דף ז - א
ומה מצות עבודה של קרבן במקדש, שהיא מצוה חמורה,
ומכח חומרתה היא דוחה שבת -
ובכל זאת "רציחה", דהיינו, המצוה להמית את הרוצח, דוחה אותה, את מצות העבודה במקדש.
שנאמר במצוה להמית את הרוצח [שמות כא]: "מעם מזבחי - תקחנו למות".
שאפילו אם היה הרוצח במקדש, ורוצה לעבוד, שולחים בית דין ולוקחים אותו משם, כדי להענישו בעונש מיתה המגיע לו [חוץ מאשר אם היה הרוצח על גבי המזבח, ועבודה בידו].
ומוכח מכאן, שחומרת המצוה להעניש את המחוייב מיתה, עדיפה על מצות העבודה במקדש. וכל שכן שהיא עדיפה על מצות שבת, הנדחית מפני העבודה.
ואם כן, שבת, שנדחית מפני עבודה במקדש - אינו דין שתהא "רציחה", דהיינו, המצוה להעניש את החוטא, דוחה אותה!
וממשיכה הגמרא להסביר את דברי תנא דבי רבי ישמעאל:
ומאחר ויש לו קל וחומר שמצות הענשת החוטא תדחה את השבת - מאי "או אינו", דקאמר תנא דבי רבי ישמעאל, שלא תדחה מיתת בית דין את השבת!?
הכי קאמר: קבורת מת מצוה תוכיח! שעל אף חומרתה, שהיא דוחה אפילו את מצות העבודה במקדש, ובכל זאת אין דוחה את השבת.
ומכאן נלמד שאף "רציחה", המתת החוטא, אף על פי שהיא דוחה את העבודה, היא לא תדחה שבת.
שהרי מצות המתת החוטא אינה חמורה כמצות הקבורה של מת מצוה, ואם קבורת מת מצוה אינה דוחה את השבת, כל שכן שמצות המתת החוטא אינה דוחה שבת.
ולכן אמר: "או אינו, אלא אפילו מיתת בית דין אינה דוחה את השבת".
ומה שחזר ואמר "או אינו אלא אפילו בשבת", כך ביאורו:
הדר אמר, קבורת מת מצוה עצמה, נלמד שתדחה שבת, מקל וחומר:
ומה עבודה, שהיא דוחה שבת - בכל זאת קבורת מת מצוה דוחה אותה, שכך למדנו [במסכת מגילה ג ב] מ"ולאחותו - לה יטמא".
שבת, שנדחית מפני עבודה - אינו דין שתהא קבורת מת מצוה דוחה אותה!
תלמוד לומר: [שמות לה] "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת".
ואם כן, אין לנו ללמוד מכאן שמצות עשה דוחה את השבת, ושוב חוזרת הקושיא למה איצטריך "עליה".
אך לפני שתמשיך הגמרא, היא מבארת מה היה המהלך שלה בהבנת דברי תנא דבי רבי ישמעאל, לפי ההנחה שהניחה תחילה, שיש ללמוד מדבריו שעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, ולכן הוצרך הכתוב לומר שאין מיתת בית דין דוחה שבת.
למאי דסליק אדעתיה מעיקרא, לפי מה שהעלינו בדעתינו תחילה, בדברי תנא דבי רבי ישמעאל, דאתי עשה ודחי לא תעשה - מאי "או אינו אפילו מיתת בית דין אינה דוחה את השבת", דקאמר תנא דבי רבי ישמעאל?
והרי לפי ההוה אמינא הזאת, כיון שלדעתו עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, מדוע חזר בו? ומדוע לא תדחה המצוה של המתת החוטא את השבת.
ומשנינן: הכי קאמר תנא דבי רבי ישמעאל, לפי הבנתנו בהתחלה:
מה אני מקיים [שמות לא] "מחלליה מות יומת" - בשאר מלאכות, חוץ ממיתת בית דין.
אבל מיתת בית דין, כן דחי שבת, היות דאתי עשה ודחי לא תעשה.
הדר אמר, אך חזר ואמר "או אינו אלא אפילו במיתת בית דין":
כי מנין לנו להניח שמצות עשה דוחה אפילו לא תעשה שיש בו כרת?
אימר דאמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה - לא תעשה גרידא.
אבל לא תעשה שיש בו כרת - מי שמעת ליה דדחי?
הדר חזר ואמר, "או אינו אלא אפילו בשבת", לפי שיש להוכיח שההנחה הראשונה היתה נכונה, ואכן מצות עשה דוחה אפילו לא תעשה שיש בו כרת.
כי אטו, האיך עשה דוחה את לא תעשה.
לאו, הלא לא תעשה חמור מיניה, ממצות עשה, שהרי על עבירת לא תעשה לוקים, ואילו על ביטול מצות עשה, או על עבירת "איסור עשה", אין לוקים.
ואם בכל זאת מצינו שקאתי עשה הקל ודחי ליה ללא תעשה החמור, שוב אין גבול לחלק בין לאו שיש בו כרת ובין לאו שאין בו כרת. שהרי מסברא גם לאו כשלעצמו חמור ממצות עשה, ובכל זאת הוא נדחה מפניו.
ואם כן, מה לי דחיית חומרא זוטא [של לאו גרידא], ומה לי דחיית חומרא רבה [של לאו שיש בו כרת]!
תלמוד לומר "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת".
ועתה, לאחר שהסבירה הגמרא את ההבנה בדברי תנא דבי רבי ישמעאל לפי ההוה אמינא, היא חוזרת למסקנה, שתנא דבי רבי ישמעאל אינו סובר שעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, אלא שהוא הסתמך על הקל וחומר, שמצות המתת החוטא תדחה שבת, ולכן היה צריך לדרוש מ"לא תבערו אש בכל מושבותיכם", שאינה דוחה.
ושוב חזרה למקומה השאלה: לשם מה צריך את הלימוד של "עליה"!?
ומביאה הגמרא מהלך חדש בהסבר הלימוד של "עליה":
אלא לכן איצטריך "עליה", הואיל וסלקא דעתך אמינא, תיהוי האי אשת אח "דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל - ללמד"
שהרי אשת אח נכללה בין כל העריות שהן חייבי כריתות, שהרי בסוף פרשת עריות, הכוללת את אשת אח, נאמר "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה - ונכרתו!".
והיא יצאה מן הכלל, שאם מת האח בלי בנים היא מתייבמת.
ואחת משלש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן [המידה השמינית בברייתא של שלש עשרה מידות, שהיה רבי ישמעאל אומר], היא המידה:
"דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל, ללמד - לא ללמד על עצמו בלבד יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא!".
וכדתניא במסכת כריתות [ב ב]:
דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו [בלבד] יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא.
כיצד?
נאמר בדין אדם האוכל בשר קדשים כשהוא טמא [ויקרא ז]:
"והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה', וטומאתו עליו - ונכרתה הנפש ההיא מעמיה".
והלא שלמים בכלל כל הקדשים שנאמר בהם כרת על אכילתם בטומאה, היו, ולמה יצאו שלמים מכלל הקדשים, להכתב בפני עצמן?
אלא יצאו שלמים מכלל הקדשים, כדי להקיש אליהן את שאר הקדשים, ולומר לך, כי רק על אכילת קרבנות כשהוא טמא חייבים כרת, ולא על אכילת קדשים אחרים שאינם קרבנות:
מה שלמים מיוחדים בכך שהם קדשי מזבח וחייבים עליהם כרת מי שאוכלם כשהוא טמא, אף כל קדשי מזבח, רק עליהם חייבים כרת מי שאוכלם כשהוא טמא.
יצאו קדשי בדק הבית, שהאוכלם כשהוא טמא, אינו חייב כרת!
והכא נמי, במצות יבום, הא ערות אשת אח בכלל כל העריות היתה.
ולמה יצתה ערות אשת אח להיות מותרת במקום יבום, שנאמר "יבמה יבוא עליה"?
אלא, לפיכך יצאה אשת אח מכל העריות במקום יבום, להקיש אליה את שאר העריות, במקום יבום, ולומר לך: מה ערות אשת אח שריא, מותרת היא במקום יבום, אף כל עריות נמי שריין, מותרות הן במקום יבום.
ולכן איצטריך "עליה" לשלול לימוד זה ביבום.
ודחינן: מי דמי היציאה מהכלל של שלמים מכלל הקדשים, ליציאה מן הכלל של אחות אשה מכלל העריות!?
והרי התם, שם, בדין אוכל קדשים בטומאה, הן הכלל של אכילת הקרבנות הוא באיסור של אכילת קדשים בטומאת הגוף, והן הפרט, קרבן שלמים שיצא מן הכלל, גם הוא בכלל האיסור של אכילת קדשים בטומאת הגוף.
ובלימוד מהמידה הזאת שבתורה, לא יצא הפרט ללמד על חידוש בכלל, אלא הוא בא רק להגביל את הכלל, שיהיה רק כעין הפרט.
וכמו שהוא מלמד שם, כי רק קרבנות יהיו אסורים באכילה לטמאים, ולא קדשי בדק הבית.
אבל הכא, במצות יבום, הרי הכלל של כל העריות הוא באיסור, ואילו הפרט של ערות אשת אח, שיצא מן הכלל ללמד, הוא בהיתר! ללמד שאשת אח מותרת.
ואין זו המידה שבתורה המוזכרת באכילת קדשים!
אלא, הא, אשת אח במקום יבום, שהיא דבר שיצא מן הכלל של איסור ללמד דבר היתר, לא דמי למידה זו שבתורה, אלא למידה אחרת: וכך שנינו, במדה האחת עשרה, בברייתא של שלש עשרה מידות שהיה רבי ישמעאל אומר:
"דבר שהיה בכלל, ויצא ממנו פרט, לידון בדבר החדש - שאי אתה יכול להחזירו להשוות את הפרט לכללו, ולא להשוות את הכלל לפרטו, עד שיחזירנו לך הכתוב בפירוש, להשוותם".
וכמו כן ביבום, כיון שיצא הפרט של אשת אח מן הכלל של שאר עריות לידון בדבר חדש של היתר ליבום, אינך יכול להשוות את כלל העריות אליו, ולהתיר גם את שאר העריות ליבום, שהרי לא חזר הכתוב להשוותם.
ואם כן, גם בלא הלימוד של "עליה" לא היה מקום לומר שגם שאר העריות יהיו מותרות ביבום.
דתניא: דבר שהיה בכלל, ויצא ממנו פרט לידון בדבר החדש, אי אתה רשאי להחזירו להשוות את הפרט לכללו, ואת הכלל לפרטו, עד שיחזירנו לך הכתוב בפירוש.
כיצד?
נאמר בקרבן אשם שמביא מצורע לטהרתו יחד עם קרבן חטאת ועולה [ויקרא יד]:
"ושחט את הכבש של קרבן האשם במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה, במקום הקדש.
כי כדין חטאת כך דין האשם הוא, לכהן".
שאין תלמוד לומר את סוף הפסוק "כחטאת האשם"
שהרי. לענין מקום השחיטה בצפון כבר נאמר בתחילת הפסוק שיש לשחוט את אשם מצורע במקום החטאת, שהוא בצפון.
ולענין צורת מתן דמיו על המזבח ולענין אכילת בשרו, הוא נכלל בכל האשמות, ב"זאת תורת המצורע":
ואם כן, מה תלמוד לומר "כחטאת האשם"? לאיזה ענין הוצרך הכתוב להשוותם.
לפי שיצא אשם מצורע מהכלל של קרבנות אשם, לידון בדבר החדש, בנתינת דם על בהן יד המצורע הימנית, ועל בהן רגל המצורע הימנית.
ולפי שיצא מכלל האשמות, יכול לא יהא טעון אשם מצורע מתן דמים והקטרת אימורים לגבי מזבח כשאר קרבנות אשם?
בגמרא לאו ל"ת חמור מיני': מה דפשיטא לי' דל"ת חמיר מעשה פירש רש"י משום דלוקין על ל"ת ואין לוקין על ע', אך ק"ק לפי מה שכתב המהרש"א בסנהדרין (דף ס"ד) ע"פ טעם הסמ"ג במולך דמה דאמרינן אין עונשין מן הדין היינו כיון דחמור היא דלמא לא סגי ליה בעונש הקל ע"ש, א"כ מה ראיה דע' קיל משום דאין לוקין עליה דלמא משום דחמור לא סגיא ליה במלקות, ואולי י"ל דקולא דע' נגד ל"ת הוא דעבירת ע' היא בשב ואל תעשה ועבירת הלאו בקום וע' ומעשה חמיר יותר, א"נ י"ל דמוכח דל"ת חמיר מע' מד' חלוקי כפרה שמנה ר"י ביומא (דף פ"ו) שהרי עבירת עשה תשובה מכפרת ועבירת ל"ת תשובה תולה לבד עד שיבא יוה"כ ויכפר:
שם דתניא דבר שהי' בכלל: התוספ' הרא"ש הקשה בשם הקדוש שבדרום שאין דבר שבכלל זה דומה לבשאר מקומות כיון דהכא לא צריך לגופי' כלל ולא בא רק ללמד על אחרינא ע"ש, גם כבר העירו על זה התוספ' במנחות (דף נ"ה) ע"ש, אכן באמת מצינו גם דבר שהי' בכלל בה"ג בסנהדרין (דף ס') דאמרינן זביחה בכלל הי' ויצא ללמד על הכלל ולמעט כל עבודות שאינן עבודת פנים ושם זביחה ג"כ לא צריך אלגופא דבכלל סתם עבודה היא וכן מצינו ג"כ דבר שהי' בכלל כמו הכא בתמורה (דף י"ג) דקאמר ר"ש והרי מעשר בכלל הי' ולמה יצא לומר לך מה מעשר קרבן יחיד יצאו קרבנות צבור ומה מעשר קרבן מזבח יצאו קרבנות בדק הבית ואף ששם לא הוזכר לשון דבר שהי' בכלל מכ"מ הענין הוא כן, והי' נלענ"ד לומר שאדרבא עיקר המדה היא כן ללמד על אחרים דוקא היכי שאין צריך לגופי' דבמקום דצריך לגופי' מנא לן ללמד על הכלל, וכן משמע גם לשון הברייתא דר' ישמעאל דקאמר לא ללמד על עצמו יצא ולא קאמר לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד גם על הכלל כלו יצא משמע דלא דרשינן מדה זו אלא היכא שאין צריך לגופי', ומה שהביא הרא"ש ראי' מהא דעריות דהכא דצריך לגופא ואעפ"כ חשיב דבר שהי' בכלל, על זה יש להשיב דהא באמת הקשה על זה שזה יצא נידון בדבר החדש ובכלל זה היינו הך דצריך לגופא, גם לא יקשה על זה ממה דדרשינן פסחים (דף ק"כ) מה שביעי רשות אף ששת ימים וכו' ע"ש, הרי דשם ג"כ צריך אשביעי לגופא דרשוה הוא ואעפ"כ דרשינן אכל הכלל דששת ימים ג"כ, די"ל דשם אי אפשר בענין אחר כיון דכתיב קרא אחרינא שבעת ימים תאכל מצות הרי דכלל יום השביעי עם ששת ימים וכיון דלענין שביעי גלי קרא דרשות הוא ע"כ ה"ה גם לשאר הימים שנכללו בשבעת ימים אבל לעולם בעלמא היכי דמצרכינן לגופא י"ל דלא דרשינן ללמד על כל הכלל: ובזה יתורץ ג"כ מה שקשה לכאורה לפי מש"כ התוספ' הכא בד"ה לפי שיצא דמה דמצורע טעון נסכים לא חשיב דבר החדש כיון שאינו סותר את הכלל, דא"כ נימא ששאר חטאות ג"כ יטענו נסכים דיהי' חטאת מצורע דבר שהי' בכלל שיצא ללמד גם על כל הכלל אע"כ כיון דצריך לגופא לא דרשינן ללמד על הכלל, אך דאי אפשר לומר כן דמלבד מה שהביא הרא"ש בשם הקדוש ראי' מהא דהבערה לחלק יוצאת שגם היכא שצריך לגופי' דרשינן גם על כל הכלל אלא שמוכח ג"כ הכי מהא דדרשינן בסנהדרין (דף ס"ז) אוב וידעוני בכלל הי' ע"ש והרי באוב וידעוני ג"כ צריך אגופא ואעפ"כ דרשינן ללמד גם על כל הכלל דמכשפים, אכן מהא ל"ק כ"כ דכיון דבמכשפה כתיב סתם לא תחי' ולא ידעינן באיזה מיתה וכיון דגלי באוב וידעוני שבסקילה א"כ זה למוד על הכלל רק גילוי מלתא דלא תחי' פירושו בסקילה, וכן הא דהבערה דלחלק יש לתרץ ע"פ מה שכתב רש"י בשבת (דף ע') דלכך לא ילפינן לחלק מבחריש ובקציר דה"ל ב"כ הבאים כאחד והקשו התוספ' דא"כ היכי יליף מלא תבערו כש"כ דה"ל ג' כתובים הבאים כאחד ותרצו דלא הוי ג"כ מדלא כתבינהו או כולהו בלאו או כולהו בעשה ולהכי ילפינן מהבערה עכ"ל, ולכן ע"כ מוכח דיצא הבערה ללמד גם על כל הכלל דאי ללמד על עצמו בלבד יקשה למה שינה הכתוב ולא כתב גם הבערה בלשון ע' כמו בחריש ובקציר, אבל קשה ממה דדרשינן במנחות (דף נ"ה) מה אפי' חייב עלי' בפני עצמה אף כל מעשה יחידי ע"ש והרי שם צריך אפי' ללמד על עצמו ואעפ"כ דרשינן גם על כל הכלל וכן קשה ממה דאמרינן כריתות (דף ב') דפרט כרת באחותו לחלק וללמד על כל הכלל אף דצריך לגופא לחלק, וכן נלענ"ד דודאי בתרי גווני דרשינן מדה זו דדבר שהי' בכלל דהיינו היכא דצריך לדבר שהיה בכלל גופא בזה אמרינן דנילף כל הכלל מיניה דגילוי מלתא הוא על כל הכלל כיון דאין בו דבר החדש שהרי אינו סותר את הכלל ולא אמרינן דאתי למעט מהכלל דבר שהיינו מרבין בו בתחלה דמנ"ל לומר כן כיון דצריך לגופי' אבל היכא דלא מצרכינן היוצא מן הכלל לגופיה כגון הכא בשלמים או שם בסנהדרין בזביחה ע"כ דאתי למעט מן הכלל מה שבלא זה היינו מרבין בו דאל"כ למאי פרטיה קרא והוציאו מן הכלל כיון דלגופיה לא אצטריך, ומה שהקשינו לעיל דאם יש לדרוש כן נילף נסכים בשאר חטאות מחטאת מצורע, יש ליישב דבמנחות (ד' צ"א) ממעטינן מקרא אשם וחטאת נזיר מנסכים ע"ש וע"י מיעוט זה נמעט ג"כ שאר חטאות, ואין להקשות לפי החילוק שכתבנו מה פריך בכריתות (דף ב') א"ל רב ביבי בר מינה וכו' ע"ש דהאיך נאמר דאתי אחותו למעט אשת איש כמו דאתו שלמים למעט קדשי בדק הבית הא שאני שלמים דל"צ לגופיה וע"כ דלא אתי רק למעט משא"כ אחותו דצריך לגופי' לא נילף מיניה למעט די"ל דלא פריך דנמעט אשת איש אלא כיון דלא דמי א"א לאחותו א"כ בא"א לא גלי קרא לחלק וממילא ממועטת דלא נימא בה לחלק:
שם ברש"י ד"ה שנאמר. ולא מעל מזבחי: כתב כן לתרץ בזה קושית התוספת דדלמא הטעם הוא משום דגברא לא חזי, וע"ז כתב דהא ע"כ זה אינו שהרי אם כבר התחיל בעבודה יגמור כדילפינן מולא מעל מזבחי וכמו שתרצו גם התוספ', אכן ק"ק דלפ"ז היכי בעי למילף רציחה בשבת מעבודה הא גם עבודה כשהתחיל לא נדחת וכן לא ידחה שבת מפני רציחה כשהתחיל וא"כ לא משכחת רציחה שתדחה שבת דהא שבת כבר התחיל, וי"ל דגם זה מתורץ במה שתירצו התוספת אקושיתם שהקשו דנימא דיו שלא תדחה רק בשוא"ת ועיין בה' רוצח (פ"ה) שתמה המשנה למלך על הרמב"ם שנראה מפסקו דאפילו התחיל בעבודה פוסק, וכתב שהוא מפרש סוגיא דהכא דרציחה דוחה עבודה אפילו התחיל, ולפי דברינו יש סעד לזה מכח מה שהקשינו דאל"כ ליכא ק"ו:
שם בתוספ' ד"ה ומה עבודה. דאתיא כר' טרפון: כבר כתבתי לעיל יישוב על מה שקשה לכאורה לתירוץ זה דא"כ לרבנן דר"ט דליכא ק"ו יהיה מוכח דע' דוחה ל"ת שיב"כ, ועוד נ"ל ליישב זה ע"פ מה שקשה דאיך בא לדייק מדאצטריך לא תבערו דע' דוחה ל"ת שיב"כ דלמא אצטריך קרא שלא ידונו בשבת בשריפה ע"י שנים דהיינו שיבעירו שנים הפתילה ויתנו לתוך פיו דבזה ליכא חלול שבת דהו"ל שנים שעשאוהו שפטורים, ועיין בשו"ת רמ"א (סי' ע"ו) שדייק כה"ג למה עבודה דחי שבת הרי אפשר ע"י שנים ותירץ שכיון שהתיר הכתוב בכל ענין שרי וא"כ הרי צריך לאסור הכא שלא לעשות ע"י שנים דמשום מלאכה ליכא ששנים שעשו מלאכה פטורים כדאמרינן שבת (דף צ"ב) ואין לומר הרי ר"מ ס"ל שם חייב ובעירובין (דף י"ג) אמרי' דהיכי דאמר משום ר' ישמעאל אמר תלמיד א' הוא ר"מ, דז"א שזה דוקא היכא דאמר לפני ר"ע כמבואר שם והכא לא נזכר כן וא"כ למ"ד פטור וכוותיה פסקינן מנ"ל לדייק דע' דוחה ל"ת שיב"כ דלמא רבי ישמעאל כהך מ"ד ס"ל, אבל י"ל דדייק דאי קרא לאסור ע"י שנים אתי א"כ מוכח מזה דבהבערה שנים שעשאוה חייבין כמו דדייק ר"ש דמקלקל בהבערה חייב וכי תימא ה"נ א"כ מנ"ל לר"נ ולר"י לידוק הבערה לחלק או ללאו הא צריך להשמיענו דשנים חייבין ולא מסתבר לש"ס לומר שיפלוג תנא אהא דר"י ויסבור דמיתת ב"ד דנין בשבת ולכן דייק שפיר דר' ישמעאל לא איירי ע"י שנים: ולפ"ז מתורץ קושיתנו על התוספת דאפי' ליכא ק"ו מ"מ ליכא למידק דע' דוחה ל"ת שיב"כ דדלמא אתי קרא למעט שנים ובאמת בהבערה שנים שעשאוה חייבין, ומזה ק"ל על התוספת דלעיל שהקשו דאכתי מנ"ל דסייף וחנק לא דוחין שבת דהבערה לא הוי רק מכשירי מצוה ותרצו דהוי כמצוה עצמה, אכן קשה מנ"ל דחנק לא דוחה שבת דבזה לא הוי חלול שבת כלל דנעשה ע"י שנים כדאמרינן בסנהדרין (דף נ"ב) זה מושך אצלו וזה מושך אצלו, אבל לפמש"כ לעיל לשיטת רש"י ורמב"ם דילפינן כל חייבי מיתות מהבערה גם זה א"ש ולכן גם מזה ראיה לשיטה זו:
בא"ד. היכי דמיפרך ק"ו: לכאורה משכחת ג"כ חלול שבת בשוא"ת כגון שנתן פת בתנור בשבת בשוגג או במזיד ואם אינו רודה קודם שנאפה איכא חיוב מלאכה ומותר לרדותו קודם שיבא לידי חלול שבת כדאמרי' שבת (דף ד') ואם עי"ז יבטל ממצות רציחה יהיה רציחה דוחה שבת, ולפ"ז איך מתרצים התוספת דא"כ מפריך הק"ו דהא עכ"פ מהני להכי דרציחה דוחה שבת בשוא"ת ואין לומר הא מ"מ לא מהני ק"ו דהא אינו יכול לדון בשבת משום דרציחה גופא היא חלול שבת בקום ועשה די"ל דהא להך ס"ד דליכא קרא לאסור היה יכול לדון ע"י שנים וכנ"ל ומהני ק"ו שיניח מלרדות וא"כ לא מפריך ק"ו:
בא"ד. יש הנאה להזיקן: ק"ק דאין זה פירכא דכל זה נכנס בק"ו ונימא ומה שן ורגל שאף שיש הנאה להיזקן פטור ברה"ר לגמרי וחייב ברשות הניזק נזק שלם קרן שאפי' בלא הנאה להיזקו חייב ברה"ר חצי נזק לא כש"כ שחייב ברשות הניזק נזק שלם ועיין בתוספ' קידושין (דף ד') שכתבו ג"כ כזה, ואולי מטעם זה תירצו בב"ק (ד' כ"ה) ובסנהדרין (ד' ל"ה) התוספת תירוץ אחר על קושיתם ולא תירצו תירוצם דהכא:
בד"ה שנאמר. ולא מעל מזבחי: אין להקשות דלהרמב"ם דלא פסק הך דרשא דולא מעל מזבחי וכמו שכתבתי לעיל א"כ לדידי' קושית התוספ' במקומה עומדת די"ל דאף לדידיה מוכח דרוצח כשר לעבוד דהא כהן ועבודה בידו המזבח קולטו כשהרג בשוגג כמו שפסק הרמב"ם (בה' רוצח פ"ה) ואי רוצח פסול לעבוד גם כשהרג בשוגג יפסל דהא מהאי טעמא פסול כהן לדוכן אפי' כשהרג בשוגג כמו שנפסק בא"ח (סימן קכ"ח) ע"ש. ודע שבמשנה בבכורות (דף מ"ה) קחשיב גבי כשרות באדם ופסולים בבהמה גם שהמית את האדם אבל יש נוסחאות שלא גרסו כן כמו שהזכיר גם התי"ט שם, ומדברי תוספת דהכא שמסופקין אם הרג את הנפש פסול לעבודה נראה ג"כ דלא גרסו כן:
בד"ה ת"ל לא תבערו. לשום דרשה אחריתי: לא ידעתי למה הוצרכו לכתוב כן ולא כתבו בפשיטות כיון שזה היה פשוט להגמרא למילף מדאצטריך לא תבערו דע' דוחה ל"ת שיב"כ רק שע"ז השיב דלמא אצטריך קרא שלא נילף מק"ו דדחי וא"כ אי ליכא ק"ו נשארה דרשה קמייתא למילף מינה בעלמא דע' דוחה ל"ת שיב"כ ולמה הוצרכו התוספת לומר דאתי לשום דרשה אחריתי:
בא"ד. מק"ו דאביי: אף דהשתא אליבא דרבא קיימינן דהא רבא הוא דאית ליה התם דרשה דמזבחי ואביי לא ס"ל וא"כ איך כתבו דהוי ילפי' מק"ו דאביי דהא רבא ל"ל הך ק"ו מדפריך התם דא"כ לא יהא רציחה דוחה קרבן יחיד מק"ו, י"ל כיון דהך פירכא אק"ו שהקשה רבא לא שייך רק למ"ד נדרים ונדבות קריבין בי"ט ולדידיה לא צריך מזבחי אבל למ"ד אין קריבין בי"ט דלדידיה הק"ו לא הופרך דרשינן דרשה דמזבחי, וא"כ קושית התוספ' דכאן היא רק למ"ד זה ולדידיה תרצו שפיר מק"ו דהא לדידיה גם אליבא דרבא ליכא פירכא ולמ"ד דנו"נ קריבין בי"ט לא קשה דהא ע"כ לא דרש מזבחי כיון דל"ל להך דרשה כמו שגם אביי לא דרש: ובזה יש ליישב מה שקשה לכאור' אהך דרשה דמזבחי שפירשה רש"י שם בסנהדרין דהיינו תמיד, דא"כ לת"ק דר' יהודה בפסחים (דף ס"ד) דלא דרש זבחי המיוחד לי ומאי ניהו תמיד לא שייך הכא דרשה דמזבחי לתמיד והשתא לדידיה קושית הגמרא במקומה עומדת, אבל לפי דברינו הנ"ל י"ל דהוא ס"ל כמ"ד נו"נ קריבין בי"ט דל"צ למידרש מזבחי, אכן לפ"ז יקשה על הרמב"ם קושית אביי כיון דפסק נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט ופסק ג"כ כת"ק דר' יהודה ואעפ"כ פסק דרציחה דוחה אפי' קרבן צבור, ואולי י"ל דדוקא גבי זבחי דלא תשחט על חמץ לא דרש ת"ק לרבות תמיד כיון דפשטא דקרא בפסח איירי שהרי גם לר' יהודה עכ"פ פסח הוא ג"כ בכלל זבחי אבל הכא גבי מזבחי י"ל דגם לת"ק דר' יהודה דרשי' אתמיד לבד, א"נ י"ל דאפילו דרשינן מזבחי כמו זבחי אפסח ג"כ מוכח דקרא בקרבן צבור איירי דפסח מקרי קרבן צבור משום דאתי בכנופיא כדאמרי' ביומא (ד' נ"א): ובזה מיושב מה דקשה אמה דפריך בסנהדרין הניחא למ"ד נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט אלא למ"ד וכו' שהרי לפמש"כ התוספת בחגיגה (ד' ז') עולת נדבה לכ"ע א"ק בי"ט והרי שלמי חובה ודאי דלכ"ע קריבין בי"ט כמבואר בביצה (ד' י"ט) וא"כ יקשה ממנ"פ אם מצרכינן לאוקמי' קרא בכל קרבן יחיד יקשה גם למ"ד נו"נ א"ק בי"ט הא איכא שלמי חובה דקרבן יחיד הם ודחי י"ט וא"כ לא תהא רציחה דוחה אותם ואם לא מצרכינן לאוקמי' קרא בכל קרבן יחיד מאי פריך למ"ד נו"נ קריבין בי"ט קרא דמעם מזבחי במאי מוקמי' דלמא איירי בעולת נדבה דלכ"ע אינו דוחה י"ט ולכן רציחה דוחה אותה, אבל לפי הנ"ל י"ל דלעולם אי קרא בקרבן יחיד איירי בכל קרבנות יחיד צריך לאוקמא ולא קשה דהא איכא שלמי חגיגה ושמחה דדחו י"ט דשאני הני דקרבן צבור מקרי משום דאתו בכנופיא כדאמרי ביומא (שם), אכן בזה עדיין צ"ע שלפי מה שכתבו התוספת בחגיגה (ד' ו') לא מקרי חגיגה קרבן צבור רק לגבי פסח שני ע"ש ואין להאריך כאן:
בד"ה לכי שינא וא"ת ולמ"ד בריש איזהו מקומן: אין זה מ"ד שם אלא באת"ל קאמר ליה ומשמע שם דמיבעי' להגמר' אי כללו גמר מיניה או לא, ובזה א"ש מה דקשה על הרמב"ן שהקשה ג"כ קושית התוספת דנילף מתן בהונות גם בשאר אשמות ותירץ דמיעוטא כתיב א"נ מה לאשם מצורע שכן מכשיר, הרי דלא ס"ל כתי' התוספ' אלא דגם דבר החדש גופא גמר מיניה אי לאו מיעוטא, וא"כ לכאו' קושית התוספת מעריות במקומה עומדת מאי מקשה בגמרא הא שפיר מצרכינן עליה אף דיצא אשת אח לדון בדבר חדש מ"מ הוי ילפינן שאר עריות מיניה דכללו גמר מיניה וזה הוקשה לר"א אב ב"ד ולכן נדחק לומר שמה דקאמר דדמי ליצא לדבר החדש לא הוי רק דחייה בעלמא כלומר אי דמיא אדרבא להא דמיא אבל ודאי לא דמיא להא ולא להא ע"ש ברמב"ן, אבל לפי דברינו א"ש טפי די"ל דקושית הש"ס היא להך שיטה את"ל דכללו ג"כ לא גמר מיניה וע"ז משיב דהו"א דילפינן מאשת אח ובאמת כללו גמרי מיניה. ע"ב בגמרא ומנא תימרא דאמרינן הואיל ואשתרי עיין בקידושין (דף כ"א) דלפי הנראה שם פליגי רב ושמואל בסברא זו אי אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי, וא"כ קשה לשמואל מברייתא דהכא, אבל יש ליישב זה ע"פ מה שכתב הרשב"א שם דדוקא גבי יפת תואר דאין שם מצוה רק רשות בזה ס"ל לשמואל דלא אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי אבל היכי דהותר למצוה גם שמואל ס"ל כן ע"ש, ולכן בנדון דהכא גם שמואל מודה:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0