חגיגה כה ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כה - א

כדי יין וכדי שמן המדומעות [וקא סלקא דעתין שנתערבו בכדים טבל תרומה וחולין] נאמנין עליהם בשעת הגיתות. וקודם לגיתות שבעים יום. ויתבאר בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: שביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה:

ודייקינן: ביהודה - אין, אכן נאמנים עמי הארץ. ואילו בגליל לא נאמנים.

מאי טעמא?

אמר פירש ריש לקיש: מבני הגליל אין מקבלין אפילו מחברים, מפני שרצועה של כותיים מפסקת ביניהן [בין גליל ליהודה], וירושלים נמצאת ביהודה, ואי אפשר להביאן לירושלים בטהרה, לפי שגזרו חכמים על כל הנכנס [בין אדם בין כלים ובין אוכלין] אל תוך אויר ארץ העמים [אם אין אהל מפסיק בינו לאויר ארץ העמים] שיהא טמא.

והטעם לגזירה זו הוא משום החשש שמא האהיל האדם או האוכל או הכלי בעוברו מעל קברות גויים. כי קברי הגויים מטמאים את העובר מעליהם בטומאת אהל, היות ובשעה שעוברים עליהם נחשב הדבר כמו ש"מאהילים" עליהם. ^[1]

ותמהינן: הרי אף מן הגליל יכול להביאם, וניתיב [ישב] בשידה תיבה ומגדל [תיבות סגורות, שאדם יכול להכנס בהן ולנעול את עצמו] על גבי בהמה, ויעבור בהן לירושלים, שהרי הן אוהל להפסיק בין הקודש ובין אויר ארץ העמים?!

ומשנינן: הא מני משנתנו: רבי היא, דאמר: אהל זרוק [אוהל המיטלטל ונזרק ממקום למקום] לאו שמיה אוהל ואינו מפסיק.

דתניא: הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל:

רבי מטמא את הנכנס, מפני שאוהל זרוק הוא ואינו מפסיק.

ורבי יוסי ברבי יהודה מטהר, כי הוא סובר: אהל זרוק שמיה אוהל ומפסיק.

ואכתי תמהינן: ולייתוה בכלי חרס המוקף צמיד פתיל, יביא את הקודש לירושלים בתוך כלי חרס מכוסה, ושוב אין הקודש נטמא מאויר ארץ העמים, שהרי כלי חרס המוקף צמיד פתיל מציל באוהל המת כיון שאין כלי חרס מקבל טומאה אלא מאוירו?!

אמר רבי אליעזר: שונין התנאים בברייתא: אין הקדש ניצול בצמיד פתיל, כי עשו חכמים מעלה בקודש כשאר מעלות שעשו חכמים בטהרת הקודש. ^[2]

ותמהינן עלה: והתנן במשנה במסכת פרה:

אין חטאת [מים מקודשים שנתן בהם אפר פרה אדומה] ניצלת בצמיד פתיל.

מאי לאו דוקא מי חטאת אין ניצולין הא קודש ניצול, ולא כאשר אמרת: אין הקדש ניצול בצמיד פתיל?!

ומשנינן: לא תדייק הא קודש ניצול, אלא כך תדייק: הא מים שאינן מקודשים [מים שעדיין לא ניתן עליהן אפר הפרה] ניצולין בצמיד פתיל, ויכול ליתן עליהם אחר כך את האפר. ^[3]

ואכתי תמהינן: והאמר עולא: חבריא מדכן בגלילא [חברינו מטהרים את יינן ושמנן בגליל כדי להכינם שמא ייבנה בית המקדש בימיהם, רש"י נדה ו ב].

ואם כדבריך שרצועה של ארץ העמים מפסקת [רש"י] ואין יכולין להביאן מהגליל לירושלים מפני טומאת ארץ העמים, לשם מה מטהרים הם שם את הקדשם?! ^[4]

ומשנינן: מניחין אותם במקומם, ולכשיבא אליהו ויטהרנה [יראה להם שביל שאינו מארץ העמים] אז יביאום לירושלים.

שנינו במשנה: ובשעת הגיתות והבדים נאמנין אף על התרומה:

ורמינהי מהא דשנינו במשנה בטהרות פרק תשיעי: א. "זיתים מאימתי מקבלין טומאה, משיזועו זיעת המעטן, ולא זיעת הקופה".

כלומר: דרך הוא ששמים את הזיתים קודם דריכתם בכלי או בחפירה בארץ, והוא הנקרא "מעטן", ובאותו מעטן, מתוך שהם שוכבים זה על זה, יוצאת מהם זיעה, והיא משקה המכשרתן לקבלת טומאה, כיון שלרצונו של הבעלים היא יוצאת. אבל הזיעה שיוצאת מהן כשהם עדיין בקופה - שלתוכה מסקו את הזיתים - אינה מכשרתן לקבלת טומאה, הואיל ושלא לרצון היא יוצאת כיון שנפסד הזיעה.

ב. עם הארץ הגומר את זיתיו להכניסם במעטן [מאירי], ואם יכניסם כולם למעטן שוב לא יוכל להפריש מהם תרומה וליתנה לכהן חבר, שהרי יוכשרו לקבל טומאה, ועם הארץ אינו נאמן על שמירתה.

כיצד יעשה? ישייר קופה אחת של זיתים ולא יכניסם למעטן, כדי שלא יוכשרו לקבל טומאה, ויתננה לעיני [גירסת רש"י כמבואר בתוספות] כהן הרואה שעדיין לא הוכשרו לקבלת טומאה, והכהן יעשנה בטהרה. ^[5]

הרי למדת: אפילו בשעת הבדים אינו נאמן לומר שהשמן טהור, ולפיכך צריך לשיירה בקופה ולהראות לכהן שאכן לא הוכשרה.

אמר תירץ רב נחמן, לא קשיא, כי:

הא - משנתנו ששנינו: עם הארץ נאמן בשעת הבדים - מיירי בחרפי [המקדימים לדרוך], הואיל ורוב העם דורכין באותו זמן.

הא - המשנה בטהרות - מיירי באפלי [מאחרים לדרוך] אחר שרוב העם כבר דרכו את זיתיהם, ואין זו שעת הגיתות והבדים שעם הארץ נאמן בה. ^[6] אמר ליה רב אדא בר אהבה לרב נחמן:

כגון מאי נקראין "אפלי"? כאותן של בית אביך שהיו דורכין לאחר רוב העם.

רב יוסף אמר לתרץ דלא תיקשי מן המשנה בטהרות: בגלילא [בגליל] שנו, שיש להם רוב שמן ומאחרים בבדים ברוב שמן שיש להם לעשות, ולפיכך אין נאמנים [תוספות]. ^[7]

איתיביה אביי על תירוצו של רב יוסף, מהא דתניא:

עבר הירדן וגליל הרי הן כיהודה, שנאמנין על היין של תרומה בשעת היין [הגתות] ועל השמן בשעת השמן [הבדים], אבל לא על היין בשעת השמן, ולא על השמן בשעת היין.

הרי למדת שלענין תרומה לא חילקו בין יהודה לגליל.

אלא מחורתא כדשנין מעיקרא [העיקר כתירוץ הראשון שתירץ רב נחמן].

שנינו במשנה: עברו הגיתות והבדים, והביאו לו [עמי הארץ לחבר] חבית של יין, לא יקבלנה הימנו, אבל מניחה [עם הארץ בידו] לגת הבאה:

בעו מיניה שאלו בני הישיבה מרב ששת:

עבר החבר וקיבלה - מעם הארץ שלא בשעת הגיתות והבדים - מהו שיניחנה החבר בידו לגת הבאה ויאכלנה?

אמר להו רב ששת לבני הישיבה תניתוה לשאלתכם בברייתא:

שהרי שנינו במשנה במסכת דמאי:

הערות

^[1] בהמשך הסוגיא מבואר שאפשר להביא בכלי חרס המוקף צמיד פתיל, שהוא חוצץ בפני טומאת ארץ העמים. אלא שאין הקדש "ניצל" בצמיד פתיל. ואם כך, ביאור המשנה הוא: הואיל ועמי הארץ אפילו ביהודה אין נאמנין אלא על טהרת יין ושמן שהוקדשו בשעת הגיתות והבדים [היות ותיכף לאחר שנדרכו הוקדשו, כפי שביארו תוספות בדעת רש"י במשנתנו], ממילא בגליל אין שייך דין זה, כיון שאם הוקדשו בשעת הדריכה ובמקום דריכתם, הרי אינו יכול להביאן משום טומאת ארץ העמים אפילו בכלי חרס המוקף צמיד פתיל, שאין הקדש ניצל בצמיד פתיל, ואם לא הוקדשו מיד ויכול להביאם בכלי חרס המוקף צמיד פתיל, הרי אפילו ביהודה אינם נאמנים. נמצא, כי מה ששנינו: שביהודה נאמנין, היינו שבגליל אין נאמנין עמי הארץ. אולם בטורי אבן לקמן הוכיח מסוגיית הגמרא [וכפי שיתבאר לקמן בהערה] שאין צמיד פתיל מציל אפילו קודם שהוקדש, ואין יכול להקדישו. ולפי זה אין מקום לביאור הנזכר בכוונת המשנה, ולא הזכירה המשנה "יהודה" בהקשר לנאמנות עם הארץ כלל, אלא משום שאין מביאין נסכים מיהודה. ובלאו הכי צריך לפרש כן לשיטת התוספות שעמי הארץ נאמנים על יין ושמן אף קודם שהקדישום.

^[2] הקשו התוספות: והרי תרומה ניצלת בצמיד פתיל וכפי שהוכיחו, וכיון שכן למה לא מנו מעלה זו לעיל בין המעלות שעשו חכמים לקודש יותר מן התרומה? ! והמאירי אף הוא הקשה כן, וכתב: ואפשר מפני שלא על התרומה לבד יש לקודש מעלה בזו אלא אף על שאר כל הדברים.

^[3] ביאר בטורי אבן את הראייה והדחיה: קא סלקא דעתין, מדלא קתני: אין חטאת וקודש ניצולין בצמיד פתיל, הרי משמע שאין דין הקודש כדין מי חטאת. ודחינן: לפיכך לא קתני קודש בהדי חטאת, מפני שאין הם שוין בדיניהם, שמי חטאת אין ניצולין אלא אחר שנתקדשו, ואילו הקדש אינו ניצול אפילו נכנס באוהל המת קודם שהוקדש, וכפי שהוכיח שם ויבואר בהערה הבאה.

^[4] א. הקשה בטורי אבן בד"ה אין הקדש ובד"ה והתניא: והרי יש לומר שמביאין אותו לירושלים בכלי חרס המוקף בצמיד פתיל קודם שמקדישים אותן שהוא ניצול בצמיד פתיל? ! ומכאן הוכיח את שיטתו, שאפילו קודם שהוקדשו אין ניצולין בצמיד פתיל. ולכאורה מדברי התוספות שהקשו: למה אין מונין מעלה זו בין שאר המעלות שיש לקודש על התרומה, משמע לא כן, כי לשיטת הטורי אבן היו יכולים לומר: מפני שמעלה זו שונה משאר המעלות, שהן רק אחר שנעשו קודש ואילו זו אף קודם שנעשו קודש. ב. בטורי אבן בד"ה והתניא, כתב לבאר שלא כדברי רש"י שפירש הקושיא על מה שאנו אומרים שהיתה רצועה מפסקת, כי לדברי רש"י היתה הגמרא צריכה להקשות כן קודם שביארה הגמרא ענין צמיד פתיל. ולפיכך ביאר על פי דרכו בביאור כל דברי הגמרא [שהובא בהערה לעיל], שעיקר הדחיה היא: אין להוכיח שההקדש ניצול בצמיד פתיל מדלא קתני קודש בהדי חטאת, כיון שחלוקים הם בדיניהם, שהקודש אינו ניצול אף קודם שהקדישוהו. ועל זה הוא שהקשתה הגמרא: אדרבה, משמע שקודש קודם שהקדישוהו הרי הוא ניצול בצמיד פתיל דומיא דחטאת, שאם לא כן למה היו מטהרים, ועל כרחך על דעת להביא אותם קודם שהוקדשו בכלי חרס המוקף צמיד פתיל, ומוכח שאף דין הקודש כדין החטאת שהיא ניצולת קודם ההקדש, והדרא קושיא לדוכתיה, ליתני: אין חטאת וקודש ניצולין בצמיד פתיל, ראה שם.

^[5] תמה בטורי אבן: מנין לחבר לדעת שלא הוכשרו, ושמא הוכשרו כבר וניגבו? ! ועוד תמה: למה לא יהא עם הארץ נאמן לומר שלא הוכשרו? והרי בגמרא לעיל כב ב הובאה ברייתא: נאמן עם הארץ לומר פירות לא הוכשרו ! וראה שם.

^[6] א. לאו דוקא קאמר "חרפי", דמשמע מקדימים, שהרי כשם שהמאחרים אינם נאמנים כך המקדימים אינן נאמנים, ולא אמרו אלא בשעה שרוב העולם דורכים. ב. לשון "אפלי" מצינו גם בלשון הכתוב, ככתוב בפרשת וארא: "והחטה והכסמת לא נכו כי אפילות הנה".

^[7] כלומר: אף לפי תירוצו של רב יוסף עיקר הטעם שאין נאמנים הוא משום שעברו "שעת הגתות והבדים" של רוב העולם, אלא שלא תאמר ותדחוק שהמשנה מדברת באדם יחיד שמאחר, אלא המשנה מדברת בגליל שדרכם לאחר אחר שעת גיתות והבדים של רוב העולם. ובטורי אבן הביא מתחילה דברי רש"י שכתב: בגלילא שנו, ומתניתין דקא תני דמהימני ביהודה קאי, דקתני רישא: שביהודה נאמנין על טהרות יין ושמן, ועלה קאי ובשעת הגיתות והבדים אף על התרומה. ותמה הטורי אבן, והרי נתבאר לעיל בגמרא שטעם החילוק בין יהודה לגליל הוא משום טומאת ארץ העמים שאי אפשר להביאו לירושלים, ואין טעם זה שייך בתרומה שאין צריך להביאה לירושלים? ! ועל דברי התוספות תמה: אם כן מאי נפקא מינה בשינויא דרב נחמן דמשני באפלי לשל רב יוסף דמשני בגלילא שנו, והרי היינו נמי אפלי? ! ולא יישב.

המדומעות (המעורבות) — נאמנין עליהם בשעת הגיתות והבדים, וכן קודם לגיתות שבעים יום (שאז מתחילים כבר להכין ולטהר לקראת הגיתות והבדים).

א גמרא שנינו במשנה כי ביהודה נאמנים עמי הארצות על טהרת היין והשמן. ושואלים: ביהודה — אין [כן] נאמנים, ובגליל — לא, מאי טעמא [מה טעם] ההבדל בין המקומות?

אמר ריש לקיש: מפני שרצועה (חבל ארץ) של כותים (שומרונים) מפסקת ביניהן בין יהודה לגליל, וכיון שיש הפסק של ארץ העמים באמצע, וחכמים גזרו שארץ העמים מטמאה, נמצא שאי אפשר להביא קדשים מן הגליל בטהרה ולכן לא נזהרו שם בטהרת הקודש אף החברים. וביהודה ששם רוצים שהיין והשמן ישמשו אף לקודש — נזהרים בטהרתם.

ומקשים: וניתיב [ונושיב, נכניס] את היין והשמן מן הגליל בשידה (ארגז) תיבה ומגדל (ארון) סגורים שיש להם דין אוהל, ואין תוכם מקבל טומאה. ונעבירם מהגליל בטהרה? ומשיבים: הא מני [זו כשיטת מי היא] — שיטת רבי היא, שאמר: אהל זרוק, כלומר, אוהל המיטלטל ממקום למקום — לאו שמיה [אין שמו], אינו נידון כאהל, ולכן, אם מטלטלים אוהל — אף תוכו ועל גביו נטמא, ולכן נטמא גם באויר ארץ העמים. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל, רבי מטמא, ור' יוסי בר' יהודה מטהר.

ומקשים עוד: ולייתוה [ושיביאו אותם], את הדברים, למקדש בכלי חרס המוקף במכסה צמיד פתיל, שאיננו מקבל טומאה גם באוהל המת, כאמור: "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא" (במדבר יט, טז)! אמר ר' אליעזר, שונין אנו הלכה: אין הקדש ניצול בצמיד פתיל. שדברי קודש המצויים באהל המת, אף שהם בתוך כלי צמיד פתיל — נטמאים.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אין חטאת, מי אפר פרה אדומה, ניצלת בצמיד פתיל. מאי לאו [האם לא] נוכל לדייק מכאן: הא [הרי] קדש ניצול על ידי כך, שגזרו רק במי חטאת! ודוחים: לא, אלא כך יש לדייק: הא [הרי] מים שאינן מקודשים, שעדיין לא ניתן אפר הפרה עליהם — אף שרוצים להשתמש בהם אחר כך לקידוש מי חטאת ניצולין בצמיד פתיל.

ומקשים: והאמר [והרי אמר] עולא: חברייא מדכן בגלילא [החברים היו מטהרים בגליל], שהיו מטהרים יינם ושמנם בטהרת הקודש לצורך ניסוכם על גבי המזבח, משמע שיש דרך כלשהי להעבירם למקדש! ומשיבים: לא היו מעבירים אותם אלא מניחין אותם, ולכשיבא אליהו את הדרך מהגליל ליהודה ויטהרנה, אזי יביאום.

ב שנינו במשנה: ובשעת הגיתות נאמנין עמי הארצות אף על התרומה. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: עם הארץ הגומר לדרוך את זיתיו בבית הבד — ישייר קופה (סל) אחת של זיתים שלא נדרכו ולא נטמאו ויתננה לעני כהן כתרומה, ואותו כהן יעשה ממנה שמן בטהרה. משמע שאפילו בזמן הגתות, שעוסקים במיצוי השמן בבית הבד, אין עמי הארץ נאמנים!

אמר רב נחמן: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] שאמרנו כי עמי הארצות נאמנים, הרי זה בחרפי [במוקדמים], בזמן הגיתות, הא [זה] שאמרנו שאינם נאמנים, הרי זה באפלי [במאוחרים] שכבר עבר זמן הגיתות אצל רוב האנשים. אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה: כגון מאי [מה] הם הקרויים מאוחרים? אמר לו: כאותן של בית אביך שהיו דורכים במאוחר.

רב יוסף אמר: אפשר לישב את הסתירה בדרך אחרת, זו ששנינו שאינם נאמנים בגלילא [בגליל] שנו אותה, שהרי אמרנו שנאמנים רק ביהודה ולא בגליל. איתיביה [הקשה לו] אביי: עבר הירדן והגליל — הרי הן כיהודה, שנאמנין על היין בשעת היין ועל השמן בשעת השמן, אבל לא על היין בשעת השמן ולא על השמן בשעת היין. שאף על פי שאנו דנים אותם כטהורים לענין אחד — לא התירו להם לענין אחר. ומכל מקום ראינו שגם בני הגליל הם כיהודה לענין זה.

אלא מחוורתא [מחוור, ברור] כדשנין מעיקרא [כמו שתירצנו מתחילה], ששם מדובר לאחר זמן הגת.

ג שנינו במשנה שאם עברו הגיתות והבדים והביאו לו חבית של יין — לא יקבלנה הימנו, אבל מניחה לגת הבאה. בעו מיניה [שאלו ממנו] מרב ששת: עבר הכהן החבר וקיבלה, מהו שיניחנה הוא לגת הבאה, וכיון שיינות ושמנים של עמי הארץ יהיו מותרים אז, יוכל להשתמש גם בחבית זו? אמר להו [להם]: תניתוה [כבר שניתם אותה], כלומר, יש בידינו פתרון לשאלה זו מן המשנה:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that are mingled, amei ha’aretz are trusted with regard to them during the period of the winepress and the olive press, and also up to seventy days before the winepress, for that is when people begin to purify their vessels in preparation for the wine-pressing season.

GEMARA: The mishna teaches that amei ha’aretz are trusted with regard to the purity of sacrificial wine and oil in Judea. The Gemara infers: In Judea, yes, but in the Galilee, no. What is the reason for this distinction between the two places?

Reish Lakish said: It is because a strip of land inhabited by Samaritans [Kutim] separates between Judea and the Galilee, and it is impossible to travel from one land to the other without traversing this strip. The Sages decreed that lands inhabited by non-Jewish nations are considered ritually impure, so that it would be impossible to transport food from the Galilee to Judea, where the Temple is located, without the food becoming impure. Therefore, even oil and wine prepared by ḥaverim who lived in the Galilee were not accepted for sacrificial use.

The Gemara raises a difficulty: And let the residents of the Galilee place the wine and oil and transport it to Judea in a closed box, a chest, or a closet, whose contents cannot contract impurity, as they have the status of separate tents. The Gemara answers: In accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who said: A thrown tent, i.e., a moving tent, is not called a proper tent, and therefore its contents are subject to impurity. In our case, then, the contents would contract the impurity decreed upon the lands of non-Jewish nations. As it is taught in a baraita: Concerning one who enters a land of non-Jewish nations sitting in a box, a chest, or a closet, Rabbi Yehuda HaNasi declares him to be impure, and Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, declares him to be pure.

The Gemara raises a further difficulty: And let them bring oil and wine to the Temple in an earthenware vessel sealed with a tightly bound cover, which cannot contract impurity even if it is in the same tent as a corpse, as it states: “And every open vessel, which has no covering tightly bound upon it, is unclean” (Numbers 19:15). Rabbi Eliezer said: The Sages taught in a baraita: Sacrificial food, unlike other items, is not spared from impurity by being in a container with a tightly bound cover.

The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita: Water of purification containing ashes from the red heifer is not spared from impurity by being in a vessel with a tightly bound cover? What, is it not implied in the baraita this inference: That sacrificial food is spared from impurity in such a situation? The baraita seems to imply that this is a special stringency for water of purification, which does not apply to anything else, including sacrificial food. The Gemara rejects this: No, the baraita’s inference should be understood differently, as this: Water that has not yet been consecrated by being mixed with ashes of the red heifer is spared from impurity by being in a vessel with a tightly bound cover, even if they are designated for such a use at a later stage.

The Gemara raises another difficulty: But didn’t Ulla say: Ḥaverim purify their wine and oil, i.e., they produce their wine and oil by the standards of purity used for sacrificial food in the Galilee, to be used for sacrificial purposes? This indicates that there must have been some way of transporting them from the Galilee to the Temple, for otherwise why would they have prepared such items? The Gemara answers: Indeed, they could not transfer these items to the Temple. Rather, they would leave them in their place, and their thought was that when Elijah comes in messianic times and purifies the road from Galilee to Judea, these items will become eligible for use.

§ It was taught in the mishna: And during the period of the winepress and olive press, amei ha’aretz are trusted even with regard to the purity of teruma. And the Gemara raises a contradiction from the following teaching: An am ha’aretz who finishes pressing his olives should leave over one sack of unpressed olives, and give it to a poor priest as teruma, so that the priest himself can make ritually pure oil from it. This shows that even during the period of the olive press the am ha’aretz is not trusted to make pure olive oil himself.

Rav Naḥman said: This is not difficult. This case of the mishna, where amei ha’aretz are trusted to produce pure olive oil themselves, is referring to people who press their olives early, during the regular season of the olive press, while that case is referring to those who press their olives later, after the period when most people press their olives has passed. Rav Adda bar Ahava said to him: Such as what case, for example? Such as those olives of your father’s house. Rav Naḥman’s father had many olives, and he often pressed them after the regular pressing season.

Rav Yosef said a different resolution of the above contradiction. The source that states that amei ha’aretz are not trusted was taught with regard to the Galilee, and as the mishna taught earlier concerning sacrificial wine and oil, amei ha’aretz are trusted only in Judea and not in the Galilee. Abaye raised an objection to him from a baraita: Transjordan and the Galilee are like Judea, in that they are trusted with regard to wine of teruma during the period of wine production, and with regard to oil of teruma during the period of oil production. However, they are not trusted with regard to wine during the period of oil production, nor are they trusted with regard to oil during the period of wine production. This baraita shows that with regard to teruma there is no difference between the trustworthiness of amei ha’aretz who live in the Galilee and that of those who live in Judea.

Rather, Rav Yosef’s answer must be rejected, and it is clear that the correct answer is as we answered initially, that it is speaking of the period following the conclusion of the winepress.

§ It was taught in the mishna: Once the periods of the winepress and olive press have passed, if amei ha’aretz brought to a ḥaver priest a barrel of teruma wine, he may not accept it from them. But the giver may leave it over for the following winepress season, in the following year. They raised a dilemma before Rav Sheshet: If the priest violated the halakha and did accept the wine from an am ha’aretz, what is the halakha? Is it permissible that he should leave it over for himself for the following winepress season? Since it is permissible to accept the wine and oil of an am ha’aretz intentionally left until that time, perhaps it is also permissible if the priest himself intentionally leaves it over until that time. He said to him: You learned it in a mishna (Demai 6:9):

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וחזרו לברר עוד חומרי התרומה וזו היא ששנינו חומר בתרומה שביהודה נאמנין לקדש על הגתות והבדים מדקתני ביהודה נאמנין מכלל דבגליל אין נאמנין מ"ט אמר ר"ל מפני שמפסקת ביניהם מדור הכותים וכיון שצריך לעבור בתוכם חיישינן שמא מטמא טומאת ארץ העמים ומקשינן ויתננה לההיא חבית בשידה תיבה או במגדל דהא לא נטמאה בטומאת ארץ העמים. ופרקינן מתני' רבי היא דאמר אהל זרוק לא הוי אהל דתניא הנכנס בארץ העמים בשידה תיבה ומגדל ר' מטמא ור' יוסי בר' יהודה מטהר וכבר פירשנוה בעירובין פרק בכל מערבין ומקשינן ותוב ולייתוה בכלי חרש המוקף צמיד פתיל. ופרקינן א"ר אלעזר שונין אין קדש ניצל בצמיד פתיל איני והתניא [אין] חטאת ניצלת בצמיד פתיל ומדקתני הכי אין מי חטאת ניצלת בצמיד פתיל הא מים שאין מקודשין ניצולין בצמיד פתיל תוב מקשינן וכי לא מצו לאתויי יין ושמן בגליל מפני מדורי הכותים שעוברין בתוכם והא' עולא חבריא מדכו בגלילא פי' חברינו מטהרין האוכלין והמשקין בגליל. ודחי מניחין אותם ואם יבא אליהו ויודיע שלא נטמאו אע"פ שהדרך מפסקת אותה שעה מטהרה.

ובשעת הגיתות והבדים נאמנים אף על התרומה ורמינהו הגומר זיתיו ישייר קופה אחת ויתננה לעיני כהן. ואי מהימן הוא למה לי לעיני כהן. ופריק מתניתין בחרפי. והא דקתני לעיני כהן מכלל הן שאין נאמנין באפלי שכבר עברו הגיתות והבדין ואבותיו של רב נחמן היו להן הרבה והיו מתאחרין הרבה אחרי כל אדם ובא רב יוסף לאוקומה הא דתנא יתננה לעיני כהן בגליל שאינם נאמנים לעולם ומותבינן עליה והא [תניא] עבר הירדן וגליל הרי הן כיהודה נאמנין על היין בשעת היין כו' ואסיקנא אלא מחוורתא באפלי:

עברו הגיתות והבדים הביאו לו חבית של יין של תרומה לא יקבלוה כו'.

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ארץ העמים הנוגע בגושה ועפרה טמא טומאת ז' ושורפין עליה תרומה וקדשים והמיטמא באוירה כגון שהכניס ראשו ורובו לאויר ארץ העמים והאהיל עצמו עליה אין שורפי' על טומאה זו אלא תולין וכן אין כאן טומאת ז' להזות שלישי ושביעי אלא טבילה והערב השמש נכנס שם בתוך שדה תיבה ומגדל ומחיצות התיבה מפסיקות בינו לאויר ארץ העמים טמא טומאת אויר שכל אהל זרוק ר"ל שאינו קבוע אלא מיטלטל ומוליכין אותו באויר אינו קרוי אהל ואינו חוצץ בפני הטומאה:

צמיד פתיל בכלי חרש מציל על כל מה שבתוכו מן התורה ומדברי סופרים שלא להציל אלא על אוכלין ומשקין ועל כלי חרש שבתוכו אבל כלי שטף שבתוכו או בגדי' טמאים לא ואין מציל על הקדש שבתוכו ואין צריך לומר על מי חטאת שבתוכו ויש חולקי' באלו לומר שמציל הוא אף על הקדש ואף על חטאת ומ"מ לדברינו שאינו מציל על הקדש תמה אני מפני מה לא מנו את זו עם שאר המעלות של קדש על התרומה ואפשר מפני שלא על התרומה לבד יש לקדש מעלה בזו אלא אף על שאר כל הדברים:

כבר ביארנו שאין עם הארץ נאמן על התרומה אלא בשעת הגתות מעתה יש לך לידע ששעת הגתות הוא שעת הגתות לרוב בני העולם אבל אם הקדים עם הארץ זה את גתו או איחרו עד שאינו בשעת הגתות אין זה נקרא שעת הגתות מעתה עם הארץ שלא בשעת הגתות כגון שהקדים את גתו או איחרו וכנס את זיתיו במעטן והזיעו שזו היא שעה שהוכשרו לקבל טומאה וכמו שאמרו זיתים מאמתי מקבלין טומאה משיזיעו זיעת המיעטן ולא זיעת הקפה כלו' שזיעת המעטן ניחא ליה שאין המשקה הולך לאבוד ואמ' על זה כשכנס את זיתיו במיעטן ישייר לכהן שיעור תרומתו בקופה ולא יערבם במעטן וזיעת הקופה אינה מכשרתה שאין לו נחת רוח בכך הואיל והולכת לאבוד ויתננה לעני כהן ויראה לו שלא הוכשרה ויעשנה הכהן שמן בבית הבד עצמו ולא שיערבנה בזיתים שהרי דגנך תירושך ויצהרך כתי' ולא שבלים וענבים וזיתים וכן שנינו בן לוי שנתנו לו שבלים במעשרותיו יעשה אותם גורן ענבים יעשה אותם יין זיתים יעשה אותם שמן ויתן לכהן תרומת מעשר וכהן עשיר אין לו לקבלה בדרך זה שמן הסתם הואיל וקפה מפריש אינו מכניסה לתוך ביתו אלא נותנה לשם בבית הבד ואם יקחנה כהן עשיר נראה ככהן המסייע בבית הגרנות אבל עני כהן יאמרו ששכירו ולקיטו הוא ולא ליטול תרומה בא ויש שאין גורסין לעני כהן אלא לעיני כהן כלו' שלא יניחנה בתוך ביתו אלא יתננה במקום מיוחד שבבית הבד לעיני כהן וכהן משמרה:

כבר ביארנו במשנה שאם עברו הגתות חזרו עמי הארץ לטומאתן ואין מקבלין מהן עבר הכהן וקבלה ממנו והניחה עד שהגיעה שעת הגת הבאה ובאותה שעה הוא רוצה להסתפק ממנה שהרי שעת נאמנותם הוא לא הועיל בכך ואסורה לו:

הא מני רבי הוא דאמר אהל זרוק לא שמ" אהל פי' המורה אהל המטלטל ונזרק לאו שמי' אהל להיות מפסיק בפני אוירה של ארץ העמים והם גזרו על אוירה ועל גושה עיין מה שכתבתי בפ"ק דשבת במהדורא קמא דכי יהיב האי טעמא דאהל זרוק בעינן למימר דלא גזרי על אוירה והמוכה מפרש אויר ואוהל דבר אחד ואינו כן ככדכתבית התם והאי דקאמר הא מני ר' היא דמטמא ויש לומר מפני שאהל לזוק לאו שמי' אהל והוא טמא משום אהל המת ויש לומר דאע"ג דשמי' אהל הוא טמא משום אויר ארץ העמים:

ולייתוה בכלי חרס המוקף צמיד פתיל אמר ר' אליעא שונין אין הקודש ניצוול בצמיד פתיל פי' לא תימא קודש דוקא שהוקדש אלא אע"פ שלא הוקדש אלא הובא בצמדי פתיל קודם שהוקדש ואחרי כן רוצה להקדישו פסול הוא לנסכים כיון שבא בצמיד פתיל שאם אתה אומר דוקא כשהוקדש א"כ יביאו מגליל יין ושמן לנסכים ובירושלים יקדישוהו אלא לאו ש"מ אע"פ שהעבירו אותו בצמיד פתיל בעודן חולין נטמאו ושוב אינן מועילים לנסכים והכי מוכח לקמן ומתני' נמי הכי משמע דקתני שביהודא נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה ולא תנא על הקדש אלא על טהרת יין ושמן דמשמע יינן ושמנן בחזקת טהרה הן לנסכים דמדפרשי מנייהו נסכים ש"מ קים להו דטהורין הן:

והאמר עולא חברייא מדנן בגלילא פ'י בע,כ אין לפרש שבימי הבית היו מטהרים יינן לנסכים שא"כ מה זה שמתרץ מניחין לכישבוא אליהו ויטהרנה וכי בימו הבית יבא אליהו עדיין לא גלו והיאך יבוא א"נ אחר חורבן מיירו וה"ק הוו מדכן יין ושמן ושומרין אותן בחזקת טהרה שאם יבנה ביהמ"ק יהא להם מזומן להקריב וכיון שבימי החורבן מדבר כולם רשאין להקדיש והתנאי אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין שמן הזה פי' שמא ובא בהם לידי תקלה. אלא לאו מטהרין היו ולא היו מקדישין אותן לא היו שומרים אותם בחזקת טהרה שאם יבנה ביהמ"ק יהא להן יין ושמן מזומנים להקדיש ולהקריב ומדקאמר מאי לאו דמייתי להו בשדה תיבה ומגדל א"נ בכלי חרס המוקף צמדי פתיל ודחי מניחין לכשיבא אליהו ש"מ שאע"פ שלא הוקדשו ועברו ע"י צמיד פתיל ניטמאו ושוב אינן מועילין לנסכים וקשיא לי כיון דלאחר החורבן מיירי ומי יטהרה מטומאת מת אם נגעו במתים או באדם שנגע במת או בכלים שנגעו במת היאך יטהרו לעולם בלא אפר פרה שזו (שלישי) שלישי ושביעי ואחר חרבן הבית מיהוה אפר הפרה. וא"ת שנשאר אפר הפרה בארץ ישראל והי' מזין ממנו והביאו מארץ יהודא לגליל והרי רצועה של כותים מפסקת ואין חטאות כיצצת בצמיד פתיל. וי"ל שהי' להם אפר פרה מקודם לכן בגליל ואח"כ נשיישבו הכותים באותה הרצועה והיו נטהרים מטומאת מת בגליל וממ"ש בתשובות:

ורמינהו הגומר זתיו ישייר קופה אחת ויתננה לעיני כהן פ'י המורה ע,ה כשבא לגמור את זתיו ישייר קופה אחת לצרוך תרומה ויתננה לעיני כהן ויראנה שלא הוכשרה והכהן יעשנה בטהרה וקשיא לי מה צורך להראות לו שלא הוכשרה כגון שמוסקה לפניו מן האילן שאין הכשר במחובר אע"פ שאל הראה ל והאו נאמן לומר הוכשרו כדאמרי' לעיל בפירקין נאמן ע"ה לומר פירות הללו לא הוכשרו ותו אמאי נקט קופה אחת הי' לו לומר ישייר כשיעור התרומה ובפ"ט דמסכת טהרות תנן זתים מאימתי מקבלין טומאה משיזיעו זיעת המעטן אבל לא זיעת הקופה פירוש כשיזיעו במעטן חשיב ההאו שמן דנפיק מנייהו משקה משום דניחא לי' ומכשיר אבל אם לא הזיעו בקופה לא ניחא ל'י בההוא משקה דנפיק מנייהו ואל הוכשרו והילכך אע"פ שנגעו בהן טמאין טהורין הן כו' עד ר"ג אומר משתיגמור מלאכתן וחכ"א כדבריו גמר מלמסוק אבל עתיד ליקח גמר מליקח אבל עתיד לממסוק ארעי אבל או משתה או אונס אפילו זבים וזבות מהלכין עליהן טהורין פירוש כל זמן שלא גמר למסוק כל זתיו. אין הזתים שבמעטן מוכשרין לקבל טומאה דלא ניחא לי' בההוא משקה דנפיק מנייהו שכך הי' דרפס היו מוסקין ומלקטין כל הזתים מן היאילנות ואח"כ היו מתחילין לטחון אותם בבית הבד וכל זמן שאינו רוצה לטחון אותם אינו חפץ בשמן היוצא מהן הילכך עד שאל גמר מלאכת המסיק כל הזתים שבמעטן בחזקת טהרה הן ואפילו אם גמר מלמסוק ועתיד עדיין לקנות עוד זצים הן השוק אינן מקבלין טומאה שאינו מתחיל לטחון אלא אחר שקיבץ כל הזתים שיש לו לקבץ בין מאילנותיו בין מה שקונה מן השוק ועלה שנינו הגומר את זתיו מלמסוק ישייר קופה אחת באילן וימסקנה לעיני כהן ויתננם במעטן ואז ידע הכהן שכל המעטן הן בחזקת טהרה ומיכן ואילך יטחון הכהן בפועלים טהורים כשיעור תרומתו וילך לו והאי ויתננה לאו לכהן הוא שכל המעטן הוא בחזקת טהרה בעבור הקופה שהי' לו למסוק אלא ויתננה במעטן לעיני כהן ואז יתברר להכהן שכל המעטן הוא בחזקת טהרה שלא הוכשר וילפ' מינה דוקא אם ראה הכהן שלא הוכשר המעטן אז מקבל תרומה ממנו אבל אם לא יראה לא יקבל מנמו והיכי תנן שלכ שעת הגתות והבדים הן נאמנין עמי הארץ:

בעי מני' מרב ששת עבר וקבלה מהו פירוש בוודאי אם עם הארץ מניחה לגת הבאה אע"פ שיודע החבר שמאשתקד היא מקבלה ממנו בשעת הגתות אבל זה שואל אם החבר יכול להשהותה עד שעת הגתות מי חיישי' דילמא אתי בה לידי הקלה ושנתה בשאר ימות השנה אי לא ופשט להו מדקתני אותו חבר שורף את הלח ואמאי יניחנה לגת הבאה או מניחה לרגל אלא לאו ש"מ אע"פ שעם הארץ מניחה לגת הבאה וגם לרגל הבא כדלקמן החבר אסור לעשות כן דילמא אתי בה לידי תקלה שישתה ממנו קודם הגתות והרגל:

בד"ה אהל זרוק כו' וקשה מאי קאמר כיון דס"ל דשמיה אהל אמאי זרק על פני כו' ואח"כ דמסיק וקאמר ואיבעית אימא גרסינן אלא דכ"ע לא שמיה כו' ותירץ ר"י דלעולם אמת דפליגי באהל זרוק כו' ומייתי סייעתא כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל לפי גירסת ספרים שם כמ"ש התוס' שם דבתר והתניא ר' יוסי ב"י כו' גרסינן ואב"א דכ"ע משום אוירא כו' דהשתא ע"כ האי והתניא רבי יוסי ב"י כו' דמייתי לא מתפרש אלא בניחותא ואהא קשיא להו מאי קאמר דאדרבה מהך ברייתא מוכח דאית ליה אהל זרוק לא שמיה אהל דמ"ה זרק על פני המת טמאה וכתבו עוד די"מ דקושטא דמלתא הכי הוא דהאי והתניא לשון קושיא הוא ואהא כתבו דלפי זה הא דמסיק בספרים דגרסי ואסיק בתר האי והתניא כו' ואיבעית אימא כו' דהשתא ע"כ דל"ג ליה אלא דגרסי' אלא דכ"ע לא שמיה אהל כו' וכ"ה הגירסא בגמרת נזיר לפנינו וחזר בו מתירוצא קמא דהוו פליגי באהל זרוק ומ"ש ותירץ ר"י כו' מקיים גירסת הספרים ואי בעית אימא כו' דהשתא והתניא מתפרש בניחותא דמייתי מסיפא ואם היתה מונחת כו' ודו"ק:

שם בד"ה יתננה לעני כהן פרש"י ויראה כו' לעיני כהן גרסינן וכן גרס רש"י והכי כו' לעיני כהן דר"מ כו' ומאן דגרס לעני כהן שיבוש כו' עכ"ל וכ"כ הרע"ב דגרסינן לעיני כהן וכתב דאית דגרסי לעני כהן ומשום דתרומה מועטת כזו כו' אין רגילים ליתן אותה אלא לעני כהן כו' עכ"ל וכפירוש הרמב"ם שם:

תוס' בד"ה בגלילא שנו שיש להם רוב שמן ומאחרים בבדים מרוב כו' עכ"ל כצ"ל:

גמרא א"ר אלעזר שונין כו'. כצ"ל בל"י:

גמ' שם והתניא אין חטאת ניצלת בצ"פ. משנה ערוכה היא בפי"א דפרה מ"א ועט"א:

תד"ה שרצועה. וה"מ בירושל' דע"ז פ' בתרא. סוף ה"ד:

תד"ה אהל. וכ"מ במס' אהלות עוף הפורח או הקופץ וטלית המנפנפת וספינה שהיא שטה לא הוי אהל. כ"ה שם וכצ"ל:

תוס' ד"ה שרצועה. היאך היו מביאין אפר פרה לגליל. נ"ב שאם לא היה להם אפר פרה. היך מדכן:

בא"ד היאך עולין לרגל כו'. נ"ב כלומר דהא ודאי עולי רגלים בעו שביל גדול טובא. מיהו ל"ק כולי האי כיון דע"כ צ"ל שהיה להם שביל קטן עכ"פ שיוכל ב"א לעבור דרך שם עם האפר. לא יבצר מהם ג"כ לעבור שם אחד אחד בכמה ימים. ולכל זה לא הצרכנו אלא בב"ש משעה שגזרו טומאה על ארץ העמים. אבל בימי ב"ר הוליכו אפר פרה גם לארץ העמים. שוב ראיתי מפורש [בר"ש בשם התוספתא ע"ש] בפ"ג דפרה שהביאו בני הגולה אפר פרה בידם וכשעלו העלוהו עמהם:

סליק

תוס' ד"ה שרצועה וכו' אבל צ"ע האיך עולין לרגל. עיין ת' שער אפרים סי' לו:

תוס' ד"ה אוהל וע"ק לר"י דהתם נמי צ"ל לריב"י דשמיה אהל, כי מוקי פלוגתא בשמא יוציא ראשו ורובו, ולית ליה טעמא דאוירא לא שכיח ואמאי מטהר ר' יוסי, נראה מדבריהם דעל שינויי קמא דמתני' דכ"ע משום אוירא, וטעמא דר"י דלא שכיח שיכנס בשידה תיבה ול"ג בלא שכיח לא היה קשה דשפיר י"ל דס"ל לר"י דלאו שמיה אהל דגם לענין האוהל משום גושא שייך לומר דל"ש ל"ג וכן נראה מדבריהם במס' נזיר שכתבו ומשני דכ"ע משום אוירא, ואפ"ה משום דלא שכיחא ליכנס בשידה תיבה ומגדל לא גזרו, ומש"ה העמיד הר"י קושייתו רק על אוקימתא דכ"ע משום גושא ופליגי בשמא יוציא ראשו ורובו ולית ליה טעמא דל"ש, וא"כ מאי דלא אסור משום גושא מוכח דהוי אהל, אבל לא ידעתי דמי הכניסם לדוחק זה דלאוקימתא קמייתא דפליגי בלא שכיח שייך כן גם אאהל, דקשה על זה דלמאי צ"ל דכ"ע משום אויר דהא גם אם כ"ע משום גושא י"ל כן, והא בפשוטו י"ל לפ"מ שכתבו תוס' בנזיר בעצמם דלס"ד דפליגי אם משום גושא אם משום אויר לא היה קושיא על ר"י, די"ל דל"ש אהל, ופליגי במונחת, א"כ ממילא י"ל בפשוטו דמשני דכ"ע משום אויר היינו דמיירי במונחת והוי אהל וליכא משום גושא אלא דכ"ע משום אוירא ופליגי אי גזרינן בלא שכיח, ועל זה אמרינן ואב"א הכא בשמא יוציא ראשו ורובו, היינו ג"כ דמיירי במונחת, ולא משום דאוירא דל"ש לא גזור אלא דלכ"ע ל"ג רק משום גושא ופליגי בשמא יוציא ראשו ורובו, והכל דלהנך ב' אוקימתות מיירי במונחת כמו לס"ד:

אין הקדש ניצול בצמיד פתיל. תימא הא חולין נצול א"כ נייתי חולין בצמיד פתיל עד שיעבור הרצועה ואח"ך יקדיש וצ"ע. גיליון. לקוטי ר"ב כ"י:

תוס' ד"ה שרצועה של כותים וכו' עמ"ש הרב שער אפרים בתשובה סי' ל"ז על זה ויש להשיב קצת על דבריו ודוק הטב:

(כה רע"א) שרצועה של כותים מפסקת ביניהן.—לפי פרש"י ור"ח גזרו חכמים טומאה אף על ארץ הכותים ושביליהם כמו על ארץ העמים ושביליהם. ויפה הקשו ע"ז בתוס' ד"ה "שרצועה" בשם ר' אלחנן מתוספתא מקואות רפ"ו, דארץ הכותים ושביליה טהורין, וכ"ה בירושלמי ע"ז פ"ה ה"ד [מד ע"ד]. ותירוצם של התוס' דתוספתא זו נשנית קודם שקילקלו בדמות יונה אינו מחוור כלל, שהרי מבואר בחולין (ו א), שבימי ר"מ מצאו להם דמות יונה והוא גזר עליהם, ומשנתנו ודאי שנשנית בזמן הבית (שאין קודש אלא בזמן הבית), שאז עדיין לא גזרו עליהם, וכל שכן על ארצם ושביליהם. לכן נראה לפרש על־פי מה שכתב בספר תבואות הארץ פ"א (דפו' ירושלם עמוד י"ט), שמצא בספריהם שבזמן הנוצרי כשהיו עולים לרגל מגליל לירושלם, היו עוברים דרך עבר הירדן למען לא יעברו דרך ארץ הכותים. והמחבר שם תפס בטעם דבר זה כפי העולה מהמפרשים כאן, שלא יטמאו בפסיקיא של כותים. וכבר כתבנו שאין זה מחוור. אלא הטעם הוא פשוט, שהיה סכנה לישראל בזמן ההוא לעבור בעיירות הכותים מפני שהשנאה ביניהם לבין ישראל היתה גדולה מאד עוד מימי אגריפס השני, שבסיבת איש גלילי שעבר דרך ארץ הכותיים לעלות ולחוג בירושלים ונהרג בארצם היתה מלחמה גדולה בין היהודים והכותיים (ככתוב בס' מלחמות היהודים ליוסף בן מתתיהו ספר ב' פי"ב), ולכן חדלו ארחות מלעבור דרך ארצם, ועיקמו את הדרך לסובב את רצועת הכותים לעבור דרך עבר הירדן ולחזור לארץ יהודה דרך עיירות הגוים, שלא כבשום עולי בבל, והן היו בכלל ארץ העמים שגזרו עליהם טומאה. וכן אמרו בירושלמי פרק זה ה"ד [עט רע"ג]: ר' יהושע בן לוי בשם ר' (צ"ל: בר) פדייה מפני שפסיקייא של כותים מפסקת (ועניינו כמו שביארנו) והא תנינן שנייה לה רגב בעבר הירדן בלא כך אין פסיקייא של כותים מפסקת וכו' (פי' שא"א לעבור מרגב דרך הירדן לארץ הכותים ומשם לירושלים מפני הסכנה והיו מוכרחים לסבב דרך עיירות הגוים שהן בכלל ארץ העמים שגזרו עליהן טומאה, וכמו שנתבאר). ועי' מ"ש בר"ה כב ב.

(שם תוספות) ד"ה שרצועה וכו' צ"ע היאך עולין לרגל מן הגליל וכו'.—אינו מובן שכבר אפשר להקדים ולבא לירושלם ז' ימים לפני הרגל כדי שיספיקו להזות עליהם ולטהרם.

המדומעות. מפרש בגמרא והשתא משמע של טבל תרומה וחולין מעורבין: שבעים יום. מקדימין לטהר את הכלים גיתות של יין בדים של שמן: גמ' רצועה. של ארץ העמים מפסקת בין גליל ליהודה וירושלים ביהודה היא וא''א להביאן לירושלים בטהרה לפי שגזרו חכמים טומאה על ארץ העמים ואפילו של חברים שמגליל אינו בא לנסכים: אהל זרוק. אהל המיטלטל ונזרק לאו שמיה אהל להיות מפסיק בין אוירה של ארץ העמים והם גזרו על אוירה: שונין. תנאים שונין ברייתא שאין הקודש ניצל בצמיד פתיל: אין חטאת. מי אפר פרה: שאינן מקודשין. שלא ניתן האפר עליהן עדיין: ניצולין. וכשירין לקדשן אחר כך: מדכן. מטהרין יינן ושמנן למזבח ואי רצועה מפסקת למה מטהרין: שמא יבא אליהו. ויראה להן שביל בה שאינו מארץ העמים: הגומר את זיתיו. עם הארץ שבא לגמור את זיתיו: ישייר קופה אחת. לצורך תרומותיו: ויתננה לעני כהן. ויראנה שלא הוכשרו הזיתים והכהן יעשנה בטהרה אלמא בשעת הגיתות והבדים אין נאמנים: באפלי. שכבר עבר זמן הגיתות לרובא דעלמא קאמר דלא מהימן: כשל בית אביך. אפלי הוו: בגלילא שנו. ומתני' דקא תני דמהימני ביהודה קאי דקתני רישא שביהודה נאמנין על טהרות יין ושמן ועלה קאי ובשעת הגיתו' והבדים אף על התרומ':

שרצועה של כותים מפסקת. הקשה הר''ר אלחנן היאך היו מביאין אפר פרה לגליל דא''א לעשות אלא בירושלים וא''כ נטמא בהבאת דרך ארץ העמים ושמא דבשביל קטן איכא להביא דרך שם אבל להביא יין ושמן לנסכים בעי שביל גדול אבל צ''ע היאך עולין לרגל מן הגליל כיון דאפסקיה ליה רצועה נטמא ובעי הזאה ג' וז' כדאמר פ' כ''ג בנזיר (דף נד.) הקשה הר''ר אלחנן דתניא בתוספתא ארץ העמים טמאה מקוואותיה ושביליהן טמאין ארץ הכותים טהורה ומקוואותיהן טהורין ושביליהן טהורים כו' ונראה למורי דהתם נשנית קודם שקלקלו לדמות יונה כדאיתא פ''ק דחולין (דף ו.) והכי משמע בירושלמי דע''ז פ''ב בעו כותאי קומי רבי אבהו אבותיכם היו מסתפקין משלנו מפני מה אין אתם מסתפקין משלנו אמר להו אבותיכם לא קלקלו מעשיהם אתם קלקלתם מעשיכם דתנינן תמן א''י טהורה מקוואותיה טהורים כו' ולאחר שנתקלקלו שאף רבי מאיר מצינו שגזר עליהן בפ''ק דחולין: אהל זרוק לאו שמיה אהל. בפרק כ''ג בנזיר (דף נה. ושם) אמר כתנאי הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל רבי מטמא ורבי יוסי בר יהודה מטהר מאי לאו דרבי סבר משום אוירא גזרו ורבי יוסי סבר לא גזרו משום אוירא לא דכ''ע משום גושא גזרו משום אוירא לא גזרו מר סבר אהל זרוק לא שמיה אהל ומר סבר שמיה אהל והתניא רבי יוסי בר יהודה אומר תיבה מלאה ספרים וזרקה על פני המת באהל טמאה וכו' וקשה מאי קאמר כיון דס''ל שמיה אהל אמאי זרק על פני המת טמאה אהל זרוק הוא וחוצץ וי''מ והתניא לשון קושיא הוי והכי פריך כדפרשינן וחוצץ ואח''כ דמסיק וקאמר ואי בעית אימא גר' דכ''ע לא שמיה אהל וגרס דכ''ע משום אוירא ומר סבר דלא שכיח ולא גזרו ביה רבנן והקשה הר''ר אלחנן דבשמעתין משמע דפליגי אי שמיה אהל בזרוק אי לא והכי נמי בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל: ושם) ודוחק הוא לומר דנקט הכא לישנא דאהל זרוק משום דמעיקרא בעי למימר ליה ולפי המסקנא אינו ועוד קשה להר''י דהתם נמי צ''ל לרבי יוסי בר יהודה דשמיה אהל כי מוקי פלוגתא בשמא יוצא ראשו ורובו ולית ליה טעמא דאוירא לא שכיח ואמאי מטהר רבי יוסי אם לא מטעם דאהל זרוק שמיה אהל ותהדר קושיין לדוכתה מתיבה מלאה ספרים אמאי מטמא ותירץ ר''י דלעולם אמת הוא דפליגי באהל זרוק שמיה אהל ודוקא כגון שידה תיבה ומגדל שהולכים אבל זרק תיבה לא הוי אהל וכן משמע במסכת אהלות (פ''ח מ''ה) עוף הפורח או הקופץ וספינה המטרפת לא הויא אהל ומייתי סייעתא מזורק תיבה מלאה ספרים מדקאמר ואם היתה מונחת טהורה והיינו שהולכת בנחת והיינו אהל זרוק וזרק דרישא לא חשיב אהל זרוק דומיא דעוף הפורח: שונין אין הקדש ניצול במוקף צמיד פתיל. צ''ע אמאי לא חשיב ליה גבי מעלות דתרומה מצינו בשילהי הניזקין (גיטין דף סא: ושם) דניצלת בהא דאמר מפקידין תרומה אצל ע''ה במוקף צמיד פתיל הר''ר אלחנן ויש להקשות על הא דאמר בפ''ק דנדה (דף ה: ושם) ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל הניצול באהל המת אינו מציל במעת לעת שבנדה ומאי קאמר במאי מציל במת היינו בתרומה ולא בקדש כדאיתא הכא בהכי מציל נמי במעת לעת שבנדה דקאמר התם מעת לעת שבנדה לקדש אבל לא לתרומה וי''ל דבהא לא שייך הצלה אי לא מטמא לה וה''ק ומה כלי חרס המציל באהל המת במאי שמטמא לה כגון לתרומה אינו מציל במעת לעת במאי שמטמא דהיינו לקדש דוקא: יתננה לעני כהן. פרש''י ויראה שלא הוכשרו הזיתים משמע מהכא דבעינן הכשר בזיתים ולא מכשר ליה בשעת מסיקה ודלא כפר''ת שפירש בפ''ק דשבת (דף יז.) אם אתה מקניטני גוזרני על המסיקה ושוב גזר לה וכן משמע בכולה תוספתא דטהרות פרק ג' דתני דבעינן בזיתים הכשר ויש טעם נכון לדבר כדפי' ר''י שמשקה זיתים אינו אלא מוהל בעלמא ולא חשיב משקה. לעיני כהן גר' וכן גרס רש''י והכי איתא בסדר המשנה דטהרות הגומר זיתיו יתננה לעיני כהן דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר ימסור לו מפתח ומאן דגרס לעני כהן שיבוש הוא בידו: בגלילא שנו. שיש להם רוב שמן ומאחרים בבדים ברוב שמן שיש להם לעשות והכי נמי אמר פרק כירה (שבת דף מז. ושם) גבי מטלטלין כנונא אגב קיטמא כלומר מחתה אגב קיטמא כדלעיל מינה מחתה אגב אפרה וכן פירש בערוך ועדיף טפי מכלכלה ואבן שבתוכה ואותיב ליה ושוין שאם יש בה שברי פתילה שאסור לטלטלה שבטל הכלי והשמן אגב הפתילה ומוקי לה בגלילא שנו כלומר שעשירים הוו מרוב שמן ולא קפדי עליה בטיל ליה אגב פתילה ודוגמא לדבר ההוא דבפ''ק דסנהדרין (דף יא:) טול אגרתא וכתוב לאחנא בני גלילאה עילאי ותתאי כו' לאפרושי מעשרא ממעטנא דזיתא ובנזיר פ' ב''ש (דף לא:) בגלילא שנו דחמרא עדיף ממשחא ויין היה מצוי להם הרבה ורוב שתייתן בכך כדמשמע בהמוציא יין (שבת דף עח.) דקתני מים כדי לשוף את הקילור דחשיב משום דשכיח לרפואה טפי משתיה שלא היו שותין רק יין מתוך עושרם בגליל ואפ''ה הוה עדיף להם היין מן השמן משמע שהיה להם רוב שמן בזול כדפרי' ומיהו פירש רש''י בגלילא שנו דפרק כירה (שם דף מז.) שהיו עניים ולא היו להם פתילות מצויות ובהמוציא (שם דף עח.) פירש מתוך שהיו עניים לא היו עושין רפואה רק ממים ולא מיין ולא משמע כן דא''כ גם שתיית מים שכיח טפי כיון שלא היה להם יין פורתא לשפות הקילור והיה להם לשער בשתיה ועוד מצינו בחולין בפ' אותו ואת בנו (דף פג.) וערב יום הכפורים בגליל משמע שהיו עשירים ומרבים בסעודות ועוד מה שפי' דלא היו פתילות מצויות הא אמרינן בשילהי בבא קמא (דף קיח:) מקבלין מן הנשים דבר מועט כלי פשתן בגליל אלמא שמצוי פשתן ביניהם וכי קאמר לישנא דאסור לטלטלה דמשמע דקאי אפתילה דשייך בה לשון נקבה דהא נר לשון זכר דאיכא למימר דקאי אקערה דמייתי לה לעיל מותר השמן שבנר ושבקערה מותר וגם מצינו לשון נקבה אנר נר חנוכה כבתה אין זקוק לה (שבת דף כא.) כל זה פי' הר''י וגם רבינו מאיר פירש כן ועוד הוסיף כי מרוב יין היה להם כאב עינים וטוב המים לרפואה:

דף כה - א

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד