יבמות יא ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יא - א

ומסקינן: אכן קשיא לרב ששת, כיצד מתרץ הוא את הסיפא כרבי עקיבא? והרי היה צריך התנא לומר זאת במפורש, שהוא מדבר כרבי עקיבא, כדי שידעו הכל שאין זה המשך הרישא, החולקת על רבי עקיבא.

ונחלקו אמוראים ביישוב הברייתא, לפי רבי יוחנן ולפי ריש לקיש.

רב אשי, סבר לה כריש לקיש, הסובר שהאחים חייבים על החלוצה כרת, ולכן ניחא לו הסיפא, שאם עמד אחד האחים וקידש את החלוצה, ומת, אין היא זקוקה לחליצה מהאחים, לפי שלא תפסו בה קידושי האח.

אך קשה לו הרישא האומרת שאם חזר האח החולץ וקידש את החלוצה, ומת, היא צריכה חליצה מהאחים. ומוכח שאין היא אסורה עליהם בכרת.

ומתרץ לה רב אשי לרישא, שמדובר בה באחים שנולדו לאחר שחלץ האח וקידשה.

ונמצא, שלא מצאוה האחים הללו בשעה שהיא נופלת מהאח הראשון [שאז היא היתה נאסרת עליהם מדין "אשת אחיו שלא היה בעולמו"].

ולכן אין הם אסורים בה מכח האח הראשון, כי מצאוה רק כאשתו של האח השני, שחלץ וקידש, והיה מותר להם אפילו לייבמה, לולי זאת שהיא אסורה לאח שמת באיסור לאו, ולכן הם צריכים לחלוץ לה.

וכרבי שמעון, הסבור שבצורה שכזאת אין הם אסורים בה מדין אשת אחיו שלא היה בעולמו, וכפי שתבאר הגמרא מיד.

ואילו רבינא, סבר לה כרבי יוחנן, שלדעתו האחים של החולץ אסורים בחלוצה באיסור לאו בלבד. וניחא לו הרישא, שאם חזר החולץ וקידשה, ומת, הרי היא צריכה חליצה מהאחים, כדין חייבי לאוין.

אך קשה לו הסיפא, האומרת שאם קידשה האח של החולץ ומת, אין היא צריכה חליצה.

ומתרץ לה לסיפא כרבנן. שקידשה האח של החולץ, ונפלה ליבום לפני אחים שנולדו לאחר מות האח הראשון, ולפי רבנן אין היא זקוקה להם, לפי שהיא אסורה עליהם באיסור ערוה של "אשת אחיו שלא היה בעולמ ו".

ומבארת הגמרא:

רב אשי סבר לה כריש לקיש, שהאחים אסורים בחלוצה בכרת, ומתרץ לה לרישא של הברייתא, האומרת שאם מת האח שחלץ וקידש היא צריכה חליצה מהאחים - כרבי שמעון:

וכך אומרת הברייתא ברישא:

החולץ ליבמתו, וחזר וקדשה - צריכה חליצה מן האחין.

מאן "אחין", מי הם האחים שצריכים לחלוץ לה? - אחין הילודים!

שנולדו לאחר שחלץ וקידש, ואין היא נאסרת עליהם בכרת מכח האח הראשון היות ומצאוה לאחר שנחלצה וקידשה החולץ, ומעתה היא עתידה ליפול ליבום לפני האחים שנולדו עתה, רק מכח קידושיו של האח השני ולא אסורה עליהם מכח האח הראשון.

כמאן - כרבי שמעון, הסובר שאם יבם האח השני את אשת האח הראשון ולאחר היבום נולד האח השלישי, אין היא אסורה על האח השלישי שנולד עתה משום אשת אחיו הראשון שלא היה עמו בעולמו, כיון שמצאה ללא זיקה מנפילת הראשון, אלא רק כשהיא עומדת ליפול מנישואי האח השני, שהיה בעולמו.

ואילו בסיפא אומרת הברייתא:

עמד אחד מן האחים הנולדים, שכבר נולדו לפני החליצה, וקדשה, ומת - אין לה עליו כלום. שאין היא זקוקה עתה לחליצה מהאחים שהיו עמו בעולמו, היות והיא כבר נפלה לפניהם ליבום מהאח הראשון. וכיון שלא חלצו לה, הרי היא ממשיכה להיות אסורה עליהם באיסור כרת של אשת אח מכח האח הראשון. ודין זה הוא בין לרבי שמעון ובין לרבנן.

כמאן - כריש לקיש, הסובר שהחלוצה אסורה על שאר האחים בכרת.

ואילו רבינא סבר לה כרבי יוחנן, ומתרץ לה לברייתא אליבא דרבנן:

החולץ ליבמתו, וחזר וקדשה, ומת - צריכה חליצה מן האחין.

מאן אחין - אחין הנולדים משכבר, ואינם אסורים אלא בלאו, אחר שנחלצה על ידי אחיהם ב"שליחותם".

כמאן - כרבי יוחנן, הסובר שהחולץ עושה את החליצה בשליחות האחים כולם, ולכן גם האחים אינם אסורים בה אלא בלאו, כמוהו.

ולכן, הם צריכים לחלוץ לה, כשקידשה אחיהם, ומת.

אבל אם עמד אחד מן האחים הילודים, שנולדו אחר החליצה, ונמצא שלא חלץ לה החולץ בשליחותם, שהרי בשעת החליצה הם טרם נולדו, ועתה שנולדו מצאוה כאשת האח הראשון. ולגביהם לא היתה שליחות על החליצה.

ונמצא, שהם אסורים בה באיסור כרת של אשת האח הראשון.

ולכן, אם קדשה אחד האחים שנולדו אחר החליצה - אין קידושיו קידושין, שהרי היא אסורה עליו בכרת משום אשת אח הראשון.

ולכן, אם מת אותו האח שקידשה - אין לה עליו כלום.

ודין זה הוא אפילו אם נולד האח לאחר שקידשה החולץ, כיון שאין קידושי האח החולץ מורידים ממנה את האיסור של אשת האח הראשון.

כמאן - כרבנן, הסוברים שבכל ענין, אפילו בייבם ולבסוף נולד, אסורה עליו משום אשת אחיו שלא היה בעולמו.

איתמר: הבא על יבמה, ובא אחד מן האחין על צרתה -

פליגי בה רב אחא ורבינא.

חד אמר: דינו בכרת. וכפי שיבואר.

וחד אמר: דינו בעבירת איסור עשה, של "בית אחד הוא בונה ואין בונה שני בתים".

מאן דאמר בכרת - סובר כריש לקיש, שאין היבום או החליצה ביבמה נעשים בשליחות כל האחים ובשליחות כל היבמות, ולכן צרת היבמה, כיון שלא התייבמה היא נשארת אסורה על שאר האחים בכרת.

ומאן דאמר בעשה - סובר כרבי יוחנן, שהיבום נעשה בשליחות כולם. וכמו שהמייבם עצמו אסור בצרת יבמתו רק באיסור עשה, כך שאר האחים אינם אסורים בה אלא באיסור עשה.

אשה שזינתה תחת בעלה, ונאסרה עליו, אינה מתייבמת, ופטורה מן החליצה. שהרי היא היתה אסורה על בעלה מצד דין זונה, ולא יתכן שתיפול ליבום

אמר רב יהודה אמר רב: צרת סוטה אסורה.

והכונה היא כאן לצרת זונה, שזינתה ודאי תחת בעלה, ונאסרה לו. ולא ל"סוטה ספק", שרק קינא לה בעלה ונסתרה, אך לא ידוע שזינתה.

וטעמו של דבר שהזונה אוסרת גם את צרתה לייבום, כמותה, על אף שאין הזונה "ערוה":

כיון ש"טומאה" כתיב בה בזונה - "והיא נטמאה" [במדבר ה].

כמו שכתוב "טומאה" בעריות - "אל תטמאו בכל אלה" [ויקרא יט]. ^[1]

וכשם שערוה אוסרת את צרתה ליבום, כך גם סוטה אוסרת את צרתה ליבום.

[ועיין בהערה, ^[2] מה הוא דין הסוטה עצמה, והאם היא ממש כערוה, הפטורה מן החליצה והיבום, או רק אוסרת צרתה ליבום, אך אינה פטורה בלא חליצה].

מתיב רב חסדא ממה ששנינו במשנה במסכת יבמות, בתחילת פרק "האשה רבה":

מי שהלך בעלה למדינת הים, ובא עד אחד והעיד לה "מת בעלך", והקילו חכמים לסמוך עליו, ונשאת לאדם אחר.

אם אחר כך בא בעלה הראשון - תצא מזה ומזה!

שתיקנו חכמים שהיא נאסרת על הבעל הראשון כדין זונה, על אף שנשאת לשני כדין, על סמך עדותו של עד אחד, שהאמינוהו חכמים. ותצא גם מבעלה השני, היות ואשה שמזנה אסורה לבועל כמו לבעל.

רבי שמעון אומר: רק על בעלה אסרו חכמים שתשוב אליו אחר שנישאה [אם כי בהיתר] לאדם אחר, אבל על היבם לא גזרו.

ולכן, אם מת בעלה הראשון לאחר שחזר, והיתה לו אשה נוספת, הרי ביאתה או חליצתה [של האשה שנישאה לזר ונאסרה לבעל], מאחיו של הבעל הראשון - פוטרת צרתה!

ואפילו חכמים שנחלקו על רבי שמעון, לא נחלקו אלא עליה עצמה, שאינה מתייבמת, אבל צרתה מתייבמת לדברי כולם!

ומוכח שצרת זונה מותרת ליבום, כי אם אינה נופלת כלל ליבום, כיצד ביאתה של הזונה "פוטרת" צרתה?

אמר לך רב: אמינא לך אנא סוטה דאורייתא, שטומאה כתיב בה כעריות מן התורה, שהיא וצרתה פטורות מן החליצה ומן היבום.

ואילו את, אמרת, אתה מקשה לי מסוטה דרבנן, שגזרו חכמים שתצא מזה ומזה, כדי שתדייק במציאת עדים הגונים, ופשיטא שהיא בת חליצה ויבום מן התורה!? ומסבירה הגמרא, מה היתה ההוה אמינא של רב חסדא, להשוות בין גזירה דרבנן לדין דאורייתא:

ודקארי לה, כשהקשה רב חסדא קושיה זו - מאי קארי לה, מהו הקשה!?

קסבר רב חסדא: כל דתקון רבנן - כעין דאורייתא תקון. ואם הדין הוא כדברי רב, שצרת זונה אינה מתייבמת ואינה נחלצת, היינו אוסרים צרת סוטה באשה שהלך בעלה למדינת הים, מלהתייבם.

מתיב רב אשי: מי שקינא לה בעלה שלא תסתר עם איש מסויים, ובכל זאת נכנסה עמו לסתר, ושהתה עמו כדי טומאה -

הרי היא אסורה לביתה, לבעלה, כדין "סוטה", עד שתבדק על ידי שתיית המים המאררים.

ואם היתה נשואה לכהן, היא אסורה לאכול בתר ומה.

הערות

^[1] טומאה כתיב בה כעריות. האחרונים דנו, האם הטומאה האמורה בסוטה לגבי בעלה היא האוסרת גם את היבם, או שמלשון טומאה האמור בסוטה אנו לומדים בלימוד ישיר, שצרת סוטה אסורה כמו צרת ערוה, ואין זה מכח טומאתה לבעלה, [ועיין בחידושי רבי שמואל סימן ח, בהרחבה].

^[2] נחלקו הראשונים בדין סוטה וצרתה, האם הטומאה הכתובה בסוטה גורמת לה להיות כערוה ממש, ולפטור אותה ואת צרתה בין מהיבום ובין מהחליצה, או שלשון טומאה האמור בה אוסר אותן רק ליבום אך אינו פוטרן מהחליצה. לדעת רש"י והתוס', וכן הרמב"ן והרשב"א, הסוטה וצרתה פטורות מן החליצה ומן הייבום, כערוה ממש, משום לשון טומאה הכתוב בה. והרמב"ן הביא נימוק נוסף לפטור את הסוטה עצמה, משום המיעוט "כי מצא בה ערות דבר, והלכה והיתה לאיש אחר", לאיש אחר, ולא ליבם. ומה שצריכים ללשון טומאה הוא כדי לפטור את צרתה. אך יש הסוברים שהדבר תלוי במחלוקת בין רב כאן, לרב יוסף במסכת סוטה, הסובר שסוטה ודאית צריכה חליצה משום שגם מבעלה לא היתה יוצאת ללא גט [הובאו דבריהם ברמב"ן]. ואילו הריטב"א סובר שאפילו לדעת רב, הסוטה עצמה צריכה חליצה, ולא אמר רב את דבריו אלא רק לענין איסור יבום. רש"י מבאר, שדברי רב יהודה אמר רב הם כדברי רב אשי לקמן, שצרת סוטה פטורה מן החליצה ומן היבום, כיון שטומאה כתיב בה כעריות. ובדין היה להשמיענו שהיא עצמה אינה חולצת ואינה מתייבמת, כערוה, אלא נקט רב צרת סוטה ובכן השמיע גם את דין הסוטה עצמה. אך הקשו הראשונים, שבמסכת סוטה אומר רב יוסף שסוטה צריכה חליצה, כי אם היה הבעל קיים היא היתה צריכה ממנו גט, אם כן, כשמת, צריכה חליצה, ואינה יוצאת בלא כלום. יש שתירצו שרב חולק על רב יוסף, וסובר שהפסוק "ויצאה מביתו, והלכה והיתה לאיש אחר", לאחר ולא ליבם, מלמד שהיא אינה זקוקה כלל ליבם. ואין להשוות בין זה שסוטה צריכה גט לבין זה שיבמה צריכה חליצה, כי קידושיה של סוטה אינם יכולים להפקע בגלל מעשה הזנות. מה שאין כן בנפילה ליבום, שאפשר לומר ש"והיתה לאיש אחר" מלמד שאין הסוטה נופלת כלל לפני היבם (עיין רמב"ן). אך הרא"ה פירש [הובא בריטב"א כאן] שלפי רב סוטה וצרתה חולצות. והלימוד שטומאה כתיב בה כעריות בא ללמד שצרתה כמותה, אך לא לפוטרה לגמרי.

קשיא [קשה] על תירוץ זה של רב ששת. את הסתירה בין תחילתה וסופה של ברייתא זו מתרצים בצורות אחרות. רב אשי סבר לה [סבור היה בה], בהלכה זו, כדעת ריש לקיש, שהמקדש את חלוצת אחיו הריהו בכרת, ומתרץ לה [והיה מיישב אותה] את הברייתא כדעת ר' שמעון. ואילו רבינא סבר לה [סבור היה בה] בהלכה זו, כר' יוחנן, שהמקדש את חלוצת אחיו הריהו בלאו, ומתרץ אותה כולה כדעת רבנן [חכמים].

ומפרטים: רב אשי סבר לה כריש לקיש ומתרץ לה כר' שמעון, וכך פירש: החולץ ליבמתו וחזר וקדשה — צריכה חליצה מן האחין; מאן [מי הם] אחין אלה —

אחין הילודים, כלומר, אותם אחים שנולדו לאחר שאותו אח חזר וקידש. שכיון שכאשר נולדו היתה האשה הזו אשתו של אח חי, ועליהם לא חל האיסור (כיון שעדיין לא נולדו כשהיתה אשה זו אשת האח הראשון), לכן משמת אותו אח צריכה חליצה מהם. כמאן [כדעת מי] — כר' שמעון הסבור שכל שנולדו לאחר שכבר נתייבמה אשת אחיהם או חלצה, כגון זה אינו קרוי "שלא היה בעולמו".

בסיפא מדובר שעמד אחד מן האחים הנולדים מאלה שנולדו עוד בחיי אחיהם הראשון וקדשה לאחר שאחד האחים חלץ לה — אין לה עליו כלום, כמאן [כדעת מי] — כדעת ריש לקיש שאמר שיש בקידושין לאחר חליצה איסור כרת, וממילא אין הקידושין תופסים.

ואילו רבינא סבר לה [סבור היה בה], בענין זה, כר' יוחנן, ומתרץ לה אליבא דרבנן [על פי שיטת חכמים]. וכיצד? החולץ ליבמתו וחזר וקדשה — צריכה חליצה מן האחין; מאן [מי הם] אחין הללו — אחין הנולדים עוד בחיי האח הראשון, כמאן [וכדעת מי] כדעת ר' יוחנן, שיש בקידושין הללו איסור לאו בלבד, ולכן במות האח המקדש לא נפטרה האשה לגמרי מחובת החליצה.

עמד אחד מן האחים הילודים שנולדו לאחר מות האח הראשון וקדשה — אין לה עליו כלום, שכיון שהוא בכלל "אחיו שלא היה בעולמו" אסורה היא עליו משום אשת אח באיסור כרת, ואין הקידושין תופסים במקום איסור כרת, ואפילו נולד לאחר שקידשה האח הראשון. כמאן [כשיטת מי] — כשיטת רבנן [חכמים] הסוברים שאיסור "אשת אחיו שלא היה בעולמו" חל גם על אשת אח שמת, שחזרה ונתייבמה לפני שנולד האח הצעיר.

איתמר [נאמר] שיש מחלוקת בנושא דומה: הבא על יבמה וקיים בה כראוי מצות ייבום ובא אחד מן האחין על צרתה, פליגי בה [נחלקו בכך] רב אחא ורבינא, חד [אחד מהם] אמר: השני הבא עליה עונשו בכרת. וחד [ואחד מהם] אמר: עובר רק במצות עשה.

ומסבירים: מאן [מי] שאמר שעונשו בכרת הרי זה כדעת ריש לקיש, הסבור שלאחר שנעשתה המצוה באחת מן הנשים הזקוקות לייבום חל על צרתה שוב איסור אשת אח בכל תוקפו. ומאן [מי] שאמר שעובר רק בעשה, הרי זה כדעת ר' יוחנן.

א ועוד לענין מניין הנשים הפטורות מן הייבום. אמר רב יהודה אמר רב: צרת סוטה אסורה. כלומר, מי שהיה נשוי לשתי נשים, וזנתה (סטתה) אחת מהם, והיתה עדות על כך, ובינתיים הוא מת, היא וצרתה פטורות לגמרי מן החליצה ומן הייבום.

ומדוע — טומאה כתיב [כתוב] בה בסוטה ("ונסתרה והיא נטמאה". במדבר ה, יג), כמו שכתובה טומאה בעריות (שלאחר שנתפרשו כל העריות אמר הכתוב: "אל תיטמאו בכל אלה". ויקרא יח, כד), ולכן דין הסוטה כדין ערוה, והיא וצרתה פטורות מייבום ומחליצה.

מתיב [מקשה] על כך רב חסדא ממה ששנינו: אשה ששמעה שמת בעלה ונישאה, ואחר כך נודע שבאותו זמן היה עדיין חי ורק לאחר מכן מת, מה דינה? ר' שמעון אומר: ביאתה או חליצתה מאחיו של הבעל הראשון פוטרת צרתה. ומכאן שחל חיוב ייבום על אשה זו. והרי אשה זו נטמאה תחת אישה, שהרי היתה נשואה לאדם אחר בחיי בעלה, ובכל זאת אומר ר' שמעון שיש בביאתה או חליצתה משום קיום מצות הייבום עד כדי שהיא פוטרת צרתה, הרי שצרת סוטה חייבת בייבום!

ומשיבים: אמר לך רב [יכול היה רב לומר לך] ולהשיב: אמינא לך אנא [אמרתי לך אני] דין סוטה דאורייתא [שמן התורה], כלומר, אשה שזנתה בזדון תחת בעלה, ואת אמרת [ואתה אומר] לי דין סוטה דרבנן [שמדברי חכמים]?! כיון שהעידו לה שבעלה מת ונישאה לאחר, אין לראות בכך אלא אונס. שכן מה שאסרו אותה חכמים גם לבעלה הראשון וגם לשני, הרי זה רק בתור קנס, כדי שיקפידו נשים לבדוק יפה יפה בעדויות כאלה. אבל כיון שאין זו סוטה מדין תורה, שהרי לא יצאה מבעלה בזדון לזנות עם אחר, ודאי שמצות ייבום חלה עליה.

כיון שתירוץ זה ברור כל כך, שואלים: ודקארי לה מאי קארי לה [ומי שהקשה אותה את הקושיה הזו מה הקשה אותה]? הרי באמת אין מקום כלל לקושיה! ומשיבים: קסבר [סבור היה] כל מה דתקון רבנן [שתיקנו חכמים] כעין דאורייתא תקון [של תורה תיקנו] ואם סוטה (מדין תורה) פטורה ופוטרת צרתה מן הייבום כערוה — אף סוטה דרבנן, היו צריכים חכמים לתקן בה כך.

מתיב [מקשה] רב אשי על רב ממה ששנינו: אשה שהזהיר אותה בעלה שלא תיסתר עם אדם מסויים, ונכנסה עמו בכל זאת לסתר, ושהתה עמו זמן כדי טומאה (ביאה) — אסורה לביתה, כלומר, אסורה היא מאז על בעלה עד שתיבדק, ואם היא בת ישראל הנשואה לכהן — אסורה לאכול בתרומה, שמא זנתה ונפסלה. ואם מת — חולצת

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

§ The Gemara comments: Rav Sheshet’s explanation of the contradiction between the first clause and latter clause of the baraita is difficult. Consequently, the Gemara cites different resolutions of this contradiction. Rav Ashi holds in accordance with the opinion of Reish Lakish and resolves the baraita in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. Ravina, in contrast, holds in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan and resolves the baraita in accordance with the opinion of the Rabbis.

The Gemara elaborates: Rav Ashi holds in accordance with the opinion of Reish Lakish and resolves the baraita in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. This is his interpretation: In the case of one who performs ḥalitza with his yevama and went back and betrothed her, and then died, she requires ḥalitza from one of the brothers. Who are the brothers referred to here?

Rav Ashi explains that they are the newborn brothers, i.e., those who were born only after the brother betrothed her. Consequently, although this woman was the wife of the first deceased brother before they were born, after their birth she was already the wife of a living brother. Therefore, the prohibition of a wife of a brother with whom he did not coexist never applied, and she requires ḥalitza. In accordance with whose opinion is this ruling? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who maintains that in a case of this kind the brothers are not considered to be coexisting.

Meanwhile, the latter clause speaks of a case where one of the brothers who was born in the lifetime of the first brother arose and betrothed her, after another brother had performed ḥalitza. In this case, she has no claims of a bill of divorce on him. In accordance with whose opinion is this ruling? It is in accordance with the opinion of Reish Lakish, who maintains that the penalty of karet applies in this case, and therefore the betrothal is entirely invalid.

The Gemara continues its explanation of the opinions. Ravina holds in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan and resolves the baraita in accordance with the opinion of the Rabbis. How so? In the case of one who performs ḥalitza with his yevama and went back and betrothed her and then died, she requires ḥalitza from one of the brothers. Who are these brothers? This is referring to the brothers already born in the lifetime of the first brother. In accordance with whose opinion is this interpretation? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, who held that this case constitutes a regular prohibition. Consequently, the yevama is not exempt from the obligation of ḥalitza.

If one of the newborn brothers, who were born after the death of the first brother, arose and betrothed her, she has no claim on him. Since he is considered a brother who did not coexist with his deceased brother, the yevama is prohibited to him as a brother’s wife, and as this prohibition entails karet, the betrothal is invalid. This is the halakha even if he was born after the second deceased brother betrothed her. In accordance with whose opinion is this ruling? It is in accordance with the opinion of the Rabbis, who maintain that the prohibition of a wife of a brother with whom one did not coexist applies even to a brother’s widow who entered into levirate marriage before the younger brother was born.

It was stated that there is a similar dispute between amora’im with regard to one who had relations with his yevama and thereby performed the mitzva of levirate marriage as required, and one of the other brothers had relations with her rival wife. Rav Aḥa and Ravina disagree with regard to this matter. One said: The second brother is liable to receive karet. And the other one said that he is in violation of only a positive mitzva. The verse: “Who does not build up his brother’s house” (Deuteronomy 25:9), is a positive mitzva, as it teaches that one house may be built up, but not two houses, i.e., no more than one wife of a deceased brother may be married by one of his brothers. Any mitzva formulated as a positive injunction has the status of a positive mitzva, even if it is violated by the performance of an action, in the manner of a prohibition.

The Gemara explains: The one who said that he is liable to receive karet holds in accordance with the opinion of Reish Lakish, who maintains that after the mitzva is performed with one yevama who required levirate marriage, the prohibition of a brother’s wife is once again fully applicable to her rival wife. And the one who said that he is in violation of only a positive mitzva holds in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan.

The Gemara further analyzes the list of women exempt from levirate marriage. Rav Yehuda said that Rav said: The rival wife of a sota is forbidden. In this context, sota refers to an unfaithful wife. If the husband died, the unfaithful wife and her rival wife are exempt from both ḥalitza and levirate marriage.

What is the reason for this? The term defilement is written in that passage dealing with an unfaithful wife: “She being defiled secretly” (Numbers 5:13), just as defilement is written with regard to those with whom relations are forbidden in the verse: “Defile not yourselves in any of these things, for in all these the nations are defiled, which I cast out from before you” (Leviticus 18:24). This teaches that the halakha of an unfaithful wife is like that of a woman with whom relations are forbidden; both she and her rival wife are exempt from levirate marriage and ḥalitza.

Rav Ḥisda raised an objection to this from the case of a woman who heard that her husband had died and remarried, only afterward to discover that he had still been alive at that time before dying later. What is the halakha in this case? Rabbi Shimon says: Her relations with or ḥalitza from the brother of the first husband exempts her rival wife. This shows that the obligation of levirate marriage applies to this woman. Although she lived as a married woman with someone else during her husband’s lifetime, Rabbi Shimon nevertheless maintains that her sexual intercourse or ḥalitza fulfills the mitzva of levirate marriage and exempts her rival wife. This suggests that the rival wife of an unfaithful wife requires levirate marriage.

The Gemara answers that Rav could have said to you in response: I spoke to you about the halakha of a sota by Torah law, i.e., a wife who was intentionally unfaithful, and you speak to me of a sota by rabbinic law? The case you mentioned is an unavoidable accident, as the wife married another man only because she received testimony that her husband was deceased. When the Sages instituted that she was forbidden to both her first and second husbands, this was a penalty designed to ensure that women would examine testimony of this kind very thoroughly. However, this is not a case of a sota by Torah law, as she was not intentionally unfaithful, and therefore the mitzva of levirate marriage certainly applies to her.

Since this response is overwhelmingly obvious, the Gemara asks: And he who asked it, why did he ask it? There are apparently no grounds for this comparison at all. The Gemara explains: He held that all ordinances that the Sages instituted, they instituted parallel to Torah law. Consequently, if a sota by Torah law is exempt from levirate marriage and exempts her rival wife as though she were a forbidden relative, the same should apply to a sota by rabbinic law.

Rav Ashi raised an objection to Rav’s opinion from a different source: The halakha is that a wife who was warned by her husband not to be secluded with a specific man and yet entered alone with him in private, and remained with him long enough to be defiled, i.e., sufficient time to have sexual relations, she is forbidden to her house, i.e., her husband, from that moment until she undergoes the sota ritual. And likewise, if she was the wife of a priest she is prohibited from partaking of teruma, as she was possibly disqualified by unfaithfulness. And if he dies, she performs ḥalitza

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבינא סבר לה ברבי יוחנן ומתרץ לה אליבא דרבנן. פי' אפילו לרבנן והוא הדין לרבי שמעון.

החולץ ליבמתו וחזר וקדשה צריכה חליצה מן האחין. מאן אחין אחין הנולדים. שהיו בעולמו של מת הראשון כמאן כר' יוחנן עמד אחד מן הילודים אחר מיתתו של הראשון קודם חליצתו של אחרון וקדושה אין לו עליו כלום דהיינו נולד ואח"כ ייבם שמודה רבי שמעון ואין צ"ל נולד ולא ייבם כגון זה שחלץ.
ויש נוסחאות שכתוב בהם מאן אחין אחין הילודים ועמד אחד מן הילודים ופירוש ילודים שנולדו כבר אלו קודם שמת ראשון ואלו קודם שעשה בה שני דבר אבל אין הגירסא נכונה שכיון שאין פירושה שוה דין הוא שנפרש בלשונם ורש"י ז"ל פירש בילודים לאחר קידושי שני ודלא כר' שמעון.

ה"ג רב חננאל ז"ל: חד אמר בלא תעשה וחד אמר בכרת. ורבינו יצחק אלפסי ז"ל גורס בעשה וכן בכל הנוסחאות ובהלכות גדולות וזו היא גירסתו של רש"י ז"ל ופי' בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים לאו הבא מכלל עשה עשה. ואינו מחוור לי כלל דמי כתיב בית אחד הוא בונה אשר לא יבנה כתיב ואי מהתם נפקא מכלל לאו הוא בא.
והר"ר משה הספרדי ז"ל מפרש עשה דכתיב יבמה יבא עליה ולא עליה ועל חברתה ואם כן הוה לן למדרש הכי בגמר' ועוד דהא בפרק החולץ (יבמות דף מ"ד) מפרש בגמרא מבית אחד הוא בונה ולא שני בתים אלא יש לומר מדלא כתיב אשר לא ייבם מייתי לן קרא ודרשינן ביה דהכי קאמר ככה יעשה לאיש שלא יבנה אותו בית אחד שהיה לו לבנות ומדאמר דבית אחד היה לו לבנות ומשמע ולא שנים עשה מיקרי דהא לית ביה לאו.
ורבינו תם ז"ל הכריע כדברי רבינו חננאל ז"ל בלאו מאשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה וכמו צרת חלוצתו כך בצרת כנוסחו קרי כיון שלא בנה שוב לא יבנה דכל שלא בנה בית זה בין שנפטרה על ידי כניסה בין ע"י חציצה בין על ידי עצמו ובין על ידי אחיו כיון שלא בנה אותו בית שוב לא יבנה ותלמודא דנקיט בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים רהטי' נקט ואזיל.
וראיה הביא לדבר ממה שאמרו לקמן בפרק רבן גמליאל (יבמות דף נ"ב) אין אחר ביאה כלום. והתם אוקימנא רישא דמתני' כרבי עקיבא דאמר אין קידושיו תופסין בחייבי לאוין ובן מוקמינן להא דאין אחר ביאה כלום ואי ס"ד חייבי עשה נינהו הא מני דלא אשכחן תנא דסתם לן כרבי ישבב דאמר (לקמן יבמות דף מ"ט) כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר ועוד דהא בשילהי פירקין דקידושין (דף ס"ח) ובריש פרק אלו נערות (כתובות דף כ"ט) דניחא לר' ישבב אי לאפוקי מטעמא דר' סימאי קאתי אלא אי טעמא דנפשיה קאמר ואפילו בחייבי עשה נמי אלמא דברי ישבב נמי ספק אלא ש"מ בלא תעשה גרסינן כרבינו חננאל ז"ל ועוד עתיד אני לכתוב בסיוע השמים.

הא דאמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות. בדין הוא דהוה ליה לאשמועינן סוטה עצמה מדכתיב בה טומאה איפטרא מן החליצה היא וצרתה אלא חדא דאית ביה תרתי קמ"ל.
והא דאמרינן במסכת סוטה פרק קמא (דף ה'), אלא מעתה חליצה נמי לא ליבעי א"ל רב יוסף אלו איתא לבעל מי לא בעי גיטא השתא נמי בעי חליצה רב לית ליה האי טעמא דכיון דכתיב בה טומאה כעריות פטורה מן החליצה ימן היבום אבל אין קדושין הראשונים נפקעין דהא גבי ומצא בה ערות דבר כתיב וכתב לה ספר כריתות ואם גרשה קידושין תופסין בה לכתחילה שכשם שאין הראשונים נפקעין ממנה כך אלו תופסין בה ולא ריבה הכתוב טומאה אלא לענין יבום וחליצה.
וצריך תלמוד, מה ראיתה לרבות קידושין ולמעט יבום וחליצה. ועוד הא דאמרינן במחזיר גרושתו למאן דאמר טומאה בה כתיב ואסורה צרתה חולצת ולא פטר לה מן החליצה כערוה קשיא לן מאי שנא מצרת סוטה ואפשר דסבירא ליה לרב כמאן דדריש לאחר ולא ליבם ודריש לה איהו לגמרי לפטור מן החליצה ומן היבום וכיון דכתיב בה טומאה כעריות מה עריות צרותיהן כמותן אף זו צרתה כמותה אבל מחזיר גרושתו שלא פטרה הכתיב בפי' חייבי לאוין היא וחייבי לאוין בני חליצה היא ואי טומאה כתיב בה לעשות צרתה כמותה הלכך צרתה נמי חולצת כמותה ולא מתייבמת ודיקא נמי דלא גמר רב פטור סוטה מטומאה מדקאמר צרת סוטה אסורה ואלו פטורה ופוטרת לא קאמר כנ"ל.
ופסק רבינו ז"ל ברב ופטורה מחליצה. והר"ר אברהם בר' דוד ז"ל כתב סוגיא דשמעתתא אע"ג דכתיב בה טומאה בעינן חליצה או היא או צרתה דאלו איתא לבעל מי לא בעיא גט השתא גמי בעיא חליצה וצרתה כמותה סמך לו הרב ז"ל עי הסוגיא שבמסכת סוטה שזו השמועה מפורשת היא לפוטרן מחליצה ויבום.

רבינא סבר לה כר' יוחנן ומתרץ לה אליבא דרבנן. כלומר, אפילו לרבנן והוא הדין אליבא דר'שמעון צריכה חליצה מן האחין.

מאן אחין אחין הילודים. כלומר שנולדו קודם מתית הראשון.

עמד אחד מן הנולדים. כלומר שנולד (קודם) [לאחר כת"י] מיתת הראשון עד שלא הספיק השני לכנוס וקדשה אין לה עליו כלום ואפילו נולד לאחר שחלץ לה הראשון, לפי שחליצה אינה קנין אלא פטור, כדאיתא בירושלמי (יבמות פ"ג ה"א) ובין לרבנן בין לר' שמעון, דבנולד ולבסוף יבם לא פליג ר' שמעון. ואע"ג דנולדים משמע בין עתידים להולד בין נולדו כבר כדאיתא בנדרים פרק ארבעה נדרים (נדרים ל, א). כיון שרוצה לחלק בין שכבר נולדו לעתידין להולד לא רצה להוציאן בלשון אחר. וילודין לא משמע אלא שנולדו כבר כדאיתא התם.

ה"ג רש"י ז"ל חד אמר בעשה וחד אמר בכרת. וכן הוא בפר"ח ז"ל ובהלכות הרב אלפסי ז"ל (להלן פ"ד סוסי' נב) ומפרשי לה משום דכתיב אשר לא יבנה בית אחיו, בית אחד הוא בונה ואינו בונה ב' בתים, ולאו הבא מכלל עשה, עשה. ואינו מחוור דהא לא כתיב יבנה בית אחיו, דאשר לא יבנה כתיב. ועוד דלפירושו לא גרסינן בא הוא או אחד מן האחין, דלגבין אחין ודאי קאי בלא יבנה לר' יוחנן ולאו איכא כדאיתא בשמעתין (לעיל יבמות י, ב) ובכל הספרים גרסינן הוא או אחד מן האחין. והרמב"ם ז"ל (הל' יבום פ"א הי"ב) פירש משום דכתיב (דברים כה, ה) יבמה יבא עליה, עליה ולא עליה ועל חברתה, כדדרשינן בעלמא אותה ולא אותה ואת חברתה בפרק א בסוטה. וגם זה אינו מחוור, מדגרסינן אחד מן האחין בכל הספרים. ועוד שלא מצינו כן בשום מקום, ובפירוש דרשינן ליה בפרק החולץ (יבמות מד, א) מבית אחד הוא בונה. אבל ר"ת ז"ל (בספר הישר סי' ל"ה מובא בתוס' ד"ה חד) גריס חד אמר בלאו והביא ראיה שהרי חלוצתו בלאו מאשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה, וכן נמי צרת חלוצתו, והלכך הוא הדין לצרת כנוסתו דהא חליצה ויבום כהדדי נינהו, וכל שנפטרה בין על ידו בין על ידי האחין, בין על ידה בין על ידי חברתה, בין בחליצה בין ביבום, קרי בה כיון שלא בנה שוב לא יבנה. ותלמודא דנקיט בפרק החולץ (שם) בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים, לאו בית אחיו קא דריש, אאל משום לא יבנה קאמר, כלומר אינו בונה הבית השני כיון שלא בנאו וריהטיה נקיט ואזיל, ועוד הביא ראיה מדתנן בפרק ר"ג (להלן יבמות נג, א) אין אחר ביאה כלום ואוקימנא בגמרא (להלן יבמות כ, ב) כר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, ואי סלקא דעתך חייבי עשה נינהו הא מני, דלא אשכחן תנא דסתם לן כר' ישבב (להלן יבמות מט, א) דאמר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר. ועוד דר' ישבב גופיה לא איבריר אי אפילו חייבי עשה קאמר או לא, כדאמרינן בקדושין פרק האומר (סח, א) ובכתובות פרק אלו נערות (כתובות כט, א) הניחא לר' ישבב אי לאפוקי מטעמא דר' סימאי קא אתי אלא טעמא דנפשיה קאמר ואפילו חייבי עשה נמי מאי איכא למימר, ואם איתא תפשוט מהא דקתני בפר"ג אין לאחר ביאה כלום דר' ישבב טעמא דנפשיה קאמר ואפילו בחייבי עשה אין קדושין תופסין לר' עקיבא. אלא ודאי שמע מינה דל"ת גרסינן. ובפר"ג (להלן יבמות נג, א ד"ה הניחא) הארכתי יותר בס"ד.

אמר רב יהודה אמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיבא בה כעריות. ובדין הוא דהוה ליה לאשמועינן סוטה עצמה דמיפטרא עצמה כערוה, אלא חדא דאית בה תרתי קאמר. ואסורה דקאמר לאו דוקא, דאפילו מן החליצה נמי פטורה, דכולה סוגיין מוכחת דרב כערוה ממש עביד לה לפטור צרתה מן החליצה ומן היבום, והכי נמי משמע בריש מכלתין דאמרינן ולרב אסי ליתנינו כלומר במתניתין, ודחינן לפי שאינן בצרת צרה. דאלמא לרב הרי היא כחמש עשרה נשים דמתניתין לפטור צרתה. ואיכא למידק דהא אמרינן בפרק קמא דסוטה (ה, ב)גבי מתניתין דנכנסה עמו לסתר או לחורבה ושהתה עמו כדי ביאה כו' ואם מת חולצת ולא מתיבמת, ואמאי תתיבם נמי יבומי, ואמר רב יוסף אמר קרא והלכה והיתה לאיש אחר לאחר ולא ליבם, ואקשינן אי הכי חליצה נמי לא תבעי, אמר ליה רב יוסף אלו איתיה לבעל לא בעיא גיטא הכי נמי בעיא חליצה. אלמא כל דבעיא גיטא מבעל בעיה חליצה מיבם. וסוטה ודאי נמי הא בעיא גיטא מבעל. ועוד דהא מחזיר גרושתו אפילו לר' יוסי בן כיפר דאמר (להלן בע"ב) טומאה בדידה כתיבא, צרתה חולצת כדמוכח בכולה סוגיין (עי' חזו"א אה"ע סי' קל סק"א), דליכא דפטר לה בלא כלום, ומאי שנא צרת סוטה לרב מצרת מחזיר גרושתו לר' יוסי בן כיפר, הכא והכא טומאה כתיבא בהו. ויש לומר דרב לית ליה דר' יוסף דאמר דכל דבעיא גיטא מבעל בעיא חליצה מיבם, אלא סוטה גיטא (גרידא) הוא דבעיא מבעל, משום דאין קדושי סוטה נפקעין, דהא גבי מצא בה ערות דבר כתיב וכתב לה ספר כריתות אם גרשה קדושין תופסין בה לכתחלה כשם שאין הראשונים נפקעין ממנה, ולא אדכר בה הכתוב טומאה אלא לענין חליצה. ונראה דמשמע ליה לרב הכי מדכתיב לאיש אחר ודריש ליה לאחר ולא ליבם (סוטה שם), ולגמרי משמע ליה לפטור אותה מן החליצה ומן היבום, ואלו לא כתוב בה לאיש אחר לא הוה פטר לה לגמרי אלא מן היבום, וכיון דכתיבה בה טומאה כעריות מה עריות צרותיהן כיוצא בהן אף סוטה צרתה כיוצא בה. אבל מחזיר גרושתו שלא פטרה הכתוב בפי' מיבום (דהתם), חייבי לאוין היא, וחייבי לאוין בני חליצה הן, וטומאה דכתיב בה לעשות צרתה כיוצא בה, הלכך חולצת כמותה ואינה מתיבמת (ודוקא) [ודיקא] נמי דלא גמר רב פטור סוטה עצמה מטומאה מדקאמר צרת סוטה אסור ולא קאמר סוטה פטורה ופוטרת הרמב"ן נר"ו.

וקשיא לי. מדאקשינן עליה דרב בסמוך ממתני' דסוטה דקתני נכנסת עמו לסתר או לחורבה כו' אסורה לביתה כו' ואם מת חולצת ולא מתיבמת, ופריק אמינא לך סוטה ודאי ואת אמרת סוטה ספק, ואקשינן תו עליה מאי שנא סוטה ודאי דלא מתיבמא דכתיבא בה טומאה, סוטה ספק נמי טומאה כתיבא בה. ואם איתא מאי קושיא, דסוטה ודאי לאו היא גופה משום דכתיבא בה טומאה נפקא ליה לרב, אלא מלאיש אחר נפקא ליה. ויש לומר דרב לאו ודאי על איש אחר בלחוד סמיך, דאי לאו דכתיבא טומאה גבי סוטה, ודאי לא הוי פטריה לה מיבם כלל ואף על גב דכתיב לאיש אחר, משום דיבם נמי לגבי אחר כאחר דמי, וכדאמרינן בפרק האשה שנפלו לה נכסים (כתובות פ, ב) גבי שומרת יבם. אלא השתא דכתיבא בה טומאה כעריות, דרשינן האי לאיש אחר ולא ליבם. ואלו נמי כתיב בה טומאתה ולא כתיב לאיש אחר, לא הוי אסרינן לה אלא ליבום וכדאמרינן במחזיר גרושתו אפילו לר' יוסי בן כיפר, וטומאה דכתיב בה לעשות צרתה כיוצא בה. השתא דכתיב לאיש אחר גלי לן אטומאה דכתיב בה דתהוי כעריות ממש, ובא זה וגלה על זה. וכיון שכן אפילו סוטה ספק אי כתיבא בה טומאה לא חלצה, דהא גלי לן רחמנא דכל סוטה הטמאה תהיה לאיש אחר ולא ליבם כנ"ל.

ר' שמעון אומר ביאתה אי חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה. יש מפרשים דהכי קא פריך כיון דאמר ר' שמעון ביאתה או חליצתה פוטרין, משמע דאשווי משוי להו, וכי היכי דחולץ לה לכתחלה הכי נמי מיבם לה לכתחלה, אלמא לא קנסו ביבם כלל, ואם איתא לדרב לא הוה ליה לר' שמעון למשרי ליבם לכתחלה, אלא הוה ליה למיסר משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וכדמסיק טעמיה דמקשה בגמרא. ואם תאמר אי לכתחלה קאמר הכי הוה ליה למימר, חולצת או מתיבמת לאחיו של ראשון. יש לומר דמלתא אגב אורחיה קא משמע לן דאף על גב דאיכא צרה דשייך בה יבום טפי, והוה סלקא דעתך דלא תפטור האי צרתה, משום דהיא נראית כאשת השני, דסבורים שגרש הראשון ונשא שני זה, קא משמע לן דאפילו הכי חולצת או מתיבמת לכתחלה ופוטרת צרתה. ואם תאמר אדמותיב ליה מדר' שמעון ליסייעיה מדתנא קמא. יש לומר תנא קמא קנסא הוא דקניס ואפילו ליבם, ולא משום גזרת סוטה ודאי דאורייתא קאמר ובתוס' (הרא"ש) הקשו דאי אפשר לומר דר' שמעון לכתחלה קאמר מדקתני והולד ממנו אינו ממזר, וממנו משמע דקאי איבם. וברוב הספרים גרסי ממנו. ואם איתא דר' שמעון לכתחלה קאמר שהיא מתייבמת, צריכה למימר דהולד אינו ממזר. ועוד דבירושלמי (להלן פ"י ה"ב ועיי' מה"פ) קרי לה לחליצתה חליצה פסולה ואפילו לר' שמעון (עי' תוס' ד"ה רבי שמעון) והם פירשו דמדקא שרי ר' שמעון צרתה בחליצתה או בביאתה ואפילו בדיעבד קא מקשה, דאם איתא דסוטה ודאי לאו בת חליצה ויבום היא אפילו סוטה דרבנן לא הוה ליה למיפטר צרתה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ואם תאמר ממה נפשך תועיל דאי כסוטה גמורה חשבת לה, צרתה אינה צריכה חליצה, ואי לא כסוטה גמורה חשבת לה א"כ ביאתה או חליצתה פטרה. יש לומר דהוה משמע ליה השתא דכיון דצרתה צריכה חליצה מדאורייתא או כסוטה מדרבנן ודמיא לסוטה דאורייתא, חליצתה כמו שאינה דמיא ואין לה לפטור צרתה.

רש"י גריס ז"ל מאן אחרים הילודים פי' שנולדו אחר חליצה כמאן כר שמעון ובכולה סוגייא גריס רש"י ז"ל באותן שנולדו אחר החליצה או אחר הקדושין ילודים ובאותם שנולדו קודם לכן ואפי' קודם החליצה גורס נולדים ויש גורסי' להפך וכאידך גרסא מסתברא טפי דבמס' נדרים אסיקנא דלשון ילודים לשעבר משמע לאותן שנולדו כבר ולשון נולדים משמע בין על אותן שנולדו כבר בין שעתידים לילוד וכיון שא"א לתלמוד לומר על שתיהן נולדים שלא לערבב הענין ולהבדיל בין לשעבר בין להבא מיבעי לן למימר ילודים על שנולדו כבר ונולדו על אותם שנולדו אח"כ ואפשר לדברי רש"י ז"ל שהוא גורם הילודי' וכהוא שפיר משמע אפי' כשעתידים להולד כדכתיבנא. כל הבן הילוד והא דאמרי' כמאן כר' שמעון פי' דלר' שמעון דין האח שנולד אחר החליצה כדין עצמו וכשם שאם ייבם בהתר ונולד לו אח היא מותרת לאח הזה לאחר מיתתו בלא בנים כך ר"ש (סבר) כשחלץ וקדש נולד לו אח כיון דלגבי הייבם היא בלאו גרידא גם לגבי הנולד הזה הוא בלאו גרידא וחייבי לאוין בני חליצה וייבום מדאוריתא הילכך חולצת:

עמד א' מאותם שנולדו קודם החליצה וקדש אין לה עליו כלום כמאן כר"ל פי' דסבר דלגבי אחים בכרת קיימא ואין קדושין תופסי' בה וה"ה דמצי לאוקומה אף כר' יוחנן וכגון שקדשה אותם שנולדו לאחר מיתת הראשון קודם חליצה דבדידיה אף ר"י מודה שהיא בכרת אצלו דלאו שליחותא דידיה דחולץ כלל דהא לא נפק קמיה ולא חזייא ליה ואפי' לר"ש וליכא למימר ביה דאי בעי חליץ אלא דבעי לאוקומי אף בנולדים קודם מיתה ורש"י ז"ל כתב עמד א' מן הנולדים שהיו בשעת חליצת ראשון ודקשה אין לה עליו כלום כמאן כר"ל דאמר דאחים חייבים על חליצת כרת ע"כ. וה"פ עמד א' מן הנולדים קודם מיתה שהיו בשעת חליצת ראשון והא דאמרינן כמאן כרבנן דמשמע כרב' דוקא היינו משו' דאוקים לה כשנולדו אחר חליצת וקדושי' דאלו מוקים לה כשנולדו בין מיתה לחליצת קדושיה אף לר"ש ולר' יוחנן בכרת אצלו ואין לו עליו כלום:

אתמר הבא על יבמתו וחזר הוא או אחד מן האחים על צרתה וכו' פרש"י ז"ל דהאי עשה היינו מדכתיב אשר לא יבנה את בית אחיו דדרשינן במכילתיה בית א' הוא בונה ואינו בונה ב' בתים וה"ל לאו הבא מכלל עשה קאמר והקשה ר"ת ז"ל דהא גופא דקרא לאו הוא כדאיתא לעיל והיכי דיינינן מאי דנפיק מיניה לאו הבא מכלל עשה דאי כתיב ולקחה לו לאשה ויבנה את בית אחיו הוה לן למדרש וזו ודאי קושיא גדולה והוא תמה היאך נעלמה מעיני המאור הגדול רש"י זכרונו לברכה ושאר הגאונים ז"ל אך נראה לי דמשמע להו שהכתוב אמר ככה יעשה לאיש כדי שלא יבנה עוד את בית אחיו שהיה לו לבנות ומבית אחיו שהיה לו לבנות דרשינן בית אחד היה לו לבנות ולא בית בתים ועוד הקשו דלגבי אחים שלא בנה אחד מהם אלא בית אחד היכי קריא שבנה שני בתים דלחייביה בעשה ונראה כי רש"י זכרונו לברכה נשמר מזה דכיון דסבר רבי יוחאי דאידך שליחותא דכולהו עבד הרי הבית שבנה הוא כאלו בנאוהו כל האחים ומיהו אין ענין זה מתחוור ועוד הקשו עליו דאמר לקמן בפר"ג אין אחר ביאה וחליצה כלום ואוקי' משום דלאחר ביאה קם ליה בבית אחד הוא בונה וכר' עקיבא דאמר אין קידושין תופסי' בחייבי לאוין ואם אותה דחייבי עשה הוא א"כ אשכחי' לר"ע דסבר אין קידושי' בחייבי עשה ותנן נמי כוותיה ואלו אנן לא אשכחן הא בפרק אלו נערות ובמסכת קידושין אלא לר' ישבב לחוד ואפי' בר' ישבב גופי' מסתפקינן להא התם דאפשר דלאפוקי מדר' סימאי קאתי בלחוד לכ"נ לר"ת כגרסת ר"ת דלגבי חד אמר בלאו והיינו לאו ממש מדכתב אשר לא יבנה את בית אחיו כיון שלא בנה שוב לא יבנה כיון שחלץ ולא בנה כלום בין שבנה לאחד מהן דכיון שלא בנה לצרתה שוב לא יבנה ותלמודא דנקיט בפ' החולץ בית א' הוא בונה ואינו בונה שני בתים לא מבית אחיו נפקא ליה אלא כי האי טעמא נקט וה"ק אינו בונה הבית השני כיון שלא בנאם וגירס' רבותי':

אמר רב יהודה אמר רב צרת סוטה אסורה פרש"י אסורה מן התורה ופטורה מן החליצה ומן הייבום וכדנקיט רב אשי לקמן צרת אילוני' אסור' והיא פטורה לדבריו אפי' מן החליצה וכ"ש צרתה משום דבעי למנק' טומאה כתיב בה בעריות נקט לישנא דאיסורא וקסבר רב סוטה גופה מן התורה אסורה להתייבם וכיון שכן צרתה כמותה משום דכתיב בה טומאה בעריות ונקט איסור' בצרה לאשמועי' תרתי איסורה ואיסור סוטה גופה. והא דאותיב רב חסדא מדר' שמעון דקתני ביאתה או חליצה של א' מהן פוטרות צרתה פרש"י ז"ל דר"ש סבר דצרתה שרייא לייבם ואפי' לכתחלה ואע"ג דת"ק דידיה קתני אחים של זה ואחים של זה חולצת ולא מתייבמת הני מילי בסוטה גופה אבל צרתה אף (לכתחילה) מותר שמתייבמת לכתחלה אלא דסבר דלא מיפטרא משום חליצתה וביאתה דסוטה כיון דביאתה וחליצתה פסול:

א"ל רב יהודה לרב חסדא אמינא לך אנא דסוטה דאורייתא ואמרת לי את סוטה דרבנן כגון זו שהלך בעלה למדינ' הים ונשאת על פי עד א' דשריוה רבנן לאינסובי והויא כאנוס' ופריק דהכי קא מקשה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואם איתא דצרת סוטה ודאי אסורה להתייבם מן התורה והוה להו לרבנן למימר צרת סוטה דרבנן שלא תתייבם מיהת ותצא בחליצה ונימא בה חולצת מן התורה ואינה מתייבמת מדבריהם וא"ת ומהכא משמע ליה לרב חסדא מלישנא דר"ש דצרת סוטה דרבנן שריא להתייבם לכתחלה כדפרש"י ז"ל י"ל דלישנא דפוטר' צרתה הכי משמע צרתה הראויה לחליצה וייבום א"נ דהיינו רבותא דר"ש דהאי צרתה לא חזיא לכתחלה פשיט' שהוא פוטרת צרתה דאמאי לא אבל בתוס' הקשו דא"כ אמאי אצטריך למיתני סיפא והוולד ממנו אינו ממזר כלומר דל"ד שבא ממנו ואפי' הצרה הא כיון שהי' כשרה לייבום פשיטא שאין הוולד ממנו ממזר וי"ל כי רש"י ז"ל גורס שם והוולד ממנה וכן הוא בקצת נוסחי ור"ל מן הסוטה עצמה ומיהו בירושל' קרי לחליצתה פסולה ואפי' לר' שמ' והם ז"ל פי' דקושיי' הכא מדשרינן לצרה בחליצתה של סוטה ואי איתא דסוטה ודאי אינה בת חליצה כלל והוה להו לרבנן למימר דסוטה דרבנן שתהא ביאתה וחליצתה גריעא שלא תפטור צרתה כיון שהצרה כשרה ואינה סוטה אפי' מדרבנן וזו כסוטה דרב' שתהא חליצתה כמו שאינה וכאלו היא סוטה ודאי:

הדר אותי' רב יוסף מדקתני נכנסה עמו לסתר ואם מת חולצת ולא מתייבמ' אלמ' אפי' סוטה דאוריי' היא גופה עולה לייבום מן התורה ומדרבנן הוא דאינה מתייבמת וכ"ש צרתה שאינה פטורה מן החליצה ומן הייבום ופרוק דאיהו לא אמר אלא בסוטה שזינתה ונבעלה בודאי וכדמפרש ואזיל זו שיטת רש"י ז"ל והסוגיא מתפרשה יפה לפי' ז"ל גם סוגיא דשמעת קמיית' דמכילתי' הכי מדפרכי' ולרב אסי לתנינהו ואמר ולרב אסי מיעוטא למעוטי מאי וכדכתי' התם ויש שהקשו עליו התם האי משום טומא' דכתוב בה מיפטרא היא וצרתה מן החליצה ומן הייבום תקשי לן מחזיר גרושתו לר' יוסף בן כפר דכתיב ביה טומאה ואפילו הכי בצרתה חולצ' כדאית' לקמן בשמעתין ועוד דכמה שקלינן וטרינן על מתני' דנכנס עמו בסתר דמייתי' לעיל דפרכי' ותתייבם יבומי כלו' דהא אין בה ליבם שוה איסור ופרקי' והלכה והיתה לאיש אחר ולא לייבם כלו' ורחמנ' אסרה על היבם ודלעיל מיניה קאי דכתי' כי מצא בה ערות דבר והקשו. א"ה חליצה נמי לא תבעי פי' דהא אמרת דמדאוריית' אינו עולה לייבום כלל א"ל רב יוסף אילו אתו לבעל מי לא בעיא גיטא מניה ה"נ בעיא חליצה מניה פי' ולא אסרה הכתוב אלא בעון חייבי לאוין בבעל עצמו ואסור' בביא' שניה ורבנן גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ולפי' חולצת ואע"ג דההיא בסוטת ספק איתמר ואילו רב יהודה לא אמר אלא בסוטת ודאי כדאיתא הכא מ"מ כללא כייל רב יוסף דכל דבעיא גיטה מבעל בעי' חליצה מיבם ואלו סוטת ודאי גיט' בעי' מבעל ועוד שהמקר' ההוא אפי' על סוטה ודאי נאמר ועליה קאי אשר לא הוטמא' הכתוב בסוף הפרשה אליבא דרבנן וכדאית' לקמן ויש מתרצי' מרבותי ז"ל לית ליה האי דרב יוסף וס"ל דכי כתיב והית' לאיש אחר ולא ליבם גבי סוטה ודאי היא ולא ליבם כלל ושלא תהא עולה לייבום כלל וכיון דכן וכתיב בה טומא' בעריות עושה צרת' כמות' ומעתה לא תיקשי נמי הא דמחזיר גרושתו לרב יוסף בן כפר דהת' היא גופה לא אסרה הכתוב על היבם וכיון דכן טומאה דכתב בה די לאוסרה בביאה שניה ולעשות צרתה כמותה שלא תתייבם וי"מ דרב יהודה אמר צרת סוטה אסורה להתייבם קאמר אבל צריכא חליצה ואפי' היא עצמה דחייבי לאוין בעלמא היא וטומא' דכתיב בה היינו לעשות צרתה כמותה לאוסרה בביאה שניה מדאוריית' בחייבי לאוין והא דפרכי' משמעת' קמייתא ולרב ולר' אסי ליתנייהו אגב ריהטא דרב אסי נקטי' דרב והא דאותיב רב חסדא מדר"ש מפרשי' כפירש"י ז"ל דשרי צרתה להתייבם וליכא למימר אדמותבי' מר"ש נסייעיה מדתנא קמא דקתני חולצין ולא מתייבמים שכבר פירש"י ז"ל דבדידי' הוא דפליגי רבנן אבל בצרתה מודו דשרייא להתייבם ואפי' מדרבנן והא דמותיב רב יוסף מדנכנס עמו לסתר הכי קא מותב דכיון דלא קתני היא או צרתה חולצת מכלל דהוא חולצת אבל צרתה או חולצת או מתייבמת וזו שיטת מהר"א הלוי ז"ל והדבר תמוה מה ענין (ז"ה) רב עם רב אסי דלנקטה בשמעתא קמייתא אגב דידיה בטיעותא:

א) וע"ק מאי האי דמספקא ליה בקדושין אי ר' ישבב טעמא דנפשיה קאמר ואפילו חייבי עשה או לאפוקי מר' סימאי קאתי תפשוט דטעמא דנפשיה קאמר מדאמרינן לקמן פ' ר"ג אין לאחר ביאה כלום בשתי יבמות ומוקים לה כר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין וכו' ואי סבר ר' עקיבא קדושין תופסין בחייבי עשה אמאי אין לאחר בואה כלום הלא ליכא רק עשה דבית א' הוא בונה כדפ"ה הכא:

ב) וא"ת א"כ לא הוצרך קרא לר' יוחנן דבית א' בונה ואינו בונה ב' בתים דמלא יבנה נפקא דאינו בונה צרתה. וי"ל דסד"א דמייבם לא מייבמה אבל מחלץ חלצה להכי איצטריך לא יבנה א) דאפילו מחלץ נמי לא חלצה. ועי"ל דר' יוחנן סבר דאצטריך בית א' הוא בונה לייתר קרא דלא יבנה לנתוקה מכרת דאשת אח ולאוקמי אלאו. ומ"ד בכרת כריש לקיש כדפרי' דסבר דלא מיירי מן הצרה. עוד פי' ר"ס מ"ד בכרת כריש לקיש משום שיש לנו לעשות פטור דצרה בביאת חברתה כמו פטור דצרה בחליצת חברתה והיכא דמפטרה הצרה בחליצת [חבירתה] אמרינן לעיל דהוי בכרת כמו כן אמרינן הכא דמיפטרה בביאת חברתה דחליצה ויבום א' הם:

ר"א סבר לה כר"ל ורבינת ס"ל כר"י וקי"ל כל היכא דפליגי ר"ל ור"י הלכה כר"י בר מהנך תלתא:

ואיתמר הבאר על בימתו וחזר הוא או א' מן האחין ובא על צרתה פליגי בה ר"א רבינא ח"א בעשה ס"ל בית א' הוא בונה ואל שתים ולוא הבא מכ"ע עשה, וח"א בכרת פי' איהו בלחודי' קאי על הצרה בעשה אבל כל האחים בכרת ומ"ד בעשה כר"י דאמר שליחותי' דאחים קעבדי הלכך כולן שני' בעשה ומ"ד דכרת כר"ל דאמר אחים קייי באיסור אשת אח שלא במקום מצוה וקי"ל דכל היכא דפליגי ר"א רבינא הלכה כדברי המיקל וכ"ש דמיקל קאי כר"י וש"מ נמי הלכה כר"י דקאי כמאן דמיקל:

אר"י א"ר צרת סוטה אסורה מ"ט טומאה כתיב בה כעריות פי' מי שהי' נשוי שתי נשים וזנתה הא' תחתיו בעריות אעפ"י שאינה אסורה עליו אלא בלאו היכן דכתיב בה ונתפסה והיא נטמאה ה"ה כעריות דכתיב בהו טומואה אל תטמאו בכל אלה וכמו שהערוה פוטרת צרתה מן החליצה ומן היבום אף סוטה נמי פוטרת צרתה מתחייב ר"י נכנסה עמו לסתר ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ואם מת חולצת ולא מתיבמת פי' המקנא לאשתו וא"ל אל תסתרי עם פלוני והלכה ונסתרה עמו בעדים אם שהתה כשעור טומאה אסורה לבעלה שמא זנתה שרגילים לדבר ואם כהנת היא אסורה בתרומה כדמפרשי' טעמא בסוטה נטמאה, נטמאה, נטמאה ג"פ א' לבועל וא' לבעל וא' לתרומה ואם מת חולצת וכו' כדמפרשי' טעמא בפ"ק דסוטה, אמר רבא ק"ו אם נאסרה במותר לה פי' בבעל באסור לה לא כ"ש פי' ביבם קתני מיהא חולצת וקשיא לרב דמשוי לה ערוה ופטר לה אף מן החליצה.

תניא החולץ ליבמתו וחזר וקדשה ומת צריכה חליצה מן האחים הנולדים אבל לא מן הילודים כרבנן דאמרי אפלו כנס ולבסוף נולד אסורה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו עמד אחד מן האחים וקדשה צריכה חליצה מן האחים עמד אחד מן הילודים וקדשה אין לו עליו כלום ואפי' ילוד לאחר שקדשה החולץ כרבנן דאסרי אפי' כנס ולבסוף נולד:

אמר רב יהודה אמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות פירוש דאפי' חליצה לא בעיא ממאי מדפרכינן בריש מכלתין ולרב אסי ליתנהו ואם היתה צריכה [חליצה] אליבא דרב מאי קושיא והא קתני במתניתין פטורות מן החליצה ועוד דהא אותביה רב יוסף מהא דתנן נכנסה עמו לחורבה ושהתה כדי טומאה אסורה לביתה ובתרומה ואם מת חולצת ולא מתייבמת ש"מ דאליבא דרב אינה חולצת מיהו רב יוסף ס"ל דצריכה חליצה אפי' סוטה ודאית כיון דאילו איתיה לבעל בעיא גט השתא נמי תבעי חליצה והכי שמעינן ליה לרב יוסף בפ"ק דסוטה ורב יוסף לא שני ליה בין סוטה ודאית לספק סוטה דתרוייהו טומאה כתיב בהו וכיון דסוטה מספק בעיא חליצה משום דאיתיה לבעל בעיא גיטא הכי נמי בסוטה ודאית בעיא חליצה וקי"ל דסוטה ודאית לא בעיא חליצה טומאה כתיב בה כעריות אבל גבי ספק סוטה לא כתיב בה טומאה ובעיא חליצה והא והא דתנינן מה אני מקיים אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה מאי נסתרה נבעלה ולישנא מעליא נקט:

תד"ה ר"ש אומר ביאתה כו' וא"ת לרב חסדא שרוצה לדקדק מכאן דסוטה דאורייתא שריא תקשי ליה מתני' כו' עכ"ל ולא מסתבר להו למימר דההיא מתני' אתיא כת"ק דר"ש דסבר אחיו של זה ושל זה חולצין ולא מייבמין דהא רבנן לא פליגי עליה אלא דאסורה לייבם מדרבנן דהא בסוטה דרבנן מיירי התם אבל לא מצינו דפליגי דאסור לייבומי מדאורייתא וההיא מתני' משמע להו השתא דאסורה מדאורייתא כדמוכח התם:

גמרא ומתרץ לה כר"ש כו' עמד אחד מן הנולדים וכו' כמאן כר"ל כו' הוה מצי למימר כמאן כר"י ואליבא דר"ש וכגון שנולד אחר שחלץ אלא דקושטא קאמר דרב אשי סבירא ליה כר"ל ובנולד קודם חליצה נמי מתוקמא וק"ל:

תוס' ד"ה צרת סוטה וכו' עד ודוקא סוטה ודאי וכו'. פי' דסוטה ודאי היינו שיש עדים שזינתה וזו היא פוטרת צרתה מן החליצה ומן היבום והסוטה הכתובה בתורה שמשקין אותה מים המאררים נקראת ספק סוטה שהרי מחמת ספק משקין אותה ולכך מקשין התוס' מהא דדרשינן דג' פעמים ונטמאה אחד לבועל וא' לבעל וכו' וזה איירי בספק סוטה ותירצו דהתורה לא אסרה אלא משום ספק שמא נטמאה והכי קאמר קרא ונטמאה פירוש חיישינן שמא נטמאה ולעולם מעשה הזנות ממש קרוי טומאה ולא הספק:

בא"ד דההיא טומאה לא כתיבא אלא על ודאי נבעלה. ר"ל כדמסיק בסמוך לרבות סוטה הנסתרה מאי נסתרה נבעלה וכו':

בא"ד בסופו וא"ב היכי פריך וכו'. ר"ל במסכת סוטה דף ה' ע"ב:

גמ' פוטרת צרתה. נ"ב דוקא משום ביאתה וחליצתה היא דנפטרה הא לאו הכי לא נפטרה צרתה אמינא כו':

תוס' בד"ה צריך צ"ל צריכה חליצה מן האחין ומתיבמת כו' וכצ"ל:

בד"ה צרת סוטה כו' לפטרה בלא חליצה ומיהו קשה דפריך בפ"ק דסוטה תתיבם יבומי והא להחמיר עשו ספק כודאי ולמאי דפרישית לעיל כו' כצ"ל. ונ"ב לעיל (יבמות דף ג') עמוד ב' ד"ה לפי שאינן בצרת צרה ע"ש:

בד"ה ר"ש אומר כו' אבל לכתחלה לא. נ"ב פירוש לא לה ולא צרתה וק"ל:

תד"ה ח"א. מנ"ל דאתי קרא לנתקו מכלל כרת לעשה. כ"נ דצ"ל ועי' בק"נ לקמן פ"ד (אות ל"ד) [סי' כא אות ל] :

תד"ה צרת סוטה (בסה"ד). עי' הגהות הב"ח ורש"ל דלפי גירסתם משמע דלמאי דפי' דבעינן טומאה דוקא במקום לאו ניחא הא דפריך בסוטה ותתייבם יבומי וכן מבואר ברא"ש להדיא וצ"ע דהא אמר בסוטה דאם בא עליה בדרך לוקה וע"כ כמש"כ התוס' לקמן (ע"ב) בד"ה מאי ובאמת לא מצאתי בסוטה זה הלשון. ואולי כוונו התוס' להא דאמרו שם דידעי לאתרויי ביה ומפרשי כפשטיה בכדי למילקי ליה וכ"נ שם מדבריהם ודלא כפרש"י וכן קרא שם הש"ס איסור לאו לסוטה שנסתרה:

תד"ה ר"ש. וא"ת לר"ח כו' תיקשי ליה מתניתין דפ"ק דסוטה כו'. לפרש"י דמקשה מרבנן ואצרתה לק"מ:

בא"ד ועוד פר"י כו' מדקתני סיפא ואין הולד (ממנו כ"ה הגי' שם במשנה) ממזר דאי שרי כו' פשיטא כו'. לכאורה הכוונה שם דאין הולד מן הראשון (אם החזירה) ממזר וכפרש"י שם וכינוי ממנו מוסב על ראשון המוזכר בתחלת דבריו:

גמ' ודקארי לה מאי קארי לה. כתובות טז ע"א וש"נ:

(יא א) פליגי בה רב אחא ורבינא וכו' מ"ד בכרת כר"ל ומ"ד בעשה כר"י.—הא דלא אמרו כאן 'תסתיים דרבינא הוא דאמר בעשה' כדאמרינן לעיל דסבר כר' יוחנן, משום שכבר נתנו כלל בזה בפסחים (עד ב) דבכל התורה כולה רבינא לקולא חוץ מג' דברים שנמנו שם. אבל נמצא בה"ג סוף הלכות עריות שכתב: "ואע"ג דבכל התורה עבדינן כרב אשי, הכא דפליג עליה רבינא דבהדי רב אחא - כרבינא עבדינן, דרב אחא ורבינא בתראי נינהו". וכתב ע"ז הרמב"ן בספר הזכות סי' ו': "מכאן תלמוד דכל רב אשי ורבינא הלכתא כרבינא בכ"מ משום דרבינא סוף הוראה הוה בתר כולהו רבנן דתלמודא, והכי מוכחי סוגיא דגמרא דשמעתין, וכן בכ"מ מימרי ופירוקי דרב אשי מתאמרי בתלמודא ובתריה דרבינא^*מ"ש דרב אשי קודם רבינא בכ"מ -הנה מצאתי יוצאים מן כלל זה כמו ביומא לג א, עא ב וע"ח א, ובלי ספק שנמצא עוד כאלה. דהוא בתרא, וביומי דרב אשי תלמיד חבר הוה ומורי קמיה כדאמרינן בעירובין (סג א) אנא לגבי מר תלמיד חבר אנא, וחי בתר רב אשי ובתר רב סמא בריה דרב אשי כדאיתא בפרק מציאות דתלמודא (כתובות סט א) והוא סתמא דתלמודא כדאיתא בשמושי הגאונים הראשונים בכיצד נכתבה המשנה (=אגרת רש"ג) ובסדר קבלה". וכ"כ רבינו נסים בהקדמת ספר המפתח, דרבינא חבירו של רב אשי האריך ימים אחריו ונפטר תתי"א לשטרות. ולפי זה רבינא תלמידו של רבא ושנפטר בשנת תשל"ג לשטרות^*כפי מ"ש במחזור ויטרי בשם סדר תנאים ואמוראים, וכ"ה בספר כריתות, דהיינו לפני רב אשי שנפטר תשל"ח לשטרות. אין זה רבינא תלמיד חבר של רב אשי שהאריך ימים אחריו, וזה האחרון הוא בר פלוגתיה דרב אחא, וכן משמע בחולין (נח א), שרב אחא ורבינא נחלקו אחרי פטירת רב אשי (ע"ש). ומבואר ברמב"ן רפ"א דקדושין שר"ח ובישיבה פוסקים כרב אשי נגד רבינא ורב נטרונאי ובעל ה"ג^*היינו מדבריו בסוף הלכות עריות שהעתקנו למעלה. פוסקים כרבינא נגד רב אשי. ולפי מה שכתבנו למעלה אפשר שאין בזה מחלוקת דאלו שפוסקים כרב אשי נגד רבינא היינו נגד רבינא תלמידו של רבא, ואלו שפוסקים כרבינא נגד רב אשי היינו רבינא תלמיד־חבר של רב אשי. אלא שפעמים א"א להכריע מי הוא רבינא הנזכר בסוגיא אם הראשון הוא או האחרון. וכתב הרשב"א בקידושין (ט ב): תרי רבינא הוו חד קשיש דהוה בימי רבא וחד בימי רב אשי ותלמידו. ועי' לקמן לו סע"ב: א"ל רב אשי לרב הושעיא בריה דרב אידי^*צ"ל: ר' יהושע בריה דרב אידי [וכ"ה בכ"י מינכן], שהוא היה בימי רב אשי (עי' שבת יא א). התם תנן וכו' ואיתמר וכו' רבינא משמיה דרבא אמר וכו' רב משרשיא משמיה דרבא אמר וכו' א"ל רבינא לרב משרשיא וכו'. ובלי ספק, שרבינא זה היה קשיש מרב אשי, ורב אשי מספר עליו מה שהיה בדור הקודם לו^*וכל זה שלא כדעת ספר דורות הראשונים ח"ג דף מ' (עי' להלן בח"ב, ע' רב אחא בר רב)..

ודע שמלבד שני "רבינא" הללו היה עוד אחד "ר' אבינא", שהיה תלמיד רב הונא (גטין סה ב), ובקיצור הוא מכונה גם "רבינא", והוא רבינא הקדמון, שרב יוסף השיב על דבריו (חולין מח א).

קשיא. לרב ששת דשנייה הכי: רב אשי סבר לה כריש לקיש. דאמר בכרת וסיפא ניחא: ומתרץ לה. לרישא דברייתא דקתני צריך חליצה באחים שנולדו לאחר חליצה וקדושין של שני וכר' שמעון דאמר ייבם ולבסוף נולד לא מהניא נפילתה מן הראשון למהוי עלה אשת אחיו שלא היה בעולמו הלכך זיקת ההיא נפילה לא אסרה לה עליה דהאי הואיל וכשנולד כבר קדשה זה: רבינא סבר לה כרבי יוחנן. דאמר חייבי לאוין נינהו ורישא ניחא ומתרץ לסיפא דקתני אין לה עליו כלום באחין שנולדו לאחר מכאן וכרבנן דאמרי אשת אחיו שלא היה בעולמו היא ולא תקשי רישא לסיפא: הילודים. שנולדו אחר קדושין של זה ולא איתסרא עלייהו בחליצתו דהא זיקה קמייתא לא רמאי קמייהו לייבומי ומשום אשת אחיו שלא היה בעולמו לא מיתסרא כר''ש דאמר ייבם ולבסוף נולד שריא: עמד אחד מן הנולדים. שהיו בשעת חליצה ראשונה: אין לה עליו כלום. כר''ל דאמר האחין חייבין על החלוצה כרת: עמד אחד מן הילודים. אחר חליצה או אפילו אחר קדושין וכשמת זה החולץ קדשה אותו ילוד אין לה עליו כלום ולאו משום חליצה אלא משום דהויא אשת אחיו שלא היה בעולמו מנפילה ראשונה: כמאן כרבנן. דאמרי אפילו ייבם ולבסוף נולד אסירא: בעשה. בית אחד הוא בונה ואין בונה ב' בתים ולאו הבא מכלל עשה עשה: מ''ד בעשה כרבי יוחנן. דאמר איהו שליחותא דאחין קעביד וכי היכי דלדידיה הויא צרה בעשה לאחים נמי הויא בעשה: ומ''ד בכרת כר''ל. דאמר לאו שליחות דאחים קעביד הלכך הוא ניהו דקאי עלה בעשה אבל אחים כדקיימי קיימי באיסור אשת אח: צרת סוטה אסורה. היה נשוי ב' נשים וזינתה האחת תחתיו ויש עדים ומת בלא בנים היא וצרתה פטורות אף מן החליצה מאי טעמא טומאה כתיב בה ונסתרה והיא נטמאה (במדבר ה): כעריות. דכתיב אל תטמאו בכל אלה (ויקרא יח): ביאתה או חליצתה וכו'. האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואח''כ בא בעלה תצא מזה ומזה מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מייבמין רבי שמעון אומר ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת היא לכתחלה את צרתה שהרי היא כשאר נשים לגבי יבם דלא קנסוה רבנן מיבם דודאי שריא ליה שאנוסה היתה ששמעה שמת אלמא נבעלה תחת בעלה שריא צרתה לייבם ואפי' רבנן לא פליגי אר''ש אלא בדידה אבל בצרתה מודו: סוטה דאורייתא. שזינתה והתורה אסרה בה: ואת אמרת לי סוטה דרבנן. דהא מדאורייתא שריא שניסת ע''פ ב''ד בעד אחד ואנוסה היא ורחמנא שריא דכתיב (במדבר ה) ועד אין בה תרי אלא אחד והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת ורבנן הוא דגזרו בה כי היכי דתידוק שפיר שמת בעלה עד שלא תנשא: ודקארי לה מאי קארי לה. הא לא אמר רב אלא בסוטה דאורייתא דכתיב בה טומאה: קסבר. האי דפריך כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואי סוטה דאורייתא היא וצרתה אסורה הכי נמי הוו אסרי רבנן צרה מייבום ומצרכי לה חליצה: נכנסה עמו. המקנא לאשתו ואמר לה אל תסתרי עם איש פלוני: לביתה. לבעלה שמא זינתה שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה ואם כהנת היא אסורה בתרומה כדיליף במסכת סוטה (דף כח.) נטמאה נטמאה ונטמאה ג' פעמים אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה:

מאן אחין אחין הנולדים. אומר ר''י דנולדים קרי לאותן העתידין להולד בלשון הש''ס כדאמרינן בפרק ד' נדרים (נדרים ל:) למימרא דנולדים העתידים משמע ובספ''ק דגיטין (דף יג: ושם) קאמר אלא מעתה הקנה לנולדים דלא הוו בשעת מתן מעות ה''נ כו': צריכה חליצה מן האחין. מתייבמת אינה מאחר דאסירה לבעלה דהשתא במותר לה אסורה באסור לה לא כ''ש: כמאן כרבנן. הוה מצי לאוקומי כר''ש כגון שנולד קודם שקדשה אלא ניחא ליה לאוקמי כרבנן ונולד אפילו אחר שקדשה: חד אמר בעשה. כן גירסת הקונטרס ופי' בקונטרס משום דדרשינן בית אחד הוא בונה ואינו בונה שתי בתים ולאו הבא מכלל עשה עשה וקשה כיון דאיצטריך קרא לגופיה שלא ייבם את שתיהן מנלן דאתיא קרא לנתקו מכלל כרת ללאו ואמר ר''ת דגרסינן חד אמר בלאו וכן פר''ח דכשייבם אחת קאי אצרה בלא יבנה דקרינא בצרה כיון שלא בנאה שוב לא יבנה אותה וכן האחים לא קיימא עלה אלא בלאו לרבי יוחנן וגרסינן שפיר וחזר ובא הוא או אחד מן האחין על צרתה אבל לפ''ה דגרסינן בעשה לא פליגי אלא באחין אבל איהו לכ''ע בעשה.: צרת סוטה אסורה. לאו דוקא אסורה דאף מחליצה פטורה כדפירש בקונטרס ודוקא סוטה ודאי אבל סוטה ספק בעי חליצה כדמייתי בסמוך וקרא דונסתרה והיא נטמאה בנבעלה ודאי איירי כדמסיק לקמן אבל סוטה ספק לא כתב בה טומאה וא''ת והא תנן נכנסה עמו לבית הסתר אסורה לביתה ואסורה לתרומה ודרשינן בפרק כשם (סוטה דף כח. ושם) שלשה פעמים ונטמאה כתיב אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה וי''ל דלא אסרה הכתוב אלא משום ספק שמא נבעלה ונטמאה ולעולם לא כתיב טומאה אלא על הודאי נבעלה וא''ת כיון שלא נכתב שם טומאה אלא על הודאי אמאי אסורה לביתה ולתרומה וי''ל דעשה ספק כודאי כדאמר בפרק כשם (ג''ז שם) אם נטמאה למה שותה ואם לא נטמאה למה נשקית מגיד לך הכתוב שהספק אסורה כודאי ולהכי ספק סוטה בעיא חליצה דדוקא להחמיר עשה הכתוב ספק כודאי ולא להקל לפטרה בלא חליצה ולמאי דפרישית לעיל (דף ג: ד''ה לפי) דלמסקנא דשמעתין טומאה כעריות כתיב בה דאמר רב היינו במקום לאו ניחא דההוא טומאה לא כתיבא אלא על ודאי נבעלה אבל מ''מ קשה כיון דסוטה ודאי חשיב לה רב כערוה א''כ סוטה ספק הוה לה ליחשב כספק ערוה וא''כ היכי פריך. ותתייבם ייבומי: רבי שמעון אומר ביאתה או חליצתה כו'. וא''ת ואמאי לא מקשה מת''ק דאמר אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולרב לא בעינן חליצה וי''ל דהא אתי ליה שפיר דחולצת דמדאורייתא בעיא חליצה דסוטה דרבנן היא ולא פריך מר' שמעון אלא משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון והיה לנו לאוסרה להתייבם וא''ת ודלמא ר' שמעון לא קאמר אלא דבדיעבד פוטרת צרתה אבל לכתחלה לא ואמר ר''י דבדיעבד מודה ת''ק דלא אשכחן דפליגי והא דלא נקט אחיו של ראשון רצה חולץ רצה מייבם דמשמע לכתחלה אמר ר''י דמילתא אגב אורחיה קמ''ל דאע''ג דאיכא צרה דשייך בה ייבום טפי אפ''ה ביאתה או חליצה שלה פוטרת לכתחילה צרתה דס''ד דלא פטרה דנראה כאשתו דשני וא''ת לרב חסדא שרוצה לדקדק דסוטה דאורייתא שריא תקשי ליה מתני' דפרק קמא דסוטה (דף ב. ודף ו. ושם) דמייתי בסמוך דספק סוטה אינה מתייבמת וי''ל דהוה אמינא דהא דקתני שאין מתייבמת היינו מדרבנן אע''ג דהתם מוכח דאסירא מדאורייתא מכל מקום מכח משנה עצמה אין להוכיח עליו כלום ועוד אמר רבי יצחק דדוקא לרב פריך דמשוי ליה כערוה לסוטה דאורייתא ופטורה אף מן החליצה ולכך בסוטה דרבנן סברא היא דיש לאוסרה להתייבם אבל בההיא דסוטה דספק סוטה חולצת אין תימה אם נאמר דבסוטה דרבנן אפילו מתייבמת ועוד פירש רבינו יצחק דלרבי שמעון אסורה להתייבם לכתחלה מדקתני סיפא ואין הולד ממזר דאי שרי לייבם לכתחלה פשיטא דאין הולד ממזר ועוד בירושלמי קורא לההיא דרבי שמעון חליצה פסולה ואם היתה מותרת להתייבם חליצה כשרה היא ופריך מהא דקאמר ר''ש דפוטרת צרתה דכיון דאמר בסוטה דאורייתא דלאו בת חליצה וייבום היא בסוטה דרבנן אין לחליצה להועיל לפטור צרתה וכ''ת ממה נפשך תועיל דאם חשיבא כסוטה גמורה צרתה נמי לא בעי חליצה ואי לא חשיבא כסוטה א''כ שפיר פטרה צרתה דמסתבר ליה להש''ס דכיון דדמיא לסוטה דאורייתא חליצתה כמאן דליתא ואין לה לפטור צרתה:

דף יא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד