דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ו - א

כי אין צורך ללמוד מ"אני ה'", שאין לשמוע למצות האב לחלל שבת במלאכה שהיא בכרת, בכגון שאמר שחוט לי או בשל לי בשבת.

אלא בא "אני ה'" להשמיענו, שאין לציית להם לעבור אפילו על לאו ד"מחמר" בשבת, שאינו בכרת אלא רק בלאו.

והיינו, שאסור לו לאדם לעבוד עם בהמתו [חמורו] בשבת, כגון שמניח עליה משא, ומובילה ברשות הרבים ["מחמר" אחריה].

וכן שאר מלאכות שאינו עושה אותן בעצמו, אלא מפעיל את בהמתו לשם עשייתן.

ומקור האיסור הוא מ"לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך" [שמות כ].

אך הוא אינו בכלל שלשים ותשע מלאכות שבת שחייבים עליהן כרת, אלא הוא רק איסור לא תעשה.

ונמצא, כי שוב, אין לנו מקור שאפילו לא תעשה שיש בו כרת נדחה מפני מצות עשה. וחוזרת השאלה מה צורך יש ב"עליה" למעט יבום של ערוה!?

ותמהה הגמרא על דחיית הראיה:

אם תאמר כי "אני ה'" בא ללמד שאין לציית לאב ואם כאשר הם מצווים לעבור על "מחמר", שהוא איסור לא תעשה, תתעורר תמיהה גדולה: ואפילו הכי, שאין זה אלא איסור לא תעשה שאין בו כרת, בכל זאת לא דחי מצות כיבוד אב ואם את איסור "מחמר"!

אם כן, יקשה לך קושיה גדולה מצד אחר:

אלא, הא דקיימא לן דאתי עשה ודחי לא תעשה - ליגמר מהכא, נלמד מכאן, דלא לידחי עשה את לא תעשה, כלל.

וכי תימא לתרץ: שאני לאוי דשבת, דחמירי, שכל המחלל שבת הרי הוא כעובד עבודת כוכבים, ולכן אפילו לאו גרידא של שבת אינו נדחה מפני מצוה.

עדיין יש להקשות: והא מצינו תנא שבעלמא קאי, שלומד על שאר איסורים שבעולם ממלאכת שבת, שאינם נדחים מפני עשה.

ולא קפריך, לא מצינו שפורכים את דבריו, שאין ללמוד מלאוין של שבת שאינן נדחים מפני מצוה, היות ולאוי שבת הם חמורים.

דתניא: יכול אמר לו אביו של כהן לבנו: היכנס לבית הקברות, והיטמא כדי להשיב אבידה. [1]

או שאמר לו: אל תחזיר אבידה! יכול ישמע לו בנו?

תלמוד לומר: [ויקרא יט] "איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתותי תשמורו, אני ה'" -

"אני ה'" - כולכם חייבין בכבודי!

ואם אכן לאוין של שבת אינם נדחים מפני מצות כיבוד אב מפני שהם יותר חמורים, כיצד לומד התנא בברייתא משבת להשבת אבידה!

ומכח התמיהה הזאת, חוזרת בה הגמרא מלהעמיד את הברייתא בלאו של מחמר, אלא מעמידה אותה שוב כמו שהיא הניחה תחילה, שמדובר בה באב המצווה את בנו לשחוט לו ולבשל לו בשבת.

והיתה מכאן ראיה, שרק משום שאמר הכתוב "את שבתותי תשמורו, אני ה'", אין לו לבן לשמוע לציווי אביו לחלל את השבת, כיון שהאב ובנו מצווים בכבוד ה', וכבוד ה' עדיף על כבוד אב.

אבל מבחינה עקרונית של דיני דחיה, עשה דוחה אפילו לא תעשה שיש בו כרת. ולכן איצטריך "עליה", לומר שמצות ייבום אינה דוחה לאו של עריות.

ומביאה הגמרא פירכא נוספת:

אלא, עדיין יש להקשות, שאין ללמוד ממצות כיבוד אב ואם למצות ייבום, משום דאיכא למיפרך:

מה להנך, שחיטה ובישול בשבת לצורך קיום מצות כיבוד אב ואם, שכן הן "הכשר מצוה"! [2]

שבמצב כזה, כאשר אביו מצוהו לחלל שבת לכבודו, לא יתכן לו לבן לקיים מצות כיבוד אב אלא אם כן יחלל את השבת. ונמצא שחלול השבת זהו "הכשר קיום המצוה". ["הכשר", משמעותו - היכולת הבלעדית].

ולכן, אילולי מיעוט הפסוק "אני ה'", היתה מצות כיבוד אב דוחה אפילו את איסור המלאכה בשבת, על אף שהוא בכרת.

אבל במצות יבום אינה נחשבת הביאה ביבמה כ"הכשר מצוה", כי יתכן לקיים את מצות ייבום שלא בביאה, שהרי יש אפשרות לחלוץ לה. ולכן אי אפשר ללמוד ממצות כיבוד אב ואם להתיר ביאה ביבמה שהיא ערוה.

ושוב חוזרת הקושיה: לשם מה איצטריך "עליה"!?

ומביאה הגמרא מהלך אחר:

אלא, סלקא דעתך, תיתי ביאה ביבמה שהיא ערוה - מבנין בית המקדש.

דתניא: יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת?

תלמוד לומר: [בספר ויקרא יט ג] "את שבתותי תשמורו, ומקדשי תיראו, אני ה' אלהיכם" -

מלמד הכתוב ש"כולכם", אפילו "כבוד המקדש" - חייבין בכבודי.

ומניחה הגמרא: מאי לאו, האם לא עוסקת הברייתא בבונה וסותר בשבת, לצורך בנין המקדש.

וטעמא דכתב רחמנא את "שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו - אני ה'", הא לאו הכי, לולי המיעוט המיוחד של הפסוק, שאין בנין בית המקדש דוחה שבת מהטעם ש"כולכם חיבים בכבודי" - דחי מצות בנין המקדש את איסור מלאכת שבת, אפילו במלאכות בונה וסותר, שחייבים עליהן כרת.

ולכן איצטריך "עליה" ללמד שמצות יבום אינה דוחה איסור ערוה.

ודוחה הגמרא את הראיה:

לא במלאכת בונה וסותר הוצרך הכתוב לאסור, כי גם לולי הכתוב הזה אנו יודעים שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת.

אלא כונת הכתוב לאסור את בנין בית המקדש בשבת אפילו בלאו ד"מחמר", שאין בו כרת, ולולי הלימוד מהפסוק, הוא היה נדחה מפני מצות בנין המקדש.

אלא שתמהה הגמרא על הדחיה הזאת, כי אם תעמיד את הלימוד הזה של הברייתא רק בלאו דמחמר, תתעורר תמיהה רבתי:

ואפילו הכי, שאין זה אלא לאו, לא דחי מצות בנין בית המקדש את הלאו של מחמר!?

ואלא, הא דקיימא לן דאתי עשה ודחי לא תעשה -

ליגמר מהכא דלא דחי עשה ללא תעשה!

וכי תימא, שאני לאוי דשבת, דחמירי, שהמחלל שבת הרי הוא כעובד עבודת כוכבים, ולכן הם לא נדחים מפני עשה אפילו כשאין בהם אלא לאו גרידא ללא כרת. ואין ללמוד מהם לשאר הלאוים.

והא מצינו תנא, שבעלמא קאי, שלומד מלאוים של שבת לשאר לאוים שאין בהם כרת שאינם נדחים מפני מצות כיבוד אב.

ולא קא פריך! לא מצינו שיפרכו דבריו מחמת החילוק הזה, שלאוין של שבת הם יותר חמורים ואין ללמוד מהם ללאוים אחרים.

דתניא: יכול אמר לו אביו של כהן לבנו: היטמא למת!

או שאמר לו: אל תחזיר אבידה!

יכול ישמע לו?

תלמוד לומר: "איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתותי תשמורו, אני ה'!" - כולכם חייבים בכבודי!

ומכח התמיהה הזאת, חוזרת בה הגמרא מהדחייה, ואומרת שאכן מדובר במלאכת בונה וסותר.

ולכאורה היה מקום ללמוד מבנין המקדש, שעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. ולכן איצטריך "עליה", לומר שבמקום יבום לא דוחה מצות היבום את איסור הערוה.

אך מביאה הגמרא דחייה אחרת: אלא, עדיין אין מכאן ראיה ליבום.

משום דאיכא למיפרך: מה להנך, בונה וסותר במלאכת המקדש, שכן הן "הכשר מצוה"!

שאי אפשר לבנות את המקדש בשבת מבלי לעבור על מלאכת בנין, ולכן אילולי הלימוד מ"אני ה'", היתה מצות בנין בית המקדש דוחה איסור מלאכה בשבת.

אבל אין מכאן ראיה למצות יבום, לפי שאין הביאה נחשבת "הכשר מצוה", היות ואפשר לחלוץ לה.

ותמהה הגמרא: אם בא "אני ה'" לומר שאפילו הכשר מצוה אינו דוחה שבת, למה הוצרך הכתוב לחזור ולומר בבנין בית המקדש "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, אני ה'", כדי ללמוד ממנו שאין מצות בנין בית המקדש דוחה שבת!?

והרי די היה לו לכתוב את "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו - אני ה'", ללמד שאפילו הכשר מצוה של כיבוד אב אינו דוחה שבת, כיון ש"אתה ואביך חייבים בכבודי", ותיפוק לי - מהתם!

משם, מכיבוד אב, נלמד שגם מצות בית המקדש אינה דוחה שבת אפילו כשהיא "הכשר מצוה" [שאי אפשר לבנות בשבת מבלי לעבור על מלאכת בונה].

ואם בכל זאת חזר הכתוב בבנין בית המקדש לומר שאינו דוחה שבת מחמת מיעוט הפסוק "אני ה'" - כולכם חייבים בכבודי, משמע שבא הכתוב לומר שאילולי המיעוט [המיוחד לבניית המקדש בשבת] היתה מצות בנין המקדש דוחה שבת, גם אם לא היתה הכשר מצוה.

ולכן איצטריך עליה, לומר שאין מצות היבום דוחה איסור ערוה.

ומיישבת הגמרא את התמיהה, ולאור זאת שוב אין ראיה מכאן שעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת:

אין הכי נמי, אכן זה שאין בנין בית המקדש דוחה שבת אפילו שהוא הכשר מצוה, למדים זאת מהכשר מצוה של כיבוד אב שאינו דוחה שבת.

ומה שתמהנו: "ואת שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו" - למה לי?

מיבעי ליה, לכדתניא:

יכול יתיירא אדם ממקדש?

תלמוד לומר: "את שבתותי תשמורו, ואת מקדשי תיראו".

נאמרה "שמירה" בשבת, ונאמר "מורא" במקדש.

והקישן הכתוב, בכך שכתבן יחד בפסוק אחד, ללמדך:


הערות

[1] רש"י מעמיד שאמר לו אביו להטמא להשיב אבידה, ולא פירש שאמר לו להחזיר אבידתו שלו. וכתב הריטב"א שלפי דברי רש"י, היתה בקשת אביו דבר שהוא לבטלה, ולא לשום דבר [ועיין בערוך לנר שגם הוא דייק מלשון רש"י]. וכתב הריטב"א שאינו נכון, כי למה יצטרך הבן לשמוע לאביו בדבר שאינו אלא רשות, וכל שכן שאינו צריך לשמוע לו בדבר הרשות, שאין בו תועלת לאביו, אך יש בו עבירה. ובדבר זה נחלקו הראשונים. שיטת הריטב"א שאין אדם צריך לשמוע בקול אביו ואמו אלא בדבר שהוא לתועלתם, ובצוותו "הטמא" הוא בכגון שביקש לבשל לו במקום טמא, כשאי אפשר בלא זה. וכן היא שיטת התוס' והר"ח [לפי דיוק הגר"א שו"ע יו"ד סוף סימן ר"מ]. ונפקא מינה, שאינו צריך להשמע לאביו במקום שמצוהו לשאת אשה מסויימת, או להמנע מלשאת אשה שהבן חפץ בה. שיטת הרשב"א היא, שיש חיוב לשמוע בקול אביו ואמו גם כשאין להם הנאה מכך, אך אין כלל מצוה לשמוע להם אם כרוך המעשה בדבר עבירה, וכגון אם אמר לו אביו להטמא שלא לצורכו. וביאר החזון איש [קידושין סימן קמח] דבריו, כיון שעיקר הכיבוד הוא בדבר שיש לאביו הנאה, אין לכיבוד גרידא כח של מצות עשה "גמורה" שידחה לאו. שיטת רש"י [לפי ביאור הריטב"א] שבכל ציווי של אביו ואמו יש מצות כיבוד אב ואם, בין יש להם הנאה ובין לא, אלא שהמיעוט "כולכם חייבים בכבודי" מלמד שאין צריך לשמוע להם בדבר עבירה, ואין אומרים יבוא עשה וידחה לא תעשה.

[2] רש"י ד"ה הכשר מצוה, מבאר, שאפשר לומר שעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת בעלמא, אך ביבום הוא אינו דוחה, היות ואפשר בחליצה. והקשו עליו התוס' וכל הראשונים, הרי יש לנו את הכלל שכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, ואם היא אינה מתייבמת, הואיל ואפשר בחליצה, הרי היא צריכה להיות פטורה לגמרי, מכח הכלל שכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה. וכנראה שסובר רש"י שאילולי "עליה", היא היתה צריכה חליצה, וכל שאלת הגמרא שאין צורך ב"עליה" הוא לענין הלימוד למעט מיבום, אך לא לענין הפטור מחליצה.

לאו (מצות לא תעשה) של מחמר אחר בהמה. שאף שדבר זה אסור בשבת משום עבודת הבהמה עצמה ("לא תעשה כל מלאכה אתה... ובהמתך". שמות כ, י), מכל מקום כיון שהוא עצמו אינו עושה כל מלאכה בבהמה עצמה, אין בו חיוב כרת, אלא מצות לא תעשה בלבד. ואם אמר לו אביו לחלל את השבת בכך, ולחמר אחרי חמורו, אפילו הכי [כך] לא דחי [אינה דוחה] מצות כיבוד אב את מצות לא תעשה של מחמר.

ושואלים: אם כן, אלא זו דקיימא לן [שמוחזק לנו] דאתי [שבאה] מצות עשה ודחי [ודוחה] את מצות לא תעשה, אם כן ליגמר מהכא [נלמד מכאן] שלא לידחי [ידחה]! שכשם שלמדנו בבנין אב ממצות ציצית שדוחה את לא תעשה של כלאים לכל מצוות עשה שדוחות את לא תעשה, מדוע לא נאמר להיפך: שמצות עשה איננה דוחה את לא תעשה, ונלמד זאת בבנין אב מכיבוד אב ואם!

וכי תימא [ואם תאמר] שאין ללמוד מכאן, כי שאני לאוי [שונים איסורי לא תעשה] של שבת דחמירי [שהם חמורים] ביותר, ומשום כך אינם נדחים מפני כיבוד אב ואם, ואולם אין לומר כך, כי הא [הרי] התנא בעלמא קאי ולא קפריך [בכלל מדבר ואיננו פורך, מקשה] קושיה זו!

דתניא [שכן שנינו בברייתא אחרת]: יכול אמר לו אביו לבנו הכהן או הנזיר: היטמא למת כדי להביא לי דבר ממקום טמא, או שאמר לו לבנו: אל תחזיר אבידה, יכול ישמע לו הבן? תלמוד לומר: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו אני ה' אלהיכם" (ויקרא יט, ג), לומר: כולכם חייבין בכבודי. הרי שאין התנא מבדיל בין חילול שבת, שהוא מצות לא תעשה חמורה, לבין האיסור לכהן להיטמא למתים, שהיא מצות לא תעשה קלה יותר.

אלא, יש לדחות מה שאמרנו, ולומר שבברייתא הראשונה אין מדובר במי שאמר לו אביו לחלל את השבת בשחיטה או בבישול שהן מלאכות שיש בהן איסור כרת. אלא שאין ללמוד ממה שנאמר לענין כיבוד אב שאין עשה דוחה לא תעשה, משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך, להקשות] על אפשרות־לימוד כללית זו, ולומר:

מה להנך [לאלה] שכן כאשר מחמר בשבת לכבוד אביו הרי הוא רק הכשר מצוה, שיש בכך רק הכנה למצות כיבוד אב, ובינתיים הוא רק מכין את הדברים. ואין ללמוד מכאן למקומות אחרים (ר"ח).

אלא כך היינו יכולים לחשוב: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: תיתי [תבוא, תילמד] סברה זו מבנין בית המקדש. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: יכול יהא בנין בית המקדש דוחה את השבת — תלמוד לומר: "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'" (שם יט, ל), וכוונת הפסוק: כולכם חייבין בכבודי ושמירת השבת כבוד ה' היא, והוא מקפיד שהשבת תישמר אפילו כאשר בונים מקדש.

משמע שלולא לימוד מיוחד זה, היינו אומרים שבנין בית המקדש, שהוא מצות עשה, דוחה את לא תעשה של שבת, מאי לאו [האם לא] מדובר בבנין בית המקדש במלאכות גמורות, כגון בבונה וסותר שהן מלאכות שיש בהן איסור כרת, וטעמא [והטעם, דווקא] דכתב רחמנא [שכתבה התורה] "את שבתתי תשמרו", הא לאו הכי, דחי [הרי לולא כן, היתה דוחה]!

ודוחים: לא, גם כאן מדובר על לאו (מצות לא תעשה) של מחמר, ואפילו הכי [כך] לא דחי [אינו דוחה]. ומקשים שוב, מעין קושייתנו הקודמת: ואלא מה דקיימא לן דאתי [שמוחזק לנו שבאה] מצות עשה ודחי [ודוחה] את מצות לא תעשה, ליגמר מהכא דלא דחי [נלמד מכאן, מבנין בית המקדש שאינה דוחה]!

וכי תימא שאני לאוי [ואם תאמר כי שונים איסורי לא תעשה] של שבת דחמירי [שהם חמורים] — והא [והרי] התנא בעלמא קאי ולא קא פריך [בכלל עומד, מדבר, ואיננו פורך, מקשה] קושיה זו! דתניא [שכן שנינו בברייתא]: יכול אמר לו אביו "היטמא", או שאמר לו "אל תחזיר" אבידה יכול ישמע לו הבן — תלמוד לומר: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו" (שם יט, ג) כלומר, כולכם חייבים בכבודי. הרי שאותה ראיה משמשת לא רק לגבי איסורי שבת אלא גם לגבי איסורים אחרים, שאין בהם כרת.

אלא, אין להביא משם ראיה לכל איסורי תורה, מטעם אחר, משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך, להקשות]: מה להנך [לאלה] שכן מלאכה במחמר היא רק הכשר מצוה של בנין המקדש, מה שאין כן בשאר מצוות. ומקשים: הכשר מצוה תיפוק לי מהתם [יצא לי, יילמד, משם] ממה שכבר נאמר בדין כיבוד אב ואם שאינו דוחה מצות לא תעשה, ומדוע חזר ואמר אותו דבר גם לענין בנין בית המקדש?

ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך הוא באמת גם כן]. ואם כן הכתוב "ואת שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו" (שם ל) למה לי? שהרי את ההלכה הזו שאין בנין מקדש דוחה לאו של מחמר אנו למדים מכיבוד אב ואם. ומשיבים: מיבעי ליה [צריך אותו] לענין אחר, לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: יכול יתיירא אדם ממקדש ויעשה אותו, את המקדש עצמו, נושא לעבוד אותו, תלמוד לומר: "את שבתתי תשמרו ואת מקדשי תיראו" ומהשוואת הדברים בפסוק אחד אנו למדים: נאמרה שמירה בשבת ונאמרה מורא במקדש, מה שמירה האמורה בשבת

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the reference is not to a situation where a father demanded that his child perform prohibited labor on Shabbat that entails karet. Rather, he instructed him to transgress the prohibition against driving a laden animal. Although it is prohibited to cause animals to work on Shabbat, this does not entail the penalty of karet, as it has the status of a regular prohibition. And this shows that if one’s father told him to desecrate Shabbat by driving a donkey, even so, the positive mitzva to honor one’s parents does not override the prohibition against driving a laden animal.

§ The Gemara asks: If so, rather than that principle in which we maintain that a positive mitzva comes and overrides a prohibition, let us derive from here that it does not override even a regular prohibition. Just as it was inferred above from the case of ritual fringes, in which the positive mitzva overrides the prohibition against diverse kinds, that all other positive mitzvot similarly override any prohibition, perhaps one should infer from the case of honoring one’s parents that positive mitzvot do not override prohibitions at all.

And if you say that one should not infer this from here, as the prohibitions of Shabbat are different in that they are more serious, and for this reason the mitzva to honor one’s parents does not override these prohibitions, this cannot be the case, as the tanna speaks generally of a father who instructs a son to perform a regular prohibition, not to desecrate Shabbat, and he does not raise any difficulty of this kind.

As it is taught in a different baraita: One might have thought that if one’s father said to his son, who is a priest or nazirite: Be rendered ritually impure with impurity imparted by a corpse, so as to bring me an item from a ritually impure place, or if he said to him: Do not return this lost item, it might have been supposed that his son should obey him. Therefore, the verse states: “You shall fear every man his mother and his father and you shall keep My Shabbatot, I am the Lord your God” (Leviticus 19:3). This verse teaches: All of you are obligated in My honor. This proves that the tanna does not differentiate between desecrating Shabbat, which is a severe prohibition, and a priest becoming ritually impure with impurity imparted by a corpse, which is a lighter prohibition.

§ Rather, the Gemara rejects this line of reasoning and accepts the claim that the baraita does not speak of one whose father asked him to desecrate Shabbat by performing a prohibited labor that entails karet, but of a father who instructed his son to drive a laden animal. As for the difficulty that this apparently indicates that a positive mitzva does not override any type of prohibition, the reason that this is not the case is because there is room to refute this argument.

The Gemara explains how the previous claim can be countered: What about the fact that these instructions of a father are different, as when one drives an animal on Shabbat in honor of his parents this is merely preparation for the mitzva of honoring one’s parents, since the son is not actually feeding or clothing his father at the time. Consequently, this is not a proper fulfillment of a positive mitzva, and therefore the case of a father who instructs his son to drive an animal cannot be used as a source with regard to other instances.

Rather, it could enter your mind to say: The principle that a positive mitzva overrides even a prohibition that entails karet is derived from the building of the Temple. As it is taught in a baraita: One might have thought that the building of the Temple should override Shabbat; therefore, the verse states: “You shall keep My Shabbatot and revere My Sanctuary, I am the Lord” (Leviticus 19:30), which means that all of you are obligated in My honor. God is honored when Shabbat is observed, and He demands the observance of Shabbat even when the Temple is being built.

The Gemara analyzes this baraita: What, is it not referring to building the Temple by performing prohibited labors on Shabbat whose violation entails karet, such as building and demolishing? And the reason the building of the Temple does not override Shabbat is that the Merciful One specifically writes: “Keep My Shabbatot,” from which it may be inferred that if that were not so, the positive mitzva would override Shabbat. It is therefore possible to deduce from here that in general, positive mitzvot override even prohibitions that entail karet.

The Gemara responds: No, here too the reference is to the prohibition against driving a laden animal, and even so the positive mitzva to build the Temple does not override the prohibition against driving a laden animal on Shabbat. The Gemara asks again, as before: If so, rather than that principle in which we maintain that a positive mitzva comes and overrides a prohibition, let us derive from here that it does not override even a regular prohibition.

And if you say that prohibitions of Shabbat are different in that they are more severe, this cannot be the case, as the tanna speaks generally and he does not raise any difficulty of this kind as it is taught in the aforementioned baraita: One might have thought that if one’s father said to his son who is a priest or nazirite: Be rendered ritually impure, or if he said to him: Do not return this lost item, it might have been supposed that his son should obey him. Therefore, the verse states: “You shall fear every man his mother and his father and you shall keep My Shabbatot, I am the Lord your God” (Leviticus 19:3), which means: All of you are obligated in My honor.

Rather, there is no proof from here with regard to all Torah prohibitions, because there is room to refute that argument as follows: What about the fact that these instances of driving an animal on Shabbat are merely a preparation for the mitzva of building the Temple, and are not a mitzva in itself? The Gemara raises a difficulty: Let the halakha that preparation for a mitzva does not override a prohibition be derived from there, the case of honoring one’s parents, as stated previously. Why repeat this matter with regard to the building of the Temple?

The Gemara responds: Yes, it is indeed so. And why do I need the verse: “You shall keep My Shabbatot, and revere My Sanctuary” (Leviticus 19:30)? After all, the halakha that the building of the Temple does not override the prohibition against driving an animal on Shabbat is derived from the case of honoring one’s parents. The Gemara answers: It is necessary to derive that which is taught in a baraita: One might have thought that a person should be in reverence of the Temple and turn the Temple itself into an object of worship. Therefore, the verse states: “You shall keep My Shabbatot, and revere My Sanctuary.” The term keeping is stated with regard to Shabbat, and the term reverence is stated with regard to the Temple. Just as in the case of keeping stated with regard to Shabbat,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דדייקינן טעמא דכתיב את שבתותי תשמרו הא לאו הכי דחי.והדר כי דחינן לה בלאו דמחמר דייקינן לגמור מהכא דלא דחי טעמא דהא מילתא רהטא בכולה שמעתא משום דגבי ל"ת שיש בה כרת אי ס"ד לא נידחי דגמרינן מינה לישתוק קרא מיני' ואנא ידענא.
ומיהו ודאי איכא למידק עלה דילמא לעולם אימא לך דלא דחי דגלי רחמנא בהא הוא הדין לכל התורה ואיצטריך ס"ד אמינא מה לי חומרא זוטרא מה לי חומרא רבה וכי היכי דדחי לא תעשה שאין בי כרת לידחי את שיש בו כרת קמ"ל ולא מצית למומר דלא ס"ד הכי דאם כן מציצית גופה תיפוק לן כדפרישית לעיל וכן הא דאמרינן לקמן (יבמות דף ז' ע"א) בהדיא בשמעתין ולמאי דס"ד מעיקרא מאי או אינו דקאמר ומסקנא מה לי חומרא זוטרא מה לי חומרא רבה ומשום הכי איצטריך רחמנא למיסר הבערה בההיא נמי איכא למידק היכי דייקינן טעמא דכתביה רחמנא הא לאו הכי דתי אדרבה ניגמר מינה לכל התורה דלא דחי.
ויש לפרש דלעולם כל היכא דחד קרא הוא גמרינן מיניה מה התה לא דחי בעלמא נמי לא דחי אבל כי דרשינן מכיבוד אב ואם או ממיתת ב"ד דלא דחי וכתיב נמי עליה דלא דחי הוו ליה בשני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין שלא ידחו אלא שידחה דאי ס"ד לא דחי עליה למה לי.
ואם תאמר א"כ מקרא גופיה דעליה ליגמר לכל התורה דלא דחי ואמאי מהדרינן אהיכא אשכח בעלמא דדחי יש לומר כדאמרן לעיל דעליה לא מוכח ולא עבדינן מיניה בלחוד בנין אב לכל התורה כולה אלא הוה גמרינא מציצית דדחו דמה לי חומרא רבה ומ"ל חומרא זוטרא וכי חזינן בקרא אחרינא דלא דחי דרשינן עלי' נמי לכיוצא בו דלא דחי הא בכל התורה דחי ודומיא דציצית.
ומיהו כי מתרצינן ומוקמינן ליה בלאו דמחמר דייקינן איפכא והכי קאמר ודאי איכא למימר דמכלאים בציצית גמרינן לכל התורה דדחי ואת שבתותי תשמורו לגופיה דגלי ביה רחמנא דלא דחי משום דאתה ואביך חייבין בכבודי ואיכא למימר נמי מואת שבתותי תשמורו גמרינן לכל התורה דלא דחי וכלאים בציצית לגופיה דגלי ביה רחמנא דדחי משום דציצית שקולה כנגד כל המצות וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי קולא וחומרא לחומרא מקשינן ולא דחי.
ובתוספות ראיתי דמתרצין כולא שמעתא הכי דודאי מעליה מצי למיגמר הא בעלמא דחי כדגמר בשבת אלא דברייתא קתני שומע אני אפילו באחת מכל העריות ומשמע דמקמי דתיתי עליה ידעינן הכי ועלה למיסר איצטריך ואע"ג דאמר רבא לקמן (יבמות דף ח' ע"א) (צרה) [ערוה] לא צריכה קרא וכו' דאלמא שומע אני דקתני ברייתא לאו דוקא אלא משום שיטפה דצרות נקיכי לה האי סברא דרבא הוא דסבר לא אתי עשה ודחי לא תעשה דכרת דחמיר טפי טובא ואנן השתא ס"ד דברייתא דוקא קתני שומע אני בין בעריות בין בצרות והא דלא גמרינן מציצית דלא דחי לא תעשה שיש בו כרת יש לומר דלמאי דס"ד למיגמר משבת לא מייתר לן צמר ופשתים כלל כדוקי' דרבא כך מתרצין בתוספות וזה אינו מספיק בסוף השמועה גבי דיוקא דהבערה דהא גמרי מציצית דדחי במה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטרא וגמיר נמי משבת הא לאו הכי דחי כדפרישית.

מה להנך שכן הכשר מצוה. פירש"י ז"ל עיקר קיום מצות אביו לא איפשר לקיומיה אלא בעקירת שבת אבל הכא איפשר דחליץ ולא מחוור לן דהא רבא דאמר בפרק כיצד (דף כ') הכא איפשר בחליצה ומקיים עשה ולא תעשה איתותב דכל שאינה עולה ליבום לאו בת חליצה היא ועוד דאם כן ממילה ופסח ותמיד ומיתת בית דין בשבת מכולהו לא אתיא דמה להלן שבן הכשר מצוה ואע"פ שאיפשר למול למחר ולקיים מיתת בית דין למחר השתא מיהא הכשר מצוה נינהו דהא גם בנין בית המקדש איפשר למחר ואפילו הכי אמרת הכשר מצוה הוא. ועוד קשה לן הא דאמרינן הכשר מצוה ותיפוק ליה מהתם מאי קושיא מקרא קמא דמורא דאם גמרינן לכל התורה דדחי והאי דמקדש לגופיה איצטריך לומר דלא דחי ומ"מ תרווייהו הכשר מצוה נינהו הא ביבום לא דחי ואכתי עליה למה לי. ועוד דהכשר מצוה לא משמע הכי.
אלא משמע פירושו כמו שפר"ח דאלאו דמחמר קאמרינן דליכא למיגמר מהכא דלא דחי דמה להנך שכן אין דחייתן עיקר מצוה אלא הכשר מצוה שהמחמר אחר בהמתו להביא לאביו גוזלות או דבר אחר אין זה כבודו אלא הכשר כבודו וכן גבי בנין בית המקדש במחמר שאין בו בנין הבית עצמו קאמר אלא שהוא מכשר בניינו הלכך אע"ג דהכא לא דחי בעלמא דחי דגמרינן מכלאים בציצית.
וא"ת והלא מכיון שאמר לו אביו חמר אחר בהמתן הוי כבודו אין עיקר כבוד אלא מה שאמרו בקידושין איזהו כבוד מאבינו ומשקהו ומלבישו ומנעילו וכו' וכל דבר שיש לו הנאה בו אבל אמר לו לעשות דבר שאין לו הנאה של כלום אין זה כבוד שאמרה תורה וכן מה שאמרו יכול אמר לו אביו להיטמא וכו' להביא פירות קאמר אבל הטמא לחנם אין צריך לומר שלא ישמע לו.

לא בלאו דמחמר [וכו'] אלא דקיימא לן דאתי עשה ודחי לא תעשה ליגמר מהכא דלא דחי. ואיכא למידק מ"ש כי מוקמינן ליה בשחוט לי ובשל לי, דייקינן מינה הא בעלמא דחי, וכי מוקמינן ליה בלאו דמחמר דייקינן מיניה איפכא, וללמד על כל התורה להיות כמוהו, ואיכא למימר דכי מוקמינן ליה בשחוט לי ובשל לי, ליכא אלא כדאמר דאי סלקא דעתך דניגמר מיניה בעלמא לאיסורא לישתוק קרא מיניה, דמהיכי תיתי דאתי עשה ודחי לאו חמור שיש בו כרת. ויש מקשים (רמב"ן ד"ה הא) דהא ליתא דדלמא אצטריך דאי לאו דגלי לן רחמנא את שבתותי תשמורו הוה אמינא דדחי כדדחי לאו גרידא דכלאים, דמה לי איסורא זוטא מה לי איסורא רבה, וכדאמרינן לקמן (יבמות ז, א) מאי או אינו דקאמר סלקא דעתך אמינא אטו עשה דדחי לא תעשה לאו לא תעשה דחמור מיניה וקא אתי עשה ודחי ליה מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא תלמוד לומר לא תבערו. הכי נמי דלמא אצטריך למילף מיניה בכל התורה כולה דלא דחי אלא לא תעשה גרידא ככלאים, הא שיש בו כרת לא. ומתרצים דכל היכא ודאי דליכא אלא חד קרא גמרינן מיניה מה התם לא דחי, בעלמא נמי לא דחי, אבל הכא כי דרשינן מכבוד אב ואם דלא דחי, וכתבי נמי עליה דלא דחי הוו להו כשני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין שלא ידחו, אלא שידחו וללמד על עצמן בלבד באו שלא ידחו. ואם תאמר אם כן מעיקרא מאי קא מבעיא להו שיש בו כרת היכא אשכחן דדחי דאצטריך עליה למיסרא. דלמא כי אצטריך עליה לאגמורי על כל התורה דלא דחי. יש לומר דעליה כיון דאיכא למימר דאתי לגזירה שוה אחרינא כדלקמן (יבמות ט, א) לא עבדינן מיניה בנין אב וכדכתבינן לעיל (יבמות ה, ב ד"ה מאי) אלא אדרבה הוה גמרינן מציצית דמופנה דדחי, דמה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא. והשתא נהי דהוה סד"א דאת שבתותי תשמורו ללאו דמבשל הוא דאתא ולומר דלא דחי, דרשינן נמי עליה לכיוצא בו דלא דחי, הא בכל התורה דחי דהוו להן ב' כתובין. ומיהו כי מוקמינן ליה בלאו דמחמר, ודאי איכא למשמע מיניה איפכא, דכיון דאיכא למגמר מציצית דדחי, ואת שבתותי תשמורו לגופיה הוא דאתא משום דאתה ואביך חייבין בכבודי. ואיכא למימר נמי דמואת שבתותי תשמורו לגופיה הוא דאתא משום דאתה ואביך חייבין בכבודי. ואיכא למימר נמי דמואת שבתותי תשמורו גמרינן לכל התורה דלא דחי, וכלאים בציצית לגופיה משום דציצית שקולה כנגד כל המצות, וכיון דאיכא לאקושי להאי, ואיכא לאקושי להאי לחומרא מקשינן לקולא לא מקשינן ולא דחי. ואינו מחוור לי, דכיון דאמרינן דאי לאו את שבתותי תשמורו הוה אמרינן דעליה לא מוכח, ולא עבדינן מיניה בנין אב ואפילו לחומרא, כיון דאיכא למימר דלג"ש הוא דאתא, כי כתיב נמי את שבתותי תשמורו אמאי לא אמרינן דעליה דלמא לגזירה שוה, והוה ליה את שבתותי חד קרא, וליגמר מיניה דעלמא לא דחי, וכלאים בציצית ללאו גרידא הוא דאתא. וכבר הקשתי יותר מזה על סברא זו למעלה. אלא ודאי התירוץ הראשון נכון דאם כן לשתוק קרא מיניה, דההיא סברא דמה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא, אכתי לא אזלינן בההיא סברא. ותדע לך דאדרבה עיקר שמעתין (לעיל יבמות ג, ב) בהא שקלינן וטרינן אימר דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה לא תעשה גרידא, לא תעשה שיש בו כרת מי דחי. ואמרינן נמי (לעיל יבמות ה, ב) אשכחן דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא, לא תעשה שיש בו כרת היכא אשכחן דאצטריך עליה. ועל סברא זו טרחינן לאשכוחי מנא לן דדחי, אלמא אכתי לא קמה לן ההיא סברא דמה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא, אלא מאן דאמר אתיא מהבערה הוא סלקא דעתך דתנא דברייתא אית ליה הכין, ומשום דאתי עשה ודחי לא תעשה קאמר, והאי או אינו דקאמר משום דמה לי איסורא זוטא מה לי איסורא רבה כדאיתא להדיא לקמן, דלמאי דסלקא דעתא מעיקרא קא מפרש לה הכין, אבל למאי דדחי רב שימי ברש אשי דתנא בקל וחומר מייתי לה, לא שמעינן מההיא ברייתא ואידחיא לה ההיא סברא לגמרי כנ"ל. אח"כ מצאתי בתוס' (הרא"ש ו, ב ד"ה וטעמא) דאפילו למאן דבעי לאיתוייה מהבערה, לא הוה סליק אדעתיה ההיא סברא דמה לי איסור זוטא כו', ותדע לך מדקאמר אתיא מהבערה משמע דמיתורא דהבערה בא ללמד, דאי לא לימא מה לי איסור זוטא כו'. ולישנא דסוגיין נמי הכי משמע דמיתורא דלא תבערו קא דייק לה מדקאמר טעמא דכתב רחמנא לא תבערו, הא לאו הכי דחי, וקסבר עכשיו דהאי או אינו דברייתא לאו דוקא. ותדע לך דעל כרחך למאי דדחינן לא ר' יוסי היא דאמר הבערה ללאו יצאה, לא מיפרש היא או אינו משום מה לי איסורא זוטא מה לי איסורא רבה.

ונגמר מהכא דלא דחי. איכא למידק אדרבה נגמר מהכא דדחי מיהא עשה ולא תעשה, דהא שבת עשה נמי איכא דכתיב תשבות, וטעמא דכתיב את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי, אלמא בעלמא דחי. ויש לומר דמהתם לא ילפינן לקולא דדלמא משום דהוקש כבודו הוא דאצטריך לגלויי דלא דחי. ולקמן נמי גבי בנין בית המקדש משום חומר מקדש אצטריך נמי. וכיון דבמקום כבוד ובמקום מקדש לא דחי לא תעשה שיש עמו עשה, שמע מינה דבעלמא לא דחי אפילו לאו גרידא ורבינו מורי הרב זצ"ל (רבינו יונה ומובא בריטב"א ה, ב ד"ה כלכם) תירץ דבמחמר ליכא עשה דמסתמא תשבות אינו עשה אלא אאבות מלאכות.

ולגמר מהכא דלא דחי. תימה דאפילו תמצא לומר, דבלאו דמחמר לא ילפינן מיניה ללאו גרידא דעלמא, דשאני שבת דעשה ולא תעשה הוא דכתיב וביום השביעי תשבות, והא דאצטריך רחמנא למיסריה משום שהוקש כבוד לכבוד המקום, מהו דתימא לציית ליה קא משמע לן כדאיתא התם במציעא (לב, א) ויש לומר דסבירא לן דאם איתא דבעלמא דחי לאו גרידא, הכא כיון דהוקש כבודו לכבוד המקום דחו אפילו לאו ועשה.

והא תנא בעלמא קאי ולא קא פריך. קשיא לי והא ברייתא כל שכן דקשיא ליה, דהא תנא דברייתא ע"כ בלאו דמחמר מוקי ליה, דאי בלאו דמבשל כל שכן דאיכא למיפרך שאני התם דלא תעשה שיש בו כרת הוא. ויש לומר דלטעמיה קא פריך ליה, כלומר בשלמא לדידי אידך תנא פליג ומוקי לה בלאו דמחמר, משום דקס"ד דבעלמא לא אתי עשה ודחי לא תעשה גרידא, וכלאים בציצית דדחימשום דציצית שקולה כנגד כל המצות ולא גמרינן מיניה, אי נמי דצמר ופשתים לא מייתר וכדיוקא דרבא. אבל אנן דקיימא לן בעלמא דדחי, על כרחך ללאו דמבשל הוא דאתא, והאי תנא דיכול תהא כבוד אב ואם דוחה את השבת בלאו דמבשל קאמר. אבל לדידך דמוקמת ליה בלאו דמחמר ולומר דתנאי לא פליגי אם כן ליגמר מהכא דבעלמא לא דחי דהא לאידך תנא על כרחין לא דחי.

את שבתותי תשמרו אני ה'. פירוש לישנא דתשמרו קדריש, כלומר, לעולם שבת שמורה שלא תדחה. ולקמן נמי איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, הכי נמי תשמרו קא דריש. ורש"י ז"ל (לעיל יבמות ה, ב ד"ה כולכם) פירש דאני ה' קא דריש.

מה להנך שכן הכשר מצוה. פרש"י ז"ל ודאי בבשל לי שחוט לי דשאני התם דאי אפשר לקיום מצות אביו בלא עקירת השבת, אבל הכא הא אפשר דחליץ ואכתי עליה למאי אצטריך למיסרה. ואין פירושו מחוור חדא דאין לשון הכשר אלא מתקן ומכין, כענין שאמרו מכשירי אוכל נפש, הוכשרו בשחיטה. ועוד דע"כ מצינו אשה עולה לחליצה ואינה עולה ליבום דבר תורה, ורבא דאמר הכי בפרק כיצד גבי אסור מצוה ואסור קדושה חולצת ולא מתיבמת, הכא אפשר בחליצה ומקיים עשה ולא תעשה איתותב, דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה. ועוד דאם כן מילה ופסח ותמיד (לעיל יבמות ה, ב) ומיתת ב"ד בשבת דאתינן למידק מינה לקמן (יבמות ו, ב) לא תיתי, דמה להנך דאי אפשר קיומן אלא בעקירת השבת. ואף על פי שאפשר למול למחר ואי נמי לדונו למחר, השתא מיהא אי אפשר קיומו של דבר אלא בדחיית השבת והכשר מצוה איכא, ותדע לך דהא בנין בית המקדש אפשר למחר וקרי ליה הכשר מצוה. ועוד הא דאקשינן לקמן גבי בנין בית המקדש הכשר מצוה מהתם נפקא, מאי קושיא ממורא אב גמרינן לכל התורה דדחי היכא דהוי הכשר מצוה, ודמקדש לגופיה אצטריך דאף על גב דהכשר מצוה הוא הכא לא דחי. ומכל מקום בין מורא בין מקדש הכשר מצוה נינהו, הא ביבום דלאו הכשר מצוה הוא לא דחי ולא אצטריך עליה למיסרא. ונראין דברי ר"ח ז"ל שפירש דאלאו דמחמר קאי, כלומר, לעולם בלאו דמחמר, ודקא קשיא לך ליגמר מהכא דלא דחי, שאני הכא דאין בטולו אלא הכשר מצוה בלבד, ובשעה שמבטל הלאו לא מקיים העשה ממש, וכגון שאמר לו אביו לחמר אחר בהמה זו להביא גוזלות או דבר שצריך ליהנות ממנו, ולפיכך כשהוא מחמר אין זה ממשו של כבוד אלא הכשר כבודו, ואף על פי שאמר לו האב חמר אחר הבהמה, לפי שאין עיקר כבוד אלא במה שיש לו בו הנאה, וכדאמרינן בקדושין (לא, ב) איזהו כבוד מאכילו ומשקהו ומלבישו ומנעילו. אבל אמר לו לעשות דבר אין לו בו הנאה של כלום, אין זה כבוד שנצטווה עליה, וכבוד כזה אין בו עשה של תורה שידחה אפילו לאו גרידא. ומה שאמרו יכול אמר לו אביו היטמא, לא לחנם אמר לו שיטמא, דהא לא צריכא קרא, אלא שאמר לו להביא פירות מבית הקברות וכיוצא בזה. וכן אמר לו אל תחזיר כדי שלא יבטל מלהאכילו, וכיוצא בזה קאמר, הא לאו הכי אין צריך לומר שלא ישמע לו. והלכך לא גמרינן מלאו דמחמר ללאוין דעלמא שלא ידחו, דהתם ליכא אלא הכשר מצוה. וכן נמי במחמר דבנין בית המקדש, שאין בו בנין הבית ממש אלא שהוא מכשיר בנין והיינו דאקשינן לקמן הכשר מצוה תיפוק ליה מהתם דלא דחי.

יכול אמר אביו הטמא או שאמר לו אל תחזיר פרש"י ז"ל שא"ל כן לא לבטלה ולא לשום (מצוה) ואינו נכון דא"כ למה ישמע לו אפי' בדברים של רשות וכ"ש לעשות עבירה או לדחות מצוה שאין עושה כבוד אלא בעושה דבר להנאתו כדאמר התם כבוד אב מאכילו ומשקהו מלבישו מנעילו לכפר"ת ור"י ז"ל שאמרו שא"ל הטמ' לכבודי לבשל לו במקום טומאה כשא"א זולת כן או שא"ל אל תחזיר אבדה זו (או) ובשל לי או שחוט לי. מה להנך שכן הכשר מצוה פרש"י ז"ל לעולם דא"ל שחוט לי בשל לי ומיהו לא גמרי' לעלמא דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת כי הא דיבור שידחה לאו דעריות דמה להתם שכן תלוי בבשול זו שלמות כל המצוה שא"א לעשות מצוה זו אלא בעקירת שבת אבל הכא הא אפשר דחליץ והק' עליו חדא דלשון הכשר לא משמע הכי שפיר אלא מתקן ומכין כענין שאמרו מכשירי מצוה פי' (מכשירי) מילה מכשירי אוכל נפש ועוד דחליצ' במקום ייבום לא כלום הוא ועוד דא"כ מצינן אשה עול' לחליצה ולא לייבום דדכוותי דהא פרכי' לרב' פ' כיצד גבי אסור קדוש' חולצת ולא מתייבמת דאתא לפרושי משום דאפשר בחליצה. לכפר"ת ובחידושי' כדמפרש ר"ח ז"ל דאלאו דמחמר קאי דאמר נגמור מינה דלא דחי ואמרינן דשאני התם כי כשא"ל חמר בשבת להביא לו גוזלות או דבר שצריך לו אין זו עקר מצות כבוד אלא הכשר כבודו דאלו בשול ושחיטה דלא סגיא דלאו דידהו בגופיה דאכילה והשתא חשיבי ואע"ג דאינה הכבוד עצמו לגמריה אבל להביא הדברים הצריכים לו כיון דאפשר לעשות מצות כבוד בגוזלות ודברי' אשר בכאן (נראה שצ"ל ודברים אשר אין בהם מצוה אלא) הכשר מצוה בעלמא חשבי:

בנין בית המקדש מצות עשה שנאמר ועשו לי מקדש ותכונת בנינו מפורשת בתורה במקומה ומכל מקום אין בנינו דוחה יום טוב ואין צריך לומר שבת ולא סוף דבר במלאכה גמורה שבסקילה וכרת אלא אפילו לאו גרידא כגון מחמר או שום צד מלאכת איסור:

יראת המקדש מצות עשה שנאמר ואת מקדשי תיראו ולא מן המקדש אתה מתירא אלא ממי שהזהיר עליו ואי זו היא מוראת מקדש לא יכנס מפתח העזרה ולפנים במקלו או במנעלו ובאפונדתו או באבק שעל רגליו או במעות הצרורים לו בסדינו וכל שכן שלא ירוק ולא יעשנו קפנדריא ומדברי סופרים אף בהר הבית כן הא מן התורה הר הבית מותר בכך שהרי מחנה לויה הוא ואין קרוי מקדש אלא מה שאם נכנס לשם בטומאה חייב הא מדברי סופרים אף הר הבית בכלל זה ואיסור זה אף בזמן שאין בית המקדש קיים שנאמר והשמותי את מקדשיכם קדושתם אף כשהם שוממים וכן כתוב את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו מה שבת לעולם אף מוראת מקדש לעולם:

אלא לאו דמחמר. וא"ת למאי ס"ד למימר בשחוט לי ובשל לי מעיקרא יותר מבלאו דמחמר. וי"ל משום דכתיב שבתותי תשמורו דמשמע דבעיקר שמירה איירי והיינו במלאכה שבגופו דהיינו שחוט לי בשל לי אבל לאו דמחמר אינו אלא מלאכה בנחלתו:

א) חזו היכא פריך למה לי עליה הא שמא בא לומר דאף מחליצה פטורה:

בא"ד וא"ת אי בעלמא דחי א"כ קרא דכלאים בציצית ל"ל כו' עכ"ל הקשה בעל פורת יוסף דהא אצטריך האי קרא לאשמועינן דקשר עליון דאורייתא דאינו יוצא ידי חובת מצות ציצית כ"א דהוה כלאים בטלית של פשתן דהיינו בב' תכיפות כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש:

בא"ד ומפסח ומילה ותמיד לא קשיא מידי כו' עכ"ל אגב שיטפי' נקטו לישנא דתלמודא דקאמר פסח תמיד ומילה דממילה בלאו הכי לא קשיא מידי דליכא למילף מהכא דבעלמא דחי כיון דעשה דמילה אינו שוה בכל וק"ל:

בד"ה נגמור מהכא דלא דחי כו' וא"ת והיכי נגמור מהכא דלא דחי כו' ואר"י דעשה דכיבוד הואיל ועדיף כולי האי דהוקש כבודם לכבוד המקום חשיב עשה דשבת כמאן דליתא כו' עכ"ל וצ"ע דא"כ לדידיה דמוקים ליה בשחיטה ובישול מי ניחא דהא יליף נמי מהכא בברייתא היטמא ואל תחזור דלא דחי כמ"ש התוס' לקמן בסמוך וא"כ נילף מיניה דלאו גרידא נמי לא דחי בעלמא דלגבי עשה דכיבוד ה"ל עשה דהיטמא ואל תחזור כמאן דליתא והוה כמאן דליכא אלא לאו גרידא ויש לומר דבשלמא אי אתי קרא לשחיטה ובישול ע"כ עשה דכיבוד גרע טפי דהא בעלמא דחי עשה לא תעשה שיש בו כרת ועשה דכיבוד לא דחי לא תעשה שיש בו כרת ומשום הכי לית לן למימר דהיטמא ואל תחזור ליתא לגבי דכיבוד וליכא למיגמר מיניה בעלמא דלא דחי לאו גרידא אבל למאי דמוקי לה בלאו דמחמר ואין לך הכרח דנימא דעשה דכיבוד גרע אית לן למימר דעדיף עשה דכיבוד ועשה אחרינא הוה כמאן דליתא לגביה וק"ל:

בא"ד דליכא אלא לאו גרידא דלא הוה אתי למטעי עכ"ל לאו דוקא לאו גרידא דהא בלאו דמחמר איכא לאו ועשה אלא גרידא שאין בו כרת כגון גבי היטמא ואל תחזור ועוד כיון דבעי למגמר מיניה אפי' לאו גרידא בעלמא ע"כ לאו דמחמר לאו גרידא מקרי וכמ"ש התוס' לקמן דלגבי עשה דכיבוד עשה דשבת כמאן דליתא הוא וק"ל:

בא"ד ועשה דבת כהן עדיפא מעשה דשבת כו' עכ"ל לא ידעתי מי הכריח אותם למימר דעשה דבת כהן עדיף מעשה דשבת דהא לא בעי תלמודא למילף התם מבת כהן דעשה דוחה לאו גרידא בעלמא כדבעי התם למילף מעשה דכיבוד אב ומעשה דמורא מקדש וי"ל בדוחק דלפי מאי דאמרינן לקמן למאי דס"ד מעיקרא מאי או אינו דקאמר כו' הדר אמר אימר דאמרינן כו' ל"ת שיש בו כרת מי שמעת ליה דדחי משמע מזה דוקא משום שיש בלאו דשבת כרת לא שמעינן ליה מכלאים הא בלאו הכי הוה שפיר שמעינן ליה דדחי לאו גרידא אע"ג דבשבת איכא לאו ועשה וא"כ אית לן למימר דעשה דשבת כמאן דליתיה דעשה דבת כהן עדיף מיניה ודו"ק:

בא"ד וא"ת מנלן דלא דחי עשה דכיבוד אפילו לאו גרידא כו' וי"ל דכיון דגלי כו' עכ"ל בספר פורת יוסף הקשה על דבריהם דנימא דאה"נ דלא אשכחן דלא דחי אלא אדרבה דחי והא דקאמר נגמור היינו דעשה דבעלמא לא תדחי לאו גרידא כיון דהאי עשה מעולם לא דחי ל"ת ועשה ועוד מ"ש דמכלאים לא מצי גמר משום דכיבוד הוי הכשר מצוה קשה דהשתא לפי סברת המקשה אנן קיימין דעדיין לא ידע פירכא דהכשר מצוה כו' ועוד האריך בזה והנראה בכוונת דבריהם אלו שהם סמכו עצמם אמה שהביאו לעיל מפ"ק דקדושין הנח כבוד אביך ועשה מצוה כו' דמהכא ילפינן ליה התם ומשמע דאפילו לאו גרידא דחי עשה דכיבוד ואהא הקשו דהאי תרוצא דאתי ללאו דמחמר קאי הכא במסקנא לשיטת התוס' וכיון דהשתא לפי סברת המקשה עדיף ליה עשה דכיבוד כ"כ דעשה דשבת כמאן דליתא לגביה אם כן היאך יגרע במסקנא דכל שאר העשיין דוחין לאו גרידא דילפינן להו מכלאים ועשה דכיבוד אינו דוחה אפילו לאו גרידא ותירצו דכיון דגלי לן קרא דלא אלימא כו' עדיפי שאר עשיין דדוחין לאו גרידא לילף מכלאים אבל עשה דכיבוד לא מצי גמר מכלאים משום דכיבוד הוה הכשר מצוה ותו לא מידי:

בד"ה שכן הכשר מצוה כו' ועוד דלקמן לפי האמת דאיכא קרא בכלאים ל"ל קרא כו' עכ"ל כתב מהרש"ל דודאי גליון הוא זה דלעיל בתוס' תירצו קושיא זו ע"ש עכ"ל ואין זה מוכרח דודאי לפי סברת המקשה דבעי למימר דמיירי בשחיטה ובישול ואצטריך ליה הא בעלמא דחי איכא לתרוצי דאצטריך קרא דכלאים בציצית לכדרבא כו' כמו שתירצו התוס' לעיל וכיון דלא קאי האי קס"ד אין לחוש למאי איצטריך תלמודא למילף דדחי בעלמא עשה את ל"ת שיש בו כרת אע"ג דאינו אמת אלא לפרש"י דקאי הכי במסקנא דמיירי בשחיטה ובישול א"כ לפי האמת אמאי הוצרך תלמודא למילף דעשה דוחה ל"ת גרידא מכלאים כיון דאיכא למילף מכיבוד אב אף לפי המסקנא ועוד המסקנא דהכא סותר דבשום מקום אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת כו' ויש לדקדק לשיטת רש"י דבמסקנא איירי קרא בשחיטה ובישול ואיצטריך דבעלמא דחי בהכשר מצוה א"כ אמאי איצטריך תלמודא למימר בסוף פרק אלו מציאות דאיצטריך האי קרא משום דסד"א הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום לידחי ל"ת ועשה הא בלאו הכי אצטריך האי קרא לאשמועינן דבעלמא דחי לאו שיש בו כרת בהכשר מצוה ולשיטת התוס' ניחא דההיא סוגיא דהתם אתיא לפי המסקנא דהכא דאיירי במחמר דלית ביה כרת ואיצטריך קרא לגופיה כמ"ש התוס' לעיל וי"ל לפרש"י דהתם לאו אקרא קאי דאיצטריך משום דסד"א הואיל והוקש כו' דקרא בלאו הכי איצטריך במסקנא דהכא לאשמועינן דבעלמא דחי לאו שיש בו כרת בהכשר מצוה אלא אתנא דהתם קאי דקתני בהיטמא ואל תחזיר שלא ישמע ויליף לה מהאי קרא ל"ל למיתני דלא דחי דכיון דל"ת ועשה הוא מהיכא תיתי דלידחי ואהא קמשני דהוצרך למיתני ולילף מהאי קרא משום דסד"א הואיל והוקש כו' ודברי הרא"ם תמוהים בזה שהוא מביא סוגיא דשמעתין כמסקנא לשיטת רש"י דלא אתא קרא אלא לשחיטה ובישול ומשום דסד"א הואיל והוקש כו' כדאמרינן בפרק אלו מציאות וזה סותר סוגיא דשמעתין דהא לפי סוגיא דשמעתין אי אתא קרא לשחיטה ובישול לא איצטריך קרא אלא למידק מיניה דבעלמא דחי כפרש"י ותוס' אבל משום דסד"א דהואיל והוקש כבודם כו' לא הוה צריך האי קרא לשחיטה ובישול כיון דיש בו כרת כמו שהוכיחו התוס' לעיל מתוך שמעתין ואולי שהרא"ם סובר לשיטת רש"י דתלמודא דדחי הכא וקאמר דאיכא למפרך כו' ה"ה דה"מ למדחי ולמימר דאתא קרא גרידא בשחיטה ובישול משום דסד"א הואיל והוקש כו' כדאמרינן בפרק אלו מציאות ול"ת שיש בו כרת נמי ה"א דלידחי והתלמוד הכא בלאו הכי דחי ליה שפיר ודו"ק:

בד"ה נגמר מהכא וכו' וא"ת מנלן דלא דחי עשה דכיבוד אפילו לאו גרידא כו'. וי"ל כיון דגלי כו' עכ"ל ר"ל כיון דהאי עשה דכבוד עדיפא כ"כ דעשה דשבת ה"ל כמאן דליתא וה"ל כמו לאו גרידא לידחי מקמי עשה דכבוד ומ"ש בזה ס' פורת יוסף עי' במ"ק:

תוס' בסוף ד"ה (בדף ה') טעמא דכתב רחמנא וכו' ולעיל דהוי בעי למילף מעשה דמצורע דלדחי עשה את ל"ת משמע דבעי למילף וכו' כצ"ל. ור"ל והיאך יכול למילף מיניה ציצית והא גבי ציצית העשה הוא קיל שאינו שוה בנשים והלאו הוא חמור וגבי מצורע הוא בהפוך שהלאו הוא קיל שאינו שוה בנשים והעשה הוא חמור ולכך הוא דוחה וק"ל:

רש"י בד"ה ואפ"ה לא דחי בתמיה נמחק וצ"ל שם ד"ה אפי' הכי לא דחי בתמיה ולגמור כו':

ד"ה והא תנא בעלמא קאי כו' דשבת דחמירי הס"ד:

תוס' בד"ה טעמא כו' למ"ד נשים פטורות מציצית ולעיל דהוה כו' את לא תעשה משמע כו' כצ"ל:

בד"ה שכן הכשר כו' מן ועוד דלקמן לפי האמה עד שיש בו כרת נמחק. ונ"ב בה"א אינו ובודאי הוא גליון ולעיל בתוס' תירצו קושיא זו עיין שם. (עיין במהרש"א):

תד"ה ניגמור. דהא כתיב וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך. כצ"ל. והוא במשפטים (כג יב):

בא"ד וכמו כן כו' ועשה דבת כהן עדיפא כו'. ר"ל בזה דלא תיקשי איך הוה ס"ד למילף מינה דבעלמא דחי מדאיצטרך בה לא תבערו מכלל דבעלמא דומיא דידה דחי א"כ נילף מינה ג"כ דלידחי עשה ול"ת זהו לפי' א"נ שכתבו לקמן בד"ה טעמא ולפי' הא' שם דדוקא דומיא דדידה ממש דהיינו לאו שיש בו מיתה כמו שבת ילפינן מינה לעלמא ג"כ דלא דחי אבל לאו שיש בו כרת גרידא דחי א"כ תידוק מינה דאפי' אם יש גם עשה בהדי הלאו דומיא דידה ג"כ תידחם עשה והמהרש"א נדחק בזה:

מַה שְּׁמִירָה הָאֲמוּרָה בְּשַׁבָּת, לֹא מִשַּׁבָּת אַתָּה מִתְיָרֵא, אֶלָּא מִמִּי שֶׁהִזְהִיר עַל הַשַּׁבָּת, אַף מוֹרָא הָאָמוּר בַּמִּקְדָּשׁ, לֹא מִמִּקְדָּשׁ אַתָּה מִתְיָרֵא, אֶלָּא מִמִּי שֶׁהִזְהִיר עַל הַמִּקְדָּשׁ. פירש רש"י לא משבת אתה מתיירא דלא כתיב ביה מורא. ומקשים נילף מורא לשבת מן המקדש דכתיב ביה מורא (ויקרא יט, ל)?
ונראה לי דאם כן הוה ליה לערבנהו שבת ומקדש בהדי הדדי דהוה ליה למימר 'את שבתותי ואת מקדשי תיראו ותשמורו' דהא גם במקדש איכא מצות תלויות בו שצריך לשומרם.
ועוד נראה לי דאין למילף מורא לשבת מן המקדש כי בשבת לא חזינן ביה שינוי לעינינו משאר ימי החול כלל וכמו שאמר טורנוסרפוס הרשע לרבי עקיבא (בראשית רבה יא, ה) 'מה היום מיומים?' ולמה יראין ממנו, מה שאין כן בית המקדש יש בו שינויי לעינינו על שאר מקומות כמו שאמרו (משנה אבות ה, ה) במשנת דעשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש וזאת יתירה על הכל שנראה לעין בחוש הריאות עומדין צפופים ומשתחוים רווחים, ולהכי הוה סלקא דעתך שיתיירא אדם מן בית המקדש לכך אצטריך היקש הנזכר ללמדך שגם בית המקדש לא מן המקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר עליו.
ברם הא קשיא אמאי לא נקיט מורא להדיא בשבת כדנקיט במקדש? ונראה לי בס"ד דאי הוה נקיט מורא להדיא בשבת הייתי חושב הכונה שירא מן השבת עצמו כדעת הפלוספים שאומרים שהוא יום קשה ששולט בו שבתאי ולכך העסק ושאר דברים לא יצליחו בו וכמו שכתב הגאון מהר"י ז"ל ביורה דעה, לכך לא נקיט ביה מורא להדיה אלא שמירה כי ישראל כיון ששומרין שבת אין להם מורא ממנו מצד הכוכב.

גמ' יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת. עיין שבועות דף טו ע"ב רש"י ד"ה אין בנין:

בגמרא והא תנא בעלמא קאי: ק"ק לפי מה שתירץ הרשב"א בשם מורו אמה שהקשו התוספ' מאי פריך ניגמר דלא דחי דהיאך ניגמר כיון דשבת ע' ול"ת הוא דע' דשבת לא קאי אמחמר ע"ש, א"כ מאי פריך הכא דלמא לעולם לאוי דשבת חמירי ומכ"מ יליף שפיר טומאה והשבת אבידה משבת כיון דהם בע' ול"ת ודלמא ל"ת וע' חמיר כלאו דשבת גרידא אבל אכתי מנ"ל דלא חמיר לאו דשבת משאר לאוין, ואין לומר דהכי קפריך שהרי הך תנא ע"כ ס"ל דע' כמאן דליתא נגד כבוד או"א דהוקש כבודם לכבוד המקום דאל"כ ל"ל קרא דלא דחי טומאה והשבה כיון דבע' ול"ת הם ופשיטא דאין ע' דוחה ל"ת וע' אע"כ דה"א דדחי משום דהוקש וכדאמרינן בב"מ (דף ל"ב) דז"א דהא כמו כן גם לענין שבת הע' דכבוד או"א חמור ולכן אכתי יליף שפיר כמו דלגבי שבת לא דחי ע' החמור לאו דשבת משום דחמיר טפי כמו כן לא דחי לע' ול"ת אף דע' דכבוד חמור אבל אכתי מנ"ל דל"ת שאינו חמור יותר מע' לא נדחה מפני ע' ולכן לענ"ד מזה ראי' לשיטת התוספ' דבמחמר ג"כ איכא ע':

שם תיתי מבנין בית המקדש: בפ' כי תשא פירש רש"י דמדכתיב אך את שבתותי תשמורו ילפינן דאין מלאכת המשכן דוחה שבת וכן פירש בפ' ויקהל מדסמיך שבת למלאכת המשכן וכן נדרש שם במכילתא וכבר כתב שם הרא"מ דצריך הנך ב' דרשות אחת בציווי הקב"ה למשה ואחת בציווי משה לישראל, והנה לא קשה לפי התירוץ דהכא דכתיב קרא דאין בנין ביהמ"ק דוחה שבת ל"ל קרא כיון דכבר גלי קרא כן מדכתיב אך לפי פי' רש"י או לפי מש"כ הרמב"ן בפ' כי תשא מדסמיך שבת למלאכת המשכן, דיש לומר דצריך קרא למשכן ולמקדש דלכל א' יש קדושה שאינה לאחר דמשכן נמשח בשמן המשחה ומקדש קדושתו קדושת עולם ולכן אי לא כתיב רק חד קרא ה"א דהאחר שקדושתו גדולה יותר בחד צד דוחה שבת וכדאמרינן שבועו' (דף ט"ו) צריכותא כזה לענין כניסה בטומאה אם נאמר מקדש וכו' ע"ש, אבל הא קשיא דנילף מהכא דע' דוחה ל"ת שי"ב כרת מדאצטריך קרא דאין בנין משכן דוחה שבת מכלל דבעלמא דחי ואין לומר דמאי עדיפא הך ילפותא משנילף כן ממקדש די"ל דע"ז לא הוי שייך לומר לא בלאו דמחמר דהא שם במשכן סמיך למחללי' מות ימות דכתיב גבי אבות מלאכות, וביותר ק' דלפי המסקנא דמסיק דלית לן קרא במקדש שלא תדחה שבת אכתי נילף כן ממשכן ונימא ג"כ כמו דהוי בעי למימר לגבי מקדש דאם אינו ענין להכשר מצו' דתפוק לי' מכבוד או"א תנהו ענין לאין הכשר מצוה דג"כ ע' דוחה ל"ת שיב"כ: והנלענ"ד בזה דלכאורה ק' אמאי לא יליף דע' דוחה ל"ת שיב"כ מדדחי ע' דנשיא א' ליום יקריבו את קרבנם ללאו דשבת דהנשיאים הקריבו בשבת כדאמרינן במ"ק (דף ט') ולענין ילפותא כזה לא שייך מה דפריך לעיל אילפותא מתמיד ופסח שכן תדיר ושכן לפני הדיבור דקרבן נשיא לא הוי תדיר ולא לפני הדבור ולא נשארה רק הפירכא שכן צורך גבו' ועל זה נאמר מילה תוכיח ונילף במה הצד, וצ"ל כיון ששם הוראת שעה היתה דקרבן יחיד דוחה שבת לא ילפינן מיני' וכדאמרינן מנחות (דף י"ט) דורות משעה לא ילפינן: ובזה א"ש ג"כ מה דק' כיון דאין בנין המשכן דוחה שבת היאך אמרינן בספרי ובפסיקתא בפסוק ויהי ביום כלות משה שכל שבעת הימים הקים משה המשכן ופירקו ובאותו יום שהי' שביעי למלואים הקימו ושוב לא פירקו ע"ש והרי בתוך שבעת הימים הוא שבת ולא עוד אלא דשביעי למלואים דכתיב בי' ביום כלות משה להקים הי' שבת שהרי אמרינן בת"כ ובסדר עולם שיום שמיני למילואים הי' ראשון למעשה בראשית וא"כ שביעי למילואים הי' בשבת והיאך הקים משה בו את המשכן שהרי יש בזה משום בונה ואף דע"פ הדבור עשה מכ"מ נילף מזה דע' דוחה ל"ת שיב"כ, ואף דע"פ האגדה הוקם המשכן מאליו מכ"מ פרישת האוהל על המשכן ודאי הי' ע"י משה כדאמרינן שבת (דף צ"ב), וע"כ צ"ל ג"כ כדכתבנו דשם הוראת שעה הי' ודורות משעה לא ילפינן, אכן כפי הנראה מהכתוב נצטו' משה על ענין המילואים בשעה שנצטו' על מלאכת המשכן שכתוב בפ' תצוה קודם לווי דמזבח הקטורת אם לא שנאמר דאין מוקדם ומאוחר בתורה מה שאין צורך בזה לומר הכא כן, ולכן א"ש דהוצרך הקב"ה לצוות שאין בנין המשכן דוחה שבת שלא ידון משה כיון שצו' הקב"ה להקימו כל שבעת ימי המשיחה ובתוכם שבת (ואף שלא כתוב שם בפי' ציווי ההקמה והפירוק בשבעת הימים מסתמא כשנצטו' על ענין המילואים והמשיחה נצטו' ג"כ על זה) יהי' ג"כ מותר לבנותו בשבת ולכן שם צריך לגופא ולא נידוק מיני' שבעלמא ע' דוחה ל"ת שי"ב כרת:

שם מאי לאו בבונה וסותר: אין להקשות דאיך ה"א דדחי הא בעידנא דסותר לא מקיים ע' דבנין המקדש די"ל כיון דסותר לא הוי מלאכה רק בעל מנת לבנות דאל"כ הוי מקלקל שפיר מקיים ע' דבנין בסותר ע"מ לבנות אבל אכתי ק' אהא דקאמר לא במחמר דא"כ ל"ל קרא הא מחמיר לא הוי בעידנא ועוד מאי פריך ניגמר מהכא דלא נידחי דהיאך ניגמר דדלמא ה"ט דלא דחי משום דלא הוי בעידנא ובשלמא לפי פי' התוספ' זהו באמת מה שהשיב שכן הכשר מצו' וכמו שכתב הרשב"א אבל לפי' רש"י קשה, ויש לומר דבנין ביהמ"ק חשוב ע' דרבים וע' דרבים דוחה ל"ת אפילו שלא בעידנא כמו שהוכיח ר"ת הביאו המג"א (סי' תמ"ו) ממה דפריך בר"ה (דף ל"ג) אהא דאמר דשופר של ר"ה אין מחתכין אותו בדבר שהוא משום ל"ת דאמאי ליתי ע' ולידחי ל"ת, ומאי קושיא הא לא הוי בעידנא, אע"כ כיון דשופר הוי ע' דרבים לא בעינן בעידנא ע"ש: ברש"י ד"ה לאו דמחמר. בשבת פטור אין להקשות דאכתי למ"ד שם חייב לירוק דע' דוחה ל"ת שיש בה כרת די"ל דגם להך מ"ד משכחת איסורי שבת בלא כרת דהיינו תחומין ואליבי' דר"ע או הבערה ואליבי' דרבי יוסי וכדאמרינן בשבת שם אכן אם יש מ"ד דס"ל דמחמר חייב ותחומין דרבנן והבערה לחלק יצאת לא משכחת בשבת לאו גרידא שאין בו כרת, ובזה יש לתרץ מה שהקשו התוספ' בד"ה נגמר ותימה דמנ"ל לתנא לאוקמי' וכו' ע"ש דעל תירוצם ק' דאם על זה סמך קושיתו דלכתוב כן בשאר דברים שאינן רק לאו דעלמא א"כ לפרוך הא ולא לפרוך דלגמר מהכא דלא לידחי כיון דזה ק' גם אי איירי בשחיטה ובישול דדלמא אתי ללאו דמחמר וליגמר מיני' דלא לידחי, אבל לפ"ד יש לתרץ קושית התוספ' דהכי קפריך אי איירי במחמר א"כ ניגמר מיני' דלא דחי אע"כ דהך תנא דברייתא ס"ל מחמר חייב ותחומין דרבנן והבערה לחלק יצאת וע"כ ליכא לאוקמי' קרא רק בל"ת שיש בה כרת וש"מ דבעלמא דחי:

בד"ה היטמא. בביה"ק להשיב אבדה: הא דהוצרך לפרש כן ולא בפשטות שאמר לו אביו בלי טעם היטמא י"ל משום דהיכא דאינו מגיע הנאה לאביו במה שמטמא לא מצרכינן קרא שלא ישמע לו דאין בזה משום כבוד וכמו שכתבו הרמב"ן והרשב"א ולכן פירש שאמר לו האב שיטמא להחזיר לו האבדה שיש לו הנאה, ואין לומר דאיך קרא זה אבדה כיון שהאב בעצמו יכול ליקח אותה דז"א כיון שהוא כהן גם אביו כהן ואסור לכנוס לביה"ק ואם לא יקח לו תאבד, ואין להקשות דא"כ דבהכי קמיירי מאי פריך בב"מ (דף ל"ב) ל"ל קרא הא אין ע' דוחה ל"ת וע' דהרי לפי פי' רש"י תרי ע' הוי דכבוד ודהשבת אבידה והוי אמינא דתרי ע' דוחה ל"ת וע', די"ל שהרי כבר כתבו התוספ' לעיל (דף ה' ד"ה ואכתי) דהקושיא שם אינה על היטמא אלא על אל תחזיר וכן נראה בפי' מרש"י בב"מ שם שרק על השבת אבדה פריך (וע"ש בפני יהושע שהקשה על רש"י למה פירש רק על אבדה ולא ג"כ על טומאה, אכן במכ"ה לא נזכר בדברי התוספ' הנ"ל שכתבו דרק מאבדה קפריך ולא מטומאה, ומה שלא פירש דמשבת קפריך היינו דמשבת לא הי' צריך להקשות מע' ול"ת אלא דתיפוק לי' דל"ת שי"ב כרת הוא), ועוד י"ל דגם תרי ע' לא דחו לל"ת וע' כמו שכתבו התוספ' לקמן (דף כ'): אכן אכתי ק"ק מה דחק לרש"י לפרש כן דההנאה שמגיע לאביו היא השבת אבדה ולא בשאר הנאה בעלמא שאין כאן רק מצות כבוד וכגון שאמר לו אביו היטמא להביא לו פירות מביה"ק וכמש"כ הרמב"ן, ונ"ל דמשמע לרש"י כן דבב"מ (שם) מייתי הך ברייתא אפיסקא דמתניתין שם דאם היתה בביה"ק לא יטמא לה וכו' ומשמע מדמייתי לה הש"ס על זה וגם מדנקט בברייתא אל תחזיר ולא מפרש אל תחזיר אבדה דאהא דאם היתה בביה"ק נשנה דין זה דברייתא דיכול דאף דמדין השבת אבדה לא יטמא אבל אם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו על אבדה דאיירינן בה אל תחזיר שישמע לו ולכן לא צריך לפרש אבדה כיון דבהכי קמיירי, ומזה הוציא רש"י לפרש דהיטמא בביה"ק להשיב אבדה קאמר והא דנקטה באמת הברייתא בכה"ג ולא בהיטמא דעלמא בשמגיע הנאה לאביו אפילו ליכא מצו' בזה י"ל דכבר הביא הש"מ בב"מ (שם) קושיא בשם הראשוני' אמה דקאמר שם דה"א כיון דהשו' כבודם לכבוד המקום ליציית לי' דאכתי איך ס"ד כן דאם השו' אכתי לא עדיף מכבוד המקום ע"ש שנדחקו ביישוב קושיא זו, אבל לענ"ד י"ל דאדרבא בזה א"ש למה נקט הני תרתי היטמא ואל תחזיר דהנה אהא דאל תחזיר פשיטא שלא קשה כקושיתם כיון דאם משיב עובר על כבוד אב בקום ועשה ואם אינו משיב עובר על כבוד המקום בשו"ת ה"א אף ששוין מכ"מ שו"ת עדיף וכדאמרינן בברכות (דף כ') לענין כבוד הבריות אבל אכתי יקשה קושיתם לענין היטמא מהיכי תיתי שישמע לאביו דבזה הוי אפכא דאם יטמא עובר על כבוד המקום בקום ועשה ואם לא יטמא עובר על כבוד אב בשו"ת וא"כ כיון דשוין פשיטא דשו"ת עדיף ולא יטמא ואכתי קרא ל"ל, אכן לזה י"ל דנקט הברייתא כן דאמר האב שיטמא להשיב אבדה ולכן שפיר ה"א כיון שהשוה כבודם א"כ הוי מצות כבוד נגד מצות טומאה שו' בשו' ואף דהוי שו"ת מכ"מ ה"א דיכריע עתה מצות השבה שישמע לאביו לכן צריך קרא דכלכם חייבים בכבודי ולכן נקט היטמא לענין השבת אבדה דלענין שאר דבר שאין כאן מצו' פשיטא שלא ישמע לו דאפילו ס"ד דהשו' כבודם לכ"ה מכ"מ שו"ת עדיף:

בתוספ' ד"ה ניגמר. וא"ת והיכי ניגמר מהכא: לפי מה שכתבו התוספות בקידושין (דף ל"ד) בשם י"ח דהיכא דאיכא ע' ול"ת והע' אינה בנשים אז בהן דוחה ע' לל"ת ע"ש, ע"פ שיטה זו יש ליישב קושית התוספ' דכאן דשם (דף ל') אמרינן בגמרא איש אין לי אלא איש אשה מניין ת"ל תיראו הרי כאן שני' ע"ש והשתא כיון דעל זה כתוב ואת שבתותי תשמורו ג"כ לשון רבים קאי ג"כ אאשה וא"כ גלי קרא דגם אשה לא תשמע לאבי' אם יאמר לה לחלל שבת במחמר ולכן פריך שפיר דניגמר מהכ' דלא לידחי דא"ל דהוי ע' ול"ת שהרי באשה ליכא רק ל"ת ואעפ"כ צו' הכתוב שלא תשמע לאבי', אכן מכ"מ גם על תירוץ זה יקשה מה שהקשיתי על תירוץ הרשב"א בשם מורו כמו שכתבתי לעיל בגמרא. בא"ד. משום כפרה דבת כהן: עיין במהרש"א שנדחק למה הוצרכו התוספ' לפרש דגם בת כהן חמיר כיון דעל בת כהן לא פריך דניגמר מיני', ולענ"ד כתבו כן ע"פ מה שכתבו לעיל דלהכי לא דייק מכבוד או"א דבעלמא דחי ל"ת וע' כמו דדייקינן לענין ל"ת שי"ב כרת דשאני כבוד או"א דהשו' כבודם לכ"ה, והנה כמו כן יש להקשות ג"כ אמה דבעינן למילף לקמן מבת כהן דע' דוחה ל"ת שי"ב כרת דאל"כ קרא ל"ל דאין הבערה דוח' שבת דאכתי קרא ל"ל כיון דאין ע' דוחה ל"ת וע', וראיתי ברמב"ן שבאמת הקשה כן וכן יקשה אמה דמתרץ דר' יוסי היא דס"ל הבערה ללאו יצאת דהא עכ"פ ע' ול"ת הוא ואכתי קרא ל"ל וכמו דמקשה בב"מ אהך דכבוד או"א ולכן הוצרכו התוספ' לומר דגם בבת כהן חמיר ע' דשריפה משום כפרה ולכן ה"א דדוחה אפילו ל"ת וע':

בא"ד. דכבוד הוי הכשר מצו': הקשה המהרש"א בשם פורת יוסף הא לפי הך ס"ד אכתי לא אסיק אדעתי' הך דהכשר מצוה ונדחק ביישוב קושיא זו, ולא ידעתי שהרי לפי מה שחילק המהרש"א בעצמו לעיל בתוספ' ד"ה טעמא דלענין דלא נילף כבוד או"א לקולא ידע גם לפי ס"ד פירכא דהכשר מצוה רק דלענין דלא נילף בעלמא מכבוד או"א לחומרא עדיין לא ידע פירכא זו עד לבסוף ע"ש גם הכא א"ש דהא הכא ג"כ לענין דלא נילף כבוד מכלאים לקולא כתבו כן ולענין זה ידע גם לפי הס"ד הפירכא:

בד"ה שכן הכשר. וק' לר"י שאין זה אפשר: ליישב שיטת רש"י נלענ"ד די"ל דרש"י סובר כיון דאם נאמר שאסור לייבם ולכן ג"כ אינה עולה לחליצה הוי גם בזה הכשר מצוה וע"כ נילף מכבוד או"א דמותר חד מינייהו או חליצה או יבום וכיון שנוכל לומר שיחלוץ גם בלא קרא דעלי' הוי אמרינן שיבום אסור דהא לא הוי אז יבום הכשר מצו' והוי גמרינן מקרא דיבמתו דגם ח"כ אף שאינן עולין ליבום עולין לחליצה כמו דילפינן מזה דחייבי ע' חולצין לקמן (דף כ') והוי ילפינן מיבמתו בין ח"כ בין חייבי ע' כיון דשניהם אינן עולין ליבום מן התורה ואין לומר דא"כ קרא דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה למאי אתי די"ל דאתי להא דדרשינן מיני' לקמן (דף מ"א) דבתוך ג' חדשים אינה חולצת ולמה דדרשינן מיני' לקמן (דף מ"ד) דבשתי יבמות לא נימא דליבם לחדא ולחלוץ לחדא, ומה שהקשו התוספ' עוד הא אמרינן לקמן חליצה במקום יבום לאו מצוה הוא, בזה הי' אפשר לפרש דעת רש"י דקושית הגמרא כאן הוא לרבא ואיתימא ר"א דס"ל לקמן (שם) דלכך לא דחי ע' לל"ת משום דאפשר בחליצה וכן סובר ג"כ או רבי יוחנן או ר"א שם ועלייהו פריך עלי' ל"ל ואף דבלא"ה מסקו שם בתיובתא מכ"מ פריך הכא דנימא דאפילו מיתורא דקרא תהוי תיובתא עלייהו דמברייתא אין קושיא כ"כ דאפשר דלא ידעי לה: אכן ביותר נלענ"ד ביישוב קושיא זו ארש"י דהתם לא קאמרינן דחליצה במקום יבום לאו מצו' היא אלא לגבי הא אי נימא דמדאורייתא אין חשש איסור ליבם דע' דוחה ל"ת רק משום דאפשר בחליצה נאסר בזה אמרינן דלא מקרי זה אפשר לקיים שניהם אבל הכא דמסברא אין ע' דוחה ל"ת שי"ב כרת רק דנימא דגלי קרא מדאצטריך את שבתותי תשמורו דדחי א"כ נימא דלא גלי קרא כן אלא דומיא דכבוד היכא דאם יבטל המצוה בטל לגמרי ואי אפשר לתת מצו' תחתיו אבל הכא אם מן הדין אסור ליבם הרי נכנס חליצה תחת יבום כמו בחייבי ע' דמרבינן מיבמתו א"כ גם בלא עלי' הוי אמרינן דיחלוץ ולא ייבם כיון דלא דמי להא דכבוד או"א דילפינן מיני' דע' דוחה ל"ת שיב"כ: ומה שהקשו התוספ' עוד על רש"י דלפי האמת קרא בכלאים ל"ל גם אי נימא כמו שתירץ המהרש"א קושית המהרש"ל ע"ש מכ"מ לא קשה על רש"י די"ל דס"ל כתירוץ השני של התוספ' דלעיל דבלא קרא הוי אמרינן דאין ע' דציצית דוחה לל"ת דכלאים מפני שאינה שו' בכל דנשים פטורות מציצית ומ"ד נשים חייבות בציצית י"ל דס"ל באמת דאצטריך קרא לכדרבא, ומה שהקשו עוד דהא מסקינן דבכ"מ אפילו בהכשר מצו' אין ע' דוחה ל"ת שיב"כ, יש לומר דזה אליבי' דרבא דוקא דאמר לקמן ערו' לא צריך קרא אבל למסקנת סתם גמרא דקאמר מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא באמת ע' דוחה ל"ת שיב"כ היכי דהוי הכשר מצו' ורק שבת לא דחי דילפינן מכבוד וכמש"כ התוספ', ועיין מה שכתבתי לעיל ראי' לשיטת רש"י מסוגיא דכריתות (דף י"ד) דגם לפי המסקנא אמרינן דע' דוחה ל"ת שיב"כ: והנה מלבד קושיות הללו הקשו עוד הרמב"ן והרשב"א והריטב"א על שיטת רש"י דלשון הכשר לא מצינו בכל מקום על המצו' עצמה רק על דבר שמתקן ומכין, אכן לענ"ד גם זה מתורץ בסוגיא דכריתות שהזכרתי דקרי שם לשילוח השעיר הכשרו דיוה"כ אלמא דעיקר קיום המצו' קרוי הכשר, וכבר כתבתי לעיל שמזה ראי' לשיטת רש"י ע"פ מה שפירשתי בקושית הגמרא שם, ועוד הקשו הראשונים הנ"ל על רש"י דא"כ מפסח ומילה ותמיד ומיתת ב"ד ג"כ לא תיתי שכן הכשר מצו', ולענ"ד לק"מ דמפסח מילה ותמיד פשיטא שלא קשה שהרי כשרצה הש"ס למילף מינייהו אכתי לא אסיק אדעתי' הך פירכא שכן הכשר מצוה וכי אסיק לבסוף ופריך אשבת מה להנך שכן הכשר מצו לא בלבד שעתה לא צריך עוד להשיב אפסח מילה ותמיד שכבר השיב שכן ישנן לפני הדבור, אלא שי"ל ג"כ שבאמת בכלל מה להנך דקפריך גם פסח מילה ותמיד בכלל, אכן גם אילפותא ממיתת ב"ד ג"כ ל"ק כקושיתם דה"ל למיפרך שכן הכשר מצו' שהרי גם אילפותא מבנין ביהמ"ק הי' מקשה כן שכן הכשר מצו' ומתרץ דהכשר תיפוק לי' מהתם וע"י קושיא זו חזר מילפותא זו ורצה למילף ממיתת ב"ד והיאך שייך שיפרוך שכן הכשר מצו' שהרי ידע כבר התירוץ דהכשר מצו' תיפוק לי' מהתם דהיינו מכבוד או"א ואם אינו ענין להכשר תנהו ענין לאינו הכשר ותמהני על הראשונים שהקשו כן: ועיין במהרש"א שהקשה עוד לדעת רש"י ממה דפריך בב"מ (דף ל"ב) ותירץ די"ל ושם לא אקרא דאת שבתותי קפריך ל"ל אלא אלישנא דברייתא דיליף משבת גם היטמא ואל תחזיר, ולא ידעתי מה חידש המהרש"א בזה שהרי בלא"ה כבר כתבו התוספ' לעיל (דף ה') כן ולא עוד אלא דלא אכל הברייתא אלא אהשבת אבדה דוקא פריך, וכבר כתבתי לעיל שמדברי רש"י בב"מ שם נראה בפי' שמפרש ג"כ הכי דרק מהשבת אבדה קפריך, ולכן מתורצי' כל הקושיות שהוקשו אשיטת רש"י, ולענ"ד יש ראי' לשיטת רש"י מלשון הגמרא דפריך אהך ילפותא מבנין ביהמ"ק מה להנך שכן ה"מ, דלפי' רבינו חננאל ק' איך שייך הנך לשון רבים כיון דלא קאי רק אמחמר והל"ל מה להך, אבל לפי' רש"י א"ש דנקט לשון רבים כיון דקאי אבונה וסותר שהזכיר: ועיין במהרש"א שתמה על הרא"ם פ' קדושים שכתב דצריך קרא בכבוד דסד"א משום דהוקש כבודם שזה נגד סוגיא דהכא דמסקינן לרש"י דאי קרא לשחוט ובישול אתי לאשמעינן דבעלמא ע' דוחה ל"ת שיב"כ אבל משום הוקש לא ס"ד דע' דוחה ל"ת שיב"כ ונדחק ביישובו, ולענ"ד אדרבא הרא"ם השלים בזה שיטת רש"י דע"פ מה שכתבנו רק לסתם גמרא מסקינן דע' דוחה ל"ת שיב"כ אבל לא לרבא וא"כ יקשה לרבא קרא דאת שבתותי ל"ל כיון דבכ"מ אין ע' דוחה ל"ת שיב"כ ולכן כתב הרא"ם שפיר דלדידי' אמרינן דצריך דהוי ס"ד דמשום דהשו' דוחה אפילו ל"ת שיב"כ משא"כ לסתם גמרא דס"ל כמש"כ התוס' דמשום הך סברא לא הוי דחי ולכן ע"כ אתי קרא לדיוקא לאשמעינן דבעלמא דחי:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

גמרא אלא סד"א תיתי מכיבוד אב ואם דתניא יכול יהא כיבוד אב ואם דוחה שבת כו': מאי לאו דאמר ליה שחוט לי בשל לי וטעמא כו' הא בעלמא דחי. ויש לדקדק לפי מש"כ התוס' ז"ל דעיקר הפרכא גבי פסח ותמיד הוא שכן תדיר כיון דהוי בכל השנה א"כ מנ"ל למידק דבעלמא דחי אפילו היכא דלאו תדיר הוא כלל דלמא לא שמעינן דבעלמא דחי אלא דומיא דמצוה דכיבוד דהוי מצוה המצוי' ומצוי הוא דומיא דתדיר וכן מילה מצוי הוא כדאמרינן בזבחים פרק כל התדיר. וכש"כ לפי מש"כ התוס' דעיקר קרא אתא לאשמעינן דבעלמא דחי א"כ לא שמעינן אלא דומיא דכיבוד. ועיין מהרש"א ז"ל שכתב על דברי התוס' שכתבו דכיבוד לא אתי מפסח ותמיד משום דכיבוד הוא הכשר מצוה ולא כתבו שכן ישנן לפני הדיבור משום דכיבוד נמי ישנה לפני הדיבור ובמרה נצטוו. ולא הוצרך לזה דאכתי איכא למילף משאר קרבנות וע"כ איצטריך לפרכא דתדיר וכיבוד נמי תדיר היא. ושפיר מצינן למילף מפסח ותמיד אי לאו פרכא דהכש' מצוה. ולדברי מהרש"א ז"ל דכיבוד נמי ישנו לפני הדיבור משום דבמרה נצטוו א"כ שבת נמי ישנו לפני הדיבור. דשבת נמי נצטוו במרה. וא"כ מאי אהני חומרא דמילה ופסח דישנו לפני הדיבור הא ל"ת דשבת נמי ישנו לפני הדיבור. וי"ל דמ"מ ליכא למילף לעשה ולא תעשה דלאחר הדיבור ועיין בתוס' קדושין סוף פרק קמא שכתבו בשם הירושלמי הסברא להיפך דאין עשה דלפני הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור. ועיין עוד תוס' בר"ה:

עכ"פ מש"כ ודאי קשיא. ונראה דכל הני דמייתינן בשמעתין הוא להוכיח דאין לחלק בין חומרא רבא לחומרא זוטא. ומש"ה איצטריך קרא לכיבוד דלא דחי. אבל בעלמא שפיר דחי אפילו חומרא רבא דשאני כיבוד דהוי הכשר מצוה כמ"ש וכמו שאכתוב לקמן או דכולכם חייבין בכבודי. אבל עשה דעלמא דחי מסברא אפי' חומרא רבא מש"ה כתב רחמנא עלי' דלא דחיא חומרא רבא וילפינן מינה בעלמא דלא דחיא חומרא רבא היינו ל"ת שיש בו כרת או עשה ול"ת והשתא לא תיקשי קרא דכלאים בציצית למה לי משום דאי לאו קרא דכלאים בציצית לא הוי ידעינן כלל דעשה דוחה ל"ת וכן לא יקשה דלא פריך נגמר מהכא דדוחה אפי' לא תעשה ועשה משום דלפי האמת דכתיב עלי' לאיסורא תו לא ילפינן אלא חומרא זוטא דומיא דכלאים בציצית. אלא דעדיין אינו מיושב חדא דהא אכתי לא ידע מסברא דהכשר מצוה. ואי נימא דקרא דכיבוד איצטריך לגופי' א"כ נילף מינה בעלמא דלא דחי וכדפריך הש"ס לקמן. ועוד השתא דכתיב עליה קרא דכיבוד למה לי. וי"ל דאי לאו קרא דכיבוד לא הוה ידעינן דאין לחלק בין החומרות. וכי איצטריך עליה לאיסורא. ועיין בזה בדברי הרשב"א ז"ל:

גמרא הא תנא בעלמא קאי ולא פריך: והקשו התוס' דלמאי דס"ד בשחיטה ובישול מי ניחא. ובד"ה נגמר כו' הקשו עוד דמאי פריך נגמר מהכא דלא דחי הא במחמר איכא עשה ולא תעשה. ועוד דמנ"ל דאין עשה דכיבוד דוחה ל"ת גרידא. וכן הקשו עוד דמאי ס"ד לאוקמי בשחוט לי בשל לי כיון דאיכא לאוקמי בלאו דמחמר. ולענ"ד נראה לפרש דברי הש"ס דס"ד דקרא דאת שבתותי תשמרו אתי לאשמעינן דעשה דכיבוד אינו דוחה כל דיני שבת בין ל"ת שיש בו כרת בין ל"ת גרידא. ובעלמא ליכא למילף מינה דלא לידחי עשה ל"ת משום דע"כ שמעינן דעשה דכיבוד שאני כיון דבעלמא דוחה עשה אפי' ל"ת שיש בו כרת והכא לא דחי תו ליכא למילף נמי לל"ת גרידא ודברי מהרש"א ז"ל לא הבנתי בזה. וברייתא דיכול אמר לו היטמא כו' נמי אתיא שפיר דודאי שמעינן מקרא דאת שבתותי תשמרו דאפי' ל"ת גרידא לא דחי. כיון דאכל מילי דשבת קאי ואיכא מחמר דלית ביה אלא ל"ת גרידא כגון מחמר בבהמת חבירו דלית בה עשה דלמען ינוח. אבל למאי דמשני דאתי ללאו דמחמר, א"כ לית לן הכרח דעשה דכיבוד קיל כיון דאיצטריך לגופא שפיר פריך הש"ס ליגמר מינה בעלמא דלא דחי וכ"ת שאני לאוי דשבת דחמירי והא תנא בעלמא קאי ולא פריך כו' ומשני דגם לפי המסקנא לא ילפינן מינה משום דעשה דכיבוד קיל דלא הוי אלא הכשר מצוה. כללא דמלתא הא פשיטא לן דאת שבתותי תשמרו קאי אכל מילי דשבת מל"ת שיש בו כרת עד ל"ת גרידא. אלא דס"ד דהמקשה דבל"ת שיש בו כרת ג"כ אתי קרא לאשמעינן דבעלמא דחי. ולפ"ז עשה דכיבוד אפי' ל"ת גרידא לא דחי. ועשה דעלמא דוחה אפי' ל"ת שיש בו כרת. ומדחי הש"ס דעיקר קרא דאת שבתותי אתי לעשה ול"ת או לל"ת גרידא. ואפ"ה לא ילפינן מינה בעלמא משום דמסברא פשיטא לן דעשה דכיבוד קיל משום דהוי הכשר מצוה. ונתיישבו בזה כל קושיות התוס' ז"ל. ובזה א"ש נמי מה דקשיא לכאורה בהא דפריך התם בב"מ אהא דיכול אמר לו אביו היטמא הא עשה ולא תעשה הוא ואמאי לא פריך אקרא דאת שבתותי גופא הא עשה ולא תעשה הוא. ולפי הנ"ל ניחא דשבת איכא נמי ל"ת גרידא ובבהמת חבירו ולהכי לא פריך אלא אהא דקאמר יכול היטמא כו' ועיין ברשב"א ז"ל שכתב ג"כ דבמחמר ליכא עשה דתשבות. אלא דאכתי איכא עשה דשביתת בהמתו וצ"ל בבהמת חבירו וכמ"ש. ועוד איכא לאשכוחי ל"ת גרידא בשבת בתחומין ואליבא דר"ע אלא די"ל דשבו איש תחתיו הוי עשה:

ובילדותי רציתי לישב קושית התוס' הא במחמר איכא לאו ועשה. ע"פ דברי הריב"א ז"ל בפ' שילוח הקן דבעשה ול"ת נמי הלאו נדחה ולא ישאר אלא העשה לבד ואינו לוקה. וא"כ הכא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו וכל היכא שנאמר השמר כו' אינו אלא ל"ת. ואי נימא דל"ת גרידא נדחית בפני עשה דכיבוד א"כ ליכא הכא אלא עשה ולמה נאמר כאן לשון שמירה שהיא ל"ת אלא ש"מ דל"ת גרידא נמי אינה נדחית בפני עשה דכיבוד. אבל אחר העיון ז"א דהא בלא"ה ליכא מלקות בלאו דמחמר כדאית' בפרק מי שהחשיך. וא"כ ע"כ שמירה דהכא לא הוי ל"ת מדלא לקי. אם לא שנאמר דמ"מ עובר בלאו אע"ג דלא לקי מדכתיב תשמרו וכדאי' בפרק הנ"ל:

ועפ"ז נתיישב לי מאי דקשיא לי על דברי הריב"א ז"ל הנ"ל מהא דפריך הש"ס בב"מ על הא דאמר לו אביו היטמא כו' ולמה לי קרא הא עשה ול"ת הוא. ולדברי הריב"א ז"ל הא איצטריך לאשמעינן דעובר בלאו ולקי עלה (ושמעתי שקושיא זו נכתב בספר) ולפי הנ"ל ניחא דמקרא דאת שבתותי תשמרו לא שמעינן מלקות כיון דאין מלקות באיסורי שבת. וא"כ ליכא למילף מינה בעלמא דלקי ולאיסורא בעלמא לא איצטריך קרא. ובספר חוסן ישועות כתב דלהכי לא פריך הש"ס משבת גופא משום דקרא אתי למלקות. וז"א כמ"ש דבאיסורי שבת ליכא מלקות וכנ"ל. ומ"מ דברי הריב"א ז"ל צ"ע מהא דאמר רב אשי גבי שריפת קדשים. (דלא צריך קרא) די"ט עשה ול"ת ולפי דברי הריב"א ז"ל הא איצטריך קרא למלקות וגם זה יש ליישב ודו"ק:

תוס' ד"ה והא תנא בעלמא קאי כו': וי"ל כיון דגלי קרא כו' ולפי מ"ש לעיל בד"ה טעמא ולקמן בד"ה שכן הכשר מצוה דלענין שבת שפיר ילפינן מינה דשאר מצות נמי לא דחיא שבת אלמא דשבת חמירא. והדק"ל מנ"ל דעשה דכיבוד לא דחיא שאר מצות דלמא דוקא שבת הוא דלא דחיא דבעלמא נמי לא דחי. ע"כ נראה כמ"ש דפסח ומילה איצטריך קרא למימרא דהתירא הוא:

גמרא שכן הכשר מצוה: עיין תוס' שפי' דקאי אלאו דמחמר ומש"ה לא ילפינן מינה בעלמא. וכתבו תוס' דאפי' עוסק בגוף מצוה לא דחי. כיון דרוב כיבוד הכשר מצוה הוא. ולי היה נראה דכל כיבוד הכשר מצוה הוא דהמעשה גופא לאו מצוה הוא אלא הכיבוד הוא המצוה. וכן בנין בהמ"ק הכשר מצוה הוא להיות מקום משכן שכינתו ית"ש. אבל הבנין עצמו לאו עיקר המצוה הוא. וק"ק אמאי לא דחי הש"ס דמה לכיבוד שכן הוא ואביו חייבין בכבודו. וכדאיתא בקדושין. וכן מאי קאמר הש"ס לקמן גבי בנין בהמ"ק תיפוק ליה מכיבוד. דלכאורה בנין בהמ"ק חמור בזה מכיבוד דבנין בהמ"ק ומצוה לעשות בנין בהמ"ק קודם:

והנה מתוך הלכה זו משמע דאי לאו קרא דאת שבתותי תשמרו הוה ילפינן מכלאים בציצית אפי' לענין הכשר מצוה. וא"כ הא דקי"ל בעלמא דבעינן בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה מקרא דאת שבתותי תשמרו שמעינן וכן הא דפליגי רבנן אר"א במכשירי מילה ג"כ מהכא שמעינן לה. אבל לר"א דיליף מקרא דמכשירין דוחה א"כ קשה למה לן קרא דאת שבתותי דהכשר מצו' אין דוחה את השב' הא מדאיצטריך קרא בפסח ומילה למכשירין ש"מ דבעלמא מכשירין לאו כגוף המצוה. וצ"ל דאיצטרי' כי היכי דלא נילף מהתם דמכשירין כגוף המצוה דמי ולקמן יבואר עוד בזה. ולשון הרשב"א ז"ל בחידושיו כאן צ"ע שכתב דמחמר בתרווייהו הכשר מצוה הוא אבל גוף הבנין משמע מדבריו ז"ל דחשיב גוף המצוה וא"כ קשה מנ"ל דאין בנין בית המקדש דוחה יו"ט אמאי לא ידחה עשה ל"ת ועשה דיו"ט:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

יכול אמר לו אביו הטמא ואל תחזיר וכו'. וא"ת לדעת הסמ"ג והטור דס"ל דאם אביו רשע אינו חייב לכבדו א"כ אמאי אצטריך קרא תפוק לי דכיון שאומר הטמא ואל תחזיר הוא רשע שרוצה שבנו יעבור עבירה ואם כן אינו חייב בכבודו. וזה סייעתא לדעת הרמב"ם ז"ל דסבר דאפילו אביו רשע חייב לכבדו. וכד דייקת שפיר גם לדעת הרמב"ם נהי דאם הוא רשע חייב לכבדו אבל אם אומר שיהיה רשע גם הוא ודאי אין לשמוע לו ואמאי אצטריך קרא. וי"ל דאביו אינו רשע אלא שרוצה לאכול דרך משל ואומר לבנו הטמא להביא הפירות אשר שם. ואל תחזיר שאני רוצה שתאכילני עתה ואיני יכול להמתין ואי לאו קרא הו"א דאתי עשה דכבוד אב ואם ודחי לאו דטומאה ועשה דהשבת אבידה דעשה דכבוד אב ואם חמור מאד ושריותא היא וכנפש האב וכנפש הבן אין להם חטא. ולהכי אצטריך קרא וכן ראיתי שפירש הריטב"א ז"ל בחידושיו והרב המאירי ז"ל בפסקיו ע"ש:

(מפני סיבה אשר נהייתי ונחלתי כמו חלאי"ם. וחבילי קוצי"ם צומחות אחריהם לא עצרתי כוח למען רבות מני דשאים. אנקוט בקציר"י רק ב' ג' גרגירים ויהי הקצר קצרן של דברים הבאים):

יכול יתירא אדם ממקדש וכו' הקשה הרב עיון יעקב מהיכא ס"ד וכו' ותו מ"ש שמירה האמורה בשבת וכו' הא לא כתיב ביה מורא כלל. ותו נקיש איפכא שבת למקדש וכו':
ויראה דהוה ס"ד לירא מהמקדש עצמו ע"ד מורא אב ואם ורבו לז"א מה שבת ממי אתה מתיירא וכו' דכיון דלא כתיב ביה מורא בהדיא א"כ אין בו אלא מורא כללית שחייב לירא בקיום המצות שצריך לקיימן ביראה ואהבה וא"כ בשמירת שבת אין בה אלא מורא שמים כדרך שאר מצות שבכל מצוה בעשותה צריך לירא ממי שציוה עליה וממנו נקח דמוראת מקדש הגם דכתיבא בפרטות אינה כי אם ממי שהזהיר עליו ככל שאר מצות. ומעיקרא הא דקאמר יכול יתירא אדם ממקדש היינו דס"ד דאי מוראת מקדש היינו ממי שציוה עליו היה מקום לומר דלא לימא מורא מקדש בפרטות וכבר ודאי מורא שמים עליו ומדאמר רחמנא בפרטות הוה ס"ד לירא מן המקדש עצמו להכי אתא הקשא. ואין להקיש איפכא שבת למקדש מאחר דבמקדש לחודיה מספקא לן איזהו מורא אם מהמקדש אם מה'. לא כן דשב' לחודיה ידעינן שפיר דאין בו מורא אלא ממי שהזהיר עליו ככל המצות ותו דתפסת מועט תפסת ולהכי מקיש מקדש לשבת. ועוד מאחר דאיכא לאקושי מקדש לשבת דמוראו לעולם כשמירת שבת דידוע דשמירתו לעולם מקיש נמי דמורא מקדש כמורא שבת אלא שזה בפרט ואידך מכללא אתמר:
ומה שפירש הרב הנז' דכיון שציונו לשמור המקדש יעלה מורא על לבו מפחד האויבים וכו' וקמ"ל שהוא מצד כבוד כמ"ש הרמב"ם פ"ח דבית הבחירה הוא דחוק מאד ותו למאי דס"ד אמאי אצטריך קרא דמורא מקדש כיון דכבר נצטוינו בשמירתו ומשם נדע דצריך לירא מהאויבים ומקדשי תיראו למה לי. ואעיקרא אינו עולה על הדעת. דשמירת מקדש מפחד גנבים ולא בעי הקשא להכי:

מה להלן {יש לתקן: להנך} שכן הכשר מצוה ערש״י. ואע״ג דלקמן כ"א א׳ קאמרינן דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא. והתו׳ דחו בזה פרש״י. י"ל דהיינו שזה לא מיקרי יכול לקיים שניהם דאל״כ הא לעולם יוכל לדחות היבום בשביל מצות החליצה אבל מ"מ לא הוי הכשר מצוה כיון שיוכל לפטור בחליצה:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמ'. מאי לאו בבונה וסותר וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי לא לאו דמחמר ואפילו הכי לא דחי ואלא דקיי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת ליגמר מהכא דלא דחי. עיין בהמשך הסוגיא, ויש להקשות גם כאן אותה הקושיה שהקשינו בסוגיא למעלה בכיבוד אב, דלכאורה הגמרא סותרת את עצמה, דבתחילה רצתה ללמוד מהדין שאין בונין ביהמ"ק בשבת לכהת"כ שעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, ולבסוף מדאוקמה בלאו דמחמר רצתה ללמד לכהת"כ להיפך שאין עשה דוחה ל"ת, ועלינו להבין מ"ש הה"א מהמסקנא.
ונראה לבאר אף כאן כנ"ל. דמתחילה הגמרא ס"ל דילפינן משבתותי תשמורו שאין מצות בנין בהמ"ק חלה כלל בשבת, ומשו"ה אינה דוחה, ומזה למדים לכהת"כ שבמקום שמצות עשה חלה דשפיר דוחה ל"ת שיש בו כרת, ולבסוף מדאוקמה בלאו דמחמר, הגמרא נקטה שמצות בנין בהמ"ק חלה בשבת אלא שאינה דוחה את הלאו דמחמר, ומזה נלמד לכהת"כ שאין עשה דוחה ל"ת דעלמא.
ובביאור ההבדל נראה דבהה"א הגמרא נקטה שהפסוק בא לאסור אבות מלאכות בשבת לצורך בנין בהמ"ק, כולל אב מלאכת בונה. וכשעיקר הבנין דביהמ"ק נאסר בשבת מסתבר שהתורה הפקיעה את כל מצות בנין בהמ"ק מעיקרא. משא"כ למסקנא דאוקמה במחמר, שבמקרה מחמר לצורך בנין בהמ"ק בשבת, וגזיה"כ באה ואסרה רק מעשה צדדי של מחמר לצורך הבנין ולא את עצם ועיקר מעשה הבנין עצמו, ולכן מסתבר דאדרבא חובת מצות בנין בהמ"ק חלה בשבת אלא שאינה דוחה את האיסור. ועוד שלפי כמה ראשונים ואחרונים איסור המחמר בשבת אינו חלות איסור מלאכה וחילול שבת אלא איסור בעלמא206, כי לשיטתם מחמר בשבת אינו מומר לכהת"כ שלא כמו המחלל שבת ע"י מלאכה. ולפיהם נמי מסתבר שהתורה לא בא להפקיע את כל המצוה דבנין בהמ"ק ביום השבת, מאחר שלא מדובר באיסור מלאכה וחילול שבת. ויוצא שעיקר המצוה של בנין בהמ"ק חלה בשבת אלא שאינה דוחה את הלאו דמחמר, ולפיכך מזה לומדים לכהת"כ שאין עשה דוחה ל"ת.
רש"י ד"ה וכי תימא שאני לאוי דשבת דחמירי. וז"ל דקי"ל (עירובין דף סט:) מחלל שבת כעובד עבודת כוכבים ומשו"ה אפילו לאו גרידא לא דחי כו' עכ"ל. מפורש ברש"י שהמחמר אחרי בהמתו בשבת במזיד כעובד עבודת כוכבים דמי ונעשה מומר לכל התורה כולה.
והנה יש לחקור באיסור המחמר - האם מלאכת הבהמה מצטרפת לגברא ונחשב כאילו הגברא עשה מלאכה, או"ד שמהוה איסור שביתת בהמתו ולא שהגברא עשה מלאכה. ומרש"י חזינן שסובר שמלאכת הבהמה מצטרפת לגברא וחילל שבת ונעשה מומר לכתה"כ. כי בפשטות דין המחלל שבת בפרהסיא כאילו עובד עכו"ם ונעשה מומר לכהת"כ חל רק כשהגברא עשה מלאכה בשבת, דלא שמענו מעולם שמי שביטל מצות קידוש היום בשבת שנעשה מומר207, והטעם משום שלא עבר על איסור מלאכה. וא"כ מוכח דרש"י ס"ל שהמחמר אחרי בהמתו בשבת עבר על איסור מלאכה, אלא שלא עבר על איסור כרת אלא על איסור לאו דמלאכה, ומכיון שאיסור המחמר מהוה חלות שם איסור מלאכה נעשה מומר.
ונראה דשיטת רש"י הוא רק במחמר אחרי בהמתו, ואילו באיסור "עבדך" שמוזהר אדון על עבד כנעני שלו שלא יעבידו בשבת פשיטא שאם האדון מעביד את עבדו בשבת שלא יעבור האדון על איסור מלאכה בשבת ואינו נעשה מומר לכהת"כ. כי באופן הזה העבד כנעני עצמו מוזהר על מלאכה בשבת, וכשהעבד עושה מלאכה הרי הוא עצמו מחלל שבת ומשו"ה אין לצרף מלאכתו לאדם אחר ואף לא לאדונו. משא"כ בהמה שלא מוזהרת על השבת, ולפיכך ניתן לצרף את מלאכתה לגברא המחמר אחריה כאילו הוא עשה את המלאכה וחילל שבת ונעשה מומר208.
והנה האחרונים חקרו האם איסור המחמר חל ביו"ט209. ולכאורה השאלה תלויה בחקירתנו, משום שדוקא לענין מלאכה משווינן יו"ט לשבת אבל לא לענין דינים אחרים שאינם מלאכה וכדאיתא בתוס' למס' פסחים (דף ה:) ד"ה לחלק יצאת וז"ל דלמ"ד (הבערה) ללאו יצאתה לא היה אסור ביו"ט כיון דאין שם מלאכה עליה עכ"ל. וא"כ אליבא דרש"י הסובר שמחמר בשבת מהוה חלות איסור מלאכה מחמר ביו"ט נמי אסור. והפוסקים המתירים מחמר ביו"ט סבורים שאינו איסור מלאכה אלא איסור שביתת בהמתו בעלמא.
ויעויין בתוס' ישנים לפנינו (ד"ה אלא לאו דמחמר) ז"ל וי"ל משום דכתיב שבתותי תשמורו דמשמע דבעיקר שמירה איירי והיינו במלאכה שבגופו דהיינו שחוט לי בשל לי אבל לאו דמחמר אינו אלא מלאכה בנחלתו עכ"ל. בפשטות משמע דר"ל שמחמר אינו איסור מלאכה אלא איסור שביתת בהמתו.
ועיין נמי בחידושי הרשב"א (דף ו.) ד"ה ונגמר שהקשה דהיאך נלמד ממחמר לכהת"כ הרי במחמר יש ל"ת ועשה דשביתה בשבת וז"ל ומורי ז"ל תירץ דבמחמר ליכא עשה דמסתמא תשבות אינו עשה אלא אבות מלאכות עכ"ל. ומפורש שסובר שאין מחמר בכלל מלאכות שבת כי אינה אלא מצות שביתת בהמתו בעלמא ולא חלות איסור מלאכה, ולפיכך אינו נאסר בעשה ד"תשבות" שחל רק במלאכת שבת ולא באיסור שבת שאינו חלות איסור מלאכה.
ויוצא איפוא שרש"י סובר שמחמר מהוה איסור מלאכה משום דמעשה מלאכת הבהמה מצטרפת לגברא. ומאידך תו"י והרשב"א סבורים שמחמר מהוה איסור נפרד של שביתת בהמתו. ונ"מ בנוגע ליו"ט וגם אם המחמר בשבת מומר לכהת"כ או לא.
רש"י ד"ה אלא. ז"ל אבל ייבום לא זה בלבד הכשר קיום העשה שהרי יכול לחלוץ ולא יעקור לאו של ערוה ולא איצטרך עליה עכ"ל. ויעויין בתוס' (ד"ה שכן) שתמה עליו שהרי לקמן (דף כא.) איתא דעשה דיבום דוחה ל"ת דאלמנה מן האירוסין לכ"ג ואם בעלו קנו ולא אמרינן דאפשר בחליצה כי חליצה במקום ייבום לאו מצוה היא.
ונראה שיש לעיין ביבום וחליצה האם מהוים שתי מצוות נפרדות, או"ד שמהוים שני אופנים לקיים אותה מצוה והיא מצות הפקעת הזיקה. ויעויין ברמב"ם (ריש הל' יבום הל"א - ב') המונה אותן לשתי מצוות שונות. אמנם יתכן שרש"י סובר שקיום מצוה אחת הן והרי הן שני אופנים שונים לקיים אותה מצוה. ולפי"ז י"ל שהגמרא לקמן מיירי בדין עשה דוחה ל"ת דעלמא ויבואר לקמן (בתוס' ד"ה שכן הכשר מצוה) שיסוד הדוחה הוא מעשה המצוה. ומכיון שבמצות ייבום ישנם שני מעשי מצוות - ייבום וחליצה - הלאו נדחה מפני מעשה מצות ייבום ולא איכפת לן באפשרות של מעשה מצות חליצה, כי חליצה במקום יבום לאו כלום היא, כלומר שאינו אותו מעשה המצוה. משא"כ רש"י בסוגיא דמיירי בדין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, דבזה הדוחה אינו מעשה המצוה אלא עיקר קיום המצוה, ומאחר שחליצה וייבום מהוים אותה קיום מצוה לא דוחים איסור כרת מפני ייבום כל זמן שאפשר בחליצה המהוה אותה קיום מצוה.
ובביאור החילוק הזה עלינו להבין אמאי שקלא וטריא בגמרא שלפנינו אם עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, והרי לכאורה פשיטא שעשה דוחה ל"ת במקום שיש לאוין הרבה, וכדנקטו תוס' לעיל (דף ג: ד"ה לא תעשה), וצ"ע א"כ אליבא דהר"ן (בפירושו על הרי"ף לפ"ח מיומא דף ד: ברי"ף דפוס ווילנא) דס"ל שהרבה לאוין דמלקות ביחד הרי הן חמורין יותר מאיסור כרת אחד לבדו ולכן פסק ששוחטין לחולה בשבת ועוברין על איסור כרת אחד ולא מאכילין אותו נבלה כי בכך יעבור על הרבה לאוין כי על כל כזית וכזית דנבילה שאוכל עובר על עוד לאו, וקשה דא"כ הרי הוא ק"ו שאם עשה דוחה כמה לאוין ביחד שחמורין כ"ש שידחה לאו אחד שיש בו כרת לבדו שהוא קל, וא"כ מהי שאלת הגמרא אם עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת.
ונראה שיש לחקור בדין עדל"ת האם הדוחה הוא מעשה המצוה או קיום המצוה. וי"ל שזהו החילוק בין עדל"ת דעלמא לבין עדל"ת שיש בו כרת. יסוד ההלכה דעדל"ת דעלמא הוא שמעשה שהוא גם מעשה מצוה וגם מעשה עבירה נחשב ע"פ דין למעשה מצוה ולא למעשה עבירה. ולכן הוא הדין אפי' במקום שיש כמה לאוין שמעשה המצוה מפקיע את כל חלות השם דעבירה מהמעשה שעושה210. משא"כ בלאו שיש בו כרת, שאע"פ שמצד מעשה העבירה לאו שיש בו כרת שוה ללאו בעלמא211, אפ"ה יש נ"מ בנוגע לעונש הגברא, כי העונש של כרת שחל על הגברא חמור מעונש של מלקות דלאו בעלמא. ומחמת חומר העונש דכרת שבגברא יש להחמיר ולא לדחות לאו שיש בו כרת212. ואם נקטינן שאעפ"כ עדל"ת בלאו שיש בו כרת צ"ל שהדוחה הוא עיקר קיום מצות העשה שהגברא מקיימה והוא שדוחה את עונש הכרת.
ולפי"ז מבואר החילוק של רש"י, כי אם נקטינן שעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת הדוחה הוי קיום מצות הגברא, ומשו"ה אמרינן שאפשר לו בחליצה כיון שחליצה ויבום מהוים קיום מצוה אחת. משא"כ בעדל"ת דעלמא שהדוחה הוא מעשה המצוה, שאזי אמרינן שחליצה במקום יבום לאו מצוה היא כי חליצה מהוה מעשה מצוה אחרת מיבום213.
ותוס' שהקשו על רש"י סוברים או שיבום וחליצה מהווים שתי קיומי מצוות שונות כמו שהרמב"ם סובר או שהדוחה בעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת הוא מעשה המצוה ולא קיום המצוה.
תוס' ד"ה שכן הכשר מצוה. ז"ל ונראה לר"י וכן פירש ר"ח כו' הכשר מצוה כשמחמר ומטמא ומניח מלהחזיר אבידה כדי להביא גוזלות לאביו בשעת דחיית הלאו אין מאכילו ומלבישו כו' ואור"י דכיבוד אב אפילו עוסק בגוף מצוה לא דחי דבכל ענין קא פסיק שלא ישמע לו והיינו משום דברוב ענייני כיבוד רגילים להיות על ידי הכשר מצוה קאמר רחמנא דלא דחי בכל ענין עכ"ל. ויעויין ברמב"ן שכתב בהסבר פר"ח וז"ל וא"ת והלא מכיון שאמר לו אביו חמר אחר בהמתך הוי כבוד, אין עיקר כיבוד אלא מה שאמרו בקידושין (דף לא:) איזהו כיבוד מאכילו ומשקהו ומלבישו ומנעילו כו' וכל דבר שיש לו הנאה בו, אבל אמר לו לעשות דבר שאין לו הנאה של כלום אין זה כיבוד שאמרה תורה. וכן מה שאמרו יכול אמר לו אביו להטמא כו' להביא פירות קאמר, אבל היטמא לחנם אצ"ל שלא ישמע לו עכ"ל. ומשמע מהרמב"ן שעיקר מצות כיבוד אב מוגבלת לעצם המעשה שמהנה בו את אביו, ואילו מעשה מכשיר, כגון להביא פירות ע"י שמחמר אחרי בהמתו שאינו אלא גורם שיהנה אביו אח"כ מהפירות דמ"מ בשעה שמחמר אביו לא נהנה אינו בכלל מצות כיבוד אב, ודומה לאביו שאמר לו להטמא בחנם שאין בזה מצות כיבוד אב כלל. ולכאורה ניתן להעיר על דבריו, שאע"פ שננקוט שכשאמר לו אביו לעשות דבר שאינו נהנה ממנו כלל שאינו מצות כיבוד אב, מ"מ י"ל דשאני באביו שמצווה לבנו לעשות בשבילו דבר שיהנה ממנו לבסוף, כגון להביא לו פירות לאכול דכיון דנהנה אביו לבסוף כשאוכל מהפירות גם עצם הבאתם אינו הכשר מצוה בעלמא אלא חלק מעצם המצוה של כיבוד אב, שבזה עצמו מכבדו שמתעסק להביא לו דברים להנאתו. ועוד צ"ע, היאך נבאר את מסקנת הר"י שגם כשעוסק ממש בגוף המצוה דכיבוד אב שאינו דוחה את האיסור, דאמאי לא דוחה את האיסור כשאר מצוות עשה שבתורה שדוחין איסור לאו.
ולע"ד נראה שיש לבאר את שיטת הר"י והר"ח בביאור אחר דהיינו שסוברים דשאני מצות כיבוד אב משאר מצוות עשה שבתורה כי אין בכיבוד אב מעשה מצוה מיוחד המוטל על הבן לעשות כי אדרבא מקיים הבן את המצוה דכיבוד אב בכל אופן שעוסק בכבוד אביו. במצוות אחרות יש חלות דין מעשה מצוה, כגון מעשה המצוה של הנחת תפילין, אכילת מצה, נטילת לולב וכדומה כי בכולן יש מעשה מיוחד שחייבים לעשותו כדי לקיים את המצוה. משא"כ בכיבוד אב משום דבכל דבר שעושה הבן לכבוד אביו מקיים מצוה, ונמצא שאין במצות כיבוד אב מעשה מיוחד שהוא מוגדר כמעשה מצות כיבוד אב.
וזוהי כוונת הגמרא באמרה שכיבוד אב הוי "הכשר מצוה", כלומר שרק מעשה מצוה דוחה לא תעשה, ולא קיום מצוה בלי מעשה מצוה. ומפני כן מצות ציצית דוחה האיסור של שעטנז משום דיש מעשה מצוה דלבישת ציצית שדוחה הלאו דשעטנז. משא"כ מצות כיבוד אב שאין בה חלות שם מעשה מצוה ומפני כך אינה דוחה איסורי לאוין שבתורה.
ובכך מבוארת מסקנת הר"י שהוכיח שיטתו מהכשר מצוה דכיבוד אב כגון במחמר בשבת להביא פירות לאביו שאינו דוחה הלאו דמחמר בשבת מפני שאינו חלות מעשה מצוה דכיבוד אב, כי חסר בו מעשה מיוחד דכיבוד אב ואע"פ שמקיים בו מצות כיבוד. וה"ה אף כשעוסק בכיבוד והנאת אביו ממש, כגון בשעה שמאכילו ומלבישו וכדומה, דליכא חלות שם מעשה מצוה, אלא קיום מצוה בעלמא, ומשום כך לא חל דין עשה דוחה ל"ת, משום דאין בכיבוד אב מעשה מצוה ואפילו בשעת הנאת אביו. וכשאין מעשה מצוה לא דוחים איסור, דרק מעשה מצוה דוחה איסור ולא קיום מצוה בעלמא214.
ואין להקשות על זה ממצות הצלת נפשות שדוחה שבת ואע"פ שאין בה מעשה מיוחד ומשמע דאעפ"כ הוי מעשה מצוה של הצלת נפשות, דשאני הצלת נפשות דהוי מתיר בפני עצמו ואע"פ שחסר בו מעשה מצוה, כי עצם ההצלה מתירה ואף בלי חלות מצוה. והא ראייה מבן נח שמותר לו לעבר על איסורין בשביל הצלת נפשו מכיון דאינו מצווה על קידוש השם (עיין בסנהדרין דף עד: וברמב"ם פ"י מהל' מלכים הל"ב) ואע"פ שאינו מצווה במצות הצלת נפשות אפ"ה ההצלה הותרה לו משום דפקו"נ בעצמו מתיר את העבירה אפילו בלי קיום מצוה215. א"נ י"ל כפי מה שביארנו בשיעורים לעיל216 שיש במצות הצלת נפשות קיום מצוה מיוחדת לדחות האיסור לשם הצלת נפשות, ולכן חל בו דין מעשה מצוה, דהיינו לעשות את מעשה האיסור לשם הצלה, ומעשה המצוה הזו של הצלת נפשות דוחה את האיסור.
ויש להביא ראייה למה שביארנו אליבא דהר"י שמעשה מצוה דוחה ל"ת ולא קיום מצוה, מדין מילה הדוחה צרעת (עיין במס' שבת דף קלב: - קלג א) ולכמה שיטות בגמרא הוא מדין עדל"ת. ולכאורה קשה דתינח אבי הבן שהוא מקיים מצות מילה אך המוהל שמל אינו מקיים מצוה, וא"כ למה מותר למוהל לקוץ בהרת לצורך מילה. ומכאן מוכח שקיום המצוה אינו דוחה את הלאו אלא מעשה המצוה דוחה את הלאו ולמוהל יש מעשה מצות מילה ואע"פ שאין לו קיום מצוה ולפיכך מצות המילה דוחה את האיסור אף בשביל המוהל.
ועוד ראייה ליסוד זה נמצאת מהגמרא לקמן (דף כ:) דבחייבי לאוין גרידא שנפלו ליבום מדאורייתא אמרינן דמצות עשה דיבום דוחה ל"ת. וצ"ע בזה, דבשלמא היבם מקיים מצות יבום וכדכתיב יבמה יבא עליה, אך היבמה לכאורה אינה מקיימת מצוה, וכדמשמע מלשון הרמב"ם (פ"א מהל' יבום הל"א) שכ' וז"ל מצות עשה מן התורה שייבם אדם אשת אחיו מאביו וכו' עכ"ל, וא"כ למה מותר לה להתייבם, הרי עברה על ל"ת ואינה מקיימת מצוה. אלא מכאן מוכח שמעשה מצוה דוחה ל"ת, ולפיכך מותר לה להתייבם כי עושה מעשה מצות יבום אע"פ שאינה מקיימת מצות יבום ומעשה המצוה דידה דוחה את הל"ת.
וע"ע במס' גיטין (דף מא.) בדין מי שחציו עבד וחציו בן חורין דב"ש אמרו לישא שפחה א"א שכבר חציו בן חורין בת חורין א"א שכבר חציו עבד יבטל והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנא' לא תוהו בראה לשבת יצרה אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וכתבו ע"ז בתוס' (ד"ה לישא) וז"ל וא"ת וליתי עשה דפרו ורבו ולידחי לאו דלא יהיה קדש וי"ל דהכא אפשר לקיים שניהם ע"י כפייה ועוד דכי מיעקרא לאו לא מיקיים עשה אלא בגמר ביאה דחזיא להתעבר ועוד דבדידה ליכא עשה דאפי' מיפקדא אפשר לה בכיוצא בה עכ"ל. ויל"ע בשני התירוצים האחרונים, שכתבו דכי מיעקרא לאו לא מיקיים עשה ועוד דבדידה ליכא עשה, דמה בכך הרי שניהם עושים מעשה מצוה דפו"ר מתחילת הביאה, ומעשה מצוה דוחה ל"ת ולא קיום המצוה.
ולכאורה נראה לפי דברינו שניתן לתרץ את קושית התוס' באופן אחר, דהיינו דשאני מצות פו"ר מיבום כי ביבום מעשה הביאה מהוה מעשה מצוה, ולכן היבמה עושה מעשה מצות יבום בשעת היבום והוא שדוחה את האיסור. משא"כ במצות פו"ר דלית בה מעשה מצוה, כי המצוה אינה הביאה לא תחילתה ולא גמרה, אלא שכשיש לאיש בן ובת הרי הוא מקיים את מצות פו"ר ממילא. ומאחר שהאיש והאשה אינם עושים מעשה מצוה דפו"ר בשעת הביאה משו"ה לא חל דין עדל"ת217.
ולפי"ז עלינו להבין אליבא דהר"י מהי כוונת הגמרא באמרה דבנין בית המקדש הוי הכשר מצוה, הא לכאורה בבנין ביהמ"ק יש מעשה מצוה. ונראה שאף במצות בנין בית המקדש חסר מעשה מצוה כי המצוה מתקיימת כשהחפצא של ביהמ"ק הוא בנוי, אבל ליכא בה מעשה מצוה לבנות את הבית. והא ראייה דלשיטת רש"י218 הבית השלישי לא יבנה ע"י בני אדם אלא ירד באש מן השמים, כי עצם המצוה היא שיהיה בית המקדש בנוי במקומו ולא שאנשים יבנהו219. וכן נמי משמע קצת מלשון הרמב"ם שכתב בפ"א מהל' בית הבחירה (הל"א) וז"ל מצות עשה לעשות בית לד' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו ג' פעמים בשנה כו' עכ"ל, ומשמע קצת שעיקר המצוה מתקיימת כשיש בית המקדש בנוי שהוא מוכן להקריב בו קרבנות וכו' ולא ע"י עצם מעשה הבנין, משום דמעשה בנין בהמ"ק אינו אלא הכשר מצוה בעלמא220. ועוד ראייה דבמקדש של שלמה המלך היו בונים גם גויים מעבדי מלך צור כדאיתא בס' מלכים (פרק ה' פסוק ל"ב), ומוכח שמעשה בנין בית המקדש אינו אלא הכשר מצוה שאפילו גוים כשרים לעשותו לכתחילה221. ומאידך יעויין ברש"י עה"ת (שמות כ"ה: ח') על הפסוק "ועשו לי מקדש" שכתב וז"ל ועשו לשמי בית קדושה עכ"ל והוא סובר דעשיית המשכן זקוקה לעשייה לשמה, ומדבעינן לשמה משמע שעצם העשייה מהווה המצוה. אמנם י"ל דשאני בנין המשכן מבנין בית המקדש דבבנין המשכן לשעה במדבר עצם מעשה הבנין היה מעצם המצוה, ואילו לדורות מעשה הבנין אינו אלא הכשר מצוה בעלמא, ועצם מציאות הבית במקומו הרי הוא גוף המצוה222. א"נ י"ל שאין כאן דין עשייה לשמה אלא שאם נבנה לשם הדיוט וחולין חל פסול חפצא. ואמר הגר"מ הלוי זצ"ל שכן משמע מהרמב"ם שכתב (פ"א מהל' בית הבחירה הל"כ) וז"ל אבנים כו' שחצבן מתחילה לבית הכנסת אין בונין אותן להר הבית עכ"ל, וצריכים להבין למה נקט הרמב"ם דוקא שחצבן לבהכ"נ. ומשמע שהרמב"ם אינו מחייב חציבה לשם קדש כפרש"י אלא סובר שחציבה לשם חול פוסלת את האבנים. ולפיכך נקט חציבה לבהכ"נ, כלומר שאף חציבה לקדושה קלה פוסלת כמו חציבה לשם חול. ועוד נראה שיתכן שדין לשמה בבנין המשכן והמקדש דין של הכשר מצוה בעלמא הוא ולאו דוקא דין במעשה מצוה, ודומה בכך לעשיית בתי תפילין וכתיבת פרשיותיה דבעינן לשמה בהכשר עשיית התפילין ואע"פ שעשייתן אינו מעשה מצוה או קיום מצוה, וה"ה י"ל בבנין המשכן והמקדש223.
206 עיין בפתחי תשובה יו"ד סי' ב' אות ח'.
207 וכדמבואר להלן בשיעורים (דף ו. רש"י ד"ה וכי תימא כו').
208 עיין למעלה בשיעורים (דף ה א ד"ה מה ללאו דהקפה אות א') בנוגע לדין המטמא כהן אליבא דהרמב"ם. והעבירה של הכהן מצטרפת להמטמאו רק כשהכהן שוגג ולא כשהוא מזיד. ברם במחמר עם בהמתו העבירה מצטרפת לגברא בכל אופן. ויל"ע מה יהיה הדין באופן שהעבד שוגג.
209 עיין באו"ח סי' רמ"ו סעיף ד' ברמ"א במג"א ובמשנ"ב, ובסי' תצ"ה סעיף ג', ובמנ"ח מצוה ל"ב ומצוה רצ"ח, ובשיעורים לקמן (דף ו ב) ד"ה הבערה ללאו יצאתה.
210 וכל זה נאמר בדין עדל"ת שהמתיר הוא מעשה המצוה. משא"כ בפקו"נ שהמתיר אינו מעשה מצוה אלא עצם ההצלה.
211 עיין בשיעורים לקמן (דף ט א) תוס' ד"ה מה.
212 יתכן דכוונת רבינו זצ"ל היא שהמחייב דכרת הוא חלות השם רשע שחל בגברא ולא מעשה העבירה לבדו ולפיכך צריך לדחייה מיוחדת.
213 ובכך נמי מתורצת את קושית התוס' לעיל (דף ג: ד"ה ל"ת) שהקשו על מה דלא למדין אחות אשה במה מצינו מאשת אח משום דלא למדין תרי איסורי מחד איסורא דמ"ש מעדל"ת דלא מפלגינן בין תרי איסורי לבין חד איסורא. ולפי דברי רבינו זצ"ל י"ל דשאני המתיר בל"ת שיש בו כרת שהוא קיום מצות הגברא ולא מעשה המצוה, כי רק כשהמתיר הוא קיום מצות הגברא מחלקינן בין חד איסורא לבין תרי איסורי. ובכך נמי מיושבת את שיטת הראשונים המפרשים את הסוגיא (דף ז א) דחד איסורא ותרי איסורי כפשוטה ושלא כפירוש התוס', עיין בקובץ הערות (סי' ח' אות י"ג - י"ד).
214 עיין לעיל בשיעורים (דף ד ב) ענין כלאים בציצית אות ג'.
215 והא דאמרנו לעיל דאליבא דהרמב"ם קיום מצות ההצלה מתרת היינו בנוסף לעצם ההצלה המהוה מתיר בפני עצמו אפילו בלי המצוה (מו"ר זצ"ל).
216 (דף ה ב) בענין פיקוח נפש בשבת.
217 יעויין בתוס' (ב"ב דף י"ג ד"ה כופין) שהביא את התירוץ של התוס' בגיטין (דף מא א) בשם הר"י, ויפלא דהרי אליבא דביאור רבינו זצ"ל בשיטת הר"י בתוס' לפנינו יש חילוק בין מעשה מצוה לבין קיום מצוה בלי מעשה מצוה, ובכך מתורצת מצות פו"ר שאינה דוחה כיון שאין בה מעשה מצוה, וצ"ע.
218 עיין ברש"י ר"ה (דף ל א) ד"ה לא צריכא ובסוכה (דף מא א) ד"ה אי נמי.
219 אך נראה דאפי' אליבא דרש"י זקני הסנהדרין הגדול יקדישו את הבית השלישי שהרי קדושת ביהמ"ק זקוקה לקידוש ב"ד (שבועת (דף טו א) ורמב"ם פ"ו מהל' בית הבחירה הל' י' - ט"ו). ויתכן שבמעשה קידוש בי"ד יוצאים מצות בנין ביהמ"ק בקום ועשה וכאילו בנ"י בנוהו בידים. ואמר לי הגרמ"ד סאלאווייציק שליט"א מירושלים דיתכן לומר דלרש"י המזבח יבנה ע"י אנשים ובכך יקיימו בנ"י את מצות בנין ביהמ"ק. וצ"ע האם המזבח הוי חלק מצורת המקדש ומבנינו שמקיימים בבניתו מצות בנין ביהמ"ק או אינו אלא כלי הקרבה ודומה לשאר כלי המקדש דלכאורה אין בעשייתם מצות בנין ביהמ"ק. ברם יעויין בסה"מ לרמב"ם (מצוה כ') דכתב שמצות בנין ביהמ"ק "כולל מינים רבים שהם המנורה והשלחן והמזבח וזולתם כלם מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש" דהיינו שיש קיום מצות בנין ביהמ"ק בעשיית כלי המקדש. ולפי"ז י"ל שיקיימו מצות בנין בית שלישי לרש"י בעשיית כלי המקדש. ברם שיטת הרמב"ן (בסה"מ מצוה ל"ג) שאין בעשיית כלי המקדש מצות בנין ביהמ"ק משום שאינם מעכבים בהכשר הבית. ושמעתי ממו"ר זצ"ל דמזה שהרמב"ם כ' שביהמ"ק צ"ל "מוכן להיות מקריבים בו קרבנות" משמע דהמזבח מעכב במצות בנין ביהמ"ק, ואע"פ שאינו מעצם צורת הבית מ"מ מעכב במצות הבנין ובהכשר הבית ליקרא ביהמ"ק משום דביהמ"ק צ"ל מוכן להקרבת קרבנות ובלי המזבח אינו מוכן להקרבת הקרבנות. אך שאר כלי המקדש אע"פ שיש בעשייתם קיום מצות בנין ביהמ"ק מ"מ אינם מעכבים בהכשר הבית כמו המזבח. וע"ע בגמ' זבחים (דף ס א) דהגמרא הבחינה בין המזבח לבין שאר כלי המקדש מפני דהמזבח הוי "בנין" ולא "כלי" בעלמא.
220 עיין בספר המפתח למשנה תורה דפוס פרנקל (פ"א מהל' בית הבחירה הל"א). ברם יש לפרש את הרמב"ם אחרת דהיינו דהרמב"ם ר"ל שחייבים לבנות המקדש לשם הקרבת קרבנות, דקידוש המקדש הוי קידוש לשם מצות הקרבת הקרבנות, והקידוש למצותה מעכב במצות הבנין. והרמב"ם מצריך מעשה בנין שלא כרש"י שהרי פסק שמלך המשיח יבנה את הבית השלישי (פי"א מהל' מלכים הל"א).
221 ברם יש לדחות הראייה כי שם מדובר בחציבת האבנים מההר דפשיטא שאינה אלא הכשר מצוה, אולם עדיין ניתן לומר שעצם מעשה בנין המקדש במקומו בהר הבית מהווה מעשה מצוה ולא רק הכשר מצוה, ולעצם בנין המקדש עכו"ם פסול. ועוד יתכן דעכו"ם פסול לכתיבת הגט דלאו בני כריתות נינהו (גיטין דף כג א). אך אינו פסול לבניית בית המקדש ולכוון הבנין לשם מקדש שהרי עכו"ם בר נדר והקדש הוא, דיכול להקדיש קרבנות ולכן יכול נמי לבנות ולהקדיש את בית המקדש.
222 ואולי י"ל שהטעם לכך הוא משום בחירת מקום הר הבית כמקום בית הבחירה דאזי עצם מציאות בית המקדש במקום הנבחר מהוה המצוה, משא"כ במשכן במדבר שחסרה בו בחירת מקום. ועוד י"ל דכיון דעשיית המשכן היתה כפרה לעם ישראל על חטא העגל היתה המצוה שיתעסקו במעשה עשיית המשכן כמעשה מכפר משא"כ בביהמ"ק. אך צ"ע דבנין המשכן ובנין בהמ"ק נכללים באותה מצוה אחת "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (רמב"ם פ"א מהל' בית הבחירה הל"א - ה') והיאך יתכן לחלק ביניהם בעיקר קיום מצותם.
223 וע"ע ברשימות שיעורים למס' סוכה ענין עבוד לשמה.

רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

לאו דמחמר. אחר בהמה שהוא בלאו דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך (שמות כ) ובהאי לאו ליכא כרת דלא עביד מעשה בגופיה וכמ''ד בפ' מי שהחשיך (שבת דף קנד.) המחמר אחר בהמתו בשבת פטור: ואפ''ה לא דחי. בתמיה: וליגמר מהכא. דלא דחי אפילו לאו גרידא: וכי תימא שאני לאוי דשבת דחמירי. דקי''ל (עירובין דף סט:) מחלל שבת כעובד עבודת כוכבים ומשום הכי אפי' לאו גרידא לא דחי ומנייהו לא גמרינן: והא תנא בעלמא קאי ולא פריך. והא אשכחן תנא בעלמא דיליף שאר לאוי כגון לאו דלא יטמא דכהן ולאו דלא תוכל להתעלם מלאו דשבת לחומרא ולא פרכינן שאני לאוי דשבת דחמירי: אמר לו אביו. לכהן: היטמא. בבית הקברות להשיב אבידה או שהיתה עומדת בחוץ ואמר לו אל תחזיר יכול ישמע לו ת''ל איש אמו ואביו וילפינן לאו דטומאה ולאו דהשבת אבדה מלאוי דשבת: אלא. לעולם דאמר ליה שחוט לי בשל לי ואפ''ה לא איצטריך עליה דאיכא למיפרך מה להנך שחוט לי בשל לי שכן הכשר מצוה בחילול שבת בעקירת לא תעשה הוא מקיים עשה דכיבוד וזהו הכשר קיומו ואי אפשר לקיימו בלא עקירת לאו הלכך אי לא כתב את שבתותי תשמורו ה''א לידחי אבל ייבום לא זה בלבד הכשר קיום העשה שהרי יכול לחלוץ ולא יעקור לאו של ערוה ולא איצטריך עליה: מאי לאו בבונה וסותר. איצטריך למיסר אף על גב דאב מלאכה הוא ואיכא כרת אי לאו דאשמועינן ה''א אתי עשה דועשו לי מקדש ודחי לאו דשבת: והא תנא בעלמא גמר. לאוי דטומאה והעלם אבדה מלאוי דשבת ולא פריך: תיפוק לי מהתם. מאיש אמו ואביו תיראו דהכשר מצוה הוא ולא דחי למה ליה למיהדר למכתב הכא את שבתותי תשמורו אלא לאו דתילף מיניה דאפילו בלא הכשר מצוה אי לא כתיב קרא בהדיא דלא דחי אמרינן דדחי אם כן איצטריך עליה: נאמר שמירה בשבת ומורא במקדש. והקישן הכתוב בפסוק אחד:
לידחי כדאמר בסוף אלו מציאות (ב''מ דף לב.) דה''א אי לאו קרא לידחי ל''ת ועשה מהאי טעמא וי''ל דעשה ול''ת דקיל ה''א דלידחי אבל ל''ת שיש בו כרת לא ה''א דדחי ולהכי ל''ת ועשה ליכא למידק הא בעלמא דחי כדדייק אלא תעשה שיש בו כרת דדוקא ל''ת שיש בו כרת דבלאו קרא ה''א דלא דחי איכא למידק הא בעלמא דחי וא''ת וכיון דהשתא בעי למימר דבעלמא דחי ל''ת שיש בו כרת כ''ש דלידחי בעלמא ל''ת ועשה וא''ל דאה''נ דא''כ ה''ל למיפרך אלא הא דקי''ל דאין עשה דוחה ל''ת ועשה נגמר מהכא דדחי כדפרי' לעיל (דף ה.) וי''ל דהשתא דילפינן דבעלמא דוחה ל''ת שיש בו כרת ע''כ גרע מל''ת ועשה דאי אפשר שידחה עשה ל''ת ועשה דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה והא דהוה בעי למימר בסוף אלו מציאות (ב''מ דף לב.) דעשה דכיבוד לידחי ל''ת ועשה היינו משום דעדיף דהוקש כבודם לכבוד המקום וא''ת אי בעלמא דחי א''כ קרא דכלאים בציצית למה לי ויש לומר דאיצטריך לכדרבא ולתנא דבי רבי ישמעאל נמי איצטריך דלא נדרוש הכנף מין כנף דוקא צמר לצמר ופשתים לפשתים ועוד ס''ד דלא לידחי עשה דציצית לאו דכלאים שאין שוה בנשים למ''ד נשים פטורות מציצית ולעיל דהוה בעי למילף מעשה דמצורע דלידחי עשה את ל''ת (ועשה) משמע דבעי למילף מהתם אפילו כלאים בציצית ע''כ אכתי לא אסיק אדעתיה שיש חילוק בין שוה בכל עד דפריך ליה ובפ' שני נזירים (נזיר ד' נח. ושם) דיליף לגמרי בעלמא מראשו איכא למימר סבר דנשים חייבות בציצית וא''ת ראשו למה לי כיון דדחי אפילו לאו שיש בו כרת וי''ל דאיצטריך לאשמעינן דהקפת כל הראש שמה הקפה ומפסח ומילה ותמיד לא קשיא מידי אמאי איצטריך קרא כיון דבעלמא דחי דס''ד למילף לענין שבת מכיבוד אב ואם דלא דחי וה''א דבשבת לא דחי אע''ג דבעלמא דחי: ניגמר מהכא דלא דחי. משמע דאי איירי בשחיטה ובישול ניחא ותימה דמנא ליה לתנא לאוקמי קרא בשחיטה ובישול לאשמועינן דבעלמא דחי אדרבה נוקמה בלאו דמחמר ונגמר מהכא דבעלמא לא דחי אפילו לאו גרידא וי''ל דדייק תנא מדלא אשמועי' קרא בשאר דברים דליכא אלא לאו גרידא דלא הוה אתי למיטעי וא''ת והיכי נגמר מהכא דלא דחי דלמא שאני הכא דהוי עשה ולא תעשה דהא כתיב (למען ינוח שורך וחמורך וביום השביעי תשבות) (שמות כג) ומש''ה הוא דלא דחי אבל לאו גרידא לעולם נילף מכלאים בציצית דדחי ואר''י דעשה דכיבוד הואיל ועדיף כולי האי דהוקש כבודם לכבוד המקום חשיב עשה דשבת כמאן דליתיה לגמרי והוי כמאן דליכא אלא לאו גרידא וכמו כן עשה דמקדש ועשה דבת כהן עדיפי מעשה דשבת משום מורא ומשום כפרה דבת כהן וא''ת מנלן דלא דחי עשה דכיבוד אפי' לאו גרידא דהא שבת וטומאה והשבת אבדה כולהו עשה ולא תעשה נינהו וי''ל כיון דגלי לן קרא דלא אלימא לן טעמא דהוקש כבודם לכבוד המקום דלידחי א''כ אפילו לאו גרידא לא דחי דמכלאים לא מצי גמיר משום דכיבוד הוי הכשר מצוה: והא תנא בעלמא קאי ולא קפריך. קשה דמשמע דאי איירי בשחיטה ובישול ניחא ליה ואדרבה כ''ש דקשה טפי דהיכי יליף דהיטמא ולא תחזיר דליכא כרת משבת דאיכא כרת וסקילה דנהי דהתם לא דחי הכא דחי אע''ג דאיכא לאו ועשה משום דהוקש כבודם ויש לומר כיון דגלי קרא דגרע מעשה דעלמא דבעלמא דחי לאו שיש בו כרת והאי לא דחי תו לא מהני טעמא דהוקש כבודם לכבוד המקום: שכן הכשר מצוה. פירוש בקונטרס לעולם בשחוט לי בשל לי והא בעלמא דחי מ''מ לא נילף מהכא דלידחי עשה דייבום לאו דאחות אשה משום דאיכא למיפרך שכן הכשר מצוה דאי אפשר לקיים הכיבוד בלא דחיית הלאו אבל גבי ייבום יכול לקיים המצוה בלא דחיית הלאו דאפשר בחליצה וקשה לר''י דאין זה אפשר דאי אסור לייבם משום כרת חליצה נמי לא בעי דכל שאין עולה לייבום אין עולה לחליצה ולקמן בפ''ב (דף כ. ושם) ילפי' מקרא ועוד אמרי' בההיא שמעתא (דף כא.) דלא חשבינן גבי יבום אפשר לקיים שניהם ע''י חליצה משום דחליצה במקום ייבום לאו מצוה היא (ועוד דלקמן לפי האמת דאיכא קרא בכלאים ל''ל קרא כיון דהכשר מצוה דוחה אפי' ל''ת שיש בו כרת) ועוד דמסקינן דבשום מקום אין עשה דוחה ל''ת שיש בו כרת משמע אפילו בהכשר מצוה ולקמן דפריך הכשר מצוה תיפוק לי מהתם דפי' הקונט' תיפוק לי מהתם מכיבוד אב דלא דחי אלא ודאי ההוא דמקדש אתא למימר הא בעלמא דחי אפי' בלא הכשר מצוה ואין זה דיוק דדלמא לגופיה איצטריך משום דמכיבוד ילפינן דבעלמא דחי איצטריך למיכתב גבי מקדש דלא דחי ומיהו הא איכא למימר אף על גב דבעלמא דחי גבי מקדש ה''א דלא דחי כמו בכיבוד דבכל מילי דשבת ה''א דלא דחי ולהכי איצטריך מילה ופסח ותמיד וכן אומר מהרר''י ונראה לר''י וכן פירש רבינו חננאל דבלאו דמחמר מוקי לה ומהכא לא נילף בעלמא דלא לידחי לאו גרידא דמה לכיבוד שכן הכשר מצוה כשמחמר ומטמא ומניח מלהחזיר אבדה כדי להביא גוזלות לאביו בשעת דחיית הלאו אין מאכילו ומלבישו אבל בעלמא דעביד גוף המצוה ילפינן מכלאים בציצית דדחי ואר''י דכיבוד אב אפי' עוסק בגוף מצוה לא דחי דבכל ענין קא פסיק שלא ישמע לו והיינו משום דברוב ענייני כיבוד רגילים להיות על ידי הכשר מצוה קאמר רחמנא דלא דחי בכל ענין והשתא לקמן פריך שפיר הכשר מצוה תיפוק לי מהתם דלא דחי ואם אינו ענין להכשר מצוה תניהו ענין לגוף מצוה:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד