יבמות יג ע"א

דף יג - א

ורב זביד אמר: אין לידת בנים אפשרית בלא הבאת סימנים!

והיינו, שהבאת הסימנים של שתי שערות בשנה הי"ב, גם לפני שמלאו לה שתים עשרה שנים ויום אחד, נחשבת לסימני גדלות לפי רב זביד. וכל היולדת בתוך שנת הי"ב, חזקה עליה שכבר הביאה שתי שערות, והרי היא נחשבת גדולה, ולפיכך אינה יכולה עוד למאן.

ופרכינן: ונבדוק עתה אם יש בה את הסימנים של שתי שערות, ולמה לנו להסתמך על החזקה שכל היולדת הביאה סימנים!?

ומשנינן: אפילו אם נבדקנה עתה ונמצא שאין בה סימנים, חיישינן שמא כבר היו בה סימנים, ונשרו לאחר מכן, ולכן עתה אין רואים אותם.

ומסתמכים אנו על כך שכל היולדת בנים, חזקתה שכבר הביאה סימנים, ולכן אין טעם לבדוק את סימניה, שהרי גם אם לא נמצאם, נחשיבה לגדולה, מכח החזקה הזאת, ושוב אינה יכולה למאן.

ופרכינן: הרי נחלקו בדבר במסכת נדה [מו א] אם בדקנוה כשמלאו לה י"ב שנה ויום אחד, ולא נמצאו בה סימנים, האם חיישינן שמא היו בה סימנים, ונשרו או לא. ואם כן:

הניחא למאן דאמר שאפילו בדקנוה ולא מצאנו לה סימנים, "חוששין שמא היו לה סימנים, ונשרו", שפיר אמרינן שכל היולדת חזקתה שהביאה סימנים, וגם אם נבדקנה ונמצא שאין לה סימנים, חיישינן שמא היו לה סימנים, ונשרו.

אלא למאן דאמר אם לא מצאו בה סימנים, אין חוששין שמא היו ונשרו - מאי איכא למימר? מדוע לא נבדקנה עתה אם יש לה סימנים?

ומשנינן: אפילו למאן דאמר "אין חוששין"

- משום צער לידה כן חיישינן, כי שמא היו בה סימנים, ונשרו מחמת צער הלידה.

שנינו במשנה: כיצד פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן.

והוינן בה: מנהני מילי שגם צרת "צרת ערוה" אסורה?

אמר רב יהודה, דאמר קרא: [ויקרא יח] "ואשה אל אחותה לא תקח - לצרור".

היה הכתוב יכול לומר "לצור", ואמר "לצרור" - התורה ריבתה צרות הרבה.

ואילו רב אשי אמר: צרת "צרת ערוה", סברא היא שתהיה אסורה, ואין צורך ללמוד זאת מכתוב מיוחד.

כי צרה של ערוה, מאי טעמא אסירא?

היות ד"במקום ערוה" קיימא.

שהרי הערוה אוסרת את צרתה, שתהא אסורה להתייבם כמותה.

ונמצא, שיסוד דינה של "צרת ערוה" נובע מחמת היותה עומדת בשעת נפילתה הראשונה ליבום ב"מקום" שיש בו ערוה ליבום.

ואם כן, אם התייבמה "צרת הערוה" לאח אחר, המותר בה, ומת האח ההוא, והרי היא חוזרת ונופלת לפני היבם [שכבר נפטרה ממנו בנפילה הראשונה מחמת היותה אז "צרת ערוה"] הרי היא עצמה, שאינה מתייבמת, נחשבת עתה "ערוה ליבם".

והיא עצמה אינה מתייבמת עכשו, שהיות ובפעם הראשונה שנפלה לפניו היא היתה אסורה עליו, שוב אין לו היתר בה, עולמית.

ומעתה, גם צרת הצרה, אשת האח השני, הנופלת עמה עתה לפני האח השלישי, נמי

- ב"מקום ערוה" קיימא!

שהרי אשת האח השני, נופלת עתה יחד עם צרת הערוה מהאח הראשון, שהיא ערוה בפני עצמה בנפילה השניה, מהאח השני.

ונמצא, שגם צרת "צרת ערוה" עומדת "במקום ערוה", ומכח זה היא נפטרת מן היבום, ונאסרת על היבם עולמית.

ואם היא תתייבם על ידי אח אחר, ותחזור ותיפול לפני האח שיצאה ממנו בפעם הקודמת משום שהיתה זאת נפילה ב"מקום ערוה", הרי היא עצמה אינה מתייבמת, לפי שנאסרה עליו עולמית בנפילתה הקודמת.

וכיון שהיא עצמה היא ערוה ליבם, הרי גם צרתה, הנופלת עמה, והעומדת "במקום ערוה", אינה מתייבמת. וכך הלאה והלאה. ^[1]

שנינו במשנה: כיצד "אם מתו הן [העריות, לפני מיתת האח] - צרותיהן מותרות"?

וכיון שלא חילק התנא בין אם היתה הערוה נשואה בעת ועונה אחת יחד עם הצרה, ובין אם היתה נשואה לו כל אחת בנפרד בפרק זמן אחר, משמע:

ואפילו כנס [נשא] האח המת את הצרה עוד בהיות הערוה נשואה אליו, ורק לבסוף, לאחר ששתיהן היו נשואות לו יחד, גירש את הערוה, בכל זאת אין היא נחשבת לצרת ערוה מכח היותה נשואה לו עם הערוה.

ורמינהו, יש להקשות סתירה מהמשנה בדף ל א, האומרת להיפך:

דתנן: ג' אחים, שהיו שנים מהן נשואים ב' אחיות, ואחד נשוי נכרית

גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו.

ואחר שגירש אחד מבעלי האחיות את אשתו - מת הנשוי נכרית.

ואז, כנסה, ייבם את הנכרית, אותו האח המגרש את אשתו [שהיא, כאמור, אחת משתי האחיות!].

ונמצא שהנכרית לא היתה לו נשואה יחד עם האחות, אלא כל אחת היתה נשואה לו בפרק זמן נפרד.

ואחר כך מת האח שייבם את הנכרית, והרי היא נופלת לפני האח שנשוי את האחות -

מותר לו לאח הזה לייבמה, לפי שלא היתה הנכרית צרת ערות אחות אשתו, שהרי אחיו לא היה נשוי לשתיהן בעת ובעונה אחת, אלא כל אחת בנפרד.

זו היא שאמרו חכמים, שאם מתו העריות שהיו נשואות לאח המת, לפני שהוא נשא את צרותיהן, או נתגרשו העריות לפני שנשא האח המת את צרותיהן - צרותיהן מותרות ליבום.

ומוכח מהמשנה ההיא:

טעמא דגירש את הערוה, ורק אחר כך כנס את צרתה, לכן לא נעשתה הצרה "צרת ערוה", והיא מותרת ליבום.

אבל אם כנס את צרת הערוה בעוד הערוה נשואה לו, ואחר כך גירש את הערוה, לא הותרה הצרה ליבום לפי שהיא צרת ערוה.

ואילו במשנתנו מוכח, שאפילו אם היתה הערוה נשואה לאח המת יחד עם צרתה בעת ובעונה אחת, כיון שהתגרשה הערוה, שוב אין צרתה נחשבת לצרת ערוה, והיא מותרת להתייבם.

כיון שאין צרת ערוה נאסרת אלא בשעת הנפילה ליבום, כאשר היא נופלת יחד עם הערוה.

אמר רבי ירמיה: תברא, יש "לשבור", לחלק בין שתי המשניות, ולומר שבהכרח: מי, התנא ששנה משנה זו - לא שנה משנה זו, האחרת. אלא:

האי תנא שבמשנתנו, סבר: המיתה של הבעל היא המפלת את היבמה ליבום, אך בחייו אין נשותיו נחשבות כ"נופלות ליבום", אם ימות.

ולכן, אין הערוה אוסרת את צרתה אלא רק בשעת הנפילה ליבום, שאז חל עליה שם "צרת ערוה", בנפילה המשותפת של הערוה ושלה, ליבום.

וכיון שהתגרשה הערוה לפני מיתת האח, שוב אין נפילה משותפת של הערוה עם צרתה ליבום, אלא הצרה בלבד היא הנופלת ליבום.

וכיון שבשעת הנפילה היא לא מקבלת את השם של צרת ערוה, הרי היא מותרת להתייבם.

ואילו האי תנא, שבפרק שלישי, סבר: נשואין הראשונים של האח המת, הם המפילים את נשותיו ליבום.

והיינו, שהנשואין שנושא אדם את אשתו, אינם רק נישואין כלפיו, כאשתו בחייו, אלא הם גם הגורם שתיפול לפני אחיו ליבום, כהמשך לנישואיה עמו.

ונמצא, שהחל משעת הנשואין, נחשבות נשותיו כמי שהן בגדר "נופלות ליבום".

ולכן, אם היה נשוי אשה שהיא ערוה על אחיו, יחד עם צרתה - נאסרת הצרה באיסור צרת ערוה מחיים. ואפילו אם לאחר מכן הוא יגרש את הערוה, ובשעת מיתתו תיפול ליבום רק הצרה, הרי היא אסורה באיסור של צרת ערוה. ^[2]

רבא אמר: לעולם חד תנא הוא השונה את משנתנו ואת המשנה בפרק שלישי. ואין סתירה בין המשניות.

ואל תדייק מלשון המשנה בפרק שלישי "וזו היא שאמרו שאם מתו או נתגרשו צרותיהן מותרות", שערוה אוסרת את צרתה אפילו מחיים.

היות ובנוסח של "זו, ואין צריך לומר זו", קתני לשתי המשניות:

תחילה אמר התנא את משנתנו "זו", שאם מתה הערוה לפני מיתת האח, אין היא אוסרת צרתה אפילו אם היתה הערוה נשואה יחד עם הצרה. לפי שאין צרת ערוה נאסרת אלא אם כן היתה לה נפילה משותפת בשעת מיתת הבעל, יחד עם הערוה.

ואחר כך שנה התנא בפרק שלישי, ואמר "אין צריך לומר זו", שאם אפילו בחיי האח המת לא היתה הערוה נשואה לו יחד עם הצרה, אלא תחילה גירש האח המת את הערוה, ורק אחר כך הוא נשא את צרתה, שאין היא נקראת צרת ערוה, ומותרת להתייבם.

שנינו במשנה: וכל שיכולה למאן ולא מיאנה, צרתה חולצת ולא מתייבמת.

והוינן בה: ותמאן השתא!

שיכולה היא הערוה למאן עכשו בקדושי בעלה המת, בהיותה זקוקה ליבם [מדרבנן], ולומר: אינני רוצה את הקידושין שקדשוני אחי ואמי!

ובכך יעקרו למפרע קידושיה של הערוה, ויתברר שאין צרתה צרת ערוה, ותתייבם צרתה!

לימא, מסייעא ליה משנתנו, שלא אמרה את האפשרות הזו, של מיאון לאחר מיתה, לרבי אושעיא.

דאמר רבי אושעיא: קטנה שהתקדשה מדרבנן על ידי אמה ואחיה, ומת בעלה, ועשה בה יבמה מאמר, שהם קידושין שתקנו חכמים לכל יבם, שיקדש את אשתו בקידושי כסף לפני שיבוא עליה - ממאנת היא למאמרו של היבם, ואינה צריכה ממנו גט למאמרו.

[אך אם עשה היבם מאמר ביבמה גדולה, היא צריכה גט למאמרו, ואינה יוצאת ממנו בחליצה בלבד].

ואינה ממאנת לזיקתו של היבם אליה.

להפקיע את קידושיה לאחיו שמת, למפרע, ולהפקיע את זיקתה אל היבם, ולצאת בלי חליצה.

ומוכח במשנתנו כדבריו, שאין מיאון אלא בבעל, מחיים. ולא בזיקה ליבם, לאחר מיתה. ואין אפשרות שתעקור הערוה לאחר מיתת הבעל את נשואיה למפרע, על ידי מיאון, ותותר בכך צרתה.

ודוחה הגמרא: לא! אין ממשנתנו סיוע לדברי רבי אושעיא. כי לעולם היא ממאנת גם בזיקת היבם, ואף עוקרת אז את נישואיה לאחיו המת, למפרע.

וצרת ערוה - שאני.

ומשנתנו, שאנו מחמירים בה שלא תמאן, שלא תעקור נשואיה ותתייבם צרתה, היא חומרה מיוחדת, כדי שלא יבואו להקל בצרת ערוה:

דתני רמי בר יחזקאל: קטנה שמיאנה בבעל בחייו - מותרת לאביו.

לפי שעקירת נשואיה למפרע על ידי המיאון, מתירה אותה בקרובות הבעל, ומעתה היא מותרת בחמיה.

ואין לנו סיבה לחשוש ולגזור שתהיה אסורה בו מחמת שנראית בעבר כלתו. לפי שמעתה, לאחר שמיאנה בבעלה בחייו, שוב אין היא נחשבת בעיני אנשים ככלתו של חמיה לשעבר.

אבל אם לא מיאנה בבעלה בחייו, ומת בעלה, ורק אז מיאנה ביבם - אסורה לאביו.

ואף על פי שבמיאונה היא עקרה את קידושיה לבנו, עדיין אסורה היא לו.

אלמא, היות ולא מיאנה בבעלה מחיים, משעת נפילה ליבום [בשעת מיתת הבן - האח], כיון שהיא נופלת לפניו מחמת נישואי אחיו, היא נראית לאנשים ככלתו.

כי כל עוד בעלה בחיים, נראים לכל נשואי הקטנה, שהם מתקנת חכמים, כנשואין שאינם גמורים.

ולכן אם מיאנה בו, לא ראו חכמים שיש לחוש ולהמשיך לאסור אותה בקרוביו, כי לא יבוא הדבר לידי תקלה.

אבל אם היא לא מיאנה בו, ומת בעלה, והוזקקה מכח נשואיה ליבם, היא נראית אז בעיני האנשים כאילו היתה נשואה לבעלה נשואין גמורים.

ולכן, אם נבוא להתיר אותה בעקבות המיאון לקרובי בעלה, יש לחשוש שיבואו אנשים להקל באיסור קרובי הבעל ביבמה.

כי אפילו אם תמאן, ותעקור קידושיה למפרע, הרי כלפי האנשים, היא נראתה בשעת מיתת הבן - האח, ככלתו של היבם. ולכן גזרו עליה שתהיה אסורה לחמיה אפילו אם מיאנה.

הכא נמי בענין צרת ערוה, משעת נפילה שנזקקה הערוה ליבם, נראית צרת הערוה כצרת בתו.

ולכן אמרו חכמים, שלא תמאן הערוה ותתיר צרתה. כי לאחר מיתת הבעל ונפילה ליבום, נראים נשואיה של בתו כנשואים גמורים. ואם תמאן הבת ונתיר את צרתה ליבם, יבואו האנשים להתיר את צרת הבת להתייבם.

מתניתין:

א. שנינו במשנה בתחילת המסכת את חמש עשרה העריות שפוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום, כשנופלות עמהן ליבום.

וכאן אומרת המשנה, שיש שש עריות "חמורות" מאלו החמש עשרה, וחומרתן היא בכך שבהן אין כל אפשרות שיפלו יחד עם צרותיהן ליבום מאחד האחים, מפני שלעולם הן נשואות רק לאנשים אחרים, ואינן נשואות לאחים של היבם.

וכיון שהן אסורות על כל האחים בשוה, ולא יתכן שאחד האחים ישאנה בהיתר, ותפול ליבום לפני אח אחר באיסור - לכן צרותיהן, שהיו נשואות יחד עמהן, לאנשים אחרים, מותרות!

לפי שלא נאמר איסור "צרת ערוה" אלא במקום יבום, שמנעה התורה את יבומה של צרת הערוה, ובכך היא נשארת עולמית באיסור ערוה של אשת אח שלא הותר ליבום, והרי היא כערות אשת אח שיש לו בנים.

אך לא אסרה תורה את "צרת הערוה" בתורת איסור חדש, ולא אמרה תורה שכל ערוה אוסרת את צרתה מחמת שהיתה נשואה יחד עמה בבית אחד.

ואלו הן ששת העריות החמורות, האסורות על כל האחים בשוה, ולכן אין בהן נפילה ליבום מאח לאח, וממילא אין בהן איסור של צרת ערוה.

אמו, ואשת אביו, ואחות אביו, אחותו מאביו, ואשת אחי אביו, ואשת אחיו מאביו.

ב. בית שמאי מתירין הצרות של חמש עשרה העריות לאחים, שאין להם את האיסור של צרת ערוה, אפילו במקום יבום, לפי שאינם דורשים "לצרור" לצרת ערוה.

ובית הלל אוסרים את הצרות של העריות לאחים.

ובדרב זביד דאמר אין בנים בלא סימנין וכו'. פירש"י ז"ל דקא סבר תוך הזמן כלאחר זמן ואם הביאה סימנין לאו שומא נינהו וא"כ הא דרב זביד לא אתיא אליבא דהלכתא.
ויש לפרש אף זו כדרב ספרא אין בנים לקטנה אלא א"כ הביאה שערות שאינן שומא ומהרה להביא סימנין גמורין לפני חברותי' וקשיא לי א"כ שיש שממהרת להביא סימנין כשאנו רואין קטנה שהגיעה לכלל שנים הללו ויש לה שערות למה אנו אומרים שהן שומא שמא אף זו מהרה ואי שמשה וראוי' לילד מתעברת ויולדת. וי"ל דלמא מיעוטא דמיעוטא שיולדת תוך הזמן הזה ולמיעוטא דמיעוטא לא חיישינן אלא א"כ ראינוה שילדה.
והרב אב ב"ד ז"ל פי' דרב זביד לתרוצי ברייתא דרבה בר שמואל אתא והכי קאמר אין בנים לנערה שהגיעה לכלל שנותיה בלא סימנין ומשום הכי תנא שכבר ילדה שאע"פ שגדלה בשנים הרי הן כקטנות כיון שלא הביאו סימנין אלא מפני שילדו אינן ממאנת שאין בנים לנערה בלא סימנין ולאשמועינן הא מילתא תני רבה שכבר ילדה.
ואין פי' זה מחוור לי כלל משום דלרב זביד קשיא מתניתא שמצינו חמותו ממאנת שילדה כשהיא קטנה שאעפ"י שהביאה סימנין שומא הן והי' צ"ל לרב זביד אלא שמא תתעבר ותמות ודקא קשיא שכבר ילדה אין בנים בלא סימנין. ועוד היכא אמרינן הניחא למאן דאמר חוששין שמא נשרו אדרבא קשיא למאן דאמר הכי דא"כ למה לי ילדה אפילו לא ילדה נמי אינה ממאנת ועוד דסוגיא דשמעתא מה בנים הרי הן כסימנין דרב ספרא בקטנה אף אין בנים בלא סימנין דרב זביד בקטנה.
ואיכא דרמי אשמעתתא הא דאיתמר בפ' אלו נערות (כתובות דף ל"ח) גבי בעיא דבעי רבא יש בגר בקבר ודבנה הוי או אין בגר בקבר ודאביה הוי והוינן בה ומי מעברא והא תני רב ביבי קמי' דרב נחמן. קטנה שמא תתעבר ותמות והא הכא אסיקנא שמא תתעבר ושמא. תמות.
ומפני קושיא זו פרשו חכמי הצרפתים ז"ל בנים הרי הן כסימנין משעת עיבור כלומר קטנה שנתעברה וילדה משעת עבורה הרי היא כנערה שהביאה סימנין והדבר נכון שהרי הצריכוהו לשמש במוך כל הזמן הזה שמע מיניה כל שמתעברת כשהיא קטנה אעפ"י שלידתה כשהיא נערה היא מתה ועוברה מת הילכך כשרואין אותה שהיא חיה בנים הרי הן כסימנין משעת עבור. והא דתני רבה בר שמואל שכבר ילדה ולא קתני שכבר עיברה לפי שאין עיבורן ראיי' עד שילדה.
ואיכא דאמרי בנים עדיפא מסימנים, למאי נפקא מינה אפילו לרבי יהודה בבנים מודים שאם נתעברה ומיאנה ואח"כ ילדה אמרי' משעת עיבור הרי היא כמי שריבה דאא"ל שמיאנה אחר שילדה שאין בין נערות לבוגרת אלא ששה חדשים בלבד כדאיתא התם בפ' אלו נערות (כתובות דף ל"ט).
ורב זביד אמר אין בנים בלא סימנין שכיון שילדה עכשיו הדבר ידוע שהביאה סימנין משעת עיבורה ונבדוק השתא כו' משום צער לידה חוששין שמא נשרו אבל מעיקרא לא בדקנוה. והא דמייתי לה התם בשמא תתעבר ותמות ולא קתני ושמא תמות לאו דוקא אלא משום דאי אפשר לקע,נה שתלד ולא תמות אלא אם כן היא כנערה או נערה ממש שמהרה לבוא משום הכי קתני שמא תתעבר ותמות.
ומיהו סוגיין דהתם דלא כרב זביד דאלו לרב זביד אי בדק יפה יפה מקמי לידה ולא הביאה קטנה היא ועוד דכיון דחוששין קאמר ומשום שמא נשרו לא קאמר אלא למיאון אבל לחליצה לא וכיון שכן איפשר דאית לה בן אלא דלרב זביד ודאי כיון דחוששין אפילו אין בגר בקבר דידה הוי שהאב מוציא מידה ועליו להביא ראיה אנא דקשיא אם בדק ותו מתני' דקתני אי אתה יכול לומר היכי מתרצה לה רב זביד דהא לדידיה אם בדק יפה קודם לידה ממאנת היא ובתוספות מתרצין דאפילו בדק חוששין וצער לידה לאו דוקא אלא צער עיבור.
ויש לפרש דלרב זביד לעולם אין בנים בלא סימנים ולא נבדקה אשה קודם לידתה שלא היו לה אלא הא דאקשינן ונבדוק כלומר אמאי סמכינן אגמ' כיון דאפשר לבדוק.
ויש אומרים דסוגיין כמאן דאמר תוך הזמן כלאחר זמן אבל למ"ד כלפני זמן על כרחין שמא תתעבר ותמות ודרבה בר שמואל דקתני שכבר ילדו לאו דוקא אלא שכיון שילדו גדלו ואינן איילונית ולא דייק דכיון דסוגיין גבי עיקר הלכתא דהנך מילי לית לן לאפוקי דלא כהלכתא ובתיובתא דהתם אסיקנא תיובתא דמאן דאמר תוך הזמן כלאחר זמן.
והרב רבינו משה בר מיימון ז"ל כתב הבת שילדה אחר שתים עשרה הרי זו גדולה דבנים הרי הן כסימנין. ונראה שהוא סבור דסוגיין תוך הזמן כלאחר זמן וגמר מינה לאחר זמן או שמא אינו גורס אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות ורב ספרא שכבר ילדו אתא לתרוצי והדרך כפירוש הראב"ד ז"ל לרב זביד שכתבנו למעלה.

הא דאמרינן ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו. אמרו בירושל' אם באומרת אי איפשי לא בנשואיך ולא בנשואי אחיך כל עמא מודו שהיא עוקרת ואין גמרין סוברת כן דאי הכי לר' הושעיא נמי תמאן השתא בו ובאחיו ותתייבם צרתה אלא ודאי לר' הושעיא לית ליה מיאון לזיקה לעולם והא דאמרת לעיל מיני' ביבם נמי נישואין קמייתא קא עקרה לא אתיא כר' הושעיא דאליבא דשמואל איתמר ושמואל לית ליה דר' הושעיא כדמוכח בפירקין.
ובדין הואדהוה ליה לתרוצי הכא מאי יכולה למאן ולא מיאנה כגון שמתה והתם ודאי אינה מתייבמת וכך אמרו בירושלמי אלא משום דפירוקא דמפרק קושטא הוא ובקושטא ניחא ליה.

אפילו למאן דאמר אין חוששין משום צער לידה חיישינן. ואם תאמר לרב זביד אם כן מצינו חמותו ממאנת, דהא משמע דלדידיה אלו בדקנוה יפה יפה קודם לידה ממאנת היא. תירצו בתוס' (ד"ה משום) דאפילו בדק חוששין, וצער לידה לאו דוקא אלא צער עבור. ויש מפרש (רמב"ן ד"ה ובדרב זביד) דלרב זביד א"א לעולם לולד בלא סימנין ולא נבדקה אשה קודם לידה שלא היו לה סימנין. והא דאקשינן ונבדוק הכי קאמר, אמאי סמכינן אלידה כיון דאפשר לה לבדוק. ולי נראה דעיקר קושייתינו אינה, דאלו ידיה בין עיניה משעת קשויה עד שעת גמר לידה שפיר, אבל אי אפשר לומר כן דהא קושי וצער לידה כארבעים וחמשים יום או שתי שבתות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדאיתא בנדה פרק המפלת (לח, ב) ואי אפשר לומר שיהיו ידיה בין עיניה בכל שעה ואפילו שתי שבתות ושמא באו ונשרו.
ויש מי שאומר דכולה סוגיין כמאן דאמר תוך הפרק כלאחר הפרק, אבל למאן דאמר כלפני הפרק על כרחין שמא תתעבר ותמות קאמר. ודרבה בר שמואל דקתני שכבר ילדו ולא קתני שכבר גדלו, לאו דוקא, אלא לומר דכיון שילדו ודאי גדלו. ואינו מחוור דאם כן אמאי אוקמוה הכא לדרבה בר שמואל דלא כהלכתא ולא פרקינן הכי. ועוד כיון דסוגיין גבי הלכתא דהני מילי לא מפקינן להו לבר מהלכתא. דהא אסיקנא בפרק יוצא דופן (נדה מו, א) דתוך הפרק כלפני הפרק.
והרמב"ם ז"ל (הל' אישות פ"ב ה"ט) כתב הבת שילדה אחר שתים עשרה שנה הרי זו גדולה בנים הרי הן כסימנין. פירוש לפירושו דרב ספרא לא אתא לתרץ שכבר ילדו, דהכי קאמר אי אתה יכול לומר בחמותו כו' שמאנו ואף על פי שלא הביאו סימנין לפי שכבר ילדו, ובנים לאחר שהגיעה לכלל שנותיה הרי הן כסימנין. אלא דקשה לפירושו דאם כן אמאי אמר אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות, אדרבה על כרחין שמא תתעבר ותמות קאמר. ושמא הוא ז"ל גורס לעולם שמא תתעבר ותמות (וכ"כ המ"מ שם) ויש לי לפרש לפי דבריו דמשום הכי אמרי שמא תתעבר ושמא תמות, משום דקטנה משמשת במוך כללא הוא לכל קטנה, ואפילו להגיעה לכלל שנותיה ולא הביאה סימנים, וכיון שכן אי אפשר לומר דודאי מתה למאן דסבירא ליה דבנים הרי הן כסימנין, דדלמא ילדה ולד של קיימא, והוברר הדבר שגדולה היא והיא חייה ועוברה חי. ואם תאמר והא ודאי לפום מאי דאמרן בשנתעברה לאחר י"ב היא, דאי לא ודאי מתה כיון דבשעת עבורה קטנה הות דליכא קטנה דמיעברה,וכדמשמע ודאי למאן דאמר שמא תתעבר ותמות מיד, הצריכוה לשמש כל הזמן במוך אף על פי שפעמים שתלד לאחר י"ב לאחר שתביא סימנין קודם לידתה. ואפילו הכי קאמר דודאי מתה כיון שנתעברה בעודה קטנה. וגרסינן בירושלמי (פ"א ה"ב) אמר ר' רדיפא ר' יונה בשם רב הונא עברה וילדה עד שלא הביאה שתי שערות היא ובנה מתים וכו' עברה עד שלא הביא שתי שערות וילדה משהביאה שתי שערות היא חיה ובנה מת. אלמא אפילו לדברי גמרא דבני מערבא מיהת בנה מת. אם כן הכא על כרחנו בשנתעברה לאחר י"ב קאמר, וכיון שכן מאי שנא משום שילדו תיפוק ליה משום דרבא דאמר בפרק יוצא דופן (נדה מו, א) דקטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין ואף על גב דבדקן ולא אשכחן חיישינן שמא נשרו, והוא דבעל לאחר זמן משום דאיכא ספיקא דאורייתא, כדאיתא התם בפרק יוצא דופן. יש לומר דהכי לפרוקא אפילו למאן דאמר אין חוששין שמא נשרו ואפילו בעל לאחר זמן קאתי, וכדאקשינן ליה לרב זביד הניחא למאן דאמר חוששין שמא נשרו אלא למאן דאמר אין חוששין מאי איכא למימר, דאלמא בעי לפרוקא אליבא דכלהו אמוראי. ומאן דאמר שמא תתעבר ותמות היינו משום דסבירא ליה בנים הרי הן כסימנין, אלא כל שלא הביאה סימנין בשעת עבורה ודאי מתה. כן נ"ל ליישב דברי הרב ז"ל ולפי גירסת האחרים דגרסי בדרבה בר שמואל ושמא תמות וכן היא בהל' הריא"פ ז"ל (ב, ב) ובספר מוגה בישיבת הגאונים ז"ל. (ועי' רמב"ן וריטב"א).

הא דאמרינן ותמאן השתא, קשיא לי מאי קושיא ואמאי (אין) מלמדים אותם שתמאן, והא אוקימנא מתניתין כאבא שאול דאמר מצות חליצה קודמת למצות יבום כדאיתא בריש מכילתין (ג, א). ויש לומר דלישנא דמתניתין דקתני חולצת ולא מתיבמת קשיתיה, דמשמע שאינה יכולה להתיבם וכדאמרינן לקמן בפ"ד אחין (יבמות כו, א) ולימא ליה גזרה דלמא קדים וחליץ לה לראשונה ברישא. ומשני ולא מתיבמת קתני למימרא דליכא דין יבום כלל. והיינו דאקשינן אמאי אינה יכולה להתיבם תמאן השתא.

ואמרינן לימא מסייעא ליה לר' הושעיא דאמר ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו. ומשמע מהכא דלר' הושעיא אינה ממאנת לזיקתו כלל, ואפילו מאנה בנשואין דקמא, דאי לא תמאן השתא בנשואין דקמא, והא דלא כירושלמי (פ"א ה"ב) דגרסינן התם אם באומרת אי אפשי לא בנשואיך ולא בנשואי אחיך כל עמא מודו שהיא עוקרת. והא דאמרינן נמי לעיל (יבמות יב, א) כי מאנה ביבם נמי נשואין קמאי קא עקרא, לא אתיא כר' הושעיא אלא כשמואל אתמר, ושמואל לית ליה דר' הושעיא כדמוכח בפ' ב"ש (להלן יבמות קז, ב).

הא דפרקינן צרת ערות שאני כדרמי בר יחזקאל. ה"ה דהוה מצי לתרוצי כגון שמתה דשוב אינה יכולה למאן, והכי מוקי לה בירושלמי (שם) אלא דבגמרין בעי לאוקמה אפילו בעודה בחיה וכדרמי בר יחזקאל דקיימא לן כותיה.

משום צער לידה חיישינן יש מקשים מדקאמר דאפשר דהיה לה שערות והויא לה קטנה ואפשר נמי דלא הוו לה שערות ולא בדקנוה קודם לידה לא מצי לה שערו' והויא לה קטנה אליבא דרב זביד דבעיא סימני' עם בנים וא"כ הדרן קושי' לדוכתי' כי מצינו חמות ממאנת אז דתקשה לה למה אינה ממאנת וכ"ת שזה דבר שאינו מצוי הוא שנוכל לעמוד על עיקרו של דבר דצער של לידה היינו משעת קשוי שהוא במ' ובנ' יום או ב' שבתות ואי אפשר שתהא ידיה בין עיניה כל זמן זה וכיון דעל הרוב אין בני' בלא סימנים והמיעוט שאפשר אין לו בדיקה שפיר אמרי' שלא מצינו חמות ממאנת דכל שלא נבדקה אנו אומרי' חזקה היו לה ב' שערות ונשרו ולא עוד אלא דצער לידה לאו דוקא אלא צער עיבור והיינו צריכים לבדוק מקוד' עבור עד שעת לידה וזה א"א והנכון דרב זביד אין כל בני' בלא סימני' כלל קאמר ואילו בדקנו קודם לזה היינו מוצאי שערו' והא דאמרי' ונבדוק כוונתין לומר דכיון דאפשר וקרוב הדבר לבדוק אותה עתה כשתמאן שנבדוק ולא נסמוך על החזקה ומתרצי' דה"נ אלא דבדיקה דהשתה לא מהניא ליה דחיישי שמא נשרו משום צער לידה וקודם לידה לא היו יודעים שעתיד' למאן כדי שנבדוק אותה וחיישי' דקאמרי' לאו דוקא אלא דנקטי ליה אגב אידך דאמר שאין חוששים בעלמא שמא נשרו וכן פירש מורי הרב בשם רבו הרמב"ן ז"ל:

רב אשי אמר סברא הוא ור' יהודה נמי לא סגיא דלא ידע הא סברא אלא דנקיט קרא לסמוך בעלמ' וזהו מה שפי' רב אשי:

זו ואין צריך לומר זו קתני פי' לאו דוקא דליכא למימר הכי בתרי פרקי אלא לומר דכיון דפירשה הכא לא נחת התם לכלה מילתא אלא דנקט חדא וה"ה לאידך:

ותמאן השתא ותעקרינהו לנשואי' קמאי והתייבם צרתה ק"ל דאמאי דהא מתני' אבא שאול הוא דאמר מצות חליצה קודמת למצות ייבום וי"ל מדקתני מתני' חולצות ולא מתייבמות משמע שאינה יכולה להתייבם וכדאמר בפ"ד אחים לא מתייבמת קתני דליכא דין ייבום כלל ולהכי פרכינן שהרי יכולה לבא לידי ייבום:

לימא מסייע ליה מתני' לר' אושעיא דאמר אינה ממאנת לזיקתו ק"ל לפי מה שפירשו בירושלמי דמודה ר' אושעיא שאם עקרת נשואי המת בפי' שיכולה למאן לזיקתו אפי' לר' אושעיא קתני מתני' שתמאן בנשואי המת בפי' ותתייבם צרתה אבל י"ל דתלמוד דידן לית ליה שיטתא דירושל' אלא אפי' בעוקרת נשואי המת בפי' סבר רב אושעיא שאינה ממאנת שאין מיאון אלא מחיים דבעל:

צרת ערוה שאני כדרמי בר יחזקל וכו' דגזרת חכמים היא שאפי' שתמאן לא תתייבם צרתה משום דמשעת נפילה נראית כצרת ערוה ואי שרית לה אתו למשרי צרת הבת בעלמא ובדין הוא דמצי תלמודא לשנויי דמיירי מתני' בשמתה והכי מוקים לה בירושל' אלא דניח' לן לאוקמי מתני' אפילו כשהיא בחיים כיון דהלכתא כרמי בר יחזקאל:

כיצד פוטרת צרותיהן היתה בתו וכו' מנה"מ פי' דצרותיהן פוטרת צרותיהן אמר ר"י א"ר דאמר קרא לצרור התורה רבתה צרות הרבה פי' דהו"ל ליכתב לציר ר"א אמר צרת צרה לא צריכת קרא סבא היא, צרה מ"ט אסורה דבמקום ערוה קיימי צרת צרת נמי במקום צרה קיימא:

כיצד אם מתו הן ואפילו כנסו ולבסוף גירש, ורמינהו ג' אחים נשואים שתי אחיות וא' נשוי נכרית גירש א' מבעלי אחיות את אשתו ומת נשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זו האי דאמרו וכולן אם מתו או מיאנו צרות צרותיהן מותרת טעמא דגירש ולבסוף כנס אבל כנס ולבסוף גירש לא, אר"י תברא מי ששנה זו לא שנה זו האי תנא סבר מתה מפלת והאי תנא סבר גיטא מפילות רבא אמר לעולם חד תנא הוא וזו אצ"ל זו קתני וה"ל כרב"א:

וכל היכולה למאן וכו' פי' אע"ג דגדלה והביאה ב' שערות ששוב אינה יכולה למאן חולצת דדוקא אם בא עלי' אחר שגדלה פטרה צרה שהם קדושי תורה אבל אם לא בא עלי' אחר שגדלה כגון שהיתה אסורה אע"פ שכבר אינה יכולה למאן וקדושי' דרבנן הן צרתה חולצת ול אמתיבמת ומקשה ותמאן השתא ותתיבם פי' תמאן השתא ותאמר א"א בקדושין שקדשוני אמי ואחי לבעלי המת ותעקור קדושין הראשונים ותתיבם צרתה שלא תהי' צרת ערוה אחר שעקרה קדושי', לימא מסייע לי' לר' הושעיא דא"ר הושעיא ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו פי' יתומה קטנה שנפלה לפניו ליבום ועשה בה מאמהר מיאנה בו מהני ההאי מיאון להפקיע המאמר שעשה בה והיום ומחר כשתגדל א"צ ממנו גט כ"א חליצה ואע"ג דכל יבמה גדולה ומעשה בה מאמר ואניו רוצה לכונסה צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקו זאת א"צ כ"א חליצה לזיקתו שהמיאון עקר את המאמר אבל אינה ממאנת לזיקתו ולא מהני מיאון לעקור נישואי המת להפקיע הזיקה ולצאת בלא חליצה כדמפרשי' בפ' ב"ש מאמר דאיהו עבדי בה מצי עקרה זיקה דרחמנא רמי עלי' לא מצי עקרא, אלמא אין המיאון מפקיע הזיקה שאינה יכולה למאן ולעקור נישואין הראשונים להתיר צרתה ומהדר לא צרת ערוה שאני:

תני רמי ב"י מיאנה בבעל, מותרת לאביו מיאנה ביבים אסורה לאביו אלמא משעת נפילה נראית ככלתו ה"נ משעת נפילה נראי' כצרת בתו, פי' לעולם ממאנת לזיקתו דכל יתומה קטנה שנפלה לפני יבם יכולה למאן ולעקור נישואי' הראשונים של מת ולומר א"א בהן ומפקיעה זיקתה ויוצאת בלא חליצה כדאמר עולא לקמן בפ' ב"ש דממאנת אף לזיקתו אבל הכא משום דהוה צרת ערוה וכל צרת ערוה הוא בכרת ובני' ממזרים גזרו בה רבנן כדתני רמי ב"כ גבי כלה שהיא ערוה ואמר שאם מיאנה ביבם אסורה לאביו, ואע"ג דמדינא מצי למיעקר נישואי המת והו"ל אצל האב כמפותת בנו דשרי' לי' דקי"ל כרבנן דאמרי נושא אדם אנוסת בנו ומפותת בנו אפ"ה גזרו בה רבנן כיון בשעת נפיהל נראית ככלתו ולא מיאנה בבעלה בעודו בחיים לא התירו לה למאן השתא בנישואי המת ולישא לחמי' שמא יאמרו הדיוטות כלה שמת בעלה מותרת לחמי' וירבו ממזרים בישראל ואע"ג דלהתי' בלא חליצה מועיל מיאונה והאי נישאת לעולם בלא חליצה דאמרי' נישואי קמאי קעקרה ולא גזו דילמא לימרו יבמה מותרת לשוק בלא חליצה, התם ליכא כרת אלא לאו דלא תהי' אשת המת החוצה ואין ממזר מחייבי לאוין, אלב לחמי' לא הועיל מיאונה דלגבי כרת גזרו רבנן, וה"נ בצרת ערוה דאיכא כרת גזרו רבנן שכיון שלא מיאנה בו בחייו שלא תוכל למאן בו אחרי מותו להתיר צרתה שמא יאמרו הדיוטות צרת הערוה מותרת וירבו ממזרים בישראל הוי פלוגתא ר"י ורב ור"י דכי סובר ממאנת ביבם לעקרו זיקת המת ולהתיר צרה לאבי' וכלה חמי' ורב ור"י סברי אין ממאנת ואמרינן התם מה אנן קיימים אם באומרת עוקרת, אם באומרת א"א בנשואי אבל בנשואי אחיך רוצה אני כ"ע מודי שאינה עוקרת אלא כאן אנן קיימים באומרת א"א בנשואיך, ר"י אמר באומרת לא אפשי לא בנשואיך ולא בנשואי אחיך, רב ור"י דאמרי תרוויהו אמרי' באומרת א"א בנשואים אבל בנשואי אחיך רוצה אני ומתני' דתנן וכל דשיכולה למאן ולא מיאנה מוקמי ר"י התם כגון שמתה דשוב א"י למאן ור"א אמר אפי' תימא בקיימת תפרוש שאין שם יבם אחר אלא אבי' פי' לאבי' אינה זקוקה כלל וא"צ לעשות שום מיאון כלל שתהי' צרתה בו מותרת במיאונה אבל אם הי' שם יבם אחר שהיתה זקוקה לו והיתה רוצה למאן בנשואי המת ולעקור זיקתה להפטר לשוק בולא כלום היתה צרתה מותרת לאבי' במיאנוה, אבל כשאין שם יבם אחר אלא האב ה"ה מותרת לשוק בולא כלום ומה מיאון היא צריכה אפי' אם תמאן בנושאי המת יאנן אלא דברי הבאי ואינו חשוב מיאון שתהי' צרתה מותרת בו:

בד"ה רב זביד אמר אין כו' ולה"ק נמי רבה בר ליואי תוך הזמן הזה היא מתה ועוברה מת ואע"ג דפעמים חיה כו' עכ"ל אין לפרש דבריהם דר"ל לרב זביד תוך הזמן דקאמר רבה בר ליואי אתיא כפשטה וקאי אשנת י"ב וקאמר דודאי מתה משום דלא שכיח שתהיה חיה דא"כ מי הכריח לתוספות לפרש לעיל ברב ספרא דלא קאי אשנת י"ב אלא תוך שנה שלפני גדלות כיון דאיכא לפרשו נמי הכי משום דלא שכיח שתהיה חיה בשנת י"ב קאמר רבה בר ליואי דודאי מתה אלא ע"כ דהא ודאי מקרי שכיח שתלד תוך י"ב בגדלות ותהיה היא ועוברה חי וא"כ ה"נ הכא לא קאמרינן לא שכיח אלא בעיבור בלא סימנים אבל בעיבור בסימנים שכיח תוך י"ב והיא ועוברה חי ואדרבה לרב זביד שכיח טפי שתלד תוך י"ב כיון דאפשר למצוא אף בקטנות משא"כ לרב ספרא דלא אפשר אלא בגדלות אבל דבריהם מבוארים דודאי השתא נמי אית לן למימר כדלעיל דתוך הזמן לא קאי אשנת י"ב אלא אתוך שנה שלפני גדלות אלא דקשיא להו לרב זביד כיון דזימנין איתא דאית לה לקטנה ולד קיימא תוך שנה שלפני גדלות דהיינו בלא סימנים א"כ אמאי קאמר רבה בר ליואי אתוך הזמן שהיא שנה שלפני גדלות דהיא ועוברה מת ותירצו דלה"ק רבה בר ליואי אתוך הזמן דהיא מתה כו' משום דלא שכיח כו' דאינו מצוי להיות בן קיימא בלא סימנים כדפירשו התוספות וכל זה אינו מספיק למה שכתבו בתר הכי וברייתא דרב ביבי דנקט שמא תמות בשביל המיעוט כו' עכ"ל דכיון דרב ביבי אשנת י"ב קאי שכיח הוא שתהיה חיה שאפשר שיהיה לה סימנים וטפי שכיח הוא לרב זביד מאליבא דרב ספרא כמ"ש ואולי דלרבותא קאמרי הכי דאליבא דרב ביבי אף אם נימא דרב ביבי לא קאי אשנת י"ב סתמא אלא שיהיה ההיא שנת י"ב שנה דלפני גדלות מ"מ שפיר קאמר שמא תמות בשביל המיעוט כיון דזימנין אפשר להיות חיה בעיבור בלא סימנים משא"כ לרב ספרא דלא אשכחת שמא תמות בשנה דלפני גדלות:

בד"ה משום צער לידה כו' וא"ת כיון דאין בנים בלא כו' נבדוק קמי לידה כו' עכ"ל צ"ע דלמאי נבדוק לה קמי לידה דהא הבדיקה הוא כדי למאן דהיינו אחר לידה דנעשית אז חמותו ונ"י כתב לפרש דברי התוס' דבעודה מעוברת אפשר לקדשה כדעת הרמב"ם שכתב דבהוכר עוברה מקודשת ואם לא היו סימנים לה מצינו חמותו ממאנת עכ"ל אבל א"א לפרש כן דברי התוס' שלפנינו שכתבו לתרץ דלכך קאמר צער לידה משום דאקשי ליה ונבדוק את החמותו כדי למאן דהיינו אחר לידה כו' (ב) ולפי' נ"י הא שפיר אקשי ליה ונבדוק את החמותו קודם לידה אחר עיבור ואכתי ה"ל לשנויי אחר צער עיבור וצ"ע:

תוס' ד"ה לא צרת ערוה שאני ובו' עד ותירץ הר"ר משה כהן דאיכא למימר דמיירי כשחלצה וכו'. ויש לדקדק א"כ הדרא קושית התוס' לדוכתה מנא ליה דטעמא דרמי ב"י משום דנראה ככלתו דלמא טעמא משום דאינה ממאנת לזיקתו מאי אמרת א"כ לעלמא נמי אסירא דלמא מיירי כשחלצה ולכך לעלמא שריא ולאביו אסורה על כל פנים ככל כלות דעלמא שחלצו ולאידך שנויא דתוס' אתי שפיר אבל לשנויא קמא דמיירי כשחלצה קשיא ונ"ל דמכל מקום מייתי שפיר ראיה מרמי בר יחזקאל דמתניתי' דאסורה לאביו ולא לכולי עלמא לפי ריהטא ע"כ הוי טעמא משום דבשעת נפילה נראית ככלתו אלא שלא נוכל להקשות מברייתא דרמי ארבי אושעיא דיכול הוא לתרץ עצמו בשנויא דחיקא דמיירי כשחלצה וק"ל:

רש"י ד"ה נתגרשה צרתה מותרת ואפילו כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה ממאנת כו' בבעל וביבם למאמרו כו' בפ' ר"ג דצריכה גט כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה מיאנה כו' אסורה לאביו הס"ד:

בד"ה ו' עריות כו' אצל זה צרותיהן מותרות כו' כצ"ל:

בד"ה אם אינה יכולה כו' שיש לו בנים הס"ד:

רש"י ד"ה נתגרשו. ואפי' כנס כו' ולבסוף גירש כו' כדקתני ומתה בתו כו'. קיצר קצת דעיקר הוכחה הוא מדקתני היתה בתו כו' ולו אשה אחרת מתה בתו כו' משמע דמתה אחר שהיתה לו אחרת:

רש"י ד"ה וכנסה המגרש. שנשוי אחות אשתו של זה הראשונה כו'. כצ"ל:

תד"ה רב זביד. ומיהו זמנין לא אתו כו'. כצ"ל:

משנה שש עריות חמורות כו' צרותיהן מותרות. הרמב"ם בפיה"מ הביאו הרע"ב פי' דאפי' נשאו לאחיו בעבירה צרותיהן מותרות ע"ש ותמוה דהא אמו דהיינו אנוסת אביו כדאיתא לעיל (י) אפי' לר' יהודה קדושין תופסין בה לאחיו וא"כ תפטור צרתה וכדא"ל רבינא לר"א שם לר"י נמי מ"ל דאי עבר ונסיב ובתוס' שם ד"ה לר"י הוכיחו שפיר דע"כ מתניתין סברה דלא כר"ע דאמר א"ק תופסין בח"ל והיה אפשר לומר דהרמב"ם ס"ל כמש"כ הרשב"א דלוי דאקשי לרבי ליתני אמו אנוסת אביו ס"ל דאמו דקתני בשש עריות היינו נשואת אביו וכן ס"ל להנהו דלעיל דתירצו לדרבי מלבד רב אשי והרמב"ם מפרש ג"כ דלא כר"א אבל במשנה דלעיל כתב בעצמו דמתניתין סברה כר"י וסיים שם שהיא לסברתו במדרגת אשת אב וצע"ג:

גמ' רב אשי אמר סברא היא. ע' לעיל דף ב ע"א תד"ה עד סוף:

שם נשואין הראשונים מפילים. לקמן דף פד ע"ב:

שם ה"נ משעת נפילה. עיין לקמן דף כט ע"א תד"ה אי כרבי אלעזר:

גמרא ורב זביד אמר אין בנים בלי סימנים (ומש"ה לא מצינו חמות ממאנת דאף דאפשר דילדה בתוך שנת י"ב לא תמאן דהוי סימנים גמורים, דס"ל לרב זביד ת"ז כלאחר זמן דמי) ונבדוק, חיישינן שמא נשרו רשום צער לידה.
כתבו בתוס' דלאו דוקא נקט צער לידה, דה"ה נמי משום צער עיבור חיישינן, דאלת"ה תיקשי נבדוק קמי לידה, ואם לא ימצאו סימנים לא ניחוש לשמא נשרו דאכתי ליכא צער לידה.
רצונם בזה דתיקשי דאכתי מצינו חמות ממאנת, דכיון דשעת עיבור גרים לחששא דהביאה סימנים (וכמ"ש התוס' ד"ה רב זביד) א"כ היכא דנבדקה אחר העיבור וידענו דלא הביאה סימנים ממילא גם אחרי הלידה, יכולה למאן. דמה"ת לחוש דהביאה ואח"כ נשרו בשעת הלידה וא"כ משכחת לה אם נבדקה אחר העיבור וקידש להבת אחר הלידה, ואח"כ מיאנה החמות, כתבתי כל זה משום שראתי מ"ש הנ"י על דברי תוס' אלו, וזה לשונו, וזהו לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב דבהוכר עוברה מקודשת, ואם לא היו לה סימנים מצינו חמות ממאנת.
ונוראות נפלאתי, דמעולם לא היתה כונת התוס' בשקידש להבת בעודה מעוברת, אלא כונתם שהקידושין והמיאון היה אחר הלידה דאחרי שנבדקה אחר שעה שהיה גורם שיבואו הסימנין ומצינו דלא באו, שוב גם אחר הלידה יכולה למאן.
וכן מוכח דזה כונתם ממ"ש אח"כ, ואי היה מפרש מילתא דר"ז דאין לידת בנים בלא סימנים קאמר הוי אתי שפיר, ואי כדברי הנ"י אדרבא היה הקושיא יותר חזקה דמשכחת חמותה ממאנת שקידשה בעודה מעוברת:

אין בנים בלא סימנים. והיולדת בקטנות חזקה הביאה סימנים ומשהביאה סימנים בתוך י''ב לא תמאן דהני סימנים גמורים נינהו דס''ל לרב זביד תוך זמן כלאחר זמן לענין סימן ולא אמרינן שומא נינהו: הניחא למ''ד כו'. פלוגתא בפ' יוצא דופן (נדה דף מו.): מנא הני מילי. דצרת צרתה פטורה: נתגרשו צרותיהן מותרות. ואפי' כנס אחיו את הנכרית ולבסוף גירש את בת אחיו דהוו להו צרות זו לזו קודם גירושין אפ''ה קשרינן ליה לייבומי כדקתני ומתה בתו או נתגרשה הואיל ובשעת נפילה לא הוו צרות זו לזו: וכנסה המגרש ומת. ונפלה נכרית לפני שלישי שנשוי אחות אשתו של זו הראשונה דהויא להו צרת אחות אשה משנתגרשה: צרותיהן מותרות. הואיל ולא היתה אחות אשתו של זה צרה לנכרית זו שקודם נשואים של זו נתגרשה: תברא. קשיין אהדדי: האי תנא. דמתני' סבר מיתת הבעל מפלת נשיו לייבום הלכך אפי' כנס ולבסוף גירש כיון דבשעת מיתה לאו צרת הבת היא שריא: ותנא. דברייתא סבר נישואין הראשונים שהאשה נשאת לבעלה מפילים אותה לייבום הלכך משנעשית צרת ערוה שעה אחת אסורה עולמית: זו. דמתני' דהכא דכנס ולבסוף גירש מותרת כדקתני ומתה בתו או נתגרשה ואין צ''ל זו דג' אחים דגירש ולבסוף כנס: ותמאן. הערוה השתא ותאמר אי איפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי לבעלי המת ותעקור קידושין הראשונים ותתייבם צרתה: ממאנת למאמרו. הא דתנא לקמן בפ' ב''ש וב''ה אומרים בבעל וביבם: למאמרו. הוא דממאנת שאם עשה היבם מאמר ביבמה קטנה ומיאנה בו מפקיע מיאון את המאמר וחזרה לזיקה לבדה וחולצת ואע''ג דגדולה שעשה בה מאמר ולא רצה לכנוס קי''ל בפ' ר''ג (לקמן דף נ:) צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו הכא מיאון עקר למאמרו ולא בעיא גיטא: ואין ממאנת לזיקתו. לעקור נשואים ראשונים ולהפקיע זיקת ייבום ולצאת בלא חליצה ה''נ גבי ערוה לא עקר ליה מיאון דהשתא לנשואין קמאי למישרי צרתה: צרת ערוה שאני. רבנן גזרו שלא תמאן ליבומי צרתה דלא לזלזולי בצרת ערוה דלמא אתי למישרי: מיאנה. כלתו בבעלה מותרת לחמיה דעקרתה לנישואיה והויא כמפותת בנו ומותרת לו אבל מת בנו בעלה הראשון ומיאנה בזיקת יבם אע''ג דנשואין קמאי עקרה אסורה לאביו אלמא משעת נפילה כלתו היא משעה שנפלה להתייבם ונזקקה ליבם מחמת נישואין הראשונים נראים אותם נישואין גמורים למיהוי אשת המת וכלתו של זה: ה''נ. בצרת ערוה משעת נפילה שנזקקה הבת ליבם למאן בו מחמת קידושי ראשון נראים נישואים גמורים למיהוי אשת המת וצרתה צרת הבת ואי שרית ליה אתי למישרי צרת הבת בעלמא: מתני' שש עריות. יש שחמורות מאלו ומהו חומר שלהן שנשואות לאחרים ואינן יכולין להנשא לאחיו מאביו ואם מתו בעליהן שהן נכריות אצל זה צרותיהן מותרות להנשא לזה: אמו. אינה יכולה להנשא לאחיו של זה מאביו שהרי היא לו אשת האב וכן אשת האב ואחות אביו ואשת אחיו מאביו שהיו לו בנים ואשת אחי אביו כולן אסורות לאחיו מאביו כשם שאסורות עליו ואין בהן צד ייבום על זה לעולם ואם נישאו לאחרים ולהם נשים אחרות ומתו מותרות לינשא לזה שאין צרת ערוה אסורה אלא כשנפלה לייבום עם הערוה פעם אחת שכיון שפטרה לצרת ערוה עמדה עולמית באיסור אשת אח שיש לה בנים: ב''ש מתירים. צרת ערוה להתייבם לאחיו דלית להו הך דרשה דלצרור:

רב זביד אמר אין בנים בלא סימנים. אומר ר''י דצריך לפרש דאין עיבור בנים של קיימא מצוי להיות בלא סימנים ומיהו זמנין אתו מדפריך וניבדוק וכן אלא למ''ד אין חוששין מאי איכא למימר ואם אין בנים כלל בלא סימנים ודאי נשרו וגם לשון חוששין נמי משמע דליכא אלא חששא בעלמא ולא שודאי נשרו ומשום דלא שכיח עיבור בלא סימנים לא מצינו חמותו ממאנת דחוששים לסימנים כדמסיק ואזיל ולהכי קאמר נמי רבה בר ליואי תוך הזמן הזה היא מתה ועוברה מת אע''פ דפעמים חיה כיון דלא שכיח ובברייתא דרב ביבי דנקט שמא תמות בשביל המיעוט ואע''ג דרבה בר ליואי לא חש למינקט שמא בשביל מיעוטא וא''ת ומנין לו לגמרא דרב זביד לא בעי למימר דאין בנים כלל בלא סימנים כדמשמע במילתיה וי''ל דאם אין בנים כלל בלא סימנים בא למימר א''כ במאי אתא לפלוגי אדרב ספרא כיון דלדידיה נמי אין בנים כלל בלא סימנים כמו לרב ספרא אלא ודאי אתא למימר דאין הבנים סימן גדלות אלא השערות וכי ליכא שערות לא מחזקינן לה ודאי גדולה ולהכי פריך ולבדוק ומשני חוששין שמא נשרו וחוששין לה בספק גדולה לענין חליצה וקדושין דאורייתא ולענין עונשין ומילי טובא ובקונטרס פי' דסבר רב זביד דתוך הזמן כלאחר הזמן דלא כהלכתא נראה לר''י דבעלמא מודה רב זביד דתוך הזמן כלפני הזמן ושאני הכא דע''י בנים חשבינן לסימנים כאילו הם לאחר זמן כדפרישית נמי לרב ספרא: משום צער לידה חיישינן. וא''ת כיון דאין בנים בלא סימנים משעת העיבור נבדוק קמי לידה ואי ליכא סימנין ליכא למיחש שמא נשרו דאכתי לא בא צער לידה וי''ל דלאו דוקא נקט צער לידה דה''ה נמי דמשום צער עיבור חיישינן שמא נשרו ולא נקט צער לידה אלא משום דאקשי ליה ונבדוק את החמות כדי למאן דהיינו אחר לידה להכי נקט צער לידה וה''ה דאי בדקנה קמי לידה ולא אשכחן דאיכא למיחש דנשרו משום צער עיבור ואי היה מפרש מילתיה דרב זביד דאין לידת בנים בלא סימנים קאמר הוי אתי שפיר הא דנקט צער לידה ולא היינו צריכים לומר משום צער עיבור חיישינן אבל אי אפשר לומר כן דא''כ לא הוי משני מידי לרבה בר ליואי: מתה בתו או נתגרשה. הא דלא נקט מיאנה או שנמצאת אילונית משום דמתני' אתא לאשמועינן אפילו כנס ולבסוף גירש ומיאנה או שנמצאת אילונית אין שום חדוש דבטלו להו קידושי קמאי וכך לי כנס ולבסוף מיאנה כמו מיאנה ולבסוף כנס א''נ משום דקאי אאחת מכל העריות האלו ומיאנה או שנמצאת אילונית לא שייך בכל העריות: שלשה אחים שנים וכו'. לקמן בפרק ד' אחים (דף ל. ד''ה גירש) אפרש לה אמאי נקט שלשה אחים: נשואין הראשונים מפילים. הכא לא הוה שייך למינקט הראשונים דליכא הכא תרי נישואין ומשום ההיא דבפרק ב''ש (לקמן קח:) נקט הכי. דתנן המגרש האשה והחזירה מותרת ליבם ור''א אוסר ומפרש התם טעמא דר''א משום דמספקא ליה אי מיתה מפלת אי נישואים הראשונים מפילים: תמאן השתא ותתייבם כו'. ואפי' לר''ג דלית ליה מלמדין את הקטנה שתמאן לקמן בפ' ב''ש (דף קט.) היינו להוציאה מבעלה א''נ פריך דהיכא דמיאנה תתייבם צרתה ומתני' משמע דאין לה תקנה אלא בחליצה: לא צרת ערוה שאני כו'. ה''נ בשעת נפילה נראית כצרת בתו וא''ת ומנא ליה דטעמא דרמי בר יחזקאל משום דבשעת נפילה נראית ככלתו דלמא טעמא דרמי בר יחזקאל גופיה משום דרבי אושעיא דאינה ממאנת לזיקתו וי''ל דע''כ טעמא דרמי בר יחזקאל משום דבשעת נפילה נראית ככלתו מדנקט אסורה לאביו מכלל דלעלמא שריא ואי טעמא משום דאינה ממאנת לזיקתו אסורה נמי לעלמא וא''ת א''כ תקשה ברייתא דרמי בר יחזקאל לר' אושעיא ותירץ הר''ר משה כהן דאיכא למימר דמיירי כשחלצה ולהכי שריא לעלמא ולא משום דממאנת לזיקתו א''נ כשמיאנה ביבם אחר שנתייבמה דליכא זיקה ומ''מ אסורה לאביו משום דבשעת נפילה נראית ככלתו: