתר לכהנים אין בו מעילה. לכהנים הותרה. בחטאת העוף:
איסור כולל הוא. וא''ת ודלמא ר' יוסי אית ליה נמי איסור כולל ואומר ר''י דקסבר דאשת איש ונעשית חמותו נמי איסור כולל הוא דמגו דאיתסר בשאר קרובות וקתני דנידון באשת איש ומיהו אר''י דלההוא לישנא דלקמן דסבר רבי חייא דרבי יוסי מחייב תרתי באיסור כולל צ''ל דאשת איש ונעשית חמותו לא חשיב איסור כולל אע''ג דאיתסר בשאר קרובות כיון שאין שם אחד כי היכי דלא תקשה דרבי יוסי אדר' יוסי והא דחשיב איסור כולל בעל מום ששימש בטומאה דמעיקרא שרי באכילה ואסור בעבודה איטמי ליה מגו דאיתסר באכילה איתסר נמי בעבודה אכילה ועבודה חשיב נמי שם אחד דשניהם נאסרו בלשון קריבה דבעבודה כתיב כל איש אשר בו מום לא יגש להקריב לחם וגו' (ויקרא כא) ובאכילה בטומאה כתיב איש (איש) אשר יקרב מכל זרעכם וגו' (שם כב) דמיירי באכילה כדאמרינן בפ''ב דמעילה (דף י:) ובזבחים (דף מה:) ומיהו איסור מוסיף אומר ר''י דחשיב אפילו כשאין השמות שוין כדמוכח בפ' אמרו לו (כריתות יד:) גבי הבא על בת בתו חייב משום כלתו כו' ואין להאריך כאן: ותו חמותו ונעשית אשת איש איסור מוסיף הוא. בקונטרס לא גרס ליה דאפילו חייל עליה איסור אשת איש נידון בחמורה וליכא למימר דמשמע ליה נידון בחמותו ולא חל כלל איסור אשת איש ואם לא התרו בו משום חמותו אלא משום אשת איש פטור דהא בפרק הנשרפים (סנהדרין דף פא. ושם) פריך רב אדא בר אהבה וליתרו נמי משום איסור אשת איש דהא א''ר אבהו מודה רבי יוסי באיסור מוסיף ומשני ליה התם אדא ברי אטו בתרי קטלי קטלת ליה משמע בהדיא דחל איסור אשת איש אלא משום דנידון בחמורה ור''ת אומר דשפיר גרס ליה וטעי הכא כדהוה טעי התם רב אדא בר אהבה והוה סבור דנידון בחמותו משום דלא חייל עליה איסור אשת איש ולא חש לתרץ כיון דע''כ צריך לשינויא אחרינא משום קושיא קמייתא: אלא אמר רבא מעלה כו'. לפי המסקנא דהכא לא איצטריך לר' אבהו למימר דמודה ר' יוסי באיסור מוסיף מ''מ בהנשרפים (ג''ז שם) מייתי מדרבי אבהו משום דהאמת הוא דמודה ר' יוסי באיסור מוסיף כדמשמע בפ' אמרו לו (כריתות דף יד: ושם) גבי א''ר יוסי אם עבר זקן ונשאה חייב עליה משום אשת אבל משום הכי איצטריך ליה לרבי אבהו לאסוקי הכי: בין רשעים גמורים. פירוש אצל רשעים כמותו לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק ולא כמו שפירש בקונטרס לקוברו אצל נסקלים ונשרפין ור''ש סבר דאע''פ שיש בעבירה זו שני איסורין כיון דלא מיחייב אלא חדא אין קוברין אותו אצל רשעים גמורים: בעל מום ששימש בטומאה. הא דלא נקט זר כדנקט לעיל היינו משום דאטומאה לא הוזהרו זרים אלא כהנים דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו וגו' (ויקרא כב) והא דקאמר טומאה לכל נאסרה היינו אפי' בעלי מומין: