דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יד - א

ומשנינן: מי סברת, האם סבור אתה, שאכן עשו בית שמאי כדבריהם!?

לא עשו בית שמאי כדבריהם! [1]

ואילו רבי יוחנן אמר: אכן עשו ועשו בית שמאי כדבריהם.

ושאלה זו היא בפלוגתא דרב ושמואל.

דרב אומר: לא עשו בית שמאי כדבריהם.

ואילו שמואל אמר: עשו ועשו! והוינן בה: אימת? על איזה תקופה נחלקו רב ושמואל אם עשו בית שמאי כדבריהם אם לאו.

אילימא קודם שיצאה בת קול מהשמים והכריזה שהלכה כבית הלל -

תיקשי, מאי טעמא דמאן דאמר "לא עשו בית שמאי כדבריהם", והרי סברו שהלכה כמותם!

ואלא שמא תאמר שנחלקו על התקופה לאחר שיצאה הבת קול -

אם כן, תיקשי איפכא, מאי טעמא דמאן דאמר "עשו בית שמאי כדבריהם"?

ומשנינן: אי בעית אימא, נחלקו על התקופה קודם בת קול, ואי בעית אימא נחלקו על התקופה לאחר בת קול.

ומבארת הגמרא את שני האופנים:

אי בעית אימא נחלקו על התקופה קודם בת קול -

וכגון דבית הלל היו רובא, ובית שמאי מיעוטא.

למאן דאמר לא עשו בית שמאי כדבריהם, למרות שהיו סבורים שהם הצודקים, דהא בית הלל היו רובא, ויש ללכת בהכרעה במחלוקת אחר הרוב.

וגם המיעוט, שחולק על דעת הרוב, חייב לנהוג הלכה למעשה כדעת הרוב, אף על פי שהוא סבור שהרוב טועה!

ומאן דאמר עשו בית שמאי כדבריהם, ולא נהגו הלכה למעשה כדעת הרוב, היות וכי אזלינן בתר רובא - היכא דהחולקים כי הדדי נינהו, שהם שוים בהבנתם.

אבל במחלוקת של המיעוט והרוב הכא - בית שמאי הם מחדדי טפי.

שהיו חריפים ומחודדים בהבנתם יותר מבית הלל, ולכן לא מכריע הרוב את ההלכה למעשה.

ואי בעית אימא נחלקו בתקופה לאחר שיצאה בת קול והכריזה שהלכה כבית הלל.

מאן דאמר לא עשו בית שמאי כדבריהם - דהא נפקא בת קול והכריעה נגדם.

ומאן דאמר עשו בית שמאי כדבריהם על אף הכרזת הבת קול - שיטת רבי יהושע היא. דאמר: אין משגיחין בבת קול.

ועתה דנה הגמרא בשאלה של לא תתגודדו:

ומאן דאמר עשו בית שמאי כדבריהם, וכן עשו בית הלל כדבריהם, איך נהגו כך?

והא קרינן כאן: [דברים יד] "לא תתגודדו"

- לא תעשו אגודות אגודות!

אמר אביי: כי אמרינן "לא תתגודדו" - כגון שני בתי דינים בעיר אחת, שהללו מורים כדברי בית שמאי והללו מורים כדברי בית הלל.

אבל שתי בתי דינים המורים הוראות חלוקות בשתי עיירות - לית לן בה. לא איכפת לנו, כי אין בכך משום לא תתגודדו.

אמר ליה רבא: והא הוראתם של בית שמאי ובית הלל היא לכלל ישראל, וכהוראות חלוקות של שני בתי דינים בעיר אחת, דמי!

אלא, אמר רבא, כך יש לתרץ:

כי אמרינן "לא תתגודדו" - כגון בית דין בעיר אחת, אשר פלג חלק מדייני בית הדין מורין כדברי בית שמאי, ופלג מורין כדברי בית הלל.

אבל שני בתי דינין המורים הוראות חלוקות בעיר אחת - לית לן בה.

ומביאה הגמרא ראיה שהיו נוהגים בהוראות חלוקות, ולא חששו ל"לא תתגודדו".

תא שמע: במקומו של רבי אליעזר, הסובר שאפילו "מכשירי מילה", שהן מלאכות הצריכות להעשות לצורך האפשרות לקיים מצות מילה, דוחות את השבת, ולא רק מצות מילה עצמה - היו כורתים עצים בשבת, כדי לעשות פחמים בשבת, כדי לעשות ברזל לסכין של מילה.

במקומו של רבי יוסי הגלילי שהתיר בישול עוף בחלב, ואכילתו - היו אוכלים בשר עוף בחלב.

ומדייקת הגמרא: רק במקומו של רבי אליעזר, אין, היו נוהגים כמותו, אבל במקומו של רבי עקיבא, החולק עליו, לא היו נוהגים כרבי אליעזר!

דתניא, כלל אמר רבי עקיבא: כל מלאכה שאפשר לעשותה לצורך קיום מצות מילה מערב שבת - אין דוחה את השבת!

ואיך נהגו במקומו של רבי אליעזר כמותו, ובמקומו של רבי עקיבא כרבי עקיבא, ולא חששו ל"לא תתגודדו"!? ותמהה הגמרא על זה שהקשה קושיה זו:

והאי, מאי תיובתא מכך שלא נהגו כולם באותה שיטה?

והרי מקומות מקומות, שאני.

שהרי כבר חילקנו לעיל שאין איסור לא תתגודדו בשני מקומות.

ועתה מסבירה הגמרא:

ודקארי לה - מאי קארי לה? זה שהקשה, מה עלה בדעתו להקשות כך!?

סלקא דעתך אמינא, משום חומרא דהלכות שבת, שהעובר עליהן דינו בסקילה - לכן כל המקומות כמקום אחד דמי.

קא משמע לן שגם בהלכות שבת אין כל המקומות נחשבים למקום אחד, ואין לחשוש לשינוי ההוראה במקומות שונים.

ומקשה הגמרא: תא שמע מהנהגתו של רבי אבהו:

דרבי אבהו, כי איקלע לאתריה, כשהיה מגיע למקומו דרבי יהושע בן לוי - הוה מטלטל בשבת שרגא, "נר", שהוא כלי, אשר בתוכו שמן ופתילה.

הנר עצמו הוא כלי שימושי, שאפשר להחזיק בו שמן, אך כיון שהיו מדליקים אש בפתילה, נמצא שהוא כלי המיועד על ידי האדם למלאכה שאסור לעשותה בשבת.

והיה רבי אבהו מטלטלו לנר בשבת, לאחר שכבתה האש, ולא היה חושש לאיסור טילטול מוקצה, היות ורבי יהושע סובר כרבי שמעון, ד"לית ליה מוקצה".

והיינו שאין הקצאת האדם מלהשתמש בכלי בשבת, אוסרת את הכלי באיסור מוקצה. לפי שאין "מוקצה" לרבי שמעון, אלא דבר שהוא מוקצה מחמת עצמו, כגון אבן או מת.

אך כלי שמצד עצמו הוא ראוי לשימוש של היתר בשבת, אלא שהאדם הקצהו מדעתו, מחמת שהוא משתמש בו למלאכה האסורה בשבת, אינו נהיה ל"מוקצה".

ואילו כי איקלע רבי אבהו לאתריה למקומו דרבי יוחנן, הסובר כרבי יהודה, ד"אית ליה מוקצה", והיינו, שהקצאת האדם משימוש בכלי בשבת מחמת שייעד אותו למלאכה האסורה בשבת, אוסרת אותו באיסור מוקצה - לא הוה מטלטל שרגא, היות והוא מוקצה!

ומוכח מהנהגתו של רבי אבהו שנהגו באופן שונה בהלכה למעשה, ומדוע אין כאן "לא תתגודדו".

ותמהה הגמרא על המקשה:

והאי - מאי קושיא!?

וכי לא אמרינן ש"מקומות מקומות", שאני!?

ומבארת הגמרא את הקושיה:

אנן, הכי קאמרינן: רבי אבהו - היכי עביד הכא הכי, והיכי עביד הכא הכי? איך הוא נהג בצורה שונה ממקום למקום!?

ומשנינן: רבי אבהו - כרבי יהושע בן לוי סבירא ליה, שפסק הלכה כרבי שמעון, שאין הנר מוקצה.

אלא, וכי מקלע לאתריה דרבי יוחנן, החמיר על עצמו, ולא הוה מטלטל את הנר משום כבודו דרבי יוחנן שפסק כרבי יהודה, ואסר לטלטל את הנר.

ודנה הגמרא: והאיכא שמעא! הרי היה לרבי אבהו שמש, שהיה משרת אותו, והוא ראה שרבי אבהו מטלטל לנר. ואם כן, הוא היה מטלטלו גם לפני רבי יוחנן, שהרי לא היה יודע שרבי יוחנן פוסק להיפך, והיה בכך פגיעה בכבודו של רבי יוחנן.

ומבארת הגמרא: דמודע ליה לשמעא, שהודיע רבי אבהו לשמשו, שיש להחמיר ולא לטלטל את הנר במקומו של רבי יוחנן, מפני כבודו.

תא שמע ממשנתנו: אף על פי שאלו אוסרים את צרת הערוה, ואלו מתירים אותה - לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי.

אי אמרת בשלמא לא עשו בית שמאי כדבריהם, משום הכי לא נמנעו בית הלל מלשאת נשים מבית שמאי.

אלא אי אמרת עשו בית שמאי כדבריהם, נמצא שיש ביניהם ממזרים מצרות הערוה - אמאי לא נמנעו בית הלל מלשאת נשים מבית שמאי?

וממשיכה ומבארת הגמרא:

בשלמא בית שמאי מבית הלל לא נמנעו מלקחת נשים, למרות שלדברי בית הלל יוצאות צרות הערוה בלא יבום ובלא חליצה, בעוד שלבית שמאי אסור להן לצאת בלי חליצה, ונמצא שבניהם נולדו באיסור.

היות דבני "חייבי לאוין" נינהו, ואינם ממזרים.

אלא, בית הלל מבית שמאי - אמאי לא נמנעו מלשאת מהם נשים?

והרי בני צרות ערוה שהתייבמו הם בני חייבי כריתות, שהרי צרת הערוה היא אשת אח שלא הותר ליבום, והיא בכרת.

ובני חייבי כריתות - ממזרים נינהו!

וכי תימא לתרץ, שקסברי בית הלל דאין ממזר מחייבי כריתות, אלא רק מחייבי מיתות בית דין, ואיסור אשת אח של צרת ערוה הוא רק כרת.

והאמר רבי אלעזר: אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות, מודים הם שאין ממזר אלא ממי שאיסורו איסור ערוה, וענוש כרת!

אלא, לאו, שמע מינה שלא עשו בית שמאי כדבריהם!

ודוחה הגמרא: לא.

לעולם עשו בית שמאי כדבריהם.

אלא דמודעי להו, הם היו מודיעים לבית הלל מי הם בני צרות הערוה שהתייבמו, ופרשי, ובית הלל היו פורשים מהם מלשאתם לנשים.

והכי נמי מסתברא, שכך הוא הביאור במשנה.

דקתני סיפא: כל הטהרות וכל הטמאות שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין, לא נמנעו מלהיות עושים טהרות אלו, על גבי הכלים השאולים של אלו. על אף שבית הלל מחמירים בטהרות מבית שמאי.

ובהכרח, שהיו מודיעים בית שמאי לבית הלל אלו הם הכלים הטמאים שלהם לפי בית הלל, והוא הדין שהודיעום אלו הם הממזרים שלהם לפי בית הלל.

ומסבירה הגמרא את הראיה:

הערות

[1] מבאר הריטב"א שלא הקלו ליבמה לצרת ערוה, אלא הצריכוה חליצה, דבפחות מכן אי אפשר "כיון שעמדו בשמועה". אלא שעדיין קשה, שיש בכך משום אגודות אגודות. כי לפי בית הלל היא פטורה לגמרי מהחליצה, ולפי בית שמאי היא חייבת [אך התוס' כתבו שלא עשו בית שמאי כדבריהם ופטרוה אף מן החליצה!]. ותירץ הריטב"א, שסוברת עתה הגמרא, שגם בית הלל הצריכוה חליצה, כדי שלא יהיו אגודות.

מי סברת [האם סבור אתה] שעשו בית שמאי כדבריהם עצמם בפועל? לא עשו בית שמאי כדבריהם, ולא נחלקו אלא בסברה. ור' יוחנן אמר: עשו ועשו. ומעירים: ודבר זה שנוי בפלוגתא [במחלוקת] של רב ושמואל גם כן. שרב אומר: לא עשו בית שמאי כדבריהם, ושמואל אמר: עשו ועשו.

ומבררים: אימת [מתי] מדובר כאן? אילימא [אם תאמר] קודם שיצאה בת קול ואמרה כי הלכה כבית הלל — מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם של מי שאומר] שלא עשו, ומדוע לא יעשו בית שמאי כדבריהם? ואלא לאחר שיצאה בת קול — מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם אם כן של מי שאומר] שעשו? הלא נפסקה הלכה על ידי בת קול!

ומשיבים: בשני המקרים אין קושי, שכן אי בעית אימא [אם תרצה אמור] שהיה זה קודם בת קול, ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] שהיה זה לאחר בת קול. ומפרשים: אי בעית אימא [אם תרצה אמור] שהיה זה קודם בת קול, וכגון שהמצב היה כך: שבית הלל היו רובא [הרוב] במספר החכמים, ועל כן, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שלא עשו — דהא [שהרי] בית הלל הם רובא [הרוב] ויש איפוא לנהוג כדעת הרוב, וכך אכן נהגו.

ומאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שעשו — סברו בית שמאי: כי אזלינן בתר רובא [כאשר הולכים אנו אחר הרוב] — הרי זה רק היכא דכי הדדי נינהו [במקום שהחולקים שווים זה לזה בחכמתם], אבל הכא [כאן], בית שמאי מחדדי טפי [מחודדים יותר] בחכמתם מבית הלל ולכן נהגו כדבריהם, אף שהיו מיעוט.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] שהיה הדבר לאחר שיצאה בת קול, מאן דאמר [מי שאומר] שלא עשו בית שמאי כדבריהם — דהא נפקא [שהרי יצאה] בת קול, ומאן דאמר [ומי שאומר] שעשו — שיטת ר' יהושע היא, שאמר במקום אחר: אין משגיחין בבת קול לפסוק הלכה על פיה.

וחוזרת השאלה: ומאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שעשו, הרי קרינן [אנו יכולים לקרוא] ולדון שכאן יש איסור "לא תתגדדו", במובן — לא תעשו אגודות אגודות! אמר אביי: כי אמרינן [כאשר אנו אומרים] איסור "לא תתגדדו" — הרי זה כגון שתי בתי דינין הנמצאים בעיר אחת, הללו מורים כדברי בית שמאי, והללו מורים כדברי בית הלל, אבל שתי בתי דינים בשתי עיירות — לית לן [אין לנו] בה איסור.

אמר ליה [לו] רבא: והא [והרי] בית שמאי ובית הלל כשתי בתי דינים בעיר אחת דמי [הם נחשבים], שהרי מחלוקתם לא היתה במקום מסויים, ובית שמאי ובית הלל היו בכל מקום! אלא אמר רבא: כי אמרינן [כאשר אומרים אנו] איסור "לא תתגדדו" — הרי זה כגון בית דין בעיר אחת, שפלג (חלק) ממנו מורין כדברי בית שמאי, ופלג מורין כדברי בית הלל. אבל שתי בתי דינין נפרדים בעיר אחת — לית לן בה [אין לנו] איסור.

ומנסים להביא ראיות לענין זה שאמרנו, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: במקומו של ר' אליעזר היו כורתים עצים לעשות מהם פחמים בשבת, כדי לעשות ולתקן באמצעותם ברזל שישמש כסכין של מילה למול בו ביום. שלדעת ר' אליעזר לא רק מצות המילה עצמה דוחה שבת, אלא גם הכנתם ועשייתם של כל המכשירים הצריכים לה, אף הם דוחים את השבת. ועוד: במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב, שלדעתו אין איסור אלא בבשר בהמה בחלב, ולא בעוף.

ונדקדק: במקומו של ר' אליעזר — אין [כן], אולם במקומו של ר' עקיבא למשל — לא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], כלל אמר ר' עקיבא: כל מלאכה שאפשר היה לעשותה מערב שבת — אין דוחה את השבת, גם אם יש בה מצוה. ואין השבת נדחית מפני מצוה שזמנה בשבת אלא כאשר אי אפשר להכינה קודם לכן (כגון המילה עצמה, שאי אפשר להקדימה).

ושואלים: והאי מאי תיובתא [וזו מה קושיה היא] הלא כבר אמרנו כי אם שינוי המנהגים הוא במקומות מקומות הרי זה שאני [שונה] ואין בכך משום "לא תתגודדו", ובפירוש נאמר כאן שנעשה הדבר במקומו של ר' אליעזר ואין בכך איפוא משום אגודות אגודות! ותוהים: ובאמת, ודקארי לה מאי קארי לה [ומי שהקשה אותה מה הקשה אותה], מה הוקשה לו? שהרי נאמר במפורש שהדבר נעשה במקומו של ר' אליעזר?!

ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי משום חומרא [החומרה] שבשבת — כמקום אחד דמי [נחשב], שההיתר של שוני מנהגים במקומות שונים הוא באיסורים אחרים, אבל איסור שבת החמור אין ראוי לנהוג בו מנהגים שונים אף במקומות נבדלים כדי שלא יבואו לזלזל בו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שגם בזה אפשר לנהוג בדרכים שונות במקומות שונים.

ומנסים להביא ראיה אחרת מענין שבת, תא שמע [בא ושמע], שר' אבהו, כי איקלע לאתריה [כאשר היה מזדמן למקומו] של ר' יהושע בן לוי הוה [היה] ר' אבהו מטלטל בשבת שרגא [מנורה] לאחר שכבתה האש שהיתה דולקת בה באותה שבת, שר' יהושע בן לוי פסק כדעת האומר שמותר לטלטל מוקצה כזה. וכי איקלע לאתריה [וכאשר היה מזדמן למקומו] של ר' יוחנן שאסר טלטול מוקצה כזה בשבת, לא הוה [היה] מטלטל שרגא [מנורה].

ושוב תוהים: והאי מאי קושיא [ואף זו מה קושיה היא] וכי לא אמרינן [אומרים אנו] כי נוהג שונה במקומות שונים שאני [שונה]? ושינוי המנהגים כאן היה הלא בשני מקומות נבדלים! ומסבירים: אנן, הכי קאמרינן [אנחנו, כך אומרים אנו], זו היתה השאלה: ר' אבהו עצמו, היכי עביד הכא הכי והיכי עביד הכא הכי [איך עשה כאן כך ואיך עשה כאן כך]?

ומשיבים: לאמיתו של דבר ר' אבהו כר' יהושע בן לוי סבירא ליה [סבור הוא] ולשיטתו מותר טלטול מוקצה זה. וכי מקלע לאתריה [וכאשר היה מזדמן למקומו] של ר' יוחנן לא הוה [היה] מטלטל משום כבודו של ר' יוחנן, שלא רצה להראות שאינו סבור כדברי החכם הגדול הזה, כשהוא מצוי במקומו. ושואלים: והאיכא שמעא [והרי יש השמש] שהיה מלווה את ר' אבהו והיה רואה אותו נוהג לטלטל מוקצה כזה ולא חשש שהשמש יטלטל גם במקומו של ר' יוחנן! ומשיבים: דמודע ליה לשמעא [שהיה מודיע לו לשמש] ומסביר לו מדוע הוא משנה מנהגיו.

ומנסים להציע פתרון אחר לשאלה, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במשנתנו: אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירים — לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] כי לא עשו בית שמאי כדבריהם, משום הכי [כך] לא נמנעו. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שעשו כדבריהם, אמאי [מדוע] אם כן לא נמנעו מלשאת נשים אלה מאלה?

בשלמא [נניח] שבית שמאי מבית הלל לא נמנעו, שכן אף שלדעת בית שמאי הצרה היתה צריכה להתייבם או לחלוץ, אולם נישאה לאחר בלא חליצה, הרי גם כשנולדו ילדים מנישואין כאלה שבני חייבי לאוין בלבד נינהו [הם] (לאו של "לא תהיה אשת המת החוצה") ואין בכך איסור כרת, ואין הילדים ממזרים.

אלא בית הלל מבית שמאי אמאי [מדוע] לא נמנעו מלשאת? הלא לדעתם בני הצרות הללו שהתייבמו בני חייבי כריתות (שלא בטל מהן איסור אשת אח) וילדים כאלה ממזרים נינהו [הם], וכיצד יכלו לשאת נשים משם?

וכי תימא [ואם תאמר] כי קסברי [סבורים] בית הלל שאין ממזר מחייבי כריתות (אלא מחייבי מיתת בית דין בלבד) — והאמר [והרי אמר] ר' אלעזר: אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות, מודים שאין ממזר אלא ממי שאיסורו איסור ערוה וענוש כרת, הרי שבני צרות שהם חייבי כרת, ממזרים הם לבית הלל! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד ממנה] שלא עשו בית שמאי כדבריהם!

ודוחים: לא, לעולם תאמר שעשו, אלא דמודעי להו ופרשי [שהיו מודיעים להם לבית הלל והיו פורשים], שכאשר היו באים הנוהגים כבית הלל לשאת נשים מן הנוהגים כבית שמאי, היו מודיעים להם שילדים מסויימים הם בני צרות, ומכיון שלפי שיטת בית הלל ילדים אלה הם ממזרים ואסור לשאת אותם, לכך פרשו ולא נשאום.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר שהיו מודיעים, דקתני סיפא [שכן שנה בסופה של משנתנו]: כל הטהרות וכל הטמאות, שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין — לא נמנעו מלהיות עושים טהרות אלו על גבי (על ידי, בעזרת) אלו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Reish Lakish said to him: Do you hold that Beit Shammai actually acted in accordance with their own statement? Beit Shammai did not in fact act in accordance with their own statement, as the dispute was merely theoretical. And Rabbi Yoḥanan said: Beit Shammai certainly did act in accordance with their opinion. The Gemara comments: And this is also reflected in the dispute between Rav and Shmuel, as Rav says: Beit Shammai did not act in accordance with their own statement, and Shmuel said: They certainly did act in that manner.

The Gemara inquires: When does this question apply? If we say that it is referring to the period prior to the Divine Voice that declared that the halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel, then what is the rationale of the one who said that Beit Shammai did not act in accordance with their opinion? But rather, if one would say it is referring to after the Divine Voice, what is the reason for the one who said that they did act in accordance with their opinion? After all, the Divine Voice established that the halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel.

The Gemara answers: Neither of these options poses a difficulty. If you wish, say that it is referring to the period prior to the Divine Voice, and if you wish, say instead that it is after the Divine Voice. The Gemara elaborates: If you wish, say it is prior to the Divine Voice, and it is referring to the period when Beit Hillel formed the majority of the Sages. Therefore, according to the one who said that Beit Shammai did not act in accordance with their opinion, the reason is that Beit Hillel was the majority, and the halakha is in accordance with the majority.

And the one who said that they did act in accordance with their opinion maintains that when do we follow the majority? It is in a case where the disputing parties are equal in wisdom to one another. Here, however, Beit Shammai are sharper than Beit Hillel, and therefore they acted in accordance with their own opinion despite the fact that they were in the minority.

And if you wish, say instead that it was after the Divine Voice. The one who said that Beit Shammai did not act in accordance with their opinion would say that this was due to the pronouncement of the Divine Voice. And the one who said that they did do so, this is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, who said, with regard to the Divine Voice that emerged and proclaimed that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer in the case of the oven of akhnai (Bava Metzia 59b), that one disregards a Heavenly Voice. Just as he disregarded the Divine Voice in his dispute with Rabbi Eliezer, so too, one disregards the Divine Voice that proclaimed that the halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel.

And yet the question remains: According to the one who said that Beit Shammai acted in accordance with their opinion, we should read here: “You shall not cut yourselves” (Deuteronomy 14:1), which is interpreted to mean: Do not become numerous factions. Abaye said: When we say that the prohibition: “You shall not cut yourselves” applies, we are referring to a case where two courts are located in one city, and these rule in accordance with the statement of Beit Shammai and those rule in accordance with the statement of Beit Hillel. However, with regard to two courts located in two different cities, we have no problem with it.

Rava said to him: But the dispute between Beit Shammai and Beit Hillel is considered like a case of two courts in one city, as these two schools of thought were found everywhere, not in any specific place. Rather, Rava said: When we say that the prohibition: “You shall not cut yourselves” applies, we are referring to a case where there is a court in one city, a section of which rules in accordance with the statement of Beit Shammai and another section rules in accordance with the statement of Beit Hillel. However, with regard to two courts located in one city, we have no problem with it.

§ The Gemara cites other relevant sources. Come and hear: In the locale of Rabbi Eliezer, where his ruling was followed, they would cut down trees on Shabbat to prepare charcoal from them to fashion iron tools with which to circumcise a child on Shabbat. In Rabbi Eliezer’s opinion, not only does the mitzva of circumcision override Shabbat, but also any action required for the preparation of the tools necessary for the circumcision likewise overrides Shabbat. The baraita adds: In the locale of Rabbi Yosei HaGelili they would eat poultry meat in milk, as Rabbi Yosei HaGelili held that the prohibition of meat in milk does not include poultry.

The Gemara infers: In the locale of Rabbi Eliezer, yes, they would act in this manner, whereas in the locale of Rabbi Akiva, for instance, no, they would not do so, as it is taught in a baraita that a principle was stated by Rabbi Akiva: Any prohibited labor that can be performed on Shabbat eve does not override Shabbat even if it involves a mitzva. A mitzva whose proper time is on Shabbat overrides Shabbat only if its performance was impossible earlier, e.g., the act of circumcision itself, which cannot be performed earlier.

The Gemara asks: And what is this refutation? As stated above, it is different when dealing with numerous places, and the baraita explicitly states that this practice was followed in Rabbi Eliezer’s locale. Consequently, there is no violation of the prohibition against splitting into factions. The Gemara asks: He who asked it, why did he ask it, i.e., what is the basis for the question in the first place? It is obvious that the baraita is referring to a specific place.

The Gemara answers: It might enter your mind to say that due to the severity of Shabbat, it, i.e., the world, is considered like a single locale. In other words, one might have thought that the permission to tolerate diverse customs in different places applies only to other prohibitions, whereas the prohibition of Shabbat is so severe that it is unacceptable to allow different customs, as this might lead people to disrespect Shabbat. Therefore, the baraita teaches us that even in the case of Shabbat there can be different customs in various locales.

§ The Gemara cites another relevant case involving Shabbat: Come and hear that Rabbi Abbahu, when he happened to come to the place of Rabbi Yehoshua ben Levi, would move an oil lamp [sheraga] after the flame that had been lit for that Shabbat had burned out, as Rabbi Yehoshua accepted the ruling that it is permitted to carry items of this sort that had been set aside. But when he happened to come to the place of Rabbi Yoḥanan, who prohibited carrying items of this kind that had been set aside on Shabbat, he would not move an oil lamp. This indicates that divergent customs are followed in different places.

Again, the Gemara asks: And what is this difficulty? Didn’t we say that it is different when dealing with numerous places? The Gemara explains that this is what we are saying: With regard to Rabbi Abbahu himself, how could he act in this manner here and how could he act in that manner there?

The Gemara answers: Rabbi Abbahu holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi that it is permitted to carry this item. And when he happened to come to the place of Rabbi Yoḥanan he would not carry it, in deference to Rabbi Yoḥanan, so as not to act contrary to his ruling in the place where he was the authority. The Gemara asks: But there was a servant accompanying Rabbi Abbahu who would see him carrying these types of articles that had been set aside. Wasn’t Rabbi Abbahu concerned that the servant might carry them in Rabbi Yoḥanan’s locale? The Gemara explains that he would inform the servant and explain to him the reason for his change in behavior.

§ The Gemara continues to discuss the question of whether Beit Shammai followed their own rulings. Come and hear that which is taught in the mishna: Although Beit Hillel prohibit and Beit Shammai permit, and these disqualify the women and those deem them fit, Beit Shammai did not refrain from marrying women from Beit Hillel, nor did Beit Hillel refrain from marrying women from Beit Shammai. Granted, if you say that Beit Shammai did not act in accordance with their opinion, it is due to that reason that they did not have to refrain from marrying women from Beit Hillel. However, if you say that they did act in accordance with their opinion, why didn’t they refrain from marrying one another?

The Gemara elaborates: Granted, Beit Shammai did not refrain from marrying into Beit Hillel, as even if Beit Shammai maintain in a certain case that a rival wife required levirate marriage or ḥalitza, if she went ahead and married another man their children are born to a union whose partners are liable by a regular prohibition: “The wife of the dead man shall not be married outside” (Deuteronomy 25:5). Since this transgression does not entail karet, the children of this relationship are not mamzerim.

However, why did Beit Hillel not refrain from marrying into Beit Shammai? In the opinion of Beit Hillel the children of these rival wives who entered into levirate marriage are born of a union whose partners are liable to receive karet, as the prohibition of a brother’s wife was never nullified in this case, which means that the children are mamzerim. If so, how could Beit Hillel allow these marriages?

And if you would say that Beit Hillel maintain that the child of a union whose partners are liable to receive karet is not a mamzer, as a mamzer is only one whose parents violated a prohibition that entails the death penalty, didn’t Rabbi Elazar say: Although Beit Shammai and Beit Hillel disagreed with regard to rival wives, they concede that a mamzer is only from a union whose prohibition is a prohibition of forbidden relations punishable by karet? Consequently, the children of rival wives are mamzerim according to Beit Hillel. Rather, isn’t it correct to conclude from here that Beit Shammai did not act in accordance with their own opinion?

The Gemara rejects this conclusion: No; actually, Beit Shammai did act in accordance with their opinion. As for the problem with these marriages, the answer is that they would inform Beit Hillel and Beit Hillel would withdraw from the match. When those who acted in accordance with the opinion of Beit Hillel would come to marry women from those who followed the rulings of Beit Shammai, they would be notified that certain children were born of rival wives and that those people were considered mamzerim in the opinion of Beit Hillel, who therefore declared them forbidden in marriage.

The Gemara comments: And so too, it is reasonable that this is the case, as the mishna teaches in the latter clause: With regard to all of the disputes concerning the halakhot of ritual purity and impurity, where those, Beit Hillel, rule an article ritually pure and these, Beit Shammai, rule it ritually impure, they did not refrain from handling ritually pure objects each with the other.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו כגון שני בתי דינין בעיר אחת. פי' אביי לתרוצי למאן דאמר עשו אתא אבל מגילה לא מתרץ דהא איכא כפרים שמקדימין ליום הכניסה ונכנסין לכרכין וקורין כמו שפירש רש"י ז"ל במסכת מגילה (דף ב') ורבא פרכי' מטעמי' דב"ש וב"ה כשתי ב"ד בעיר אחת דמו בודאי ממגילה מצי לפרוכי עלי' אלא ניחא ליה לפרוכי מילתא מינה ובה.
אי נמי לאביי בני כפרים ובני כרכין אפילו בעיר אחת כשתי עיירות דמו ליה שמצויינין הם שם וקורין לעצמן.
והרב אב ב"ד ז"ל פירש בשם הרב רבינו משה ב"ר יוסף דמהכא ילפינן שהכפרים כשמקדימין ליום הכניסה בכפרין עצמן הן קורין ולא שיבואו לעיירות ויקראו שם. ואין ראיה זו ראיה.

ור' יוחנן אמר עשו ועשו. פי' עשו הם ועשו אחרים בהוראתן.

אמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו שני בתי דינין בעיר אחת ואקשינן והא בית שמאי ובית הלל שתי בתי דינין בעיר אחת הן. ובדין היה דליקשי ליה והא מגילה שני בתי דינין בעיר אחת הוא, דהא כשמקדימין ליום הכניסה בעיירות הן קורין. וכן פרש"י (לעיל יבמות יג, ב) ד"ה לא תעשו וכו') אלא דאביי לא אתא השתא לתרוצי אלא למאן דאמר עשו בצרות, ומשום הכי פרכיה רבא מטעמא דבית שמאי ובית הלל גופא. אי נמי יש לומר דבני כפרים ובני כרכים אפילו בעיר אחת כשתי עיירות דמו לפי שמצויין בעיר והן בעיר כבני עיר אחרת דמי. והר"א אב"ד פי' דמהכא ילפינן שהכפרים כשמקדימין ליום הכניסה בכפרים עצמן הן קורין, ולא שיבואו לעיירות ויקראו שם. ואינו מחוור (ועיין רמב"ן). ולי נראה דמגילה שפיר איתרצא בפירוקי דאביי משום דעיקר קושיא דר"ל מארבעה עשר וחמשה עשר הוא, דבדידהו הוא דאיכא איסורא למיקרי חד ביומא דחבריה כדאמרינן התם (מגילה ב, א) זמנו של זה לא זמנו של זה. אבל בני כפרים אלו רצו שלא להקדים ליום הכניסה שפיר דמי, קל הוא שהקלו להם חכמים להקדים ליום הכניסה, ותקנתא דידהו הוא כדאיתא התם (ד, א) במסקנא. ועוד דתניא התם (ב, א) אבל בזמן הזה שמסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה, אלמא יום כניסה לבני כפרים לאו זמנן הוא, אלא קולא בלבד שהקלו להם אלו רצו לקרות ביום כניסה מפני שמספיקין מים ומזון לאחיהם שבכרכין. הלכך אי בעי למקרי בארבע עשר שפיר דמי וליכא איסורא של כלום. ור"ל לא קשיא ליה אלא היכא דאיכא איסורא כדאמר ליה אמינא לך אנא איסורא ואת אמרת לי מנהגא. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל (לעיל יבמות יג, ב ד"ה ואת אמרת וכו' ועיין רש"י מגילה ב, א ד"ה אלא שהכפרים וכו'). וטעמא דמלתא דהקדימה דיום כניסה לא מתחזי כשתי תורות ואין כאן אגודות, דכיון דקא חזו דהשתא קרו באחד עשר ואשתקד קראו בי"ב ושנה אחרת בשלש עשר ואחרת בי"ד, הא ודאי קא חזו דלאו זמן קבוע הוא להם, אלא שהקלו להם להקדים ליום הכניסה, ואי משיילי אינשי אמרינן להו משום דמספקי מים ומזון לאחים שבכרכין. והלכך לא קשיא ליה לר"ל אלא י"ד וט"ו. וכיון שכן בני י"ד ובני ט"ו שתי בתי דינין כשתי עיירות הן ושרי.

במקומו של ר' אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין כו' במקומו של ר' אליעזר אין במקומו של ר"ע לא. פר"ח ז"ל וקשיא ליה לאביי דקא סלקא דעתא דמשום חומרא דשבת כשתי בתי דינין בעיר אחת הוא וכדאמרינן במסקנא. ואף על פי שכבר נדחו דברי אביי בקושיא דרבא זו שיטה בתלמודא בהרבה מקומות לומר לימא תהוי תיובתא מהא נמי. ולפי פירושו גרסינן במסקנא סד"א משום חומרא דשבת כשתי בתי דינין בעיר אחת דמי. ויש ספרים דגרסי כב"ד אחת בעיר אחרת דמי וקושיא לרבא היא.

האי לישנא דאמרינן שבת אצטריכא ליה סד"א משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי קמ"ל. קשיא ליה דלא הוה ליה למימר כי האי לישנא אלא דקארי לה מאי קארי לה משום חומרא דשבת ותו לא. אי נמי קסבר משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי, ואמר ליה לא, מאי אצטריכא ליה דקאמר ומאי קמ"ל דקאמר, ואפשר לומר דכולה מלתא קושיא ופירוקא תלמודא הוא דקאמר לה, ולברורי אתא דלא תקשו לך מהא לא לרבא ולא לאביי דשני מקומות שאני אלא דנקיט לה בדרך קושיא ותירוץ לברורה שפיר. והוא מדרכי התלמוד וכמוהו רבים בתלמוד. ולפיכך קא מקשי' ודקארי לה לאשמועינן מאי קארי לה פשיטא, וליכא מאן דטעי בהא דהא שני מקומות שאני. ופריק אצטריך לה לאשמועינן דלא תטעה בה לומר משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי קא משמע לן דלא.

והא דפריק מאי תיובתיה מקומות מקומות שאני. הוא הדין דהוה מצי למימר התם הרואה אומר ברזל הוא דלא אשכחו, אלא דעדיפא מיניה קאמר. ודכותה נמי בהא דרבי אבהו הוה מצי למימר שרגא דלא אצטריך הוא ליה, אלא דעדיפא מיניה קאמר.

הא דאמרינן והא איכא שמעא ופריק דמודע ליה לשמעא. פרש"י ז"ל (בד"ה וה"א) והא איכא שמעא דרבי אבהו דלא מסיק אדעתיה ומטלטל באתריה דר' יוחנן הואיל וחזי ר' אבהו בעלמא דמטלטלי. פי' לפרושו, שהיה לו לרבי אבהו שלא לטלטל בשום מקום, כדי שלא יבא שמעא לטלטל באתריה דרבי יוחנן, ויחשבו הרואים שאין ר' אבהו מקפיד בכבודו של רבי יוחנן, ושמעא בהורמניה דר' אבהו הוא דעבד. ואינו מחוור שלא מצינו שיהא אסור להקל במקומו, כדי שלא יבא שמשו לזלזל בדבר במקום מי שמחמיר בו. ונ"ל דהכי קא מקשה, והאיכא שמעינן דחשיד ליה דכיון דחזי ליה דלא מטלטל במקומו של ר' יוחנן סבר דר' רבהו כר' יוחנן רביה ס"ל, וכי מטלטל במקומות של ר' יהושע בן לוי אקולי הוא דמיקל בה. ופריק דמודע ליה דכרבי יהושע בן לוי סבירא ליה, והאי דלא מטלטל במקומו של ר' יוחנן משום כבודו של ר' יוחנן הוא דלא מטלטל כנ"ל.

אמר ליה ר"ל מי סברת עשו ב"ש כדבריהם לא עשו ב"ש כדבריהם פי' לא עשו כדבריה' להקל אלא שהצריכן חליצה דפחות מכן לא אפשר כיון שעמדו בשמועה וא"ת ואם ב"ה עשו כדבריהם לפוטרה שלא בחליצה עדיין יש אגודות אגודת י"ל דהשתא סבירא לן שאפי' ביה לא עשו כדבריהם להקל אלא שהצריכו חליצה א"נ דהשתא סבירא לן דלאחר בת קול הוה וסבירא לן דמשגיחין בבת קול ואין לעשות כדברי עצמן ואפי' להחמיר אלא פטורו' בלא חליצה והראשון יות' נכון בעיני מוהרר"ם ז"ל:

ורבי יוחנן אמר עשו ועשו פירוש בתוספות עשו הם ועשו אחרים כמותן אפי' להקל וכ"ש להחמיר:

ובפלוגתא רב אמר עשו אלימא קודם בת קול מאי טעמא דמ"ד לא עשו פי' דס"ד דשקולים הם בחכמה ובמנין וא"ת ולימא ליה דמשו' הכי לא עשו כדי שלא לעשות אגודות אגודות י"ל דהשתא בפלוגתא דרב ושמואל לא נחתו לדין אגודות אלא לעיקר הדין ממש דאינהו דקים להו דלית בה משום אגודות כדמפרשינן במסקנא והיינו דלבתר דפרישנ' טעמא דפלוגתא הדרינן למימר ולמ"ד עשו קרי כאן לא תתגודדו כנ"ל מ"ד לא עשו דהא ב"ה רובא פי' מ"ה ז"ל דכיון דב"ה רובא לא עשו כדבריה' לקולא בעד המרובים אבל לחומרא עשו דכיון שעומדי' בשמועה לא סגיא בלאו הכי וכדאמר במסכת עדיות דעקביא בן מהללאל שהיה חולק עם חכמים בד' דברים ובשעת פטירתו אמר לבנו שיעשה כדברי חכמים להקל ואמר לו אתה למה לא חזרתה בך אמר לו אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים אני עמדתי בשמועתי והם עמדו בשמועתם אבל אתה שמעת מפי יחיד ומפי המרובי' ומוטב להניח דברי היחיד ולאחוז דברי המרובין בין לקולא בין לחומרא וכן יש ראיה ממה שנחלקו רבי אליעזר וחכמים גבי תנורו של עכנאי שעמד רבי אליעזר בשמועתו בעד המרובים והביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר בשמועתו ושרפום וברכוהו מפני שהפריז בדבריו להקל כנגד המרובים ושלא ירבו מחלוקות בישראל וגם הוא לא היה מפריז לטהר כדבריו אלמלא בית המדרש ואמת המים נחרבו בדבריו וגדול' מכולן בת קול:

ב"ש מחדדי טפי פי' וכיון דכן הוו להו כשקולי' ואלו עושים כדבריהם ואפי' להקל וגם מורים לאחרים ואלו מורים ועושים כדבריהם וכההוא דאמרינן נפקי שיפורי דמר ושרו שיפוריה דמר ואסרי ובההוא חתיכה גופא דמורו כל חד וחד הרשות ביד כל אדם לעשות כדברי מי שירצה כיון שהן שקולים דאי לאו היכי מפיק שיפורי מאן דשרי אבל בחתיכ' אחרת כיוצא בה קי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל כדאית' פ"ק דעבודת כוכבי' ממוהר"ב הר"ם:

ולמ"ד עשו קרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודו' פי' קרי כאן בדב"ה וב"ש לא תעשו אגודות אגודות והא דלא נקט ההיא דמגילה שהקשה ר"ל י"ל דהשתא אשקלא וטרי' דרב ושמואל קיימי וכי מתבררא הא ממילא מתברר' הא דמגילה:

א"ל רבא והא ב"ש וב"ה כשתי בתי דינים בעיר א' הם כך הגרסא בכל הספרים ותמיה לי מילתא מאי כשתי בתי דינים ה"ל למימר שתי בתי דינים הם ואביי נמי היכי טעי בהאי וי"ל דאביי סבר שאין אגודות אגודות בבעלי מחלוקת עצמן לעשות כפי מה שנראה שהוא אמת שכן התירה לו התורה וליכא למימר אגודות אלא באחרים הבאים לעשות כדבריהם כי אע"פ שיכולי' אלו לעשות כאלו ואלו כאלו כיון שהן שקולים מ"מ משום אגודות אגודו' יש לכולן לתפוס שיטה א' לחומרא כשהן בעיר א' והאי לישנ' דקאמ' שתי בתי דינים חד מורו כב"ש וחד מורו כב"ה ורבא אהדר לי' שאם יש לב' בתי דינים אלו שאתה אומר משום אגודות אגודות אף לב"ש וב"ה עצמה יש אגודות אגודות בב' בתי דינים אלא דלא שאני לן בין הא להא:

והקשו בתוס' ואמאי לא פריך ממגילה ובני כפרים כשמקדימי' לקרוא ביום הכניס' הרי בעירות הם קורים והוו להו ב' בתי דינים בעיר א' כי אלו קורין ביום הכניסה ואלו קורים בזמנם ויש שתרצו בזה תירוצים הרב' ובתוס' תירצו בכלל דבריה' דמגילה לית בה משום אגודות כלל דלא שייך אגודות ותורה כשתי תורות אלא בדבר של מחלוקת שאין אלו מודים אבל בדבר שכולן מודים אלו לאלו ולכל אחד ואחד יש טעם לדבר לעשות כמו שעושה אין בו משום אגודות אגודות הא למה זה דומה ללולב שניטל במקדש ז' ובמדינה יום אחד ותקיעת שופר שהיתה במקדש בחצוצרו' ובמדינה בלא חצוצרת וכיוצא בזה תירץ בירוש' בפ' מקום שנהגו וטע' נכון הוא ומוסבר מאוד אלא דקשה ליה דהא ר"ל פריך ממגיל' ולא אדכר ליה שום גבר' האי טעמא ואיהו נמי לא חזיא ליה וי"ל לפי שיט' זו דר' יוחנן ואמוראי מהאי טעמא לא חשו למיפרך מתני' דמגיל' ולא אדכרוה כלל ור"ל סבר דאע"ג דאיכא טעמא לכפרי' וכן לעריות וכן לכרכים לעשות כל א' לעצמו אין הטע' הכרחי כל כך וכיון שהדבר ביד אנשי כנסת הגדולה לתקן מוטב שיתקינו לכלם זמן א' או שיעשו בי"ד ובט"ו כנ"ל לפי שיטת התוס' הזאת ומ"מ המחוור בזה מה שנרא' מדברי רש"י ז"ל האמורים למעלה ור"ל לא פריך מבני כפרי' דכמנהגא דמי וכיון שאם רצו עושים כבני עיירות ועיקר קושייתו מכרכים ועיירות דהוו להו ב' בתי דינים לב' עיירות ותו לא קשיא פי' דאביי דפרכי בדכוותה משמו של הרשב"א ז"ל:

ת"ש במקומו של ר' אליעזר היו כורתים והא מאי תיובתא לאו מי אמרינן מקומות מקומות שאני פי' והא ב' בתי דינים ב' עיירות הן ובלאו הכי נמי מצי פריק דהשתא במקומו של ר' עקיבא הרואה אומר ברזל הוא דלית ליה אלא דאידך עדיפא ודקארי לה מאי קארי לה שבת אצטריכא ליה סד"א משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי קמ"ל כן הגירסא בכל הספרים והלשון הזה מתמיה מאוד דאנן השתא אתינן למימר מאי ס"ד דמאן דמותיב מינה והוה לן למימר קסבר משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי והיכי שייך לומר בהא דשבת אצטריכא ליה ותו מאי קא משמע לן ועל כרחינו בא לומר שהתלמוד ביאר לנו שלא הביאו ענין זה לקושיא אלא ללמדנו שאף זה מכלל דיננו שמותר לעשות אגודות אגודות וכ"ת דהא נמי פשיטא וליכא לאורוי בה הא לא לתיובתא ולא לסיוע הא ליתא דודאי צריכא לאשמועי' דלא נימא דמשום חומרא דשבת כמקום אחר דמי וכן הסכים מהרשב"א ז"ל ומסתברא דצריכותא בין לאביי הוה אמינא הוו כב' בתי דינים במקום אחד ולרבא ה"א דהו כב"ד אחד בעיר א' ולהכי סתים לה תלמודא ולא אדכר לא ב"ד א' ולא ב':

ת"ש דר' אבהו עד אנן הכי קאמר ר' אבהו היכי עביד הכא הכי והכא הכי פי' דס"ד דר' אבהו כר' יוחנן רביה ס"ל שהיה אוסר. וק"ל אי ה"ט הוא דק"ל מאי שיאטי' הכא בהא דאגודות דאיירי בה וי"ל דמייתו לה אגב אורחיה דזמנין דשרי למעבד דין אגודות מפני כבוד רבו והא דפרכי מעיקר ולא אמרת מקומות שאני ק"ל דגבי ר' אבהו דעביד הכי והכי לא שייך האי טעמא כלל ואינו מזה השם דאגודות אלו עושים כך ואלו עושים כך ואין א' מהם עושה כלל שתי תורות והוה לן לאתמוה מאי שייכי הא הכא כלל ומאי קארי לה ונ"ל דאנן ס"ד דקושיי' דמדר' אבהו שמעיד במקומו של ר' יוחנן עושים כך ובמקומו של ר' יהושע עושים בהפך וכדי שלא לשנות ממנה גם עושה ר' אבהו כמקום שהלך לשם ולהכי מהדרי' מאי קושיא דהא מקומות מקומות הם:

והא איכא שמעי' פרש"י ז"ל כשרואה לר' אבהו דמטלטל שרגא במקומו של ר' יהושע ר"ל ויעשה הוא כן במקומו של ר' יוחנן פי' ויקפיד ר"י רבו דהא ידע דמאי דעביד שמעי' דר' אבהו מיניה גמר ליה ופרקי' דמודע לשמעיה שלא יעש' כן בפני ר' יוחנן משום כבודו וי"מ והא איכא שמעי' דחשיד לר' אבהו כדחזי ליה דעבד הכא לקול' והכא לחומרא ואתי איהו נמי למסמך למעבד הכי במילי אחריני ופרקי' דמודע לשמעיה דלא ליטעיה ולא לחשדיה וזה יותר נכון:

לעולם עשו דמודעי להו פי' כי כשהיתה האשה ההיא מבני צרות היו מודעי' להם ופרשי ממנה וכדפרש"י ז"ל ובלשון מוכרח זה הפי' אבל הוא תמוה דאנן השתא פרכי' היכי נסבי מינייהו ועל הנשואות להם אנו שואלים והוה לן למימר דמודעי להו ונסבי פשיטא ומאי רבותא הוא אם עשו כדבריה' והרי יש להם עדות בדבר ואפי' למאן דסבר כי החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו דוקא חשוד אבל דבר שנאמר סבור להורות ולעשות כדין חס ושלום שיהא פסול להעיד בדבר הלכך רבותא דמתני' שאנו נושאים מן הסתם וסומכים על שתיקתם של ב"ש שאלו היתה אסורה להם היו מודעים להם ופרשי וכדאמרי' לקמן ואין נמנעים מן הסת' דמודעי' להו ופרשי והיינו דאמרי בסמוך סד"א צרה קלא אית לה כלומר ואינם סומכים על שתיקותם אלא על החזקה דאלו הות צרה קלא אית לה וזה ברור:

הנ"מ וכו' ורש"י ז"ל כתב דמחמרי בה' בטהרות טפי מב"ש ולפי פי' זה יש לגרוס בשלמא ב"ש מב"ה לא נמנעו דהא טהרות דב"ש לב"ה טומאות נינהו אלא לאו ש"מ דמודעי להו ופרשי ויש לרבי' ז"ל לפרש כן לפי שיטתו זו הנ"מ דאת"ל עשו טעמא דלא נמנעו היינו משום דמודעי להו ופרשי מדק' הטמאו' וב"ה היכי לא נמנעו מב"ש דהא טהרות דב"ש לב"ה טומאו' נינהו והרי ב"ש עשו כדברי עצמם כליהם טמאים אלא ע"כ טעמם משום דמודעי להו ופרשי ופרכי' ומאי אולמיה דהאי ברייתא מקמייתא פשיטא דאת"ל עשו הכא והכא טעמא משום דמודעי להו ופרשי הוא ואם באנו לומר לא עשו בשניהם י"ל דלא סמכי' אטעמא דמודעי להו ופרשי בשום דוכתא ופרק דאת"ל עשו לא הוה שמעי' מקמייתא שפיר דטעמא משו דמודעי להו ופרשי דדילמא טעמא משום דצרה קלא אית לה ולהכי נקטי אידך מתני' דלא אית לה טעמא דקלא זו שיטת רש"י ז"ל ואינה מחוורת לרבי' ז"ל חדא דלא אמרי הכי נמי מסתברא אלא היכא דאיכא הכרח לדעת לבעל דינו והכא ליכא שום הכרח דהא מצי בעל דינו למימר ליתא בתרוייהו:

תינח היכא דנשא מת וכו' המקשה היה סבור דרבא אמר למלתיה גבי אחות אשה ולהכי פריך ליה כדפריך ולפום מסקנא לגבי כלהו עריות מצי למימר טעמא שפיר אין משגיחין בבת קול. פי' בעירובין:

והא איכא שמעא. פ"ה דמטלטל ליה באתרי' דר' יוחנן ומשני דמודע ליה הזהר בכבוד ר' יוחנן ואל תהי מטלטל הנר במקומו ותימה מה ענין זאת הקושיא בכאן גבי אגודות אגודות בשבת הו"ל למפרך ועוד פשיטא דמודע לשמעא שיעשה כמוהו. ונראה לפרש והא איכא שמעא שיסבור דשרי לעשות אגודות אגודות לפי שראה רבו מטלטל במקום אחד ובמקום אחר לא היה מטלטל. ומשני דמודע ליה לשמעא ואומר אל תעשה אגודות. דהא שראית שאין אני מטלטלה במקומו של ר' יוחנן אין זה משום איסור טלטול אלא משום כבודו של ר' יוחנן:

בני חייבי לאוין כשרים נינהו. וא"ת משכחת לה דב"ה לב"ש חייבי כריתות לר' שמעון דפטר אחיות בזיקה מחליצה ומיבום כגון צרת בתו ויבמה אחרת דנפול קמי שמעון והם אחיות שנפלו משני אחין ור' שמעון אמר א) לקמן כיון שהם אחיות בזיקה לא יהא לו לקוחין אפילו באחת מהן דלב"ה מייבם שמעון יבמתו ראשונה אחות זקוקתו דצרת ערוה אינה זקוקה לו דהיא אסורה לו ולב"ש לא יוכל לייבמה שהיא אשת אח שלא במקום מצוה שהרי אחות זקוקתו היא דצרת ערוה שרי' לה אליבא דב"ש וי"ל דפריך הכי אפילו לרבנן תקשי לן אמאי לא נמנעו (ב"ש מב"ה) [ב"ה מב"ש] ואה"נ דלר' שמעון תקשי לן אף מב"ה לב"ש אמאי לא נמנעו הא בני חייבי כריתות נינהו כדפרי':

א"ל מי סברת עשו ב"ש כדבריהם פי' לא תימא דלא עשו ב"ש כקוליהון מפני שלא רצו לסמוך על דעתן אבל בחומריהון עשו. וכיון דחיישינן ללא תתגודדו אם עשו כחומרי' כדפרי' עוברים בלוא. לכך הוא אסור להחמיר בפני רבים בשום לא תתגודדו כמו שאסור להקל, הילככך לא עשו ב"ש לא קולי' ולא כחומרי' והכי מוכח בהל' דמ"ד לא עשו אפי' בחומריהון לא עשו. ור"י אמר עשו ועשו. כתנאי רב אמר לא עשו ב"ש כדבריהם ושמואל אמר עשו ב"ש דבריהם אימת אלימא קודם ב"ק לא עשו מ"ט דמ"ד לא עשו ואלא לאחר ב"ק מ"ט דמ"ד עשו. איבע"א קודם ב"ק ואיבע"א לאחר ב"ק איבע"א קודם ב"ק מ"ד לא עשו הא ב"ה רובא, ומ"ד עשו כי אזלינן בתר רובא היכי דכי הדדי נינהו, הכא ב"ש מחמירי טפי ואיבע"א לאחר ב"ק מ"ד לא עשו דהא נפיק קלא ומ"ד עשו ר"י הוא דאמר אי משגיחין בב"ק, ומקשא למ"ד עשו קרי כאן לא תגודדו ואסיק רבא כי אמרי' לא תתגודדו כגון ב"ד א' בעיר א' פלגי מורין כב"ש ופלגי מורין כב"ה אבל ב' בתי דינין בעיר א' לית לן בה:

ת"ש ואע"פ שאלו אוסרין ואלו מתירין לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מב"ה ולא ב"ה מב"ש אא"כ לא עשו מ"ה לא נמנעו אלא א"א עשו אמאי לא נמנעו, בשלמא ב"ש מב"ה לא נמנעו דחייבי לאוין נינהו ובני חייבי לאוין כשרים נינהו אלא ב"ה אמאי לא נמנע מב"ש בני חייבי כריתות נינהו אל אלאו ש"מ לא עשו. לעולם עשו דמודעי להו ופרש"י, ה"נ מסתברא דקתני סיפא כל הטהרות שהי' אלו מטהרין ואלו מטמאין כי אא"ב דמודעי להו מ"ה לא נמנעו אא"א דלא מודעי להו אמאי לא נמנעו אלא לאו ש"מ דמודעי להו:

ובפלוגתא רב אמר לא עשו ב"ש כדבריהם ושמואל אמר עשו מ"ד לא עשו דב"ה רובא מ"ד עשו כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו הכא ב"ש מחדדי טפי ואב"א לאחר כך ואמר עשו ר' יהושע היא דאמר אין משגיחין בב"ק ומסיק עשו ב"ש כדבריהם ולא הוו מצות אגודות אגודות אלא ב"ד אחד בעיר אחת פלגו מורו כב"ש ופלגו מורו כב"ה אבל שתי ב"ד בעיר אחת לית לן בה:

בד"ה לא עשו ב"ש כדבריהם תימה כו' ותניא בפרק אלו טריפות כו' ומוקי לה קודם בת קול כו' עכ"ל פי' וקשה ללישנא דמוקי הכא פלוגתייהו בקודם בת קול אבל ללישנא דמוקי הכא בלאחר בת קול לא קשיא מידי ומיהו איכא התם חד לישנא דמוקי נמי ההיא דכל הרוצה לעשות כדברי ב"ש מיירי אפי' לאחר בת קול:

בתוס' בד"ה בשלמא ב"ש לא נמנעו כו' וא"ת אמאי לא נמנעו משום צרה כו' עכ"ל כיון דאכתי לא אסיק אדעתי' דמודעי להו אמאי לא נמנעו משום צרה עצמה ויש לדקדק אמאי לא תקשי להו לעיל מיניה דקאמר בשלמא למ"ד לא עשו מש"ה לא נמנעו דמ"מ אמאי לא נמנעו ב"ש משום צרה עצמה דאפי' למ"ד לא עשו קאמרי' לקמן דנמנעו ב"ש מצרה עצמה ויש ליישב דהשתא למ"ד לא עשו לא אסיק אדעתיה למנוע משום צרה עצמה דאפי' היכא דב"ש לחומרא עשו לקולא כב"ה כמ"ש התוס' דלקמן ולקמן דאסיק לר"ש דאפי' למ"ד לא עשו נמנעו מצרה עצמה ולא עשו כב"ה לקולא יש ליישב דלא הצריכו אותה חליצה אלא שב"ש לא נשאו אותן ובהא ליכא משום אגודות דהרואה אומר לא משום דאסורה להם בלא חליצה אלא דלא נושאות חן בעיניו לינשא דומיא שכתבו התוספות לקמן גבי טהרות אגב כלים דליכא אגודות דהרואה אומר לא צריכי לכלים דידהו ודו"ק:

גמ' כי אזלינן בתר רובא היכי דכי הדדי נינהו כו'. פרש"י בחכמה ואע"ג דסתמא כתיב בתורה אחרי רבים להטות אפשר דמוקמינן לה דוקא דכי הדדי נינהו מדכתיב לא תענה על רב חסר יו"ד דמשמע ביש חכמה דהיינו רב לא תלך אחרי רבים להטות ודע דכל זה אמרו בקודם בת קול אבל לאחר בת קול קאמר ואי בעית אימא מ"ד לא עשו דהא נפקא ב"ק ומ"ד עשו ר"י היא דאמר אין משגיחין בב"ק ועיין בכל זה בתוספת גם בחידושינו בהלכות וק"ל:

לא נמנעו ב"ש לישא וכו' לקיים מה שנאמר האמת והשלום אהבו. הגם שא"א שיהיו שני הדעות אמת לאמתו מ"מ מצד השלום ואהבה שהיה ביניהם כולם אמת כמ"ש בחגיגה כי כולם דברי אלהים חיים נתנו מרועה א' וק"ל:

תוס' ד"ה מי סברת ובו' עד וי"ל דאין חושש לדקדק וכו' דממילא הוא מוקשה. ר"ל דאין חושש לדקדק אר"ל דתכלית הקושיא לא הוי אלא להוכיח לו דבלא קושייתו הוא מוכרח לומר דיש לחלק בין ב' בתי דינין בעיר אחת כדבסמוך וזה ממילא מכח קושיא שהקשה ר"ל בעצמו ממגילה:

ד"ה כי אמרינן ובו' עד וכן נראה דאמרינן בירושלמי דבן עיר מוציא בן כפר כצ"ל ור"ל א"כ ע"כ צ"ל שבני הכפרים בעצמם קראו להם דהא אין בן עיר יכול להוציאם ולכך ודאי היו קורין בעירם ועיין באשר"י דפי' בע"א:

ד"ה לא מטלטל וכו' עד אבל אין לפרש דהכא איירי במוקצה מחמת מיאוס וכו' עד ועוד דעל מוקצה מחמת מיאוס א"ר יוחנן בפרק כירה וכו' כצ"ל:

גמ' ובפלוגתא דרב ושמואל רב אומר כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה היו כורתים כו' של מילה קסבר ר"א כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מי סברת כו' ר' יוחנן לר"ל כו'. נ"ב פי' לפי טעמא דר"ל דלא מחלק בין מקום א' כו' ודו"ק:

בא"ד וי"ל דאין חושש לדקדק כו' כצ"ל:

בד"ה לא עשו כו' דעשו דהטה ר' טרפון כו'. נ"ב פי' דקאי אקריאת שמע בריש ברכות:

גמרא וריו"ח אמר עשו ועשו ושמואל אמר עשו ועשו. טעם כפל הלשון כבר כתבתי בזה בחדושי לס' נת"ע אות י"ג ע"ש ועוד נל"ל משום דאפי' למ"ד לא עשו היכא דלא מוכחא מלתא מודה דעשו כדלקמן גבי כלת שמאי הזקן ושוקת יהוא וכן הא דלקמן (צו ב) לענין לפסול על האחין כ"ע מודו דעשו כמאמר כדאיתא שם (בע"א) ולכן אמר עשו (היינו בגוונא דכ"ע מודו) ועשו (ר"ל אפי' במה שחולקין עליהם) וכן יתפרש הא דמנחות (דף מט א) דאמר רב עלו ועלו דאתא לאפוקי מדר"ח שם דאמר מסתברא כו' אבל כסבור כו' לא כו' דאפילו ר"ח גופיה מודה דלרב בכל ענין עלו דאל"כ יתרגם הא דרבה בב"ח בכה"ג ובזה מיושב פסק הרמב"ם כרבה (אשר הבה"ז נדחק בו) משום דרב ס"ל כן ואף דרב ע"כ ס"ל דגם אם עקרן במתכוון לשם אילים עלו מדלא מוקים הא דרבה בב"ח בזה בהא לא פסק כוותיה משום דר"ח ורבה וברייתא דרבב"ח דלא כוותיה ונכון בעז"ה:

שם היו כורתין עצים לעשות פחמים בשבת לעשות ברזל. בשבת איתא תיבת בשבת אחר תיבת ברזל והוא יותר נכון:

שם דתנן כלל אר"ע כו'. כצ"ל:

תד"ה מי. במקומו של ר' אליעזר כו'. כצ"ל:

בא"ד וי"ל דאין חושש לדקדק כו'. כצ"ל וכ"ה רש"ל:

תד"ה כי. דאמר בירושלמי דב"ע א"מ בן כרך. מהר"מ וב"ח הגיהו דצ"ל בן כפר במקום בן כרך וכ"ה ברא"ש אמנם בירושלמי לפנינו בפ"ב דמגילה ה"ג הגי' בן כרך וכ"נ מהר"ן ברפ"א שם בסוף המשנה שכ' דין זה דב"ע א"מ בן כפר מסברא:

גמ' ודקארי לה מאי קארי לה. כעין זה כתובות טז ע"א ולו ע"א:

ורבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול. הקשו התוספות אמאי לא קי"ל כב"ק דרבי אליעזר אלא אמרינן דשמותי הוא ואין הלכה כמותו וקי"ל כבת קול דהלכתא כבית הלל ותירצו ע"ש ולפי מ"ש בספר הקדוש קנה דמ"ש רבי יהושע לא בשמים היא כלומר בת קול אינו מבחינת השמים תורה שבכתב וכו'. אפשר לומר דכונת רבי יהושע דאמר לא בשמים היא היינו לומר דבת קול מבחינת השכינה שהיא גבורות וכתבו גורי האר"י ז"ל דב"ש הם מבחינת גבורות וב"ה מבחינת חסדים. ואע"ג דמוכח מסוגיין דרבי יהושע סבר דכל בת קול אין משגיחין בו. מ"מ לדידן דקי"ל כב"ק דבית הלל דהלכה כמותם ולא קי"ל כב"ק דרבי אליעזר יש לישב היטב דרבי אליעזר היה עושה כבית שמאי ואמרו בירושלמי דהיינו דאמרינן אין הלכה כרבי אליעזר דשמותי הוא ר"ל שהיה עושה כבית שמאי ולא השגיחו בב"ק דרבי אליעזר דב"ש בחינת גבורות בחינת השכינה ובת קול בחינת השכינה ושפיר אמר רבי יהושע לא בשמים היא ר"ל בחינת תורה שבכתב בסוד ואתה תשמע השמים והוא בחינת חסדים ולכן בב"ק דרבי אליעזר אין משגיחין שהב"ק מבחינת הגבורות שהוא בחינת רבי אליעזר. אך ב"ק דבית הלל משגיחין דב"ה מצד החסדים והב"ק בחינת גבורות ואפ"ה אמר הב"ק הלכה כבית הלל לכך קי"ל הכי דזה הב"ק הוא בחינת ב"ש ואפ"ה אמר הלכה כבית הלל. ויש לצרף לזה מ"ש התוספות לחד שינויא דב"ק דבית הלל אתי כתורה דכתיב אחרי רבים להטות ומה טוב ומה נעים לפי האמור דלא בשמים היא היינו דב"ק אינו מבחינת שמים תורה שבכתב ולהכי לא קי"ל הכי. אבל ב"ק דאתי כתורה שבכתב בחינת שמים קי"ל כמותו:

מ"ט דמ"ד עשו וכו' ודברי התוס' ד"ה ר' יהושע היא דאין משגיחין בב"ק. בעניותי עמדתי על זה בס' הקטן ברכי יוסף בח"מ סי' ז' דף ז"ך ע"ד ודף כ"ח ע"א וע"ב בס"ד:

בת קול. בעירובין בפ''ק (דף יג.) יצאה בת קול ואמרה הלכה כב''ה: דכי הדדי נינהו. בחכמה: ר' יהושע היא. בפ' הזהב: היו כורתים עצים בשבת לעשות פחמים. לבו ביום כדי לעשות ברזל איזמל של מילה דקסבר ר''א מכשירי מצוה דוחין שבת כמצוה עצמה: בשר עוף בחלב. שהיה דורש בחלב אמו מי שיש לו חלב אמו יצא בשר עוף שאין לו חלב אם והכי אמרי' בפ' כל הבשר: כלל אמר ר''ע. לגבי מילה באיסור שבת: מאי קארי לה. הא כבר שנו לעיל כי אמרינן לא תתגודדו כו': מטלטל שרגא. נר שהדליקו בו בשבת וכבה דסבר לה רבי יהושע כר''ש דלית ליה מוקצה ור' יוחנן סבר לה כר' יהודה דאית ליה מוקצה אפי' שלא מחמת איסור: והא איכא שמעא. דרבי אבהו דלא מסיק אדעתיה ומטלטל באתריה דר' יוחנן הואיל וחזי לר' אבהו בעלמא דמטלטל: בני חייבי לאוין נינהו. הנך דב''ה שהצרות נישאות לשוק בלא חליצה אפי' לב''ש דאמרי חליצה בעי בלאו בעלמא נינהו לא תהיה אשת המת ואין ממזר אלא מחייבי כריתות כדאמרי' לקמן בהחולץ (דף מט.): חייבי כריתות נינהו. כיון דצרת הבת פטורה המייבמה עומד באיסור אשת אח בכרת: אין ממזר מחייבי כריתות. אלא מחייבי מיתות ב''ד כגון אמו וחמותו וכלתו וכיוצא בהן וכל הנך דאיסור אחוה לית בהו מיתה: דמודעי להו. ב''ש לב''ה דעו שהמשפחה זו מצרת ערוה שנתייבמה באה ופרשו: ע''ג אלו. משאילין כלים אלו לאלו וב''ה מחמירין בטהרות טפי:
מי סברת עשו וכו'. תימה שלא הקשה רבי יוחנן לר''ל מההיא דמייתי בסמוך במקומו של ר' אליעזר היו כורתין כו' וי''ל דאין חוששין לדקדק כל כך על דבריו דממילא הוה מוקשה ממגילה כמו שהקשה בעצמו: לא עשו ב''ש כדבריהם תימה הא אשכחן . דעשו דהטה ר' טרפון כדברי ב''ש (ברכות דף י:) והלל שהביא עולתו לעזרה וחברו עליו תלמידי שמאי (ביצה דף כ.) ותניא בפרק אלו טרפות (חולין דף מד.) הרוצה לעשות כדיברי ב''ש עושה ומוקי לה קודם בת קול ומיהו בלאו הכי מוכח בשמעתין דעשו: רבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול. וא''ת ומ''ש דלא קי''ל כבת קול דר''א אלא אמרינן בכל דוכתי דשמותי הוא ואין הלכה כמותו וכבת קול דב''ה קי''ל דהלכה כב''ה וי''ל משום דבת קול דר''א לא יצאה אלא לכבודו שאמר מן השמים יוכיחו כדאמר התם א''נ בההיא בת קול שהיתה כנגד רבים דרבנן הוו רובא דודאי אין הלכה אבל כבת קול דב''ה קי''ל משום דהוו ב''ה רובא אלא דב''ש מחדדי טפי וא''ת ודנמא רבי יהושע נמי דוקא התם קאמר דאין משגיחין כדפרשנו אבל בעלמא לא וי''ל מדנקט ר' יהושע האי לישנא ואמר לא בשמים היא ש''מ דבכל דוכתא אית ליה דאין משגיחין: כי אמרי' לא תתגודדו כגון שתי בתי דינין בעיר אחת כו'. וא''ת מה תירץ ממגילה דבעיר אחת היו קורין לבני העיר בי''ד ולבני כפרים היו מקדימים ליום הכניסה ואומר הרב רבי חיים דבני כפרים היו קורין . בעירם כדמוכח בירושלמי והשתא הוו שתי בתי דינים בב' עיירות דבכי האי גוונא לא שייך לא תתגודדו אפילו לאביי והא דקרי ליה יום הכניסה לפי שבעירם היו מתאספים לבא לבית הכנסת בשני ובחמישי לקרות התורה וכן נראה דאמר בירושלמי דבן עיר אין מוציא בן כרך דכל שאין מחויב בדבר אין מוציא אחרים ידי חובתם וכיון שבני הכפרים היו בקיאים לקרות ודאי היו קורין בעירם: במקומו של רבי אליעזר כו'. במתכוין היו מביאים עצמם שיהיו צריכים לכך משום חיבוב מצוה: לא הוה מטלטל שרגא. וא''ת התם משום דהרואה אומר אין צריך לטלטל וי''ל דאפילו היה נופל על טליתו לא היה מטלטל: לא הוה מטלטל משום כבודו של רבי יוחנן. ואע''ג דבסוף שבת (דף קנו: ושם) פסיק רבי יוחנן כר''ש במוקצה מחמת איסור הכא בהדליקו בו אותה שבת איירי כדפיר' בקונטרס דחמיר טפי משום דדחייה בידים אבל אין לפרש דהכא איירי במוקצה מחמת מיאוס דהא מוקצה מחמת איסור חמיר טפי לפירוש ר''ת שפירש בספ''ק דשבת (דף יט: ושם) גבי כרכי דזוזי ועוד דעל מוקצה מחמת מיאוס א''ר יוחנן בפ' כירה (ד' מה:.) אנו אין לנו בנר אלא כר''ש: בשלמא ב''ש לא נמנעו כו'. וא''ת ואמאי לא נמנעו משום צרה עצמה כדאמרי' לקמן בשמעתין וי''ל דצרה עצמה לא שכיחא כולי האי כמו בני הצרות שהאחת יולדת כמה בנים:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד