ראש השנה ד ע"ב

דף ד - ב

וכן חייבי לקט, שכחה, ^[80] ופאה. ^[81]

כל אלו, כיון שעברו עליהן שלשה רגלים ולא קיים את חיובו, הרי הוא עובר ב"בל תאחר".

ואפילו אם שלשת הרגלים היו שלא כסדרם.

רבי שמעון אומר: אינו עובר בבל תאחר אלא אם כן עברו עליו שלשה רגלים כסדרן, וחג המצות תחלה. שחג המצות הוא הרגל הראשון בסדר של שלשת הרגלים.

רבי מאיר אומר: כיון שעבר עליהן רגל אחד בלבד - עובר בבל תאחר.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: כיון שעברו עליהן שני רגלים - עובר בבל תאחר.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: כיון שעבר עליהן חג הסוכות - עובר עליהן בבל תאחר.

והיינו, ש"בל תאחר" תלוי בחג הסוכות בלבד. ואם אחרי שחל על האדם חיוב, עבר חג הסוכות ולא קיים את חיובו, עבר בבל תאחר.

והוינן בה: מאי טעמא? מהו טעמו דתנא קמא שאומר שלשה רגלים גורמים לאדם לעבור בבל תאחר?

ומשנינן: בספר דברים פרק טז [פסוקים א טו] פרט הכתוב את דיני חג המצות חג השבועות וחג הסוכות.

ואחר כך נאמר [בפסוק טז]: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר: בחג המצות, ובחג השבועות, ובחג הסכות. ולא יראה את פני ה' ריקם".

וצריך ביאור: מכדי, הרי מינייהו סליק, מאחר שהכתוב סיים לפרט את דיני שלשת הרגלים - למה לי למהדר ומיכתב, למה הוצרך הכתוב לחזור ולכתוב בענין מצות העליה לרגל "בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות"?

והרי מכיון שנאמר "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך", מובן מאליו שהכוונה היא לשלשת הרגלים האלו. ^[82]

אלא, שמע מינה, שכוונת הכתוב היא ללמד על "בל תאחר".

וכך פירוש הפסוק: בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות - לא יראה את פני ה' ריקם, אלא היו נראים לפניו, לשלם לו את נדריכם.

ורבי שמעון אומר: הכתוב אינו צריך לומר "בחג הסוכות", שהרי בו דיבר הכתוב.

שהרי בפרשת דיני חג הסוכות נאמר הפסוק "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך", ואם כן, היה מספיק שהכתוב יאמר "שלש פעמים בשנה. בחג המצות ובחג השבועות". ומיותר לומר חג הסוכות, שהרי הוא מובן מאליו.

ואם כן, למה נאמר בו גם "בחג הסוכות"? לומר, שזה [חג הסוכות], הוא האחרון בשלשת הרגלים, ואינו עובר על בל תאחר אלא אם עברו שלשת הרגלים בסדר הזה. ^[83]

ורבי מאיר, שאמר אם עבר עליו רגל אחד עובר בבל תאחר - מאי טעמא? מהו טעמו?

דכתיב [דברים יב, ה ו] "ובאת שמה [לבית המקדש] והבאתם שמה עלתיכם וזבחיכם".

אמר הכתוב, כי כאשר תבוא לרגל לבית המקדש, עליך לקיים את חיוביך. ומכאן, שאם עבר עליו רגל אחד ולא קיים את חיובו, עובר בבל תאחר.

ורבנן, וכן כל התנאים החולקים על רבי מאיר, סוברים שאין ללמוד מכאן לבל תאחר. כי הפסוק ההוא - לעשה הוא בא! לומר שיש מצות עשה לקיים את חיובו ברגל הראשון.

אבל ביחס ללאו של בל תאחר, אם עבר רגל אחד ולא הביאו, אינו עובר בלא תעשה.

ומכאן קושיא על רבי מאיר. שהרי הפסוק נאמר בלשון "עשה", ["והבאתם שמה"], ואיך אפשר ללמוד מכאן ל"בל תאחר"?

ורבי מאיר יתרץ: כיון דאמר ליה רחמנא אייתי ולא אייתי, כיון שהתורה ציותה את האדם להביא קרבנותיו ברגל הראשון, ולא הביאם, הרי זה בגדר איחור.

וממילא, אם לא הביא, קם ליה ב"בל תאחר".

ורבי אליעזר בן יעקב, שאמר כיון שעברו עליו שני רגלים עובר בבל תאחר - מאי טעמא?

דכתיב [במדבר כט לט] בפרשת המועדות:

"אלה תעשו לה' במועדיכם".

"מועדיכם" הוא לשון רבים, ומיעוט "מועדים" הוא שנים.

ומכאן שאם עברו על האדם שני רגלים ולא קיים חיובו עובר בבל תאחר. ^[84] ורבנן, החולקים על רבי אליעזר בן יעקב, סוברים שאין ללמוד מ"במועדיכם" לבל תאחר. כי הפסוק ההוא, נצרך ללמוד ממנו לכדרבי יונה:

דאמר רבי יונה: הוקשו בפסוק זה כל המועדים כולם זה לזה. ^[85] ללמד, שכולן, כל שעירי החטאת הקריבים בכל המועדות - מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו. ^[86] כשם שנאמרה כפרה זו בשעיר ראש חודש.

ורבי אלעזר ברבי שמעון, שאמר כיון שעבר עליהן חג הסוכות עובר עליהן בבל תאחר - מאי טעמא?

כדתניא בברייתא: רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: נאמר בפרשת חג הסוכות "שלש פעמים בשנה: בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות".

ויש לבאר: הרי גם אם לא יאמר הכתוב "חג הסוכות", היה מובן מאליו שחג הסוכות הוא אחד משלש הרגלים, שהרי בו דיבר הכתוב!

ואם כן, למה נאמר "חג הסוכות"?

אלא לומר, שזה [חג הסוכות] הוא הגורם לו לאדם לעבור על בל תאחר.

ומקשינן: ולדעת רבי מאיר שלומד שעוברים על בל תאחר ברגל הראשון מ"ובאת שמה והבאתם שמה". וכן לדעת רבי אליעזר בן יעקב שלומד שעוברים על בל תאחר כעבור שני רגלים מ"במועדיכם", יש להקשות:

האי פסוק זה "בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות", שהוא מיותר - מאי דרשו ביה? מה הם למדו ממנו?

ומתרצינן: לדעתם פסוק זה אינו מיותר. כי מיבעי להו, הפסוק הזה נצרך לדעתם לכדרבי אלעזר אמר רבי אושעיא:

דאמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: מנין לעצרת [לחג השבועות], שאם לא הקריב בה שלמי חגיגה, ^[87] שיש לה תשלומין כל שבעה, שאפשר לשלם את חיובו עד ששה ימים אחרי חג השבועות, ונמצא שבסך הכל אפשר להקריב את שלמי החגיגה שבעה ימים? ^[88]

תלמוד לומר: "בחג המצות, בחג השבועות ובחג הסוכות".

מקיש הכתוב את חג השבועות לחג המצות, לומר לך, מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה ימי החג - אף חג השבועות, יש לו תשלומין כל שבעה.

ומקשינן: מנין לנו להקיש את חג השבועות לחג המצות, ויהיו בו תשלומין רק שבעה ימים, ולא לחג הסוכות, ויהיו בו תשלומים שמונה ימים!?

וליקש, אולי יש להקיש את חג השבועות לחג הסוכות:

מה להלן, לחג הסוכות יש לו תשלומים שמונה ימים [עד שמיני עצרת], אף כאן, לחג השבועות, יהיו לו תשלומים שמונה ימים!

ולמה אמרנו שאין תשלומין לעצרת אלא שבעה ימים בלבד?

ומתרצינן: שמיני עצרת - רגל בפני עצמו הוא, ^[89] ואינו חלק מחג הסוכות. לפיכך אין תשלומין לשלמי חגיגה של סוכות אלא שבעה ימים בלבד.

ודחינן את התירוץ: אימור דאמרינן, כל מה שאמרנו ששמיני הוא רגל בפני עצמו הוא, לא אמרנו זאת אלא לענין ששה דינים בלבד, וסימנם פז"ר קש"ב. ^[90]. [ראה הערה ^[91]]

אבל לענין תשלומין - לדברי הכל שמיני עצרת תשלומין דראשון הוא. השלמה של יום טוב ראשון של סוכות הוא.

דתנן [חגיגה ט א]: מי שלא חג, שלא הביא חגיגתו ביום טוב הראשון של חג הסוכות, ^[92] - חוגג את כל הרגל. מביא את חגיגתו בכל ימי חג הסוכות, וגם ביום טוב האחרון של חג, בשמיני עצרת.

ומעתה, חוזרת הקושיא: מדוע לא מקישים את חג השבועות לחג הסוכות, שיש לו תשלומין כל שמונה?

ומתרצינן: במקום שיש להסתפק אם להרבות או למעט, אמרו חכמים: תפשת מרובה - לא תפשת!

אם אתה תתפוס את המרובה, עלול להיות שתתפוס שלא כדין, שהרי יתכן שהיה לך לתפוס את המועט.

אבל אם תפשת מועט - תפשת! כי אין ספק שתפסת כדין. שהרי בכלל המרובה יש גם את המועט. ^[93]

ולכן כאן בעצרת, שיש לנו ספק אם ללמוד מחג המצות שתשלומיו שבעה, או ללמוד מחג הסוכות שתשלומיו שמונה, אנו תופסים את המועט, ואומרים שתשלומי עצרת הם רק שבעה.

ומקשינן: אלא, מאחר שמקישים אנו את עצרת לחג המצות ולא לחג סוכות, אם כן קשה:

למאי הלכתא כתביה רחמנא לחג הסוכות? לאיזה צורך חזר הכתוב ואמר את "חג הסוכות"?

ומתרצינן: כדי לאקושיה, להקישו לחג המצות, וללמוד בהיקש הזה:

ת"ר חייבי הדמין והערכים והחרמים וההקדשות חטאות ואשמות עולות ושלמים צדקות ומעשרות בכור מעשר ופסח לקט שכחה ופאה כיון שעברו עליהן ג' רגלים עובר בבל תאחר רבי מאיר אומר כו' מ"ט דת"ק מכדי מינייהו סליק כלומר הלא המקרא מפרש המועדים ועולה מהן. היה לו לכתוב שלש פעמים האלה בשנה יראה כל זכורך למה חזר ופרטן פסח שבועות וסוכות אלא ללמד כי אם יעברו עליו ג' רגלים מכל מקום בענין הזה ולא יביא הנדר שנדר ויקריבנו עובר בבל תאחר לשלמו. ור' שמעון מ"ט דתניא ר"ש אומר למה פתח הכתוב בחג המצות תחלה לומר שזה ראשון. זה הלשון המדוקדק והכי קאמר מכדי קרא בחג המצות סליק הוה ליה לאתחולי מההוא דקאי עליה למה ליה למיהדר ולאתחולי מפסח למדכר סדר הרגלים זמנא אחריתי אלא ללמד שלעולם פסח ראש לרגלים ולא מחייב בבל תאחר עד שיעברו עליו ג' רגלים וחג המצות ראשון. נמצאו פעמים ג' רגלים פעמים ד' פעמים ה' וטעמא דר' מאיר דמחייב במאחר נדרו אפילו רגל אחד דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה. ש"מ כי בעת שיבא לחוג חייב להביא נדרו ואפי' ברגל ראשון. ורבנן ור"ש ההוא לעשה כלומר כיון שיעבור ברגל אחד ולא הביא עובר בעשה ואינו עובר בבל תאחר עד שיעברו ג' רגלים וטעמא דר' אליעזר בן יעקב שנאמר אלה תעשו לה' במועדיכם מיעוט מועדים שנים מחייבתו התורה לעשות נדריו בשני המועדים הראשוני' מעת שנדר ואחר שני המועדים באיזה נדר שיפגע תחלה ולא הקריבו עובר בשני המועדים הראשונים בעשה. ואם יתאחר יותר עובר בלאו ורבנן אמרי לך זה המקרא לכדר' יונה בא. דא"ר יונה במס' שבועות פ"א בענין כפרת השעירים אמר קרא אלה תעשו לה' במועדיכם הוקשו כל המועדים כולן זה לזה. וטעמא דר' אלעזר בר' שמעון מדכתיב חג המצות חג השבועות וחג הסוכות ואמר לך לא היה צריך לכתוב חג הסוכות והא מיניה סליק היה לו לומר בו ובחג המצות ובחג השבועות יראה כל זכורך.

בחג הסוכות שכתב למה בא לומר שזה גורם משכחת לה לר"א בר"ש. פעמים שאינו עובר בבל תאחר אלא עד שיעבור עליו ג' רגלים כגון דאקדשיה קודם חג המצות ואם הקדישו אחר חג המצות ב' רגלים ואחר עצרת רגל אחד והוא סוכות ללמד שאינו חייב לבל תאחר עד שיעבור חג הסוכות ולא יקריבנו ור' מאיר דנפקא ליה מובאת שמה.

ור' אליעזר בן יעקב דנפקא ליה מאלה תעשו לה' במועדיכם האי קרא בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות מאי דרשי ביה. ואסיקנא ר' מאיר ור' אליעזר סבירא להו דכי אתאי האי קרא לאקושי חג השבועות לחג המצות מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שבעה. כלומר מי שלא חג חגיגתו בי"ט של עצרת יש לו לחוג עד ז' ימים כחג המצות דהא כתיב ז' ימים תחוג וגו'. ומה ת"ל תחגוהו מלמד שיום אחרון תשלומין לראשון.

מי שלא חג בי"ט הראשון חוגג כל הרגל כו'.

לקט שכחה ופאה. וכגון שעבר ולקטה, דאפילו לאביי דאמר במכת תמורה בפ"ק (ד, ב) כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד (מהנה) [מהני], בהא מודה משום דכתיב ביה תעזוב יתירא כדאיתא התם (ו, א) וכדתניא התם, לא הפריש פאה מן הקמה מפריש מן העמרים לא הפריש מן העמרים מפריש מן הכרי.

ור' מאיר ור' אליעזר בן יעקב האי בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות מאי דרשינן ביה. תמיהא לי מאי טעמא לא איבעיא להו נמי לר' אלעזר בר' שמעון, השתא דלא שמיע לן היקישא דר' אלעזר א"ר הושעיא, דבשלמא לבתר דשמענא להיקישא דר' אלעזר א"ר הושעיא לר' אלעזר בר' שמעון להיקישא איצטריך, אלא השתא תיבעי. ושמא תאמר כיון דלדידיה איצטריך למכתב מיהא חג הסוכות לעבור עליו בבל תאחר ואגב ההוא נסיב לכולהו, כי היכי דלא תימא דבחג הסוכות לחודיה חייב בראייה ולא באחריני, ואי כתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך בחג הסוכות לא אתי שפיר, הילכך אגב חג הסוכות כתבינהו לכולהו. הא ליתא, דהא כי פרקי לר' מאיר ור' אליעזר בן יעקב דאיצטריך להו חג המצות וחג השבועות, אכתי הדרינן ואמרינן חג הסוכות למה לי. ושמא התם משום שלא היה צריך לכתבו כלל דהא מחג הסוכות סליק.

הני מילי לענין פז"ר קש"ב. פייס בפני עצמו, שכל המשמרות שונות ומשלשות בפרי חג, חוץ משתים האחרונות ששונות ולא משלשות שאינן מספיקין, ואלו היה שמיני מכלל החג בפר הבא בשמיני לא היו צריכין להפיס עליו אלא אותה משמרה ראשונה שבשתים היתה זוכה בה בלא פייס, והם היו מפייסין לכל המשמרות ואפילו יהויריב, ולרבנן אותן שתים מיהא הנשארות, כדאיתא התם בפרק החליל (סוכה נה, ב).

זמן בפני עצמו. לענין שהחיינו.

רגל בפני עצמו. פירש רש"י ז"ל, שמזכירין בתפלה וברכה, שמיני חג העצרת.

קרבן בפני עצמו. שאין בו אלא פר אחד ושבעה כבשים, ואלו היה מכלל החג שפריו מתמעטים והולכין היו קרבין בו ששה פרים וארבעה עשר כבשים.

שיר בפני עצמו. פרשו בתוס' שהיו אומרים בו מזמור שלם, מה שלא היו עושין כן בשאר ימות החג, שלא היו אומרין אלא חצי מזמור ביום אחד וחציו ביום אחר, כדאיתא בפרק (לולב וערבה) [החליל] (סוכה נה, א), ורש"י ז"ל לא פירש כן.

ברכה בפני עצמה. פירש רש"י ז"ל, שהיו מברכין בו את המלך זכר לחנוכת הבית. דכתיב (מלכים-א ח, סו) ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך, והכי תניא בתוספתא דסוכה (פ"ד, הי"ז). ור"ת ז"ל פירש ברכה שמזכירין שמיני חג העצרת בתפילה וברכת המזון, וכאותה ששנינו בברייתא בפרק לולב וערבה (סוכה מז, א) כשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן שיר ברכה ולינה כך שמיני טעון קרבן שיר ברכה ולינה, ואוקימנא התם מאי ברכה ברכת המזון ותפלה, ופירש רגל לומר שטעון לינה. ור"ח ז"ל פירש רגל לענין אבלות, ומשום דאמרינן במועד קטן פרק בתרא (יט, א גמרא ע"ב), הקובר את מתו קודם הרגל שבעת ימים בטלה ממנו גזרת שלשים. וזימנין דליכא שבעה קודם לחג ואפילו הכי בטלה ממנו גזרת שלשים מחמת שמיני חג העצרת שהוא רגל בפני עצמו, ומיהו לא מבטל להו לגמרי אלא שבעה, וכדאמרינן התם בפרק בתרא דמועד קטן (כד, ב) יום אחד לפני החג וחג ושמיני שלו הרי כאן עשרים ואחד יום.

הא דאמרינן: לאקושי' לחג המצות מה חג המצות טעון לינה אף חג הסוכות טעון לינה. איכא למידק היקישא למה לי תיפוק ליה משום ופנית בבוקר, דהא בפרק לולב וערבה (מז, ב) אמרינן דאפילו שמיני עצרת ובכורים וכל שאר קרבנות מתרבו מדכתיב ופנית בבוקר. ותירצו בתוס' (ד"ה מה), דאי מופנית בבקר הוה אמינא דאינו טעון אלא לילה אחד כבשאר קרבנות, ואתא היקישא לחייבו בלינת כל החג, דומיא דחג המצות דמשמע שטעון לינה כל שבעה דכולי חג כבקר אחד הוא. והכין משמע בזבחים פרק דם חטאת (זבחים צו, ב), דתנן התם ר' טרפון אומר אם בישל בו מתחלת הרגל יבשל בו כל הרגל ואמרינן בגמרא (צז, א) מאי טעמא דר' טרפון א"ר יצחק דאמר קרא (דברים טז, ז) ופנית בבוקר והלכת הכתוב עשאן כלן בקר אחד, ואף על גב דפרכינן עליה וכי אין פיגול ברגל ואין נותר ברגל, מכל מקום לענין לינה עשאן בקר אחד כפשטיה דקרא שלאחר כל הרגל ישוב לביתו. והכין נמי משמע לכאורה בפרק לולב וערבה (סוכה מז, א), דתניא התם כשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן שיר ברכה ולינה כך שמיני עצרת, ואמרינן מאי ברכה זמן, ופריך זמן כל שבעה מי איכא, ומדלא פריך הכי גבי לינה, אלמא משמע לכאורה דפשיטא דכל שבעה טעונין לינה. ורש"י ז"ל פירש לינה לילה אחד.

לקט שכחה ופיאה. וא״ת ומאי בל תאחר שייך בהן דהא לא כתיבא בהן נתינה אלא עזיבה וי״ל שני הכא שריבה הכתוב עזיבות הרבה מפני גזילן של עניים וכדתנן לא הפריש פיאה מן הקמה מפריש מן העומרים לא הפריש מן העומרים מפריש מן הכרי:

ור״ש מ״ט דתני ר״ש אומר. גר׳ רש״י אינו צריך לומר בחג הסוכות שבו הכתוב מדבר למה נאמר לומר שזה אהרון פי׳ בפ׳ ראה דמסדר סדר המועדות כי קאי בסדר סוכות כתיב שלש פעמים בשנה יראה כל וכו׳ הילכך לא הי׳ צריך לכתוב בפסוק זה בפי׳ חג הסוכות ולימא יראה כל זכורך לפני ה׳ אלהיך ובחג המצות ובחג השבועות שלשה פעמים ומייתורא שמעינן שבא למנותו אהרון לבל תאחר שיהא חג המצות תחלה ובכולהו נוסחי אשכחן לא הי׳ צ״ל חג המצות שבו פתה הכתוב תחלה למה נאמר לומר שזה ראשון ונראה פי׳ לא הי׳ צ״ל במנין בתחלה חג המצות שבו פתח הכתוב בסדר מועדות כי רחוק הוא מן הפרשה וכיון שהי׳ מדבר בחג הסוכות ממנה ה״ל להתחיל מניינו ולכתוב הכי בחג הסוכות ובחג המצות ובחג השבועות כיון שנראה חג הסוכות יותר מכולם לדבר בו בענין הראיה יזכירנו תחילה:

דא״ר יונה הוקשו כל המועדים זה לזה. פי׳ לדין ששעיריהם מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו דילפי משעיר ר״ח דכתיב ביה גבי פ׳ בני אהרן ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה וההוא שעיר ר״ח היה כדאיתא בפ׳ טבול יום ור״ח איקרי מועד כדכתיב [קרא עלי מועד]:

ור״מ ור״א וכו'. וא״ת אמאי לא בעי נמי לראב״ש בחג המצות ובחג השבועות מאי עביד להו וי״ל דאה״נ אלא (דאירף) [דאינך] עדיף ליה דפריך מייתורא דכולהו וכי איפריקו אינהו מדר״א א״ר הושעיא איפריק נמי ראב״ש. עי״ל דמדראב״ש לית ליה למפרך כלל דבשלמא ר״מ וראב״י הא לא אצטריך למכתב חד מנייהו כלל וא״כ מסתייה דלכתוב רחמנא שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך לפני ה׳ אלהיך ותו לא אבל לראב״ש כיון דאצטריך למכתב בחג הסוכות לא סגי דלא לכתוב נמי בחג המצות ובחג השבועות דהיכי לכתוב שלש פעמים יראה כל זכורך לפני ה׳ אלהיך בחג הסוכות הוה משמע דחובת ראי׳ שלש פעמים בסוכות אבל בשאר מועדות כלל לא ואי לא ליכתוב שלש פעמים (וכתב שלש פעמים) [וכתב שלש רגלים] הא נמי לא אתי שפיר וכ״ת הא פרכינן לקמן חג הסוכות למה לי אליבא דר״מ וראב״י ולעיל נמי מיותר לדרשא אליבא דר״ש לפי גרש״י וי״ל דשאני התם דפרכינן מחג הסוכות וההוא ודאי לא הוה צריך כיון דבדידיה משתעי ופשיטא דלהוי במניינא דשלש פעמים אבל דלכתוב חג הסוכות ולא לכתוב אידך הא לא אפשר:

שמיני רגל וכו'. (וא״ת) פי׳ וליכא אלא ז׳ ואפ״ה מחג המצות עדיף למעבד היקישא שהוא ז׳ בלא ספק דאלו שבקי׳ חג המצות ומקשי׳ לי׳ לסוכות ה״א דטעמא משום דהוה ח':

אימור דאמרינן רגל בפ״ע לענין פז״ר קש״ב. פי׳ בסוכה. ושמעינן מהכא דרגל בפני עצמו לשון כללי לכלם וגם לשון פרטי מדלא קאמר לענין פ״ז קש״ב. ורגל בפני עצמו פרשי לענין הזכרת תפלה וקדוש וברכה בפני עצמה ברכת המלך כדאיתא בתוספתא אבל ר״ת פי׳ ברכה שמזכירין חג עצרת בתפלה וברכת המזון מדאמר פ׳ לולב וערבה כשם שז׳ ימי החג טעונין קרבן ושיר ולינה וברכה כך שמיני עצרת ופרישנא התם דברכה היינו ברכת מזון ותפלה וא״כ צריכין אנו לפרש רגל שלא כפרש״י. ור״ת פי׳ לענין לינה שטעון לינה לעצמו ונראה יותר למי שלא נראה בתוך החג ונראה עכשיו כגון שנתגייר או שהגדיל שהוא חייב בלינה. ור״ח שפירשה לענין מי שקבר מתו קודם החג (ח') [חשבינן] לאחריו כ״א יום ז׳ ימי אבילות קודם הרגל ח׳ ימי החג ויום ח׳ עצרת שנמנה רגל בפני עצמו ונחשב לז׳ כדין כל רגל אין זה מחוור דהתם מוכח דרבינא חדש אותו הדין אף אנו נאמר הקובר מתו קודם לחג מונה כ״א יום לאחר החג. ומאי רבותי׳ דהא סוגיין בכולא תלמודא דשמיני רגל בפני עצמו אף לענין אבילות:

קרבן בפני עצמו. שאין בו אלא פר אחד וז׳ כבשים ואלו הי׳ מכלל החג עדיין מתמעטין והולכין היו קרבין בו ו׳ פרים וי״ד כבשים וכפרש״י:

ושיר בפני עצמו. פרש״י אין שירו שוה לשל סוכות ולא פי׳ לנו מה שירו ולא נהירא שאפי׳ ימי החג נמי אין שיר זה כשיר זה כדאיתא בסוכה ותוס׳ פי׳ שאומר בו מזמור שיר שלם משא״כ בשאר ימות החג כדאיתא בסוכה ולישנא דשיר בפני עצמו לא משמע הכי כלל ונראה לפרש שאם חל שבת בתוך החג שנדחה שירו של יום מפני שירו של שבת וביום שלאחריו אומר השיר שנדחה מיום שבת וכן דוחין מיום ליום ונמצא אחרון נדחה כדאמר התם ואלו שמיני מכלל החג היו אומרים בשביעי שירו של ששי ובח׳ שירו של ז׳ והי׳ שירו של ח׳ נדחה אבל עתה השמיני בפני עצמו שיר ז׳ הוא נדחה ושל ח׳ עומד במקומו:

חגיגת יום טוב אם לא הביאה ביום ראשון הרי הוא מביאה מתורת תשלומין כל שבעה ואין צריך לומר בפסח אלא אף בעצרת אע"פ שיצא מיום טוב לחול ובחג מביאה אף בשמיני עצרת שלא נאמר שהוא יום טוב בפני עצמו אלא לענין פז"ר קש"ב וכבר ביארנו כל זה במסכת חגיגה ט' א' וענין פירושו.

פייס בפני עצמו כלומר שמתחילין כל המשמרות לפייס בקרבן שבו איזה מהם יזכה בו ואין הדבר הולך לחשבון שאר הימים והענין שכל עשרים וארבעה משמרות עובדים כאחד ברגלים בקרבנות החג שאע"פ שבתמידים ונדרים ונדבות שבמועד אינן עובדות בשוה אלא משמרה הראוייה לאותו השבוע בקרבנות החג מיהא עובדות בשוה וכן כל כהן הבא לעבוד חולק בלחם הפנים ובשתי הלחם ובכל קרבנות הרגלים ומפייסים בהם וכל שזוכה לעבוד עובד ובחג הסוכות מפני שהיו שם רוב קרבנות לא היו מפייסים בכל הקרבנות אלא כל אחת מהן היתה מתעסקת בקרבן אחד והיו מהם שהיו מקריבים שני קרבנות והענין הוא שכבר ידעת שביום טוב הראשון של חג היו שם שלשה עשר פרים ושני אילים ושעיר אחד וארבעה עשר כבשים כלם עולה כליל למזבח חוץ מן השעיר וביום ראשון היו מפייסין לראשי המשמרות מי מקריב פר ושוב אין פייס לפרים אלא אותו שזכה בפר מקריב אחריה הסמוכה לה ונמצא שהקריבו שלשה עשר משמרות שלשה עשר פרים ומשמרת י"ד וט"ו כל אחת איל ומשמרת י"ו הקריבה שעיר נשארו שמנה משמרות וארבעה עשר כבשים הקריבו שש משמרות שנים שנים ושתי משמרות אחד אחד וכן בסדר זה כל הימים עד שבשביעי כלה הדבר לשבעה פרים ושני אילים ושעיר וארבעה עשר כבשים הכל עשרים וארבע קרבנות ונמצא כל משמר זוכה בשלו ומ"מ היו מדקדקים שכל מי שהקריב פר היום אינו מקריב למחר אלא מתחילים בעבודת הפרים ממקום שפסקה משם עבודת הפרים מאתמול ר"ל שאחר שהקריבו בראשון שלשה עשר משמרות הראשונות פרים למחר מתחלת משמרת ארבעה עשר פרים וכן כל הנשארות עד עשרים וארבעה ונמצאו שהקריבו י"ג משמרות י"ג פרים ונשאר פר אחד וחוזרת הראשונה ומקריבתו ונמצא בשני שאותה שזכתה בראשון בפר שונה בו היום ובשלישי מתחלת בפר משמרה שניה לאותה שזכתה תחלה ונמצאו אחד עשר פרים לאחד עשר משמרות והרי ששנו שנים עשר משמרות בפרים ברביעי היו שם עשרה פרים הקריבום עשרה משמרות שאחריהם ונמצאו עשרים ושתים משמרות ששנו בפרים בחמישי היו שם תשעה פרים ושנו בהם שתי משמרות האחרונות ושלשו בהם שבעה משמרות בששי היו בהם שמונה פרים הקריבום שמונה משמרות שלאחריהם ונמצאו חמשה עשר משמרות משלשות בפרים בשביעי שבעה פרים הקריבום שבעה משמרות ונמצאו עשרים ושתים משמרות משלשות בפרים בשמיני לא היה שם אלא פר אחד ולפי הסדר האמור היה ראוי להקריבו משמרת כ"ג ולא היו עושין כן אלא פייס בפני עצמו היה ר"ל שחוזר לדין שאר הרגלים ומפייסין כלם בו וזהו ביאור פייס בפני עצמו.

זמן בפני עצמו פירושו שאומר בו שהחיינו.

ורגל בפני עצמו הוא שימנה לשבעה במנין שלשים של אבל ומה שיש לפקפק בה האיך אינו מפסיק אבילות שלשים מכל וכל אחר שרגל ראשון הפסיק את של שבעה כבר ביארנוה באחרון של מועד קטן כ"ד ב'.

קרבן בפני עצמו שאלו לחשבון שאר הימים היה לו להקריב ששה פרים ואינו מקריב אלא פר אחד.

שיר בפני עצמו שבכל ימי חול המועד שהוא התחלת זמן השמחה היו אומרים מזמור הבו לי"י בני אלים ובשני מזמור ולרשע אמר אלהים ובשלישי מי יקום לי עם מריעים וברביעי בינו בוערים בעם ובחמישי הסירותי מסבל שכמו בששי ימוטו כל מוסדי ארץ ואם חל שבת באחד מהם היה שיר של אותו היום נדחה למחרתו ואומרים שיר של שבת ונמצא שיר של אחרון נדחה לגמרי והוא שאמרו ימוטו ידחה וכל אלו הם מזמורים מענין החג אם מענין השמחה אם מענין אזהרה על מתנות עניים מפני שאותו זמן הוא חג האסיף ובשמיני לא היו אומרין שירה על ענין החג אלא שיר בפני עצמו ולא נתברר בתלמוד שלנו איזה אלא שבמסכת סופרים פירשו בו למנצח על השמינית.

ברכה בפני עצמה שאומר את יום השמיני חג העצרת הזה ואינו אומר את יום חג הסוכות הזה ויש אומרין שזהו רגל בפני עצמו ומפרשים ברכה בפני עצמה ברכת המלך שהיו מברכין אותו בכל יום טוב וכבר ביארנו ענינים אלו כלם ברביעי של סוכה מ"ז א'.

שעירי הרגלים כלם היו באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו שנעלמו בעליו ממנו ר"ל נכנס למקדש בטומאה או אוכל בשר קדש בטומאה ודבר זה יתבאר במסכת שבועות בע"ה:

בפרש"י בד"ה מכדי מינייהו סליק כו' מהם היה עולה כו' עכ"ל זה הוא פירושא דמכדי מינייהו סליק וק"ל:

בד"ה מנין לעצרת כו' אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג כל כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה לקט ושכחה כו' לקמיה דרב ששת אמר כו' דאם אין שם כהן שוכר כו' עכ"ל:

בד"ה ואלה תעשו כו' הוא דכתיב הא כתיב כו' ובד"ה פז"ר קש"ב כו' דאמרי' במ"ק בפ' בתרא כו' בתרא דמ"ק יום כו' כצ"ל:

גמרא ל"ל למיהדר ומכתב בחה"מ כו' ש"מ לב"ת. לכאורה לר' יונתן בסנהדרין (סו) דס"ל בכה"ג משמע שניהם כאחד ומשמע א' בפ"ע ה"נ נפרש דבא' מהם עובר. וי"ל דאדרבה נאמר דה"ק דבאיזה רגל מהם שירצה יביא ויש לדבר בכלל זה הרבה אלא שאכ"מ. ועי"ל דא"כ תיפוק ליה מובאת שמה כדדריש ר"מ עמש"כ לעיל:

גמ' שם ורבנן ההוא לעשה. עט"א ועמש"כ במגילה (ה). ומש"כ דלעשה בעינן נמי כולי' רגל עמש"כ לקמן (ו ב) ע"ד:

תד"ה לקט. לוי זרע בכישר. כצ"ל:

בא"ד ופריך נמי ממתנות כו'. כצ"ל:

תד"ה ואצ"ל. והשתא ר"א ור"ש דורשין בענין אחד כו'. לאו דוקא דלר"ש חה"מ וחה"ש נמי לדרשת ב"ת ולר"א אתיין להיקשא דתשלומין כדפרש"י לקמן. וק"ק לישנא דר"א ל"י חה"ס שבו דבר הכתוב הלא גם חה"מ וחה"ש מיותרין לדידי' להיקשא דתשלומין. ואולי יל"פ דר"ל שבו דבר הכתוב לתשלומין דעיקר תשלומין בו כתיב עט"א:

תד"ה פז"ר. ודומה לההוא מפרש ר"ת כו'. כצ"ל:

בא"ד משא"כ בכל שאר ימה"ח שלא היו אומרים מזמור שלם כו'. עמש"כ בסוכה (מח):

תוס' ד"ה לקט וכו' והיכא דעבר ונטלם. עיין יומא לו ע"ב תוד"ה לאו דנבילה:

בפרש"י בד"ה ש"מ לבל תאחר דה"ק היו נראין לפניו לשלם נדריכם ולא תבואו ריקם עכ"ל. ואע"ג דפשטא דקרא לא יראו פני ריקם היינו משום עולת ראייה אפ"ה מדאייתר קרא דבחג המצות וכו' משמע דבלאו מצות ראייה חייבו הכתוב לעלות היכא דאיכא עליה נדר או חד מהנך היכא דשייך בבל תאחר וא"כ לפ"ז נראה מבואר דאפילו הנך דלא מחייבו בראייה כגון זקן וחולה או מי שאין לו קרקע מחויב לשלוח קרבנות משום בל תאחר אלא דמצוה בו יותר מבשלוחו היכא דאפשר אבל לקמן בסוגיא דאשה מההיא דבל תאחר משמע מל' תוס' להיפך ויבואר שם בעז"ה ועיין בסמוך:

בגמרא ור"מ כיון דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי ממילא קם בבל תאחר ויש לדקדק תינח הנהו דכתיבי בקרא דובאת שמה אבל צדקה ומעשר עני ולקט שכחה ופיאה דלא שייך גבייהו ובאת שמה ואייתי ולא אייתי מנ"ל לר"מ דברגל א' עובר בבל תאחר ובשלמא לשיטת הר"ן שהבאתי לעיל דאפי' לת"ק נמי בכל הני עובר לאלתר א"ש אבל לשיטת התוספת דסתמא דברייתא משמע דלת"ק בהנך נמי בעינן ג' רגלים ולפ"ז משמע דר"מ נמי אכולהו קאי והדרא קושיא לדוכתא דבשלמא לת"ק דמקרא יתירא דריש לבל תאחר א"כ קרא דבל תאחר אכולה קאי משא"כ לרבי מאיר הא לא מייתר קרא דובאת שמה אלא דממילא משמע ליה דעבר משום אייתי ולא אייתי ודאי יקשה. ול"ל כיון דבל תאחר אכולהו כחדא כתיב ובקרבנות ע"כ חייב ברגל ראשון ממילא ה"ה לכולהו הא ליתא דהא בצדקה ודאי חייב לאלתר וא"כ בהנך מאי חזית דמקשת לקרבנות לרגל אחד אדרבה אקשינהו לצדקה לחומרא כיון דלר"מ לא שני ליה בין קיימי קמן או להדורי אבתרייהו:

ותו איכא למידק דלמאי דפרישית דלת"ק בג' רגלים מחייב לאהדורי בתרייהו אף לענין קרבנות שנאנס לענין שמחוייב לשלוח קרבנותיו וא"כ לר"מ כה"ג מנ"ל דמחייב ברגל אחד דהא לא שייך כה"ג אייתי ולא אייתי ואדרבא מהאי קרא משמע להדיא ובאת שמה כל שישנו בביאה כדפרישית ול"ל דאה"נ דבהנהו מודה ר"מ דבעינן ג' רגלים דא"כ מאי מקשה הש"ס בסמוך ולר"מ בחג המצות כו' מאי דריש ביה הא מיבעי ליה להכי שאפילו נאנס או בהני דפטירי לעלות לרגל אפ"ה מחייב לאהדורי ולשלוח קרבנותיו כמ"ש התוספת לענין צדקה. ועוד דלפ"ז לא הוי צריך הש"ס לאוקמי לקמן מתני' ד' ראש השנה אליבא דתנאי דהא מצינן למימר כולהו כר"מ דלרגלים נמי אתיא כוותיה דהא דקאמר עובר ברגל א' היינו כשבא לירושלים לרגל משא"כ היכא שנאנס או דפטירי וכן בלקט ושכחה ופיאה וצדקה ומעשר יעני אפשר דסובר לר"מ דבעינן ג' רגלים כסדרן ומסברא נמי יש לומר כן דהא בלא"ה קשיא לן לר"מ קרא דשנה בשנה גבי בכור למה לי דמ"ש התוס' לקמן דאיכא לאוקמי בחלה היינו לענין הברייתא אבל קרא ליכא לאוקמי בהכי כמו שאבאר שם בשם הגאון מוהר"צ אשכנזי. אע"כ דשנה בשנה לר"מ היינו בהני דפטירי לעלות או כשנאנס וא"כ קשיא אכתי היכי משכחת שנה בלא רגלים דהא ר"מ ס"ל כאחרים דאין בין רגל לרגל אלא ארבע ימים דאחרים היינו ר"מ ואע"כ דלר"מ בעינן ג' רגלים כסדרן ומשכחת שפיר רגלים בלא שנה ושנה בלא רגלים וליכא למימר נמי דר"מ ס"ל כר' לענין שנה תמימה דהא סתם מתניתין דפ' בתרא דערכין פליג בהדיא עליה דר"מ וסתם מתני' ר"מ:

והנראה בזה דפשיטא לתלמודא דנהי דהא דקאמר ר"מ דעובר ברגל א' בלאו היינו דוקא כשעלה לרגל אבל בהנהו דפטירי או בנאנס לא איירי ר"מ דעובר ברגל א' דא"כ שנה בשנה היכי משכחת לה אע"כ דלעולם לא מחייב לשלוח קרבנותיו אלא עד סוף השנה ואפ"ה לא מיבעי לן לאוקמי קרא דבחג המצות וכו' לענין שמחוייב לשלוח קרבנותיו דהא פשטא דקרא דחג המצות אמור בעליית רגל דהכי כתיב שלש פעמים בשנה יראה וכו' בחג המצות ואי ס"ד דלענין בל תאחר איירי קרא ע"כ דלא עבר אלא בג' רגלים אפילו במי שעלה לרגל וקרא דובאת שמה ע"כ הוי מוקי ר"מ לעשה בלחוד אע"כ דר"מ לא משמע ליה כלל קרא דבחג המצות לענין בל תאחר וא"כ מקשה הש"ס לקמן שפיר דלרגלים לא אתיא כר"מ נמצא דלפ"ז דהא דקאמר ר"מ ברגל א' עובר היינו דוקא כשעלה לרגל דבכה"ג בצדקה ואינך לא איירי ר"מ דהא אפילו לת"ק כה"ג חייב לאלתר כו' ועדיין צ"ע:

בתוס' בד"ה אין צ"ל בחג הסוכות וכו' ור' חננאל גריס אצ"ל בחג המצות עכ"ל. וקשיא לי לשיטת ר"ח א"כ אמאי מקשה הש"ס לקמן בשמעתין ות"ק תשלומין לעצרת מנ"ל ומאי קושיא דלמא לת"ק נמי מייתר להו חג המצות דמחג השבועות וחג הסוכות לחוד ידעינן דבעינן שלש רגלים ואין צ"ל חג המצות אע"כ דריש ליה ת"ק לתשלומין לעצרת ויבואר לקמן:

בגמרא עובר בבל תאחר. הרמב"ם ה' מעשה הקרבנות (פי"ד) הביא הברייתא דהכא כל הדברים שעובר עליהם לאחר ג' רגלים בב"ת ובתוכם קחשיב ג"כ מתנות עניים דהיינו לקט שכחה ופאה דהברייתא. וקשה דהתוס' העירו האיך משכחת ב"ת בלקט שכחה ופאה וכתבו ג' פירושים. פי' הא' דאיירי שעבר ולקחם ואז צריך להפריש מהתבואה שבביתו ואם שהה ג' רגלים עובר בב"ת. פי' ב' כגון שלקחם בהיתר שלא היו כאן עניים וצריך לשלם להם ואם עבר ג"ר עובר. אכן ע"ז השיבו התוספות בעצמם דבחולין משמע דאם אין כאן עניים מותר ללקחם ואין צריך לשלם ולכן כתבו דיקשה ממנ"פ אם בשעה שלקח לא היו עניים א"צ לשלם ואם יש כאן עניים לאלתר עובר בב"ת כמו דאמרינן לגבי צדקה דהא שכיחי עניים. ועל כן כתבו פי' ג' שאיירי שלקט לצורך עני וצריך ליתן לו ואם שהה ג' רגלים עובר בב"ת. והרשב"א קיים פי' הראשון של התוס' שאיירי בקיימי עניים ואעפ"כ אינו עובר עד לאחר ג' רגלים בב"ת שמה שאמר רבא בצדקה בקיימי עניים עובר לאלתר היינו בעשה דמוצא שפתיך תשמור אבל על ב"ת אינו עובר עד לאחר ג"ר מגזירת הכתוב והר"ן תירץ ג"כ דאיירי בקיימי עניים ובאמת עובר לאלתר בב"ת כמו גבי צדקה ומה דחשיב להו הברייתא בהדברים שעובר לאחר ג"ר לאו דוקא דרצה לומר בלבד דעל כל הדברים עכ"פ עובר לאחר ג"ר אבל יש בהם דברים שעובר לאלתר כגון מתנות עניים בדאיכא עניים. אכן להרמב"ם כל הני תירוצים לא שייכי דפירוש הראשון לא שייך מפני הקושיא דבדקיימי עניים עובר מיד ותירוץ הרשב"א לא שייך לשיטתו דבפירוש כתב ה' מתנות עניים (פ"ח) דהיכא דקיימי עניים עובר מיד בב"ת ותירוץ הר"ן לא שייך שהרי כ' בפירוש דעל מתנות עניים עובר בעשה רק אחר רגל א' ובב"ת אחר ג' רגלים. כנראה מפסקו בה' מעשה קרבנות הנ"ל. ואיך משכחת זה כיון דבקיימי עניים מיד הוא עובר ואפילו אם נאמר דמדפרט לענין עשה גם מתנות עניים ולענין ב"ת אחר ג' רגלים לא פרט רק קרבנות כו' ולא ג"כ מתנות עניים שבכיון כתב כן כיון דלא משכחת ג' רגלים בלקט שכחה ופאה ע"כ לא מטעם זה השמיט דהא בכלל מתנות עניים יש ג"כ מעשר עני ועוד דמכ"מ יקשה עליו ממה שכ' דעל מתנות עניים עובר בעבר ברגל א' בעשה. ופי' השני של התוס' לא שייך דבפירוש פסק הרמב"ם שם (פ"י) דבאין עניים לוקח מתנות עניים לעצמו וא"צ לשלם לעניים כשיבואו וכמו שדחו התוספות בעצמם פי' זה וא"כ לא נשאר רק פי' השלישי שאיירי שלקט לצורך עני. וגם תירוץ זה לא שייך לשיטת הרמב"ם שכבר העיר הרשב"א שתירוץ זה לא שייך רק לר"א דלרבנן כיון דס"ל שיתן לעני הנמצא ראשון עובר מיד בב"ת כיון דקיימי עניי אחריני ואי לא קיימי הרי מותר ליקח לעצמו וא"צ לשלם וא"כ לא שייך תירוץ זה רק לר"א וכיון שהרמב"ם שם (ספ"ב) פסק כרבנן דר"א א"כ גם תירוץ זה לא שייך אליבי' ואיך פסק דבמתנות עניים ברגל א' דוקא עובר בעשה ובג' רגלים בב"ת. ונלע"ד דהנה הרשב"א הקשה על פי' התוס' דדוחק הוא לאוקמא הברייתא כר"א ודלא כהלכתא ועוד דא"כ הו"ל למימר הניחא לר"א אבל לרבנן מאי איכא למימר. אכן לענ"ד יש ליישב שיטת התוספת ואדרבה יש להקשות על הרשב"א דפשיטא לי' שפי' זה לא קאי רק לר"א שהרי בב"מ (דף ט' ע"ב) מפרש עולא משום ריב"ל דמחלוקת מעשיר לעני דר"א אית ליה תרי מיגו ורבנן לית להו אבל מעני לעני דברי הכל זכה לו דלא הוה רק חד מגו דגם רבנן אית להו ע"ש. והרי לפ"ז אפשר לאוקמא הך דבל תאחר בעני שלקט לצורך עני דבהא גם רבנן מודו שזכה לו. אבל יש ליישב דעת הרשב"א דמשמעות הפסוק דעמך שדרשינן מיניה לקמן שעובר על מתנות עניים בב"ת ודאי משמע ששהה אצלו המתנות שהוא חייב ליתן דבזה שייך לשון עמך לומר שנשאר אצלך מה ששייך לעני משדך דאם בשזכה לעני מאחר אין זה רק מתנה בעלמא וכי ס"ד שהשוהה מתנה של אחר בידו יהיה עובר בבל תאחר. והשתא כיון דאמרינן בחולין (דף קל"א) לא תלקט להזהיר העני על שלו וכמ"ש רש"י בב"מ שם דע"כ הך מי שלקט את הפאה איירי בשדה שאינו שלו ע"ש א"כ הכא אפילו בעני לעני צ"ל תרי מגו כיון דעמך לא נאמר רק בשדה שלו ובזה לא שייך מגו דזכי לנפשי' אפילו הוא עני דהא אי אפשר לזכות לנפשי' בשדה שלו וע"כ צ"ל תרי מגו מגו דאי בעי מפקיר לנכסי' ואז השדה אינו שלו ויכול לזכות לנפשו ומגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ולכן שפיר כתב הרשב"א דלא משכחת פי' התוספת רק לרבי אליעזר דאית ליה תרי מגו בין אם הוא עני בין אם הוא עשיר. אמנם הך גופא אם עני שהפקיר שדהו יכול לזכות בו במתנות עניים תלוי בפלוגתא שבין הראשונים שהשיטה מקובצת בב"מ שם הביא בשם הרא"ש שמה שכתב רש"י דאיירי בשדה של אחר היינו דוקא לענין מעני לעני כיון דבזה גם רבנן מודו בחד מגו ולא משכחת חד מגו בשדה שלו אבל לענין מעשיר לעני אליבא דר"א שפיר י"ל דאיירי גם בשדה שלו כיון דס"ל מגו דאי בעי מפקיר לנכסיה ואז השדה ג"כ אינו שלו ושפיר יכול לזכות בו וכן כתב גם בשם התוס' אבל בשם הריטב"א כתב שם דאפילו הפקיר העני שדהו ג"כ אסור במתנות עניים של אותה השדה דגזירת הכתוב הוא שאסור בפאת שדה שלו אפילו לאחר הפקר וכן כתב בשם הרמ"ה ע"ש. ולפ"ז היש מפרשים שלקט לצורך עני שהביאו התוספת לשיטת התוס' והרא"ש הנ"ל שפיר משכחת בשדה שלו עכ"פ לר"א דס"ל תרי מגו ולכן אמרינן מגו דאי בעי מפקיר לנכסיה ואז מותר ליקח משדה שהיה שלו ומגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' אבל לשיטת הריטב"א אפילו לר"א לא משכחת בשדה שלו דאפילו הפקיר לנכסי' לא זכה לנפשי' בשדה שלו וע"כ צריך לפרש דלקט לצורך עני בשדה של אחרים וצריך לומר דגם בזה שייך דרשה דמעמך דלא דמי למתנה בעלמא שאינו עובר עליו בבל תאחר כיון דזכה הוא במתנה שהי' להעני אצל בעל השדה נכנס הוא תחת בעל השדה וכמו דאם נשאר אצל בעל השדה היה עבירת בל תאחר אצלו אם לא היה נותן לעניים גם אצלו יש ב"ת אם לא נתן לעני שזכה בשבילו ועל פי שיטה דאיירי בשדה של אחרים שפיר משכחת פי' התוס' גם לרבנן בעני שזכה בשביל עני שאין כאן רק חד מגו. והשתא י"ל דהרשב"א ס"ל כשיטת הרא"ש ומפרש מעמך כפשוטו שזכה בשדה שלו לצורך עני ולכן כתב דלא משכחת רק לר"א אבל באמת י"ל דהי"מ שהביאו התוס' כאן ס"ל כשיטת הרמ"ה והריטב"א ומיירי בשדה של אחרים ובעני שזכה לצורך עני דלפ"ז גם לרבנן משכחת כן ולפ"ז י"ל דגם הרמב"ם סובר כשיטה זו ולכן שפיר הביא דלקט שכחה ופאה עובר בב"ת דמפרש כי"מ דאיירי בעני שזכה לעני בשדה של אחרים שזה שייך גם לרבנן דפסק כוותייהו:

לענין פז"ר קש"ב. עיין מה שכתבתי בזה בספרי ערוך לנר על סוכה (דף מ"ח) ובתוס' שם:

ברש"י ד"ה פז"ר. ובמסכת סופרים נמצא שירו: זה סתירה שבתחלה כ' שלא נתפרש שירו ובחגיגה (דף י"ז) וכן ביומא (דף ג') לא כתב ובמסכת סופרים נמצא שירו ברש"י. שוב ראיתי בתוס' ישינים ביומא שם שזאת הוספה הוא מתלמידי רש"י והכניסו בפנים:

בתוס' ד"ה לקט. או מן הכרי ואיכא בבל תאחר: הט"א הקשה דלפ"ז יקשה לר"ע דס"ל ביומא (דף ל"ו) דתעזוב מעיקרא משמע דאם נטל א"צ להחזיר קרא דמעמך דיליף מיניה דעובר על לקט שכחה ופאה בבל תאחר היכא משכחת לי' וכן הקשה לאביי דס"ל דאי עביד מהני ורק הכא לא מהני וצריך להחזיר מתעזוב יתירה ל"ל קרא דתעזוב תיפוק ליה דא"כ מעמך היכי משכחת לה והניח בקושיא. ולענ"ד י' עפמ"ש הט"א בעצמו כמש"כ לעיל בשמו דמה דעובר על מעשר עני בב"ת אתי מעמך שהרי ליכא בכלל דרשת ה' אלהיך דילפינן מעשרות מני' דבמעשר עני לא כתיב כן ולפ"ז שפיר י"ל דר"ע מוקי עמך למעשר עני וכן הוי מוקמינן לאביי אי לא הוי כתיב תעזוב יתירה:

בא"ד ולפי' קמא קשיא. לענ"ד י"ל דכבר העיר הר"ן במידי דלא תלי בירושלים ובקרבנות למה לא יעבור רק בג' רגלים וגם על רבא קשה דאמר וצדקה עובר עליו לאלתר היכא דקיימי עניים למה נקט צדקה לבד ולא ג"כ לקט שכחה ופאה או לימא בקיצור דמתנות עניים עובר עליהם לאלתר. ונלע"ד עפ"י מה דאיתא בת"כ פ' אמור ובקצרכם את קציר ארצכם וכי מה ראה הכתוב לתנה באמצע הרגלים פסח ועצרת מכאן ור"ה ויוה"כ וסוכות מכאן אלא ללמד שכל מי שמוציא לקט שכחה ופאה ומ"ע מעלה עליו הכתוב כאלו ביהמ"ק קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו וכל מי שאינו מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני מעלה עליו כאלו ביהמ"ק קיים ואינו מקריב קרבנותיו לתוכו עכ"ל. הרי דגילה הכתוב בסמוכין זו דהוקש הוצאת לקט שכחה ופאה ומ"ע להקרבת קרבנות וכיון דאין היקש למחצה נאמר כמו דבקרבנות אע"ג דקיימי מקדש ומזבח אינו עובר רק לאחר ג"ר מגזירת הכתוב כמ"כ אינו עובר במתנות עניים הללו אע"ג דקיימי עניים עד לאחר ג' רגלים ואע"ג דמעשר עני לא כתוב בפסוק זה מ"מ כיון דדמי להני שניתן לעניים מתבואות הארץ כלל הת"כ גם מעשר עני בהדייהו וא"כ ה"ה לענין ג"ר על ב"ת אבל צדקה דלא דמי להני כלל גם לענין ב"ת לא איתקיש לקרבנות ולכן נקט רבא צדקה לבד שעובר עליו לאלתר היכא דקיימי עניים. ובזה יש ליישב מה שתמה הפ"י על הטור וש"ע למה לא הביאו הדין שכתבו התוס' לעיל דבצדקה צריך לחזור אחר עניים אחר ג' רגלים כיון שהרי"ף והרא"ש הביאו הך ברייתא דבג' רגלים עובר בב"ת ואין דרכם להביא מה שאין נוהג בזה"ז וע"כ דלא הביאו כן רק לענין צדקה וס"ל כהתוס' דצריך לחזור אחר עניים בג"ר היכא דלא קיימי עניים. אבל לפ"ז י"ל דגם הרי"ף והרא"ש ס"ל כהרמב"ם ורשב"א ור"ן שא"צ לחזור אחר עניים כלל ומה שהוצרכו להביא דין דג"ר היינו לענין מתנות עניים דלקט שכחה ופאה דנוהגין גם בזמן הזה בארץ ישראל ולשיטת הגאונים אפילו בחו"ל ובאילו גזה"כ הוא דאינו עובר רק בג"ר אפילו בקיימי עניים כיון דאתקשו לקרבנות דרגלים כנ"ל:

בד"ה אינו צ"ל בחג הסוכות. הר"ח גרס אצ"ל בחג המצות: הפ"י וכן הט"א הקשו על גירסא זו דמאי פריך לקמן לת"ק תשלומין לעצרת מנ"ל דילמא דריש לי' מדאינו צריך חג המצות אע"כ שאין זה דיוק. ולענ"ד י"ל דלא מסתבר להגמרא לומר כן דבכל מה דפליגי התנאים בשמעתין יש למצוא טעם לפלוגתייהו דמה דדריש ר"ש שזה אחרון (או ראשן) ור"א דריש שזה גורם י"ל דודאי מסתבר יותר לומר שזה אחרון אם גם חג המצות וחג השבועות אתי לבל תאחר אבל ר"א דצריך חג המצות וחג השבועות להקישא דתשלומין ולא מיותר רק חג הסוכות להורות בל תאחר לא יכול לדרוש רק שזה גורם וכן מה דפליגי ראב"י ורבנן הגמ' מפרש דלרבנן לא מיותר במועדיכם לבל תאחר אבל אי ס"ד דת"ק ור"ש תרוייהו ס"ל דחג המצות מיותר מפני שהוא ראשון רק שת"ק דריש מזה תשלומין ור"ש דריש דבעינן כסדרן בזה יקשה במה פליגי ולכן לא מסתבר להגמרא לומר כן ובפרט אחר דעכ"פ צריך למצוא דרשה לר"ש לתשלומין מסתבר יותר דגם ת"ק יליף מזה. ועוד יש לומר בישוב קושיא זו דהריטב"א מפרש גירסת ר"ח דאין צריך לומר חג המצות דה"ק דלא הו"ל להקדים חג המצות אלא חג הסוכות דבו דבר הכתוב וה"ל לכתוב בחג הסוכות ובחג המצות ובחג השבועות ע"ש ולפ"ז לא מיותר חג המצות לדרשה דתשלומין שגם לר"ש לא דריש יתורא:

ד"ה פז"ר קש"ב. שלא היו אומרים מזמור שלם: קשה שהרי בשביעי שאמרו ימוטו אמרו כל המזמור כמו שכתב רש"י סוכה (דף נ"ה) ד"ה ימוטו ע"ש ומזה נראה שר"ת מפרש שלא אמרו רק מימוטו ואילך ודלא כרש"י. ובזה א"ש למה כתב רש"י ביומא ובחגיגה דחילוק שיר הי' שאינו מענין מתנות עניים ולא כותב כפי' ר"ת שאמרו מזמור שלם: