ראש השנה ג ע"א

דף ג - א

דכתיב [במדבר כא א]:  "וישמע הכנעני מלך ערד, וילחם בישראל". ^[31]

ודרשו חכמים: מה שמועה שמע הכנעני, שמכוחה הוא בא להלחם בישראל?

שמע שמת אהרן, ונסתלקו ענני הכבוד שהיו מגינים על ישראל במדבר. וכסבור היה שניתנה רשות מהקב"ה להלחם בישראל, כי אין הוא מגן עליהם יותר.

ולהלן מבואר שהכנעני המוזכר בפסוק הוא סיחון.

והיינו דכתיב [במדבר כ כט]: "ויראו כל העדה כי גוע אהרן".

ואמר רבי אבהו: אל תקרי "ויראו" שמשמעותו שבני ישראל ראו.

אלא "וייראו", שמשמעותו: נראו בני ישראל ונגלו.

כלומר: נתגלו כל העדה, היות שגוע אהרן ונסתלקו אז ענני הכבוד.

ולמד רבי אבהו שאין קורין ויראו אלא וייראו, כדריש לקיש:

דאמר ריש לקיש: "כי" - משמש מתפרש בד' לשונות, אפשרויות:

א. אי [אם].

ב. דילמא [שמא].

ג. אלא.

ד. דהא, שהרי. כנתינת טעם לדבר [וכמו "מפני"]. ^[32]

ואם נפרש את "ויראו כל העדה כי גוע אהרן" כפשוטו, הרי אי אפשר לפרש את המילה "כי" באף אחת מארבעת האפשרויות.

ומכאן למד רבי אבהו שכוונת הפסוק היא לומר "וייראו", נתגלו בני ישראל "כי גוע אהרן" - שהרי גוע אהרן, ונסתלקו ענני הכבוד, ואז התגלו. ^[33]

ולמדנו מהפסוק "וייראו, כי גוע אהרן" שענני הכבוד נסתלקו משמת אהרן. ולזה התכוון הכתוב "וישמע הכנעני מלך ערד", שהכנעני מלך ערד [סיחון] שמע שאהרן מת. מכאן שסיחון היה חי בזמן מיתת אהרן.

ומקשינן: מי דמי? וכי יש להוכיח ממה שהכנעני מלך ערד חי בזמן מיתת אהרן, שגם סיחון חי באותה שעה?

והרי התם, שם [בפסוק "וישמע הכנעני"] מדובר במלך כנען, ואילו הכא, כאן [בענין משנה תורה] נאמר "אחרי הכותו את סיחון"!

ומתרצינן: תנא בברייתא: הוא סיחון - הוא בעצמו נקרא ערד, וכן הוא עצמו כנען ["הכנעני" המוזכר בפסוק]. ^[34]

ולמה נקרא בכל השמות הללו?

"סיחון" - שדומה לסייח ^[35] במדבר [שהוא קל ברגליו. ערוך].

"כנען" ["הכנעני"] - על שם מלכותו [שמלך על כנען].

ומה שמו? - "ערד" שמו.

איכא דאמרי [יש אומרים]: "ערד" - שדומה לערוד [חמור הבר] במדבר. "כנען" ["הכנעני"] - על שם מלכותו. ומה שמו? סיחון שמו.

ומאחר שהוכחנו שבזמן שאהרון מת עדיין היה סיחון חי, אם כן בעל כרחך שאמירת משנה תורה [שנאמר בה "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש". דבר משה. אחרי הכותו את סיחון"], היתה לאחר מיתת אהרן.

ומאחר שמיתת אהרן היתה בראש חודש אב, ומשנה תורה נאמר בחודש שבט שאחריו, ושניהם היו בשנת הארבעים, מוכח, שאין מונים את שנות יציאת מצרים מתשרי.

ומקשינן: אמנם יש להוכיח שראש השנה ליציאת מצרים אינו בתשרי. אבל יש להקשות, מנין לנו שהוא בניסן?

ואימא, עדיין אני יכול לומר שראש השנה ליציאת מצרים בחודש אייר הוא!

ומתרצינן: לא סלקא דעתך [לא יעלה בדעתך לומר כך]!

דכתיב [שמות מ]: "ויהי בחדש הראשון [בניסן] בשנה השנית [ליציאת מצרים] באחד לחודש הוקם המשכן".

וכתיב [במדבר י]: "ויהי בשנה השנית [ליציאת מצרים], בחדש השני [באייר], בעשרים בחדש, נעלה הענן מעל משכן העדות, ויסעו בני ישראל".

מדקאי, מזה שהכתוב המדבר על הקמת המשכן, עומד בניסן ^[36] וקרי לה לאותה שנה "שנה שנית".

והכתוב שמספר על כך נעלה הענן מעל המשכן קאי [עומד] באייר, ועדיין קרי לה "שנה שנית".

מכלל זה אתה למד דראש השנה ליציאת מצרים - לאו אייר הוא! [שהרי אם ראש השנה היה באחד באייר, אם כן בהכרח היה הכתוב צריך לומר שהענן נעלה מעל המשכן בשנה השלישית].

ומקשינן: אמנם לא יתכן שראש השנה ליציאת מצרים היה באייר, אבל יש להקשות: ואימא, אמור שראש השנה הוא בסיון!

ומתרצינן: לא סלקא דעתך! לא יעלה בדעתך לומר כן!

דכתיב [שמות יט]: בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים [בסיון]. ביום הזה באו מדבר סיני".

ואם איתא, ואם אכן ראש השנה ליציאת מצרים הוא באחד בסיון, הרי "בחדש השלישי בשנה השנית לצאת בני ישראל מארץ מצרים" - מיבעי ליה [היה ראוי לומר]. שהרי מסיון ואילך מתחילה השנה השניה!

ובהכרח, שראש השנה ליציאת מצרים אינו באחד בסיון.

ועד עתה הגמרא הוכיחה:

א. לא יתכן שראש השנה ליציאת מצרים חל בין אב לשבט [שהרי מיתת אהרן היתה באב, ומשנה תורה נאמר בשבט שאחריו, ושניהם בשנת הארבעים].

ב. לא יתכן שראש השנה ליציאת מצרים חל באייר [שהרי הקמת המשכן היתה בניסן. והענן נעלה באייר שאחריו, ושניהם בשנה השנית].

ג. לא יתכן שראש השנה ליציאת מצרים היה בסיון [שהרי נאמר "בחדש השלישי לצאת בני ישראל", ולא נאמר "בשנה השנית"].

ומקשינן: ואימא, אמור, שראש השנה ליציאת מצרים, הוא בחודש תמוז. ואימא אב. ואימא אדר.

שהרי לגבי שלושת החדשים הללו לא הבאנו כל הוכחה שראש השנה ליציאת מצרים אינו חל בהם, ומנין לנו שראש השנה ליציאת מצרים הוא באחד בניסן? ^[37]

אלא, אמר רבי אלעזר, אין צורך ללמוד את שנות שלמה המלך מיציאת מצרים.

אלא אפשר ללמדם מהכא, מהפסוק זה [דברי הימים ב, ג ב]:

"ויחל [שלמה] לבנות [את בית המקדש] בחדש השני, בשני, בשנת ארבע למלכותו". ויש לעיין: מאי "בשני"? הרי כבר נאמר "בחדש השני", ולמה חזר הכתוב ואמר "בשני"?

לאו, הלא כך הוא המובן: בחודש השני [אייר], שהוא החודש השני במנין החודשים לאחר חודש ניסן, שהוא הירח שמונין בו למלכותו?!

ומכאן ששנות המלכות מתחילות בניסן. ^[38]

מתקיף לה רבינא: ואימא, אמור שכוונת הכתוב היא לשני בחדש! ומנין לך שכוונת הכתוב שני לירח שמונים למלכותו?

ומתרצינן: אם כן [שכוונת הכתוב לשני בחדש], "שני בחדש" - בהדיה במפורש הוה כתיב ביה!

וכמו שמצאנו בכמה מקומות "באחד לחדש" [שמות מ] "בשנה השלישית בעשור לחדש". ^[39] ומקשינן: ואימא, אמור שכוונת הכתוב לומר את התאריך בשבוע, בשני בשבת!

ומתרצינן: אי אפשר לומר כן משני טעמים:

חדא, דלא אשכחן "שני בשבת", דכתיב. הרי לא מצאנו בשום מקום שהוזכר היום בשבוע, בדברי הכתוב. ^[40]

ועוד: מקיש שני בתרא לשני קמא. הכתוב מקיש את "שני" האחרון שהוזכר בפסוק "בחדש השני", ל"שני" הראשון, שהוזכר בו.

מה, כמו ש"שני" קמא הוא תאריך של חדש ולא תאריך של יום בשבוע, אף "שני" בתרא הוא תאריך של חדש ולא של יום בשבוע!

תניא בברייתא כוותיה [כדבריו] דרבי יוחנן:

מניין שאין מונין להם למלכים אלא מניסן?

שנאמר [מלכים א, ו]: "ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, בשנה הרביעית בחדש זיו הוא החדש השני למלך שלמה על ישראל".

מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים. כשם שיציאת מצרים נמנית מניסן, אף מלכות שלמה נמנית מניסן. וכדברי רבי יוחנן לעיל.

והברייתא מוסיפה ומביאה את כל הפסוקים שהגמרא הוצרכה להביא כדי לתרץ מנין לנו שאכן יציאת מצרים נמנית מניסן:

וכתיב [במדבר לג]: "ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה', וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים, בחדש החמישי [באב] באחד לחדש".

וכתיב [דברים א]: "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש [בשבט] באחד לחדש דבר משה".

ומיתת אהרן קדמה למשנה תורה. ושניהם בשנת הארבעים. ומכאן שלא יתכן שראש השנה ליציאת מצרים הוא בין אב לשבט.

וכתיב [שם]: "אחרי הכותו את סיחון.

ומכאן שמשנה תורה נאמר אחרי מיתת סיחון.

ואמר [במדבר כא]: וישמע הכנעני" [סיחון שמע שמת אהרן].

ואומר [שם]: "ויראו כל העדה כי גוע אהרן".

שנסתלקו ענני הכבוד במיתת אהרן. ומטעם זה סיחון בא להלחם בישראל.

ומכאן שמיתת אהרן היתה בחיי סיחון.

ומאחר שבמשנה תורה נאמר "אחרי הכותו את סיחון", הרי מוכח שמשנה תורה נאמר לאחר מיתת אהרן. ולכן אי אפשר לומר שראש השנה ליציאת מצרים הוא בין אב לשבט.

ואומר [שמות מ]: "ויהי בחדש הראשון [בניסן] בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן".

ואומר [במדבר י]: "ויהי בשנה השנית בחדש השני [באייר] נעלה הענן מעל משכן העדות".

ומכאן שראש השנה ליציאת מצרים אינו באייר.

ואומר [שמות יט]: "בחדש השלישי לצאת בני ישראל".

ומכאן שראש השנה ליציאת מצרים אינו בסיון.

ועדיין יתכן שיציאת מצרים נמנית מתמוז, אב, או אדר, ולכן מביאה הברייתא גם את הפסוק שהביא רבי אליעזר:

ואומר [דברי הימים ב, ג ב]: "ויחל [שלמה] לבנות [את בית המקדש] בחדש השני [באייר]. בשני [בחודש השני לירח שמונים בו למלכותו], בשנת ארבע למלכותו".

ומכאן שבאחד בניסן ראש השנה למלכים. ^[41]

אמר רב חסדא: לא שנו שאחד בניסן הוא ראש השנה למלכים, אלא למלכי ישראל.

אבל למלכי אומות העולם [כשכותבין בשטר שנה מסוימת למלוך מלך ממלכי האומות] - מתשרי מנינן [אנו מונים].

ומנין לנו ששנות מלכי האומות מתחילות בתשרי?

שנאמר [נחמיה א א]: "דברי נחמיה בן חכליה. ויהי בחדש כסלו, שנת עשרים ואני הייתי בשושן הבירה". ^[42] וכתיב [שם ב א]: "ויהי בחדש ניסן, שנת עשרים לארתחשסתא [דריוש] המלך, [הביאו] יין לפניו". ^[43]

מדקאי, מזה שבכתוב הראשון עומד נחמיה בחודש כסליו, וקרי ליה שנת עשרים [לארתחשסתא המלך].

ובפסוק השני קאי [עומד] בניסן, וקרי ליה שנת עשרים.

מכלל זאת אתה למד, דראש השנה למלכי האומות לאו בניסן הוא!

שהרי אם ניסן הוא ראש השנה למלכי האומות, הפסוק השני היה צריך לומר "בשנת העשרים ואחת". ^[44] ולהלן תבאר הגמרא מנין שהמעשה שהוזכר בפסוק השני היה אחרי המעשה שבפסוק הראשון.

והוינן בה: בשלמא היאך, אמנם נכון שהפסוק השני מפרש, דלארתחשסתא הוא מונה עשרים שנה.

אלא האי, הפסוק הראשון, ממאי מהיכן יודעים אנחנו דלארתחשסתא הוא מונה עשרים שנה?

שמע כי מת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד וכתיב ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש וגו'. אחרי הכותו את סיחון ש"מ אחר מיתתו של אהרן זה המעשה. וקאי בשבט וקרי לה שנת ארבעים ש"מ דראש השנה שמונים ליציאת מצרים לאו תשרי הוא.

ואימא ר"ה אייר ודחינן לא ס"ד כו'. ואימא סיון ודחינן לא ס"ד כו'.

ואקשינן ואימא תמוז ואימא אב ואימא אדר ולמה הניח אלול ותשרי ומרחשון וכסליו וטבת לפי שבפי' דחאם המקרא הוא שאמרנו מדקאי באב במיתת אהרן וקרי לה שנת ארבעים וקאי בשבט וקרי לה שנת ארבעים ש"מ כי מאב ועד שבט אין אחד מהן ר"ה. שאילו היה אחד מהן ר"ה בארבעים ואחת הוה ליה למכתב אלא ודאי בהני כולי (האי) ליכא לספוקא בחד מינייהו דהוא ר"ה ובתמוז ובאב ובאדר לא מצא פסוק לדחות.

ואמר ר' אלעזר מהכא ויחל לבנותו בחדש השני בשני בשנת ארבע למלכותו.

מקיש שני בתרא לשני קמא מה שני קמא חדש אף שני בתרא חדש ש"מ. מדאייר הוא חדש שני שמונין בו למלכותו ר"ה למלכותו ניסן.

תניא כוותיה דר' יוחנן מנין למלכים שאין מונין להן אלא מניסן שנא' ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה וגו'.

אמר רב חסדא לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם מתשרי מנינן דכתי' דברי נחמיה בן חכליה ויהי בחדש כסליו [שנת עשרים] וגו'.

ואם איתא בחודש השלישי בשנה השנית מיבעי ליה. בכולה שמעתין לא איסתפקא להו אלא כולי חודש, כלומר שיהא ראש חדש אייר או ראש חודש סיון או שאר ראשי חדשים ראש לשני המלכים או לשנים, אבל לאמצע חדש לא איסתפקא להו כלל, לפי שאין חדש נחלק לשתי שנים, ואפילו סיון ותשרי וניסן שיש להם רגלים באמצען, אפילו כן רגל שבהן פשיטא להו דלא עשאוהו ראש לא לשנים ולא לשני המלכים, לפי שאין חדש נחלק לשתי שנים. ואע"פ שעשו אמצע חדש ראש לרגלים, היינו משום דעל כרחין בל תאחר ברגלים תלייה רחמנא. וט"ו בשבט נמי שעשאוהו ראש השנה לאילן, היינו נמי משום דעל כרחין באילן בתר חנטה אזלינן והיא תליא ברוב גשמי שנה. הילכך על כרחין חצי שבט ראש להן.

מאי לאו שני לירח שמונין בו למלכותו. ואם תאמר ואכתי מאי הוי דילמא משום דשלמה עמד בניסן, ובשלמא לעיל (ראש השנה ב, ב) דייק מהיקישא מדאצטריך למכתב לתרין, כלומר ליציאת מצרים ולמלכות שלמה, שמע מינה לאקושינהו, אלא הכא דילמא משום שכן היה מעשה דבניסן מלך. ויש לומר אם כן בשני למה, שהרי כבר כתב בחדש השני להשמיענו באיזה חודש מחדשי השנה, וכתב נמי בשנת ארבע למלכותו לדעת באיזה שנה [למלכותו], שני (למלכותו) למה לי, אלא לאשמועינן בעלמא דשני לחדשים היינו שני לשני המלכים אע"פ שאינו שני לשני העולם דמתשרי מנינן. כך נראה לי.

שני בשבת לא אשכחן דכתיב. ירושלמי (ר"ה פ"א, ה"א): או אינו אלא שני בשבת לא מצינו חשבון זה מן התורה, והכתיב (בראשית א, ח) ויהי ערב ויהי בוקר יום שני, אין למדין מבריאת העולם. פירוש שלא מנה שם שני לשבת אלא שני לעולם אי נמי להשמיע מה נברא ביום שני להבדילו ממעשה יום שלישי, וכן כולן.

תניא כותיה דר' יוחנן. ולאו לאפוקי מדר' אלעזר דהא אי אפשר בלא קרא דר' אלעזר, ובברייתא נמי משום קרא דר' אלעזר מסיק לה. אלא לומר דממקום שבא לו ר' יוחנן בשקלא וטריא שלו כך תנו לה בבריתא.

מדקאי בכסלו וקרי ליה שנת עשרים וקאי בניסן וקרי ליה שנת עשרים מכלל דראש השנה לאו ניסן הוא. פירוש, וכיון דאפיקתיה מניסן כשאר המלכים קבע לו שנה כשני העולם בתשרי.

וישמע הכנעני וכו'. פי׳ בתוס׳ דתרי קראי נינהו חד בפ׳ חקת דכתיב וישמע כו׳ ולא דרשינן ההוא קרא דהתם כתיב דשמע כי בא ישראל ואידך קרא דרשינן דכתיב בפ׳ מסעי וישמע וכו׳ דההוא קרא לא כתיב מה שמועה שמע ועל כרחיך הוא מיתת אהרן לעיל מיניה הוא דשמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד:

כדר״ל וכו'. פי׳ בלשון אם ואם גופיה משמש בב׳ לשונות חד בלשון ספק כלומר כשיהא כך וזה רוב אם שבתורה כמו כי תפגע כי יהי׳ להם דבר כשיהי׳ או אם יהי׳ וחד שהוא על ודאי כמו אשר כמו אם יהי׳ היובל אם כסף וזה ג״כ שכל כי בתורה משמש בלשון אשר וכן נמצא לשון אשר משמש בלשון אם אשר נשיא נמצאת אומר כי אם וכי ואשר משמש כל אחד מהם בלשון ספק ובלשון ודאי כמו אשר:

דילמא. פי׳ כמו כי תאמר בלבבך שפירושו שמא תאמר כי אם אתה מפרש אותו בלשון אם כשתאמר בלבבך לא קאי עליה שפיר מאי דכתיב בתריה לא תירא מהם:

אלא. כמו ותאמר לא כי צחקת לא כן אלא כן וכן בתלמוד הרבה לא כי:

דהא. פי׳ לשון נתינת טעם כמו לפי לא צחקתי לפי שיראה הילכך כשאתה מפרש כי גוע אהרן אינו נדרש יפה עם כל אחד מהם אלא כלשון דהא שנותן טעם למה נראו העדה לפי שגוע אהרן והא (דתנן) ויראו אל תיקרי אלא וייראו לומר שענינו כמו וייראו כלומר ראו זה את זה מגולין וזהו שתרגם אונקלס וחזו כל כנישתא ארי מית אהרן יישב פשוטו של מקרא ואם תתרגם ואתחזי אז יש לך לתרגם דהא מית אהרן וכמו שכתב רש״י בפי׳ החומש:

והאי דמקשי ואימא אייר ואימא סיון. ק״ל אמאי לא משנינן דכיון דאפקיה מתשרי אוקמיה אניסן כדאמר לקמן כיון דאפיקתיה מניסן אוקמי׳ אתשרי וי״ל דהתם הוא דאיכא לאוקמי׳ אתשרי (וזהו) [שזהו] ר״ה לכמה דברים וגם לבריאת עולם לדעתו של ר׳ אליעזר אכל הכא גבי ניסן דלא עדיף מסיון ואייר דהא לא הוי ר״ה אלא למלכים דבעי׳ למימר דאלו לרגלים בט״ו הוא ליכא טעמא לאוקמי לניסן טפי משאר חדשים:

מדקאי בניסן וקרי ליה שנה שנית וכו'. קשה מנלן דליציאת מצרים הוא דהא לא כתיב יציאת מצרים בחד מיניהו וי״ל דהא כתיב קרא אחרינא בשנה השנית לצאת בני ישראל מארץ מצרים בפ׳ במדבר א״נ דקרא קמא דהוקם המשכן פשיטא דליציאת מצרים מנינן דעד השתא לא מנינן להקמת משכן דכן יליף שנית שנית בג״ש:

לא ס״ד דכתיב בחודש השלישי ואם איתא בשנה השנית מבעי ליה. פי׳ אבל בשנה הראשונה לית ליה למכתב דהא כל כמה דלא כתב שני׳ פשיטא דראשונה היא:

ואימא תמוז וכו׳ [אלא אר״א מהכא וכו']. וא״ת אכתי מאי הוי דילמא שלמה הוא שעמד בניסן וי״ל דהשתא נמי אהיקישא דר״י דלעיל סמכינן דאתקש יציאת מצרים לשלמה לומר ששניהן נמנין לעולם מניסן ומה דלא אתפרש למלך שלמה על ישראל דקאי אהחדש הב׳ מתפרש מהא והיינו דכי אמרינן תניא כוותי׳ דר״י נקטינן כולהו קראי דלעיל ונקטינן האי קרא דר׳ אליעזר למימרא דכולהו צריכי ומתפרשי מהדדי:

חדא דשני בשבת לא אשכחן. בירושלמי מקשה עלה והכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום שני ופריק אין למדין מבריאת עולם פי׳ שלא מנה שם שני לשבת אלא שני לעולם א״נ דהתם אכתי לא ה״מ למימר לא חדש ולא שבת והוצרך למימר שני של שבת ראשונה והא דלא אשכחן בלשון הכתוב שמות לימי השבוע כמו לשאר לשונות מפורש במדרש הטעם כדי שנזכור תמיד יום השבת כשנמנה כל ימי השבוע וכן אמר במכילתא זכור את יום השבת ר׳ יצחק אומר לא תהא מונה כדרך שאחרים מונים אלא תהא מונה לשם השבת ומזה הטעם אין לנו שמות לחדשים אלא שאנו אומרים חודש ראשון וחודש שני לפי שחשבון החדש הוא ליציאת מצרים לד״ה כדכתיב החדש הזה לכם ראש חדשים כדאיתא לקמן והטעם כדי שנזכור תמיד יציאת מצרים כדבעי׳ למימר קמן וז״ש בב״ר שמות החדשים עלו מבבל פי׳ שלא תמצא שמות ניסן אייר וחביריו נזכרין בכתוב אלא אחר שירדו לבבל ושמות פרסיים הם ואפ״ה לעולם מייחס אותם ליציאת מצרים החדש הראשון הוא חדש ניסן בי״ב חודש הוא חודש אדר וכן כולם כרי להזכיר גלות בבל עם יציאת מצרים וא״ת והרי מצינו שמות חדשים בתורה ירח האיתנים חודש זיו וי״ל דהנהו אינם שם עצם אלא שם תואר על מה שאירע ירח האיתנים או דתקיף במצות או שנולדו בו איתני עולם וחדש זיו על שם שנולדו בו זיותני עולם או דאית ביה זיותא לאילנא וזה טעם נכון וברור. והשתא מצהיר לן מה דאשכחן בכולה סוגיא דכולהו מודו בסדר החדשים וכי ניסן הוא ראשון ותשרי שביעי וכן כולם ובכולה שמעתין נמי פשיטא להו שתהא ר״ה למלכים בר״ח אבל לא באמצע חודש שאין ראוי לקבוע בו ר״ה אלא למה שמוכרח כמו ט״ו בניסן שהוא ר״ה לרגלים וט״ו בשבט ר״ה לאילנות וכן מ״ש בברייתא גבי עומר ושתי הלחם שהם באמצע החדש ע״כ הא במלתא דליכא הכרח אין לקבוע ר״ה באמצע חודש ולחלוק חדש א׳ לשני שנים:

א״ר חסדא וכו'. פי׳ כדי לחלוק בין מלכי ישראל למלכי או״ה ומלכות ישראל איכא למתלי ביציאת מצרים שיצאנו מעבדות לחירות ומלכות אבל מלכי או״ה ליכא למימני להו אלא מתשרי שבו נברא העולם לר״א א״נ שבו העולם נדון ובו עתידין לקבל את הדין:

מדקאי בכסליו וכו'. פי׳ וה״ה דלא הוי ר״ה א׳ מן החדשים שבין כסליו לניסן כדפי׳ לעיל דאי לא כי קאי בניסן ה״ל למימני שנת (נ״א) [כ״א]:

תניא כוותיה דר' יוחנן כו' עד ואומר ויחל לבנותו בחדש השני נ"ל דל"ג בברייתא להאי קרא דאי גרסי' לה א"כ תניא כר"א הוי ורבינו ברוך זצוק"ל כך פירש וקושיא דאב ותמוז ואדר דקשיא לר' יוחנן ה"נ תיקשי אמתניתא ול"ג אלא עד ואומר בחדש השלישי ואי גרסי ליה יש לפרש הכי אע"ג דלא קיי"ל מהאי קרא דויהי בשמנים שנה דמניסן מנינן כי היכי דאתייה ר' יוחנן אתייה נמי תנא דברייתא:

גמ' בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחודש נעלה וגו' כו' וכתיב ויעל אהרן וגו' וכתיב בארבעים שנה בי"א גו' וכתיב אחרי הכותו גו' כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה כדר"ל כו' כי תראה והתעלמת כו' עכ"ל אין זה פסוק בשום מקום לא תראה והתעלמת כתיב בפ' תצא וע"ש:

תוס' בד"ה וישמע כו' כסות ולשון שינה כו' עכ"ל לא ששינה שניהם אלא הלשון שינה מן הכסות שהיה מלבוש עמלק והלשון כנעני שלא ידעו ישראל להתפלל מאיזה עם הוא וכפרש"י בחומש ע"ש:

בא"ד ורש"י לא דק בפי' החומש עכ"ל בת"י אינו ומהר"ן בביאוריו כתב ליישב זה ע"ש:

בד"ה אלא וייראו כו' לשון ראיה אין מתיישב כו' כלומר ויראו כאשר גוע אהרן כמו כו' עכ"ל כצ"ל מת"י ויש ליישב קושייתם דהתלמוד דקדק כן דאם לא כן הוה ליה למימר וישמעו כל העדה וגו' שהרי לא ידעו שמת אלא מפי השמועה ששמעו ממשה ואלעזר וכה"ג כתב המזרחי שדקדק במדרש לומר שהראוהו מת מוטל במטה וק"ל:

בא"ד ואם יהיה היובל הרי זה כאשר יהיה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה או דלמא כו' כי יקרא כי תראה כו' וכן כי תאמרו מה נרדף לו כו' כי תראה חמור כו' כצ"ל האי כי תראה קמא שהביאו בלשון אם לא ידענא מאי קרא שהרי כי תראה חמור וגו' הביאו לבסוף בלשון דלמא וכפרש"י בשמעתין ואולי שהוא קרא דישעיה כי תראה ערום וכסיתו דההוא יש לפרשו מלשון אם אבל בפ' המגרש הביא רש"י כי תראה חמור מלשון אם וצ"ע שם:

בד"ה וקאי באייר כו' באחד לחדש השני בשנה השנית גו' כצ"ל:

בד"ה ת"כ דר' יוחנן כו' דלשלמה ודאי הוי שני לירח שמונין לו למלכותו לפי כו' עכ"ל ק"ק דלעיל בלא יתורא דבשני מפשטיה דקרא בחדש השני נמי הוה משמע הכי וי"ל שלא כתבו כן לעיל אלא למ"ד חדש זיו הוא אייר שהוא זיו לאילני ודו"ק:

מה שמועה שמע שמע שמת אהרן וכו'. לפי סדר המקראות ודאי מוכח להדיא דכי נח נפשיה דאהרן אכתי הוה סיחון קיים אלא דאיכא למימר אין מוקדם ומאוחר בתורה מיהו לפי המסעות שבפ' מסעי מוכח שפיר דכמה מסעות היו מהר ההר שמת אהרן עד מלחמת סיחון וצ"ע:

מה שמועה כו'. כתבו התוס' ונראה דמההוא קרא דמסעי קדריש דאי מההוא דחקת הא מפורש כי בא ישראל דרך האתרים ורש"י לא דק בפי' החומש עכ"ל וכה"ג כתב הרמב"ן בפי' החומש ורבותינו אמרו מה שמועה שמע כו' כי הוקשה להם הכתוב בפרשת מסעי וישמע הכנעני וגו' שלא הוזכר שם כו' ע"ש ומ"מ קשה גם לדבריהם כיון דהך דפ' מסעי איהו גופי' מעשה דפרשת חקת כדמוכחי קראי ובפרשת חקת מפורש ששמע כי בא דרך האתרים אם כן דרש חכמים ששמע במיתת אהרן סותר זה ונראה לקיים פרש"י דמתוך סמיכות וישמע הכנעני וגו' בין בפרשת חקת ובין בפרשת מסעי למיתת אהרן דרשו דוי"ו דוישמע מוסיף על ענין ראשון ששמע במיתת אהרן דלעיל וכי בא ישראל דרך האתרים לא בא להורות אלא ממקום שבא להלחם על ישראל דהיינו דרך האתרים וק"ל:

אלא וייראו כו'. דלפי פשטיה דקרא שראו שגוע אהרן הוא קשה דכתיב לעיל מיניה וימת אהרן שם בראש ההר וירד משה ואלעזר מן ההר דמשמע שלא ראו כל ישראל במיתתו שם בהר ההר ובמדרש שהביא רש"י בחומש שהראוהו להם מלאכי השרת במטה והדרש דהכא ימאן זה אלא וייראו על ידי סילוק הענן:

הכא סיחון כו'. נראה לפרש דהכא פריך ע"פ מ"ש פ' האשה סיחון ועוג בני אחי בר שמחוזאי הוו וא"כ לא הוה מכנען ואם סיחון הוה לא הוו קרי ליה כנען ואהא משני בב' תירוצים דלא קרי ליה כנען אלא ע"ש מלכותו שארץ כנען הוה ע"ש שיושביה מבני כנען מז' אומות והוא נקרא מלך האמורי בכל המקרא שהיה מבני כנען גם כן ע"ש יושביה מבני האמורי ומה שהכריחם לומר כן דכנעני מלך ערד דהכא הוא סיחון לפי שמלך ערד ממש לא נכבש עד מלחמות וכיבוש יהושע דחשיב ליה מלך ערד אחד מל"א מלכים שכבשם יהושע והקרא דהכא משמע דבימי משה נעשה מלחמה זו דמלך ערד ונעשה חרמה בעריו וע"כ אמרו דהיינו סיחון היינו מלך ערד דהכא דתחלת כיבוש של משה היה בסיחון:

גמרא ואם איתא בחדש הג' בשנה הב' כו'. עט"א ומש"כ עליו בק"א. ויש שם השמטה וכצ"ל הביאו התוס' לקמן ע"ב בד"ה למנינא וב כו':

גמ' שם ויהי בחדש כסלו שנת עשרים וגו' וכתיב כו'. כצ"ל ותיבת לארתחשסתא למחוק. והנה התוס' כתבו לקמן דהוא כורש הראשון וזה היה שנת ג' לדריוש שמלך אז. ולכאורה קשה דהא מוכח לעיל דבשטרות אין מונין למלך שמת משעמד אחר תחתיו. וי"ל דהכא ר"ל דאף שכבר עברו כ' שנה מעת אשר עלו ברשיון כורש לירושלים עכ"ז היו עדיין חומותיה מפורצות וכו':

רש"י ד"ה כדר"ל. וכן אם כסף תלוה. לכאורה שפיר מתפרש בלשון אם ממש דאפשר שלא ילוה לעולם כגון שהוא בעצמו עני או שלא יזדמן לו עני הדורש הלואה. וי"ל דהתורה מדברת עם כלל ישראל יחד וא"א שיחדל אביון מקרבם וכן עשיר:

רש"י ד"ה שני בחדש. וכתיב בשנה השלישית בעשור לחדש. חפשתי אחר מקרא זה ולא מצאתיו:

תד"ה מכלל. אע"פ שיש כו' בין ניסן לתשרי כו'. אולי צ"ל לכסלו:

תָּנָא: הוּא 'סִיחוֹן', הוּא 'עֲרָד', הוּא 'כְּנַעַן'. נראה לי בס"ד שלשה שמות אלו שנקרא בהם הם ראשי תיבות 'כַּעַס' שהוא דרגא ד'אֵל זָר' (תהלים פא, י) גם כל שמותיו אלו נדרשים לרעתו ולגנותו, והיינו 'סִיחוֹן' אותיות 'ניסוח' שהוא לשון העברה כענין הסח הדעת שניסחו השי"ת והעבירו ממלכותו וממקומו, ו'עֲרָד' הוא 'ד' רַע' רמז לארבעה קליפות הרמוזי השנהם בארבע אבות נזקין, ו'כְּנַעַן' הוא 'נע כן' והיינו כן רוצה לומר 'מוֹשַׁב' כנזכר במלכים שסופו היה נע ונד ממקומו ומעירו וירשו בני ישראל את ארצו וישבו בה וגבר ישראל.

בתוספות ד"ה אלא וייראו וכו'. מיהא קשיא דלמא לשון כאשר וכו' ושמא אין מתיישב עכ"ל. ולענ"ד הטעם הוא פשוט דבשלמא גבי ויראו אחי יוסף כי מת אביהם נמשך הל' שפיר דכאשר שמו על לבם מיתת אביהם אמרו לו ישטמנו אבל מקמי הכי אף שהיה להם לחוש משטימת יוסף אפ"ה לא היו מתייראים שהיה אביהם חי וכן גבי ויראו פלשתים אף שמלחמה היו מבקשים אפ"ה לא היו מתייראים שהיו באים בבטחון בנצחונו של גלית משא"כ הכא דקאמר ויבכו אותו כל בית ישראל מלתא דפשיטא הוא שלא בכו כ"א על מיתת אהרן וא"כ כיון דכבר כתיב וימת אהרן מה היה המקרא חסר לומר ויבכו אותו ולמאי איצטריך לומר ויראו כי גוע אע"כ דא"ת ויראו אלא וייראו וזה ברור וק"ל:

בגמרא ואימא ר"ה אייר וכו' מדקאי בניסן וקרי ליה שנה שנית וקאי באייר וכו'. יש מקשים דמעיקרא הו"ל לאתויי מקרא דבחדש השלישי ואי ס"ד דר"ה אייר בשנה השנית מיבעי ליה ולענ"ד לק"מ דהתינח למאן דס"ל יום א' בשנה חשוב שנה א"ש דאי ס"ד ר"ה אייר א"כ מאייר שאחר יציאת מצרים התחיל השנה השנית משא"כ למאן דס"ל שלשים יום בשנה חשוב שנה דהכי קי"ל א"כ הא דמקשה ואימא ר"ה אייר היינו שהתחילו למנות שנה ראשונה דהנך ט"ו יום דמיציאת מצרים עד אייר לא עלתה להם שנה אם כן לא מוכח מידי מקרא דבחדש השלישי אבל לענין סיון משני שפיר ותדע דהכי הוא דאלת"ה אמאי איצטריך כלל לומר מדקאי בניסן וכו' דהא מהאי דבחדש השני נעלה הענן לחוד הוי מצי לאתויי דאי ס"ד ר"ה אייר דהיינו שנה שנית א"כ ההיא דנעלה הענן מעל המשכן ע"כ בשנה השלישית היה דהא הקמת המשכן ונעלה הענן ודאי לא היה קודם מ"ת אע"כ דעכשיו סבר דאייר שאחר יציאת מצרים הו"ל שנה ראשונה דהיינו למ"ד שלשים יום בשנה חשוב שנה. ועפ"י דברינו אלה נתישבה קושיית התוספות דלא הוה מצי לאתויי מקרא דבאחד לחדש השני דאיכא למידחי דההיא הוה קודם הקמת המשכן והיינו תחלת השנה והקמת המשכן היה בניסן שאחריה דהיינו סוף שנה שניה שכן נראה מסדר הכתובים ואע"ג דבההיא דאחד לחדש השני כתיב בהדיא וידבר ה' אליו מאהל מועד אכתי הוי מצי למידחי מנ"ל דההוא אוהל מועד אמשכן קאי דלמא על אותו אוהל מועד שעשה משה לאחר מעשה העגל איירי כדכתיב קרא בהדיא ומשה יקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה וקרא לו אוהל מועד ומשם היה הדיבור מתיחד עמו קודם הקמת המשכן וכמבואר בל' המכילתא שאביא בסמוך אההיא קרא גופא מאהל מועד נאמר לו למשוח המשכן מאהל מועד נאמר לו להקים האהל וע"כ אאהל מועד דקודם הקמת המשכן קאי. וממילא דלא הוי קשה נמי הא דמקשה הש"ס בפסחים ונכתוב ברישא דחדש ראשון והדר ניכתוב בחודש השני דלפ"ז כל הכתובים נאמרו על הסדר ועוד דלכאורה נראה שמאותו מנין שנמנו מאייר בשנה השנית מזה היה כסף הפקודים שנעשה המשכן ולא נצטרך לומר שנמנו ב' פעמים במנין שוה כמ"ש רש"י בפי' החומש פ' כי תשא ובשלמא למ"ד יום א' בשנה חשוב שנה וא"כ תיכף באייר אחר יציאת מצרים התחיל שנה השניה א"כ תו לית לן למימר דההיא אוהל מועד היינו אותו שעשה משה לאחר העגל דהא לא נעשה אלא בחדש תמוז כדמוכחי קראי אבל למ"ד ל' יום בשנה ודאי דאיכא למידחי כדפרישית משו"ה הוצרך לאתויי מקראי דהקמת המשכן גופייהו דמוכח ממ"נ דר"ה לאו אייר מדקאי בניסן וכו'. ולפ"ז הא דמקשה הש"ס בפסחים ונכתוב ברישא דחדש ראשון היינו דוקא לפי המסקנא דמניסן מנינן וא"כ ע"כ דהקמת המשכן בניסן בשנה השנית היה קודם לאייר דמנינן חומש הפקודים וכן פרשת פסח דשנה השנית נמי היה קודם אייר א"כ מקשה שפיר ודו"ק:

ועפ"י הדברים האלה נתיישב לי לשון הספרי בפרשת בהעלותך ויעשו בני ישראל את הפסח בגנותן הכתוב מדבר וכו' ללמדך שהיו מונין ליציאת מצרים והוא תמוה ולמאי דפרישית א"ש דהא בגנותן לא ידעינן אלא מדלא פתח הספר בזו ואי לאו דליציאת מצרים היו מונין מניסן א"כ היה באפשר לומר דמאייר מנינן וההיא דנעלה הענן היה מונין להקמת המשכן כקושיית התוספת וההיא דאייר דחומש הפקודים שפתח בו הספר הוי קודם הקמת המשכן והפסח בסוף השנה השניה ובדרוש הארכתי ודו"ק:

שם ואימא סיון כו' ואימא תמוז ואימא אב ואימא אדר. כבר כתבתי דלכאורה יש לתמוה מאי ס"ד דנמנה יציאת מצרים מהנך חדשים כיון שיצאו בניסן. וכבר כתבתי דלתשרי ואייר יש טעם משא"כ בהנך חדשים ונלע"ד ליישב דהא דמקשה ואימא סיון היינו משום דנהי שיצאו בניסן יציאת מצרים לא נגמר' עד סיון כדכתיב בהדיא בהוציאך את העם ועוד דאפי' מנין בריאת עולם שייך טפי מסיון כדדרשינן מויהי ערב ויהי בוקר יום הששי שהכל היה תלוי ועומד עד ששה בסיון ועוד כיון דבתחילה נתבשרו ע"י משה בד' לשונות של גאולה וחד מנייהו ולקחתי אתכם לי לעם זה לא נתקיים עד ר"ח סיון שאמר להם הקב"ה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש שהן לשון קידושין ולשון לקיחה הוא כניסה לחופה כמו שהארכתי במקום אחר ובששה לסיון נכנסו לחופה כדאיתא במדרש ועוד נ"ל דוהבאתי אתכם נמי היה ראוי להתקיים בסיון כדכתיב אחד עשר יום מחורב עד קדש ברנע ודרשינן אילו זכו ישראל בי"א יום היו נכנסים ואיכא נמי למ"ד דאילו זכו ביום א' היו נכנסין ולפ"ז באותה שעה נגמר' יציאת מצרים ולא קודם לכן וכמו שאמרו דתן ואבירם ליצני הדור ממצרים העליתנו ואף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו. והשתא א"ש נמי הא דמקשה ואימא תמוז דלכאורה נראה דאף אם לא חטאו לא היה אפשר להם ליכנוס לא"י בסיון שהרי באותו היום של מתן תורה לא ניתנו אלא עשרת הדברות ובאותו יום אמר הקב"ה למשה ואתה פה עמוד עמדי והיינו שיקבלו שאר תורה והוצרך להיות בהר מ' יום ומ' לילות א"כ לא שלמו עד י"ז בתמוז ואלו זכו לי"א יום היו נכנסין צא מהם השבת שלא היה נוסעין אם כן שלמו י"א יום בר"ח אב ועוד דבגאולה שניה אשכחן להדיא דעזרא שיצא מבבל בניסן ובא לירושלים בא' לחדש אב וא"כ שפיר אית לן למימר דכמו כן היה ראוי להיות בגאולה ראשונה וכדפרישית ועוד הארכתי בזה בדרוש בכמה טעמים לשבח ומצאתי ג"כ להדיא במדרש ילקוט ירמיה סימן א' דבנין ב"ה דלעתיד יתחיל בחדש אב שמזלו אריה ע"ש והא דמקשה נמי ואימא אדר היינו לפי שמאז הנצנים נראו בארץ שנתבשרו על הגאולת מצרים כדאיתא במדרש כנ"ל נכון:

בתוס' בד"ה מכלל דר"ה לאו ניסן אף על פי שיש כמה חדשים וכו' מ"מ הואיל דאפיקתיה מניסן עכ"ל. יש לתמוה דהא לעיל ביציאת מצרים ולמלכי ישראל מקשה הש"ס ואימא תמוז ואימא אב ואימא אדר ולא אמרינן הואיל דאפיקתיה מתשרי אוקמיה אניסן שהוא ר"ה לרגלים ולחדשים ולתרומת שקלים ועוד דיציאת מצרים היתה בניסן ואפ"ה קשיא לתלמודא מיהו למאי דפרישי' לעיל בשיטת התוספות א"ש דהא דמקשה ואימא תמוז וכו' לאו לקושטא מקשה הכי אלא אהקישא דקרא דמקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים משמע דליציאת מצרים הדבר מפורש במקרא וע"ז מקשה שפיר:

שם בא"ד הואיל דאפיקתיה מניסן אוקמא אתשרי. וקשיא לי אכתי מנ"ל דלמלכי א"ה מונין מיום קבוע דלמא לכל אחד מיום שעמד מנינן מיהו לפמ"ש גבי למאי הלכתא בל' רש"י דלשיטת רש"י ותוספות ע"כ דבימי המלכים הקדמונים גופייהו תקנו יום מיוחד משום שטרות וא"כ א"ש דנהי דמלכי א"ה גופייהו היו מונין כ"א מיום שעמד בו אפ"ה היו חכמי ישראל צריכין לקבוע יום מיוחד למלכי א"ה משום האי חששא גופא משא"כ לשיטת הר"ן ורשב"א ז"ל שכתבתי שם דהא דילפינן מקראי דמניסן מנינן לא תליא כלל בטעמא דשטרות אלא שאף ע"פ המנהג והנימוס היו מונין וקבעו יום מיוחד זכר ליציאת מצרים ואם כן קשיא ההיא דהכא דהאיך מוכח מקרא דלארתחשסתא דמתשרי מנינן דלמא ליום שעמד בו וארתחשסתא גופא אפשר דלאו בתשרי עמד אלא בחדשים שבין ניסן לתשרי וצ"ע ועיין עוד בסמוך:

בגמ' הוא סיחון הוא ערד. התוספת וכתב שהיה עמלק ושינה א"ע כאלו הוא סיחון כן כתבו ע"פ המדרש. ולענ"ד גם מקרא מוכח כן דא"ל שהיה סיחון עצמו שהרי קרא כתיב ויחרם אתהם ואת עריהם ואח"כ סיפר הכתוב שפתח בשלום לסיחון אלא ע"כ זה לא היה סיחון:

ואימא ר"ה אייר. הפ"י והט"א הקשו למה לא מתרץ מקרא דבחודש השלישי דא"כ בחודש השלישי בשנה השנית מבע"ל. ותירצו שניהם דהקושיא היא למ"ד למד יום בשנה חשוב שנה ולכן לדידיה ט"ו יום דניסן לא נחשבו וא"כ היה אפשר לומר דלעולם אייר הוא ר"ה ואעפ"כ באו למדבר סיני בשנה ראשונה שלא נמנה השנה רק מאייר אבל על הקושיא ואימא ר"ה סיון משני שפיר דא"כ בשנה השנית מבע"ל שהרי מט"ו בניסן עד ר"ח סיון עברו יותר משלשים יום ועוד הקשה הט"א מאי תירץ דא"כ בשנה השנית מבע"ל הרי למ"ד ל' יום בשנה חשוב שנה לא התחיל עדיין בר"ח סיון השנה השנית. ותירץ דמאי דקאמר בשנה השנית מבע"ל הוא למ"ד יום א' בשנה חשוב שנה ולמ"ד ל' יום חשוב שנה צריך לומר דהול"ל בשנית ולא לכתוב שנה דאז היה משמע בתחלת שנות וכדאמרינן לקמן (דף י') באחת אתחלתא דאחת עכ"ד ותמהתי דאיך אפשר לומר דלמ"ד למ"ד יום בשנה חשוב שנה לא שייך בשנה השנית דא"כ לפי המסקנא דמניסן מנינן יוקשה הפסוק ויהי בחודש הראשון בשנה השנית בראשון לחודש הוקם המשכן הרי למ"ד ל' יום בשנה לא שייך בר"ח ניסן עדיין לקרוא שנה השנית כיון דעדיין לא עברו ל' יום. שוב ראיתי שבירושלמי הובא גם בתוס' לקמן (שם) הקשה על ר"א כן וסליק בתיובתא. וע"כ צ"ל דלענין שנות יצ"מ גם ר"א מודה דיום א' בשנה חשוב שנה כדמוכח מקרא דויהי בחדש הראשון או שנאמר דודאי לענין שיחשב בשנה שלימה זה לא הוי רק אחר ל' יום. אבל התחלת השנה שייך גם ביום א' ולכן שייך לשון בשנה השנית שכבר התחיל השנה השנית ולפי"ז נסתר תירוץ הפ"י והט"א:

ברש"י ד"ה שני בחודש וכתיב בשנה השלישית בעשור לחודש: פסוק זה לא נמצא בשום מקום ואולי ט"ס הוא וצ"ל בשנה התשיעית בחודש העשירי בעשור לחודש (יחזקאל כ"ה):

בתוס' ד"ה וישמע. כסות ולשון שינה: המהרש"א כ' לא שינה את שניהם אלא הלשון שינה מן הכסות שהיה מלבושו עמלק והלשון כנעני כו'. וכן פי' רש"י בחומש עכ"ל. אמת הוא שפי' רש"י כן אבל צ"ע שבמדרש תנחומא (הובא גם בילקוט) שהוציא רש"י ממנו כתוב כדברי התוס' דכסות ולשון שינה ורק בפניהם שהיה פני עמלק הכירו ישראל שהם עמלקים וע"ז העירני חכם א':

בא"ד ורש"י לא דק בפי' חומש. לענ"ד רש"י דק שפיר שהרי בפ' מסעי כתיב וישמע הכנעני ללמדך שמיתת אהרן היה השמועה שנסתלקו ענני כבוד וכסבר שנתנה רשות להלחם בישראל לפיכך חזר וכתבה עכ"ל. מזה נראה שכונתו דע"י הך דחוקת באמת לא היה מוכח כדרש זה אבל ע"י שכפל פה במסעי נראה שגם בחוקת הפי' כן שהך וישמע נדרש לפניו ולאחריו שמע שמת אהרן ושמע כי בא ישראל דרך האתרים וכפי' רש"י שם כתוב בתרגום יונתן בן עוזיאל בפ' חוקת ונראה שהוציא רש"י משם לפרש כן על הך דחוקת:

ד"ה אלא. אין מתיישב כאן כמו בהני. כוונתם נראה פשוט דבשלמא בהני שראו המיתה ממש שייך ויראו אבל אהרן שמת בהר ההר ולא ראו ישראל במיתתו לא שייך ויראו לכך מפרש לשון וייראו וכמ"ש המרש"א. ולא ידעתי למה כ' הפנ"י בדרך רחוק מזה לפענ"ד:

מה שמועה שמע וכו' מ"ש התוס' דממסעי דריש ורש"י לא דק בפירוש החומש ע"ש דבריהם קשים דרש"י בפירושו פ' מסעי כתב נמי כאן למדך שמיתת אהרן היא השמועה דנסתלקו ענני כבוד וכו' ע"ש ומאחר שכן מאי ק"ל שכתב פ' חקת דשמע דנסתלקו ע"כ הרי כבר הוא ז"ל פירש כוותייהו דאההוא דמסעי סמיך. ומ"ש הרב נחלת יעקב והרב נמוקי שמואל כי התוס' סוברים דשתי מלחמות הוו עש"ב אין בו כדי שביעה דפ' מסעי לא הוזכרה מלחמה ומנ"ל לתוס' דמלחמה אחרת היתה. והרב צידה לדרך פ' יתרו האריך להקשות ע"ד התוס' והרא"ם ויש קצת להשיב עליו. ויש מי שכתב דאף בלא ההוא דמסעי ל"ק מכי בא ישראל דרך האתרים לפי מ"ש הרא"ם פ' חקת במה שפירש"י שם דרך התייר הגדול שהוא הארון ע"ש וק"ל:

תניא כותיה דר' יוחנן וכו' כתבו התוס' לאו לאפוקי דר"א דהא מייתי קרא דר"א בהך בריתא ובקרא דר"א לא סגי דה"א דלשלמה ודאי וכו' להכי צריך נמי דמקיש ליצ"מ עכ"ל לכאורה יש להרגיש מה באו התוס' ללמדנו הרי בבריתא מפורש דמייתי קרא דר"א וא"כ לאו לאפוקי ר"א והפשוט בזה דהו"א דלאפוקי ר"א אתא משום דלר"א לא אצטריך קרא אחרינא אלא מקרא דויחל לבנות וכו' לחוד יליף וכדמשמע ממאי דאמרי' אלא אמר ר"א מהכא ויחל דמוכח דהך קרא לחוד סגי ולהכי אתו התוס' לו' דלאו (ד)לאפוקי ר"א אתא. אלא דצריך להבין דמ"ט כתבו דלאו לאפוקי ר"א אתא הרי מוכח דבריתא לא אתיא כר"א דלר"א קרא דויחל סגי והברית' מייתי אינך קראי נמי. ותו דהבריתא כר"י נמי לא אתיא דר"י לא הזכיר קרא דויחל והברייתא מייתי ליה ומשמע דבלאו האי קרא לא סגי:
ואפשר לומר בכונת התוס' דבעלמא כי קאמר הש"ס תניא כוותיה איכא תרי פירושי חד תניא כותיה דהך וממילא הויא תיובתיה דאידך. וזה שני דהך בריתא טפי רווחא אליבא דחד ומשו"ה אמר תניא כוותיה ומיהו אידך נמי מצי לפרושה כוותיה. אמטו להכי כתבו התוס' דהך תניא כותיה לאו לאפוקי ר"א כלומר וליכא לאותוביה מינה וכונתם דר"י לא מייתי קרא דויחל מאחר דכתיב בענין גופיה ועליה נמי סמך וסבר דעיקר הלימוד מהקש דיצ"מ והבריתא מייתי קרא דר"א נמי. ומשו"ה ליכא לאותוביה על ר"א דאמור יאמר ר"א דכל שקלא וטריא דהש"ס ומאי דפריך הש"ס ומשני מקראי ועד אחרן קרא דויחל דמייתי הוא דמיניה ילפינן כל זה כיוונה הבריתא לאתויי כלהו קראי לאקשויי ולשנויי כדפריך ומשני הש"ס ומייתי קרא דויחל באחרונה לומר דדוקא מהאי קרא הוא דאיכא למילף. ויש פנים לזה דמייתי קרא דויחל בהדיא ולא סמיך תנא דבריתא כמו שסמך ר"י ולא הביאו משום דהוא עיקר הלימוד זה אפשר לישב הבריתא לר"א. אמנם לר"י דסבר דעיקר ילפותא מהקש יצ"מ הבריתא מרווחת יותר כיון דמייתי כל הני קראי משמע דעיקר הלימוד הקש יצ"מ ומשום דאיכא למפרך מייתי אינך קראי כסוגיין. והשתא ק"ל לתוס' לר"י דתסגי ליה קרא דויחל לחוד ולזה כתבו דסבר ר"י דיש לדחות דלשלמה ודאי וכו' להכי צריך נמי הקשא דיצ"מ ולר"א דמפיק ליה מהאי קרא לחוד י"ל כמ"ש הרשב"א בחידושיו ע"ש:

אמר רב חסדא ל"ש אלא למלכי ישראל וכו' כדי לחלוק בין מלכי ישראל למלכי א"ה. מלכי ישראל איכא למתלי ביצ"מ שיצאנו מעבדות לחרות ומלכות. אבל מלכי א"ה מתשרי שבו העולם נדון ובו עתידין לקבל את הדין. לקוטי ר"ב בשם הריטב"א: