דף ה - ב
ומשנינן: אלא, לעולם, מקרא קמא, מסמיכות איסור כלאיים למצות ציצית, אנו למדים שעשה דוחה לא תעשה.
והוא מופנה, גם לרבנן! על אף שלדבריהם צריך את "צמר ופשתים" כדי ללמד שאין כלאיים אלא בבגד צמר ופשתים.
כי אם כן, אם תאמר שלא בא הפסוק הזה לאפנויי, ולדרוש סמוכים, לימא קרא "ציצית תעשה לך", כמו הלשון שנקט הכתוב בפרשת ציצית.
שינוי הלשון - "גדילים" במקום "ציצית"
- למה לי?
שמע מינה, לאפנויי, לדרוש סמוכים, של ציצית לכלאיים, וללמוד מכאן שעשה דוחה לא תעשה.
ודחינן: הרי האי לשון "גדילים" שנקט הכתוב, לא לאפנויי למדרש סמוכים הוא בא.
אלא לשיעורא של ציצית הוא דאתא, בא ללמד!
שהרי כך דרשו חכמים מלשון "גדילים": "גדיל", שהוא כמה חוטים מלופפים יחד, הרי הוא עשוי לפחות משנים חוטים. שיש בו לפחות שני חוטים מלופפים יחד.
"גדילים", בלשון רבים, שאמר הכתוב "גדילים תעשה לך" - הרי הם עשויים משני גדילים, כשבכל גדיל יש שני חוטים. וביחד הם ארבעה חוטים.
אמרה תורה: הכנס את ארבעת החוטים בחור שבכנף הבגד, כפול אותם משני צידי החור, ואז יהיו לפניך שמונה חוטים.
עשה משמונת החוטים גדיל, על ידי שאחד החוטים ילפף את שבעת החוטים.
אך אל תעשה גדיל מכל אורך החוטים.
אלא, רק שליש מאורך החוטים תעשה גדיל,
ובאורך הנותר [של שני שלישי החוט], פותלהו לגדיל - מתוכו!
השאר את שני השלישים הנותרים של אורך החוטים, כשהם חוטים, בצורת "פתילים" נפרדים, היוצאים מן הגדיל, ותלויים תחתיו.
וכיון שלצורך לימוד זה אמרה תורה לשון "גדילים", אין הוא בא לאפנויי לסמוכים, ואין ללמוד ממנו שעשה דוחה לא תעשה.
ומביאה הגמרא לימוד אחר, לדרוש סמוכים מהפסוק הזה:
כי אם כן, אם תאמר שלא בא הפסוק הזה לאפנויי לדרוש סמוכים, לימא קרא "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים" - "יחדו" שהוסיף הכתוב למה לי?
שמע מינה לאפנויי לסמוכים, ללמד שמצות ציצית דוחה איסור כלאיים.
ופרכינן: ואכתי מיבעי ליה, לתוכף שתי תכיפות - חיבור!
עדיין צריך ל"יחדו", ואינו מיותר. כי יש לנו ללמוד מ"יחדו" את השיעור לחיבור בין בגד צמר לבגד פשתים, שאסור משום כלאיים.
ולמדנו מ"יחדו" שכך אמרה תורה - אם תוחב את המחט עם החוט פעמיים בבגד, ומחבר בכך את בגד צמר ואת בגד פשתים שיהיו מחוברים היטב "יחדו", זהו השיעור לחיבור כלאיים שאסור.
ואילו התוכף תכיפה אחת בלבד, שתוחב פעם אחת את המחט בבגד הצמר ובבגד הפשתים - אינו נחשב חיבור לכלאיים, שאין זה חיבור יפה, אלא ארעי, ואינו אסור מן התורה.
וכיון ש"יחדו" אינו מיותר, אין הוא משמש לאפנויי לסמוכים!
ולכן, מביאה הגמרא הסבר אחר כיצד לדרוש את הפסוק הזה לסמוכים:
אם כן, שלא בא הכתוב הזה לאפנויי לסמוכים,
לכתוב רחמנא "לא תלבש צמר ופשתים יחדו".
"שעטנז" שהוסיף רחמנא - למה לי?
שמע מינה, לאפנויי למדרש סמוכים
אך גם לימוד זה יש לדחות:
ואכתי מיבעי ליה, עדיין צריך לומר "שעטנז", ללמד שאין חייבים משום כלאיים על חוט העשוי מצמר ופשתים, עד שיהא חוט הכלאיים, מתוקן יפה היטב מתערובת צמר ופשתים יחד, בכל השלבים של עשיית החוט.
א. שיהא שוע ביחד. [1]
שתהיה החלקת הצמר הגזוז מהצאן, והחלקת הפשתים הנקצרים מהקרקע, כשהם מעורבים ביחד - שיסרקו אותם ויחליקו אותם ביחד במסרק.
ב. יהיה החוט טווי מתערובת צמר ופשתים, יחד.
ג. ויהיה חוט הכלאיים נוז, ארוג בבגד.
שאין חייבים על כלאיים אלא בבגד ארוג [ולא בבגד העשוי מלבד, כגון צמר ופשתים לחוצים יחד].
ואם כן, אין "שעטנז" מופנה לדרוש ממנו סמוכים, ומנין לנו שעשה דוחה לא תעשה!?
אך אין הגמרא מקבלת את הדחיה:
אלא, לעולם בא הפסוק הזה, גם לאפנויי, וגם ללמד "על שוע טווי ונוז".
וכולה - גם לאפנויי למדרש סמוכים, וגם "שוע טווי ונוז" - מ"שעטנז" נפקא!
כי המילה "שעטנז" מיותרת היא, כדי לאפנויי, למדרש סמוכים.
אך אם היא היתה באה רק לאפנויי, לא היה צריך לנקוט לשון "שעטנז", אלא "לא תלבש כלאים, צמר ופשתים יחדו".
ובכך שנקט הכתוב לשון "שעטנז", הוא בא גם ללמד ענין נוסף, שחוט הכלאיים צריך להיות "שוע, טווי" מצמר ופשתים מעורבים, ו"נוז", באריג.
ועתה, לאחר שענתה הגמרא על השאלה השניה שנשאלה לעיל [בסוף דף ג עמוד ב], מנין שעשה דוחה לא תעשה, ניגשת הגמרא לברר את המענה לשאלה הראשונה: מפני מה יש צורך בלימוד של "עליה", והרי אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת!
כי אמנם אשכחן מצאנו עתה את המקור לכך דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא.
אבל עשה שידחה לא תעשה שיש בו כרת - היכא אשכחן היכן מצאנו דדחי, עד דאיצטריך ללימוד מיוחד מהמילה "עליה", למיסרה לערוה, שלא תדחה מצות הייבום את איסור הערוה, למרות שהיא בכרת!?
וכי תימא, נילף ממצות מילה, שהיא דוחה את לא תעשה מלאכה בשבת, על אף שיש בו כרת.
יש לפרוך: מה למילה, שמצותה היא מצוה חמורה, שכן נכרתו עליה שלש עשרה בריתות! ששלש עשרה פעם מוזכרת הברית במצות מילה.
ולכן רק היא, מכח חומרתה, דוחה היא את איסור המלאכה בשבת על אף שיש בו כרת!
וכי תימא נלמד ממצות קרבן פסח שדוחה שחיטתו את השבת.
יש לפרוך: מה לקרבן פסח שהוא חמור, שכן יש עונש כרת למי שנמנע מלקיים מצות הקרבת קרבן פסח.
תאמר במצות יבום, שאין עונש כרת למי שמבטלה.
וכי תימא נלמד מקרבן תמיד שמצות עבודתו דוחה את השבת.
יש לפרוך: מה לתמיד שהוא מצוה חשובה, שכן הוא קרבן תדיר, בכל יום.
תאמר במצות יבום, שאינה תדירה.
ומשנינן: אמנם מחדא, מאחד הדברים שדוחים את השבת, לא אתיא, אי אפשר ללמוד על מצות יבום שתדחה איסור שיש בו כרת.
אבל תיתי, יש להביא וללמוד את הדחיה של מצות יבום לאיסור כרת של הערוה - מתרתי, משני דברים שדוחים את השבת.
והוינן בה: מהי, מאלו שני דברים תיתי, תלמדם?
אם ממילה ופסח, יש לדחות, שכן יש בשניהם, בביטולם, כרת!
אם מפסח ותמיד, יש לדחות, שכן יש בשניהם צורך גבוה, למזבח!
אם ממילה ותמיד, יש לדחות, שכן ישנן למצות מילה ותמיד עוד לפני הדבור, בהר סיני.
וזו היא חשיבות מיוחדת, ולכן אין ללמוד ממצוות אלו למצוות שלא היו לפני הדיבור.
ופירכה זאת, היא רק אליבא דמאן דאמר: עולה שהקריבו ישראל במדבר עוד לפני מעמד הר סיני - עולת תמיד הוה!
[אבל למאן דאמר עולה שהקריבו ישראל במדבר היתה עולת ראיה אין זו פירכא].
ומוסיפה הגמרא, שאפילו משלשתם יחד אי אפשר ללמוד למצות יבום:
ומכולהו, ממילה ומפסח ומתמיד יחד - נמי אי אפשר ללמוד, שכן ישנן לשלשתן עוד לפני הדבור.
ומעתה, כיון שאין לנו כל מקור שעשה של יבום ידחה לא תעשה של ערוה שיש בו כרת, חוזרת וניצבת השאלה הראשונה על דברי הברייתא בדף ג ב:
לשם מה יש צורך בלימוד מיוחד של "עליה" ללמד שאחות אשה אינה מתייבמת!?
והרי יש לנו לדעת זאת גם ללא הלימוד הזה, כי לא מצינו בכל התורה שעשה ידחה לא תעשה שיש בו כרת!
ומתרצת הגמרא תירוץ חדש:
אלא, לכן איצטריך "עליה" לשלול את היבום בערוה:
כי סלקא דעתך אמינא, תיתי, הייתי מעלה על הדעת לומר, שנבוא ונלמד למצות ייבום שתדחה את איסור הערוה - ממצות כבוד אב ואם.
דתניא: יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת? תלמוד לומר: [ויקרא יט] "איש אמו ואביו תיראו, ו [בכל זאת] את שבתותי תשמורו, [כי] אני ה'!" -
"אני ה'" - ולפיכך, כולכם, איש, אביו, ואמו - חייבין בכבודי, ואין כבודי נדחה מפני כבוד אב ואם.
מאי לאו, המדובר כאן הוא בכגון דאמר ליה אביו: שחוט לי בשבת, או בשל לי בשבת.
ובא הכתוב ללמד שאין מצות כיבוד אב דוחה שבת.
ומדייקת הגמרא: וטעמא דכתב רחמנא "את שבתותי תשמורו, אני ה'",
הא לאו הכי - דחי מצות כיבוד אב ואם את איסור מלאכת שבת, על אף שיש בה איסור סקילה!
והוא הדין שיש לה למצות יבום לדחות איסור ערוה שיש בו כרת.
ולכן איצטריך "עליה" למעט זאת, כמו שהוצרך הכתוב "אני ה'" למעט כיבוד אב ואם מדחיית מלאכת שבת.
ודוחה הגמרא: לא תדייק מכאן, שלולי הפסוק "אני ה'", היתה מצות כיבוד אב ואם דוחה את מלאכת שבת, על אף שהיא בכרת!
הערות
[1] רש"י מבאר שצריך להחליק ולטוות יחד את חוט הכלאיים, כשהוא מורכב מתערובת של צמר ופשתים, והוא צריך להיות ארוג בבגד. ורבינו תם הקשה, שהרי מצינו כלאיים בציצית, ושם אין חוט הצמר מורכב מתערובת עם פשתים אלא קושרים את חוט הצמר אל בגד הפשתים. ומתרצים הראשונים [הראב"ד בתורת כהנים, קדושים ז' פרשה ב מתניתא יח, וכן הביא המאירי] שהקשר בין חוטי הצמר לבין בגד הפשתים עדיף מתערובת צמר ופשתים בחוט, והוא כלאיים מכל שכן!
שוע טוי ונוז. מפורש במסכת נדה (דף ס"א ד"ה שועי).
אלא כולה משעטנז נפקא. פירוש לעולם כדאמרן יחדיו למה לי ודקאמרת מיבעי ליה שתי תכיפות משעטנז נפיק שיהו שוע טיוי ונוז ויהיו כולן דבר אחד כלומר מחוברין יפה כאלו הן בגד אחד דכיון דאפקינהו רחמנא בשם אחד למקרי שעטנז ולא שעטנזים אלמא בשנעשו הצמר והפשתים בגד קאמר ורש"י פירש כולה משעטנז נפקא דאי למעוטי לכתוב רחמנא לא תלבש כלאים צמר ופשתים יחדיו ומדאפקי' בלשון שעטנז דרוש ביה נמי הא וקשה לי אימא כוליה לשוע טווי ונוז אתי.
לא תעשה שיש בו כרת היכא אשכחן דדחי דאיצטריך עליה למיסרא. קשיא לן מאי אולמא דהך דרשא אחריתא מהא לאו מי אמרינן טעמא דכתב את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי ולהכי איצטריך קרא למיסרה ללמד על כל התורה דדחי ותו למה לי עליה למיסרה כיון דכתב רחמנא גדילים לומר דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא מינה שמעינן דלא דחי לא תעשה שיש בו כרת דאי ס"ד שיש בו כרת דחי שאין בו כרת מבעיא והיכי אמרינן נמי דהו"א דדחי מואת שבתותי תשמורו.
ואיכא למימר ודאי אי עליה ליכא למידרש הוא הכי נמי אלא עליה איכא למימר דלג"ש אחריתי אתיא וכדלקמן וכבר פירשתי דלא עבדינן בנין אב ללמד שיבא עשה וידחה לא תעשה בין שיש בו כרת בין שאין בו כרת עד שירבה אותו הכתוב בפירוש והכי קאמר היכא אשכחן בהדיא דדחי דאצטריך עליה למיסרה וללמוד על עצמה יצאת שאם תאמר מינה וללמד על הכלל כולו דדחי מוטב למידרשי' לאידך ג"שכדר' ולא לחדש ממנו דחיה לכל לא תעשה שבתורה שיש בהן כרת דחמירי.
והאי דלא גמרינן מציצית דלא אתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת איכא למימר משום דדילמא דסבירא לן מה לי חומרא זוטרא מה לי חומרא רבה כדלקמן. ומיהו ודאי כי קס"ד דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת בכל התורה הוי יכלינן לאקשויי אם כן סמוכין דציצית למה לי אלא פרכינן בכולה שמעתא מינה ובה ולא קמא ליה כלל דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת בעלמא.
וכי תימא לילף ממילה. קשיא לן, והא שבת עשה ולא תעשה הוא דכתיב וביום השביעי תשבות אלא דקיימא לן דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה ניגמור מהכא דדחי ואם תאמר דעדיפא מינה אקשי דמתרץ לכולא מילתא מאי טעמא לא גמרינן מהתם אכתי הא דקתני ברייתא יכול יהא כבוד אב ואם דוחה את השבת וכו' והא לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה ולמה לי קרא הא לא קשיא כדמתרץ בפרק ואלו מציאות (בבא מציעא דף ל"ב) ס"ד אמינא הואיל והוקש כבודו לבבוד המקום אימא ליציית ליה, קמ"ל.
אלא הא קשיא היכי דייקינן מינה לכל התורה כולה הא לאו הכי דחי לימא שאני התם משום דהוקש כבודו הוא אלא חדא מתרי טעמי נקיט ואע"ג דהא עדיפא. וכן נמי הא דגמרו לה לקמן (יבמות דף ו' ע"ב) ממיתת ב"ד לא דחיא שבת הוה לי' למימר וליטעמך עשה ולא תעשה הוא.
והא דלא פרכינן גבי מילה שכן כרת משום דמילה בזמנה דדחיא שבת אין בה כרת אבל אמה הצד פרכינן ממילה ופסח שכן יש בה צד כרת.
הא דדייק ברייתא גבי כבוד אע"ג דאיש אמו ואביו תיראו מכל מקום את שבתותי תשמורו דאני כו' וגבי מקדש אמרינן איפכא את שבתותי תשמורו אף על גב דמקדשי תיראו. פירש"י משום דאני כו' משמע כולכם חייבים בכבודי ושמירת שבת כבדה הקב"ה יותר מכיבוד אב ומבנין בית המקדש ששמירת שבת אינה אלא לכבוד הקב"ה שברא עולמו בששת ימים ובנין בית המקדש לכפרת ישראל ולהנאת כהנים ואע"ג דדרשינן בכמה קראי אני נאמן לשלם שכר ונאמן ליפרע כיון דבחד קרא כתיב אני להזהיר על כבוד השבת כל מקום שהוזכרה בו שבת נדרוש כן ואני אומר עיקר דרשא מואת שבתותי תשמורו בכל מקום שנאמרה שמירה יש במשמע שלא ידחה אלא שיהא שמור לעולם ואין במשמע מורא כן וממילא משתמע אני ה' כולכם חייבים בכבודי.
שוע טווי ונוז. פרש"י ז"ל (בד"ה שוע) שוע חלק כדמתרגמינן איש חלק שעיע, כלומר שיהיו חלוקין יחד במסרק. טווי, יחד. ונוז מלשון אריגה לומר שיהו ארוגין יחד. כן פירש במסכת נדה פרק האשה שהיא עושה צרכיה (נדה סא, ב בד"ה שוע ואילך) וכן משמע לכאורה במסכת כלאים (פ"ט, מ"א) דתנן התם אין אסור משום כלאים אלא טווי ואריג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז ורבי שמעון בן אלעזר אומר נלוז ומליז עליו אביו שבשמים דמשמע דמשוע טווי ונוז מפיק אריג. ור"ת ז"ל (בספר הישר סי' לח וסי' תשנ) הקשה עליו אם כן כלאים בציצית דשרא רחמנא היכי משכחת לה לא שוע לא טווי ולא נוז איכא, כדאמרינן במנחות פרק התכלת (מנחות לט, א) שמע מינה קשר העליון דאורייתא דאי סלקא דעתך לאו דאורייתא כלאים דשרא רחמנא גבי ציצית למה לי והא קיימא לן התוכף תכיפה אחת אינו חבור אלא שמע מינה דאורייתא והוו להו שתי תכיפות אלמא מדאורייתא הוי חבור וכדאמר הכא נמי דשתי תכיפות דאורייתא. ואפילו בבגדי כהונה שחוטן כפול ששה דנוז איכא שוע מיהת ליכא שלא היו חלוקין במסרק יחד, ואפילו הכי אסורין משום כלאים כדאיתא ביומא פרק בא לו (יומא סט, א). ועוד קשיא לי מדאמרינן בפרק התכלת (מנחות לט, ב) אמר רב נחמן השיראין פטורין מן הציצית ואותביניה מדתניא השיראין והכלך והסריקין חייבין בציצית ופריק מדרבנן, ואותביניה תו אימא סיפא וכולן צמר ופשתים פוטרין אותן, כלומר, קא סלקא דעתא חוטי צמר ופשתים יחד אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דמשתרי בהו כלאים כלומר שתוכף החוטין ב' תכיפות אלא אי אמרת דרבנן היכי משתרי בהו כלאים, ופריק אימא צמר או פשתים, דאלמא תוכף חוטי צמר עם חוטי פשתים הוי כלאים דאורייתא, ופירש ר"ת ז"ל שוע שיהא כל אחד חלוק במסרק לעצמו ושיהא כל אחד טווי לעצמו ושיהא כל אחד שזור לעצמו שהן כך אם תכף בהן ב' תכיפות חבור הוא דכתיב יחדו והכי דייק לישנא דקרא לא תלבש שוע טווי ונוז צמר ופשתים יחדו כלומר מחוברין ונוז לשון שזירה הוא ולא לשון אריגה. ותדע לך מדאמר התם בפרק האשה (נדה שם) ואימא או שוע או טווי או נוז, דאלמא כי היכי דשוע וטווי קאי אכל חד באפי נפשיה, הכי נמי נוז אכל חד באפי נפשיה קאי. והא דאמרינן התם בהאשה האי חוטא דכתנא דאבד בגלימא ונפקיה ולא ידע אי אינתיק אי לא אינתיק שפיר דמי מאי טעמא מדאורייתא שעטנז אמר רחמנא, בחוט שאינו שזור קאמר, וגלימא נמי אינה שזורה שאין דרכן בשזורין אלא בשפתא דגלימא כדאיתא בפרק בתרא דערובין (צו, ב) גבי המוצא תכלת בשוק. וזו ששנינו במס' כלאים (שם) אין אסור משום כלאים אל טווי ואריג שנא' שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז, לאו למימר דממשמע טווי ונוז נפיק אריג, אלא טווי נפיק משעטנז ואריג משום חבור הוא ומלשון יחדו נפיק. והתם (מ"ט) קתני. הלבדין אסורין מפני שהן שוע, אף על פי שאינו טווי ונוז, ומדרבנן קאמר דשוע או טווי או נוז אסורין והיינו דרבנן, והיינו דקתני נלוז ומליז עליו אביו שבשמים, אלמא לשון נוז היינו ענין פתלתולות ועקוש כדרך השזורין שפותלין אותן. והיינו דאצטריך רחמנא למשרי כלאים בציצית משום דלגבי ציצית שזורין בעינן כדאמרי בספרי (שלח פי' קטז) פתיל תכלת טווי ושזור. אין לי אלא תכלת לבן מנין כו'.
אלא כולה משעטנז נפקא. פרש"י ז"ל (בד"ה שלה) מדאפקוה רחמנא בלשון שעטנז ולא כתיב לא תלבש כלאים צמר ופשתים. ואינו מחוור דדלמא כוליה לשוע טווי ונוז אתא. אלא ה"פ, אלא לעולם מיחדו נפקא, וכי תימא יחדו אצטריך לתוכף תכיפה אחת אינה חבור, כולה משעטנז נפקא מדקאמר שעטנז ולא כתיב שעטנזים אלמא בשעושה הצמר והפשתים בגד אחד קאמר (ר"ך) והוא כתוב בסוף המסכתא.
מה להנך שכן לפני הדבור. ואם תאמר תיתי ממוספין ומהנך, יש לומר משום דאיכא למיפרך מה להנך שכן תדירין. והיינו נמי טעמא דלא יליף ממילה ותמיד למאן דאמר (חגיגה ו, א) עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראיה הוא, משום דהני תדירין. ואם תאמר נילף מקרבנות צבור שדוחין את השבת כדדרשינן בפרק כיצד צולין (פסחים עז, א) מבמועדיכם יש לומר דהני נמי חשיבי תדירין כיון שישנן בכל שנה.
מאי לאו דאמר ליה שחוט לי בשל לי וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי. איכא למידק כיון דמכלל אסור אתה שומע התר בעלמא, למה לי להדורי בתר דרשא דאת שבתותי ליגמר מעליה גופא, דטעמא דכתב רחמנא עליה הא לאו הכי דחי, אלמא אתיעשה ודחי ל"ת שיש בו כרת , דמאי אולמיה דדרשא דאת שבתותי מדרשא דעליה. ועוד היאך אפשר לומר בדאמר ליה שחוט לי בשל לי ולאשמועינן בעלמא דדחי, דהא מדאצטריך רחמנא למכתב גדילים לומר דאתי עשה ודחי ל"ת גרידא, שמע מינה דלא דחי לא תעשה שיש בו כרת, דאי סלקא דעתך שיש בו כרת דחי, שאין בו כרת מבעיא. ואיכא מאן דמתרץ (רמב"ן בד"ה לא תעשה) דמעליה לא מצי למיגמר, דאיכא למימר דאצטריך לדרשא אחרינא ולגזירה שוה דעליה עליה כדאיתא לקמן (יבמות ט, א) ולא עבדינן בנין אב ללמד על התורה כולה עד שירבה אותו הכתוב בפירוש וכדכתיב לעיל, והכא הכי קאמר היכי אשכחן בהדיא דדחי דאצטריך עליה למיסרה. ותמיהא לי דאם כן מואת שבתותי נמי לא נגמר, דדלמא ללאו דמחמר הוא דאתא, ומשום דאיכא לאו ועשה, ואצטריך לאשמועינן, דסלקא דעתך אמינא הואיל והוקש כבודו לכבוד המקום אימא ניציית קא משמע לן, וכדאיתא בפ' אלו מציאות (בבא מציעא לב, א) ועוד דאי משום דעליה איכא למימר דלגזירה שוה אחריתי אתיא, מאי קשיא ליה אמאי איצטריך עליה למיסרא דלמא לג"ש הוא דאתא וכשתמצא לומר דלמיסרא לערוה הוא דאתא, ליגמר מינה דבעלמא דחי. ובתוס' (ג, ב ד"ה טעמא) מתרצין דודאי מעליה מצי למיגמר הא בעלמא דחי, אלא משום דברייתא (לעיל יבמות ג, ב) קתני שומע אני אפילו באחת מכל העריות, משמע להו דמקמי דתיתי עליה ידעינן הכי, ועליה למיסר אצטריך. ואף על גב דאמר רבא לקמן (יבמות ח, א) ערוה לא צריך קרא וצרה נמי לא צריך קרא, דאלמא הא דקתני בברייתא שומע אני לאו דוקא, אלא משום שיטפא דצרה שלא במקום מצוה נקט ליה ההיא סברא דרבא היא, ואנן השתא הוה סלקא דעתין דברייתא דוקא קתני שאני שומע בין בעריות בין בצרות וזה נכון. ויש לומר עוד דאי בעלמא אשכחן בהדיא עשה דדחי לא תעשה שיש בו כרת, מעליה לא נגמר אעלמא דדחי, ולא דרשינן נמי עליה לאיסורא, משום דאדרבה הוה דרשינן ליה להיתרא, והוה דרשינן הכי, נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להלן באחות אשה אף כאן באחות אשה, וקאמר רחמנא יבמה יבא עליה, ומשום דבעלמא לא דחי אצטריך קרא להיתרא. אלא ודאי כיון דלא דריש ליה תנא להיתרא אלא אדרבה דריש ליה איפכא לאיסורא, שמע מינה דשמעינן בעלמא דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת. והלכך עליה לא אצטריך להיתרא, דאם כן לישתוק קרא מינה ואנא ידענא דדחי כדדחי בעלמא, ומשום הכי מהדר אמינא לן בעלמא דדחי ולא ילפינן עליה ובעלמא דחי. והיינו נמי דכי אמר רבא לקמן ערוה לא צריכא קרא מדאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, פריך רב אשי (להלן יבמות ח, ב) וממאי דהאי עליה לאיסורא דלמא להיתרא, ומשום מלתיה דרבא פריך לה רב אשי, דכל היכא דהוה סלקא דעתא למילף משום דוכתא דבעלמא דחי, לא הוי מצי רב אשי למיפרך הכא מטעמא דאמרן. אבל מדפריק רבא דערוה לא צריכא קרא מיד פירכה רב אשי וכסברא דכולה סוגיין. והא דמהדרינן עליה דרב אשי אם כן לגלות ערותה דחדא היכי משכחת לה, לא הוי מסקי אדעתייהו בכולה שמעתין עד התם במסקנא, כי היכי דרב אשי לא הוה מסיק לא אדעתיה. ורבא נמי דאמר ערוה לא צריכה קרא, מהאי טעמא דלגלות ערותה דחדא קאמר לה, ועליה קא סמיך למימר דעליה לא צריך למימר ערוה, דמלגלות ערותה שמעינן לה, ומינה דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. והוא הדין דהוה מצי רבא למימר עליה להיתרא לא מצית אמרת דתקשי לך מנא לן דבעלמא דחי, דאם כן לגלות ערותה דחדא היכי משכחת לה וכדתרצינין אדרב אשי, אלא משום דעד השתא הוה פשיטא להו דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת, משום הכי אהדר להו רבא בההוא לישנא דלא דחי, וקושטא דמלת אמר להו, כן תירצו בתוס' (שם).
טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי. כלומר ולהכי אצטריך עליה לאיסורא. ואיכא למידק אימא איפכא דעליה להיתרא ואת שבתותי תשמורו לאיסורא, ולגלוי אעלמא דלא דחי ולא נילף מיבום לקולא, דקולא וחומרא לחומרא מקשינן לקולא לא מקשינן כדאמרינן לקמן (יבמות ח, א) וכדאמרינן נמי הכא נגמר מהכא דלא דחי כלומר ולחומרא. ויש מתרצים (תוס' לעיל (יבמות ג, ב) ד"ה לימא) דאי משום הא לא אצטריך את שבתותי, דלעולם מיבום לא ילפינן הואיל ועיקר מצותו על ידי דחייה. וקשיא לי דהא כי מייתינן לה לקמן (יבמות מ, א) בהיקשא דר' יונה ואמרינן סלקא דעתך אמינא מה אשת אח שריא אף כל עריות נמי שריין אמר רחמנא עליה, לא דחינן אי משום הא לא אצטריך דשאני אשת אחד דעיקר מצוה בכך. ואיכא למימר דשאני התם דמתורת היקשא אתינן לה דהוקשו כל העריות, וכיון דאקשינהו חד דינא אית להו לכולהו מילי בין לקולא בין לחומרא.והא דלא גמרינן מציצית דלא דחי את לאו שיש בו כרת, איכא למימר משום דדלמא סבירא לן מה לי חומרא זוטא מה לי חומרא רבה כדאיתא לקמן (יבמות ז, א) ואלא מיהו ודאי אלו קמה לן דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת, הוינן יכולין לאקשויי אם כן סמוכין דציצית למה לי, דכיון דאפילו לא תעשה שיש בו כרת דחי כל שכן לא תעשה גרידא. אלא דשקלינן וטרינן בה ולא קמה לן דדחי. ובתוס' (בד"ה טעמא ובתוס' הרא"ש) מתרצים דהא דלא גמרינן מציצית דלא דחי לא תעשה שיש בו כרת, משום דאיכא למימר דלמאי דקא סלקא דעתא למיגמר השתא משבת, צמר ופשתים לא מיתר לן כלל, דאצטריך לדוקיה כרבא לומר דצמר ופשתין פוטרין בין במינן בין שלא במינן. וראשו נמי לא מיתר. אי נמי יש לומר דדלמא כלאים בציצית איצטריך משום דציצית עשה שאינו שוה בכל, סלקא דעתך אמינא דעשה שאינו שוה לא דחי להו השוה בכל, משום הכי אצטריך למשרי בהדיא כלאים בציצית.
וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי. ואם תאמר לעולם בעלמא לא דחי והכא אצטריך משום דהוקש כבודו לכבוד המקום סלקא דעתך אמינא דחי להכי אצטריך למיכתב דלא דחי. וכענין זה אמרו במציעא (לב, א) גבי יכול אמר לו אביו היטמא, טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי, והא הוה ליה כבוד אב עשה והאי עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה וכו'. ומשני סלקא דעתך אמינא הואיל והוקש כבודו לכבוד המקום הא נמי לידחי קא משמע לן. ויש לומר דאי בעלמא לא דחי משום דהוקש כבודו לכבוד המקום לא מקילינן כולי האי שידחה לאו שיש בו כרת, אבל התם דליכא אלא עשה ולא תעשה הוא דהוה אמינא דמשום דהוקש דחי אפילו לאו שיש עמו עשה, וטעמא דמילתא משום דהא קיימא לן דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה היינו משום דאמרינן מאי אולמיה האי עשה מהאי עשה, השתא דאיכא עשה דכבוד אב דאלים ועדיף מעשה דעלמא הוה אמינא דדחי לכך אצטריך למיכתב דלא דחי, משא"כ בלאו שיש בו כרת, ואם תאמר אם כן כיון דסלקא דעתא דמשום שהוקש דחי לאו ועשה אפילו הכי פשיטא לן דאינן בדין שידחה לאו שיש בו כרת היכי ניחא לן מאי דילפינן בברייתא (בבא מציעא שם) שאמר לו אביו אל תחזיר תטמא משבתותי תשמורו, דשאני שבת שיש בו כרת ואף על פי שהוקש אינו בדין שידחה, אבל להיטמא ושלא להחזיר ישמע לו מפני שהוקש כבודו לכבוד המקום. ויש לומר כיון דבעינן למימר השתא הא לאו הכי דחי ואפילו הכי מיעטיה קרא דאפילו במקום כבוד לא דחי, אלמא לא אמרינן טעם דהוקש בשום מקום ואפילו במקום עשה ולא תעשה.
והאי יחדיו מבעי ליה לתוכף תכיפה א' אינו חיבור וא"ת דילמא דמבעי ליה אפי' לתכיפה א' וי"ל דקושטא נקט דלא משמע יחדיו בפחות משתי תכיפות א"נ דבכלאים ושעטנז דהיינו ערובי שפיר משמע לאסור תכיפה א':
ואכתי מיבעי ליה עד שיהא שוע טווי ונוז פרש"י ז"ל שיהא הצמר והפשתים שוע ביחד וטווי ביחד וארוג והקשה ר"ת ז"ל א"כ כלאים דשריא רחמנא בציצית משום דקשר העליון דאורייתא היכא משכחת לה בעי' שוע טווי ונוז וליכא ועוד דשרא רחמנא בבגדי כהונה ארוג איכא שוע וטווי ביחד ליכא ועוד דלשון נוז לא משמע אלא שזור וכדתניא נלוז ומלוז הוא אביו שבשמים כלומ' לשון עקש ופתלתול וכדאמ' בסנהדרין מנזייתא דמר לא אמרי' ביה לא מידי אבל ר"ת פי' שיהא הצמר והפשתים כל א' בפני עצמו שוע טווי ונוז ואחרי כן מחובר יחדיו והשת' איכא כלאי' בבגדי כהונה דשזורי' היו וכן בציצית כי כל בגדיהם היו מחוטי' שזורים וכן חוטי ציצית צריך שיהיו שזורים והא דאמרי' בהאשה האי חוטי' דכתנא דאבד בגלמיה ואנפקי' ולא ידע אי אנפיק או לא בתיק שפיר דמי מאי טעמ' מדאוריית' שעטנז אמר רחמנא עד שיהיו טווי ונוז פר"ת ז"ל דהאי בחוט שאינו שזור קאמר וגלימא בזמן התלמוד לא היה שזורה אלא ר' דשיפתא דגלימא כדאית' בפ' בתרא דערובין גבי המוציא תכלת בשוק וזו שנינו במס' כלאים אין אסור כלאים אלא שוע טווי ונוז וארוג כדכתי' שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז לאו למימרא דמשוע ונזו נפקא לן ארוג אלא מלשון יחדיו הוא דנפיק וצ"ע:
יש גורסים משעטנז קא נפקא כלו' דמשעטנז דהעלאה גמרינן לשעטנז דלבישה שיהא שוע טווי ונוז דליתא דשאני העלאה דלא נפיש' אהניית' ורש"י ז"ל גורס כלה משעטנז נפקא ופירושו הוא דשורת הדין אין צריך לכתוב אלא לא תלבש צמר ופשתים יחדיו ולאפנויי לדרשא דהכא כתב שעטנז ומיהו אי משום האי בלחוד מסתייה דלכתוב כלאים ומפנה לדרשא כתב שעטנז למדרש שוע וטווי ונוז והקשו בתוס' דילמא כולה כתביה רחמנא משום שוע טווי ונוז וליכא מופנה לדרשא לכך פי' דאדלעיל מהדר דלעולם יחדיו מופנה לדרשא דלחבור דשתי תכיפות משעטנז נפקא מדלא כתיב שעטנזי' אלמא כשנעשו הצמר והפשתים בגד א' קאמר וה"ג אלא כולה משעטנז נפקא וא"ת והשתא דאתיא מיתורא דיחדיו דדחי עשה לא תעשה גרידא ואפי' לאו השו' בכל ראשו וזקנו וראשו גבי מצורע מאי דרשי ביה בשלמא ההוא תנא אפשר דלא מייתר ליה האי יתור' דיחדיו דקסבר דחבור משעטנז לא נפקא שפיר א"נ דשאני ציצית דהיא שקולה ככל המצות וחשיב להא חומרא כעשה אלא לדידן דדרשי' האי יתורא דציצית מאי איכא למימר וי"ל בראשו אצטריך הא גופה דהקפת הראש שמה הקפה וזקנו למילף מניה דגילוח מצורע בתער באיסור השחתת זקן דהתם הכי דרשי' ליה בנזיר בפ"ג מינים ואידך ראשו דנזיר אצטריך משום דאית ביה עשה ולא תעשה דהוה ס"ד דאע"ג דאפשר בשאלה לא הוה דחי להו לתרווייהו אלא לא תעשה שיש בו כרת היכא דאשכחן דדחי כלו' בשום דוכתא וא"ת ונגמר מיבמה דאשת אח ונהי דלא גמרי' מיניה לשאר עריות דשאני חד מתרי לאוין כדאמ' לקמן מיהו נגמר מיניה לעלמא והשתא נמי לא אתיא אלא למילף היכא דאשכחן דדחי אפי' חד לאו שיש בו כרת בכל הני דמתני' דכל כי האי גוונא דאשת אח שאי אפשר לעולם אלא בדחי' בשום צד לא חשיבא דחייא כיון שא"א לקיים עשה דלא יטמא אלא בדחיית לאו דלא יטמא וכן פי' ר"י והרמב"ן ז"ל:
מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות ופי' וכאלו יש בה מצות עשה דומה והשתא לא נקיט שכן יש בה כרת כדנקט גבי פסח משום דהאי טעמא עדיף להו ומיהו בסמוך דצריך ליה נקטיה מה למילה ופסח שכן כרת וא"ת הא כרת יש במילה אינו במילה בזמנה הדוחה שבת אלא במילה דגדול שאינו מל את עצמו שאינו דוחה שבת שיהא מילה שלא בזמנה וי"ל דמ"מ כיון שיש כרת במצוה זו לגבי גדול מצות עשה דחמירא ככרת חשיב הכא ובכל דוכתא ומיהו כי מצי נקט אידך טעמא דר"ג בריתות עדיף ליה משום האי פירכא מה לתמיד שכן תדיר וא"ת והא מוספין וקרבנו' צבור דדחו וי"ל דהנהו נמי לגבי אידך דעלמא תדירי' חשיבי:
מה להנך שכן ישנן לפני הדבר פרש"י ז"ל אבל מצות יבום אינו לפני הדבר פי' לפי' דאף ע"ג דחזינן ליהודה ואבות שהיו נוהגים בה לאו בתורת מצוה אלא כדרך שקיים אברהם אע"ה אפי' ערובי תבשילים ואליבא דמ"ד עולה שהקריבו ישראל תמיד הוה וק"ל והא איכא מוספים וקרבנות צבור שלא היו לפני הדבר ועוד למאן דסבר עולת ראייה הוה מאי איכא למימר וי"ל דניחא ליה לאשמועי' האי טעמא דתמיד נמי היה לפני הדבר כדכתיב ויעלו עולות ואין מוקדם ומאוחר בתורה ומיהו בלאו ה"נ מצי למימר מה להלן שכן תדיר דלגבי יבום ואפי' שלא במקום ערוה תדיר חשיב כ"ש במקום ערוה:
כלכם חייבים בכבודי פירש"י ז"ל דנפקא לן מאני ה' והק' בתוס' חדא דאני ה' יש לדורשו נאמן ליפרע או לשלם שכר כדדרשי' בעלמא ותו אמאי לא נקט ליה ופירשו דנפקא לן מלישנא דתשמרו לשון זרוז. מאי לאו דאמר לי' שחוט בשל לי וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו הא לאו הכי דחי וא"ת ולמאי דס"ד השתא דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת למה לי דכתב רחמנא דדחי ל"ת גרידא כדאמר לעיל וי"ל דס"ל השתא בציצית לא מייתר א"נ דשאני ציצית שהוא עשה קל שאינו שוה בכל וראשו וזקנו אצטריך כדפרי' לעיל וא"ת ולמאי דס"ד השתא תפשוט דאתי עשה ודחי ל"ת ועש' דתרווייהו איתנהו בשבת וכ"ת כדאמר באלו מציאו' שאני מצות כבוד אב ואם שהוקש' כבודם לכבוד המקום ואלים למדחי אידך עשה א"כ נפרוך השתא דאף ללא תעשה לא נגמור מהאי טעמא ותו דעשה של שבת אלים טובא דשקולה שבת כנגד כל התורה כולה וא"ת דאה"נ דמצי למפרך הכי אלא דאידך עדיף לן דלא מיירי אלא בלאו דמחמ' ומיהו מעיקרא דמייתי לה הוה ס"ד הכי דמורא דאב חמיר למדחי אפי' עשה ול"ת שיש בו כרת כשאין עשה מיהת ותו לא אצטריך עליה ודחי בלאו דמחמר פי' שאין בו כרת ופרכי' א"ה לא דחי אלא הא דאמרי' דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא נגמר מהכא דלא דחי וא"ת דלימא דשאני הכא דשבת עש' ולא תעש' וי"ל דלגבי מצות כבוד אב ואם שהוקש כבודם לכבוד המקום לא חשיב עשה דשבת וכאלו אין כאן אלא ל"ת גרידא דמי והנכון כמו שתירץ ה"ר יונה ז"ל דעשה דהשב' לא קאי אלא אאבות מלאכות דחמירי ודומיא דחריש וקציר דכתיבי בההוא קרא וקמ"ל דכי מוקמי' ליה בבישול ואפ"ה לא אמרי' דנגמר מיהא ולא דחי ואדרבא אמרינן דגמרי מהא דדחי ואלו הכא אמרי' דנגמר מינה דלא דחי ונעשה ממנו בנין אב וי"ל דגבי בישול שיש בו כרת לא אתא קרא לעשות בנין אב דלא דחי דא"כ לשתוק קרא דהא כן הדעת נוטה דאע"ג דאשכ' דדוחה לא תעשה גרידא אנן סביר' לן ודאי דשאני איסורא רבא מאיסורא זוטא אבל הכא דהוה ס"ד דדחי מההיא דציצית ואידך דלעיל אתא קרא למימר דלא נגמר מהתם אלא דנגמר מהכא לכל התורה דלא דחי והנהו חדוש נינהו וא"ת ואם באת לומר בהפך דהנהו בנין אב לקול' והא דהכא חדוש עליך להביא ראי' וזה ברור וע"ז הדרך הולכת כל השמועה ודוק:
מכיון שכתוב בתורה גדילים ואין גדיל אלא בשני חוטין למדת שמלת גדילים כוללת ארבעה חוטין שיהיו נכפלין ויהיו שמנה ויעשה הגדיל עליהם בחוליות וקשרים וצריך שיוציא הפתיל מתוך הגדיל כמו שאמרו עשה גדיל ופתלהו מתוכו ר"ל שיהא הגדיל בצד הציצית הסמוך לבגד והענף למטה מן הגדיל ולא שיעשה גדיל בכל אורך החוטין וכן לא שיעשה הגדיל בשיפולי הענף וישארו הפתילים כנגד הבגד שהרי הציצית צריך שיהא כציצת הראש ששערותיו נפרדים מלמטה:
ומעשה הציצית על פי המנהג הנהוג לרבני צרפת הוא שיטיל ארבעה החוטים בטלית שהם שמנה כשנכפלו ויהא אחד מן החוטין ארוך כדי לעשות בו הגדיל ונהגו בשיעורן לכרוך מן החוט על הגודל שבעה פעמים ומותח כל אצבעותיו וכורך על ארבע אצבעותיו הפתוחות מן החוט שקצהו כרוך בגודל וחותך ומבדילם ונמצאו ארבעה חוטין כשיעור היקף אצבעותיו פתוחין והאחד הכרוך על הגודל ארוך מכלן כדי לכרוך בו שאר החוטין ומכניס ראש הארבעה חוטין בנקב הטלית וכופלן ונמצאו שמנה ואחד מהם ארוך והוא במקום התכלת כמו שידוע בזמן התכלת שאחד מן הארבעה היה תכלת והוא ארוך מכלם עד שכשהם נכפלין היו שנים תכלת וששה לבן ומרחיק מלא קשר גודל מקצה הטלית לאורך הטלית וקושר ארבעה חוטין שמצד זה עם ארבעה שמצד זה שני קשרים והוא עולה לקשר אחד שאין נעשין שם שנים אלא להיות הקשר קיים ומקיף החוט הארוך על שאר החוטים ושונה ומשלש ועושה בהן כמין עניבה והיא הנקראת חוליא אחת ועושה מהן שבעה ר"ל שבעה חוליות שהם כ"א הקפות ועושה קשר שני ואחר כך שבע חוליות וקושר קשר שלישי ואחר כך עושה שבע חוליות וקושר קשר רביעי ואחר כך עושה י"ג חוליות שהם ל"ט הקפות ועושה קשר חמישי ועושה בו שני קשרים כדי להיות הקשר קיים ויש עושים אף בזו שבע חוליות לבד ונמצאו החוליות לשיטה זו כ"ח חוליות וזה נאה יותר כדי שיהא שיעור שוה לכלן וראוי לכוין שיהא בין קשר לקשר אצבע שיהיו ארבע אצבעות גדיל ויעלה הענף לשמנה אצבעות ויהיו החוטין יותר מעט לשיעור החמשת קשרים וזהו שאמרו מנחות ל"ט א שליש גדיל ושני שלישי ענף וחשבון שמנה חוטין וחמשה קשרים אמרו בו דרך אסמכתא שהוא להשלים סך תרי"ג מצות שציצית בגימטריא ת"ר ושמנה חוטין וחמשה קשרים הרי תרי"ג שהציצית זכר להם כדכתיב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ושבע חוליות שבין קשר לקשר רמז לשבעה רקיעים שמתוך שעיקר הציצית תכלת שהוא דמות הרקיע תקנו שבע חוליות בין קשר לקשר ולשיטת העושים ברביעית י"ג חוליות הוא כנגד שבעה רקיעים וששה אוירים ובעלי שיטה זו מדקדקים בחוליותיהם שלא יהא בין כלם אלא שיעור ארבע אצבעות גדיל:
זה שאמרה תורה צמר ופשתים יחדו פירוש יחדו הוא שיהא הבגד מחובר בכלאים הן בתפירה הן באריגה ובא ללמד שתכיפה אחת אינו חבור ולפי דרכך למדת שכל שאין שני מינין של בגדים מחוברים כאחד אין בו שום איסור ואפילו דבקם באזור או בסינר מעתה לבישת חלוק של פשתן ועליה בגד צמר אפילו חגר עליהם בסינר אין בו שום פקפוק והוא שאמרו בספרי תצא פיסקא רל"ב יכול לא ילבש אדם חלוק של צמר על גבי חלוק של פשתן תלמוד לומר יחדו ואפילו תחב בהן תחיבה אחת בכלאים אין זה יחדו עד שיתחוב בו שתי תחיבות הא משנתחבו בה שתי תחיבות בכלאים נאסרו מן התורה:
כלל גדול בכל התלמוד שזה שהוציא הכתוב איסור כלאים בלשון שעטנז הוא מפני שאין איסור כלאים מן התורה אלא בשוע טווי ונוז ושוע פירושו העברת הצמר או הפשתים במסרק של ברזל עד שיהא כל הקשה שבו נשאר בשיני המסרק וישאר הצמר או הפשתן חלק ראוי לטוויה וכדמתרגמינן חלקת צואריו שעיעות צואריה וטווי פירושו טווי בכישור ויש מוסיפין בו שאם הביא שני חוטין טווים ושזרן כאחד הרי זה כטוויה ונוז יש מפרשים בו לשון אריגה והוא שאמרו באחרון של כלאים פ"ט מ"ח אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז והשוע בכלל הטווי שכל שנטוה כבר הועבר במסרק אלמא מכל מקום שמשעטנז הוא מוציא ארוג וכן פירשו גדולי הרבנים ועם זו הם מפרשים במסכת נדה פרק האשה ס"א ב' שיהא שוע טווי ונוז זה עם זה ר"ל שיהא הצמר והפשתן מועבר במסרק ביחד ואחר כך טווים יחד ונארגים יחד וכל שאינו כן אינו כלאים מן התורה הא כל שחבר בגד צמר בבגד פשתים בתפירה אינו כלאים מן התורה ושתי תכיפות שאמרו שהוא חבור מן התורה פירושו שהחוט עצמו כלאים כגון ששע וטוה ותפר באותו חוט שהתפירה כאריגה ונעשה כאלו חוט של כלאים נארג בתוכו:
והלבדים אף הם אינם מן התורה הואיל ואין בהם טווי וארוג וגדולי המחברים שעשאוהו מן התורה אין דבריהם נראים ואע"פ שאמרו בתו"כ פ' קדושים וכל בגד לרבות את הלבדים אסמכתא בעלמא הוא או שמא לדעת זה לא הוצרכו לשוע טווי ונוז אלא בבגד שאין גמר מלאכתו אלא בטוויה ואריגה אבל הלבד הואיל וגמר מלאכתו בלא טוויה ואריגה כל שהוא שוע בכלאים דיו ולא עוד אלא שהחיבוט שמחבטין אותו לערבו בדבוק חזק הוא כטוויה ואריגה לבגדים אחרים שאין הכונה אלא שיהו הצמר והפשתים מעורבים בחוזק עד שיהא אחד:
ומכל מקום אחרוני הרבנים מקשים עליהם שאם כן מה הוצרכה תורה להתיר כלאים בציצית והרי אין כאן לא שוע זה עם זה ולא טויי זה עם זה ולא ארוג זה עם זה ואף לכשתאמר שחבורו נעשה כאריגה כמו שביארנו מכל מקום אין שלשתם בו וסבורים לתרץ שמאחר שאמרו קשר העליון דאורייתא ואינו יכול להפסיקם זה מזה לעולם הרי הוא כשוע טווי ונוז ואין זה כלום שהרי במנחות ל"ט א' אמרו שמע מינה קשר העליון דאורייתא דאי ס"ד דרבנן כלאים דאיצטריך קרא לשרויי למה לי והא קיימא לן התוכף תכיפה אחת אינו חבור אלא כיון דמדאורייתא הוא הוה ליה כשתי תכיפות אלמא כל שתפר שתי תכיפות חוט של פשתים בבגד צמר או חוט של צמר בבגד פשתים כלאים דאורייתא אלא שהם מתרצים שלא נאמרה אלא לרוחא דמילתא כלומר אפילו לרב אשי דאמר נדה ס"א ב' או שוע או טווי או נוז תכיפה אחת אינה חבור אלא דקשר העליון דאורייתא עושה אותה כשתים והוא הדין למר זוטרא דאמר עד דאיכא כולהו שאף שתים אינה חבור אלא דקשר העליון דאורייתא עושהו שעטנז וגאוני הראשונים כתבו שהתפירה היא מדברי סופרים אפילו שתי תכיפות אבל הקשר מן התורה ומפני שהתכיפות כל שמושך ראש החוט הוא נמשך עמו אבל כל שקשר חוט של צמר בבגד פשתן בהדוק אינו ניתר אלא בטורח יתר:
ומכל מקום מתוך דחקים אלו פירשו גאוני ספרד או שוע זה עם זה או טווי זה עם זה או ארוג זה עם זה ותוכף שתי תכיפות כאריגה הוא ולא עוד אלא שלשיטה זו יש מפרשים נוז לשון סבוך זה עם זה אף בלא אריגה מלשון מה שאמרו במדרש ויק"ר פ"י ג' לבן מלך שנזז לבו עליו ר"ל שנסתבך לבו ונתפעם רוחו ואריגה או תכיפה במחט או קשירה בכלל נוז היא כל שהוא דרך חבור כגון שעשה שתי תכיפות או שכפל קשרו וכשאומר במשנה כלאים פ"ט מ"ח אלא טווי וארוג כל נוז בכלל ארוג והילכך שוע בלבד כגון הלבד ר"ל שסרק את הצמר והפשתים כאחד וטרפן זה בזה ועשה מהם לבדים הרי זה כלאים של תורה מכח שוע וכן אם לקח צמר ופשתים וטרפן וטואן ועשה משניהם חוט אחד הרי זה כלאים מכח טווי וכן מי שהביא חוט של צמר וחוט של פשתים ושזרן כאחד הרי הוא בכלל טווי וכל שתפר בו אפילו שתי חתיכות צמר או שאר מינין שאין בהם משום כלאים הרי זה כלאים ואם לא סרקן ביחד ולא טואן ביחד אלא שלקח חוט של צמר וחוט של פשתים וארגן יחד הרי זה כלאים משום אריג וכן כל שארג חוט אחד של פשתן בבגד צמר או בהפך ובכלל זה כל מין חבור כגון שתפר שתי תכיפות בחוט של פשתן בבגד של צמר או שקשר וזהו שאמרו יומא ס"ט א' בבגדי כהונה שיש בהם משום כלאים ואין שם אלא שזירה ר"ל שהיה החוט כפול ששה אבל לא שוע זה עם זה ולא טווי זה עם זה וכן אמרו במנחות ל"ט ב' השיראין פטורין מן הציצית והקשו בה ממה שאמרו השיראין והכלך והסרקין חייבין בציצית ותירץ מדרבנן והקשו אימא סיפא וכולם צמר ופשתים פוטרין אותם וקא ס"ד חוטי צמר וחוטי פשתים ביחד אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דמישתרי בהו כלאים כלומר שהרי הקשר בשתי תכיפות אלא אי דרבנן היכי שרינן בהו כלאים ותירץ אימא צמר או פשתים אלמא שאם תכף בחוט צמר וחוט פשתים כאחד הוה ליה כלאים דאוריתא זו היא שיטת גאוני ספרד:
ואף גדולי המחברים כתבו בחבוריהם שכל שנתחבר הצמר עם הפשתים שום צד חבור הן שטרפן זה בזה ועשאן לבד הן שחבר בגד צמר בבגד פשתן אפילו על ידי תפירה במשי או שתפר חתיכות של בגד צמר בחוטי פשתן או בגד פשתים בחוטי צמר או שקשר חוטי צמר בחוטי פשתן או גדלן הכל כלאים מדאוריתא ומביאים ראיה מדאיצטריך קרא לשרויי כלאים בציצית אלא שבפירושי המשנה שלהם במסכת כלאים פ"ט מ"ח כתבוה בהפך כדברי גדולי הרבנים:
ויש בדברים אלו קושיא חזקה ממה שאמרו בנדה פרק האשה ס"א ב' אמר מר זוטרא האי מאן דאבד ליה חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ונתקיה ולא ידע אי אינתיק אי לא אינתיק מותר ופירשו הדברים שהוא צובעו מפני שהצמר והפשתים אינן עולים בצבע אחד וניכר לו ושומטו ואם לא ניכר לו מותר שמא נשמט והלך לו ומקילין בספיקות ופירש שם הטעם מדאוריתא שוע טווי ונוז אמר רחמנא והכא נוז איכא שוע טווי ליכא ואקשי ליה רב אשי ואימא או שוע או טווי או נוז והכא הא איכא מיהא נוז והעלו שם הלכה כמר זוטרא אלא שהם מפרשים שלא העלוה כמר זוטרא כטעמיה אלא כהלכתיה לומר דהאי גלימא שריא אבל כטעמיה דלא אסרה תורה אלא לשלשתם ביחד לא אלא דהכי קאמר אע"ג דאיצטריך קרא למישרא כלאים בציצית דמשמע אפילו בחדא הואיל ואפקינהו בחדא לישנא דמשמע עד דהוו תלתיהו והאי חוטא גופא איכא ספיקא אי אינתיק אי לא אינתיק הוה ליה כתרי ספיקי וא"כ לא איפסיקא כלל אלא למישרי לגלימיה ומשום ספיקא דאינתיק:
ומכל מקום אחרוני הרבנים כיונו בזה לעיקר הדברים והוא שהם מפרשים דשוע טווי ונוז בעינן ומכל מקום פירשו שיהא הצמר שוע בפני עצמו והפשתן בפני עצמו וכן בטווי וכן בנוז ונוז פירושו שזור וכל שחוט של פשתן עשוי בשלש מלאכות אלו בפני עצמו וכן חוט של צמר בפני עצמו אין צריך לומר אם ארגם יחד שהם כלאים דאוריתא אלא אף אם תכף בהן שתי תכיפות ומביאין ראיה על נוז שאינו לשון אריגה מדקאמר ר' שמעון במשנת כלאים פ"ט מ"ח נוז נלוז ומליז עליו אביו שבשמים אלמא אין לשון נוז אלא ענין פתלתולות ומתוך כך הוצרך להתיר בכלאים שהרי כל אחד בעצמו שוע טווי ונוז וכשמחברם הוי כלאים דאוריתא ואע"פ שאינו מחובר בגוף הבגד אלא בקשר אחד הואיל וקשר העליון דאוריתא הוה ליה כשני קשרים שהם כשתי תכיפות והוא שאמרו בספרי שלח פיסקא קט"ו פתיל תכלת טווי ושזור ולשון פתיל קא דייק מלשון פתלתולות אין לי אלא תכלת לבן מנין אמרה תורה תן תכלת אמרה תורה תן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור אלמא בציצית בעינן טווי ושזור ואין צריך לומר שוע ואף באחרון של עירובין צ"ו ב' אמרו המוצא תכלת בשוק לשונות פסולה חוטין כשרה ופריך מאי שנא וכו' ומשני בשזורין דאלמא דלציצית בעינן שזורין וכן אין צריך לומר בטלית עצמו שהוא כן וכל שאחד מהן חסר אחת מאלו אינו כלאים אלא מדברי סופרים וזו שאמרו נדה ס"א ב' דאי לא ידע אי אינתיק כו' שפיר דמי פירושו כשאין החוט שזור שהרי נקרא חוט אף כשאינו שזור כדקאמר התם חוטין כשרה והיה סובר בה שאין שזורין ואף הגלימה אינה שזורה שלא היה דרכן בשזירה אלא בשפת הגלימה כדאיתה באחרון של עירובין צ"ו ב' והוה ליה ספק סופרים אבל אם הכל שזור הוה ליה ספק תורה ואסור ומכאן תשובה לאומרים שאין ראוי להיות שוזר חוטי הציצית מצד שפעמים שמתפרקים והוו להו יותר משמנה חוטין שאפילו יתפרקו הואיל ותחלתם בכשרות אין נפסלין דהוו להו כגרדומי ציצית מנחות ל"ח ב' שכשרין:
ויש מפרשים שוע וטווי כל אחד בפני עצמו על הדרך שכתבנו אבל נוז פירושו ארוגים ביחד זה עם זה אלא שיש מפרשים שחבור שתי תכיפות או שאר מיני חבור כאריגה ואתה צריך לשאול לדעתם אם כן מאי נוז פשיטא שאין כלאים אלא באי זה חבור אלא שלשיטה זו נראה דאריגה דוקא הא כל שאר מיני חבור מדרבנן:
במשנת כלאים פ"ט מ"ט אמרו פיף של צמר ר"ל עבות של צמר בשל פשתן אסור מפני שהן חוזרין כאריג ר"ל שהחוטין מתערבין בהן כהתערב באריגה ולמדת שיש מין של חבור נדון כאריגה ואמרו עוד שם ר' יוסי אומר משיחות של ארגמן אסור מפני שהוא מולל עד שלא קושר ר"ל עבותות של ארגמן והיה מנהגם לקבץ מהם רבות ולקשרם בחוטי פשתן ופותל חוט הפשתן עם הארגמן שהוא צמר צבוע כארגמן ואז קושר בהם כמין חבל והוא אוסרו מפני שהוא מולל ר"ל פותל את החוט כארגמן עד שלא יקשור ממנו וכן אמרו עוד לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן לחגור בו את מתניו אע"פ שהרצועה באמצע ר"ל הואיל והרצועה מחברת הצמר והפשתים שהרי הקשר נעשה כשני קשרים שאלמלא כן אינו עומד וניתר מאליו ושני קשרים כשתי תפירות וכל זה כלאים מדברי סופרים ומכאן נהגו קצת רבנים שלא להוציא מכנסי בד אלא של קנבץ מפני שהרצועות שבאבנט מחברות המכנסים עם הבתי שוקים וממשנה זו למדת בפירוש איסור חבור בגד צמר עם בגד פשתים אף בתפירה בחוט של משי שאין בו כלאים והכל מדברי סופרים ואני תמיה שהרי האבנט אינו מחובר עם המכנסים ואם יש איסור בדבר אין איסור אלא כשהאבנט של פשתן:
בבריתא אמרו העושה חלוק שכלו צמר ארנבים ר"ל שאין בו דין איסור כלאים אם ארג בו חוט אחד של פשתן בצד זה וחוט של צמר בצד זה אסור ואע"פ שמרוחקים זה מזה הואיל ומחוברים על ידי דבר אחר שלא הוצרכנו באיסור זה לחבורם זה בזה אלא שלא יהו נפרדים זה מזה ומכאן נהגו קצת רבנים גם כן שלא לתפור העורות שמניחין בבגדי צמר שלהם עם הבגד כלל אף בחוט שאין בו כלאים הואיל והעורות תפורין בעצמן בחוטי פשתן שהרי מכל מקום נתחבר חוט הפשתן עם הצמר באי זה צד של חבור אלא או תופרין אף העורות בחוטי קנבץ או שאר מיני חוט שאין בהם דין כלאים או שלא יתפור העורות עם הבגד כלל:
הקפת כל הראש שמה הקפה ואין אומרין שאין הקפה אלא במגלח כל הפיאות ומניח את השאר מעתה אחד המגלח הפאות ומניח את השאר ואחד המגלח את הראש כלו הואיל ומכל מקום גלח את הפאות לוקה משום לא תקיפו פאת ראשכם ולאו זה פירושו על המגלח אבל המתגלח אינו לוקה אלא אם כן סייע והשחתת זקן ענינו שמגלח בתער חמש הפאות המבוארות במסכת מכות כ' א' עם שאר הזקן ולוקה על כל פאה ופאה ולאו של הקפת הראש אינו נוהג בנשים ואין צריך לומר בלאו של השחתת זקן אף בנשים שהעלו שער בזקנן וכן לאוין אלו נדחין במקום צרעת שביום טהרתו וביום שביעי לטהרתו מגלחו הכהן כל שער שעליו אפילו של בית השחי והערוה וכל שער הנראה למעט את שבתוך החוטם ולא סוף דבר ישראל אלא אף כהן שנצטרע כן אע"פ שריבה בהם מצות יתירות וכן אפילו נזיר שנצטרע מגלח ואינו ממתין שישלים נזירותו ומכל מקום ימי חלוטו ושבעת ימי ספירו אין עולין לו לימי נזירותו אבל ימי הסגירו עולין לו כמו שיתבאר במקומו ואע"פ שיש בלאו גלוח שבו צירוף עשה מכל מקום הואיל ולאו שלו בשאלה נדחה שהנזירות אדם נשאל עליו כשאר הנדרים וגדולי המחברים פירשו הטעם מפני שמאחר שימי חלוטו אין עולין לו אינו קדוש בהן ובטל העשה מאליו ולפיכך בא עשה של תגלחת ודוחה לאו דתער לא יעבור על ראשו ואפשר שמצאו טעם זה במקום אחר אלא שאינו מחוור כל כך שאם כן אף אתה יכול לומר כן בלאו שבו:
מילה בזמנה דוחה שבת אבל שלא בזמנה אינה דוחה שבת וכן קרבן הפסח אם חל ארבעה עשר להיות בשבת כל שלא היה אפשר לעשות בו מבערב דוחה שבת כגון שחיטתו וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו ואמוריו אבל מה שאפשר לעשותו קודם השבת כגון הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו אינו דוחה את השבת וכן מה שאפשר לעשותו למוצאי שבת כגון צלייתו והדחת קרביו אינה דוחה שבת והעבודה דוחה שבת ויום הכפורים ושאר ימי שביתה הן לעולות התמידין שבכל יום ויום הן למוספין ושאר קרבנות היום שנאמר במועדו ודרשו בו פסחים ס"ו א' אפילו בשבת:
כל מצות עשה שבתורה אין בה כרת אלא מילה ופסח מילה שנאמר וערל זכר אשר לא ימול גו' ונכרתה ופסח דכתיב והאיש אשר הוא טהור גו' וחדל מעשות הפסח ונכרתה:
עולה שהקריבו ישראל במדבר כמו שנכתב בסדר ואלה המשפטים בפרשת נערי בני ישראל שנאמר שם ויעלו עולות עולת תמיד היתה ולא עולת נדבה ולא עולת ראיה הבאה מזמן לזמן אלא עולת תמיד שהיא חובה בכל יום ונצטוו עליה במרה כמו שביארנו במסכת חגיגה ו' א':
כבוד אב ואם ומוראם מצות עשה ומכל מקום אין עשה זה דוחה שום עבירה בעולם אמר לו לעשות אי זה דבר ויש בו חילול שבת לא יעשה לא סוף דבר בשחיטה ובישול שהן אב מלאכה ויש בהן כרת אלא אפילו אמר לו לחמר אע"פ שאין במחמר כרת אלא לאו גרידא כמו שהתבאר באחרון של שבת קנ"ד א' וכן אם הוא כהן ואמר לו אביו ליכנס למקום טומאה להביא לו פירות או שאביו צריך לו ויש אבידת אחרים לפניו ישתדל בהחזרת האבידה וידחה כבוד אביו ולא סוף דבר כשאין גוף הכבוד מתקיים בעשיית העבירה אלא שהוא הכנה למצוה והוא הקרוי הכשר מצוה כמו שכתבנו אלא אפילו בקיום גוף מצות כבוד אב ואם אין שום עבירה נדחית מפניו אפילו עשה מדברי סופרים שנאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אתה ואביך חייבין בכבודי:
לפי שנאמר ופאת זקנם לא יגלחו. והאי דנקט האי קרא דכתיב גבי כהנים ולא נקט ולא תשחית את פאת זקנך דכתי' גבי ישראל משום דגבי ישראל לא כתיב גלוח אבל גבי כהנים דכתי' גלוח נקט ההוא קרא משום דקיי"ל דאינו חייב אלא בגילוח שיש בו השחתה ואע"ג דגבי ישראל נמי בעינן גילוח שיש בו השחתה דילפינן מכהנים. מיהו התנא קרא דכתיב ביה בהדיא בעי למנקט:
מה לפסח שכן כרת שאם לא יעשה אותו בי"ד יתחייב כרת. אבל במילה לא יתחייב כרת אם לא מל בשמיני ומ"מ פריך למסקנא מה למילה ופסח שכן כרת שאם לא יעשה אותם לעולם יתחייב כרת דכתיב וערל זכר אשר לא ימול ונכרת מעמיו:
ת"ל את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה' וא"כ ר"ל דאע"ג דאיש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. וא"ת ואימא איפכא דאע"ג דאת שבתותי תשמורו איש אמו ואביו תיראו ויהיה כבוד דוחה את השבת. וכ"ת דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן הא חומרא דאתי לידי קולא היא דדרשינן מיניה הא בעלמא דחי ולחומרא דידיה לא אצטריך. וכ"ת דאית לן למדרש טפי מרישיה לסיפיה ולא מסיפיה לרישא דהא הכא בסמוך גבי מקדש דריש מסיפיה לרישיה. וי"ל דהכא דריש ליה הכי משום דכתיב אני ה' דמשמע שיהיה מוראי למעלה ממוראכם כדאמרי' במדרש והתקדשת' והייתם קדושים יכול כמוני ת"ל אני ה' קדושתי למעלה מקדושתכם. טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי אין לפרש אם לא כתב ואת שבתותי דחי דאדרבה מסברא אית לן למימר דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת אלא ה"ק ואת שבתותי תשמורו מיותר להשמיענו הא בעלמא דחי דאי אמרינן בעלמא לא דחי לשתוק קרא משבתותי תשמורו ואנא ידענא דלא דחי מסברא אלא ודאי מייתר קרא לאשמעינן דבעלמא דחי. ואין להקשו' מאי שנא לעיל דאמרינן תיתי מפסח ומילה לא אמרינן מדאצטריך והכא אמרינן מדאצטריך. וי"ל דשאני לעיל דפסח ומילה היתירא הוא וזה לא ידעינן מסברא אבל הכא דאתא קרא לאיסורא אין לומר נילף מיניה דא"כ לשתוק קרא מיניה דלעול' נימא מסברא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. וא"ת א"כ מאי האי דקאמר לעיל יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת מנין לומר כן כיון דלא ידעינן קרא דאת שבתותי תשמורו הא לעולם בלא פסוק יש לנו לומר דלא דחי. ופי' הר' יוסף קאנון א) דנימא הכי יכול יהא כבוד אב ואם דוחה את השבת דנימא עליה להיתירא מה להלן יבום אף כאן יבום. ונימא הכי נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להלן ערוה אף כאן ערוה וקאמר רחמנא יבמה יבא עליה ונילף מיניה בעלמא ת"ל את שבתותי תשמורו וא"כ לא מצינו למימר עליה להיתירא דא"כ לשתוק קרא מעליה ואנן הוי ידעינן מאת שבתותי תשמורו דמשמע הא בעלמא דחי ומדאצטריך עליה ודאי דעליה לאיסורא:
ומקשה אשכחן דאתי עשה ודחי ל"ת גרידא ל"ת שיש בו כרת היכי אשכחן דדחי דאצטריך עליה לאוסרה.
תוס' בד"ה כולכם חייבים בכבודי מאני ה' כו' וא"ת ל"ל קרא בכיבוד אב ואם דלא דחי כו' עכ"ל פי' דל"ל קרא למסקנא דאתא קרא דשבת לגופיה ללאו דמחמר אבל למאי דס"ד השתא הא ודאי לא אצטריך אלא למידק מיניה דבעלמא דחי ועוד נכתוב בזה לקמן בסמוך:
בד"ה טעמא דכתב רחמנא כו' דמה לכיבוד אב ואם שכן הכשר מצוה כו' עכ"ל אבל ליכא למפרך דמה לפסח תמיד ומילה שכן ישנם לפני הדבור כדפריך בגמרא דכיבוד אב נמי ישנו לפני הדבור כדאמר בפרק ד' מיתות וצריך לומר דאע"ג דאכתי לא אסיק אדעתיה דאיכא למפרך מה להנך שכן הכשר מצוה היינו למפרך פירכא זו דלא נילף לחומרא בעלמא דלא דחי מלאו דמחמר אבל דנילף כיבוד אב דדחי שבת דהיינו לקולא ודאי אית ליה נמי האי פירכא ומהאי טעמא נמי לפי מאי דס"ד השתא דדחי בעלמא אפ"ה איצטריך תמיד פסח ומילה דס"ד למילף מכיבוד אב דלא דחי כמ"ש התוס' לקמן ולא הוה פרכינן דמה לכיבוד אב שכן הכשר מצוה כדפרכינן הכא משום דלחומרא לא פרכינן האי פירכא ומיהו המדחה קאמר דלחומרא נמי פרכינן האי פירכא דלא נילף בעלמא דלא דחי מלאו דמחמר וק"ל:
גמרא [מפסח וכו' מתמיד וכו'. נ"ל דאין זה מקשן ותרצן רק הכל הוא דברי עצמו וכ"ת מפסח כו' וכ"ת מתמיד כו' דאל"כ קשה מאי קמתרץ מפסח הא ע"כ גם הוא יודע דאיכא למיפרך דאל"כ לא לכתוב מילה ונילף מפסח ג"כ כמו כל לאו שיש בו כרת וכן כשמתרץ מתמיד קשה א"כ לא יכתוב מילה ופסח ונילף ג"כ מתמיד וק"ל]:
שם ממילה ופסח שכן כרת כו'. גבי מילה דדחיא שבת לא שייך כרת אלא בגדול שלא מל עצמו ואינו דוחה שבת איכא כרת ולכך לא היה רק פירכא כל דהוא אחדא מתרתי אבל מעיקרא דבעי למילף ממילה לחודא לא פריך ליה הך פירכא כל דהו אחדא מחדא וכצ"ל שכן צורך גבוה לא הוי רק פירכא כל דהו אחדא מתרתי וכן שכן תדיר כמ"ש התוספות גבי פסח ומילה לא הוי רק פירכא כל דהו בכל שנה וק"ל:
תד"ה עד שיהא שוע כו'. [מה שהניח מהר"ם בצ"ע לפי דברי (דת"ק) [ריב"ן] ל"ל יחדיו לתוכף שתי תכיפות הא בעינן שיהיו טווים ביחד נראה דלא קשה כלום דאשמועינן שיהיה טווי בחזוק בשתי תכיפות לאפוקי שלא נימא אף אם טווי קצת בענין שיכול להתיר הטווי ממילא אפ"ה הוי כלאים קמ"ל דבעינן דוקא שיהיה טווי כראוי ודו"ק]:
בא"ד אלא על טווי וארוג שנא' כו' ולא מייתי שעטנז אלא משום טווי כו' עכ"ל כצ"ל. דלא הוזכר במתניתין רק טווי וארוג ולא מייתי שעטנז רק על טווי אבל ארוג כיון שאינו נוז לא משעטנז נפקא אלא מיחדיו וק"ל:
ד"ה כולה משעטנז נפקא כו'. וא"ת ול"ל קרא למילף מכלאים וכו' נילף משריפת קדשים וכו' והא לא קשה נילף מהבערת בת כהן מדאיצטריך לא תבערו ש"מ דבעלמא דחי דלפי משמעות לשון התוספות משמע דלאו מיותר הוא לא תבערו כדי ללמוד בת כהן דלא דחי שהרי כתבו דהוי גמרינן מכלאים בציצית דלידחי אבל בלא הלימוד מכלאים לא הוה אמינא כלל דדחי וק"ל:
[ד"ה טעמא דכתב רחמנא כו' פירוש דמהכא ילפינן בעלמא וכו'. ר"ל דלא תאמר שהדיוק הוא מדאיצטרך למכתב כאן שבתותי תשמרו הא אי לא הוי נכתוב היה אמרינן דדחיא אפילו כאן ש"מ דבעלמא במקום שלא יש לימוד דחי אפי' יש בו כרת דא"כ קשה אכתי לא איצטריך עליה דהא נוכל למילף בכל לאו שיש בו כרת דלא דחי מכיבוד אב ואם תאמר מה לכיבוד שכן הכשר מצוה הא השתא לא ס"ד פירכא של הכשר מצוה לענין זה כמ"ש בחדושי הלכות גם נראה דאין צריך למילף זה רק התוס' כתבו כאן לפי האמת ולפי הס"ד כתבו הוכחה אחרת דאדרבה נילף ממקדש וכו' מיהו מל' רש"י בסמוך גבי מקדש משמע שהלימוד הוא מדאצטריך כאן גבי מקדש לאשמעינן דלא דחי הא לאו הכי ה"א כאן דחי ממילא נילף בעלמא דדחי לפ"ז קשה למ"ש דממאי איצטריך עליה נילף בכל מקום לאיסורא ואם יש איזה פירכות אם כן אינו מקשי כלום אחר כך נגמור מהכא דלא דחי גם לפרש"י גבי הכשר מצוה לא שייך פירכות זו ויש ליישב ודו"ק:
ושוב ראיתי במהדורא בתרא בחדושי הלכות כתב פירוש אחר מהכוונת התוספות שכתבו פירוש זה לקמן (יבמות דף ו) ע"ב ד"ה לא תבערו ואדרבה משם משמע להדיא כוונת התוספות כמו שכתבתי ודו"ק. מהר"ם יצ"ו]:
בא"ד ועוד דאדרבה נילף ממקדש והבערת כו' עכ"ל אע"ג ממקדש קאמר לקמן נמי הא בעלמא דחי מ"מ כיבוד אב הוה ילפינן ממקדש דדחי דבכל מילי דשבת ה"א דלא דחי כמ"ש התוספות לקמן נמי גבי מילה ופסח ותמיד ויש לדקדק לפ"ז למאי דסליק אדעתין דהכא בכיבוד אב מיירי בשחיטה ובישול ובמקדש איירי בבונה וסותר הני תרתי קראי ל"ל לאשמעינן הא בעלמא דחי דלגופן לא אצטריכו תרתי כיון דכל חדא איכא למילף מחבריה ויש ליישב ודו"ק:
בא"ד וי"ל דהשתא דילפינן דבעלמא דוחה ל"ת שיש בו כרת ע"כ גרע מל"ת ועשה כו' עכ"ל. וק"ק דאכתי כיון דהכא איכא כרת ול"ת ועשה איכא למידק מיניה הא בעלמא דחי אפי' בכה"ג דאיכא כרת ול"ת ועשה ויש ליישב דלית לן למימר מדאיצטריך אלא דהכא לא דחי ל"ת שיש בו כרת אבל בעלמא דחי ל"ת שיש בו כרת דהאי עשה דכבוד אב ע"כ דגרע טפי כמ"ש התוס' אבל דהכא לא דחי עשה ול"ת ובעלמא דחי עשה ול"ת לית לן למימר כיון דהוקש כבודם לא יגרע האי עשה מעשה דעלמא וק"ל:
תוס' ד"ה עד שיהא שוע טווי ונוז וכו'. צ"ע לפירוש ריב"ן יחדיו דאתי לתוכף שתי תכיפות ל"ל דאם שוע וטווי הצמר והפשתים יחד בלא תכיפה נמי הוי שעטנז וא"ל דתכיפה הוי כאילו טווי יחד וא"כ מה מקשו התוס' כלאים בציצית היכי משכחת לפירוש ריב"ן שהרי צריך שיהיו שני חוטין תכלת צמר לבדין ומה בכך בקשירה דהוי כמו תכיפה והוי כאילו טווי יחד וצ"ע:
רש"י בד"ה מקרא קמא כו' ודקאמר לרבנן דלא כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה עד שיהא כו' מהם בגד ביחד ומיחדו נפקא כו' כצ"ל. :
גמרא ממילה כו' שכן ישנה לפני הדיבור. בס' אוי"ק פ' לך הקשה מהא דאיתא לקמן (עא ב) דל"נ פריעה לא"א וא"כ נילף מינה ונ"ל ליישב ע"פ הא דאיתא במנחות (עב) דאף דהקטר ח"ו כשרין כל הלילה עכ"ז דוחין אה"ש מפני שכבר דחתו שחיטה וה"נ דכוותה ועי' בסוגיא דציצין בשבת (קלג ב) גם בלא"ה לק"מ דכיון דמל ולא פרע כאילו לא מל (שם קלז ב) במשנה לכן הוה הכשר מילה וכן לפמש"כ התוס' בד"ה ומכולהו לק"מ דמילה קרי לה בזבחים (צא א) תדירה לגבי פסח:
שם ומכולהו נמי שכן ישנן לפה"ד. ועי' בתוס' וק"ל מצוה דאכילת מצה בליל א' ש"פ נילף מינייהו שתדחה ל"ת שיש בו כרת ואלמה תנן בפ' כ"ש שא"י בטבל כו' ועי' בש"א תשו' צ"ו:
תד"ה עד. כמו שפי' ריב"ן שוע כו'. בנדה הביאו פי' זה בשם רש"י:
תד"ה ומכולהו. ולעד"נ דאיכא למידחי דעכ"פ מין קרבן נאמר לפה"ד לכ"ע:
תד"ה טעמא. דמה לכבוד או"א שכן הכשר מצוה. עי' מהרש"א אבל קשה דא"כ לא נילף מיניה דבעלמא דחי אלא עשה דלפה"ד אפי' בהכשר מצוה דל"מ למילף זה מפסח ומו"ת וי"ל:
בא"ד (בדף ו) דא"כ ה"ל למיפרך כו' דדחי כדפריך לעיל. כצ"ל:
גמ' יכול יהא כבוד אב ואם. עי' כתובות דף מ' ע"א תוס' ישנים ד"ה אי אמרה:
תוס' ד"ה כולה וי"ל דש"ה דלא בטלה מצותו. עיין שבועות דף ג ע"א תד"ה ועל:
תוס' ד"ה טעמא כו'. לפר"י (לעיל דף ג). צ"ל לקמן ד' ח ע"א ד"ה רבא:
בגמרא תכיפה אחת אינה חבור: המהר"ם הקשה לפי' ריב"ן שהיא ג"כ פי רש"י דלפנינו יחדיו לשתי תכיפות ל"ל דבלא תכיפה נמי הוי שעטנז כיון דשוע וטוי יחד וא"ל דתכיפה הוי כאלו טווי יחד דא"כ גם התוספ' לא מקשי מידי ע"ש שהניח בקושיא, ולענ"ד י"ל דשפיר צריך יחדיו שהרי ע"י שוע וטוי ב' המינים יחד עדיין אין כאן שעטנז דעוד בעי נוז שהוא ארוג לפירש רש"י ולכן גלי קרא ביחדיו דאם לא ארג רק חבר בשתי תכיפות הוי חבור ג"כ אבל ט"י תכיפה א' לא ולכן א"ש דצריך יחדיו אבל מכ"מ התוספ' הקשו שפיר דכיון דאפילו שיע וטוי לא משכחת בכלאים בציצית א"כ לא הוי כלאים כלל: שם. נילף ממילה: ק"ק דנימא דא"כ ל"ל קרא לתמיד ופסח דדחי שבת נילף ג"כ ממילה אע"כ דה"ל ג' כתובים הבאים כאחד דאין מלמדין וכמו שכתבו התוספ' לעיל שלא נילף דחיית ע' ול"ת, ואי נימא הכי ממילא לא יקשה ג"כ מה דמקשה בתר הכי דנילף מתמיד או נילף מפסח, וי"ל דניחא לי' לנקוט האמת דיש פירכא לכל א' וממילא לא ה"ל ג"כ ג' כתובים דליכא למילף חד מאידך: שם. שכן תדיר: א"ל א"כ איך נילף ע' דוחה ל"ת מכלאים בציצית נימא ג"כ מה לציצית שכן תדיר שהרי אפילו מילה ועומר ושתי לחם מקרי תדיר כמש"כ התוספ' כש"כ ציצית שהיא מצו' שנוהגת בכל יום, דז"א דבשלמא הני מקרי שפיר תדיר כיון שיש זמן קבוע להם שחייב לקיימם משא"כ בציצית אף שהחיוב הוא בכל עת מכ"מ אין חיוב עליו לקיים מצוה זו שהרי אם אינו לובש טלית בת ד' כנפות אינו חייב לעולם בציצית: ודע שאין להקשות אמה שכתבו התוספ' דמילה מקרי תדיר דא"כ מה הקשו בפסחי' (ס"ו) אמה דמקשה שם מה לתמיד שכן תדיר דנילף מתמיד ומילה מבינייהו והניחו בתימא, והרי לדבריהם הכא מילה הוי ג"כ תדיר, די"ל שהרי בלא"ה יקשה לפי מה שכתבו התוספ' כאן דעומר ושתי לחם וכל קרבנות צבור הוי תדיר וכ"כ ג"כ בזבחים (נ'.) וא"כ דכש"כ דפסח מקרי תדיר שמקריבין אותו רבים בכל שנה והשתא מה פריך שם בפסחים מה לתמיד שכן תדיר שהרי גם פסח הוא תדירי, וע"כ צ"ל דנגד שאר דברים שאין חיובם תלי בזמן כלל מקרי פסח תדיר אבל נגד תמיד לא הוי תדיר שהוא נוהג דכל יום ופסח רק פעם א' בשנה ולכן הקשו גם התוספ' דנילף מתמיד ומילה דליכא למימר מה לתרווייהו שכן תדיר דלנגד פסח לא מקרי מילה תדיר: שוב ראיתי דפליגי ב' תירוצי גמרא בזה אי מילה לגבי פסח הוי תדיר בזבחים (צ"א.) דלחד תירוצא דלא מקרי מצוי תדיר לא הוי למילה חומרא נגד פסח רק שנכרתו עלי' י"ג בריתות אבל לחד תירוצא מקרי תדיר מפני שמצוי יותר ע"ש והשתא אליבי' דהך תירוץ בתרא דמילה מקרי תדיר נגד פסח לא יקשה קושית התוס' דפסחים הנ"ל דלא שייך למילף מבינייהו דמה אתרווייהו שכן תדיר, וצ"ל דקושית התוספ' לאידך תירוצא דזבחים דמילה לא הוי תדיר ל"ל להלל גז"ש הא מצי למילף במה הצד מתמיד ומילה אבל ק"ל לתירוץ קמא דזבחים דמילה לא מקרי תדיר א"כ קושית התוספ' דהכא במקומה עומדת דנילף משאר קר בנות ומילה דלא שייך כתירוצם דמה לתרווייהו שכן תדיר שהרי מילה לא מקרי תדיר וגם, א"ל דפסח ושאר קרבנות הוי ב"כ הבאים כאחד דל"ל קרא דבמועדו בפסח נילף משאר קרבנות דתדיר כמותן, דז"א דמועדו דפסח לא מיותר דצריך ללמד דחיית טומאה לקרבנות צבור וצ"ע, ועיין מש"כ לקמן בתוספ': שם. ומכולהו נמי שכן ישנן לפני הדבור. ק"ק אמה דאמר רבא בזבחים (דף צ"ז) אין ע' דוחה ל"ת שבמקדש ע"ש, הרי כמו דמקשה הכא משבת כמו כן יש להקשות מטומאה איך אמרינן דתמיד ופסח ושאר ק"צ דוחין טומאה דבשלמא הא ל"ק הרי אין ע' דוחה ל"ת שיש בה כרת וטומאה ל"ת שיש בה כרת היא דעל זה י"ל שפיר הפירכא כמו לענין שבת שכן ישנן לפני הדבור אבל אכתי ק' הא אין ע' דוחה ל"ת שבמקדש ועל זה אין לתרץ שכן ישנו לפני הדבור או שכן תדיר דגם ע' דלפני הדבור ותדיר אינו דוחה ל"ת שבמקדש כדמוכח חמה דקאמר שם שאין ע' דואכלו את הבשר דוחה ל"ת דלא תשברו בו אף דע' דתדיר ודלפני הדבור הוא, והי' נלענ"ד לומר דלפי מש"כ התוספ' ביומא (דף ו') בתירוץ השני דרבא ס"ל טומאה הותרה בצבור א"ש דלמ"ד הותרה אין הטעם שבא בטומאה מפני דע' דוחה ל"ת אלא מפני שאיסור טומאה לא נאמר כלל לענין מצות תמיד ופסח וק"צ וכמש"כ לעיל, ועיין מה שכתבו התוספ' בברכות (דף כ') ולמ"ד דטומאה דחוי' בצבור ג"כ ל"ק די"ל דס"ל כרב אשי בזבחים שם דע' דוחה ל"ת שבמקדש אכן אין זה מספיק דמלבד דלפ"ז יקשה כקושיתינו על תירוצם הראשון ביומא דרבא ס"ל ט"ד בצבור, גם לתירוצם השני אכתי יקשה לרבא מדחיית פסח לטומאה דבפסח גם לתירוצם השני ס"ל לרבא דט"ד בצבור, אבל י"ל ע"פ מש"כ התוספ' בזבחים שם דאיך פריך וליתי פ' ולידחי ל"ת דשבירת עצם הא בפי' גלי קרא דלא דחי, ותרצו דקושית הש"ס היא דליגמר מיני' דאין ע' דוחה ל"ת כלל אע"כ דל"ת דמקדש שאני ע"ש, ולכן לא קשה מטומאה די"ל דשאני התם דגלי קרא דע' דוחה ל"ת שבמקדש וא"ל דליגמר מיני' דאדרבא גמרינן משבירת עצם לחומרא דלא דחי:
בתוספ' ד"ה גדילים. ותימא מנלן: הרמב"ם (ריש ה' ציצית) כתב דמנין החוטין אינו מן התורה, והכס"מ תמה עליו מסוגיא דהכא דיליף כן מגדילים והניח בצ"ע, ולענ"ד י"ל שלהרמב"ם הוקשה קושית התוספ' במנחות (דף ל"ט) בד"ה וההוא שהקשו דלרבב"ח מנינא מנא לי' ע"ש שהניחו בתימא, אבל י"ל דשם (דף מ"א) ת"ר כמה חוטין הוא נותן ב"ש אומרים ד' וב"ה אומרים ג', וע"ש בתוספ' שכתבו בחד תירוץ דב"ה לא דרשי גדילים, ולפ"ז י"ל דזה ג"כ טעם דרבב"ח דלא דרש גדילים מדד"ה לא דרש לי' ולרב צ"ל דהך ברייתא לא שמיע לי', ולכן א"ש הא דפסק הרמב"ם שאין לחוטין מנין מן התורה דהוא פסק כרבב"ח דברייתא מסייע לי', ולפ"ז מה דקאמר ב"ה כמה חוטין הוא מתן ע"כ אינו רק מדרבנן או מד"ס כיון דלא מקרא קדרש והשתא מה דפריך הכא דצריך גדילים למנין נקט הדרשה אליבי' דרב אבל מכ"מ גם לרבב"ח ק' דצריך להא שמותר לעשות ג"כ גדיל וכחו שדרש שם או גדיל או פתיל, ועכ"פ מתורץ בזה קושית התוס' דכאן דלרבב"ח המנין דשמנה אינו מן התורה כלל כמו כן גם לרב י"ל דמה שעשו האמוראים ח' חוטין זה אינו רק מדרבנן דמדאורייתא באמת בד' סגי:
בד"ה ואכתי זה עם זה: במה שכתבו התוספ' לעיל (דף ד' ד"ה אבל) דשעטנז נמי משמע לשון תערובות ע"ש מתורצת קושיא זו:
בד"ה עד שיהא. ועוד דבנדה פרק האשה: ע"ש בנדה שהקשו התוספ' עוד לפי' רש"י ל"ל נוז לאריגה הא מיחדיו ידעינן ב' תכיפות וכש"כ אריג, ולענ"ד י"ל שיטת רש"י דס"ל כדעת הטור בי"ד (סי' ש') דב' תכיפות לא הוי חיבור עד שיקשור ובאריגה ודאי לא בעינן קשירה, ולכן י"ל כיון דשוע טוי ונוז משמע ב' המינים יחד ואעפ"כ כתיב קרא להתיר כלאים בציצית וגם מדכתיב נוז לארוג אע"ג דכבר כתיב יחדיו בזה גלי רחמנא דמה דבעינן שוע וטוי ביחד זה דוקא אם החבור הוא ע"י אריגה שהיא תכיפות בלי קשירה אבל אם החבור הוא ע"י תכיפות עם קשירה דנפקי מיחדיו בזה אסור גם בלא שוע וטוי ב' המינים יחד דהא שוע וטוי גבי נוז כתיב דוקא ולא גבי יחדיו דמיני' אתי האיסור בב' תכיפות, ובזה מתורץ מה שהקשו התוספ' דכלאים בציצית היכי משכחה לה דכיון דהתם החבור הוא ע"י תכיפה וקשירה דאתו מיחדיו א"כ הוי כלאים אפילו בלא שוע וטוי יחד, וגם מה שהקשו ל"ל נוז לאריגה הא ידעינן מיחדיו, מתורץ שפיר לפי דברינו שהרי בנוז אחרי שהוא שוע וטוי יחד סגי באריגה בלא קשירה למהוי כלאים אבל בשתי תכיפות דאתיין מיחדיו בעינן קשירה דוקא אבל נגד זה הוי כלאים גם בלא שוע וטוי יחד דבנוז דוקא כתיב שוע וטוי ולא גבי צמר ופשתים יחדיו דהכי אשמעינן קרא לא תלבש שעטנז צמר ופשתים וגם לא צמר ופשתים יחדיו, והשתא לפ"ז ממילא מתורצים ג"כ שני הקושית שהקשו התוספ' על רש"י במה שפי' שנוז הוא ארוג דמ"ש דשוע וטוי הוא כל א' לבדו ונוז לתרווייהו דז"א שהרי לפי' רש"י גם שוע וטוי הם ב' ביחד, וגם מתורץ מה שהקשו מנדה שהרי לפי' רש"י בנוז שהוא ארוג בלא נוז אי אפשר להיות כלאים, דלרש"י לשיטתו לא קשה כן כיון דפירש דשוע וטוי הם ב' מינים יחד שפיר י"ל דבשוע או טוי ב' המינים יחד אפילו בלא אריגה הוי כלאים, והרי לפי הנראה גם התוספ' לא הקשו קושיות הללו על פי' רש"י בנוז רק אחר שהשיבו על פירושו שאי אפשר לפרש שוע וטוי ב' המינים יחד אבל לאחר שיישבת פירושו בזה ממילא ל"ק ג"כ מה שהקשו על פירושו בנוז, וע"פ דברינו מתורץ ג"כ לפי' רש"י מה שהקשו התוספ' לעיל (דף ד' בד"ה ואמר רחמנא) דאימא דהתורה איירי בלא שוע וטוי ע"ש, דהשתא א"ש שהרי בכלאים בציצית שהוא בשתי תכיפות עם קשירה הוי כלאים אפילו בלא שוע וטוי כיון דמיחדיו אתי:
בד"ה כולה משעטנז. וטוי ונוז בהדיא: ק"ק דבנדה (דף ס"א) פריך הגמרא אימא לו שוע או טוי או נוז, ומתרץ מדכתבי' רחמנא בחד לישנא, וא"כ ע"כ צריך לכתוב שעטנז ולא שוע וטוי ונוז, וי"ל דזה תלי בפלוגתא דר"י ור"י בסנהדרין (דף ס"ו) דלר' יאשי' שוע וטוי ונוז ג"כ משמע כולם ביחד, וא"כ י"ל דרבנן דמתרץ הכי אליבייהו סברי כר' יאשי' ור' יונתן י"ל דס"ל כר' ישמעאל דיליף מופנה מצמר ופשתים ולא צריך שעטנז לאפנויי, אכן עדיין ק' שהרי לפי מש"כ התוספ' לעיל ד"ה לרבנן אזיל כל הסוגיא דהכא לרבא אליבי' דרבנן דברייתא דס"ל לרבא כוותייהו וא"כ אכתי איך משני הכא כולה משעטנז נפקא שהרי בב"מ (דף צ"ד) אמרינן דרבא ס"ל כר' יונתן וא"כ הא צריך לרבא לכתוב שעטנז דאי הוי כתיב שוע וטוי ונוז הי' משמע או שוע או טוי או נוז, ולכן לענ"ד מזה ראי' לפי' הרמב"ן והרשב"א והרא"ש והריטב"א דהך כולה משעטנז נפקא אדלעיל קאי ודרשה דיחדיו הוא דקמתרץ לי', והא דרש"י ותוספ' לא פירשו כן נראה דהם לא היו גורסים אלא כולה משעטנז נפקא ולכן ע"כ לא אדלעיל קאי מדלא קאמר אלא אבל הראשונים הביאו בפי' הגירסא אלא כולה משעטנז נפקא ולכן ע"כ הפירוש כמו שכתבו:
בא"ד. וא"ת ודלמא לדרבא: לפי מה שפירש התוספ' הרא"ש בשם הר"מ שהבאתי לעיל בקושית הגמרא לרבנן מנ"ל מה שהקשו התוספ' היא קושית הגמרא דלעיל וע"כ צ"ל בתירוץ הגמרא כיון דכתיב יתור בשעטנז בזה גלי לן קרא דנדרוש להיתר כלאים בציצית דדרשה דרבא גם בלא הך יתורא אתיא דלרבנן דרשינן סמוכים גם בלא מוכח או מופנה כן צריך לפרש תירוץ הגמר' לפי שיטה זו, ובזה מתורץ קושי' התוספ' גם לפי פירושם:
בא"ד. דהותרו מכללו אצל בגדי כהונה: לפי מה שכתבו התוספ' בחולין (דף קט"ו) אקושית הר"י מאורליינש והיכי דלא כתיב כל לא שייך הותר מכללו להיות עי"ז קיל ע"ש, מתורצת קושיא זו שהרי בכלאים לא כתיב כל:
בא"ד. ודחי לאו דכלאים: הרמב"ם (ה' כלאים פ"י) כתב כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעה עבודה אפי' במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאי' ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצות ע' כציצית עכ"ל, ובשו"ת שאגת ארי' (סי' כ"ט) הקשה לפי מה שמבואר מדברי הרמב"ם דהיתר כלאים בבגדי כהונה הוא מטעם ע' דעבודה דוחה ל"ת הרי זה לא הוי בעידנא דבשעה שהוא עובר על ל"ת דכלאים אכתי אינו מקיים ע' דעבודה, והנה קושיא זו יקשה גם על דברי התוספ' דהכא שכתבו ג"כ דמה שמותר כלאים בב"כ הוא מטעם ע' דוחה ל"ת, ועוד הקשה בשו"ת הנ"ל דלדעת הרמב"ם ילבש הבגדים שיש בהם כלאים באחרונה סמוך לעבודה, ועוד הקשה שם דלדעת הרמב"ם הכ"ג לא יעבוד כל ימות השנה חוץ מיוה"כ כיון דאפשר לקיים מצות ע' דעבודה בכהן הדיוט שאין בבגדיו כלאים למ"ד שאבנטו של בוץ היה והו"ל אפשר לקיים שניהם, ולענ"ד שגה הרב בזה במכ"ה שהוא חשב שמה שכתב הרמב"ם שהיא מצות ע' כציצית שכוון למצות ע' דעבודה ואין הדבר כן שהרי בה' כלי המקדש (פ' י') כתב הרמב"ם מצות ע' לעשות בגדים אלו ולהיות הכהן עובד בהם שנאמר ועשית בגדי קדש ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות עכ"ל, וביותר ביאר זה בס' המצות (מצות ע' ל"ג) שהביא שם הספרי דלבישת הבגדים לצורך עבודה היא מצות ע' והשיג על בה"ג שלא חשב ע' זו למצוה לבדה ע"ש וברמב"ן, ומבואר שלמצות ע' זאת כוון הרמב"ם במש"כ שהיא מצות ע' כציצית, והשתא ל"ק תמיהת הש"א על הרמב"ם היאך דחי הא לא הוי בעידנא דשפיר הוי בעידנא דבשעה שלבשם לצורך עבודה שעובר על הלאו מקיים ג"כ מצות ע' דלבישת ב"כ, וכ"נ בפירוש גם מדברי התוספ' דכאן שכתבו דאתי ע' דבגדי כהונה ולא כתבו ע' דעבודה רק בתירוצם הב' כתבו דצורך עבודה שאני, הרי בפי' שלא כוונו בתחלה לע' דעבודה, ולכן ל"ק ג"כ מה שהקשה הגאון הנ"ל עוד דהכה"ג לא יעבוד כל ימות השנה דאפשר לקיים שניהם ע"י כהן הדיוט דכיון דהתירה התורה לכה"ג ללבוש בגדיו לצורך עבודה הרי מצות ע' זו דלבישת בגדי כהן הגדול א"א לקיים ע"י כהן הדיוט, וגם מה שהקשה שילבש בגדי הכלאים סמוך לעבודה ל"ק ע"פ דברינו כיון דהעשה מקיים בכל בגד שלובש א"כ מה לי סמוך מה לי רחוק יותר לעבודה, ועוד הארכתי בחידושי ליישב גם שאר הקושיות שהקשה בשו"ת הנ"ל על הרמב"ם ולא ראיתי להזכיר פה רק מה שנוגע לפרש גם דברי התוספ' פה:
בא"ד. דצורך עבודה שאני: ק"ק דא"כ לקמן (ד' ו') דרצה ליליף מדכתיב קרא דאין בנין ביהמ"ק דוחה שבת דע' דוחה ל"ת שיש בה כרת נימא ג"כ דצורך עבודה שאני דא"ל דבנין ביהמ"ק לא מקרי צורך עבודה כיון שיכול לבנותו לאחר שבת דא"כ מה הרויחו התוספ' בתירוץ זה דצורך עבודה שאני כיון דגם לתי' זה עדיין צריך לחילוק דתי' קמא דמצותן בכך וא"א לקיים בענין אחר שאני:
בא"ד. נילף משריפת קדשים: הנה זה פשוט דקושיא זו ל"ק רק לתי' חזקיה דאית ליה קרא מיותר דעד בקר דאין שריפת קדשים דוחה י"ט דלרבא ואביי שם אין לזה קרא מיותר דנילף מיניה וכש"כ דלרב אשי ל"ק דהא לא יליף מקרא כלל אלא משום דה"ל י"ט ע' ול"ת. ונלענ"ד ליישב קושיא זו דלכאור' י"ל מ"ט דהנך מ"ד דמצרכי קרא לשריפת קדשים הא באמת י"ט ע' ול"ת הוא, גם כבר הקשו התוספ' בשבת (דף כ"ד) דבביצה (דף ז') משמע דרבא גופא ס"ל דע' ול"ת הוא, גם ק' דלפי המבואר בתוספ' פסחים (דף ק"כ) ראב"ע לית לי' דחזקי' ליתן בוקר שני לשריפתו, וא"כ איך מתרץ חזקי' לראב"ע מנ"ל דאין שריפת קדשים דוחה י"ט, וכן ק' ג"כ לאביי דלפי מה שכתבו התוספ' בשבת (דף כ"ד) דרשת אביי לא קאי רק לר"ע א"כ לאביי אליבא דר' ישמעאל מנ"ל דאין ש"ק דוחה י"ט, ונ"ל ע"פ מה שהקשו התוספ' בקידושין (דף ל"ד) דלמה אין נשים מדליקין בשמן שריפה בי"ט כיון דע' ליכא גבן דהוי מ"ע שהזמן גרמא, ותי' הר"ר יוסף איש ירושלים דהיכא דאיכא ע' בהדי לאו אף הלאו אלים ע"ש, הרי עכ"פ מבואר שם דע' דשבתון לא הוי בנשים, וא"כ לכאורה ק' לפי מה שכתבו התוספ' לעיל דדחיית ע' לל"ת וע' שאינו שוה בכל שפיר ילפינן מזקנו א"כ מה מתרץ רב אשי די"ט ע' ול"ת הוא הא הוי הע' אינו שוה בכל דהיינו בנשים וא"ל שפיר נדחה מפני ע' דילפינן מזקנו ודוחק לומר כיון דהלאו הוי שוה בכל לא ילפינן מזקנו דלענין לאו מה חילוק יש בין שוה בכל ללא ש"ב כיון דלעולם נדחה מפני ע', ולכאורה מזה ראי' לשיטת היש מפרשים דשאני מצורע דחמיר משום שלום בית דהשתא ליכא למילף מזקנו דדוחה אפילו ע' דאינו שו' בכל, אכן לפי המבואר בתוספ' שם תלי תירוץ זה בפלוגתא דתנאי אי מצורע מותר בימי חלוטו בת"ה או לא דלמ"ד אסור ליכא למילף מזקנו ולמ"ד מותר שפיר ילפינן מזקנו: ולפ"ז י"ל דהני אמוראי ורב אשי לא פליגי דכל א' סבירא לי' תי' דאידך דהיינו חזקי' ואביי ורבא ס"ל ג"כ די"ט ע' ול"ת הוא, ולכן ל"ק לחזקי' אליבי' דראב"ע ולאביי אליבי' דר' ישמעאל ולרבא אליבי' דגופי' רק דתירוץ זה לא מספיק להם לחוד דאכתי יקשה למ"ד דמצורע בימי חלוטו מותר בת"ה דלדידי' לא שייך ש"ב ושפיר ילפינן מזקנו לכך ילפי מקרא ורב אשי מתרץ אליבי' דהני תנאי דלא מצי למילף מקראי והם באמת י"ל דסוברים דמצורע אסור בת"ה ואיכא ש"ב ולכן ליכא למילף מזקנו דע' דוחה לל"ת וע' שאינו שוה בכל ולכן שפיר מתרץ די"ט ע' ול"ת הוא: ולפ"ז מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספ' כאן דלא שייך למילף משריפת קדשים דלא דחי דשאני שריפת קדשים דע' ול"ת הוא ואף דאינו שוה בכל מכ"מ לא מצינו למילף רק דאין ע' דוחה לל"ת וע' שאינה שוה בכל אבל ל"ת גרידא אכתי לא ידעינן דלא דחי, וגם מתורץ בזה מה שהקשו התוספ' לעיל דמאי פריך בוהתעלמת ובכבוד אב ואם הא אין ע' דוחה לל"ת וע' דנילף מזקנו דדחי כיון דהשתא כתיב שריפת קדשים דנוכל למילף מיני' דלא דחי ע' לע' ול"ת שאינו שוה בכל א"כ אדנילף מזקנו דדחי אדרבה ילפינן משריפת קדשים דלא דחי, ודע שאין להשיב על דברינו דהא ע' דשריפת קדשים ג"כ אינו שוה בכל כיון דשריפת קדשים לא הוי אלא ביום א"כ הוי מ"ע שהזמן גרמא ונשים פטורות וא"כ ליכא בנשים, דז"א דא"כ גם התוספ' בקידושין לא מקשו מידי דידליק שמן שריפה ע"י נשים, אכן כבר כתבתי לקמן (דף ע"ב) וכן ראיתי א"ע בשער המלך (ה' פסולי המוקדשין פ' י"ט) דשריפת קדשים הוי מ"ע שאין הזמן גרמא: וע"פ דברינו אלה יש ליישב ג"כ מה שהקשו התוספ' בסמוך ומיהו ק' לקמן גבי שריפת בת כהן וכו' דעל תירוצם קשה דמה בכך דתרווייהו מקרי אי אפשר אכתי ל"ל קרא לשריפת קדשים דאדהוי ילפינן מכלאים בציצית דדחי אדרבה הוי ילפינן משריפת ב"כ דלא דחי דלחומרא גמרינן, אכן לפ"ד הנ"ל יש לתרץ דלפי הס"ד דלקמן הוי מוקמינן ברייתא דשריפה ב"כ כמ"ד דמצורע בימי חלוטו אסור בת"ה דאין למילף לדידי' מזקנו ובאמת לית לן קרא לשריפת קדשים אלא מטעם אין ע' דוחה לל"ת וע' אין שורפין קדשים בי"ט וא"ל דא"כ אכתי ק' לשריפת בת כהן מהיכי תיתי דדחי הא שבת ג"כ ע' ול"ת הוא דכבר כתבו התוספ' לקמן בד"ה ניגמר דע' דשריפת ב"כ דחמיר שפיר ה"א דדחי אפילו לע' ול"ת:
בא"ד. וא"ת ולמה לן קרא למילף מכלאים בציצית: ק"ל ע"פ מש"כ התוספ' לעיל (דף ג' בד"ה טעמא דכתב רחמנא) דאי לא דידעינן לעלמא דע' דוחה ל"ת לא הוי מוקמינן עלי' לאיסורא רק להיתירא ע"ש וא"כ מאי קושיא דלמא אי לאו קרא דכלאים בציצית לעולם ה"א דאין ע' דוחה ל"ת וא"ל דא"כ קרא בשריפת קדשים ל"ל דהא אז הוי מוקמינן עלי' להתירא כיון דמסברא אין ע' דוחה ל"ת וה"א דנילף שריפת קדשים דדוחה י"ט מיבום דדוחה לאיסור אחות אשה ולכן צריך קרא דאין שריפת קדשים דוחה י"ט לכן ע"כ כתיב קרא דכלאים בציצית דע' דוחה ל"ת למען נדע דעלי' לאסורא כתיב, וי"ל דהנה גם על תירוץ התוספ' יש להקשות כיון דלמ"ד נונ"ד אין קרבין בי"ט ל"ל קרא דכלאים בציצית א"כ מאי פריך בש"ס הניחא לתנא דבי ר"י אלא לרבנן מנ"ל ע' דוחה ל"ת דלמא רבנן סברי כמ"ד נונ"ד א"ק בי"ט וילפי דע' דוחה ל"ת מדאצטריך קרא לאסור שריפת קדשים בי"ט אבל י"ל דודאי לפי מה דס"ד הגמרא השתא דעלי' צריך לאסור ייבום בערו' שלא נתיר מטעם ע' דוחה ל"ת באמת לא ק' דלא לכתוב קרא דכלאים בציצית דשפיר מצרכינן כי היכי דלא נטעה כנ"ל למידרש עלי' להתירא ולכן פריך בש"ס שפיר לרבנן מנ"ל דא"ל דסברי כמ"ד נונ"ד א"ק בי"ט דאכתי גם להך מ"ד ליכא הוכחה מדאיצטריך קרא דשריפת קדשי' די"ל דמצרכינן כי היכי דלא נדרוש עלי' כנ"ל אבל קושית התוספ' היא לפי המסקנא דלא מטעם ע' דוחה ל"ת מצרכינן עלי' כיון דאין ע' דוחה ל"ת שיש בה כרת אלא משום דה"א דנלמוד מאשת אח כדמסקינן בגמרא לקמן (דף ז') וא"כ לעולם גם אם אין ע' דוחה ל"ת ידעינן שפיר דעלי' אסורא אתי ולכן הקשו התוספ' שפיר דקרא בכלאים בציצית צ"ל ועל זה תירצו שפיר דמצרכינן למ"ד נונ"ד קרבין בי"ט:
בא"ד. ולמ"ד נונ"ד א"ק בי"ט לא אצטריך הכא קרא: לפ"ז לא היו התוספ' במנחות (דף מ') צריכים לדחוק דב"ש יליף ע' דוחה ל"ת מראשו וסבר כמ"ד דראשו קאי למצורע גרידא כיון דב"ש ס"ל בביצה (דף י"ט) נונ"ד א"ק בי"ט א"כ יליף ע' דוחה ל"ת מדאצטריך קרא לשריפת קדשים, וצ"ל דהתוספ' הוצרכו שם לטעם זה לשאר אמוראים אליבי' דב"ש דלא דרשי' איסור שריפת קדשים מעד בקר דלדידהו ליכא למילף מידי משריפת קדשים וכמו שכתבתי לעיל:
בד"ה ומכולהו. ואר"י דחשיבא התם: בפסחים (דף ע"ז) הקשו התוספ' ג"כ קושיתם דהכא ושם הניחו בקושיא, הנה מתירוצם דהכא נראה שהי' קושיתם לא דנילף משאר קרבנות לחוד דהא איכא למיפרך שכן תדיר ושכן צורך גבו' אלא שנילף משאר קרבנות ומילה במה הצד אבל שם בפסחים לא הזכירו רק שאר קרבנות ומהנך לחוד לכאורה ל"ק שיש לפרוך כדפריך הכא אתמיד ופסח שכן צורך גבו' וצ"ל שגם שם סמכו אמילה אלא שקצרו, ואם נאמר כן יש ליישב למה לא תרצו שם הקושיא כמו הכא די"ל דהכא תרצו אליבי' דתירוץ שני דזבחים (דף צ"א) דמילה מקרי תדיר כיון דמצוי אבל בפסחים הקשו אליבי' דתירוץ קמא דשם דלא מקרי מילה תדיר ולכן הניחו בקושיא וכמו שהקשינו לעיל בגמרא:
בד"ה כלכם. וי"ל מהכא ילפינן התם: בכתובות (דף מ') הביאו התוספ' ישנים קושיא בשם הר' עזרא ל"ל הכא קרא דאין ע' דכבוד דוחה ל"ת דשבת תיפוק לי' דאם אמר האב לא בעינא מי איתא לע' כלל ע"ש וכן ראיתי קושיא בשם תוספ' גורניש לפי הסברא דאמרינן (שם) דלכך אין ע' דולו תהי' לאשה דוחה לל"ת דאי אמרה לא בעינא מי איתא לע' כלל א"כ מאי ס"ד הכא דליתי ע' דיבום ולידחי ל"ת דכרת וכן מה פריך לקמן (דף כ') דליתי ע' דייבום ולידחי ל"ת דאלמנה הא אי אמר לא בעינא לייבם אלא לחלוץ ליתא לע' כלל ולענ"ד יש לתרץ ב' קושיות הללו בתירוץ התוספ' דכאן דיש להבין באמת מה סברא בזה דכיון דע' התלוי ברצונה היא דלא לידחי ל"ת אבל י"ל דזה גופא הסברא דאמרינן הכא כלכם חייבין בכבודי דאם לא הי' ברצונה לסלק הקיום הע' א"ל יש בע' זה רק כבוד שמים אבל כיון דאם אמרה לא בעינא ליכא ע' א"כ מה שצו' הכתוב שישאנה היא רק מפני כבודה תחת אשר עינה אשר על כן אם תמחול על כבודה אין כאן ע' לכן היכי שיש כאן איסור לאו כבוד שמים עדיף ולא ישאנה אכן סברא זו לא ידענו רק אחר שכתוב לענין כבוד אב כלכם חייבין כבודי ולכן ל"ק קושית הת"י ל"ל הכא קרא הא מסברא ידעינן שהרי מהכא ילפינן התם וגם קושית התוספ' גורניש ל"ק דסברא זו אי אמר לא בעינא לא שייך רק היכי שהע' הוא מפני כבודו אבל בייבום דלא שייך כן אף שהע' תלוי ברצונו מכ"מ כיון דאיכא כבוד שמים דחי לל"ת:
בא"ד. ילפינן התם: ק"ק דלפ"ז מאי פריך אלא דקיימ"ל דאתי ע' ודחי ל"ת ליגמר מהכא דלא לידחי דלמא שאני הכא דגלי קרא שאתה ואביך חייבין בכבודי וא"כ אין כאן ע' כלל:
בד"ה. טעמא דכתב שכן הכשר מצו': זה לא שייך רק לפי' התוספ' אבל לא לפי' רש"י לקמן בהך שכן הכשר מצו' ולרש"י ע"כ צ"ל כתירוץ השני שכתבו התוספ' בזה דאדרבא נילף ממקדש ומהב"כ:
בא"ד. ממקדש והבערת ב"כ הוי ילפינן: מזה משמע דלפי ס"ד דילפינן מכבוד או"א גם ממקדש והבערת ב"כ מצינן למילף ולא אמרינן כדאסיק לקמן דאין למילף משניה' לא ממקדש דלא קאי קרא רק לירא ממקד' ולא מהבערת ב"כ דלא קאי מיעוטא רק כי היכי דלא נילף להתיר מק"ו, ולפ"ז ק"ק איך ילפינן ממקדש ושריפת ב"כ הא ה"ל ב' כתובי' הבכ"א וכמו שכתב הרשב"א בשמעתין דה"ל כבוד או"א וייבום ב"כ הבאים כא' ולכן אין מלמדין שאין ע' דוחה ל"ת שי"ב כרת, וצ"ל דכוונת התוספ' לא שנילף מתרווייהו אלא או ממקדש או מהבערת ב"כ דאם נילף ממקדש אז אמרינן דמהבערת ב"כ אין למילף דאצטריך משום ק"ו ואם נילף מהבערת ב"כ אז נימא דמקדש אתי למורא באופן דלעולם לא הוי ב"כ הבאים כאחד:
בא"ד. היינו משום דעדיף דהוקש כבודם לכ"ה: ק"ק לפמש"כ התוספ' לקמן ד"ה ניגמר וא"ת והיכי ניגמר מהכא וכו' ואר"י דעשה דכבוד הואיל ועדיף ע"ש, א"כ אחת מב' קושיותיהם דהכא ק' ממנ"פ על המקשן דפריך ליגמר מהכא דלא דחי כיון דאתי לדייק מזה דלא איירי שש אלא בשחיטה ובשול ואתי קרא להורות דבעלמא דחי ל"ת שי"ב כרת וגם פשיטא לי' ע"כ דסברא דהוקש כבודם לכ"ה מהני לדחות ל"ת וע' א"כ ק' עליו ממנ"פ אי ס"ל דל"ת שיש בה כרת חמור מע' ול"ת א"ש ש כקושית התוספ' וא"ת וכיון דהשתא בעי למימר וכו' דאם נאמר דדוחה ל"ת שיש בה כרת כש"כ לל"ת וע' דקל ואם נאמר כתירוץ התוספ' דס"ל דע' ול"ת חמיר מל"ת שי"ב כרת א"כ כיון דמהני סברא דהוקש כבודם לע' ול"ת החמור כש"כ דתהני לדחות ל"ת שיש בה כרת דקיל מיני' וא"כ ק' כקושיתם וא"ת אכתי הא אצטריך וכו' דהשתא איך קדייק מדכתיב קרא דכבוד או"א לא דוחה שבת דבעלמא ע' דוחה ל"ת שי"ב כרת דלמא צריך לגופא דס"ד דדחי הואיל והוקש כבודם דהשתא לא שייך כתירוצם דלענין ל"ת שי"ב כרת לא מהני סברא זו משום דחמיר כיון דהאי מקשן ע"כ ס"ל דמהני לענין ע' ול"ת דחמיר לדידי' מל"ת שיש בה כרת וא"כ ק' ממנ"פ אחת משני קושיותיהם על המקשן:
בא"ד. וא"ת אי בעלמא דחי: המהרש"א הקשה בזה בשם פורת יוסף הא אצטריך קרא לאשמעינן דקשר עליון דאוריתא ולא תירץ כלום, ולענ"ד י"ל דהנה במנחות (דף ל"ט) על מה דקאמר רבא שם ש"מ קשר עליון דאורייתא פירש רש"י הלכה למשה מסיני ע"ש, ולכאורה מנ"ל לפרש כן דהל"מ הוא דלמא ה"ק במה דאצטריך קרא להתיר סדין בציצית בזה אשמעינן דצריך לקשור ומזה שמענו דקשר עליון דאורייתא, אבל י"ל דרש"י הוכיח כן דאם כן הפירוש מנ"ל לדייק דכוונת הכתוב שיקשור משום דתכיפה א' אינו חבור דלמא אשמעינן קרא דיעשה הציצית בטלית בב' תכיפות ולא מבעי' דיקשה כן לדעת הרמב"ם שהביא הטור י"ד (סי' ש') דשתי תכיפות אפילו בלא קשירה הוי חבור אלא אפילו לדעת הרא"ש והטור וכפי מה שכתבתי לעיל שגם שיטת רש"י כן דגם ב' תכיפות אינו חבור בלא קשירה ג"כ ק' כן שהרי המגן אברהם (סי' י"א) כבר הקשה לשיטה זו דתרווייהו בעינן וב' תכיפות בלא קשירה או קשירה בתכיפה א' אינו חבור א"כ אכתי ל"ל קרא להתיר סדין בציצית כיון דלדידן אינו תוכף רק תכיפה א' א"כ אפילו בקושר לא הוי כלאים ותירץ דבקושר ב' קשרים זע"ז אפילו בתכיפה א' הוי חבור וכן ב' תכיפות אפי' בקשר א' הוי חבור כמו שכתב הר"ן לענין שבת ע"ש, ולפ"ז מה דדייק רבא ש"מ קשר עליון דאורייתא ע"כ הפירוש ב' קשרים זע"ז דאי קשר א' קאמר אכתי לא אצטריך קרא כיון דתכיפה א' עם קשר א' אינו חבור (ומש"כ רש"י שם כלומר קשר אחד בציצית לא אתי לאפוקי שלא יעשה ב' קשרים זה ע"ג זה דמזה לא איירי רק שלא יצטרך מדאורייתא ב' קשרים בשני מקומות למעלה ולמטה) וכיון שכן יקשה גם להך שיטה מנ"ל דגלי קרא שיעשה קשר דהיינו ב' קשרים זע"ז בתכיפה א' דלמא גלי שיעשה ב' תכיפות וקשר א' לבד ולכן פירש רש"י דה"ק ממה דכתיב קרא להתיר סדין בציצי' אף שאנו עושין ציצית רק בתכיפה א' בבגד מזה מוכח דקבלה בידינו הל"מ לעשות קשר בציצית דאל"כ דלמא מדכתיב קרא להתיר כלאים אשמעינן דצריך ציצית בב' תכיפות והיינו צריכים לעשות כן כנלענ"ד בפירוש דברי רש"י, ועכ"פ לפי פירושו הקש' התוספ' שפיר ל"ל קרא דכלאים בציצית דא"ל דצריך להורות קשר עליון כיון דהל"מ הוא: ודע שהמגן אברהם (שם) הקשה קושיא עצומה לדעת בעל העיטור שהביא הב"י שיעשה ב' נקבים זה בצד זה ויכניס בהם הציצית דא"כ איך קדייק רבא דקשר עליון דאורייתא כיון דתוכף ת"א אינה חבור הרי ה"ל ב' תכיפות והניח בקושיא, ולענ"ד אולי י"ל די"ל על מה דפריך לעיל ואכתי מבעי לי' לתוכף שתי תכיפות חבור וכו' שהרי כל הסוגיא אליבי' דר' יהודה אזלא דלדידי' מצרכינן מוכח או מופנה להתיר כלאים בציצית וא"כ היאך נקט תוכף שתי תכיפות חבור שהרי ר' יהודה ס"ל (כלאים פ"ט) עד שישלש אבל ב' תכיפות לא הוי חבור, וצ"ל או דהש"ס נקט הלשון דשייך לדידן ולר' יהודה צ"ל דמבעי לי' לתוכף ג' תכיפות חבור או דר' יהודה לא פליג את"ק לענין ב' תכיפות דהוי חבור רק דפליג מה נקרא ב' תכיפות דלדידי' התכיפה פעם א' בלא הוצאה באותו צד לא מקרי תכיפה, ואיך שיהי' א"ש מה דדייק רבא קשר עליון דאורייתא מדכתיב קרא להתיר סדין בציצית דהרי ר' יהודא הוא עיקר המ"ד דמצריך קרא להכי והרי תוכף תכיפה א' אינו חבור לדידן ולדידי' גם ב' תכיפות או דזה מקרי לדידי' תכיפה אחת מה שמוציא ב' ראשיהם לצד א' וא"כ ע"כ מוכח לר' יהודה דקשר עליון דאורייתא ומדר"י נשמע ג"כ לרבנן שהרי בזה לא פליגי כן נלענ"ד להמליץ בעד בעה"ע שלא לעשותו כטועה בגמרא מפורשת:
בא"ד. ועוד ס"ד דלא לידחי: לענ"ד תירוץ זה אינו מספיק לתרץ קושיתם שהרי כמו שהקשו הכא אמה דבעי למילף דע' דוחה ל"ת שיש בה כרת מכבוד או"א כמו כן קשה קושיתם אתירוצי אחריני דהגמרא כדבעי למילף כן מדאצטריך קרא דבנין ביהמ"ק והבערת ב"כ אינו דוחה שבת שע' דוחה ל"ת שי"ב כרת דא"כ קרא דכלאים בציצית ל"ל ועל זה לא שייך כתירוצם דה"א דע' דציצית לא דחי שאינו שוה בכל שהרי בנין ביהמ"ק וכן הבערת ב"כ ודאי אין נוהגין בנשים כיון דלא דחי שבת וי"ט וגם אינן בלילה דבנין ביהמ"ק אינו בלילה כדאמרינן שבועות (דף ט"ו) וגם אין דנין דיני נפשות בלילה כדאמרינן סנהדרין (דף ל"ד) א"כ מקרי מצות ע' שהזמן גרמא כמו ציצית ועוד דהבערת ב"כ בלא"ה אינה נוהגת בנשים שפסולים לדון כמש"כ התוספ' נדה (דף נ') והוי להו הנך ג"כ ע' שאינן שוין בכל וכי דייקינן מינייהו מדאצטריך קרא דלא דחי מכלל דבעלמא דחי גם לענין ע' שאינו שו' בכל דייקינן כן ואכתי יקשה קרא דכלאים בציצית ל"ל להנך תירוצים וצ"ע:
בא"ד. עד דפרי' לי': ק"ק דאכתי יקשה להך תירוצא דלעיל שבגמרא דיליף מראשו דהך תנא דמוקי לנזיר דשם כבר ידע החילוק שבין שוה בכל שחילק כן לענין דרשה דזקנו והיאך רצה למילף לדידי' כלאים בציצית מזה, וע"כ צ"ל לדידי' דסבר נשים חייבות בציצית כמש"כ התוספ' אח"כ לפי הסוגיא דפ' ב' נזירים א"כ גם לפי מה דרצה למילף מראשו דמצורע י"ל כן:
בא"ד. דס"ד למילף לענין שבת: ע"פ תירוץ זה יש לתרץ מה שקשה אמה דמקשה בכריתות (דף י"ד) ארפרם דיליף אין ערוב והוצאה ליוה"כ מדמצרכינן עתי אפילו בשבת דדלמא שאני יוה"כ דהכשירו ביוה"כ בכך, ולכאורה ק' הרי גם ביוה"כ אפשר בלא כך כגון דלא חלה השעיר דהא חלול שבת ויוה"כ אינו רק בחלה כדאמרינן יומא (דף ס"ו) וא"כ מאי שנא יוה"כ משבת והיאך שייך לומר דהכשירו בכך, וכבר הרגישו בזה ג"כ התוספ' ישנים ביומא (שם) ע"ש, אבל לפ"ז י"ל דלפי מה שהוכיחו התוספ' לקמן ד"ה שכן הכשר לשיטת רש"י קיימינן לפי המסקנא דבהכשר מצו' ע' דוחה ל"ת שיש בה כרת אבל מכ"מ לענין שבת מוכח דלא נדחה מפני ע' כדדייקי הכא מדכתיב קרא דפסח ומילה ותמיד דוחין שבת ולכן יש לפרש מה דקאמר שם ודלמא שאני יוה"כ דהכשירו דיוה"כ בכך דה"ק דדלמא לעולם ערוב והוצאה ליוה"כ ומכ"מ ל"ל קרא ליוה"כ דדחי כיון דע' דוחה ל"ת שיש בה כרת היכי דהוי הכשירו בכך שהוא לשון הכשר מצוה דהכא אבל שבת דלא נדחה מפני ע' כדילפינן מכבוד או"א דלא דחי שבת שפיר מצרכינן עתי אפילו בשבת: ובזה יש ליישב ג"כ מה שהעירו התוספ' ביומא ובכריתות (שם) על סתירת הסוגיות דביומא לא הקשה על רפרם כלום ובכריתות מקשה דלמא שאני יוה"כ דהכשירו בכך, אבל לפ"ז י"ל דלפי מה שאכתוב לקמן לשיטת רש"י יש פלוגתא בין סתם גמרא דלקמן ורבא דלסתם גמרא דמסיק מה לי חומרא רבא מה לי חומרא זוטא לפי המסקנא ע' דוחה ל"ת שי"ב כרת אבל לרבא לא, והשתא י"ל דבכריתות אזיל הש"ס אליבי' דהך שיטה דסתם גמרא דלקמן דע' דוחה ל"ת שי"ב כרת ולכן השיב שפיר ארפרם דאיוה"כ ל"ל קרא אבל ביומא אזיל אליבי' דרבא ולדידי' אתי שפיר דיוק דרפרם שהרי לענין דחיי' אין חילוק בין שבת ליוה"כ, ובחידושי לכריתות כתבתי עוד יישוב אחר לסתירת הסוגיות:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
תוס' ד"ה כולה משעטנז נפקא כו': וא"ת היכי ילפינן מכלאים הא הותר מכללו בבגדי כהונה ותי' דהתם נמי משום דאתי עשה דבגדי כהונה ודחי ל"ת דכלאים. ונראה דהתוס' ז"ל ס"ל הכא כשיטת הרמב"ם ז"ל דלא הותרו כלאים בבגדי כהונה אלא בעידן עבודה ובזה שייך לומר דאתי עשה ודחי ל"ת. אבל לדעת הראב"ד ז"ל דשלא בשעת עבודה נמי הותרה וכן כתבו התוס' במנחות פרק התכלת דאפילו במדינה ליכא אלא איסור דרבנן. א"כ ע"כ צ"ל דהותרה ממש ולא מטעם דיחוי וא"כ הדק"ל הא כלאים הותר מכללו בבגדי כהונה. אלא דהתוס' ז"ל שם כתבו דכלאים בציצית ג"כ הותר לגמרי אפילו לנשים. וכבר העירותי בזה לעיל דא"כ היכי ילפינן מינה בעלמא כיון דהיתרא הוא אפי' היכא דליכא מצוה. ולענין קושית התוס' ז"ל יש לומר דהעשה נמי לא נאמרה בכל דהא נשים פטורות. וכי היכי דהל"ת קיל דהותר בכהנים. ה"נ העשה קיל דליתא בנשים:
בא"ד וי"ל כיון דלא בטלה מצותו בכך כו': ויש לדקדק לאביי שם בשבת דיליף מעולת שבת בשבתו ולא עולת חול ביו"ט. הא אם לא יקרב ביו"ט יבטל מצותו. וא"כ נילף מינה דאין עשה דוחה ל"ת. וצ"ל כיון דעיקר זמנה הוי בעיו"ט תו לא דחיא יו"ט. ולא ילפינן אלא דומיא דכלאים דא"א לקיים המצוה אלא בדחיית הל"ת. ולפ"ז היה נראה דבעלמא נמי אין עשה דוחה ל"ת היכא דעיקר קיום העשה אפשר בלא דחי' אלא דאירע מחמת איזה סיבה דא"א לקיים העשה אם לא ע"י דחיית ל"ת כמו אם לא היה לו שופר בר"ה וצריך הוא לעבור בל"ת כדי ליקח אותו. והא דאמרינן בראש השנה דעשה דשופר אינו דוחה יו"ט דהוי עשה ול"ת. ומשמע דאם לא היה אלא ל"ת גרידא הוי דחי. היינו לרב אשי דאמר בשריפת קדשים נמי הטעם הוא משום דיו"ט עשה ול"ת הוא ואינו מחלק בין עשה שעיקר מצותו הוא ע"י דחיית לאו ובין עשה שנזדמנה לדחות הלאו ואין עיקר המצוה בכך כמו שריפת קדשים שאפשר לאחר זמן או עולת חול ביו"ט דעיקר זמנה הוא קודם יו"ט. אבל להני דילפי מקראי דאין שורפין קדשים ביו"ט שפיר ילפינן מינה בעלמא דכל כה"ג אין עשה דוחה ל"ת:
ועי' בתוס' בזבחים דף ל"ב שכתבו בפשיטות דעשה שיש בו כרת דוחה ל"ת ועשה וגם לא בעינן בעידנא דמיעק' לאו מקיים עשה. ודבריה' ז"ל צ"ע דא"כ למה לי בשר דכתי' במילה בגדול דדוחה צרעת הא בלא"ה נמי דוחה עשה שיש בו כרת ל"ת ועשה. וכ"ת דאיצטריך קרא כי היכי דלא נילף ממילה שלא בזמנה דלא דחיא יו"ט. א"כ תיקשי בעלמא אמאי לא ילפינן ממילה שלא בזמנה (ביו"ט) דלא דחיא יו"ט אפי' בגדול דאית בה כרת. וכ"ת דשאני מילה דאפשר לקיימה לאחר זמן דהא רב אשי לא מחלק. וכנ"ל וצ"ע יותר בזה:
וראיתי בתוס' בפסחים פרק אלו עוברין דף מ"ז בד"ה אחרישה לא ליחייב שכתבו שם דמיירי בענין שא"א לכסות בע"א. ובתר הכי שם בד"ה כתישה ביו"ט מי שרי הקשו היכי בעי למימר דאתי עשה ודחי ל"ת הא שריפת קדשים לא דחיא יו"ט. ולכאורה אין קושיא זו מובנת דהא שריפת קדשים שאני דאפשר לקיימה לאחר זמן וכמו שכתבו כאן. אבל לפי הנ"ל יש ליישב דבריהם דכי היכי דשמעינן דשריפת קדשים לא דחיא כיון דאפשר לקיימה לאחר זמן א"כ עשה דכסוי נמי לא לידחי כיון דהיה אפשר לקיים מצוה זו להכין אפר מערב יו"ט. וכמו עולת חול בשבת. וע"כ כיון דבעי למימר דעשה דכיסוי לידחי ה"נ שריפת קדשים לידחי. וממ"נ אין עשה דכיסוי דוחה או משום דבעינן דוקא עשה שא"א לקיימה אלא בדחיית הלאו. או משום דיו"ט הוי עשה ול"ת כמו שריפת קדשים. ומש"ה פרשו התם דקאי אחרישה בכלאים דליכא אלא לאו גרידא וס"ל להאי סוגיא כרבא ורב אשי דלא מחלקינן בהכי ואפי' עשה שאפשר לקיימה בלא עקירת הלאו ע"פ הרוב. מ"מ אם אירע הדבר שאין לקיימה אלא ע"י דחיית הלאו שפיר דמי:
ועפ"ז נתיישב לי קצת מאי דהוה קשיא ליה בימי חורפי בהך סוגיא דפסחים היכי ס"ד למימר דלא לילקי אחרישה מחמת הואיל וחזי לכסויי דם צפור כיון דקי"ל כר"ל דאפילו היכא דאיכא עשה קמן אם אפשר לקיימה בלא עקירת הלאו אסור לדחות הלאו א"כ כ"ש דליכא מצוה כלל פשיטא דלוקה והיכי שייך למיפטרי' בזה מטעם הואיל. ולפי הנ"ל יש ליישב קצת דהא דר"ל נמי אזלא כמ"ד דבעינן דוקא שא"א לקיים העשה בלא דחיית הלאו וכל שאפשר לקיימה בלא דחייה אינה דוחה הלאו. אבל לרבא ורב אשי דלא מחלקי בהכי לא ס"ל נמי הא דר"ל ובכל גוונא עשה דוחה ל"ת. אלא דלקמן בפ' כיצד רבא גופא קאמר להא דר"ל ושם יתבאר עוד בזה בעז"ה:
תוס' ד"ה ומכולהו נמי שכן ישנן לפני הדיבור כו': ע"ש שהקשו נילף משאר קרבנות. ולענ"ד נראה דהא דקאמר הש"ס הני פרכי הוא לרווחא דמלתא דבלא"ה ליכא למילף מפסח ותמיד ומשאר קרבנות צבור דהתם היתרא הוא כדאיתא להדיא ביומא שלהי פרק טרף בקלפי דשבת הותרה אצל צבור. וא"ש בזה מה דמקשו התוס' לקמן למאי דבעי למימר דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת א"כ למה לי' קרא לפסח ותמיד. ולפי הנ"ל לא תיקשי דבעינן קרא להיתר גמור. אלא דאכתי איצטריך להני פרכי דלא נילף דבעלמא נמי הותרה ל"ת שיש בו כרת לגבי עשה. ועוד דאכתי איכא למילף מפסח ותמיד דדחיא טומאה דהוא ג"כ ל"ת שיש בו כרת:
והנה צריך לדקדק מ"ש לענין עבודה דאמרינן דהותרה שבת אצלה ולענין מילה בשבת משמע בפ' ר"א דמילה דדחוי' היא. גבי הא דפליגי תנאי התם מנלן דמילה דוחה צרעת ח"א דכתיב בשר אף במקום בהרת יקוץ וח"א אינו צריך שבת חמורה דוחה צרעת לא כ"ש. וקאמר הש"ס למה לי קרא הא הוי דבר שאין מתכוין ומשני באומר לקוץ בהרתו קמכוין ופריך ואי איכא אחר ליעבד אחר כדר"ל אלמא דלמאן דיליף מבשר דחויה היא דאי התירא אפי' כי איכא אחר מאי הוה. וממילא למאן דיליף מק"ו משבת נמי דחויה היא וש"מ דמילה אצל שבת דחויה היא ולא הותרה והכא בשמעתין משמע דמילה ועבודה בשבת שניהן שוין להתירא. וכן משמע נמי התם בשבת דבעי למילף בק"ו דמילה דחיא שבת מק"ו דמילה דוחה צרעת חמורה דדחיא עבודה. ועבודה דחיא שבת. שבת שנדחית בפני עבודה אינו דין שמילה דוחה אותה. משמע דמילה ועבודה שוין הן וע"כ צ"ל דהא דאמרינן אי איכא אחר ליעבד אחר היינו משום דקיי"ל כהאי לישנא ביומא דף ו' דאפילו למ"ד טומאה הותרה בצבור היינו דלא בעינן להדורי אטהורין אבל היכא דאיכא טמאין וטהורין טהורין עבדי טמאין לא עבדי. והיינו דאמרינן נמי אי איכא אחר ליעבד אחר. אלא דקצת קשה לפ"ז הא דמייתי להא דר"ל ור"ל בדחויין איירי:
ועוד צ"ע לפ"ז הא דאמר רב אשי התם דהא דלא דחיא עבודה לצרעת אע"ג דאיכא למילף בק"ו שבת חמורה עבודה דוחה אותה אינו דין דעבודה תדחה צרעת. וקאמר רב אשי דע"כ לא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת אלא היכא דבעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה. אבל לדחות צרעת מפני עבודה הא לא מקיים עשה. והשתא כיון דנילף דצרעת הותרה לענין עבודה כמו שבת. מנ"ל דבעינן בעידנא דמיעקר לאו כו'. ולקמן בסוגיין גבי הא דדרשינן לא תבערו לשריפת בת כהן יתבאר יותר בזה בעז"ה. עכ"פ זה נ"ל ברור דמילה בשבת הותרה ולא דחויה. ומזה תראה דדברי הכ"מ ז"ל בפ"ב מהלכות שבת שכתב דכי היכי דפליגי בטומאה אי דחוי' אי הותרה ה"נ פליגי בפיקוח נפש צ"ע דהא כבר נתבאר לעיל דמילה הותרה בשבת. וראב"ע יליף פקוח נפש בק"ו ממילה וש"מ דפקוח נפש נמי התירא הוא. ועיין בספר חוסן ישועות שהביא בשם שעה"מ דמילה דחויה היא בשבת ולענ"ד נראה כמש"כ ודו"ק:
גמרא לא מסיק מידי למ"ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראיה הואי: ולי יראה דמאן ס"ל עולת ראיה הואי ב"ש. וב"ש לא דרשי דרשא דעלי' כלל. והא דדרשינן עליה לאסור צרות ועריות ב"ה היא דאוסרין את הצרות לאחין ומש"ה קאמר הש"ס דלב"ה למה לי קרא להכי. הא מפסח ותמיד ליכא למילף שכן ישנן לפני הדיבור:
והנה כתבתי לעיל דהוי מצי למילף מטומאה דפסח ותמיד דחיא טומאה ואיצטריך למדחי דכרת או תדיר או ישנן לפני הדבור שאני. וא"כ קשה לי על הא דאמרינן בזבחים בקרא דעצם לא תשברו בו אחד עצם שיש בו מוח כו' והיינו מטעם דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. ואמאי לא ילפינן מעשה דפסח דדחיא טומאה דהוי ל"ת שיש בה כרת במקדש. ואמאי לא ידחה עשה דפסח ל"ת דשבירת עצם. וי"ל דעשה דאכילת פסח לאו עשה שיש בה כרת היא דאכילת פסחים לא מעכבא וליכא אלא עשה דואכלו את הבשר בלילה הזה:
ומהך דשמעתין משמע כדברי התוס' בזבחים שהבאתי לעיל דעשה דפסח שיש בו כרת דחיא אפי' עשה ול"ת דהא בשבת איכא נמי עשה ול"ת כמש"כ התוס' לקמן ואפ"ה דחיא ולפי מאי דס"ד למילף מפסח ותמיד דבעלמא נמי דחיא ה"ה דהוי ילפינן לעשה ול"ת אלא דאחר שכתב רחמנא עליה דבעלמא לא דחיא עשה ל"ת שיש בה כרת ה"ה דלא דחיא עשה ול"ת:
ויש לשאול עוד שאלה קטנה בהך דשמעתין היכי בעינן למילף מפסח ותמיד דדחיא שבת דעשה דיבום דחיא ל"ת דעריות הא ל"ת דעריות חמורה דדחיא עבודה הדוחה שבת כדתנן בבכורות הנושא נשים בעבירה פסול לעבודה והכי פרכינן בשבת גבי הא דבעי למילף דמילה דוחה צרעת מק"ו משבת. וי"ל דמדרבנן בעלמא הוא דפסול לעבודה:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
אלא כולהי משעטנז נפקא ערש״י וי״ל בפשיטות דמדכתיב שעטנז בהעלאה ובלבישה שמעינן לאפנויי וכ״כ בתשובת גאונים קדמונים בסי׳ ע'. וצ"ל דאף דלעיל לא הוי ילפינן חד מחברי׳ מ״מ לענין שוע וטווי ונוז שפיר ילפינן בהא חד מחברי׳ כי היכי דלא כתיב יחדיו בתרויהו דשפיר הוי גלוי מלתא דחד טעמא לתרויהו: תו׳ ד"ה כולהי ומיהו מב״כ לא הלמ״ל וע' ירו׳ ספ״ה דתרומות דנין דבר שמצותו בשריפה כו׳ וכן בירו' סוטה פ״ח סוף ה"ב ולפ״מ דקיי״ל בב״ק קי״ג א׳ ומבואר ביו"ד סי' ש"א סעיף י׳ בהג"ה הלובש כלאים ואין מכוון להנאתו וצ"ל דמיירי שלובש בגדים אחרים על בשרו בענין דלא הוי פס״ר וכמ״ש התו׳ בשבת כ"ט סע"ב וא״כ י״ל דלהכי לא מייתי מב״כ די״ל הטעם משום דשא״מ דהא ב״כ לה״י של כלאים בבגדים שלובש קודם האבנט ושוב לא הוי פס״ר. ואולם הר״ן כתב בפג"ה בסוגיא דריחא מלתא דלענין הנאה אע"ג דהוי פס״ר שריא לר״ש דהא אמרינן התם מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכוונו והא התם ודאי מטי׳ לי' הנאה אלא כיון דלא מכוון לה ל״ח מידי וע׳ פסחים כה״ב בפלוגתא דאפשר ולא קמכוון ועב"ס החיים בהל׳ ר"ה תקפ"ח סוף דף נ״ט סע״ב באורך וע' בע״ג י"ב בנתפזרו מעותיו ואף דהוה פס״ר דתליא בכוונתו כסנהדרין ס״א א׳ וע׳ ש״הג ס"פ האורג דכשעושה ג״כ דבר היתר כצבי ניצוד בבית וכן ביכול להיות גם בלא פ"ר. וע׳ ר״ן נדרים ט״ו סע״ב דהנאת הגוף בהדי הנאת המצוה אסור וכ"מ בחהרשב״א לסוכה ל״א וכ״מ בב"י סי׳ תקפ"ו בשם הכל בו במודר הנאה משופר וע׳ תו' ר״ה כ"ח ד"ה המודר וע' שו"ת נוב״י מ"ת או״ח סי׳ קל״ג וכבר עלה בדעתי להסוברים דלא חיישינן להנאת הגוף די"ל דהא דמללהנ"נ הוא משום דבר שאמת"כ ובהנאה לא חיישינן לפס״ר ומסולק כמה קושיות אך י״ל להתו׳ מנחות מ׳ דכלאים בציצית הותר לגמרי ואפי׳ בלילה ועריטב"א סוכה ל"ה א' ד"ה איכא ולהר״ן ס"פ ח׳ שרצים שלא אסרה אלא מלבוש שסתמו להנאה ולהכי מייתי מכלאים בב״כ דלא הותר אלא בשעת עבודה ואף לר״י י״ל לרש״י בשבת קכ״א ב' דדשא״מ אסור מדרבנן וע״ש ברשב״א וקל״ג א׳ בחי׳. וגם י"ל ע״פ קושית המפרשים לדעת המאירי דהנאת הגוף שבשעת הנאת המצוה אין בכך כלום רק שלא יהנה אחר עשיית המצוה והא דמודר הנאה בימות החמה שאסור לטבול משום דנהנה אחר קיום המצוה ועבשעה״מ פ"א משופר ופ״ח מלולב וע' שו״ת חמדת שלמה חאו״ח סכ״ג. ויש לדון למש״כ השעה"מ לחלק דבלבד שלא יהנה לאחר עשיית המצוה ובמודר הנאה ממעין אסור כיון שההנאה באה לאחר המצוה ולפמ״ש התו׳ דמצות פו״ר לא מקיים עד גמר ביאה א״כ יהי׳ אסור במודר הנאת תשמישן משום מללהנ״נ לשיטת הרשב"א אי שייך כאן במה שנהנה קודם עשיית גמר המצוה. וע"כ דס״ל לחלק בין קודם עשיית המצוה לגמר המצוה. ולפ״ז הרי כאן אינו מכוון רק להנאת המצוה ולהכי מייתי מכלאים בציצית שהתירה בו התורה דרך לבישה ואפי׳ בלילה ומשום מללהנ״נ לא הי׳ להתיר כ״א בשעת קיום המצוה ובכה"ג עדיפא מהך דמעיין שבאה ההנאה לאחר עשיית המצוה. ולכאורא אמרתי להוכיח דע״כ הך סוגיא אזלא לדידן דציצית חובת גברא מדלא אמר מה לציצית שכן תדיר וכקאמר להלן גבי תמיד וכיון דהמצוה לא חלה עליו קודם שלבשו והוי הלבישה באיסור, שוב מצאתי בשו״ת ברית אברהם חאו״ח סי׳ ג׳ שהעיר ג״כ דמנ״ל משום עשה דוחה ל״ת ודלמא משום מללהנ״נ והרגיש בסברא זו ודחה זאת מדהכ״מ בפ"א מציצית הי״א בציצית של עיר הנדחת דשייך ג״כ מללהנ״נ וא״ז מוכרח דהתם כל הבגד מותר אבל הכא אם הוא נהנה מכלאים כל הבגד אסור. וע"ע בסה"ח בקו״א ושו״ת תועפות ראם שבא כעת לידי שהאריך ג״כ בקושיא זו לפי דרכו. וגם נ"ל דלק״מ לפמ״ש התו׳ יבמות צ׳ ע"ב דכסותך משמע שאתה מכוסה כבר והחיוב בא לאחר שנתעטף ומ"מ מיקרי בעידנא כיון שעוסק בעשיית המצוה וכמבואר בנמ"י בפא"מ ד״ל וענוב"י מ״ת חאהע״ז סי׳ קמ״א. ועפזמ״ק התו׳ דלהכי לא מייתי מבגדי כהונה די"ל הטעם משום דמללהנ״נ משא״כ בכלאים דע״כ דהוי מטעם דחי׳ כיון שאינו מקיים המצוה עד אחר שנתעטף ובשעת הנאת הלבישה אין כאן הנאת המצוה כלל. ולכאורא לפמ״ש הרשב״א בנדרים דט״ו במודר הנאת תשמישך עלי דהא מצווה הוא במצות פ״ו ומצ׳ ללהנ"נ ותי׳ דמצוה דפו"ר הי׳ יכול להתקיים להקים זרע מאשה אחרת. ולכאורא אמאי אמרינן בר"ה כ"ח המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דמללהנ״נ הא אפשר לתקוע באחר וכן הקשה השעה״מ רפ״א מ"ה שופר. וכתבו האחרונים דהיינו כיון שיש הנאת הגוף מלבד הנאת המצוה ולזה הקשו הא מ״מ מחוייב לקיים מצות עונה ותי׳ דזהו מחמתה אבל באין כאן הנאת הגוף כיון דמללהנ״נ מה לי זה ומה לי אחר וניחא גם דעת הכלבו המובא בב"י תקפ״ז ס״ד ועי"ש בט״ז לדעות הסוברים דלא חיישינן להנאת הגוף בהדי׳ הנאת המצוה דכיון דמותר באחר אסור לתקוע לו משום הנאת הגוף. ולפז״מ קוהמ״פ דבציצית א"ל מללהנ״נ כיון דאפשר בטלית אחר הי׳ אסור משום הנאת הגוף אבל בב״כ דליכא הנאה כלל דהא א"א בבגד אחר ולכן בכה"ג מותר משום מללהנ"נ ובזה אין אנו מוכרחים לחלק בעדל״ת משום מצותו בכך דבלא״ה י״ל משום מללהנ״נ. וע״ע בפסחים כ״א א' סד״א בהדי׳ דשריף ליתהני מיני' וע׳ בד׳ שיטות לפסחים כה"ב ואכ״מ. ומיהו בל״ה נ״ל להמל״מ בפ״ה מאישות בד"ה ודע דהא דמללהנ"נ היינו דוקא בדיעבד וע"ש בדברי המגי׳ שהכנה״ג ודעמי׳ חולקין וכ״כ בג״פ סי׳ קכ"ד סק״א יע"ש. וע' שו"ת נוב״י מ״ת חאו"ח סקל״ד בד״ה ולישב. ויש לפלפל לכאורא במש"כ התו׳ גיטין ג"א דבדאורייתא אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד וע׳ במקראי קודש פ"ח מלולב דעז"ב דמללהנ״נ בין בדאורייתא בין בדרבנן. ועברז"ה ובמלחמות לרמב"ן בפ״ד דר"ה. וע' כסא דהרסנא סק"ח מש"כ בדהרז"ה במללהנ״נ בדרבנן יע״ש שמפקפק בזה. וע׳ רמב״ן ביבמות ק״ג בטעמא דמ״ד מללהנ״נ כיון דאם יצא נהנה ועביד איסורא דאם לא יצא לא עשה כלום וכדי שלא יהנה דלא יעשה איסור אמרינן דלא יצא ולא כתב הטעם משום מהבב״ע דכיון דעדל״ת אין כאן עבירה אבל בגזל שאינו רשאי לגזול חבירו לקיים המצוה זו ועבחי' לסוכה לא׳ א׳ וע׳ חמ״ש חאו"ח סי׳ כ"ז וגם י״ל כירו' פ' האורג תמן במצה גזולה היא גופא עבירה ועט"ז חו״מ סי׳ ר"ח וכן בשופר של עולה דהא בחול אין מעילה בקול ובזמ״ק הנוב״י מ״ק בסה"ס ע"ד הריב״א שבתוס׳ חולין קמ״א א' ד״ה לא צריכא דכיון דהאיסור מחמת שהיום גורם לא הוה מהבב״ע וע' תו׳ גיטין מ״א דמ"ע של פ״ו מקיים בגמ״ב וזה סותר למש"ל בשם השעה״מ בדעת הרשב״א דבמודר הנאה ממעיין אסור לפי שההנאה באה לאחר עשיית המצוה אך לפ"ז מאי מקשה הרשב"א באומר הנאת תשמישך עלי והא מללהנ"נ והרי אף כשבא לאחר עשיית המצוה אסור וע״כ דהוי בגדר אחד בענין דחיית עשה לל"ת דהוי בעידנא כיון שעוסק בעשיית המצוה משא״כ לאחר שכבר פקעה מצותו. ומ״ש התו׳ דלמ"ד נו״נ אין קרבין ביו"ט דיליף מנותר. עשו"ת תפ"צ חיו"ד סס״י מ"ו וע' תו׳ פסחים פד' א' ד״ה ולא.
וכ"ת נילף ממילה עש"א סנ"ט ועשו"ת ברית אברהם חא"ח סי' ב׳ אות ז׳ מש"ב אי הוי בתורת היתר וע' בשעה״מ פי״ב מהמ״א מדיליף ממילה דעדל״ת כמו דלא מצינן למילף מדבר שמצותו בכך וע"כ דמילה הוי דחוי׳ וא״כ הא אפשר לקיים שניהם וכמ"ש התו' בשבועות ג״א ד״ה ועל הזקן. ותירץ דשאני מילה שהוזהרו גדולים על הקטנים אבל לגבי הקפה הוי גזה״כ לא תקיפו דכל היכי דניקף לאו בר חיובא. ולא ידענא דאכתי תיקשי מתמידין דודאי הוי בתורת היתר וכיומא מו"ב ומ״מ בעי למילף מיני׳ לעשה דוחה ל״ת דהא גופא תיקשי דנילף מיני' לכל המצוות דהיתר הוא וכמשה"ק התו׳ ברכות כ׳ ע״א לשיטת רש"י וכמ״ש בשמ"ק לביצה דף ח׳ בשם הרשב״א אה״ד התם דעשה דוחה ל״ת אע״ג דאפשר לקיים שניהם שימתין לערב ויכסה וע' שעה״מ פ״ט מהט״ת וע״ע בשו"ת נחלת יושע סי' ב׳ בד"ה וע״י בפסחים בשם הרשב"א אה״ד התם אתיא עשה ודחי ל״ת דאע״ג דאפשר שיקיים שניהם שימתין לערב ויכסה וע' תו׳ מנחות ו״א ד״ה מה לכלאים וכ״כ התו' בכתובות ח׳ ע"א משום דבטלית של פשתן א״א. וע' תו׳ פסחים מז"ב ד״ה אחרישה וי"ל דכתבו כן בשיטת תי' קמא דמנחות מ׳ ותו' דהכא שכתבו דנליף משריפת קדשים משמע ג״כ דלא ס״ל דלא הוי בציצית כ"א בתורת דיחוי אבל לשיטה זו דציצית הוי היתר א"כ אצטריך לאשמעינן דכלאים בציצית הוי בתורת היתר ולכן דחי אף שאינו מצוה שבגופו ויש בידו לבטלה. וע' תו׳ פ׳ התכלת מ״א דכלאים בציצית הותרה לגמרי ואפי׳ בלילה דאזלי לשיטתי' במנחות ח׳ ע"א ד״ה כיון דשרי גם באפשר לקיים שניהם דהותרה לגמרי דאל״כ לה״י להתיר כ"א בשעת קיום המצוה. וערשב״א שבת פ״ב שהקשה ג"כ לגבי אין מדליקין בשמן שריפה הא אפשר להמתין למחר וכן בכיסוי הדם וכן בבנין בהמ"ק ושריפת ב״כ והוכיחו דכל שאינו יכול עכשיו לקיים המצוה לא מיקרי אפשר לקיים שניהם וע"כ דהוי בכל המצוות בתורת היתר דאל״כ מהדרינן אטהורים כל שלא יעבור זמנו. ומ״מ הקשו התו׳ שפיר לקמן ו"א דאי בעלמא דחי ל״ל קרא דכלאים בציצית למאי דבעי למילף ממילה וקרבנות דהוי ג״כ בתורת היתר. ומש״כ דהא ליכא למילף משום דמצותו בכך הרכיב שני ענינים מפורדים דמה ענין היתר להכשר מצוה דמ"מ משכחת שיעשה חיטין של צמר בצמר אלא דלגבי בגד זה הוי היתר גמור דא"א לקיים בו מצות ציצית בענין אחר ול״ד לבגדי כהונה שהטילה התורה שיהא הכשר מצות הלבשתו מצמר ופשתים. וע' פסחים סח״ב שהרי הקט״חו כשרין כו' יעש"ה. וע' מנחות ה״ב מה לשבת שכן מצותו בכך ופרש״י שא״א להקריב תומ"ס אלא בו ביום וי״ל דלאו משום הכשר מצוה ממש כיון שאין האיסור מוסיף במצוותו כלום אלא דמ״מ למחר אזיל חיוב התמיד שהרי הוא חיוב אחר וכבר פקע מיני׳ חיוב התמיד. וע״ע בנחלת יעקב בתשובות נכדו הגאון בסי' א׳ יעש״ב. ועל"ק ז״ב וזבחים לג"ב דגם בהיתר אם יכול לקצר בעשייתו מקצר וע׳ נזיר סא״ב לענין מת מצוה מה לי חד לאו כו' וע״ש בתו׳ מ״א א׳ ד"ה ופריך ואכ"מ. ובעיקר קושית השעה״מ דלימהלי' ע"י קטן יש לדחות דכיון דקיי״ל דגדול ישראל קודם לכולן וכדלקמן בפ״ב דפריך מח״ל ואם בעלו קנו ומשני דחליצה במקום יבום לאו מצוה. ואף אי הוי דחוי מ״מ לא מיקרי יכול לקיים שניהם במה שידחה המצוה ע״י חליצה והכ"נ אף שאינו עובר עהל״ת מ״מ אינו מקיים המ״ע של מילה שהטילה התורה עליו ול"ד לקדימת אבי הבן דעדיף מכולם ולהש"ב מבטל העשה כשאינו מל בעצמו ומ״מ פריך בשבת קלג״א ואי איכא אחר כו' י״ל דהתם שוים בחיובא דעשיית המצוה רק דכיון שהוא אביו מוטל עליו קדימת המצוה אבל קטן וע״א לא הוי בני חיובא כלל. ומיהו מהא דח״ל ביבמות יש לדחות דהתם הוי החליצה לפטור מעלי׳ מצות יבום שהטילה עלי׳ התורה להקים שם המת רק דרחמנא תליא בדידי' אי לא בעי לקיים המצוה ולפוטרה בחליצה והם שתי מצוות נפרדות ולכן כשחולץ אינו מקיים גוף המצוה אבל הכא שהכל הוא מצוה אחת ובגוף המצוה אין קפידא רק דלגבי אביו מוטל קדימת המצוה ויש לו זכות בזה וי"ל דבכה״ג לא הוי מצוה כלל ועשו״ת בשמים ראש סי׳ רכ״ב שהקשה ג״כ דלמ״ד מילה ע״י א"י כשירה ליעבד ע"י ותי' דאין עושין מצוות על ידי כו׳ וא״כ ה"ה לענין קטן דלא מסתבר לחלק כיון דסופו לבוא לכלל שליחות וכב"מ דע"א וע' שבועות ג״א תו׳ ד"ה ועל הזקן כו׳ דאר"ה המקיף הקטן כו׳ ולא מסתבר להו לחלק לא"י כיון דאתיא לכלל חיובא כיון דהשתא מיהו לאו בר חיובא הוא וכמ״ש התו׳ בנזיר סדנ״ז לר"ה ול״ד לגיטין פה״א דפשיט לי׳ כיון דסופו אתיא לידי הוי׳ דהתם לגבי חוץ מקדושי קטן לא קפיד אלא לאוסרה על בר הוי׳ וכאן תאסר עליו גם כשיה׳ בר הוי׳ אבל הכא לא מסתבר לחלק בזה דכשיבא לכלל חיובא לא יעבור כלל ועשו״ת רע״א סצ״ו מ״ש בדהתו' דשבועות וע״ע בשו"ת הרשב״א ס"י שנ״ז בלאו דנטילת נשמה בהבערת ב״כ אי הוי אפשר לקיים המצוה על ידו יע"ש. ולכאורא י״ל מדאצטריך קרא בציצית ותפלין דהוי מכשירי מצוה למעוטי א״י אף דהוי מכשירי מצוה ז״א למ״ש האחרונים דהא בל״ה לא הוי בר כוונה רק לאשמעינן דאפי׳ בעומד על גביו ולפ״ז ניחא בל"ה. ולמאי דבעי למילף מקרא דואת בריתי ולרב לשיטתי׳ בשבת קלה״א דלכ״ע צריך להטיף וע״ש בתו' י"ל דקרא אצטריך דלא נילף מהמול ימול דסגי בערבי מהול. וע״ע בקרן אורה בחידושיו ליבמות מ״ש בהא דמילה אי הוי בתורת היתר או בדרך דחי׳ ולא העיר מכהנ״ל. והנה במפרשים כתבו ליישב בהא דפריך ואי איכא אחר לדעת הש"ך חו״מ סי׳ שפ״ב דכשיודע למול ואינו מל דעובר בעשה וא״כ לא הוי יכול לקיים שניהם די״ל דיוכל המצוה להעשות בשנים דהאב יהי׳ הפורע דהא קיי"ל מל ולא פרע כאלו לא מל וע״כ מוכח דמותר למול בשנים בשבת דאל״כ הא אצטריך קרא כשחל שמיני בשבת ויש כאן בהרת דא״א למול ע״י אחר. ודחו זה דקאי אמילה דגדול למאי דפליגי גם במילה שלב״ז דהא הציווי עליו ג"כ כשימול בעצמו וכמו באברהם וא״כ אינו דוחה שבת עכת״ד ולא הבנתי דא״כ בקטן אצטריך בשר אע״פ שיש בהרת כגון היכי שחל בשבת וכפרש"י ולא ליקו אב מדלא מוקי לעיל באומר לקוץ דליעבד אחר וע״כ דלא קאי קושית הש״ס אגדול שימול א״ע רק באומר למוהל אחר לקוץ בכוונה ליטהר. ועבמל"מ רפ״ו מטומ"צ שהאריך בדרש״י דכל שהגדול מצווה למולו עובר בלאו. וביסוד הדבר דמ״מ יוכל ליתן הפריעה לאחר לא הבנתי דאף להנמ״י לענין בעידנא דכשפורע הוי כאלו קיים המצוה למפרע אבל מ״מ וודאי דהאב ביטל המצוה כשנותן הפריעה לאחר כיון דהמצוה מוטל עליו וזולתו לא נתקיים המצוה וכמו בס״ת דבהגי' אות אחת כאלו כתבו כמנחות ל״א ומ״מ אם אחר התחיל במצוה לא יקיים מצות כתבו לכם את השירה. וגם די"ל דמשכחת כשהבהרת בעור הפריעה בכגריס וכשיפרע יתמעט השעור, וגם מה שהוכיחו מהכא דמותר למול ע״י שנים בשבת י״ל למש״כ הראשונים דאי נימא טומאה דחוי׳ אסור למול ע״י ב׳ מוהלין בשבת וכיון דפריך ואי איכא אחר וע״כ דסובר דמילה דחוי׳ וא״כ ה״ה לענין מילה בשבת בשני מוהלין וכיומא ו"ב דאפי' איכא טהורים וטמאים בההוא בית אב עבדי טמאים לחד לישנא. וע״כ דכיון שאינו מצד חובת היום רק כשחל ח' בשבת הוי בתורת דיחוי. וגם דהכא קאמר אביי לר״ש דסובר ביומא ו״ב דדחוי׳ וכן לאביי בזבחים לג"א וע' תו׳ יומא ו״ב ד"ה אמר רבא לחד תי׳ דלרבא ואביי דחוי׳ ולתי׳ בתרא לחלק בין קרבן יחיד וא״כ במילה לכ"ע דחוי׳. ובזה נסתר מש״כ בש״א סס״י נ״ט שהוכיח מהכא דלכ״ע הוי דחוי׳ יעש״ב. וע' ב״ס לבושי שרד בחדושי דינים ליו"ד סקל״ב דאם לא מל מעולם אסור למול בשבת והמל פעם אחד לא יפרע וכן להיפך וא״כ משכחת היכי דהאב לא מל מעולם רק פריעה לחוד וכן להיפך דהאחר לא פרע דמותר למול ע״י שנים. וע׳ שבת קל״ב דבבהרת איכא עשה ול"ת ועבצ"דא יבמות ה״ב ד"ה כולהי עהרמב״ם בפ״א מ״ה מילה ובהטמ"צ דמילה דוחה צרעת אף שלב"ז דעדל"ת דצרעת דהא הוי עשה ול״ת ורק משום דמילה דוחה צרעת בין בזמנה ובין של״בז. וכבר העיר בזה המל״מ בפ״י מטומ״צ ה״ה וכתב בדעת הר״מ דהברייתא דדריש מלעשות אבל בסיב כו׳ ס״ל דליכא בתולש סימני טומאה עשה מדאפקי' לאידך דרשה. ועכ"פ למאן דדריש בשר אמילה בצרעת ע״כ ס״ל דהוי עשה ול״ת ומיושב קושיא הנ"ל על הש״ך. ובל"ה להתו׳ דהא קיי״ל בעלמא אין עשה דו"לת וע׳ ולא יליף ממילה בצרעת דמה למילה שנכרתו י"ג בריתות ולפ״ז י״ל דהיינו בגוף המצוה משא״כ בעשה דאבי הבן שמסתעף ממצוה זו שהרי התורה הקפידה שימול בעצמו כיון שגוף המצוה אפשר שתעשה ע״י אחר ודאי דלא דחי לעול"ת וע׳ באחרונים שהביאו ראי׳ לחלק בין מילה לפדיון הבן מקדושין כט״ב לפדות בנו ולעלות ברגל. ולכאורא י״ל דלק"מ דבברכות יט״ב מי שהי׳ הולך לשחוט פסחו ולמול בנו והא בפסח ודאי משכחת שיעשה שליח ומ"מ אשמעינן אפי׳ בדלא משכחת שיעשה שליח לפסחו וכן במילה אך ז"א דאף דלגבי פסח משכחת בשליח מ״מ הא מיירי שהולך ג״כ למול את בנו וכמ"ש ברש"י דמילת זכריו מעכב הפסח וע"ש בחי׳ וכיון דאינו יכול לעשות פסחו ואי לאחר שיטמא וימול אח״כ דאז לא יהא רשאי לעשות פסח גם ע״י שליח דאף למאי דמסיק דכהנים ש״דר מ"מ גבי שחיטת הפסח דע״כ דא' השוחט לכולן הוא נעשה שליח מכל בני החבורה וכדיליף בקדושין מב' ב' וע״כ דטמא מת אינו יכול לשחוט בעצמו את הפסח ואף דמשכחת בקרומית של קנה וכחולין ג״א ובזבחים מז"א ד"ה איזהו ועבכ״מ ולח״מ פ"ד ממעה"ק דקרומית של קנה לא מהני רק בדיעבד כששחט ועבדל״צ סוף דרוש ה׳ ועכ״מ. ועמ"א סתל״א סק"ה שיתן לאחר לברך. ועסי׳ תל״ב סק״ו דמדמה בודק שמברך כמו מוהל וע' במגן האלף וצ״ע דמילה מוטלת על כ״א היכי דלא מהלו אביו אבל בחמץ דהכל מצווין לבערו כב"ק צט״ב מ״מ אין המצוה של חבירו מוטל עליו וכן העיר ביד אפרים. ובאמת המ״א מיירי כשהאב עשאו שליח דבאינו רוצה למול המצוה מוטל עהב״ד ובל״ה אין זה מוכרח דבחמץ כשעבר זמנו לא הוי שעת בעורו משא״כ במילה שהחיוב כשלא מל האב וע׳ ירו׳ קדושין פ״ג ה״ז דמשמע דהא דהאב חייב ללמדו תורה ושאר דברי הרשות הוי אסמכתא בעלמא וע״ש במה״פ דהאב חייב להשיאו אשה הוי רק למצוה ולא לעיכוב יעש״ב. וע"כ דהוא אסמכתא דבדאורייתא לא צריך עיכוב רק בקדשים. וע״ע ברש״י יבמות עא״ב ד״ה חבושין ומשש"ב בח"י. ועשו״ת קהלת יעקב סי׳ ב׳ שהביא ג״כ בשם הת״ש שדחה דעת הש״כ שאם האב אינו מל בעצמו דעובר בעשה ושוב הקשה משמי׳ דנפשי׳ מהא דשבת קלג״א ואי איכא אחר כו' וכמדומה שלא עיין אז בגוף הת״ש סי׳ כ״ח ס"ק יג׳ שהוא מקשה קושיתו וה״ר ג"כ מהא דחליצה במקום יבום לאו מצוה יעש״ב ועשו"ת יד אליהו סי' נ"א שדחה דהש״כ באורך והקשה ג״כ קושיא זו ועי׳ בפסקי רקאנטי סי׳ תקצ״ב שכתב ג״כ דאסור לאב להניח לאחר למול. ועי׳ במקנה לקדושין דף כ״ט שדחה דמ״מ אין עדיפות המצוה דוחה ל״ת דצרעת. ועי' שו"ת בית אפרים חחו״מ סי׳ ז׳ דלהש"כ דהטילה התורה עיקר החיוב על האב מקרא דוימל ולכן דוחה ג״כ הל״ת כיון דאינו יכול לעשות שליח ולא הוי יכול לקיים שניהם כיון שאינו יכול לעשות שליח כשיודע למול. ובאמת הדין נותן כיון דהטילה עליו התורה למול בעצמו יותר משאר מצוות כגון ללמדו תורה ושאר דברי הרשות דילפינן מקראי וביותר אי הוי בתורת היתר. והא דפוסק הש״כ דמהני באב עניית אמן לפטור המקדים דאין חבירו משלם לו רק מה שגרם לו הפסד מעשיית המצוה אלא שכר ברכה והרי הש"כ פוסק דבמצוה בלא ברכה אינו חייב לשלם. וע׳ בנ״א כלל ז׳ דלהש"כ שימול האב בעצמו לא הוי רק חלק מהמצוה שהטילה עליו התורה. וכבר הארכתי במ״א אי חלק מהמצוה דוחה ל״ת וע׳ תו׳ ב״ב יג"א ובכ״מ דלא הוי בעידנא כיון דעיקר הלאו בשעת העראה ואף דהוי חלק מהמצוה וצ״ל דש״ה כיון דלא מהני ההתחלה אם לא יגמור וכמ״ש האחרונים לחלק ממילה בשבת דקיי״ל דמל ולא פרע כאלו לא מל דכיון שעוסק בעשית המצוה הוי בעידנא וכמ״ש הנמ״י בב"מ ד"ל ע״ב וע׳ נו״בי חאו״ח סכ״ב וחאה״ע סקמ״א ועשו״ת תפארת צבי חאו"ח סי׳ ז׳ ובחי׳ ליבמות דה״ב מש״ש וע׳ כריתות י' ע"ב דמוכח דלא הוי עד ג״ב וע׳ באחרונים מסוגיא דעלי' דאף דעדל״ת להתו' דבכה״ג לא הוי בעידנא ואכמ״ל וע״בס דרך חיים עיו״ד סכ״ח שהשיג ג"כ עהש״ך דחיוב מצוה על האב בפ"ע שימול את בנו ולא קדימת המצוה לחוד ולמה אמרו ת״ח צריך שילמוד מילה וכו' יע״ש וא״כ החיוב עכ"א שילמוד שידע למול ולפרוע א"ו דאינו מוטל עליו רק שבנו יהי' נימול כמו שהחיוב על הב״ד כשאין לו אב וכן הקשה בארצ״הח סי׳ ח׳ סק"ב. וא"ז מוכרח דהמצוה שמוטל עליו רק שבנו יהי׳ נימול והתורה חייבתו כשידע למול שיהי׳ זריז במצוה זו שזיכתה לו תורה אבל המצוה תתקיים גם באחרים כמוהו כשאינו יודע למול ואטו כשאחר ימול יהי׳ צריך האב להטיף דם ברית וכן בקדם אחר וכיסה שיהי׳ ככסהו הרוח ולמה יתחייב לשלם ואין בזה שום עדיפות המצוה במה שעושה לבדו רק שהתורה לא התירה לו לוותר זכותו. ול"ד לברכות שמחוייב לילך אצל חכם שילמדנו ואף שיוצא בשהכל כיון שהחיוב מוטל עליו לבדו ול״ד לבעור חמץ קודם זמנו שמחוייב להכניס א״ע במ״ע דתשביתו וכמ״ש המק״ח רה״פס דכשיושב ובטל קודם זמן בעורו יגרום ביטול העשה והא דכתובות מ׳ ע״א דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל ומ״מ כייפינן לה כיון דבדידה תליא רחמנא והנה מדהת״ש מבואר דכשימול האחד אינו בתורת שליחות כיון שגם על חבירו מוטל חיוב המצוה כמוהו רק דהאב הוי כמוותר זכותו ומפרש״י ולא ליקו אב להתם מבואר דכיון שהוא בדעתו מיחשב כאלו עשה האב הקציצה בעצמו דששא״כמ וע׳ תו׳ ב"מ י׳ ע"א {לוח התיקון: ע"ב} ד״ה איכא ביני׳ ועבמל"מ רפ״ו מהטמ״צ באורך דכיון שהגדול מצווה למולו הרי עובר בלאו רק דקושית הגמ׳ דלא ליקו אב להתם וכ״ז דלא עמד האב שם אף דבשליחותי׳ קעביד לא עבר ועבש״ך דאם ציוה האב לאחר למולו וקדם אחר ומל פטור ואי דכ״ז דאב עומד שם הוי בתורת שליחות דאב מה לי חטף מידו או משלוחו וע׳ בנ"ע חיו״ד ס״סי נ״א וע"ש בסי׳ נ"ג ועבב״א שער או"ה כלל ז׳ דלא אמרינן ששא"כמ אלא היכי דגלי קרא. ולפז"ק מאי פריך ברפ״ב דקדושין דמצריך קרא בתרומה ויש לפלפל בענין תופס לב״ח דאין חבין שלא בפניו והכ״נ דאם טעה באומד בפחות מי׳ תרומתו תרומה ותליא במחלוקת רש"י ותו׳ בעשאו שליח אף דמ״הת חטה א׳ פוטרת עבנוב״י מ״ת חיו״ד סר״א בד״ה שוב ראיתי שהרגיש מכח סתירת דהתו׳ שבת כ"ה ד״ה תתן שסותר לדהתו׳ פסחים ל״ב עש״ב וענו״בי מ"ק חחו״מ סי׳ א׳ שהביא דבריו בשמו וע״ע בשו״ת מהר"ימ וכ״כ בתו׳ רי״ד ספ״ב דקדושין והובא במל״מ בפ״ו ממתנות עניים ה״ז דמ״מ ידי נתינה לא יצא רק להפקיע מאיסור טבל. וע' בקצה״ח סשפ״ב בשם תו׳ רי״ד לחלק דהא דששא״כמ היינו רק במכשירי מצוה ול״ד לתרומה דלא מהני התורם שלא מדעת דהתם בעי אומדן דעתו וכמ״ש הת"הד ועש״ות עמ״י ס״כא. וע' בגט מקושר דט"ז ע"ד דכתיבת הגט הוי מכשירי מצוה דהעיקר הנתינה וע״ש מה שמשיג עהש״כ בהיתר על אב המוהל שיכול לכבד לאחר. וע׳ חתם סופר חאו״ח ס״קפב ועבה״המ רפ״ב משופר לגבי שופר דששא״כמ ולקצ״הח נסתר זה כיון שהוא בגוף המצוה. ועבסה"ח תקפ״ט ס״ב וע״רנ נדרים ע"ב ובנדרים נו״א {לוח התיקון: ל"ו ע"א} ואהע"ז קמ״א ס"ו.
ועש״ות נחלת יעקב מהגאון דליסא בענין טבילת כלים בהא דשבת דחוי׳ דלר״ש דמקלקל בחבורה חייב ולדידי׳ הא תיכף בתחלת המצוה חילל שבת ולא קיים המצוה עד דפרע וע"כ דשבת הותר לגמרי לר"ש ולא בעי בעידנא ולהכי מוכח שפיר דלר"ש דמקלקל בחבורה חייב הוי מילה בתורת היתר ולהכי קאמר בשבת לר"ש ואי איכא אחר כו' משא״כ למ״ד מקלקל בחבורה פטור דלדיד׳ מילה דחוי׳ ועי׳ בתשובות שבסה״ס נחלת יעקב מנכדו הגאון יעו״ש בסי' א' שמיישב ג״כ קושית הנמ״י ממל בשבת בלא פריעה לענין בעידנא דתליא בהא דמילה אי הוי היתר ולא בעי בעידנא. ועשו״ת חמדת שלמה חאו״ח סי' י״ח דתמידין הוי בגדר דיחוי כיון שהי' אפשר להתקיים בשאר הימים ועי׳ סי׳ כ״ב. ואולם במנחות ה״ב מבואר להדיא דתמידין הוי ג״כ בתורת היתר וכמבואר בפרש"י וי״ל כמ״ש התו׳ ביומא ו״ב לחלק בין יחיד כו׳ ולכן קאמר רבא ביומא מו"ב שבת הותרה דלשיטתו ביבמות ח״א דאין עדל״ת שבכרת ולל"ת בעלמא דחי וע״ש בתו׳ דגי׳ הספרים שלנו עיקר דגריס רבא ועי׳ תו׳ לעיל ו"ב ד״ה אר״ת משמי׳ דרבא. ואביי דמשמע דס״ל לחלק בין שבת לטומאה אע״ג דס״ל נמי דטומאה דחוי׳ וכזבחים לג״א וע״כ דסובר דתמיד היא דחוי׳ וה״ה לגבי מילה ולהכי פריך בשבת קלג״א אליבי׳ וליעבד אחר ולתי׳ בתרא בתו׳ יומא ו״ב בל״ה ניחא וכמש״ל ועל״ק ח״א מש״ש בזה דעדל"ת שבכרת ולסברא זו העירני ג״כ ג"א דהא דיליף ממילה דעדל"ת אף דהוי היתר וכן מתמידין דכיון דיליף מילה בק"ו מעבודה מ״מ להמסקנא דכתיב עלי' ועדל״ת שאב"כ ותמיד דוחה שבת וע״כ דהיתר הוא אבל להס"ד י״ל דהא גופא נליף מיני׳ דהיתר הוא. ולפמ״ש הדברים מרווחין יותר בס"ד ועי׳ יומא פה״ב לענין פק״נ דוחה שבת בק״ו ממילה. ועי' חולין פד״ב דיליף ממילה לתקיעה שדוחה שבת וקאמר מילה תוכיח וע״כ דהתם הוי ג״כ היתר וכן במילה כל היכי שא״א לעשותה מע״ש. ועטו"א לר"ה כ״ט דלר׳ לוי דמלאכה גמורה היא א״כ אמאי אמרינן דשופר של ר״ה אין מעבירין עליו את התחום משום דיו״ט עשה ול"ת וא״כ לר׳ לוי ע״כ גלי קרא דתק״ש דוחה עשה ול״ת די״ט ותי׳ דאפשר לעשותו קודם ר"ה ולפ״ז הוי בתורת דיחוי משא״כ במצות תקיעה דא״א לעשותו בהיתר ומ״מ דוחה הוי בתורת היתר:
והנה ביומא מו״ב שבת דהותרה היא בציבור סופו נמי דחי וכו'. ולכאורה ק״ל דהא הרא״ש כתב בפיו״כ בשם רבו מוהר"ם בחולה הצריך לבשר בשבת שוחטין לו ואין מאכילין אותו מנבילה דלגבי׳ הוי השבת כחול וכ״כ הרשב״א בתשובה ועכ"מ רפ"ב מה״ש ובב"י סי' שכ"ח דס״ל טומאה הותרה בצבור וה״ה שבת אצל חולה. והרי בסוגיא דהכא מבואר להדיא דלענין שבת לכ״ע הותרה. ושוב מצאתי בתשב"ץ ח״ג שנתעורר ג״כ מסוגיא זו. ועי׳ חתם סופר חאו״ח ספ"ה שנתעורר ג״כ אם מדמין שבת לטומאה יעש״ב. ועי' ביבמות ל״ב ב׳ כשהותרה לכל הותרה כו'. ועי׳ במנחות מו״ב. אבל הדבר פשוט דלק״מ דדוקא לגבי תמידין ומוספין דהוי חובת היום להקריב גם בשבת וכשלא יקריב היום פקעה מצותו של אותו יום ושפיר הוי בתורת היתר וכמנחות ה"ב שבת תוכיח שאסור להדיוט ומותר לגבוה וקאמר אטו מילה צורך הדיוט היא ודחי מה לשבת שכן מצותו בכך ופרש"י שא"א להקריב תומ"ס אלא בו ביום. והתם קאי ג״כ על התמידין וכפרש"י מדלא אמר תמידין יוכיח וע״כ דמ״מ לא הוי הכשר מצותו בכך. וכה״ג בכריתות יד"א שאני יו"כ דהכשירו בכך ערש"י ועבתוי"ש יומא ס"ז וע״כ דלענין קרבנות לכ״ע הותרה כיון שא"א שתתקיים מצוותו אם לא שיעבור על חלול שבת. וגם לענין תמידין אף שהתורה לא הקפידה בזה רק במה שיקריב עולת יום ביומו מ"מ הרי למחר הוא גם כן חיוב חדש וכשלא יקריב היום פקע המצוה של אותו היום. ומ״מ ילפינן מיני׳ לענין עשה דוחה ל״ת ול"ד ליבום וכלאים בבגדי כהונה דמצותו בכך וכמ"ש התו׳ ביבמות ה״ב דהתם קיום המצוה הוא עצמיות האיסור שהטילה התורה שיהי' צמר ופשתים משא"כ בכלאים בציצית דלא הוי הכשר מצותו בכך כיון דאפשר לקיים בטלית של צמר וכ״כ בפשטות בחו"י ס"צה דלהכי לא פריך ממוספין דלא הול״ל שכן ישנו לפ״הד דמצותו בכך ועשו"ת עמ״י סי׳ א׳ דלהכי לא פריך ממוספין דלא הול״ל שכן ישנו לפ״הד ועח״ש חאו״ח סי' י״ח. אבל לענין חולה בשבת י"ל דתליא בהא דטומאה דחוי׳ או הותרה שהרי לענין חולה בשבת לא הקפידה תורה רק על חלול שבת שיאכילו אותו ואם הי׳ באופן שיצטרכו לחלל שבת אז התירה התורה ג״כ לעשות איסור ודמי לטומאה דהוי דחוי אבל למ"ד דטומאה הותרה שהרי שם ג״כ לא הקפידה התורה רק על עשיית המצוה ומ"מ הוי בתורת היתר כל שהפעולה אירעה בטומאה וא״כ ה"ה לענין מילה בשבת דלגבי׳ א״א בענין אחר בלא חילול שבת ולכן הותרה לגמרי כמו בטומאה. ובזה מסולק קושית א״ז רמ״א בתשובה שה״ר מעבודה שהי' ע״י י"ג כהנים ואף שהי׳ אפשר להעשות בכהן אחד. ולפ״ז יש לחלק דשאני במילה דהוי בתורת דיחוי שהרי לא הוקבע כלל למול בשבת רק כשחל שמיני בשבת מחויב ג"כ למול בשבת ומ״מ אפשר שתתקיים המצוה גם בחול ומכ״ש לתי׳ בתרא ביומא ו״ב מש"כ התו׳ בד"ה אר״ת משמי' דרבא לחלק דלגבי יחיד ודאי דכל מה דמצינן למיהדר אהתירא מהדרינן שלא להרבות באיסור ואפי׳ למאן דס״ל הותרה וא״כ ה״ה אי מילה הותרה. ועשו"ת בר״א חאו״ח סי' ב׳ אות ה׳ שהאריך ג״כ דמילה בצרעת הוי היתר. ועתו' שבת ק"ל ע"ב ד"ה שלא דמשמע דס״ל דאין לחלק בין טומאה בצרעת למילה בשבת לענין דחוי' וע״ש. ואחרי בינותי בספרים מצאתי לאחר כותבי זאת בביאור הגר"א ליו״ד שה״ר דמילה בשבת הותרה משבת קל״ג א' דעביד צריכותא וכן לקמן קלג״ב מאן תנא פירש אינו חוזר וגם כתב לחלק בין מילה לעבודה דהוי בתורת היתר ותיתי לי שכוונתי זאת מעצמי. וע"ש מה שדקדק ממ״ש הרמב״ם בפ״קנ לשון מחללין וע״כ דדחוי היא. ועשו"ת ר׳ בצלאל האחרון סי׳ י״ג אות ג׳ שהעיר ג״כ משבת קל"ג דעביד צריכותא ועש״ב בישוב זה. ועי׳ בעמק הלכה חאו״ח סק״ז במילה בשבת ע"י ב׳ מוהלין. ובמשל״ע נסתר ג״כ קושיתי עהש"א ממיל׳ בשבת דאין ענין מילה לטומאה וכנ"ל:
ולכאורא יש להעיר לדעת הב"י דמדמה חולה בשב׳ לטומאה מה"ד ביומא יב"א אמר אביי מהפך בצנורא והא אביי ס"ל בזבחים לג"א דדחוי׳ בצבור וא״כ ביו״כ ושבת אסור להרבות בחלול שבת כדי לקרב שריפתן ומזה מוכח דע״כ דאביי הודה ג"כ לשנויא דרבא דבשבת לענין קרבנות הותרה וא״כ לכ״ע הוי בתורת היתר ומותר לקרב שריפתן וכלישנא בתרא דיומא ו"ב דהיכי דאיכא טוט״מ בההוא בית אב ס״ל לר"נ נמי דעבדי טמאים משום דכל טומאת מת רחמנא שריא לגמרי. וא״ל למ״ד בשבת קלג״א דאביי קיבלה מרבא דדשא"מ אסור לר״ש ואפי׳ בפס"ר וכאן מכוון להתחנך בבגדי כהונה ז״א כמבואר במ״א סי' רע"ח סק״א לחלק דפ"ר הוא היכי דאינו מכוון למלאכה כל עיקר כגון שסוגר פתח ביתו וצבי ניצוד מאלי׳ ומלאכה שאצל"ג הוא כשמכוון לגוף המלאכה אלא שאינו מכוון לתכליתה ע״ש. ויש אריכות דברים בזה מיבמות לג״ב מה שהקשה בסוף שו"ת מוהר״ימ דחייב שתים דלא קאמר במכבה למ"ד בביצה כ"א ע"ב לגבי מוגמר דתחלתו מכבה וסופו מבעיר אי תליא בפלוגתא דשבת לא"ב במלאכה שאצ"לג לר' יוסי במלאכה שאצ"לג כיון שהוא צריך לגוף ההבערה ואין לעשות המוגמר בלתי הכיבוי וכמ"ש התוס׳ שבת צד״א לר״ש דפוטר היינו כשעושה מלאכה ואינו בשביל אותו דבר שהי׳ צריך לו דהיינו המוגמר שא"א זולתו ואף אי נימא דהוי פס"ר דלא ניחא לי׳ שאין רצונו רק שיבער הגחלת מ״מ קי״ל דלא כהערוך דמדרבנן אסור. אך לשיטת רש"י דס״ל בכ״מ דמלאכה שאצ"לג הוא כשאין לו שום הנאה ממלאכה כ״א מניעת ההיזק כמו הוצאת המת והצד נחש. והרי כאן אף שא״א זולתו מ״מ י"ל דמיחשב מלאכה שאצ״לג.
והנה לפי מחלוקת הרז"ה והרמב״ן דאם נימא דהותרה שבת לגבי פק״נ בודאי כיון שעכשיו אין שום איסור בזה ואם יצטרך אח״כ לחלל שבת בדבר פק״נ הרי היתר גמור הוא והר״נ הביא ראיה מהך דכסוי שאסור לשחוט שלא יצטרך לחפור ביו"ט אף דבשעת השחיטה לא עביד איסורא ואח"כ בשכבר שחט מודים שיחפור בדקר ויכסה ולכאורא י״ל דלפמ"ש הרשב"א דהיכי שאינו יכול לקיים עכשיו אף שזמנו נמשך והולך לא מיקרי אפשר לקיים וע"כ מוכח דהרמב"ן לטעמי׳ דהוי בתורת היתר. ומעתה י"ל דזה תליא בהני תרי לישני דלתו׳ דמוחלפת השיטה הך דהשוחט וא״כ ב״ה לקולא ולהכי ס"ל דאפי׳ לכתחלה שרי דאין למצוות אלא שעתן אבל לב"ש דאין לשחוט לכתחלה דהוי דחוי דלטעמי' דלא ילפינן מכלאים בציצית ולא דרשי סמוכין ע"ש בתו' וי״ל דס״ל עדל"ת מנותר לטעמי' דנ״ונ אין קרבין ביו״ט וכסברת התו' ה״ב ד"ה כולהו ויש לפלפל בענין מתוך לב"ש דלא ס״ל מתוך ולא אצטריך קרא דבוקר כו׳. ועתו' לק׳ כ' ב׳ ד״ה אטו וע"כ דהתו׳ לשיטתם דגם בעדל״ת הוי בתורת היתר כמו בכלאים בציצית ולכן אשתרי לגמרי ולכן תיקשי דלילף מהתם דהוי ג״כ בתורת היתר. ועפ״זמ ג"כ הב״י בסי׳ י״א בהשגתו על רבינו ירוחם בהא דשרי רחמנא כלאים בציצית דוקא כשאינו מוצא ממינו דכיון דאלו הי' מוצא ממינו לא דחי אף שעכשיו אינו מוצא ממינו לא דחי. ותמהו כולם דמאי שנא אפשר לדידי׳ או אפשר במינו דהא בכ"מ אמרינן אם אתה יכול לקיים כו׳ וכשבת קלג״א ואי איכא אחר כו'. וע' באחרונים שהאריכו ג״כ בסתירת הסוגיא דנזיר מ״א א׳ ואס"ד כי עביד במלקט כו' ועשו״ת ברית אברהם חאו״ח סי׳ א׳ ושו"ת בית אפרים חאו״ח סי׳ ו׳ ובישועות יעקב ואה"ח וכעת איננם אתי לעמוד על דבריהם. וע' מכות ח״א כיון דאם מצא חטוב כו׳ וע"ש בתו׳ ד״ה אע״ג ובתו' שבועות ג"א ד"ה ועל הזקן ועש"א סי' צ״ו ועשו"ת בשמים ראש סי׳ י"ח וי״ל דלהכי אמרינן בנדרים לא״ב גדולה מילה שדוחה את השבת וכן גד"מ שדוחה את הנגעים דמיירי אפי' בדאפשר וכסוגיא דשבת דמיירי היכי דאפשר וכדאמרן. ומה שנ״ל כעת לפמ״ש התו׳ בכתובות מ״א דהיכי דאי אמרה לא בעינא לא שייך עשה דוחה ל״ת ופרש״י הלכך מלמדין אותה שתאמר אינני רוצה שלא יבא לכלל דחי׳ וכמ"ש בתו״י כיון דלגבה ליכא עשה והיא עוברת הל״ת וא"כ כל היכי שיכולים לגרום שלא יבא לידי חיוב העשה וא״א שיקיים המצוה בלא דחיית הלאו לא דחינן לי׳ ואף אי נימא דהיתר הוא מ״מ לגבה ליכא עשה וכשתאמר לא בעינא לא יבא כלל לידי דחי׳ וא״כ י״ל דסברת הב"י דאי נימא דלא הותרה רק כשאינו מוצא ממינו א״כ ליכא כאן עשה דוחה לא תעשה למאי דקיי"ל כמ״ד דס"ל דציצית חובת טלית הוא ואי אמר לא בעינא ללובשו ליתא כלל וע״כ דהוי בתורת היתר דדוקא גבי אונס דבדידה ליכא עשה כלל אבל הכא בידו שלא להתחייב כלל במצוה זו. ולז"כ שפיר דאי נימא דא"ל במינו לא דחי וה״ה באפשר במינו לא דחי כיון דהוי רק בתורת דיחוי דלענין זה לא הוי היתר ועדיין יש לדון בכ"ז. והארכתי בכ"ז במ"א ואין עת האסף פה: שכן לפה"ד. ואף דקי"ל מל ולא פרע כאלו לא מל ואי נימא דמילה בלחוד לא דחי שבת בלא פריעה וא"כ מוכח נמי דעדל״ת מפריעה מ״מ גם פריעה נאמר לפה״ד מקרא דהמול ימול ולר״י דלשונות כפולין הן דריש מלמולות דהוי ג״כ לפה"ד וע' בירושלמי שבת פ״יט ה״ב וירו׳ יבמות פ״ח ובמ״הפ ונדרים ספ"ג ובל"ה להסוברים דחלק מהמצוה דוחה להל"ת ואף דמל ול"פ כלא מל מ״מ לאחר שפרע הרי קיים מצות מילה למפרע וא״כ לס״ד י״ל דבאמת אינו מצווה רק על המילה שכן ישנו לפה״ד. וע' סנהדרין נט"ב לענין נאמרה ונשנית והרי מילה דהומ״ל לפריעה אתיא. ולמ״ד דיהושע נצטוה על הפריעה וכלקמן עא"ב י״ל דלסברא דהשתא אין הפריעה דוחה שבת וס"ל דמילה לחוד בלא פריעה דחי שבת והארכתי במ״א בדברי האחרונים לענין ח"ש דמצוה ואכ״מ: מפתו״מ שכן כרת. ולעיל דפריך ממילה דדוחה שבת קאמר שכן נכרתו כו׳ דבמילה דקטן ליכא כרת ומילה דגדול אינו דוחה שבת רק דעל מה הצד פרכינן כל דהוא וכן בה"ד שכן צורך גבוה ועלא"ז במה״ב. ולהכי ל"ת דלכתוב מילה לחוד דאיכא כרת וגם נכרתו עלי׳ י"ג בריתות. וערש"י ברכות מט״א ד"ה מילה ועי' תויו"ט נדרים פ״ג מי״א:
תוס׳ סה״ד כולכם כו׳ וי״ל דמהכא ילפינן התם. והיינו למסקנא דעדל״ת וע״כ דהא דכיבוד אב לא דחי שבת משום שאו"א חייבין בכבודי. ואף למאי דמסיק דשחוט לי בשל לי י״ל למאי דקאמרינן דדוחה אפי' ל״ת שיב"כ על"ק ח״א ומש״ש. ועי׳ במ"ש שהקשה דמנ״ל לגבי אמו אומרת השקיני מים דהרי הכא הוא עובר על צווי המקום. וז״א כיון דעדל״ת וא"כ אי לאו משום דא״וא חייבין בכבודי באמת הו״א דדחי שבת וכנ"ל. גם מה שהקשה שם יהא הבנין בהמ״ק דוחה שבת דכולכם חייבין ולל״ק הא כבר ידעינן מכיבוד וע״כ מיתורא דקרא אף שלא במקום עבירה. וגז״א דהא באמת הגמ׳ דחי זאת ומקדשי תיראו למלתא אחריתא אתא רק לפי האמת מוכח שפיר דאו״א כו' וכנ"ל ויש לעיין בתו׳ סה״ד טדכ"ר כו׳ ומפתו״מ ל"קמ כו' דס"ד למילף לענין שבת מכאו״א דלא דחי. והא התם שאני כיון שאו"א חייבין בכבודי כו': תו׳ ד״ה טדכ״ר כו׳ דמהכ״ת דממילה ופסח לא אתיא כו׳. ועלא״ז רש"א שהקשה דל"ל משום דהוי עשה שלפה״ד דהא כבוד או״א נמי במרה נצטוו. ראיתי בסב"י ליבמות שהקשה דהא גם שבת נאמר שם מכאשר ציוך וא"כ מה לי דשניהם לפה"ד או דשניהם לאחה״ד. ותמוה דא"כ תקשי הכי ג"כ על הש"ס דמייתי מתמיד וממילה דדוחה שבת אף דהוי לפה״ד מ"מ גם הלאו דשבת הוי לפה״ד וע"כ דשם לא נצטוו כ״א אתחומין שלא לצאת חוץ למקומן מקרא דאל יצא ולא על איסור מלאכה דילפינן ממשכן וא"כ י"ל דקרא דהכא לא קאי כ"א על הוצאה דהוי לפה״ד וכדאמרינן מאי לאו דא"ל שחוט לי בשל לי וכן הא דדחי דמיירי בלאו דמחמר ולא בהוצאה. ואמנם בשבת פו״ב מ״ס אשבת איפקד ומ״ס אתחומין נמי איפקד וע"ש בתו׳ וע״כ דכיון דל״כ בקרא הצווי לא מיקרי לפה"ד. וכ״מ במכילתא הובא בילקוט פ' בשלח רמז רנ״ו חוק אלו העריות וא״כ ל״ל עלי׳ כיון דלפה״ד חמיר והל"ת בכריתות נאמר קוה"ד וע' בדורש לציון דרוש ז' דכד״א והמה דברים נסתרין מעצמן ועי' רש״י פ׳ בשלח דפרה נצטוו במרה ולא חשיב שבת. ומיהו בלא״ה בתמיד ומילה נאמר העשה קוה"ד ג"כ קודם הל״ת דשבת ובזמ״ק הש״א סי׳ צ"ו דידחה העשה דפסח לל"ת דגה״נ דשניהם קוה״ד דכיון דהל״ת דגה"נ קדים לפסח וכו'. ולכאורה למ״ד במ״ק כח״א ובירושלמי ריש יומא למה סמך הכתוב כו׳ כשם שפרה מכפרת כו׳. וע״ש בתו׳ ואיך יבא על חטא העגל שלא חטאו עדיין וצ"ל דס"ל דגם ענין הכפרה היא חוקה כמו בהא דמטהרת טמאים וכיומא יד"א דהא בריש יומא קאמר להדיא דפרה לאו בת כפרה היא וע״ש בחי' מש״ש אבל באמת בסנהדרין נח"א כל מצוה שנאמרה לב״נ ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה ולמה לא פריך התם לריב"ח משבת וכיבוד דא״כ יהא מוזהר על השבת כיון דמ"מ נשנית לאחה"ד. ועי׳ רפ״ב דביצה טז״א א"ה לא ליענשו ע״ג עלה יעו״ש לא"ז רש"א וכן לענין כיבוד דפטור עי׳ בנזיר ס"א א׳ אלא במי שמוזהר על כיבוד אביו דאף דרחמנא אפקרי׳ לזרעי׳ מ"מ הא גופא תיקשי דכיון דנאמרה ונשנית א"כ יתחייב ב״נ ג"כ והא כיון דנאמרה ג״כ במרה דהוי קוה"ד א״כ יתחייב בהן ב״נ ואנן שבע מצוות תנן לגבייהו ואף דנאמר הצווי במרה לישראל מ״מ הי' זה קודם מתן תורה דהי׳ עליהם דין ב״נ. וע' בחולין צ"א א׳ ריבח״א מ"ד וטבוח טבח כמ״ד גה״נ נאסר לב״נ ואף דנאמר לכל ישראל מ״מ הוצרך ג״כ לחזור ולשנותה וע״כ דלהורות דלזה ולזה נאמרה וע״כ מוכרח לחלק דמשום זה לא מיקרי קוה״ד כיון דלא כתיב להדיא בקרא הציוי דכיבוד או"א קוה״ד. ועי׳ בהוריות ח״א תו' ד"ה והאמר כו׳ והתם לב״נ כו' ואע״ג דמצות אלו נאמרו ונשנו ולישראל לבד נאמרו מ״מ בשעה שנאמרה תחלה לא יצאו מכללן ודין ב״נ הי׳ להמצווין. ומה שפלפל בפ״ד אם הי׳ להם קודם מת״ת דין ישראל. מ״מ מפשטות הש״ס מבואר בכ״מ דהי׳ להם דין ישראל. ואולי י״ל דס״ל דוקא לענין חומר המצוה י״ל דחמיר טפי כיון דמ״מ נאמר קוה"ד אבל לא שייך לומר דכיון דנשנית בהר סיני דלזה ולזה נאמרה דהא מ״מ לא נאמר בקרא הציווי קוה"ד ולכן הוצרך לחזור ולשנותן לישראל לחוד ואף שג״ז דחוק דאף דהוצרך למיכתב בקרא האזהרה להדיא מ״מ לא הוצרך לכתוב רק אותו האזהרה ולא לשנות לישראל לחוד כמו ושמרו וכו׳ וע"כ להורות דהוי נשנית לאחה״ד. ואולם באמת אינני מבין דהא הגמרא בעי למילף דכל עדל"ת אפי' ל״ת שיב"כ ולהכי אצטריך קרא בערוה והא משבתותי תשמורו לא ילפינן אלא עשלפה״ד כמו עשה דכיבוד דהוי לפה"ד ואולי י״ל שכיון דמייתר קרא ע״כ מוכח באם אינו ענין אפי׳ בעשה דלאחה״ד וליכא לדיוקי מדלא כתיב חד קרא בלאחה"ד והוי ילפינן כולהי מיני' דהכי אשכחן לעיל ה׳ א׳ דאם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל כו׳ וערש״י ותו׳ לקמן ו׳ סע"א או דלדיוקא דמיירי אפי׳ היכא דהל"ת לפה״ד כגון הוצאה דהוי כמו שניהם לאחה״ד והא דמדייק מיני׳ על ל״ת שיב״כ דקרא מיירי בכל גוונא ומשני דבאמת לא מיירי רק בלאו דמחמר. ובהכי ניחא דלא תקשי כיון דעשה שלפה״ד קיל א״כ מוכח דעלי׳ להתירא כיון דלא צריך קרא לאיסורא וכמ״ש התול״ע ג״ב בד״ה טדכ״ר וא"כ ל"ל כלל קרא דפת״ומ ונילף מעלי' וע״כ דמ״מ אצטריך לאשמעינן באא״ע וכנ״ל. ואולי י״ל ג"כ בה״ד ומכולהי נמי דמדאצטריך קרא בפת"ומ ליכא להוכיח ג״כ דעלי' לאיסורא דאי להתירא הא שפיר ילפינן מעלי׳ דכיון דילפה"ד וא״כ ליכא למילף מיבמה דעדל״ת דיבמה חמיר טפי דישנו לאחה״ד וכן בה"ד ממילה ותמיד שכן כו׳ והיינו דכיון דהוי לפה״ד ליכא לדיוקי מדתני להו ולהכי אצטריך כולהי לאשמעינן דלגבי׳ עדל״ת אפי׳ היכי דאיכא איסור סקילה ולכן לעיל מהדר לגבי׳ פירכא אחרינא דלפה״ד לא הוי פירכא כיון דחמיר טפי. מיהו בל"ה הא ליתא דאף אי נימא דבכה״ג לא הוי שני כתובים הבכ"א ועתול״ע ה' סע״א מ״מ תיקשי דל"ל לימוד על כולהי בפתו"מ לכתוב חד קרא דתמיד וידעינן דשבתותי תשמרו קאי אלח״הד וכל חד משכחת ג״כ חומרא דידי׳ בשבת ואף דהש"ס אפקי׳ מקרא דמורא דהוי לאחה״ד וע״כ דלסברתו דכיבוד אב ידעינן במכש״כ ממורא דלא דחי דאיכא משום כיבוד ג״כ לקיים מה שציוה לו וא״כ באמר שחוט לי בשל לי היינו נמי משום כיבוד ומ"מ לא דחי אף דהוי עשה שלפה״ד. ואף דזה לא הוי בכלל מורא לצוות לו כמו דלא שייך בכל עשה ג״כ העשה דאת ה׳ אלוקיך תירא. ואולי דבאמת לא מייתרי הני ילפותי דאלכ״ת לפי האמת דלא ילפינן מיני׳ וכדדחי בגמ' וע"כ דמילה איצטריך לדיוקי הא מקלקל בהבערה לענין בת כהן כשבת קו׳ א׳ ובמועדו בפסח דאפי׳ בטומאה וכפסחים עז"א והא דתמידין דדוחה שבת דילפינן בפסחים סז"א מעולת שבת בשבתו על עולת התמיד אצטריך שאין קרבן אלא בין שני התמידין וכמ״ש רש"י בחומש. ובזה מבואר ג"כ דהתו׳ בסה״ד ומפת״ומ לק"מ כו' דס"ד למילף כו׳ וע"כ דס״ל דקרא דפסח ומילה לא מייתר כלל דאצטריך לדרשה אחרינא וע׳ תו' לעיל ה״א ד״ה שכן ישנו כו׳ ודוק. ואולם ק׳ למ״ש התו׳ לעיל ג״ב דמנ״ל לאיסורא דלמא להתיר אחות אשה ותירצו דהא כיון דמוכח דעדל״ת וא"כ ל״צ קרא להתירא וקשה דאיתא דשבת ו"ב אבות מלאכות ל״ט ואינו חייב סקילה על אחת מהן וכמ״ש התו׳ דכרת חייב עכא״וא. וא"כ דלמא שחיטה מלאכה שאינו חייב סקילה והוי ילפינן שאר עריות מאחות אשה דבכרת והו״א דהוקשו עריות זא״ז עי' לק׳ ח״א ובתו' סה״ד רבא ולכך אצטריך עלי' להתירא אע״כ דסובר דשחיטה אינו חייב סקילה ועלי׳ לאיסורא. ובגוף הסוגיא ידוע קו׳ המפרשי׳ דהא בקדו׳ לח״א הביאו בתו' מהירושלמי דאין עשה דקו״הד דוחה ל"ת דלאחר הדיבור ולכן לא דחי העשה דבערב תאכלו מצות ללא תעשה דחדש כשאין לו מצה אחרת. וע׳ בש״ות מנחת עני סי׳ מ״ב וע׳ בנר תמיד לכריתות ר״ד כג׳ שהאריך וע׳ שו"ת שאג"א סי׳ צ״ו דכל הני נשנו ג"כ לאחה״ד משא״כ בערב תאכלו מצות דאע״ג דחובת מצה אמר נמי לאחה"ד ההוא בפ״ש קאי כו׳ יע״ש באריכות ובמה שדחה זה. והא דהדר קרא ששת ימים תאכלו מצות מוקמינן לי' בסוף פסחים מה ז׳ רשות כו׳ ומצות ומרורים ללילה הראשונה בזמן שבה״מק קיים וע' רש״י פסחים כח״ב ד״ה וכתיב וא״כ התם דהוי בזמן שאין בה״מק קיים דלא נשנית לאחה״ד ובלא"ה אצטריך בערב לר״א דא׳ זה וא' זה דרבנן ולא לקובעו חובה ומיקרי שפיר עשה שלפ"הד וכנ״ל. וע׳ בסנהדרין נט"א דאריב״ח כל מצוה שנאמרה לב״נ ונשנית בסיני כו׳ וע׳ בחגיגה ו"א דס"ל לב״ה דחגיגה שתי כסף שכן ישנו לפה״ד ולקמן ר״פ הערל ד״ע ע״ב וע״א א׳ וע׳ תו' ב״ב יג״א וש״מ דליתי עשה דפ"ו וידחה ל״ת דלא יהי׳ קדש ואף דעשה דפ"ו הי׳ קוה"ד לחוד ויש לפלפל ג״כ מדהר״נ בפיו״כ בענין ריבוי או חומר איסורין ואכ״מ. וע' בפסחים פ״ה א׳ דיבא עשה דואכלו מצות ודחי לל"ת דשבירת עצם כו' והתם מיירי דלכתוב רק בפ"ר לחוד ובפ״ש הוי ילפינן מכל חוקת דבהא שייך עדל"ת כיון דתרויהו קוה״ד העשה והל״ת ומסולק תמיהת א"ז רש״א ע"התו פסחים צו"א ד"ה אבל יעש"ה והארכתי עוד במ״א וע׳ לא״ז רש"א בכתובות ל״ב סד״ה שכן יש בהן צד חמור כו׳ וע׳ תו׳ נדה ד״ע ע״ב ד״ה ואין וע' שו״ת כסא דהרסנא סי׳ כ״ד ואענה גם אני חלקי בישוב סתירת סוגיא דהכא להא דקדושין די״ל דודאי עשה שלפה"ד חמור טפי כיון שנאמר קודם לכל המצות וא"כ כיון דאשכחן דלגבי׳ עדל״ת ליכא למילף לעשה שלאחה"ד דקיל טפי כיון שלא נאמר רק לאחה״ד ולכן דחי שפיר דאף אי הוי מצי למילף מהנך מילי להו״מ ג"כ למילף לעשה שלאחה״ד אבל לפי האמת דילפינן לעדל״ת מקראי אחרינא ומהנך קראי בלא"ה לא מוכח לשאר מילי וכדדחי בגמ׳ מה למילה שכן כו׳ וכן אינך א״כ ליכא למילף ג"כ מכל עדל״ת לעשה שקה״ד דאף דהעשה חמור טפי מ"מ י״ל דבזה לא מצינו היתר לעבור על הל"ת כיון דבאמת הל״ת חמור רק מגזה״כ דעשה דוחה ל״ת דאע״ג דבכ"מ שצותה התורה על איזה דבר היינו אפי׳ אם יעבור על ידו הל״ת כיון דהתורה ציותה על הל״ת ומ״מ הזהירה התורה על העשה אבל במה שנאמר קוד"ה כיון שהל״ת לא נאמר קוה״ד י״ל דהעשה לא נאמרה רק במקום שאין כאן ל"ת משא"כ לאחה״ד שניתן ג״כ ל״ת ע״ז דהוי ג״כ כאילו הזהירה התורה על העשה שלא לעבור וערש״י ברכות רד״כ יעוש״ה ובתו' ובהכי ניחא ג"כ מה שהקשיתי לעיל דל"ל קרא בפת״ומ כיון דעלי׳ אתיא להתירא ז"א דאל״כ בפת״ומ הומ״ל ג״כ להיפך דכיון דהעשה קוה״ד א״כ לא ניתן כלל העשה ע״מ לדחות הל"ת ועשו"ת עמ״י סי׳ ט״ז שכתב דאע״ג דהעשה שלפה״ד חמור לא מסתבר דבא הל״ת שלאחה״ד כאיסור שבת לבטל מצות מילה בזמנו כשחל בשבת מ״מ היכי דמשכחת לקיים שניהם לא מסתבר לדחות היכי שאין לו כיון שלפעמים אפשר בלא דחי׳ והעשה ניתן בשעה שלא נאמרה הל״ת לא אלים למידחי הל"ת שלאחריו יעוש״ב ודפח״ח. ואף כי יש לפקפק בסברא זו כיון דע״כ התורה התירה לעבור על הל״ת בשביל עשה שלפה"ד אף היכי די"ל דלא נאמר כלל העשה על אותו זמן מכש״כ היכי שחל העשה על אותו זמן כיון שלפעמים אפשר בלא דחי׳ א״כ ממילא דחי הל"ת שאח״כ כיון דהעשה חמיר טפי ואינו מתבטל בשביל העשה שבאה אח״כ והמעיין יבחר ועשו״ת מים רבים חאו"ח סי׳ מ״ג מש"כ בישוב קושיא הנ״ל. ויש לפלפל ג״כ מזה בהא דגדולה תשובה שדוחה ל״ת שבתורה וכסוף יומא די"ל דאשמעינן הכא דאע״ג דעשה דתשובה הוי ג״כ קודם הדבור באדם וקין דהועיל תשובה ומ״מ כיון דלא הוי בדרך ציווי אשמעינן דלא מיקרי בהכי עשה שלפה״ד דלהוי קיל מלאחה"ד וכנ״ל וגם י״ל בפשוטו לתו' דשבת ד״א ד״ה וכי אומרים דמשום מצוה רבה כופין את הרב לשחרר שיזכה העבד ועת׳ ב״ב י"ג וא״כ י"ל דאע"ג דעשה דתשובה לגבי דידן מ״מ הוא מצוה רבה שיזכו ישראל ולכן דוחה הל״ת ומקבלן בתשובה ואין להאריך בדרושים ובילדותי אמרתי ליישב בזה קוה״תו בשבת פז״ב דדריש הא דכתיב בשבת כאשר ציוך במרה והקשו התו׳ דלמא כאשר צוך במן ומשני דאתיא מכאשר ציוך דכאו"א וע׳ בירו׳ רפ״ב דביצה אתיא כמ״ד במרה כו׳ וקשה דלמה כאו״א דוקא דלא כתיב במן. וי״ל לפמ"ד בסוגיין איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו יכול א״ל אביו לחלל את השבת ישמע לו ת״ל איש את או״א תיראו ואת שבתותי תשמרו. וא״כ היכי כתיב בכיבוד או״א כאשר ציוך במרה הא במרה אי א"ל אביו לחלל את השבת שומעין לו דאז לא הי׳ שבת כלל וא"כ לא שייך לומר שהוא כמו הציווי שבמרה כיון דאז הי׳ מועיל גם לחלל השבת והכא מרבינן דלא מתחייב לשמוע לו א"ו דבמרה נמי הוי שבת וא"ש וא"כ מדכתיב כאשר ציוך בכאו״א מוכח דשבת הוי במרה וע״כ דכאשר ציוך דשבת אמרה קאי וכתבתי זאת עה"ס כי חביבים חדושי ימי הילדות ואף כי באמת הוא בנוי על קו תוהו דהא קרא דאיש אמו ואביו וכו' ואת שבתותי קאי אחר הציווי וה״דא כאשר צוותיך במרה על כאו"א ע״כ לא קאי היכי שמצוה אותו לעשות איסור דהא אף אי נצטוו על שבת ג״כ במרה מ״מ אם אמר לו לעבור על שאר ל״ת שנצטוו אח״כ בקבלת התורה הי' מחוייב אז לשמוע לו והקרא נקיט סמוכין בשבת לדוגמא בעלמא. ויש להעמיד הדברים עפמש״ל בענין עשה שקוה״ד דל״נ ואין רצוני להאריך בפלפולא בעלמא ועברא״ה ובתנא תוספאה יבמות פ"ד ה״א ד"ה בגדולה:
גמ' מאי לאו דא"ל שחוט לי בשל לי. ועתוי״ש כתובות מ׳ ע"א שהקשו מה"ד התם דלא שייך עדל״ת כיון דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל. והכ״נ כשמוחל האב על ציויו מתקיים בזה כבודו ומה"ת ידחה ותירצו דמיד כשציוהו הוי עשה לעשות מצותו יע״ש. וע' תו׳ מכות טו״א ד״ה אם. ובאמת יש לדחות דאין זה קושיא דהכא לגבי כיבוד לא שייך דלימא לא בעינא דהא מ״מ מחוייב הבן לעשות רצון האב גם בלא ציויו רק דכיון שיודע הבן שרצונו של האב בזה וא"כ אף שמחל על כבודו מ״מ אין סברא שיבטל רצונו. ובזה יש לדחות קו״המפ בר״פ שה״ע דקאמר התם האי עשה כו' עשה דכבוד תורה עדיף והא קיי״ל דחכם רשאי למחול על כבודו וא״כ ליתא לעשה כלל. אם לא דנימא כדעת הסמ"ע בסי׳ י״ז סק״ה דעשה דועמדו הוי אסמכתא בעלמא ודלא כדעת הב״ח יעו״ש. וע' בשבועות ל״א א' מדאורייתא מיחזי חזי כו׳ וכיון דועמדו לא הוי לעיכובא וע״כ לא הי״ל לתקן שלא ידונו אותו כלל וטפי הי״ל לתקן שידונו אותו בישיבה ואכמ״ל: ולפהנ״ל י״ל ג"כ דאף דהתורה תלה ברצונו דרשאי למחול משום דהתורה דילי׳ וכמ״ש התו׳ ברפ"ב דסנהדרין יעו״ש. מ״מ לא דמי לאנוסה דכופין לה לומר לא בעינא לי׳ אם הוא מח"ל כיון דהתורה הטילה עליו ולו תהי׳ לאשה רק לטובתה ובידה למחול כיון דהעשה רק משום קפידא דידיה ולכן כופין אותה שתאמר איני רוצה אבל הכא דליכא מצוה דכבוד התורה רק דכשמחל על כבודו הוא רשאי בזה כיון שזה בעצמו הוא כיבודו אם הוא אינו רוצה בזה אבל מאי מהני אי אמר לא בעינא שיהיו כופין אותו למחול על כבודו דמ"מ ידעינן שהוא מתרצה בכיבוד זה ול״ד כלל לאנוס שותה בעציצו דכופין אותה שתמחול על כבודה ואז ליכא לעשה כלל. ועוד דלא שייך לומר אי אמרה לא בעינא כיון דהעשה עדיפא משאר עשה ובודאי דלא כייפינן לי׳ למחול אף בשביל מצוה אחרת דבכה״ג לא הקפידה התורה על קדימת הדין רק על כבוד התורה דעדיף טפי אבל מה״כת נימא דכיון דהתורה דילי׳ לא חשיבא האי עשה וכמובן. ותו דלפמ״ש הסמ״ע בסי׳ כ״ח ס״ק ל״ג דמדכתיב ועמדו לפני אלקים מכלל דהדיינים יהיו יושבים בשעת עמידת העדים לפניהם. ולפ״ז מוכח דהעשה דועמדו ג"כ אינו אלא משום כבוד הדיינים ולכך אותבינהו לכולהו ובזמ״ק א״ז רש״א בתו׳ ד"ה והאמר מר. ומבואר מזה דהאי עשה גופי׳ דלגבי בע"ד שיעמדו לכבוד הדיינים איכא ג״כ לגבי הדיינים שישבו משום עשה דכבוד התורה וכדאמר ג״כ התם במר זוטרא אותבינהו לכולהו אמר האי עשה ואיך ישב בעצמו דלא שייך לגבי׳ העשה דלרבות ת״ח וע״כ דלגבי׳ שייך ג״כ האי עשה דכבוד התורה וכמש"ש א"ז רש״א בתו׳ ד״ה והאמר מר אע״ג דהי׳ יכול להושיבה והקשה דא״כ מאי פריך והיכי קאים דהא עשה דכבוד התורה עדיף. דאע״ג דס״ל דגם בגמ״ד יש לחוש לסתימת טענות בע״ד מ״מ הי׳ יכול לעמוד ג״כ בגמ״ד ע״י הפרחת בר אווזא ולזה תי' לחלק בין כבוד התורה שלאחר כו'. ולפ״ז ניחא בפשטות כיון דגם לגבי הדיינים בעצמן איכא העשה דכבוד התורה וכנ"ל. וכן משמע מה"ד בר״פ שה"ע או אינו אלא בבע״ד דא״כ ועמדו ל"ל והא כבר כתיב וישב משה לשפוט את העם ולמאי דמסיק דעדות כגמ״ד מדכתיב ועמדו וא"כ ליכא לדחויי דועמדו בא גם לתחלת דין. ולפ״ד הסמ״ע ניחא בפשטות דמכללא דוישב משה לשפוט את העם לא ידעינן כלל דישיבת הדיינים בעשה. ובמש״כ ניחא ג"כ דאין להקשות ממ״ש התו"לע סע״א ד״ה למישרי ואע״ג דהעשה דכקטן כגדול תשמעון הוי לגבי דיינים בעצמן ולהכי י״ל דלא סגי להו בסוגיא דהכא דלקמן וכמו שתמה התויו״ט בפלפלא חריפתא עהרא״ש אך דז״א דש״ה דהוי רק כקבלת דין לחוד דלגבי כבוד התורה י״ל דלא הקפידה התורה לשמוע כקטן כגדול ולא שייך לגבי׳ עשה זו משא״כ לגבי עשה דעמידה וכבוד התורה דהוי תרי מילי דהתורה אמרה שיהי׳ הדין בישיבה ומהכ"ת ידחה בזה כ"הת שלאחר ותו דעשה דדיינים בישיבה בל״ה הוי נמי עשה דכ״הת ולא נדחה מעשה דכה״ת דלאחר כיון דהוא בשני ב"א ולתרויהו יש עשה דכבוד התורה אבל לענין קדימת בע״ד ודאי עשה דכה״ת עדיף וע' מגילה ג״ב כבוד תורה חמיר וכו׳ ויש להמתיק סברא זו לפי מש״כ בתו״י לכתובות מ״א דאאל״ב ליתא לעשה כיון דלגבי דידה ליכא עשה הלכך אין לה לעבור בלאו משום עשה דידי׳ דהיא מוזהרת כמוהו ועתו׳ גיטין מא״א בד"ה לישא שפחה אינו יכול וא״ת וליתי עשה דפ״ו וידחה ל״ת דלא יהי׳ קדש ותי׳ דלגבי דידה ליכא עשה. ולפ"ז יש לחלק דהיכא ששניהם לגבי דידי׳ קאמרינן דיכול לישב אבל מצות דיינים בישיבה לקיים מצות כבוד התורה הרי אין העשה דכבוד התורה בידו לבטל מצות ישיבת הדיינים. אך לסברת התו׳ בסמוך ורפ״ב דסנהדרין דהא דכבוד ת״ח מחול דהתורה דילי׳ וא״כ לגבי אשה אין לחלק בין עשה דכה״ת שלאחר ולזה ג"כ פרש"י והבא לחלק כבוד כו׳ והיינו היכי דליכא כה"ת שלאחר. ומיהו לגבי רב ענן דקאמר עשה דכבוד התורה עדיף דסבר דקרוב דת״ח הוי צ"ל ג"כ כיון שר״נ יכול למחול על כבודו לא חשיב עשה לדחות עשה אחרינא דא״ל דבזה לא שייך כקטן כגדול תשמעון כיון דלא שייך בזה עשה דכבוד התורה כלל ולזה הביאו שם ג״כ התו' ממרחק לחמם מהא דכתובות וגם י״ל דאי מחיל התובע ליכא גם כן העשה דועמדו ובזה מיושב גם כן הסתירה מכתובות מיתמי ואין כאן מקומו להאריך. וע׳ תשו' רדב״ז החדשות סי׳ ד״ש במי שעלה רבו שלישי לקרוא בתורה אינו רשאי התלמיד להיות הוא המשלים דאיכא זילותא לרבי׳ ואפי׳ אם קראוהו לא יעלה דמוטב שיבא עשה דכבוד התורה וידחה מה שאמרו מי שקוראין אותו לקרוא ואינו עולה כו׳ והרי הכא אי אמר לא בעינא ליתא לעשה כלל וכמ"ש בעצמו אם רבו נותן לו רשות בכל גוונא שרי. ויש לפלפל ג״כ בענין עשה דרבנן עי׳ בתשובתי להזמנה ואכמ״ל. וע׳ בתשו׳ מוהרי״ט ס״מז והובא בגליון היו״ד סוף הל׳ שבועות ועבקצ״הח סצ"ז. ועתו׳ כתובות יז"א ד"ה פרשת דרכים וע״ש בהפלאה לפמ״ש התו׳ בסוטה דמ״א דלא משני מצוה שאני משום דהכלה בעצמה היא חייבת יותר בכבודו ואתה והיא חייבין בכבודו שהרי התורה אמרה שום תשים וכו׳ וא״כ לא שייך גבי מת שנעשה חפשי כו׳. וע"ש דלכתחלה רשאין לילך כ״א בדרך חבירו ולא הוי יכול לקיים שניהם דלא מיקרי דחי׳ כיון דא"א דלא בעינא כו׳ וכמו לגבי מלך דיכול ג״כ למחול על כבודו משום כבוד התורה והכ״נ בפרשת דרכים דאינו מחוייב לסלק מהדרך. ובאמת נלה"ר מישעי׳ וחזקי׳ בברכות י׳ ע"ב ליתי חזקי׳ גבאי ואף שנשתלח אליו בנבואתו אך מקודם לא הי׳ רק מצד חכמתו ולא מצד הנבואה תדע שהרי יונה נענש שלא הלך לנינוה וע"ד מאה״ח דרך הרופא כו' ונ״ל שבא לחז״ל מפשטות הכתוב בנבואה שלפניו אמרו לאדוניכם כו׳ ולעיל ז״א צא נא אל קצה כו׳ דמוכח שכן הי׳ דרכו. ומה שפלפל בהפלאה לענין נשיא ואב״ד אם מותר לעשות מלאכת מצוה בפני ג׳ ומסוגיא זו קצת ראי׳ להיפך דהא הכא ג״כ אי אמר לא בעינא כו' ועי' רמב"ם פ"ה מכמ״ק ה״ד ולא יכנס לסעודה של רבים ואפי׳ של מצוה. וע׳ בה׳ דעות פ״ה ה"ב ולא יעשה מלאכה וע׳ באר יעקב בחו״מ סי׳ ח׳ וערש"י סוכה י״א ב׳ ובכ״מ ונסתר ראייתו. ומש״כ מהא דקדושין דף ע' דמעקה מותר י"ל דהיינו שניכר שעוסק בגוף עשיית המצוה משא״כ בהא דרבא מלח שיבוטא וע' בקדושין ל״ב ע״ב ואכמ״ל בפרט זה:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
סימן ד
בדין שוע טוי ונוז בכלאים
דף ה'. ז"ל הגמ', ואכתי מיבעי לי' לתוכף שתי תכיפות חבור ותכיפה אחת אינו חבור, א"כ לכתוב רחמנא לא תלבש צמר ופשתים יחדיו, שעטנז למה לי, לאפנוי, ואכתי מיבעי לי' עד שיהא שוע טוי ונוז, אלא כולה משעטנז נפקא ע"כ וכתב בתוס' ז"ל, אין לפרש כמו שפירש ריב"ן, שוע טוי יחד צמר ופשתים, דא"כ כלאים בציצית היכי משכחת לה שהרי צריך שיהיו ב' חוטין של תכלת צמר לבדו בלא פשתן, אלא שוע כל אחד לבדו, ונוז נמי אומר ר"ת דאין לפרש דהיינו אריג כדפירש בקונטרס, דמאי שנא שוע וטוי דהוי כל אחד לבדו ונוז קאי אצמר ופשתים יחדיו, ועוד דבנדה פרק האשה (דף ס"א) גבי האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא כו' ופריך ואימא או שוע או טוי או נוז, ולפירוש הקונטרס בלא נוז אי אפשר שיהא כלאים, ואין לומר דהכי פריך או שוע או נוז או טוי ונוז או נוז לחודי', דא"כ דבנוז לחודי' סגי, שוע וטוי דכתב רחמנא למה לי, אלא נראה לר"ת דנוז היינו שזור ונוז נמי כל אחד לבדו, ועל שעטנז של צמר לבד ושל פשתים לבד הזהיר הכתוב שלא יעשה מהם בגד ביחד ומיחדיו נפקא עכ"ד התוס'.
והנה הרמב"ם כתב בפ"י מהלכות כלאים הלכה ו' ז"ל, צמר רחלים וצמר גמלים שטרפן זה בזה וטוה מהן טוי כו' ואם הי' הרוב מן הגמלים מותר לערבו עם הפשתן מפני שצורת הכל צורת צמר גמלים ואין חוששין לנימות של צמר המעורבת בהן, מפני שאינן חוטי צמר, לפיכך עורות הכבשים שעושין מהן בגדים אעפ"י שתופרין אותן בפשתן מותרין ואין חוששין לנימות של צמר אעפ"י שנכרכו בכל חוטי הפשתן שתפרו בו שהרי בטלו במיעוטן. וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל, הי' לו לומר שאינו טוי, ואם יאמר אעפ"י שאינו טוי אסור מדרבנן כמו הלבדים, א"כ גם זה יהא אסור מפני שהוא נוז בקשרים, ואם מפני שבטלו במיעוטן שיבוש הוא וכי צמר בפשתים בטל ברוב, אלא מפני שאין בו איסור תורה אין חוששין לספק עכ"ד הראב"ד.
ובכלל דעת הרמב"ם בדין שוע טוי ונוז אם בעינן דוקא כולם ביחד, או דהדין הוא או שוע או טוי או נוז, לכאורה תמוה, שהרי כתב בפרק הנ"ל הלכה ב' ז"ל, כיצד צמר ופשתים שטרפן זה עם זה ושוע אותן ועשה מהן לבדים הרי זה כלאים, טרפן וטוה אותן כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים עכ"ד הרמב"ם, והראב"ד השיג על זה וכתב ז"ל, א"א לבדים אינן מן התורה שאינן טווין אלא שוע בלבד, והיינו דסבירא להראב"ד דבעינן דוקא בגד שהוא שוע וטוי ונוז, אבל בגד שהוא שוע לבד אינו כלאים מן התורה, אבל דברי הרמב"ם תמוהין כמו שתמה בכ"מ, דאם סבירא לי' דבעינן דוקא כולהו היינו שוע טוי ונוז, א"כ אמאי ס"ל לבדין הוי כלאים, ואם סבירא לי' או שוע או טוי או נוז, א"כ למה כתב טרפן וטווה אותן כאחד וארג בגד הרי זה כלאים, הרי אף בטוי לחוד או אריג לחוד מחויב בכלאים, ומה שכתב הכ"מ דסבירא להרמב"ם דכיון דכתיב שוע בתחילת תיבת שעטנז מחויב על שוע לבדו משום דשוע כתיב בהדיא וכן נוז בהדיא ואפשר דעל ארוג לחודי' מחויב כיון דנוז נמי כתיב בהדיא אבל על טווי אינו מחויב דטווי לא כתיב בתיבת שעטנז בהדיא שהרי טווי טפלה לנוז, דבר זה קשה, דבגמ' נדה ס"א איתא, אמר רב אחא ברי' דרב אבא משמי' דמר זוטרא, האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימי' דעמרא ונתקי' ולא ידע אי נתיק אי לא נתוק שפיר דמי, מ"ט מדאורייתא שעטנז כתוב עד שיהא שוע טווי ונוז, ורבנן הוא דגזרו בי', וכיון דלא ידע אי נתיק שפיר דמי, מתקיף לה רב אשי אימר או שוע או טווי או נוז, והילכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחדא לישנא, הרי דלמאן דאמר דבעינן כולהו אין מחויב על שוע ולא על נוז, ולמאן דסבירא לי' דבחד סגי סבירא לי' או שוע או טווי או נוז, הרי דעל טווי לחודי' ג"כ מחויב, ועוד קשה לכאורה כיון דעל נוז לחודי' מחויב אם כן טווי למה לי כלל, ועיין בכ"מ שהביא נוסחא אחת בפירוש המשנה ז"ל, והוא שלא יהו כלאים, עד שיהו נחברים אלו הג' ענינים כולם וכל מה שאינן כך הוא כלאים מד"ס כך אמרו מקצת הגאונים, וזה אצלי מאמר בלתי אמיתי אלא שכל אחד מהם כלאים של תורה ומה שנזכר בגמ' נדה (כונתו להא דקאמר והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא) אינו לשון הגמ' אבל הוא לשון איזה מפרש, עכ"ד נוסחת הרמב"ם שמתאים עם דבריו ביד החזקה, והרי אומר בפירוש שחייב על כל אחד מהם.
והנראה לי, דהנה התוס' הא הקשו על מאן דס"ל דבעינן שוע טווי ונוז ביחד, דא"כ כלאים בציצית היכא משכחת לה, עוד הקשה הרשב"א אם נימא דבעינן דווקא שוע טווי ונוז ביחד א"כ כלאים בבגדי כהונה היכא משכחת לה דהרי אף שהי' חוטין כפול ששה, דנוז איכא, שוע מיהא ליכא, שלא הי' חלוקים במסרק יחד ואפילו הכי אסורין משום כלאים כדאיתא ביומא בפרק בא לו, עוד הקשה הרשב"א מפרק התכלת דאמר רב נחמן השראים פטורים מן הציצית ואותביני' מדתניא השראים והכלך והסריקין חייבין בציצית, ושני מדרבנן, ואותביני' תו, אימא סיפא, וכולן צמר ופשתים פוטרין אותן קס"ד חוטי צמר ופשתן יחד, אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דמשתרו בהו כלאים, כלומר שתוכף החוטין ב' תכיפות כו', דאלמא תוכף חוטי צמר עם חוטי פשתים הוי כלאים דאורייתא.
א) וליישב כל זה נראה לי, דהנה בשבת מצינו, אבות מלאכות תופר קושר ואורג, ולכאורה אמאי פלגינהו כל חד למלאכה בפני עצמה, לימא דכולהו חד אב נינהו, הלא פשוט דלא שייכי גבי הדדי כלל, דקושר הוא שקושר שני חוטין או בגדים ביחד עד שנעשו אחד ולא יפרדו זה מזה, אכן אורג הוא אורג את החוט בהבגד אבל יוכל למשוך את החוט ויצא, ובזה אין האיסור מטעם שנעשה החוט עם הבגד אחד, אלא משום שנעשה מהחוט בגד, ותופר הוא במחבר שני דברים ע"י התפירה, ותופר הוא אף בחוט אחד, ואורג בעי שני חוטין, לפי זה נוכל לומר בשעטנז היכא שנעשה הכלאים שלא ע"י הקשרים רק האיסור משום שנעשה בגד ע"י אריגה או טווי, שם בעינן לחד מ"ד שיהו שוע טווי ונוז ביחד, ולחד מ"ד, או שוע או טווי או נוז, אבל היכא שעשה קשר שנעשו הצמר והפשתים אחד ע"י קשר, שם לא בעינן שיהיו שוע ולא טווי ולא נוז, ויחדיו, הוא איסור חדש היכא שהוא יחדיו היינו שתוכף שתי תכיפות או שקשר היטב ונעשו הצמר והפשתים יחדיו שם לא בעינן שוע טווי ונוז, ולפי זה למ"ד דבעינן כולהו, היינו שיהיו שוע טווי נוז ביחד, לדידי' יש ב' דינים בכלאים דאמרה התורה לא תלבש בגד שנעשה ע"י כלאים ששוע וטווה וארג מצמר ופשתים ביחד, ולא תלבש בגד שנעשה מצמר ופשתים יחדיו שנקשרו צמר ופשתים ביחד או שתכף שתי תכיפות, ולמאן דאמר או שוע או טווי או נוז יש ארבע דינים בכלאים, דאמרה התורה לא תלבש בגד שנעשה ע"י שוע מכלאים, ולא בגד שנעשה ע"י טווי מכלאים, ולא בגד שנעשה ע"י אריג מכלאים, ולא שנעשה בו יחדיו מכלאים, ולפי זה לא קשה כלל מכלאים בציצית היכי משכחת לה, שהרי התם קשר עליון דאורייתא ונעשה יחדיו מכלאים הא באופן זה מחויב אף בלא שוע טווי ונוז, וכן לא קשה מבגדי כהונה שהרי שם הוי מעשה רוקם ונעשה יחדיו מכלאים, וכן מגמ' דהתכלת לא קשה, שאם עשה ציצית מחוטים של צמר וחוטים של פשתים וקשרן הרי נעשו כלאים של יחדיו בכה"ג חייב אף היכא דלא הוי שוע טווי ונוז, וכן משמע כאן לשון הגמ' דקאמר יחדיו למה לי ופריך הא מיבעי לי' התוכף שתי תכיפות חיבור.
וכדברינו מבואר ברמב"ם, שהרי כתב שם הרמב"ם, ז"ל, תפר בגד צמר בשל פשתן ואפילו תפרן במשי, או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן כו' ואפילו קשר גדיל של צמר בגדיל של פשתן כו' הרי אלו כלאים שנאמר צמר ופשתים יחדיו מכל מקום כיון שנתאחד נאסר, ומנין שכל איסורין אלו של תורה, שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית כו' והציצית חוטין קשורין בלבד הן, מכלל שחבור כזה שלא במקום מצוה אסור מן התורה, עכ"ד הרמב"ם, ולכאורה למה להרמב"ם להביא עוד ראי' מכלאים בציצית, הא כבר הביא מקרא דיחדיו דכיון שנתחברו הצמר והפשתים נאסר, ע"כ שהרמב"ם מפרש דלא תימא דקרא דיחדיו איננו ענין בפני עצמו אלא דוקא על שעטנז לבאר שנעשו הכלאים מצמר ופשתים ע"י שוע וטווי ונוז, או ע"י שלשתם בפני עצמם שנעשו ביחד צמר ופשתים, דא"כ כלאים בציצית היכי משכחת לה, ע"כ הדין יחדיו היא דין בפני עצמו.
והרמב"ם לשיטתי' ע"כ צריך לבאר ולפרש דדין דשוע טווי ונוז, הוא באופן עשית הכלאים ע"י שוע צמר ופשתים ביחד, או טווי צמר ופשתים ביחד, או נוז ביחד, דאין לפרש כמו שפורש ר"ת דהאי שוע טווי ונוז הוא דין בהבגד, דבגד של פשתים שהוא שוע טווי ונוז או שהוא או שוע או טווי ונוז אמרה התורה לא תלבש אם נעשה יחדיו עם בגד של צמר שהוא שוע טווי ונוז. דא"כ תקשה כלאים בציצית היכי משכחת לה, הא החוטים אינם נוז, וא"כ תקשה למאן דס"ל דבעינן כולהו, כלאים בציצית היכי משכחת לה והנה התוס' פירשו דנוז היינו שזור, וא"כ החוטים של הציצית המה שוע טווי ונוז היינו שהמה שזורים.
אכן הרמב"ם בהלכות ציצית פ"א הלכה יוד ז"ל, אחד חוטי לבן ואחד חוטי תכלת אם רצה לעשות שזורין עושה, הרי דסבר הרמב"ם דלא בעינן דוקא שזורין, אלא אם רצה לעשות שזורין עושה, אבל אינו מחויב, ומה שהקשה הראב"ד מהספרי, הנה בספרי איתא, פתיל תכלת טווי ושזור, אין לי אלא תכלת, לבן מנין, אמרה תורה תן תכלת תן לבן, מה תכלת טווי ושזור אף לבן כן, אפשר לומר דסבר הרמב"ם דהפירוש כיון דכתיב פתיל ופתיל הוא שאינו שזור, וכתיב תכלת, ובמשכן הוי התכלת שזור, א"כ כשר בין בטווי בין בשזור, והאי טווי ושזור הפירוש או שזור, וזהו דקאמר הרמב"ם אם רצה לעשות שזורין עושה
אכן בתשובה שהשיב הרמב"ם לחכמי לוניל מתרץ באופן אחר, דמה דאיתא בספרי דילפינן תכלת תכלת ממשכן דבעינן דוקא שזורין יחידאה היא דר"ש שהוא סתמא דספרי אמר לה, אכן לפנינו בהספרי אין כלל בפירוש דילפינן תכלת תכלת ממשכן ואולי לפני הרמב"ם והראב"ד הי' גרסא אחרת דבעינן דוקא שזורין, וע"ז קאמר הרמב"ם דיחידאה היא, כיון דבגמ' דילן לא נמצא דבעינן ששה, ואם ילפינן תכלת תכלת ממשכן א"כ הי' בגמ' לבאר דוקא חוטן כפול ששה, דבשלמא על דין שזורין נוכל לומר דנזכר בגמ' עירובין, אבל חוטין כפול ששה לא נזכר כלל, ע"כ דגמ' דילן לא סבר להאי גז"ש דתכלת תכלת,
ובזה יתישב קושית הכ"מ שהקשה דמאי פריך הרמב"ם אם ילפינן גז"ש תכלת תכלת ממשכן ליבעי חוטן כפול ששה, דא"כ לר"ש נמי תקשה הכי, אכן לפי דברינו יתישב, דלר"ש באמת צריך דוקא חוטן כפול ששה, והרמב"ם מדייק רק מדלא מצא מי שאומר כן. והיינו דהגמ' בעירובין אפשר לפרש דכולי האי לא טרחי, דבציצית אדם טורח שזה הידור מצוה שיהי' החוט כשל משכן, ואם נאמר דכונת הגמ' שציצית בעי דוקא שזורין, אם כן הי' לגמ' לבאר שצריכין ג"כ חוטן כפול ששה, ע"כ דגמ' דילן לא סבר זה לגז"ש דבעינן שיהיו חוטי הציצית כמו של משכן, אבל להספרי באמת בעינן דוקא חוטן כפול ששה, ואפשר עוד לומר דמשו"ה תניא בחולין קל"ח כמין כפה של צמר הי' בראש כהן גדול שעליו ציץ נתון, והרמב"ם לא הביא זה להלכה, ועיין בפירוש מלבי"ם שהקשה א"כ הכפה הוי יתור בגדים, אכן זה לא קשה דהרי זהו דין הציץ שיהי' נתון על פתיל תכלת. וא"כ הכפה והציץ חדא נינהו, אלא דהרמב"ם סובר דלגמ' דילן דפתיל משמע שאיננו שזור א"כ לא יוכל להיות כפה, דפתיל משמע חוט, אבל ר"ש דסבר דאף דכתיב בקרא פתיל תכלת הוא שזור, א"כ אפשר לפרש דהפתיל יהי' עשוי כמו כפה של צמר.
עכ"פ זה סובר הרמב"ם שציצית לא בעינן שזור, א"כ אי אפשר כלל לפרש דדין שוע טווי ונוז הוא בהבגד, דא"כ יקשה למ"ד דבעינן כולהו, כלאים בציצית היכי משכחת לה, הא החוטין אינם נוז, ע"כ דהאי דינא דשוע טווי ונוז הוא בהתהוות הכלאים, וחד מ"ד דבעינן דוקא כולהו או יחדיו, וחד מ"ד סובר דאו שוע או טווי או נוז או יחדיו, אכן הראב"ד לטעמי' שהוא הקשה על הרמב"ם וסבירא לי' דבציצית בעינן דוקא שזורין, הוא מפרש דהאי דינא שוע טווי ונוז הוא דין בהבגד דבגד שהוא שוע טווי ונוז של פשתים אם הוא יחדיו עם הבגד של צמר שהוא שוע טווי ונוז וציצית הם נוז היינו שזורין.
והנה בגמ' דילן פריך, הא מיבעי לי' שיהא שוע טווי ונוז, אלא כולהו משעטנז נפקא ופירש בתוס' דלדין זה דבעינן שוע טוי ונוז ילפינן מדלא כתיב כלאים, ולאפנויי ילפינן מדלא כתיב בפירוש שוע טווי ונוז ע"כ דבא לאפנוי, והנה לפי זה אי אפשר כלל לגרוס בגמ' נדה, והלכתא כמר זוטרא מדאפיקנהו רחמנא בחד לישנא דהא זה שאפקינהו רחמנא בחד לישנא הוא לאפנוי, משו"ה כתב הרמב"ם שזה איננה מהגמ' אלא דברי איזה מפרש, אכן הרשב"א מפרש דלמסקנת הגמ' הלימוד לאפנוי' מיחדיו נפקא והא דפריך הא מיבעי לי' דתוכף תכיפה אחת אינה חיבור, משעטנז נפקא, פירוש דאם הי' מחויב אם לבש בגד של פשתים שהוא שוע טווי ונוז עם בגד של צמר שעשו ג"כ שוע טווי ונוז ואינם מחוברים, א"כ לכתוב שעטנזים, ומדכתיב שעטנז, ע"כ דהאיסור היכא דנעשה בגד אחד, נמצא לפירוש הרשב"א אפשר לגרוס בגמ' נדה והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא.
נמצא דאזלי הרמב"ם והראב"ד לטעמיהו דס"ל דדין שוע טווי ונוז הוא באופן עשית הכלאים, ולדידי' יחדיו הוא עוד דין חדש, דאף היכא שאינו שוע טווי ונוז, אם נעשה יחדיו אז מחויב על הכלאים אף שלא שוע טווי ונוז, א"כ אי אפשר כלל לפרש בגמ' דילן דלאפנויי ילפינן מיחדיו, דהא יחדיו מוסיף איסור חדש דיחדיו אסור בכלאים, וע"כ דהפירוש כדברי התוס', דלאפנוי ילפינן מדכתיב בלשון שעטנז, ולא כתיב שוע טווי ונוז, וא"כ אי אפשר כלל לגרוס בגמ' נדה והלכתא כמר זוטרא (דבעינן כולהו) מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא, דהא בעינן בחד לישנא כדי לאפנוי', וכיון דאין זה גרסת הגמ', ממילא קם דינא דהלכה כרב אשי, דאו שוע או טווי או נוז, משו"ה פסק הרמב"ם דלבדין חייבין מן התורה מפני שנעשו הכלאים ע"י שוע,
אכן הראב"ד הא סובר דהאי דינא דשוע טווי ונוז, הוא בהבגד, דבגד של פשתים שהוא שוע טווי ונוז אסור ללבשו אם הוא יחדיו עם בגד של צמר שהוא שוע טווי ונוז. א"כ יוכל לפרש כפירוש הרשב"א דלאפנוי' ילפינן מיחדיו, והא דהאיסור דוקא אם נתחברו הבגדים ילפינן מדלא כתוב שעטנזים או שועים טווים ונוזים, ומדכתיב בלשון שעטנז, ע"כ דהאיסור כשנתחברו ונעשו בגד אחד, וא"כ יחדיו מיותר לאפנוי', ולדידי' הגירסא והלכתא כמר זוטרא היא גרסת הגמ', משו"ה פסק דבעינן דוקא כולהו, ולבדין פטורין מן התורה מפני שאינם טווים ונוזים.
ב) אלא דקשה עוד על הרמב"ם כיון דאיהו סבירא לי' דאו שוע או טווי או נוז, א"כ למה כתב הרמב"ם טרפן וטווה אותן כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים, למה להרמב"ם לכתוב וארג בגד, אפילו בלא אריגה יתחייב משום טווי, דהרי לדידי' אף בחדא מיניהו חייב משום כלאים. ובאמת דברי הרמב"ם הם כדאיתא במתניתין בפרק ט' מכלאים משנה ח'. אין אסור משום כלאים אלא טווי ואריג כו' לבדים אסורין מפני שהם שועים, הרי דשוע אסור מן התורה למ"ד או שוע כו' ואעפי"כ איתא במתניתין, אין חייב משום כלאים אלא טווי ואריג.
ונראה לי, דהנה קי"ל חוטין אין מקבלים טומאה, דבטומאה בעינן דוקא בגד, וחוטים לאו בגד נינהו, ורק בנגעים מטמאין, דבנגעים גם שתי וערב טמא אבל בטומאת מת ושרצים דבגד כתיב חוטים אינם מקבלים טומאה אכן הלבדים מקבלין טומאה מפני שהלבדין כיון שהם שועים בגדים המה, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות כלים הלכה י"א, ז"ל, כל שהוא ארוג בין מצמר כו' הוא הנקרא בגד לענין קבלת טומאה והלבדים כבגדים לכל דבר הרי דלבדים בגדים נינהו, והנה בשעטנז בגד כתוב דבגד כלאים אסור, ולפי זה שפיר כתב הרמב"ם והוא כמפורש במתניתין, דלבדים העשוים מצמר ופשתים אסור מן התורה, דלענין בגד הא לבדים בגד, ואיסור שעטנז הא בשוע בלבד חייב, אכן אם טווה צמר ופשתים יחד, נהי דדין שעטנז יש כאן, דאו טווי אמר רחמנא, אבל טווי הא לאו בגד הוא. משו"ה דוקא אם ארגן דנעשה בגד אז חייב משום כלאים, אבל כל זמן שלא ארגן לאו בגד נינהו ואין חייב משום כלאים, והא דאיתא במתניתין שבת דף נ"ד, אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשוך ובלבד שלא יכרוך, ופירש רב אשי דהאיסור משום כלאים, אף דהוי חבלים דאינן מקבלים טומאה, אפשר דמדרבנן אף היכא דלא הוי בגד אסור, וצריך עיון על הרמב"ם מדוע לא הביא זאת להלכה, עוד אפשר דהאיסור על קשירת החבלים הוא משום שמא יתקשרו עם בגדו ואז יהי' יחדיו, אבל עכ"פ מדאורייתא בוודאי אם אינו בגד אין מחויב משום כלאים בעינן דוקא טוון וארגן.
אמנם דלפי זה יקשה, א"כ למה כתיב כלל טווי בתורה, כיון דבלא אריגה אין מחויב שהרי לאו בגד הוא ובאריגה בלבד הא מחויב שהרי או שוע או טווי או נוז, וא"כ למה כתב כלל רחמנא שעטנז דהיינו שוע טווי ונוז לכתוב שענז דהיינו שוע ונוז, ואם טווה צמר ופשתים ואח"כ ארגן יתחייב מטעם נוז, וא"כ טווי דכתב רחמנא למה לי, ועכצ"ל לדברי הרמב"ם, דהא דצמר ופשתים אינם בטלים זה בזה היינו היכא דחל עליהם שם שעטנז, אבל היכא דלא חל עליהם שם שעטנז בטלים ברוב, וא"כ אם הי' כתיב בתורה לא תלבש שענז הי' אסור ללבוש בגד שנעשה משוע של צמר ופשתים או מנוז של צמר ופשתים, אבל היכא שטווה צמר ופשתים יחדיו דלא נקרא על זה שם שענז בטל המיעוט ברוב ואם ארגן אח"כ הי' מותר, אבל עכשיו דכתיב שעטנז א"כ אסרה התורה שלא תלבש בגד שנעשה משוע של צמר ופשתים ולא הנעשה מטווי של צמר ופשתים ולא הנעשה מנוז של צמר ופשתים.
לפי זה אזלי הרמב"ם והראב"ד בדין דעורות כבשים שתפרן בחוטי פשתן דמותרין, לטעמיהו, דהרמב"ם כתב הטעם משום דבטלו נימות הצמר בחוטי הפשתן, והראב"ד השיג שאין לצמר ופשתים ביטול והטעם דמותרין דכיון דאינן שוע טווי ונוז הוי מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא, דהרמב"ם לא יכול לומר טעמא דהראב"ד מפני שאינו שוע טווי ונוז, דהרי להרמב"ם דין יחדיו לא בעי כלל שוע טווי ונוז, וא"כ כשנכנס נימת הצמר בחוט הפשתן אף שעתה אינה לא שוע ולא טווי ולא נוז, אבל אח"כ כשימשוך החוט ויהי' תפור הא יהי' יחדיו דכלאים, שיתחברו נימת הצמר עם הפשתן ע"י התפירה, אכן להרמב"ם יהא מוכח מדכתב רחמנא טווי ע"כ דאילו לא כתב טווי הוי בטלים ברוב, א"כ עתה כשנכנס נימת הצמר בחוט הפשתן דזה לא שוע ולא טווי ולא נוז ולא יחדיו בטל ברוב, אכן להראב"ד דלדידי' לא קשה כלל למה נאמר טווי, דהרי לדידי' הדין הוא בהבגד, דדוקא בגד שהוא שוע טווי ונוז מחויב בכלאים, לדידי' לא סבירא לן כלל שיש ביטול לצמר ופשתים זה בזה, אכן לדידי' הוא דין בהבגד שיהי' שוע טווי ונוז, והכא בעורות הכבשים דאינם שוע טווי ונוז הוי רק איסור דרבנן, וא"כ אזלינן בספיקא לקולא.
סימן ו
סוגיא דיכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת והכשר מצוה
דף ה: יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת ת"ל איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמרו כולכם חייבים בכבודי, מאי לאו דאמר לי' שחוט לי בשל לי וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו הא לאו הכי דחי, לא לאו דמחמר ואפילו הכי לא דחי, אלא דקיימא לן דאתי עשה ודחי ל"ת ליגמר מהכא דלא דחי, וכ"ת שאני לאווי דשבת דחמירי והא תנא בעלמא קאי ולא קפריך כו', אלא משום דאיכא למיפרך מה להנך שכן הכשר מצוה. ואיתא בתוס' ד"ה שכן הכשר מצוה ז"ל ונראה לר"י וכן פירש רבינו חננאל ז"ל, דמה לכבוד שכן הכשר מצוה כשמחמר ומטמא ומניח מלהחזיר האבידה כדי להביא גוזלות לאביו בשעת דחית הלאו אין מאכילו ומלבישו, אבל בעלמא דעביד גוף המצוה ילפינן מכלאים בציצית דדחי, ואומר ר"י דכבוד אב אפילו עוסק בגוף המצוה לא דחי דבכל ענין פסיק שלא ישמע לו והיינו משום דברוב עניני כבוד רגילים ע"י הכשר מצוה קאמר רחמנא דלא דחי בכל ענין עכ"ד התוס', ולכאורה זהו דבר חדש שיש בדיני התורה לא פלוג, ולכאורה לא מצינו לא פלוג אלא בדרבנן.
א) ונראה לי, דהנה בכתובות דף ל"ט איתא, נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראוי' לבא בישראל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהי' לאשה אשה הראוי לו ואיתא בגמ' דף מ', אמר רב כהנא אמריתא לשמעתי' קמי' דרב זביד מנהרדעא וניתי עשה ונדחי ל"ת, אמר לי היכי אמרינן ניתי עשה ונדחה ל"ת כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומה, אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל, והקשה בתוס', א"כ אמאי איצטריך קרא בפ"ק דיבמות דאין עשה דכבוד דוחה שבת הא ליכא עשה, דאי אמר לא בעינא מי איתא לעשה כלל, עוד הקשו בב"מ דף ל' דאיתא, והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כו' למאי איצטריך קרא אילימא לכהן והוא בבית הקברות פשיטא האי עשה והאי ל"ת ועשה, ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה, ותו לא דחינן איסורא מקמי ממונא, והקשו אמאי לא פריך עוד, הא אי אמר לא בעינא מי איתא לעשה, עוד הקשו בב"מ דף ל"א דאיתא, מנין שאם אמר לו אבא אל תחזיר שלא ישמע לו שנאמר איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' כולכם חייבים בכבודי, ופריך טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו הא לאו הכי הוי אמינא צייתא לי ואמאי הא עשה והאי ל"ת ועשה, והקשו מאי קושיא, הא חזינן דפריך מי דחינן איסורא קמי ממונא, הרי דממונא קיל, א"כ נאמר דאילולי קרא הוי אמרינן דחינן ממונא אף שהוא עשה ול"ת מפני מצות כיבוד.
ולישב זה נראה לי, דהנה התוס' הכא ביבמות ד"ה כולכם, הקשו, ז"ל, וא"ת ולמה לי קרא בכבוד אב ואם דלא דחי שבת, דבלא קרא נמי כיון שהוא ואביו מוזהרין על השבת כדאמר פ"ק דקדושין גבי אביו אומר השקני ואמו אמרה השקני הנח כיבוד אמך ועשה כיבוד אביך שאתה ואמך חייבין בכבוד אביך כו', וי"ל דמהכא ילפינן התם עכ"ד התוס' לפי זה עיקר הלימוד דאין כיבוד אב דוחה, הוא משום דכיון שאביך חייב בכבוד השם הנח כיבוד אביך ועשה כיבוד השם, והנה התוס' פירשו דהא דאמרינן אי אמר לא בעינא מי איתא לעשה, הביאור, כיון דהעשה יכול לבטלה, קילא, ועשה כזו לא דחיא ל"ת, ולכאורה קשה הא גם כלאים בציצית היכא שלבש בגד של פשתן, הא אי לבש בגד שאין בה ד' כנפות אין כאן עשה דהציצית רק על בגד של ארבע כנפות, מאי תימא עכ"פ אם יש לו בגד של ד' כנפות יש עשה, ה"נ אי אמרה בעינא יש עשה, ובתוס' שם הקשו הא אפשר ללבוש בגד של צמר ואפשר לקיים שניהם, ותירצו דאין זה חשוב אפשר, וצריך ביאור שלא תחפוץ את האיש שאנסה אמרינן, ושלא ישא את בגד הפשתן לא אמרינן, ועוד הא אפשר לקצעה, ועכצ"ל דכיון שלבש חל המצות עשה ולא שייך אפשר לקצע כנף אחד, דאז תבטל המצות עשה, ואפשר לקיים שניהם אמרינן רק היכא דיקיים המצות עשה, א"כ איך אמרינן אי אמרה לא בעינא, הא אז יבטל העשה, ומה לי שתוכל לומר לא בעינא מה לי שיקצע כנף אחד של הבגד.
לכן נראה לי דהביאור בגמ' כן, דהנה יש להסתפק הא דאמרה התורה ולו תהי' לאשה, אם הטעם דכן הוא רצון ה' דהמאנס ישא את האנוסה, ואין הטעם משום תשלומין לה בעד זה שאנסה, אלא מצוה דידי' הוא לישא את האנוסה שאנסה, או דעיקר המצוה הוא תשלומין לה בעד זה שאנס אותה, וע"ז קאמר אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל, פירוש אם נימא דכן הוא רצון ה' שהוא ישא את האנוסה ומצוה דרמי' עלי' דידי' הוא ולא משום תשלומין לה, א"כ אם הי' אומרת לא בעינא, העשה יש, אלא שיוכל להיות שאין לכופה, אבל הי' עלינו לדבר על לבה שתתרצה, אבל באמת אי אמרה לא בעינא אין כאן עשה כלל, דעיקר המצוה הוא תשלומין לה, ואם אינה רוצה אין כאן מצוה, וכיון דהמצוה הוא בשבילה, הרי אתה והיא מחויבים בכבוד השם, ולא דחינן מפני דבר שהוא בשביל איש, איסור התורה, שאתה והיא מחויבים בכבוד השם, נמצא אי אפשר כלל להקשות למה לי קרא בכיבוד אב הא אי אמר לא בעינא מי איתא לעשה, דאדרבה דבר זה דאי אמר לא בעינא מי איתא לעשה ילפינן מקרא דכבוד אב.
ואפשר לישב קושית התוס' שם ד"ה ניתי עשה, שהקשו מאי פריך ליתי עשה ולידחה ל"ת, הא דריש מקרא בהדיא במשנה דבעינן אשה הראוי לו, ולמאי דמשני דלא חשוב עשה, קשה, למאי איצטריך קרא למעוטי שאינה ראוי' לו, ועיין בדברינו בסימן א' שתירצנו אליבא דפרש"י ורשב"א, ולפי שביארנו עתה נראה לי לתרץ, דהנה האי סברא דאתה והיא מחויבים בכבוד ה', זהו רק בגדול, אבל בקטן שאין עליו חיוב כבוד השם אפשר דהי' העשה, ואם היא קטנה מחויב לישא אותה. אבל כאן דכתיב קרא ולו תהי' לאשה, א"כ זה דוקא באשה הראוי', א"כ אף שהיא עתה קטנה כיון דבעת שתהי' גדולה לא יוכל לקיימה, באשה כזו אף בעת שהיא קטנה אין עשה לישא אותה, ובלא טעמא דאי אמרה לא בעינא אי אפשר כלל ללמוד מלו תהי' לאשה, שאין מחויב לישא אותה, שהרי אם הי' הדין דעשה דוחה ל"ת הרי היא ראוי' לקיימה, וא"כ איצטריכא לטעמא דאי אמרה לא בעינא דמשו"ה אין עשה דוחה ל"ת גבה בשעה שהיא גדולה, ולימוד דלו תהי' לאשה איצטריך דאף בעת שהיא קטנה דאז אין עליה מצות כבוד ה' אעפי"כ אין יכול לכונסה שהרי אין ראוי' לו בעת שתגדל, ואף דמתניתין דכל מקום שיש מכר אין קנס אתיא כר"מ דדוקא בנערה יש קנס, אפשר דמתניתין דאין ראוי לבא בישראל אתיא כרבנן דאף בקטנה יש קנס.
ובזה יש לישב הקושי' שהקשו, אמאי לא פריך בב"מ דף ל' למה לי קרא דוהתעלמת, הא אי אמר לא בעינא מי איתא לעשה, וא"כ ודאי דאין כהן מטמא, אכן לדברינו אפשר לפרש דזהו דפריך, מי דחינן איסורא מקמי ממונא, ובודאי אין מצות ממונא קילא מאיסורים אחרים, ואדרבה עבירות שבין אדם לחבירו באיזה פרטים חמורים יותר, אלא דממונא הוא בשביל איש, ואתה והוא חייבים בכבוד ה', משו"ה לענין מצות השבת אבידה קיל יותר, ואף שיש לתרץ דקרא איצטריך היכא שהוא קטן, אכן הרי תקשה הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה, ולפי זה לא קשה מה שהקשו מאי קשה פשיטא דאין כבוד אב דוחה מצות השב תשיבם, דהאי עשה ול"ת נינהו, והקשו דילמא אשמעינן דלא נימא דדחינן ממונא מקמי כיבוד, אכן לדברינו ממונא וכיבוד חד טעמא נינהו שאתה והוא חייבים בכבוד השם.
ב) ובזה אפשר לפרש הא דאיתא בתוס' ברכות על מתניתין דמי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפילין כו', ואיתא בתוס' ז"ל, בירושלמי מפרש טעמא, א"ר בון כתיב למען תזכור כו' עד כל ימי חייך, ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים, ע"כ דברי התוס', ולכאורה תמוה הא טעמא דמתניתין משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה, ולמה איצטריך להירושלמי טעמא דימים שאתה עוסק בחיים, ואף אם נימא דאסמכתא בעלמא הוא קשה למאי הביא בתוס' האי טעמא.
אכן לדברינו אפשר לומר, דאימת אמרינן עוסק במצוה פטור מן המצוה, דוקא אם שניהם בין אדם למקום או שניהם בין אדם לחבירו, כמו בשומר אבידה דפטור מלמיתב רפתא לעניא אבל אם הוא עסוק במצוה שבין אדם לחבירו ובא מצות הקב"ה, אפשר אמרינן הנח מצוה שהוא בשביל איש ועשה כבוד המקום שאתה והוא חייבים בכבוד השם אכן כל זה בחי שהוא חייב בכבוד השם, אבל במתים חפשי, ולזה הביא אסמכתא דימים שאתה עוסק בחיים הנך מחויב בק"ש, אבל ימים שאתה עוסק במתים אמרינן שפיר עוסק במצוה פטור מן המצוה, והא דשושבינין ג"כ פטורים מק"ש משום דמצות נשואין ושמחתה הוי דברים שבין אדם למקום, אכן ר' שילא בסוכה סובר דדוקא חתן פטור משום שהוא טריד במילי דשמיא, וכל בני החופה חייבין, והוא כדברינו.
ג) אכן לפי זה קשה מאד, דכיון דלדברי התוס' עיקר לימוד דכבוד אב אין דוחה ל"ת דשבת, הוא משום דאמרינן הנח כבוד אביך מפני כבוד שמים, שאתה ואביך מחויבים בכבוד שמים, א"כ מאי פריך בגמ'. אלא דקיי"ל בעלמא דאתי עשה ודחי ל"ת נילף מהכא דלא דחי, מאי קושיא היא, הא הכא טעמא רבה איכא משום הנח כבוד אביך בשביל כבוד שמים, אבל בעלמא הא אין שייך לומר כן, והיכא דשייך בודאי ילפינן, ולכאורה היא תמיהה עצומה על דברי התוס'.
והנראה לי, דהנה התוס' בקדושין דף נ"ב ד"ה רב יהודה, כתב ז"ל, כדאמרינן באלו מציאות יכול אמר לו אביו אל תחזיר יכול ישמע לו ת"ל כו', והיינו אל תחזיר שאמר לו עסוק בכבודי, דאל תחזיר בחנם לא איצטריך קרא עכ"ד התוס', ולכאורה אמאי לא איצטריך קרא, כיון דעל הבן לעשות רצון אביו משום מורא וכיבוד, א"כ לכאורה הוה אמינא דמצות כיבוד דוחה את לאו דהשבה, ואמאי לא איצטריך קרא, אכן אפשר לומר דמשו"ה לא איצטריך היכא דאמר לו אל תחזיר בחנם משום דהאב אינו עושה מעשה עמך, ומצאתי בהגרעק"א על ב"מ שכתב דהגהת מיימוני הקשה דלמה לי קרא, פשיטא שלא ישמע לו, דכיון דאמר לו אביו לעבור עבירה הרי אביו רשע ואין מחויבין בכבודו, ותירוצו של הגהת מיימוני אינו מובן, ועיין שם בדברי הגרעק"א שמסיק דכיון דאין דוחה עשה ול"ת אין כאן עשה כלל כיון שאביו רשע שמצוהו לעשות.
ולדידי הדברים תמוהים, אטו בדבור בעלמא נעשה רשע ואף אינו עושה מעשה עמך לא מקרי, כיון שאין עושה מעשה, ועיינתי בהגהת מיימוני פ"ו מהלכות ממרים שבאמת הוא אומר כן, ז"ל הגהת מיימוני ז"ל, מכאן למדנו שבדבור אין נחשב רשע דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, שאם הי' נחשב רשע בדבור פשיטא שלא ישמע לו ולא הי' צריך פסוק לזה, ולא מצינו עונש בדבור אלא למסית בלבד, ולא אדע על מה כתב הגרעק"א דתירוץ דהגהת מיימוני אינו מובן, הא הדברים מאירים, דבדבור אין נחשב לאינו עושה מעשה עמך, ועיין ב"מ מ"ח ובתוס' שם ד"ה בעושה מעשה עמך.
אלא דיש עוד לבאר על מה הוסיף עוד הגהת מיימוני הא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, מאי שייך זה להכא, אכן פשוט דאילו הי' שליח לדבר עבירה, א"כ הי' האב המשלח העושה המעשה וא"כ הי' נקרא רשע, אבל השתא דקי"ל אין שליח לדבר עבירה, א"כ הרי האב איננו עושה מעשה, והיכא דלא עשה מעשה ורק דיבור בעלמא, אין נעשה אינו עושה מעשה עמך, משו"ה איצטריך קרא.
אלא דיש עוד להקשות, נהי דבעלמא אין שליח לדבר עבירה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, אבל הכא אילו הי' הדין דעשה דוחה ל"ת הי' הבן צריך לשמוע להאב, ונעשה שלוחו של האב, והוי כאילו עשה האב המעשה, וא"כ הדר קושי' לדוכתא איך היינו סוברים דעשה של כיבוד דוחה ומחויב הבן לשמוע לו והוי לי' שלוחו של האב והוי כאילו עשה האב המעשה, א"כ הי' האב עובר על חילול שבת ונעשה רשע, וא"כ בלא קרא היינו יודעים שאין מחויב לשמוע לו, שהרי לגבי' האב אין המעשה, ורק הל"ת הוא עובר, ואם נאמר כיון דאין הבן עובר אם הי' עשה דוחה ל"ת ממילא גם האב המשלחו אינו עובר על חילול שבת, כיון דאין עושה המעשה מחלל שבת שהרי דחתה העשה את הל"ת, א"כ למה לי' להגהת מיימוני להוסיף הטעם דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, דאפילו הי' הדין שיש שליח לדבר עבירה ג"כ הכא לא הי' נחשב האב עושה מעשה רשע, שהרי שלוחו אין עושה מעשה רשע ואם נימא דסבירא להגהת מיימוני דאילו הי' שליח לדבר עבירה הי' האב רשע שהרי הבן שלוחו לעשות מלאכה בשבת, ואצלו אין עשה, ונמצא עובר על לאו בלא עשה, א"כ גם עתה תקשה למה לן קרא דלא דחי, הרי ממ"נ אילו הי' דוחה היינו שהי' חיוב על הבן לעשות, ממילא הי' האב עובר ונעשה רשע.
אכן נראה לי לבאר דברי הגהת מיימוני, כפי שביארנו בספרינו לבו"מ ב"ק סימן מ' לתרץ קושית הקצות על הא דהוסיף לו רצועה אחת הרי זה גולה, דמשמע דשליח בי"ד הוא הגולה, והרי גדול שבדינין מונה ומיירי דטעה דיינא, א"כ הוא עושה מה שהדיין מצוהו, ובשוגג לדברי התוס' יש שליח לדבר עבירה, וא"כ יהי' הדיין הגולה, ותירצנו שם, דאימתי הדין שנעשה שליח וחל הדין על המשלח, דוקא בדבר שהשליח עושה בשביל המשלח אבל בדבר שהשליח עושה מפני שחלות הדבר עליו לא נעשה שליח של המשלח. וכיון דאמרה התורה שופטים ושוטרים תתן לך, א"כ יש שופטים ויש שוטרים, ומה שבי"ד פסקו על השוטרים למלאות, מטעם שחל עליהם לקיים ומה שהם עושים אינו בגדר שלוחו דבי"ד שיהי' מעשה השליח כאילו בי"ד עושה, וגם אם הבי"ד שפסקו הדין מלקות על השוטר לקיים ולמלאות, שחובת עצמם הוא, וכיון שהשוטר המלקה הוא בשביל חיוב עצמו, לא נעשה כלל שלוחו של בי"ד שיהי' הדיין גולה.
לפי זה מבוארים דברי הגהת מיימוני, אילו הי' הדין דיש שליח לדבר עבירה, א"כ אם האב הי' שולח לחמר בשבת הי' נחשב כאילו הוא המחמר, והי' נעשה רשע בשביל זה, אבל השתא דקיי"ל אין שליח לדבר עבירה א"כ אף אם הי' עשה דכיבוד דוחה ל"ת, לא הוי מעשה מחמר חל על האב, שהרי מה שהבן עושה לא בשביל האב, אלא שעליו החיוב לקיים מצות כיבוד, וכיון שמה שהבן עושה הוא בשביל מצות עצמו, לא נעשה האב כעושה המעשה, וא"כ שפיר ניחא, דבלא קרא הוי אמינא דמצות כיבוד דוחה ל"ת דמחמר שהרי בדבור בעלמא לא נעשה רשע.
וא"כ אמאי כתבו בתוס' דאילו הי' אומר לו אל תחזיר בחנם לא איצטריך קרא, לכאורה איצטריך קרא דלא נימא דמצות כיבוד למלאות חפץ ורצון האב מטעם כיבוד או מורא ידחה ל"ת דהשבת אבידה.
ד) אכן לכאורה מה שהקשו תוס' דהטעם דאין עשה דכיבוד דוחה ל"ת מטעם דהוי דומיא דאבא אומר השקני ואימא אומרת השקני מים דמניחין כיבוד האם ועושין מצות האב מטעם דאתה ואמך מחויבין בכבוד אביך, ה"נ אמרינן הנח כבוד אביך מפני כבוד השם שאתה ואביך מחויבים בכבוד השם, לכאורה לא דמי כלל, דהתם אם ישמע לכבוד האם הלא לא יקיים כלל מצות האב. אבל הכא הלא כשם שצונו השם על מצות שלא לחמר בשבת כן צונו לכבד את האב וא"כ כשמקיים מצות כיבוד הרי ג"כ מקוים מצות השם, ומה לי מצות לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך, ומה לי מצות כיבוד, שניהם נאמרו מפי הגבורה בעשרת הדברות, וא"כ ידחה עשה את הל"ת.
אכן אם האב אומר לו לעבור את הל"ת, נהי שהאב איננו אינו עושה מעשה עמך בשביל דיבור, אבל כיון דלא הי' להאב לומר לו, א"כ כשיקיים אז מצות כיבוד הרי הוא מניח כבוד השם, שהרי לא הי' להאב לצוות נגד כבוד ה', אחרי שרצון ה' שיחזירו אבידה ושלא יעשה מלאכה בשבת, והאב שמצוה הוא נגד רצון ה', בכה"ג שפיר שייך לומר הנח כבוד אביך ועשה כבוד ה' שהאב לא הי' לו לצוות נגד רצון ה'.
אכן אם האב ביקש להביא גוזלות סתם אלא שאי אפשר לו להביא אלא אם יחמר בשבת, אז לא שייך כלל לומר הנח כבוד אביך ועשה כבוד השם, שהרי גם מצות כיבוד מפי הגבורה נאמר, אלא דבכה"ג הרי כשמחמר כדי להביא גוזלות הא הוי הכשר מצוה, ולפי זה נאמר בקרא שני ענינים, אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמרו, אם האב צוה להביא גוזלות ואי אפשר לו אלא אם יחמר, אל תחמר ושמור שבת, ועוד נאמר, אם אביו אמר לחמר, אני ה' כולכם חייבים בכבודי, שהרי היכא שהאב אומר לעשות גוף הדבר שיש בזה חילול שבת אם ישמע לו לא יהי' כבוד השם אחרי שלא הי' להאב לצוות נגד כבוד השם.
מעתה מקשה בגמ' יבמות מהאי דינא דשבתותי תשמרו, היכא שהאב ציוה להביא גוזלות דלא שייך סברא דאתה ואביך, נילף מהכא דלא דחי עשה ול"ת, וע"ז משני, הכשר מצוה, והיכא דמצוהו בגוף הדבר דלא הוי הכשר מצוה, שם ילפינן מקרא דאני ה' דכולכם חייבים בכבודי, הנח כבוד אביך ועשה כבוד השם.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמ'. גדילים ארבעה עשה גדיל ופותלהו מתוכו. עיין ברש"י (ד"ה גדילין) וז"ל אמרה תורה עשה מהנך ד' חוטין גדיל אחד דהוו להו ח' חוטין כשתוחבן בכנף הבגד עכ"ל. יוצא שרש"י סובר שבעצם החפצא של הגדיל צריכים ח' חוטין. מאידך יעויין בתוס' (ד"ה גדילים) שכ' וז"ל ותימא מנלן שכופל כל א' וא' לשנים כו' ואי הוה מפרשינן עשה גדיל ופתלהו מתוכו היינו שעושה אותו כעין פתילה וכופלין באמצע הוה ניחא כו' עכ"ל, ואליבא דפירוש התוס' הדין לכופלו נלמד מדין דפותלהו מתוכו ולא מגדיל.
ויתכן דפליגי רש"י ותוס' בהגדרת ההלכה דח' חוטין שבציצית די"ל דאליבא דרש"י המספר שמונה חל כהלכה בעצם החפצא של ציצית, דהיינו הגדיל. ומאידך אליבא דהתוס' י"ל שמנין החוטין שבחפצא דציצית הוי ארבעה חוטין, אלא שחייבים לכופלן לעשותן ח' כדי שתתקיים צורת ציצית מדין דפותלהו מתוכו.
וי"ל דנ"מ כשלקח ד' חוטין ולא כפלן לעשותן ח' חוטין, דאליבא דרש"י הציצית פסולין אפילו בדיעבד, כיון שחסר את עצם החפצא של ציצית. ומאידך אליבא דהתוס', מכיון דשינה רק את צורת הציצית בלבד ולא את עצם החפצא של הציצית, י"ל דבדיעבד הציצית כשרין, שהרי יש חפצא של ציצית דד' חוטין אלא ששינה בצורתן בעלמא ולכן בדיעבד כשרין.
ועוד יתכן נ"מ למי שהטיל פחות מח' חוטין בציצית דאליבא דרש"י עבר על האיסור דבל תגרע משום דגרע ממנין החוטין שבעצם החפצא של הציצית. משא"כ אליבא דהתוס' שלא גרע בעצם החפצא של הציצית ורק ששינה בצורתן לפיכך אינו עובר על בל תגרע.
ויעויין במחלוקת בגמרא מנחות (דף מב.) דרב אחא בר יעקב רמי ארבע ועיף להו מיעף ומעייל להו בגלימא ואביק ליה מיבק קסבר בעינן תמניא בגלימא כי היכי דלהוי גדיל גדילים במקום פתיל, ומר בריה דרבינא עביד כדידן, שהכניס ד' חוטין בגלימא ואח"כ כופלן לשמונה. וי"ל דרב אחא בר יעקב שהטיל לכתחילה ח' חוטין בבגד סובר דצריכים מנין ח' חוטין בעצם החפצא של הציצית, ואילו לדידן שמטילין ד' חוטין בבגד וכופלן אח"כ לח' בעשיית הגדיל ופתיל, י"ל כתוס' דשמונה חוטין אינו דין בחפצא של הציצית אלא בצורתן בלבד.
ויעויין ברמב"ם (פ"א מהל' ציצית הל"ו - ט) הסובר שרק חוט א' מח' חוטין הוי תכלת, ואילו אליבא דהראב"ד (שם) שני חוטין הם תכלת. ויתכן דבהא פליגי, דאליבא דהרמב"ם עצם חלות מנין החוטין שבציצית הוא ח' חוטין, ולכן בחוט א' מהשמונה חוטין ניתן לקיים מצות פתיל תכלת. משא"כ אליבא דהראב"ד, הסובר שעיקר חלות המנין דחוטין שבציצית הוא ד' חוטין, אלא דפותלים הד' לח' מדין צורת הציצית בעלמא, ולכן סובר דבעינן בפתיל התכלת שתהא פתיל שלם דהיינו חוט א' מהד' חוטין שהם בעצם החפצא של הציצית, ולא סגי בחצי חוט, ומשו"ה סובר שב' חוטין מהח' חוטין הן תכלת דהיינו חוט א' מהד' חוטין שבציצית.
אמנם נראה שיש לדחות ביאור זה במחלוקתם על פי מה שפסק הרמב"ם (שם הל"ז) שכל הכריכות שבגדיל הציצית מתכלת הן לבר מהראשונה ומהאחרונה בלבד שמלבן הן. והראב"ד חולק עליו וסובר שאין להעדיף תכלת מעל לבן במנין הכריכות. ונראה דבהא פליגי, דלהרמב"ם עצם מנין החוטין שבציצית חל רק בלבן, אלא שיש מצות "ונתנו על הכנף פתיל תכלת", כלומר דתכלת הוי דין בכריכות של הגדיל, דעיקר הכריכות צ"ל דוקא מתכלת, אמנם אין תכלת הלכה במנין החוטין עצמן. וסובר שכדי לקיים עשיית הגדיל בכריכות דתכלת מספיק בחוט א' דתכלת, דהוי רק חצי חוט מהארבע חוטין שבציצית, כיון שתכלת אינו הלכה בעצם מנין החוטין אלא בכריכה ובעשיית הגדיל177. ואילו הראב"ד סובר שתכלת חל כהלכה בעצם מנין החוטין שבחפצא של הציצית, ולכן מחייב לעשות חוט א' שלם מהארבעה חוטין מתכלת ולא מספיק בחצי חוט. ולפי"ז יוצא שבין אליבא דהרמב"ם ובין אליבא דהראב"ד עיקר מנין החוטין שבציצית הוא ארבעה חוטין ולא שמונה חוטין - שלא כנ"ל.
גמ'. לתוכף שתי תכיפות חיבור ותכיפה אחת אינו חיבור. בשבת נמי יש דין שהתופר שתי תפירות חייב ותפירה אחת פטור (שבת דף עג.). אמנם מהרמב"ם משמע דדין תפירה בשבת שונה מדין תפירה בכלאים. משום דלענין שבת כתב בפ"י מהל' שבת (הל"ט) וז"ל התופר שתי תפירות חייב, והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט כו' עכ"ל. ובפשטות משמע שמחייב שתי תפירות בשבת כשתחב את המחט שלש פעמים בבגד. שכשתחב את המחט פעם אחת בבגד ומחזירו עשה תפירה וכשחוזר ותוחב פעם שלישית עשה תפירה שניה. וע"ז התכוון הרמב"ם כשכתב והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן דהיינו משני צדי הבגד, ראש החוט מצד התחתון וסוף החוט מצד העליון. ומאידך לענין כלאים כתב בפ"י מהל' כלאים (הלכ"ד) וז"ל בגד צמר שחברו עם בגד פשתן בתכיפה אחת אינו חיבור ואין זה כלאים, קבץ שני ראשי החוט כאחד או שתכף שתי תכיפות הרי זה כלאים עכ"ל. ובפשטות הרמב"ם סובר שאם תחב את המחט פעמים באופן ששני ראשי החוט יוצאים מצד התחתון של הבגדים וקבץ שני ראשי החוט כאחד חייב משום כלאים, ואע"פ שלענין שבת הו"ל תפירה אחת שפטור. ויש לבאר מדוע חילק הרמב"ם בין שבת ובין כלאים.
ונראה דהחילוק הוא משום דבכלאים המחייב הוא החיבור של צמר ופשתים יחדיו. והחיבור חל אף בתפירה אחת כשקבץ שני ראשי החוט כאחד למטה. משא"כ בשבת שהמחייב הוא מלאכת מחשבת, דלענין שבת חל דין שיעורי מלאכה, והשיעור בשבת לחייב במלאכת תופר הוא השיעור של שתי תפירות המתקיימות. ולפיכך תפירה אחת מחייבת בכלאים כי יוצרת חיבור, ואילו בשבת רק שתי תפירות גמורות מחייבות דהוי שיעור מלאכת המחשבת. ולפי"ז נמי מבואר מה שהרמב"ם כתב בהל' שבת שיקשור חוטי התפירות ש"לא תשמט" ואינו מזכיר תנאי זה בכלאים. משום דבכלאים המחייב הוא החיבור בעלמא שחל אפילו בלי קשירת ראשי החוט, ואילו בשבת המחייב הוא מלאכת המחשבת דבעיא מתקיימת שחלה רק עם קשירת החוט178.
אמנם יל"ע על זה מהמשנה בסוף מס' כלאים (פרק ט' משנה י') וז"ל התוכף תכיפה אחת אינה חיבור ואין בה משום כלאים והשומטה בשבת פטור, עשה שני ראשיה לצד אחד חיבור ויש בה משום כלאים, השומטה בשבת חייב ע"כ, וחזינן דהמשנה השוותה דיני שבת לדיני כלאים וקבעה שבתפר תפירה אחת וכששני ראשי החוט יוצאים לצד אחד של הבגד הו"ל חיבור לכלאים, והשומטה חייב משום קורע בשבת, ואילו הרמב"ם לא השווה דיני כלאים עם דיני שבת.
ונראה דאינה קושיא כלל דשאני מלאכת הקורע בשבת ממלאכת התופר, דקורע חייב כשיש חלות חיבור, ומאחר שבתפירה אחת יש חיבור לכלאים אף הקורע תפירה אחת חייב משום קורע בשבת. משא"כ מלאכת תופר בשבת שחל בה שיעור שתי תפירות מדין מלאכת מחשבת, ולכן התופר תפירה אחת בשבת פטור, ורק התופר שתי תפירות חייב.
דמיון לכך מצינו במלאכות כותב ומוחק בשבת. שהרי הכותב בשבת חייב רק אם כותב שיעור שתי אותיות (שבת עג.), ואילו המוחק אות אחת גדולה ע"מ לכתוב במקומו שתי אותיות חייב (שבת דף עה:). ומבואר ששיעור המוחק אינו שוה לשיעור הכותב. וה"ה בקורע, שאפילו הקורע תפירה אחת ע"מ לתפור ב' תפירות חייב (שבת עג.). ולכן הקורע תפירה אחת המהוה חיבור לענין כלאים הו"ל קורע בשבת וחייב. ומאידך התופר בשבת חייב רק אם תפר ב' תפירות.
גמ'. שוע טווי ונוז. לרש"י דין שוע טווי ונוז מגדיר את החיבור של צמר ופשתים יחדיו המהוה כלאים שיהי' חלק וארוג. ואילו לר"ת (המובא בתוס' ד"ה עד כו') דין שוע טווי ונוז מגדיר את חוטי הצמר ופשתים כל אחד לבדו, שרק חוטים כאלו נאסרים בכלאים, ואילו לענין החיבור, כל חיבור שבעולם מהוה כלאים ואסור - ודלא כרש"י.
ויעויין ברמב"ם דלכאורה סותר את עצמו, דבפ"י מהל' כלאים (הל"ב - ד) כתב וז"ל כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן צד חיבור בעולם הרי זה כלאים מן התורה, כיצד צמר ופשתן שטרפן זה עם זה ושע אותן ועשה מהן לבדין הרי אלו כלאים. טרפן וטוה אותן כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים. תפר בגד צמר בשל פשתן ואפילו תפרן במשי או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן או בגד פשתן בחוטי צמר או קשר חוטי צמר בחוטי פשתים או גדלן אפילו נתן צמר ופשתים בשק או בקופה וכרכן הרי אלו כלאים. ואפילו קשר גדיל של צמר בגדיל של פשתן אע"פ שהרצועה באמצע, וכן אם כפל בגדי צמר ופשתן וקשרן הרי אלו כלאים שנאמר צמר ופשתים יחדו מ"מ כיון שנתאחד נאסר. ומנין שכל איסורין אלו של תורה שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית, כמו שלמדו מפי השמועה שלא נסמכה פרשת כלאים לפרשת ציצית אלא להתיר כלאים בציצית, והציצית חוטין קשורין בלבד הן, מכלל שחבור כזה שלא במקום מצוה אסור מן התורה, שאינו ממעט בתורה דבר שהוא אסור מדברי סופרים עכ"ל. הרמב"ם כאן אסר מן התורה כל חיבור של צמר ופשתים שבעולם. ואילו בהל' עדות (פ"י הל"ג) כתב וז"ל עבר עבירה שחייבין עליה מלקות מן התורה הרי זה פסול מן התורה כו' כיצד כו' שלבש שעטנז שהוא שוע או טווי או נוז הרי זה פסול לעדות מן התורה כו' עכ"ל, וצ"ע שכאן משמע שהרמב"ם סובר שרק שוע טוו ונוז מהוה שעטנז מדאורייתא ולא חיבור אחר.
וביאר מרן הגר"ח זצ"ל דאליבא דהרמב"ם יש שני דיני איסור שעטנז מדאורייתא: חדא "לא תלבש שעטנז" היינו שוע טוו ונוז, ועוד כתיב "צמר ופשתים יחדו" היינו כל מין חיבור שבעולם. והרמב"ם סובר שאע"פ שכל חיבור של צמר עם פשתים אסור מדאורייתא מ"מ עיקר הלאו שלוקין עליו הוא רק בשוע טווי ונוז. ולפיכך פסק הרמב"ם שרק הלובש שוע טווי ונוז נפסל לעדות מדאורייתא, משום דלפסול עדות צריך החוטא לעבור על איסור תורה שיש בו מלקות. ואילו כשלובש צמר ופשתים יחדיו המחוברים בחיבור בעלמא שאינו שוע טווי ונוז נהי דעבר על איסור דאורייתא מ"מ מכיון דאינו לוקה הרי הוא כשר לעדות179.
תוס' ד"ה כולה. ז"ל ואר"י דהתם נמי משום דאתי עשה דבגדי כהונה ודחי לאו דכלאים ואין זה הותר מכללו עכ"ל. שלא כדעת הר"ת בתוס' במנחות (דף מ: ד"ה תכלת) הסובר שכלאים הותרה בבגדי כהונה180.
בא"ד. מבגדי כהונה לא הוה מצי למילף בעלמא משום דמצותו בכך ובענין אחר א"א לקיים מצותו כמו שפירשתי לעיל דלא ילפינן מאשת אח עכ"ל. ויעויין בשיעורים למעלה (דף ג: תוס' ד"ה לא תעשה), ושם ביארנו באריכות שכוונת התוס' במש"כ במצות יבום ש"מצותו בכך" היינו שיסוד קיום המצוה דיבום הוא ע"י דחיית האיסור של אשת אח, בדומה למצות טומאת כהן לקרוביו בשעת אבילותו אליבא דהרמב"ם שגופו של המצוה הוא שהכהן ידחה את האיסור דטומאה בשביל מצות האבילות לקרובו, וה"ה ביבום כי עצם המצוה הוא לדחות את הלאו. אמנם מתוס' שלפנינו לא משמע הכי שהרי השוו לייבום את מצות לבישת בגדי כהונה שיש בהם כלאים ואמרו דשם נמי "מצוותו בכך", ולא מסתבר כלל לומר שגופו של המצוה בבגדי כהונה הוא לדחות את האיסור דכלאים. ומשמע שכוונת התוס' לפנינו ב"מצותו בכך" היא אחרת דהיינו ש"מצותו בכך" משום שא"א לקיים את המצוה דבגדי כהונה בשום אופן אלא אם דוחה את הלאו והדחייה היא תמידית. וסברא אחרת היא זו ממה שביארנו בהתוס' לעיל, עיי"ש וצ"ע.
בא"ד. נילף משריפת קדשים דלא דחי כו' וי"ל דשאני התם דלא בטלה מצותו בכך ויכול לשורפו אחר יו"ט כו' עכ"ל. מיהו מהרמב"ן בחידושיו למס' שבת (דף כד: ד"ה מה"מ) משמע שחולק על זה וז"ל מצות עשה שאין לקיימה היום אלא בדחיית ל"ת כיון דחביבה מצוה בשעתה כו' א"א לקיים את שניהם מיקרי, אע"פ שאפשר לקיימן למחר, שכל שמחוסר זמן כמחוסר הכל דמי, והרי עכשיו א"א לקיים את שניהן כו' עכ"ל. כוונת הרמב"ן דדין אפשר לקיים את שניהם חל בדליכא סתירה בין העשה לבין הל"ת, משא"כ בנותר דביו"ט ישנה סתירה אלא דלמחרת לא תהיה סתירה, אין זה חשיב אפשר לקיים את שניהם ביו"ט.
גמ'. נילף ממילה. מהא דבעי בגמ' למילף דין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ממצות מילה שדוחה שבת משמע שמילה בשבת דחויה ולא הותרה משום דדין דעשה דוחה ל"ת דעלמא חל מדין דחויה ולא מדין הותרה וכדמבואר למעלה בשיעורים לתחילת מסכתין (דף ב. ד"ה הקדמה כו'). והגמרא השווה עדל"ת דעלמא עם עשה דמילה דדוחה שבת וכדאיתא בגמרא "אשכחן דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא, ל"ת שיש בו כרת היכא אשכחן דדחי כו' וכי תימא נילף ממילה כו'" עכ"ל181.
ולכאורה יש לדון האם מילה בשבת הותרה או דחויה ע"פ דברי התוס' במס' שבת (דף קל. ד"ה רבי אליעזר), דר"א אמר (שם) שאם לא הביא כלי למילה מע"ש מביאו בשבת, משום דסובר שמכשירי מילה שאפשר לעשותן מערב שבת דוחין את השבת. וע"ז כ' התוס' וז"ל וא"ת ויביאו התינוק אצל כלי דהשתא ליכא איסור שבת כלל דהחי נושא את עצמו, וי"ל דקטן צריך לאמו הוא ואחר המילה היה צריך להחזירו לאמו ואז הוי כפות לפי שהוא חולה כו' ועוד י"ל כיון דיותר בקל יביא הכלי משיביא התינוק שרי ר"א כדי למהר המצוה כו' עכ"ל. ונראה דהתירוץ הראשון שבתוס' סובר שאפי' אליבא דר"א מילה בשבת דחויה, ומפני כן במקום שאפשר לקיים את שניהם אין מכשירי מילה דוחים שבת, ודוחים שבת רק כשא"א לקיים את שניהם דהקטן צריך לאמו וכו'. אך בתירוץ בתרא בתוס' יש לעיין, האם סוברים דמילה דחויה ושזריזים מקדימים למצוות מהוה סברא המועלת לדחות182, או"ד שסוברים דהותרה, וע"ז מועלת סברת זריזים מקדימים183, וצ"ע.
ומאידך יעויין שם ברשב"א וז"ל ויש מי שתירץ כו' דלר"א כיון שהתורה התירה מכשירין לא טרחינן ולא משנינן כו' וא"ת אמאי לא והא אמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב כו' י"ל דשאני הכא דא"א שלא לדחות מיהא לגבי מילה עצמה והלכך אף היא ומכשיריה כמילה אריכתא דמי עכ"ל. ולכאורה כוונת הרשב"א היא לומר דלר"א הסובר שאפילו מכשירי מילה מותרים בשבת ההיתר חל מדין הותרה, ועדיין יתכן דאליבא דרבנן הסוברים שאין מכשירין מותרין שמילה עצמה דחויה ולא הותרה.
אמנם יעויין ביו"ד סוף הל' מילה (סי' רס"ו סעיף י"ד) שהמחבר פסק וז"ל יש ליזהר שלא ימולו שני מוהלים מילה אחת בשבת שזה ימול וזה יפרע אלא המל עצמו יפרע עכ"ל, והשיג עליו הרמ"א וז"ל ולא מצאתי ראיה לדבריו ואדרבא נראה לי דשרי דהא מילה דחיא שבת כמו עבודה במקדש שכמה כהנים היו עובדים ומחללים שבת דמאחר דשבת ניתן לדחות הרי הוא כחול לכל דבר כו' עכ"ל. ועיי"ש בביאור הגר"א (אות כ"ה) שכ' וז"ל ולכאורה אין ראיה, דעבודה בשבת הותרה וכמ"ש ביומא (דף מו:) משא"כ מילה דמשמע דדחויה היא כו' עכ"ל. ולכאורה משמע שהמחבר סובר שמילה בשבת דחויה והרמ"א סובר שהותרה. ויעויין בשיעור הראשון למסכתין (דף ב. ד"ה הקדמה), ויוצא לפי הגר"א דאליבא דהמחבר הסובר דמילה בשבת דחויה, המתיר הוא קיום המצוה, ולפיכך מותר רק למוהל א' למול ולפרע, אבל כשא' מל והשני פרע שהראשון לא קיים המצוה משו"ה אסור לו למול. ומאידך הרמ"א סובר שמילה בשבת הותרה כמו עבודה במקדש שהותרה בשבת. ובהתאם לכך סובר שהמתיר אינו קיום המצוה אלא עצם מעשה המילה, ולכן מתיר לא' למול ולשני לפרע כיון דשניהם עושים מעשה מילה.
אך לע"ד נראה דיתכן להסביר את שיטת הרמ"א באופן אחר ולומר שסובר שמילה בשבת דחויה ומכל מקום מתיר מילה בשבת כשא' מל וא' פרע משום שסובר שיש שתי קיומי מצוות במילה: א) מצוה לעשות מעשה מילה; ב) מצוה בתינוק לעשותו לבן ברית. וראייה ששתי מצוות מתקיימות במילה יוצאת מזה שמברכים שתי ברכות על המילה וכדאיתא במס' שבת (דף קלז:), ברכת "על המילה" וברכת "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". ברכת "על המילה" חלה על מצות מעשה המילה של המוהל. וברכת "להכניסו" חלה על קיום המצוה שבתינוק שנעשה לבן ברית.
ויעויין ברמב"ם בפ"ג מהל' מילה (הל"א) שכ' וז"ל המל מברך קודם שימול אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה אם מל בן חבירו, ואם מל את בנו מברך וצונו למול את הבן. ואבי הבן מברך ברכה אחרת ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. מצוה על האב למול את בנו יתר על מצוה שמצווין ישראל שימולו כל ערל שביניהן. לפיכך אם אין שם אביו אין מברכין אחריה ברכה זו. ויש מי שהורה שיברכו אותה בי"ד או אחד מן העם, ואין ראוי לעשות כן עכ"ל. הרמב"ם פסק שכל מי שמל מברך על המילה, ומאידך רק האב מברך ברכת להכניסו שיש לו מצוה מיוחדת להכניס את בנו לברית ועל מצוה דידיה הותקנה ברכה זו. ומאידך הראב"ד השיג על הרמב"ם וכתב וז"ל מסתברא כמ"ד ב"ד או מיוחד שבעם מברך, ונהגו אצלנו שהסנדקוס מברך עכ"ל. אליבא דהראב"ד ברכת להכניסו הותקנה על קיום המצוה של כל א' וא' מישראל לדאוג שכל ערל בישראל ימול ויכנס לבריתו של אברהם אבינו. והנה אף הרמב"ם כ' "שמצווין ישראל שימולו כל ערל שביניהן". ומוכח בין לפי הרמב"ם ובין לפי הראב"ד שמצוה מוטלת על כל א' וא' מישראל לדאוג ולסדר שכל תינוק ערל יכנס לברית בדומה להאב אלא דהרמב"ם והראב"ד פליגי האם הברכה דלהכניסו הותקנה בשביל מצות כל א' וא' מישראל המשתתף בכניסה לברית או רק בשביל האב לבדו המכניס את בנו לבריתו של אברהם אבינו.
והנה כשא' מל וא' פרע יל"ע מי מקיים מצות מעשה המילה ומצות להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. ודומה דתלוי על איזה מצוה מדובר, דבנוגע למצות מעשה המילה נראה שרק זה שפרע קיים המצוה, מכיון דמילה בלי פריעה אינה מצוה ומשו"ה רק זה שפרע וגמר את מצות מעשה המילה קיים את המצוה. מאידך בנוגע למצות להכניסו בברית מסתבר שגם המל וגם זה שפרע קיימו את המצוה, מכיון דשניהם השתתפו בהכניסה בברית.
ולפי"ז יתכן שהדוחה דמילה בשבת הוי אף את המצוה שהתינוק נעשה בן ברית ולא רק את מצות המוהל שעושה את מעשה המילה. ולפיכך הדחייה דשבת חלה גם לזה שמל כשא' מל וא' פרע, ומשום דאע"פ שרק מי שפרע קיים את המצוה לעשות את מעשה המילה, אך בנוגע לקיום המצוה שבתינוק להכניסו בברית גם המל וגם הפורע קיימו את המצוה, ולפיכך שבת הודחה לשניהם.
ועוד יתכן לומר לפי מה שנתבאר בשיעורים לקמן (דף ו. לתוס' ד"ה שכן הכשר מצוה) שהדוחה בדין עשה דוחה ל"ת אינו קיום המצוה אלא מעשה המצוה, דה"ה במילה בשבת אליבא דהרמ"א שהוא סובר שאין קיום המצוה דמילה דוחה שבת שא"כ רק האיש שפרע קיים אותה, אלא שמעשה המצוה דמילה דוחה את השבת והרי מי שמל ולא פרע עכ"פ עשה מעשה מצות מילה וזהו הדוחה דשבת. ולפי"ז י"ל שאין היתר הרמ"א חל מדין הותרה אלא מדין דחויה ודלא כנ"ל184.
ענין פיקוח נפש בשבת: דחויה או הותרה
א
לעיל עסקנו בענין מילה בשבת האם הוא דחויה או הותרה. והנה בנוגע לפקו"נ בשבת האם הוא דחויה או הותרה יעויין בש"ע או"ח (שכ"ח: י"ב) במחבר שכ' וז"ל כשמחללין שבת על חולי שיש בו סכנה משתדלין שלא לעשות ע"י עכו"ם וקטנים ונשים אלא ע"י ישראל גדולים ובני דעת עכ"ל, וכ' הרמ"א וז"ל וי"א דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור ע"י שינוי עושה ע"י שינוי ואם אפשר לעשותו ע"י עכו"ם בלא איחור כלל עושין ע"י עכו"ם כו' עכ"ל. ובפשטות בהא פליגי, דאליבא דהמחבר פקו"נ הותרה, ולפיכך סובר שלא מפקחים ע"י עכו"ם, ואילו אליבא דהרמ"א פקו"נ דחויה, ומפני כן משתדלים לפקח ע"י עכו"ם.
אך ברמב"ם א"א לומר כן, דהא פסק (בפ"ב מהל' שבת הל"א) וז"ל דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות כו' עכ"ל. מכאן שפסק שפקו"נ בשבת דחויה. ומאידך הרמב"ם פסק (שם הל"ג) וז"ל כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע"י עכו"ם ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים וכו' אלא ע"י גדולי ישראל וחכמיהם כו' עכ"ל. מבואר ברמב"ם שמפקחין נפשות דוקא ע"י גדולי ישראל וחכמיהם ולא ע"י עכו"ם, וקשה שאם סובר שפקו"נ בשבת דחויה הוא למה לא יפקח ע"י עכו"ם - וכדפסק הרמ"א. ועוד צריך להבין למה מחייב הרמב"ם דוקא חכמי ישראל לפקח נפשות.
ואמר הגר"ח זצ"ל שהרמב"ם ס"ל דפקו"נ בשבת דחויה, אך לא רק גוף הצלת הנפש הוי המתיר והדוחה אלא גם קיום המצוה של הצלת נפשות הוי המתיר. ולכן אם ניצול ע"י עכו"ם, נהי שיש בכך חפצא של הצלת נפשות, אבל מ"מ מפסידים את קיום המצוה. וכדי לקיים את המצוה היהודי חייב להציל את המסוכן בעצמו ולא שיוצל ע"י עכו"ם. אמנם ביאור זה קשה דכיון דסגי ליהודי לומר לעכו"ם להציל את המסוכן, אם העכו"ם הצילו, בזה גופא אף היהודי קיים מצות הצלת נפשות, כי המסוכן ניצול מחמתו שצוה לעכו"ם להצילו, ושוב צ"ע למה סובר הרמב"ם שלא מצילין ע"י עכו"ם.
ואמר הגר"ח זצ"ל דיתכן ששיטת הרמב"ם בהצלת נפשות בשבת דומה לשיטתו בטומאת כהן לקרובו וכפי שביארנו למעלה185 דלרמב"ם עצם מצות האבילות של הכהן מחייבת אותו לחלל את קדושתו ולהטמא לקרובו. ומפני כך סובר הרמב"ם שטומאת כהן לקרובו דחויה ולא הותרה וכנ"ל. וסובר הרמב"ם דה"ה בפקו"נ שיש קיום מיוחד במצות הצלת נפשות כשהיהודי המציל דוחה איסור תורה כדי להציל נפש מישראל, ומקיים בזה מצות וחי בהם ולא שימות בהם, והקיום המיוחד הזה לדחות איסור תורה לשם הצלת נפשות לא מתקיימת אם מצילין ע"י עכו"ם. ולפיכך יהודי חייב להציל בעצמו ולא להציל ע"י עכו"ם כדי שידחה את האיסור לצורך מצות הצלת נפשות, שבכך מקיים את המצוה המיוחדת דהצלת נפשות ע"י דחיית איסור. ובכך נמי מבואר למה אליבא דהרמב"ם מקפידין שדוקא חכמים יצילו כי קיום מצוה זו דפקו"נ ע"י איסור מהוה מצוה שבגופו, ולחכמים זכות קדימה לקיימה דא"א לקיימה ע"י שליח או ע"י עכו"ם אלא בגופם. והגר"ח זצ"ל היה תמיד רגיל להתעסק בגופו בהצלת נפשות בק"ק בריסק ולא הניח לאנשים אחרים להציל במקום שהיה אפשר לו להציל בעצמו, וכשיטת הרמב"ם שהגר"ח זצ"ל פסק ונהג כמוהו בקפידה רבה186. ואמר הגר"ח זצ"ל שבכך מחמיר במצות הצלת נפשות, ואינו ח"ו מקיל באיסור שבת, כי אפילו על ספק פקו"נ מחללין את השבת, ובודאי במקום שיש פסק הרמב"ם והמחבר המחייב את החכם לדחות שבת ולהציל נפשות בעצמו ובגופו הרי הוא מחוייב לעשות כן187.
והנה עלינו לעיין עוד בשיטת הרמב"ם שכתב (בפ"ב מהל' שבת הל"א - ג) וז"ל דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות, לפיכך חולה שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו בשבת על פי רופא אומן של אותו מקום כו' ומדליקין לו את הנר ומכבין מלפניו את הנר ושוחטין לו ואופין ומבשלין ומחמין לו חמין בין להשקותו בין לרחיצת גופו, כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן, כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע"י עכו"ם ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים ולא ע"י נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם, אלא ע"י גדולי ישראל וחכמיהם, ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנא' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם. הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם עכ"ל. וקשה שבראשונה כתב הרמב"ם ששבת דחויה אצל סכנת נפשות, ואילו לבסוף כתב ששבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול, דמשמע שהותרה. ועוד צ"ע כנ"ל דהא פסק שאסור להציל ע"י עכו"ם אלא ע"י גדולי ישראל וחכמיהם, ולכאורה משמע שהוא מדין הותרה, דאילו מטעם דחויה היה בדין לחזר ולהציל דוקא ע"י עכו"ם כדי לא לחלל את השבת. ועוד צ"ע דאילו מדין דחויה היה בדין להצילו לכתחילה בשינוי שאינו מלאכה מדאורייתא, והרמב"ם ס"ל דלא בעינן שינוי ודלא כרמ"א הנ"ל, ואם אפשר לקיים את שניהם ולהצילו בשינוי בלי איחור מדוע לא יצילנו בשינוי. ועוד קשה, מדוע הדגיש הרמב"ם דוקא כאן שאלו שאומרים שזה חילול שבת הרי הם מינים ועליהן הכתוב אומר וכו'.
ונראה דהא דכתב הרמב"ם ששבת דחויה היא צ"ל כמו שביאר הגר"ח זצ"ל שאינה דין דחייה והיתר בעלמא, אלא קיום בפני עצמו לדחות האיסור עבור הצלת נפשות, כי ע"י דחיית האיסור להציל נפשות מראים שמשפטי התורה הם רחמים חסד ושלום בעולם וכמוש"כ הרמב"ם וז"ל הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם עכ"ל. ודוקא כאן שדוחים איסור שבת כדי להציל נפשות מי שאינו מקבל את ההלכה הו"ל מין. שזהו מעיקר יסודות התורה שמצות הצלת נפשות מעולה משאר מצוות התורה ודוחה כל איסור אחר (חוץ מע"ז ג"ע ושפ"ד). ומשו"ה דוקא כאן חל דין להקדים חכמים וגדולי ישראל לפקח נפשות שבכך ילמדו לבנ"י את היסוד שדיני תורה רחמים וחסד הם ושהצלת נפשות מעולה משאר המצוות. ולפי"ז י"ל דלכן ס"ל לרמב"ם דהיתר פקו"נ חל דוקא מדין דחויה ולא מדין הותרה שרק אם דחויה הוא יש חלות איסור תורה שדוחים אותו כדי להציל נפשות והדחייה מעיקר המצוה. ואעפ"כ מדיני הדחייה הוא לפעול למעשה כאילו האיסור הותר, ולהתנהג בנוגע להצלת נפשות בשבת כאילו הוא יום חול, ואין לחפש דרכים שונים לא לעבור על איסורי שבת. דאע"פ שאפשר בשינוי או ע"י עכו"ם אין חוזרים אחריהם, וגדולי ישראל וחכמיהם מצילים בלי שינוי כלל, משום שגדר ההצלה הוא דבדרך שמצילים נפש בחול מצילים אותו בשבת188.
ועיין עוד במגיד משנה (שם הלי"ד) שכתב דאליבא דהרמב"ם בשביל חולה שיש בו סכנה "לכל צרכיו מחללין ואע"פ שאין במניעת דבר שעושין לו סכנה", כלומר שעושין לו כל צרכיו כאילו הוא יום חול, ולא דנים בכל מעשה ומעשה שעושים בשבילו האם בלי כך יסתכן, אלא מטפלים בו בכל הדברים שהיו עושים לו כאילו היה יום חול, ואף עושים בשבילו דברים שאינם שייכים באופן ישיר למניעת סכנה189. משום דההיתר חל כאילו שבת הותרה כמו יום חול, ואע"פ שעצם האיסור של שבת דחויה ולא הותרה כנ"ל.
ב
והנה אליבא דהרמב"ם אע"פ ששבת לגבי חולה שיש בו סכנה כיום חול הוא היינו לענין שעושין לו כל הדברים שעושים בשביל הצלת חולה מסוכן בחול בלי שינוי כלל ובלי עכו"ם. מ"מ הדין הוא שמאכילים החולה הקל קל תחילה, וכדאיתא במס' יומא (דף פג.) וברמב"ם שפסק כן (פי"ד מהל' מאכלות אסורות הלט"ז - י"ז) משום דההיתר מוגבל לאיסור הכי קל, כגון אם צריכים להאכילו מטבל או מנבילה מאכילים אותו מנבילה שהוא קל190. ויעויין ברא"ש (מס' יומא פ"ח אות י"ד) וז"ל שאלו את הראב"ד ז"ל חולה שיש בו סכנה אם לא יאכל בשר, אם יש לפניו נבילה ואין שחוט אם לא נשחט בשבת, כי י"א מוטב שיעבור הוא על לאו דנבילה משיעברו אחרים על איסור סקילה. והשיב דברי י"א מכוונים הם אבל י"ל כי איסור שבת כבר ניתן לדחות בהבערה ובבישול ובמחמין לו חמין כו' עכ"ל, ודבריו לבסוף תמוהים וזקוקים לביאור.
ונראה שהראב"ד ס"ל שפ"נ הותרה וחל בו דין הואיל ואשתראי אשתראי191, ומכיון דשבת הותרה לצורך בישול, הותרה נמי לשחיטה, ולא מתירים איסור נבילה שאיסור אחר הוא. והדין של "הקל קל תחילה" אינו מחייב לעשות דוקא את האיסור הכי קל אלא דיסוד הדין של "הקל קל תחילה" הוא לצרף את ההיתר דפ"נ לאיסור הכי קל. ואילו כאן דממ"נ שבת הוי האיסור המצטרף לפקו"נ ושהותר במלאכת בישול, משו"ה מוסיפין להתיר איסור שבת עוד פעם בשחיטה ולא מתירים איסור נבילה. ואע"פ שאיסור נבילה קל, ההיתר כבר הצטרף לשבת. ויעויין בזבחים (דף לב:) דלאביי חל דין הואיל ואישתראי אישתראי רק כשההיתר חל מדין הותרה ולא מדין דחויה. ולרבא הואיל ואישתראי אישתרי חל בין בהיתר שחל מדין הותרה ובין שחל מדין דחויה. ולפי"ז אם הראב"ד סובר כאביי צ"ל שפ"נ הותרה, ולכן ס"ל דדוקא האיסור שאליו הצטרף ההיתר הותרה ולא איסור אחר, דאילו מטעם דחויה היה בדין לדחות איסור נבילה הכי קל ולא להוסיף עוד בדחיית השבת. מאידך אם הראב"ד ס"ל כרבא אין ראייה האם סובר פקו"נ בשבת הותרה או דחויה.
ג
עע"ש ברא"ש וז"ל ורבינו מאיר השיב בתשובה על זה והביא דמיון מאוכל נפש ביום טוב דשוחטין ביום טוב דאיכא עשה ולא תעשה באיסור מלאכה ומאכל נבילה דאין בה אלא לאו או לומר לנכרי לנחור עופות דליכא אלא איסור דרבנן דאין שחיטה לעוף מן התורה, אלא כיון דהתורה התירה לנו אוכל נפש ביו"ט הוה לדידן כל או"נ ביו"ט כמו בחול והכי נמי כיון שהתירה תורה פיקוח נפש הוי כל מלאכה שעושה בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה כאילו עשאה בחול, והיכא דאיכא תרי איסורי מאכילין אותו הקל, ושחוטה המאכל מותר אבל הנבילה המאכל עצמו אסור ואריה רביע עליה עכ"ל. ונראה דמהר"ם סובר ששבת הותרה לחולה שיש בו סכנה ואילו איסור נבילה דחויה הוא, ולפיכך מתירים דוקא שחיטה בשבת ולא את אכילת הנבילה. ונראה שטעמו משום שיש היתר מיוחד לפ"נ בשבת וכדאיתא בגמרא יומא (דף פה:) וז"ל ושמרו בנ"י את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה עכ"ל. ומאחר שהמתיר יוצא מעצם דיני השבת הרי הוא חל מדין הותרה כמו שחל ההיתר של אוכל נפש ביו"ט, ואילו ההיתר בשאר איסורי תורה חל מגזיה"כ "וחי בהם ולא שימות בהם" (שם) המהוה חלות דחויה ולא חלות הותרה, דהיינו שמצות הצלת נפשות דוחה שאר איסורי תורה. (ועיין למעלה בשיעור הראשון למסכתין).
ע"ע בר"ן על הרי"ף למס' ביצה (פרק שני דף ט: דפוס ווילנא) המחלק בין פקו"נ בשבת שדחויה לבין אוכל נפש ביו"ט שהותרה, ומשו"ה סובר שרבוי שיעורים בפקו"נ בשבת אסור ואילו רבוי שיעורים באוכל נפש ביו"ט מותר.
ויעויין בבעל המאור למס' שבת (פ"ק דף ז. בדפי הרי"ף דפוס ווילנא) האוסר לאדם להכניס את עצמו לפקו"נ ואח"כ לדחות שבת, ובפשטות סברתו משום שפקו"נ דחויה ולא הותרה ולפיכך אסור לאדם להכניס את עצמו לכתחילה לפקו"נ.
ד
והנה כשהמים החמים שהכינם לרחוץ את התינוק אחרי מילתו נשפכו לפני המילה בשבת, פליגי הבעה"מ עם הרמב"ן אם מלין את התינוק או לא. בבעה"מ (בפ' ר"א דמילה דף נג. בדפי הרי"ף למס' שבת דפוס ווילנא) אוסר וז"ל מכשירין של מילה כגון חמין לרחוץ בו שאפשר להחם לו מע"ש אינן דוחין את השבת אלא א"כ נשפכו חמין שלו לאחר מילה כו' עכ"ל. ומאידך הרמב"ן (בחידושיו למס' שבת דף קלד:) כתב שמלין וז"ל אם היה לו חמין כדי רחיצה שלפני מילה ואין לו כדי רחיצה שנייה שלאחר מילה או שנשתפכו חמין שהכין לה מקמי מילה שאני אומר רוחצין אותו ומלין אותו שאין כאן מכשירין דוחין כלום ואחר שמל הרי כאן סכנת נפשות שדוחה שבת ואין אומרים נדחה מילה כדי שלא להביא אותו לסכנה ונדחה שבת אלא מילה עצמה דוחה שבת וסכנת נפשות נמי דוחה ואין למצוה אלא שעתה שאין לדחות מילה מפני דחיית שבת שיבא לאחר מכאן מפני הסכנה עכ"ל.
והנה שיטת בעה"מ שאסור להכניס את עצמו לסכנת נפשות בשבת ואפילו בשביל מצות מילה. ולשיטתו אזיל (בבעה"מ על הרי"ף למס' שבת דף ז. דפוס ווילנא) שכתב וז"ל והא דת"ר אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת פי' הרי"ף ז"ל בהלכותיו בספינה גוששת ואח"כ חזר בו בתשובה ופירש טעמא משום בטול עונג שבת ולי נראה טעם אחר בין בזו ובין במה שאמרו אין צרין על עיירות של נכרים דכולהו מקום סכנה הוא וכל שלשה ימים קמי שבתא מקרי ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני שאין דבר עומד בפני פקוח נפש וה"ה להפריש במדברות וכל מקום סכנה שאדם עתיד לחלל בו את השבת עכ"ל. ונראה שבעה"מ בדיעה שפקוח נפש בשבת הודחה, ולפיכך סובר שאסור לכתחילה להכניס את עצמו לסכנת נפשות בשבת. ואילו הרי"ף חולק עליו, ומסתבר שהרי"ף סובר שפקו"נ בשבת הותרה ומשו"ה מתיר לו לאדם להכניס את עצמו לסכנת נפשות לכתחילה משום דפקו"נ בשבת הותרה ואין בו חלות עבירה כלל.
ברם צע"ק בבעה"מ שאוסר להכניס את עצמו לפקו"נ בשבת אפילו בעבור מצות מילה והרי בדין שאין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת איתא בגמרא שבת (דף יט.) דבד"א לדבר הרשות אבל לדבר מצוה שפיר דמי ומ"ש מילה שאסורה. ויתכן דבעה"מ ס"ל דיש לחלק בין כניסה לפקו"נ בשבת מלפני שבת שלצורך מצוה שריא לבין כניסה לפקו"נ בשבת עצמה שאסור אפילו לצורך מצות מילה192.
ובביאור שיטת הרמב"ן יתכן שהסכים עם בעה"מ שאסור בעלמא להכנס לפקו"נ כי פקו"נ דחויה ולא הותרה, אלא שמתיר רק כאן עבור מצות מילה, והוא משום שמילה דוחה מלאכת חובל בשבת וה"ה שדוחה את האיסור להכנס לפקו"נ בשבת המהוה איסור שבת ומילה בזמנה דוחה אותו193. ובאמת עלינו להבין את שיטת בעה"מ שאם מילה דוחה מלאכת חובל בשבת למה לא תדחה את האיסור של הכנסת עצמו לפקו"נ בשבת שהרי הוא נמי איסור שבת.
ונראה שבעה"מ סובר שרק מלאכת חובל נדחתה לצורך מילה בשבת כי החבלה היא מגופה של מצות המילה עצמה שהמצוה היא לחבל בתינוק כדי להטיף ממנו דם ברית. משא"כ באיסור של הכנסת עצמו לפקו"נ בשבת שיצטרך לחלל שבת בדבר שאינו מגופה של המילה והיה אפשר להכין עוד חמין לפני שבת לפיכך אין מצות המילה דוחה אותו כמו שאינו דוחה שאר מכשירי המילה שאפשר לעשותן מלפני שבת. וע"ז חולק הרמב"ן כי הוא סובר שמכשירי מילה לפני המילה שאינן נעשין בשעת המילה והרי הן הכנות בעלמא למילה אסורין, משא"כ במילת התינוק באופן שמכניס את עצמו לפקו"נ שההכנסה נעשה בשעת המילה, ומשו"ה המילה דוחה אותו האיסור כמו שדוחה את האיסור של החובל בשבת בשעת המילה.
ויעויין בריטב"א למס' סוכה (דף מג:) שהקשה אמאי לא גזרו על המילה לאוסרה בשבת מחמת גזירת רבה שמא יעביר את הסכין ד' אמות ברה"ר כמו שגזרו על השופר ועל הלולב בשבת ותירץ וז"ל כיון שמלאכת המילה עצמה מלאכה גמורה הוא ודחאה תורה לחלל בה שבת מצות מילה היאך יגזרו בה חכמים משום גזירת הוצאה דרבה היא גופה לא דחיא מילה וגזירה דמלאכה אחריתי ידחי לה וזה ודאי א"א עכ"ל. ביאור דבריו דגזירה דרבה הטילה איסור מלאכת הוצאה מדרבנן על הנוטל לולב בשבת ועל התוקע בו שופר, ואילו מילה דוחה מלאכת חובל בשבת מדאורייתא, וכמו שדוחה מלאכת חובל מדאורייתא ה"ה שתדחה מלאכת הוצאה מדרבנן שחלה מגזירה דרבה, ולפיכך לא גזרו. אמנם נראה דתירוצו ניחא דוקא אליבא דהרמב"ן הסובר שמילה דוחה כל איסור שבת שנכשלים בו בשעת המילה, אך א"א לומר כן אליבא דבעה"מ הסובר שרק מלאכת חובל בשבת נדחית ולא איסור שבת אחר.
ה
הבאנו למעלה (באות ד') שני מקורות שהביא הבעה"מ בנוגע לדין הכנסת עצמו לפקו"נ. בנוגע למצות מילה בשבת כשהחמים שהכינום לרחוץ את התינוק אחרי מילתו נשפכו לפני המילה, בעה"מ אסר את המילה. וכמו"כ אסר להפליג בספינה פחות מג' ימים לפני השבת משום שמכניס את עצמו לפקו"נ בשבת. וצ"ע דא"כ למה אסרו חז"ל להפליג בספינה רק תוך ג' ימים מלפני השבת בלבד ולא בכל השבוע. ועוד קשה שהרי הגמרא בשבת (דף יט.) קבעה שהאיסור להפליג בספינה חל רק כשמפליג לדבר הרשות ואילו כשמפליג לדבר מצוה מותר, ועלינו להבין מ"ש מילה שאסורה ואע"פ דהויא דבר מצוה. ועוד קשה שאם נעיין היטב בלשונו של בעה"מ משמע שהאיסור דהפלגה בספינה אינו אסור אלא מדרבנן וז"ל דכולהו מקום סכנה הוא וכל שלשה ימים קמי שבתא מקרי ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני שאין דבר עומד בפני פקוח נפש כו' עכ"ל, ומשמע שאסור משום מראית עין דעלמא מדכתב "ונראה כמתנה לדחות את השבת" ואילו במילה משמע שאסר מדאורייתא שהרי פסק שאסור למול בשמיני ואע"פ שמצוה מדאורייתא הוא. ולפי"ז מיושב נמי אמאי רק ג' ימים לפני שבת דכיון דהוי איסור דרבנן משום מראית עין, א"כ רק בג' ימים אלו איכא מראית עין. וצ"ע מ"ש הפלגה בספינה שאסורה מדרבנן ממילה שאסורה מדאורייתא.
ונראה דיש לבאר בתרי אנפי:
א) י"ל דס"ל לבעה"מ שקיימת נ"מ בין להכניס עצמו לפקו"נ בשבת עצמה שאסור מן התורה לבין להכניס עצמו לפקו"נ לפני שבת שאסור רק מדרבנן. והנה במילה נכנס לפקו"נ בשבת עצמה ומשו"ה אסור מן התורה, ומאידך בספינה נכנס לפקו"נ לפני שבת ומשו"ה אסור רק מדרבנן בלבד. והנה איסורי שבת מצוות עשה ול"ת שהזמן גרמא הם ולכן קיימת נ"מ בין כניסה לפקו"נ בימי החול לבין כניסה לפקו"נ בשבת עצמה. דאע"פ שאדם מוזהר על השבת תמיד מ"מ החיוב למעשה לשמור שבת חל רק ביום השבת עצמו. והאיסור מדאורייתא להכניס את עצמו לפקו"נ חל רק בזמן שחלות איסור השבת חל למעשה ולא בימי החול בזמן שאיסור השבת אינו חל למעשה194. ב) א"נ י"ל דשאני מילה מהפלגה בספינה משום דמילה עצמה מהוה מעשה איסור דחילול שבת אלא שדוחה שבת דעלמא, ומאידך הפלגה בספינה בחול הוי מעשה היתר. ולכן הפלגה בספינה בחול דמעשה היתר הוא מותרת מדאורייתא ואע"פ שמכניס עצמו ע"י כך לפקו"נ בשבת. משא"כ מילה המהוה מעשה איסור דמלאכת חובל בשבת אלא דבעלמא מצות מילה דוחה שבת, דה"מ שדוחה כשאינו צריך לעשות מלאכה בנוסף לעצם מעשה המילה, משא"כ כשנשפכו החמים לפני המילה שצריך לעשות גם מלאכת בישול בשבת, באופן זה לא התירה התורה את המילה, וכשימול הרי הוא עובר על האיסור של מלאכת חובל שבת.
ע"כ
גמ'. מפסח מה לפסח שכן כרת. צ"ע, שהרי דין עשה דוחה ל"ת חל מדין דחויה ואילו היתר העבודה בשבת חל מדין הותרה (וכדאיתא במס' יומא דף מו:), וא"כ היאך נלמד עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מעבודת הפסח.
ונראה שחלות הדין הותרה שחלה בפסח שאני מדין הותרה דעלמא. בעלמא אין האיסור חל כלל כנ"ל בשיעורים195, אבל בפסח המצוה מתירה את איסור השבת. ומכיון שההיתר חל מחמת "מתיר" ניתן ללמוד ממנו דין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. וכמו"כ הבאנו לעיל196 שר"ת סובר שכלאים הותרה בציצית ומ"מ הרי הוא המקור לעשה דוחה ל"ת, אלא מאחר שהותרה ע"י חלות "מתיר" ניתן ללמוד ממנו שעדל"ת בכל התורה כולה.
שם. גמ'. מתמיד. עלינו להבין, מדוע מחלקת הגמרא בין קרבן תמיד לבין קרבן פסח, הרי שניהם דוחים שבת מחמת הכלל "כל שזמנו קבוע דוחה את השבת" (יומא דף נ.), ולכאורה אינם שני מתירים שונים. ונראה מכאן דבאמת הויין שני מתירים שונים. המתיר בתמיד הוא החפצא של קרבן שבת, וכלשון הפסוק "עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה" (במדבר כ"ה: י'), דשני הקרבנות, תמיד ומוסף, שייכים לשבת, ומהוים קרבנות היום של שבת197. מאידך פסח אינו מקרבנות השבת אלא שבמקרה צריכים להקריבו כשחל ערב פסח להיות בשבת, והמתיר הוא חובת הבעלים שקבוע לה זמן וכלשון הפסוק "ויעשו בנ"י את הפסח במועדו", ודורשין אפילו בשבת (עיין בפרש"י במדבר ט: ב), ומשמע שחובת ההקרבה הוא המתיר. ולפי"ז מבואר נמי את מה שהגמרא דחתה "מה לפסח שכן כרת" ר"ל שקיום המצוה דפסח חמורה משום דיש בה כרת וחומרת המצוה מהוה יסוד המתיר198.
גמ'. שכן ישנן לפני הדיבור. יש להבין את כוונת הגמרא. ונראה דר"ל דמכיון דהמצוות האלו ניתנו לבנ"י לפני מתן תורה, כשניתנה התורה בסיני, הלאו דשבת לא נאמרה במקום המצוות האלה ושבת הותרה מעיקרא. לכן א"א ללמוד מזה לדין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת שחל מדין דחייה.
גמ'. מאי לאו דא"ל שחוט לי בשל לי וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו, הא לאו הכי דחי, לא לאו דמחמר, ואפי' הכי לא דחי, אלא דקיימא לן דאתי עשה ודחי לא תעשה, ליגמר מהכא דלא לידחי. וקשה דלכאורה דברי הגמרא סותרים אהדדי, דבתחילה רצתה הגמרא ללמוד מדין "כולכם חייבים בכבודי" דדוקא כיבוד אב ואם אינו דוחה איסור כרת דשבת וללמוד ממנו לשאר מצוות עשה דדוחין ל"ת שיש בו כרת, ומדאוקמה בלאו דמחמר, רצתה הגמרא ללמוד להיפך, דהיינו שכמו שמצות כיבוד אב ואם אינה דוחה הלאו דמחמר בשבת דה"ה מצוות עשה דעלמא אינן דוחין ל"ת וכבר הקשו כן הראשונים199.
ונראה שיתכן ליישב בדרך חדש לפי הרמב"ם. דהנה יש לחקור בגזיה"כ "אני ה' - כולכם חייבין בכבודי", האם חידשה התורה שמצות כיבוד אב ואם אינה חלה כלל במקום שיש איסור, או דילמא שאע"פ שיש מצות כיבוד אב ואם מ"מ אינה דוחה את האיסור. ונ"מ בנוגע למצות אחרות, דאם מצות כיבוד אב ואם אינה חלה כלל מגזיה"כ "אני ה' - כולכם חייבים בכבודי", זהו דוקא כיבוד אב ואם אבל שאר מצוות עשה חלין ודוחין את האיסור. ואילו אם נימא דגזיה"כ שמצות כיבוד אב ואם חלה ואעפ"כ אינה דוחה את האיסור, י"ל דה"ה דלמדין גם לשאר מצוות עשה שבתורה שחלין ולא דוחין. ולפי"ז י"ל דזהו החילוק בין הקושיא הראשונה לבין הקושיא השניה שבגמרא. לכתחילה כשהגמרא למדה דמיירי בדאמר ליה אביו שחוט לי בשל לי, אזי נקטה שגזיה"כ ד"כולכם חייבין בכבודי" חידשה שכשיש איסור ליכא חלות מצות כיבוד אב ואם כלל, ולפיכך למדין מזה לשאר מצות שאינן כמו כיבוד אב ואם שהן חלין ודוחין אפילו איסור כרת. ומאידך לבסוף כדאוקמא הגמרא דמיירי בלאו דמחמר שאין בו כרת, נקטה שאע"פ שמצות כיבוד אב ואם חלה מ"מ אינה דוחה את הלאו דמחמר, והקשה דא"כ נילף לשאר מצוות מכיבוד אב ואם שאף הן חלין ולא דוחין איסורי לאוין בעלמא.
ובביאור הדבר עיין ברמב"ם בהל' ממרים (הלי"ב - י"ד) שכתב ז"ל מי שאמר לו אביו לעבור על דברי תורה בין שאמר לו לעבור על מצות ל"ת או לבטל מצות עשה אפילו של דבריהם, הרי זה לא ישמע לו שנאמר איש אמו אביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבין בכבודי. אמר לו אביו השקני מים ויש בידו לעשות מצוה אם אפשר למצוה שתעשה ע"י אחרים תעשה ויתעסק בכבוד אביו שאין מבטלין מצוה מפני מצוה. ואם אין שם אחרים לעשותה יתעסק במצוה ויניח כבוד אביו שהוא ואביו חייבים בדבר מצוה, ות"ת גדול מכבוד אב ואם. אמר לו אביו השקני מים ואמרה לו אמו השקיני מים מניח כבוד אמו ועוסק בכבוד אביו תחילה מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו עכ"ל. ומדוייק מלשונו שקיימות שתי הלכות: א) כשאביו אומר לו בפירוש לעבור על מצוה שבתורה אין מצות כיבוד אב חלה כלל, וכמו שכתב "לא ישמע לו" ר"ל שאין כאן מצוה כלל, ב) כשיש סתירה צדדית בין כיבוד אב לבין מצוה אחרת, דא"א לקיים את שתיהן, ברם אביו לא ציוהו בפירוש לעבור על המצוה אלא אמר לו השקיני מים ואם יתעסק בכבוד אביו ממילא תבטל המצוה האחרת, חייב להניח את כבוד אביו לעשות את המצוה. וכאן מצות כיבוד אב חלה אלא שלמצוה האחרת יש קדימה. וכך מדוייק מלשון הרמב"ם שכתב "יתעסק במצוה ויניח כבוד אביו", ר"ל שחלה מצות כיבוד אב אלא שהמצוה האחרת קודמת. וזה מדוייק נמי ממש"כ הרמב"ם הלשון "ויניח" כשיש עליו מצוות כיבוד אב וכיבוד אם לעשות שכתב "מניח כבוד אמו ועוסק בכבוד אביו" דהיינו שמצות כיבוד אם חלה אלא שיש לו להקדים את מצות כיבוד אב למצות כיבוד אם.
ולפי הרמב"ם הסוגיא מבוארת דמעיקרא קס"ד דמיירי שאביו אמר לו שחוט לי בשל לי, דהיינו שאמר לבנו במפורש לחלל את השבת בשבילו, ולכן מצות כיבוד אב פקעה לגמרי ולא חלה כלל, ומזה למדין לשאר המצוות שחלין ודוחין. אך נראה שהגמרא לבסוף מיירי באופן דמחמר כשאביו לא אמר לו במפורש לחלל את השבת אלא שכדי להביא את הדברים שאביו ביקש ממנו ממילא צריך הבן לחמר אחרי בהמתו, ובאופן זה מצות כיבוד אב חלה אלא שאינה דוחה את השבת, ולמדין מזה לשאר מצוות עשה שבתורה שגם הן אינן דוחין200.
בדומה לזה כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' מלכים (הל"ט) וז"ל המבטל גזירת המלך בשביל שנתעסק במצוות, אפילו במצוה קלה הרי זה פטור, דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין ואצ"ל אם גזר המלך לבטל מצוה אין שומעין לו עכ"ל, ומדוייק מלשון הרמב"ם שאם המלך גזר במפורש לבטל מצוה שאין שומעין לו כי אין כאן חובה כלל להקשיב למלך משום דגזירתו בטלה מעיקרא. ואילו כשהמלך גזר בדבר רשות אלא שהיהודי התעסק במצוות וביטל את גזירת המלך הרי הוא פטור, משום שאע"פ שחובת המצוה לקיים גזירת המלך חלה מ"מ יש קדימה למצוות אחרות. והוא אותו החילוק שחלקנו אליבא דהרמב"ם בנוגע לכיבוד אב.
ויעויין בתחילת הסוגיא בסוף דברי התוס' (דף ה:) ד"ה כולכם וז"ל וא"ת ול"ל קרא בכבוד אב ואם דלא דחי שבת דבלאו קרא נמי לא דחי שהוא ואביו מוזהרין על השבת כדאמר בפ"ק דקידושין (דף לא.) גבי אביו אומר השקני ואמו אמרה השקני הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייבין בכבוד אביך, וכן אביך אומר השקני ומצוה לעשות הנח כבוד אביך ועשה מצוה שאתה ואביך חייבין לעשות מצוה וי"ל דמהכא ילפינן התם עכ"ל. ולפי דברינו יפלא על קושית התוס', דהנה דין שאתה ואמך חייבין בכבוד אביך חל מדין קדימה הקובעת שמצות כיבוד אב קודמת למצות כיבוד אם, אך פשיטא שהבן המכבד את אמו במקום אביו מקיים מצות כיבוד אם שאכן חלה, אלא שעבר על ההלכה שמצות כיבוד אב קודמת. ואילו גזיה"כ ד"כולכם חייבין בכבודי" לפי הה"א מפקיעה את כל עצם מצות כיבוד אב מעיקרא. וחזינן דתוס' ס"ל דאף אליבא דהה"א מצות כיבוד אב חלה אלא שאינה דוחה את האיסור, בדומה למצות כיבוד אם שחלה במקום מצות כיבוד אב אלא שמצות כיבוד אב קודמת, וא"כ הם צריכים לפרש את הגמרא שלא כמו שביארנו לפי הרמב"ם, ועיין בתוס' ד"ה טעמא שמפרשים בדרך אחרת.
תוס' ד"ה כולכם. וז"ל מאני ה' דסיפא דקרא קדריש, וא"ת ומנלן דקאי טפי אשבתות מכבוד אב ואם כו' וי"ל דכבוד הקב"ה הוי טפי בשמירת שבת מבשאר מצות דמעיד על המקום שברא העולם כו' דמחלל שבת ככופר במעשה בראשית ועוד אני ה' משמע דקאי אמורא דכתיב באב ואם ובמקדש כלומר מוראי למעלה ממוראכם כדאמר במדרש והתקדשתם והייתם קדושים יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם עכ"ל. ויש לבאר מהו יסוד המחלוקת שבין שני התירוצים שבתוס'. ונראה דהנה המנחת חינוך (במצוה ל"ג אות ג') חוקר אם מצוות כבוד ויראת אב ואם הויין מצוות שבין אדם לחבירו או בין אדם למקום201.
ויתכן שבדבר זה פליגי תרי הלישני בתוס'. בלישנא קמא ס"ל לתוס' דמצות יראת אב ואם הוי' מצוה שבין אדם למקום כמו שבת, אלא שיש כבוד הקב"ה טפי בשמירת שבת מביראת אב ואם. ומאידך אליבא דהתירוץ השני בתוס', יראת אב ואם הוי' מצוה שבין אדם לחבירו שאין בה חלות כבוד הקב"ה, ולכן מצות שבת קדימא כיון דיש בשמירת שבת מצות כבוד הקב"ה, משא"כ ביראת אב ואם.
ולכאורה חקירת המנ"ח הוא יסוד המחלוקת שבמס' קידושין (דף לב.) במצות כיבוד אב ואם משל מי, דלר' יהודה משל בן ולרב נתן בר אושעיא משל אב. ובפשטות י"ל שאם מצות כיבוד אב ואם מהוה מצוה שבין אדם לחבירו, הוצאות המצוה משל אב הן, כי במצוות שבין אדם לחבירו (חוץ מבצדקה) חברו חייב בהוצאות המצוה וכדחזינן במצות השבת אבידה (ב"מ דף ל: דף לא:) ובמצות טעינה (ב"מ דף לב.). ומאידך אם המצוה הוי' מצוה שבין אדם למקום, הוצאות המצוה הויין משל בן.
והנה הרמב"ם פסק משל אב וכמו שכתב (פ"ו מהל' ממרים הל"ג) וז"ל אי זהו כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה משל האב עכ"ל. ונמצא שסובר דהוי' מצוה שבין אדם לחבירו. וצ"ע שהרי הרמב"ם כתב (שם הל"ז) וז"ל עד היכן כיבוד אב ואם אפילו נטל כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק. ועד היכן מוראן אפילו היה לובש בגדים חמודות ויושב בראש בפני הקהל ובא אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו בראשו וירקו בפניו לא יכלימם אלא ישתק ויירא ויפחד ממלך מלכי המלכים שצוהו בכך, שאילו מלך בשר ודם גזר עליו דבר שהוא מצער יתר מזה לא היה יכול לפרכס בדבר, ק"ו למי שאמר והיה העולם כרצונו עכ"ל, וקשה דהא הרמב"ם פסק כאן (בהל"ז) שאפילו כשהאב השליך כיס זהובים משל בן לים שלא יכעוס הבן כנגדו, והרי (בהל"ג) פסק שאינו חייב לכבדו אלא משל אב ולא משל בן202. ועוד מפורש כאן (בהל"ז) שחייב הבן לירא ולפחד מהקב"ה בזמן שחייב לירא מאביו ואמו, ובפשטות משמע שמהוה מצות יראת שמים, וקשה למה פסק (בהל"ג) כמ"ד משל אב ולא כמ"ד משל בן הא הוי מצות בין אדם למקום.
ונראה כפי' כסף משנה שהרמב"ם ס"ל כר"ן (קידושין דף לב.) דיש לחלק בין מצות כיבוד אב לבין מצות יראת אב, והאיסור לא לצער או להכלים אביו הוי ממצות יראת אב. וס"ל דדוקא בכיבוד אב משל אב משום דהויא מצוה שבין אדם לחבירו, משא"כ יראת אב המהוה מצוה שבין אדם למקום, כי עיקר המצוה דיראת אב הוא יראת הקב"ה. ולפיכך בכיבוד אב פסק הרמב"ם משל אב, ואילו ביראת אב פסק משל בן. ובציור של הלובש בגדים חמודות כו' ובא אביו וקרעו וכו' סובר הרמב"ם שאין מצות כיבוד אב מחייבתו לשתוק דהויא מצוה שבין אדם לחבירו, אלא רק המצוה דיראת אב שהיא מצוה שבין אדם למקום מחייבתו לשתוק ו"לירא ולפחד ממלך מלכי המלכים שצוהו בכך"203.
והנה המנחת חינוך כתב שקיימת נ"מ בחקירה דאי נימא דמצות כיבוד אב מהוה מצוה שבין אדם לחבירו אזי הבן חייב לרצות את אביו כששב על החטא של ביטול מצות כיבוד אב, ומאידך אם המצוה דכיבוד אב הויא מצוה בין אדם למקום אזי אינו חייב לרצות את אביו. וסברתו מיוסדת על המשנה במס' יומא (דף פה:): עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו ע"כ.
ונראה שאין דבריו מוכרחים, שהרי הרמב"ם כתב (בפ"ה מהל' חובל ומזיק הל"ט) וז"ל אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק ממונו. שהמזיק ממון חבירו כיון ששילם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו. אבל חבל בחבירו אע"פ שנתן לו חמשה דברים אין מתכפר לו ואפילו הקריב כל אילי נביות אינו מתכפר לו ולא נמחל עונו עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו עכ"ל. וצ"ע ברמב"ם שהרי מזיק ממון הוי מהעבירות שבין אדם לחבירו וא"כ למה פסק שמזיק ממון חבירו אינו חייב לבקש מחילה מן הניזק. וי"ל שחיוב הרצוי לפי הרמב"ם אינו תלוי בעצם הגדרת המצוה כמצוה שבין אדם לחבירו או כמצוה שבין אדם למקום אלא שתלוי בצער חבירו, שאם חבירו מצטער חייב לרצותו ואם אינו מצטער אינו חייב לרצותו. ומשום דבמזיק ממון לא ציער את חבירו204 אע"פ דהויא עבירה שבין אדם לחבירו מ"מ אינו חייב לרצותו. והנה קבענו אליבא דהרמב"ם שבעבירה שבין אדם לחבירו ולא ציערו פטור מלפייסו. ויתכן דה"ה איפכא, שבעבירה שבין אדם למקום וציער את חבירו דחייב לפייסו ולבקש ממנו מחילה. ובכן יתכן דבמצות כיבוד אב אפילו אם ננקוט דהויא מצוה שבין אדם למקום מ"מ אם ציער את אביו הרי הוא חייב לפייסו. ונ"מ נמי למי שדיבר לשון הרע על חבירו וחבירו לא ידע מזה ולא הצטער, דאע"פ דהויא עבירה שבין אדם לחבירו מ"מ בלי צער יתכן שאינו חייב לרצותו205.
177 עיין בלשון הרמב"ם (פ"א מהל' ציצית הל"א - ד) דמשמע ממנו כרבינו זצ"ל דהיינו דתכלת אינו דין בחוטי הציצית עצמם אלא רק בעשיית הגדיל בלבד.
178 יעויין ביו"ד (סי' רע"ח: ג') בט"ז אות ב' ובנקודת הכסף.
179 ע"ע בספר מגנזי הגר"ח (חלק שני סי' ע"ג דף קע"ט).
180 עיין למעלה בשיעורים (דף ד ב) ד"ה ענין כלאים בבגדי כהונה.
181 שאם מילה בשבת דחויה ניתן ללמד לכהת"כ שעדל"ת שיש בו כרת. ברם אם מילה בשבת הותרה לא מסתבר ללמד לכהת"כ שכל ל"ת שיש בו כרת הותרה במקום עשה.
182 דזריזות למצוה מהוה חלות בעצם קיום המצוה לעשותה מצוה מעולה יותר כמו ציצין שאינן מעכבין את המילה שמילתן דוחה את השבת כל זמן שלא פירש ידו מהמילה כי מילתן חלה לעשות את עצם מצות המילה למילה מעולה יותר.
183 דיתכן דזריזות במצוות מהוה קיום מצוה בפני עצמה ואינה חלה בעצם קיום המצוה דמילה, ולפיכך אינה חלה ודוחה, ומועלת רק אם ס"ל הותרה.
184 אמנם קשה שאם ננקט שהיתר הרמ"א חל משום שמילה בשבת דחויה, הדרא קושית הגר"א לדוכתא דא"כ היאך השווה הרמ"א מילה בשבת לעבודה בשבת מכיון דעבודה בשבת הותרה ולא דחויה, וצ"ע.
185 בשיעורים (דף ג ב) לתוס' ד"ה לא תעשה ובד"ה ענין טומאת כהנים לקרובים.
186 וכמדומני שמו"ר זצ"ל סיפר לנו שכשהיתה מגיפת החולר"ע ר"ל בבריסק הגר"ח זצ"ל הקפיד להיות בין אלה המטפלים בחולים. והיה מכניס את עצמו לספק סכנה כדי להתעסק ולהציל אלו שבודאי חולים מסוכנים הם.
187 ופעם כשרבינו זצ"ל היה תינוק וחולה מושכב בעריסתו בשבת בנוכחות הגר"ח זצ"ל הגיע רופא לבודקו ושאלו הגר"ח זצ"ל האם להדליק את הנר היה עוזר לו בבדיקת הילד החולה, וכשהרופא אמר שאכן יעזור לו, כיבד הגר"ח זצ"ל את הדיין דבריסק הרה"ג ר' שמחה זעליג זצ"ל במצות ההצלה להדליק את הנר. וחזינן שמותר לכבד חכם אחר במצות הצלה.
188 והא דכתב הרמב"ם (שם הלי"א) וז"ל היולדת כשכורעת לילד הרי היא בסכנת נפשות ומחללין עליה את השבת כו' ואם היתה צריכה לשמן וכיוצא בו מביאין לה וכל שאפשר לשנות משנין בשעת הבאה עכ"ל, היינו רק להביא את השמן לחולה, ואילו את עצם הטיפול בחולה לא משנין אותו כלל מביום חול. אך ע"ז קשה ממש"כ הרמב"ם ששבת לגבי חולה שיש בו סכנה הריהו כחול ששוחטין לו ואופין לו ומבשלין כו' וצ"ע שהרי אין בדברים האלו טיפול בחולה עצמו אלא הכנות לטיפול ועושים אותם בלי שנוי אליבא דהרמב"ם ומ"ש מהבאת שמן שחייבים לשנות בה. ויתכן שהרמב"ם סובר שאם יעשו שינוי בשחיטה ובבישול לא יוכלו לטפל בחולה כרגיל בימי חול, ואילו אם ישנו בהבאת השמן הטיפול יהיה כרגיל כמו בחול. וע"ע במגיד משנה (שם) שעמד על הקושי הזה ברמב"ם. ואולי שהבאת שמן כרגיל ברה"ר אסורה משום מראית עין דלא יודעים שמביאו לצורך הצלת נפשות.
189 ועיין בחידושי מרן רי"ז הלוי על עניני יומא (דף כ"ז בספר).
190 שאין בכך שינוי ממה שהוא עושה באופן רגיל ובזה אמרינן דחויה ויאכילו הקל קל.
191 עיין בגמרא לקמן (דף ז ב) ובמס' זבחים (דף ל"ב ב) ובשיעורים לקמן (דף ח א) ד"ה תינח.
192 ואולי הביאור בזה הוא שאם הוא עושה את המעשה מלפני שבת לצורך מצוה אין מעשיו מצטרפים לשבת אלא למצוה משא"כ במעשה שעושה בשבת עצמו. וע"ע לקמן בשיעורים אות ה'.
עוד יתכן לחלק בין מילה דבודאי מכניס את עצמו לפקו"נ שאסור אפילו לצורך מצוה לבין הפלגה בספינה שאינה אלא ספק כניסה לפקו"נ דאזי לצורך מצוה מותרת.
193 לפי"ז הרמב"ן סובר שמילה בשבת הודחה ואינה הותרה, וכמו שדוחה איסור חבלה בשבת דוחה נמי את האיסור של כניסה לפקו"נ בשבת.
194 יל"ע אליבא דבעה"מ מהו יסוד האיסור להכניס את עצמו לפקו"נ. ויתכן דהוי האיסור של "ולפני עור לא תתן מכשול" שהרי מכשיל את עצמו במעשה עבירה מכיון דפקו"נ דחויה ולא הותרה. ועוד יתכן דהוי האיסור של "קדושים תהיו - קדש עצמך במותר לך". אך בשבת יתכן שהאיסור להכניס את עצמו לפקו"נ הוא העשה של "שבתון", ומצות "שבתון" אינה קיימת אלא רק בשבת עצמו ולא בימי החול.
והנה הרמב"ם (פ"ה מהל' יסודי התורה הל"ד) פסק שמי שהכניס את עצמו לעבירת ע"ז באונס נקרא עובד ע"ז במזיד. אך אין זה נוגע לענינינו משום ששם הריהו חייב למסור את עצמו על קידוש השם, ואע"פ דבדיעבד פטור מעונש מחמת אונס, מ"מ יש איסור של עובד ע"ז וחילול השם. ולכן בשהכניס את עצמו הו"ל מזיד. משא"כ בענינינו, שבשבת עצמה מותר לו ומחויב לפקח את הנפש ומשו"ה לא חל עליו איסור להכניס את עצמו לפקו"נ.
195 עיין בשיעור הראשון למסכתין (דף ב א ד"ה הקדמה).
196 (דף ד ב) ד"ה ענין כלאים בציצית.
197 עיין בגמרא זבחים (דף צא א) וז"ל אטו שבת למוספין אהנאי לתמידין לא אהנאי עכ"ל, וכתב רש"י (ד"ה לתמידין) ז"ל כיון דהאידנא קרי אף הן שם שבת עליהן עכ"ל. וע"ע בלשון הרמב"ם (פיה"מ הקדמה לסדר קדשים) ז"ל ומה שמקריבין בכל יום לעולה שני כבשים כו' והן עולות אחד בבקר ואחד בין הערבים והן הנקראים עולת התמיד כו' ומוסיפין עוד ע"ז בכל יום שבת שני כבשים כו' עכ"ל. מלשונו משמע שקרבנות מוסף בשבת מהווים הוספה על קרבן התמיד, ויש צירוף בין קרבנות מוסף היום ובין קרבן התמיד דשבת.
198 עיין בתוס' יומא (דף ו ב ד"ה אמר רב תחליפא) דס"ל שבנוגע לקרבן תמיד טומאה הותרה בציבור ואילו בנוגע לפסח טומאה דחויה בציבור. וכמו דאפשר לחלק ביניהם לענין טומאה ה"ה לענין שבת.
199 עיין בתוס' (דף ה ב) ד"ה טעמא ובתוס' (דף ו א) ד"ה ניגמר וברשב"א (דף ו א) ד"ה בלאו דמחמר.
200 ולפי"ז יוצא דלמסקנת הגמרא (בסוף דף ו א) הדרשה של כולכם חייבים בכבודי מיירי בשחוט לי ובשל לי ושהתורה הפקיעה את המצוה דכיבוד אב לגמרי, הא בעלמא כשיש מצוה אמרינן דדחי, אלא דשאני מכיון דהוי "הכשר מצוה", והפירוש לרמב"ם כפרש"י, דהכשר מצוה הוי סברא כן לדחי ודו"ק.
201 עיין בפירוש הרמב"ן עה"ת (שמות כ': י"ב - י"ג) שכ' שהוא מצוה שבין אדם למקום וז"ל והנה עשרת הדברות חמשה בכבוד הבורא וחמשה לטובת האדם כי כבד את אביך כבוד האל כי לכבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ביצירה עכ"ל.
202 עיין בלחם משנה שתירץ שהרמב"ם מיירי כשכבר זרק אביו את כיס הבן לים שאז לא יכלימו אבל לפני כן יכול להכלימו כדי למונעו מלזרוק. אך הכ"מ והגר"א (יו"ד סי' ר"מ אות י"ח) מפרשים שהרמב"ם מיירי בכל אופן, וכ"כ הטור (סי' ר"מ) וז"ל כתב הרמב"ם אפילו זרק כיס של הבן לים ור"י פי' למאי דפסקינן שאין צריך לכבדו משלו ודאי אם זרק כיס של הבן יכול למונעו אלא מיירי בכיסו של אביו אינו יכול להכלימו כדי למונעו אע"פ שעתיד ליורשו עכ"ל. וגירסתנו בגמרא קידושין (דף לב א) כמו הר"י ושלא כמו הרמב"ם, כי לרמב"ם גירסא אחרת הובאה (שם) בגר"א.
203 דברי רבינו וצ"ל לכאורה תמוהים שהרי הרמב"ם כתב במפורש דהאופן דזריקת כיס של זהובים לים הוי' מצות כיבוד אב ולא מצות יראה. ונראה שיש שני דינים במצות יראת אב: א) דין איסור עשה; וב) דין קיום עשה. למשל כשהבן אינו יושב במקום אביו או אינו קוראו בשמו אינו מקיים מצות יראה, אלא נמנע מלעבור על איסור יראה. ואילו באופנים אחרים הבן מקיים נמי את המצוה דיראת אב וכדנתבאר.
דעיין ברמב"ם בפ"ה מהל' חובל ומזיק (הל"ט) דפסק שמי שהזיק את ממון חבירו חייב לשלם לו ואינו חייב לרצות את חבירו שהזיקו כיון דלא ציערו. ואילו החובל את חבירו חייב לרצותו משום דציערו. ולפי"ז נראה שזהו אף החילוק ברמב"ם בין כשהאב זרק את כיס בנו לים לבין כשבייש את בנו היושב בין הגדולים. שמשום דבזריקת כיסו לים אין לבן זכות לתבוע מאביו שיבקש ממנו מחילה, משו"ה כשהבן אינו תובע ואינו מכלים את אביו אינו מקיים בכך מצות יראת אב, אלא רק נמנע מאיסור יראה בדומה לבן שאינו יושב במקום אביו שמנע את עצמו מלעבור על איסור יראה אך לא קיים מצות יראה. משא"כ כשהאב בייש את בנו שיושב בין הגדולים דאזי מאחר שהבן עצמו התבייש יש לו לבן זכות לתבוע את עלבונו מאביו ומשו"ה כשמתאפק הבן ומקבל בושתו מאביו ואינו מגיב ולא תובע עלבונו מקיים מצות יראת אב מכיון דלא הגיב במקום שיש לו זכות להגיב.
ולפי"ז מבואר את מה שבציור דזרק אביו את כיס בנו לים לא הזכיר הרמב"ם ששתיקת הבן מהווה מצות יראה משום שאין כאן קיום מצות יראה אלא רק מניעה מאיסור יראה. אמנם יש כאן קיום מצות כיבוד אב משום דהבן עכ"פ הפסיד את כיסו ואינו תובע את הפסדו. שבכך שאינו תובע את ממונו מאביו מקיים הבן קיום מצות כיבוד אב, אך לא מקיים מצות יראה משום שאין כאן זכות לתבוע את עלבונו. אך זה שמחוייב להפסיד את כיסו אינו משום מצות כיבוד אב דפסקינן משל אב, ומפסיד את ממונו כדי שלא לעבור על איסור יראה שאף כדי להימנע מאיסור יראה חייב הבן להפסיד את ממונו כדמבואר בכ"מ. מאידך כשאביו ביישו יש לבן תביעה אישית לדרוש את עלבונו מאביו ולקבל פיוס וריצוי מאביו, וכשאינו דורש את עלבונו מקיים הבן מצות יראת אב. ומשו"ה רק בציור זה כ' הרמב"ם שיש מצות יראת אב ר"ל קיום מצות יראה ולא רק איסור יראה. ואילו בזריקת כיס הבן כ' הרמב"ם שיש מצות כיבוד אב ר"ל קיום מצות כיבוד בנוסף לאיסור יראת אב המחייבו להפסיד את ממונו.
204 נ"ל דר"ל שאין לחבירו זכות להצטער מכיון דלא הפסיד אלא ממון בעלמא, ולא תלוי אם הצטער במציאות או לא. ופעם אמר רבינו זצ"ל שאנשים רבים מצטערים על כל מיני דברים שאין להם זכות להצטער עליהם על פי דין תורה וכל צערם ועגמת נפשם אינו אלא טפשות גדולה והבל הבלים. שרק במקום שחז"ל אמרו שיש לו זכות תערומת יש לו זכות להצטער על כך ולדרוש שיבקשו ממנו מחילה ולא במקום אחר.
205 ומפורסם שבדין זה קיימת מחלוקת בין מרן ר' ישראל סלנטר זצ"ל ובין בעל החפץ חיים זצ"ל שר' ישראל זצ"ל סבר שאינו חייב לרצות את חבירו מאחר שלא ציערו. ועוד טען שברצותו עלול הוא לגרום צער לחבירו והרי זה אסור. ומאידך בעל הח"ח ס"ל שחייב לרצותו משום שעבר על מצוה שבין אדם לחבירו. אמנם אפי' לדברי הח"ח זהו רק בכה"ג דהזיקו, אמנם כשלא הזיקו א"צ לרצותו. ולפי"ז לכ"ע שפיר השיג רבינו זצ"ל על דברי המנ"ח ודוק.
ובנוגע למחלוקת שבין בעל הח"ח זצ"ל לבין ר' ישראל זצ"ל סיפר לנו רבינו זצ"ל שמנהגו בערב יוה"כ היה לשבת על יד הטלפון ולאחל לכל מי שהתקשר אליו חתימה טובה. והיו תמיד אנשים שהתקשרו אליו לקבל את ברכתו ולבקש ממנו נמי את מחילתו אם ציערוהו או שדיברו עליו לה"ר חלילה. ורבינו זצ"ל התפלא מאד עליהם ותמה בפנינו למה ביקשו ממנו מחילה, הרי לא הצטער כלל, ואפילו כשידע בברור שמישהו דיבר עליו לה"ר לא היה לו צער כלל וכלל, ואין סיבה וטעם לבקש ממנו מחילתו, וכשיטתו בשיעורים.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
מקרא קמא. דכלאים בציצית ודקאמרת לרבנן דלא אייתר להו צמר ופשתים מנא להו דכלאים בציצית שרי דליתי עשה ודחי לא תעשה: א''כ. דלאו לאפנויי לכתוב ציצית כו': לשיעורא אתא. למנין חוטין: גדיל שנים. אי אפשר לעשות גדיל בפחות משני חוטין: גדילין ארבע. חוטין דמיעוט גדילין שנים וכתיב (במדבר טו) ונתנו על ציצית הכנף פתיל אמרה תורה עשה מהנך ארבע חוטין גדיל אחד דהוו להו ח' חוטין כשתוחבן בכנף הבגד: ופותלהו מתוכו. שיהיו תלויין פתילין שלא יעשה כולו גדיל אלא קצת גדיל וקצת ענף: תכיפה. פויינ''ט שתוחב תחיבה אחת במחט וחיבר כלאים בגד צמר ובגד פשתים יחד אינו חיבור בפחות משתי תכיפות להכי כתיב יחדיו עד שיחברם יחד יפה: שוע טווי ונוז. מן התורה אינו חייב עד שיהי' הצמר והפשתן מתוקן יחד היטב במסרק: שוע. לשון חלק שמתרגמינן שעיע (בראשית כז): נוז. ארוג: כולה משעטנז נפקא. דאי לאפנויי לחוד נכתוב לא תלבש כלאים צמר ופשתים ומדאפיק רחמנא בלשון שעטנז דרוש ביה נמי הא: ממילה. שדוחה עשה שלה לא תעש' דשבת שיש בה כרת: שלש עשר' בריתות. אמורים בפרשת מילה: מפסח. שדוחה שחיטתו את השבת: שכן צורך גבוה. למזבח תאמר בעש' דייבום דליכא כל הני: מילה ותמיד שכן ישנן לפני הדבור. לפני מתן תורה: ואליבא דמ''ד. במס' חגיגה (ד' ו.): עולה שהקריבו ישראל במדבר. דכתיב (שמות כד) ויעלו עולות עולת תמיד הוה: סד''א. אי לא כתיב עליה לדרשא תיתי עשה ודחי לא תעש' שיש בו כרת מכיבוד אב ואם: כולכם. אתה ואביך ואמך חייבים בכבודי מאני ה' דריש ליה: שחוט לי. דהוי אב מלאכה שחייבין עליה כרת:
גדילים ארבעה. במנחות (ד' מב.) אמר דבעי תמניא חוטין ותימה מנלן שכופל כל אחד ואחד לשנים שמא יקשור כל אחד בראשו בטלית ואי הוה מפרשינן עשה גדיל ופותלהו מתוכו היינו שעושה אותו כעין פתילה וכופלין באמצע הוה ניחא אבל בקונט' פי' פותלהו מתוכו היינו שני שלישי ענף שלא יעשה הכל גדילים: ואכתי מיבעי לי' לתוכף תכיפה אחת דאין חיבור. בלאו הכי מיבעי לי' דאי לאו יחדו ה''א דאסור ללבוש צמר ופשתים אע''פ שאין מחוברים כלל זה עם זה: עד שיהא שוע טווי ונוז. אין לפרש כמו שפי' ריב''ן שוע וטווי יחד צמר ופשתים א''כ כלאים בציצית היכי משכחת לה שהרי צריך שיהיו ב' חוטין של תכלת צמר לבדו בלא פשתן אלא שוע כל אחד לבדו ונוז נמי אר''ת דאין לפרש דהיינו אריג כדפי' בקונט' דמאי שנא שוע וטווי דהוי כל אחד לבדו ונוז קאי אצמר ופשתים יחד ועוד דבנדה פרק האשה (ד' סא:) גבי האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא כו' ופריך ואימא או שוע או טווי או נוז ולפי' הקונט' בלא נוז אי אפשר שיהא כלאים ואין לומר דהכי פריך ואימא או שוע ונוז או טווי ונוז או נוז לחודיה דא''כ דבנוז לחודיה סגי שוע וטווי דכתב רחמנא למה לי אלא נראה לר''ת דנוז היינו שזור ונוז נמי כל אחד לבדו ועל שעטנז של צמר לבד ושל פשתים לבד הזהיר הכתוב שלא יעשה מהם בגד ביחד ומיחדו נפקא והר' רבי יצחק הלבן הקשה לו מהא דתנן במס' כלאים (פ''ט מ''ח) אין חייבין משום כלאים אלא על טווי וארוג שנאמר שעטנז שוע טווי ונוז אלמא דנוז היינו ארוג ואר''ת דע''כ לאו למדרש כל שעטנז קאתי מדלא קאמר אלא על שוע טווי וארוג ולא מייתי שעטנז אלא משום טווי ונוז לחודיה אבל אריג מיחדו נפקא: כולה משעטנז נפקא. מדכתיב שעטנז ולא כתיב כלאים שמעינן שוע וטווי ונוז ומדלא כתיב שוע וטווי ונוז בהדיא שמעינן דלאפנויי קאתי למידרש סמוכין ואם תאמר ודלמא לכדרבא לחוד קאתי למדרש סמוכין דצמר ופשתים פוטרים אף שלא במינן ומנלן דאתא למישרי כלאים ויש לומר דהכי משמע דלא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו גדילים תעשה לך מהם והכי איתא בפ' שני נזירים (נזיר ד' נח. ושם) והיכי ילפינן בעלמא מהכא שאני כלאים דהותרו מכללו אצל בגדי כהונה ואר''י דהתם נמי משום דאתי עשה דבגדי כהונה ודחי לאו דכלאים ואין זה הותר מכללו ומיהו אי לאו כלאים מבגדי כהונה לא הוה מצי למילף בעלמא משום דמצותו בכך ובענין אחר אי אפשר לקיים מצותו כמו שפירשתי לעיל דלא ילפינן מאשת אח ועוד דצורך עבודה שאני וא''ת אדילפינן מכלאים בציצית דדחי נילף משריפת קדשים דלא דחי כדדרשינן פ' כיצד צולין (פסחים פג:) דאין שריפת קדשים דוחה יו''ט מוהנותר ממנו עד בקר (שמות יב) בא הכתוב ליתן בקר שני לשריפתו וי''ל דשאני התם דלא בטלה מצותו בכך ויכול לשורפו אחר יו''ט ומ''מ אי לאו דבקר שני לא הייתי מחלק וה''א דדחי ומיהו קשה לקמן (דף ו:) גבי שריפת בת כהן קאמר או אינו אלא בשבת דהוה גמרינן מכלאים בציצית דלדחי אי לאו לא תבערו אפי' לא תעשה שיש בו כרת דמה לי חומרא רבה ומה לי חומרא זוטא והתם כיון דיכול להמתין עד למחר נילף מיניה שריפת קדשים וי''ל דהתם נמי אי אפשר להמתין שיש לה לידון מיד ולשרוף שלא יענו הדין ושלא ישתכחו הדברים וא''ת ולמה לן קרא למילף מכלאים בציצית נילף משריפת קדשים מדאיצטריך התם לומר קרא דלא דחי משום דיכול להמתין מכלל דבעלמא דחי ואר''י דהתם איצטריך קרא שלא תאמר דדחי משום דאפילו אוכל נפש שרי ולמ''ד נדרים ונדבות אין קריבין בי''ט לא איצטריך הכא קרא אלא אליבא דמ''ד קריבין: ומכולהו נמי שכן ישנן לפני הדיבור. וא''ת ונילף משאר קרבנות דדחי שבת כדדרשינן בפ' כיצד צולין (פסחים עז. ושם) מבמועדו ואפי' עומר ושתי הלחם כדדרשינן התם ואר''י דחשיבי התם כולהו תדיר כיון דהוי בכל שנה ואיכא למיפרך על מילה ושאר קרבנות שכן תדיר ובש''ס לא חש לדקדק כל כך דה''נ לא מסיק מידי למ''ד. עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראייה הוה: כולכם חייבין בכבודי. מאני ה' דסיפא דקרא קדריש וא''ת ומנלן דקאי טפי אשבתות מכבוד אב ואם וכן בסמוך גבי מקדש וי''ל דכבוד הקב''ה הוי טפי בשמירת שבת מבשאר מצות דמעיד על המקום שברא העולם כדאמר בעירובין (דף סט:) ובחולין (דף ה.) דמחלל שבת ככופר במעשה בראשית ועוד אני ה' משמע דקאי אמורא דכתיב באב ואם ובמקדש כלומר מוראי למעלה ממוראכם כדאמר במדרש והתקדשתם והייתם קדושים יכול כמוני ת''ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם וא''ת ולמה לי קרא בכבוד אב ואם דלא דחי שבת דבלאו קרא נמי לא דחי שהוא ואביו מוזהרין על השבת כדאמר בפ''ק דקידושין (ד' לא.) גבי אביו אומר השקני ואמו אמרה השקני הנח כיבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייבין בכבוד אביך וכן אביך אומר השקני ומצוה לעשות הנח כבוד אביך ועשה מצוה שאתה ואביך חייבין לעשות מצוה וי''ל דמהכא ילפינן התם: טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי. פירוש דמהכא ילפינן דבעלמא דחי דלא איצטריך הכא למכתב דלא דחי דמהיכא תיתי דמפסח ומילה ותמיד לא אתי דמה לכבוד אב ואם שכן הכשר מצוה ועוד דאדרבה נילף ממקדש והבערת בת כהן דלא דחי והא דקתני יכול יהא כיבוד אב ואם דוחה שבת דמשמע דאי לאו קרא ה''א דדחי לאו דוקא אלא כלומר אפילו את''ל דדחי הא כתיב אני ה' כדפי' לעיל גבי שומע אני ואם תאמר היכי מוכח מהכא דבעלמא דחי ואיצטריך עליה למיסר דהשתא קרא דהכא לא איצטריך לגופיה אלא לאשמועינן דבעלמא דחי נימא עליה להיתירא והשתא איצטריך קרא דהכא לגופיה ולא נילף מעשה דייבום וי''ל דאפי' נימא דעליה להיתירא לא איצטריך קרא דהכא דלא מצינו למילף מעשה דייבום דמה לכבוד אב ואם שכן הכשר מצוה ועוד אדרבה ממקדש והבערת בת כהן הוה ילפי' דלא דחי ועוד מייבום ליכא למילף דבשבת איכא סקילה אע''ג דבעריות נמי איכא בחמותו וכלתו שריפה וסקילה כי נימא עליה להיתירא לא נימא אלא באחות אשה ודכוות' דליכא סקילה ושריפה דלא הוקשו להיתירא אלא לאיסורא וכן סבר רבא לפר''י (לעיל ד' ג) וא''ת אכתי הא איצטריך לגופיה דסד''א דהואיל והוקש כבודם לכבוד המקום