דף ח - א
מאי דכתיב, [1] מה שנאמר: [תהילים סט יד] "ואני תפילתי לך ה' את רצון", [2] אימתי הוא אותו "עת רצון"? בשעה שהציבור מתפללין. [3]
רבי יוסי בר חנינא אמר: מהכא, נלמד דבר זה, שנאמר [ישעיה מט ח]: "כה אמר ה' בעת רצון עניתיך", כלומר, בעת שהציבור יתפללו ויהיה עת רצון, אזי "עניתיך" גם ליחיד. [4]
רב אחא ברבי חנינא אמר: מהכא, דבר זה נלמד מהכתוב [איוב לו ה]: הן א-ל כביר ולא ימאס, כביר מלשון רבים, ולא ימאס בתפילת היחיד המתפלל באותה שעה. [5] וכן כתיב [תהילים נה יט]: "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי", וביאורו משום שהתפילה "ברבים", "היו עמדי", באותה שעה שהתפללתי אני. [6]
תניא נמי הכי: רבי נתן אומר: מנין שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפילת היחיד כשהיא בשעת תפילתן של רבים [7]? - שנאמר: "הן אל כביר ולא ימאס", וכן כתיב: "פדה בשלום נפשי מקרב לי", וגומר.
הגמרא מפרשת את הפסוק "פדה בשלום נפשי": אמר הקדוש ברוך הוא: כל העוסק בדברי שלום, דהיינו בתורה, [8] ובגמילות חסדים [9] ומתפלל עם הציבור, [10] מעלה אני עליו כאילו פדאני לי [11] ולבני [12] מבין אומות העולם.
עוד על תפילה בבית כנסת: אמר ריש לקיש: כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו [13] ואינו נכנס שם להתפלל נקרא "שכן רע". [14] שנאמר [ירמיה יב ד]: "כה אמר ה' על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל", "נחלה" אלו בתי כנסיות, [15] ו"שכני הרעים" של בתי הכנסת הם אלו שאינם נכנסים לתוכם. ולא עוד, אלא שאם אינו נכנס שם להתפלל גורם גלות לו ולבניו, שנאמר [בהמשך הפסוק הנזכר]: "הנני נותשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אטוש מתוכם". [16]
אמרו ליה לרבי יוחנן: איכא סבי, יהודים זקנים - בבבל. [17] תמה רבי יוחנן ואמר: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לתת לאבותיכם" [דברים יא כא] כתיב, הרי שההבטחה לאריכות ימים היא רק בארץ ישראל, אבל בחוצה לארץ לא. [18] כיון דאמרי ליה שזקנים אלו מקדמי ומחשכי לבי כנישתא, מאריכין לשהות בבית הכנסת, שמקדימים לבוא בבוקר לשחרית, ומאריכין לשהות בלילה בערבית. [19] סרה תמיהתו, ואמר: היינודאהני להו, דבר זה הועיל להם לאריכות ימים [20] - כפי דאמר רבי יהושע בן לוי לבניה [לבניו]: קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא, הקדימו בבוקר לשחרית, וכן תאריכו לשהות בערבית בלילה, כי היכי דתורכי חיי, כדי שתאריכו ימים.
אמר רבי אחא ברבי חנינא: מאי קרא, היכן מצאנו דבר זה בכתובים שישיבת בית הכנסת מביאה אריכות ימים? שנאמר [משלי ח לד]: "אשרי אדם שומע לי לשקד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי", "דלתותי" הם דלתות בית הכנסת ובית המדרש, [21] וכתיב בתריה, ובפסוק אחריו נאמר: "כי מוצאי מצא חיים". [22]
אמר רב חסדא: לעולם יכנס אדם שני פתחים בבית הכנסת. [23]
הגמרא תמהה על כך: שני פתחים סלקא דעתך?! וכי תעלה בדעתך שצריך להכנס לבית הכנסת דרך שני פתחים?! אלא אימא שיכנס לתוך בית הכנסת כשיעור רוחב של שני פתחים ואחר כך יתפלל, כדי שלא ישב סמוך לפתח, ולא יראה כאילו השהות בבית הכנסת עליו כמשא, והוא מזומן לפתח כדי לצאת בו. [24]
נאמר [תהילים לב ו]: "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא", ופירושו, שיתפלל שיהיה מצוי לו את הנדרש לו בעת הצורך. אך לא מבואר על איזה צורך מדובר. ולפנינו חמישה פירושים באיזה צורך עוסק הפסוק. [25]
אמר רבי חנינא: "לעת מצא" זו "אשה", שימצא את זיווגו בעת הצורך, שנאמר [משלי יח כב]: "מצא אשה מצא טוב", הרי שלשון "מצא" מתאים על זיווג.
במערבא, בארץ ישראל, [26] כי נסוב אינש איתתא כאשר נשא אדם אשה אמרי ליה הכי היו שואלים אותו כך: האם הזיווג הוא "מצא" או "מוצא"? [27] וכוונתם אם "מצא" אשה טובה, כמו דכתיב: "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'". או שהוא "מוצא" כמו דכתיב [קהלת ז כו]: "ומוצא אני מר ממות את האשה וגו'", [28]
רבי נתן אומר: "לעת מצוא" זו "תורה", שנאמר [משלי ח לה] על התורה: "כי מצאי מצא חיים וגו'", הרי שלשון "מצא" מתאים על תורה. [29]
רב נחמן בר יצחק אמר: "לעת מצא" זו "מיתה" שיתפלל שבמלאות ימיו יזכה למיתה יפה ונוחה לפי שיש סוג מיתות שונות [כמבואר בסמוך] [30], שנאמר [תהילים סח כא]: "למות תוצאות" הרי שלשון "מצא" מתאים על מוות.
תניא נמי הכי, שישנם סוגי מיתות רבות [31]: תשע מאות ושלשה מיני מיתה נבראו בעולם, שנאמר: "למות תוצאות" ותיבת "תוצאות" בגימטריה הכי הוו, תשע מאות ושלשה. - קשה שבכלן היא מיתת אסכרא [32], ניחא [- נוחה] שבכלןהיא מיתת נשיקה.
מיתת אסכרא דמיא כחיזרא בגבבא דעמרא, כמו קוצים הנתפסים בגיזי הצמר דלאחורי נשרא, שכאשר אדם מנתק את הקוצים ומשליכם לאחור אי אפשר שלא ינתק עמם מהצמר. כך גם מיתה זו, הנשמה כביכול תפוסה בגוף ונתוקה מכאיב לגוף.
ואיכא דאמרי, ויש האומרים שמיתת האסכרה הרי היא כפיטורי בפי ושט כחבלים גסים אשר תוקעים בנקבים צרים של לוחות הספינה, [33] שנכנסים בדוחק לפי שגודלם כמידת הנקב, כך במיתה זו הנשמה מתנתקת מהגוף בכאב ובקושי. ואילו מיתת נשיקה דמיא כמשחל בניתא מחבלא, כמו משיכת שערה מתוך החלב. [34]
רבי יוחנן אמר: "לעת מצא" זו "קבורה" שיתפלל שיזכה לבוא לקבורה סמוך למיתתו. [35]
אמר רבי חנינא: מאי קרא, מהיכן למדנו דבר זה מן הכתובים? שנאמר [איוב ג כב]: "השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר". הרי שלשון "מצא" מתאים על קבורה.
אמר רבה בר רב שילא: היינו דאמרי אינשי, מפני כך רגילים אנשים לומר: ליבעי אינש רחמי אפילו עד זיבולא בתרייתא שלמא, שכל ימיו יעברו בשלום, ואף יום קבורתו, עד הכיסוי האחרון בעפר על קברו.
מר זוטרא אמר: "לעת מצא" זה "בית הכסא" שיהא סמוך לביתו. [36] אמרי במערבא - בארץ ישראל: הא דמר זוטרא עדיפא מכלהו, עדיף משאר הפירושים. [37]
אמר ליה רבא לרפרם בר פפא: לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דאמרת משמיה דרב חסדא במילי דבי כנישתא, מאותם דברים מעולים שאמרת בשם רב חסדא בעניני בית הכנסת. אמר ליה רפרם בר פפא לרבא: הכי אמר רב חסדא: מאי דכתיב, מהו פירוש הכתוב [תהילים פז ב]: "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב"? - אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה, מקומות שתלמידי חכמים מתאספים ובאים שם ללמוד בתלמוד המביא לידי הכרעת הלכה, [38] יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות, והיינו וזה מה דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש, אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו, אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. [39] ואמר אביי: מריש הוה גריסנא בגו ביתא, בתחילה הייתי לומד בתוך ביתי ומצילנא בבי כנישתא, ומתפלל בבית הכנסת, כיון דשמענא להא מאמר זה דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות [40] של הלכה בלבד", לא הוה מצילנא אלא היכי דגריסנא, לא הייתי מתפלל אלא במקום שאני לומד, [41] כלומר בביתי. [42] וכן רבי אמי ורבי אסי אף על גב דהוו להו תליסר בר כנישתא, שלושה עשר בתי כנסיות בטבריא, לא מצלו בהם אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי, בין העמודים של בית המדרש [43] שבו היו לומדים.
ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: גדול הוא ירא שמיים הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים שאינו דואג לפרנסתו, [44] דאילו גבי ירא שמים כתיב [תהילים קיב א]: "אשרי איש ירא את ה'", ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב [תהילים קכח ב]: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך", "אשריך" הכוונה בעולם הזה, "וטוב לך" היינו לעולם הבא, ואולם לגבי ירא שמים "אשרי איש" נאמר אבל "וטוב לך" לא כתיב ביה.
ועוד אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: לעולם ידור אדם במקום רבו, שכן כל זמן ששמעי בן גרא שהיה רבו של שלמה המלך היה קיים, לא נשא שלמה את בת פרעה. [45]
מקשה הגמרא: והתניא: "אל ידור במקום רבו".
מתרצת הגמרא: לא קשיא: הא שאמרו שידור אצלו, היינו באופן דכייף ליה לרבו לקבל תוכחתו, ואילו הא שאמרו "אל ידור" הוא באופן דלא כייף ליה, שאז מוטב שיתרחק ממקום רבו, כדי שלא יוכיחו, ויהיה שוגג ולא מזיד.
אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי מנחם אמר רבי אמי: מאי דכתיב, מה פירוש הכתוב [ישעיה א כח]: "ועזבי ה' יכלו"? זה המניח ספר תורה [46] כשהוא פתוח [47] ואפילו לא התחילו לקרא, ויוצא מבית הכנסת.
רבי אבהו נפיק, היה יוצא מבית הכנסת באמצע קריאת התורה בין גברא לגברא, בין עולה לעולה, כלומר בין העליות, כי אז אין הספר פתוח, והיינו באופן שכבר שמע קריאת התורה, והיו עשרה בבית הכנסת, והוצרך לצאת לצורך גדול. [48]
בעי רב פפא: בין פסוקא לפסוקא מהו, בין פסוק לפסוק האם מותר לצאת מבית הכנסת. [49] תיקו. [50]
רב ששת בשעת קריאת התורה מהדר אפיה לצד אחר [51] וגריס. אמר: אנן עוסקים בדידן ואינהו בדידהו. [52]
ועוד אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור, יקרא את פרשת השבוע כפי שקורין הצבור, [53] שנים מקרא, פעמיים יקרא את המקרא ופעם אחד יקרא את תרגום הפסוק [54] כפי שתרגם אונקלוס [55]
הערות
[1] הרי"ף והרא"ש גרסו: "אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת שנאמר ואני וכו"', וכ"כ הטור, והוסיף "פירוש: עם הציבור". וביאר הגר"א שהם נקטו שמדובר במעלת תפילת ציבור בבית הכנסת, והגירסא שלפנינו היא גירסת הגאונים, והם נקטו שמדובר על מעלת תפלת היחד עם הצבור. [וראה פרישה שגם להרי"ף והרא"ש יש מעלה לתפילת יחיד עם ציבור, כמבואר בע"ז ד ב, אלא שאינה נדרשת מקרא אלא מסברא, וכ"כ הצל"ח]. ויתכן שהרי"ף והרא"ש סברו שחיוב התפלה בצבור הוא כדי שתהא נשמעת בעת רצון, וכמשמעות דברי הרמב"ם [תפלה ח א], וכמבואר לעיל [ז ב הערה 75] וזה דרשו מהפסוקים שזמן תפלת ציבור הוא עת רצון, וסברא היא שראוי ליחיד להתפלל באותה שעה, ותפלתו נחשבת כתפלת צבור, [ויכול להתפלל בלשון ארמי]. אך הגאונים נקטו שחיוב תפלה בציבור משום רוב עם [תמים דעים קעב] או משום שתפלתם כקרבנות ציבור, ולכך אין מקור בפסוקים אלו, ובהכרח שהם נסובים רק ליחיד המתפלל עם הציבור, שאע"פ שאינו ברוב עם כציבור [ואינו יכול להתפלל ארמי], יש לו מעלה של עת רצון. וראה מג"א [צ יז, רלו ג] שהמתפלל שחרית כשהציבור מתפללין מוסף, אינו נחשב כמתפלל בציבור, [אפילו עם בביהכנ"ס, והיינו כי אינו קרבן אחד עמהם], ובמ"ב [שם ל] פסק כהצל"ח שאם מתפלל עמם בביהכנ"ס נחשב כמתפלל בציבור, [והיינו משום רוב עם] ומשמע שלכו"ע כשאינו בביהכנ"ס לא מועילה העת רצון אלא לאותה תפלה, ולא לתפלה אחרת.
[2] המהרש"א כתב, שדורשי המקראות בסוגיין לא באו ללמדנו שתפלת צבור מקובלת ומרוצה, כי זאת כבר דרשו חז"ל [ביבמות מט ב] מהפסוק "בכל קראנו אליו" וכו'. אלא ללמדנו שתפילת היחיד אף היא מרוצה ומקובלת יותר בזמן שהצבור מתפללין. ולכן נאמר ואני "תפילתי" כלומר תפילתי ביחידות, "בעת רצון" בשעה שהצבור מתפללין. וכן כתב בבית אלוהים [שער התפילה יא]. והגר"א ביאר שאין אצל הקב"ה חילוק זמנים, אלא הכל תלוי בנו, ולכן אמרו, כיון שמצינו בפסוק שיש "עת רצון" בהכרח היא כשהציבור מתפללים ומקיימים מצוה יחד.
[3] בע"ז [ד ב] אמרו שלא יתפלל בר"ה מוסף ביחיד בשעות ראשונות של היום, אבל שחרית, כיון שיש ציבור שמתפללים אז, "לא קא מדחי". וביארו התוס' שם, שהמתפלל בעת שהציבור מתפללין במקום אחר תפלתו לא נדחית, אבל אינה נשמעת אלא במקום שהצבור מתפללין. ובמחצית השקל [צ יז] ביאר ש"אינה נדחית" היינו שיקבל עליה שכר ככל המצוות, אבל אין ממלאין את בקשתו שהתפלל עליה, ואילו "נשמעת" היינו שממלאין בקשתו [ואף שיש שהתפללו בצבור ולא נתמלאה בקשתן, כתב השל"ה שעושין לו מעין אותו ענין]. ובקהילות יעקב [ג] תמה, שא"כ נמצא שיחיד המתפלל מוסף בתלת שעי קמייתא ו"נדחית תפילתו", לא יקבל אפילו שכר, ותימה לומר כן. ולכן ביאר; ש"אינה נדחית" היינו שלא מוסיף לא זכות ולא חובה לענין מלוי בקשתו [שבר"ה ענינו שיעלה זכרונו לטובה]. אבל "נדחית" פירושה, שהתפילה גורמת שיעיינו בדינו, וגורמת לו חובה, כי בדיני הציבור מטין לזכות פעמים רבות, וכשבא יחידי מעיינים בדינו וגורם חובה לעצמו, אבל שכר תפילה ודאי יקבל. ובפרי חדש [צ] כתב לחלק, שאם נאנס להתפלל יחידי ומכוון לשעה שהציבור מתפלל שמו"ע, הרי זה עת רצון ותפלתו נשמעת, ואם מתפלל בשעה שמתפללים אך לא מכוון כשעומדים בשמו"ע אזי תפילתו לא נדחית אך לא נשמעת. וראה עוד בעניין זה בצל"ח [ו א ד"ה אין תפלתו].
[4] עפ"י מהרש"א.
[5] ביאר הצל"ח שדרשוהו על יחיד המתפלל בעת שהציבור מתפללין, כיון שנאמר רק "לא ימאס", ואילו תפילת הציבור עצמם הקב"ה "שומע תפילתם", ובהכרח שהכוונה ליחיד המתפלל באותה עת. והגר"א ביאר שאפילו יחיד רשע שהיה ראוי להמאס, בתוך ציבור מתקבלת תפלתו כמו שמצינו לגבי החלבנה בקטורת [כריתות ו ב], וראה עוד במהרש"א.
[6] עפ"י מהרש"א. ובשפתי חכמים ביאר שבפסוק הראשון מבואר שאינו מואס בתפילת היחיד, והוצרכו ללמוד מפסוק זה שאף פדה בשלום נפשו בזכות התפילה. [ופירושו תלוי בתוס' בע"ז והצל"ח הנ"ל].
[7] עפ"י הצל"ח הנ"ל. ובעץ יוסף ביאר שמנין שאינו מואס בתפילת ציבור אף שיש בו חוטאים משום שהוא עת רצון, ולכן אפילו יחיד בביתו כשהוא מתפלל בשעה שהצבור מתפללין תתקבל תפלתו.
[8] פדה "בשלום" היינו העוסק בדברי שלום, ותורה בכלל "דברי שלום" כי נאמר עליה "וכל נתיבותיה שלום". רש"י
[9] גמילות חסדים הם "דברי שלום" שמתוך שגומל לו חסד חברו מכיר בו שהוא אוהבו ובא לידי אחוה ושלום [רש"י].
[10] המתפלל עם הציבור אינו בכלל "דרכי שלום" אלא הוא מהמשך הפסוק "כי ברבים היו עמדי".
[11] כענין שאמרו בכל צרתם לו צר, גלו לבבל שכינה עמהם, וראה רשב"א.
[12] ביאר המהרש"א ש"מקרב לי" הוא מלשון "קרובים אלי", דהיינו בני, ואף שדוד אמר מזמור זה ולא הקב"ה, כוונתו שהשכינה אמרה פדה בשלום נפשי.
[13] מדגיש "בעירו" לומר דוקא כשיש בית הכנסת בעירו, אבל בשדה, אינו נחשב שכן רע, [עיון יעקב]. ובשו"ת ריב"ן [ב] כתב, ששכן רע נקרא רק הדר בעיר זו, אכל הבא לעיר אחרת באקראי אינו נקרא שכן רע.
[14] הצל"ח ופמ"ג [א"א צ כג] דנו אם היינו דוקא כשיש מנין בבית הכנסת או אף כשאין מנין, ודייקו לשון הרמב"ם [תפלה ו א] ש"אינו נכנס להתפלל עם הציבור" שרק אם מבטל מנין נקרא שכן רע, אבל כשנמנע מלהתפלל בו ביחידות או שמתפלל עם עשרה חוץ לביהכנ"ס, אינו שכן רע, ובמ"ב [צ לה] כתב, שהמתפלל בביתו בעשרה אינו שכן רע, אך ביחידות נקרא שכן רע. וראה בתורת חיים [ס"ק יח]. וברש"י על הרי"ף כתב, שנקרא "שכן רע" כי אינו בא להשרות שכינה [ולכאורה היינו דוקא בעשרה, אך בראש יוסף כתב, שגם ביחידות נחשב רע כי הקב"ה מצוי בביהכנ"ס לכל מתפלל]. והפרישה ביאר שנוהג כשכן רע שאינו נהנה מהשכינות עם חברו, כמו כן הוא מראה שאינו נהנה שהשכינה תגור כביכול בשכינות עמו.
[15] בכל מקום "נחלה" היא ארץ ישראל או ירושלים, אך בסוגיין כתב המהרש"א שמרמזת על בתי כנסיות, שעתידין בתי כנסיות שבבבל להקבע בארץ ישראל. וה"רי"ף" פירש שפשוטו של מקרא על שכנים הגויים של ארץ ישראל שלא באו לעזרת ישראל, ודרשוהו לשכנים של בית הכנסת שאם אינם באים לעזרו בתפילה נחשבים שכנים רעים.
[16] טעם עונשו, לפי ששכינה מצויה בביהכנ"ס כשמתפללין בו בעשרה, וזה שמבטל התפילה בביהכנ"ס גורם גלות וסילוק השכינה מביהכנ"ס. ועוד משום שאמרו בסמוך ת"ח הולכים מחיל אל חיל מביהכנ"ס לביהמ"ד וכו', וזה שאינו רוצה ללכת לביהכנ"ס, עונשו שיטלטל עצמו בדבר הרשות [עיון יעקב].
[17] בבן יהוידע תמה לשם מה סיפרו זאת לר"י שיש זקנים בבבל, וביאר שנותר לר"י בן אחד מכל בניו שמתו על פניו, ושלחו לבבל לשינוי מקום, ודאג שהרי אין אריכות ימים אלא בארץ ישראל, ולכך אמרו לו שיש זקנים בבבל.
[18] באהבת איתן תמה למה התפלא רבי יוחנן, והרי המאריך באמן מאריכין לו ימיו [מז א] והמניח תפילין מאריך ימים [מנחות מד א], ויתכן שהאריכו ימים כי היו זהירים בדברים אלו.
[19] משמעות לשון "מחשכי" היא שהיו נכנסים בחשכה להתפלל ערבית בית הכנסת, אולם רש"י פירש: מחשכי, ערבית, כלומר, מאריכין בבית הכנסת, ומקורו מהכתוב במשלי "השוקד על דלתותי", ושם פירש "על דלתותי, להיכנס ראשון לביהמ"ד וביהכנ"ס ולצאת אחרון". וראה עוד בעיון יעקב. ובנמוקי יוסף כתב, "כמו שהם מאריכים בבית הכנסת לפני התפילה ולאחריה, באותה מדה מודד להם ה' ומאריך ימיהם".
[20] מפרש המהרש"א שזוכים לכך מפני שעתידים בתי כנסיות שבבבל להיקבע בא"י, ולכן נחשב כאילו הם על האדמה. והוסיף, שלכן הביאה הגמרא מאמר זה כאן כהמשך לדרש הקודם ש"נחלה" היא בתי הכנסת. וראה אמרי נעם ושל"ה [תפלה כט].
[21] "יום יום" נכפל לרמז שמקדימו בשחרית, ו"לשמור מזוזות פתחי", היינו שנחשב כאילו הוא שומר הפתח של בית הכנסת בלילה [מהרש" א].
[22] "מוצאי" נסוב על הקב"ה, וכך כינויו בבית הכנסת שהקב"ה מצוי בו [מהרש"א].
[23] מדברי הראשונים [רא"ש רא"ה ואור זרוע ועוד] נראה שלפניהם הייתה תוספת הגירסה: שנאמר "לשמר מזוזות פתחי". ולפי זה מובן מדוע הביאה הגמרא מאמר זה כאן, כדרש נוסף בפסוק זה.
[24] כך פירש רש"י. ובספר המכתם ומהר"ם רוטנבורג פירשו שמביט לחוץ ואינו יכול לכוון. וכתב רבינו יונה, שנפקא מינה למי שמקומו קבוע בפתח, שלטעמו של רש"י אין חשש, אך יש לחוש שמא יביט לחוץ. [ומאידך, אם אינו פתוח לרשות הרבים עדיין יש לחוש שיראה כרוצה לצאת, אך אין חשש שיביט לחוץ]. ובשיעור שני פתחים כתב הב"י בשם אורחות חיים שהוא שמונה טפחים, וכן נפסק בשו"ע [צ כ]. אך הב"ח הביא בשם תוס' שהשיעור הוא ח' אמות. והרשב"א הרא"ה וריטב"א פרשו שהכוונה שהנכנס לבית הכנסת לא יתפלל מיד אלא ישהה כשיעור הילוך שתי פתחים כדי שתתיישב דעתו עליו ויתפלל בכוונה, ונקטו שלשון "לשמור" משמעותו "להמתין". [וכ"כ המאירי, אך נקט שהשיעור הוא כדי שיכנס ב' פעמים בבית הכנסת ויגיע עד למקומו]. וכתב השו"ע "ונכון לחוש לכל הפירושים". והב"ח וברכי יוסף הביאו שלכתחילה יכנס דרך שתי פתחים, ולכן צריך לעשות עזרה לפני הבית הכנסת דוגמת האולם שהיה לפני ההיכל. ומקור לכך מירושלמי [ה א] ומדרש רבה [דברים ז ב] שדרשו כהוה אמינא בסוגיין ש"השוקד על דלתותי" היינו שתי דלתות, והטעם שהקב"ה מונה שכר פסיעות, וראה שו"ת חתם סופר [או"ח כז]. [הגר"א ביאר שב' פתחים מרמז שיתן אל לבו שני דברים הנצרכים בתפלה, שהם אהבה ויראה. ובשפת אמת על התורה תבא, כתב שהמתפלל צריך לעבור קודם תפלתו ב"ב' פתחים" א' לצאת מעוה"ז, ב' להכנס לעולם העליון. וראה ביאור הפרישה ע"ד האמת ומהר"ל בנתיבות עולם ח"א פז]
[25] "לעת" לעת שיצטרך שיהיה "מצוא" מצוי אצלו.
[26] החיד"א בפתח עינים ביאר למה דוקא במערבא שאלו כך, ע"פ מה שאמרו בקידושין [כט ב] שבבבל היו רגילים ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה, והגינה עליהם זכות התורה שלא יכשלו באשה רעה, אך בארץ ישראל היו נושאים אשה ואח"כ לומדים תורה, ולכן שאלו כך.
[27] ביאר הגר"א שטבע האדם להתרגל לטוב, אך הרע כל יום כחדש בעיניו, ולכן באשה טובה הוא אומר "מצא" לשון עבר, שבעבר מצא טוב, אך על רעה אומר "מוצא" לשון הווה ותמידי. ובספר אמונת התחיה ביאר שבאשה טובה "מצא" את כל הטובה בעת נשואיו, ואילו ברעה הוא "מוצא" מידי פעם נקודה טובה.
[28] הקשה החפץ חיים [לשה"ר ו במ"ח יג] איך יוכל לומר "מוצא" והרי עובר בלשון הרע. ותירץ שאשה רעה כמות ודאי התפרסמו עיניניה באפי תלתא, ואם אינו מתכווין להעביר קול מותר לספר. אכן בעיון יעקב כתב שלא הייתה השאלה כפשוטה, שהרי עדיין לא יכול לדעת, ולשם מה ישאלו שאלה זו, אלא שהיו מרמזים לחתן שכעת זכה שנמחלו עוונותיו, ובידו להמשיך בדרך הישר ולמצוא טוב, או חלילה לשוב לכסלה ואז יקרא בו מר ממות. ובנחלת יעקב [לבעל נתיה"מ פר' בראשית], ביאר שרמזו לחתן שהאשה יש בה מצא ויש בה מוצא, ואם כוונתו לש"ש הרי זה מצא, ואם לאו ח"ו הרי מוצא וכו'. וראה ערוך לנר יבמות [סב ב].
[29] בסמיכת חכמים ביאר שהכוונה על קביעת עתים לתורה, שלעתיד נשאל אדם אם קבע עתים לתורה וזהו "לעת מצוא" שצריך לקבוע עת ידוע דוקא שלא יבטל אותה עת בשום אופן. וה"רי"ף" פירש שעל התורה אמרו "זכה נעשה לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המות" ולכן צריך להתפלל שתעשה לו סם חיים.
[30] רש"י. ובעץ יוסף כתב שיתפלל שתהיה מיתתו "בעתה", כי אם זכה משלימין לו כדכתיב את מספר ימיך אמלא.
[31] מהרש"א.
[32] רש"י פירש דהיינו חולי שבתוך הגוף, ובשבת [לג א] פירש שהוא חולי שמתחיל במעיים וגומר בגרון. ובמוסף הערוך כתב שהוא מין חולי הגרון המחנק.
[33] רש"י מבאר שיש מקומות בים שקרקעיתו שואבת ברזל, וספינה העשויה מברזל אינה יכולה לעבור שם [ראה רש"ש], ולכן לוחות הספינה מחוברים ע"י תחיבת חבלים בנקבים צרים, והנקב נקרא "פי הושט" כי הוא עגול כפי ושט שבגוף.
[34] בשערי תשובה [ש"ב יז] כתב "וכמה קשה המות למי שלא הפריד תאות העולם מנפשו עד אשר יפרידנה המות ממנה" וכן לגבי הגוף קושי המיתה תלוי בקשר הנשמה לגוף, וכפי שהתנתק ממנו בחייו כך תקל יציאתה. ועיין מכתב מאליהו [ח"ד 169].
[35] עץ יוסף. ומהרש"א כתב, שהכוונה שיבוא לקבורה לפי שלא הכל זוכים לכך, כמו שמצאנו בבית אחאב. ויש שפרשו שלא יקבר אצל רשע, ולא אצל צדיק ממנו שנפרעים ממנו.
[36] לפי שהקרקע בבבל מצולת מים ואין יכולין לחפור שם חפירות והיו צריכין לצאת בשדות ולהתרחק מאד [רש"י]. וראה עוד בעץ יוסף.
[37] הריטב"א ביאר שהטעם להעדיף את דברי מר זוטרא, הוא משום שחסרון בית הכסא, גורם למחלות הגוף, ולביטול תורה ותפילה שטעונים גוף נקי. והמהרש"א כתב, שבפשטות הטעם הוא כי לפירושו מתפרש המשך הפסוק היטב. וראה באור הגר"א למשלי [כד לא].
[38] רבינו יונה כתב, שבבכנ"ס ובתי מדרשות לומדים בהם לפי שעה דרשות או פסוק, אך "שערים המצויינים" הם מקומות קביעות התורה ולכן הם חביבים משאר בתי כנסיות ובתי מדרשות שאינם קבועים, כי הקבועים הם במקום בהמ"ק שהרי מיום שחרב בהמ"ק אין לו לקב"ה וכו', והם כמו המקדש שהיה חביב יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשיות. ומהרש"א כתב, שבבתי מדרשות שלהם חלקם למדו מקרא וחלקם משנה ולא עולה בידם הלכה שיוצאת מן התלמוד, אבל שערים המצויינים בהלכה, הוא מקום שכל ת"ח קובע מקום לגרסתו בתלמוד המביא לידי הלכה פסוקה, וכך ביארנו בפנים.
[39] כי בזמן שבית המקדש היה קיים היתה שם לשכת הגזית ומשם יוצאת הלכה פסוקה ע"פ סנהדרין ועמהם ודאי השכינה שרויה, ועכשיו שחרב ביהמ"ק אותן ד"א של הלכה שכל ת"ח קובע לו לגרסתו בתלמוד היא תחתיה להיות השכינה עמו [מהרש"א]. והפני יהושע תמה הרי רבא ביקשו לומר בשבח בית כנסת, ומדוע השיבו רפרם בשבח שערים המצויינים בהלכה. וביאר שהביא בדבריו את הכתוב שבתי כנסיות ובתי מדרשות נקראו "משכן" ואין לך מעליותא גדולה מזו. ובפירוש ה"רי"ף" כתב, שמתוך ששבח שערים מצוינים שהם "יותר מבתי כנסיות" משמע מעלת בתי כנסיות, כי אילולי מעלתם מה יתרון לומר שהם חשובים יותר מבתי כנסיות. ובנפש החיים [ד ד] הקשה הרי להלן [לג ב] אמרו שאין לו בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, והעלה מכך שהכל אחד, כי היראה היא האוצר המשמר בתוכו את התורה, וזוכה לתורה כפי גודל אוצרו.
[40] הגר"א ביאר לשון "ד' אמות" על פי מה שאמרו בעירובין [יא ב] על הכתוב "רחבה מצוותך עד מאד" שהראהו הקב"ה לזכריה מגילה עפה שעליה כתובה כל תורה שבעל פה, ורחבה עשרים אמה על עשרים אמה [באמת הקב"ה, כביכול] ואמרו בחגיגה [יז א] שבזמן ביהמ"ק היו ארבע מאות סדרי משנה, ונמצא שבכל אמה נכתב סדר וחצי, ועתה שנותרו ששה סדרים, הרי הם נכתבים על ארבע אמות.
[41] רבינו יונה הביא בשם רבני צרפת שאביי [ורב אמי ורב אסי בסמוך] היו מתפללים אף ביחידות כי תפילה במקום ששם קביעות התורה עדיפה מתפילה בציבור. [ובאגרות משה או"ח ח"א ל"א דקדק ממה שנקטו "קביעות התורה" ולא "קביעות תורתו" שמעלת ביהמ"ד היא בקדושת המקום, ולא משום למודו של המתפלל, שלא כלשון הטור "בתוך ביתו שלומד בו"]. אולם הרמב"ם כתב, והוא שיתפלל שם [במקום למודו] תפילת הציבור, כלומר בעשרה, וביאר רבינו יונה כי החידוש בזה שעשרה בביהמ"ד עדיפי מרוב עם בבית הכנסת, [והב"ח כתב, שחידושו כי התפלה נשמעת רק בביהכנ"ס, וההיתר להתפלל בביהמ"ד הוא רק מפני ביטול תורה] אך גם לדעת הרמב"ם אם לומד בביתו כל היום במקום קבוע ותורתו אומנתו אין לו ללכת לביהכנ"ס, וטוב שיתפלל יחידי משיתבטל מלימודו, וראה עוד בהערה הבאה והרמ"א [צ יח] כתב בשם הרא"ש, שלא ירגיל עצמו לעשות כן שלא ילמדו עמי הארץ ממנו ויתבטלו מבית הכנסת
[42] במגילה [כט א] מובא שאחר ששמע את דברי עולא עבר ללמוד בבית הכנסת. ומשמע שמקום תפלה עדיף, וראה שם מהרש"א. ובטורי אבן כתב שנחלקו הסוגיות, וסוגיין סברה שקדושת ביהמ"ד עדיפא מביהכנ"ס, ומשמע שהמעלה מצד ביהמ"ד אף שאינו קובע בו לימודו. והמג"א [צ לב] כתב, אע"ג שבבהכנ"ס יש רוב עם, מכל מקום ביהמ"ד עדיף שאין לבטל תלמודו מפני התפלה, ותמה הגרעק"א הרי הטעם של בטול למודו נסוב על מי שתורתו אומנתו שמתפלל יחידי, אך הלומד בביהמ"ד יתפלל בו מפני שקדושתו יתירה מביהכנ"ס. ונראה שנחלקו אם מעלת ביהמ"ד משום קדושת המקום או רק כשקובע בו למודו, ומו"ר הגראי"ל העיר שרק הלומד עצמו מתפלל במקום למודו, ואין במקומו מעלה לאחרים, כי ההנהגה להיטיב עמו במקומו [ויתכן שלכן גם בביהמ"ד, כל עדיפותו רק אם קובע בו למודו, וראה אגרות משה [שם].
[43] הפרישה [צ] העלה מדברי רש"י שהכוונה לעמודים שעליית בית המדרש נבנה עליהם.
[44] כתבו האחרונים שמדובר באדם ירא שמיים הנהנה מיגיעו, כי אילו אינו ירא שמיים, ודאי יגיעו לבד אינו יותר מיראת שמים. וביאר המהרש"א שמעלת הנהנה מיגיעו היא, משום שאינו מחסר חלקו בעוה"ב בעד הנאותיו בעוה"ז. והצל"ח ביאר כדברי הרמב"ם [בח' פרקים פ"ו] שהחסיד שנפשו טהורה, ונהנה מעשיית מצוות, מעולה מהחושק לתאוה וכובש יצרו כדי לעשות מצוה. ובפני יהושע ושפתי חכמים כתבו, שאם אינו דואג לפרנסתו אפשר שיצטרך לבריות ויהיה תלוי ברצונם, ולא יהין למחות בהם בעת הצורך. והגר"ח שמואלביץ [מאמר סט] ביאר שהנהנה מיגיעו רואה בחוש שההשתדלות לא מועילה, ורווחיו מגיעים ממקום אחר, אך היר"ש אף שמאמין בכך, אינו רואה זאת בחוש כל העת. וברוח חיים [פ"ב מ"ד] ביאר שהעוסק מעט בפרנסה, כל טוב העוה"ב של תורתו יהא רק לו לבדו, אך היר"ש שאינו עוסק לפרנסתו אלא מטיל עצמו על הציבור, זוכה שיהא משכר תורתו גם לאחרים שהחזיקוהו, ואין כל הטוב רק "לך".
[45] עולא למד מסמיכות [מלכים א' ב-ג] הפרשיות של מיתת שמעי לנשואי שלמה עם בת פרעה [רש"י].
[46] התשב"ץ [ח"ג צח] ביאר שהראיה מתרגום פסוק זה "ודשבק אורייתא ד"ה' ישתצון".
[47] ראה הגהת הב"ח.
[48] ראה דרישה ופרישה [קמו] שהוכיח כך מירושלמי [מגילה ד ב] וראה מג"א [שם ב]. והגרעק"א הביא מתשב"ץ שהעושה כן תדיר נראה כפורק עול תורה.
[49] "מנהגם היה לתרגם כל פסוק ופסוק כדי שבינו דלת עם הארץ את הקריאה, וביאר רבינו יונה שהנידון אם לנו- שאיננו צריכים לתרגום - מותר לצאת בשעה שמתרגמים כמו שמותר לצאת בין גברא לגברא. [וראה בב"ח שהוכיח כי רב ששת בסמוך למד בעת הקריאה, ולא בשעת התרגום].
[50] רבינו יונה כתב, שספק זה הוא ספק דאורייתא והולכים בו לחומרא, וביאר בדברי חמודות [לא] שיש להחמיר בתקנת חכמים כספק דאורייתא. ובמקור חיים [קמו א] כתב, ש"תיקו דכבוד התורה עדיף". וראה באשר לשלמה [מועד ה] שאיסור היציאה אינו מדיני קריאת התורה, אלא כחיוב לעמוד מפני ס"ת [ומקורו בקידושין לג ב], ולפיכך אף אם קריאת התורה מדרבנן, היוצא באמצעה עובר בבזיון התורה שהוא מדאורייתא [ולפיכך צידד שיהא אסור לצאת אפילו באמצע קריאה של מנהג, וראה רש"י תוס' וריטב"א במגילה יז ב].
[51] תוס' ביארו שהגמרא הוסיפה שהיה "מהדר אפיה", להשמיענו כי כיון שהותר לו ללמוד באותה שעה [ראה הערה הבאה] מותר לו להחזיר פניו אף שבכך היה נראה כמניח ס"ת. והטעם שהחזיר פניו, הוא כדי שיוכל לכוון גירסתו. וראה במעדני יו"ט [ת] שדן אם מותר להחזיר פניו כשאין לו צורך בכך כדי לכוון גירסתו. והצל"ח דייק מדבריהם שבמקום איסור להניח ס"ת אסור אפילו להחזיר פניו.
[52] תוס' הקשו שהרי אמרו בסוטה [לט א] "כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה", ותירצו: א. האיסור לספר בדברי תורה הוא רק בקול רם לפי שמונע את האחרים מלשמוע, אבל בלחש מותר, ובהגהות אשר"י הוסיף שבלחש מותר רק אם יש שם עשרה, וראה בה"ל [קמו ד"ה ולקרות]. ב. בשם הבה"ג שהאיסור הוא כשאין עשרה בלעדיו [וראה אבודרהם], וכאן מדובר שהיו עשרה מלבדו, [ואז מותר ללמוד אפילו בקול רם] ובבה"ל [שם] פשט מכך את ספק הפמ"ג [א"א נה ח] אם ישן מצטרף לעשרה בקריאת התורה, שהרי הלומד אינו גרוע מישן, וחייב להפסיק. ג. בשם הרי"ף, שדוקא לרב ששת היה מותר כי תורתו אומנותו אבל אדם אחר אסור. וכתב הכסף משנה [תפלה יב ט] שרק לפטור מתפלה צריך שתהא תורתו אומנותו כרשב"י, אך לקריאת התורה די כאמוראים, שהרי מצינו בגיטין [סז ב] שרב ששת היה מקיז דם, וראה במקור חיים [קמו ב]. ובערוך השלחן כתב, שלא נחלקו, וכל שלשת התנאים נצרכים להיתר לימוד בשעת קריאת התורה. ורבינו יונה ותוס' בסוטה [לט א] תירצו שרב ששת היה סגי נהור והיה פטור מקריאת התורה לפי שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בע"פ. וביאר הפמ"ג [משב"ז קמא] כי כיון שסומא פטור מקריאה נפטר גם משמיעה, כי אינו ראוי לבילה, ונצרך לכך לדעת הרמב"ם [תפלה יב א] שהחיוב על השמיעה, וראה בני ציון [קלט] שדן בזה. וראה בבה"ל [שם] ששבלי הלקט תמה על תוס' מה הועילו בתירוציהם והרי רב ששת עצמו לא יצא ידי חובת קריאה, וביאר, שמדובר באופן שכבר יצא ידי חובה, ולתוס' אסור בקול רם שלא יטריד לשומעים, ולבה"ג אם בלעדו אין עשרה חייב להצטרף עמהם [והיינו שחל עליהם יחד חיוב קריאה, ראה בה"ל קלה ד"ה אין]
[53] היינו מדי שבוע בשבוע, וכתבו תוס' [ד"ה ישלים] שכל השבוע נחשב שקורא עם הציבור, כיון שמתחילין הפרשה ביום שבת במנחה, [ונחלקו הטור ודרכי משה אם כוונתם שיכול לקרא ממנחה בשבת, או רק מיום א' ואילך, ומה שקורין במנחה מחשיבו כקורא עם הציבור]. וסיימו שמצוה מן המובחר לגמור לקרוא לפני סעודת יום השבת, וכתב המ"ב [ט] שלא יעכב את סעודתו אחר חצות לצורך קריאת שמו"ת. והב"י [רפה] נקט שיתחיל בע"ש וישלים בשבת, ואילו המג"א הביא בשם האר"י שלכתחילה ישלים בע"ש ורק כשהוא אנוס ישלים בשבת, וכתב המ"ב [שם] שאם לא קרא בע"ש יקרא בשבת קודם התפלה. ובבאר היטב [רפה א] כתב, שהזמן המובחר לקריאת שמו"ת הוא אחר חצות עש"ק, ובמחזיק ברכה כתב, שהאר"י היה קורא בעש"ק מיד אחר שחרית, אך לא באשמורת כי אין קורין תרגום בלילה, וראה הערה הבאה.
[54] הראבי"ה [ברכות כב] כתב, שטעם התקנה שנים מקרא, להודיע חשיבות המקרא, ואחד תרגום - כדי שיבין את העניין. ובמטה משה [תכב] כתב, שהתורה ניתנה ג' פעמים, בהר סיני, באהל מועד, ובערבות מואב "באר היטב" בשבעים לשון, והתרגום נגד "באר היטב". ובערוך השלחן [רפה ב] כלל שני הטעמים, וכתב שקורא ג"פ נגד נתינתה ג"פ, והשלישי בתרגום כדי שיבין מה שלומד. ונפקא מינה, במקום שאין תרגום, שאם כל ענינו רק שיבין, אין צריך לומר פעם שלישית, אלא אם כן תקנו גם כנגד ג"פ שניתנה תורה. ובתרומת הדשן [ח"א כג] ובהקדמת ספר החינוך כתבו, שטעם התקנה כדי שישלים כל יחיד את התורה בכל שנה כמו הציבור, ולכן כתב שאין צריך לקרא שמו"ת של קריאת יו"ט. ואילו רבינו חננאל כתב, שהטעם כדי שיהא רגיל במה שהציבור קורין, ולטעמו צריך לקרא גם ביו"ט. וכן צריך לקרא קודם קריאת בציבור. ובהגה"מ הביא בשם ראב"ן שתקנוה רק למי שדר ביחידות שיקרא בשעה שהציבור קורין בביהכנ"ס. והלבוש כתב, שתקנוה כדי שיהיו בקיאין בתורה, וראה בערוך השלחן שביאר דבריו.
[55] תוס' [ד"ה שנים] כתבו, שהלועז לא יקרא בלעז כי התרגום מפרש לפעמים פרטים שאינם במשמעות המקרא. והרא"ש כתב, שהקורא בפירוש התורה יוצא בו ידי תרגום, כי מפרש כל מלה, והיינו שכלולים בו פירוש המילות ופירוש הענין. והטור [רפה] כתב, שאם לומד פירוש רש"י חשוב כמו תרגום. והביא הבית יוסף שמקורו מהרא"ש הנ"ל, ואף שרש"י לא פירש כל מלה, משמע שנקט כי כל מקום שלא פירש אינו טעון פירוש, והוא כמו שאין תרגום ל"ראובן ושמעון". והסמ"ג [עשין יט] העדיף ללמוד פירוש רש"י לפי שמפרש יותר מהתרגום, והביא שיש ראשונים שדחו וסברו שדוקא תרגום לפי שניתן בסיני, ומסיק הב"י "וירא שמיים יצא את כולם ויקרא התרגום ופירוש רש"י". וכן פסק בשו"ע [שם ב] וראה בה"ל [ד"ה תרגום].
אלא אימא שיכנס שיעור ב' פתחים רוחב. אי נמי שישהא כשיעור כניסת שני פתחים וטעם הדבר מפני שלא יראה כמי שרוצה לצאת ואינו נהנה בישיבת בהכ"נ. ועוד שכשהוא מתפלל מיד כשנכנס הוא דרך הדיוטות:
מר זוטרא אמר לעת מצוא זה בית הכסא אמרי במערבא הא דמ"ז עדיפא מכלהו. ואשבחו הא מלתא מכולהו משום דכמה חליים בנקביו של אדם כשאין בית הכסא מצוי לו ואמרינן נמי ברוך אתה בבואך שיהא בית הכסא סמוך לשולחנך והצריך לנקביו ומתפלל תפלתו תועבה והמשהא נקביו עובר משום בל תשקצו וזהו שבח מציאותו:
רב ששת הוה מהדר אפיה וגריס. ויש מפרשים דדוק' רב ששת היה מותר מפני שהיה סגי נהור ולא היה מחוייב בקריאת התורה דדברים שנתנו בכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה:
בשעה שאדם הולך לב"ה לא יתחיל להתפלל מיד, אלא ישהה מעט קודם שיתפלל כדי להתישב לבו, ודי לו בשיעור שיכנס בב"ה ב' פעמים ויגיע למקומו או יתחילת מיד באשרי או בשאר פסוקים ומתוך אותם הפסוקים יתחיל בתפלתו:
מכיון שהתחילו לקרות בספר תורה אסור לאדם לצאת מב"ה אלא א"כ בין קורא לקורא, וכיון שנפתח ספר תורה אסור לאדם לדבר אפי' בדבר הלכה, ואע"פ שאמרו רב ששת מהדר אפיה וגריס שאני רב ששת דתורתו אומנותו, ויש מי שמפרש שלא נאמר דבר זה אלא שאין בב"ה י' שהיו שומעים ושותקים אבל אם יש עשרה ראשים האחרים לדבר ואין הדברין נראין, ויש מי שמפרש שלא נאסר דבר זה אלא בימי רבותינו שהיה ראשון מברך לפניה ואחרון לאחריה, ואמצעיים לא היו מברכים ושמא זה המספר יזדמן לו שיקרא ונמצא שסח בנתים ר"ל בין ברכה ראשונה לאחרונה אבל אנו שכל הקורים מברכים לפניה ולאחריה רשאי לספר ואין בכך כלום:
תקנו חכמים שיהא אדם משלים פרשותיו בביתו על הדרך שאדם קורא אותם בצבור בכל שבת ושבת שנים מקרא ואחד תרגום ואפי' אותן המקראות שאין להם תרגום יש אומר שצריך לקראן ג' פעמים ב' כדין האחרים ופעם שלישית במקום התרגום:
אימא כשיעור שני פתחים. פי' שלא ימהר ויתפלל מיד כשיכנס אלא ישהה כשיעור שני פתחים אבל אם יושב סמוך לפתח שפיר דמי, ומיהו בירושלמי דפ' אין עומדין גרס רב חסדא אמר זה שנכנס לביהכ"נ צריך ליכנס לפנים משני פתחים מה טעם אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי גו' ואם עשה כן מה כתיב אחריו כי מוצאי מצא חיים:
רב ששת מהדר אפיה וגריס. וא"ת והא אמרינן בסוטה בפ' אלו נאמרין [דף ל"ט ע"ב] כיון שנפתח ס"ת אסור לדבר אפילו בדבר הלכה שנאמר ובפתחו עמדו כל העם, ואין לומר שאני הכא דמהדר אפיה, דא"כ הוי ליה לאתויי מילתיה דרב ששת התם, ונ"ל דהא דקאמר התם אסור לדבר היינו דוקא בקול רם לפי שמעכב את אחרים מלשמוע אבל בלחש שפיר דמי והא דמהדר אפיה ה"ה דלא מהדר אפיה מצי למגרס בלחש אלא רבותא נקט דאפילו דמהדר אפיה שנראה כמניח ס"ת שרי והוא היה מהפך פניו כדי שיכוין לבו לגרסתו, ורב אלפס פי' דוקא רב ששת שתורתו אומנתו אבל איניש אחרינא אסור:
ישלים פרשיותיו עם הצבור. נראה דכל השבוע מקרי עם הצבור הואיל וממנחתא דשבתא מתחילין לקרות הפרשה אע"ג דלא מיקרי קמי שבתא אלא מרביעי ואולך. במדרש יש צוה רבי את בניו אל תאכלו לחם בשבת עד שתשלימו כל הפרשה, ומיהו אם לא השלים אותה קודם אכילה משלים אחר אכילה:
אלא אימא שיכנס שיעור ב' פתחים רוחב. אי נמי שישהא כשיעור כניסת שני פתחים. וטעם הדבר מפני שלא יראה כמי שרוצה לצאת ואינו נהנה בישיבת בהכ"נ. ועוד שכשהוא מתפלל מיד כשנכנס הוא דרך הדיוטות:
מר זוטרא אמר לעת מצוא זה בית הכסא אמרי במערבא הא דמר זוטרא עדיפא מכלהו - ואשבחו הא מלתא מכולהו משום דכמה חליים בנקביו של אדם כשאין בית הכסא מצוי לו. ואמרינן נמי ברוך אתה בבואך שיהא בית הכסא סמוך לשולחנך. והצריך לנקביו ומתפלל תפלתו תועבה. והמשהא נקביו עובר משום בל תשקצו. וזהו שבח מציאותו:
רב ששת הוה מהדר אפיה וגריס - ויש מפרשים דדוקא רב ששת היה מותר מפני שהיה סגי נהור ולא היה מחוייב בקריאת התורה דדברים שנתנו בכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה:
בד"ה רב ששת כו' והאי דקא מהדר אפיה רבותא כו' עכ"ל ר"ל דלכך נקט תלמודא דקא מהדר אפיה לאשמועינן רבותא כו' מיהו איהו ודאי לא מה"ט הוה מהדר אפיה אלא כדי שיכוין גירסתו וק"ל:
בא"ד כדי שיכוין גירסתו וה"ג מפרשי דוקא שיש כו' ועוד תירץ האלפסי כו' כצ"ל:
כל העוסק בתורה ובג"ח ומתפלל כו'. הן הן ג' עמודי עולם ששנינו על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה וג"ח והיינו בזמן שב"ה קיים ועכשיו שאין ב"ה קיים התפלה של צבור היא במקום עבודת צבור שהן התמידין שנקרבין בכל יום ואמר אמר הקב"ה פדאני ולבני כו' כי השכינה היא בגלות כמ"ש עמו אנכי בצרה וגם שכל ל' המזמור דוד אמרו זה הפסוק ע"ש שהשכינה אמרה פדה בשלום נפשי עם מקרב לי מלשון קרובים דהיינו בני ודו"ק:
הנוגעים בנחלה כו'. יש לפרש ע"פ מה שאמרו בפ' בני העיר (מגילה כ"ט א') עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בא"י כו' וקאמר עד"ז שכני הרעים הנוגעי' בנחלה וגו' דהיינו שנוגע דבר זה בנחלה אשר הנחלתי לבני ישראל שהוא א"י דאותן בתי כנסיות שבבבל גם הם יהיו מכלל א"י שיקבעו שם לעתיד ומייתי עלה איכא סבי בבבל תמה למען וגו' על האדמה וגו' ומסיק דאהנו להו דקדימו וחשיכו כו' דהיינו טעמא דבי כנשתא דבבבל ה"ל כאלו הם על האדמה שהרי יקבע לעתיד שם בא"י ומייתי עלה מאי קרא כו' על דלתותי יום יום מל' כפול דמקדימו היום בשחרית ולשמור מזוזות פתחי היינו דמחשכים בבי כנישתא כאלו הוא שומר הפתח של ב"ה בלילה וכתיב בתריה כי מוצאי כינוי דמדבר בעדו דמוצאי קאי אקב"ה דהיינו בב"ה שהקב"ה מצוי בה שנאמר אלהים נצב בעדת וגו' כדאמרינן לעיל מצא חיים גם בבבל כאלו הוא בא"י וק"ל:
לעת מצוא זו אשה כו'. מפורש ביבמות פ' הבע"י:
זו תורה כו'. וכינוי דמוצאי כמדבר בעדו קאי על התורה שכל הענין שם מדבר בתורה וק"ל:
זו מיתה כו'. תניא נמי הכי תתק"ג מיני מיתה כו' ר"ל תניא נמי הכי שראוי להתפלל על מיתה יפה ונוחה לפי שיש הרבה מיני מיתות כמנין תוצאות ובודאי יש בהן מיתות משונות הרבה ודריש תוצאות גימטריא דה"ל למכתב מוצאות במ' וק"ל:
זו קבורה כו'. אע"ג דקבורה חברו חייב לקברו כדאמרי' בפ' נגמר הדין (סנהדרין מ"ו ע"ב) קבורה מן התורה מנין שנא' כי קבור תקברנו מ"מ לא הכל זוכין לכך כמו שמצינו בבית אחאב וכדכתיב אם יוליד איש מאה וגו' וגם קבורה לא היתה לו וגו':
עדיפא מכולהו כו'. לא נתן טעם למה עדיפא מכולהו ואפשר דסמך אסיפא דקרא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו דלא מתפרש יפה אלא לענין בהכ"ס דלכך יתפלל כל חסיד שיהיה בהכ"ס סמוך לו כדי שלא יצטרך להשהות נקביו ושטף מים רבים של שתן אליו לא יגיעו להיות שותתין על ברכיו דא"א לו לאדם למוקמי נפשיה אם יעצור השתן הרבה על ידי שבית הכסא רחוק ממנו:
המצויינין בהלכה וכו'. דבבהכ"נ רבים מצוים וקטן וגדול שם הוא וכן בבתי מדרשות שלהם יש שהיו לומדים שם מקרא ויש לומדין שם משנה ולא עלו בידן הלכה שיוצאת מן התלמוד כדאמרי' ס"פ אלו מציאות (ב"מ ל"ג א') העוסקין במקרא מדה ואינה מדה במשנה מדה כו' בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו וע"ש פירש"י והיינו שערים מצויינים בהלכה במקום שכל ת"ח קובע מקום לגירסתו בתלמוד המביאה לו הלכה פסוקה וקאמר עלה מיום שחרב ב"ה כו' דבזמן שב"ה קיים היה שם לשכת הגזית שמשם יוצאת הלכה פסוקה ע"פ סנהדרין ועמהם ודאי השכינה שרויה ועכשיו שחרב בית המקדש אותן ד' אמות של הלכה שכל ת"ח קובע לו לגירסתו בתלמוד היא תחתיה להיות השכינה עמו ויצא להם זה הדרש משום דשערי ציון ממש לא יתכן בהם אהבת ה' טפי ממשכנות יעקב לזה פירשו דשערי דהכא כמו אל שעריך כתרגומו לתרע בית דינך דהיינו מקום קבוע שממנו יוצאת הוראה לאנשי העיר ה"נ הכא שערי מקום מצוין וקבוע להלכה פסוקה דיפול בו שפיר אהבת ה' והשתא ציון נמי עיר ציון ממש לא יתכן דלהך מילתא ודאי אין לחלק בין ציון לשאר עיירות ודריש משכנות בתי כנסיות ובתי מדרשות שהם במקום משכן שהשכינה שרויה בהם בגלות כדלעיל ודוק:
גדול הנהנה כו'. נראה לפרש ע"פ מ"ש בתענית (כה.) בר"ח בן דוסא דדחיקא ליה מלתא ובעי רחמי ויהבי ליה משמיא חד כרעא דפתורא דדהבא וחזא בחלמא דהוה מחסר ליה האי כרעא בעוה"ב וז"ש גדול הנהנה בעוה"ז מיגיע כפו שאינו מחסר בזה חלקו בעוה"ב כדכתיב ביה וטוב לך יותר מירא שמים דבעי להנות משכר מעשיו בעה"ז כר"ח בן דוסא דבזה מחסר מחלקו בעה"ב וע"כ לא כתיב ביה וטוב לך ועוד יש לכוין בזה לענין הרואה טריפה לעצמו ועי' בפ' אלו טרפות (חולין מד:):
כל זמן ששמעי כו' כפירש"י גם יש דרש בזה מדכתיב והנה עמך שמעי בן גרא וגו' דמשמע שהיה מצוי עם שלמה והיינו משום שהיה רבו וק"ל:
מ"ד עוזבי ה' וגו' זה המניח ס"ת כו'. דגבי תורה כתיב האי לישנא על עזבם את תורתי וגו' וק"ל:
הזהרו בזקן כו'. לוחות כו' מפורש פ' שתי הלחם (מנחות צ"ט.):
גמרא הנני נותשם מעל אדמתם נמחק:
שם תמה אמר למען כו' כצ"ל ונ"ב תמה פי' בתמיה:
רש"י בד"ה שיעור של כו' סמוך לפתח כו' נ"ב ולא נהירא לר"י מאחר שהוא יושב בב"ה מה לי סמוך לפתח או אינו סמוך אלא הכי פירושו שלא ימהר להתפלל מיד כשיבא לב"ה אלא ישב מעט מפני שיתיישב דעתו שלא יהא נראה עליו כמשוי מרדכי וכן נמצא במקצת תוס':
בד"ה כפיטורי כו' כמדת הנקב כצ"ל והס"ד:
בד"ה פיטורי כו' ופטורי ציצים אטונין כצ"ל והס"ד ונ"ב פירוש כעין שרשרות:
תוספות בד"ה רב ששת כו' רבותא משמע כו' נ"ב פי' ואינו צריך למהדר אפיה וק"ל:
בא"ד גרסתו כו' והלכות גדולות מפרשי דוקא שיש כו' בלא הוא ועוד תירץ כו' אומנותו הוא ואנן מסתבר לן כי האי תירוצא ולא כדברי הלכות גדולות כצ"ל והס"ד ונ"ב פי' הלכך לדידן אסור נ"ל:
רש"י ד"ה כפיטורי. יש בו מקומות שאינו מקבל ברזל. והוא מפני שנמצאים שמה בקרקעית הים אבני מאגנעט אשר טבעם למשוך הברזל אליהם:
אֵימָתַי עֵת רָצוֹן בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין. נראה לי בס"ד הטעם לזה כי בברכה של ישראל בפרשת בחקותי כתיב (ויקרא כו,ח) וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ, נמצא יש כאן ב' מדרגות, הא' שיהיה נחשב כל אחד מישראל כעשרים, והב' שיהיה נחשב כל אחד מישראל כמאה, וחילוק זה יהיה כפי רבוי הנמצאים, שאם מתחברים פחות מעשרה בעסק תורה ותפלה או בדבר מצוה, כיון דליכא חיבור עשרה יש להם מדרגה הקטנה, שכל אחד נחשב כעשרים, אבל אם הם חיבור עשרה דשכינתא שרייא בינייהו, אז יתעלו למדרגה הגדולה. שכל אחד ואחד נחשב כמאה, ולפי זה נמצא העשרה נחשבים כאלף, ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב (תהלים פד, יא) טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף, כלומר שיהיה שם צירוף עשרה שאז נחשבים כאלף, ולכן אמרו רבותינו ז"ל לעיל כל שבא הקב"ה לבית הכנסת ולא מצא עשרה מיד כועס, ולכן כיון שהם ציבור דנחשבין כאלף אז בתפילתם יהיה עת רצון, כי ידוע ד' מדרגות המספר הם כנגד אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, והאלפים הם כנגד אצילות אשר שם הוא רצון ורחמים גדולים מפני שאין שם תערובת קליפה, ולכך אין שם דין ולא בחינת כעס וזעם כלל.
ר' יוֹסִי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא (ישעיה מט, ח) בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ. יש להקשות למה הביא ר' שמעון בן יוחאי פסוק מן הכתובים ולא הביא פסוק זה מנביאים? ונראה לי דפסוק זה יש לפרשו על ימים של עשרת ימי תשובה, או על ימים שנעשו בהם נסים לישראל, ולא קאי על תפלת כל יום ויום, מה שאין כן פסוק וַאֲנִי תְפִלָּתִי דנקיט סתם תפלה מוכח דקאי על תפלה של כל יום, יען כי דוד המלך ע"ה היה מתפלל בכל יום. ברם ר' יוסי ברבי חנינא לא סגי ליה בקרא דר' שמעון בן יוחאי והביא פסוק של בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ, משום כי בפסוק זה מפורש חשיבות של עת רצון שהוא לענין עניה, דכתיב עֲנִיתִיךָ דכיון דמתפלל בעת רצון אז יענהו ה', וקב"ה הוא דקאמר ליה לאדם כך, אם כן דבר זה בטוח, מה שאין כן בפסוק וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ הֳ' עֵת רָצוֹן, אף על גב דמפורש ביה עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ רחמי הוא דקבעי דוד המלך ע"ה מקמי שמייא על זאת, ולא נתברר מהכא אמיתות הסגולה הזאת של תפלת ציבור לענין עניה, וכהאי גוונא מצינו להגמרא בענין ששה לא שלטה בהם רמה ולא חשיב לדוד המלך ע"ה עמהם, ותנא אחר אמר גם דוד, דכתיב (תהלים טז ט) אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח, וקאמר הגמרא לא חשיב ת"ק לדוד משום דיש לומר דוד רחמי הוא דקא בעי בהכי. אבל ר' אחא ברבי חנינא הביא פסוק (איוב לו, ה) הֶן אֵל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס, ועוד הביאו פסוק פָּדָה בְשָׁלוֹם, היינו משום דבהני קראי מפורש ענין רבים בפירוש, מיהו רבנן קמאי לא הביאו פסוקים אלו, משום די"ל היינו דוקא רבים שמתפללים על דבר הנוגע לכולם, אבל יחיד אשר יתפלל עם הציבור על ענין הנוגע לו דוקא לאו משמע מהכא, ולהכי מייתו הנך קראי.
כְּאִלּוּ פָּדְאֵנִי לִי וְלִבְנִי. ונראה לי בס"ד בכל יום יש בו בירור ותיקון לניצוצי נשמות שהם בתוך הקליפות כפי בחינתו, ואלו הנשמות הם חלק אלוה ממעל, ולכן פדותם מן החיצונים שהוא ענין בירורם ותיקונם מייחסו הקב"ה לעצמו, ונראה לי בס"ד תורה חסדים תפלה ר"ת תחת והם קיום העולם, וז"ש (דברים לג, כז) מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם, כי מהם יהיה זרועות לקיים העולם ולשאת אותו. ובזה יובן אֲנִי הֳ' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה ר"ת בזכות תפלה עם הציבור ודוק.
כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּעִירוֹ. נראה לי בס"ד בא לרבות בתיבת כל מי שהוא שכן ויש לו חלון פתוח ומשם מראה פניו לציבור, אשר מן הדין מצטרף עמהם כמ"ש בשלחן ערוך (סי' נה סעיף י'), אפילו הכי אם אין לו סיבה שלא נכנס לבית הכנסת, ורק מכח עצלות מתפלל על יד חלון הרי זה גם כן נקרא שכן רע, והא דקרו ליה שכן רע, נראה לי בס"ד כי בית הכנסת ראוי לכנותו בשם כן עשר, רצונו לומר מקום עשר על דרך שפרשו טעם שנקראת כנסת, הוא ר"ל כן סת, והיינו סת מספר קדושים כי המתפללים שם נקראים קדושים מחמת השראת שכינה, על כן על דרך זה גם כן יש לומר שראוי לקרא לבית הכנסת כן עשר, רצונו לומר מקום עשר ששם יתפללו הציבור, ועל כן זה שלא בא לבית הכנסת שהוא כן עשר נקרא שכן רע כי אותיות כ"ן עש"ר יהפכו לו לצרוף שכ"ן ר"ע שהאותיות שוים הם. ועדיין יש להקשות למה האריך כ"כ ודי לומר כל מי שאינו מתפלל בבית הכנסת שבעירו נקרא שכן רע, ונראה לי בס"ד דבא לאפוקי היכא דליכא בעיר בית הכנסת של רבים דקדושה בקדושת בית הכנסת, אלא יש של יחיד שנאספים הציבור בביתו להתפלל, או לוקחים בית בשכירות שאין שם קדושת בית הכנסת, דאף על גב דודאי צריך גם כן לבא להתפלל שם אך אם לא בא אינו נקרא שכן רע, ולזה אמר כל מי שיש לו בית הכנסת, לו דייקא דהיינו של רבים דיש בה חלק לכל או"א מישראל וגם לו גם כן יש חלק שם.
אָ"לֵ לְרַבִּי יוֹחָנָן אִיכָּא סָבִי בְּבַבֶּל? א"ל לרבי יוחנן איכא סבי בבבל. נראה לי הגידו שיש זקנים מופלגים בזקנה כמותו, כי ידוע מ"ש בספר הדורות שר' יוחנן חי ת' שנה ולכן תמה, אבל ודאי לא הגידו לו על זקנה פשוטה ותמה. ונראה לפרש בס"ד דטעם שהגידו חידוש זה של הזקנה לרבי יוחנן דוקא, על פי מה שנאמר לעיל על דף ה' במאמר דין גרמא דעשיראה, שאחר שמתו לו עשרה בנים נשאר לו אחד ושלחו לשמואל לבבל לעשות שינוי מקום כדי שיחיה, והוא רב מתנה חבירו של רב יהודה, ועל כן אפשר דרבי יוחנן היה חושש איך ישלח בנו מן ארץ ישראל לבבל בשביל אריכות ימים, והלא אדרבה אין אריכות ימים אלא בארץ ישראל, דְלְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה (דברים יא, כא) כתיב, לכך הוצרכו תלמידיו וחביריו להגיד לו שגם בבבל יש הפלגת זקנה, על כן יעשה לו שינוי מקום שם ואל יחוש.
תַּמָהּ וְאָמַר לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה כְּתִיב? הקשה פני יהושע ז"ל מאי תמה ר' יוחנן והלא פסוק זה אמצות מזוזה קאי, ומצוה זו נוהגת בארץ ובחו"ל, ונראה לי בס"ד דסבר ר' יוחנן כיון דמפורש בקרא על האדמה צריך לומר אם יקיים מצוה זו בארץ ישראל יזכה לאריכות ימים בעולם הזה, כי מצות מזוזה היא חובת הדר ויצטרף עם המזוזה מצות ישיבת ארץ ישראל ויזכה לאריכות ימים בעולם הזה, ואף על גב דשכר מצות בהאי עלמא ליכא, מה שאין כן אם יקיימה בחוץ לארץ דשכר מצוות בהאי עלמא ליכא, וכיון דאמרו לו מקדמי ומחשכי לבי כנישתא דנחשבים כמו א"י דעתידין ליקבע שם כמו שכתבו חכמינו ז"ל, אמר היינו דאהני להו דנמצא גם בידם יש צירוף זכות ישיבת ארץ ישראל.
יִכָּנֵס אָדָם שִׁעוּר שְׁנֵי פְּתָחִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. נראה לי בס"ד כי האדם קודם בואו לבית הכנסת בעודו בביתו הוא עוסק בתיקון העשיה, כי מן (זמן) שיפנה ויטול ידיו מתחיל תיקון העשיה, ונגמר תיקון העשיה באמירת הקרבנות, ובזמירות מתחיל תיקון היצירה, וביוצר מתחיל תיקון הבריאה, ואחר כך תהיה תפילת העמידה באצילות, נמצא בעת שנכנס לבית הכנסת הוא נכנס כבר בתיקון העשיה, ועתה יכנס שיעור ב' פתחים שהם יצירה ובריאה, ואחר כך יתפלל בעולם האצילות, ורבותינו ז"ל דרכם להעלים הסוד, ועם כל זה המקשן שואל על מה שמורה פשוטן של דברים ומפרש אלא אימא שיעור ב' פתחים, וגם בזה יש סוד, ואפשר לרמוז אחר אותיות שנים יש אותיות תכנס ואותיות כנסת, כלומר תכנס בכנסת שיעור שנים פתחים.
ועוד נראה לי בס"ד שני פתחים על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בס' הכונות קודם שיכנס ימלך באבהן, לומר פסוק (תהלים ה, ח) וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ, שבזה הפסוק רמוזים ג' אבות, והנה בשמות האבות שהם אברהם יצחק יעקב ישראל ישורון מלא בשני ווי"ן יש עשרים אותיות, כנגד שיעור שני פתחים דכל פתח שיעורו עשרה אמות, ועיין לבוש אורח חיים (סימן שסב, סט), ולזה אמר יכנס שיעור שני פתחים, כלומר ימלך באבהן שיש בשמותן שיעור שני פתחים או יובן בס"ד פסוק וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ, יש בו עשרה תיבות ואם תכפלנו הוא עשרים תיבות וזה הוא שיעור שני פתחים שהם עשרים אמות.
או יובן שיעור הקטן של הפתח הוא ארבע אמות, ושני פתחים הם שמונה אמות כנגד שמונה אותיות נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ שצריך לומר קודם שיכנס לבית הכנסת שדבר זה למדו דוד הע"ה מן אחיתפל וכמ"ש בס' הכונת בשם רבותינו ז"ל. ברם הא קשיא לי כיון דכונת ר"ח לומר שיעור שני פתחים למה לא נקיט כן להדיא, ומי הכריחו לומר יכנס שני פתחים? ונראה לי בס"ד דנקיט יכנס שני פתחים ולא אמר שיעור בפירוש, כדי לרמוז לפי דרכו עוד ענין אחר, כי מצוה רבא איכא להכנס לבית הכנסת בהיותו מלובש תפילין ויאמר פסוק וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ וכנזכר בזוהר הקדוש, וידוע כי התפילין הוא בסוד חכמה, וידוע כי נקוד פתח הוא בחכמה, ולזה רמז לפי דרכו יכנס שני פתחים שיכנס בתפילין ראש ויד שהם בחכמה שהם סוד נקוד פתח. ובספר "עוללות אפרים" ז"ל כתב שני פתחים הם פה ואוזן, דכתיב (ישעיה ג, ה) הֳ' פָּתַח לִי אֹזֶן, רצונו לומר שיוציא הדברים מפתח פיו ויכניסם לפתח האוזן. ועוד פירש הצדקה כינה אותה הכתוב בשם פתיחה, וכפל הפתיחה בה דכתיב (דברים ט"ו ח') כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ, ואני הדיוט אוסיף על דבריו שבצדקה צריך שני פתיחות, שצריך ליתן באומרו ויברך דוד קודם תפילת העמידה צדקה בשתי חלוקות, שהם ב' שלישים ושליש, ופרשתי בס"ד בדרשותי על התורה טעם לזה, שני שלישים כנגד חלק אביו ואמו, ושליש כנגד חלק השם יתברך, כי אמרו רבותינו ז"ל שלשה שותפים באדם, ולזה אמר כי פתח תפתח בשתים, ולזה אמר יכנס בצדקה שהיא שני פתיחות ואחר כך יתפלל, כמ"ש (תהלים יז, טו) אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ ב' צדק, ועל זה אמרו שיחת תלמוד חכם צריכה תלמוד.
מָצָא אוֹ מוֹצֶא. מקשים איך יכיר דבר זה בעודו חתן שלא בא עליה אלא רק ביאה אחת ונפרד ממנה? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב "פתח עינים" בשם רבני אשכנז טעם ששואלין בארץ ישראל דוקא ולא בבבל, מפני כי בארץ ישראל נושא ואחר כך לומד תורה, לכך שואלין שאלה כזאת, אבל בבבל לומד תורה ואח"כ נושא אשה, לכך אין צריך לשאל על כך דודאי התורה מגינה עליו שלא יכשל באשה שאינה הוגנת, והנה מ"ש בא"י נושא ואחר כך לומד היינו על הרוב, אבל יזדמן גם בא"י שילמוד תורה ואחר כך ישא אשה, וכדמוכח מעובדי דאיתא בש"ס, ולכן כיון דאין יודעים אם למד תחלה או עדיין לא למד, שואלין אם מצא אשה מחמת דמצא טוב זו תורה בתחלה, או אם עדיין לא למד תורה דאפשר שהוא מן מוצא מר וכו'. אי נמי שואלין אם מצא בביאה איזה סימן בכלתו שמורה לא מצא, או אם ראה סימן המורה על מוצא, ודע כי הם ודאי אין אומרים לו אלא רק שלשה מילות אלו מצא או מוצא, והש"ס הוא מסיים ביאור דברים אלו בפסוקים.
לְעֵת מְצֹא זוּ קְבוּרָה. פירוש יתפלל שיהא נקבר בכבוד, ולזה מסיים לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ, קאי על גנות ולזות שפתים של בעלי לשון הרע המספרים אחר מטות המתים כנודע, כי בעלי לשון הרע נקראים מים הזדונים וכן אמר (תהלים סט, טז) אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ, וגם קטרוגים של המקטרגים גם כן נקראים מים רבים, כמו שנאמר (שיר השירים ח, ז) מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וכו'.
או יובן בס"ד הכונה שלמים רבים לפי דרשת רבי יוחנן כפשוטו, שיש קרקע שהיא מצולות מים וכאשר יחפרו בהם מעט יצא מים וקרקע זו קשה לקבורה מאד, או אפילו קרקע קשה לפעמים יזדמן גשמי שנה מרובים למאד, ומרוב חוזק המים אשר בא ממקום גבוה למקום נמוך חופר בקרקע ונכנס תחת הקברות ושוטף אותם, כאשר קרה ככה באיזה מקומות, ועל זה מתפלל לשטף מים רבים אליו לקבורתו לא יגיעו ולדרשת רנב"י יתפרש שטף מים רבים, על עת מגפה ב"מ שניתן רשות לחבל שאז יש נספה בלא משפט, ולכך תיקנו לברוח מן העיר ואלו המחבלים קרי להו שטף מים רבים ששוטפים טובים ורעים, ולפי דרשת ר"ן דדריש על התורה מפרש מַיִם רַבִּים על חכמה חיצונית, שהתורה נקראת מים והיא רשות היחיד, וחכמה חיצונית גם כן נקראת מים כי זה לעומת זה עשה האלהים, אך היא ברשות הרבים כי חלק החיצונים שהם רשות הרבים, ולדרשת ר"ח דדריש על אשה ראיתי במפרשים ז"ל דמפרשי מַיִם רַבִּים, על קרי ושז"ל והזרעה בבת נכר, אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ, כי הוא דבק באשתו.
דְמַר זוּטְרָא עֲדִיפָה מִכּוּלְהוּ. נראה לי בס"ד הטעם דעדיפה מכולהו משום דלכל הני דרשות קשא קושיא גדולה, למה יחס דוד המע"ה תפלה זו לחסיד, דהא לכלהו אינשי אצטריך תפלה זו, ומדוע יתפלל החסיד על זה טפי משאר אדם, אבל למר זוטרא ניחא, דהא איתא בגמרא שלשה מיני הדרוקן הם, של בית הכסא ושל עבירה ושל כשפים. גם אמרו בגמרא שמואל הקטן חש ביה אמר רבונו של עולם מי מפיש וכו', וגם ידוע מה שכתבו רבותינו ז"ל הרהורי עבירה קשים מעבירה, ולכן החסיד שיודע בעצמו שהוא נקי אפילו מהרהורי עבירה, ולכך יתפלל על דבר זה יותר שלא לידי הדרוקן ויהיה נחשד בעיני הבריות בשביל עבירה, וכמו שאמר שמואל הקטן רבונו של עולם מיי מפיס. גם עוד יש להבין כיון שהיא חסיד מדקדק טפי מצדיק שלא יכשלו העולם בעון חושד בכשרים ויהיו נענשים על ידו, ומה שאינו חושש כי אם רק על של בית הכסא ולא על של כשפים, היינו משום דכשפים לא שכיחי. ודע כי מה שכתב מהרש"א ז"ל כשטף מים רבים של מי רגלים הוא מוקשה, יען כי בשביל מי רגלים לא אצטריך בית הכסא, ובכל מקום שירצה יטיל, וכבר ידוע מעשה דשמואל בפרקא, ויותר נכון שיפרש מהרש"א על פי דרכו של רש"י דקאי על הקרקע של מצולה ודוק.
אוֹהֵב ה' שְׁעָרִים הַמְּצֻיָּנִים בַּהֲלָכָה יוֹתֵר מִבָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְּרָשׁוֹת. פירוש בתי כנסיות שמתפללים בהם ובתי מדרשות שקורין בהם מקרא ומשנה, אך המצויינים שלומדים בהם גמרא ומורין בהם הלכה למעשה, מיהו צריך להבין למה למקום לימוד הגמרא והוראת ההלכה קרי להו שערי ציון, לימא בתי ציון, ושערים מאן דכר שמייהו והלא הלימוד לפנים הוא? ונראה לי בס"ד שדרכם להניח שומר על הפתח במקום שלומדין גמרא ומורין הלכה כדי שלא יכנס שם אדם שאינו הגון או שהוא אחד מן הקראים והאפיקורסין וישמע מדברי תורה שמדברים בהם חכמים, ולפי זה סימן שזה בית המדרש של לימוד גמרא והלכות הוא מן מקום השער, דכיון דנמצא אצל השער שומר ניכר שהוא משערים המצויינין בהלכה, לכך נקיט להו בשם שערי ציון. גם ציון [156] גי' יוסף ששם ישמע חכם ויוסף לקח.
מִיּוֹם שֶׁחָרַב בַּיִת הַמִּקְדָּשׁ אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ. י"ל למה תלה זה בחורבן ואם רצונו לומר בזמן מקדש קיים יש קרבנות ועתה ההלכות הם במקום קרבנות, אם כן למה נקיט הלכה לימא תורה, כמו שנאמר (ויקרא ז, לז) זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה כל הקורא בפרשת עולה כאלו הקריב עולה? ונראה לי בס"ד דקודם חורבן לא היה שכחה בעולם, והיו ההלכות סדורות בפי חכמים כמו שנתנו מסיני, ואחר החורבן נעשה תגבורת לקליה וגברה השכחה, ונשכחו רבוי ההלכות ורובם מחדשים אותם חכמי ישראל בכל דור ודור על ידי פלפולם וכמו שעשה עתניאל בן קנז באותם הלכות שנשכחו באבלו של משה רבינו ע"ה, והנה כל דבר שהוא נתחדש ויצא לאור על ידי אדם הוא חביב לפני הקב"ה, ולזה אמר מיום שחרב בית המקדש שגברה השכחה שאז רוב ההלכות מתחדשים על ידי חכמים אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד, כי אז ההלכות האלה הם חביבין לפניו, ומ"ש 'בעולמו' ולא אמר 'בעולם'? נראה לי בס"ד כי הקב"ה כינוי לתפארת, ועולם התפארת הוא היצירה, ולימוד התורה הוא ביצירה שהיא עולמו של הקב"ה שהוא סוד התפארת ודוק.
אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה בִּלְבַד. נראה לי בס"ד נקיט ד' אמות, כי יש ששה סדרים של משנה ובכל סדר יש ד' חלקים של פרד"ס כנודע, נמצא הוא כדמיון ארבע אמות שכל אמה היא ששה טפחים וסך הכל כ"ד [24], וזמ"ש וְשַׂמְתִּי כַּדְ-כֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ, ולפי דבריו של הרב 'עיון יעקב' מ"ש בזה יש לפרש מה שאמר השם יתברך לאברהם אבינו קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ, שהתורה נקראת ארץ, דכתיב (איוב יא, ט') אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם, נתן לו השגה בה שישיג שהוא הגרסא, והרוחב שהוא פלפול וחריפות שבה.
גָּדוֹל הַנֶּהֱנֶה מִיְגִיעוֹ יוֹתֵר מִירֵא שָׁמַיִם. מקשים אם אינו ירא שמים מה יועיל, ואם הוא ירא שמים פשיטא ומאי קא משמע לן? ונראה לי בס"ד יש צדיק מיראה, וזה אינו עושה יותר מן החיוב, וזה ממילא אינו נהנה מיגיעו בעולם הזה אלא הקב"ה שומר שכרו לעולם הבא ויפרנסנו בתורת צדקה, אבל צדיק מאהבה זה עושה יותר מכדי חיובו, וכיון דעושה יותר מחיובו יש לו שכר גם בעולם הזה, דהא דאמרו שכר מצות בהאי עלמא ליכא, היינו שכר חיוב וכמו שפירשו בברייתא דעל מנת שיחיה בני, ולפי זה העובד מאהבה שעושה יותר מכדי חיובו זה נקרא נהנה מיגיעו, והנה אם נזדמן שזה העובד מאהבה שהוא נהנה מן יגיעו, לא באו לידו מצות הרבה כמו אותו צדיק מיראה, ונמצא שבמספר המצות אותו צדיק מיראה גדול ממנו, עם כל זה אומר בכל אופן שיהיה הנה אותו הנהנה מיגיע כפו שהוא צדיק מאהבה נחשב גדול מזה באמת.
אי נמי נראה לי בס"ד דסלקא דעתך ירא שמים ונהנה מיגיע כפו, שיש לו עסק ומלאכה באיזה שעות מן היום, גרע מן ירא שמים שאינו נהנה מיגיעו אלא נותנים לו הספקה ועוסק בתורה כל היום כולו, מפני שזה עוסק בתורה כל היום, וזה עוסק בקצת מן היום, ולהכי קא משמע לן דאדרבה האמת הוא להפך, דירא שמים וגם נהנה מיגיעו עדיף ונראה לרמוז בס"ד מ"ש וטוב לך ביגיע כפים מפני שהיד מתחלתה ועד סופה יש בה טו"ב [17] פרקים עד חיבור הכתף לרמוז מי שהוא יגיע כפים טוב לו.
וְאֵינוֹ נִכְנָס שָׁם לְהִתְפַּלֵּל י"ל, הול"ל וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ שָׁם אוֹ וְאֵינוֹ בָּא שָׁם. ונ"ל, דלא מקרי שָׁכֵן רַע, אלא בהיכא דהוא הולך ברחוב העיר והגיע ועבר על פתח בית הכנסת וְאֵינוֹ נִכְנָס שָׁם לְהִתְפַּלֵּל אלא הולך לדרכו ונכנס ובא לביתו, זה נקרא שָׁכֵן רַע, ולהכי דייק לומר וְאֵינוֹ 'נִכְנָס' דאינו חסר הליכה וביאה מביתו לבית הכנסת כי הוא כבר עבר על פתח בית הכנסת ולא נִכְנָס, אבל היכא דהוא יושב בביתו ואינו הולך לבית הכנסת, אף על גב דלאו שפיר עבד, סבר מר אין זה נקרא שָׁכֵן רַע.
ומה שנקרא שָׁכֵן רַע, נ"ל בס"ד, כי בית הכנסת הוא מקום המיוחד להשראת שכינה שנקראת בשם שער, כי היא סוד שם 'אדני' אשר במילואו עולה מספר תרע"א [במילוי אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד עולה 671], לשון שער שהוא תרגום של שער, ולכן אומרים אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח. גם עוד השכינה נקראת בשם כן, כנזכר בספר מא"א, כי המלכות סופא דכל דרגין שהיא כן לכל הספירות. ולכן כיון שזה לא נכנס לבית הכנסת שהוא מקום המיוחד להשראת שכינה שנקראת שער ונקראת כן יתהפכו לו צירופים של שער כן לצירוף שָׁכֵן רַע, דהאותיות שוין הם.
ועוד נ"ל בס"ד מה שקראו שָׁכֵן רַע, כי כל איש ישראל אחוז ודבוק באור השכינה השורה בבית הכנסת, וההולך שם הוא אחוז ודבוק באור השכינה, ולהיפך מי שאינו רוצה לילך שם להדבק באור השכינה שם, הנה נשלף ונעקר ממקום אחיזתו בקדושה 'ואותיות השכנים' לאותיות רע באלפא ביתא הם אותיות שף, דפירושו: נשלף ונסע מדוכתיה, וכמ"ש רש"י וערוך עמ"ש בגמרא דמעילה דף כט, בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא ע"ש, כן זה נשלף ונסע ונעקר מדוכתיה, הוא מקום השראת שכינה.
מְקַדְּמֵי וּמֵחַשְׁכֵי לְבֵי כְּנִישְׁתָּא. פירוש: מקיימים (תהלים עב, ה) יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ בשחרית ומנחה. שמתפללים מנחה סמוך לשקיעת החמה, ועי"כ תפלת שחרית שלהם תהיה בזמן שמתפללים כנסיה האחרונה בירושלים, ומנחה שלהם תהיה עם כנסיה ראשונה של ערבית בירושלים.
יִכָּנֵס שִׁעוּר שְׁנֵי פְּתָחִים וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. נ"ל בס"ד, רמזו לפי דרכם ענין אחר בזה, שצריך לעשות קודם תפלת העמידה זווג הוי"ה אהי"ה שהם חוב בקריאת שמע, ואחר כך יתפלל. ורמזו זה בְּשִׁעוּר שְׁנֵי פְּתָחִים, שכן פתח שיעורו ד' אמות, ושני פתחים הם שמונה אמות, כנגד שמונה אותיות 'הוי"ה אהי"ה'.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא לְעֵת "מְצֹא" זוּ אִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יח, כב) מָצָא אִשָּׁה - מָצָא טוֹב. י"ל לפי דרשה זו, איך שייך עם זה מ"ש בסוף הפסוק רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ, (תהלים לב, ו) ויהיו הדברים קשורים זה עם זה?
ונ"ל בס"ד, דכל הרווחה שירויח האדם בלי עמל ויגיעה כלל נקרא עליה שם 'מְצִיאָה' יען כי המציאה תבא לידי האדם בלי עמל ויגיעה. והנה האדם כשנושא אשה שהיא בריה שלימה ונאה, אשר טרחו בה מולידיה בהריון ויניקה וגידול והשכלה עד שנעשית אשה בעלת קומה שראויה להנשא, הנה ראוי שיקרא על לקיחתו זו שם 'מְצִיאָה' שהוא לוקח בריה שלימה ותמימה בלי עמל ויגיעה. ולא עוד אלא שלוקח מאביה מעות של נדוניא ממון שלא עמל בו, וגם זה נקרא עליו שם 'מְצִיאָה' ולכך אמר הכתוב מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב, דנקיט עלה שם 'מְצִיאָה'.
והנה יש חתן לוקח אשה ונותן עיניו בממון בית אביה, כי מלבד מה שפסקו לה בנדוניא, הוא מוצץ מאביה כמה הנאות בתוך החופה ואחר החופה, וגם בלידת בנים צועק תמיד הַב הַב! וְלֹא תִּשְׂבַּע עֵינָיו. ויש חתן כשלוקח אשה, שמח בחלקו בנדוניא שנתן לה אביה כרצונו הטוב, ואינו מבקש יותר.
מעשה בחתן אחד שהיה טבעו אוהב ממון, והיה מבקש חוץ מן הנדוניא מינים מינים שונים כמעט קרוב לסך הנדוניא ובאופן שהיה מציק לחמיו בתביעות ובקשות אלו, עד שצריך לפשוט עורו מעליו. אמר לו חבירו, כל כך אתה מציק לחמיך ולא תחוש שאחרי זה כשיבא לך בת ותשיאנה, יהיה חתן שלך עושה לך כזאת ופושט עורך מעליך. אמר לו, אין דעות כל בני אדם שוים ואין טבעם ומדתם שוה, אני מצפה שיהיה מזל שלי טוב שיזדמן לי חתן שמח בחלקו, ואינו מבקש ממני דבר.
נמצא יש חתן מבזבז ממון חמיו, ורוצה שאשתו גם היתר שתולין בו הסל תקח לה ומצא, באופן שלא תניח שארית הפליטה בבית אביה, וזה ידמה לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים, כי מאחר שהם מַיִם רַבִּים שוטפים הכל ולא ישאר מאומה.
וז"ש: עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא – זוּ אִשָּׁה, דכתיב בה מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב. שהאשה וממון שלה באים ליד הבעל בלי עמל ויגיעה, דאז דומה זה למציאה, הנה מקדם קדמתא מתפלל לְעֵת מְצֹא, דהיינו: שמתפלל שיתן לו השי"ת יכולת להשיא בתו להגון לה, ויזמין לו מעות הנדוניא, ובכלל התפלה שמתפלל רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים, ר"ל: אותם החתנים שיש להם חמוד ממון הרבה, שדומין לשטף מים רבים שרוצים לשטוף כל ממון של אבי הבת, אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ, לא יזדמנו לו חתנים כאלו שמידתם וטבעם לבזבז ממון בית חמיהם, אלא יזדמן לו חתן השמח בחלקו.
בַּמַּעֲרָבָא, כִּי נָסֵב אִנִּשׁ אִתְּתָא, אָמְרֵי לֵיהּ הָכִי 'מָצָא אוֹ מוֹצֵא'. נ"ל בס"ד, כל איש ואשתו מזדווגים תחלה נשמותיהם בעולם הנשמות, ובאים לעולם הזה ומזדווגים בבחינת גופם. על כן יש אדם לוקח אשה בת זוגו שנזדווג עמה בעולם הנשמות, ויש לוקח אשה שאינה שלו אלא היא של אחרים, וכאן מָצָא אותה ולקחה ולא מָצָא אותה מקודם. וזה ניכר מן האהבה שיש ביניהם, אם רואה שלבה נמשך עליו ביותר ואוהבת אותו מאד מתחלת הנשואין, זו הוכחה שהיא בת זוגו שכבר נזדווג עמה בעולם הנשמות, שכבר מצא אותה קודם זה. ולכן שואלין אותו 'מָצָא אוֹ מוֹצֵא?' כלומר כיצד נגלה לך מן סימני האהבה, אם כבר מָצָא אותה קודם, שהיא בת זוגך, או אם זו אינה שלך אלא רק עתה בעולם הזה אתה מוֹצֵא אותה?
אוֹהֵב ה' שְׁעָרִים הַמְּצֻיָּנִים בַּהֲלָכָה יוֹתֵר מִבָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. קשה, וכי בתי מדרשות לאו מצויינין בהלכה הם?
ונ"ל בס"ד, דבתי מדרשות בסתם קאי על מקום שלומדין בו מקרא, אבל שְׁעָרִים הַמְּצֻיָּנִים בַּהֲלָכָה קאי על בתי מדרשות שלומדין בו הלכות שהם תורה שבעל פה, וכן מפרש המהרש"א ז"ל. אך נ"ל, דבתי מדרשות בסתם, לומדים בהם תורה שבעל פה משנה ותלמוד הרבנים עם התלמידים. אך שְׁעָרִים הַמְּצֻיָּנִים בַּהֲלָכָה, יושבים שם דייני איסור והיתר ודייני ממונות שמורין שם הלכה למעשה, שכל מי שיש לו שאלה לענין מעשה יבא שם ויורו לו, הן בדיני איסור והיתר, הן בדיני ממונות, ולהכי נאהבים יותר לפניו יתברך, בשביל ששם נמצאים הלכה למעשה ולא דרך למוד בלבד.
[נוסח אחר] קשה, וכי בתי מדרשות לאו מצויינים בהלכה הם? ופירשתי בסה"ק בְּנָיָהוּ (לעיל) כי בתי מדרשות שם לומדים החכמים עם התלמידים שמלמדים אותם מקרא, וגם מלמדים אותם משנה וגמרא שהוא גרסא וסברא, אך הלמוד הוא לתלמידים שצריכין ללמוד. אך שְׁעָרִים הַמְּצֻיָּנִים בַּהֲלָכָה, הם בית המדרש שמתאספים שם חכמי הדור שכבר נסמכו, והם לומדים כולם ביחד ונושאין ונותנין בהלכות. ושם יושב הנשיא וראש ישיבה, וכל מי שיש לו שאלה הן בדיני איסור והיתר הן בדיני ממונות יבא שם לשאול, ומשם הוראה יוצאה הלכה למעשה בכל דבר ודבר. ועליהם אמר ר"ג לרבי שמעון בברכות כששאל על תפלת ערבית, וכן לרבי צדוק בברכות כששאל על הבכור, המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית המדרש, וכשנכנסו עמד השואל ושאל. ובית המדרש הזה נקרא שְׁעָרִים הַמְּצֻיָּנִים בַּהֲלָכָה, דחביב לפני הקב"ה מפני שמשם הוראה יוצאה הלכה למעשה, ושם נפסקין ההלכות לענין מעשה, ולאו למגרס יושבים שם אלא להבין מתוך דבר ולדמות מילתא למילתא, ולחדש הלכות לאמיתה של תורה. כך פירשתי בס"ד בסה"ק בְּנָיָהוּ ע"ש.
אך צריך להבין למה קרי להו שַׁעֲרֵי צִיּוֹן?
ונראה כי צִיּוֹן הוא ר"ל: סימן, וכמ"ש בעירובין (נד:) הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים (ירמיה לא, כ) 'עשי ציונין לתורה' מאי משמע דהאי צִיּוֹן לישנא דסימנא הוא? דכתיב וְרָאָה עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן (יחזקאל טל, טו) ע"ש. וכן החכמים המורים שם הלכה לכל שואל, הם צריכים להביא ראיה והוכחה לכל דבר הלכה אשר יתחדש. דהא ודאי אין כל אופני השאלות אשר יבואו לפניהם נמצאים מפורשים במשנה ובקבלה שיש בידם, אלא הם צריכים להשיב תשובה לשאלה, ולעשות לאותה תשובה הוכחה וראיה מדין אחר שאמור במשנה שבידם. וזו ההוכחה והראיה, נקראת צִיּוּן, שהוא ר"ל, סימן ורמז לאותו דבר הנשאל, דעליו נאמר הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים – עשו ציונים לתורה. ולכן בתי מדרשות אלו שמהם הוראה יוצאה לכל שואל, נקראים שַׁעֲרֵי צִיּוּן, יען כי לכל הלכה עושין לה סימן, דהיינו ראיה והוכחה בהוראתם בה.
גם האר"י ז"ל פירש מילת 'ציון' כמו צִנָּה הַסּוֹחֶרֶת, ועניינה על הנסבב, כן הַצִּיּוּן הַלָּז. וגם לזה הביאור יבא נכון הדבר שפירשנו בזה שמביאין הוכחה וראיה לכל הלכה אשר מורין שם, וקרי צִיּוּן להראיה וההוכחה, והוא לשון צִנָּה שענינה ההוכחה על ההלכה, כמו צִנָּה הַסּוֹחֶרֶת, וענינה על הנסבב.
דְּאִלּוּ גַּבֵּי יְרֵא שָׁמַיִם כְּתִיב (תהלים קכח, א) אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת יְיָ. פירוש, תרתי קאמר, חדא בירא שמים כתיב אַשְׁרֵי אִישׁ, ר"ל השבח לו רק בעודו אִישׁ, דהיינו בבחרותו, אבל בזקנותו אין לו שבח אם הוא ירא שמים, כיון דבטלה תאות עולם הזה ממנו בטבע. ואילו גבי נהנה מיגיע כפו כתיב אַשְׁרֶיךָ בסתם, דמשמע כל עת הן בזקנה הן בבחרות, ועוד שנית, דכאן קאמר אַשְׁרֶיךָ בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, וגבי ירא שמים לא כתיב טוֹב לָךְ.
גמ' כל העוסק בתורה כו'. ברי"ף איתא ומצוי בבהכ"נ:
שם לעולם ידור כו'. מג"א סימן תר"ח סק"ג:
שם בין פסוקא לפסוקא כו'. עי' יומא ע' ע"א בת"י ד"ה ולא מפני:
רש"י ד"ה כמשחל כו' כמושך כו'. כי מן המים משיתהו שמות ב' (מתרגם מן מיא שחלתיה):
בתר"י ד"ה לעולם, דהרי מצינו הרבה פסוקים שאין להם תרגום, כגון פסוקים של ברכת כהנים.
בחומשים שלנו יש תרגום על פסוקים אלו:
בגמרא אמרו ליה לר' יוחנן איכא סבי בבבל תמה כו' על האדמה כתיב אבל בחוצה לארץ לא. ולכאורה יש לתמוה על תמיהתו של ר' יוחנן דהא האי קרא דלמען ירבו ימיכם אמצות מזוזה קאי כדאיתא ביומא ובקדושין ובכמה דוכתי א"כ מילתא דפשיטא היא דמצות מזוזה נוהגת בין בארץ ובין בח"ל דחובת הגוף היא ואע"ג דכתיב ביתך אפ"ה לא ממעטינן חו"ל כמ"ש התוס' בסוף פ"ק דע"ז במה שהקשה ר' יהודא על ר' חיים כהן ע"ש וכן משמע להדיא בריש פ' ראשית הגז בהא דבית השותפין חייב במזוזה ודריש התם ביתך דרך ביאתך ולא מוקי לביתך למעוטי חוצה לארץ כמו באינך דמייתי התם אלא דיש ליישב דבלא"ה ע"כ הא דאמר ר' יוחנן אבל בחוצה לארץ לא לאו דוקא דודאי מצינו כמה סבי בכל המקומות שהאריכו ימים אפילו בלא שכר מצוה אלא לפי שראה ר' יוחנן דשכיחי סבי בישראל בבבל טפי מבא"י ושכיחי נמי טפי בישראל משאר יושבי מדינות בבל וע"ז תמה שפיר דכיון דכתיב במזוזה למען ירבו ימיכם על האדמה משמע מיהו דשכר אריכות ימים של מצות מזוזה שייך טפי בא"י מבשאר מדינות. ובזה יתיישב ג"כ היטב במאי דמסיק דמקדמי ומחשכי לבי כנישת' ומיית' קרא דלשמור מזוזות פתחי דכתיב בתרי' כי מוצאי מצא חיים אע"ג דלשון חיים מצינו בכמה מצות אלא דאפ"ה מדאפקיה רחמנא לדלתות בה"כ בלשון מזוזות פתחי משמע דשייך בה נמי האי שכר דמזוזה של אריכות ימים והיינו חיים דקרא כן נ"ל:
שם אמר ליה רבא לרפרם ב"פ לימא לן מר. נ"ל דרפרם ב"פ דהכא אינו רפרם ב"פ שהיו לו עשרה בנים דהא ר"פ גופא תלמידיה דרבא הוי ורפרם ב"פ דהכא תלמידו של ר"ח הוי שהיה רבי' דרבא וכן מהא דקאמר ליה רבא לימא לן מר משמע דהי' גדול יותר מרבא וע"כ דתרי רפרם ב"פ הוו:
שם לימא לן מר מהני מילי מעליותא דאמרת משמיה דר"ח במילי דבי כנישתא כו' אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה יותר מבתי כנסיות כו'. ולכאורה הוא תמוה דהא לאו ממילי מעליותא דבי כנישתא הוא אלא גריעותא הוא. ונ"ל דמ"מ מילי מעליותא דבי כנישת' הוי בהא דדריש ר"ח דכל משכנות יעקב היינו בה"כ דאי במשכן ממש מאי כל משכנות דקאמר ועוד דאין סברא לומר ששערים המצויינים בהלכה יהיו יותר חביבין מקדושת המשכן עצמה אע"כ דאבתי כנסיות קאי וא"כ מדאפקינהו רחמנא בלשון משכן אין לך מעליות' יותר מזו כן נ"ל:
שם ואמר ר' חייא משמי' דעולא גדול הנהנה מיגיעו כו' דאילו גבי ירא שמים כתיב אשרי איש ירא את ה' כו'. כן הוא בכל הנוסחאות שלפנינו והא דלא מיית' מהאי קרא גופ' דכתיב אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו וסמיך ליה יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך משום דמהאי קרא איכא למימר דכולה חדא מילתא היא והא בלא הא לא סגי משא"כ בהאי קרא דכתיב אשרי איש ירא ה' במצותיו חפץ מאד בפשטא דקרא משמע שמניח חפציו לגמרי מפני חפצי שמים ממילא דיושב ובטל אפ"ה לא כתיב בו וטוב לך אלא אשרי לחוד וכל היעודים דכתיב בתר' היינו בעניני עה"ז גבור בארץ יהי' זרעו הון ועושר בביתו ובזה המזמור אשרי כל ירא ה' דאיירי מי שירא ה' ונהנה ג"כ מיגיע כפיו אע"פ שעי"כ ממעט מלאכת שמים אפ"ה כתיב בתריה אשריך וטוב לך אשריך בעה"ז וטוב לך לעה"ב דבכה"ג הוי חפצי שמים יותר כדי שלא יצטרך לבריות וק"ל:
ראב"ח אמר מהכא הן אל כביר לא ימאס עיין במהרש"א בח"א ולענ"ד נראה דאם הך כביר לא ימאס היינו תפלת הצבור עצמה קשה מאי ארי' שאינו מואס הרי אפי' שומע תפלתם וכדלעיל לשמוע אל הרנה ואל התפלה וכל מקום שהציבור מתפללים הוא מקום רנה אלא ודאי דקרא איירי ביחיד המתפלל בביתו בשעה שהצבור מתפללים וכן מפורש בתוס' במס' ע"ז דף ד' ע"ב בד"ה כיון דאיכא ציבורא דהא דמהני אפי' כשהציבור מתפללים במקום אחר היינו דלא מדחי אבל אינה נשמעת אלא דוקא במקום שהציבור מתפללים כדאמרינן בפ"ק דברכות אין תפלתו של אדם נשמעת אלא עם הציבור ועיין לעיל בדברינו דף ו' ע"א מ"ש על דברי התוס' הללו א"כ כיון דכתיב לא ימאס מיירי שמתפלל ביחיד בעת שהציבור מתפללים וכן תנ"ה דלקמן ר' נתן אומר מנין שאין הק"בה מואס בתפלת הרבים כוונתו בעת תפלת רבים. ומדברי הרמב"ם בריש פ"ח למדתי דתפלת הציבור נשמעת כשאין בהם חוטאים וכשיש בהם חוטאים עכ"פ אין הק"בה מואס בתפלתן ואמנם שיהי' מעלה להמתפלל בביתו בעת שהציבור מתפללים לא נזכר בדברי הרמב"ם כלל ולא בדברי הרי"ף ולפי הנראה מדברי הרי"ף לעיל גבי הא דאמרינן שאין תפלה נשמעת אלא בבה"כ גירסא אחרת הי' לו כאן בסוגיא זו ועיין במעדני י"ט ועיין פרישה סי' צ' ועכ"פ נראה דאפילו לגירסת הרי"ף והרמב"ם דלא גרסינן הכא שום מעלה למתפלל בביתו בעת שהציבור מתפללים מ"מ הרי מפורש במס' ע"ז דף ד' ע"ב דקאמר התם אי הכי דשחרית נמי ומשני שחרית כיון דאיכא ציבורא דמצלי לא מדחיא:
כל מי שיש לו בה"כ בעירו ואינו נכנס לתוכו להתפלל נקרא שכן רע. ויש להסתפק אם גם במתפלל ביחיד ויש לו בה"כ בעירו ואינו נכנס לתוכו ג"כ נקרא שכן רע ועיין לעל דף ו' ע"א מה שכתבנו ואמנם שם דברינו לענין שמצוה ליכנס לבה"כ להתפלל אפילו כשמתפלל ביחד אבל לענין שיהא בקרא שכן רע לא דברנו שם וגם תר"י לא איירו מזה ואין להוכיח מדלא קאמר כל מי שהציבור מתפללין בעירו והוא אינו הולך להתפלל עמהם נקרא שכן רע ש"מ שאפילו כשאין שם באותו פעם ציבור אפ"ה נקרא שכן רע כשאינו הולך לבית הכנסת שי"ל דקמ"ל דדוקא אם הצבור מתפללין בבה"כ דאיכא תרתי למעליותא מעלת הצבור ומעלת המקום הוא דנקרא שכן רע הא אם הצבור מתפללים חוץ לבה"כ באיזה חדר אף שאם אינו מתפלל עמהם מפסיד שאינו בטוח שתפלתו נשמעת מ"מ אינו כקרא שכן רע ומה דלא קאמר כל מי שיש לו בה"כ בעירו ואינו נכנס לתוכו להתפלל עם הציבור אולי לפי שגם סתם אמרי בה"כ היינו ציבור שמסתמא כל מקום שיש בה"כ שם הצבור מתפללים. ועוד אני מסתפק מי שיש לו בה"כ אצל כותל ביתו וחלון פתוח לו שם לבה"כ ומשם מראה פניו לציבור שזה מצטרף עמהם לעשרה כמבואר בש"ע א"ח סימן ג"ה סעיף י"ד אם מועיל זה להיות נחשב כאלו עומד בבה"כ או דלמא אף דנחשב מתפלל בציבור מ"מ אינו נחשב נכנס לבה"כ ולצורך אדם חלוש שקשה עליו טורח דוחקא דציבורא אפשר להקל:
אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבכ"נ וב"מ עיין בתר"י שנחדקו דהרי בתי מדרשים היינו מצויינים בהלכה ולי נראה דהק"בה אוהב שערים המצויינים בהלכה לאותו אדם שלומד שם אבל לא מהני בית מדרשו של זה לאדם אחר שאינו לומד בו ומדברי רש"י משמע כדעת הרמב"ם דדוקא שגם בב"מ יש לו שם עשרה אבל לא להתפלל יחידי ומשמע מדברי רש"י אפי' יותר מדברי הרמב"ם שהרמב"ם לא התנה אלא שיתפלל שם בעשרה ומדברי רש"י משמע שגם ציונו בתורה שם יהי' ברבים שהרי רש"י פירש המצויינים היינו ציון ואסופות ציבור:
גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים מאמר זה על פשוטו הוא קושי ההבנה שממ"נ אם הנהנה מיגיעו הוא ירא שמים ג"כ א"כ פשיטא דהאי דאית בי' תרתי י"ש ונהנה מיגיעו שהוא עדיף מי שהוא י"ש לחוד ולמה הוצרך להביא ראי' על זה ואם זה הנהנה מיגיעו אינו י"ש איך יהי' עדיף מי"ש ובילדותי הייתי רגיל לומר בזה מלתא דבדיחותא והנהנה דקאמר כאן מושך עצמו ואחר עמו וכאלו אמר גדול הנהנה מיגיעו יותר מהנהנה מי"ש שבו שאומר פרנסוני בשביל שאני י"ש ולכך וטוב לך לעוה"ב לא כתיב בו לפי שכבר אכל שכרו בעוה"ז ואני מסופק אם מעצמי אמרתי הך בדיחותא או שמעתיו ויהי' איך שיהי' אין זה רק מאמר הלציי ולא פירוש אמתי בכוונת המאמר וגם הראי' שמביא מן הפסוק לא שייכא כלל: והנלע"ד בזה ע"פ מה שמבואר בפרק ששי משמנה פרקים להרמב"ם הפרש שבין החסיד ובין הכובש את יצרו ומושל בנפשו שהחסיד המעול' עדיף שזה נפשו מטוהרה ואינו חושק כלל לדבר עבירה אבל הכובש את יצרו נפשו לא מטוהרה וחושקת לתאוה אלא שהוא כובש את יצרו בזרוע יע"ש והנה זה שנפשו מטוהרה יש לו נחת מעבודתו ונהנה מעשיית מצותיו ואפשר שע"ז רמזו חז"ל שכר מצוה מצוה שכ"כ יש לו הנאה מן המצוה שנהנה כאלו קיבל בזה שכרו. ובזה אפשר לפרש כוונת התנא באמרו הוו כעבדים המשמשים ע"מ שלא לקבל פרס כלומר שהרי מקבל תכף שכרו משלם בהנאתו שנהנה מעבודתו לבוראו. אבל זה שכובש את יצרו יש לו צער לשנות טבעו ומזגו המביאו לידי תאוה וחמדה אלא שמורא שמים עליו וע"ז כאמר ואוי לו מיצרו. ולזה כיון כאן ר"ח משמי' דעולא גדול הנהנה מיגיעו ואין כוונתו על היגיעה להביא לחמו אבל רצונו יגיעו בקיום התורה והמצות והוא נהנה בזה הנאה גדולה לפי שנפשו טהורה והיא חושקת בקיום המצוה והיא הנאתה האמיתית והוא גדול יותר מי"ש שאינו נהנה מקיום המצות אבל עושה אותה מיראה שהוא ירא שמים ובזה וטוב לו לא כתיב לפי שאין טוב לו והוא מצטער בעשיית המצוה כמי שעושה הדבר בהכרח נגד רצונו. ומ"ש במס' ע"ז דף י"ט ע"א על ההוא קרא דאשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו יבואר אצלינו במ"א:
זה המניח ס"ת ויצא. מזה משמע דוקא לצאת אסור אבל להדר אפי' שם בבה"כ שרי דאל"כ ה"ל למימר רבותא דאפילו להדר אפי' אסור ומדברי התוס' כאן משמע דגם להדר אפי' אי לאו רב ששת דגריס ואמר אינהו בדידהו וכו' הא אינש אחרינא אסור ונ"ל דלצאת אפילו יוצא ללמוד בבה"מ אסור דבשלמא כאן בבה"כ הכל רואים שעוסק בגרסתו אבל כשיוצא משם הרואה אותו יוצא אינו יודע שיוצא כדי ללמוד. והנה מ"ש דלהדר אפי' אפילו אינו יוצא ג"כ אסור לא מבעי' למה שתירץ התוס' כאן דר"ש גריס בנחת ומהדר אפי' דקאמר היינו לרבותא פשיטא מוכח דלהדר אפי' מאן דלא גריס אסור אלא אפילו למ"ש התוס' במס' סוטה דף ל"ט ע"א בד"ה כיון שנפתח וכו' דמהדר אפי' שאני אעפ"כ נלע"ד מוכח דלהדר אפי' מאן דלא גריס אסור משום עוזבי ה' דאל"כ ועקר הרבותא של ר"ש שהי' גורס משנתו בשעת קריאת התורה א"כ אין מקומו של הך עובדא דר"ש כאן במס' ברכות אלא שם במס' סוטה אלא ודאי דגם משום עוזבי ה' יש למאן דלא גריס ומהדר אפי' וכל חד לחודא אסור דלהדר אפי' לחוד אסור משום עוזבי ה' ולמיגרס לחוד אסור משום ואזני כל העם אל ספר כדאמרינן שם בסוטה ובהצטרף שניהם יחד דמהדר אפי' וגריס הוא היתר וכל אחד נעשה היתר לאידך:
אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין ריב"ח אמר מהכא בעת רצון עניתיך ראב"ח אמר מהכא הן אל כביר לא ימאס וכתיב פדה בשלם נפשי וכו'. צריך להבין אמאי אצטריכו הני קראי. ואפשר בהקדים מ"ש הרב המבי"ט ז"ל בס' בית אלהים שער התפלה פ' י"א דף י"ב ע"ב שישנו בנותן טעם למעלת תפלת הצבור זה יצא ראשונה מצד עניני הקדושה שאינם נאמרים בפחות מעשרה והוא סוד נעלם שיש בקדושת ה' שאין ראוי להזכירו בפחות מעשרה. וזאת שנית שאינו דומה מועטים העושים את המצוה למרובים העושים כי היא מתעלת הרבה יותר בהשתתפו עם אחרים במלאכה וכמ"ש פ' אלו נאמרין בענין האשכול שטענו ח' בני אדם וגמירי כל טונא דמדלי איניש אכתפיה תלת' דטועניה היכא דמטעינו אחר ובאבני הירדן שכל א' היה מגביה על כתפו שיערו כל אבן מ' סאה והאשכול היה תתק"ס סאין ק"ך סאין לכל א' שני שלישים יותר ממשאו וכ"ש בדברים האלהיים שתתעלה יותר ענין המצוה בהתאחד בה כמה בני אדם מכפי הערך לכל אחד. ועוד בה שלישיה כי תפלת היחיד בהיותה בלתי הגונה או בלתי נאמרת בכונה אינה מקובלת וכשאומרה ברבים לפעמים תתקבל בזכות הרבים כי אפילו לחובה היחיד נגרר אחר הרוב ואפילו תפלת הצדיק לפעמים אינה נשמע' לסיבת הרבים שאינם הגונים וכמ"ש בירושלמי דתעניות דאליהו זכור לטוב נענה באש בזכות שעתידים לומר ישראל ה' הוא האלהים וכ"ש בהיותם צדיקי' שתועיל ליחיד שתקובל תפלתו בזכותם כי אין הצבור נדון אלא אחר רובו זהו תורף דברי הרב ז"ל:
ויש להרגיש על הרב ז"ל מ"ט לא אייתי מר לבי כנישתא אותה שאמרו בתעניות דף ח' א"ר אמי אין תפלתו של אדם נשמעת אא"כ משים נפשו בכפו שנאמר נשא לבבנו אל כפים איני והא אוקים שמואל אמורא עליה ודרש ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ואעפ"כ והוא רחום יכפר עון ל"ק כאן ביחיד כאן בצבור ופירש"י דבצבור נשמעת אפילו אין לב כלם שלם. ומעלה זו הול"ל להרב דאיכא בצבור. ואלו הרב ז"ל בטעם ג' קאמר דבזכות הרבים שהם צדיקים נשמעת תפלת היחיד הגם שאינה הגונה או אמרה בלי כונה. ובזהר הקדוש פ' ויחי דף רל"ד ע"א דרוש פ' פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם דבתפלת יחיד פנה ואסתכי בה ובחובוי דההוא ב"נ ברם צלותא דסגיאי אע"ג דלאו זכאי נינהו לא אשגח בחובייהו לא בזה את תפלתם אע"ג דלאו כלהו בכונה ורעותא דלבא וזה נראה מסכים הולך לש"ס דתעניות. [ודוחק לומר דהרב המבי"ט מיירי במעלו"ת אח"ז היחיד המתפלל עם הצבור וההיא דתעניות אינה בסוג זה. ותו דקאמר דתפלת הצדיק אינה נשמעת מסיבת הרבים ומייתי מאליהו זכור לטוב וכ"ש בהיותם צדיקים וכו' והרב איירי ליפות כח היחיד המתפלל עם צבור המתפללים ובזה מייתי מאליהו ז"ל. וכפי סוגיית תעניות שאני ההיא דאליהו ז"ל שהוא לבדו התפלל אבל אם היו מתפללים הצבור אף שאין הגונים אפשר דנענים כמו שנראה מהגמ' והזהר ודוק הטב שיש לצדד]:
ואפשר לרמוז כל הטעמים הללו בהני קראי דמייתו האמוראים. דבריש קאמר מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון דקשיא ליה דהול"ל ואני תפלתי תהיה לרצון על דרך שאמר דוד הע"ה עצמו יהיו לרצון אמרי פי. והשתא באומרו עת רצון משמע דודאי הוא עת רצון ולהכי קאמר אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללים והכי קאמר אני מתפלל עם הצבור שהוא עת רצון. לכן אלהים ברב חסדך ענני וכו'. ואפשר שרמוז כאן שהצבור אומר דבר שבקדושה כי על ידי שאומרים קדיש וקדושה הוא עת רצון שיש לו נחת רוח להקב"ה וכתב הטור סי' קכ"ה מס' היכלות דאמר הקב"ה אין לי הנאה בעולם כאותה שעה שאומרים קק"ק ועיניהם נשואות וכו' הא למדת שהוא עת רצון דכ"י יש הנאה להקב"ה וכן באמירת קדיש ועונים איש"ר יש נחת רוח לפניו כ"י כמשז"ל ולהכי קרי ליה עת רצון שהוא רצונו יתברך. ורבי יוסי בר חנינא מייתי קרא בעת רצון עניתיך בו תרמו"ז טעם ג' של הרב המבי"ט דהגם שתפלת יחיד אינה בכונה בזכות הצדיקים הרבים
שני פתחים לבית הכנסת וכו'. הטור סי' צ' כתב דמהירושלמי נראה שיכנס ממש ע"ש והכי מוכח ממאי דאתמר בי מדרשא דברים רבה פ' כי תבא ע"ש. והרב פרישה כתב דע"ד הסוד נ"ל שרמזו שתכנס תפלתו לפני' מהשני שמות הנקראים דלתות ישהה עצמו בהתבודדות ותכנס ותגיע תפלתו שמה עכ"ל. וכן ראיתי לרבינו מהרח"ו זצ"ל בדרשותיו כ"י פ' ואתחנן שלזה כיון משה רבינו ע"ה באומרו אדני אלהים אתה החלות שעל ידי שמות אלו נפתחים שערי תפלה אך התפלה אין לכוין אלא אל שם הויה הנקרא שם העצם וז"ש ואתחנן אל ה' כי כל השמות כנוים וככנפים ומלבושים אליו והטועה בזה כופר בעיקר עכ"ל בקצור. [ובזה פירשתי בעניותי ישמע מהיכלו קולי ושועתי לפניו וכו' וק"ל ועוד הארכתי אני בעניי בזה במקומו בס"ד]:
במערבא כי נסיב איניש וכו' פירשו רבני אשכנז דבא"י דנושא אשה ואח"ך לומד תורה למ"ד לזה שואלי"ם הלכו בו מצא או מוצא. אבל בבבל דלומד תורה ואח"ך נושא א"צ לשאל דהתורה מגינה עליו שלא יכשל באשה שאינה הוגנת. וז"ש במערבא דוקא בא"י כי נסיב וכו':
ואמר אביי מריש הוה גריסנא בגו ביתא ומצלינא וכו' עמ"ש בעניותי בס' הקטן מחזיק ברכה א"ח בסימן צ' בס"ד:
אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות וכו' מקשים דבית המדרש לומדים שם הלכות ואיך קאמר שערים המצוינים יותר מבתי מדרשות. ותו דיליף לה משיר מזמור לבני קרח דהיו בזמן שילה וגבעון ולא בחרבן והיכי קאמר והיינו דאמר רבי אמי וכו' מיום שחרב בית המקדש. ותו מעיקרא אמאי אצטריך לומר והיינו דאמר רבי אמי. ויראה פשוט דחדא מתרץ חבירתא ולפי פשוטן של דברים נראה דה"פ אוהב שערים המצוינים בהלכה כלומר זאת התורה שלומדים גדולי הדור שמעמיקים בהלכה וז"ש נענה וז"ש בעת רצון שהצבור מתפללין בזכותם עניתיך. ורבי אחא בר חנינא ראו הביא לנו קרא הן אל כביר לא ימאס רמוז מ"ש בש"ס ובזהר דהגם דלבם לא נכון והוא רחום יכפר (עיין בס' דברי שלמה) ואע"ג דלאו כלהו ברעותא ולא אשגח בחוביהו ולא בזה את תפלתם והיינו אל כביר לא ימאס. ואמר עוד וכתיב פדה בשלם נפשי כי ברבים היו עמדי רמז טעם ב' של הרב המבי"ט שתתעלה יותר המצוה בשתוף אחרים יותר מאשר הוא לערך כל א' לבדו והיינו כי ברבים היו עמדי כי בחברתם נתעלית יותר:
כל העוסק בתורה ובג"ח וכו'. הרשב"א כתב בפי' האגדות הובא בעין יעקב דהם כנגד מחשבת התפלה דכתיב בה ולעובדו בכל לבבכם. תורה דיבור. ג"ח מעשה עש"ב. ואפשר להרחיב הענין במ"ש בעניותי בס' הקטן ראש דוד פ' אמור כי ירא"ת גימטריא פ' ופ' לבטלם במחשבה. תורה מספרו כן לבטלם בדיבור. גמילות חסדים חושכניה הכי לבטלם במעשה. ולכן כ"י אמר מעלה אני וכו':
איכא סבי בבבל תמה וכו' אפשר לפי מה שאומרים חכמי הטבע דארץ שהיא חמה אין יושביה מאריכים ימים אבל כשהארץ טבע קר זה יועיל לזקנה. ובבבל טבעה חם ודרך טבע קצרות שנים ולהכי תמה רבי יוחנן איך אפשר דרך טבע סבי בבבל דדוקא בארץ ישראל הגם שאין טבעה קר מכח הברכה מאריך ימים כמ"ש למען ירבו ימיכם. וכי אמרי ליה מקדמי ומחשכי אמר היינו דאהניא להו:
א"נ שמעתי מגדול אחד במ"ש בנדרים דף כ"ב ונתן לך שם לב רגז בבבל כתיב ואמרו ז"ל רגזן ימיו מתקצרים שנא' קצר ימים ושבע רוגז מאי תקנתיה ליפוש ברחמי שנאמר ברוגז רחם תזכור הנה כי כן תמה ר' יוחנן דאיכא סבי בבבל דשכיח רוגז ומזה נמשך קצרות שנים וא"כ היכי איכא סבי בבבל. וא"ל מקדמי ומחשכי אמר היינו דאהניא להו דתקנת הרגזן הוא למתקף ברחמי וכזה עבידי הני דמקדמי ומחשכי ונעתור להם: המצוינים בהלכה לאפוקי ת"ח הלומדים הלכות בבית המדרש לפי פשוטן וז"ש שערים המצוינים בהלכה שלומדים בעיון נמרץ לעומקא של הלכה יותר מבתי מדרשות שלומדים הת"ח הלכות כפשטן והם אינם מצוינים בהלכה. וקאמר דהיינו דאמר עולא מיום שחרב וכו' כלומר דלמודי הלכות בעומק, מיום שחרב בית המקדש כי גבר אויב הסט"א אין לו אלא ד' אמות של הלכה כלומר שעור מועט שמעמיקים ומפלפלים בהלכה בדקדוק ועי"ז מתבטלים הקליפות כי תלמוד גימטריא פלונית להכניעה. ולקשט הכלה כי הלכה ה' כלה ולזה אמר מיום שחרב וכו' והוה ס"ד דפליגי דאוהב ה' שערי ציון איירי שלא בזמן החרבן ואיך קאמר מיום שנחרב דמשמע ולא קודם לזה אמר והיינו דאמר ר' אמי וכו' דדא ודא חדא היא דבזמן בית המקדש דאיכא קרבנות וכיוצא ולא היה תגבורת הסט"א אמר אוהב. אך בזמן החרבן לבטל הקלי' אין לו אלא ד' אמות של הלכה שיעור מועט בדקדוק נמרץ כי בזה אהני לבטל סט"א ולתקן השכינה:
גדול הנהנה מיגיעו וכו' בקונטריס דברים אחדים דף קמ"ב ע"ג הבאתי מה ששמעתי מעטרת ראשי מורי הרב זלה"ה בשם הרב מר אביו ז"ל ובעניותי הוספתי קצת שם ובקונטריס צפורן שמיר אות קס"א ע"ש ודוק:
רב ששת מהדר אפיה וגריס וכו' הרב סלת בלולה סי' קמ"ו כתב משם הגאון מהר"ר צבי שראה קונטריס כ"י לגדול אחד שפירש פירוש מחודש דרב ששת היה קורא בשעה שמתרגמין וקאי אמאי דבעי רב פפא בין פסוקא לפסוקא וכתב דהוא פירוש נכון מאד ע"ש. ועמ"ש בעניותי בס' הקטן ברכי יוסף שם בס"ד:
(ח א) כדאמר [להו] ריב"ל לבניה.—כעין זה למטה עמוד ב' ובפסחים לו א.
(שם) שני פתחים ס"ד אלא אימא וכו'.—לשון ירושלמי רפ"ה [ט רע"א]: רב חסדא אמר זה שנכנס לבית הכנסת צריך להכנס לפנים משתי דלתות וכו'. נראה מזה שדרכן היה לבנות פרוזדור לפני ביהכ"נ ויש לאדם להכנס לפנים מהפרוזדור ואח"כ לביהכ"נ עצמו והיינו שתי דלתות. ועי' טור ארח חיים סי' צ' שכתב: ומשמע נמי ("מן הירושלמי") כפשטיה שיכנס לפנים משתי דלתות. וזה דלא כהבית יוסף שם, שהוציא דברי הטור מפשוטם.
(שם) ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור.—זה לשון סדר ר"ע גאון: "ולאחר קדיש של שחרית יתבין צבורא ומסדרין פרשה דעניינא דיומא שנים מקרא ואחד תרגום ואח"כ מוציאין ס"ת". ולפי זה משמע דסדר שמו"ת הוא בצבור ולבד מהקריאה שבס"ת, ובזה מובן מ"ש כאן "עם הצבור". ועי' ראב"ן סי' פ"ח שנדחק לומר דמיירי ביחיד הדר במקום שאין בו עשרה לקרות בתורה וצריך היחיד לכוין השעה שקורין הצבור בפרשה בביהכ"נ. והב"י הביא פירוש זה באו"ח סימן רפ"ה בשם ראב"ן.
מה דכתיב ואני תפילתי לך ה' עת רצון. במעדני מלך כתב דגירסת הטו"ר בגמרא היתה אין תפלתו של אדם נשמעת אלא עם הציבור יע"ש וגם מדברי התוספות בע"ז דף ד' ד"ה כיון דאיכא נראה להדיא שכך היתה גירסת' וכן נראה לכאורה מדברי תר"י:
איכא סבא בבבל כסף מזוקק דף רל"ו מקום שמואל שער התרוצים צפנת פענח ק"ט ע"ד אש דת ס"ה ע"א דת ודין דף ס"ו:
לימא לן מר במילי דבי כנשתא. משכנות יעקב קכ"ג ע"ג:
מ"ד אוהב ה' שערי ציון שמע יעקב דף צ"ו:
מריש הוה גריסנא בגו ניחא שו"ת ר"י הלוי אחיו של הט"ז סימן י"ג שמע יעקב דף צ"ז:
גדול הנהנה מיגיע כפו עין יוסף דף י"ו:
לעולם ישלים אדם פרשיותיו. בית יעקב סימן קל"ז:
תוספות ד"ה רב ששת לשון לימודים וי"ו ע"ד שנות חיים קנ"ו זהב שבא:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
אלא היכא דגריסנא. ובפ׳ בה״ע גריס בבי׳ כנישתא דהוי מצלינא וע"ש בע"י דגריס רבא ועשו"ת רי"צ הלוי סי׳ י״ג בישוב הסוגיות. ועי׳ תר״י וריה״נ מחודש לחודש וצ״ל רב יהודה וכסוף ר״ה ערש"י וע׳ רשב"ץ סי׳ קצ״ג. ארהב״י והרי״ף ורא״ש גרסי וא״ר חייא בר אמי משמי׳ דעולא ובזה ניחא סמיכת המימרות . בעי' ר״פ ורי״ף גריס רבא. אר״ה כו׳ לעולם ישלים כו׳, וברי"ף אר״ה ברי׳ דרב יודא א״ר מנחם א״ר אמי לעולם כו׳ ועי׳ רא״ש: בין פסוקא עתר״י שמנהגם הי׳ לתרגם כל פסוק להבין לדלת העם ומבע״ל כשתרגמינן אי מותר לצאת בגל"נ ועי׳ חו״י יומא ע׳ ד״ה ולא מפני : תו' ד"ה ור״ש בקול רם. והא דאין עמיד׳ אלא שתיקה שיעמוד מלהגביה קולו ולעיל ו״ב דריש לתפלה וכדלקמן ל"א א׳ דאסור להגבי׳ קולו בתפלתו : ועי׳ ט״ז קמ״ו ס״ק א׳. ועי׳ מ״נ ח״א פרק י״ג עמידה שם המשתף כמו והוא עומד עליהם ויהי׳ בענין ההמנע וההפסק כמו עמדו ולא ענו ותעמוד מלדת. ומ״ש הרי״ף דכשיש עשרה מותר. ובקרא דועמדו כל העם דחשיב יותר מי' י״ל דלא קאי על כל יחיד בפני עצמי וכן במ״ש לחלק בין תורתו אומנתו שהי׳ שם חגי זו"מ ודומיהם ועתר״י ורא״ש. במקום רבו עי׳ מ"א תר״ח סק״ג: תוספו׳ ד״ה שנים מקרא כו׳ וכהרא״ש והסמ״ג שהפי׳ מועיל יותר מהתרגום ועבל״ח אות מ״ב וצ״ל דהתוספות לשיטתם בדבור הסמוך דלא מהני שיש בו תרגום ירושלמי ג"כ ולכן אמר ואפילו עטרות. ועי׳ בילקוט ראובני על הלכות שבת בענין שמו״ת וה״ד ואפילו עטרות עי׳ רש״י ולפנינו נמצא ת״א מכללתא ומלבשתא והרא״ש כ׳ שנמצא בקצת תרגומים שלפנינו גם ת״א ואולי הוא הוספה מהמדפיסיס שהכניסו מתרגום ירושלמי : והגאון ר׳ אלעזר מבראד כתב דיבון ועטרות והוא במדבר סי׳ ל״ג פל״ד וכת׳ הרמב״ן בפירושו על התורה דקאי על מה שנכתב במקרא שלפני' את שמם ולכן הניח המתרגם כמו שנכתב במקרא להורות שאותן השמות הקיפו ע״ש אחר. ועי׳ שבת ב׳ ע״ב ד״ה יציאות ומתרגמינן לא תפיקו מרה״י ולא נמצא לפנינו רק דבר״פ הזורק מפרש מויעבירו על איסור הוצאה. ועי׳ תר״י דכמה פסוקים שאין להם הרגום כמו של ברכת כהנים. ובספרים שלפנינו יש תרגום ואף דנקרא ולא מתרגם זה לא הוי רק בצבור וכאן מיירי אפי׳ ביחיד. ועי׳ של״ה מש״כ ברכה המשולשת על ברכת כהנים דצריך לקרות ג״פ העברי ואפשר שהתרגום שלנו על הפסוקים אינו מקובל מסיגי ואף דהיה אפ״ל ג״כ תה שאינו מתרגם אבל אין לכוון כן בלשון תר״י: תוס׳ ד״ה ואפי׳ עטרות. וברא״ש דנקיט עטרות ודיבון שצ״ל ירושלמי שלהם אבל בראובן ושמעון אצ״ל ג״פ העברי וכ״כ המ״א באו״ח רפ״ה סק״ב וכן נוטה דהר״י. ולתוס׳ לא בא להשמיענו כ״א מדין שמו״ת אבל מ״מ צריך לשנות ברו״ש העברי כשאר מקראות או כצל״ח שהם ערי אמורי ושמותיהם הסכמיות וכדרז״ל בסנה׳ עה״כ ותמנע משא״כ בראובן ושמעין שמפורש שהיו ברוה״ק. ועי׳ ב״י או״ח סי׳ רפ״ה: בבה״כ על״ק כו"א דפרסאי, רש״י ד״ה עד שישחוט עכ״ופ סכ״ב סק״ו ובחולין צט״ב וע׳ שבת י' ע״ב רש״י ד״ה רב חסדא ועשו"ת זכי״צ מש״כ וערא״ש ר״פ ראשית הגז וערש״י חולין מד״ב ד״׳ה ר״ח: והזהרו בזקן ע׳ מנחות צט״ב :
תוס׳ ד״ה לא לעולם תימא. והרא״ש כתב משים דהוי תרי קולי דסתרי, ואף למ״ד לקמן כדאי ר״ש לסמוך בשעת הדחק ובר׳׳ס רל״ג בהג״ה דבשעת הדחק אין להשגיח על תרי קולי דסתרי י״ל דאזיל לשיטתי׳ בריש מכלתין בשם רה״ג לענין דנוהגין להתפלל ערבית ולקרות ק״ש מבעו״י משום תפלה בצבור דהוי שעת הדחק מ״מ יזהר שלא יתפלל מנחה כ״א קודם פלג כיון שיוכל להתפלל מקודם וא״כ ה״ה לענין ק״ש של שחרית לאתר הנץ ועתו׳ ריש מכלתין ב' סע״ב ומש״ש. ומיהו לקמן בהא דלא נקיט שני פעמים קודם הנץ כהרא״ש לתרץ בענין אחר. וי״ל דל״ד דהתם דקורא ק״ש ש״ע כיון דזמנו הוא ולא שרינן לי׳ ק״ש של שחרית רק מטעם דאיכא דקיימי ולכן אין להתיר לו אח״כ כיון דהוי תרתי דסתרי ויוכל לקרות ק״ש של שחרית בזמנו וכאן להיפך דכיון שקורא ק״ש של ערבית כיון דאיכא דגני וא״כ לענין הנץ יש להתיר כיון שהוא זמנו. ומש״כ וי״ל דהכ״ק. ואע״ג דבעי ג״כ להקדים עשי׳ לקריאה כדלקמן יד״ב מ״מ משכחת כשלא היו עדיין תפילין וכדאמר התם שלוחא דעוית דכיון שקרא ק״ש יצא אבל לכתחלה צריך לקרות כותיקין שיוכל להקדים תפלין ועתו׳ לקמן ס״ב ד״ה ולק"ש ולהכי קאמר דיוצא בדיעבד. והא דבריש מכלתין ילפינן מקרא דעזרא דמעהש"ח יממא וקיי״ל מגילה בספ״ב דבמגיל׳ ומילה וטביל' דיוצא מעהש״ח ועב״ס זמני׳ מש״ש. וי״ל דלהכי נקטו ציצית דכתי׳ וראיתם וכן תפלין שצריך לברך מקודם אבל ק״ש דביממא וליליא תליא דלאו זמן שכיבה הוא. אבל בדבור הסמוך לענין נץ החמה דהוי ביממא כתבו סתם לענין שאר מצוות. ומיהו קשה דהא משיכיר דהוא זמן ראי׳ הוי שעורו בציצית ולמה קרינן לי׳ לילה דהא לענין ציצית יום הוא וכן הקשו כמה מפרשים. ועי׳ תוס׳ לקמן ט״ב דדריש וראיתם ראה מצוה זו וזכור מצות ק״ש א״כ חזינן דמשיכיר הוי זמן ציצית וק"ש של יום. ומדברי התוס׳ שהוא לילה לענין ציצית ואולי דכונת התוס׳ דליליא היא היינו אפי׳ קודם הכרת לילה ומ״מ יוצא י״ח ק״ש דאיכא דקיימי ומש״ה אינו יוצא נמי בשל לילה. ובזה נמשכים דהתוס׳ דלאחר עהש״ח ל״ד מיד דצריך להמתין כדי שיכיר . שסתרו דבריהם דלילה לציצית קודם שיכיר ובדקרי לי׳ לילה יוצא י״ח ק״ש והוא היפוכו. וי"ל דודאי מה״ת בק״ש אין לחלק בין קודם לאחר שיכיר דאחר עהש״ח איכא דקיימי אלא דמדרבנן ימתין שיכיר אבל בזמן קימה אין לחלק בזה דכיון דטעמא דאיכא דקיימי אין לחלק בין קודם לאחר שיכיר כיון דע״כ לאחריו יקרא לכתחלה אע״ג דאיכא נמי דגני ע"כ אזיל נמי בתר דקיימי וא״כ ממילא בק״ש של יום מתחיל מלילא מאיכא לקיימי ולהכי י״ל דאמר דקורא דמשמע דאפי׳ מדרבנן יוצא ולא קודם שיכיר דבזה גזרו רבנן שלא לקרות קודם הכרה ולכן קורא לאחר שיכיר דאע״ג דאיכא דגני דקורא משמע שהוא מהדין גם לכתחלה ולהכי כ׳ התוס׳ שפיר דלילא לענין ציצית ותפלין כיון דהגמ׳ לא מיירי רק לכתחלה דבעי מדרבנן. שעור הכרה אבל מדאמר הטעם הואיל ואיכא כו׳ וע״כ משום דאשמעינן דלהכי הוי ליליא גם קודם הכרה משום דאיכא אינשי כו׳ ולכן יוצא מה״ת. אך לפי מה שכתבתי לעיל דהא לכתחלה צריך ג״כ להקדים עשי׳ לקריאה נסתר זה. וי״ל דר״ש לשיטתו במנחות מ״ג דאצטריך וראיתם לכסות לילה לפטור מציצית וא״ש וכן מצאתי בשם אבן העוזר שהרגיש בתי׳ זה עיין תוס׳ מנחות מג״ב ד״ה ואיזו. ולכאורה י״ל מ״ש התוס׳ אבל גבי ק״ש כו׳. ולפ״ז אינה יוצא בשל לילה בעהש״ח וקשה דכי היכי דיוצא בשל יום דאיכא דקיימיי יהא יוצא נמי בשל לילה דאיכא דגני וי״ל בפשטות דמה דכתיב בק״ש ובשכבך לאו היינו שכיבה ממש אלא דמצותה היא שבזמן שכיבה לא ישכב עד שיקרא ק"ש וכן בענין שכיבה דכ״ע וממילא ובקומך כשתגמור זמן שכיבת כל העולם דאיכא דקיימו דכיון שקורא ק״ש של שחרית ירצה להיות מדקיימי ויכול לקרות ק״ש של שחרית שהרי קם עכשיו לקרות ק״ש משא״כ בשל לילה כשהוא עכשיו מדקיימי אינו נמשך לבתר דגני ולכן אינו יוצא בשל שניהם בשעה זו ואין אנו צריכים בזה למה שכתבתי לעיל :
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמ'. ז"ל מאי דכתיב אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות והיינו דאמר ר' חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב ביהמ"ק אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד עכ"ל.
בענין קדושת ביהכ"נ וביהמ"ד
א.
בביאור מעלת ביהמ"ד הקבוע להלכה
לכאורה צריך ביאור מהי המעלה דשערים המצויינים בהלכה בהשוואה לבית הכנסת, דהרי ביהכ"נ הוי מקדש מעט (מגילה כט א) דחלה בו מעין קדושת בית המקדש, ומ"ש בית הכנסת מבית מדרש הקבוע להלכה. ועיין ברבינו יונה (דף ד' בדפי הרי"ף ד"ה אוהב ה') וז"ל אלא ודאי רוצה לומר שאוהב הקב"ה שערי ציון מכל בתי כנסיות ובתי מדרשות, וכמו שאוהב ביהמ"ק יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות כך אוהב שערים המצויינים בהלכה כלומר ששם קביעות התורה וההוראות בכל יום יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות שלומדים בהם לפי שעה דרשות או פסוק, לפי שהמקומות הקבועים הם במקום ביהמ"ק כדאמרינן מיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד עכ"ל.
והנה עיין ברמב"ם (פי"א מהל' מלכים ה"א) שכתב וז"ל שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ למנות להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך ולהכרית זרעו של עמלק שנא' תמחה את זכר עמלק ולבנות בית הבחירה שנא' לשכנו תדרשו ובאת שמה עכ"ל. והקשה הלח"מ דהרמב"ם (בפ"א מהל' ביהב"ח ה"א) כתב וז"ל מצות עשה לעשות בית לה' שנא' ועשו לי מקדש וכו' עכ"ל, וצ"ע מדוע בהל' מלכים הביא את הקרא ד"לשכנו תדרשו". ועוד צ"ע ברמב"ם שכתב (בפ"ו מהל' ביהב"ח הי"ד) ששלמה המלך קידש את העזרה וירושלים והרי בגמ' זבחים (דף כד.) מבואר שדוד קידש את העזרה.
ונראה דחלין ב' דינים בקדושת בית המקדש: א) חלות דין קדושת מקדש, ב) חלות דין קדושת בית הבחירה. ותרוויהו חלוקים הם ביסוד דינם, שדין קדושת המקדש חלה כחלות קדושה בבית עצמו ואינה חלה מדין קדושת המקום דהרי קדושת מקדש אינה חלה דוקא במקום מסוים בלבד, דיכולה לעבור ממקום למקום עפ"י הדיבור, וכמו שמצינו שהמשכן היה במדבר בגלגל ובשילה. אמנם קדושת בית הבחירה הויא חלות קדושת מקום - שנבחר המקום שבהר המוריה ונתקדש לדורות, וכמבואר ברמב"ם (פ"א ה"ג מהל' בית הבחירה) וז"ל כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית לה' וכו' ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה וכו' עכ"ל. ולפיכך משנחרב המשכן בשילה הותרו הבמות משא"כ משנבנה ביהמ"ק בירושלים נאסרו הבמות לעולם. דבמשכן בשילה נאסרו הבמות משום שחלה קדושה בגוף הבית של המשכן, ומשנחרב המשכן ובטלה קדושת הבית - בטל האוסר והותרו הבמות. משא"כ בביהמ"ק שחל איסור במות משום שחל קדושת מקום בית הבחירה, ואף לאחר חורבן הבית עדיין נשארה קדושת בית הבחירה במקומה לדורות. ובאמת יש בענין זה שתי פרשיות נפרדות בתורה, דמצות בנין המקדש נלמדת מקרא ד"ועשו לי מקדש" (שמות כ"ה, ח'), ומצות בית הבחירה נלמדת מקרא ד"כי אם אל המקום אשר יבחר ה' וכו' לשכנו תדרשו ובאת שמה" (דברים י"ב, ה'). ולפי"ז מיושבת קושיית הלח"מ הנ"ל, דבהל' ביהב"ח דמיירי גם לגבי המשכן שעשה משה הביא הרמב"ם את הפסוק ד"ועשו לי מקדש" שממנו נלמד דין עשיית המקדש וקדושת בית המקדש. אמנם בהל' מלכים מיירי הרמב"ם לענין מצות בנין בית הבחירה הנלמדת מקרא ד"לשכנו תדרשו ובאת שמה". ולפי"ז י"ל דבאמת דוד המלך קידש את המקדש בקדושת בית הבחירה וכמבואר ברמב"ם (פ"א מהל' ביהב"ח ה"ג) וז"ל ואין שם בית לדורי דורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה נאמר ויאמר דויד זה הוא בית ה' האלוקים וזה מזבח לעולה לישראל ויאמר זאת מנוחתי עדי עד עכ"ל. אמנם קדושת בנין בית המקדש עצמו נתקדשה ע"י שלמה המלך שבנה את המקדש, וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ו מהלכות בית הבחירה הי"ד) וז"ל ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשה לעת"ל עכ"ל57.
ולפי"ז נראה דבתי כנסיות ובתי מדרשות דעלמא קדושתן חלה מעין קדושת המקדש, דהיינו דהבית עצמו נתקדש אבל אין בהם חלות קדושת מקום. משא"כ ביהמ"ד הקבוע להוראה - דהיינו שערים המצויינים בהלכה - דחלה בהם מעין קדושת בית הבחירה, דאף עצם המקום נתקדש. ונראה עוד דקדושת בית המקדש חלה מפאת היותו בית המקודש לעבודה - שהקריבו בו קרבנות, וכדמשמע מדברי הרמב"ם (פ"א מהל' בית הבחירה ה"א) וז"ל מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבין בו הקרבנות עכ"ל. ומבואר דיסוד מצות בנין בית המקדש הוא שיהיה בית מוכן להיות מקריבין בו קרבנות. ונראה דמשו"ה חלה קדושת המקדש בכל מקום שהיה בית המיוחד להקרבת קרבנות, ולכן חלה קדושת המקדש במשכן במדבר, בגלגל, בשילה, ובבית המקדש. וה"ה בבית הכנסת שהוא מקום תפלה ועבודה שבלב שחלה בו מעין קדושת בית המקדש שהבית עצמו נתקדש כבית המקודש לעבודה. ומאידך בבית הבחירה חלה קדושת מקום. ונראה דמשו"ה מקום ישיבת הסנהדרין הרי הוא דוקא בלשכת הגזית בבית הבחירה ולא בשאר המקדשות, ומשום שנאמר (דברים י"ז, ח') "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה'", דמשם נלמד שהסנהדרין יושבין בבית הבחירה. וכתב הרמב"ם (פ"א מהל' ממרים ה"א) וז"ל בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם יוצא חק ומשפט לכל ישראל עכ"ל. ומבואר שחל דין שמקום ישיבת הסנהדרין שהם עיקר תושבע"פ ועמודי ההוראה הוא רק בבית הבחירה דוקא. ונראה דהוא הדין שבמקום הקבוע להוראה דעלמא חל בו נמי מעין דין בית הבחירה וקדושת מקום. ובשערים המצויינים בהלכה חלה מעין קדושת בית הבחירה - שאין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. ועיין בפסוקים (תהילים פ"ז, א' - ג') "לבני קרח מזמור שיר, יסודנו בהררי קדש. אהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב. נכבדות מדובר בך עיר האלוקים סלה וכו'". וכל הפרק ההוא מיירי בבית הבחירה. ומבואר מזה כדברינו דשערים המצויינים בהלכה קדושתן מעין קדושת בית הבחירה, משא"כ בתי כנסיות דאינם אלא מעין קדושת משכן ובית המקדש. ולפי"ז י"ל דהעדיפות של מקום הקבוע להוראה והלכה מבית הכנסת הוא משום שקדושת בית הבחירה עדיפא מקדושת בית המקדש.
ב.
אם עדיף להתפלל בביהכ"נ או בביהמ"ד
והנה יעויין בסוגיא מס' מגילה (דף כו: - כז א) שדנה הגמ' האם מותר לשנות בית הכנסת ולעשותו בית המדרש. "אמר רב פפי משמיה דרבא, מבי כנישתא לבי רבנן שרי, מבי רבנן לבי כנישתא אסיר, ורב פפא משמיה דרבא מתני איפכא, אמר רב אחא כוותיה דרב פפי מסתברא דא"ר יהושע בן לוי בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש, שמע מינה. דרש בר קפרא מאי דכתיב וישרף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלם ואת כל בית גדול שרף באש, בית ה' זה בית המקדש, בית המלך אלו פלטרין של מלך. ואת כל בית גדול שרף באש, ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, חד אמר מקום שמגדלין בו תורה וחד אמר מקום שמגדלין בו תפלה, מ"ד תורה דכתיב ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, ומ"ד תפלה דכתיב ספרה נא הגדולות אשר עשה אלישע, ואלישע דעבד ברחמי הוא דעבד. תסתיים דר' יהושע בן לוי הוא דאמר מקום שמגדלין בו תורה, דאמר ריב"ל בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש".
ומבואר בגמ' שנחלקו בפירוש הפסוק "וכל בית גדול שרף באש" אם "בית גדול" ר"ל מקום שמגדלין בו תפלה או מקום שמגדלין בו תורה. ומשמע דפליגי אי קדושת בית הכנסת עדיפא מקדושת בית המדרש או דקדושת בית המדרש עדיפא.
וצ"ע דאמרינן בסוגיין דאוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות, וביארנו דקדושת שערים המצויינים בהלכה עדיפא משום דהויא מעין קדושת בית הבחירה, ואילו קדושת בית הכנסת היא רק כקדושת המקדש, ויקשה למ"ד דבית גדול זה תפלה דס"ל דקדושת בית הכנסת עדיפא מבית המדרש. אמנם נראה דלפי גירסת הגמ' "אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות", פירוש שערים המצויינים בהלכה היינו מקום הקבוע להוראה, וקדושתו עדיפא מבית הכנסת ומבית מדרש דעלמא שלומדים בהם תורה (וכמש"כ רבינו יונה). ואילו הסוגיא במגילה דנה בבית המדרש דעלמא שהוא מקום שלומדים בו תורה, אך אינו מקום הקבוע להוראה, האם עדיף מבית הכנסת או לא. ואילו בסוגיין מיירי בביהמ"ד הקבוע להוראה דעדיף מבתי כנסיות ובתי מדרשות.
ברם עיין ברמב"ם (פ"ח מהל' תפלה ה"ג) וז"ל בית המדרש גדול מבית הכנסת וחכמים גדולים אע"פ שהיו להם בעירם בתי כנסיות הרבה לא היו מתפללין אלא במקום שהיו עוסקין שם בתורה עכ"ל. ומשמע שהרמב"ם לא גרס "יותר מבתי מדרשות" וס"ל שדינו של ר' חסדא בסוגיין הוא דבית המדרש דעלמא עדיף מבית הכנסת. ולפי זה צ"ע סתירת הסוגיות, ואם היא מחלוקת הסוגיות למה שינה אביי מקום תפלתו לבית המדרש לאחר ששמע חידושו של ר' חסדא והרי בסוגיא דמס' מגילה מבואר דלר' יוחנן קדושת בית הכנסת עדיפא מקדושת בית המדרש, ואי ס"ל כוותיה היה לו להמשיך להתפלל בבית הכנסת.
וע"כ צ"ל שהן ב' סוגיות נפרדות, דבמס' מגילה דנה הגמ' האם מותר לשנות מבית הכנסת לבית המדרש או בית המדרש לבית הכנסת משום דמעלין בקודש ואין מורידין. ולגבי זה נחלקו איזו קדושה עדיפא ותלוי בפירוש הקרא "בית גדול אשר שרף ה'". ואפילו אי נימא כריב"ל דאסור לשנות בית המדרש לבית הכנסת דמעלין בקודש ואין מורידין, מכל מקום יתכן שעדיף להתפלל בביהכ"נ שהוא מקום המיוחד לתפלה. ואילו בסוגיין דנה הגמ' איזה מקום עדיפא לתפלה - בית הכנסת או בית המדרש. ואף אי ס"ל כר"י דאסור לשנות בית הכנסת לבית המדרש דקדושת בית הכנסת עדיפא, מכל מקום לגבי תפלה יתכן דמודה ר' יוחנן לחידוש דר' חסדא דתפלה בבית המדרש עדיפא, ומשום כך חזר אביי וקבע מקום תפלתו בבית המדרש שלמד בו.
והנה בביאור סברת ר' חסדא דבית המדרש שמיוחד ללימוד התורה מהני יותר לתפלה מבית הכנסת שמיוחד רק לתפלה, י"ל דר' חסדא מחדש דעצם ההקצאה של בית המדרש למקום מיוחד ללימוד התורה חשיבא נמי הקצאה לתפלה. דנאמרת הלכה דמעיקר דין תפלה חייבים לצרף ולשלב תורה לתפלה. וכדאיתא לקמן (דף לא.) "אין עומדין להתפלל וכו' אלא מתוך הלכה פסוקה".
ויש להביא כמה ראיות דיש קיום מיוחד לצרף תורה לתפלה:
א) כתב הרמב"ם בסה"מ (מצוה ה') וז"ל הוא שצונו לעבדו, נכפל זה הצווי פעמים באמרו ועבדתם את ה' אלקיכם ואמר ואותו תעבדו כו' הנה יש בו יחוד אחר שהוא צווי לתפלה. ולשון ספרי ולעבדו זו תפלה. ואמרו ג"כ ולעבדו זו תלמוד. ובמשנתו של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אמרו מנין לעיקר תפלה מצוה מהכא את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד, ואמרו עבדוהו בתורתו ועבדוהו במקדשו, רוצה לומר הכוון אליו להתפלל שם כמו שבאר שלמה ע"ה עכ"ל. ומפורש ברמב"ם שמצות עבודת ד' יתברך כוללת שני דברים, תפלה ותורה, כי ע"י תלמוד תורה מקיים אדם מצות עבודה שבלב כמו שמקיימה בתפלה. ולפי זה י"ל דיש קיום מיוחד לצרף תורה לתפלה לקיים מצות עבודת ה' בשלימותה. ומפני כך י"ל שבית המדרש שהוא מקום המקודש לתלמוד תורה נתקדש לשם קיום מצות עבודת ד' יתברך בדומה לבית הכנסת שנתקדש לעבודת ה' ע"י תפלה.
ב) תפלה הויא קיום דקבלת עול מלכות שמים וכדמבואר לקמן (דף יד:) וז"ל ואמר ר' יוחנן הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל וזו היא מלכות שמים שלמה עכ"ל. וכן יש קיום של קבלת עול מלכות שמים בתלמוד תורה. והא ראייה שאחרי לימוד תורה ברבים אומרים קדיש דרבנן דביסודו מהוה קבלת עול מלכות שמים. ועוד ראייה מהרמב"ם (פ"א מהל' ק"ש ה"ב) שכתב וז"ל ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו עכ"ל. ומפורש ברמב"ם שת"ת הוא העיקר הגדול בקבלת עול מלכות שמים שהכל תלוי בו. וממילא י"ל דחל קיום מיוחד לצרף תורה לתפלה, דתרוייהו הויין קיום דקבלת עומ"ש.
ג) מבואר בגמרא לקמן (דף לא.) ז"ל ת"ר אין עומדין להתפלל כו' אלא מתוך הלכה פסוקה עכ"ל, וכעין זה קבע שם הירושלמי (פ"ה ה"א) ז"ל תני לא יעמוד אדם ויתפלל כו' אלא מתוך דבר של תורה עכ"ל. וכן נמי כתבו שם בתוס' (דף לא. ד"ה רבנן) דאליבא דרבנן שאמרו שאין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש היינו תורה, וז"ל מתוך כובד ראש ושמחה של מצוה כגון שעסק בדברי תורה עכ"ל. וכן נמי כתב רש"י על הברייתא שם שאין עומדין להתפלל כו' אלא מתוך שמחה של מצוה (ד"ה אלא מתוך שמחה) וז"ל כגון דברי תנחומים של תורה כגון סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהלה לדוד שהוא של שבח ותנחומין כגון רצון יראיו יעשה שומר ה' את כל אוהביו וכגון מקראות הסדורות בתפלת ערבית כי לא יטוש ה' את עמו עכ"ל. ונראה שכל המחלוקת בסוגיא היא רק אם צריכים לסדר לפני תפלה הלכות של תורה שבע"פ או דברי רצוי מדברי תורה שבכתב. אמנם לכולי עלמא המתפלל חייב לסדר דברי תורה לפני התפלה. והטעם משום שאף בתורה יש קיום של תפלה, כי תלמוד תורה מהוה עבודה שבלב כמו תפלה, ולכן בדין הוא לצרף את שתיהן יחד לקיום מצות תפלה אחת.
ונראה לבאר עוד דאיתא בסוגיין "ואמר אביי מריש הוה גרסינא בגו ביתא ומצלינא בבי כנישתא כיון דשמענא וכו' מיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא". ומבואר דבקיום צירוף תורה לתפלה ישנן שתי הלכות: א) שעדיף להתפלל בבית המדרש מבית הכנסת, שע"י שמתפלל בבית המדרש חל צירוף בין תלמוד תורה לתפלה וזוהי מעלה בעצם התפלה עצמה. ב) שעדיף לאדם להתפלל במקום שהוא עצמו לומד, ולא רק שיתפלל בבית המדרש דעלמא. והנה אי נימא שר"ח ס"ל דבית המדרש מקודש יותר מבית הכנסת וע"כ עדיף להתפלל בבית המדרש צ"ע למה צריך לדקדק להתפלל דוקא בבית המדרש שבו הוא עצמו לומד, הרי כל בית המדרש דעלמא קדושתה עדיפא מבית הכנסת. אמנם לפמש"נ י"ל שיסוד הדין להתפלל בבית המדרש הוא משום שחל קיום מיוחד לצרף הקיום דעבודת ה' שבתלמוד תורה לתפלה, ולפי"ז יתכן דמשום כך חל דין מסוים להתפלל במקום שהוא עצמו לומד בכדי לצרף קיום עבודה שבלב ע"י לימוד התורה דידיה עם קיום עבודה שבלב דידיה ע"י תפלה58.
ג.
בביאור מחלוקת האמוראים אי קדושת ביהכ"נ עדיפא מקדושת ביהמ"ד
בגמ' (מגילה כז א) מבואר דר' פפא ור' פפי ור' יוחנן וירב"ל נחלקו אם קדושת בית הכנסת דעלמא עדיפא מקדושת בית המדרש דעלמא או לא. וצ"ב ביסוד מחלקותם.
ונראה לבאר את המחלוקת עפי"מ שחלוקים הרמב"ם והרמב"ן ביסוד קדושת בית המקדש. דהנה הרמב"ם כתב (פ"א מהל' בית הבחירה ה"א) וז"ל מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש עכ"ל. ומבואר דאליבא דהרמב"ם עיקר המצוה בבניית בית המקדש הוא שיהיה בית מוכן להקרבת קרבנות - דהיינו בית לצורך עבודת ד'. מאידך הרמב"ן בפירושו עה"ת (ריש פ' תרומה) פליג עליו וז"ל ולכן צוה תחילה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל, והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה כו' וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר כו' עכ"ל. ועוד כתב הרמב"ן (דברים י', ד' - ה') וז"ל ועל דרך הפשט יתכן כי ועשית לך ארון עץ ירמוז לארון שעשה בצלאל. וזה כי מתחלה נצטווה משה על המשכן וכליו, והיתה המצוה הראשונה ועשו ארון עצי שיטים כי הוא עיקר הכוונה בכל המשכן להיות השם יושב הכרובים כו' והנה הזכיר זו המצוה הראשונה שבענין המשכן ושהכל תלוי בה עכ"ל. ומבואר מהרמב"ן דעיקר המצוה בבניית המשכן והמקדש הוא שיהיה מקום מוכן להשראת השכינה בתוך בני ישראל. וצריך שיהיה בו מקום להניח בו ארון הקדש שהוא עיקר המקום של השראת השכינה. אמנם יש להעיר דאפילו לרמב"ן עצם החפצא של הארון אינו מעכב, שהרי בבית שני לא היה ארון קדש אלא שמקום הארון מעכב, ובבית שני כמו בבית ראשון ובמשכן היה מקום ק"ק שהוא מקום הארון. ולפי"ז נראה שיש נ"מ בין הרמב"ם לבין הרמב"ן בבניית בית המקדש בלי מזבח, שלרמב"ם מזבח להקריב עליו קרבנות מעכב במצות בנין בית המקדש ואילו אליבא דהרמב"ן מזבח אינו מעכב.
ולפי שיטת הרמב"ם י"ל דכיון דיסוד קדושת בית המקדש הוא משום דהוי מקום לעבודה, בית הכנסת דומה למקדש יותר מבית המדרש שהרי עיקר מצות בית הכנסת היא תפלה המהווה עבודה שבלב, וכמוש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' תפלה ה"א) וז"ל מצות עשה להתפלל בכל יום שנא' ועבדתם את ה' אלקיכם. מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו הוא עבודה שבלב זו תפלה עכ"ל. וכמו"כ כתב (פי"א מהל' תפלה ה"א) וז"ל כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפלה בכל עת תפלה ומקום זה נקרא בהכ"נ עכ"ל. ולכן רב פפא ור' יוחנן סברי שקדושת ביהכ"נ היא למעלה מקדושת ביהמ"ד משום דעבודה מהוה היסוד של קדושת ביהמ"ק, והוא נמי יסוד קדושת ביהכ"נ.
מאידך רב פפא וריב"ל ס"ל שקדושת בית המדרש למעלה מקדושת בית הכנסת. ויתכן שסברתם כדעת הרמב"ן שעיקר קדושת בית המקדש נובעת מארון הקדש המהוה המקור להשראת השכינה במקדש. ויוצא לפי"ז שעיקר הדבר המקדש את בית המקדש הוא התורה. ולכן בית המדרש דומה לבית המקדש יותר מבית הכנסת, כי קדושת בית המדרש חלה מפני התורה כמו עיקר הקדושה שבבית המקדש.
ד.
אמנם לפי"ז צ"ע בשיטת הרמב"ם שפסק כרב פפי וריב"ל, וכמוש"כ (פי"א מהל' תפלה הל' י"ד) וז"ל מותר לעשות בית הכנסת בית המדרש. אבל בית המדרש אסור לעשותו בית הכנסת שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת ומעלין בקדש ולא מורידין עכ"ל. וקשה שהרי נתבאר שהרמב"ם סובר שיסוד קדושת ביהמ"ק הוא משום דהוי מקום עבודה, ולכאורה א"כ ביהכ"נ יותר דומה לביהמ"ק ותהא קדושתה למעלה מקדושת ביהמ"ד.
והנה נחלקו הראשונים ביסוד קדושת בית הכנסת, (עיין בר"ן במגילה דף ח. בדפי הרי"ף) דהרמב"ן סובר דיסוד קדושתה הוא משום שהוקצה למצות תפלה וקדושתה מדין תשמישי מצוה. ואילו הר"ן חולק עליו וסובר שחל בבית הכנסת קדושה מדרבנן, ולכאורה קדושת בית הכנסת מדרבנן היא, מעין קדושת המקדש. ברם מהרמב"ם משמע דס"ל דחלה קדושת בית הכנסת מדאורייתא מעין קדושת בית המקדש, שהרי כלל הרמב"ם איסור ניתוץ בתי כנסיות בלאו דלא תעשון כן לה' אלוקיכם (וכדמבואר ברמב"ם סה"מ ל"ת ס"ה). וכן יש להוכיח ממה שפסק (פי"א מהל' תפלה הי"א) שביהכ"נ שחרב קדושתו קיימת שנא' והשימותי את מקדשיכם אע"פ שהן שוממין בקדושתן הן עומדין, וכמו"כ פסק (פ"ו מהל' בית הבחירה הט"ז) לגבי קדושת המקדש מהך קרא דוהשימותי את מקדשיכם אע"פ ששמומין בקדושתן הן עומדין. ומשמע מזה דלדעת הרמב"ם חלה חלות קדושה בבית הכנסת מדאורייתא, והוה מעין קדושת מקדש, וקדושתן מחמת השכינה דבית הכנסת הוא מקדש מעט. (ועיין לקמן בשיעורים לדף סב: בענין קדושת בית הכנסת ובית המדרש באריכות).
והנה הרמב"ם (פ"א מהל' בית הבחירה ה"א) סובר שיסוד קדושת בית המקדש הוא דהוי מקום לעבודת ד' יתברך, וא"כ קדושת בית הכנסת הקדוש נמי לעבודת ד' בתפלה לכאורה דומה יותר לקדושת בית המקדש מקדושת בית המדרש הקדוש בקדושת התורה ולא לעבודה, ובדין הוא שקדושת בית הכנסת תהיה למעלה מקדושת בית המדרש, וא"כ למה פסק הרמב"ם שקדושת בית המדרש למעלה מקודשת בית הכנסת.
ונראה ליישב עפ"י מש"נ דהרמב"ם סובר שאף בית המדרש מקודש לעבודה כמו בית המקדש, דהקצאה לתורה הויא נמי הקצאה לתפלה דתרוייהו מכלל מצות ולעבדו בכל לבבכם (כמבואר ברמב"ם בסה"מ מ"ע ה'), וחל קיום מיוחד לצרף תלמוד תורה לתפלה (וכמש"נ לעיל, אות ב'). ומשו"ה סובר דקדושת בית המדרש יתירה היא על קדושת בית הכנסת. דביהמ"ד מקודש לעבוד את ה' בתפלה ובתורה ואילו ביהכ"נ מקודש לתפלה בלבד.
ה.
והנה יש לעיין לשיטת הרמב"ן דיסוד קדושת בית הכנסת הוא מדין תשמישי מצוה שהוקצה למצותו, מהו יסוד המחלוקת בסוגיא (מגילה כז א) אם קדושת בית הכנסת עדיפא מקדושת בית המדרש או לא, דלכאורה צ"ע כיון דמצות תלמוד תורה עדיפא ממצות תפלה, משום דת"ת עדיפא משאר מצות דת"ת כנגד כולן, מהי הסברא דקדושת בית הכנסת שהקוצה למצות תפלה וקדושתו מחמת הקצאה למצוותיו עדיפא מקדושת בית המדרש דהוקצה למצות ת"ת, הרי מצות ת"ת עדיפא משאר מצות.
ונראה דאע"פ שמצות תלמוד תורה עדיפא מתפלה, מכל מקום חל חלות קיום בפני עצמה להתפלל בבית הכנסת, וכמש"כ הרמב"ם (פ"ח מהל' תפלה ה"א) וז"ל ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת שאין תפלתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת עכ"ל. ובלחם משנה דייק דמשמע מדברי הרמב"ם שהמתפלל ביחידות נמי צריך להתפלל בבית הכנסת. ומבואר דחל קיום בפ"ע להתפלל בבית הכנסת, וחל קיום בעצם מצות תפלה כשמתפלל בבית הכנסת. ולפי זה י"ל אליבא דהרמב"ן דמאן דאמר דבית הכנסת עדיף מבית המדרש היינו משום שסובר דאע"פ שקדושת בית הכנסת חלה מחמת שהוקצה למצות תפלה וקדושת בית המדרש היא משום שבית המדרש הוקצה לתלמוד תורה, ומצות תלמוד תורה עדיפה מתפלה, מכל מקום חל קיום מיוחד להתפלל בבית הכנסת, דתפלה בבית הכנסת היא מעליותא בעצם חלות התפלה. משא"כ במצות תלמוד תורה אין מעלה וקיום מיוחד ללמוד תורה דוקא בבית המדרש, דלא נאמר בתלמוד תורה דין של קביעות מקום ללמוד בו, ודמצוה מיוחדת היא ללמוד בבית המדרש. ומשום כך ס"ל דבית הכנסת עדיף מבית המדרש, שע"י הזמנת בית הכנסת למצות תפלה חל קיום מיוחד בעצם קיום מצות תפלה, ומשום כך חל חלות קדושה מיוחדת בבית הכנסת למצותו. ואילו בתלמוד תורה אין חלות קיום מיוחד בתלמוד תורה שבבית המדרש, ולכן ליכא חלות קדושה מיוחדת בבית המדרש משום שבית המדרש הוקצה לתלמוד תורה. ומשו"ה לענין קדושת הקצאתם ביהכ"נ עדיף מביהמ"ד.
ע"כ ענין קדושת ביהכ"נ וביהמ"ד
גמ'. וז"ל אמר רב הונא בר יהודה אמר ר' מנחם אמר ר' אמי מאי דכתיב ועוזבי ה' יכלו זה המניח ס"ת ויוצא רב אבהו נפיק בין גברא לגברא בעי רב פפא בין פסוקא לפסוקא מהו תיקו ר' ששת מהדר אפיה וגריס אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו עכ"ל. יש לעיין מהו יסוד הספק בגמ' אם מותר לצאת בין פסוק לפסוק כשהמתורגמן מתרגם, דהרי גם התרגום הוי תלמוד תורה.
ונראה דמספקא לן אם האיסור ד"ועוזבי ה' יכלו" חל רק כשיוצא ועוזב ס"ת, ויסוד האיסור חל משום דמניח החפצא של ס"ת, או שאסור לצאת מפאת ביזוי דברי תורה, ומשו"ה אסור לצאת אף בתרגום. והנה יש ב' דיני קדושה בתורה. חדא, דין קדושת חפצא של תורה, דהיינו דחלה קדושה בחפצא של האותיות דהויין גופא דקדושה, ולשיטת הבעל המאור (ע' בבעה"מ מס' סוכה דף ד: בדפי הרי"ף ד"ה ב"ה ועי' במלחמות ה' שם) חלה קדושת חפצא אף בגוילין של ס"ת ובעי הקלף עיבוד לשמה משום דהוי גופא דקדושה. ואף הרמב"ן שחולק על הבעה"מ וסובר דהקלף אינו אלא תשמישי קדושה לכאורה מודה דהכתב והאותיות עצמו הוי גופא דקדושה, וחל בכתב חלות דין קדושת חפצא של תורה59.
ועוד יש חלות דין קדושת דברי תורה. ונראה דחלות קדושת דברי תורה חלה משום דהויין דבר ה', ולכן חלה חלות קדושת דברי תורה אף בתושבע"פ. ויש להביא ראייה דחלה חלות קדושת דברי תורה בתורה שבע"פ, דהרי האיסור ללמוד ד"ת בבית הכסא ובמקום המטונף חל בכל דברי תורה ואף בתושבע"פ, וכמבואר ברמב"ם לגבי האיסור דולא יראה בך ערות דבר (פ"ג ה"ד מהל' ק"ש) וז"ל ולא קריאת שמע בלבד אלא כל ענין שהוא מדברי הקודש אסור לאומרו בבית המרחץ עכ"ל. ומשמע שכל דברי הקודש שהם דבר ה' כולל תושבע"פ הם בכלל האיסור. ועוד נראה להביא ראייה דאיכא חלות קדושת דברי תורה בתושבע"פ ממה שפסק הרמב"ם (פ"ו ה"ח מהל' יסודי התורה) וז"ל כתבי הקודש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשרוף אותן או לאבדן ביד והמאבד ביד לוקה מכת מרדות עכ"ל, ומבואר דאסור למחוק אף פירושי וביאורי התורה, דחלה בהו חלות קדושה דהויין דבר ה' ואיכא בהן חלות קדושת דברי תורה.
ולפי"ז נראה דבאמת בתושב"כ חלין ב' דיני קדושה: א) קדושת חפצא של תורה, ב) קדושת דברי תורה. ונ"ל דיסוד הספק שבגמ' האם מותר לצאת בשעת התרגום הוא בגדר האיסור לצאת בקרה"ת הנלמד מקרא ד"ועוזבי ה' יכלו", אי חל האיסור משום שעוזב ומניח החפצא של תורה, או דאיכא איסור לצאת מחמת הבזיון לקדושת דברי תורה. דאם האיסור חל משום שעוזב ומניח קדושת חפצא של תורה, י"ל דאסור לצאת בשעת קריאת התורה דוקא. ואילו בשעת התרגום מותר לצאת, משום שאין לתרגום חלות דין קדושת חפצא דתורה. משא"כ אי נימא דמקרא ד"ועוזבי ה' יכלו" נלמד שאסור לצאת בקרה"ת משום דהוי בזיון לקדושת דברי תורה, אזי י"ל דאף בתרגום דהוי תושבע"פ אסור לצאת.
ויש להסתפק אם אסור לצאת בשעת קריאת ההפטרה משום "ועוזבי ה' יכלו". ולכאורה זה תלוי בהנ"ל, דאם האיסור חל מחמת שנחשב בזיון לקדושת חפצא של תורה י"ל דהאיסור חל רק במניח ס"ת ולא בנביאים, דלגבי קדושת חפצא של תורה איכא נפקא מינה בין קדושת ס"ת לבין קדושת נביאים וכתובים, והפסוק ד"ועוזבי ה' יכלו" מיירי דוקא בס"ת. משא"כ אי נימא דהאיסור חל משום דהוי בזיון לקדושת דברי תורה אזי י"ל דגם בנביאים אסור לצאת, דמצד קדושת דברי תורה אין נ"מ בין תורה לנביאים וכתובים דכולן הויין בשוה דבר ה'. ועיין בשו"ע או"ח (סי' קמ"ו סעיף ג') וז"ל אסור לספר כשהמפטיר קורא בנביא עד שישלים כמו בספר תורה עכ"ל, ולכאורה ס"ל דהוא הדין דאסור לצאת בשעת קריאת ההפטרה.
ועיין ברבינו יונה (דף ד' בדפי הרי"ף ד"ה רבי אבהו נפיק וכו') וז"ל לכאורה משמע דדוקא לצאת מותר בין גברא לגברא אבל לדבר בביהכ"נ אסור כדאמרינן בסוטה (לט.) כיון שנפתח ס"ת אסור לספר ואע"פ שסוגרים הספר בינתיים אפילו הכי אסור שלא אמרו כל זמן שפתוח אלא כיון שנפתח הפעם ראשונה עד שיסיימו כל הפרשה עכ"ל. ומוכח מדברי ר' יונה דחלוק האיסור לספר בשעת קרה"ת מהאיסור לצאת בשעת קרה"ת, דהרי בין גברא לגברא מותר לצאת ואעפ"כ אסור לספר. דהאיסור יציאה חל מחמת בזיון להחפצא של תורה, ולכן ליכא איסור לצאת בין גברא לגברא - דגוללין הס"ת ולא הוי ביזוי הס"ת. משא"כ איסור סיפור חל אף בין גברא לגברא משום דבין גברא לגברא מתרגמינן קרה"ת וסיפור דברים מהווה בזיון לדברי תורה של התרגום. ועיין בשו"ע (סימן קמ"ו סעיף ב') וז"ל כיון שהתחיל הקורא לקרות בספר תורה אסור לספר בד"ת אפילו בין גברא לגברא וכו' עכ"ל, ובביאור הגר"א (שם) כתב וז"ל רש"י ורמב"ם דל"ד שנפתח ובפתחו דקרא לשון התחלה, אבל בירושלמי ובמ"ס דמפרש טעמא דפותח ואח"כ מברך שנא' ובפתחו ואח"כ ויברך כו' פי' פתיחה ממש עכ"ל.
ומדברי הגר"א נמי מוכח דהאיסור לספר ואיסור היציאה בשעת קריאת התורה הויין ב' דינים נפרדים, דהרי לפי הירושלמי (שמובא בביאור הגר"א הנ"ל) איסור הסיפור חל מיד כשפתחו את הס"ת אפילו קודם שיקראו ממנו, משא"כ איסור היציאה אינו חל אלא בשעה שקורין מהס"ת, וכדמוכח מהא דקיי"ל דמותר לצאת בין גברא לגברא. ולפי"ז יש לומר דאין ראייה מפסק המחבר שאסור לספר בשעת קריאת ההפטרה דה"ה שאסור לצאת.
תוס' ד"ה רב ששת מהדר אפיה וגריס. הקשו התוס' איך הותר לר' ששת ללמוד בשעת קרה"ת והרי קיי"ל בגמ' סוטה (לט.) דכיון שנפתח ס"ת אסור לספר אפילו בדבר הלכה. ותירצו התוס' דמותר ללמוד בלחש. ובשם הבה"ג תירצו דאם יש שם עשרה בלא הוא מותר ללמוד, ועוד דשאני ר' ששת דתורתו אומנתו. והגר"מ זצ"ל אמר בשם הגר"ח זצ"ל דבסוגיין מיירי באופן שכבר יצא ר' ששת חובת קריאת התורה. אמנם בקרה"ת אע"פ שאדם כבר יצא יד"ח אם הוא נזדמן למקום שבו קורין את התורה חייב שוב לשמוע קריאת התורה מדין כבוד התורה. וחיוב זה נלמד מהסוגיא בסוטה (לט.) "כיון שנפתח ס"ת אסור לספר אפילו בדבר הלכה שנאמר ובפתחו עמדו כל העם ואין עמידה אלא שתיקה וכו' ואזני כל העם אל ספר התורה", ונלמד דכל פעם שקורין בס"ת חייבים לשמוע קרה"ת מדין כבוד התורה. ולגבי חיוב זה תירצו בתוס' דהותר לר' ששת ללמוד משום שלמד בלחש או שהיו שם כבר עשרה ושתורתו אומנתו. אמנם באופן שעדיין לא יצא יד"ח קרה"ת אין היתר ללמוד בשעת קריאת התורה60.
ב.
עיין בתוס' למס' סוטה (דף לט. ד"ה כיון) שתירצו וז"ל דמהדר אפיה שאני עכ"ל. ועיין ברבינו יונה (במס' ברכות דף ד: בדפי הרי"ף) שכתב וז"ל ונראה למורי הרב נר"ו שאם קודם שנפתח ס"ת חוזר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע ס"ת אלא לקרוא ומתחיל לקרוא מותר ואפילו לכל אדם דכיון שכבר התחיל במצוה מתחילה וראו אותו אנשי ביהכ"נ שקבע עצמו לקרוא אינו פוסק בה בעבור ס"ת עכ"ל. ודבריהם צריכים ביאור, ונ"ל דסברי דאין קיום קרה"ת ביחיד וכדי לצאת יד"ח קרה"ת בעינן שיצטרף לציבור השומעים, ובמהדר אפיה אינו מצטרף לציבור, דע"י שכל הציבור פונים לס"ת לשמוע קרה"ת הריהם מצטרפים ביחד לציבור לקריאת התורה. וע"כ לא נאסר לר' ששת ללמוד בשעת קרה"ת דהדין דכיון שנפתח ס"ת אסור לספר אפילו בדבר הלכה חל רק על הציבור השומעים קרה"ת, ור' ששת שהחזיר פניו ולא נצטרף לציבור השומעים לא חל עליו האיסור ללמוד בשעת קרה"ת.
והנה עיין בשו"ע יו"ד (סימן רפ"ב סעיף א') שפסק המחבר וז"ל חייב אדם לנהוג כבוד גדול בספר תורה וכו' ולא יחזור לו אחוריו עכ"ל. וכתב שם הט"ז (סק"א) וז"ל ונראה דרבנים שעומדים לפני ארון הקודש אינן בכלל איסור זה שעומדים אחוריהן לארון הקודש כיון שהס"ת מונחת בארון הקודש הוה כמו רשות אחרת עכ"ל, ועיין בפרי מגדים (או"ח סי' ק"נ משבצות זהב סק"ב) דמותר לשבת פניהם להיכל ואחוריהם לבימה אע"פ שיש עליה ס"ת משום דהבימה רשות אחרת וכמש"כ הט"ז לגבי ארון הקודש. אמנם לפימש"ב בדברי התוס' בסוטה וברבינו יונה הנ"ל נראה דיש לדקדק שיהיו פניו כלפי הס"ת בשעת קרה"ת דבלאו הכי אינו מצטרף לציבור השומעים קרה"ת ואינו יוצא יד"ח קרה"ת, ולפיכך אין להקל כדעת הפרי מגדים להיות אחוריו לבימה ולס"ת בשעת קרה"ת61.
57 עיין בחידושי הגר"מ והגרי"ד עניני קדשים (פ"ו מהל' בית הבחירה הל' י"ד) באריכות.
58 עיין בשיעורים לזכר אבא מרי ח"ב בענין ברכת התורה (עמ' י' - י"ז).
59 ועיין באגרות הגרי"ד הלוי עמ' ק"ה שביאר רבינו זצ"ל דהרמב"ן והבעה"מ נחלקו אם הגוילים הויין גוף הקדושה או תשמישי קדושה לענין לשמה. ויסוד מחלקותם הוא דלכו"ע הגויל והכתב הויין חד חפצא דסת"ם, ולכן הבעה"מ סובר שהגויל הוי גוף הקדושה ובעי עיבוד לשמה משום דהוי חפצא דגוף הקדושה דחדא מילתא הוא עם הכתב, והגויל והכתב מקדשים אהדדי. והרמב"ן סובר דאע"פ שהכתב והגויל הויין חפצא אחד מ"מ בדין מקדש של כתב נאמר שהכתב הוא המקדש ולא הגויל, ומשום כך ס"ל דלענין לשמה הגויל הוי כתשמישי קדושה ולא בעי עיבוד לשמה. ומבואר דלרמב"ן דהכתב הוא המקדש ומשו"ה חל דין גוף הקדושה רק בכתב בלבד.
60 ומשמע דסבר הגר"ח זצ"ל דקרה"ת הוי חובת יחיד. ועיין ברמב"ן במלחמות ה' מגילה דף ג' בדפי הרי"ף. ועי' בברכת שמואל עמ"ס יבמות ס' כ"א מש"כ בשם הגר"ח זצ"ל. ועיין בס' מעתיקי שמועה ח"ב עמ' י"ח. ועיין בשו"ע או"ח סימן קמ"ו סעיף ב' וז"ל כיון שהתחיל הקורא לקרות בספר תורה אסור לספר אפילו בד"ת אפ' בין גברא לגברא וכו' ויש מתירים לגרוס בלחש ויש אומרים שאם יש עשרה דצייתי לספר תורה מותר לספר (בדברי תורה) ויש מתירין למי שתורתו אומנתו וכו' וכל זה אינו ענין לפרשת זכור ופרשת פרה שהם בעשרה מדאורייתא שצריך לכוון ולשמעם מפי הקורא והנכון שבכל הפרשיות ראוי למדקדק לכוון דעתו ולשמעם מפי הקורא עכ"ל. ומשמע דמיירי בא' שלא שמע כלל קרה"ת ומעיקר הדין פסק המחבר שמותר לו ללמוד, ומשמע שסובר דקרה"ת הויא חובת הציבור בלבד. ואמר הגר"מ זצ"ל דלפי"ד הגר"ח זצ"ל אם לא שמע עדיין קרה"ת אין לו ללמוד בשעת הקריאה - דלפי"ד הגר"ח זצ"ל קרה"ת הויא חובת יחיד אלא שמתקיימת בציבור, ואפשר שלכן סיים המחבר שנכון לדקדק לשמוע כל הפרשיות מפי הקורא.
61 ובשיטת הפרי מגדים צ"ל דס"ל שאם יושב ומקשיב לקרה"ת ומתכוון להצטרף לציבור, בזה נחשב לחלק מהציבור, ויוצא יד"ח קרה"ת, ואע"פ שאחוריו לבימה. אך רבינו זצ"ל תמיד הקפיד לעמוד ופניו מול סה"ת בשעת קרה"ת.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2012), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
עת רצון. אלמא יש שעה שהיא של רצון : כביר לא ימאס. תפלת הרבים לא ימאס: מקרב לי. ממלחמות הבאות עלי: כי ברבים היו עמדי. שהתפללו עמי: פדהבשלום. זה שעסק בדברי שלום דהיינו תורה דכתיב וכל נתיבותיה שלום (משלי ג) וכן גמילות חסדים נמי שלום הוא שמתוך שגומל חסד בגופו לחבירו הוא מכיר שהוא אוהבו ובא לידי אחוה ושלום: הנני נותשם מעל אדמתם. סיפיה דקרא הוא: מקדמי שחרית מחשכי. ערבית כלומר מאריכין בבית הכנסת: שיעור של שני פתחים. רוחב יכנס לפנים שלא ישב סמוך לפתח דנראה עליו כמשוי עיכוב בית הכנסת ויהא מזומן סמוך לפתח לצאת: יתפלל לעת מצא. יתפלל שיהו מצויין לו כשיצטרך: לעת מצא זו מיתה. שימות במיתה יפה ונחה: אסכרא. אישטר''א נגולמנט בלע''ז שבתוך הגוף: כחיזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא. כענפי הסירים הנסבכים בגזת הצמר כשאדם נותק בחזקה ומשליך לאחור שאי אפשר שלא ינתק הצמר עמה: כפיטורי בפי ושט. ים אוקיינוס יש בו מקומות שאינו מקבל ברזל ומחברין לוחי הספינה ע''י חבלים ועקלים שתוחבי' בנקביו ותוקעין אותו בדוחק לפי שהם גסין כמדת הנקב: פיטורי. חבלים דמתרגמינן ופטורי ציצים (מלכים א ו) אטונין: בפי ושט. הוא הנקב שהוא עגול כפי ושט: כמשחל בניתא מחלבא. כמושך נימת שער מתוך החלב: זיבולא בתרייתא שלמא. שיהא לו שלום כל ימי חייו ואף ביום קבורתו עד השלכת עפר האחרונה שבכיסוי קבורתו: זיבולא. פלא''דא בלע''ז: לעת מצא זה בית הכסא. שיהא דר במקום שיש בית הכסא סמוך לו לפי שהיתה קרקע של בבל מצולת מים ואין יכולין לחפור שם חפירות והיו צריכין לצאת בשדות ולהתרחק מאד: המצויינים. ציון ואסיפת צבור: ביני עמודי. שבית המדרש נכון עליהם מלמעלה: שכל זמן ששמעי בן גרא קיים כו'. דסמוך למיתת שמעי כתיב ויתחתן שלמה את פרעה (מלכים א ג): הא דכייף ליה. אם כפוף הוא לרבו לקבל תוכחתו ידור אצלו ואם לאו טוב להתרחק ממנו ויהי שוגג ואל יהי מזיד: מהדר אפיה וגריס. משנתו כשקורין בספר תורה: ישלים פרשיותיו. של כל שבת ושבת
רב ששת מהדר אפיה וגריס. וא''ת והא אמרינן בסוטה (פ''ז ד' לט.) מאי דכתי' וכפתחו עמדו כל העם (נחמיה ח) כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפי' בדבר הלכה. ויש לומר התם איירי בקול רם כדי שלא יבטלו קול קריאת התורה והכא איירי בנחת. והאי דקא מהדר אפיה רבותא משמע אע''ג דמהדר אפיה שנראה כמניח ספר תורה שפיר דמי והאי דאהדר אפיה כדי שיכוון גרסתו. ורב אלפס (מגילה פ''ד) כתב דה''ג מפרשי דוקא שיש שם עשרה אחריני אז יכול ללמוד. אבל אין שם עשרה כי אם עמו לא. והכא מיירי שהיו שם עשרה בלא הוא ועוד תירץ האלפסי שאני רב ששת שתורתו אומנתו הוא. ואנן מסתבר לן כי האי תירוצא: שנים מקרא ואחד תרגום. יש מפרשים והוא הדין ללועזות בלע''ז שלהן הוי כמו
206ימים לסיום הש״ס