יבמות יח ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יח - א

הוה אמינא שאסורה אם היבמה רק מחיים של היבמה, אבל לאחר מיתה של היבמה פקעה לה זיקה, ואמה מותרת.

קא משמע לן דזיקה בכדי, בלי יבום או חליצה של צרתה - לא פקעה.

לימא מסייע ליה לרב יהודה מהמשנה לקמן [מט א]:

יבמתו שמתה - מותר באחותה.

ומשמע שרק באחותה, אין, הוא מותר, בדומה לאשתו שמתה, שמותר באחותה.

אבל באמה - לא! כי יש זיקה.

ודחינן: הוא הדין דאפילו באמה הוא אסור.

ואיידי דתנא רישא אשתו שמתה - מותר באחותה.

שדוקא באחותה הוא מותר, אבל באמה, לא.

דהויא לה חמותו אפילו לאחר מות אשתו איסורא דאורייתא.

תנא נמי סיפא מותר באחותה, אך הוא הדין באמה.

מתיב רב הונא בר חייא ממשנתנו, ששנינו בה:

עשה בה האח השני מאמר ביבמה שנפלה מהאח הראשון, שלא היה בעולמו של האח השלישי, ומת האח השני, ונופלות עתה לפני האח השלישי אשת אחיו הראשון שלא היה בעולמו, ואשת השני שהיא צרתה של אשת הראשון מהמאמר שעשה בה השני.

הרי היבמה השניה, אשתו של השני - חולצת, כי מן התורה אין היא צרת ערוה של אשת אחיו שלא היה בעולמו, ולא מתייבמת משום שהיא צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו, במאמר דרבנן.

ומדייק רב הונא בר חייא: טעמא דעבד בה השני מאמר באשת הראשון, לכן אין אשתו של השני מתייבמת, לפי שהיא צרת ערוה של אשת אחיו שלא היה בעולמו, במאמר דרבנן.

הא לא עבד בה השני מאמר, באשת הראשון, ומת, הרי אשתו של השני הנקראת "שניה" - נמי יבומי מייבמה!

לפי שאין היא צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו.

ואי אמרת "יש זיקה" לאסור קרובותיה של היבמה, האיך היא מתייבמת כשלא עשה בה השני מאמר?

והרי הויא לה, אשתו של השני, "צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו - בזיקה"!

שהרי אשת הראשון, שהיא "אשת אחיו שלא היה בעולמו" של השלישי, היתה זקוקה לבעלה של השניה, ונעשו בכך צרות, מדרבנן, למאן דאמר "יש זיקה", להחשיב את היבמה כאילו היא ארוסתו של היבם.

אמר רבה: הוא הדין דאף על גב דלא עבד בה השני מאמר - שניה מחלץ חלצה, יבומי לא מייבמה.

לפי שאכן מכח זיקתה של "אשת אחיו שלא היה בעולמו" אל האח השני, נעשית אשתו של השני "צרת ערוה" שלה, ואסורה להתייבם לאח השלישי.

והא דקתני במשנתנו "עשה בה השני מאמר", הוא כדי לאפוקי, להוציא ולשלול משיטת בית שמאי.

דאמרי בית שמאי: מאמר שעושה היבם קידושי כסף ביבמתו קונה את היבמה קנין גמור, מן התורה. ולפיהם נעשית אשת השני צרת ערוה מן התורה של אשת אחיו שלא היה בעולמו, ופטורה אף מן החליצה.

לכן קא משמע לן משנתנו, שאין המאמר קונה ביבמה קנין גמור, אלא רק מדרבנן. ולכן, אפילו אם עשה בה השני מאמר, צריכה אשתו של השני חליצה.

אך הוא הדין אם לא עשה בה מאמר, הרי אשתו של השני, חולצת ולא מתייבמת, משום שהיא "צרת ערות אשת אחיו שלא היה בעולמו, בזיקה" - למאן דאמר יש זיקה!

איתיביה אביי לרבה מהברייתא [לקמן יט א]:

דתניא: שני אחין שהיו בעולם אחד. ומת אחד מהן בלא ולד. ועמד השני הזה לעשות מאמר ביבמתו.

ולא הספיק האח השני לעשות בה מאמר, עד שנולד לו אח [שלישי], שלא היה בעולמו של הראשון, ומת האח השני, מבלי שיעשה בה מאמר -

הראשונה, שנפלה מאחיו שלא היה בעולמו - יוצאה בלי חליצה משום ערות אשת אחיו שלא היה בעולמו.

ושניה, אשתו של השני - או חולצת או מתייבמת!

ואי אמרת יש זיקה, כיצד השניה מתייבמת?

והרי הויא לה השניה "צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו, בזיקה"! וכיצד היא מתייבמת!?

אמר ליה רבה לאביי: הא, ברייתא זו מני, בשיטת מי היא? - בשיטת רבי מאיר היא, דאמר: אין זיקה.

אבל למאן דאמר יש זיקה, היא אכן חולצת ולא מתייבמת.

לקמן נחלקו רב פפא ורבי אושעיא אם "זיקה ככנוסה". ומביאה הגמרא לקמן ראיה לרב פפא, הסובר שזיקה לאו ככנוסה, מברייתא זו, שבסופה נאמר "דברי רבי מאיר".

והניחה עתה הגמרא, שרבי מאיר סובר שאין זיקה כלל לאסור את קרובות היבמה.

ולפיכך תמה אביי על תירוצו של רבה: ומי סבירא ליה לרבי מאיר ש"אין זיקה"?

והתנן לקמן [כו א] בסתם משנה, ללא חולק, והיא שיטת רבי מאיר: ארבעה אחים, שנים מהן נשואים שתי אחיות, ומתו שני האחים הנשואין האחיות - הרי אלו שתי האחיות חולצות ולא מתייבמות, היות וכל אחת היא "אחות זקוקתו".

ואי סלקא דעתך שסבר רבי מאיר "אין זיקה" - מדוע לדעתו אינן מתייבמות שתיהן!?

והרי הני שתי אחיות מתרי בתי, משני בתים של שני אחים קאתיין, הן באות, ואין הן באות מבית אחד שלא יוכלו לייבם את שתיהן.

ואם כן, האי אח לייבם חדא אחות, והאי אח לייבם חדא אחות.

שהרי לדעת רבי מאיר אין איסור לקחת את אחות זקוקתו!

אלא בהכרח שסבר רבי מאיר "יש זיקה".

ואם כן יש סתירה לדבריו בברייתא לעיל, שקסבר אין זיקה.

אמר ליה רבה: לעולם סבר רבי מאיר אין זיקה!

ומה שחייב לחלוץ לשתי האחיות זה לא מחמת האיסור של אחות זקוקתו, אלא משום דקסבר רבי מאיר שאסור לבטל מצות יבמין, ומחמת כן אסר לייבם את שתיהן:

דדלמא אדמייבם, שמא עד שאח אחד ייבם את האחות האחת, יעבור פרק זמן ממושך עד שייבמנה, ולאחר שייבמנה מיית אידך, ימות האח השני לפני שיספיק לייבם את האחות השניה.

ואז, לא תוכל האחות השניה להתייבם, שהרי היא אחות אשתו. והיא אף תצא בלא חליצה כדין יבמה שהיא ערוה על היבם. וקא בטלת מצות יבמין של האחות השניה.

ולכן תיקנו לחלוץ לשתיהן, ואפילו אח אחד יכול לחלוץ לשתיהן! והקשה אביי: ואי סבר רבי מאיר שאין זיקה - תיבטל מצות יבמין!

ולא שיש קשר בין זיקה לביטול מצות יבמין.

אלא כיון ששמענו שכך סובר רבן גמליאל את שני הדברים: אין זיקה, ומותר לבטל מצות יבמין - מדוע שלא יסבור גם רבי מאיר כמותו!?

דהא רבן גמלאל אמר "אין זיקה", ו"מותר לבטל מצות יבמין"!

דתנן לקמן במשנה [קט א]:

שני אחים שהיו נשואים שתי אחיות, והיתה אחת גדולה, הנשואה לאח מן התורה, והשניה היתה קטנה שהשיאוה אמה ואחיה, שנשואיה אינם אלא מדרבנן.

ומת בעלה של גדולה, ונפלה אשתו הגדולה לפני האח שנשוי את אחותה הקטנה, בנשואין מדרבנן.

ואסור לאח הזה לייבם אותה, למרות שהיא יבמתו מן התורה ואילו נשואי אשתו הקטנה הם רק מדרבנן, הואיל והיא אחות אשתו, מדרבנן.

ונחלקו בדבר רבי אליעזר ורבן גמליאל.

לדעת רבי אליעזר יש זיקה, והאחות הגדולה הנופלת לפניו, והזקוקה לו מן התורה, אוסרת בכך עליו את אשתו הקטנה, כיון שהיא נהיית אסורה משום "אחות זקוקתו".

ומעתה הוא אסור גם באשתו וגם ביבמתו.

לכן, מלמדים את אשתו הקטנה שתמאן בו, ותעקור את נישואיה אליו למפרע, ואז יכול לייבם את אחותה הגדולה.

רבן גמליאל אומר: אין זיקה. ואין אשתו הקטנה נאסרת משום אחות זקוקתו. וכיון שאינה נאסרת אשתו הקטנה, אין צורך ללמד אותה למאן בו.

אלא, אם מאנה בו - מאנה, ומותר לו אז לייבם את אחותה הגדולה.

ואם לא מאנה בו - הרי היא עצמה מותרת לו, ואילו היבמה הגדולה תמתין עד שתגדיל הקטנה, ויהיו נשואיה נשואין מן התורה.

ואז, תצא היבמה הלזו משום ערות אחות אשה, בלא יבום ובלא חליצה!

והיינו, שסובר רבן גמליאל שאין זיקה, ולכן מותר היבם באשתו הקטנה, ומותר לבטל מצות יבמין. ולכן אין מלמדים אותה שתמאן, אלא יכול לשאת אותה בנשואין דאורייתא כשתגדל, ותתבטל מצות יבום של אחותה הגדולה.

ואם כן, מדוע שלא יסבור רבי מאיר כרבן גמליאל, שאפשר לבטל מצות יבמין.

אמר ליה רבה: וכי מדרבן גמליאל אדרבי מאיר קרמית? וכי צריך רבי מאיר הסובר כרבן גמליאל שאין זיקה, צריך לסבור כרבן גמליאל בכל דבר, גם שמותר לבטל מצות יבמין!?

אמר ליה אביי: לא. אלא הכי קאמרינן:

וכי יתכן שתהיה המחלוקת ביניהם כה קיצונית עד שרבי מאיר חייש אפילו לספיקא של ביטול מצות יבמין, שאמר בשתי אחיות הנופלות משני אחים שיחלוץ לשתיהן, שמא ימות אחד מהאחים ולא תתקיים מצות יבמין.

ואילו לרבן גמליאל, אפילו לודאי ביטול מצות יבמים לא חייש!

שהרי התיר לו לשאת את אשתו הקטנה כשתגדל, ותצא אחותה משום אחות אשה, ויבטל מצות יבמים בידים.

ודחה רבה: אין זו מחלוקת קיצונית, אלא עקרונית, האם אסור לבטל מצות יבמין, או מותר לבטלה.

ולכן, דלמא מאן דלא חייש לבטול מצות יבמין [רבן גמליאל], אפילו לודאי ביטול לא חייש.

ואילו מאן דחייש לביטול מצות יבמין [רבי מאיר] - אפילו לספיקא חייש.

אמר ליה אביי לרב יוסף: הא דרב יהודה שאמר יש זיקה, ואסור היבם בקרובות אשתו גם אחר מותה - דשמואל היא!

משמואל רבו שמעה רב יהודה, ולא מרב, שגם הוא היה רבו של רב יהודה.

הוה אמינא [הייתי אומר] כי מחיים כל עוד היבמה חיה — יש זיקה אבל לאחר מיתה — פקעה לה הזיקה, שכיון שמתה היבמה, פקע כל קשר הקירבה ביניהם, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שזיקה בכדי [לריק, לחינם], לא פקעה [איננה פוקעת], ואין הזיקה בטלה אלא על ידי מעשה, חליצה או ייבום, וכל עוד לא נעשה המעשה נשאר הקשר במקומו. ומציעים: לימא מסייע ליה [האם נאמר שאפשר לסייע לו] לרב יהודה, ממה ששנינו: יבמתו שמתה — מותר באחותה. ונדייק: באחותה — אין [כן], באמה — לא, וכדברי רב יהודה!

ודוחים: מכאן אין ראיה, כי הוא הדין שאפילו באמה מותר, ואיידי דתנא רישא [ומכיון ששנה בראשה] של הברייתא אשתו שמתה מותר באחותה, ששם ההיתר הוא דוקא באחותה, אבל באמה לא, משום דהויא לה איסורא דאורייתא [שהרי היא איסור תורה] לשאת את אם אשתו גם אחר מותה — תנא נמי סיפא [שנה גם כן בסופה] מותר באחותה, ולא דקדק.

מתיב [מקשה] על כך רב הונא בר חייא ממה ששנינו במשנתנו: אם מת אחד האחים ולאחר מותו נולד לו אח ולאחר מכן עשה האח הגדול בה (באשת המת) מאמר ומת — הראשונה פטורה מחליצה ומייבום מדין אשת אח שלא היה בעולמו, שהרי כשמת בעלה הראשון עדיין לא נולד היבם, והשניה חולצת ולא מתייבמת. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] דעבד [שעשה] בה מאמר, הא [הרי] אם לא עבד [עשה] בה מאמר — השניה נמי [גם כן] יבומי מייבמה [מתייבמת], ואי אמרת [ואם אומר אתה] יש זיקה, אם כן הויא לה [הרי היא] צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו בזיקה, שהרי על ידי הזיקה היא נחשבת כצרת אשת אחיו!

אמר רבה: אין לדקדק, הוא הדין דאף על גב [שאף על פי] שלא עבד [עשה] בה מאמר — השניה מחלץ חלצה [חולצת] אבל יבומי לא מייבמה [להתייבם, אינה מתייבמת], משום שעל ידי הזיקה היא כצרת אשת אחיו שלא היה בעולמו.

והא דקתני [וזה ששנה] מאמר דווקא, הרי בא הדבר לאפוקי [להוציא, לחלוק] על בית שמאי דאמרי [שאומרים] שמאמר קונה קנין גמור ביבמה, כדרך שהקידושין קונים קנין גמור באשה, ולכן אפילו חליצה אינה צריכה, כדין צרת ערוה — על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שגם אם עשה בה מאמר, אינה נחשבת כצרת ערוה ממש, ואין איסורה אלא מדברי סופרים, ולכן צריכה חליצה.

איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו: שני אחין בעולם אחד, כלומר, שהיו קיימים זה בחיי זה, ומת אחד מהן בלא ולד, ועמד השני הזה לעשות מאמר ביבמתו, ולא הספיק לעשות בה מאמר עד שנולד לו אח, ומת האח השני, וגם לו אשה, ונפלו שתיהן לייבום לפני האח הנולד, הרי הראשונה יוצאה ונפטרת משום שהיא אשת אחיו שלא היה בעולמו של הנולד, ושניה (אשת האח השני) — או חולצת או מתייבמת. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שיש זיקה, הרי הויא לה [הרי היא], אותה אשת השני, צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו על ידי זיקה!

ודוחים: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' מאיר היא, שאמר: אין זיקה. ושואלים: ומי סבירא ליה [והאם סבור] ר' מאיר אין זיקה? והתנן [והרי שנינו במשנה] וסתם משנה כר' מאיר היא: ארבעה אחים, שנים מהן נשואים שתי אחיות, ומתו הנשואין האחיות, ונפלו שתי האחיות לייבום לפני האחים — הרי אלו, שתי האחיות, חולצות ולא מתייבמות. ולכאורה הטעם הוא משום שעל ידי הזיקה נעשו כשתי אחיות הזקוקות, שתיהן יחד, לכל אחד מן האחים.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שסבר ר' מאיר אין זיקה, הלא הני מתרי בתי קאתיין [שתי אחיות אלה משני בתים הן באות] שכל אחת היתה אשת אח אחר, ואם כן, האי לייבם חדא והאי לייבם חדא [שאח זה ייבם אחת ואח זה ייבם אחת]!

ומשיבים: לעולם תאמר שדעת ר' מאיר שאין זיקה. ומה שנאמר במשנה שחולצות ולא מתייבמות, זה משום דקסבר [שהוא סבור] אסור לבטל מצות יבמין. כלומר, אסור לגרום מצב שיבוא לביטול מצות הייבום. ואף במקרה שלפנינו — דדלמא אדמייבם חד מיית אידך [ששמא עד שייבם אחד, ימות האח האחר, השני] לפני שייבם לשניה, וקא בטלת [והתבטלה] על ידי כך מצות יבמין, שהרי אז תיפול לפני האח הנותר אחות זקוקתו, שאסורה להתייבם.

ומקשים: ואי [ואם] אין זיקה — תיבטל מצות יבמים! שאם אין חושבים את הזיקה כקשר הלכתי מחייב — נמצא שמצוה זו עדיין לא חלה בפועל! דהא [שהרי] רבן גמליאל אמר: אין זיקה, והוא אמר גם שמותר לבטל מצות יבמין.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: אם היו שני אחים נשואים לשתי אחיות, אחת גדולה (בוגרת) שהיו נישואיה נישואין גמורים, ואחת קטנה שאין נישואיה אלא מדברי סופרים, ומת האח הנשוי לגדולה, ונפלה לייבום לפני האח הנשוי לקטנה. הציעו חכמים ליעץ לקטנה שתמאן בנישואי בעלה, ועל ידי כך יוכל ליבם את אשת אחיו, שאם לא כן לא יוכל ליבמה משום שהיא אחות אשתו הקטנה, ותיפטר לגמרי מחובת הייבום, ומן הדין זיקת הגדולה שהיתה נשואה לאח המת בנישואין גמורים, חזקה מנישואי הקטנה ליבם. רבן גמליאל אומר: אם בינתים מאנה הקטנה מעצמה — מאנה, ואם לא מאנה — תמתין עד שתגדיל [שתגדל], ואז תצא הלזו (האחרת), הגדולה, משום אחות אשה. ונמצא שרבן גמליאל אינו חושש לביטול מצות יבמים מאחת מהן!

אמר ליה [לו]: מדבריו של רבן גמליאל על דבריו של ר' מאיר קרמית [אתה מטיל, מראה סתירה]?! הרי כל אחד מהם יש לו שיטה לעצמו! ומשיבים: לא, הכי קאמרינן [כך אנחנו אומרים], כך היתה כוונתנו לומר: כיצד יתכן לומר כי ר' מאיר חייש [חושש] אפילו לספיקא [לספק] של ביטול מצות ייבום, כפי שהסברנו שחושש שמא ימות אח אחד ותיבטל מצות יבמים, ואילו רבן גמליאל אפילו לודאי ביטול מצוה זו לא חייש [אינו חושש]! ותמוה שיהא הבדל גדול כל כך בין שיטותיהם ומשיבים: דלמא מאן דלא חייש [שמא מי שאיננו חושש] לביטול מצות ייבום — אפילו לודאי ביטולה לא חייש [אינו חושש], ומאן דחייש [ומי שחושש] — אפילו לספיקא חייש [לספק ביטולה חושש הוא].

לעצם מחלוקת רב הונא ורב יהודה אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: הא [הלכה זו] של רב יהודה ששומרת יבם שמתה אסור באמה — כשיטת רבו שמואל היא, ולא קיבל אותה מרב, שגם הוא היה רבו. וראיה לדבר ממה דתנן [ששנינו במשנה]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

I would say that the levirate bond applies as long as the yevama requiring levirate marriage is alive but that after her death the bond was terminated. In other words, after the yevama died any relationship between the two dissolved. This comes to teach us that the bond is not terminated without cause but instead requires an actual act, such as ḥalitza or levirate marriage. Until one of these acts is performed, the bond remains in place. Let us say that it supports Rav Yehuda’s opinion from that which was taught: If his yevama dies, he is permitted to marry her sister. From here the Gemara deduces: Her sister, yes; her mother, no, in accordance with the opinion of Rav Yehuda.

The Gemara rejects this: The same is true, that even her mother is permitted. And this language was used only since he taught in the first clause of the baraita: If his wife dies he is permitted to take her sister; specifically her sister but not her mother, as she is forbidden by Torah law. Therefore, he also taught in the latter clause that he is permitted to marry her sister.

Rav Huna bar Ḥiyya raised an objection to this from the mishna: If he performed levirate betrothal with her and then died, the second woman performs ḥalitza and may not enter into levirate marriage. This implies that the reason is specifically that he performed levirate betrothal with her. Had the brother not performed levirate betrothal with her, the second woman would also be permitted to enter into levirate marriage. And if you say that the levirate bond is substantial, then she would be considered a rival wife of the wife of a brother with whom the third brother did not coexist by that bond. Since the wife of a brother with whom he did not coexist is prohibited from entering into levirate marriage, her rival wife would likewise be forbidden from doing so.

Rabba said: This should not be read precisely, as the same is true even if the second brother did not perform levirate betrothal; the second woman must perform ḥalitza but may not enter into levirate marriage, as the levirate bond renders her a rival wife of the wife of a brother with whom the third brother did not coexist.

And the reason that it teaches the case of levirate betrothal specifically was in order to exclude the opinion of Beit Shammai, who said: The legal status of levirate betrothal with a yevama eligible for levirate marriage is that of a full-fledged acquisition, and it is legally binding to the same degree as an actual betrothal. Therefore, even ḥalitza would be unnecessary, similar to the case of a rival wife of a forbidden relation. This is what it comes to teach us: Even if he performed levirate betrothal she is not truly considered the rival wife of a forbidden relation; the prohibition concerning her is by rabbinic law, and she is therefore required to perform ḥalitza.

Abaye raised an objection to this from that which was taught: In the case of two brothers who coexisted, and one died childless and the second arose to perform levirate betrothal with his yevama but did not manage to perform levirate betrothal before a third brother was born, and then the second brother, who also had a wife, died, whereby both women would fall before the newly born brother for levirate marriage, then the first goes out and is not obligated in levirate marriage because she is the wife of his brother with whom he did not coexist, and the second woman, who was the wife of the second brother, either performs ḥalitza or enters into levirate marriage. But if you say that the levirate bond is substantial, then the wife of the second brother would be rendered a rival wife of the wife of a brother with whom he did not coexist by that bond.

The Gemara rejects that: In accordance with whose opinion is this? It is the opinion of Rabbi Meir, who said: The levirate bond is not substantial. The Gemara asks: Does Rabbi Meir hold that the levirate bond is not substantial? After all, unattributed mishnayot are in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and didn’t we learn in a mishna (26a): In the case of four brothers, two of whom are married to two sisters, if those married to the sisters died, whereby both sisters fall before the surviving brothers for levirate marriage, then those two sisters must perform ḥalitza and may not enter into levirate marriage. It would seem that the reason for this is that each of the sisters has a levirate bond to both remaining brothers.

And if it enters your mind to say that Rabbi Meir held that the levirate bond is not substantial, didn’t these two sisters come from two different houses, as each was married to a different brother? If so, one brother should take one in levirate marriage and the other should take one in levirate marriage.

The Gemara answers: Actually, in Rabbi Meir’s opinion the levirate bond is not substantial. The mishna states that they perform ḥalitza and do not enter into levirate marriage because he held that it is prohibited to nullify the mitzva of levirate marriage. That is to say, it is prohibited to act in such a way that the mitzva of levirate marriage becomes obviated. Under these circumstances there is concern that perhaps as one brother performs levirate marriage to one of the sisters the other brother dies before he manages to perform levirate marriage to the other. If that were to happen, you would thereby nullify the mitzva of levirate marriage since the sister that would now fall before the remaining brother would be his wife’s sister and therefore prohibited from entering into levirate marriage with him.

The Gemara objects: But if the levirate bond is not substantial, then let the mitzva of levirate marriage be nullified. That is, if the levirate bond does not carry any real obligation, then the mitzva itself never truly came into effect. As Rabban Gamliel said: The levirate bond is not substantial, and it is permitted to nullify the mitzva of levirate marriage.

As we learned in a mishna (109a): That mishna discusses a case of two brothers who were married to two sisters. One sister is an adult and therefore her marriage was fully effectual, and one sister is still a minor, and she was orphaned from her father, and her marriage was valid only by rabbinic ordinance. If the brother who was married to the elder sister died, then that sister falls for levirate marriage before the brother married to the minor. Under these circumstances, the Sages suggested directing the minor to refuse her marriage to her husband so that he would be able to take his brother’s wife in levirate marriage. If the minor does not do so, he would be unable to take her sister in marriage, as she would be the sister of his minor wife and thereby fully exempt from the levirate obligation. Rabban Gamliel said: If the minor refused in the meantime of her own accord, then she refused, but if she did not refuse, let her wait until she reaches the age of maturity, and then that other adult sister will be exempt from performing ḥalitza or levirate marriage due to the fact that she is his wife’s sister. Here it is apparent that Rabban Gamliel is not concerned about nullifying the mitzva of levirate marriage from one of them.

Rabba said to Abaye: Do you wish to raise a contradiction between the words of Rabban Gamliel and Rabbi Meir? This would imply that the contradiction needs to be resolved, but statements from two different tanna’im do not need to agree or to be resolved. Abaye responded: No, in fact this is what we meant to say: How could one possibly say that Rabbi Meir is concerned lest there be nullification of the mitzva of levirate marriage even when it is uncertain because perhaps the first brother will not die, whereas Rabban Gamliel is not concerned that the mitzva be nullified even when it is certain? It is surprising that there should be such a great difference between the tannaitic opinions. Rabba answered: Perhaps the one who is not concerned about nullification of the mitzva of levirate marriage is not concerned even if nullification is certain, and the one who is concerned is concerned even if nullification is uncertain.

With regard to the actual dispute between Rav Huna and Rav Yehuda, Abaye said to Rav Yosef: This halakha stated by Rav Yehuda, that even if a woman waiting for levirate marriage dies her mother is still forbidden to the yavam, is from his teacher Shmuel and not from Rav, who was also one of his teachers. Evidence for this can be found in that which we learned in a mishna (41a):

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאקשינן מהני מתניתיןואי אמרת יש זיקה או אין זיקה. משום סתמ' דמתני' הוא דאקשינן הכי דקיימא לן הלכה כסתם משנה דאי לאו הכי מאי קושיא הא אמרן דתנאי היא.
והא דאיתיבי' אביי מברייתא דשני אחין בעולם א' וכו' משום דפירושא דמתני' היא דמאי דשייר במתני' פירש בברייתא ולאפוקי ממאי דתרצה רבה למתני' ביש זיקה איתביה אביי ומפרקינן עלה הא מני ר' מאיר היא דאמר אין זיקה פי' כיון דקתני בסיפא דברי ר' מאיר יחידאי הוא וסבירא לי' כרבן גמליאל דאמר אין זיקה כלל ופליגי רבנן עלייהו ומתני' נמי ר"מ היא דסתם מתני' ר' מאיר וכיון דיחידאה היא ולא קיימא לן כוותה.
ויש לפרש דברייתא בלחוד הוא דאוקימנא כר' מאיר משום דמפרש בה דברי רבי מאיר אבל מתני' כדמתרץ לה רבה ואם תאמר כיון דהך סתמא דלא כר' מאיר היכי אקשינן ואמר ר' מאיר אין זיקה והתנן ארבעה אחין וכו' משום דהיא סתם מתני' מאי אולמא דהך סתמא מהך סתמא דילמא כי היכי דסתם מתני' דפירקין לאו ר' מאיר אלא רבנן דאמרי יש זיקה הכי נמי סתם מתני' דארבעה אחין לאו ר' מאיר איכא למימר נהי דאמר רבה ה"ה דאע"ג דלא עבד בה מאמר נמי מתניתא מיהא לאו סתמא דלא כר' מאיר אלא קתני עשה בה מאמר חולצת לאפוקי מדב"ש ולא עשה בה מאמר אי כר' מאיר אי כרבנן אבל למסתם מתניתא דארבעה אחין בהדיא דלא כר' מאיר קשיא להו מילתא ולשון ראשון נראה לי.

והא דאקשינן אפירוקין ואמר ר' מאיר אין זיקה והתנן וכו'. לאו דוקא אלא מקמי דנימא אנן הא מני רבי מאיר היא חזינן בברייתא דר' מאיר היא דהא דברי ר' מאיר קתני אלא אורחא דתלמודא הוא אי נמי משום דכיון דברייתא תרתי בבי קתני ולא מסיימא ברישא דברי ר' מאיר דלמא הוה ס"ד למימר רישא לאו ר' מאיר.

הא דתנן הרי אלו חולצות ולא מתייבמות. אי משום שיש זיקה אי משום שאסור לבטל מצות יבמין אפשר הוא למימר שיחלוץ זה לאחת ואחיו מייבם לשניה אלא גזירה דלמא מייבם והדר חליץ ואתי לידי איסורא כדפירש"י ז"ל.

והא דאוקימנא דלמא אדמייבם חד מיית אידך וקא בטלה מצות יבמין. איכא למידק והא ר' מאיר לא חייש למיתה כדאסיקנא במסכת גיטין פרק כל הגט (גיטין דף כ"ח) בין לאביי ובין לרבא שמא ימות לא חיישינן והאומר לאשתו הרי זה גיטיך שעה אחת קודם למיתתי מותרת לאכול בתרומה לר' מאיר ובמסכת יומא פרק קמא (דף ב') נמי תנן ר' יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ורבנן לא חיישי למיתה ודאי מאן תנא דפליג עלי' דר' יהודה ר' מאיר דלא חייש למיתה והכי נמי אמרינן במסכת סוכה פרק הישן (סוכה דף כ"ג וכ"ד).
ויש מתרצים כיון דיבום וחליצה כי הדדי נינהו אין אנו מביאין עצמנו לידי ספק ביטול מצוה אבל התם צורך הוא שלא לחוש בתרומה שלא נאסור אותה בתרומתה וכן גבי דופן סוכה [מיירי בשעה"ד] וגבי הלוקח יין מבין העכו"ם שלא חשש לבקיעת הנוד בערב שבת היא ואי אפשר להפריש ולפיכך לא חששו וכן פירש שם רש"י ז"ל וגבי יום הכפורים אפילו מאן דחייש בעלמא לא חייש הכא כדקא מפרש עלה התם אם כן אין לדבר סוף.
ובתוספות מתרצים למיתה לזמן מרובה חייש הילכך גבי בקיעת הנוד ודופן סוכה ויום הכפורים אין חוששין שמא תמות ויבקע בו ביום וכן גבי גט כיון דאמר שעה אחת קודם למיתתי אין אומרין תאסור עכשיו שמא ימות לאחר שעה הילכך אוכלת בתרומה לעולם אבל גבי יבום דילמא אדמיבם חד לא מיבם אידך עד זמן מרובה ומיית ומבטל מצות יבמין והא דתנן בת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים ומוקי לה התם בגיטין (דף כ"ח) כר' מאיר דאמר שמא מת לא חיישינן לעולם אפילו לר' יהודה וטעמא כדאמרן דכל שעה ושעה לא אמרינן כבר מת דאם כן אין לך אשת כהן אוכלת בתרומה אלא כשבעלה לפניה.

הא דמותבינן עליה דר' יהודה ממתניתין דעשה בה מאמר ומת, משום דסתם מתניתין היא מותבינן ליה מיניה, הא לאו הכי מאי תיובתיה, הא איכא ר' יהודה בן בתירא דסבר יש זיקה ואפילו בתרי, ורב דאמר כותיה.

והא דמותבינן מברייתא דשני אחין בעולם אחד ומת אחד מהן בלא ולד. היינו משום דברייתא פירושא דמתניתין היא וכאלו אותביה ממתניתין גופה.

ופריק דברייתא ר' מאיר קתני לה. ואי מתניתין ר' מאיר לא קיימא לן כותיה דיחידאה הוא. ומיהו אכתי קשיא דמאי קא מקשה עליה ממתניתין, והלא אפילו לפי סברתו הויא לה סתם במתניתין דפרקין ומחלוקת בפרק החולץ (יבמות מא, א) דתנן שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה משום ר' יהודה אמרו אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה וקיימא לן כמחלוקת. ותירץ הר' משה בר' שניאור זצ"ל דעל מאי דאמר רב יהודה יש זיקה ואפילו לאחר מיתה קא מותבינן, וקסבר דהא דקתני עשה בה מאמר דברי הכל היא, ואפילו למאן דאמר יש זיקה ,משום דזיקה בכדי פקעה לאחר מיתת יבם, והוא הדין דפקעה מעיקרא לאחר מיתת יבמה ומותר באמה. כ"כ מורי ר' יונה זצ"ל.

וא"ר מאיר אין זיקה והתנן ארבעה אחין כו'. לאו אפרוקין קא מקשינן ולומר דלאו ר' מאיר היא, דהא בהדיא קתני בברייתא דברי ר' מאיר, ואפילו בלא סוגיין הוה לן לאקשויי הכין, אלא אורחא דתלמודא בהכי דכי מייתי מתניתין או ברייתא לא סליק מינה עד דשקיל וטרי בה לברורה. ואי נמי איכא לפרושי דאסוגיין דהכא בלחוד הוא דאקשינן הכי, הא בלאו הכי ליכא לאקשויי מידי, משום דברישא לא מדכר בה ר"מ אלא בסיפא, ואנן הוא דמוקמינן לה כולה כר' מאיר להכי מקשינן ומי אמר ר"מ הכי והתנן כו', וסתם מתניתין כר' מאיר, אלמא רישא דברייתא לאו ר' מאיר היא ותנא אחרינא הוא דתני לה ומתניתין לאו יחידאה היא. ולמאי דכתב מורי הרב ז"ל בשם רבו הרב ר' משה (לעיל בד"ה הא דמותבינן) דאמאי דאמר ר' יהודה דזיקה לאחר מיתה לא פקעה קא מקשינן, א"א לאקשויי נמי אלא אסוגיין דהכא, אבל בלא סוגיין לא, דדלמא מתניתין משום דמחיים אבל ברייתא, משום דלאחר מיתת יבם פקעה לה זיקה. ולהאי פירוש נמי יש לי לפרש דמאי דאקשינן ומי אמר ר' מאיר אין זיקה והתנן כו', כולה רב הונא מקשי לה, כלומר בשלמא אי זיקה בתר מיתה פקעה מעיקרא שפיר, דמתניתין דפרקין וברייתא משום דפקעה לה זיקה ואפילו למאן דאמר יש זיקה, ומתניתין דארבעה אחין משום דיש זיקה מחיים דיבם ויבמה, אלא לרב יהודה דאמר דזיקה לא פקעה אפילו לאחר מיתה, ומתניתין דפרקין וברייתא ר"מ, אם כן תקשי לן סתם מתניתין דארבעה אחין, אבל לפירוש קמא על כרחך האי קושיא לאו רב הונא מקשה לה, דאדרבה רב הונא על כרחך סבירא ליה דמתניתין דארבעה אחין אין זיקה סבירא ליה ומשום דאסור לבטל מצות יבמין וכפירוקין דפרקין לה, דאי לא אדמותיב ליה לרב יהודה ממתניתין דפרקין לסייעיה ממתניתין דפרק ד' אחין. אלא האי מקשה אחרינא הוא דאית ליה דמתניתין דפרקין יש זיקה ס"ל, והוא הדין אף על גב דלא עבד לה מאמר כדפרקינן לעיל. ורישא דברייתא לאו ר' מאיר תני לה ומתניתין דארבעה אחין משום דקסבר יש זיקה היא כנ"ל לפרש לפי פירושא קמא דפרשינן.

וקסבר ר' מאיר אסור לבטל מצות יבמין דדלמא אדמיבם חד מיית אידך. קשיא לן והא ר' מאיר לא חייש למיתה כדאיתא בשלהי כל הגט (גיטין כח, א) והא דתניא האומר לאשתו הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד, דלא כר' מאיר, דלר' מאיר מותרת דלשמא ימות לא חיישינן כדאיתא התם, ותנן נמי בפרק קמא דיומא (ב, א) ר' יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו, ופליגי רבנן עליה דלא חיישי למיתה, ומאן תנא דפליג על ר' יהודה ר' מאיר הוא, וכדמשמע בסוכה (כג, א) גמ' העושה סוכתו על בהמה. ויש מי שתירץ כיון דיבום וחליצה כהדדי, אף על גב דמיתה לא שכיחא שלא לצורך לא נביא עצמינו לידי ספק בטול מצוה, כיון דאפשר דמיית אידך אדמיבם האי. אבל לגבי גט צורך הוא שלא לחוש, כדי שלא תהא מפסידה מן התרומה. וגבי נוד דלא חייש ר' מאיר לבקיעת הנוד בלוקח יין מבין הכותיים, התם נמי לצורך הוא, לפי שבערב שבת עם חשכה הוא, ואי אפשר להפריש ואין לו מה ישתה, ולפיכך לא חשש. וגבי יום הכיפורים משום דאם כן אין לדבר סוף וכדמפרש התם (יג, א) ואפילו מאן דחייש בעלמא התם לא חייש, ובתוס' (ד"ה דילמא) תירצו דכי לא חייש ר' מאיר למיתה היינו למיתה דלזמן מועט, כגון בקיעת הנוד דחששא דחד יומא הוא, ואי נמי בתרומה משום שלא אמר לה אלא שעה אחת קודם למיתתו, ואם אתה אוסרה מיד נמצאת חושש למיתה דלאחר שעה, ואל תחוש ונמצאת מותרת כל ימיה. וגבי יום הכיפורים מהאי טעמא נמי דלמיתה דיום אחד לא חיישינן, וכל שכן שאין לדבר סוף. אבל גבי יבום דלמא לא מייבם אידך לאלתר עד לאחר זמן מרובה, והלכך איכא למיחש לשמא ימות בין זמן מרובה ומיבטלא מצות יבמין.

מתיב רב הונא בר בר חייא עשה בה מאמר וכו' וא"ת ומאי קושי' אי תנא דמתני' סבר אין זיקה אפי' בחד הא איכא תנאי דסברי דיש זיקה אפי' בתרי וכ"ש בחד תירצו בתוס' דקושייא משום דמתני' הלכת' כסתם משנה היא והא דהדר מותביה מבריית' משום דסברי דההיא ברייתא לפרושי מתני' אתיא ולכי מתיב ליה לפרושי מתני' דוק' קתני מאמר ולאפוקי ממאי דדחי רבא דמאמ' לאו דוקא ודחי' לה דההיא ר"מ היא ופליג אמתני':

וכשתמצא לומ' דלא פליגי ומתני' כברייתא דסבר אין זיקה לית הלכתא כמתני' דיחידא' היא כר"מ וסתם לן תנא משום דסתם מתני' כר"מ ולא משום דתהוי הלכת' והא דאוקימנא כר"מ ולא אוקימנא כרבנן דפליגי עליה דר' יהודה איבעית אימא משום דלא פליגי בה בהדיא ואי בעית אימ' והוא הנכון משום דבסיפא קתני דברי ר"מ וכדאיתא לקמן בתניא כוותה וכדפרש"י ז"ל וא"ת היכי חשבי' לסתם מתני' דהכא הלכה דהא סתם ואח"כ מחלוקת היא דבפ"ד אחים תני סברא דר' יהודה בן בתירא דפליג עלה וסבר יש זיקה ואפי' בתרי וקיימי לן סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם י"ל דלא חשיב ההיא מחלוקת כיון שלא שנו שם אלא דברי ר' יהודה ומשום ר"י אמרו קתני וליה לא ס"ל וכפ"י בתוס' דודאי סתם ואח"כ מחלוקת היא והא דאותבי' ממתני' ומשום דסבי' לן דתנא דמתני' לדברי הכל קתני לה דאפי' למ"ד יש זיקה כיון שמת היבם פסקה זיקתו דמיתה בכדי פקעה כמיתת היבם לגבי אידך לגמרי וה"ה דכי מתה היבמה פקעה זיקתה לגבי קרובותי' ודלא כר' יהודה ומהאי טעמ' נמי מותבי' מברייתא ודחי דלעולם למאן דסבר יש זיקה לא פקעה בכדי וההיא ברייתא ר"מ הוא דאמר אין זיקה והה"נ דכי אמרי' מתני' ולא צריכי לדחויי דרבא ולהאי פירושה אתיא שפיר הא דהדר פרכא וסבר ר"מ אין זיקה והתנן וקושיי' על מאי דפרקי' אליבא דר' יהודה דפריש טעמא דמתני' משום דסבר אין זיקה ותקשי לך אידך סתמא דסבר יש זיקה וסתם מתני' ר"מ דבשלמא למאי דמותיב ר"ה בר חייא דאנן סברי דר"מ סבר יש זיקה מחיים דמתני' אלא דפקעה כמתני' וכמתנית' דהכא אבל לפי הראשונים קשיא לן טובא מאי פרכי השתא אליבא דר' יהוד' דהא לכולי עלמ' קשה דבמתנית' קתני בהדיא ר"מ סבר אין זיקה ובאידך תנן סתם יש זיקה וסתם מתני' ר"מ ויש מתרצי' דלדידן לא הוה קשיא דאנן הוה סברי' דאע"ג דסיפא דמתני' ר"מ רישא לאו ר"מ אבל לרב יהודה דדחי דכולה ר"מ קשה ואין זה מחוור דאנן אפשר דסברי מעיקרא דרישא דברי הכל וסיפא ר"מ אבל הוה סלוקא אדעתין דתהוו רישא רבנן וסיפא ר"מ ואחרים פירשו דהא דפרכינן השתא מדר' מאיר אדר"מ לאו על מאי דפרקי אליבא דרב יהודה אלא לדברי הכל פרכי לה דכיון דמייתי לה להא מתנית' דר"מ בעי' לברורי ואורחא דתלמודא בהכי:

דילמא אדמיית חד מיית אידך וקא בטיל מצות יבמין פי' דכיון דסברי אין זיקה מכיון שבנה לא נפטרה אחותה היבמה האחרת והלכה לה והקשו בתוס' והא ר"מ לא חייש למיתה כדאמרי' במס' סוכה גבי העושה בהמה דופן לסוכה וכדאמרי' נמי במס' גיטין דהא דקתני' דשכיב מרע שאמר הרי זה גיטך שעה א' קודם למיתתי אסור' לאכול בתרומה מיד אתיא כר' יהודה דחייש למיתה ולא כר"מ דאמרי' נמי דר"מ לא חייש לבקיע' הנאד וכן בפ"ק דיומא אמר ר' יהודה אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ורבנן פליגי עליה דלא חיישי למיתה ומסתמא הנהו רבנן ר"מ היא דסבר דלא חיישי למיתה תירץ ר"י לוי ז"ל דכי לא חייש ר"מ למיתה היינו דלזמן מועט כגון בקיעת הנאד דחששא דחד יומא הוא דלא שריא ר"מ אלא לשבת בלחוד וכן גבי דופן סוכה דחד יומא הוא וגבי יום הכפורים נמי חד יומא הוא ועוד דהתם איכא טעמא דא"כ אין לדבר וכו' וכן גבי תרומה נמי לא חייש שתמות לאחר שעה אבל מיתה דלאחר זמן מרובה חייש וגבי ייבום דילמ' לא מייבם אידך לאלתר עד לאחר זמן מרובה ומיית אידך וקא מבטלא מצות יבמי' ואחרים תירצו דר"מ לא חייש למיתה או לבקיעת הנאד כשיש בדבר שום הפסד ומשום צורך דבר כגון שלא להפסידה בתרומה וכן גבי בקיעת הנאד לצורך שבת דהא בערב שבת עם חשיכה מיירי שאין לו פנאי לעשר וגבי סוכה כשאין לו דבר אחר לעשות סוכתו וגבי יום הכפורים אע"ג דצור' הוא מ"מ אין לדבר סוף אבל הכא כיון דאפשר דמיית ואפשר בחליצה למה נביא עצמינו לבית הספק לבטל מצות יבמין כיון דאפשר דמיית אידך ואין זה מחוור כל הצורך דהא אמרי' לקמן דחליצה במקום ייבום לאו מילתא היא אלא אם כן אתה אומר דמצות חליצה קודמת למצות ייבום וכאבא שאול:

ואי אין זיקה תבטיל דהא ר"ג דאמ' אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין אתי' ע"כ לההוא מאן דאמ' בפ' ב"ש דסבר ר"ג דקדושי קטנה כי גדלו לא גדלו בהדה ואי בעל לאחר גדלות גמרו קדושי' ואי לא לא הויא מקודשת וכיון דשרי לבעול אחר שתגדל ואעפ"י שהיא אחות זקוקתו קסבר אין זיקה וכדפרש"י ז"ל הכא וסברא נמי מותר לבטל מצות יבמין שהרי זיקת אחותו קדמה לקדושי' של זו והוא מבטל אותה זיקה בידים כשבועל דסבר ר"ג המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה אבל לההוא לישנ' דאמר דכי גדלה גדלי קדושיה בהדה דילמא לא שרי ר"מ לבעול וסבר יש זיקה וליכא בטול מצות יבמין דאדרבה מכי גדלה הא איגלאי מילתא למפרע שה"ל אחות אשתו ולא רמיא קמיא כלל וממילא מבטל זיקה מעיקר' והכא בכל דכן פרכי שפיר מיהא אדרבא דכיון דהתם שרי לבעול ולבטל בידים מפני שהיתה נשואתו כבר כדפריש זכרונו לברכה כ"ש הכא שאין עושה בטול חוצה לה אלא שמייבם יבימתו הזקוקה לו ג"כ ובמצותו הוא עסוק:

הא דרב יהודה דשמואל היא פי' דפסק כר' יהודה דאמר יש זיקה ומיהו לא מוכח מהכא דזיקה בכדי לא פקעה כדאמר ר' יהודה אלא דאנן לא אתינן השתא אלא לאורויי לענין יש זיקה מחיים דמדשמואל הוא דאילו רב אין זיקה ס"ל וכדרב יהודה ושפיר אתיא הא אפי' לפי התירוצי' ' האחרונים שכתבנו לעי' דאע"ג דבסוגיי' לא פרכי לרב יהודה אלא במאי דקאמ' דזיקה בכדי לא מפקע' מ"מ ה"נ אשמועי' רב יהודה דיש זיקה וצריך הוא לסיוע כזה ולומר דכשמואל היא:

לימא מסייע ליה יבמתו שמתה כו' אע"ג דפליגי תנאי בה מ"מ מייתי שפיר דהלכה כן משום דהוי מחלוקת ואח"כ סתם א"נ מייתי מהכא דאפילו לאחר מיתה לא פקעה ליה זיקה ובהא לא איירו תנאי כלל:

ואי אמרת יש זיקה הוה צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו בזיקה. וא"ת ומאי קא מייתי הלא ידעי' דאיכא תנאי דסברי אין זיקה. וי"ל דהכי פריך אא"ב דאפי' למ"ד יש זיקה לאחר מיתה פקעה לה זיקה שפיר דאתיא הך אפי' למ"ד יש זיקה. אלא כיון דאמרת דמיתה לא פקעה לה זיקה תקשי מהך אי סברת יש זיקה דא"כ זיקה חזקה היא כיון דמיתה לא פקעה לה ואין לנו לחלק בין מתה היא למת הוא כיון שהזיקה חזקה כ"כ דמיתה לא פקעה לה:

לאפוקי מב"ש. וא"ת למה לי הא ידעינן דב"ש במקום ב"ה אינה משנה וי"ל דאצטריך לאפוקי משום דאיכא דסבר כאותה ברייתא וא"ת לקמן נמי אמרינן לאפוקי מב"ש וי"ל דאי לאו יתירא דב' משניות ה"א הכא מסברא טעמא דעבד בה מאמר ולא הוה אמינא ה"ה דאע"ג דלא עבד בה מאמר:

אדמייבם חד מיית אידך וקא מבטלא מצות יבמין. וא"ת ולחלוץ ברישא והדר לייבם דאי לא מיית אידך לייבם ואי מיית לחלוץ האי וי"ל דגזרינן דלמא מייבם ברישא:

בפרש"י בד"ה דתנן ר"ג אומר כו' שזיקתה של זו חמורה לאסור הקטנה כו' עכ"ל ואין זה מוכרח דאיכא לפרש דלא משום שיש זיקה פליגי אר"ג אלא משום דאסור לבטל מצות יבמין ולכך לא פריך מפ"ק דר"ג ארב הונא דאמר אין זיקה ויש ליישב וק"ל:

תוס' ד"ה דלמא אדמיבם חד וכו' עד ושמעתין אתיא כאביי דמשמע דקבלה מיניה. י פירוש דהא איתא בשמעתין איתיביה אביי שני אחין וכו' ומשני הא מני ר"מ וכו' ופריך ומי ס"ל לר"מ וכו' ומשני לעולם אין זיקה ומשום דאסיר לבטל מצות יבמין וכו ' ומשמע דאביי קבל האי תירוצא מיניה:

גמ' אמר רבה הוא הדין נ"ב באשר"י גרס רבא:

שם דתנן ר"ג אומר מיאנה כו'. נ"ב ואף שפירשו התוס' לעיל דשאני הכא מאחר שכבר נשואה מ"מ לא עדיף האי נשואין מדרבנן מהאי יבמה דיש לו בה זיקה מדאורייתא שהרי אינה יוצאת בכדי אלא בחליצה ודו"ק אבל לקמן (יבמות דף כ"ט) בד"ה אי כר"ג כו' פירשו התוס' להדיא דהקילו בקטנה יותר אפילו מבעלת מאמר ופירשו דסמיך הכא אקושיא דר"מ אפילו בספיקא חייש ור"ג אפילו בודאי לא חייש ע"ש:

רש"י בד"ה הוה אמינא כו' עד ד"ה באחותה אין דאפילו כו' שייך כל זה לעמוד שלפניו:

בד"ה והא כי כו' ורבנן בתרי הוא דפליגי כו' כצ"ל:

בד"ה לעולם כו' אמרה ליה לקמא חלון כו' כצ"ל:

בד"ה ואי אין כו' יבמין דהא כו' הד"א:

תוס' בד"ה משום דקסבר אסור לבטל מצות יבמין כו' מצות יבמין דדריש כו' כצ"ל:

גמרא וא"א יש זיקה ה"ל צרת אשת אחיו שלהב"ע בזיקה. לכאורה לפי פרש"י לקמן (למ"ד א' בסופו) בדברי רב אשי דאי לא כנסה הויא מותרת כו' דוק שם היטב ה"נ הראשונה אינה נופלת מכח אחיו השני (אולם רש"י בעצמו תברי' לגזיזיה שם בעמוד ב' ומוכרח שם אליבא דרבא ע"ש ובמש"כ שם בס"ד) ואולי יש לחלק כיון דכתיב כי ישבו גו' א"כ אינה זקוקה לו כלל מכחו של ראשון ועי' לקמן ע"ב ברש"י ד"ה ולא מת א"נ לא יבמה כו' (אך שם אזיל אי ס"ל לר"ש יש זיקה מה"ת) וע"ע שם בסה"ע בגמרא יבומי תרוייהו לא דדלמא יש זיקה כו' (אמנם גם שם איירינן לר"ש):

שם ומי ס"ל לר"מ אין זיקה כו'. ר"ל וע"כ טעמא הכא כיון דמת פקע ליה זיקה ודו"ק:

רש"י ד"ה יבומי לא מייבמה. שכשנפלה לפני אחיו כו' שהיתה לאחיו בה. כצ"ל:

רש"י ד"ה ר"מ היא. בפרקין. הוא לקמן (יט):

רש"י ד"ה הא דרב יהודה. כצ"ל:

תד"ה והאי. עי' מש"כ על דבריהם לקמן (ל):

תד"ה הני. הלשון מגומגם כו'. אולי יש ליישבו ע"פ מש"כ רש"י לקמן (ל ב) בד"ה זו היא למעוטי מת בלא גרש וא"ת כו' הויא אשת ב' מתים כו' לזה קאמר הני מתרי בתי קאתיין ר"ל הני דאחיות נינהו ודאי מתרי בתי קאתיין דהא לא היתה אפי' זקוקה לאחיו השני שמת אחריו דהרי היא אחות אשתו ועוד דהא אין זיקה וליכא למיגזר כלל משום אשת ב' מתים:

גמ' א"ל אביי לרב יוסף הא דר"י דשמואל היא. עירובין דף ז ע"א ד' פה ע"א כתובות ד' יב ע"ב:

באחותה אין. דאפי' כנוסה שמתה מותר באחותה: עשה בה מאמר. מתני' היא: מחלץ חלצה. נכרית: יבומי לא מייבמה. דהויא צרת ערוה בזיקה שכשנפלה לפני אחיו קודם מותו ונזקקה לו נעשית צרה לאשתו בזיקה והויא השתא הך נכרית לגביה צרת ערוה בשביל זיקה שהיתה לאחין בה: מדב''ש. בפ' ד' אחין (לקמן ד' כט.) ב''ש אומרים אשתו עמו והלזו תצא משום אחות אשה כו': קנין גמור. ותיהוי צרת ערוה ותיפטר אף מן החליצה קמ''ל: עד שנולד לו אח ומת אותו שני. ולו אשה אחרת ונפלו שתיהן לפני הנולד: בזיקה. שנזקקה לשני לפני מותו ונעשית צרה לאשתו: ר''מ היא. ר''מ קאמר לה להך ברייתא בפירקין דאמר תניא כוותיה דרב אדא ומייתי לה להך מתניתא וקתני סיפא דברי ר''מ: ומתו הנשואין שתי האחיות. ונפלו שתיהן יחד לפני האחין: ולא מתייבמות. משום דתרווייהו זקיקי ליה להאי ותרוייהו זקיקי ליה להאי ואי נסיב חד חדא פגע באחות זקוקתו: מתרי בתי. משני אחין נפלו: לעולם אין זיקה. והא דקאמר לא מתייבמות משום דאסור לבטל מצות יבמין ואי אמרת לייבם האי חדא דלמא מיית אידך אח ולא מייבם לאידך ונפקא מהאי משום אחות אשה מחליצה ומייבום הלכך אמרינן ליה לקמא חלוץ דאי נמי מיית אידך הדר האי חולץ וחליץ לה ומדינא לבתר חליצה דקמא מצי אידך לייבומי דהשתא מיקיימא מצות יבמין בתרווייהו אלא גזירה דלמא אתי לייבומי ברישא: ואי אין זיקה. דלית ליה איסור זיקה תיבטל מצות יבמין ולא איכפת לן דמאן דלית ליה איסור זיקה לא חייש נמי לבטול מצות יבמין: דהא לר''ג דשמעינן ליה אין זיקה. בפ' ר''ג (לקמן דף נא.) שמעינן ליה נמי דאמר מותר לבטל מצות יבמין בפרק ב''ש (לקמן קט.): דתנן ר''ג אומר כו'. שני אחין נשואין שתי אחיות אחת גדולה ואחת קטנה ומת בעלה של גדולה ונפלה לפני בעל הקטנה מלמדים את הקטנה למאן בבעלה ולעקור נשואיה כדי לייבם את זו שזיקתה של זו חמורה לאסור הקטנה עליו שלא היו נישואיה גמורים שמא תמאן ולכך לא תוציא את זו משום אחות אשה: ר''ג אומר אם מיאנה מיאנה. ותתייבם הגדולה ואם לאו תמתין גדולה עד שתגדיל קטנה ויבעול ויהיו קידושין גמורין ותצא גדולה משום אחות אשה אלמא אין זיקה מדשרי קטנה עליה ומותר לבטל מצות יבמין ולר''מ נמי אי סבר אין זיקה לימא נמי מותר לבטל מצות יבמין: רבן גמליאל אדר''מ קרמית. נהי נמי דבזיקה סבירא להו כי הדדי בביטול יבמין פליגי: אפילו לספיקא. כי ההיא דלעיל אדמייבם חד מיית אידך ורבן גמליאל אפי' היכא דודאי בטלה כגון הכא דתמתין עד שתגדיל לא חייש: הא דרב יהודה. דאמר לעיל אסור באמה דיש זיקה: דשמואל היא. משמיה דשמואל רביה שמיע ליה ולא מרב דהוה נמי רביה:

והאי דקתני מאמר לאפוקי מב''ש. תימה דמה צריך למיתני בשני מקומות לאפוקי מב''ש דלקמן בפ' ד' אחין (דף ל.) גבי ג' אחים שנים מהן נשואים שתי אחיות כו' קתני נמי עשה בה מאמר ומת חולצת ולא מתייבמת וקאמר רב אשי בגמ' דה''ה אע''ג דלא עשה בה מאמר דיש זיקה והא דקתני מאמר לאפוקי מב''ש וי''ל דאי לאו משנה יתירה הוה דייקינן מתני' כפשטה דמשמע דוקא עשה בה מאמר ורב דאמר אין זיקה סבר דמסברא ה''א דיש זיקה ואי לאו משנה יתירה הוה אמרי' דנקט עשה בה מאמר לאפוקי מב''ש: הא מני ר''מ. דקתני בסיפא דברי ר''מ לעיל דפריך ממתני' ה''מ לשנויי נמי הא מני רבי מאיר אלא דניחא ליה לתרוצי סתמא דמתני' כוותיה: הני מתרי בתי קאתיין. הלשון מגומגם דמשמע דאפשר להם להיות מבית אחד ולא ה''ל למימר טפי אלא ואי אין זיקה האי לייבם חדא כו': משום דקסבר אסור לבטל מצות יבמין. הא דלא כר''ע דלרבי עקיבא כי חליץ נמי בטיל מצות יבמין (מדאידך) דדריש בפרק החולץ (לקמן מד. ושם) בית חלוץ הכתוב קראו ביתו ומדאורייתא אחות חלוצה הויא כאחות אשה: דלמא אדמייבם חד מיית אידך כו'. וא''ת הא רבנן למיתה לא חשו דלית להו שמתקנין לו אשה אחרת שמא תמות אשתו (יומא ב.) ור''מ גופיה לא חייש לשמא יבקע הנוד ולא לשמא ימות בפרק כל הגט (גיטין דף כח. ושם) וי''ל דלאלתר דוקא לא חייש אבל הכא פעמים שמאחר זמן גדול מלחלוץ ומלייבם אחר חברו ובזמן מרובה חיישינן שמא ימות לכ''ע ואע''ג דאביי מדמה שמא מת לשמא ימות ולשמא מת לא חייש ר''מ אפי' לזמן מרובה דתנן (שם) בת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים ושמעתין אתיא כאביי דמשמע דקבלה מיניה אביי לא מדמי להו לגמרי אלא שמא ימות לאלתר לשמא מת לזמן מרובה תדע דלא לגמרי. מדמי דהא לר' יהודה דחייש לשמא ימות לאלתר אי הוה חייש נמי לשמא מת לאלתר א''כ אשת כהן שיצא בעלה מפתח ביתו לא תאכל בתרומה אלא כשרואה בעלה בפניה חי וא''ת וליחלוץ חד והדר לייבם אידך דתו ליכא למיחש לביטול יבמין וי''ל דגזרינן דלמא אתי לייבם ברישא וריב''ן פי' משום דבשעת נפילה לא חזו תרווייהו כל זמן שלא חלץ לאחת וקשיא לפירושו דאותה שנפלה תחילה תשתרי כי חלץ לשניה דהוה לה יבמה שהותרה ונאסרה דתחזור להתירה הראשון: מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל. ופי' בקונטרס תמתין גדולה עד שתגדיל הקטנה ואין הלשון משמע כן דלא הוה ליה למימר הלזו אלא ותצא משום אחות אשה הואיל דתמתין נמי אגדולה קאי אלא נראה דתמתין הקטנה מלבעול עד שתגדיל אבל בקטנות אסור לבעול אע''ג דסבר אין זיקה דמכוער הדבר כיון דבהאי ביאה לא מיפטרה גדולה:

דף יח - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד