חגיגה ה ע"א

דף ה - א

והות קא שגרא  ומחריא - תנורא [היתה מכבדת את התנור], שקלתא, ואנחתה אגבא דכרעה [לקחה את האוד, והניחתו על גב רגלה].

קדחה, ואיתרע מזלה, ואייתיתה [נשרפה רגלה, והורע מזלה, שמתה, והבאתי לך נשמתה].

אמר ליה רב ביבי בר אביי למלאך המות: האם אית לכו רשותא למיעבד הכי [ניתנה לכם רשות לעשות כן]?!

אמר ליה מלאך המות לרב ביבי: והאם לא כתיב: ויש נספה בלא משפט?!

אמר ליה רב ביבי למלאך המות: והכתיב: דור הולך, ודור בא?! ומשמע שנשלמים אצל כל אדם שנים של "דור", שהן השנים המיועדות לו, ואינן נפסקות באמצע, ללא משפט.

אמר לו מלאך המות לרב ביבי: יכול אני להפסיק את שנות חייו של אדם גם ללא משפט, וביאור הפסוק "דור הולך ודור בא", הוא כך:

דרעינא להו אנא, עד דמלו להו לדרא [רועה אני ושומר את נשמותיהם אצלי, והן שטות ומתגלגלות עמי עד שיתמלאו שנות הדור], ורק הדר, משלימנא ליה לדומה [לאחר מכן מעביר אני את הנשמות לשומר המתים, ששמו דומה]. ^[1] אמר ליה רב ביבי למלאך המות: סוף סוף, שניה מאי עבדת [שנות החיים שהוקצבו לאדם זה, מה יהא עליהם]?!

אמר לו מלאך המות לרב ביבי: אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במיליה, מוסיפנא להו ליה, והויא חילופיה [אם יש תלמיד חכם המעביר על מדותיו, מוסיף אני לו את שנותיו של זה, כדי שיחיה בחילופיו של המת].

רבי יוחנן, כי מטי להאי קרא, בכי [כשהיה מגיע למקרא זה היה בוכה].

דכתיב בתחילת ספר איוב:

"ויאמר ה' אל השטן: השמת לבך על עבדי איוב? כי אין כמוהו בארץ, איש תם וישר.

ויען השטן את ה', ויאמר: החנם ירא איוב אלהים!? ואולם, שלח נא ידך וגע בכל אשר לו - אם לא על פניך יברכך!

ויאמר ה' אל השטן: הנה כל אשר לו בידך".

ולאחר שניסה השטן להכשיל את איוב ונכשל, נאמר:

"ויאמר ה' אל השטן: השמת לבך אל עבדי איוב? כי אין כמוהו ! ותסיתני בו לבלעו חנם".

אמר רבי יוחנן בבכייתו: עבד, שלרבו יש מסיתין לו [כנגדו של העבד], ורבו אכן ניסת - האם תקנה יש לו!? ^[2]

רבי יוחנן, כי מטי להאי קרא, בכי, דכתיב "הן בקדושיו לא יאמין".

כי אמר: אי בקדושיו לא יאמין - במאן [במי] הוא כן יאמין?!

עד שיומא חד הוה קא אזיל רבי יוחנן באורחא [פעם אחת הלך בדרך], חזייה לההוא גברא דהוה מנקיט תאני [ראה אדם מלקט תאנים], והוה שביק הנך דמטו, ושקיל הנך דלא מטו [היה אותו אדם מניח מללקט את התאנים שכבר הגיע זמנם, שנתבשלו, ומלקט את אלו שלא נתבשלו].

אמר ליה רבי יוחנן לאותו אדם: האם לאו, הני מעלן טפי [האין המבושלות טובות יותר]?!

אמר ליה אותו אדם לרבי יוחנן: הני - לאורחא בעינן להו [מלקט אני אותם כדי לקחתם עמי לדרך]. הני נטרן, והני לא נטרן [אלו שאינן מבושלות משתמרות מלהירקב, ואילו המבושלות אינן משתמרות].

אמר רבי יוחנן: היינו דכתיב: "הן בקדושיו לא יאמין". שירא הקב"ה פן ירקבו הבחורים הצדיקים, והם נאחזים למיתה פן יחטאו. ^[3]

ומקשינן עלה: איני! והא ההוא תלמידא דהוה בשיבבותיה דרבי אלכסנדרי, ושכיב אדזוטר [הרי תלמיד אחד שהיה בשכנותו של רבי אלכסנדרי ונפטר בצעירותו].

ואמר על כך רבי אלכסנדרי: אי בעי האי מרבנן הוה חיי [אילו היה רוצה אותו תלמיד ללכת בדרך טובים היה חי].

ותיקשי: ואם איתא [אם כדבריך], שיש מתים בצעירותם כדי שלא יחטאו, אם כן מנין שהיה יכול לחיות אף אם היה הולך בדרך טובים, והרי דלמא אותו תלמיד מ"הן בקדושיו לא יאמין" הוה [מאותם שהכתוב אומר עליהם "הן בקדושיו לא יאמין"] כלומר: שמא מת טרם זמנו כדי שלא ירשיע?!

ומשנינן: ההוא תלמיד - מבעט ברבותיו הוה! ועליו נאמר "וטוב לא יהיה לרשע, ולא יאריך ימים. כל אשר איננו ירא מלפני האלהים". ופירשוהו חז"ל על מי שאינו מכבד את החכמים.

רבי יוחנן כי מטי להאי קרא, בכי: "וקרבתי אליכם למשפט, והייתי עד ממהר במכשפים, ובמנאפים, ובנשבעים לשקר, ובעושקי שכר שכיר אלמנה ויתום, ומטי גר, ולא יראוני".

אמר: עבד שרבו מקרבו לדונו [וקרבתי למשפט], וממהר להעידו [עד ממהר], האם תקנה יש לו?!

אמר רבי יוחנן בן זכאי על כתוב זה: אוי לנו! ששקל עלינו הכתוב קלות [עושקי שכר שכיר] כחמורות [מנחשים ומנאפים].

אמר ריש לקיש: כל המטה דינו של גר, כאילו מטה דינו של מעלה.

שנאמר שם: "ומטי [בצירי] גר". והרי מטי [בחיריק] כתיב, שכך היא המסורת. ומשמע מטה אותי.

אמר רבי חנינא בר פפא: כל העושה דבר ומתחרט בו, מוחלין לו מיד

שנאמר שם: "ולא יראוני", הא יראוני - מוחלין לו מיד. ^[4]

רבי יוחנן כי מטי להאי קרא, בכי: "כי את כל מעשה, האלהים יביא במשפט, על כל נעלם, אם טוב ואם רע. " והיינו שגגה.

אמר: עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות, האם תקנה יש לו?! ^[5]

ומפרשת הגמרא את המשך הפסוק:

מאי יביא במשפט על "כל" נעלם?, שמשמע אפילו על דבר מועט? אמר רב: זה ההורג כינה בפני חבירו, ונמאס חבירו בה.

ושמואל אמר: זה הרק בפני חבירו, ונמאס חבירו בו.

וממשיכה הגמרא בביאור הפסוק: מאי "יביא במשפט על כל נעלם, אם טוב ואם רע"? והרי אם על רע ישלם כגמולו, על הטוב ודאי ישלם כגמולו, כי מדה טובה מרובה ממידת פורענות?!

אמרי דבי רבי ינאי: טוב זה יש בו גם רע, ויביאנו הקב"ה במשפט מצד הרע שבו [עיון יעקב]: זה הנותן צדקה לעני שהוא דבר טוב, ועושה כן בפרהסיא, שהוא דבר רע, שמתבייש העני בכך.

כי הא דרבי ינאי, חזייה לההוא גברא דקא יהיב זוזא לעני בפרהסיא [ראה אדם נותן זוז לעני בפרהסיא], אמר ליה רבי ינאי לאותו אדם: מוטב דלא יהבת ליה, מהשתא דיהבת ליה, וכספתיה. מוטב שלא היית נותן לו, מאשר לתת לו ולביישו.

דבי רבי שילא אמרי: זה הנותן צדקה לאשה, שהוא דבר טוב, ועושה כן בסתר שהוא דבר רע. משום דקא מייתי לה לידי חשדא [חשד עבירה עמו]. ^[6]

רבא אמר: זה המשגר לאשתו להכין לסעודת שבת, שהוא דבר טוב [מהרש"א], בשר שאינו מחותך, שאינו מנוקר מחלב ומגידים אסורים, ושולח לה את הבשר בערבי שבתות, כאשר הזמן דחוק אז, ואפשר שלא תיתן לבה לראות שאינו כשר, כי מתוך שאינה בקיאה והזמן דוחק, סומכת על בעלה שודאי ניקרו [עיון יעקב].

ותמהינן: איני! והא רבא גופיה משדר [היה שולח] בשר שאינו מחותך לאשתו?!

ומשנינן: שאני אשתו של רבא, שהיתה בת רב חסדא, דקים ליה לרבא בגוה דבקיאה [יודע היה בה רבא שבקיאה היא], ותבחין בקלות שהבשר ששלח לה אינו מנוקר.

רבי יוחנן, כי מטי להאי קרא, בכי: "והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות".

אמר: עבד שרבו ממציא לו רעות וצרות, האם תקנה יש לו?!

מאי רעות וצרות?

אמר רב: רעות שנעשו צרות [סמוכות, כנשים צרות הדרות בבית אחד] זו לזו. כגון זיבורא [הכשת נחש] ועקרבא [ועקיצת עקרב], רש"י. ^[7]

וממשיכה הגמרא לפרש את הכתוב "אם טוב ואם רע":

ושמואל אמר: זה הממציא [הרגיל להמציא, רש"י] מעות לעני רק בשעת דחקו, ולא קודם שעת הדחק. שאם היה ממציא לו קודם, יכול היה העני לבקש מזונותיו, ולקנותן בשעת הזול.

אמר רבא: היינו דאמרי אינשי: זוזא לעללא, לקנות תבואה, לא שכיח לו לעני. ואילו לתליתא, לקנות פת, שהיא יקרה מקניית תבואה - שכיח לו לעני.

כתיב "וחרה אפי בו ביום ההוא, ועזבתים, והסתרתי פני מהם, והיה לאכול".

ויש לדרוש את המילה "מהם", לפנים ולאחור [עיון יעקב]:

אמר רב ברדלא בר טביומי אמר רב: כל שאינו בהסתר פנים, שאינו צועק מצרות הבאות עליו, ומתפלל ואינו נענה, בהכרח שאינו מהם, מזרע ישראל, שהרי עליהם הכתוב אומר "והסתרתי פני מהם".

וכן כל שאינו ב"והיה לאכול" [שהגויים אינם שוללים את ממונו],

ולא עוד אלא רב ביבי בן אביי היה מתעסק בראיית השדים לפיכך יש לומר כדרך הזה ראה ואין סומכין עליו ופתרון יש נספה בלא וגו' כגון אדם שהרג חבירו.

ותסיתני בו. אתה מעלה בדעתך כיון שאתה בא בדבריך הללו בעקיפין אתה מדמה להסית ואינך יכול להסית אלא (ברבוי מור) מיכן שהשטן של איוב אדם היה. הן בקדושיו לא יאמין כלומר אינו מאמין להם לחיות הרבה שמא בזקנותם יטו מן הדרך הטובה [וקשיא לי דהא אמרינן ביומא כיון שאדם עבר שלשים וששה שנה ולא חטא שוב אינו חוטא] וההוא תלמיד דהוה בשיבבותיה דר' יוחנן ושכיב זוטר. ואמר ר' יוחנן אי בעי להוטובי ארחתיה דלא לבעוט ברבותיו היה חיי. ר' יוחנן הוה בכי אמר כתיב וקרבתי אתכם למשפט והייתי עד ממהר וגו' עבד שרבו מקרבו לדין וממהר להעידו כלום יש בו תקנה.

אריב"ז אוי לנו ששקל הקלות עושק שכר שכיר וכיוצא בו הקישו למנאף ולמכשף ר"ל אמר ומטה גר ומטי גר כתיב כלומר כאלו מטה דין של מעלה וכל העושה דבר ומתחרט בו מוחלין לו שנאמר ולא יראוני הא יראוני אני מוחל להם.

כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם. היה ר' יוחנן אומר עבד שרבו שוקל שגגות כזדונות תקנה יש לו. על כל נעלם זה שהורג כינה לפני חבירו ונמאס אם טוב ואם רע כלומר אפילו רצה לעשות טוב ועלה בידו רע כגון שנתן צדקה לעני בפרהסיא שנמצא מביישו ר' שילא אמר הנותן צדקה לאשה בסתר ומייתי לה חשדא שמשיאה שם רע רבא אמר זה המשגר לאשתו בשר בע"ש שאינו מחותך אלא אי קים ליה בגווא ובהימנותא כרבא בר רב חסדא:

והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות.

אמר רב רעות שנעשות צרות זו לזו כגון זיבורא ועקרבא כגון שעקצו זיבורא ועקרב ביחד לאדם מי שעקצו עקרב [אינו] רוצה דברים קרים נמצא המועיל לאחד מזיק לאחר.

שמואל אמר זה הממציא מעות לעני בשעה שהנוגשים עליו ומלוה אותו והנוגשים באין ולוקחין אותו הממון שהלוהו וכי מסתלקי והוא בא ונושה בו בכל יום היינו דאמרי אינשי זוזא לעללא לא שכיח לתוליתא שכיח. פי' זוזא לקנות בו תבואה אינו מצוי ולמי שתולין אותו הנוגשים מצוי.

כתיב והסתרתי פני מהם והיה לאכול. אמר רב כל שאין בו והסתרתי פני מהם כלומר שהתפלל ואין נענה אין בו והיה לאכול כלומר שמענישין אותו העובדי כוכבים ואוכלין ממונו אינו מישראל אמרו ליה לרבא והא מר ליתא בוהיה לאכול ומתפלל ונענה.

כל תלמיד המבעט ברבותיו הב"ה קוצץ את ימיו וכל המטה דינו של גר כאילו מטה דינו של מעלה:

הרבה דברים אין גופם עבירה והן נמאסות מטכסיסיהן של תלמידי חכמים וראוי ליענש בהם כגון הרק בפני חברו ונמאס וכן ההורג כנה בפני חברו ונמאס והדומים לאלו הנותן צדקה לעני בפרהסיא נוח לו שלא נתנה מפני שנתבייש במתנתו המעוטה ובאשה הפך הדברים שאין לו לאדם ליתן לאשה צדקה בסתר מפני שמביאה לידי חשד אסור לו לאדם להמציא מעות לעני בשעת דחקו דרך הלואה אא"כ יודע שהם צריכים לו לתועלתו שאם לא כן הרי הוא מוציאם ונשאר מגולגל והרי זה שהלוהו תוקף בשלו ומוציאו נקי מנכסיו לעולם יכתיר אדם עצמו במדות הגונות ולא סוף דבר בשוק אלא אף בביתו ולא סוף דבר בביתו אלא אף בחדרי חדרים אפי' שיחה שבינו לבינה ימעט בה אא"כ הוא צריך לרצות שלא יתנהג כמדת עם הארץ שנתיחסה לו מדת הארי שדורס ואוכל כל מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק שכרו הרבה מאד ומקומו מושכר לו וכל שאפשר לו לעסוק ואינו עוסק וכן כל פרנס שמתגאה על הצבור בחנם הרי הם הולכים לאבדון ביד פשעם לעולם יזהר אדם שלא ליתן מכשול בתוך ביתו דרך צחות אמרו את כל מעשה האלהים יביא במשפט זה המשגר לאשתו בשר שאינו מחותך בערבי שבתות כלומר שמא מתוך מהירותה לא תרגיש אם צריכה נקור אם לאו וכששאלו והא רבא משדר תרצו בה שאני בת רב חסדא דקים ליה בגווה כלו' שהיה יודע בה שהיתה בקיאה בניקור לעולם אל יהרהר אדם אחר מדותיו של מקום אלא יצדיק את דינו בכל מה שיזדמן לו דרך צחות אמרו וחרה אפי בו והסתרתי פני מהם והיה לאכל כל שאינו בהסתר פנים ובוהיה לאכל אינו מהם וכן כל כיוצא בזה כבוד תלמידי חכמים כל אדם מוזהר בו אפי' נשיא שמוחל על כבודו והולך להקביל פני חכם שאין זה אצלו מיעוט שררה אלא מדה הדורה [והגדלת] כבוד ותועלת לעצמו [וכבר נאמר כי מכבדי אכבד] כל העוסק בתורה אפי' יום אחד בשנה לשמה הרי הוא כאלו עוסק כל השנה כלה וכל המרבה הרי זה משובח:

רעות שנעשות צרות זו לו כגון זיבורא ועקרבא פי' כדאמרי' בע"ז בפ' אין מעמידין חמימי לעקרבא וקרירי לזיבורא וחליפי סכנתא הילכך אי אפשר לרפאותה:

ושמואל אמר זה הממציאין לו מעות לצרתו פי' המורה אלעיל קאי אאם טוב ואם רעה ואינו נ"ל דהא איפסקא כר' יוחנן כי מטי להאי קרא בני כו' ונ"ל דהכא קאי ארעות רבות וצרות ופירש שמואל זה הממציאין לן מעות לצרתו שיש לו רעה שהוצריך ללות ועוד ועוד צרה גדולה שאינו מוציא ללוות קודם שידחק הרבה אלא בשעת דוחקו שהוא צריך להרבה מעות שאם היו מלוין לו בעת הקציר הי' מסתפק בדבר מועט ומכשיו שמלוין לו לקנות פת מן השוק יצטרך למעות הרבה ויבא למכור נכסיו בזול ולפרוע:

בפרש"י בד"ה זיבורא ועקרבא מש"ה נקט הכי כו' עכ"ל כל זה הדיבור שייך לתוס' ואינו מפרש"י וכ"ה בע"י ובתוס' שלפנינו יש דילוג וק"ל:

תוס'בד"ה זה הממציא כו' שהוא דחוק ועני זוזי לעללתא לא שכיח אם היה רוצה כו' עכ"ל הד"א כצ"ל:

דרעינא הו כו'. והדר משלימנא לדומה כו' ועד"ז נאמר לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה דר"ל לא המתים השטין ומתגלגלין בעולם ולא באו עדיין לרשות דומה הממונה על הגיהנם וגם לא כל יורדי דומה שבאו לרשותו יהללו יה אבל אנחנו נזכה בחיים שלא למות שלא בזמנו לשוט בעולם ולא נבא ג"כ לרשות דומה הממונה על הגיהנם ונברך יה מעתה ועד עולם גו':

אי איכא צורבא מרבנן דמעביר כו'. בספר משלי הביא רש"י דרשה דהכא וכתב שם אבל א"כ הוא אין ענין סוף הפסוק לראשו ע"כ ונראה לכוין בזה רישא דקרא רב אוכל ניר ראשים למאי דקאמר הכא ואי איכא צורבא מרבנן כו' וז"ש רב שהוא אחד מרבנן אוכל ניר שהוא זוכה בעוה"ז לאכול ניר וחלק ראשים דהיינו רשים ודלים במצות שיש מהם נספה בלא משפט שמתים קודם שהגיע זמנן: כי מטי כו' ותסיתני כו' לבלעו חנם עבד כו'. ר"י גופיה מרא דשמעתין קאמר פ"ק דב"ב אלמלא מקרא כתיב א"א לאומרו כביכול כאדם שמסיתין אותו וניסת ועיין בחידושינו שם:

הן בקדושיו לא יאמין כו'. במאן יאמין ובקדושיו לא יאמין לרבותא קאמר דאפילו בקדושיו לא יאמין ולמאי דמסיק הני מנטרן כו' היינו הן בקדושיו כו' ולענין שמתים קודם זמנן דוקא נקט קדושיו שלא יבאו לידי חטא דומיא דהני תאני דשקיל הנך דלא מטו אבל שלא בקדושיו שכבר חטאו לא חש בהן דומיא דמטו ולא מנטרן דלא שקיל להו ולעיל דפריך מי איכא דאזיל בלא זמניה ולא מוקים ליה בהנך דהן בקדושיו לא יאמין דיש נספה בלא משפט לא משמע כן כיון דמשום שלא יחטא הוא מת קודם זמנו במשפט מקרי ולא מתוקם אלא בטעות:

וקרבתי אליכם וגו' עבד שרבו מקרבו כו'. במשנה דאבות שנינו הוא העד הוא הדיין כו' אבל הוסיף ר"י לדקדק בהאי קרא שהדיין גופיה מקרבו למשפט על מה שפשע נגדו וגם הוא ממהר להעידו דעדים אחרים אפשר שמונעים עצמם ומעכבים מלהעיד מטעם מה להשמיט עצמם או להעלים מלהעיד אבל רבו המעידו אין כאן מונע וממהר להעידו ע"כ אין לו תקנה לא לגבי העדות ולא לגבי הדין:

ששקל עלינו הכתוב קלות כחמורות כו' דהקרא משמע לאו באיש אחד קמיירי כיון דכבר כתיב במכשפים ובמנאפים דנידון על החמורה ל"ל למימר דנידון על הקלות עושקי שכר שכיר דכבר קים ליה בדרבה מיניה ואמרינן נמי בפ' ד' מיתות מי שחייב שתים נדון בחמורה אבל קרא או במנאפים ובמכשפים או בעושקי שכר שכיר קאמר ומדכתיבי בחדא להקיש בא ששקל הכתוב הקלות כחמורות דליכא למימר להיפך שבא להקיש החמורות כקלות דהא הכתוב להחמיר בא ולא להקל כדלעיל עבד שרבו מקרבו לדינו כו':

ומטי גר ומטי כתיב אין פירושו משום דמטי לשון רבים הוא דהא ברבים המטים קמשתעי קרא וכמוהו עושקי דהיינו רבים העושקים אלא דמטי המסורות והכתיב דריש ויו"ד מטי היא בחיר"ק יו"ד הכינוי למדבר בעדו כמו מטה אותי וכל הפסוק דברי הקב"ה שמטה אותי כשמטה את הגר ואע"ג דהקרי מטי בציר"ה אינו מכחיש הכתיב ודריש נמי המסורת והכי נמי גבי יראה יראה כמפורש פרק קמא דסנהדרין ומיהו קצת קשה דהכא נמי הוו מצי למדרש גבי ועושקי שכר שכיר לפי הכתיב דיו"ד עושקי יו"ד הכינוי שהעושק שכר שכיר כאילו עושק אותי:

כל העושה דבר ומתחרט כו'. שנאמר לא יראוני הא כו' דבתר כל המעשים רעים שזכר כתיב לא יראוני אח"כ אבל אם יראוני אח"כ מוחלין להם מיד והתוס' כתבו דלא קאי אלא אעושקי שכר שכיר וכו' דתשובה מכפרת בהו אבל מכשפים ומנאפים אינו מתכפר בתשובה ולא משמע כן דלא יראוני אכולן דנקט בקרא קאי ויש ליישב דה"ק הא דקאמר תלמודא מוחלין מיד לא קאי רק אעושק שכר שכיר דבאינך אינו מתכפר מיד אלא תשובה תולה ויוה"כ או יסורין או מיתה מכפרין מיהו תשובה דיראוני עם כולן כדאמרינן פרק יה"כ:

על כל נעלם עבד שרבו שוקל כו'. נעלם הוא השוגג כמו ואם כל גו' ונעלם וגו' כי האדם נידון גם על השוגג שהוא קרוב למזיד כדאמרינן בעלמא א"נ כגון ששוגג בשבת בהעלם מלאכות שלא ידע שזו המלאכה אסורה דנידון על כך דהוה ליה ללמוד ולא למד:

זה ההורג כנה כו'. זה הרק כו' מריבויא דכל קדרשי ליה כפרש"י שהורג כנה כו' דבר מועט נחשב ושמואל הוסיף דהורג כנה היה אפשר לו להשליכה ולא להורגה בפני חבירו כמה שאמר לגבי שבת אלא אף הרק דא"א לו בלא רקיקה היה אפשר להבליעה בכסותו כמו לגבי תפלה:

מאי אם טוב אם רע כו'. משמע להו דאם טוב ואם רע אנעלם קאי דהיינו אותו מעשה שעשה יש בו ספק והעלם אם הוא טוב אם הוא רע כיון ששניהם יש באותו מעשה כדמסיק הנותן צדקה לעני בפרהסיא כו' ונותן צדקה לאשה כו':

מוטב דלא יהבת ליה כו'. וכספתי' כו' לא שייך הכא לומר הא דעשה דוחה ל"ת כיון דהיה אפשר לו לקיים שניהם וליתן לעני בסתר:

בשר שאינו מחותך בע"ש כו'. פרש"י דנקט ע"ש שמתוך שממהרין כו' אין נותנין לב כו' עכ"ל אבל קשה מאי טוב איכא בזה ויש לפרש דנקט אפי' ע"ש דאית ביה מצד א' טוב משום סעודת שבת:

תקנה יש לו כו'. כדמסיק דצרות זו לזו כגון זיבורא כו' דרפואתן קשה ואין להן תקנה מפיק לשון צרות ממשמעו משום דאל"כ לכתוב רעות וצרות רבות ומדכתיב רעות רבות וצרות משמע ליה דאותן רעות רבות הם צרות זו לזו ופרש"י דצרות לשון סמוכות כו' ע"ש ונראה דאינו נופל מלשון צרה ממש דהיינו שכ"א מן הרעות מצירה לחברתה שלא תהיה לה רפואה וכן וכעסתה צרתה שאחת מהן מצירה לחברתה והענין מבואר שאמר כן על עובדי ע"ז כי מצות אנכי מ"ע מצד החסד מדת מים ומצות לא יהיה לך ל"ת מצד הדין ואש כמ"ש בעע"ז אש אוכלה הוא אל קנא הוא והעע"ז הוא עובר על מ"ע דאנכי ועל ל"ת דלא יהיה לך שהם ממדת המים המתהפכים לזדונים ולמדת אש אוכלה שהם זיבורא ועקרבא ועל זה אמר כשיבואו הצרות על העע"ז יאמר על כי אין אלהי בקרבי גו' שלא יתלו הדבר בהשגחה שהצרות אלו באות עליו בדבר והפכו אבל יתלו הדבר במקרה ואנכי הסתר אסתיר גו' שאנכי אוסיף להסתיר לו על כל הרעה אשר עשה כי פנה גו' שהוא המתחיל להסתיר פני ממנו וק"ל:

הממציא לו מעות לעני כו'. כתבו התוס' פרש"י דקאי אדלעיל אם טוב גו' וקשה לר"ת חדא למה נקט כולי האי ואפסקיה כו' ומפרש ר"ת רעות רבות וצרות זה הממציא כו' ע"ש ובתוספות פרק כל הנשרפין ופרק הבע"י אבל הא דקאמר מאי רעות וצרות כו' לא יתיישב גם לפירושם ונראה לפרש ע"פ מה ששנינו פרק הניזקין לא היו סקריקון ביהודה כו' ומוקי לה בגמרא דג' גזירות גזרו קמייתא דלא קטיל לקטלוהו מציעתא דקטיל לייתי ד' זוזי בתרייתא דקטיל קטלוהו הלכך קמייתא ומציעתא גמר ומקני בתרייתא אמר האידנא לשקול ולמחר תבענא ליה בדינא ולמשנה אחרונה יש בידן ליקח הן קודמים אין בידן ליקח הלוקח נותן לבעלים רביע הושיב רבי ב"ד כו' ע"ש והשתא רעות רבות היינו ב' גזירות ראשונות שהיה רשות לסקריקון לקטול או ליטול קרקע ואפסידה גם לגבי לוקח דגמר ומקני וצרות היינו אם יש בידו ליקח הוא קודם לכל ואם אין בידו ליקח יקנה אותה אחר ונותן לו רביע דהיינו שממציא לו מעות אותו רביע ואפשר אם לא היה אחר קונה אותה תהדר לו הקרקע ע"י שתבעו לדינא והיינו לתליתא שכיח שהעכו"ם מגזמו להורגו ולתלותו כמו תלוהו וזבין כו':

כל שאינו בהסתר פנים אינו מהם כו'. דלגבי ישראל כתיב ישא ה' פניו אליך גו' כמפורש בספרי אינו דומה שואל מחבירו בתוך פניו כשואל מן הצדדים ולכך כשהם בגלות נטלה ברכה זו דישא פניו גו' בהסתר פניו משא"כ שאר אומות שאינן שייכין בהסתר פניו דלעולם לא ישא הקב"ה פניו להם:

כל שאינו בוהיה לאכול אינו כו'. דבזמן שישראל עושין רצונו של מקום כתיב ואכלת את כל העמים ובהיפך כשאין עושין רצונו של מקום כתיב והיה לאכול גו' ולעתיד כתיב ואכלתם אכול ושבוע והללתם גו' הלשון כפול דר"ל ואכלתם לעתיד מה שאכלו האומות מכם בעולם הזה שיהיו מחזירין לכם בעולם הבא כל מה שהיו שוללין מכם בעולם הזה:

גמרא ואיתרע מזלה ואייתיתה. כצ"ל כדלעיל:

גמ' שם אמר ר' יוחנן אוי לנו ששקל עלינו כו'. כ"ה בע"י ותיבות בן זכאי ליתא וכצ"ל:

גמ' שם הא יראוני מוחלין להם. הגרי"פ הגיה לו תחת להם ושכ"ה בילקוט ובע"י ול"נ דהגי' שלפנינו עיקרית כי יראוני הוא לרבים נסתרים:

גמ' שם שאני בת ר"ח דקים ליה כו'. כצ"ל וכ"ה בע"י:

תד"ה זה. לפי שעה שתולהו בסלו כו'. כצ"ל:

אִי אִיכָּא צוּרְבָא מֵרַבָּנָן דְּמַעֲבִיר בְּמִילֵיהּ מוֹסְפִינָא לְהוּ לֵיהּ. נראה לי בס"ד תרתי בעי חדא עודנו בחור וקטן בשנים דדמו רותח ונח לכעוס ולהקפיד ועוד דהוא חכם דאורייתא מרתחא ליה ועם כל זה מעביר במיליה לכך ראוי הוא למתנה טובה זו.
והתוספות הקשו מהא לרבי עקיבה דסבירא ליה בחזקיהו המלך ע"ה משלו הוסיפו לו והניחו בקושיא. ונראה לי בס"ד מלך שאני דדינו כרבים ולא יתערב עם שנותיו שנים של הדיוט יחיד.
ועוד נראה לי בס"ד גבי מלך לא אפשר להוסיף לו על שנים הקצובים לו כי בזה נמצא נכנס בתחום בנו אשר ימלוך אחריו אחר כלות שנים הקצובים אליו ואין מלכות נוגעת בחברתה דהא מצינו גבי דוד המלך ע"ה שזמנו הקצוב נשלם בשבת ורצה שיפטר באחד בשבת ואמר לו קודשא בריך הוא אי אפשר משום דאין מלכות נוגעת וכו' (שבת ל.), נמצא אפילו על יום אחד בלבד יש קפידא לכן סבירא ליה לרבי עקיבה משלו הוסיפו לו דהיינו משניו הקצובים ולא ניתן לו שנים יותר מן הקצוב לו.

דִּילְמָא מֵ"הֵן בִּקְדֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין" הֲוָה?. התוספות הקשו בהך עובדא דאותו תלמיד למה לא השיבו לה דהוה מן 'הֵן בִּקְדֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין' (איוב טו, טו)? ותרצו דלא היתה תשובה נצחת עיין שם. וקשה אמאי, והלא היא באה בטענה מכח פסוק גם הם ישיבו לה תשובה מכח פסוק זה? ונראה לי דהיא התחכמה להקדים קרא הרבה ושנה הרבה ושמש תלמידי חכמים הרבה לומר דעל אדם כזה לא אתמר 'הֵן בִּקְדֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין' מאחר שכל כך היה אדוק בתורה ודאי היא משמרתו ומגינה עליו שלא יחטא דאם על אדם כזה דהיה אדוק בה כל כך אינה מגינה על מי מגינה?!

עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ מְקָרְבוֹ לְדוּנוֹ, וּמְמַהֵר לְהָעִידוֹ, תַּקָּנָה יֵשׁ לוֹ?!. קשה אם כן לפי דבריו סובר דאבדה תקוה והלא קיימא לן (בירושלמי פאה א, ה וברמב"ם הלכות תשובה ג, יד) 'אין לך דבר עומד בפני התשובה' וכן יש להקשות באידך דנקיט נמי בהו הכי?
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בביאור ברכת מלביש ערומים וברכת הנותן ליעף כח, שיש חוטא שהוא מאבד לבוש הנשמה שלו לגמרי ולזה צריך ליתן לו לבוש חדש בחסדו יתברך ויש שמקלקל באופן שיחלש כח קדושת לבוש נשמתו ולזה אין צריך לבוש חדש אלא יתקן לו הלבוש שלו וכנגד זה מברך הנותן ליעף כח עיין שם. ולזה אמר מי שהגיע למדרגה זו כלום תקנה יש לו דודאי אינו מכלל המברכים 'הנותן ליעף כח' אלא הוא בכלל המברכים 'מלביש ערומים' שצריך לו כל יום מלבוש חדש כי נעשה ערום לגמרי.
או הכונה דרחמנא אמר בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין (קידושין ל:) נמצא יש תקנה לאדם בעסק התורה להטהר מן החטא אך מי שהגיע למדרגה זו דכתיב ביה כך, כלום אותה תקנה שעשה הקדוש ברוך הוא בתורה לחוד די לו? אלא ודאי צריך לעשות סיגופים ותעניות מלבד עסק התורה!
או יובן הכונה כלום תקנה יש לו על ידי גלגול ולא ירד לגיהנם דודאי מוכרח לירד לגיהנם עד שיהא נטהר.
או יובן ישראל נשפעים מן שלשה שמות אל שהם חסד דכתיב (תהלים נב, ג) חֶסֶד אֵ־ל כָּל הַיּוֹם, בזכות שלשה אבות ובזכות התורה שהיא אוריין תליתאי (שבת פח.) ובזכות קיום המצות שהם שלשה הנקראים 'מצות חוקים ומשפטים' וידוע שלשה שמות אֵ־ל במילואם עולים מספר תקנ"ה ולזה אמר מי שכתוב בו כך שהגיע למדרגה זו כלום תקנה יש לו דודאי אינו זוכה להיות נשפע מן ג' פעמים אֵ־ל מלאים שהם מספר תקנ"ה.

כָּל הָעוֹשֶׂה דָּבָר וּמִתְחָרֵט בּוֹ. יש לדקדק תיבת 'בּוֹ' נראה לשון יתר? ונראה לי בס"ד יש חרטה דבוקה דהיינו שמתחרט מכח גופו של אותו דבר שעשה שנמאס בעיניו וזו חרטה דבוקה בגופו של אותו דבר, ויש חרטה נפרדת שהוא לא נתחרט מכח גוף הדבר שנמאס לו אלא נתחרט מפני יראת העונש דחש פן יגיע לו רע ועונש שאם לא היה מגיע לו עונש לא היה נמנע מאותו דבר, על כן זה גרוע ואין לו מעלה זו דנמחלים כל עונותיו בעבור חרטה זו דוקא ולזה אמר וּמִתְחָרֵט 'בּוֹ' דייקא שהיא חרטה דבוקה בהחטא אז ראויה חרטה זו שכל עונותיו נמחלים בעבורה.
והנה מי שיש לו חרטה דבוקה כאשר אמרנו הנה זה יש לו יראת הרוממות שאינו ירא בשביל עונש אלא משום דקודשא בריך הוא רב ושליט על כולא ולכן יליף זה מפסוק יְרֵאוּנִי (מלאכי ג, ה) שהוא לשון ראיה ולשון מורא.
ובזה יתורץ מה שאמר התוספות ז"ל דלעולם הא אתי נמי כרבי יוחנן דסבירא ליה בלאוין תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר דאיירי בעושה תשובה מיראת העונש ולכך אין בה כח למחול מיד.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש מה שאמר תיבת בּוֹ לומר דמתחרט במעשה אחרת שדומה לאותה עבירה שהיא באותו מקום באותו פרק באותה אשה דאמרו בגמרא (יומא פו:) בכהאי גונא הוי תשובה מעליא! עד כאן דבריו נר"ו.

עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ שׁוֹקֵל לוֹ שְׁגָגוֹת כִּזְדוֹנוֹת, תַּקָּנָה יֵשׁ לוֹ?!. קשא מנא ליה הא דבכתוב לא נזכר מזיד דאמר עַל כָּל נֶעְלָם (קהלת יב, יד) דמשמע שוגג? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב ברכת טוב דאין אדם חוטא בשוגג אלא אם כן חטא קודם זה במזיד בגלגול זה או בגלגול שקדם ולזה אמר כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ (הושע יד, ב) המזיד, עד כאן דבריו עיין שם. ולכן שוקל שגגות כזדונות דהשוגג נולד מכח המזיד וכיון דאמר עַל כָּל נֶעְלָם שמע מינה דהוה קמי הכי מזיד.

זֶה הַנּוֹתֵן צְדָקָה לְאִשָּׁה בַּסֵּתֶר, דְּקָא מַיְתִּי לָהּ לִידֵי חֲשָׁדָא. קשא למה נקיט לָהּ והלא גם לעצמו מביא לידי חשד? ונראה לי בס"ד דהוא נותן לה בסתר במחשך או ישנה עצמו שלא תכיר אותו לא היא ולא אחרים כדי שלא תתבייש וזה אף על פי שכונתו להסתיר עצמו כדי שלא תתבייש עם כל זה כיון דאשה היא יוצא לה רעה מזה כי יחשדו אותה שהביא לה אתנן זונה אך לו אין מכירים אותו כדי שיחשדוהו כיון דמסתיר עצמו.

עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ מַמְצִיא לוֹ רָעוֹת, תַּקָּנָה יֵשׁ לוֹ?!. פירוש שאינו מחלק גזרת הרעה לחלקים קטנים כדי שיכולים לסובלה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל משל לאחד שנשבע להשליך על בנו קורה אחת וראה אם ישליך ימות ואם לא ישליך הרי נשבע מה עשה שיבר איתה לחלקים קטנים והשליכם עליו הרי קיים שבועתו ובנו לא מת.
ומה שאמר רָעוֹת שנעשו צרות זו לזו שהם הפכיים חד קר וחד חם כגון זבורא ועקרבא נראה דמביא עליהם כזאת בשביל שלא עסקו בתורה שנמשלה לאש שהוא חם ונמשלה למים שהוא קר. ובזה יובן בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם (תהלים סו, יב) שהיו רעות צרות כגון זבורא ועקרבא ועם כל זה וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה בחסדך הגדול שתוכל על שני הפכיים בנושא אחד.

זֶה הַמַּמְצִיא מָעוֹת לֶעָנִי בִּשְׁעַת דָּחְקוֹ. פירוש אלו הנותנים מעות בריבית דרכם אם יראו הלוה דחוק רוצים ריוח יותר דהיינו שנים למאה בחודש וכאשר זה העני הוא צריך למעות ורוצה ללות ברבית הן מן הגוי ברבית הן מישראל בהכשר והוא אינו יודע מי מלוה ברבית אך יש סרסורים שעסקם בכך להמציא ללוה מעות מאחרים שיתנו לו ברבית ונודע שאם יראה המלוה את הלוה דחוק מאד אז ירצה רבית יותר ונמצא זה הסרסור שלא המציא ללוה אדם שילוה לו ברבית אלא עד אחר שנתגלה ונודע דוחקו כי רב הוא גרם לו נזק בזה דעל ידי כך המלוה יבקש ממנו רבית מרובה כיון שנודע לו שהוא דחוק מאד דמוכרח ליתן רבית כאשר יבקש.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש מַּמְצִיא מָעוֹת לֶעָנִי בִּשְׁעַת דָּחְקוֹ הכונה כשרואהו דחוק למעות ממציא לו סחורה לקנותה בהמתנה עשרים למאה יותר משוויה וחוזר ומוכרה לו במעות מדודים בפחות הרבה ויהיה לו בזה הפסד מרובה וכיון שהוא דחוק מוכרח לעשות כן אף על פי שרואה שהוא מפסיד הרבה באופן זה ואם לא היה זה ממציא לו דרך זה ואופן זה לקנות בהמתנה ולחזור ולמכור במדודים בפחות הרבה הוה טרח ללות מזה קמעה ומזה קמעה בהלואת חן וחסד דכיון שהוא לוה מעט מזה ומעט מזה מארבע וחמש בני אדם אין לוקחים ממנו רבית והיה פורע לפי שעה חוב גדול שצריך לפרוע אותו עתה שהגיע זמן פרעונו ואף על פי שצריך לו טרחה גדולה ללות מכמה בני אדם מעט מעט זה עדיף מאופן זה שעשה לו הסרסור שיש בו הפסד מרובה, עד כאן דבריו נר"ו.

זוּזֵי לַעֲלָלָא, לָא שְׁכִיחַ, לִתְלִיתָא, שְׁכִיחַ. פירש רש"י ז"ל לַעֲלָלָא לקנות תבואה. נראה לי בס"ד הכונה יש אדם שקונה תבואה בשביל מאכל ביתו בכל השנה כולה ואינו קונה דבר יום ביומו אך אינו מוכרח לכך דאם נמצא לו מעות בנקל יקנה ואם לאו אינו לוקח מעות ברבית כדי לקנות תבואה לצורך השנה כולה על כן אם ללוות מחבירו מעות כדי לקנות לצורך השנה כולה יאמר לו אין לי מעות כי יודע שאין זה דבר הכרחי ואם יבקש ממנו ריוח הרבה בשביל מעות שמלוה לא ירצה ליתן לכן מוכרח שיאמר לו אין לי מעות תחת ידי וזהו לעללא לא שכיח אבל אם יראהו דחוק הרבה כאדם התלוי בשערות עיניו שהוא מוכרח ללות מעות לפדות עצמו אומר לו יש לי מעות תחת ידי להלוות כי יודע שזה מוכרח ליתן לו ריוח על מעותיו כאשר יבקש ממנו אפילו שלשה למאה לחודש וזהו לתליתא שכיח לשון משל הוא זה שאומרים העולם על אדם שהוא דחוק ונצרך למעות הרבה 'זה תלוי בשערות עיניו'.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד שאם יעלילו על אדם עלילה של דם או של גניבה וכיוצא קודם שנידון דאז התביעה היא בסוג עלילה הוא יכול להמלט ממנה במעט שוחד ממון וכאשר יבקש מחבריו ללות לו ממון לפי שעה כדי להציל עצמו מן העלילה בשוחד ממון לא ימצא מי שילוה לו וזהו לַעֲלָלָא לָא שְׁכִיחַ אך אחר שהעלילה נעשית משפט שנידון ויצא חייב הנה להצלתו צריך שוחד ממון הרבה שכבר נגמר דינו לצליבה ואיך ינצל בלי תרקבא דדינרי ובעת זו שצריך לו ממון הרבה ימצא לו בני אדם להלוות לו.

כָּל שֶׁאֵינוֹ בְּ"הֶסְתֵּר פָּנִים" אֵינוֹ מֵהֶם. כָּל שֶׁאֵינוֹ בִּ"וְהָיָה לֶאֱכֹל" אֵינוֹ מֵהֶם. קשא הוה ליה לכלל אותם יחד ולמה חלקם לשתי חלוקות? ונראה לי בס"ד דקא משמע לן אם הוא אינו בהסתר פנים אף על פי שישנו ב'וְהָיָה לֶאֱכֹל' (דברים לא, יז) אינו בכלל גזרה זו וכן כל שאינו ב'וְהָיָה לֶאֱכֹל' אף על פי שישנו בהסתר פנים אינו בכלל גזרה זו.
והנה לפירוש רש"י ז"ל שפירש אינו מהם רוצה לומר אינו מזרע ישראל, קשא איך אמרו רבנן לרבא מַר לָא בְּ'הֶסְתֵּר פָּנִים' אִיתֵּיהּ וְלָא בִּ'וְהָיָה לֶאֱכֹל' אִיתֵּיהּ? אך לפי דברינו שפרשנו אינו בכלל בעלי גזירה זו ניחא.
מיהו יש לומר בס"ד פירוש אחר הא דאמר אינו קאי על אותם הדורות שחטאו בעבודה זרה וגלו וקאמר רב על דורות אלו אף על פי שימצא בני אדם עתה שהם בְּ'הֶסְתֵּר פָּנִים' וגם ב'וְהָיָה לֶאֱכֹל' מפני כי אלו הם גלגול אותם הדורות שעברו עבודה זרה ונגזר עליהם כך כמו שאמרו באיוב שהיה צדיק ולקה מאד בעבור שהיה גלגול תרח מכל מקום הנה כל אדם שאינו בהסתר פנים ודאי אינו מגולגל מאותם הדורות שעבדו עבודה זרה ונגזר עליהם כך.

עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ מְסִיתִין אוֹתוֹ עָלָיו וְנִסָּת תַּקָּנָה יֵשׁ לוֹ. הנה בודאי לא שייך הסתה חס ושלום לגבי קודשא ברוך הוא ומה שנאמר לשון וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם (איוב ב, ג) הוא להטעות השטן כדי שיתעסק באיוב ולא יקטרג על ישראל באותו היום שנעשה בו קריעת ים סוף שנצולו בו ישראל וטבעו מצרים וכמו שאמר רבינו ז"ל בשער הפסוקים על פסוק יְמִינְךָ הֳ' תִּרְעַץ אוֹיֵב (שמות טו, ו) והיינו תרעץ בהפוך אתוון צרעת, אויב - איוב, ואם לא היה אומר לו 'וַתְּסִיתֵנִי בוֹ' לא היה השטן מתגרה באיוב.
ובודאי הקדוש ברוך הוא דבר אמת בזה שאמר 'וַתְּסִיתֵנִי' והיינו שדבר כן לפי דעתו של שטן שהיה חושב שהוא יכול להסיתו חס ושלום ואם לא היה אומר לו כן לא היה מתגרה בו לקטרגו עוד הפעם מאחר שראה שבקטרוג הראשון אשר הזיקו בממונו לא הועיל כלום אלא אדרבה הצדיק עליו את הדין והודה לשמו יתברך וקבל היסורין ברצון, אך אחר שאמר לו 'וַתְּסִיתֵנִי' נתגבר בדעתו לחזור עליו ובקש מהקדוש ברוך הוא שיתן לו רשות לשלוט בגופו דחשב שבזה יוכל לו ונתן לו רשות כדי שיתעסק בו, ומה דבני ובני נקרע הים ויצאו ישראל בשלום ואז אחר כך כשנודע הדבר לשטן שהוא על ידי עסקו באיוב אבד מידו קטרוג זה שהיה לו לקטרג על ישראל בקריעת ים סוף היה קשה עליו הדבר הזה למאד מאד.
ואם תאמר אם כן למה הוה רבי יוחנן בכי בהאי קרא ואומר עבד שרבו מסיתין אותו עליו ונסת תקנה יש לו, מאחר דליכא בהאי מלתא דהסתה כלל? נראה לי בס"ד בכי על הנראה מן פשוטו של המקרא שהוא ניסת חס ושלום עתה יתרשלו בעלי תשובה כי יאמרו: מי יוכל לעמוד נגד השטן מאחר שהוא יש לו שליטה כל כך שיוכל להסית חס ושלום! כי לא יבינו הענין כמו שכתבנו אלא יחשבו שיוכל להסית כלפי מעלה ולבלע חנם ועל דא קא בכי.
והנה בבכייתו ודאי מפרש דבריו שבוכה על טעות בני אדם שטועין בדבר זה להבינו כפשוטו ואם כן ממילא השומעין יבינו האמת דאין כונת הכתוב כפי הנראה לאדם על פי פשוטו ודבר חכמה היה עושה בבכייתו זאת בעבור ענין זה לעורר לב השומעין והרואין.

וְאִם בִּקְדוֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין, בְּמַאן יַאֲמִין. הקשה הרי"ף ז"ל מעיקרא מאי סבר דבכי בהאי קרא ואיך נחה דעתו בהאי עובדא דחזה דעדיין יש לומר אִם בִּקְדוֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין, בְּמַאן יַאֲמִין?
ונראה לי בס"ד מעיקרא היה מפרש דקאי על יתרון טובה של עושר או גדולה לא יאמין ליתן להם פן יהיה עשרם או גדולתם סיבה לקלקולם ולהכי קשיא ליה 'בְּמַאן יַאֲמִין?' אך אחר שראה אותה מעשה נרגש לפרש הכתוב ההוא דקאי על מלחמת השטן והיצר הרע שבאים ללחום בכל תוקף עם האדם כענין יוסף המלך ע"ה עם אשת פוטיפר וכענין רבי עקיבה ורבי מאיר דאדמי להו שטן בדמות אשה יפה מאד (קידושין פא.), ועל זה אמר לֹא יַאֲמִין למסרם ביד השטן ויצר הרע להלחם עמו במקום סכנה אלא או ימיתם קודם שיערוך השטן מלחמה עמהם במקום סכנה וכדמשמע מאותה מעשה של התאנה או ישארו בחיים ויכריז הזהרו בחכם פלוני ובתורתו ואז נבדל מהם השטן בעל כרחו קודם שנתקרבו ובאו אצל הזונה וכדהוה ברבי עקיבה ורבי מאיר ע"ה.

כְּלוּם תַּקָּנָה יֵשׁ לוֹ. נראה לי בס"ד בזכות התורה שהיא משולשת וניתנה מימין שהוא סוד שם אֵ־ל במלואו שעולה קפ"ה [אל־ף למ־ד = 185] זוכים להשפעת ג' פעמים אֵ־ל במילואם שהם ג' פעמים קפ"ה כמנין תקנ"ה [185×3=555] וכן בזכות ג' מצות עשה שהם מצות חוקים ומשפטים שהם מצד החסדים שהוא סוד שם אֵ־ל גם כן יזכו לשלשה שמות אֵ־ל במלואם שעולים מספר תקנ"ה, לכך דקדק לומר כְּלוּם תַּקָּנָה יֵשׁ לוֹ.

הָא בְּבָתֵּי גַּוָּאִי הָא בְּבָתֵּי בְּרָאִי. וּבְבָתֵּי בְּרָאִי לֵיכָּא עַצְבוּת. בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע פרשתי בס"ד ענין בתי בראי ובתי גוואי לפי גרסה של רוב ספרים דגריס וּבְבָתֵּי גַּוָּאִי לָא וְהָא כְּתִיב וכו' וכתבתי לפי גרסא דידן דנקיט רש"י יש לפרש בָּתֵּי בְּרָאִי וּבָתֵּי גַּוָּאִי בענין אחר ולא פרשתי מה הוא וכאן אפרש בס"ד דבתי בראי הם עולמות שכנגד אותיות הפשוט של שם הוי־ה ובתי גוואי הם עולמות שכנגד המלוי דשם הוי־ה כי עולמות שכנגד הפשוט הם מעולים יותר וגם הם חסדים דאין שם תגבורת הדינין ועולמות שכנגד המלוי הם תחתונים והם בחינת גבורות ששם יש תגבורת הדינין.
ומקשי וּבְבָתֵּי בְּרָאִי לֵיכָּא עַצְבוּת וְהָא כְּתִיב: (ישעיהו כב, יב) וַיִקְרָא אֲדֹנָ־י אֱלֹקִים צְבָקוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק? וידוע כל היכא דכתיב 'אדני הוי־ה' קרינן 'אדני אלקים' וכתבו המקובלים ז"ל ששם אדנ־י אנו קורין כנגד עיקר השם ושם אלקים אנו קורין כנגד המלוי של השם יען כי שם אלקים עולה מספר פ"ו כמנין אותיות מלוי שהם מספר פ"ו, ולכן מקשי כיון דקרינן 'אדנ־י אלהים' באומרו לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד נמצא ענין הבכי שהוא המיתוק ישנו בין בעולמות שהם כנגד אותיות הפשוט של השם בין בעולמות שהם כנגד המלוי של השם.
ומשני שַׁאנִי חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָשׁ דהיה חרבנו קשה שנעשה בו שינוי דַּאֲפִלּוּ מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן, ולכן גם בענין זה נעשה שינוי בעונותינו הרבים שנעשה תגבורת דין גם באותם עולמות שכנגד הפשוט והוצרכו למיתוק על ידי הבכיה. ונראה לי בס"ד 'בכיה' בהפוך אתוון 'כביה' כי בבכיה נעשה כביה לאש הדינין וכבייתם הוא מתוכם.

מִפְּנֵי גַּאֲוָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּטְּלָה מֵהֶם וְנִתְּנָה לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. נראה לי בס"ד ד' עולמות הם שהמה אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] ובאצילות לא יש רע ובבי"ע [בריאה, יצירה, עשיה] יש בהדרגות דהיינו בריאה רובה טוב וביצירה חצי וחצי ובעשיה רובה רע. וידוע בכל עולם יש בחינת הוי־ה ובבי"ע יש ג' פעמים ו־ה שהם סוד שבעה ספירות הבנין המשפיעים, ולזה אמר מִפְּנֵי גֵוָה (ירמיהו יג, יז) רוצה לומר ג' ו־ה וזהו מלכות שמים רוצה לומר בחיה מלכות ובחיה שמים שהם סוד תו"מ [תפארת ומלכות].

תוס' ד"ה הא יראוני וכו' דהוה ליה ל"ת. עיין תשובת פנים מאירות ח"א סימן כ"ו ובספר מים חיים להפר"ח בתשובה האחרונה:

רבי יוחנן כי מטי להאי קרא בכי המהרש"א בח"א כתב שהכונה כדמסיק בגמ' אח"כ מאי צרות שהן צרות זו לזו כגון זבורא ועקרבא. ואני אומר הרי ר' יוחנן לא הזכיר בדבריו צרות רק אמר עבד שרבו ממציא לו רעות רבות תקנה יש לו. לכן נלע"ד שהכונה ע"פ שאמרו בשלהי יומא (דף פ"ו ע"א רב יהודה רמי כתיב שובו בנים וכתיב הנה בעלתי בכם לא קשיא כאן מאהבה ומיראה כאן ע"י יסורים שע"י יסורים כבר אבד מדרגת בן והרי הוא בכלל עבד. ואומר אני אם שב ביסורים הראשונים אין זה סימן שאבד מדרגת בן שהרי כתיב חושך שבטו שונא בנו אבל הכוונה שיסורים בתחלה הם באים להזכיר את האדם לשוב אבל אם לא הועילו היסורים צריך מכות רבות זו אחר זו זה סימן שאינו במדרגת בן. וזהו כונת ר' יוחנן עבד שרבו ממציא לו רעות רבות כלום תקנה יש לו שיצא מעבדות לחירות להקרא בן זה כבר אין לו תקנה ונשאר עבד עולם. ואומר אני אם יש לתמוה על מי שהקב"ה ממציא לו רעות ואינו שב יותר ויותר יש לתמוה על מי שהקב"ה כביכול ממציא עצמו לפניו שישוב אליו ואינו שב זהו עז פנים ביותר כי טבע הבן להתבייש מאביו ולחוס על כבוד האב ואם אב אני אי' כבודי כי בעוה"ר הפגם מעונות שלנו מגיע עד כסא הכבוד ויד על כס וכו' ולכן גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד לתקן את אשר פגמנו שם והקב"ה שואל אם אב אני אי' כבודי דהיינו תיקון הכסא כבוד שלי אם אב כו' אי' כבודי ציון הוא משכן כבודו וכל דור שלא נבנה בימיו כאלו נחרב כי היום אם בקולי תשמעו נמצא גדולה צרותנו יותר מהדור שבשעת החורבן כי בימיהם הי' רק החורבן ביום א' ואח"כ מה דהוה הוה כי לא הי' אפשר להבנות בו ביום עד עת קץ אבל בימינו כלו כל הקיצין וכל יומא זמנא ואנחנו מחריבים המקדש בכל יום מחדש ואצלנו ראוי להיות חרבן בה"מ אבילות חדשה לא אבילות ישינה כי בכל יום נחרב מחדש וראוי לנו להאנח בשברון כל הגוף לא בשברון מתניה כמו על אבילות ישינה. ונחזור לראשונות כי יותר יש להתעורר בתשובה ע"י שהקב"ה ממציא כביכול עצמו לפני החוטא כדי שישוב ממה שיש להתעורר ע"י יסורים ואולי זהו כונת הפסוק ואמר ביום ההוא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה פי' שאם הייתי כדאי שימציא הקב"ה כביכול עצמו בקרבנו לא הייתי צריך ליסורי הרעות האלה לעורר אותי ע"י יסורין שהרי יותר הייתי מתעורר ע"י שימציא כבודו לנו ולכן אומר עבד שרבו ממציא עצמו לפניו שישוב ואינו שב כלום תקנה יש לו ועל דא ודאי קא בכינא בכי תמרורים דכתיב דרשו ה' בהמצאו שאין איש שם על לב לשוב בתשובה:

והכתיב דור הולך ודור בא דרעינא לה וכו' בזה פירש רבינו האר"י זצ"ל פ' כצאן לשאול שתו מות ירעם וירדו בם ישרים לבקר הכונה כצאן ששוחטים אותם בלא זמנם כן לשאול שתו דיש נספה בלא משפט עד לא בא זמנו. וכי תימא הכתיב דור הולך כמו שאמר והכתיב דור הולך והשיב דרעינא להו וז"ש מות ירעם עד דמטו שנות דור כמ"ש דרעינא להו וכי תימא הנהו שני דנספה בלא משפט מה נעשים לז"א וירדו בם ישרים הם החכמים ענוים כמ"ש יהיבנא להו לצורבא מרבנן דמעביר אמיליה עכ"ד ז"ל ונאים הדברים למי שאמרן:

אי איכא צורבא מרבנן דמעביר אמיליה וכו' אפשר דהטעם דבעי תרתי צורבא מרבנן ומעביר אמיליה במ"ש בשבת בימינה אורך ימים איכא ופירש"י לחד לישנא דבימינה היינו לומד לשמה וכבר כתבנו בסמוך דע"י הענוה מכוין אל האמת דיש לו מד"ת הענו"ה זהו תורה לשמה כמ"ש בסמוך ולכן משפטו דזוכה לאורך ימים וכמו שפירש"י דבימינה אורך ימים היינו לומד לשמה. ומשום הכי אי איכא צורבא מרבנן דמעביר אמיליה זוכה בהנך שני ודוק:

מוסיפנא להו ליה והויא חלופי. הקשו התוס' לרבי עקיבא ס"פ החולץ דאית ליה משלו הוסיפו לו לחזקיה ולית ליה זכה מוסיפין לו הא משמע הכא דמוסיפין לו וצ"ע עכ"ל והרב המוסמך מהר"י פינטו תירץ ותורף דבריו דאין מוסיפין אפילו למי שזכה לגזור שנים חדשות. אבל הני שני דנספה בלא משפט כבר היו השנים בעולם ואינם חדשים זהת"ד עיין בספרו. ונעלם ממנו שזה תירצו התוס' עצמם ביבמות דף ן' ע"ש. ולתירוץ זה א"ש מ"ש בסוגיין מוסיפין להו ליה והויא חילופי דהני מילי והויא חלופיה לכאורה הם יתרים וטפלים. אבל לפי האמור הש"ס בדקדוק קאמר והויא חלופיה כלומר דהשנים כבר נגזרו בעולם ומשו"ה הוסיפו לו ואתיא גם לר' עקיבא:
ובלקוטי רבינו בצלאל כתוב על קושי' התוס' בסוגיין בשם גיליון וז"ל וי"ל כשפוסקים שנותיו של אדם פוסקים נמי אם יהיה רשע שגורמין עונותיו שום מקרה בזה שיפחתו לו מקצבתו כו"ך באותו זמן שאירע לו המקרה ואי איכא צ"מ חסיד ועניו דמעביר אמיליה שיוסיפו לו כו"ך ולפיכך אמר משלו נתנו לו. א"נ דחזקיה דהוה מלך לא מעביר אמיליה דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ולפיכך דוקא משלו נתנו לו אבל מאן דמעביר אמיליה אפי' שאינו שלו נותנין לו וקרא דאת מספר ימיך אמלא שלא יחסר אבל להותיר יכול להותיר ומנשה דמשמע ליה שלא יחסר ולא יותיר אמלך חזקיה ק"ל דלא מעביר אמיליה והוצרך ר"ע לומר משלו נתנו לו עכ"ל:

עבד שרבו מקרבו לדונו וממהר להעידו וכו' עמ"ש בעניותי בס' הקטן דברים אחדים דף ל"א ע"ב ע"ש באורך:

הא יראוני מוחלין להם מיד. התוס' כתבו ופליגא דר' ישמעאל וכו'. גיליון. מצי אתיא כר' ישמעאל ויש לחלק בין עשה דשכר שכיר כיון דפרע לבסוף וליכא גביה אלא מה שאיחר אצלו שכירותו לא זז משם עד שמוחלין לו אם עשה תשובה. נמוקי רבינו בצלאל כ"י:

(ה רע"א) דרעינא להו אנא וכו'.—יש להסמיך ענין זה בלשון המקרא "כצאן לשאול שתו מות ירעם וירדו בם ישרים לבקר" (תה' מט טו).

(ה סע"א) הממציא לו מעות לעני וכו'.—עי' מ"ש בסנהדרין עו ב.

וקא מחריא תנורא. מכבדת את התנור: אותיבתיה אגבה דכרעה. הושיבתו על גב רגלה ונכות והורע מזלה: דרעינא להו אנא. איני מוסרן לשומר המתים ששמו דומה אלא מתגלגלין עמי ושטין בעולם עד שיתמלאו שנותיו והוא קרוי דור: דמעביר במיליה. מעביר על מדותיו: דמטו. נתבשלו: הני מינטרן. אותן שלא בישלו כל צורכן אין ממהרות לירקב: היינו דכתיב כו'. הטובות ירא פן ירקבו אף הבחורים הצדיקים נאחזין למיתה פן יחטאו: אדזוטר. בעודו בחור: אי בעי האי מרבנן. להיות הולך בדרך טובים הוי חיי: מבעט ברבותיו הוה. רבי אלכסנדרי היה מכיר בו שלא היה מן הקדושים וכתיב וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני האלהים (קהלת ח) ותניא במסכת קדושין (דף לג:) מורא זו איני יודע מהו כשהוא אומר והדרת פני זקן ויראת מאלהיך (ויקרא יט ) הוי אומר מורא זו כבוד חכמים: קלות כחמורות. עושקי שכר שכיר כמנאפים ומכשפים: ומטי גר. בהאי קרא כתיב: ולא יראוני. ובהא קרא כתיב: כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם. ואף על הנעלמות ממנו שעשה שוגג הוא מביאו במשפט: על כל. אפי' דבר מועט במשמע: ונמאס. קצה דעת חבירו בדבר: מאי אם טוב. דמשמע אף על הטובה מביאו במשפט: שאינו מחותך. שאינו מנוקר מן החלב ומן הגידין האסורים: בערבי שבתות. שמתוך שממהרין לעשות צורכי שבת אינן נותנין לב אם מנוקר הוא: צרות סמוכות זו לזו. לשון וכעסתה צרתה (שמואל א א) שתי נשים יחד: זיבורא ועקרבא. נקיט הכי משום דאמרינן במסכת ע''ז בפרק אין מעמידין (דף כח:) חמימי לעקרבא וקרירי לזיבורא וחילופא סכנתא הלכך היכא דנכתיה זיבורא ועקרבא נעשות צרות זו לזו דלית ליה תקנתא לא בקרירי דקשה לעקרב ולא בחמימי דקשה לזיבורא: זה הממציא מעות לעני בשעת דוחקו. אלעיל קאי אם טוב ואם רע הרגיל להמציא צדקתו לעני בשעת דוחקו ולא קודם שעת הדחק שיכול לבקש מזונותיו ולקנותן בשעת הזול: לעללא. לקנות התבואה דמתרגם ועללת ארעא (ויקרא כה): לתליתא. להפסד ולאיבוד כך שמעתי ולי נראה לקנות בשעת הדחק מזון שהוא תולה בסלו כדאמר מר (פסחים דף קיא:) תלא סילתא תלא מזוני תלאי בביתא קשה לעניותא:

מוסיפנא לו והוה חלופיה. יש להקשות לרבי עקיבא דאית ליה בשילהי החולץ (יבמות דף נ. ושם) משלו הוסיפו לו לחזקיהו ולית ליה זכה מוסיפין לו הא משמע הכא דמוסיפין לו צ''ע: מבעט ברבותיו הוה. וכן איכא למימר בההיא דפ''ק דשבת (דף יג.) באחד שמת והיתה אשתו מולכת תפיליו בבית המדרש אמרה כתיב כי היא חייך ואורך ימיך בעלי שקרא הרבה ושנה הרבה היכי מת בחצי ימיו ולא השיבו לה דבר ולא היו אומרים מהני הוה דבקדושיו לא יאמין אי נמי לא היה תשובה נצחת הא יראוני מוחלין. גבי עושק שכר שכיר כתיב דהוה ליה לא תעשה ופליגא דרבי ישמעאל בפרק בתרא דיומא (דף פו.) דאמר תשובה תולה ויוה''כ מכפר ואיכא ברייתא אחרת דאמר על עשה ולא תעשה תשובה מכפרת ועוד יש לחלק בין עניני תשובה יש שב ומוחלין לו מיד ויש שב דמוחלין לו אבל לא מחילה גמורה ועדיין יש עונש ואותו עונש תולין והא דאמרינן בשבועות (דף יב: ושם) העובר על מצות עשה ונתחרט לא זז משם עד שמוחלין לו היינו מחילה גמורה ואם שב בכל לבו ע''י יסורין יתכפרו לו עונותיו: שנעשות צרות זו לזו כגון זיבורא ועקרבא. פר''ת רפואה לנשיכה זו קשה לנשיכה זו וכן אמרינן ריש פרק ב' דע''ז (דף כח: ושם) חמימי לעקרבא קרירי לזיבורא: זה הממציא מעות לעני בשעת דוחקו. פרש''י דקאי אדלעיל אם טוב ואם רע שממתין לו עד שעת היוקר ונמצא קונה ביוקר לתליתא לקנות פת לפי שעה כמו שקונהו בסלו כדאמרינן תלא לסילתי תלא למזוניה וקשיא לר''ת חדא למה נקט כולי האי ואפסקיה באידך קרא והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות ועוד דאמרינן המלוה לעני בשעת דוחקו עליו נאמר אז תקרא וה' יענה (ישעיה נח) בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סג. ושם) מיהו התם מחלק הריב''ן בין מלוה לממציא ועוד דנקט הש''ס מילתא דלא שכיח לתלות הלחם דאמר בערבי פסחים (דף קיא: ושם) תלאי בביתא קשי לעניותא ומפרש ר''ת צרות רבות ורעות זהו הממציא מעות לעני בשעת דוחקו כגון שתפסו המושל ובא זה ואמר לו שילוה לו מעות על קרקעותיו ואם לא היה זה בא המושל היה מיקל בפדיונו לפי שהוא דחוק ועני זוזי לעללתא לא שכיח אם היה רוצה לקנות תבואה להאכילו לביתו אין מוציאין לו מעות לתליתא כמו תלא וזבין (ב''ב דף מז:) כשדוחקין אותו למכור משלו לתלותו כדי שיפדה עצמו [וע''ע תוס' סנהדרין דף עו: ד''ה והמלוה]: