מועד קטן כ ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כ - א

לפי שכבר נתעסקו בו לנחמו ברגל, שבעה ימים.

כללו של דבר: כל דבר שהוא נוהג משום אבל - רגל מפסיקו, ואינו ממשיך לנהוג אבלותו ברגל, אלא צריך להשלימה אחר הרגל ^[195].

וכל שהוא משום עסקי רבים של תנחומי אבלים, אין רגל מפסיקו, אלא ממשיכים לנחמו ברגל.

ואם קברו שלשה ימים בסוף הרגל - מונה שבעה אחר הרגל.

אך רק במשך ארבעה ימים הראשונים שלאחר הרגל רבים מתעסקין בו לנחמו, ומשלימים בכך את שבעת הימים של תנחומים, שהחלו ברגל.

ואילו בשלשה הימים האחרונים של ימי השבעה שלאחר הרגל - אין רבים מתעסקין בו לנחמו, לפי שכבר נתעסקו לנחמו ברגל שלשה ימים ^[196].

ומסיימת הברייתא בהלכה נוספת:

ורגל - עולה לו למנין שלשים.

ומדייקת הגמרא: מאי לאו, זה שאמר התנא ש"רגל עולה לו", הוא מדבר אסיפא, על הקובר מתו ברגל, שהרגל עולה לו למנין שלשים, ומוכח נגד מה שאמר רבה שאין הרגל עולה לו.

ודוחה הגמרא: לא תביא מכאן ראיה שהרגל עולה לו! כי לא על המקרה שבסיפא מדבר התנא, אלא ארישא הולכים דבריו, שהקובר מתו לפני הרגל, עולה לו הרגל למנין שלשים, לפי שכבר התחיל לנהוג אבלות. ואין מכאן פשיטות לבעיית אביי במי שקבר מתו במועד, שלא התחיל לנהוג אבילות לפני המועד, אם הרגל עולה לו למנין שלשים.

איתיביה לרבה מברייתא אחרת:

דתניא: רגל עולה לו למנין שלשים.

כיצד?

קברו בתחילת הרגל, ביום הראשון - מונה שבעה אחר הרגל, ומלאכתו נעשית על ידי אחרים, ועבדיו ושפחותיו עושין בצנעא בתוך ביתו, ואולם, אין רבים מתעסקין בו לנחמו, שכבר נתעסקו בו לנחמו ברגל.

ורגל עולה לו!

ומוכח שרגל עולה לו למנין שלשים אפילו כשקבר מתו ברגל.

ומסקינן: אכן מכאן תיובתא לרבה!

כי אתא רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם רבי יוחנן: אפילו קברו ברגל, עולה לו הרגל למנין שלשים.

וכן אורי הורה ליה רבי אלעזר לרבי פדת בריה: אפילו קברו ברגל. תנו רבנן: קיים כפיית המטה שלשה ימים קודם הרגל - אינו צריך לכפותה אחר הרגל, דברי רבי אליעזר ^[197] .

וחכמים אומרים: אפילו קיים את כפיית המטה יום אחד לפני הרגל, ואפילו שעה אחת, שוב אינו צריך לנהוג אבילות שבעה אחר הרגל ^[198].

אמר רבי אלעזר ברבי שמעון: מחלוקת זו - הן הן דברי בית שמאי, הן הן דברי בית הלל.

שבית שמאי אומרים אם קיים כפיית המטה שלשה ימים לפני הרגל רק אז אינו צריך לכפות אחר הרגל, ובית הלל אומרים אפילו אם קיימה יום אחד בלבד.

אמר רב הונא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, ואמרי לה אמר להו רבי יוחנן לרבי חייא בר אבא ולרב הונא: אפילו כפה מטתו יום אחד, אפילו שעה אחת לפני הרגל, שוב אינו צריך לכפות ^[199].

רבא אמר: הלכה כתנא דידן, דמשנתנו, דאמר רק אם כפה מטתו שלשה ימים קודם הרגל, רק אז אינו צריך לכפות אחר הרגל.

רבינא איקלע לסורא דפרת, אמר ליה רב חביבא לרבינא: הלכתא מאי, מה היא?

אמר ליה: אפילו כפה מטתו לפני הרגל יום אחד, ואפילו שעה אחת, שוב אינו צריך לכפותה אחר הרגל.

יתיב רבי חייא בר אבא ורבי אמי ורבי יצחק נפחא אקילעא, על פתחו דרבי יצחק בן אלעזר, ונפק מילתא מבינייהו, ויצא דבר תורה מביניהם:

מנין לאבילות שהיא שבעה ימים?

דכתיב [עמוס ח] "והפכתי חגיכם לאבל".

הקיש הכתוב אבילות לחג, ומכאן יש ללמוד: מה חג [סוכות או פסח] הוא שבעה ימים - אף אבילות היא שבעה ימים ^[200].

ופרכינן: ואימא אבילות היא כמו חג העצרת, דחד יומא בלבד היא!?

ומשנינן: ההוא דימוי של אבילות לעצרת, מיבעי ליה לכדריש לקיש.

דאמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: מנין לשמועה רחוקה על המת, שאינה נוהגת בה אבילות אלא יום אחד - דכתיב "והפכתי חגיכם לאבל". ואשכחן עצרת, חג השבועות, דאיקרי חד יומא, שאפילו יום אחד נקרא "חג", ומכאן למדו שיש גם אבילות של יום אחד, והיא נוהגת בשמועה רחוקה.

תנו רבנן: שמועה קרובה [וכפי שתבאר הברייתא להלן] נוהגת שבעה ושלשים ^[201] , שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד. איזו היא קרובה ואיזו היא רחוקה?

קרובה - בתוך שלשים ^[202] , רחוקה - לאחר שלשים, דברי רבי עקיבא ^[203] .

וחכמים אומרים: אחת שמועה קרובה ואחת שמועה רחוקה - נוהגת שבעה ושלשים.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום שאתה מוצא יחיד מקיל ורבים מחמירין [או רבים מקילים ויחיד מחמיר. תוס'] - הלכה כרבים ^[204] . חוץ מהלכה זו, של שמועה רחוקה. שאף על פי שהיחיד, רבי עקיבא, מקיל בה, וחכמים, שהם הרבים, מחמירין בה - בכל זאת הלכה כרבי עקי בא.

וטעמו של דבר, משום דאמר שמואל: הלכה כדברי המקיל באבל ^[205] . רב חנינא אתיא ליה שמועה אודות מיתתו דאבוה, מבי חוזאי [שם מקום].

אתא רב חנינא לקמיה דרב חסדא לשאול כיצד לנהוג בשמועה זו.

אמר ליה רב חסדא: שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד.

רב נתן בר אמי אתא ליה שמועה אודות מיתתה דאימיה מבי חוזאי.

אתא לקמיה דרבא.

אמר ליה רבא: הרי אמרו: שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד בלבד.

איתיביה מברייתא: במה דברים אמורים ששמועה רחוקה נוהגת רק יום אחד, בחמשה מתי מצוה [חמשה מתים מתוך שבעת הקרובים שמצוה להתאבל עליהם]. אבל על אביו ועל אמו, גם שמועה רחוקה נוהגת שבעה ושלשים!

אמר ליה: ברייתא זו - יחידאה היא, תנא יחיד שנה אותה, ולא רבי עקיבא שנאה, כי לדברי רבי עקיבא אין הבדל בין שמועה על אביו ואמו ליתר הקרובים. ולא סבירא לן כוותיה דיחידאה! ^[206]

וזהו התנא ששנה אותה: דתניא: מעשה ומת אביו של רבי צדוק בגינזק, והודיעוהו לאחר שלש שנים [שהיא שמועה רחוקה].

ובא ושאל את אלישע בן אבויה וזקנים שעמו.

ואמרו לו: נהוג שבעה ושלשים.

ועתה מביאה הגמרא דעה נוספת, של רבי אחייה, שנהג שבעה ושלשים בשמועה רחוקה אפילו על בנו.

וכשמת בנו של רבי אחייה בגולה, והגיעתו שמועה רחוקה, ישב עליו שבעה ושלשים.

והניחה הגמרא שרבי אחייה היינו רבי חייא. ולכן מקשה הגמרא:

איני! והא רב, שהיה בר אחוה דרבי חייא, דהוא היה גם בר אחתיה דרבי חייא.

לרבי חייא היה אח שהיה אחיו מאביו [ולא היה אחיו מאמו], והיתה לרבי חייא גם אחות מאמו, שלא היתה אחותו מאביו.

ובא אחיו של רבי חייא מאביו, ונשא את אחותו של רבי חייא מאמו, שהרי אין ביניהם קשר של אחוה, לא מהאב ולא מן האם.

ומהם נולד רב.

ונמצא שאביו של רב הוא אחיו של רבי חייא, ואמו של רב היא אחותו של רבי חייא. ורבי חייא עצמו הוא דודו של רב, בין מאביו ובין מאמו.

כי סליק להתם, כשעלה רב לארץ ישראל מבבל, ופגש שם את רבי חייא דודו, אמר ליה, שאל אותו רבי חייא לשלום הוריו של רב [שכאמור היו אחיו ואחותו של רבי חייא], וכך שאלו:

האם אבא שלך [שהוא אחי מאבי] עדיין קיים?

הערות

^[195] אינו כלשון "רגלים מפסיקין" שלמדנו במשנה, שפירושו הפסקה גמורה, אבל כאן אינו אלא מלשון דחיה, שהוא דוחה את האבילות לאחר הרגל. שיטה.

^[196] המהרש"ם [שעו] הוכיח מכאן, שמצות ניחום אבילות נוהגת אף בשלשה ימים הראשונים. וכן הוכיח מהמבואר לקמן [כא] לענין פנים חדשות ביום ב'. וכן מפורש במגן אברהם [תקנט ח]. ויעויין ברמב"ן לקמן [כא], שמכל מקום אין לו לילך ולקבל תנחומין בשלשה ימים הראשונים. והתוס' מפרשים ענין "עסק הרבים עמו", שבאים לנחמו ועומדים בשורה. [ולכאורה יש להעיר בזה מדברי הרמב"ן, לענין המאבד עצמו לדעת, שמבואר במסכת שמחות, שעומדים עליו בשורה, והוכיח הרמב"ן מדין זה, שנוהגים עליו גם כן מנהגי אבילות, שהרי לא שייך עמידה בשורה בלא אבילות. וכעין סברא זו כתב גם כן לענין ארון העובר ממקום למקום. והרי מצאנו במועד עמידה בשורה בלא אבילות. וצריך לחלק בפשיטות בין אדם שאינו גורם חיוב אבילות כלל, וכשני הנזכרים לעיל, לבין מועד, שבעצם שייך על מת זה דין אבילות, ורק מפני קדושת המועד דחו האבילות לאחר המועד, ומאחר ואין בעמידה בשורה חסרון בשמחת הרגל, תיקנו חכמים שיעשו כן אף במועד].

^[197] הראשונים דקדקו מלשון הברייתא, שאם לא כפה מטתו קודם הרגל, ולא נהג מנהגי אבילות כלל, קונסים אותו, ומחוייב לישב לאחר הרגל ז' ימים אחרים. וכמו כן לענין אבילות בשאר ימות השנה, שאם לא נהג מנהגי אבילות כלל, מחייבים אותו להשלימם אחר זמן. ובלבד שיהיה עדיין עומד בתוך שלשים יום. אבל אחר כך, אין לו תקנה. [ויעויין ט"ז וש"ך שצז ובתשו' הגרע"ק איגר ב כג לענין תשלומין ליום שמועה קרובה, האם מונים לענין זה ל' יום מיום המיתה, או מיום השמועה. וע"ע בחזון איש. עוד נראה שנחלקו הט"ז והגרעק"א שם, האם שלשים יום שנאמרו לענין תשלומים, נמנים מיום מיתה או קבורה].

^[198] כתב הריטב"א, שאפילו היה ערב הרגל בשבת, ושמע בו שמועה קרובה, הרגל מפסיק ממנו גזירת ז', שהרי נהג בשבת אבילות בדברים שבצינעא. אולם דעת רבינו יחיאל, שהשבת אינה עולה בתחילת המנין [על כל פנים בציור זה]. עיין שיטה. וכן הביא הטור [תב] בשמו. וע"ע הערה 182.

^[199] הקשו התוס', הלא רבי יוחנן לעולם פוסק הלכה כסתם משנה, ואילו במשנתנו למדנו, שדוקא כשקברו ג' ימים קודם הרגל, אז הרגל מפסיקו. וכתב הרש"ש ליישב על פי דברי רש"י, שהתנא נקט במשנתנו שלשה ימים לדוגמא בלבד, אבל הוא הדין ליום אחד ושעה אחת. וזהו לדעת רבי יוחנן. אבל רבא נוקט לקמן, ששלשה ימים הנזכרים, הם בדוקא.

^[200] ואף על פי שחג הסוכות הוא שמונה ימים, אין שמיני עצרת נחשב [לענין זה] כיום שמיני, הואיל והוא רגל בפני עצמו. ירושלמי.

^[201] נחלקו מהר"ם מרוטנבורג והרא"ש בדין קטן שמת לו מת, ואח"כ נעשה גדול בתוך ימי השלשים. שלדעת מהר"ם, כשיגדיל, יש לו לנהוג גזירת ז', כדין שמועה קרובה [וכמו קובר מתו ברגל, שבשעת הקבורה לא נתחייב בגזירת ז', ולאחר הרגל נוהג בו דין שמועה קרובה]. ודעת הרא"ש, הואיל ובשעת הקבורה, שהוא זמן חלות חיוב האבילות, היה פטור, נפטר מכל וכל מאבילות זו. [ואינו דומה לקובר מתו ברגל, שהמניעה היתה מצד אחר, מה שאין כן בקטן, שסיבת פטורו היא מצד עצמו, שהגברא אינו בר חיובא]. והקהלות יעקב [ברכות ט] ביאר יסוד מחלוקתם. שלדעת מהר"ם, דין שמועה קרובה אינו דין תשלומין לאבילות, אלא שזהו מעיקר דין אבילות, שבכל ל' יום הראשונים, יש אפשרות לקיים האבילות. ואמנם לכתחילה ודאי הוא מחוייב לנהוג אבילות בז' ימים הראשונים, ולא לדחות לאחר זמן, אבל כשעבר ולא נהג בימים הראשונים, יש עליו לקיים עיקר חיובו בתוך שלשים. ולכן, אף על פי שבשעת קבורה היה קטן, ולא נתחייב אז באבילות, מכל מקום אח"כ כשנעשה גדול בתוך ל', חל עליו בשעה זו חיוב גזירת ז'. אבל דעת הרא"ש, שחיוב האבילות אינו חל אלא בשעת קבורה, ודין שמועה קרובה יסודו מצד דין תשלומין, שחכמים נתנו אפשרות למי שלא קיים את עיקר חיובו, להשלימו עד ל' יום, [כאדם שלא התפלל תפילה, שיש לו אפשרות להשלימה בתפילה הסמוכה], וממילא, כשהיה פטור בזמן חלות החיוב, מפני קטנותו, שוב אי אפשר שיתחייב אח"כ בתשלומין שלה. וע"ע בהרא"ש שיש לדון בזה גם משום דיחוי במצוות. ובטור [שצו] יש תוספת דברים בדעת הרא"ש. שאפילו כשהגדיל באחד מימי השבעה, אינו מחוייב לנהוג אבילות כלל. וביאר הקהלות יעקב, שחיוב גזירת ז', אינו חל בכל יום ויום בפני עצמו, אלא שמלכתחילה בשעת הקבורה חל חיוב אבילות של כל הז', ולכן, כשלא היה מחוייב בשעה זו, אי אפשר עוד לחייבו אח"כ, וכמו לענין מצות ראיה. יעויין חגיגה ט. ועיי"ש ובחידושי הגרע"ק איגר [סוף מו"ק].

^[202] הט"ז והש"ך [תב] הביאו בשם מהרש"ל, של' יום אלו אינם תלויים בשעת קבורה, כמו גזירת ל', אלא הם מתחילים משעת מיתה. אולם האבן העוזר נחלק עליהם, והביא דברי הרא"ש בשם ראב"ן, שיסוד הדין דשמועה קרובה נובע מכח דין גזירת ל', כלומר, שהיות ובשלשים יום אלו נוהגים עליו מקצת דיני אבילות, לכן תקנו חכמים שיהיה נוהג בהם גם כן דין שמועה קרובה, שיהיה יכול להשלים גזירת ז' בימים אלו. ואם כן, ודאי שהדבר תלוי בשעת קבורה, כדין גזירת ל' שהוא מתחיל מהקבורה. וע"ע בנקודות הכסף. עוד נחלקו הראשונים, לענין יום ל' עצמו, האם דינו כשמועה קרובה, או כרחוקה. ויעויין בקובץ הערות [לט], שתלה נידון זה במה שנתבאר באריכות בהערה 189. וע"ע בהערה 211.

^[203] נחלקו גדולי הפוסקים, כשבאה לו שמועה, ואינו יודע אם קרובה היא, אם רחוקה, האם נוכל לדון מכח חזקת חי, שהשמועה היא קרובה, שהרי יש לנו לדחות את שעת מיתתו ככל היותר, מכח החזקה, או שאין כח חזקה זו יפה, הואיל והיא עשויה בודאי להשתנות. יעויין ט"ז ונקודות הכסף [שצז] ושב שמעתתא [ג ח].

^[204] העירו התוס', שבאמת אף במקום שהרבים הם המקילים, הלכה כמותם. ומכל מקום נקטה הגמרא לשון זה, הואיל ובעניננו הוא כן, שהרבים מחמירין.

^[205] התוס' [כתובות ד] הביאו, שכלל זה נאמר במחלוקת התנאים בלבד. [והטעם, ששמואל, שאמר כלל זה, היה יודע שבכל המקומות המסויימים שנחלקו התנאים בדיני אבל, יש להקל מצד הסברא. שיטה]. אבל כשנחלקו אמוראים בדיני אבל, אין נאמר כלל זה. וע"ע משאת בנימין [ע]. ויעוי' לקמן כו, שבהלכות קריעה אין קיים הכלל ד"כל המיקל".

^[206] אף על פי שבברייתא נזכר אלישע בן אבויה וזקנים שעמו, קורא אותם "יחידאה", הואיל ואין הלכה כמותם. ועיקר הטעם הוא, שלעולם הלכה כדברי המיקל באבל. ריטב"א. וע"ע ברש"ש.

שכבר נתעסקו בו ברגל, שבאו הרבים לנחמו. כללו של דבר: כל שהוא משום ביטוי של אבל שצריך האבל לעשותו — רגל מפסיקו, וצריך להשלימו אחר כך. וכל שהוא משום עסקי רבים שצריכים לבוא ולנחם — אין רגל מפסיקו, שאף ברגל עושים זאת.

קברו שלשה ימים בסמוך לסוף הרגל, כיון שלא התחילה אבילותו — מונה שבעה ימי אבילות אחר הרגל, אלא שארבעה ימים הראשונים של אבילותו רבים מתעסקין בו לבוא לנחמו, ושלשה ימים האחרונים — אין רבים מתעסקין בו, שכבר נתעסקו ברגל שבודאי באו לנחמו ברגל, למרות שלא חלה אבילות כדינה, ורגל עולה לו למנין שלושים.

והלכה זו שרגל עולה לו מאי לאו אסיפא [האם לא מדובר לגבי סופה] של הברייתא, לענין מי שנקבר ברגל עצמו, ואם כן מפורש (שלא כדברי רבה) שרגל עולה לו למנין שלושים! ודחה רבה: לא, ארישא [על ההתחלה] מדובר, במי שנקבר קודם הרגל, שכיון שהחלו להתאבל עליו עולה למנין שלושים.

איתיביה [הקשה לו] אביי ממקור אחר, ששנינו: רגל עולה לו למנין שלשים, כיצד? אם קברו בתחילת הרגל מונה שבעה ימי אבל אחר הרגל, ומלאכתו נעשית באותם ימים על ידי אחרים, ועבדיו ושפחותיו עושין בצנעא בתוך ביתו, ואין רבים מתעסקין בו, משום שכבר נתעסקו בו ברגל, ורגל עולה לו. הרי מפורש כאן שהרגל עולה למנין שלושים גם כשנקבר ברגל, ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה] היא ונדחו דברי רבה.

כי אתא [וכאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: אפילו קברו ברגל — עולה לו למנין שלושים, וכן אורי ליה [הורה לו] ר' אלעזר לר' פדת בריה [בנו]: אפילו קברו ברגל.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: מי שקיים כפיית (הפיכת) המטה שלשה ימים קודם הרגל — אינו צריך לכפותה כלל אחר הרגל, אלו דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: אפילו קיים יום אחד, ואפילו שעה אחת שוב אינו צריך.

אמר ר' אלעזר בר' שמעון: הן הן דברי בית שמאי, הן הן דברי בית הלל. כלומר, מחלוקת ר' אליעזר וחכמים כבר היתה שנויה במחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, שבית שמאי אומרים: שלשה ימים, ובית הלל אומרים: אפילו יום אחד.

אמר רב הונא אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, ואמרי לה [ויש אומרים] בנוסח שונה: שאמר ר' יוחנן לר' חייא בר אבא ולרב הונא: אפילו יום אחד, אפילו שעה אחת. ולסיכום ההלכה, רבא אמר: הלכה כתנא דידן [כמו התנא שלנו] בברייתא שאמר שלשה ולפיו נפסוק שאין חושבים התחלת אבילות בפחות משלושה ימים.

רבינא איקלע [הזדמן] לעיר סורא שעל נהר פרת, אמר ליה [לו] רב חביבא לרבינא: הלכתא מאי [ההלכה מה היא] בענין זה? אמר ליה [לו]: אפילו יום אחד, ואפילו שעה אחת.

ב מסופר: יתיב [ישבו] ר' חייא בר אבא ור' אמי ור' יצחק נפחא [הנפח] אקילעא [בחצר] של ר' יצחק בן אלעזר, נפק מילתא מבינייהו [יצא דבר מביניהם] ששוחחו ביניהם, ומתוך דברי כולם עלה סיכום זה: מנין לאבילות שהיא שבעה ימים — דכתיב [שנאמר]: "והפכתי חגיכם לאבל" (עמוס ח, י), מה חג זמנו שבעה ימים — אף אבילות שבעה.

ומקשים: ואימא [ואמור] כמו חג עצרת (שבועות), דחד יומא [שהוא יום אחד] בלבד! ודוחים: הלימוד ההוא מחג השבועות של יום אחד מיבעי ליה [נצרך לו] לכ פי שאמר ריש לקיש. שאמר ריש לקיש משום (בשם) ר' יהודה נשיאה [הנשיא]: מנין לשמועה רחוקה כששמע אדם שאחד מקרוביו מת זמן רב קודם לכן, שאינה נוהגת אבילות אלא יום אחד — דכתיב [שנאמר]: "והפכתי חגיכם לאבל" ואשכחן [ומצאנו] בעצרת דאיקרי חד יומא [שנקרא גם יום אחד] חג.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: בשמועה קרובה — נוהגת אבילות שבעה ושלשים, בשמועה רחוקה — אינה נוהגת אלא יום אחד. איזו היא קרובה ואיזו היא רחוקה? קרובה — ששמע בתוך שלשים יום למוות, רחוקה — לאחר שלשים, אלו דברי ר' עקיבא. וחכמים אומרים: אחת שמועה קרובה ואחת שמועה רחוקה — נוהגת שבעה ושלשים.

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל מקום שאתה מוצא יחיד מקיל ורבים מחמירין — הלכה כרבים, חוץ ממחלוקת זו, שאף על פי שר' עקיבא מקיל וחכמים מחמירין — הלכה כר' עקיבא. ובהתאם לכלל שאמר שמואל: הלכה כדברי המקיל באבל.

מסופר: רב חנינא אתיא ליה [באה לו] שמועה דאבוה [של מות אביו] מבי חוזאי שהיתה מקום רחוק מבבל, אתא לקמיה [בא לפני] רב חסדא לשאול מה יעשה; אמר ליה [לו] רב חסדא: שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד. ומסופר עוד: רב נתן בר אמי אתא ליה [באה לו] שמועה דאימיה [של מות אמו] מבי חוזאי, אתא לקמיה [בא לפני] רבא, אמר ליה [לו] רבא: הרי אמרו בו, שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד בלבד.

איתיביה [הקשה לו] רב נתן לרבא, ממה ששנינו: במה דברים אמורים ששמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד — בחמשה מתי מצוה האחרים (בן ובת, אח ואחות, ואשה), אבל על אביו ועל אמו מתאבל שבעה ושלשים!

אמר ליה [לו]: שיטה זו דעת יחידאה [יחיד] היא, ולא סבירא לן כוותיה [ואין אנו סבורים כמותו]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מעשה ומת אביו של ר' צדוק בעיר גינזק, והודיעוהו לאחר שלש שנים, ובא ושאל את אלישע בן אבויה וזקנים שעמו, ואמרו לו: נהוג באבילות שבעה ושלשים. וכשמת בנו של ר' אחייה בגולה ונודע לו מכך לאחר זמן רב ישב עליו שבעה ושלשים ימי אבילות. הרי שדעה זו היא דעת חכמים אחדים, ולא דעת הכל.

ושואלים: איני [האם כן היא] שזו היא דעת ר' חייא? והא [והרי] רב היה בר אחוה [בן אחיו] של ר' חייא שהוא היה גם בר אחתיה [בן אחותו] של ר' חייא, שאבי רב, אייבו, היה אח למחצה לר' חייא מצד אביו, ואם רב היתה אחות למחצה של ר' חייא מצד אמו, כי סליק להתם [כאשר עלה רב לשם] לארץ ישראל אמר ליה [לו] דודו ר' חייא: האם אבא אייבו קיים (חי) עדיין?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

for they already occupied themselves with him when they came to console him during the Festival. The general principle with regard to the matter is as follows: Any activity that is prohibited to the mourner because it is an expression of mourning is interrupted by the Festival and remains prohibited afterward. And anything that involves the public’s occupation with the mourner, e.g., coming to the mourner to offer him comfort and condolence, is not interrupted by the Festival, for people console the mourner during the Festival as well.

If he buries his relative three days before the end of the Festival, the mourner must count seven days of mourning after the Festival because his mourning never began. On the first four days of his mourning, the public must occupy themselves with him and come to console him. On the three last days, however, the public need not occupy themselves with him, as they already occupied themselves with him during the Festival. That is to say, they certainly came to console him during the Festival, although the period of mourning did not actually begin until afterward. And the Festival counts for him toward the thirty-day mourning period.

With regard to the statement of the baraita that the Festival counts toward the thirty-day period of mourning: What, is it not referring to the latter clause of that baraita, which speaks about a case where the burial was performed during the Festival itself? If this is the case, then a refutation of Rava’s opinion is stated explicitly, that the Festival counts toward the thirty-day mourning period, even if the deceased was buried on the Festival itself. Rava rejects this argument: No, it is referring to the first clause, which discusses a case where the burial was performed before the Festival, and since rites of mourning were observed already before the Festival, the Festival is counted toward the thirty-day period of mourning. Therefore, it is not a refutation of Rava’s halakha.

Abaye raised an objection to Rava’s opinion from another baraita, in which it was taught: A pilgrimage Festival counts toward the thirty-day period of mourning. How so? If one buried his dead relative at the beginning of a pilgrimage Festival, he must count seven days of mourning after the Festival, and during this period his work is performed by others. And his menservants and maidservants perform this work in private inside his house, and the public need not occupy themselves with him and come to console him, for they already occupied themselves with him during the Festival. And the Festival counts for him. Here it is explicitly stated that the Festival counts toward the thirty-day period of mourning, even when the deceased was buried during the Festival itself. The Gemara concludes: This is indeed a conclusive refutation of Rava’s opinion.

When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: Even if one buried his dead relative during the Festival, the Festival counts toward his thirty-day period of mourning. And, similarly, Rabbi Elazar ruled for Rabbi Pedat, his son: Even if one buried his dead relative during the Festival it counts towards his thirty days.

§ The Sages taught the following baraita: If one fulfilled the obligation of overturning the bed for three days before the pilgrimage Festival, he is no longer required to overturn it after the Festival; this is the statement of Rabbi Eliezer. But the Rabbis say: Even if one overturned his bed for only one day, or even for only one hour, he is not required to overturn it after the Festival.

Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, said: This is the statement of Beit Shammai, and that is the statement of Beit Hillel. In other words, Rabbi Eliezer and the Rabbis disagreed about a matter that was the subject of an earlier dispute between Beit Shammai and Beit Hillel, for Beit Shammai say: Three days, and Beit Hillel say: Even one day.

Rav Huna said that Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said, and some say a different version of this line of transmission: Rabbi Yoḥanan said to Rabbi Ḥiyya bar Abba and to Rav Huna: Even one day, even one hour. The Gemara cites Rava, who said: The halakha is in accordance with the opinion of the tanna of our mishna, who said three days. Based on this, we rule that the mourning rites are not canceled after the Festival unless they were observed for at least three days before the Festival.

Ravina happened to come to the city of Sura on the banks of the Euphrates River. Rav Ḥaviva said to Ravina: What is the halakha with regard to this issue? He said to him: Even one day, and even one hour.

§ It was related that Rabbi Ḥiyya bar Abba, Rabbi Ami, and Rabbi Yitzḥak Nappaḥa were once sitting in the pavilion of Rabbi Yitzḥak ben Elazar and were conversing. A matter emerged from among them: From where is it derived that the rites of mourning are observed for seven days? As it is written: “And I will turn your Festivals into mourning” (Amos 8:10). Just as a Festival lasts for seven days, so too mourning lasts for seven days.

The Gemara asks: And say that perhaps mourning is like Shavuot, which is only one day. The Gemara rejects this argument: That derivation, from the one day of Shavuot, is required for what was stated by Reish Lakish, as Reish Lakish said in the name of Rabbi Yehuda Nesia: From where is it derived that mourning in the case of distant tidings, i.e., when one hears that one of his relatives died a long time ago, applies for only one day? As it is written: “And I will turn your Festivals into mourning,” and we find with regard to Shavuot that one day is also called a Festival.

The Sages taught the following baraita: In the case of recent tidings of a relative’s death, mourning applies for seven- and thirty-day periods. In the case of distant tidings, it applies only for one day. What are considered recent tidings and what are considered distant tidings? Recent tidings are news that arrives within thirty days of the person’s death. Distant tidings are news that arrives after thirty days; this is the statement of Rabbi Akiva. And the Rabbis say: Both in the case of recent tidings and in the case of distant tidings, mourning applies for seven- and thirty-day periods.

Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: Wherever you find an individual being lenient and the majority being stringent, the halakha is in accordance with the majority, except for this case, for even though Rabbi Akiva is lenient and the Rabbis are stringent, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. This is in keeping with the principle stated by Shmuel: The halakha follows the statement of the more lenient authority in matters relating to mourning.

It was related that Rav Ḥanina received distant tidings of his father’s death from Bei Ḥozai. He came before Rav Ḥisda to ask what he should do. Rav Ḥisda said to him: In the case of distant tidings, mourning applies for only one day. It was similarly related that Rav Natan bar Ami received a report about his mother’s death from Bei Ḥozai. He came before Rava, and Rava said to him: They said that in the case of distant tidings, mourning applies for only one day.

Rav Natan raised an objection to Rava’s opinion based on what was taught in a baraita: In what case is this statement that mourning applies for only one day said? In the case of the other five close relatives, over whose death it is a mitzva to mourn, i.e., son, daughter, brother, sister, and spouse. But for one’s father or mother, one is required to mourn for seven and thirty days, even when the report of the parent’s death is received some time after the event.

Rava said to him: This is an individual opinion, and we do not hold in accordance with his opinion, as it is taught in a baraita: There was an incident and the father of Rabbi Tzadok died in the city of Ginzak, and they informed him of his father’s passing only after three years. He came and asked Elisha ben Avuya and the Elders with him what he should do. And Elisha ben Avuya said to him: Observe the rites of mourning for seven and thirty days. And when the son of Rabbi Aḥiyya died in the Diaspora, and Rabbi Aḥiyya was informed about his passing a long time afterward, he sat in mourning for seven and thirty days. Therefore, it is clear that this opinion was held only by a few individual Sages, but it was not generally accepted.

The Gemara asks: Is that so, that this is Rabbi Aḥiyya’s opinion? But Rav was the son of Rabbi Ḥiyya’s brother and also the son of Rabbi Ḥiyya’s sister, for Rav’s father, Aivu, was Rabbi Ḥiyya’s paternal half brother, and Rav’s mother was Rabbi Ḥiyya’s maternal half sister. When Rav went there, Eretz Yisrael, his uncle Rabbi Ḥiyya said to him: Is your father, Aivu, still alive?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והלכתא אפילו יום אחד או שעה אחת נמצאת אומר מי שמת לו מת תוך הרגל נקיט שבעה מיו"ט שני של יו"ט האחרון ואף על פי שיו"ט שני אין נוהג בו אבילות ונקיט ל' מההוא יומא דמית ביה ומאן דשכיב ליה שכבא ביו"ט שני של יו"ט האחרון או ביו"ט שני דעצרת נהיג אבל בו ביום דהוא יום קבורה והוא מדאורייתא דכתיב ואכלתי חטאת היום וכתיב נמי ואחריתה כיום מר והוא יום המיתה הלכך יום מיתה מדאורייתא ויו"ט שני מדרבנן אתי דאורייתא ומבטל דרבנן ונהיג ביה אבלות כשאר יומי.

מניין לאבלות שהיא שבעה שנאמר והפכתי חגיכם לאבל. מה חג שבעה אף אבלות שבעה.

ומניין לשמועה רחוקה שאינה נוהגת אלא יום אחד כבר הקיש הכתוב האבל לחג ומצאנו עצרת שהוא חג והוא יום אחד:

ת"ר שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד איזו היא קרובה ואיזו היא רחוקה קרובה בתוך שלשים לקבורתו רחוקה לאחר שלשים דברי ר' עקיבא וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו נוהגת שבעה ושלשים.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מקום שאתה מוצא יחיד מקיל ורבים מחמירין הלכה כמחמירין חוץ מזו. שאע"פ שר' עקיבא מקיל וחכמים מחמירין הלכה כר' עקיבא דאמר שמואל הלכה כדברי המקיל באבל. והא דתניא בד"א כי שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד בה' מתי מצוה פי' בחמשה שמצוה להתאבל עליהן. והן בנו ובתו ואחיו ואחותו ואשתו.

אבל על אביו ועל אמו אפי' שמועה רחוקה נוהגת שבעה ושלשים לית הלכתא כוותיה דהא יחידאה היא כלומר אלישע בן אבויה וח' זקנים שהיו עמו והורו בשמועה רחוקה לנהוג שבעה ושלשים יחידים הן ולא סבירא לן כוותייהו דהא רב חסדא ורבה הורו על אביו ועל אמו בשמועה רחוקה שלא לנהוג אלא יום אחד.

כל שהוא משום עסקי רבים אין רגל מפסיקו. אינן נמנעין מפני הרגל כגון נחמה וה"ה להבראה במועד ומי שנקבר במועד אבל בירוש' משמ' שאין מברין לא במועד ולא בחנוכה ופורים ומחלוקת המפרשי' היא. ולקמן נפרש ומי' לעולם אין הבראה אלא ביום ראשון ולא אפי' בסעוד' שהם בליל שני:

קברו ג' ימים בסוף הרגל וכו' פירש לאו דוקא ה"ה שמונה ז' אחרי הרגל פירשו הגאונים ז"ל אחר הרגל של תורה וי"ט שני דרבנן עולה לו דכחול שויוה לענין זה והקובר את מתו בי"ט שני והוא יום מיתה ויום קבורה גם כן אומרים הגאונים ז"ל דאבלות דאורייתא היא ונוהג בו בכל הלכותיו אלא שאינו קורע וכבר אמרנו שכן דעת התוספות והרמב"ם ז"ל האריך בענין זה והסכים לדעת הגאונים ז"ל ואפילו לדעת הגאונים ז"ל דווקא ז' מתי מצוה המפורשים בתורה ונא על מה שהוסיפו עליהם שהם דרבנן:

מאי לאו אסיפא פירש אפילו אסיפא ופריק דארישא דוקא דההיא פשי' ליה כדכתיבנא לעיל:

ומלאכתו נעשית על ידי אחרים פירש אפילו כשאינו דבר האבד וכן נמי עושין לו בה עבדיו ושפחותיו בצנעא דאע"ג דאין רגל מפסיק אקילו בה רבנן י"א דנפק' מינה לדידן כשקברו בתוך הרגל ומונה ז' אחר הרגל וכן נראה דה"ה שאם הוא עני שעושה בצנעה בתוך ביתו וי"א שלא הקל התנא בזה אלא כשקובר מתו ב' ימים קודם הרגל ונראין דבריו:

אפילו קברו ברגל פירש עולה הרגל למנין ל':

קיים כפיית המטה קודם הרגל נראה דדוקא נקט האי לישנא לאפוקי אם הזיד ולא נהג אבלות כלל וקמ"ל דכיון שקיים אחד מדרכי אבלות ואפילו זו שהיא חוץ לגופו שהיא ממצו' עשה שבאבל הרגל מפסיקו ואע"פ שהזיד בשאר והיינו דלא קתני הקובר את מתו והא אתא לפרושי לדברי כל התנאים ואמוראים וכן דעת הראב"ד דמי שהזיד ולא נהג אבילתו קונסי' אותו לנהוג אבלות והוי דומיא דנזיר שעבר על נזרותו ויש חולקים דמשמתי' ליה בלחוד:

והלכת' אפילו יום א' אפילו שעה אחד ומ"מ אסור ברחיצה עד הערב ואפילו בו' ימים קודם הרגל בהא ליכא פלוגתא וכן כתבו בתוספות

ואימא עצרת דחד יומא הוא. פירש דתפשת מועט תפשת ואסיקנא דלהכי כתיב חגיכ' למדרש תרי חגין חג גדול לאבלות ז' וחג קטן לשמועה רחוקה וכלה אסמכתא בעלמא:

שמוע' קרוב' נוהג' ז' ול' פי' שכל עניני אבלות נוהגין ביום קבורה ואפילו לענין הבראה וכן פסקו בתוספות ומי' באה בי"ט שני אינו נוהג בו אבלות ואפילו לדברי הגאונים ז"ל דלא עדיף יום קבורה שאינו יום מותה:

רחוקה אחר ל' פירש האי לישנא משמע כדברי רבי' אלפסי ז"ל נ"ל דחול' שלא הודיעוהו שמת לו מת עד שהברי יום הבראתו כיום שמועה ממש לקריעה ולכל דבר נוהג ל' לאחר ל' נוהג יום אחד דיום ל' כיום כ"ט ושמועה קרובה אע"פ שלבעלי האבלות כבר הופסקה ויום ל' ככלו והגאונים ז"ל שלפני רבינו אלפסי ז"ל היו אומרים דיום ל' כיום ל"א ושמועה רחוקה היא דאמרי' בבכורות א"ר אשי הכל מודים לענין אבלות דיום למד כיום שלפניו דאמר שמואל הלכה כדברי המקל באבל והגיה עליהם רבינו אלפסי ז"ל דההוא לענין נפל הוא וכו' כדאי' בהלכותיו ומסתברא לענין נפל מספקא לן כיום למד ורב אשי דן לקולא מטעמא דהלכה כדברי המקל באבל אף אנו נאמר לענין שמועה שנלך להקל ויום למד כיום ל"א ולא אמרי' בהא תרתי דסתרן אהדדי שכך הדין באבלות ועוד דהאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד אדרבה נתמ' על רבי' אלפסי ז"ל מה טעם תולין שם יום למד להקל ובכאן תולין להחמיר אלא שנצטרך לומר דהת' ספיק' בעיקר אבלות אם חל על המת הזה חיוב אבלות אבל הכא דבר חיובא הוא אלא שהספק הוא אם עבר זמנו אם לאו תולין להחמיר ואין אומר מקצת היום ככלו למי שלא שמע והדין עם רבי' יצחק אלפסי ז"ל משום דלא משכחת שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה אלא בהכי דאי יום שבת כ"ט הרי מוצאי שבת התחלת למד ובתוך למד היא לדברי הכל כי כבר הוא בתוך למד לבני אבלות וא"ת דיום שבת הוא יום למד דאמרת וה"א דיום למד רחוקה היא והיכי אמרי' שהיא קרובה בשבת וכי תימא כגון ששמע בלילי שרת והוא שמע שמועה בשבת בכל יום שבת משמע אלא ודאי אפילו ביום שבת שהוא יום שלשים שמועה קרובה ולמוצאי שבת שהוא יום ל"א נעשית רחוקה:

הלכתא כרבים פירש אע"ג דמסתבר טעמא דיחידאה דאי לא אפי' רבי' מקילין נמי אחרי רבים להטות:

דאמר שמואל. ש"מ דאף ר' יוחנן אית ליה האי כללא דשמואל וכולהו אמוראי נמי חזי' דסמכי עליה ואסיקנא דאפילו על אביו ואמו אינה נוהגת אלא יום א' או שעה אח'

יחידא' הוא. לאו דוקא דהא זקנים היו עמו אלא כלומר כיחידא' הוא דלית הלכתא כותיה דקיימא לן כדברי רבי עקיבא המקל באבל עובדא דרמי בר חמא כו'

רב הונא דסליק מבבל לארץ ישראל ורבי חייא שאל לרב על אביו ועל אמו של רב לפי שהם אחיו ואחותו ולמאן דמפרש דרבי חייא אתא לגבי דרב ורב הוא השואל לרבי חייא והמתאבל קשה מאד למה ליה למימר דהוא בר אחתיה ובר אחתיה דרבי חייא ועוד דהכ' אמרי' דסליק רבי חייא מארץ ישראל ורב מבבל ועוד שהם צריכין לגרוס: א"ל לשמעיה חלוץ לי מנעלי וליתיה בנוסחי דוקני ועוד דהכי מסתמא אתינן למקשי מדר' חייא אדר' חייא והם צריכין לרחוק כי מפני ששתק רבי חייא נראה שהודה לדברי רב והנכון כמו שאמרנו וכל השמועה פירשתיו בפ"ק דפסחים ובפרק ההלכות הללו ולפי שיטתינו שפיר גרסינן. איבו קיים בקמה אבל לא בבתרא. ושמעי' מהאי עובדא תרתי חדא שמתאבלין על פי קרוב ואידך כי משבאו לו שתי שמועות ביום אח' מתאבל על שניהם יום אחד בלבד ובש"ס לאו דוק' להני תרתי משום דפשי' להו:

מי שמת לו מת וקברו משנכנס הרגל אין אבלות חלה עליו כלל עד שיעבור הרגל ולכשיעבור הרגל מתחיל באבלות שבעה שלא עלו לו ימי הרגל כלל אחר שלא חלה בהם אבלות ואע"פ שנוהג אבלות בדברים שבצנעה מ"מ עקר אבלות אינו נוהג בו כלל ומונה שבעה אחר הרגל ומ"מ אבלות ל' ימי הרגל עולים לו שהרי איסור גיהוץ ותספורת נוהגין במועד מצד אבלות למי שפגעו אבל תוך שבעה שאבל הפסיק לו אבלות שבעה ולא הפסיק לו אבלות ל' ואסור לו לגהץ ולספר אפי' היה מאותן שמותרין לגלח ולספר במועד ואחר שכן אינו מונה לל' אחר הרגל אלא כ"ג יום עם השבעה שהוא מונה לאבלות שבעה שבעה אלו שהוא מונה לאחר הרגל הואיל ואינן אלא תשלומין יש מי שמיקל בהם להיות מלאכתו נעשית בהם על ידי אחרים אפי' במה שאינו אבד וכן שיהיו עבדיו ושפחותיו עושין לו בצנעה בתוך ביתו ואין הדברים נראין אלא שהם בדין שבעה לגמרי ומ"מ אין רבים חייבין להקיפו בהם בשורות של תנחומין שכבר נתעסקו בו ברגל שאין הרגל מונע את המנחמין מלהקיף את האבל לנחמו שכל שהוא משום אבל רגל מפסיקו ואם מת בתוך הרגל בכדי שלא יעברו לו שבעה ברגל צריכין להקיפו בתנחומין אחר הרגל עד שיכלו שבעה לתנחומין מיום קבורתו ואילך ומ"מ לענין אבלות מונה שבעה גמורים לאחר הרגל:

חדשו גאונים בהוראה זו שבזמן הזה שאנו עושים שני ימים טובים מתחיל ומונה שבעה מיום טוב האחרון ואינו מונה לאחר הרגל אלא ששה אע"פ שאין נוהג בו אבלות ועוד חדשו בדבר זה לומר שאם קבר את מתו ביו"ט שני של ימים אחרונים של פסח או של סוכות או ביו"ט שני של עצרת הואיל ויום מיתה וקבורה מן התורה ויו"ט שני אינו אלא מדבריהם שנוהג בו אבלות חוץ מיום טוב שני של ר"ה ומ"מ אף בר"ה עולה לו מן המנין שבעה ומ"מ קריעה שהיא מלאכה כתבו גדולי המחברים שהיא אסורה בכל יו"ט שני וגדולי המפרשים התירוה על ידי מעשה בכגון זה שהתרנו לנהוג בו אבלות ר"ל ביום מיתה וקבורה ולא סוף דבר במת לו מת אלא אף בשמע בו שמועה קרובה ויש חוככין בדברים לומ' דוקא באותן שחייב להתאבל עליהן מן התורה אבל באחיו ואחותו מאמו או אחותו נשואה בין מאביו בין מאמו לא וכן כתבוה חכמי הדורות בחיבוריהם ובחולו של מועד מיהא מת לו מת אע"פ שאינו נוהג בו אבלות קורע כמו שיתבאר:

במסכת כתובות ד' א' נתחדש לנו ששבעת ימי חתונה לחתן חשובים אצלו כרגל גמור ואם מת לי מת בתוך שבעה אין אבלות חל עליו כלל עד שיעברו שבעה אפי' על אב ואם ולא עוד אלא אפי' לא נכנס עדין בתוך ימי המשתה ומת לו מה הואיל וצרכי סעודתו מוכנין על צד שאי אפשר למכרן ושאין להם מי שיחזור ויטרח בצרכי סעודה אם יפסידוה כגון מת אביו של חתן או אמה של כלה אנו מחזרים ומשתדלים לבטל אבלותו והוא שמכניסין את המת לחדר ואת הכלה לחופה קודם שיקבר המת כדי שיתחיל תורת חתונה קודם שיחול ענין אבלות ואחר שבעת ימי חתונה מתחיל ומונה שבעת ימי אבלות ומ"מ שבעת ימי חתונה עולין לו לענין שלשים לדעתנו וכן כתבוה גדולי המפרשים וגדולי הרבנים ומגדולי המחברים פסקו שאף לל' אינן עולים כלל ונראין דבריהם מדברינו הואיל ואין אבלות ל' נוהג כלל לשבעת ימי חתונה ומותר בהן לספר ולכבס:

מי שמת לו מת וקברו ושכח או הזיד ולא נהג אבלות ופגע בו רגל או שעברו כל שבעה יש מי שאומר שנוהג אבלות לאחר שבעה או לאחר הרגל ואין הדברים נראין לי שימי מנין מתחילין משעה הראויה לחול בה אבלות הן שנהג הן שלא נהג ואין תשלומין לדבר זה ואם הוא בתוך שבעה נוהג אבלות בימים שנשארו מן השבעה ואם עבר שבעה ובא לגבול שלשים משלים שלשים למה שראוי לנהוג בהם וקיים בעצמו על מה שעבר מעוות לא יוכל לתקון ואין עוותו מכריח להיות חל אבילות בשעה שאינה ראויה לחול שהן שלשה לבכי ושבעה לאבילות ושלשים לגיהוץ ותספורת וכל שכן מי שעשה כן דרך אונס כגון שנאנס ולא יכול לנהוג אבלות כך דעתי נוטה אלא שרבים חולקים עלי ממה שראו לגדולי המפרשים שדקדקו בהפך מה שאמר כאן קיים כפיית המטה וכו' ולא אמ' קבר את מתו וכו' אלמא כל שלא קיים הן שוגג הן מזיד אין רגל מפסיקו שלא יהא חוטא נשכר ואע"פ שאנו יכולין לדקדק ממשנתנו שאמרה הקובר את מתו ולא אמרה לשון קיים אין זה כלום שלשון המשנה שנוי הוא כראוי בלא שנוי אבל בבריתא נשתנה הלשון וראוי לדקדק בו אלא שאיני רואה עקר בדברים אלו ומ"מ מי שהגידו לו שמועה קרובה בחזקת רחוקה אירע בה מעשה לידי והוריתי בה שמאחר שנהג בה אבלות יום אחד ועברו שבעה אינו צריך לחזור בה שהרי מ"מ חל עליו אותו אבלות של יום אחד כדין וכהוגן וחלקו בה עלי קצת חברים לומר שמאחר שלא נודע לו לא חל עליו האבלות אלא ליום אחד וצריך להשלים ששה אם בשעה ששמע פעם שניה היה עדין קרובה ואם נעשית רחוקה נוהג יום אחד והרבה חלקו לומר שאם היא עדין קרובה נוהג ששה ואם נעשית רחוקה אינו נוהג כלל הואיל וכבר נהג יום אחד:

מי ששמע על קרובו שמת אם שמועה קרובה היא ר"ל תוך שלשים הרי יום שמועה אצלו כיום קבורה למי שהיה שם ונוהגת שבעה ושלשים אבל אם היא שמועה רחוקה ר"ל מיום ל' ואילך אינה נוהגת לא לאבלות שבעה ולא לאבלות ל' אלא יום אחד והוא לנהוג כל דיני אבלות כיום שמועה עצמו ואפי' שמע סמוך לערב שמקצת היום ככלו ולא עוד אלא כיון שנהג אבלות שעה אחת נסתלק אבלותו וכמו שאמ' בכאן והולך כלי לבית המרחץ וכן י"א שאין צריך לכל עניני אבלות שהרי ר' חייא לא הלך לביתו ולא כפה מטותיו ולא נתעטף אלא דיו בחליצת מנעל ולי נראה שהכל לפי השעה שאם שמע שחרית הולך ועושה כל דיני אבלות ואם הוא מן המנחה ולמעלה חולץ מנעליו ודיו ואם לא היו לו מנעלים ברגלו מתעטף או עושה מעשה הניכר לאבלות ודיו ולא סוף דבר בשאר מתים אלא אפי' על אביו ועל אמו ואם שמע ביום ל' עצמו הרי היא שמועה קרובה ונוהג שבעה ושלשים וכבר נשתבשו קצת גאוני הראשוני' לומר שיום ל' עצמו נדון כשמועה רחוקה ממה שאמרו בבכורות מ"ט א' יום שלשים כיום שלפניו ופי' הטעם מפני שהלכה כדברי המיקל באבל והם מפרשים כיום שלפניו כיום שלשים ואחד וזה שבוש שיום שלפניו פירושו יום כ"ט ומה שאמר עליה טעם הלכה כדברי המיקל מפני שלענין נפל היא שנויה לומ' שאם מת ביום שלשים ללידתו הרי הוא כמת ביום כ"ט ואינו מתאבל עליו ויש מי שבא לומר כן מצד מקצת היום ככלו לומר שמאחר שעמד מקצת יום ל' שלא בידיעה נמצאת שעת שמועתו כלאחר ל' וזה טעות יתבאר הפסדו מי שמע שמועה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה וכיוצא בה בחול מונה שבעה ושלשים שאין דין מקצת היום נאמר אלא ביום שיש בו אבלות הן בתחלה הן בסוף כגון נהג אבלות יום שביעי ושלשים מקצת ככלו ויום שממנו מתחיל להתאבל אע"פ שלא התחיל עד הערב מקצתו ככלו אבל לענין שמקצת היום בלא ידיעה יחשב ככלו לא היה ולא נברא:

בד"ה שלשה ימים כו' פירשו בתוספות דה"ה כו' ובד"ה כל מקום כו' איירי ביחיד מיקל נקיט הכי וכל כו' ובד"ה אייבו קיים כו' דמשמע אמו של ר' חייא ועוד כו' כצ"ל:

גמרא א"ל יחידאה היא כו'. קשה כיון שהורו לו כן אלישע ב"א והזקנים איך ק"ל יחידאה. ולכאורה הנ"ל לומר דט"ס כאן וצ"ל כמו דאיתא במס' שמחות פי"ב מעשה כו' ונהג עליו ז' ולמ"ד ע"ש (וכאן נשתבש מגי' דנזיר מ"ד ע"ש). והעיקר נ"ל דמביא ראיה מהך ברייתא דלא מחלקת בין אביו ואמו לשאר קרובים אליבא דר"ע דהרי התנא מביא הנך עובדי לראיה לחכמים דר"ע (וכ"נ להדיא בשמחות שם) ומדהביא ג"כ מעשה דר"צ לראיה ש"מ דפליג ר"ע גם על או"א. וההיא ברייתא פליגא עליה ויחידאה היא. ודברי התוס' ד"ה יחידאה צ"ע:

תד"ה שכבר. וברכה בשורה. ברכה בשורה מי איכא עי' כתובות (ח ב) ועי' לקמן (ע"ב) תד"ה קורע ובמש"כ שם:

תד"ה כל מקום. וה"ה כו'. ולעד"נ דקמ"ל כ"מ כו' אפי' בדרבנן דומיא דאבל ולאפוקי מס"ד דרבא בעירובין (מו) ע"ש:

תד"ה אייבו. נראה מדבריהם דגי' רש"י היתה בתשובת רב אייבו וכ"ה הגי' לפנינו בפסחים וכ"נ מפרש"י שם והגרי"פ שם ל"ד וכן אישתמיטתיה דברי התוס' כאן. וכן בשאלת ר"ח הא' הי' גירסתם כמו כן אייבו מדלא הקשו קושייתם הא' על אבא קיים בשאלת ר"ח. ולפ"ז נ"ל דאמו דרב היה שמה העצמי אימא דכמו דשאל ר"ח על אביו דרב בשמו כן גם על אמו שאל בשמה וכנ"ל מפרש"י שם ד"ה רב. ואשכחן בב"מ (נט ב) שם אשתו דר"א אימא שלום (וזה יש לדחות דאולי אימא היה קורין אותה לכבוד עי' ברכות טז ב) ובזה תפול קושיא הא' דהתוס':

בא"ד בשלמא לפי' ראשון הביאו לומר מה היה חושש ר"ח כו'. בפשוט הל"ל בכדי שנדע למה חלץ מנעליו עליהם וי"ל:

אלישע בן אבויה. נ"ב אפשר תרי אלישע ב"א הוו ולא זהו אלישע אחר והכי מוכח נמי אם ר' צדוק זה הוא סתם ר' צדוק והוא היה בירושלם בעת חורבנה וכבר ישב בתענית מ' שנה לפני חורבנה. וכנראה באגדתא דהנזקין שהיה זקן בימי ריב"ז. ור"א ור"י תלמידי ריב"ז היו בסעודת מילתו של אלישע (כמ"ש בירושלמי הביאוהו תוס' פא"ד [חגיגה ט"ו א']) משמע שהיה ילד לגבי ר"צ. גם בתלמודין פא"ד נראה שהיה תלמידו של ר"ע. מכלל זה לא יתכן שר"צ ישאל ממנו דבר הוראה. ואין זה חדוש שיהיו שנים שמותיהם גם שמות אבותיהם שוים. אמנם בנזיר גרסינן ר' יהושע בן אלישע:

גמ' אורי ליה רבי אלעזר לרבי פדת בריה. עיין נדה דף ח ע"א תוס' ד"ה ואמר ר' פדת:

תוס' ד"ה שכבר כו' שאין עושין הבראה ברגל. עי' לקמן דף כד ע"ב תוס' ד"ה אלא:

(כ ע"א פי' המיוחס לרש"י) ד"ה בגינזק מקום.—בקידושין עב א איתא גוזן זה גינזק והוא סמוך למדי (עי' מ"ש בע"ז לד א). וכ"ה לשון הכתוב "בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי" (מ"ב יז ו). ובלי ספק, שהעיר גינזק עמדה על שפת נהר גינזק או גוזן, ונקראה על שם הנהר, כמו העיר פומבדיתא על שם שעמדה על נהר בדיתא^*עי' לעיל יא א "בדיתא לבאי כוורי" וגירסת הרי"ף שם ובנמוקי יוסף שם. וכיוצא בזה הרבה^*וכן "נהרפניא" (גטין סה ב); בנהר פקוד (ביצה כט א), והוא שם מקום כדמוכח שם; "עד נהר וואני" (קידו' עא ב), וגם הוא שם עיר (עי' יוחסין בספור ר' נתן ב"ר יצחק הבבלי בדבר המחלוקת של דוד בן זכאי ראש הגולה עם רס"ג, שבא ר' נסי נהרואני לפשר ביניהם)..

כל שהוא משום אבל רגל מפסיקו. שצריך להשלימו אחר הרגל כיון דכי ישב שני ימים לפני הרגל צריך להשלים ולישב חמשה ימים אחר הרגל: כל שהוא משום עסקי רבים. כלומר תנחומי רבים אין רגל מפסיקו [כדי] שיהא צריך להשלים ולעסוק בו אחר הרגל אלא מתעסקין בו ברגל: ארבעה ימים הראשונים. של אחר הרגל רבים מתעסקים בו ומשלימין לשלשה שנתעסקו ברגל שכבר נתעסקו בו ברגל שלשה ימים: ורגל. עולה. למנין שלשים: מאי לאו אסיפא. הא דתני דרגל עולה למנין שלשים היינו אסיפא אקברו ברגל ותיפשוט מינה דכי קברו ברגל עולה למנין שלשים וקשיא לרבא דאמר אינו עולה: לא ארישא. קא מהדר אקברו שני ימים קודם הרגל רגל עולה לו למנין שלשים דהתם ודאי עולה לו הואיל וכבר התחיל באבילות אבל קברו ברגל לא ידענא: בתחילת הרגל. ביום ראשון של רגל וקשיא לרבא: שכבר נתעסקו ברגל. כל שבעה: אפילו קברו ברגל. רגל עולה למנין שלשים ולא מיבעיא קברו קודם הרגל: תנא דידן. היינו תנא (דברייתא): במה דברים אמורים . שאינה נוהגת אלא יום אחד: אלא חמשה. מהני שבעה מתי מצוה דכתיב בקרא (ויקרא כא) בנו ובתו אחיו ואחותו ואשתו: יחידאה היא . ולא ר' עקיבא דלר''ע לא שנא אביו ואמו לא שנא שאר קרוביו: בגינזק. מקום: רב בר אחוה דר' חייא דהוא בר אחתיה דר' חייא. דרבי אחא מכפרי נשא לאה והוליד ממנה אייבו מתה ונשא רחל ולה בת מאיש אחר וממנה נולד רבי חייא ונשא אייבו הבת ונולד להן רב ונמצא רב בר אייבו בר אחוה דרבי חייא מאבוה ובר אחתיה מאמיה: כי סליק. רב מעירו דבבל לא''י שהיה רבי חייא שם: א''ל. רבי חייא לרב: אבא קיים. ר''ל אייבו אביך קיים הוא:

שכבר נתעסקו בו ברגל. תנחומין וברכה בשורה והרי''ט דפירש לענין הבראה חולק על מחזור ויטר''י שפירש בשם רש''י שהיה אומר שאין עושים הבראה ברגל הואיל וליכא אבילות ולאחר הרגל נמי לא יעשוה הואיל ובטלה סעודה ראשונה פי' דמספקא ליה לרש''י אי הבראה במועד אי לאחר המועד דשמא הבראה אינו עסקי רבים הואיל ויחיד יכול לעשות ועל הבראה פירש לקמן כל יום ראשון אסור לאכול משלו אפי' אוכל שתי פעמים ביום דהא לא קאמר גמרא סעודה ראשונה אלא יום ראשון: שלשה ימים אחרונים אין רבים מתעסקין בו. פירש בתוספות דהוא הדין דמלאכתו נעשית ע''י אחרים: אמר רבי יוחנן אפילו יום אחד אפי' שעה אחת. קשיא לי דהא אית ליה לר' יוחנן הלכה כסתם משנה: מה חג שבעה. ובירושלמי דייק אימא שמונה כשמונה דחג ומשני שמיני רגל בפני עצמו הוא ומויעש לאביו אבל שבעת ימים (בראשית נ) לא מצי לאתוי דהתם קודם קבורה היה ובירושלמי משני דאין למידין מקודם מתן תורה והתם בירושלמי מייתי קראי טובא: כל מקום שאתה מוצא יחיד מקיל ורבים מחמירין. והוא הדין יחיד מחמיר ורבים מקילין הלכה כרבים ומשום דהכא איירי ביחיד מקיל נקיט הכי וכל מקום לאו דוקא דבהרבה מקומות פוסק כדברי היחיד והיכא דאתמר אתמר ועוד דבעירוב אומר הלכה כדברי המקיל אפי' לגבי רבים מיהו התם היינו ריב''ל ולא רבי יוחנן פר' מי שהוציאוהו (עירובין מו.): יחידאה היא. ואף על גב דלעיל נקיט וחכ''א: אייבו קיים. עדיין לא השיבותיך על אייבו כך פי' בקונטרס וקשה שהיה לר' חייא לומר אמך קיימת ולא אימא דמשמע אמו של ר' חייא ועוד דרב היה לו להשיב אבא ולא היה לו לקרות אביו בשם אייבו ונראה שר''ח גורס א''ל אבא קיים א''ל אבא קיים אימא קיימת א''ל אימא קיימת פירש ר' חייא היה שואל על אביו ואמו ורב היה משיב לו על אביו ואם שלו ואין לנו להקשות מה לנו לומר דרב בר אחוה דרבי חייא ובר אחתיה בשלמא לפירוש ראשון הביאו לומר מה היה חושש ר' חייא על אביו ועל אמו של רב כי לפירוש זה נמי י''ל דהוצרך יפה שלא תאמר מה היה לו לרב להשיב על אביו ואמו שלו כמו כן היה לו להשיב שאר בני אדם קיימין אבל השתא קמ''ל שהיה משיב לו לפי שהיה אחיו של ר' חייא ונוח לו להשמיעו חדשות טובות דלא לימא צא ובשר לקרובים כדאמרינן בריש פסחים (דף ג: ושם) צא ובשר לסוסים ולחמורים וי''ג אמר . ליה אבא קיים אמר ליה אימא קיימת א''ל אימא קיימת אמר ליה אבא קיים וכפר''ח וכענין שפירש ר''ח לגירסת ר''ח ורבי חייא היה שואל על אביו ואמו שלו והוא משיב על אביו ואמו של עצמו ומה שלא היה משיב לו כמו גירסת ר''ח שאם היה משיב לו אבא קיים כשהיה שואל על אביו שלו משום דהוה משמע שהיה משיב לו על אביו של רבי חייא שהיה רגיל לקרות אבי אביו אבא:

דף כ - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד