דף כה - ב
והאמר רב מנשה: גזלן דדבריהם [הנחשב גזלן רק מדרבנן], וכגון, המשחק במשחקי מזל, שמפריח יונים, ומשחק בקוביא, שחכמים החשיבוהו כגזלן, ופסלוהו לעדות [כמבואר במסכת ר"ה כב א] -
כשר לעדות אשה, לומר שמת בעלה.
אולם גזלן דדברי תורה, הנחשב לגזלן מן התורה - פסול אף לעדות אשה.
ואם כן שוב קשה, מדוע האומר "הרגתיו" לבעלה של פלונית, משיאים אותה על פי עדותו? והרי נחשב הוא רשע מן התורה, שהרי רוצח הוא, ואין עדותו עדות אפילו לא לעדות אשה.
נימא, האם נאמר, שרב מנשה אמר את דבריו, שרשע מן התורה פסול לעדות אשה, משום שהוא סובר כרבי יהודה, האומר במשנתנו, כי מי שמעיד "הרגתיו לפלוני"
- אין האשה מותרת להינשא על פי עדותו, אפילו לאדם אחר!?
אך רבנן, הסוברים שמותרת להינשא על פי עדות זו, סוברים שאף מי שהוא רשע מן התורה, כשר הוא לעדות אשה. לפי שהקלו חכמים בעדות אשה, כדי להתיר האשה שלא תתעגן.
ומשנינן: אמר לך רב מנשה: אנא, דאמרי שגזלן מן התורה פסול אף לעדות אשה, סובר אני אפילו לרבנן.
וטעמא דרבנן הכא, שהמעיד הרגתי את פלוני נאמן להשיא את אשתו, על אף שהוא רשע מן התורה, הוא כדאמר רבא.
דאמר רבא: אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע!
ולכן, אף שמודה העד שעשה מעשה רשע, הוא אינו נאמן על כך.
כי רק לגבי ממון מועילה הודאתו של אדם לחייב עצמו ממון על פיו. אך לגבי איסורים, אינו נאמן לומר שהוא עצמו הרשיע.
ולכן, סוברים רבנן, שאף על גב שאמר העד שהוא זה שהרג את פלוני, הוא אינו נחשב רשע.
ולמרות שאינו נאמן כלפי עצמו במה שאמר "הרגתיו", מכל מקום, כלפי האשה, הוא נאמן בעדותו לומר שבעלה נהרג, ומותרת היא להינשא.
ולתירוץ זה, גם האומר "פלוני רבעני לרצוני" נאמן הוא יחד עם עד אחר להרוג את הרובע.
כי אף על גב שלדבריו הוא רשע, והרי הוא פסול לעדות, אין מקבלים את הודאתו.
לפי שרק לגבי עצמו הוא אינו נאמן להעיד שנרבע לרצונו, אך לגבי חברו הוא נאמן להעיד שהוא רבעו, היות ש"פלגינן דיבורא", ומחלקים אנו את עדותו, להאמינו במה שאמר "פלוני רבעני", אך לא להאמינו במה שאמר שרבעו לרצונו.
ורב יוסף, שאמר לעיל, האומר "פלוני רבעני לרצוני" אינו מצטרף בעדותו לעד אחר כדי להרוג את הרובע, לכאורה הוא חולק על רבא, וסובר שמשים אדם עצמו רשע, ושוב פסול הוא לעדות כדין רשע.
ומעתה תקשי: לימא רב יוסף - דאמר כרבי יהודה!?
שהרי לדברי רב יוסף, אף האומר "הרגתיו" אינו נאמן להשיא את האשה על פיו, כפי שאינו נאמן לומר "פלוני רבעני לרצוני" כלפי הרובע.
וזה כדעת רבי יהודה, הסובר שאינו נאמן העד כלל.
ולא כרבנן, הסוברים במשנתנו, שהאומר "הרגתיו" נאמן להשיא האשה על פיו.
ומשנינן: אמר לך רב יוסף: אנא, דאמרי אפילו לרבנן.
כי אף הם מודים ב"פלוני רבעני לרצוני", שאינו נאמן כלל, כיון שעל פי עדותו רשע הוא, ורשע פסול לעדות.
ומה שהאמינוהו חכמים בעדות אשה לומר "הרגתיו" - שאני עדות אשה, דאקילו בה רבנן לקבל גם עדות של רשע.
וסובר רב יוסף, כי רב מנשה, דאמר רשע מן התורה פסול אף לעדות אשה - כרבי יהודה הוא, האומר שלא נאמן העד בעדות "הרגתיו" להשיאה לשוק.
אך בדעת רבנן, מודה רב מנשה שרשע דאורייתא כשר לעדות אשה. [1]
שנינו במשנתנו: רבי יהודה אומר: אם אמר העד הרגתיו לפלוני, ואשתו מותרת לינשא, לא תנשא אשתו. אך אם אמר הרגתיו, תנשא אשתו.
ומקשינן: מאי שנא אמר "הרגתיו", שלא תנשא אשתו על פיו, וכמו שנתבאר, שדעת רבי יהודה שאדם משים עצמו רשע ורשע פסול לעדות.
ומאי שנא אמר "הרגנותו", שמודה בזה רבי יהודה שתנשא על פיו?
והרי גם בזה מעיד הוא על עצמו, שרשע הוא!? ומשנינן: אמר רבי יהודה: זה שקתני "הרגנוהו", אין הכוונה שהוא סייע בהריגתו. אלא באומר "אני הייתי עם הורגיו, אך לא אני הרגתיו".
ואינו רשע, ונאמן בעדותו.
והתניא בברייתא, סיוע כדברינו.
דתניא: אמרו לו חכמים לרבי יהודה, להוכיח כדבריהם שהאומר "הרגתיו" נאמן להשיא את האשה על פיו:
מעשה היה בלסטים אחד שיצא ליהרג במגיזת קפוטקיא [שם מקום].
ואמר להם הלסטים: לכו אמרו לה לאשת שמעון בן כהן: אני הרגתי את בעלה, בכניסתי ללוד!
ואמרי לה [ויש אומרים] שכך אמר: הרגתי את בעלה בכניסתו של בעלה ללוד.
והשיאו בית דין את אשתו של שמעון בן כהן על פי עדותו של לסטים זה.
ומוכח, שאף על גב שהרשיע עצמו בעדותו, נאמן הוא להשיא את האשה על פיו.
אמר להם רבי יהודה לחכמים: וכי משם אתם מביאים ראיה לדבריכם?
לסטים זה לא אמר "הרגתי". אלא מדובר באומר "אני הייתי עם הורגיו", אבל אני עצמי לא נגעתי בו לרעה.
ופרכינן: והא בברייתא "לסטים" קתני! ומשמע שהוא בעצמו היה רוצח. והיאך אנו סומכין על עדותו?
ומשנינן: אדם זה לא היה לסטים, אלא שנתפס על ידי ליסטות.
שנתפס בעוון ליסטות, שחשדו בו שהוא עצמו לסטים, לפי שהיה עם הלסטים.
ופרכינן: והא "יצא ליהרג" קתני! הרי שדנוהו בית דין כרוצח, וחייבוהו מיתה!
ומשנינן: יציאתו להורג לא היתה על פי בית דין של ישראל, אלא על ידי בית דינא [בית דין] דעובדי כוכבים, דלא דייקי [שאינם מדייקים] לברר היטב אמיתות הדבר, וקטלי [והורגים] על פי סבירות דעתם וראיות קלושות.
ולכן הוציאו אדם זה להורג, לפי שראוהו בחברת הלסטים.
אך באמת, ידיו לא שפכו דם, ואינו בכלל רשע, ועדותו כשרה.
והילכך, השיאו אשה על פיו.
וכמו כן משנתנו, שהכשיר בה רבי יהודה את האומר "הרגנוהו", היינו גם כן באופן שאמר "אני הייתי עם הורגיו".
מתניתין:
א. החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה, שנדרה האשה הנאה מבעלה, ובעלה לא הפר לה, והלכה לחכם להתיר נדרה, ולא מצא לה פתח לחרטה המאפשר להתיר את נדרה, ואסרה על בעלה מחמת נדרה שלא להנות ממנו, ועמד בעלה וגירשה, או שמת הבעל -
הרי זה החכם לא ישאנה, מפני החשד, כי יחשדוהו שהיה אפשר לו למצוא פתח להתיר נדרה, ונמנע מכך מחמת שעינו נתן בה.
ב. קטנה שהשיאוה אחיה או אמה, חלים הקידושין מדרבנן. ואם היא רוצה לצאת מבעלה אינה זקוקה לגט, אלא יכולה לומר שאינה חפצה בו, והרי היא מותרת בזה לכל אדם. ורבר זה נקרא "מיאון".
קטנה שמיאנה בבעלה בפני החכם היושב בבית דין,
או שחלצה ליבמה בפניו של החכם, היושב בבית דין של חליצה -
אם רצה החכם - ישאנה, ואין בזה משום חשד שהתירה למענו.
מפני שהוא אינו נמצא לבדו במיאון ובחליצה, אלא יושב בבית דין של שלשה. שכן הוא הדין, שמיאון וחליצה צריך להעשות בפני בית דין.
וכיון שיש עוד שני דיינים עמו, אין סרך חשד, לפי ששלשה ודאי אינם חשודים.
גמרא:
שנינו במשנה: החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה, הרי זה לא ישאנה.
ומדייקת הגמרא: הא אם התירה החכם מחובת נדרה, ואחר כך מת בעלה או גירשה - ישאנה החכם אם ירצה, שאין כאן חשד.
ומקשינן: במאי עסקינן במשנתנו, שאם התירה החכם נדרה, היא מותרת לו, ואם אסר, היא אסורה לו?
אילימא בחד [בחכם אחד]?
חד - מי מצי מתיר [וכי חכם אחד בלבד יכול להתיר נדרים]!?
והאמר רב חייא בר אבין אמר רב עמרם, תנא בברייתא:
התרת נדרים, צריכה להעשות בשלשה דיינים!
ואלא בהכרח, משנתנו עוסקת בתלתא, שאשה זו באה לפני שלשה חכמים להתיר נדרה.
אך מעתה קשה: שלשה - מי חשידי!?
והתנן במשנתנו: אשה שמיאנה או שחלצה בפניו של חכם - ישאנה, מפני שהוא בכלל בית דין של שלשה. ובשלשה אין חשד.
ומדוע, אם כן, בנדרים, אם אסרוה החכמים, אסור לאחד מהם לישא אותה? ומשנינן: לעולם יש להעמיד המשנה בחד חכם.
ואף על פי כן יכול הוא להתיר לבדו הנדר, כי יחיד מומחה בהלכות נדרים הוא, וכדאמר רב חסדא אמר רבי יוחנן, שהתרת נדרים היא או בשלשה בדיוטות או ביחיד מומחה.
והכא נמי, במשנתנו, מדובר בה ביחיד מומחה, ולכן יכול הוא להתיר הנדר לבדו. ובזה הוא שאמרה משנתנו שאם אסרה ולא התיר לה, אסור לו לחכם לישא אותה מפני החשד.
שנינו במשנה: מיאנה או שחלצה בפניו של חכם, ישאנה, מפני שהוא בכלל בית דין.
ודייקינן: טעמא דאיכא בית דין, שהם שלשה, לכן אין לנו לחוש לחשד.
הא בתרי [בשנים], לא ישאנה! כי אין חושדין בשלשה, אבל בשנים חושדין.
ומקשינן: מאי שנא מהא דתנן: שני עדים החתומים על שדה מקח, שמכר ראובן קרקע לשמעון, ונתן לו שטר מכר על כך, יכולים העדים החתומים בשטר לשוב ולקנות קרקע זו משמעון.
וכן עדים החתומים על גט אשה, יכולים הם לישא אותה.
ומדוע לא חשו חכמים לדבר זה, לומר שיאסרו עדי המכירה לקנות את הקרקע, או עדי הגט לישא את האשה, ואין אנו חושדים שחתימתם שקר, ולא חתמו אלא מפני שנתנו עיניהם בקרקע או באשה!? אלא, הטעם הוא, משום שאין חשד אלא באחד ולא בשנים.
ואם כן, מדוע משמע ממשנתנו שרק מפני שהם בית דין, והיינו שלשה, אין חשד.
ומשנינן: אכן אף בשנים אין חשד. ומה שנימקה המשנה "מפני שהוא בית דין", אין זה כדי ללמדנו שרק בשלשה אין חשד ובשנים יש חשד. אלא התנא בא להורות דין מיאון, שצריך להעשות בפני שלשה.
והיא גופה קא משמע לן: לאפוקי ממאן דאמר הסובר שאפשר לעשות מיאון בפני שנים, קא משמע לן שאין מיאון אלא בפני שלשה.
איבעיא להו: כל אלו שאמרו בהם חכמים שלא יכנוס [והם: המביא גט ממדינת הים, והעד שהעיד במיתת הבעל [שהוזכרו במשנה הקודמת], והחכם שאסר את האשה], אם עבר וכנס את האשה - מהו שיוציא?
רב כהנא אמר: אם עבר וכנס - מוציא, שאף בדיעבד אסרוהו חכמים.
רב אשי אמר: כנס - אינו מוציא.
תני להו [שנה להם לחכמים] רב זוטי דבי רב פפי, כדברי האומר כנס אינו מוציא
אמרו ליה רבנן לרב אשי: דין זה שאתה אומר שאם כנס אינו מוציא, גמרא הוא שקבלת כך מרבותיך, או שמסברא אתה אומר כן?
אמר להו רב אשי: מתניתין היא! לפי ששנינו לעיל: הנטען משפחה, שנחשד שבא על השפחה, ואחר כך נשתחררה. או שנחשד שבא על עובדת כוכבים, ואחר כך נתגיירה - הרי זה לא יכנוס מפני הלעז, שלא יאמרו שהוכחה יש בכך שאמת היה קול החשד.
ואם עבר וכנס - אין מוציא.
הערות
[1] נמצא, כי לדעת רב יוסף, הכלל הוא ש"משים אדם עצמו רשע", בין לרבנן ובין לרבי יהודה. ולכן, האומר "פלוני רבעני לרצוני" לא נאמן כלל, לפי שרשע הוא, ורשע פסול לעדות. ולא נחלקו רבנן ורבי יהודה אלא בעדות אשה, האם האומר "הרגתיו" נאמן. לרבי יהודה הוא אינו נאמן, לפי שרשע הוא. ולרבנן הוא נאמן, כיון שהקלו חכמים להאמין לרשע בעדות אשה. ולדבריו נמצא, שרב מנשה, שפסל רשע לעדות אשה - כרבי יהודה הוא. אך רבא סובר שבכלל זה, אם משים אדם עצמו רשע, נחלקו רבי יהודה ורבנן. לרבי יהודה משים אדם עצמו רשע, ולכך ואילו לרבנן, אינו נאמן לעשות עצמו רשע. ולכן, אין מתקבלת עדותו כלפי עצמו אלא כלפי חברו. אינו נאמן לא ברביעה ולא בעדות אשה. ולפיכך, נאמן כלפי חברו, בין ב"פלוני רבעני לרצוני" ובין ב"הרגתיו". ולפי רבא, רב מנשה, שפסל רשע אף בעדות אשה - הוא אף לדעת רבנן.
הא דאמר רבא פלגינן דבורא. במס' מכות (דף ז') אפרש בס"ד.
הא דאיבעיא להו כנס מהו שיוציא. נראה לי דאחכם קאי דליכא אלא רננא דלעז אבל היא מגורשת גמורה היא מכל מקום ומותרת לו ומשום הכי דמיא לנטען מן השפחה אבל מביא גט ומת הרגתיו הרגנוהו אע"ג דליכא עליה קלא כיון דנפישא חשדא דאיכא למיחש הוא דהא אלומיה אלים ורגלים לדבר לא.
ורבינו שלמה ז"ל כתב דאחכם ואמביא גט קאי ולא דמיא לנטען מאשת איש משום דמעיקרא נטען והוציאה בשבילו והשתא אלים לקליה וכן דעת רב אחא גאון ז"ל ובטלתי דעתי אע"ג דקשיא לי דלא דמיא לשפחה דאפילו בא עליה וודאי לא יוציא כדפרישית.
ומצאתי בתוספתא המעיד על השבויה הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא ותניא נמי התם הנטען מן האשה לא ישא את אמה בתה ואחותה ואם כנס לא יוציא והני כולהו לא דמיין הנושא את אמה כיון דליכא רננא בדידה גופא לא אלים קליה ועוד דהתם אפילו הקול אמת אין אסור בנשואין הללו אלא משום חששא דעבירה דעלמא אבל בזה אין כאן איסור ובשבויה נמי יש לומר בשבויה הקלו ולהכי קתני הני ולא משתמיט ותני בעדות אשת איש לא יוציא אלא שכבר הורו ראשונים ז"ל.
ופירוש כנס בכל השמועה נשואין ממש, שכן מצינו בירושלמי (ב,י) קדש אין אומרין לו שיכנוס אלא שלא יכנוס כנס אין מוציאין מידו גירש מהו שיחזיר כלומר עבר וכנס וגירש מהו שיחזיר אם אומר את כן לא נמצא לעזה על בני' ונראה דווקא שהיו לו בנים מכניסה ראשונה לפי הירושלמי הזה.
גזלן דדברי תורה פסול לעדות אשה. כתב הרב אלפסי ז"ל דדוקא מעיד, אבל מסיח לפי תומו כשר לעדות אשה, דלא גרע מעכו"ם. וקשיא ליה דאם כן לימא ליה הכא הכין, כלומר כי אקשינן מינה למתניתין לימא מתניתין במסיח לפי תומו. ויש לומר דמתניתין דומיא דהמביא גט ממדינת הים קאמר שמתכוין להעיד. אלא דאכתי קשיא לי מדאקשינן בסמוך לר"י ממעשה דליסטים שאמר אמרו לה לאשת שמעון בן כהן אני הרגתי את בעלה והשיאו את אשתו, ומאי קושיא דלמא מסיח לפי תומו היה. ויש לומר דמדקאמר מרו לה לאשתו מתכוין להעיד או להתיר את אשתו היה, ואינו מסיח לפי תומו וכדאמרינן בשלהי מכילתין (קכא, ב) דבעכו"ם לכולי עלמא מסיח לפי תומו עדותו עדות, אבל מתכוין להתיר או נתכוין להעיד אין עדותו עדות. ואפילו פלוני מת השיאו את אשתו, זהו מתכוין להתיר, בא לבית דין ואמר מת פלוני זהו מתכוין להעיד.
אמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. כלומר ופלגינן דיבורא. והא דמשמע דאית ליה לרבא דהכא פלגינן דיבורא ובפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יח, ב) משמע איפכא גבי אנוסין היינו מחמת ממון כתבתיו בארוכה בס"ד התם (בד"ה ואוקימנא), ומיהו איכא למידק דהא לרבא אינו נאמן אלא משום דפלגינן דיבורא הא לו הכין אינו נאמן והא אית ליה לרבא בפרק זה בורר (סנהדרין כז, א) דרשע דחמס בעינן. ויש לומר דהאי הוי לרבא כמו אוכל נבלות לתאבון, דאינו רע לבריות ואפילו הכי מודה בה רבא דפסול לעדות כדאיתא התם. וטעמא דמלתא משום דכיון שהוא חשוד לעבור על דעתו ועל דעת קונו משום גופו, חשוד נמי להעיד עדות שקר בשביל ממון, ואינו חושש אם הוא עושה דבר שהוא רע לשמים ורע לבריות. והכא נמי כשהוא חשוד על העריות פסול לעדות, דכיון שעובר על דעתו ועל דעת קונו מחמת הנאת גופו, גם כן חשוד להעיד עדות שקר בשביל ממון.
באומר הני הייתי עם הורגיו. פירשו בתוס' דלאו דוקא באומר כן בפירוש, אלא כל האומר הרגנוהו סתם כאומר אני הייתי עם הורגיו, שאלו היה בדעתו לומר שהוא בעצמו הרגו לא היה אומר הרגנוהו אלא היה אומר הרגתיו. וכענין זה פירש ר"ת ור"ח ז"ל בפרק מי שאחזו (גיטין עג, ב) באומר בעת שאני בעולם נעשה כאומר מעת שאני בעולם.
הא דאקשינןוהא לסטים קתני והא יוצא ליהרג קתני. מסתברא דלאו לר' יהודה בלחוד קא מקשה אלא בין לרבנן בין לר' יהודה קשיא ליה, ותלמודא הוא דקא מקשה הכי לכולי עלמא דהא אפילו לרבנן רשע דאורייתא פסול אפילו לעדות אשה אליבא דרב מנשה דקיימא לן כותיה, והאי רוצה הוא. אלא ודאי לכולי עלמא קא קשיא ליה, ואליבא דכלהו משני דנתפס על ידי לסטות ובבית דין של אומות העולם קאמר.
כנס מהו שיוציא. פרש"י ז"ל (ד"ה כנס) דקאי אמביא גט ואמר הרגתיו הרגנוהו ואחכם שאסר את האשה בנדר. ואסיקנא אם כנס לא יוציא. אבל מדברי התוספתא (פ"ד ה"ג-ו) היה נראה לכאורה שלא אמרו כן אלא בחכם שאסר את האשה בנדר, דתניא הפודה את השבויה מותר לישא אותה, המעיד על השבויה הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא, מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו, ר' יהודה אומר כו' הנטען מאשת איש ונתגרשה על ידי אחר הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא, עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל כו' הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא, ישראל שבא על השפחה כו' לא יכנוס ואם כנס לא יוציא, החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה הרי זה לא ישאנה ואם נשא לא יוציא. אלמא מדקתני בכלהו אם כנס לא יוציא, ושייר למת הרגתיו הרגנוהו ולא תני בהו מידי, משמע דהתם אפילו כנס יוציא, והכא נמי משמע מדאמר רב אשי ברננה לא מפקינן, דמשמע דהא בדלא אפשר למיתי אלא לרננה בעלמא ולא לידי איסור דאורייתא, כגון הנטען מן השפחה וחכם שאסר את האשה בנדר, והיינו דאייתי סיעתא מן הנטען מן השפחה ולא מותבינן מן הנטען מאשת איש דקתני אם קנס יוציא, ואסיקנא בגמרא (לעיל יבמות כה, א) דאפילו בעדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק מוציאין ואף על גב דליכא עדי טומאה, והיינו טעמא כדאמרן, דהתם כיון דאפשר ליגע באיסורא דאורייתא אפילו כנס מוציא. והא דתני בתוספתא (שם ה"ה) הנטען מאשת איש והוציאוה מתחת ידי אחר הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא. התם הוא דאתא אחר ואפסקיה לקלא, וכיון דאפסקיה לקלא לא גזרינן בה כולי האי כנ"ל.
באומר אני הייתי עם הורגיו פר"י ז"ל לאו דוקא אבל שכל האומר הרגנוהו נעשה כאומר אני הייתי עם הורגיו דאילו קטליה איהו הוה אומר הרגתיו ויש כיוצא בזה במס' גיטין באומר מעת שאני בעולם וכדפר"ת ז"ל וכן בפ"ק דנדרים באומר יאסר פי לדבורי וכדכתיב התם בס"ד:
משם ראיה באומר אני הייתי וכו' וא"ת מה ראי' לר' יהודה דהא מסיח לפי תומו כשר לעדות אשה אפילו פסול לעבירה של תורה י"ל דכיון שאומר אמרי' לאשתו מתכוין להעיד ולהתיר הוא:
והא ליסטים קתני פי' אפי' לרבנן פרכי' כיון דקתני מעשה בליסטים א' מכלל דבר ברור היה בעדים שהיה ליסטי' וכ"ע פסול לעדות:
ביחיד מומחה יש שפי' סמוך ויש שפי' מומחה וסביר ונקט רשותא מבי נשיאה לכ"ע וכבר ביררתו' במס' נדרים ובמקומות אחרים בס"ד:
מ"ש מהא דתניא עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר פי' דכיון דבשעת העדות לא נתברר שהיו נוגעים בעדות לא פסלי' השתא למפר' מספיק' דדילמא ההיא שעת' לאו מהאי טעמ' אסהידו ואע"ג דקתני התם אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור ההיא לעצה טובה ומידת חסידות וא"ת והא במס' גיטי' אמרי' עלה דמעשה לא עבדי אבל דיבור' עבדי ומתני' דיבור' הוא וי"ל דהתם דיבור שאין בו גמר עדות קאמרי' כדפרישנ' התם ויש אומרים בשדה מקח דומיא דגט אשה ומיאון דמתני' שלקחו א' מהם וכטעמ' דאמר בירוש' שאין שנים מצויין לחטו' בשביל א' אבל מ"ה הר"ם ז"ל היה אומ' דסתמ' קאמר ואפי' כשלקחו שניהם והביא ראיה לדבריו מהא דאמרי' במס' גיטי' באומ' אמרו דכשר ולא תנשא לכתחלה חיישי' שמא תשכור עדים ופרכי' ומ"ש מהא דתניא עדים החתומים על השטר לא חששו חכמים לדבר ופרקי' מעשה לא עבדי דבור' אמרי ומדק' מדמינן לה לההי' דשמא תשכור עדים ואתי למימר דכי היכי שלא חשו חכמים באלו שלא נחשוב שם מכלל דהכא נמי בשנים שלקחו מיירי דומי דהת' דמיירי בשנים שהעידו וחיישי' ששכרתם דלא לימא ליה שאני הכא שאין השנים חוטאי' בשביל אחד אבל התם חיישי' שמא שניהם העידו שקר להנאתם ששכר' אותם ומיהו אין הראיה מחוורת כל הצור' דדילמ' עדיף מינה משני ליה דמעש' לא עבדי אבל דיבור' אמרי:
איבעי' להו כנס מהו שיוצי' פרש"י ז"ל דאכולה מתני' קאי בין למביא גט ולאומר מת וכו' ובין לחכם שאסר את האשה בנדר על בעלה ולפום פשט' דסוגיי' הכי משמע מדקתני לה סתם והקשו עליו ז"ל דא"כ מאי קא מייתי ראיה להתיר' מן הנטען על השפחה ונתגיר' שאם כנס אינו מוציא דברננה לא מפקי' דשאני התם דאפי' נתגיירו לשם כך והיית' הרננה אמת גיורת מיהא הויא ובהתר הוא מקיים אותה מש"כ במביא גט ואומר שמת בעלה שאם הרננה אמת אשת איש הוא ובאיסור עומדת אצלו אדרבה נימא דדמי' הא לנטען מאשת איש דאם כנס יוציא לפי פירוש התוספות דאחכם שאסר את האשה בנדר על בעלה בלחוד דהתם נמי אפילו הויא בקושטא דמ"ה אסר לה מכל מקום הרי גרשה בעלה בגט גמור ועל מנת שלא תחזור לו וכדאיתא במס' גיטין על מתני' דהמוציא את אשתו משום נדר ולהכי מהימנינן ליה לנטען מן השפחה ומן בת העכומ"ז נמצא סעד לדבריהם דבתוספת' קתני החכם שאסר את האשה וטען מן בת עכו"מז ומן השפחה ועכו"מז ועבד שבאו על בת ישראל ונתגיירו שאם כנסו לא יוציאו ולא קתני בהם המבי' גט והאומר הרגתיו הרגנוהו אלמא בהנהו אם כנס יוציא כיון שיש חשש איסור ואע"ג דקתני התם המעיד על השבוייה ונשאה שאם כנס לא יוציא התם משום דשבוייה מנוול' נפשה לגבי שבאי ותו שאינה אלא איסור לאו לכהנת אקילו בה רבנן ומסתברא כדפרש"י ז"ל לפום סוגיי' והא דמדמינן ליה לנטען מן השפח' ולא מדמי' לה לנטען מאשת איש טעמ' דמילת' דמנטען מאשת איש אינו חשש בלבד דהא איכא קלא דלא פסיק או עדי דבר מכוער ורגלי' לדבר לחוש דכי נסבא אלימי לקליה אבל במביא גט ומעיד שמת בעלה אין כאן שום הוכחה ושום קול שאומר כן כדי שישאנה אלא חשש שבלב וכי העם מרננים ומפקפקים ולהכי לא חששי' ליה אלא ברננה בעלמא דומיא דנטען מן השפחה דלא חשיב לן אלא כנדה ולא דדמי רנני להדדי דהתם מקמי נשואין יש הוכחה כיון שבא עליה ונתגיירו והתם ליכא איסורא ובהא הוי איפכא דליכא שום הוכחה ואילו היכא דאיתא חשש איסורה אלא דמשום שאין באחד מהם מעשה מוכיח הראוי לאסור חשבי' ליה לרבנן לרננה שאין להוציא משום אומדן וחשד שבלב בלא שום ידים מוכיחות לאיסור ואסיקנא דכלן שנתגרשו נשיהם מותרות לישא אותן כל היכא דמקמי הכי הות להו קטטה עם נשותיהם או דילמא לא הות קטטה מעיקרא ורגילה היא בקטטה ואם מתו נשותיהם מותרים לישא לאלו ומיהו אם היתה חולנית כשהעיד חיישינן וכן משמע בירושלמי:
משנה החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה הרי זה לא ישאנה מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא בית דין וכלם שהיו להם נשים ומתו מותרות להנשא להם וכלם שנישאו לאחרים ונתאלמנו או נתגרשו מותרות להנשא להם וכלן מותרות לבניהם ולאחיהם אמר הר"ם יש לאדם כאשר היה מומחה שיפר נדרים לבדו שיאסור לבדו ואמרו כלם רוצה בו כל אלו אשר נאמר בם לא ישאנה יכול לישא אותה אחיו או אחי אביו וכן שאר הקרובים לפי שהעקר אצלנו חזקה אין אדם חוטא ולא לו וכן כלם אם נסו לא יוציאו זולת אשת איש על הפנים שזכרנו:
אמר המאירי החכם שאסר את האשה על בעלה בנדר כגון שנדר הבעל בהנאת אשתו ונשאל לחכם ואסרה לא ישאנה שהדבר נראה שהיה איפשר לו למצוא פתח ועילה להתיר והרהורי לבו עכבוהו והלאוהו למצא הפתח ומכל מקום אם התירה לו ואחר כך גירשה בעלה מאיליו ישאנה:
מיאנה או חלצה בפניו ישאנה שהרי בכלל בית דין הוא ובי דינא לא חשידי ואע"פ שהמיאון בשנים אף שנים אין מצויים לחטוא בשביל אחד:
וכלן ר"ל כל אותן שאסרו לישא כגון המביא גט והמעיד והחכם שאסר שהיו להם נשים בשעת ההבאה או העדות או ההוראה ואחר כך מתו מותרות שהרי לא לזו נתכונו ומכל מקום אם גירשו יש לחוש ויתבאר בה הדין בגמרא וכן כל הנשים שהוזכרו ליאסר לאלו אם נישאו לאחרים בנתים ונתארמלו מהם או נתגרשו מותרות שהרי לא לזו נתכוונו ובתלמוד המערב פ"ב הי"ב אמרו אין אדם מצוי לחטוא לאחר זמן:
ובין כך ובין כך כלן מותרות לבניהן ולאחיהן ופירשו בתלמוד המערב שאין אדם מצוי לחטוא לא מפני בנו ולא מפני אחיו ומכל מקום נטען לאשת איש לעולם אסור לכנוס וכמו שאמרו בגמרא כ"ד ב' אפילו אתא אחר ואפסקיה לקלא לא יכנוס אלא דמהני שאם כנס אף בעידי כיעור לא יוציא כמו שביארנו:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו עליה בגמרא אלו הן:
גאוני ספרד כתבו בענינים אלו שכל שנודע לבית דין או לצבור שבאותה העיר באחד שסיבב או השתדל או גרם להפריד אשה מבעלה לא ישאנה שסופו הוכיח שלשם כך נתכון ואפי' לא נטען עליה מכל מקום עבר על לא תחמד אלא שאם כנס לא יוציא ועוד כתבו שאם נתברר שלכך נתכון אפילו כנס יוציא כדין מקדש יבמה הזקוקה לכהן שהצריכו להוציאה אע"פ שאי אפשר לה עוד בכהן שלא יהא חוטא נשכר:
כבר ביארנו בפלוני רבעני לרצוני שהוא ואחר מצטרפין להרגו ומפני שאין אדם משים עצמו רשע ולענין ביאור מיהא זה שאמרו בסוגיא זו טעמא דרבנן כדרבא דאמר אין אדם משים עצמו כו' לרבא מיהא מה הוצרכו בכאן לטענה זו והא לדידיה לא הופקע עדות רשע אלא ברשע דחמס ואין צורך לטעם אין אדם כו' אלא ברשע דחמס ומשנתנו לאו רשע דחמס הוא איפשר שלא אמר רבא רשע דחמס בעינן אלא באיסורי לאוין אבל כל שבמיתת בית דין כגון רוצח ודאי פסול אף לדעת רבא וכן פירשוה גדולי הדורות ויש מתרצין שלא נאמר לרבא רשע דחמס בעינן אלא מכל שהוא עובר בעבירות שבין אדם למקום שמא אע"פ שהוא רע לשמים אינו רע לבריות להעיד להם שקר ומתוך כך הוא מצריך לרשע דחמס ואחר שכן כל שהוא רע לשמים ולבריות בכלל רשע דחמס הוא ואין לך רע לשמים ולבריות יותר מן הרוצח והדברים מתקבלים אלא שיש לפקפק בהן ברבעני לרצוני מיהא מה הוצרכנו לטעם אין אדם משים עצמו רשע הכא ודאי ליכא רע לבריות איפשר שאע"פ שמותר לו ומצוה לו להעיד מכל מקום הואיל וברצונו היה ובפשיעה שלו באה התקלה רע לבריות הוא ומכל מקום כבר ידעת שהלכה כאביי:
גזלן של דבריהם כשר לעדות אשה לומר מת בעלה משום עיגונא אקילו בה רבנן אבל גזלן של תורה ודאי פסול אף לעדות אשה ומכל מקום כתבו גדולי הפוסקים דדוקא בתורת עדות אבל מסיח לפי תומו כשר דלא גרע מגוי כמו שיתבאר במסכתא זו לקמן קכ"א ב' וחשוד לעריות כשר לעדות אע"פ שהוא בר מלקות מצד לא טובה השמועה אבל לעדות אשה פסול וכל שכן על אותה שנטען עליה כמו שביארנו במסכת סנהדרין כ"ו ב':
זה שביארנו במשנה בחכם שאסר את האשה לבעלה שלא ישאנה הא אם התיר ונתגרשה אחר כן שישאנה פירושו ביחיד מומחה שהרי הפרת נדרים כל שאינה במומחה צריך שלשה ואלו היו שלשה אף כשאסרוה מותרת דתלתא או אפילו תרי לא חשידי כמו שכתבנו במשנה אלא ביחיד מומחה:
יתבאר במסכתא זו שהמיאון בשנים ואינו צריך שלשה ומה שאמרו בסוגיא זו מיאון בשלשה אין הלכה כן ולמדת ששנים כשלשה לענין זה ר"ל להצילם מן החשד שאין שנים מצויים לחטוא בשביל אחד והוא שאמרו עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר זה שאם ירצה אחד מהם לקנות אותה שדה או לישא אותה אשה שנחשדהו בכך אלא הרשות בידו ואין חוששין אותו כלל ופירשו הטעם בתלמוד המערב פ"ב ה"ב שאין שנים מצויים לחטוא בשביל אחד ומכל מקום לאו דוקא שאף בלקחו את השדה בין שניהם אומרין כן ואין דנין אותם כנוגעים בדבר לומר שעל דעת כן העידו שאין חוששין לנגיעת עדות שלא בשעת העדות ואין חושדין על העתיד ושמא בשעת העדות לא היה עולה על לבם כן וכן כתבוה קצת גדולי הדור ר"ל שאפילו בשניהם כן וראיה להם בפרק התקבל ס"ז א' במה שאמרו שם כשר ולא תעשה שמא תשכור עדים וכשהקשו בה מזו של עדים החתומים כו' תירצו מעשה לא עבדי דבורא עבדי כמו שביארנו שם אלמא שכעין אותה שחששו שם בשנים אמרו בשדה מקח וגט שלא לחוש לשנים ומכל מקום אם בעלים הראשונים מערערים להוציאה מזה החתום שלקחה מלוקח ראשון כתבו גאוני ספרד שאם נתקימה חתימתם בבית דין קודם המקח מעמידין אותה בידו שהרי בשעת חתימה לא היתה קנויה לו ולא היה נוגע בעדות ואם לא הוחזק בבית דין מקודם אינו כלום שמא עכשו הקדים את הזמן וזייף ועכשו הוא שחתם ושמא כל שלא קנה אלא אחד יראה שמועיל מטעם אין שנים מצויים לחטוא בשביל אחד:
כל אלו שאמרו בהם שלא יכנוס והם המביא גט והעד שהעיד במיתת בעלה והחכם שאסר את האשה אם כנס מכל מקום אינו מוציא כלל הדברים ברננה לא מפקינן כלומר כל שאין שם אלא חשד ורנון הבריות וכדרך שאמרו בשפחה ונכרית משום דכתיב הסר ממך עקשות פה וכן באלו שאין כאן ידים מוכיחות לאיסור אין מוציאין ואין מדמין אותן לנטען לאשת איש בעידי דבר מכוער שרגלים לדבר ואיסור תורה ואע"פ שבמביא גט ועד מיתה איסור תורה הוא מכל מקום אין בענין הוכח ברור ויש מפרשים שלא אמרו אינו מוציא אלא על חכם שאסר שאי אפשר לבא לידי איסור תורה והיינו דומיא דשפחה ונכרית אבל מביא גט ועד מיתה יוציא הואיל ואיפשר שיש בה איסור תורה ואף התוספתא מעידה להם כן והוא ששנינו בה הפודה את השבויה מותר לישא אותה העיד עליה אסור לישא אותה ואם כנס לא יוציא הנטען מאשת איש ונתגרשה על ידי אחר ר"ל שנשאת לאחר ואחר כך נתאלמנה או נתגרשה הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא:
גוי ועבד הבא על בת ישראל כו' הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא ישראל הבא על השפחה כו' לא יכנוס ואם כנס לא יוציא החכם שאסר כו' לא ישאנה ואם נשא לא יוציא ושנו בה מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו ולא תני עלה ואם נשא לא יוציא וכן לא שנו בה זו של מביא גט ומכל מקום נראה לי כדעת ראשון וכמו שפירשנו ולא שבקיה בברייתא לומר לא יכנוס אלא מפני שסמך לה דבריו של ר' יהודה שאמר הרגתיו לא תנשא כו':
כניסה זו שכתבנו בסוגיא זו ר"ל שאם כנס לא יוציא יראה מתלמוד המערב פ"ב ה"י דוקא בשנשא אבל אם קדש אין זה נקרא כנס שנתיר לו את נשואין והוא שאמרו שם קדש אין אומרין לו שיכנוס אלא לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו וגדולי הדור מעידים שמצאו גירסא אחרת שם קדש כמי שכנס אמרו לו שלא לכנוס וכנס מוציאין מידו ואף אני עיינתי ומצאתי כן בספר מוגה אלא שלא על אלו אלא על משנת מצוה בגדול ליבם שאמרו בה ואם קדם הקטן זכה ואמרו עליה שאם קדש כמי שכנס הוא הא אם התרו בו שלא לכנסו וכנס מוציאין מידו דרך קנס ואיפשר שכך הדין באלו ועוד אמרו שם גירש מהו שיחזיר כלומר אם עבר וכנס וגירש מהו שיחזיר ואם אי את אומר כן לא נמצאת מוציא לעז על בניה אלמא כל שיש לה בנים יחזיר:
א) ועוי"ל דשאני הכא שיש לנו לומר פלגינן דבורא דכשאמר פלוני רבעני מעתה נהרג הרובע בין לאונסו בין לרצונו ולא צריך תו לומר לאונסו או לרצונו וא"כ כי אמר אחרי כן לרצונו פלגינן דבורא דמלתא דרבעו חשיבא בפני עצמה היא והוו כתרי דבורי אבל התם כי אמרו אנוסים היינו אין הדבר כלום עד שיפרשו אם מחמת ממון אם מחמת נפשות לכן לא שייך לחלק הדבור שאין זה בלא זה כלום:
באומר אני הייתי אם הורגיו. יש גורסים בכ"ף פי' כ"ש דמהני כשאומר הרגנוהו כמו אם היה אומר אני הייתי אם הורגיו והוי כדאמרי' בגיטין כאומר מעת שאני בעולם וניחא שאינו מגיה המשנה:
ב) ולהך פי' צ"ל דכי בעי לעיל כנס מהו שיוציא לא קאי אלא אחכם שאסר וכו' דאי קאי אכולהו כדפ"ה לעיל מאי שנא דלא מפקינן הכא ברננה ובנטען מפקינן אף ברננה. דגם הכא אם הרננה אמת שמשקר מהאי דאמר מת הרגתיו אסורה לו מן התורה שעדיין אשת איש היא אלא ודאי לא קא בעי אלא מחכם שאסר האשה בנדר על בעלה:
מ"ש הרגתיו ומ"ש הרגנוהו. פי' כך זה רשע כמו זה אמר ר"י באומר אני הייתי עם הורגיו פי' וראיתי כשהרגנוהו אבל אני לא נגעתי בו שיאן זה רשא ומקבלין עדותו ודייקינן לת"ק הרגתיו ל"י את אשתו הוא ניהו דל"י הא לאחר תנא רשע הוא ואר"י פלוני רבעוני לרצוני הוא וחאר מצטרפין להרגו לרצוני רשע הוא ושחורה אמרה אל תשת ידך עם רשע אל תשת רשע עד. פי' ואינו מצרף עמו דכיון דאמר לרצוני היה רשע ואין עדותו עדות ה"נ כשאומר הרגתיו רשע הוא והיכי מהימנינין לי' השיא את אשתו ע"פ וכ"ת שאני עדות אשה דאקילי בה רבנן פי' ואפילו רשע כשר לעדות זה והאמר ר' מנשה גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה, דד"ת פסול לעדות אשה גזלן דדבריהם, פי' כגון משחק בקוביא ומפריחי יונים אבל גזלן גמור מדברי תורה פסול וה"ה לכל שהוא רשע מה"ת לימא ר"מ דאמר כר"י דאמר הרגתיו לא תנשא אשתו אלמא רשע דאורייתא פסול לעדות אשה אבל ח"ק אפילו רשע דד"ר כשר לעדות אשה א"ל ר"מ אנא דאמרי אפילו כרבנן וטעמא דרבנן הכא כדרבא דא"ר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע פ' רבא פליג על ר"י ואמר פי' פ' רבעני לרצונו הוא ואחר מצטרף להורגו לרובע דכיון דזה לעדות נאמן הוא על חבירו ואינו נאמן ע"ע ממה שאמר לרצוני לפי שאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול נעדות בין טובה בין רעה הילכך אינו נעשה רשע בעדות עצמו ואין עדותו עדות אצל עצמו לעשות רשע והא דקיי"ל הודאת פיו כמאה עדים ה"מ לממונא אבל לקנסא ולעונש מלקות ולפסול לא אלא לימא ר"י דאמר כר"מ, פי' ר"י דאמר לרצוני רשע הוא א"כ הכא כי אמר הרגתיו רשע האו ולמא תנשא אשתו לימא כר"י ס"ל דאמר הרגתיו לא תנשא אשתו א"ל ר"י אלא דאמרי אפי' כרבנן ודין הי' שלא יהי' נאמן כשאומר הרגתיו אלא שאני עדות אשה דקילו בה רבנן להכשיר אפי' פסול מאורייתא ור"מ דאמר גזלן דד"ת פסול לעדות אשה הוא דאמר כר"י ולית הל' כר"י דהא רבא פליג עלי' בפ"ק דסנהדרין ואמר פי' רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להורגו שאין משים עצמו רשע ופלגינן דבורא ואמרינן נאמן לומר רבעי אבל אינו נאמן לומר לרצוני אלא לאונסו וה"נ נאמן ומר כי נהרג אבל אינו נאמן לומר שהוא הרגו אח אחים הרגוהו וקם לי' ר"מ כרבא, והל' כרבא דהוא בתרא וליתא לדר"י והוא דאמר כר' יהודה וקיי"ל כרבנן:
מתניתין חכם שמסר את האשה בנדר על בעלה ה"ז לא ישאנה מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד וכולן שהיו להן נשים ומתו מותורת לינא להן וכולן מותרות לבניהן ולאחיהן פי' כגון שנדרה האשה מבעלה ולא הפר לה ובאת מפני חכמים להתיר לה נדרה ואל מצאו פתח ואסרה וגירשה בעלה, לא ישאנה דאיכא חשדא מפני שאסרה עליו כדי שיגרשנה וישאנה הוא, ודייקינן הא היתרה ישאנה פי' הכי קא דייק מדקתבי שאסר מכלל דאי הוה חזי לה פתחא הי' שרי לה והאי דנקיט האי לישנא משום דהכי שייך לדיוקי לפרש דברי המשנה:
במאי עסקינן אילימא בחד מי מצי מפר והא ארחב"א אר"ע תנא הכפרת נדרים בג', אלא בג' מי חשידי והא תנן מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד לעולם בחד וביחיד מומחה:
מיאנה או כו' טעמא דבב"ד הא בתרי לא ומ"ש מהא דתנן עדים חתומים על שטר מקח ועל גט אשה לא חששו חכמים בדבר הא גופא קמ"ל לאפוקי ממ"ד מיאון בשנים קמ"ל מיאון בג', פי' ה"ה בתרי נמי לא חשידי והא דקתני מפני שהוא ב"ד לא משום לאפוקי מחשד אלא לאשמיענין דאין מיאון פחות מג' ולית הל' כי הא מתניתין דלקמן בפ' ב"ש פסקינן הלכתא כמאן דמכשר מיאון בב':
איבעי' להו כנס מהו שיוציא ר"כ אמר מוציא פי' אע"ג דלגבי נטען תנן אפי' כנס אין מוציאין מידו הכא מוציאין דכיון דאיהו אפקע מבעלה ושריא לעלמא איכא ריננא טפי ר"א אמר כנס אינו מוציא א"ל רבבנן לר"א גמרא אי סברא א"ל מתני' היא נטען שפחה ונשתחררה נכרית ונתגיירה הא' לא יכנוס ואם כנס אינו מוציא אלמא בריננא לא מפקי ה"נ בריננא לא מפקינן:
אמר רב מנשה גזלן דדבריהם כשר לעדות הא דדברי תורה פסול לעדות אשה:
הא דתנן החכם שאסר את האשה בנדר לא ישאנה וקי"ל ביחיד מומחה ולפום הכי אם התירה ישאנה אבל בתלתא אפילו אסרו ישאנה משום שהם ב"ד ובבכורות פרק כל פסולי המוקדשים דכי אמרי' הפרת נדרים בשלשה הדיוטות במקום שאין שם מומחה ורבי יהודה ס"ל התם ואחד מהם חכם ולית הלכתא כוותיה ומקשינן התם מכלל דהנך כל דהו ומשנינן דמסברי להו וסברי:
גרסינן בשלהי נדרים ההיא איתתא דכל יומא דמשמש מקדמא ומשיא לגברא יומא חד אייתא ליה מיא לממשא א"ל הא מילתא לא הות האידנא א"ל א"כ חד מהני נכרים דהוו הכא אמר ר"נ עיניה נתנה באחר וכו':
בד"ה לימא רב יוסף דאמר כר' יהודה תימה דהכא לר"י כו' ומיהו י"ל דהתם לא מטעם עדות נאמן דהא אדם קרוב אצל עצמו ועוד כו' וההיא דר"י גופא קשיא ושם וכו' עכ"ל וע"ש פי' לדבריהם דהכא לא אמרינן דפלגינן דיבוריה אלא משום דאדם קרוב אצל עצמו וא"כ התם מכ"ש דאית לן למימר מהאי טעמא דאדם קרוב אצל עצמו דלא פלגינן דיבוריה וכמו שאינו יכול לפסול בניו כך אינו נאמן על עצמו ואפילו רב יוסף גופיה דפליג הכא וסבר דלא אמרינן אדם קרוב אצל עצמו היינו משום דלא פלגינן דיבוריה אבל התם ודאי מודה במכ"ש דאמרינן אדם קרוב אצל עצמו ולא פלגינן דיבוריה וכתבו ועוד דהתם לא שייך למימר פלגינן דיבוריה כדהכא דהכא איכא לפלוגי דיבוריה שהוא נאמן על הרובע שרבע אותו אבל אינו נאמן על עצמו שאומר לרצוני אלא שהיה באונס אבל התם איך יתכן למימר שבניו כשרים והוא עדיין עובד כוכבים אלא ע"כ דהתם טעמא משום דשויא אנפשיה כו' וכתבו וההיא דר' יהודה קשיא ר"ל דההיא דרבי יהודה מצד עצמו קשיא דהיכי דמי אי אשתו עובדת כוכבים ממ"נ בניו פסולין כו' ואי אשתו ישראלית ממ"נ כשרים כו' וכמפורש שם בתוס' באריכות ע"ש ומהרש"ל היה לו בכאן דרך אחרת ומחק כל זה מדברי התוס' ודרכו ומה שהכריחו לכך לא ידענו:
גמ' והתניא א"ל לרב יהודה מעשה בלסטים כו' א"ל משם ראיה באומר אני הייתי עם כו' לכאורה לפי גירסא זו שהיא בכל גמרות שלנו צ"ל דהאי והתניא בניחותא הוא אבל לפ"ז דחוק האי לישנא דפריך והא לסטים קתני והא יוצא ליהרג קתני דכיון דאר"י גופיה קפריך הכי הל"ל והא לסטים קאמרי ליה והא יוצא ליהרג קאמרי ליה גם דרכו של רש"י לפרש והתניא בניחותא וזה הביאני שבדקתי בתוספתא דה"ג א"ל משם ראיה שלא אמר להם אלא הרגנוהו וה"נ יש לגרוס בשמעתין א"ל משם ראיה שלא א"ל אלא הרגנוהו ה"נ באומר אני הייתי כו' והשתא י"ל דשפיר פריך ארב יהודה דמפרש דהרגנוהו היינו אני הייתי כו' והא תניא כו' וסמך עצמו אדלקמן דמשמע ליה כיון דלסטים קתני ויוצא ליהרג קתני ע"כ הרגנוהו לאו באומר אני הייתי כו' והמתרץ השיב לו דאפ"ה התם נמי באומר אני הייתי כו' והשתא המקשה מפרש קושייתו והא לסטים קתני כו':
גמ' [והתניא וכו'. ודאי לפי הגירסא דלפנינו (כו') דוהתניא היא בניחותא ומביא ראיה שמצינו ר' יהודה הזכיר דין זה של אני הייתי וכו' מיהו לפי מ"ש התוס' דנעשה כאומר קשה א"כ מ"ש ר' יהודה לרבנן משם ראיה באומר אני הייתי כו' היינו נמי דנעשה כאומר וא"כ קשה הלא שם איירי באני הרגתי והיינו בהרגתיו ולפ"ז אכתי קשה מ"ש הרגתיו ומ"ש הרגנוהו וצ"ל דודאי לעיל דקדקו בתוס' מלשון הגמרא באומר ולא אמר תני אני הייתי וכו' משמע פירושו דנעשה כאומר אבל לקמן דרבי יהודה לא כך הוה המעשה פירושו שלא אמר אני הרגתי רק אני הייתי וכו' ודו"ק:
שם אילימא בחד כו'. ואין ניחא למקשן לפרש דחכם שאוסר היינו שאוסר לו ליקח בשלשה להתיר לו הנדר וע"ז שפיר קאי הדיוק הא מתיר דהיינו שפוסק לו שיקח שלשה אנשים להתיר לו הנדר מיהו ק"ק דהמקשן אינו צריך לקושייתו מ"ש הא התירה ישאנה דאף אם נימא דהתירה לא ישאנה מ"מ שפיר יכול להקשו' מדקאמ' שאסר מכלל דבר מישרי הוא כפרש"י ויש ליישב ודו"ק:
שם לעולם בחד וכדאמר רב חסדא כו'. וקשה אמאי אינו מחלק באסור בנדר אם אסר בחד לא ישאנה ואם אסר או התיר בג' ישאנה ולמה ליה לחלק בין מיאנה אם לא שמוכרח לתרץ דהיא גופה קמ"ל כמו שמתרץ הגמרא ואם כן מאי הקשה אחר כך טעמא דב"ד הא בתרי וכו' ויש ליישב ודו"ק]:
בתוס' בד"ה ואין אדם כו'. משמע דנרבע לרצונו פסול לעדות כו' עכ"ל דאפי' לרבא דנרבע לרצונו כשר כשיש עדים שנרבע לרצונו הוא פסול כמ"ש התוספות לעיל:
ד"ה טעמא דב"ד כו' ואין להקשות דלמא היא גופה קמ"ל דב"ד מקרי בשנים שהרי גם בשנים יוצאין מידי חשדי כמו ממתניתין מהא דתנן עדים החתומים וכו' דאין סברא דהמתני' דהכא תסמוך אמתניתין דעדים החתומים ודו"ק מהר"ם יצ"ו:
בד"ה לא חשו כו' וי"ל דכשמעידים שקר חשיב נמי מעשה כו' עכ"ל היינו הך דפ' א"ט דהעדים שהעידו כולם רשאין ליקח כו' ומינה דה"נ הכא במיאנה או חלצה בפניו שישאנה דחשיב מעשה דנגמר הדבר ע"פ ועי' בתוספות פ' א"ט וק"ל:
תוס' בד"ה לימא רב יוסף כו' מן דהא אדם עד בניו כשרים נמחק. ונ"ב נ"ל טעות ומש"ה קאמר אח"כ האי דרב יהודה גופא קשיא ודו"ק (עיין במהרש"א):
גמרא א"ל ר"י כו' ושאני עדות אשה דאקילו בה רבנן. פי' ולכן אף דמהימן על עצמו לעשות רשע מ"מ נאמן נמי להשיאה אבל לרבא דס"ל דאינו נאמן ליעשות רשע צריכין לטעמא דפלגינן דיבורא דאל"ה כמו שא"נ ע"ז כן לא נאמן ע"ז ונ"מ לענין היכא דלא שייך לומר פלגינן דיבורא לר"י כשר דמהימנינן ליה בכל דבריו ולרבא דא"נ לשום עצמו רשע לא מהימן כלל כיון דל"ש לומר פלגינן וכגון האומר בני זה בן גרושה שבאתי עליה במזיד לר"י נאמן דמהימנינן ליה בכ"ד אבל לרבא כיון שא"נ במה שבא עליה במזיד שוב לא מהימן כלל אם נאמר (כדברי הר"ן בכתובות גבי אנוסים היינו והתוס' שם בא"נ הראשון) דל"ש הכא לפלוג דיבוריה ובזה תראה איך שדברי התור"ע באות כ"ו מגומגמין קצתם:
תד"ה רבא. מסיק רבא גופיה כו'. ע"ש דרבא מסיק הכי לשמעתתיה דרמי ב"ח והגרי"פ שכ' ע"ד ע"ש שהוא רמב"ח ל"ד. מש"כ התוי"ט בס"פ בד"ה וכולן הב' בע"א המשיאה וכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש זהו טעם רש"י בשבת (קמה ע"ב) בהאמנת ע"א לעדות אשה אבל התוי"ט עצמו לקמן רפ"י דחה טע"ז בשם הנ"י ועמש"כ בשבת שם:
גמ' והאמר (רב) אר"ח בר אבין. צ"ל [רבא] סדר הדורות בהקדמה אות ד:
תוס' ד"ה לימא רב יוסף דאמר כר"י תימה דהכא וכו'. עיין תשובת רשד"ם חלק י"ד סימן רנד:
גמרא, מת הרגתיו כו' נהי דלא ישא את אשתו הא לאחר תנשא, (ואמאי הא רשע הוא כיון שאמר שהרג).
ואפילו לרבא דבעי רשע דחמס בפרק זה בורר (דף כז ע"א) מ"מ הא אמרינן התם ורבא ע"כ לא אמר ר"מ התם (דעד זומם פסול לכה"ת כולה) אלא גבי עד זומם דממון, דרע לשמים ורע לבריות, א"כ רוצח דרע לשמים ולבריות גם לרבא פסול לכל עדות, ואף לר' יוסי שם דס"ל דעד זומם דממון כשר לעדות נפשות דחמירי, מ"מ רוצח לנפשות דחמור פסול לכל עדות שבעולם.
וראיתי להנימוקי יוסף דכתב וז"ל ואפילו לרבא וכו' בהא מודה דהא קרי' רחמנא לרוצח רשע דכתיב אשר הוא רשע למות, וא"כ הא קרינן ביה אל תשת ידך עם רשע עכ"ל, ולא זכיתי להבין, דאטו משאר עבירות דחייבי לאוין לא רשע מקרי הא מקרא מלא והיה אם בן הכות הרשע, אלא דטעמיה דרבא מדכתיב להיות עד חמס לא פסלה התורה רק רשע דחמס, א"כ גם רוצח ליתכשר:
בגמרא דאקילו בה רבנן: מזה מוכח דלמ"ד גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה ל"צ לפלגינן דבורי' ומהימן בכל דבורו שהוא הרגו דאף דהוא רשע כשר לעדות אשה, ומזה הקשה בתוספ' רבי עקיבא אמה שכתב הנ"י (בב"ב פ' ח') בההיא דנאמן לומר בני זה ב"ג דהיינו באומר שבא עלי' בשוגג אבל במזיד לאו כל ככמיני' לשויא נפשי' רשיעא ע"ש, וע"כ צ"ל הא דלא נקט הטעם בממנ"פ דאם כדבריו הוא רשע ואינו נאמן שבנו הוא פסול היינו משום דגם אב רשע נאמן להעיד על בנו, אכן לפ"ז אכתי מה בכך דאין משים עצמו רשע הא מכ"מ לא מסלקינן דבוריה ודמי להרגתיו דהכא דנאמן אף דלא פלגינן דבורי' והניח בצ"ע, ולפענ"ד י"ל ע"פ מה שכתב הש"ך ח"מ ססי' ל"ד ס"ק ל"ג דפסול מחמת רשעות שחזר בתשובה יכול להעיד על מה שראה בעת רשעתו דלא בעינן בזה תחלתו וסופו בכשרות, והשתא לפ"ז שפיר הוצרך הנ"י הטעם דאאמע"ר דאי נאמן לעשות עצמו רשע הי' אפשר דאיירי שאומר שבא עלי' במזיד אבל עתה חזר בתשובה ולכן נאמן בעדותו עתה אבל אחר דאין נאמן לעשות עצמו רשע משום קרוב אצל עצמו לא נאמן ג"כ לומר שאז רשע הי' ומתורץ קושית תר"ע (וגם הקושיא שהקשה שם בכה"ג מאנוסים היינו מתורצת כן אלא דהקושיא זו בלא"ה לא הבנתי ע"ש), וראיתי באורים ותומים שחולק על הש"ך וס"ל דרשע אינו נאמן להעיד מה שראה בעת רשעתו, אבל לפ"ד יהי' ראי' לשיטת הש"ך מדברי הנ"י, אכן לקמן כתבתי ראי' לדעת או"ת נגד הש"ך שם מ"ש הרגתיו ומ"ש הרגנוהו: ק"ל כיון דטעמא דרבי יהודה דע"פ דבורו רשע הוא שהרג את הנפש ופסול להעיד א"כ מאי פריך ומ"ש הרגנוהו הא שנא ושנא ע"פ מה דאמרינן בסנהדרין (ע"ח.) הכוהו י' ב"א בעשר' מקלות ומת בין בב"א בין בזא"ז פטור ואפילו לריב"ב שם בב"א פטור ולא מחייב רק בזא"ז ורק האחרון ע"ש וא"כ מאי מקש' לר"י הא בהרגנוהו הוא עם אחרים אין כאן חיוב מיתה ולא עשה עצמו רשע וא"ל הא אכתי עשה עצמו רשע שחבל בחבירו ועבר על לאו דפן יוסיף ז"א דהא אמרינן בכתובות (דף ל"ג) דחובל בחבירו ממונא משלם מלקי לא לקי וא"כ לא עושה עצמו רשע אדרבא י"ל שרוצה לעשות תשובה ולשלם ליורשיו ממון החבלה וכעין מה שכתבו התוס' בב"מ (דף ד') דלא שייך עושה עצמו רשע באומר לא אכלתי חלב שוגג אלא מזיד די"ל שרוצה לעשות תשובה שלא להביא חולין לעזרה, מזה לכאורה ראי' לדעת המחבר בח"מ (סי' ל"ד) דרשע מחמת ממון צריך תשובה ג"כ כששילם ולכן אכתי רשע הוי גם כשרוצה לשלם עד שיעשה תשובה וזה שייך גם בהרגתיו אבל לדעת רמ"א שם דבפעם א' לא צריך תשובה ק', ובשלמא לדעת בעל אורים ותומים שם דאינו נאמן בעשה תשובה על עדות שראה בעת רשעתו א"ש אבל לדעת הש"ך שם (סי' ל"ד) דנאמן קשה:
שם והא לסטים קתני: עיין במהרש"א שפשוט לו דהקושיא היא לרבי יהודה ויש הוכחה לגירסת המהרש"א ופירושו מתוספתא שהביא וגם בירושלמי ראיתי שהביא הברייתא כגירסת המהרש"א שהרגנוהו קאמר לרבי יהודה אבל הרשב"א והריטב"א כתבו דהקושיא היא גם לרבנן ע"ש, ולפי' המהרש"א צ"ל דהקושיא היא לרב יוסף ולכן לא מקשה רק לרבי יהודה וכן משמע מלשון והא לסטים קתני וכו' דמשמע דאתירוץ דסליק מיני' פריך והיינו לרבי יהודה, אכן ק"ק דלרב יוסף אליבי' דר"י ג"כ בלא"ה יכול להקשות כיון דטעמא דר"י לרב יוסף דסבר גזלן פסול לעדות אשה א"כ איך תליא זה בין אם אמר הרגנוהו או אני הייתי עם הורגיו הא לסטים עכ"פ גזלן הוא ופסול לעדות, גם ק' לפי' המהרש"א שס"ד דמקשן דממה שאמר הרגנוהו יצא ליהרג דהא על זה אינו חייב מיתה כמו שהוכחנו לעיל מהא דהכוהו עשרה ב"א ולכן מזה לכאורה ראי' לפי' הראשונים:
שם ישאנה מפני שהוא ב"ד: יש להבין מה חשש שייך גבי מיאון או חליצה בשלמא גבי נדר יש חשש שהי' יכול למצוא פתח חרטה אבל גבי הני מה שייך, ולכאורה הי' אפשר לומר מדאמרינן לקמן (ס"פ מצות חליצה) דב"ד משיאין לו עצה ההוגנת לו לחלוץ או ליבם וכן גבי מיאון אמרינן לקמן (ק"ט.) מלמדין את הקטנה שתמאן בו אלמא דשייך למוד במיאון וא"כ יש חששא שהוא יעץ לו לחלוץ ולא ליבם או לה למאן כי היכי שישאנה, אבל ראיתי בתוספ' גיטין (ס"ז.) שכתבו בהכא לא הוי אלא דבורא שאמר שמיאנה או שחלצה ע"ש משמע דהחדוש הוא שמאמינין לו שחלצה או שמיאנה בפניו וא"כ צ"ל הא דנאמן מפני שהוא ב"ד אף שאנחנו לא ידענו וזה גופא ע"פ עדותו הוא ה"ט מפני שע"כ לא עשה ביחידי וכששואלין ממנו צריך לפרט מי היו הב"ד שעמו שנוכל לשאול כ"ע ידעי דלא משקר בזה דהוי מלתא דעבידא לאגלויי': ובזה יש לתרץ מה שהקשה המהרש"א במ"ב אמה דמתרץ ביחיד מומחה דא"כ לפלוג וליתני בנדר גופא בין חד לג', ולפ"ז א"ש דבנדר הטעם דג' לא חשידי לאסור נדר שיש לו היתר בשביל הא' דזה ודאי דב' לא חוטאין בשביל א' אבל מזה לא ידענו עדיין חדוש דסיפא שמאמינין לא' על דבורו לומר שחלצה בפניו ובפני ב' אחרים שאינם לפנינו משום מלתא דעבידא לאגלויי' וזה קמ"ל במאנה או חלצה וממילא מוכח ג"כ בנדר דמהני ג' דאי ס"ד דג' חוטאין בשביל א' אפילו כשאמרו כל ג' דיינים בפנינו חלצה או מאנה ג"כ לא להמנו שתנשא לא' מהם אבל אי הוי תני נדר אכתי לא הוי שמענו דין דמיאון וחליצה, אבל ראיתי בירושלמי שמפרש טעמא דמתניתן שאין שנים מצויין לחטוא בשביל א' ומזה משמע דמפרש שהוא עם שנים אחרים אומרים שחלצה או שמיאנה בפניהם וקמ"ל דלא חשידי שדוברים שקר בשביל הא' ואפשר דגם התוס' כוונו לפי' זה אכן לכאורה ק' לפי' זה ל"ל טעמא מפני שהוא ב"ד גבי חליצה הא ראי' גדולה היא מדלא בא יבם לערער שלא חלץ לה ואי בשמת יבם א"כ ליכא חשדא עוד ומהיכי תיתי לא תנשא לו הא הוי כמו מתו או נתגרשו דסיפא ואי בהלך היבם למדינת הים ג"כ טעמא רבא איכא דמי חציף כולי האי שמא יבוא היבם ויערער, וצ"ל דנקט טעם זה בשמת היבם שאומר שחלץ לה ויש כאן עדיין יבמים אחרים שזקוקה להם אם לא חלץ המת, אכן לולא דברי התוספ' הי' נ"ל לפרש הירושלמי כפירושנו הנ"ל דקמ"ל דתרי לא חשידי לסייעו בעצה שאינה הגונה לחלוץ ולמאן בשביל האי, שוב ראיתי ביש"ש שכתב וז"ל משום שיש שם ב"ד ולא חיישינן שיאמרו העולם שלא כהוגן עשו המיאון או החליצה כי לא הי' ראוי לכך עכ"ל, ובמכ"ה לא ראה דברי התוספ' בגיטין, אבל בתוספ' הרא"ש משמע שמפרש כמו שפירשנו שכתב לקמן דהך דכנס מה שיוציא דלכך בחלצה ומיאנה לא יוציא דאפילו השיא אותה למאן ולחלוץ שריא לי' עכ"ל (והך מיאון וחלץ צ"ל דאיירי ביחיד למ"ד כשר) הרי נראה דדעתו דכל החשש רנון במיאון וחליצה הוא שיאמרו שנתן עצה כדי לישא אותה:
שם לאפוקי ממ"ד מיאון בפני שנים: ק"ק לפי מש"כ התוספ' לקמן (ק"ז:) בשם ר"ח דמאן דמכשיר בשנים לא מכשיר רק בדיעבד אבל לכתחלה בעינן לכ"ע ג' ע"ש ומתניתן דהכא ודאי לא איירי בכה"ג שחלץ או מיאנה שלא כדין וא"כ שפיר קתני מפני שהן ב"ד דהא עכ"פ לכתחלה לכ"ע בעינן ג', וצ"ל דמיתורא דלישנא מדקתני מפני שהן ב"ד משמע דה"ק דבכל גוונא דמיאנה בפניו ישאנה משום דלעולם לא משכחת מיאון שכשר אלא בפני ב"ד של ג', ובהך שיטה של ר"ח יש לישב ג"כ מה שהקשה התוספ' י"ט במתניתן דלפנינו על הברטנורה דכתב הכא דק"ל מיאון בג' ובסנהדרין כתב דמיאון בפני שנים מספיק, וגם בסנהדרין שם הקשה התי"ט על הברטנורה שכתב דביבמות מוכח כן, מה לשון מוכח הא אמרינן שם בפי' כן, ולפ"ז א"ש דביבמות דאיירי מתניתן מדין דלכתחלה כתב שפיר דק"ל חליצה ומיאון בג' אבל בסנהדרין כתב דמיאון בפני ב' מספיק היינו לשון דיעבד דבדיעבד דוקא מהני שנים אבל לא לכתחלה וזה מוכח מלשון מכשירין בשנים כדדייק רבינו חננאל ולכן כתב דביבמות מוכח כן:
שם לא חשו: כתבו התוספ' מכ"מ בעל נפש יתרחק: אם בשהי' ב"ד בשלשה ג"כ בעל נפש יתרחק או לא בזה יש פלוגתא בין הפוסקים אחרונים בהגהת פרישה כתב דבב"ד לא שייך דבעל נפש יתרחק אבל בב"ש וט"ז וכה"ג חולקין עליו גם בבאר היטב הביא ראי' דיתרחק דאל"כ מה מקשה טעמא דבב"ד הא בתרי לא דדלמא בתרי בעל נפש יתרחק משא"כ בב"ד אע"כ דגם בב"ד יתרחק, והנה באמת לחד תירוץ התוספ' חולין (דף מ"ד) דהך דן את הדין ע"י ב"ד של ג' איירי ע"ש משמע כן דגם בב"ד שייך שבעל נפש יתרחק אבל מדברי הרבינו מאיר שהביא התוספ' הרא"ש מוכח אפכא שהוא הקשה הקושיא של הבאר היטב ותירץ שמיתורא מפני שהן ב"ד דייק ע"ש, הרי שפשיטא לו דבב"ד לא שייך משום בעל נפש וגם הסברא נותנת כן דבשלמא בשנים כיון שלא ידענו הדבר אלא ע"פ עדותו יש משום לזות שפתים קצת עד שבעל נפש יתרחק אבל מה שנעשה בב"ד של ג' כיון שהדבר ידוע ע"פ שנים וגם פשיטא שאין שנים חוטאין בשביל אחד ליכא אפילו קצת לזות שפתים ואפי' בעל נפש א"צ להחמיר אכן בהגהת מיימוני כתב אלמא אב"ד ואעדים נמי קאמר שירחיקו עכ"ל הרי דס"ל דבב"ד נמי שייך הרחקה ומכ"מ נ"ל להלכה דהמיקל לא הפסיד אחר שהר"מ חולק:
שם כנס מהו שיוציא: הרשב"א הקשה על רש"י שפי' דאמביא גט נמי קאי מתוספתא דקתני בכולם לא יוציא ורק במת הרגתיו לא קתני כן משמע דבהני יוציא משום דאסורא דאורייתא, ונלענ"ד דאדרבא מתוספתא זו הוכיח רש"י שיטתו דהרשב"א בעצמו הקשה על שיטתו מ"ט בנטען על אשת איש והוציאוה מחמת ידי אחר לא יוציא הא גם שם איסור דאורייתא הוא ונדחק ביישוב ע"ש, גם ק' עוד אפי' הרשב"א שהוכיח דיוציא גבי מת מדלא קתני דלא יוציא, אכן גם אפכא יש להקשות אי יוציא מ"ט לא קתני כן בפי' דיוציא כמו דקתני באידך דלא יוציא, גם ברש"י יש לדקדק קצת שפי' דאחכם ומביא גט קאי ושביק מת הרגתיו ולא פי' דעלייהו קאי וכמדומה שזה בדיוק הוא שהרי לקמן במתניתן באמת נקט גם זה, ונ"ל דהנה הרמב"ם בפי' המשניות פי' טעם בהרגתיו דלא ישא דא"כ כל א' יהרוג את חבירו לישא את אשתו ע"ש ומשמע בזה דלא בלבד משום רנון אסור אלא מן הדין גזרו חכמים כן משום גזירה דיהרוג את חבירו, ולכאורה יש להקשות ל"ל להרמב"ם טעמא אחרינא ולא פי' כמו במת דע"כ הטעם הוא משום רנון דהעולם ירננו אחריו שהעיד שקר לשא את אשתו, אכן י"ל דהרמב"ם ג"כ הוכיח מתוספתא זו כן דהי' קשה לו הנך קושיות הנ"ל ולכן פי' דבהרגתיו איכא טעמא דגזירת ב"ד ולא משום רנון לבד והחילוק בין ב' הטעמים דאי משום רנון לא מפקינן בדיעבד וכמו שמוכיח בגמרא אבל אי משום גזירה ע"כ צריך להוציא דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דאם לא צריך להוציא אכתי יהרוג את חבירו וישא את אשתו בלא רשות ב"ד והרי בדיעבד לא מפקינן אע"כ להך טעם אפילו בדיעבד מפקינן וא"כ יש חילוק בין מת להרגתיו דבמת לא יוציא ובהרגתיו יוציא, ולכן י"ל דלא נקט התוספ' בהך בבא דמת הרגתיו כלל לא דיוציא ולא דל"י כיון שהי' צריך לחלוק בבבא זו אבל לעולם במת לא יוציא כמו בנטען על אשת איש שנשאת לאחר בנתים אף שיש איסור דאורייתא וכשיטת רש"י ולכן גם רש"י לא נקט הך בבא דמת הרגתיו דע"כ על זה לא קאי הך דאמר דלא יוציא כיון דבהרגתיו יוציא די"ל דגם רש"י סבר טעם דהרמב"ם לענין הרגתיו אף דבמתניתן לא פי' רק משום לזות שפתים י"ל דנקט טעם א' דשייך במת ובהרגתיו דהא עכ"פ גבי הרגתיו גם לזות שפתים איכא אבל לעולם י"ל דמודה ג"כ לטעם הרמב"ם לענין הרגתיו, וא"כ היוצא מזה לענין המביא הגט והוכיח הרשב"א מתוספתא דיוציא, ולפענ"ד אדרבא יש להוכיח דלא יוציא וכן פסק הרמב"ם דלא יוציא אבל מדברי התוספ' נראה דס"ל כרשב"א שחלקו בין הנטען על א"א ובין חכם שאסר דשם כיון שגירשה בעלה שריא לחכם וזה לכאורה לא שייך גבי מביא גט אע"כ דס"ל דבזה באמת יוציא:
שם א"ל מתניתן הוא: א"ל דא"כ מ"ט דמ"ד דיוציא י"ל דמחלק דבשלמא גבי נטען על השפחה אין רנון על נשואין דהשתא דאסורא דעביד עביד ורק במה שנשאה החזיק הרנון אבל לא במה שמקיים אותה אבל בחכם ומביא גט נשאר הרנון לעולם דבכל עת יאמרו אם לא שחטא זה (לא) לא תהי' עתה אשתו אלא אשת בעלה הראשון ולכך יוציא להשבית הרנון, אבל מכ"מ צ"ע מתוספתא שהביא הרשב"א שכתוב בפי' דחכם שאסר אם כנס לא יוציא וא"כ מ"ט דמ"ד דיוציא ואף אם נאמר דברייתא לא שמיע לי' מכ"מ הגמרא הי' לה להביאה:
שם ברש"י ד"ה גזלן. ועלה אמר רב מנשה: ק"ק דא"כ הא ממתניתן הוכיח רב מנשה שם כן דהא לענין דפסולים לכל עדות שאין האשה כשרה לא צריך זה הכלל שם דמרישא דואלו הן הפסולין מוכח כן מדפסולין לעדות החדש ועוד בפי' קתני בסנהדרין (פ' זה בורר) גם לענין שאר עדיות דפסולין וע"כ לא אתי רק לדיוקא למימר דלעדות אשה כשרים ואי ס"ד דאפילו גזלן דאורייתא נאמן לעדות אשה ה"ל למיתני רבות' טפי אע"כ מוכח ממתניתן דשם דרק גזלן דרבנן נאמן לעדות אשה ולא גזלן דאורייתא וא"כ מאי קושיא לרב מנשה דאימא דמתניתן שם כרבי יהודה אתיא, הן אמת דלכאורה לפי מה דדייק בגמרא סנהדרין (כ"ז:) מזה הכלל דהלכה כר"מ ולא כר"י אין ראי' לרב מנשה משם דהא צריך זה הכלל לגופא וכן צ"ל באמת לרב יוסף דפליג ארב מנשה שלא תקשה עליו מתניתן דשם אבל מכ"מ לפי מה שכתב רש"י דממתניתן דר"ה דייק רב מנשה קשה ועוד דבגמרא שלנו לא כתוב רב מנשה שם אלא רב אשי ועוד דלא נאמר שם בפי' דגזלן דאורייתא נאמן לע"א דמקשה מינה הכא, ולולא פי' רש"י הי' נ"ל דרב מנשה לאו אמתניתן דשם קאי אלא הלכה באפי' נפשי' קאמר ולכן מקשה דוקא מרב מנשה ולא מרב אשי דשם כיון דרב מנשה הלכה באפי' נפשי' קאמר משמע דס"ל להלכה כן, וא"ל דאכתי מאי קושיא לרב מנשה דאימא דפסק כסתם מתניתן דר"ה ז"א דהא סתם ואח"כ מחלוקת הוא ואין הלכה כסתם לשאר אמוראי ואפי' לר' יוחנן דס"ל דבתרי מסכתות אין סדר למשנה והלכה כסתם הרי כתבו התוספ' לקמן (מ"ב:) דה"ט משום דמסתמא אמרינן דלא חזר רבי מפסקו עד שנראה בפי' וזה לא שייך הכא דהא ע"כ מחד פסק חזר רבי דהכא עשה דעת הת"ק סתמא והוי כרבים לגבי יחיד והתם סתם כרבי יהודה ואפשר דהכא כ"ע מודו דאין הלכה כסתם ועוד דבלא"ה הביא השער המלך (הל' א"ב) הרבה שיטות דס"ל דבשני סדרים לכ"ע יש סדר למשנה, ועוד י"ל דהך דהתם לא מקרי סתמא כיון דלא כתיב בפי' כן דגזלן דאורייתא כשר לעדות אשה אלא מדיוקא דמתניתן דייקינן כן ולכן פריך שפיר לרב מנשה, אכן ממה שכתב הרי"ף סוף יבמות משמע דגריס התם בראש השנה רב מנשה ולא רב אשי ובנימוקי יוסף בסוגין דילן גרם גם הכא רב אשי:
בד"ה בנדר. ולא הפר לה: התה"ד (סי' רע"ט) כתב שכפי' רש"י מוכח מגמרא דאין לפרש שהפר הבעל והי' ספק אם הפרה היא והחכם הורה שאינה הפרה דא"כ לא דייק בגמרא מידי מהיתר נדרים בג' אע"כ דאיירי דלא הפר הבעל כלל ומזה השיב על השיטה שהביא המרדכי פ' השולח בשם ר"י דנדרים שבינו לבינו שהבעל יכול להפר אין החכם יכול להתיר שהרי ממתניתן דהכא מוכח דהחכם יכול להתיר אפילו נדר שבינו לבינה, אכן לענ"ד שלא לעשות להר"י לטועה בדבר משנה י"ל דמשנתינו אזיל ע"פ משנה ראשונה דסוף נדרים דהאומרת נטולה אני מן היהודים לא חשיב נדר שבינו לבינה שאפשר שיגרשנה ולא יכול הבעל להפר אלא יוציא ויתן כתובה ע"ש ובנדרים (דף פ"א) מבעי' אי ת"ה נדר עינוי נפש או שבינה לבינו הוא ופשיט מהך משנה דנדר שבינו לבינה הוא ע"ש, ולפ"ז לפי משנה ראשונה אי אסרה הנאת תשמיש בעלה עלי' אינו יכול להפר כיון דלא נחשב אפילו לנדר שבינו לבינה, ולפ"ז י"ל דבכה"ג איירי משנתנו דאסרה תשמיש בעלה עלי' דלא יכול הבעל להפר והחכם שהי' יכול להתיר אחר שנדר שאין לו הפרה הוא לא התירה ובזה אשמעינן שהחכם לא ישאנה:
שם בתוספ' ד"ה רבא אמר. דהוי לן לפלוגי דבורא: בסנהדרין (דף ט') תירצו על זה דהגמרא דכתובות אזלא אליבא דמ"ד בבבא בתרא (דף קל"ד) דלא אמרינן פלגינן דבורא בחד גופא ע"ש אבל הכא התוספ' אפשר לא רצו לתרץ כן משום דמשמע בב"ב (שם) מדפריך מ"ש מהא דרבא דרב מארי ורב זביד דפליגי אי אמרינן פ"ד בחד גופא או לא אליבי' דרבא פליגי וא"כ יקשה אכתי לחד מ"ד דס"ל דאמרינן גם בחד גופא פ"ד מהא דרבא דכתובות ומהתוספ' דסנהדרין (שם) ודכתובות (דף י"ח) נרא' דפלגינן דבורא דמאמינן לו שרבע אחר אבל לא שרבעו, אכן דעת רש"י הכא ממה שכתב דאינו נאמן על עצמו ממה שאמר לרצוני עכ"ל, מזה משמע דפלגינן דבורא הוא שלא מאמינן לרצונו אלא לאונסו וכן כתב גם הש"מ בשם הראשונים בכתובות (שם) ונראה דזה תלי בפלוגתא דהני אמוראי דב"ב אי פ"ד בחד גופא או לא. והנה התוספ' בב"ב שם הקשו להך מ"ד דלא אמרינן פ"ד בחד גופא מאי קמ"ל ר"י שם דלמפרע אינו נאמן פשיטא דא"כ יחפה על בת אחותו והניחו בקושיא, ונ"ל דהנה עוד ק' בסוגיא דשם דמייתי הא דרב יוסף דנאמן הואיל ובידו לגרשה וקאמר דפליגא אדר"י דאמר אינו נאמן ומוקמינן הא דאינו נאמן היינו למפרע וא"כ משמע דרב יוסף אפי' למפרע קאמר וקשה מ"ט דרב יוסף הא למפרע ליכא מגו, גם בהא דקאמר רב ששת שם אזיל לי' הואיל דרב יוסף ק' אי ס"ד דרב יוסף למפרע ל"ק מאי מקשה מדר' יוחנן אדרב יוסף דלמא רב יוסף להבא קאמר והתוספ' שם נדחקו בזה וכתבו דס"ד השתא דרבי יוחנן גם כן להבא קאמר, אכן אזה הי' ק' להם דא"כ מ"ט דזה בני נאמן גם הקשו התוספ' עוד שם איך שייך מגו דבידו לגרשה הא אז הי' פוסל אותה מן הכהונה: ונ"ל לתרץ כל קושיות הללו במה שנקשה עוד בהא דקאמר דלמפרע אינו נאמן משום דליכא מגו כיון דלא יוכל עתה לגרש אותה שתהא מגורשת למפרע הא שפיר יש מגו לפי מה דאמרינן בגטין (ל"ג.) ת"ר בטלו מבוטל דברי רבי וכו' עקרינהו רבנן לקדושין מיני' והקשו התוספ' שם דא"כ יחפה על בת אחותו ותירצו דאם יחפה כן באמת יכול לפטור אותה ע"ש, וא"כ ק' דשפיר יהא נאמן אגרשתי את אשתי אפילו למפרע דמגו דאי בעי מגרש אותה ע"י שליח ומבטל גיטא ועוקר הקדושין למפרע ואף דגם בזה קעבד איסורא דרב מנגיד אמאן דמבטל גיטא כדאמרינן בקדושין (י"ב:) מכ"מ ליכא אסורא כ"כ מלהעיד עדות שקר ולהתיר א"א למפרע וא"כ מגו מיהא איכא ועוד שהרי דעת רש"י שם דלא אמבטל בפני ב"ד קאמר אלא היכי דלשליח ביטל ונראה שנדחק לפרש כן משום דס"ל למ"ד בטלו אינו מבוטל לא שייך אסורא כיון דליכא קלקול וכן היא ג"כ שיטת התוספ' רי"ד והריטב"א שם ולא כדעת התוספ' שם דלכ"ע אמרינן כן, וא"כ קשה לשיטות אילו הא איכא מגו גם למפרע, אבל באמת לק"מ שהרי קאמר רב נחמן בגטין שם (ע"ב) דהלכה כרבי בשתיהן וא"כ הלכה דבטלו מבוטל וכוותי' פסקינן ולכן אליבי' דידן שפיר קאמר דלמפרע אינו נאמן, אכן לפי המבואר בסוגיא דגטין שם ס"ל לרב דהדר בי' רבי וס"ל ג"כ כרשב"ג דבטלו אינו מבוטל ועל זה הקשו התוס' שם מהא דרב מנגד אמאן דמבטל גיטא ותירצו ע"ש, הרי דפשיטא להו דלרב יוסף בטלו אינו מבוטל וא"כ לרב יוסף שייך שפיר מגו למפרע, והשתא מתורצים כל הקושיות כיון דמ"ד התם דנאמן הואיל ובידו לגרשה הוא רב יוסף משום ר"י אמר שמואל ומשום דידי', וא"כ שפיר קאמר דאפילו למפרע נאמן מטעם מגו זו לרב יוסף לשיטתו כיון דיכול לגרש ע"י שליח ולבטל ועוקר הקדושין למפרע, ול"ק מה שהקשו התוספ' הא אז פוסל לכהונה דז"א דבהא לא פוסל לכהונה כיון שלא היתה אשתו למפרע א"כ לאו גרושה היא ולכן קאמר שפיר ופליגא אדרבי יוחנן דודאי ידע שפיר דרבי יוחנן למפרע קאמר דאינו נאמן אכן רב יוסף דקאמר מגו אפי' למפרע ודאי פליג אדר"י, והשתא קאמר רב ששת ג"כ שפיר אזיל לי' הואיל דרב יוסף כיון דרב יוסף ע"כ למפרע ג"כ קאמר חדא דא"כ לא שייך להאמינו בזה בני מטעם הואיל כיון דפסלה מכהונה ועוד כיון דלרב יוסף לשיטתו שייך טעם דהואיל אפילו למפרע א"כ ודאי למפרע ג"כ קאמר ואהא קאמר שפיר דאזיל לי' הואיל דע"כ ר' יוחנן דס"ל דאינו נאמן למפרע לא ס"ל הואיל דרב יוסף דהוא הואיל שבידו לגרשה ולבטל גיטא, ולפ"ז מתורץ ג"כ מה שהקשו התוס' מאי קמ"ל ר' יוחנן דלמפרע אינו נאמן דטובא קמ"ל דלא נימא בטלו אינו מבוטל דאז שייך הואיל גם למפרע וכרב יוסף:
בד"ה ואין אדם. דמשוי נפשי' רשיעא: עיין במהרש"א (ריש מכות) שהקשה מזה אמה שהקשו התוספ' שם דיהי' נאמן מה אם ירצה לומר מזיד הייתי הא אין אדם משים עצמו רשע משא"כ באכלתי חלב שלא רוצה להביא חולין לעזרה והניח בקושיא, ולכאורה קושיתו תמו' דאימא דקושית התוספ' היא לרב יוסף דס"ל אדם משים עצמו רשע, וי"ל ע"פ מה שביאר הריטב"א שם קושית התוספ' דהניחא למ"ד דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים מדכתיב או הודע אליו דזה לא שייך בגלות אבל למ"ד דמתרצינן דבורי' לא אכלתי שוגג אלא מזיד ק' ע"ש וכיון דבב' סברות אילו פליגי התם גמרא עם ר' אמי בכריתות (דף י"ב) א"כ ממנ"פ ל"ק קושיות התוספ' דלרב יוסף ל"ק די"ל דס"ל כמ"ד אדם נאמן על עצמו ולמ"ד דמתרצינן דבורא ג"כ ל"ק די"ל דס"ל כרבא דאין אדם משים עצמו רשע ושפיר ק' קושית המהרש"א, אכן נ"ל דמכ"מ הקשו התוספ' שפיר כיון דהתם במכות ילפינן מקרא דאין אומרין יגלה זה תחתיו משום דכתיב הוא ינוס הוא ולא זוממין וא"כ ע"כ מוכח דמקבלין עדות לחייב גלות דאל"כ לא משכחת זוממין ולא אצטריך מיעוטא דהוא וכיון דרבי יהודה סבר הכא ע"כ אפילו לרבא דאדם משים עצמו רשע א"כ הקשו התוספ' שפיר דלהימן במגו דאם ירצה לומר מזיד הייתי ולרבי יהודה הוא ל"ל: שוב נ"ל לפרש דעת המהרש"א במכות דלשיטתו אזיל לפי מה שכתב הכא בשמעתין דרב יוסף ג"כ ס"ל אדם קרוב אצל עצמו רק משום דלא פלגינן דבורא אינו נאמן באמר רבעני לרצוני ולכן הקשה שם במכות שפיר כיון דהתם ליכא משום פלגינן דבורא כ"ע מודו דאין נאמן לומר מזיד הייתי דאין א' משים עצמו רשע, ולפ"ז י"ל דגם רבי יהודה ס"ל כן דדוקא הכא לא נאמן לומר הרגתיו להתירה לשוק דלא אמרינן פ"ד אבל בעלמא י"ל דגם ר"י ס"ל דאין אדם משים ע"ר ולכן גם לר' יהודה יש לתרץ קושית התוספות כן, ויש להוכיח מדעת התוספות בעצמם כן שהקשו בב"מ (דף ד') אאמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי הא אין אדם משים עצמו רשע, ולכאורה מאי קושיא שהרי סתם חכמים דר"מ הם רבי יהודה שהרי בפסחים (דף י"א) ובסנהדרין (דף מ"ה) מקשה מחכמים דר"מ אדר"י ע"ש והרי ר"י ס"ל הכא דאדם משים עצמו רשע ומאי קשיא להו אחכמים דר"מ אע"כ כדכתבנו דהתם גם ר"י מודה והכא לא קאמר אלא משום דלא פלגינן דבורא וא"כ לא מקשו במכות מידי ואולי התוספ' גופא נסתפקו בזה אי טעמא דרבי יהודה ודרב יוסף משום דס"ל דל"א פלגינן דבורא או משום דס"ל בכ"מ דאדם משים עצמו רשע והקשו במכות לחד שיטה ובב"מ לאידך שיטה:
בד"ה לימא רב יוסף דשויא אנפשי' חתיכה דאסורא: א"ל דהתינח לתירוץ ר"נ ב"י שם אבל לתירוץ רבינא שם דקאמר לי' שנאמן על הבנים אבל לא אבני בנים אכתי לא תירצו מידי שהרי לענין בנים לא שייך דשוויא אנפשי' חתיכה דאסורא אלמא דפ"ד בין בנים ובין ב"ב, די"ל שהרי כבר כתבו התוספ' שם דה"ק דרק במקום בנים לבד נאמן עליה' אבל במקום שיש ב"ב גם אבנים אינו נאמן ואף דשם לא כתבו התוספ' כן רק מכח סברא לפי דבריהם דהכא מוכח מכח קושיתם דהכא כן. אכן בעיקר דברי התוספ' שכתבו לאסרי בב"י דשוי' אנפשי' חתיכה דאסורא צ"ע דהיכן מצינו דבן נח אסור בב"י ובשלמא לקמן (דף מ"ז) שכתבו התוספ' סתמא דשוי' נפשי' ח"ד זה יש לפרש לענין לאסור במפרכסת או בגזל פחות מש"פ אבל הכא דכתבו לאוסרו בב"י צ"ע:
בד"ה באומר אני. אומר ר"י דאע"ג דאמר הרגנוהו: נראה שלא בלבד מלשון הגמרא דייק הר"י כן מדלא קאמר אני אני הייתי עם הורגיו אלא דגם מוכח כן דאם דאומר בתי' כן אני הייתי עם הורגיו לא ליתני כלל בין לרבנן בין לר"י כיון דלא תני לרבנן רק משום ר"י כמש"כ התוספ' לעיל ולר"י גופא ל"צ למיתני אי לאו משום דאשמעינן דהרגנוהו נעשה כמי שאמר אני הייתי עם הורגיו דבזה טובא קמ"ל לר"י ולכן תני גם לרבנן:
בד"ה טעמא. דלתרי נמי בי דינא קרי לי': וכן הקשו גם בגיטין שם, ולכאורה יש להבין מה קושיתם כיון דהתם פליג רב ששת ארב נחמן וס"ל דב"ד לא הוי אלא ג' א"כ דלמא קושית הגמרא היא לרב ששת, וי"ל דלקמן (ק"א:) פריך לרב נחמן דאמר הלכה גבי חליצה בג' משום דסתים תנא כוותי' למה פסק מיאון בשנים הא גם הכא סתם תנא כוותי' דמ"ד בג' דקתני מיאנה או חלצה בפניו וכו' מפני שהוא ב"ד וב"ד הוי בג' ומאי קושיא לר"נ לשיטתו הא סבר דב"ד של שנים נמי נקרא ב"ד והיינו מה דק"ל להתוספ' הכא כיון דמוכח מהסוגיא דלקמן דגם לר"נ צ"ל כתירוץ הש"ס דהכא דקמ"ל דמיאון בג' ומהיכי מוכח לר"נ כן הא לר"נ בפשטות י"ל דבאמת שנים קתני ועל זה תירצו דא"כ לא ה"ל לתלות בב"ד אלא ה"ל למימר בפי' מפני שהם שנים או משום דהכא גם ר"נ מודה דע"כ ג' קאמר דקתני דומיא דחליצה:
בא"ד דמכשר בפרק מצות חליצה ביחידי: לא ידעתי אנה סובר כן חד מ"ד דאי כוונו לאותו שחלץ בינו לבין עצמו בבית האסורים והכשיר ר"ע לקמן (ק"ה:) הא שם אפילו יחיד לא הוי ע"ש בתוספ' ועוד דהא אמרינן שם דגם בזה צריך עדים על החליצה וא"כ ליכא חשדא וגם מה דאמרינן שם (דף ק"ד) שעשה מעשה ביחידי משמע כן שהי' בינו לבינה דהא מייתי שם שעשה כר"ע:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמרא דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע: ופירש רש"י ז"ל והא דקיי"ל הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ה"מ לענין ממונא אבל לקנסא ולעונש מלקות וליפסל לא עכ"ל. ודבריו ז"ל צריך ביאור דמאי ענין קנסא לכאן דהא ליפסל ולעונש מלקות מסברא קיי"ל דאינו נאמן על עצמו משום דאדם קרוב אצל עצמו. ולענין קנסא ילפינן מקרא דאשר ירשיעון כו' דמודה בקנס פטור. אלא דרש"י ז"ל פי' בכמה דוכתי' דהא דאין אדם מחייב עצמו במיתה ומלקות הוא ג"כ מטעם דמודה בקנס פטור. וכבר הקשו התוס' ז"ל על זה עי' בריש פרק התערובות. ועוד דהא רבי יהודה במתניתין ס"ל כרב יוסף דאדם משים עצמו רשע ובקנס ובעונש מלקות וודאי מודה דאינו נאמן על עצמו. אלא ע"כ לאו בחדא כללא כללינהו ועיקרן של דברים כך הוא דבקנס וודאי מקראי ילפינן. ואי לאו קרא היה יכול לחייב את עצמו בזה. וה"א דהוי בכלל הודאת בעל דין כו'. משום דאין קרוב אצל ממונו ושפיר דנין ע"פ הודאתו. ולענין מיתה ומלקות כולי עלמא מודים דאינו נאמן על עצמו משום דאדם קרוב אצל עצמו. ולענין ליפסל פליגי רבא ורב יוסף או ר"י ורבנן לרבנן אינו נפסל ע"י עצמו ולר"י נפסל ע"י עצמו. ונראה לי עוד דר' יהודה נמי מודה דלשאר דברים אינו נאמן לפסול א"ע. ודווקא הכא בהרגתיו וכן בפלוני רבעני לרצוני הוא דאמר דנאמן לפסול א"ע משום דלא ס"ל פלגינן דיבורא. וממה נפשך אם נאמין לו שהרגוהו הרי הוא רשע. והתוס' ז"ל בד"ה לבא אמר הקשו מהא דאנוסים היינו מחמת ממון דאין נאמנים ולא אמרינן פלגינן דיבורי' ואנוסים היו אבל לא מחמת ממון אלא מחמ' נפשות. ומדבריו נראה דפלגינן דיבורא היינו דמהימן שרבע. אבל לא את זה שהעיד על עצמו. וכן בהרגתיו אומרים אנו שנהרג אבל לא על ידו. ולענ"ד נראה דהכי פירושא דפלגינן דיבורא דוודאי אנו מאמינים לו דהמעשה כך הוא כאשר הוא אומר. אלא דלדבריו הרי הוא רשע לזה אמרו פלגינן דיבוריה. ומה שהעיד על עצמו אין זו עדות שיפסל ע"י עצמו. וכיון שאינו נפסל ע"י עצמו שפיר הוי עדותו על חבירו עדות גמורה. וב"ד מקבלין עדותו על חבירו. אבל אין מקבלין עדותו על עצמו. ולפ"ז אין כאן קושיא מהא דאנוסין היינו מחמת ממון דלא פלגינן דיבורייהו משום דהתם כל עדותן על עצמן ואין אדם משים עצמו רשע ואין נאמנים ולא שייך התם כלל לחלוק דיבורן ולחדש דבר דאנוסין היו מחמת נפשות דזה לא אמרינן. ורב יוסף או ר' יהודה סברי דלא פלגינן דיבוריה ואין אנו מקבלין עדותו בזה לאחרים ג"כ כיון דלפי דבריו רשע הוא אבל גם הם מודים דאינו נפסל ע"י עצמו משום דאדם קרוב אצל עצמו. ועיי' לקמן בתוס' בד"ה לימא רב יוסף דאמר כר"י בדברי מהרש"ל ומהרש"א ז"ל ודברי התוס' נכונים כפשוטן. וכמ"ש דכ"ע מודים בזה דאדם קרוב אצל עצמו. ועי' בזה בדברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות עדות לענין פלוני רבע שורי ובדברי הראב"ד ז"ל שם וצ"ע בזה בדברי המפרשים ז"ל:
בסנהדרין אמרינן דפלוני בא על אשתי ג"כ פלגינן דיבוריה להרג אותו פלוני. ופריך הש"ס פשיטא ומשני מהו דתימא אדם קרוב אצל אשתו לא אמרינן קמ"ל. ולפי מ"ש אין כאן פשיטותא דגבי פלוני רבעני שפיר עדותו טובה מחבירו כיון דאינו נעשה רשע ע"פ עצמו הרי הוא כשר לעדות ומה לי אם אמר שרבע לאחר או שרבעו אבל פלוני בא על אשתי לא מטעם רשעות הוא דמיפסיל אלא מטעם קורבה מנ"ל דפלגינן דיבוריה בהא. וי"ל דהיינו דקאמר מהו דתימא אדם קרוב אצל אשתו לא אמרינן ולא אמרינן בכה"ג פלגינן דיבוריה קמ"ל דמ"מ מהימן הוא לגבי חבירו ואין עדותו על אשתו מבטלת עדות חבירו אע"פ שאין מקבלין עדותו על אשתו משום דהתורה פטרה מ"מ מקבלין עדותו על חבירו כיון דלגבי חבירו כשר הוא ועדות חבירו עדות לעצמה היא ואין לה שייכות עם עדות אשתו. אלא דבא לחייבו שבא על אשת איש מש"ה לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה כו'. והיינו דכתב הרמב"ם ז"ל גבי פלוני בא על שורי דמצטרפין נמי להרוג השור משום דאין אדם קרוב אצל ממונו דלא ניחא ליה לפרש כפי' הראב"ד ז"ל דגם הוא אינו נהרג משום עדות שבטלה מקצתה כיון דעדות פלוני עדות לעצמה היא והיינו דבאילעא וטוביה לא אמרינן פלגינן דיבוריה משום דכולי' חד עדות היא עדות הפרעון וכיון דהם קרובים של ערב אין נאמנים. ובאמת מהא דילפינן בתמורה דאין השור נאסר להדיוט ע"פ הבעלים מדאסריה רחמנא לגבוה משמע דאין אדם קרוב אצל ממונו ומהמנינן ליה אבל היכא דמצטרף עם אחר שפיר נאמן גם על השור. והנתיבות כתב לצדד דלהרמב"ם ז"ל ג"כ אינו נאמן על השור אלא מחמת דמהימן על חבירו. ולפמש"כ אין בו מכריח ועדות חבירו עדות לעצמה ועדות השור לעצמה והדברים עתיקים בזה וצריכין עיון רב:
ולמש"כ יש מקום לומר איפכא דאפי' ר' יהודה דפליג הכא ואמר הרגתיו לא תנשא אשתו אפשר מודה בכה"ג דפלוני בא על אשתי ודווקא הכא הוא דפליג מטעם ממ"נ כיון דלדבריו רשע הוא ואין עדותו עדות. וכבר האריכו בענין זה הראשונים והאחרונים ז"ל.
ויש לדקדק עוד בשמעתין בהא דאמר רב יוסף לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד ולמה לי האי טעמא תיפוק ליה משום דהוי חשוד לאותו דבר ולא דנו ולא מעידו. וראיתי בדברי הרא"ש ז"ל בפרק ז"ב שכתב לפרש כן לשיטת רש"י והרי"ף ז"ל דר"נ ור"ש פליגי התם בבא על הערוה ממש. ואני מצאתי בירושלמי הכא בשמעתין שאמרו להדיא בטעמי' דר' יהודה ממ"נ אי קטליה החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ואפשר דמש"ה קאמר הכא דנהי דפסול לא הוי ע"פ עצמו אבל חשוד מיהא הוי. ולכאורה לדעת הרמב"ם ז"ל דהא דחשוד אינו נאמן היינו דווקא בשל עצמו אבל בשל אחרים נאמן א"כ הכא נמי הוי כלגבי אחרים. (ועי' בזה בש"ך בי"ד סי' קי"ט מש"כ שם):
גמרא והתניא אמרו לו לר' כו': עי' מהרש"א ז"ל שכתב לפרש בלשון קושיא לפי גירסת התוספתא והירושלמי אמר להם משם ראי' אף הוא לא אמר אלא הרגנוהו וסמיך אקושית והא לסטים קתני. ודבריו ז"ל נכונים אך לפי מה שכתבו התוס' ז"ל דאפילו אמר הרגנוהו מפרשינן דבריו כן. א"כ ליכא קושי' מהא דלסטים קתני ויוצא ליהרג קתני כיון דאמר הרגנוהו. ועוד דלמאי דס"ד דמיירי בדיני ישראל בזמן הבי'. א"כ אפי' אמר הרגנוהו תיקשי אמאי יוצא ליהרג כיון דלאו הוא לחודי' קטלי' והיה נראה לפרש דהא דפריך הש"ס והא לסטים קתני הוא פירכא אחריתי דמשמ' שהוא לבדו ג"כ הרג את הנפש וא"כ אכתי למה השיאו אשתו והא יוצא ליהרג קתני ומשמע דמחמת רציחה אחרת יצא ליהרג ואכתי רוצח הוא. ומשני בי דינא דעובדי כוכבים דלא דייקי ויצא ליהרג מחמת דבר אחר אבל מזה המעשה לא ידע איש ובצאתו ליהרג הודה בעצמו על שמעון בן כהן. ואין לדקדק לפי האי טעמא דאמרינן דעד אחד נאמן הוא משום דעביד לאיגלויי וכתב הרמב"ם ז"ל דירא לשקר שלא יוכל להשמט א"כ הכא דיוצא ליהרג אינו מתירא לשקר. דאין חילוק ובכל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי אינשי וק"ל. וכן פירש הרשב"א ז"ל:
גמרא טעמא דב"ד הא תרי לא: מ"ש מהא דתנן עדים החתומים על המקח לא חשו חכמים לדבר זה. מוכח משמעתין דאין לחלק בין אשה דלא חזיא אלא לחד ובין מקח דיכול להתחלק ביניהם ובירושלמי בשמעתין חילק בין מקח לאשה. ועי' בק"ע ולא ידעתי למה הביא ממרחק ראיה דשמעתין גופי' מוכח דאין לחלק וק"ל. ועי' בלשון הטור והש"ע בא"ע סי' י"ב שכתב ואין שנים מצוין לחטוא בשביל אחד והוא לשון הירושלמי. אבל לשיטת הש"ס דילן א"צ לזה ואפי' בדבר שיכול להתחלק ואנו רואין דשניהם לוקחים תרי לא חשידי. וגם לשון הנימוקי יוסף ז"ל אינו מובן לי שכתב והא דלא חשדינן ליה כשאחד לוקח השדה כדמפרש בירושלמי שאין שנים מצוין לחטוא מפני אחד. ולפי הנ"ל לשיטת הש"ס דילן אפי' שניהם לוקחין לא חשידי. ועי' בתוספתא במכילתין. ועי' בתוס' חולין (דף מד):
גמרא כנס מהו שיוציא: פי' רש"י ז"ל אחכם ואמביא גט קאי ונראה מדבריו ז"ל דאכל הני דתנן בהני תרתי מתניתין בכולהו מיבעי ורישא דמילתא נקט. אבל הרשב"א ז"ל חולק וס"ל דלא קאי אלא אחכם לחוד דליכא חשש איסור דאורייתא אפי' אם עשה כן בערמה. והביא ראיה לזה מדברי התוספתא דבכולהו לא תני אם כנס לא יוציא אלא בחכם לחוד ולפנינו בתוספתא גם בחכם לא תני לה. ולכאורה מהא דמעיד בשבוי' דתני בתוספתא דאם כנס לא יוציא יש להביא ראיה להיפך דאפי' היכא דאיכא חשש איסור דאורייתא לא יוציא משום דגם זה אינו אלא רינון בעלמא לומר דמשקר בשביל שישאנה. וצ"ל לשיטת הרשב"א ז"ל דבשבוי' הקילו. אבל באמת אין לנו שום ראי' להיפך למימר דכנס יוציא דאי משום דדמי לנטען על אשת איש דאיכא חשש איסור דאורייתא ז"א דע"כ לא דמי לגמרי דהא בנטען על א"א קיי"ל דאפי' אפסקי' אחר לא ישא לכתחילה ואילו בכל הני תנן דמותרין לאחר שנישאו לאחרים אלא דיש לחלק דכיון שנישאו לאחרים תו ליכא חשדא. אבל מ"מ ליכא לדמוי' לנטען על א"א דהא עכ"פ ליכא הכא אלא רינה בעלמא שמא משקר ועי' בח"מ ובב"ש ז"ל:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
תו׳ ד"ה ואין אדם מע"ר עבחי׳ א״ז רש״א ריש מכות בתו׳ ד״ה מעידין שהקשה דהא אאמע״ר. ובאמת תיקשי הכי ג״כ לשיטת רש״י לקמן ה׳ א' ד"ה מ״ט דבעידנא ויש לדחות דמיירי בלא התראה דהיו מכניסין לכיפה ובסנהדרין פ״א ב' ובכה״ג מהימן לפטור א"ע ולומר שוגג הייתי אך לפמש״ש דמיירי בלא קיבל עליו התראה דמגיע כיפה וע"ש בש״א וא״כ לא יוכל לטעון ג״כ שוגג. ואולם בתומים תפש בזה דהא רב יוסף ס״ל בסנהדרין ט׳ דאמע״ר ולדידי׳ תיקשי סתם מתני׳ דהכא עכ״ד יעו״ש. ואף דמבע״ל לרב חסדא בכתובות י״ט א׳ דאאמע״ר לר״מ מ״מ הא דסתם משנה ר״מ אינו כלל מוכרח ולפעמים שמצא הדין סתום [וע׳ בירו' תענית פ״ב הי״ג ובמגילה פ״ק ה״ד ועוד היו שאר סתומתאה אליבא דאחרינא כמו במגילה כו״א ובכ״מ זו דברי כו׳ וע' רש״י מגילה ב״א ועש״ש וכתו׳ ברכות ט"ב בהא דאחרים ר״מ וע׳ גיטין ד״ד א׳ מהדרינן אדר״מ כו׳ וע״ש בתו׳ י״ג א׳ ד״ה והא וע' תו׳ מו״ק ב׳ ע״ב הא דפריך מאן תנא כיון דסתם מתני׳ לא אתיא כר״מ ועשמ״ק כתובות רפ״ג ד"כט מאן תנא וע׳ תו׳ ערובין לד״ב ד״ה לא קשיא וע' פסחים כ״א לימא מתני׳ דלא כר״י והול״ל דלא כר״מ ואולי משום דסיפא דלא יסיק ל״נ אלא לר״י וע' תו׳ ר״פ גה״נ והא מתני׳ כו' וע״כ דלא קפיד אלא אסתמא דמתני׳ שלא יסתרו ואף דבלא"ה סתם מתני׳ ר״מ וע״כ דהיכי דמוכח לא חששו לזה וכ״מ בברכות ג׳ א׳ ואב"א רישא לאו ר"א ואף דא"כ הא קיי"ל סתם מתני׳ ר״מ ותיקשי נמי אר״מ דברייתא דס״ל משהכהנים טובלין וע״כ דאיננו כלל מוחלט ובלא״ה דלהך לישנא דרישא לאו ר״א ע״כ דס״ל ג״כ בהא דתרי תנאי אליבא דר״מ וכדלעיל ואכמ״ל] : ותו דמ״מ חזינן דסתם ר׳ כוותי׳ דר״מ בהא וגם דכל קושית התו׳ משנים אומרים אכלת חלב והא הך סברא דמה אם ירצה חכמים הוא דאמרי לה ור״מ מחייב וע"כ דקושית התו׳ אזלא לחכמים דר״מ דלדידהו היאך משכחת הך דינא דסתם לן דליכא מאן דפליג בהא. ואף דסתם חכמים דר"מ היינו ר״י [וכמ"ש רש״י בכ"מ ובכריתות ד״ז וע׳ תו׳ כתובות ל״ו א׳ ד״ה ואם וע׳ רש״י פסחים י"א א׳ דרבנן אדרבנן וע׳ תענית י׳ א׳ מאן חכמים ולקמן כ״ו סע״ב וכמו דאשכחן מאן י"א ר׳ יוסי וכה״ג]. ואיהו לשיטתי׳ דאמע"ר מ״מ תיקשי אליבא דהלכתא לדידן דקיי״ל דאאמע"ר וקיי״ל כחכמים דר״מ וע״ע בחי׳ לריש מכות משש״ב. וראיתי מתרצים קושית התומים דהא רב יוסף ס״ל דאמע״ר לפמש״כ התו׳ בסנהדרין דמ״א דר״י בר״י לא בעי שיתיר א״ע למיתה וא״כ לרבא דבעי שיתיר לשיטתו דס״ל בסנהדרין דאאמע״ר ולכן לא מוקי ג״כ בחבר דא״צ התראה כיון דלדידי׳ בעינן שיתיר אבל רב יוסף י״ל דס״ל חבר א"צ התראה ולא בעי שיתיר וכדאמר בסנהדרין דמ״א ובאשה חבירה ואליבא כו׳. ובאמת י״ל בסגנון זה בקצרה לפמש״ל במש״כ האחרונים דהא מ״מ יתחייב כיפה היינו בהתרו בו ולא התיר א״ע וקושית התו׳ מלא התרו בו כלל וא״כ היינו רק לרבא דבעינן שיתיר א״ע וכנ״ל. וגם בעיקר קושיתם דהא לר"י חבר א״צ התראה מלבד מ״ש במ״א בפלפול י"ל למ״ד בסנהדרין ח׳ סע״ב בפלוגתא דר״י ורבנן והתם פליגי חכמים עלי׳ דר"מ וס"ל כר״י בר"י והך סברא דמה אם ירצה חכמים הוא דאמרי לדבריו וכמ״ש התו׳ דב"מ וא״כ להך שנויא לא שייך לומר דאתיא כר"י בר״י. וע׳ במכות ט׳ סע״ב לפי שנויא דגמ' דר"מ דלא כר״י בר״י ומ״ש התו' כששתק בשא״ל העדים ולא הוי מתחייב בהודאתו ע״פ עצמו כיון דליכא רגלים בדבר לא מחזקינן ברשיעי וה"ה כשאומר לא הרגתיו כלל ומכחישם דלא מהימן וכמ״ש התו' דב״מ. ולכאורא הי׳ מקום לדחות קו"התו דלא שייך כאן להקשות דאאמע״ר די״ל דפלוגתייהו תליא בהכי דסתם חכמים דר"י היינו ר״י וא"כ י״ל דר"מ דסובר דאאמע״ר ובכתובות י״ח א׳ לרב חסדא דמוקי הכא אליבא דר״מ ור״י אזיל לשיטתו הכא דאדם משים ע"ר ולכן קאמר שפיר ומה אם ירצה כו'. ומיהו התו׳ לשיטתי' בב"מ ג״ב ד״ה מה אם ירצה לחד סברא דלדבריו דר״מ קאמרי יעו"ש ואכמ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמ'. פלגינן דיבורא. פליגי ר' יוסף ורבא בדין פלוני רבעני לרצוני שלר' יוסף חל דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולרבא חל דין פלגינן דיבורא. ונראה לבאר מחלוקתם בשלש דרכים:
א) י"ל דפליגי האם שתי ההגדות שעל הרובע ושעל הנרבע חלין כחלות הגדה עדות אחת או כחלות של שתי הגדות נפרדות. דלר' יוסף חלה רק הגדת עדות אחת בלבד, ולפי' סובר שחל דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ואילו לרבא חלין שתי הגדות עדות שונות - עדות אחת על הרובע וחלות עדות אחרת על הנרבע, ומשו"ה ס"ל לרבא דחל דין פלגינן דיבורא, כי העדות האחת שעל הנרבע בטלה והעדות האחרת שעל הרובע קיימת, כך פי' מרן הגר"ח זצ"ל.
ב) הראב"ד (עי' ברא"ש פ"ק דמכות י"ג - י"ד) נוקט דעדות דרובע ונרבע הו"ל חלות עדות אחת לכ"ע, ולרב יוסף חל בעדות זו דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ואילו לרבא לא שייך הכא הדין דעדות דבטלה מקצתה בטלה כולה, דדין זה חל רק במקום שמקצת העדות שבטלה הויא חלות עדות פסולה, משא"כ בעדות "רבעני לרצוני" דהו"ל עדות דבעל דבר על עצמו דאינה הגדת עדות כלל וכמי שאינה, ולפיכך ביטול מקצת העדות לא חל מכיון דאינה עדות כלל.
ג) ועוד י"ל דלכ"ע שתי עדיות שונות חלין - א' על הרובע וא' על הנרבע - אלא שלר' יוסף העדות שעל הרובע בטלה כי יש בעצם סיפור המעשה של העד תרתי דסתרי, כי לדברי העד רשע הוא ורשע פסול לעדות, ולכן עצם נאמנותו על הרובע פקעה כי סותרת את עצמה מינה ובה. ובשיטת רבא נראה דס"ל שהנרבע אינו נאמן כלל לומר שלרצונו נרבע. דהנה יעויין ברמב"ם (פי"ח מהל' סנהדרין הל"ו) שכתב וז"ל גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודיית פיו אלא על פי שני עדים כו' שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש המחכים למות שהן תמיד תוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות, כך זה יבוא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג, וכללו של דבר גזירת מלך היא עכ"ל. ומהרמב"ם יוצא שכשאדם משים עצמו רשע אינו נאמן כלל כי שמא הוי מן העמלין מרי נפש וכו'. ובכן י"ל שזוהי סברת רבא שכשאדם משים עצמו רשע ואומר רבעני לרצוני אינו נאמן כלל שנרבע לרצונו, ומקבלים את עדותו על הרובע ואין סתירה בעצם נאמנותו לספר את סיפור המעשה על הרובע כי מה שסיפר שנרבע לרצונו הוי פטפוטי דברים בעלמא שדברי שטות הם ממי שהוא מרי נפש כו'161.
ונראה להביא ראייה מסוגיתנו לדרך השלישית בביאור המחלוקת בין רב יוסף ובין רבא, שהרי הגמרא הביאה את מחלוקתם בנידון דעד א' בעדות אשה שהעיד "הרגתיו", ונראה שיש מכך שתי הוכחות לביאור השלישי. ראשית כל, דבשלמא בעדות על הרובע ונרבע יתכן כביאור הראשון, דר' יוסף ס"ל דהו"ל חלות עדות אחת, שהרי בין הרובע ובין הנרבע השתתפו באותו מעשה העבירה, ולפיכך שתי ההגדות, על הרובע ועל הנרבע, מצטרפות לחלות עדות אחת. אך דבר זה קשה להולמו בעדות מת בעלה שבאה להתיר האשה ועדות הרגתיו המחייבת את הרוצח, כי היתר האשה כשמת בעלה לא שייך כלל לחיוב הרוצח שהורגו, ומסתבר דהו"ל שתי חלויות של עדות שונות שאין ביניהן צירוף כלל. ואע"פ שהעד העיד על שתיהן בתוך כדי דיבור מ"מ הויין שתי עדויות שונות, ואינו בדין שיחול בהן דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כי אינן עדות אחת. ואילו לפי הדרך השלישית י"ל שאע"פ שישנן שתי עדויות מ"מ יש סתירה בנאמנות העד לספר את המעשה, כי סיפר שמת בעלה וגם הרגתיו ולדבריו רשע הוא ואינו נאמן להעיד שבעלה מת.
ועוד ראייה, דהנה יש לחקור בנאמנות עד אחד מדרבנן להעיד שמת בעלה, האם נאמנותו חלה מדין עדות וכמו שני עדים המעידים בדבר שבערוה, או שחלה מדין נאמנות דעד א' באיסורין. והנה כל הפסולין להעיד, כגון אשה קרוב ורשע, כשרים לעדות אשה (יבמות דף קיז א), ומשמע שאינה חלות הגדת עדות דבי תרי אלא חלות נאמנות דעד א' נאמן באיסורין, שהרי אשה וקרובים נאמנים באיסורין כעד א' ולא בעדות דבי תרי. אמנם אם ננקוט שעדות אשה חלה מדין נאמנות דאיסורין דעלמא ולא מדין עדות שבדבר שבערוה צ"ע, היאך ס"ד בגמרא שבעדות אשה חל דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה שדין זה חל בהגדת עדות דעלמא ולא בנאמנות דאיסורין. אך לפי הביאור השלישי מבואר כי ביטול סיפור העדות חל מחמת סתירה בנאמנות העד, שלדבריו רשע הוא ואינו נאמן, ולפיכך אף בעדות אשה נאמנותו בטלה ואע"פ שאין בדבריו חלות דין עדות אלא חלות דין נאמנות.
אמנם קשה להכריע סופית בדין עדות אשה האם חל מדין עדות או מדין נאמנות, כי אע"פ שפסולי עדות כשרים ומוכח לכאורה מכך שחלה מדין נאמנות ולא מדין עדות, אך מאידך דין כל מקום שהאמינה התורה עד אחד הרי הוא כשנים נמי חל בעדות אשה (יבמות דף קיז:), ומשמע מכך שחלה הנאמנות מדין עדות דבי תרי ולא מדין נאמנות דעד א' דעלמא162, וא"כ שפיר י"ל דחל נמי דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכמו דחל בעדות דעלמא.
והנה הגרע"א זצ"ל בתשובותיו (סי' פ"ז) דן בשני עדים שהעידו באשה שמת בעלה ונמצא אחד מהן גזלן מדאורייתא האם חל בזה דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה או לא. ונ"ל דלא חל מכמה טעמים:
א) יתכן שעדות אשה חלה מדרבנן מדין נאמנות דעד א' באיסורין דלא חל בה הפסול דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מכיון דאינה חלות דין עדות. והא דבסוגיין מצינו ביטול עדות בכה"ג הוא מטעם חסרון בנאמנות כנ"ל ולא משום חלות דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.
ב) בדין נמצא א' מהן קרוב ופסול דעדות כולן בטלה (מכות דף ה:) קיימת מחלוקת בין הראשונים. תוס' (במכות דף ו. ד"ה אמר ר' יוסי) ס"ל שאע"פ שהעדות בתורת כת דשני עדים בטלה מ"מ נשארת חלות עדות דעד אחד המחייבת בדיני ממונות שבועת עד אחד. ומאידך שיטת הרי"ף (הובאה ברא"ש למכות פ"ק אות י"א) והרמב"ם (פ"ה מהל' עדות הל"ג) שאפילו עדות עד א' לשבועה בטלה. ובכן אליבא דהראשונים דס"ל שרק עדות הכת בטלה אבל עדות עד א' נשארת המחייבת שבועה פשיטא דה"ה בעדות אשה שעדות עד אחד נשארת ומועלת להתירה ואע"פ שנמצא א' מהן קרוב או פסול בכת.
אך אמר הגר"מ זצ"ל שאף אליבא דהרמב"ם שאני עדות אשה מעדות עד אחד בדיני ממונות. הרי הרמב"ם כ' (שם) וז"ל וכן כל מקום שעד אחד מועיל, אשה ופסול כן מעידין, חוץ מעד אחד של שבועה שאין מחייבין שבועה אלא בעדות עד אחד הראוי להצטרף עם אחר ויתחייב זה הנשבע על פיו ממון עכ"ל, יוצא דאליבא דהרמב"ם נאמנות עד א' לשבועה חלה משום דהוי אחד משנים, דהיינו משום שהוא ראוי להצטרף עם עוד עד שני לממון משו"ה נאמן הוא לשבועה. ולכן ס"ל לרמב"ם שבנמצא א' פסול בתוך הכת שאינם ראוים לממון לכן אף אינם יכולים לחייב שבועה מדין עד אחד. משא"כ בעדות אשה, שעד אחד נאמן בתורת עצמו ולא משום דהוי אחד משנים הראוי לצירוף, ולכן אפילו באופן שנמצא א' מהן קרוב ופסול שאינם ראויים להעיד ככת של שני עדים מ"מ כל עד א' לבדו נאמן להעיד שמת בעלה.
ג) עוד נראה דהנה רק רשע מדאורייתא פסול לעדות אשה. ודין זה זקוק להסבר. ונראה שרשע דאורייתא חשוד לשקר, משא"כ שאר פסולים שאינם חשודים לשקר, שהרי גם משה ואהרן קרובים ופסולים לשאר עדויות, וכן חילקה הגמ' בב"ב (קנט א). ונראה דחז"ל התקינו לקבל כל פסולי עדות לעדות אשה אך לא רשעים שהם חשודים לשקר. ולכן מסתבר שאין כאן חלות פסול גברא אלא הפקעת נאמנות בעלמא שגדר הדבר שמשום שחשוד לשקר אין כאן הגדת עדות כלל. ולכן לא חל דין נמצא א' מהן פסול עדות כולן בטלה, כי מי שחשוד לשקר אינו עד והגדתו אינה הגדה כלל ולכן אינו פוסל העדים האחרים163.
תוס' ד"ה הוא. ז"ל אלא אמר רבינו יצחק דמיפסל משעה שנעשה טרפה דטרפה פסול להעיד כדאמרינן בסנהדרין (דף עח.) עכ"ל. דהו"ל עדות שא"א יכול להזימה דלית ליה זוממי זוממין. וצ"ע דלכאורה עד טריפה אינו נפסל בפסול גברא אלא שמעשה הגדת העדות שלו פסולה מכיון שאי אתה יכול להזימה וכמו שנפסלה הגדת עדות בלי דרישה וחקירה, שהפסול חל בהגדת העדות עצמה ולא בגברא וא"כ קשה למה חל דין נמצא א' מהן פסול עדות כולן בטלה, דלכאורה דין זה חל רק כשחל פסול גברא בא' מעדי הכת, וצ"ע.
ובעצם הדיון שבסוגיא ובראשונים במכות (דף ו.) האם עד ראייה פסול שאינו מעיד בב"ד פוסל עדים האחרים מלהעיד בב"ד, נראה שיתכן לתלות השאילה בחקירה האם דין נמצא א' מהן פסול חל כפסול כת או כפסול הגדה. שאם הוא חל כפסול כת יתכן שחל אף בעד ראייה דלענין ראייה הצטרף לכת. ומאידך אם חל כפסול הגדה אינו חל בעד ראייה שאינו מגיד בב"ד.
ועוד נראה שיתכן לתלות בחקירה זו אף את המחלוקת בין הראשונים הנ"ל, האם בנמצא א' מהן פסול קיימת עדות עד א' לחייב שבועה או לא. שאם חל פסול כת י"ל שעדות עד א' לשבועה קיימת. ואילו אם חל פסול הגדה אף הגדת עד א' לענין שבועה בטלה.
תוס' ד"ה רבא. ז"ל ואמר ר"י וכו' עכ"ל. לולי דמסתפינא היה נראה לתרץ דחל דין פלגינן דיבורא רק כדי לקיים הגדת עדות בב"ד שלא תתבטל, ולכן ס"ל לרבא דפלגינן דיבור "לרצוני" משאר העדות כדי שתתקיים העדות ד"פלוני רבעני". משא"כ לענין שטר, דאמירתם "אנוסים היינו" אינה חלה מדין הגדת עדות, שהרי משחתמו על השטר ונתקיימו חתימותיהם תו אינם יכולים להגיד עוד עדות, דמכיון שהגידו עדותם בשטר תו אינם יכולים להגיד. אלא שנאמנים לומר "אנוסים היינו" מדין נאמנות אחרת דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ולא מדין נאמנות דעדות. ודין פלגינן דיבורא חל רק לקיים הנאמנות דעדות ולא לקיים נאמנות אחרת כגון הנאמנות דהפה שאסר164.
אך כל זה ניתן לומר אם נקטינן דפלגינן דיבורא הלכה היא שחלה רק בעדות בב"ד. אבל לפי ביאורנו למעלה שדין פלגינן דיבורא חל משום שאין אדם משים עצמו רשע, ומיוסד בשיטת הרמב"ם (בפ"ח מסנהדרין הל"ו) שמי שמשים עצמו רשע אינו נאמן משום דאמרינן דהוי ממרי נפש וכו', א"כ הדין דפלגינן הו"ל לחול בכל נאמנות שבתורה ולאו דוקא בנאמנות דעדות בב"ד, וה"ה דחל בנאמנות דהפה שאסר, ומשו"ה נמנעו תוס' מלומר התירוץ שלנו.
161 אמנם צ"ע דלפי"ז למה לו לרמב"ם לומר שהמרשיע את עצמו פסול אף מגזיה"כ, הלא מי שמרי נפש אינו נאמן כלל. ועיין בשיעורים למס' ב"ק (דף תס"ד - תס"ה).
162 עיין בחידושי הגר"ח הלוי על הרמב"ם (פ"ט מהל' רוצח הלט"ו).
163 נראה בכוונת רבינו זצ"ל שהפקעת עדות רשע שחשוד הוא ואינו עד כלל חל רק בעדות אשה מדרבנן, אך בהגדת עדות דאורייתא הריהו פסול בפסול גברא ופוסל עדות אחרים שבכת מדין נמצא א' מהן פסול, דהגדתו דאורייתא מהוה הגדת עדות בבי"ד, ואין לדמותו לבעל דבר אליבא דהראב"ד דאין לו הגדה כלל ולא מצטרף לכת עדות. דאילו הגדת רשע הגדה דאורייתא היא וחל בו דין נמצא א' מהן פסול עדות כולן בטלה.
164 רבינו זצ"ל לא ביאר את טעם החילוק הזה. ויתכן שהוא משום דהנאמנות דעדות חלה רק בב"ד, ובב"ד פלגינן דיבורא כי הדיינים אינם מקבלים את הדיבורא "לרצוני" אלא רק את הדיבורא ד"פלוני רבעני". משא"כ הנאמנות דהפה שאסר דאינה תלויה בב"ד וחלה בכל מקום, ומאחר שאינה תלויה בב"ד לא חל דין פלגינן דיבורא.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
גזלן דדבריהם. כמו מפריחי יונים ומשחק בקוביא דתנן (ר''ה דף כב.) כל העדות שאין האשה כשרה לה אף הן אינם כשרים ועלה אמר רב מנשה זאת אומרת גזלן דדבריהם כו': רבא פליג עליה דרב יוסף ואמר אפי' אמר פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרף להורגו לרובע דכיון שזה מתכוין לעדות נאמן הוא אצל חברו ואין נאמן על עצמו ממה שאמר לרצוני דאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול לעדות בין לטובה בין לרעה הלכך אינו נעשה רשע בעדות עצמו: ואין אדם משים. את עדותו עדות אצל עצמו ליעשות רשע והא דקי''ל (ב''מ דף ג:) הודאת פיו כמאה עדים דמי הנ''מ לממונא אבל לקנסא ולעונש מלקות וליפסל לא: ושאני עדות אשה דאקילו בה רבנן. הלכך אפילו רשע נאמן ואנא לית לי דרב מנשיא דאמר הא דדברי תורה פסול: אלא רב מנשיא דאמר כרבי יהודה. והכי מיתוקם סוגיא רב יוסף מוקים לרב מנשיא כרבי יהודה ורב מנשיא מוקי לרב יוסף כרבי יהודה: אני הייתי עם הורגיו. אבל לא נגעתי בו: ע''י לסטיות. לפי שהיה עמהן: מתני' בנדר. שנדרה הנאה מבעלה ולא הפר לה ובאתה לחכם להתיר לה ולא מצא פתח לחרטה: לא ישאנה. משום חשד: שהוא ב''ד. כלומר מיאון או חליצה לא עשה חכם זה ביחידי דקי''ל חליצה ומיאון בג' ותלתא לא חשידי: גמ' הא התירה. ואח''כ מת בעלה או גירשה ישאנה שאין כאן חשדא: לעולם בחד. ודקשיא לך מדקתני שאסר מכלל דבר מישרי הוא אין ביחיד מומחה וכדרב חסדא בנדרי' בפרק נערה המאורסה: ב''ד. ג': לא חשו חכמים לדבר זה. לומר לא יקחו שוב שדה זו מן הלוקח וכן העד של גט לא ישא את האשה: היא גופה. כלומר ה''ה דתרי נמי לא חשידי והא דקתני שהוא ב''ד לאו משום לאפוקי מחשדא אלא לאשמועי' דאין מיאון בפחות מג' ולאפוקי ממאן דאמר בפ' [ב''ש] (לקמן קז:) מיאון בשנים: כנס מהו שיוציא. אחכם ואמביא גט קאי: גמרא או סברא. האי דאמרת כנס אין מוציא:
משום דעד השתא איירי בהצלת הורג ורובע מסיק לה והרוג נמי לא משום שנאה פסיל ליה התם אלא אמר רבינו יצחק דמיפסל משעה שנעשה טרפה דטרפה פסול להעיד כדאמרי' בסנהדרין (דף עח. ושם) וה''ר יוסף מאורלינ''ש מפרש דפריך מהרוג ונרבע שיצילו כשהם קרובים להורג ורובע וקשה לר''י דאין ה''נ דנהי דבהרוג ליכא למימר דאין ה''נ שיציל דהרי חייב הכתוב מכה אביו מ''מ מנרבע מאי פריך וכ''ת בנרבע נמי דהא דרשינן בסנהדרין (דף נד.) ערות אביך ממש שרבעו ה''מ לענין כרת אבל מיתה לא אשכחן: רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו. הקשה ר' יצחק בן אברהם דבפרק שני דכתובות (דף יח: ושם) מסיק רבא גופיה גבי הא דתנן התם אם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנים לומר אנוסים היינו לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אמרו מחמת ממון אין נאמנים ואמאי אין נאמנים דהוה לן לפלוגי דיבורא ולומר דאנוסים היו ולא מחמת ממון אלא מחמת נפשות ואומר ר''י דלא פלגינן דיבורא כדי לפסול השטר דמדאוריית' עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב''ד א''נ התם בכל ענין שהם אנוסים אם לא מחמת נפשות הוו רשעים הלכך לית לן למיתלי באונס מחמת נפשות דהוי מיעוטא: ואין אדם משים עצמו רשע. היינו לפסול את עצמו אבל נאמן הוא לומר גבי אכילת חלב מזיד הייתי כדאמר בכריתות (דף יב. ושם) דאין לנו לכופו להביא חולין לעזרה לפי דבריו והא דקאמרינן בהאיש מקדש (קדושין דף נ. ושם) גבי הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמא דלא עביד איניש דמשוי נפשיה רשיעא לומר מזיד הייתי לאו משום שלא יהא נאמן לומר מזיד הייתי דפשיטא דנאמן אלא כלומר שאין ברצון אומר בענין דמשוי נפשיה רשיעא וא''ת דהשתא משמע דנרבע לרצונו פסול לעדות ובפרק זה בורר (סנהדרין דף כו:) איכא למ''ד דחשוד על העריות כשר לעדות וי''ל דהתם בחשוד שהוא פריץ ומתייחד עם העריות ולא ודאי בא על הערוה כדפי' התם בקונטרס ומאן דפריך התם עני מרי ארבעים בכתפיה וכשר היינו משום דמלקין על לא טובה השמועה וא''ת וכי ודאי בא על הערוה אמאי פסול הא רשע דחמס בעינן שיהא רע לשמים ולבריות וזה אין רע לבריות כגון אוכל נבלות להכעיס דכשר לרבא בפרק זה בורר (שם כ''ז.) וי''ל דהוי כמו אוכל נבלות לתאבון דפסול לכולי עלמא אע''פ שאין רע לבריות דכיון דחשוד לעבור בשביל הנאת עצמו חשוד נמי להעיד שקר בשביל ממון והכי נמי בא על הערוה: לימא רב יוסף דאמר כרבי יהודה. תימה דהכא לרבי יהודה לית ליה פלגינן דיבורא ובפרק החולץ (לקמן דף מז. ושם) אמרינן ההוא דאתא לקמיה דרבי יהודה ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי א''ל נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה יכול לפסול את בניך אלמא פלגינן דיבורא ומיהו י''ל דהתם לא מטעם עדות נאמן (דהא אדם קרוב אצל עצמו ועוד דאם נאמן לפסול עצמו איך יתכן שיהו בניו כשרים) אלא הא דפסלינן היינו לאוסרו בבת ישראל דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא או אם נגח שור של ישראל את שורו פטור מטעם הודאת בעל דין וההיא דר' יהודה גופא. קשיא ושם נפרש בעזרת השם: באומר אני הייתי עם הורגיו. אור''י דאע''ג דאמר הרגנוהו נעשה כאומר אני הייתי עם הורגיו וכענין זה מפרש ר''ת ורבינו חננאל בפ' מי שאחזו (גיטין עג: ד''ה אמר) באומר מעת שאני בעולם נעשה כאומר: במגיזת קפוטקיא. יש ספרים דגרסי במזיגת והוי כמו במגיזת עבראי כמו שמלה שלמה. ר''י: טעמא דב''ד הא בי תרי לא. ואע''ג דאמרינן בריש השולח (גיטין דף לב: ושם) דלתרי נמי בי דינא קרו להו מ''מ אור''י דדייק שפיר דמדתלי טעמא בבית דין ולא קאמר מפני שהיו ב' ש''מ דלא סגי הכא בתרי ועוד דומיא דחליצה דבג' אע''ג דאיכא מאן דמכשר בפרק מצות חליצה (לקמן דף קד.) ביחידי הך תנא לא סבר לה כוותיה דחד ודאי לא מיקרי ב''ד ואיכא נמי רננה בחד: לא חשו חכמים לדבר זה. ואע''ג דשרי מ''מ בעל נפש יתרחק כדתני' עלה באלו טרפות (חולין דף מד: ושם) דן את הדין זיכה וחייב טימא וטיהר וכן העדים שהעידו כולם רשאים ליקח אבל חכמים אמרו התרחק מן הכיעור ומן הדומה לו וא''ת הא אמרינן בסוף התקבל (גיטין דף סז. ושם) גבי חיישינן שמא תשכור עדים דיבורא אמרי מעשה לא עבדי וי''ל דכשמעידים שקר חשיב נמי מעשה כדפי' בקונטרס כיון דעל פיהם נגמר ולא קרי דיבורא התם אלא באומר אמרו שאומר מן הבעל לסופר ולעדים לכתוב ולחתום דלא נגמר הדבר על ידיהם: אמר להו מתני' היא הנטען כו'. ולנטען על אשת איש לא דמי דהתם בדין שיוציא אם הוא אמת אסירא ליה אבל הכא שאסר את האשה בנדר אפילו אסרה שלא כדין כיון שגירשה בעלה שריא לחכם מדאורייתא: