מועד קטן כה ע"א

דף כה - א

גמרא:

שנינו במשנה שאין קורעים על המת אלא רק קרוביו.

והוינן בה: וכי אפילו היה המת חכם אין קורעין עליו אלא קרוביו?

והתניא: חכם שמת - הכל קרוביו.

ויש לתמוה בלשון הברייתא: וכי "הכל הם קרוביו של חכם" סלקא דעתך לומר? אלא כך כונת הברייתא לומר: הכל נחשבים כקרוביו - הכל קורעין עליו, והכל חולצין עליו, והכל מברין עליו ברחבה! ^[352]

וכיון שכולם נחשבים כקרוביו, וכולם צריכים לקרוע עליו, מדוע אומרת המשנה שאין קורעים עליו אלא קרובי המת!?

ומשנינן: לא צריכא, משנתנו מדברת במת דלאו חכם הוא.

עוד הוינן בה: ואי אדם כשר הוא - חיובי מיחייב כל אחד למיקרע.

דתניא: מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהן קטנים? - כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר ^[353] .

ותמהינן: האם כדי שיבכה ויתאבל אדם על אדם כשר בעתיד, בניו של אדם מתים? וכי ערבונא קא שקיל מיניה, וכי לוקחים ממנו ערבון על כך מראש!?

אלא, כך יש לומר: בניו הקטנים של אדם מתים מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר.

שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר - מוחלין לו על כל עונותיו, בשביל כבוד שעשה לו.

ומשנינן: משנתנו מדברת במת דלאו אדם כשר הוא.

ועוד הוינן בה: אי דקאי התם אם עומד שם אדם שאינו קרוב של המת בשעת יציאת נשמה - חיובי מיחייב גם הוא לקרוע, למרות שהוא אינו קרוב של המת. ומדוע אומרת המשנה שאין קורעים אלא קרוביו!?

דתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: העומד על המת בשעת יציאת נשמה - חייב לקרוע. למה זה דומה - לספר תורה שנשרף, שחייב לקרוע כשרואה אותו נקרע ^[354].

ומשנינן: משנתנו מדברת בכגון דלא קאי התם שלא עומד שם אדם שאינו קרוב למת בשעת יציאת נשמה.

כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן עליה. אמרי: לא גמרינן לא למדנו תורה מיניה, ממנו ^[355].

אמר להו אביי: מי תניא "הרב שמת כולם כקרוביו"?

הרי "חכם שמת הכל כקרוביו" תניא. ועוד, הרי כל יומא שמעתתיה שמועותיו של רב ספרא נאמרות בפומין בפיותנו בלומדנו בבי מדרשא. ונמצא שאנו לומדים ממנו, גם אם אין אנו תלמידיו באופן ישיר ^[356].

סבור, סברו רבנן כי אין תקנה להמנעותם מקריעה, כי מה דהוה - הוה. ואין אפשרות לקרוע לאחר זמן.

אמר להו אביי: תנינא: חכם, כל זמן שעוסקין בהספד - חייבין לקרוע עליו.

סבור למיקרע לאלתר בלא הספד.

אמר להו אביי, תניא: חכם - כבודו בהספידו, ויש לכם להמתין מלקרוע עד שעת ההספד ^[357].

כי נח נפשיה דרב הונא, סבור לאותובי להניח ספר תורה אפורייה, על מטתו, כדי לומר עליו "קיים זה מה שכתוב בזה".

אמר להו רב חסדא: מילתא, דבר, דבחייה, שבחייו של רב הונא, לא סבירא ליה, היה סבור שאין לעשות כן, וכי השתא עתה ליקום ליעבד ליה, נעמוד ונעשה לו דבר שהוא עצמו סבור שאין לעשותו!?

דאמר רב תחליפא: אנא חזיתיה ראיתיו לרב הונא, דבעי למיתב אפורייה, שרצה לישב על מיטה, והוה מנח ספר תורה עליה.

וכף כדא אארעא, הפך רב הונא כד על פיו, ואותיב והניח את ספר תורה עילויה, עליו, משום שסבר שאסור לישב על מיטה שספר תורה מונח עליה ^[358].

אלמא, קסבר רב הונא אסור לישב על גבי מטה שספר תורה מונח עליה.

לא הוה נפיק פוריא מבבא. לא יצאה מיטתו דרך השער.

סבור לשלשולי דרך גגין. אמר להו רב חסדא: הא גמירנא מיניה: חכם - כבודו שיוציאו מטתו דרך פתח.

סבור לאשנויי להעבירו מפוריא מהמיטה הרחבה ששכב עליה לפוריא צרה.

אמר להו רב חסדא: הכי גמרינא מיניה: חכם - כבודו שיוציאוהו במטה ראשונה שמת עליה.

דאמר רב יהודה אמר רב: מנין לחכם שכבודו במטה ראשונה - שנאמר [שמואל ב ו] "וירכבו את ארון האלהים אל עגלה חדשה" ^[359].

פרוס בבא, הרחיבו את השער, ואפקוה.

פתח עליה רבי אבא: ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל גרמה ליה שלא תשרה עליו.

מתיב רב נחמן בר חסדא, ואמרי לה רב חנן בר חסדא: הרי כתוב בספר יחזקאל [פרק א] "היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים". ומוכח שגם בבבל שורה השכינה!? טפח ליה אבוה בסנדליה. אמר ליה: וכי לאו אמינא האם לא אמרתי לך לא תיטרוד עלמא בקושיות?

מאי "היה דבר ה'" שהיה כבר ששרתה עליו שכינה בהיותו בארץ ישראל ^[360].

כי אסקוה להתם, אמרו ליה לרבי אמי ולרבי אסי: רב הונא אתי. והבינו שהוא מגיע חי, כי לא סיפרו להם על מותו.

אמרו רבי אמי ורבי אסי: כי הוינן התם בבבל, לא הוה לן לדלויי רישין מיניה. לא יכולנו להרים ראשנו מחמת גדלותו, וכי השתא אתינן הכא עכשו שבאנו לארץ ישראל אתא בתרין, הוא בא אחרינו?

אמרו להו: ארונו בא!

רבי אמי ורבי אסי נפוק לקראתו ללוותו.

רבי אילא ורבי חנינא לא נפוק.

איכא דאמרי, רבי אילא נפק, רבי חנינא לא נפק. דנפק - מאי טעמיה?

דתניא: ארון העובר ממקום למקום - עומדים עליו בשורה, ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים ^[361] .

דלא נפק - מאי טעמא?

דתניא: ארון העובר ממקום למקום - אין עומדין עליו בשורה, ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים.

קשיין אהדדי!

לא קשיא.

כאן - ששלדו קיימת.

כאן - בשאין שלדו קיימת.

ורב הונא - שלדו קיימת הוה.

וזה דלא נפק - לא סיימוה קמיה ששלדו קיימת.

אמרי: היכא נינחיה בקבר של מי? רב הונא ריבץ תורה בישראל, ורבי חייא ריבץ תורה בישראל הוה. ולידו של רבי חייא מקומו של רב הונא.

אמרו: מאן מעייל ליה לקוברו ליד רבי חייא?

אמר להו רב חגא: אנא מעיילנא ליה, דאוקמתיה לתלמודאי כי הוינא בר תמני סרי שנין, ולא חזי לי קרי.

ומשמע ליה קמיה, הייתי משמיע שמועות לפני רב הונא, וידעי בעובדיה. והכרתי את מעשיו הגדולים: כגון, דיומא חד אתהפיכא ליה רצועה דתפילין, שהצד השחור היה כלפי גופו, ויתיב עלה ארבעין תעניתא ^[362] .

עייליה רב חגא לקוברו.

הוה גני שכב שם במערת הקבורה, יהודה בן רבי חייא מימיניה דאבוה, וחזקיה בנו משמאליה.

אמר ליה יהודה לחזקיה: קום מדוכתיך, דלאו אורח ארעא דקאים רב הונא שרב הונא עומד ^[363].

בהדי דקאים יהודה - קם בהדיה עמודא דנורא.

חזייה רב חגא, איבעית, נבהל מעמוד האש, זקפיה העמיד לארוניה של רב הונא שיחצוץ בינו לבין עמוד האש, ולא יזיקנו, ונפק, אתא.

והאי דלא איענש ענש רב חגא, שהצליח להנצל מעמוד האש, הוא רק - משום דזקפיה לארוניה דרב הונא שיחצוץ ביניהם.

כי נח נפשיה דרב חסדא סבור לאותובי ספר תורה אפורייה, לשים ספר תורה על מטתו.

אמר להו רבי יצחק: מילתא דלרביה לא סבירא ליה, אנן ניקום נעביד ליה!?

סבור דלא למישלל קרעייהו עליו.

אמר להו רבי יצחק בר אמי: חכם, כיון שהחזירו פניהם מאחורי המטה - שוללין ^[364] .

כי נח נפשיה דרבה בר הונא ורב המנונא - אסקינהו להתם, לארץ ישראל.

אוקימנא למתני' באדם שאינו חכם ולא כשר ולא היה עומד שם בשעת יציאת נשמה. אבל בחכם ובכשר חייב לעולם אע"פ שלא היה שם.

דתניא חכם שמת הכל חייבין עליו כקרוביו הכל קורעין הכל חולצין והכל מברין והכל עומדין ברחבה.

ואי אדם כשר הוא אע"פ שאינו חכם חייב. דתניא מפני מה בניו ובנותיו של בני אדם מתים כשהן קטנים מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר.

שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו. ואי עומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב.

דתניא ר' שמעון בן אלעזר אומר העומד על אדם בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע למה זה דומה לס"ת שנשרף שחייב לקרוע.

כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן עליה. אמרו לא גמרינן מיניה. אמר להו אביי מי תניא הרב שמת חכם שמת תניא. ועוד שמעתתיה בפומן כל יומא בבי מדרשא.

סבור מאי דהוה הוה. אמר להו אביי תניא חכם כבודו בהספדו.

כי נח נפשיה דרב הונא סבור לאחותי ס"ת אפורייה אמר להו מלתא דבחייה לא סבירא ליה כו'.

לא הוה נפיק פורייה לבבא סבור לשלשולי כו'. ואסיקנא חכם כבודו להוציאו דרך פתחים ולא דרך גגות.

וכבודו במטה ראשונה ולא ממטה למטה שנאמר וירכיבו את ארון האלהים אל עגלה חדשה. סתרו להו לבבי ואפקוה.

פתח עליה ההוא ספדנא ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה לו. וההיא דכתיב היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים על נהר כבר מאי היה היה שכבר הוה.

תניא ארון העובר ממקום למקום עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים.

אוקימנא בששלדו קיימת. אבל אין שלדו קיימת לא:
ירושל' בתחלת משקין (הלכה ה) תני ליקוטי עצמות אין אומרים עליהן קינים ונהי ולא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים. ואלו הן ברכת אבלים (מה שאומרים בשורה. אבל אומרים עליהן דברי קילוסין. אמרו מנחייה גבמה בבית הכנסת. אלו הן תנחומי אבלים מה שאומרים בשורה. אבל אומרין עליהן דברי קילוסין):
אמרי מנחייה גבי ר' חייא שריבץ תורה כמותו. אמרי מאן ניעייליה. א"ר חנא אנא מעיילנא דאוקימתיה לתלמודא כד הוינא בר תמני סרי ולא חזי לי קרי ומשמע לי קמיה וידענא עובדיה.

יומא חד אתהפיכא ליה רצועא דתפילי ויתיב בתעניתא עייליה הוי גני יהודה בריה מימיניה וחזקיה משמאליה.

א"ל יהודה לחזקיה קום מדוכתיך דלאו אורח ארעא דקאי רב הונא אבראי. בהדיה דקם. קם בהדיה עמודא דנורא חזייה רב חגא איבעית זקף לארוניה דרב הונא ונפק. והא דלאו מיענשו דבי ריש גלותא משום דזקיף ארוניה דרב הונא.

ר' שמעון ב"א אומר העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע. הא למה זה דומה לספר תורה שנשרף שהכל חייבים לקרוע. פי' רש"י ז"ל שעדיין היה זה יכול ללמוד והוה ס"ת. ולפי הפירוש הזה נראה שאין מצוה זו נוהגת בנשים. אלא אפילו היה עומד בשעת יציאת נשמתן אין חייב לקרוע. וקשה הדבר לומר שיקרעו על העתיד. ועוד אם מן הדין אף בס"ת אין קורעין אלא בזרוע וכמעשה שהיה (לקמן מועד קטן כ"ו ע"א).
ולי נראה שהנפש בגוף כאזכרות בגוילין. ומשל בעלמא הוא לומר שהוא הפסד גדול וחרדה רבה. וחייב אדם לקרוע עליה כאלו נשרף ס"ת לפניו. א"נ יש לומר כשם שקורעין עליה כך קורעין על מקיימי מצותיה. שבשריפתה אובדין מצות של כתיבה. ובמיתת עושיה אובדין מצות של מעשה. הלכך על כל אדם מישראל קורעין ואפילו על אשה:

תניא ארון העובר ממקום למקום עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבילים ותנחומי אבילים. ורמינן עלה הא דתניא ארון העובר ממקום למקום אין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבילים ותנחומי אבילים, ומפרקינן לא קשיא כאן ששלדו קיימת כאן שאין שלדו קיימת.וכן נמי הולכין לקבורתו ומבטלין תלמוד תורה בכל הוצאת מת לקבורה. אבל אין שלדו קיימת כי איכא דמעסקי ביה לא נפקינן. ומאי ברכת אבילים ותנחומי אבילים שאומרים עליו שאם היו קרובים עם הארון ושלדו של מת קיימת כיון שמתאבלין ביום ליקוט עצמות אומרים עליהם ברכת אבילים ותנחומי אבילים. וכן אם היו מפנין אותו בתוך שבעה או שלא נסת' גולל ראשון ולא התחילו עדיין לימנות מברכין עליהן. אכל שלא בשעת איבול בין שלדו קיימת ובין אין שלדו קיימת אין מברכין עליהן ברכת אבלים. שאין ברכה זו שלא במקו' אבלו' לעולם.
ירושלמי (א,ה) תני אין שמועה ללקוט עצמות. אמר רבי חגי והוא ששמע למחר, אבל אם שמע בו ביום יש שמועה ללקוט עצמות, פירוש אם שמע שליקוט עצמות אביו היום מתאבל עליהן עד הערב אף על פי שלא היה שם. תני ליקוט עצמו' אין אומרי' עליהן קינים ונהי ואין אומרי' עליהם ברכת אבלי' ותנחומי אבלי' אבל אומר עליהם דברים מה הן דברים רבנין אמרין קליסין. פירוש מקליסין המת ומספרין בשבחיו לפי מה שהוא. ויש מפרשי' קלוסי' להקב"ה שהוא ממית ומחי'.
באבל (פרק י"ב) תניא אין מפרקין את העצמות ואין מפסיקי' את הגידין אלא אם כן נתפרקו העצמו' מעצמן ונפסקו הגידין מעצמן, כל העצמו' אדם מלקט חוץ מעצמו' אביו ואמו דברי ר' עקיבא. ר' יוחנן בן נורי אמר אין ליקוט עצמות אלא משיכלה הבשר, כלה הבשר אין הצורה ניכרת בעצמו' אדם, מלקט אדם עצמות שני מתים באחד ונותנן בראש אפרקסין מכאן ובראש אפרקסין מכאן דברי ר' יוחנן בן נורי ר' עקיבא אומר סוף אפרקסין להתעכל וסוף העצמות להתערב. אבל מלקטן ונותנן כל אחד ואחד לעצמו בארונות של ארזים. ומזלפין עליהן יין ושמן דברי ר' עקיבא ר' שמעון בן ננס אומר שמן ולא יין מפני שמרבה עליהן את הדרנ' אבל נותנין עליהן חפורין יבשין. אמר ר' אלעזר בר' צדוק כך אמר לי אבא בשעת מיתתו בתחל' קברוני בבקע' ולבסוף לקט עצמי ותנם בארזים ואל תלקטם אתה בידיך שלא אהא בזוי בעיניך, וכך עשיתי לו נכנס יוחנן ולקטן ופירס עליהן את אפרקסין ונכנסתי וקרעתי עליהן ופירסתי עליהן את הסדין ונתתי עליהן חפורין יבשין. וכשם שעשה לאביו כך עשיתי לו.
במי שמתו תנו רבנן המוליך עצמות ממקום למקום הרי זה לא יתנם בדסיקיא ויניחם על גבי חמור וירכב עליהן מפני שנוהג בהן מנהג בזיון, ואם היה מתירא מפני הגנבים או מפני הלסטים מותר. כדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה שאם היה מתירא מפני הגנבים ומפני הלסטים מותר.
באבל [פי"ג] תניא המלקט עצמות והמוליך עצמות ממקום למקום פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה, ואם רצה להחמיר על עצמו הרי זה לא יחמיר מפני כבוד העצמו' ר' יוחנן בן נורי אומר ירחיק ארבע אמות ויקרא את שמע בן עזאי אומר אם היו עמו בספינה מפנן לצד אחד וקורא ר' יצחק אומר של קרובים פטור של אחרים חייב. ר' שמעון אומר בשבת חייב ובחול פטור. ר' נתן אומר אם יש חבילה עמהן פטור מפני שזיקתן שמירתן אבל לא זיקת חבילה והלכתא כתנא קמא דפטור בכל ענין בין בחול בין בשבת. והנך תנאי כולהו יחידאי נינהו ולית הלכתא כחד מינייהו:

חכם שמת הכל כקרוביו. הכל קורעין עליו הכל חולצין עליו והכל מברין עליו ברחובה של עיר ותניא מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר שמת. שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו כל עונותיו בשביל כבוד שעשה. פי' בוכה ומתאבל היינו בוכה וקורע עליו. אבל לישב עליו באבילות לא אמרו אלא על רבו כדבעינן למכתב לקמן.
כי נח נפשי' דרב ספרא לא קרעו רבנן עליה. אמרו לא גמרינן מיניה. א"ל אביי מי קתני הרב שמת חכם שמת קתני. ועוד כל יומא שמעתתי' בפומין בי מדרשא. סבור מאי דהוה הוה. א"ל רב אידי בר אבין תניא חכם כל זמן שעוסקין בהספדו. סבור למיקרע לאלתר. א"ל אביי חכם כבודו בהספדו.
איכא למידק הכא. והא רב ספרא אדם כשר הוה והכל קורעים על אדם כשר ואפילו בחש"מ. והרב ר' אברהם בר דוד ז"ל מתרץ דה"מ באותן שעומדין בין מיתה לקבורה. אבל אלו החכמים לא היו שם בשעת פטירתו של רב ספרא. ולאחר קבורה באו. ואינן חייבין לקרוע באדם כשר. והם היו סבורין דחכם נמי כאדם כשר ותו לא. אא"כ היה רבו. דההוא ודאי בין בפניו בין שלא בפניו ביום שמועה קורע אפילו במועד. וא"ל אביי מי קתני הרב שמת חכם שמת קתני וקאמר הכל כקרוביו בין בפניו בין שלא בפניו. וכדתניא באבל רבתי [פ"ט] ר"ש בן אלעזר אומר חכם שמת כל שעומדין עליו בשעת מיתתו קורעין. וכל שאין עומדין עליו בשעת מיתתו אין קורעין עליו. נראה לי שהוא שבוש. ואדם שמת הוא צריך להיות והיא היא הברייתא השנויה כאן. ר"ש בן אלעזר אומר כל העומדין על המת בשעת יציאת נשמה חייבים לקרוע. למה זה דומה לס"ת שנשרף, אלו דברי הרב ז"ל.
וקשה לנו על הסברא הזאת מה שמצינו בירושלמי ר' בון דמך במועדא ולא עביד ליה ר' מונא חסד. והווין ציפוראי אמרין עד מות סנאה בתר מועדא עביד ליה איקרייה על ואמר קדמיהון האין דתני רבי חכם שמת הכל כקרובין בהינון דהוו גביה ואנן לא הוינן גביה. דמשמע מינה דאין חייב לקרוע על חכם אלא באותן שהיו עמו קודם קבורה. וברייתא בקודם קבורה תניא. כדקתני חולצין ומברין עליו ואיכא למימר התם במועד הוה. וקי"ל דאין מספידין אלא בפניו ובתר מועד דעבד ליה הספד קרע עליה בהספד. והיינו דאמר להו הכל כקרוביו דמשמע דאפילו במועד קורעין בהינון דהוו גביה ואנן לא הוינן גביה. ולפיכך אין אנן מחללין עליו מועד. ולאחר המועד הרי קיימנו הספדו וקריעתו ועם כל זה אין הדברים נוחים. שהי' להם לפרש בגמ' כי נח נפשי' דרב ספרא לא הוו רבנן גביה. אבל י"ל שאלו החכמים היו סבורין בהא דתניא שלא בכה והתאבל על אדם כשר שאינו חייב לקרוע אלא שיבכו ויספדו אותו כענין שאמרו כל המתעצל בהספדו של אדם כשר. ואמרו כל המוריד דמעות על אדם כשר. אבל קריעה אין להם אלא במחוייבי אבילות כגון קרובין ועל רבו. טועין היו בזה כגון שטעו בברייתא האחר' בתכם שמת שלא היו סבורין להעמידה אלא על הרב וכי היאך יהא להם חיוב קריעה על אדם כשר והן פוטרין עצמן מלקרוע על חכם. אלא להקל היו מפרשין הברייתות ואביי השיב להם מזו של חכם. לפי שרב ספרא נמי חכם הוה. והיו חייבין לקרוע ולחלוץ ולהברות כקרובין. ומה שאמרו בגמרא לענין קריעה אי אדם כשרהוא חיובי מחייב. סברא דגמרא היא דפרישו לברייתא דאדם כשר אפילו בחיוב קריעה. ומסקנא דגמרא הוא מן בתר אביי. וגרסינן באלו מציאות (דל"ג ע"א) אמר רבי יהודה אמר שמואל ת"ח שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעין זה על זה. ולענין אבידה במקום אביהם אין מחזירין עד שיהא רבו מובהק ותלמידים קורעין זע"ז כדין רבו שאין מאחין לעול' דכל יומא שמעתתא דהדדי בפומייהו. שאלו לענין קריעה עצמה אין הפרש בין חכם לרבו מובהק זהו דרכו של רש"י ז"ל. וכן פירש עומדין זה לפני זה כמלא עיניו כדין תלמיד לרבו. א"כ עשו ת"ח שבבבל כרבו מובהק לענין עמידה. דאלו רבו שאינו מובהק אינו עומד אלא בארבע אמות. והכי איתא בפ"ק דקידושין.
ויש לי דרך אחרת בזה. והיא שנפרש שאין חובת אדם כשר בקריעה על ת"ח שכן דבדין עמידה אמרינן התם במס' קידושין (דל"ג ע"ב) חדא דאתון חכימין ואנא חבר ואתמר התם שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוה. דאפילו מר שמואל קאים מקמיה. אלמא מקמי זקן אחר לא קאים. וש"מ שאין ת"ח עומד בפני מי שקטן ממנו. וכן כולה סוגיא מוכחא התם. והטעם בזה מפני שהוא כזקן ואינה לפ"כ. ולפיכך אמרי' דת"ח שבבבל עומדין זה מפני זה ואפילו גדול מפני קטן. משום דשמעתתי' בפומייהו דהדדי והוה ליה רבו. וכן נאמר לענין קריעה שאין חובת זו מן הקטן על הגדול ממנו בחכמה. וכדאמרינן נמי לענין חולץ דלקמן ונמנע ולא חלץ ואמר להו אביי חכם תניא ואי לקטן ממנו אפילו אדם כשר אלא בשוין. ועוד דכל יומא שמעתתא בפומין וה"ל רבו שאינו מובהק. דעומד נמי מפניו וקורע עליו. ואפילו היה גדול ממנו בחכמה כשמואל דקרע על ההוא מדרבנן משום דאסבריה אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון. ועכשיו כל השמועות הללו מתחורות ומתוקמות בלשונם דקא מיירי בקריעות ולא מדכרו אחוי כלל. אלמא בקריעה עצמה איירינן כן נראה ודבר נכון וברור היא. ולדברי הרמב"ם ז"ל שאומר על רבו קורע עד שמגלה את לבו. יש לפרש קורעין זה ע"ז עד שמגלה את לבו אלא שאינו פי' נכון כמו שיתבאר לפנינו:

כי נח נפשיה דרב חסדא סבור רבנן דלא למישלל קרעייהו אמר להו רב יצחק בר אמי תניא חכם שמת כיון שהחזיר פניו מאחורי המטה מיד שולל. פי' בקורע על חכם שאינו רבו קאמר והוא הדין איחוי שמאחה מיד אי נמי מאחה לאחר קבורה מיד. ותניא באבל (פ"ט) והקורע לשום כבוד הרי זה מאחה מיד שאלו ברבו כיון שיושב עליו יום אחד באבלות גמורה היאך יהא שולל לא מצינו שולל בתוך ימי אבלו ועוד ליתני הרב שמת אלא נראה על רבו שולל למחר ואינו מאחה לעולם וכן מצינו בירושלמי כד דמך ר' יונה הורי ר' חייא בר בא לנעול למחר מאן דמר לשלול בו ביום לנעול בו ביום ושמע מינה שאינו שולל כל זמן אבילות. והרמב"ם ז"ל כתב יראה לי שהקורע על החכם שמת מאחה למחר שאפילו רבו שלימדו חכמה אינו יושב עליו אלא יום אחד ואיני יודע למה יאסר בו ביום:

ואפי' חכם והתניא כו' וא"ת ולמאי דס"ד דמתני' דוקא אמאי לא קשיא לן מרבו ונשיא וי"ל דהנהו הא קתני להו בסיפא ואלו קרעי' שאינן מתאחין וכו' ובר מהנהו משמע ליה דקתני תנא דליכא קריע' אלא בקרובים והיינו דפריך מחכם ומכשר ומכל אדם בשעת יציאת נשמה ופריק ש"ס דמאי דלא איירי בהנהו דלא נחת למנינא אלא דאתא לאשמועי' שאין להניח לעולם לקרוע לכל הקרעי' משום קורבא אלא קרובים הראויין להתאבל ואי קרעי דאיכא משום בל תשחת ולמאי דפריך מתני' דלא מיירי השתא במועד אלא הלכות קריעה קמ"ל שפיר מקשי מכל הני אבל למאן דפריך דמתני' דלא איירי אלא במועד ומשום כבוד מועד יש לפ' דהכי פריך דכיון דחכם וחביריו מחייבי לקרוע עליהן בחול דין הוא שיקרענו עליהן במועד כמו שקורעין קרובי' דמאי שנא אלא ודאי דתנא לא ס"ל שיהו חייבים לקרוע עליהם בחול ואפי' לשנותא דרבינו שמשון ז"ל מודה הוא שיש קריעה במועד על כל אלו והא פשיטא ולא אצטריך לאשמועי' דאע"ג דאין אבלות במועד אבלות לחוד וקריעה לחוד אבל בי"ט ואפי' בי"ט שני ליכא קריעה כלל אלא קורע כשיוצא הרגל והשומע שמועה קרובה במועד לא מיבעיא אם תהא ג"כ קרובה לאחר המועד שהוא קורע עליה במועד אלא אפילו כשתהא רחוקה לאתר המועד ולא ינהוג בה אלא יום א' קורע במועד דהא ש"ס השתא קרובה היא ואלו היה חול היה נראה נוהגת בה ז' ול' וכבוד הרגל הוא דדחי לה ועושה אותה רחוקה והיינו למאי דלא חזי ברגל אבל למאי דחזי ברגל גופיה לא דחי ובדוכתיה קאי ולא אמרו דליכא קריעה בלא ז' אלא בשמועה רחוקה דלא הוי חזי לז' כלל וכן כתב הרמב"ן ז"ל ושלא כתשובת רבינו האי ז"ל:

ואם אדם כשר הוא חיובי מחייב דתניא וכו' ואע"ג דבהאי מתנייתא לא מיירי אלא לבכות ולהתאבל קים ליה ש"ס דאיכא בכלל קריעה לחמם הבכי וההספד ולא עוד אלא דמסתבר דאבלות דא דכתיב הכא אינו אלא חמום בכי והורדת דמעות כענין שאמרו כל המתעצל בהספדו של אדם כשר ואמרו כל המוריד דמעות בפ' ר' אליעזר דאלו אבלות ממש מחליצת סנדל ועטיפה ליכא אלא על קרובין או על רבו כדאמר לקמן בעובדא דר' אמי הכא דנח נפשיה דר' יוח' רביה דיתיב עליה ז' ול' ואסיקנא דלגרמי' הוא דעבד דהכי א"ר יוח' אפי' רבו שלמדו חכמה אינו יושב עליו אלא יום א' ובירוש' בפ' מי שמתו אמרו שאינו אוכל בשר ואינו שותה יין בעוד שרבו עומד ליקבר ואפי' על חכם שאינו רבו לא מצינו דבר מכל זה ולא אמרו אלא שקורעין וחולצין עליו ומברי' עליו ברחבה וכן דעת הרמב"ן ז"ל ואפי' תימא דעל חכם מתאבלין יום א' מדקתני שמברין עליו ואין הבראה אלא עם אבלים כדתנן אין מברין אלא קרובי' והיינו דא"ר יוחנן אפי' רבו ולשון אפי' לרבות חכם הוא. ומ"מ על אדם כשר שאינו חכם ליכא אבלות ולא הבראה לדברי הכל הילכ' אבלות דקתני כנוי הוא להספד ולחמום ולצער:

כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן עליה אמרו לא גמרי' מיניה. פי' היו טועי' בפי' הברייתא דלעיל דסברי דחכם דקתני היינו חכם שהוא רבו והיינו דאמר להו אביי מי קתני הרב שמת חכם שמת קתני וקשיא להו לרבנן ז"ל ומי גרע רב ספרא דאדם כשר דמחייבי למקרע עליה. וי"ל שכמו שטועין בחכם היו טוען באד' כשר דליכא עליה אלא בכי וצער אבל קריעה לא שהרי לא הוזכרה בו בפי'. ואינו מחוור מדלא תפש עלי' אביי בהא דלימא להו ועוד מי גרע מאדם כשר ויש מתרצי' דבאד' כשר אין חיוב קריעה אלא כשהוא בפניו קודם שנקבר וזה שלא בפניו היה ומ"מ היה להם לקרוע מדין חכם דהכל כקרוביו אלא שטעו בפי' הברייתא כדאמרן ובזה יעלה לנו מנין תירוץ כיון דאדם כשר אמרינן בשמעתי' דמחייבי למקרע עליה אמאי קתני בברייתא חכם לתני כשר וכ"ש חכם. וכי תימא דקתני לה משום חליצה והברא' מ"מ תקשי מה ההפרש יש בין כשר וחכם לענין קריעה דלא סגיא דלא עדיף חכם שהוא כשר מכשר לחודיה ועוד י"ל דגבי חכם ראוי לקרוע עליו אפי' חכם אחר כשהוא שוה לו אבל על אדם כשר אין קורעי' עליו חכמים אלא תלמידים קטנים שיהא לפי כבודם ושאר בני אדם וכדכתבי' במס' קדושין לענין עמידה מפניו גבי עובד' דרב יחזקאל ומצינו למדין כי ג' הפרשות יש בקריעה בין רבו או חכם או כשר כי על רבו קורע אפי' בשמועה רחוקה כמו על אביו שישמע מיתת רבו ולא יקרע עליו וכשם שהשוו אותן לענין האחוי וקורע עליו אפי' הוא גדול מרבו אלא א"כ מופלג עליו כ"כ שלא יהא כלל לפי כבודו כענין שאמרו בחליצה על אביו ועל אמו והקרע שלו אינו מתאחה לעולם:

ועל חכם אין קורעים עליו אלא בשמועה קרובה כדין קרובי' וכדקתני מתנייתא הכל כקרוביו. ומי' בשמועה קרובה קורעי' וכן כל זמן שעוסקים בהספדו ואפי' לאחר קבורה והקרע שלו נשלל ומתאחה ששוללין לאחר שחזרו פניהם מן המטה כדאי' בסמוך ומינה דמתאחין לאחר ז' וכן קורעין עליו חכמים השוין לו וכ"ש קטנים ממנו אבל לא גדול ממנו שאינו רבו ועל אדם כשר אין קריעה אלא בפניו ממש קוד' שנקבר. וקרע שלו מתאחה לאלתר ואין קורעין עליו אלא תלמידים ואלו כשר שאין בו תורה אע"פ שראוי לבכות עליו ועל חסרון מצותיו מ"מ אין עליו חיוב קריעה כי מי שאין בו תורה אי אפשר להיותו כשר באמת. ובהאי כללא דפרישנא מתפרש לנא שפיר מה שאמרנו בפ' הזהב ת"ח שבבבל עומדין זה מפני זה וקורעי' זה על זה וכדכתבי' התם והיינו נמי דאמרי' הכא ועוד כל יומא שמעתתיה בפומין גריסן כלומר וה"ל רבו מובהקי שראוי לקרוע עליו אפי' הוא גדול ממנו וכשמואל דקרע על ההוא מרבנן משום דאקבריה משנהא. ולדברי הרמב"ם ז"ל עוד יש אחרת ברבו יותר שהוא קורע עד שמגלה את לבו. אבל אינו לפי שטתנו ונראי' דברים שאין חליצת כתף אלא על רבו בלבד ובזה בלבד יתר רבו מובהק על רבו שאינו מובהק ולדעת הרמב"ן ז"ל על חכם שולל כיון שהחזיר פניו מן המטה ואפי' קודם קבורה ומאחה לאחר קבורה לאלתר וכדתניא באבל כל שהוא מפני הכבוד מאחה לאלתר ועל רבו שולל ביום שני שעבר אבלותו ואינו מאחה לעולם ואינו נכון בעיני שלא יאחה לעולם על רבו וישלול למחרתו אלא כדכתבי' עיקר. והא דקתני באבל לאלתר כל שהוא לאחר ז' לאלתר קרי ליה כלפי אידך שאינו מאחה אלא לל' יום או שאינו מאחה לעולם כנ"ל:

כל העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה זה דומה לרואה ס"ת שנשרף שחייב לקרוע פרש"י ז"ל וזה ראוי היה ללמוד וה"ל ס"ת. פי' לפי' כעין ס"ת ולאו כס"ת ממש דבעי' בזרוע ומ"מ קשה הדבר שיהא אדם חשוב כס"ת על שם העתיד ולקרוע עליו מעתה והנכון כמו שפר"י ז"ל דמקיימי מצותי' חשיבי כס"ת קצת שראוי לבכות ולקרוע על נטילת נשמתם ואפי' רקנין שבך מלאים מצו' כרמון. ולפירושו מתאבלין על אשה דשייכא במצות מה שאין כן לרש"י ז"ל דליתיה בתלמוד כלל דבניכם ולא בנותיכם אמרי' ועל קטן קורעי' לרש"י ז"ל וגם לר"י ז"ל כיון שהוא מקיימי מצותיה. והרמב"ן ז"ל פי' שהנפש בגוף כאזכרות בגוילין וראוי לקרוע עליה כי היא נר אלהים כמו שהתורה נר וקרוב הוא לפי' ר"י ז"ל ולדבריו ג"כ ז"ל קורעין על אשה ועל קטן שהוא בן אבלות:

סבור לאותוביה ס"ת אפורייה כלומ' קיים זה מה שכתוב בזה כדאמרי' בסוף פ"ק דב"ק ואמרי' התם אנוחי מנחי' מימר לא אמרי':

כף כדא ואותיב אארעא וכו'. פירש אלו היה כלי כליין עומד לכך אפילו בעוד שאין ס"ת עליו אסור ליישב עליו דתשמישי קדושה היו אלא הכא דוקא כעין פוריא ואלו בשוה לו אפילו במטה פשי' דאסור לא צריכא אלא להניח ס"ת יותר גבוה אפילו על הכד והוא לא עבד רב חסדא אלא הניח כדא על ארעא ואלו באיניש דעלמא פשי' דאסור אבל בת"ח היינו סבורים שהוא מותר כיון שאינו עומד בשוה לו ואפילו הוא בכלי הנטפל למטה כגון כד אלא שהיה רב הונא סובר שהוא אסור והתם בב"ק דאסיקנא אנוחי מנחי' היינו משום דס"ל דלכתחלה מותר כיון שאינו שוה לו וכגון שמעמידין ס"ת על מראשותיו. כנ"ל וכן הודו לי רבותי. ובזמן הזה אין ראוי לעשות כן על שום אדם ואפי' הוא גדול הדור:

תניא ארון העובר ממקום למקום עומדין עליו בשורה ואומר עליו ברכת אבלים מכלל דלאחר סתימת הגולל הוא דאיכא אבלות וכגון שהוא נקבר בכאן. ואפשר דמיירי אפילו בשאינו נקבר בכאן וכדקתני העובר ממקום למקום אלא שכבר קברוהו במקומו ואח"כ ליקטו עצמותיו תוך ז' ועכשיו מוליכין אותו והלשון הראשון פירשו הראשונים ז"ל לפי שאמרו בירושלמי לקוט עצמות אין אומר עליו קיני' ונהי ואין אומר עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים כלומר כל זמן שלא נקבר ואינה ראיה דההיא אפילו לאחר קבורה היא וכשלקטו העצמות וקברום לאחר ז' דתו ליכא אבלות אלא על אביו ואמו בו ביום ולמחר הוא שמח. ואפילו צרורין לו בסדינו אי נמי בההיא אפילו בשאין שלדו קיימת וכדתני לקוט עצמות:

חכם שמת הכל כקרוביו ונוהגין עליו במועד דברים אלו שהותרו לקרובים והם קריעה וחליצת כתף והבראה וכן קורעין לאדם המפורסם בכשרות וחסידות אם היה שם קודם קבורה דרך הערה אמרו כל המתאבל על אדם כשר מוחלין לו כל עונותיו כלומר כי אז יכנע לבבו הערל ויפליג בתשובה וכן חייב לקרוע לכל אדם שהוא עומד על גביו בשעת יציאת נשמה ומי שמפרש משנתנו בחול מפרש שמועה זו בחול אבל במועד אסור אלא שהדברים מוכרעין כדעת ראשון ונראה לי בזה דוקא על סתם כל אדם שסתמן יודעין בתורה ומקיימין את המצות אבל הנודעים בהפך זה חלילה וחס והוא שאמרו בה העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה זה דומה לספר תורה שנשרף שחייב לקרוע ודיינו שיהיו סתם בני אדם בדמיון ספר תורה והוא הדין לנשים שאף הן בקיום מצות שהוא דמיון ספר תורה ומ"מ גדולי הרבנים פי' דמיון ספר תורה מפני שעדין יכול ללמוד וא"כ אין נשים בכלל ועיקר הדברים כמו שכתבנו:

לא סוף דבר חכם שלמד ממנו אלא אפי' לא למד ממנו הרי הכל קורעין עליו אם לא קרע ביום מיתה או יום קבורה הרי זה קורע כל זמן שיהיו עסוקים בהספדו שהיה מנהגם לעסוק בהספד חכם כל שבעה פעם אחת ביום או יותר משבעה לפי מה שהוא אדם ומ"מ אם לא קרע ביום מיתה או ביום שמועה ראוי לו להמתין עד שעת הספדו ומ"מ קריעה על רבו חמורה מקריעה של שאר חכמים כמו שיתבאר:

שמועה רחוקה של תלמיד חכם יראה שאין חייב עליו שהרי בקרוביו אמרו וקרוב ברחוקה אינו קורע וברבו מיהא יראה שקורע:

אין מניחין ספר תורה במטתו של חכם סמוכה לו דרך כבוד לומר קיים זה מה שכתוב בזה שהרי אסור לישב על גבי מטה שספר תורה מונח עליה אפי' לתלמיד חכם ובקצת מקומות נהגו להוציא בהספדו ספר תורה בלא עטרה אבל אין מניחין אותה על מטתו ויש מי שמתיר בכר ובלבד שתהא ספר תורה גבוהה על המטה כל שהוא ויש מתירין אף שלא בהגבהת ספר כלל:

חכם אין משנין אותו ממטה למטה שכבודו במטה ראשונה ודרך סמך הביאוה מדכתי' וירכיבו את ארון האלהים על עגלה חדשה כלומר ונאמר שם שעל עון זה מת עזא אלמא לא היה לו לשנותו וכן אין משלשלין דרך גגות וקרפיפין אלא שמוציאין אותו דרך הפתח וכל שלא היו יכולין להוציאו דרך הפתח מתוך צרות הפתח שוברין את הפתח או משתדלין להוציאו דרך הפתח באיזה צד:

ולענין ביאור מיהא יש שואלין במה שאמרו כי נח נפשיה דרב הונא וכו' לא הוה נפיק פורייה אבבא סבור לשלשלה דרך גגות וכו' והלא בארץ ישראל העלוהו כדאיתא בשמעתא ומה ענין למטה היה להם להוציאו בארונו הנעשה לו להוציאו ולהעלותו לארץ ישראל אלא שמתוך כך פירשו גדולי המפרשים שכל העולים ליקבר לארץ ישראל היו נקברים תחלה במקומם עד שיתעכל הבשר ולאותה קבורה היו מוציאין אותו במטה:

חכם שבא לעיר והיו באותה העיר בעלי הוראה אע"פ שזה שבא גדול מהם ראוי לו להניח להם מקום ואם לא עשה כן אף הם אינם מחויבים להניח לו את מקומם והוא שאמרו על ר' אמי ור' אסי שהיו בארץ ישראל ואמרו להם שרב הונא היה בא לשם ואמרו זה לזה כי הוינן בדוכתיה הוה לן לדלויי רישין מיניה כלומ' היה לנו להניחו לעשות כרצונו ולסלק עצמנו מעליו ויש גורסין לא הוה לן לדלויי רישין מקמיה כלומר לא היה לנו להרים ראשנו לפניו אתא להכא אתא ליה באתרין כלומר ואין לנו להניח לו את מקומנו:

ארון העובר ממקום למקום אם היתה תכונת גופו קיימת אע"פ שנתעכל הבשר דנין אותו כמת עצמו שמת בו ביום ועומדין עליו בשורה באותו מקום שעבר לשם ואומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים ופירשו גדולי המפרשים דוקא שיהיה שם אחד מהראויים להתאבל ואם לא היתה תכונת גופו קיימת אין עומדין עליו בשורה ואין אומרין עליו לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים:

באבל רבתי התבאר שאין מפנין את המת מקבר לקבר מ"מ בסוגיא זו יראה שלכבוד אדם גדול מפנין קבר לגנוז בתוכו אדם גדול שהוא ראוי לו וכמו שאמרו אמ' ליה יהודה לחזקיה קום מדוכתיך כלומר שהבינו בדעתם שכך היה ראוי לעשות לפנות חזקיה משם ולגנוז בר רב הונא ומ"מ לא הותרה אלא בקושי גדול והוא שאמרו על זה קם בהדיה עמודא דנורא ויראה לי שהוא משל על יראת עונש גחלתם של תלמידי חכמים:

קריעה שאדם קורע על חכם שאינו רבו כיון שהחזיר פניו מן המטה או מן ההספד אם קרע לאחר קבורה שולל ומאחה לאחר שבעה וגדולי המחברים כתבו למחרתו וכדרך מה שאמרו בסוגיא זו אפי' רבו שלמדו תורה אינו יושב עליו אפי' יום אחד אבל קריעה שעל אדם כשר או שעל כל אדם אם עמד על גביו בשעת יציאת נשמה כמו שביארנו יראה לי שכיון שהחזיר פניו מן המטה רשאי לאחותו ושיעור קריעה שעל אדם כשר או של כל אדם אם עומד שם בשעת יציאת נשמה י"א שהיא בטפח וי"א שדינו במשהו וכן עקר ויש נוהגין לקרוע כשעומדין ביציאת נשמה של כל אדם משהו ובשולי בגדיהם:

בד"ה ור' חייא כו' בא והכי משמע כו' משמע דזקפיה רבי כו' כצ"ל:

שכל הבוכה על אדם כשר מוחלין לו כו' מפורש בפרק האורג:

למה זה דומה לס"ת כו' פרש"י דתורה קרויה נר שנאמר כי נר מצוה ותורה אור ונשמה כו' עכ"ל. מקרא דמייתי התורה גופה קרויה אור אבל ר"ל דומה לס"ת היינו המצות שכתובים בס"ת שע"י הנשמה מקיים אותם האדם באברי הגוף:

סבר לאתובי ס"ת אפוריא כו' פרש"י לומר קיים זה מה שכתוב בזה עכ"ל. דהכי אמרינן בפ"ק דב"ק גבי חזקיהו שעשו לו כן וע"ש בתוס' משום דחזקיהו גדול ביותר היה בתורה ובמעשים טובים וענינו כמ"ש כי הת"ח דמיון הס"ת הגוף לגויל הס"ת ואותיות פורחות לנשמה וכיון שמת הת"ח הנשמה פורחת מן הגוף וכיון דבחייו שהיה הנשמה בו לא ס"ל לישב לגבה השתא שהנשמה יצאה מן הגוף מכ"ש וענין דלא לשלשולי דרך גגות במקום שאין מזוזות דהוי כמו לועג לרש:

שנאמר וירכיבו את ארון ה' על עגלה חדשה כו'. משמע ליה דהיינו אותה עגלה חדשה הנזכרת כבר ששגרוהו פלשתים ולכך לא הזכיר שהיו נמי פרות עלות אשר לא עלה עליהם עול אלא שלא בא כאן להזכיר רק עגלה חדשה ששגרוהו פלשתים מטעם דקאמר דאין לפורקו מעגלה זו לעגלה אחרת ואע"ג דזה שהרכיבו דוד על עגלה טעות היה בידו כדאמרינן פרק א"נ והיה לו לישא את הארון בכתף מ"מ למדנו מיניה לפי טעותו שנשאו בעגלה ששגרו פלשתים משום דאין לפרקו מעגלה לעגלה:

מה היה שהיה כבר כו'. כפי' שני שפרש"י איתא במדרש ילקוט בענין זה ומפיק ליה מלשון הכפול היה היה דבר גו' היה שנדבר עמו בארץ והיה שנדבר עמו שח"ל:

הוינא בר תמני סרי שנין ולא חזי לי קרי כו'. דהיינו שהיה בר ח"י שנין שהוא שיעור שנים לישא אשה כדי שילמוד תורה בטהרה כדאמרינן ביומא ואני לא נשאתי אשה אז ולמדתי בטהרה ולא ראיתי קרי:

יומא חד איתהפכא כו'. עיין פרש"י והוסיף בספר יוחסין דצריך שיהיו אותיות שדי נראות מבחוץ בקשר של תפילין ע"כ וענין מ' יום להתענות לפי שהתפילין הם כתר התורה כמ"ש זה בפ' האומר ע"ש והתורה ניתנית למ' יום:

הוי גני יהודה כו' קם בהדיה עמודא כו' עי' פי' זה בספר יוחסין:

גמרא העומד עה"מ בשעת יציאת נשמה כו' דומה לס"ת שנשרף כו'. לקמן (כו) מסקינן דל"א אלא בזרוע ופי' הנ"י ביד רמה להכעיס שאין שייך זה ביציאת הנפש ח"ו. ולפרש"י דשם ל"ק כ"כ:

רש"י ד"ה לס"ת. דתורה קרויה נר כו' ונשמה נקראת נר כו'. נ"ל דאינו ר"ל דיציאת הנשמה הוה כמו שנשרפה ח"ו שהרי היא נצחיית. וכן אינו קורא לה כאן רק יציאה דהיינו העתקה ממקום למקום. אלא דהשריפה אינו רק בהגוף ומדמהו לס"ת שנשרף דאמרינן לקמן דחייב לקרוע על הגויל בפ"ע והוא להנשמה כמו הגויל להתורה. או י"ל כפשוטו ע"ד שאריו"ח לקמן (כו) כיון דכתיב ולא ראהו עוד לגבי דידיה כמת דמי:

רש"י ד"ה מאי דהוה. תו לא קרעי. כצ"ל:

רש"י ד"ה אל עגלה. אותה עגלה ששיגרוהו פלשתים כו'. עי' בע"י בתוס':

תד"ה ור"ח. דא"ל לרבי ארונו בא. כצ"ל:

תד"ה חכם. אותו שקרע ויש שפירש חכם כו'. כצ"ל:

גמ' ערבונא קא "שקיל". צ"ל שקלי [וכ"ה בשבת]:

שם ומשמע "ליה". צ"ל לי [וכ"ה בע"י]:

וְהַאי דְּלָא אִיעַנַשׁ, מִשּׁוּם דְּזָקַף אֲרוֹנֵיהּ דְּרַב הוּנָא. הנה בירושלמי דכלאים (פרק ט' הלכה ג') איתא כשיצא ניתן לו שתי מתנות טובות האחת שלא פסק זרעו והשניה נכפלו שנותיו שהיה בן שמונים שנה וחי עוד שמונים שנה אחרי זה. ונראה לי מדה כנגד מדה הוא עשה הארון הפסק לכבוד עמוד האש שלא יסתכל בו לכך לא נפסק זרעו ובשביל שסיכן עצמו להכניס ארון רב הונא לפנים נוספו ימיו דחי עוד שמונים שנה.
ועוד איתא התם כשנכנס שמע קול: יהודה בני אחריך ואין עוד! חזקיה בני אחריך ואין עוד! יוסף בן ישראל אחריך ואין עוד! עיין שם. וקשה יוסף בן ישראל מאן דכר שמיה התם? ונראה לי בס"ד דקאי על רב המנונא סבא שהיה גם כן קבור שם כמו שאמרו בסוף שער הגלגולים במערת רבי חייא ובניו קבור גם כן רב המנונא סבא הנזכר בזוהר ושם הכניסו את רב הונא.
וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים על רב המנונא סבא שהיה בחינת היסוד ולכך קורא אותו יוסף בן ישראל. אך נתפלאתי בדבר זה כי רב הונא שהעלו אותו בזמן רבינו הקדוש אין זה רב הונא הנזכר כאן שהיה תלמיד רב והיה רבו של רב חסדא. ובשער הגלגולים הנזכר כתוב רב הונא ריש גלותא שהיה בזמן רבינו הקדוש והעלו ארונו למערת רבי חייא כנזכר בתלמוד וצריך לומר שיש טעות סופר בלשון זה מן המעתיק שהוסיף דבר זה שלא במתכוין.

כִּי הֲוֵינָן הָתָם, לָא הֲוָה לָן לִדְלוּיֵי רֵישִׁין מִינֵיהּ, הַשְׁתָּא אֲתֵינָן לְהָכָא, אָתֵי לֵיהּ בַּתְרִין?. לאו משום גדולה קפדי אלא בעבור מצוה כיון דהם ראשי ישיבה הם המרביצים תורה ומנהיגים הצבור לשם שמים ואי אתי אזדא לה מצוה זו מנייהו.
והא דְרַב אִילָא וְרַבִּי חֲנִינָא לָא נַפְקֵי לא נפקו כי חשו לביטול בית המדרש שישאר ריקן מן התורה כיון דכולי עלמא וכולהו רבנן נפקו.

אִי בְּדִינָא דִּידִי, גַּבְרָא בַּר גַּבְרָא נֵיעוֹל בְּרֵישָׁא. הא דאמר לשון זה בדינא דִּידִי ולא אמר בְּדִין כי הוא היה ישמעאלי ורוצים הישמעאלים שיתכבד ישמעאל אביהם מכח כבודו של אברהם אבינו ע"ה ולכן בדינא דידהו ראוי שיגיע כבוד לבן מכבוד האב.

נָתּוּר כָּכֵיהּ וְשִׁינֵיהּ דְּהַהוּא טַיְּיעָא. על שדיבר במקום גדולים. אך קשה היה לו להענש בגרונו או בלשונו ולמה נתור ככי ושיני?
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דחמשה מוצאות הפה הם כנגד חמשה גבורות והחיך הוא גבורה דהוד והגרון גבורה דנצח והלשון גבורה דתפארת והשינים גבורה דגבורה והשפתים גבורה דחסד עיין שם. נמצא בשינים תקיף הדין ביותר ששם הוא גבורה דגבורה והעונש נעשה על ידי הגבורות לכן שלטה בו גבורה דגבורה במקום השינים ששם הוא מקום שכנגדה ולכך נתור ככי ושיני.

גֶּזַע יְשִׁישִׁים עָלָה מִבָּבֶל וְעִמּוֹ סֵפֶר מִלְחָמוֹת. נראה לי בס"ד אמרו רבותינו ז"ל (משנה עוקצין ג, יב) עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַנְחִיל לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק שְׁלֹש מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה עוֹלָמוֹת, והא דכפלו הלשון 'צדיק וצדיק' ולא אמרו לכל צדיק שלש מאות ועשרה עולמות? פירשנו דיש צדקות מצד המעשים ויש צדקות מצד עסק התורה ולכל צדקות יש לה שלש מאות ועשרה עולמות ולכן מי שהוא בעל תורה ובעל מעשים הרי זה צדיק כפול ויש לו שלש מאות ועשרה ושלש מאות ועשרה, לזה אמר לכל צדיק וצדיק דהיינו צדיק בעל תורה וצדיק בעל מעשים.
וידוע דהצדיק נקרא ים, כי ים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד (מנחות מג:) שמשם חצובות נשמות הצדיקים ולכן רב הונא שהיה צדיק גדול בתורה וצדיק גדול במעשים שיש לו שלש מאות ועשרה ושלש מאות ועשרה קראו גֶּזַע יְשִׁישִׁים שהוא ש־י וש־י ו־ים עִמּוֹ סֵפֶר מִלְחָמוֹת הוא תלמוד כמו שאמרו (בבא בתרא י:) אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, וקראו סֵפֶר מִלְחָמוֹת כי בו נעשית מלחמתה של תורה.
ואמר קָאַת וְקִפּוֹד הֻכְפְּלוּ [לִרְאוֹת] בְּשׁוֹד וָשֶׁבֶר הַבָּא מִשִּׁנְעָר, כי יש להצטער צער כפול על שתי חסרונות אחת על התורה ואחת על המעשים וְקָצַף עַל עוֹלָמוֹ מחמת עונות הדור וְחָמַד נְפָשׁוֹת הצדיקים לכפרה וְשָׂמַח בָּהֶן כְּכַלָּה חֲדָשָׁה כמי שהוא בא חדש לעולם שיש לו נשמה חדשה שלא באה בגלגול עדיין רוֹכֵב עֲרָבוֹת שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בְּבוֹא אֵלָיו נֶפֶשׁ נָקִי מעונות שבין אדם לחבירו וְצַדִּיק מעונות שבין אדם למקום.

תְּמָרִים הֵנִיעוּ רֹאשׁ עַל צַדִּיק כַּתָּמָר. פירוש צדיקים וחכמים שנמשלו לתמרים הניעו ראש לנוד ולספוד על צדיק כתמר לשון תמורה שנלקח תמורה בעבור הדור. ואמר הניעו ראש כי קודם תמר יש שקל רוצה לומר תעשו שקול הדעת להבין כמה טוב נחסר מאתכם. אם בארזים נפלה שלהבת נקיט שלשה דמיונות כנגד נר"ן [נפש רוח נשמה] של הצדיק.

חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ עֲלַיְהוּ, אִיתְהֲפִיךְ כַּרְעַיְהוּ. קשה ראוי שיהיו נענשים בלחיים ובפיהם ששם הדיבור? ונראה כי הם הגידו ההספד על סוף הזמן של רב אשי ולא עתה לכן לקו בכרעייהו שהוא סוף קומתם להורות דנענשו על אשר לא דברו נכונה בהספד שרוצים לעשות בסוף ימיו של רב אשי.

רָבָא, כִּי הֲוָה אָתֵי דִּיגְלַת. פירוש כד הוה גדל דגלת הרבה ועולים המים ומגיעים עד חומת העיר וקרוב לשטוף העיר היו גוזרים תענית ואומרים סליחות כדין עיר שהקיפה נהר אז כד אתי רבא והקהל עמו אצל הנהר לתקן מחיצות ולעשות שם התרעה וסליחות היה נותן רשות לבר אבין לסדר ולומר דברים המעוררין את לב השומעין והיה אומר מליצה ברמז בדרך תחינה ובקשה בָּאוּ רֹב הַשְּׁלִישִׁית בַּמַּיִם לישראל קרי להו שלישית כמו שאמרו בריך רחמנא דיהב אוריין תלתאי לעם תלתאי (שבת פח.) שהם משולשים בקדושת כהנים לוים ישראלים גם יש בהם נר"ן [נפש רוח נשמה] ועוסקים באוריין תלתאי שנמשלה למים ולכן ראוי שיעשה הקדוש ברוך הוא נס להצילם משטף המים אשר מספרם משולש בשלשה למ"ד כנגד שלשה לימודין של אוריין תלתאי כי אות למ"ד מספרו שלושים והוא לשון לימוד ואומר תָּעִינוּ מֵאַחֲרֶיךָ כְּאִשָּׁה מִבַּעְלָהּ שחוזרת אליו על ידי פיוס ורצוי.
אַל תַּזְנִיחֵנוּ בְּאוֹת וַעֲשֵׂה עִמָּנוּ אוֹת כְּמֵי מָרָה יובן בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (שבת נה.) על פסוק וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת (יחזקאל ט, ד), מאי שנא תי־ו? אלא תי־ו תחיה תי־ו תמות, ואם תניח אות תי־ו על מים יהיה 'תמים' וזהו תי־ו תחיה כי תמים הוא לטובה אבל אם תניח תי־ו בתוך מים יהיה צירוף 'מתים' ולזה אמר אַל תַּזְנִיחֵנוּ בְּאוֹת תי־ו שתניחנה בתוך מים ויהיה צירוף 'מתים' שימותו באלו המים אלא עֲשֵׂה עִמָּנוּ אוֹת, עֲשֵׂה לשון תיקון כמו וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה (בראשית יח, ח) שיהיה אות תי־ו של תחיה אתנו שיהיה ממנו ומן המים צירוף תמים.
ועוד נראה לי בס"ד אַל תַּזְנִיחֵנוּ בְּאוֹת וַעֲשֵׂה עִמָּנוּ אוֹת על פי מה שאמרתי בס"ד בדרשותי על התורה בפרשת בשלח וַיּוֹרֵהוּ הֳ' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם (שמות טו, כה), ותיבת הַמַּיִם הראשונה כתוב בפת"ח תחת המ־ם והשניה בקמ"ץ תחת המ־ם, ופירשתי בס"ד יש מים פועלים טוב ויש פועלים רע ואותם שפועלים טוב מנוקדים בקמ"ץ וחיר"ק שהם מספר שם הוי־ה טוֹב הֳ' לַכֹּל (תהלים קמה, ט) ואותם שפועלים רע מנוקדים בפת"ח וחיר"ק שמספרם וי [16] וזהו שנאמר וַיּוֹרֵהוּ הֳ' עֵץ רמז לנקודת היו־ד שהוא סוד חכמה והעץ כינוי לחכמה כנזכר בזוהר הקדוש על פסוק וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ (בראשית יח, ח), והורהו להמשיך היו־ד תחת הפת"ח כדי שיהיה קמ"ץ ואז עם החיר"ק יהיה מספר שם הוי־ה ובזה ימתקו וזהו וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם שהם בנקוד פת"ח וחיר"ק שהם מרים ואז וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שנעשו בנקוד קמ"ץ וחיר"ק שהם טובים.
וכן כאן אלו המים הרבים הבאים מדגלת ושוטפים העיר הם מים קשים שפועלים רע שעתה ראוי שיהיה נקוד שלהם בנקוד פת"ח שהוא עם החיר"ק צירוף 'וי' ועל זה אמר אַל תַּזְנִיחֵנוּ בְּאוֹת אלא עֲשֵׂה עִמָּנוּ אוֹת עשה כלומר תקן שתוסיף על הפת"ח יו־ד קטנה לעשותו קמ"ץ שאז הקמ"ץ בצירוף החיר"ק יהיה מספר שם הוי־ה ויהיו המים פועלים טוב ולא יצא מהם פועל רע ולכן סיים כְּמֵי מָרָה אשר רפאת אותם בדרך זה שעשית את הפת"ח לקמ"ץ ובזה נשלם בהם מספר שם הוי־ה ברוך הוא.

כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ, אַחִיתוּ עַמּוּדֵי דְּקֵיסָרִי מַיָּא. הנה בודאי היה זה דרך נס שהעמודים יצא מהם זיעה גדולה כמו שטף מים לרמוז על מעלת רבי אבהו שהיה עמוד העולם וראוי שכל עמודי עולם הנמצאים בדור יורידו עליו דמעות כנחלי מים. וכן הא דְּשָׁפְעוּ מַרְזְבֵי דְּצִפּוֹרִי דְּמָא היה בנס שנהפכו המים שהיו יורדים במרזבים למראה דם לרמוז שהוא היה צינור שבו משתלשל שפע לעולם ועתה נהפך לדם.
והא דְּאִיתְחֲמִיאוּ כּוֹכְבֵי בִּימָמָא, לרמוז כי הוא היה כדמיון הכוכבים דכתיב וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד (דניאל יב, ג), וְאִעַקְּרוּ אִילָנַיָּא לרמוז שהיה הוא אילן והכל הם ענפים שלו וְנְחִיתוּ כֵּיפֵי דְּנוּרָא מִן רְקִיעָא רמזו להם שדבור בתפלה ובתורה הוא הבל קדוש שהיו האותיות היוצאים כולם אורות קדושה וידוע כי האותיות נקראים אבנים בספר יצירה וְאִשְׁתָּעוּ צַלְמָנַיָּא וְאִתְקַצְּצוּ כָּל אַנְדַּרְטַיָּא רמז שהיה משבר הקליפות בחייו בתורתו ותפלתו וְאִתְחַתְּרוּ שִׁבְעִין מַחְתַּרְתָּא רמז שהיה מחליש על ידי תורתו כח כל שבעים שרים וּנְחִיתוּ כֵּיפֵי דְּבַרְדָּא רמז שהיה מוריד על ידי תפילתו אורות החסדים למתק בהם אש הגבורות.
ואפשר לפרש שכל דברים אלו אינם כפשוטן אלא נאמרו בלשון מליצה כדאמרי אנשי והיינו עַמּוּדֵי דְּקֵיסָרִי רמז שאפילו השרים והסגנים של בית קיסר הורידו עליו דמעות כי הוא אהוב לבית קיסר הרבה.
ואומרם שָׁפְעוּ מַרְזְבֵי לשון מליצה וקאי על עפעפים של אנשי ציפורי שהורידו דמעות כמרזב וְדְּמָא הוא משל הדיוט על דמעות חדים וחמים כדאמרי אינשי הכל בכו עליו דם.
ואומרם נראו כּוֹכְבֵי בִּימָמָא גם זה משל לאותו היום שנחשב להם כלילה שנראין בו הכוכבים ומשל הדיוט בערבי אומרים 'הראנו כוכבי לילה באור היום'.
ומה שאמרו אִתְעַקְרוּ אִילָנוֹת היינו מחמת רוח סערה שהיה אותו היום תקיף וחזק וכאשר היה כן בפטירת עט"ר הרב מר זקיני זלה"ה.
ומה שאמרו נִמְחוּ צוּרַת הֲמַטְבָּעוֹת לשון מליצה הוא שהורידו דמעות הרבה עד שלא היו יכולין לראות צורת המטבעות בעיניהם מחמת הבכיה שנראה להם כאלו נמחית צורת המטבע כי הוחשך אור עיניהם אותו היום כאדם שהוא כאוב עינים שאינו יכול לראות צורת מטבע.
ומה שאמר שֶׁנֶּעֶקְרוּ כָּל אַנְדַּרְטַיָּא גם זה היה מתוקף רוח סערה שנשב אותו היום הפיל צורת המלכים שדרכם להעמיד על הלוח בשערי העיר ושאר שערים של חצרות הממשלה וכאשר היה באילנות הנזכר לעיל.
ומה שאמרו נְחִיתוּ כֵּיפֵי דְּנוּרָא מִן רְקִיעָא שהיה אותו היום יריית הכוכבים שנראין כמו מקל ואותו היום היתה ירייתם כמו אבנים מרובעות.
ומה שאמרו עוד אִשְׁתָּעוּ כָּל צַלְמָנַיָּא פירוש שהיה רוח סערה והעלה אבק ועפר הרבה בחדרים ואפילו בחדרי חדרים ששם מונחים הצלמים הגיע האבק והעפר ונתכסו צורות הצלמים באבק עד שנראין כאלו נמחקו הצורות שלהם ולא נראה בהם בליטה של הצורה כי נתכסו באבק על פניהם.
ומה שאמרו אִתְחַתְּרוּ שִׁבְעִין מַחְתַּרְתָּא היינו כי נקבצו כל בעלי בתים למקום ההספד שהספידו עליו ולכן הגנבים מצאו להם עת פנוי לחתור בו מחתרות ליכנס לבתים לגנוב מפני שידעו שאין בעלי הבתים בביתם.
ומה שאמרו נְחִיתוּ כֵּיפֵי דְּבַרְדָּא שאותו היום ירד שלג וברד הרבה והיה משונה שאינו עגול אלא מרובע כאבנים.
ומה שאמרו נָשׁוּק כֵּיפֵי דִּפְרָת אַהֲדָדֵי היינו הכותלים של צדדי הנהר שהם עומדים זה כנגד זה אחד במזרח הנהר ואחד במערבו נעקרו מרוב תוקף המים ושטפם הנהר והביאם זה בזה או שלא נעקרו אלא שהנהר עלה עד שנתכסו ראשי הכותלים במים ונמצא נשקו ראשיהם אהדדי על ידי המים שעלה למעלה וכסה ראשיהם וְטָעוּן דִּיקְלֵי שִׁיצֵי הם תמרים רעים שקורין בערבי שי"ץ דאינם ראויים לאכילה דקשים כעץ וכל התמרים לקו שנתקשו ונעשו כך.

גמ' מילתא דלרביה לא ס"ל אנן ניקום נעביד. עיין בבא קמא דף יז ע"א תד"ה אלא שהניחו:

(כה א) מנין לחכם שכבודו במטה ראשונה וכו' עגלה חדשה וכו'.—מ"ש בזה בפי' המיוחס לרש"י נדחה בתוס' שבעין יעקב. ומה שפירשו הם שהיא העגלה שהעלו בה את הארון מבית שמש לקרית יערים (ש"א ז א) גם הוא תמוה, דשם לא נזכר שהעלו אותו בעגלה, ואפשר שנשאו אותו בכתף כמשפט. לכן נראה לפרש ענין "מטה ראשונה" דהיינו מטה זו נעשתה מתחילה לשם אותו חכם ולא נשתמשו בה לדבר אחר. וכן בארון עשו לו עגלה חדשה ולא לקחו עגלה עשויה מכבר להדיוט וכדתני בתוספתא מגלה ספ"ב ומנחות ספ"ט: כלי שעשאה להדיוט לא ישתמש בה גבוה, ועוד בירושלמי יומא פ"ג ה"ו [מ סע"ג], דבגדי כהונה שעשאן להדיוט אינם ראויים לעבודה.

גמ' לספר תורה. דתורה קרויה נר שנאמר (משלי ו) כי נר מצוה ותורה אור ונשמה נקראת נר דכתיב (שם כ) נר (אלהים) נשמת אדם: שמעתתיה בפומין. והוי כמאן דגמרינן מיניה: מאי דהוה הוה. הואיל דלא קרעו בשעת מיתה תו לא קרעי: למקרע לאלתר. בלא הספד: לאותובי ס''ת אפורייה. ולומר קיים זה מה שכתוב בזה: לא הוה נפיק פוריא מבבא. דזוטר הוה בבא: מפוריא לפוריא. לתתו במטה אחריתא קטנה שתצא דרך הפתח: אל עגלה חדשה. אותה עגלה ששיגרוהו פלשתים בה ובאותה עגלה הביאו דוד מבית אבינדב לעיר דוד: פרוס בבא. שברו הפתח והרחיבוהו: בבל גרמה לו. שאין שכינה שורה בחוץ לארץ: טפח ליה אבוה. רב חסדא בסנדלא שטפח לו לרב נחמן על סנדלו כאדם שנוגע על רגל חבירו בחשאי כדי שלא ישמעו העומדים סביב מטתו דרב הונא ע''א הכהו בסנדלו: לא תטרוד עלמא. לא תטרח בקושיות: שהיה כבר. כלומר ההיא שעתא הוה ולא יותר ויש אומרים שהיה כבר בארץ ישראל ששרתה עליו רוח הקודש: כי אסקוה להתם. לארץ ישראל לקוברו שכל הנקבר שם נקבר בלא חטא שנאמר העם היושב בה נשוא עון כדאיתא בכתובות (דף קיא.): לדלויי רישין. דאדם חשוב היה והוה לן בושת לדלויי רישין: ואתי להכא. דסבורין שהוא חי: שלדו. גופו קיימת יוצאין: לא סיימוה קמיה. דשלדו הוה קיימת: רב הונא ריבץ תורה. כדאמרינן פרק שני דייני גזירות (כתובות דף קו.) כי קיימי רבנן מקמיה ומנפצי גלימייהו מכסי ליה ליומא באבקא: רבי חייא ריבץ תורה. כדאמרינן בבבא מציעא (דף פה:) אנא עבדי ליה לתורה דלא תשתכח מישראל: מאן מעייל ליה. מי ילך להכניסו לקבורה אצל רבי חייא: איתהפיכא ליה רצועה דתפילין. השחור בפנים דרצועה שחורה נראה בחוץ הלכה למשה מסיני: איבעית. נבעת ונפחד: זקפיה לארונא. דרב הונא לקמיה עמודא דנורא דלא ליזקיה:

וכף כדא אארעא ואנח עליה ספר תורה. ונראה דאפילו הספר תורה מונח בגבוה ממנו לא שרי מדלא אותבוה לספר תורה בגבוה ממנו וכן פירשתי במנחות בפרק הקומץ רבה (דף לב:). ושם הארכתי: ורבי חייא ריבץ תורה וכו'. והקשה בתוספות הרב דמשמע בירושלמי. שרב הונא מת קודם רבי חייא דאמר ליה לרבי חייא ארונו בא והכא משמע שרבי חייא מת קודם רב הונא ונראה לי דרב הונא אחר היה ואותו שבימי רבי חייא אין זה רב הונא תלמידו דרב ע''כ ומיהו קשה בירושלמי קאמר בעובדא דהכא רב הונא ריש גלותא ולפי הענין של הירושלמי היה משמע דזקפיה ר' חגא לארוניה דרב הונא כדי שלא יהא יושב אצל הצדיקים והכי איתא בפי' רבינו חננאל דרב הונא ריש גלותא: חכם כיון שהחזיר פניו. פירוש חכם שמת כיון שהחזיר פניו אותו שקרע וגרסינן אפילו חכם שקרע על החכם כיון שהחזיר פניו שולל לאלתר דמשום כבודו של חכם הקורע התירו דגנאי הוא לצאת בבגד קרוע ולא נהיר':