מועד קטן טו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טו - א

ועתה מסתפקת הגמרא:

מנודין, וכמו כן מצורעין - מה הן בתספורת? ^[50]

תא שמע מזה ששנינו בברייתא:

א. מנודין ומצורעין - אסורין לספר ולכבס.

ב. מנודה שמת - בית דין סוקלין את ארונו.

רבי יהודה אומר: לא שיעמידו עליו גל אבנים כגלו של עכן. אלא בית דין שולחין ומניחין אבן גדולה על ארונו.

ללמדך, שכל המתנדה ומת בנידויו - בית דין סוקלין את ארונו.

וממשיכה הגמרא לבאר דיני אבל:

אבל חייב בעטיפת הראש.

ולמדנו זאת מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל [יחזקאל כד], כאשר צווה לו הקב"ה שלא לנהוג אבלות בשעה שתמות אשתו:

"ולא תעטה על שפם", שמשמעותו שלא יכסה ראשו עד מקום שפמו.

מכלל זה שהוציא הכתוב את יחזקאל הנביא מניהוג זה של אבילות, אתה למד דכולי עלמא כשהם אבלים, מיחייבי בעטיפת ראשם.

ומסתפקת הגמרא: מנודה - מהו בעטיפת הראש?

אמר רב יוסף: תא שמע מהאמור בברייתא במסכת תענית, שלאחר שהתענו שלש עשרה תעניות עקב עצירת הגשמים, ועדיין לא ירדו להם גשמים:

והן, החברים, מתעטפין, ויושבין כמנודין וכאבלים - עד שירחמו עליהם מן השמים.

ומשמע שישיבתם כמנודים מצריכה עיטוף הראש.

אמר ליה אביי: דלמא שם, שעיטוף הראש הוא משום הנהגה של "מנודה לשמים" [שמראים עצמם כאילו נידו אותם משמים], שאני, משום דחמיר נידוי לשמים מנידוי לאדם 50* . 50*. הראשונים לקמן [כג] הביאו מפרקי דרבי אליעזר, שהיה במקדש שער מיוחד לאבלים ומנודים, והנכנסים שם כששפמם מכוסה, היו יודעים בהם שאבלים הם, והנכנסים כששפמם אינו מכוסה, היו יודעים שמנודים הם. ולכאורה היה אפשר לפשוט משם בעית הגמרא. אך יעויין בבמדבר רבה [ג ב] לענין דוד, שמבואר להיפך.

מצורע - מהו בעטיפת הראש? תא שמע מברייתא, הדורשת מדברי הכתוב [ויקרא יג] במצורע "ועל שפם יעטה" [לשון "יעטה" משמעותו עיטוף, ואמר הכתוב שיעטוף ראשו, ויהיה ראשו מכוסה עד שפמו] - מכלל שחייב המצורע בעטיפת הראש.

ומסקינן: שמע מינה.

אבל - אסור להניח תפילין ^[51] .

מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל [יחזקאל כד] שלא ינהג באבלות על מיתת אשתו, אלא "פארך יהיה חבוש עליך". ו"פאר" שבראש אדם זה התפילין. - מכלל, דכולי עלמא האבלים, אסור להם להניח תפילין ^[52].

מנודה - מהו בתפילין?

ומסקינן: תיקו.

מצורע - מהו בתפילין? תא שמע מדברי הברייתא הדורשת את הכתוב בפרשת מצורע [ויקרא יג] כך:

"והצרוע" - לרבות כהן גדול, להנהגת מצורע.

"בגדיו יהיו פרמים" - שיהו מקורעים.

"וראשו יהיה פרוע" - אין "פריעה" אלא גידול שער, דברי רבי אליעזר.

רבי עקיבא אומר: אין הכונה ב"פריעת הראש" לגידול שער על ראש המצורע, אלא הכתוב מלמד על גילוי ראשו של המצורע, היות ונאמרה הוייה ["יהיה" פרוע] בראש, ונאמרה הוייה ["יהיו" פרומים] בבגד.

ולמדנו בגזירה שוה: מה הוייה האמורה בפרימת הבגד - היא בדבר שחוץ מגופו [שהרי הבגד אינו חלק מגופו של אדם]. אף הוייה האמורה בפריעת הראש - היא בדבר שחוץ מגופו, ואין הפסוק מדבר בגידול שערו, שהוא דבר שמגופו ^[53].

ומדייקת הגמרא מדברי רבי עקיבא:

מאי לאו, האם אין כוונת הכתוב לגלות אתפילין, לומר שיהיה ראשו של המצורע "פרוע", מגולה, בכך שלא יניח עליו תפילין!

אמר רב פפא: לא זו היא כונת הכתוב. אלא היא אכומתא וסודרא. שיהיה ראשו של המצורע פרוע ומגולה בכך שלא יניח עליו כיסוי ראש חשוב, אך תפילין - לעולם הוא מניח ^[54].

אבל - אסור בשאילת שלום.

מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל [יחזקאל כד] שכאשר תמות אשתו "האנק דם!". והיינו, שבשאלת שלום הוא כן ינהג כאבל, וימנע משאלת שלום.

מנודה - מהו בשאילת שלום? ^[55] אמר רב יוסף: תא שמע מהאמור בהנהגת החברים בתענית על עצירת הגשמים: ואסורים בשאילת שלום שבין אדם לחבירו, כבני אדם הנזופין למקום.

ומשמע שמנודה [שהא "נזוף"] אסור בשאילת שלום.

אמר ליה אביי: דלמא הנהגת "מנודה לשמים" שאני, דחמיר מהנהגת "מנודה לאדם".

מצורע - מהו בשאילת שלום?

תא שמע מהברייתא הדורשת את הפסוק "ועל שפם יעטה" ["שפם" משמעותו שפתיים דבוקות] - שיהו שפתותיו של המצורע מדובקות זו בזו, שיהא כמנודה וכאבל, ואסור בשאילת שלום.

ומסקינן: שמע מינה.

והוינן בה: וניפשוט מינה, מברייתא זו גם את הספק שהסתפקנו מקודם בענין שאלת שלום למנודה.

שהרי אומרת הברייתא שהמצורע הוא כמנודה ואבל, ומסיימת שהוא אסור בשאילת שלום. ומשמע ממנה שגם מנודה אסור בשאילת שלום.

ודחינן: אמר רב אחא בר פנחס משמיה דרב יוסף: מי קתני בברייתא שיהיה המצורע כמנודה ואבל שאסור בשאילת שלום!?

והרי שיהא המצורע כמנודה וכאבל בלבד קתני.

והכונה היא שיהיה המצורע כאבל וכמנודה במילי אחרנייתא. אלא שמוסיפה הברייתא: ואסור נמי המצורע בשאילת שלום.

אך אין ראיה מכאן לשאילת שלום במנודה.

אבל אסור בדברי תורה ^[56] .

מדקאמר רחמנא ליחזקאל "דם", ומשמע שלא יעסוק בדברי תורה ^[57].

מנודה - מהו בדברי תורה?

אמר רב יוסף, תא שמע מהברייתא:

מנודה - שונה ושונין לו.

נשכר למלאכה, ונשכרין לו.

מוחרם [מנודה שעמד בנידויו שלשים יום ולא חזר בו, מחרימים אותו] - לא שונה ולא שונין לו, לא נשכר ולא נשכרין לו.

אבל שונה הוא המוחרם לעצמו, כדי שלא יפסיק את למודו.

ועושה לו חנות קטנה בשביל פרנסתו.

ואמר רב: מותר לו למוחרם רק לזבוני מיא למכור מים בפקתא בשוק דערבות [שם מקום, כדוגמא למקום השוק].

שמע מינה.

מצורע - מהו בדברי תורה?

תא שמע מהברייתא:

כתיב בספר דברים [פרק ד] "והודעתם לבניך ולבני בניך, יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב".

מה להלן, במעמד הר סיני, היתה קבלת התורה באימה וביראה וברתת ובזיעה - אף לימוד התורה לעולם צריך להיות בצורה שכזאת.

מכאן אמרו: הזבין והמצורעין ובועלי נדות ^[58] , שטומאתם לא באה מחמת קלות ראש, הרי הם מותרין לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במדרש ובתלמוד, בהלכות ובאגדות.

ואולם, בעלי קריין, שטומאתם נובעת מחמת קלות ראש, אסורין בלימוד תורה עד שיטבלו.

שמע מינה שמצורעים מותרים ללמוד תורה.

אבל - אסור בתכבוסת.

ולמדנו זאת מהא דכתיב בספר שמואל ב [פרק יד]: "וישלח יואב תקועה, ויקח משם אשה חכמה. ויאמר אליה: התאבלי נא, ולבשי נא בגדי אבל, ואל תסוכי שמן. והיית כאשה אשר זה ימים רבים מתאבלת על מת".

ומשמע שהאבל לובש בגדים שהוא ניכר בהם שהוא אבל, והיינו, שאינו מכבס את בגדיו, ולובש אותם בטינופם.

מנודין ומצורעין - מה הן בתכבוסת?

תא שמע מברייתא: מנודין ומצורעין אסורין לספר ולכבס.

ומסקינן: שמע מינה.

אבל - חייב בקריעה של בגדו.

ולמדנו זאת מדקאמר להו רחמנא לבני אהרן [ויקרא י] שלא ינהגו אבלות, "בגדיכם לא תפרמו" - מכלל דכולי עלמא האבלים, מיחייבי בקריעת בגדיהם.

מנודה - מהו בקריעה? ^[59]

ומסקינן: תיקו. מצורע - מהו בקריעה?

תא שמע מדברי הכתוב במצורע [ויקרא יג] "בגדיו יהיו פרמים", שמשמעותו שיהו בגדיו מקורעין ^[60] .

ומסקינן: שמע מינה.

אבל - חייב בכפיית המטה, בהפיכת מטתו.

דתני בר קפרא:

הערות

^[50] הקשו התוס', הלא מקרא מלא הוא במצורע, "ראשו יהיה פרוע", שמשמעותו גידול שיער. ותירצו, שבברייתא לקמן נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא בפירוש הפסוק, ורבי עקיבא מפרש, שעליו להיות בגילוי ראש, כלומר, שלא יחבוש לראשו מצנפת יקרה וחשובה, או שלא יניח תפילין בראשו, כמבואר שם, וכאן נסתפקה הגמרא, האם לדעתו יש לאסרו גם בתספורת או לאו. והריטב"א הקשה, שממשנתנו יש להוכיח שהמנודה אסור בתספורת, שהרי למדנו בה, שהמנודה שהתירו לו חכמים נידויו ברגל, הרי הוא מגלח במועד, ועל כרחך הטעם, שבהיותו מנודה היה אסור בתגלחת, ומשום שהיה אנוס מלגלח קודם הרגל, התרנו לו לגלח ברגל. ותירץ, שהיה אפשר לפרש טעם המשנה באופן אחר, הואיל ובזמן נידויו הוא נזוף, אם היה מגלח, היה בזה משום חוצפה, ועל כן, אף על פי שמותר לו לגלח, אין הדרך לעשות כן, ועל כן יש להחשיבו כאילו היה אנוס. והגריעב"ץ תירץ, שלשון תגלחת לחוד ולשון תספורת לחוד, שאמנם ידענו ממשנתנו שהמנודה אסור לו לגלח שיער ראשו, עדיין לא היינו אוסרים אותו לספר שער כל הגוף. אולם תירוץ זה אינו מספיק לענין כיבוס, שלקמן בגמרא נסתפקו האם מנודה מותר בכיבוס.

^[51] לקמן בגמרא [כא] מבואר, שדין זה נאמר ביום ראשון בלבד. והמהרי"ט צהלון [חידושי איזהו נשך] ביאר הטעם, כיון שאבילות של שאר הימים היא מדרבנן, לא ביטלו ממנו חכמים חיוב הנחת תפילין, שהיא מן התורה, מה שאין כן ביום ראשון שהוא מן התורה, שמלכתחילה לא נתחייב כלל במצוה. וכעין זה כתב הרמב"ן בתורת האדם. אבל הפוסקים [או"ח לח ה] נקטו, שאפילו ביום ראשון שאינו מחוייב באבילות מן התורה, וכגון שהוא לאחר יום המיתה, גם כן אינו מניח תפילין. ואכן הרא"ש כתב, שחכמים ביטלו ממנו מצות תפילין המחוייבת מן התורה, כי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. [והרא"ש הוכרח כן לפי שיטתו, שאין עיקר לאבילות מן התורה]. וע"ע בהערה 242. וטעם החילוק שבין יום ראשון לשאר ימים. הריטב"א כתב, שלא רצו לבטל ממנו עול מלכות שמים שבעה ימים. והרא"ש כתב, שעיקר הטעם לפטרו מתפילין הוא, שהתפילין נקראין "פאר", והאבל מעולל באפר קרנו, ואין נאה לתת פאר תחת אפר, וכמו שכתב רש"י [ברכות יא], וטעם זה שייך דוקא ביום הראשון, שאז עיקר האבילות. ועיין בהערה הבאה.

^[52] בהערה הקודמת הבאנו דברי רש"י בברכות [יא] בטעם הפטור מתפילין. והקשו התוס', הלא למדנו דין זה מן הכתוב ביחזקאל, כמבואר כאן, ולשם מה הוצרך לחפש טעם אחר. ותירץ השיטה תירץ, שלולא טעם זה, היינו לומדים שאר כל המצוות מתפילין, וכמו שלמדנו בקידושין [לד], שכל התורה הוקשה לתפילין. והמהרי"ל דיסקין [כתבים ח] מחדש, שעיקר הפטור הוא מפני שהאבל טרוד באבלו, ועל ידי כן מסיח דעתו מן התפילין. ולכן אינו מניח אפילו תפילין של יד, אף על פי שהם אינם קרויים פאר.

^[53] התוספות דנים, האם רבי עקיבא מודה לרבי אליעזר, שלשון הכתוב מורה על איסור תספורת, אלא שהוסיף לחייבו בגילוי ראשו, או שלדעתו אין כונת הכתוב כלל על איסור תספורת. ועיין לעיל בהערה 50. ולכאורה היה מקום לומר, שדוקא לענין מצורע, שנזכר בו לשון הויה, בזה פירש רבי עקיבא, מכח הגזירה שוה, שהוא דבר שחוץ לגופו, אבל לענין אבל, שלא נזכר בו לשון הויה, אלא נאמר "ראשיכם אל תפרעו", בזה מודה רבי עקיבא שמשמעותו גידול שיער. ועיין תוד"ה וראשו.

^[54] בכל הספיקות שבסוגיתנו שלא נפשטו, פסקו הרי"ף והרא"ש לקולא. וכן נראה מהשו"ע [שם], שלא אסר המנודה אלא בתספורת וכיבוס ונעילת הסנדל. וכן כתב שם הש"ך בפירוש. אבל באו"ח [לח יג] פסק המחבר שהמנודה והמצורע אסורין בתפילין. וכבר השיגו עליו הגר"א והפמ"ג. והריטב"א הוסיף להוכיח שהמנודה חייב בתפילין, ממה שלמדנו בסנהדרין [סח], שהיה רבי אליעזר מעוטר בתפילין, אף על פי שהיה מנודה, עייי"ש. ודעת הריטב"א, שעיקר דין מנודה מן התורה הוא, וכמו שיתבאר ראיתו לקמן בהערה 65. ומכח זה העיר על פסק הרי"ף הנ"ל, שהרי הוא ספק בשל תורה, והיה לנו להחמיר בהם. ומאידך, הרמב"ן [מיוחסות רסג] הוכיח הסכים לדעת הרי"ף. וביאר הטעם, שדיני מנודה נלמדים מהנאמר "אורו ארור", שהוא פסוק מדברי קבלה. והתשב"ץ [ב עב] הטיל פשרה בדבר, שאמנם עיקר דין מנודה מן התורה הוא, אולם זהו דוקא לענין שצריך להתרחק ממנו, ושלא לעמוד בד' אמותיו, אבל שאר הדינים שנאמרו בו, כתספורת וכיבוס, אינם אלא מדרבנן, ועל כן יש להקל בספיקם. וע"ע שו"ת מהרי"ק [כה].

^[55] הריטב"א כתב להוכיח מכאן, שמותר לדבר עם המנודה, בריחוק ארבע אמות [אלא אם כן פירשו בשעת הנידוי, להחמיר עליו שלא ידברו עמו], שהרי לא נסתפקו בגמרא אלא לענין שאילת שלום. וכן הוכיח זאת, ממה שמבואר לקמן בברייתא, שמותר לשנות לו בדברי תורה. והרמ"א [יו"ד שלד] הוסיף, שמכל מקום לא ירבה לדבר עמו, אלא כפי הצורך.

^[56] ומקיים מצות תלמוד תורה במה שקורא קריאת שמע שחרית וערבית, כמבואר במנחות [צט]. ריטב"א. ויעויין דבר נחמד בכלי יקר [בראשית כז מא]. עוד כתב הריטב"א, שעיקר הטעם לאסרו בתלמוד תורה הוא מפני שנאמר "פקודי ה' ישרים משמחי לב", והאבל אין לו לשמוח. ויעויין תענית ל. וכתב המהרי"ל [שו"ת רא], שמטעם זה אסור לו אף להרהר בדברי תורה, ואף על פי שהרהור אינו כדיבור להרבה דינים, הואיל ועיקר השמחה אינה אלא בהרהור. שהרי אם שונה כל היום כולו ואינו מבין, אין לו שמחה בכך. וכן מבואר בפוסקים לענין תשעה באב.

^[57] השיטה נתן טעם לדבר, שדוקא בשני דינים אלו נהג יחקאל מנהג אבילות, בשאילת שלום ובתלמוד תורה, משום שבהם אין ניכרת כל כך האבילות, שהרי כמה בטלנים ישנם בשוק שאינם לומדים תורה, וכן לענין שאילת שלום, יש לומר שהוא אחוז בשרעפיו ובעל מחשבות הוא.

^[58] כתבו התוס', שזהו לאחר שטבל לקריו, אבל קודם לכן, אסור, שאין דינו שונה משאר בעלי קרי. והרשב"א [ברכות כב] פירש בשם הראב"ד, כשלא גמר ביאתו, ולא נעשה בעל קרי. וע"ע במשנה למלך [ביא"מ ג ג].

^[59] בבבא מציעא [נט] למדנו, שרבי אליעזר קרע את בגדיו כשנידוהו. ופירש רש"י הטעם, שמנודה חייב בקריעה. אבל התוס' שם דחו, שיתכן שעשה כן משום צער, ולא מפני שהיה מחוייב בדבר. והרמב"ן שם כתב לדחות, שהמוחרם חמוד דינו ממנודה לענין כמה פרטים, כמו שלמדנו לעיל בברייתא, ואם כן שוב אין לפשוט הספק לענין מנודה, מרבי אליעזר, שהיה מוחרם. והוכיח כן, ממה שלמדנו בסנהדרין שם, שלא היו באים אליו תלמידיו ללמוד תורה ממנו, הרי שנהגו בו דין מוחרם, שאינו שונה. וע"ע בריטב"א [יז א]. [ולקמן כז מבואר, שלאחר פטירת רבן גמליאל, הורה רבי אליעזר לתלמידי רבן גמליאל, שעליהם לכפות את מיטתם, ואף על פי שמעשה זה היה לאחר שבירכוהו. ואולי יש ליישב, שאין ההוראה נחשבת כלימוד]. ויעויין בשבת [קל], שלדעת רש"י, אין ראוי לפסוק הלכה כרבי אליעזר, כיון שבירכוהו. אבל הריטב"א שם כתב, שאין הנידוי סיבה שלא נפסוק הלכה כמותו בכל מקום.

^[60] המנחת חינוך [קנ ב, קעא ב] יצא לחדש, שיש חילוק בין חיוב קריעה דאבל לחיוב קריעה דמצורע. שהאבל מחוייב במעשה קריעה, ואין די בזה שהוא לבוש בבגד קרוע, מה שאין כן במצורע, שכל דינו הוא שילבש בגד קרוע, כלשון הכתוב "בגדיו יהיו פרומים", ועל כן, אם לקח בגד קרוע ולבשו, קיים דינו. וכן כתב השפת אמת.

שואלים: מנודין ומצורעין מה הן בתספורת? תא שמע [בוא ושמע] מברייתא: מנודין ומצורעין אסורין לספר ולכבס.

ועוד שנו שם: מנודה שמת — בית דין סוקלין את ארונו. ר' יהודה אומר: לא שיעמידו עליו גל אבנים כגלו של עכן בסקילה של ממש, אלא בית דין שולחין ומניחין אבן גדולה על ארונו שתשמש כסמל, ללמדך: שכל המתנדה ומת בנידויו ולא ביקש היתר לנידויו, בית דין סוקלין את ארונו.

ועוד: אבל חייב בעטיפת הראש לכסות פניו וראשו, ולמדים זאת מדקאמר ליה רחמנא [ממה שאמר לו הקדוש ברוך הוא] ליחזקאל באבלו: "ולא תעטה על שפם" (יחזקאל כד, יז), שלא יראה סימני אבל, ומכלל הדברים אתה למד דכולי עלמא מיחייבי [שכל העולם, הכול חייבים] בכך.

ושואלים: מנודה מהו בעטיפת הראש? אמר רב יוסף: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו על המתענים על הגשם ולא נשמעה בקשתם: והן מתעטפין ויושבין כמנודין וכאבלים עד שירחמו עליהם מן השמים. משמע שהמנודים מתעטפים כמו האבלים. אמר ליה [לו] אביי: דלמא [שמא] מנודה לשמים שאני [שונה] דחמיר [שהוא חמור] יותר ממנודה על ידי בית דין.

ושואלים עוד: מצורע מהו בעטיפת הראש? תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שנאמר: "ועל שפם יעטה" (ויקרא יג, מה), מכלל הדברים אתה למד שחייב בעטיפת הראש, שמשמעות "יעטה" היא התעטפות. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ועוד בירור הלכה: אבל אסור להניח תפילין, מדקאמר ליה רחמנא [ממה שאמר לו הקדוש ברוך הוא] ליחזקאל באבלו, שבאופן יוצא מן הכלל "פארך חבוש עליך" (יחזקאל כד, יז), ואנו מבינים ש"פאר" זה הוא כינוי לתפילין, מכלל הדברים אתה למד דכולי עלמא [שכל העולם] אסור בתפילין בעת אבל.

ושואלים: מנודה מהו בתפילין? לשאלה זו לא נמצאה תשובה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה. ושואלים עוד: מצורע מהו בתפילין? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראייה מברייתא הדורשת על מה שכתוב "והצרוע" (ויקרא יג, מה) שהוא לשון ריבוי — לרבות כהן גדול לכל דיני מצורע, ונאמר שם: "בגדיו יהיו פרמים" פירושו — שיהו מקורעים, "וראשו יהיה פרוע" — אין פריעה זו אלא גידול שער, אלו דברי ר' אליעזר.

ר' עקיבא אומר: לומדים גזירה שווה, נאמרה "הוייה" בראש ("ראשו יהיה"), כלומר, נאמר שיעשה מעשה מסויים בראש, ונאמרה "הוייה" בבגד ("בגדיו יהיו"), מה הוייה האמורה בבגד פירושה שעושה דבר שחוץ מגופו, אף הוייה בראש — דבר שחוץ מגופו. מאי לאו [האם לא] המדובר הוא על תפילין, שאסור לו להניח תפילין!

אמר רב פפא: לא, אין להוכיח מכאן, כי אפשר לפרש שמדובר אכומתא וסודרא [על כובע וסודר] שאנשים חובשים על ראשם, ואפשר לפרש שלדעת ר' עקיבא אסור דבר זה למצורע, משום שיש בו הידור יתר.

ונושא נוסף: אבל אסור בשאילת שלום שאיננו שואל בשלום אחרים ואין שואלים בשלומו. ודבר זה נלמד ממה דקאמר ליה רחמנא [שאמר לו הקדוש ברוך הוא] ליחזקאל: "האנק דם" (יחזקאל כד, יז), משמע שחייב לשתוק ואסור בדיבור בלתי הכרחי.

ושואלים: מנודה מהו בשאילת שלום? אמר רב יוסף: תא שמע [בוא ושמע] ממה שנאמר על המתענים על הגשמים שלא נענו בתפילתם, שהם אסורים בשאילת שלום שבין אדם לחבירו כבני אדם הנזופין למקום. אמר ליה [לו] אביי: דלמא [שמא] מנודה לשמים שאני דחמיר [שונה שהוא חמור] ממנודה אחר.

ושואלים עוד: מצורע מהו בשאילת שלום? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה שנאמר: "ועל שפם יעטה" (ויקרא יג, מה), ודרשוהו: שיהו שפתותיו מדובקות זו בזו, שיהא כמנודה וכאבל, ואסור בשאילת שלום. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שמצורע אסור בשאילת שלום, ושואלים: אם כן,

וניפשוט מינה [ונפתור מכאן], מן המקור הזה, גם לענין המנודה שאף הוא אסור בשאילת שלום! אמר רב אחא בר פנחס משמיה [משמו] של רב יוסף: מי קתני [האם שנינו במפורש] במצורע שאסור הוא בשאילת שלום? הלא רק שיהא כמנודה וכאבל קתני [שנינו], והכוונה: במילי אחרנייתא [בדברים אחרים] הרי הוא כמנודה וכאבל, ואסור נמי [גם כן] בשאילת שלום, ואם כן אין ללמוד מכאן למנודה.

ועוד נושא: אבל אסור בדברי תורה, ודבר זה נלמד מדקאמר רחמנא [ממה שאמר הקדוש ברוך הוא] ליחזקאל: "האנק דם" (יחזקאל כד, יז) משמע: שתוק ואל תדבר אפילו בדברי תורה.

ושואלים: מנודה מהו בדברי תורה? אמר רב יוסף: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: מנודה שונה (מלמד תורה) ושונין לו, נשכר לעבודה ונשכרין לו.

מוחרם שהוא נידוי חמור יותר — לא שונה ולא שונין לו, לא נשכר ולא נשכרין לו, אבל שונה הוא לעצמו כדי שלא יפסיק לגמרי את למודו וישכח הכל, ועושה לו חנות קטנה בשביל פרנסתו כדי חיים בלבד ולא יותר.

ואמר רב: מהי חנות קטנה כעין זו — כגון זבוני מיא [מכירת מים] במקום פקתא [בקעה, שדה] דערבות שלא היו שם מים, ומוכר המים עשוי להרויח מזה מעט מאד. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שמנודה מותר בדברי תורה.

ושואלים עוד: מצורע מהו בדברי תורה? ומביאים ראייה, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו, נאמר: "...והודעתם לבניך ולבני בניך. יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחרב" (דברים ד, ט-י), מה להלן כשקיבלו את התורה היה זה באימה וביראה וברתת (ברעדה) ובזיעה (זעזוע) מחמת האימה,

מכאן אמרו: הזבין, והמצורעין, ובועלי נדות אף על פי שהם טמאים — מותרין לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במדרש ובתלמוד בהלכות ובאגדות. ובעלי קריין — אסורין, משום שטומאתם באה להם על ידי יצר ואין בכך אימה ויראה. ומסכמים: אכן, שמע מינה (למד מכאן).

ונושא אחר: אבל אסור בתכבוסת, דכתיב [שנאמר]: "וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר אליה התאבלי נא ולבשי נא בגדי אבל ואל תסוכי שמן והיית כאשה זה ימים רבים מתאבלת על מת" (שמואל ב' יד, ב).

ושואלים: מנודין ומצורעין מה הן בתכבוסת? תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במפורש: מנודין ומצורעין אסורין לספר ולכבס. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן].

אבל חייב בקריעה, ודבר זה נלמד ממה דקאמר להו רחמנא [שאמר להם הקדוש ברוך הוא] לבני אהרן: "לא תפרמו" (ויקרא י, ו), מכלל הדברים אתה למד דכולי עלמא מיחייבי [שכל העולם, אבלים אחרים, מחוייבים] בקריעה.

ושואלים עוד: מנודה מהו בקריעה? לשאלה זו לא נמצאה תשובה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ומוסיפים לשאול: מצורע מהו בקריעה? תא שמע [בוא ושמע], נאמר: "בגדיו יהיו פרמים" (ויקרא יג, מה), ופירושו: שיהו מקורעין, ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן].

ועוד: אבל חייב בכפיית המטה שהוא הופך את המיטה וישן על גבה, דתני [ששנה] בר קפרא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: What is the halakha governing those who are ostracized and lepers, with regard to a haircut? The Gemara answers: Come and hear that which was taught in a baraita: Those who are ostracized and lepers are prohibited from cutting their hair and laundering their clothes.

It was further taught there: If one who is ostracized dies, the court places stones on his coffin. Rabbi Yehuda says: This does not mean that they pile up a heap of stones over him like the heap of stones that was placed over the grave of Achan (see Joshua 7:26). Rather, the court sends its agents, who place a large stone on his coffin as a symbolic gesture. This comes to teach you that anyone who is ostracized and dies while in his period of ostracism, without seeking to be released from it, the court places stones on his coffin.

§ The Gemara continues: A mourner is obligated to wrap his head as a sign of mourning, covering his head and face. This is derived from the fact that the Merciful One says to Ezekiel, while he is in mourning: “And cover not your upper lip” (Ezekiel 24:17). God commands Ezekiel not to display outward signs of mourning, which proves by inference that everyone else is obligated to wrap their heads in this manner.

The Gemara asks: What is the halakha governing a person who is ostracized, with regard to wrapping of the head? Rav Yosef said: Come and hear that which was taught in a baraita about those who were fasting for rain and whose prayers were not answered: And they wrap themselves and sit as those who are ostracized and as mourners, until they are shown mercy from Heaven. This implies that those who are ostracized must wrap their heads like mourners. Abaye said to him: Perhaps one who is ostracized by Heaven is different, as that is more serious than being ostracized by an earthly court.

The Gemara continues and asks: What is the halakha in the case of a leper with regard to wrapping of the head? Come and hear a proof based upon the verse: “And he shall cover his upper lip” (Leviticus 13:45), from which it may be learned by inference that he is obligated to wrap his head. The Gemara concludes: Indeed, learn from here that this is the case.

§ The Gemara moves on to another halakha: A mourner is prohibited from donning phylacteries. This is derived from the fact that the Merciful One says to Ezekiel, while he is in mourning: “Bind your headwear [pe’er] upon yourself” (Ezekiel 24:17). The word pe’er alludes to phylacteries. Ezekiel was unique in that he was commanded to put on phylacteries while in mourning, which proves by inference that everyone else is prohibited from doing so.

The Gemara asks: What is the halakha governing one who is ostracized, with regard to phylacteries? The dilemma shall stand unresolved. The Gemara proceeds to its next question: What is the halakha in the case of a leper with regard to phylacteries? The Gemara suggests: Come and hear a proof from the following baraita: The verse states: “And the leper” (Leviticus 13:45); as explained earlier, this comes to include the High Priest in all the halakhot of the leper. The verse states there: “His garments shall be perumim,” meaning that they shall be rent. The verse continues: “And his head shall be parua,” and this peria means only growing the hair long; this is the statement of Rabbi Eliezer.

Rabbi Akiva says: The meaning of these terms is derived through a verbal analogy. The verse states a form of the verb being, with regard to one’s head in the verse: “His head shall be,” teaching that a leper must perform a certain action with his head. And the verse states a form of the verb being with regard to a leper’s garment, in the verse: “His garment shall be.” Just as the term being stated with regard to his garment is referring to an object external to his body, so too, the term being used with regard to his head is referring to an object external to his body. The Gemara derives from this: What, is it not referring to phylacteries, and the verse teaches that it is prohibited for a leper to wear phylacteries?

Rav Pappa said: No, there is no proof from here, as the verse may be referring to a cap [kumta] or a scarf [sudara], which people wear on their heads. It is possible to explain that according to Rabbi Akiva, it is prohibited for a leper to wear such headwear because it is excessive adornment.

§ The Gemara continues: A mourner is prohibited from greeting others or being greeted. This is derived from the fact that the Merciful One says to Ezekiel: “Sigh in silence” (Ezekiel 24:17), implying that aside from what was absolutely essential, he was prohibited from speaking.

The Gemara asks: What is the halakha governing one who is ostracized with regard to greeting others? Rav Yosef said: Come and hear a proof from a baraita dealing with those who were fasting for rain and whose prayers were not answered. These people were prohibited from greeting one another, as people who are reprimanded by the Omnipresent. This indicates that those who are ostracized must not greet each other, just as mourners may not greet each other. Abaye said to him: Perhaps one who is ostracized by Heaven is different, as that is more serious than being ostracized by an earthly court.

The Gemara continues and asks: What is the halakha concerning a leper with regard to greeting others? The Gemara suggests: Come and hear a proof from the following baraita: The verse states: “And he shall cover his upper lip” (Leviticus 13:45). This means that his lips should be stuck together, that he should be like one who is ostracized and like a mourner, and he is prohibited from greeting others or being greeted. The Gemara concludes: Indeed, learn from this that this is so.

The Gemara asks: If this is the case, then we should also resolve the question asked above with regard to one who is ostracized and say that such a person is prohibited from offering greetings. Rav Aḥa bar Pineḥas said in the name of Rav Yosef: Does it explicitly teach that a leper is prohibited from greeting others, like one who is ostracized? It teaches only that he should be treated like one who is ostracized and like a mourner, i.e., he should be like them with regard to other things, and that he is also prohibited from greeting others. This being the case, no proof can be derived from here with regard to whether or not one who is ostracized may offer greetings.

§ The Gemara moves on to a new topic: A mourner is prohibited from studying words of Torah. This prohibition is derived from the fact that the Merciful One says to Ezekiel: “Sigh in silence” (Ezekiel 24:17). Ezekiel was commanded to be silent and not discuss even Torah matters.

The Gemara asks: What is the halakha concerning one who is ostracized with regard to speaking words of Torah? Rav Yosef said: Come and hear that which was taught in the following baraita: One who is ostracized may teach Torah to others, and others may teach him Torah. Similarly, he may be hired for work by others, and others may be hired by him.

One who has been excommunicated, which is a more severe form of ostracism, may not teach Torah to others and others may not teach him. He may not be hired by others, and others may not be hired by him. However, he may study by himself, so that he will not interrupt his study entirely and forget everything he knows. And he may build a small store for his livelihood, so that he can earn enough money to cover his most basic needs, but not more.

And Rav said: What is the small store referred to here? This is referring to selling water in the valley of Aravot, where no water was to be found. One selling water there could earn a small income. The Gemara concludes: Indeed, learn from this baraita that one who is ostracized is permitted to study Torah.

The Gemara asks: What is the halakha with regard to a leper speaking words of Torah? The Gemara answers: Come and hear that which is taught in a baraita: It is written: “And you shall impart them to your children and your children’s children; the day that you stood before the Lord your God in Horeb” (Deuteronomy 4:9–10). Just as there, the revelation at Sinai was in reverence, fear, and trembling, so too, here, in every generation, Torah must be studied in a similar fashion.

From here the Sages stated: Zavim, lepers, and those who had intercourse with menstruating women despite their severe ritual impurity are permitted to read the Torah, Prophets, and Writings, and to study midrash, Talmud, halakhot, and aggada. But those who experienced a seminal emission are prohibited from doing so. The reason for this distinction is that the cases of severe impurity are caused by ailment or other circumstances beyond one’s control; as a result, they do not necessarily preclude a sense of reverence and awe as one studies Torah. However, a seminal emission usually occurs due to frivolity and a lack of reverence and awe, and it is therefore inappropriate for one who experiences a seminal emission to engage in matters of Torah. The Gemara concludes: Indeed, learn from this that a leper is permitted to study words of Torah.

§ The Gemara proceeds to discuss another issue: A mourner is prohibited from laundering his clothes, as it is written: “And Joab sent to Tekoa, and fetched from there a wise woman, and said to her, I pray you, feign yourself to be a mourner, and put on now mourning apparel, and do not anoint yourself with oil, but be as a woman that had a long time mourned for the dead” (II Samuel 14:2).

The Gemara asks: What is the halakha concerning laundering with regard to those who are ostracized or lepers? Come and hear that which is taught in a baraita: Those who are ostracized or lepers are prohibited from cutting their hair or laundering their clothes. The Gemara concludes: Indeed, learn from here that they are prohibited from laundering their clothes.

The Gemara continues: A mourner is obligated to rend his clothes. This is derived from the fact that the Merciful One says to the sons of Aaron: “Neither rend your clothes” (Leviticus 10:6), which proves by inference that everyone else, all other mourners, are obligated to rend their clothes.

The Gemara asks: What is the halakha of rending clothes with regard to one who is ostracized? No answer is found, and the question shall stand unresolved.

The Gemara continues: What is the halakha concerning a leper with regard to rending? Come and hear that which is taught in the following baraita: The verse states: “His garments shall be rent” (Leviticus 13:45), meaning that they shall be torn. The Gemara concludes: Indeed, learn from here that this is the case.

§ The Gemara moves to a different issue: A mourner is obligated to overturn his bed, so that he sleeps on the underside of it, as bar Kappara taught a baraita that states:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מנודה שמת ב"ד סוקלין את ארונו. ר' יהודה אומר לא שיעמידו עליו גל אבנים כגל עכן. אלא ב"ד שולחין ומניחין אבן על ארונו כו'.

אבל חייב בעטיפת הראש מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל לא תעטה על שפם מכלל דכ"ע אסירי וכן מנודה דתנן והן מתעטפין ויושבין כמנודין ואבלין עד שירחמו עליהן מן השמים ודחי אביי ודלמא מנודה לשמים דחמיר חייב בעטיפת הראש אבל מנודה לבני אדם לא. ולקולא עבדינן. ולא מחייבינן למנודה בעטיפת הראש דהא איבעיא ולא איפשיטא. מצורע אסיקנא דחייב בעטיפת הראש.

אבל אסור בתפלין מדכתיב ביחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דכ"ע אסירי מנודה מהו בתפלין תיקו.

מצורע מהו בתפלין ולא איפשיטא בהדיא אבל אסור בשאילת שלום מדכתיב ביחזקאל האנק דום אלא דבר מכלל דכ"ע אסירי. מנודה מאי ת"ש מנודה שונה ושונין לו נשכר ונשכרין לו מוחרם לא שונה ולא שונין לו [לא נשכר] ולא נשכרין לו אבל שונה לעצמו שלא יפסיד תלמודו ועושה לו חנות קטנה בפקתא דערבות שהיא ארץ ציה רחוקה מן הישוב לזבוני מיא כדי פרנסתו וכן מצורע מותר בדברי תורה אבל אסור בתכבוסת ובסיכה שנאמר וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר אליה התאבלי נא ולבשי נא בגדי אבל ואל תסוכי שמן והיית כאשה זו ימים רבים מתאבלת על מת.

אבל אסור ברחיצה דרחיצה בכלל סיכה היא מנודה ומצורע ברחיצה לא איפשיטא בהדיא.

אבל חייב בקריעת בגדיו מדכתיב בבני אהרן ובגדיכם לא תפרומו מכלל דכולי עלמא חייבי וכן מצורע מנודה מאי תיקו אבל חייב בכפיית המטה.

מנודין ומצורעין מהן בתספורת תמיהה מלתא מצורעין מאי קא מיבעיא ליה והלא מקרא מלא הוא ותירץ רש"י ז"ל דקא מיבעיא ליה אליבא דרבי עקיבא דדריש קרא דראשו יהיה פרוע בגלוי הראש כדכתיב ופרע את ראש האשה משום דיליף הויה הויה דבר שהוא חוץ לגופו ובתוספו' אמרו דאפי' לר' עקיבא לא מפיק פריעה מלשון גדל פרע אלא מדכתיב יהיה דריש מיניה תרתי והכא עיקר שאלתינו מנודין ונקט מצורעי' באשגר' לישן ודכות' בתלמודא:

ללמדך שכל שנתנד' ומת בנדויו ב"ד סוקלין את ארונו. פי' כדי לבזותו לפי שזלזל בנדוי חכמי' ודעת הגאוני' ז"ל דה"ה שאין מתאבלין עליו ולא קורעין אבל עומדין בשורה ואין מונעין ממנו כבוד החיי' וכשמת ר' אליעזר אמרו הותר לומר שיספדוהו ויקרעו עליו כדינו ולא ינהגו בהן כדין מנודה שמת ואין דברים אלו אלא במנודה לאפקרות' אבל לממונא כיון שמת פטור מגזרתם לגמרי ולא סולקין לו ארון ומספידין לו כראוי לו וכן כתב הרמב"ן ז"ל ואם האבל הוא המנודה מונעין ממנו כבוד החיים אבל לא כבוד המתים:

מדקאמר ליה רחמ' ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דכ"ע אסירי וא"ת יהא אסור כל ז' בעטיפת הראש שלמדנו מיחזקאל ואלו לקמן אמרי' שאינו אסור יום א' מעת לעת וי"ל דאינו כדין לפרוק ממנו עול שמים מפני כן ומה שאסרו בש"ס כלומר משום פקורי:

אבל אסור בשאלת שלום מדקאמר ליה רחמ' ליחזקאל האנק דום וה"ג ש"מ דאסור בדברי תורה ותרווייהו ש"מ שיאנק ויש בדומם מדברי שלום ומדברי תורה כי אסף שלומו מהעם ההוא בעונותיהם וכי אבדה תורתם כדכתי' הנני יוסיף להפליא את העם הזה וגו' והיינו דשמעי' להו תרווייהו מהאי קרא ובתוספות נסתפקו מהיכן שמעי' תרתי ונ"ל שהטעם כמו (שאמרנו) שכתבתי ואיכא דקשי' ליה דמאי שנא דהכא עבדי' כיחזקאל ממש ובאידך מילי עבדי' איפכא דידיה ויש מתרצי' דקרא משמע הכי באנקה ובדממה נהוג אבלות ובשאר דברים מתים אבל לא תעשה לא תעשה על שפם וכו' והיינו דלא כתב ברישיה מתים אבל לא תעשה ואין צריך לכל זה דהא ודאי סברא דמשום אבלות מנעו מדברי תורה ומשאלת שלום ובמאי דאמר דלא לעביד אבלות אית לן למעבד אפכא אבל במאי דקאמר שינהוג אבלות כ"ש לדידן דעבדי' כותיה ואי ק"ל דאמרי אבל אסור בדברי תורה ואלו התם אמרי' שהוא חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מן התפלין וי"ל שאין למדין מן הכללות אע"פ שנאמר בהן חוץ והכא פשיטא ליה דאסור בדברי תורה שהן משמחי לב. עוד י"ל דכיון דקר' ק"ש שחרית וערבית בדידיה סגי ליה כדאי' בסוף מנחות ונמצא שאינו פטור ממנה:

מנודה שונה ושונין לו פי' ברחוק ד' אמות דעיקר נדוי ריחוק כדאמרי' התם כדינא מינך דלא יתיבנא בד' אמות דידך. נשכר ונשכרין לו מוחרם שאמרו יהא בחרם והוא חמור מאד ואין עושין אותו אלא על עבירה חמורה או למי שנתקשה לסרב בב"ד ג' פעמים כדאי' לקמן וההוא אינו נשכר ואינן נשכרין ומ"מ נכסיו אינן אסורי' בהנאה וכדכתיבנ' בריש מס' נדרים:

לא נצרכה אלא אפי' לזבוני מיא בפקתא דערבו' פי' שאין המים מצויין שם והכל באין ליקח ממנו שרי' ליה כדי פרנסתו מיהת וכ"ש בשאר מלאכות והכי מוכח לישנא דלא נצרכה:

ובועלי נדות. פי' בשוגג דלאו ברשיעי עסקי' דמיירי במזיד:

מהו בקריעה. פי' לרוחא דמילתא נקיט לה ולאו דמספקי' ליה דהא זיל קרי בי רב הוא:

מנודין ומצורעין אף הם אסורין בתספורת ובתכבוסת כאבל:

ומנודה שמת בנדויו ב"ד שולחין וסוקלין את ארונו ולא שיעמידו עליו גל של אבנים אלא שמניחין עליו אבן אחת או שתים לזכר סקילת ארונו ואין צריך לומר שאין מספידין אותו ואין מלוין אותו:

אבל חייב בעטיפת הראש שלא יעמוד בגלוי הראש אלא שלעטוף ראשו עיטוף המכסה מקצת הפני' מכנגד העינים ולמטה כנגד השפה שיהא עומד כאדם נכנע ונשבר מדקאמר רחמנא ליחזקאל לא תעטה על שפם מכלל דכולי עלמא חייבים והמצורע אף הוא חייב בכך מן התורה דכתי' ועל שפם יעטה אבל במנודה נשארה כאן בספק שאע"פ שאמרו במסכת תענית י"ד ב' על המתענים שלא נענו והם מתעטפים ויושבים כמנודים וכאבלים עד שירחמו עליהם מן השמים שמא שאני מנודה לשמים דחמיר ומתוך כך פסקו בה גדולי הפוסקים להקל ומ"מ הרבה מן הפוסקים כתבוה להחמיר:

אף התפילין אבל אסור בהן יום ראשון כמו שיתבאר מדקאמ' רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דכלי עלמא אסירי אבל מצורע ומנודה הדבר ספק אם אסורין בתפילין אם חייבין ואין לנו בהן הכרע אלא שהדעת מכרעת להתיר בהם את המנודה ממה שאמרו בסנהדרין פרק ארבע מיתות על ר' אליעזר נכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפיליו אלמא שתפילין היה מניח בנדויו שהרי בשעת מיתתו אמרו הותר הנדר ואע"פ שיש שפירשוה על הורקנוס שהיה מניח תפילין אין נראה כן ומ"מ אפשר שלכבוד ר' אליעזר פירשו בנדויו להקל עליו בקצת דברים וכל שכן בתפילין שהם לתלמיד חכם עקר גדול בענינו ומצורע מיהא יראה לאיסור:

אבל אסור בשאילת שלום מדקאמ' רחמנא ליחזקאל האנק דום כלומר דום משאלת שלום ואם החמיר ביחזקאל שהיה מונעו מכמה דברים שבאבלות ולא השאיר מהם אצלו אלא צווחה מדכתי' האנק ושתיקה משאילת שלום ודברי תורה מדכתי' דום כל שכן בשאר אבלים ויש מקום עיון מה ראו לומר שבאלו החמיר ליחזקאל יותר משאר דיני אבלות והרי פשוטו של מקרא פירושו שיהא דומם מצוחה ואין כאן איסור שאילת שלום ודברי תורה וגדולי המפרשים הביאוה מלישנא דקרא דכתו' האנק דום מתים אבל לא תעשה פארך חבוש עליך וכל הנזכרים אחר מה שאמ' מתים אבל לא תעשה ר"ל שלא יעשה אבל כבשאר מתים הוא שהתירם ליחזקאל אבל האנק דום שנזכר קודם אמרו אבל לא תעשה לא הותרו לו ואין נראה לי שאף אלו השנים הוזכרו אחר שאמ' לא תספוד ולא תבכה שכך הוא המקרא הנני לוקח את מחמד עיניך במגפה לא תספוד ולא תבכה ולא תבא דמעתך האנק דום מתים אבל לא תעשה פארך חבוש עליך ונעלך שים ברגליך לא תעטה על שפם ולחם אנשים לא תאכל ומ"מ נראה לי שאלו השנים יצאו מכלל האחרים שאם נפרש בו שידום מצוחה הרי כשגלה סוד נבואתו לעם הזכיר את כלם חוץ משני אלו כדכתי' אמור לבית ישראל הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם וכו' על שפם לא תעטו ולחם אנשים לא תאכלו ופארכם על ראשיכם ונעליכם ברגליכם ולא הזכיר להם ענין האנק דום כלל וגאוני הראשונים פירשוהו כעין האחרות כלומר מצוחה ומשתיקה של שאלת שלום ודברי תורה מתים אבל לא תעשה ומדשרנהו לדידיה אלמא לכלי עלמא אסור ומ"מ למדנו שהאבל אסור בשאילת שלום ואף המצורע כן דכתי' על שפם יעטה שיהיו שפתותיו מדובקות זו בזו אבל המנודה הדבר בספק שאם ממה שאמרו במסכת תענית על המתענים שלא נענו שאסורים בשאלת שלום כבני אדם הנזופים למקום שמא מנודה לשמים חמור ואם מפני שאמרו במצורע שיהא שפתותיו מדובקות כמנודה וכאבל ואסור בשאילת שלום אין כאן ראייה שמאחר שאמר אח"כ ואסור בשאלת שלום שמא פירושו שיהא כמנודה בשאר ענינים ושיהא אסור יותר מן המנודה בשאלת שלום ולא הובררה ומתוך כך יש מקילים בה אלא שהמנהג קבוע להחמיר:

אבל אסור בדברי תורה מדקאמ' רחמנא ליחזקאל דום כמו שביארנו ואיסורו לדעתנו כל שבעה אלא שיש פוסקין דוקא יום אחד כמו שיתבאר וכבר חלקו בענין זה גם כן בשאר דברים והוא שלדעת קצת אסור אף בקינות ודברים הרעים אע"פ שהותרו בתשעה באב שבאבל הדבר תלוי בשתיקה ובתשעה באב אינו תלוי אלא בצער ומ"מ אנו נוהגין שמיום ראשון ואילך קורא בדברים הרעים:

ולקצת גאונים ראיתי שאם האבל כהן ואין שם כהן אחר אינו קורא כל שבעה ואף אינו צריך לצאת אלא יחלוק כבודו לאחרים שהרי לא הותקנה קריאתו שלא לחלוק כבודו לגדול הימנו אלא מפני דרכי שלום ובזה זהו דרך שלום שלו שיקרא אחר במקומו ואף אני חוכך להורות כן אף לאחר שבעה שבת ראשונה שיצא לבית הכנסת שיושב לו במקום אבלים אבל מנודה ומצורע שניהם מותרין בדברי תורה כיצד מנודה שונה ושונין לו וכל שכן שמדברים עמו דברים אחרים ויש אוסרין כמו שיתבאר ולדברי הכל שונה ושונין לו ובלבד ברחוק ארבע אמות וכן נשכר ונשכרין לו אבל מוחרם והוא שנתנדה שלשה פעמים ולא נתפייס שמחרימין אותו וכן כל שהחרימוהו לאיזה סבה לא שונה ולא שונין לו אבל שונה הוא לעצמו בלחש ועושה לו חנות קטנה בתוך ביתו למכור בצנעא בשביל פרנסתו סחורה קלה שלא יצטרך בה למשא ומתן והוא שאמרו עליו לזבוני מיא בפקתא דערבות כלומר שלא היו המים מצויים שם בריוח ואע"פ שבאבל לא התירו כן אבל זמן מועט הוא שנאסר אבל מוחרם אין לו קיצבא עד שיתירוהו אף המצורע מותר בדברי תורה שלא נאסרה תורה לשום טומאה אלא לטומאה הבאה על ידי קלות ראש כגון בעל קרי ואף בזו כבר בטלוה לטבילת בעל קרי לדברי תורה כמו שביארנו במסכת ברכות:

אבל חייב בקריעה מדכתי' בבני אהרן בגדיכם לא תפרומו מכלל דכלי עלמא מיחייבי ואע"פ שאפשר לדקדק הא כלי עלמא אי בעו עבדי אי לא בעו לא עבדי מ"מ הכי גמירי לה ואף המצורע חייב בקריעה מן התורה דכתי' בגדיו יהיו פרומים אבל המנודה אם חייב בקריעה אם לאו נשאלה כאן ולא הובררה ורוב הפוסקים פסקוה לקולא ואינו חייב בקריעה:

אבל חייב בכפיית המטה מדברי סופרים שלא בשום סמך אבל מנודה ומצורע אם חייבין בה אם לאו נשאלה כאן ולא הובררה ורוב פוסקים כתבוה לקולא:

מנודין ומצורעין מה הן בתספירה אע"פ שיש לפשוט מנודין ממתניתן הא בעי לקמן מצורע מהו בעטיפת הראש והרי מקרא מלא ועל שפם יעטה ומה ראה לשאול אלא כך דרך התלמוד כשרוצה לפרס ע"י בעיא הולך ומפרש:

מנודה מהו בקריעה תיקו קשאי לי אמאי לא פשיט מד"א דגרסי' בשלהי פרק הזהב כשבירכוהו אף הוא קרע את בגדיו וזלגו עיניו דמעות וחלץ מנעליו ונשמט וישב ע"ג קרקע ויש לומר צערא יתירא האו דעבד ואין ללמוד ממנו שהרי כה ויש בס"ג קרקע שאינו חייב המנודה לעשות כן:

בד"ה מנודה מהו כו' ולא נראה לו דברי רב פפא דמוקי ראשו כו' עכ"ל הוא מגומגם שפתחו במנודה וסיימו לאתויי ראיה ממצורע ונראה להגיה בתוס' מצורע מהו כו' וק"ל:

בד"ה ובועלי נדות כו' שהוא חייב כבר פוטר ר"י כו' צריך טבילה אם כן הכא נמי וכו' ור"י נמי הצריך טבילה לד"ת ובתוס' פירשו דכיון כו' כצ"ל:

בד"ה מנודין כו' קא בעי מנודה ומייתי כו' כצ"ל:

גמרא שלא יפסיק את לימודו. ברי"ף ורא"ש הגי' שלא יפסיד ובמסכת שמחות פ"ה הגי' שלא ישכח:

גמ' שם לזבוני מיא בפקתא דערבות. עי' ברכות ר"פ הרואה ובחולין (ר"ד קז):

גמ' שם מה להלן כו' ובזיעה אף כאן באימה כו' מכאן כו'. כצ"ל וכדאיתא בברכות:

תד"ה ובועלי נדות. אבל בטומאת שרצים מודה ר"י. נ"ל דצ"ל בטומאת מת דט"ש פשיטא דאינה אלא טומאת ערב כקרי:

תד"ה מנודין. דכבר אייתי כו' גבי תספורת. כצ"ל:

תוס' ד"ה ובועלי נדות וכו' ובתוספ' פי' דכיון דטומאת בועל נדה. עיין משנה למלך פ"ג ה"ג מהל' ביאת מקדש:

מנודה מהו בשאלת שלום וכו'. עמ"ש אני הדל בראש דוד דף קכ"ז ע"ד:

(טו רע"א) מנודין ומצורעין מה הן בתספורת ת"ש וכו'.—ודאי שממשנתנו יש להוכיח, דמנודין אסורין בתספורת, דהא תנן "אלו מגלחין במועד וכו' והמנודה שהתירו לו חכמים". הא שלא התירו לו לא, אלא משום שרוצה לפשוט מנודין ומצורעין ממקום אחד; וממשנתנו אין לפשוט מצורע, די"ל דאף שמצורע מותר בתספורת בתוך ימי טומאתו מ"מ מגלח במועד כשעולה מטומאה לטהרה משום שגילוח המצורע מעכבו מלהיטהר. וכמו כן אין לפשוט ממשנתנו דמצורע אסור בתכבוסת דאפשר דמותר בתכבובת מ"מ מותר לו לכבס את הבגדים שלבש בעודנו מצורע כשהוא עולה מטומאה לטהרה כדי לטהרם. וכן כל שאר הטמאים העולים מטומאה לטהרה, שמותרים לכבס בתוך ימי טומאתם, מותרים לכבס במועד כשהם נטהרים כדי לטהר את בגדיהם (עי' לקמן יח ב תוספות ד"ה העולים ומ"ש בהערה שם).

(שם) מנודה מהו בעטיפת הראש וכו'.—בעיא זו לא נפשטה כאן, אבל בפר"א ספי"ז (מובא ברא"ש פרק זה סי' צ"ב) משמע שאין המנודה חייב בעטיפת הראש (ע"ש).

(שם) אסור להניח תפילין וכו' פארך חבוש וכו'.—לפי פשטות הכתוב ודאי שפאר היא מצנפת ככתוב "ואת פארי המגבעות" (שמ' לט כח), וכתוב "פארי פשתים יהיו על ראשם" (יחז' מד יח). ונראה שבימיהם היה מנהג האבל להסיר את מצנפתו ולגלות את ראשו כענין שנאמר "הסר המצנפת וגו'" (יחז' כא לא), והכי משמע ביבמות קטז א, שדרך הנשים האבלות היה לפרוע ולגלות את שער ראשן, כדאיתא שם "סתר מזייך". וכ"כ בתוה"א לרמב"ן ענין האבלות בשם ר"י בן גיאת דהאבל צריך לגלות ראשו ממגבעתו וסודרו וכיוצא בהן ומתעטף כעטיפת ישמעאלים וכו' וכך מנהג והלכה^*וע"ש שהרמב"ן דחה את דבריו משום דלא גמרינן אבל ממצורע, ואין דברי הרמב"ן מוכרחין.. ומאחר שהאבל מגלה את ראשו לפיכך הוא אסור בתפילין, שהם פאר על הראש, וכן אינו מניח של יד, שגם תפילין של יד פאר הוא לאדם. וזה שנאמר בבני אהרן "ראשיכם אל תפרעו" (ויק' י' ו') יש בכלל זה גידול פרע וגילוי הראש ממצנפת, ששניהם אסורים להם, שהיו צריכים לשבת בכל יום השמיני באהל מועד ומלובשים בכל בגדי כהונתם, כדכתיב "ומפתח אהל מועד לא תצאו" (שם ז)^*ובתוס' ד"ה וראשו נסתפקו בזה. וראיתי לרמב"ן בפיה"ת ר"פ תצא, שכתב "שדרך האבלים היה לגלח את ראשם ("ובאמת שזה מנהג בני כוש עד היום שאבל מגלח ראשו ונותן עליו אפר") ולקצוץ את צפרניהם". וזה פלא שהרי הוא סותר את הכתוב שהזהיר לבני אהרן "ראשיכם אל תפרעו", וכן לכה"ג בפ' אמור "את ראשו לא יפרע", ומבואר שהיה דרך האבלים לגדל שער ראשם. ומנהג זה מפורסם בתלמודים. וכן קציצת צפרנים מבואר לקמן (יז ב), שאסורה באבל., ובמצורע הזהיר הכתוב שינהוג מנהגי אבלות בקריעה ועיטוף ושראשו יהיה פרוע, דהיינו מגולה ממצנפת וכר"ע אליבא דרב פפא למטה^*ועי' בספר התורה והמצוה בפסוק "וראשו יהיה פרוע".. ולפי מה שביארנו נראה שאסור אף בתפילין, אלא שהתלמוד רצה לפשוט זה למטה מבר' דת"כ ולבסוף דחו לה.

ודע שמנהג העיטוף, שהיה לפנים בישראל בזמן כתבי הקדש, נראה שהיה מלמטה ולמעלה, דהיינו שהאבל והמצורע היו מעטפים בבגד את זקנם ואת פיהם והשפם בכלל, אבל ראשם ומצחם מגולים, שכן עולה לר"ע במצורע, שעוטה על שפם וראשו מגולה^*ועי' בתוס' ד"ה "מנודה". ולפי גירסת מהרש"א צ"ל "מצורע" שמדבריהם נראה דלר"ע אליבא דר"פ דראשו פרוע מכומתא וסודרא אין המצורע חייב בעטיפה כל עיקר. וזה מן התימה שהרי דברי ר"ע שנויין הן בספרא ושם תני נמי ועל שפם יעטה חופה ראשו כאבל.. ואולם בזמן חכמי התלמוד כבר נתחלף המנהג והיה האבל מתעטף מלמעלה למטה בסודר שבו מכסה את ראשו שהיה משלשלו למטה ומכסה בקצותיו את זקנו ופיו עד למעלה מן החוטם (כ"ש רמב"ן בתוה"א ענין העטיפה) ולכך הוא נקרא בתלמוד עטיפת הראש, וכן לקמן (כד א) פריס סודרא ארישא^*ומצאתי בפירוש ס' יחזקאל לר' אליעזר מבלגנצי, שנדפס מקרוב, שכתב (כד יז): "ולא תעטה על שפם" וכתוב אחד אומר (ש"ב טו ל) "וראש לו חפוי" הא כיצד מכסה סודר על ראשו ומניח ראש[י]ו (כצ"ל, ופי' של סודר) על לחייו וכורך אותם על שפמו.. ובירושלמי בפרקין ה"ה [פב רע"ד]^*[ועי' מ"ש המחבר זצ"ל בשערי תורת א"י, עמ' 337.]: ויכסיניה מלרע (פי' פריך למה מכסה אף את חוטמו, שדיו בפיו ושפמו ככתוב "ועל שפם יעטה") א"ר חסדא דלא יהיו אמרין פומיה הוא חשש (פי' שאם לא יכסה אלא עד חוטמו לא יהא ניכר שהוא אבל, שיאמרו שמכסה פיו ושפמו מקום השיניים מפני הכאב, וכשהוא מכסה אף החוטם ניכר שהוא מחמת האבלות)^*ועי' בדרישה יו"ד ריש סי' שפ"ו, שפירש ויכסיניה מלרע בלשון נחותא. אבל אינו נכון..

(שם) אבל אינו משלח קרבנותיו וכו'.—פי' ביום ראשון בלבד, אבל בשאר ימי אבלותו משלח.

מנודין ומצורעין מהו. להכי קאמר להו בהדדי משום דפשיט להו בהדדי: מנודה שמת וכו'. סיפא דברייתא היא: כגלו של עכן. דכתיב (יהושע ז) ויקימו עליו גל אבנים גדול: והן מתעטפין. מפורש במסכת תענית לאחר שהתענו שלש עשרה ת''צ: מנודה לשמים. כי הני שאני דחמירי ולהכי צריכי עטיפת הראש אבל אחרים אינן צריכין עטיפת הראש: יעטה. משמע עטיפת הראש: פארך. זה תפילין: דבר שהוא חוץ מגופו אף הוייה. האמורה בראש ראשו יהיה פרוע משמע מגולה כענין דכתיב ופרע את ראש האשה (במדבר ה) דבר שהוא חוץ מגופו ולא אמרינן משער שהוא מגופו: מאי לאו. שיהא ראשו מגולה מתפילין: אכומתא וסודרא. כלומר שיהא ראשו מגולה מכומתא וסודרא אבל תפילין מניח: דהא א''ל רחמנא ליחזקאל האנק דום. כלומר בדבר זה תנהוג אבילות שתדום ולא תשאל לשלום: ת''ש. דתני גבי תעניות הן יושבין כמנודין ואבלים כו': שפם. משמע שפתותיו מדובקות: מי קתני כמנודה. שאסור בשאילת שלום: מוחרם. שמחרימין בחרם לאחר ל' יום לאחר הנדוי: בפקתא דערבות. בשוק של אותו מקום: בעלי קריין אסורין. לפי שבא להם מחמת שמחה וקלות ראש וליכא אימה:

מנודין ומצורעין מה הן בתספורת. ומראשו יהיה פרוע לא בעי לאוכוחי דלית ליה דר''א דמוקי לה לקמן בתספורת תדע דלקמן בעי לאוכוחי מינה הנחת תפילין כר''ע: (. מנודה) מהו בעטיפת הראש אמר רב יוסף תא שמע. ולא נראה לו דברי ר' פפא דמוקי ראשו יהיה פרוע אכומתא וסודרא: וראשו יהיה פרוע. צריך עיון אי פליגי הכי בראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו דלעיל מייתי עליה תספורת לאבל ולא מייתי מיניה למצורע דמשמע דסבר כר''ע ופליג אדר' אליעזר כדפרישית לעיל ושמא ר''ע לא פליג אדרבי אליעזר דפריעת הראש היינו גידול שער בין במצורע בין באבל ותרוייהו דורש ר''ע ולעיל דלא מייתי מיניה למצורע משום דמשכח ברייתא בהדיא מייתי לה ואע''ג דברישא דסוגיא מייתי אבל אינו נוהג אבילותו ברגל ומניח המשנה דלקמן ומייתי קראי דושמחת לפי שצריך לפרש מנלן מתני' דאבל אינו נוהג אבילותו ברגל אבל ראשו יהיה פרוע דמיירי בגידול שער דומה לו דבר פשוט וניחא ליה לאתויי ברייתא: אסור בשאילת שלום דקאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום. דמשמע שתיקה משאילת שלום ומתלמוד תורה נמי משמע בסמוך מהאנק דום והא דהיה יחזקאל נוהג אבילות בהאנק דום ובכל שאר דברים לא היה עושה שהיה צריך להראות בקצת דברים שהוא אבל ולא היה נוהג דיני אבל אלא למשל: שיהו שפתותיו מדובקות. לעיל דרשינן מיניה עטיפת הראש ושמא תרוייהו משמע א''נ מדכתיב שפם ולא כתיב שפה: ובועלי נדות מותרין. אחר שטבל לקרי אבל לקריו צריך טבילה ולרבי יהודה משמע התם דלא צריך טבילה לדברי תורה לבעל קרי היכא דלא נטהר ע''י טבילה זו בפרק מי שמתו (ברכות דף כו.) במשמשת וראתה דם ובעל קרי שראה זיבה צריכין טבילה ור' יהודה פוטר והא דהכא בלא טבילה כרבי יהודה צריך ליישב דאיירי רבי יהודה בסיפא דהך ברייתא בפ' מי שמתו (שם דף כב.) וקאמר רבי יהודה שונה הוא בהלכות דרך ארץ וליכא למימר דלרבי יהודה נמי בועלי נדות חייבין טבילה כמו בעל קרי בעלמא דהשתא ומה בעל קרי שראה זיבה אחר כך שהיה חייב כבר פוטר רבי יהודה בועל נדה לא כל שכן מיהו לכאורה נ''ל דלא פליגי רבי יהודה ורבנן אלא בהני טומאות דדומיא דקרי הוי דהיינו דטומאה יוצאה עליו מגופו אבל בטומאת שרצים מודה רבי יהודה דבהדי קרי צריך טבילה א''כ ה''נ בועל נדה מודה דלא חשיב טומאה יוצאה מגופו ואפילו מאן דבעי למימר בפרק אלו דברים בפסחים (דף סח.) ובפ''ק דיומא (דף ו.) דמשתלח חוץ לשתי מחנות כמו בעל קרי מ''מ לא חשיב טומאה יוצאה מגופו ורבי יהודה נמי הצריך טבילה לדברי תורה בתוספ' פי' דכיון דטומאת בועל נדה מכח קרי רבי יהודה מודה דצריך טבילה: ה''ג מנודין ומצורעין מה הן בתכבוסת ת''ש מנודין ומצורעין אסורין לספר ולכבס. ובספר הרב לא היה כתוב כל זה והיה קשה לרב למה לא בעי ליה ותירץ דכבר אייתי לעיל הך ברייתא דגבי תספורת ואהא הקשה לקמן גבי עשיית מלאכה קמיבעי ומביא ברייתא דמתנייא לעיל ונשכרין ותירץ דאגב דמצורע קאי בתיקו קא בעי מנודה ומייתי לברייתא דלעיל:

דף טו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד