ראש השנה ב ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ב - ב

ומבארינן: הא קא משמע לן, את זה בא התנא להשמיענו: דניסן ראש השנה למלכים, ואפילו יום אחד בשנה [כט אדר] חשוב שנה [ומשהגיע א' ניסן מונים שנה שניה]. ^[17]

עוד שנינו בברייתא: ואם לא עמד אלא באחד בניסן - אין מונין לו שנה עד שיגיע ניסן אחר.

ומקשינן: פשיטא! שהרי דבר זה פשוט ומובן מאליו! ומדוע היה עולה בדעתנו לומר שימנו לו שנה חדשה?

ומתרצינן: לא צריכא, לא הוצרכה הברייתא להשמיענו דבר זה, אלא באופן דאימנו עליה, שכבר נמנו וגמרו השרים למנותו מחודש אדר, אלא שבפועל מינוהו באחד בניסן.

מהו דתימא שמא תאמר, כיון שההחלטה על המינוי כבר היתה בחודש אדר לפניו, נימנו ליה תרתי שנין, נמנה למלך את שנתו השניה מאחד בניסן הראשון, היות שהיה ברור כבר באדר שהוא עומד למלוך והרי זה כאילו הוא כבר מלך.

קא משמע לן התנא שאין מונים לו אלא משעת מלכותו בפועל, ואין מונים לו החל מא' ניסן אלא שנה אחת.

תנו רבנן:

א. מת המלך באדר, ועמד מלך אחר תחתיו באותו אדר - מונין שנה לזה ולזה. והבא לכתוב שטר בחודש אדר אחרי שמלך המלך השני, יכול לכתוב בשנה פלונית למלך שמת. וגם יכול לכתוב בשנה ראשונה למלך החדש. ^[18]

ב. ואם מת המלך בניסן, ועמד אחר תחתיו באותו ניסן -

מונין שנה לזה ולזה. והבא לכתוב שטר אחרי שמלך המלך השני, יכול הוא למנות למנין השנים של הראשון שמת, ^[19] או לשנה הראשונה למלך החי.

ג. ואם מת המלך באדר, ועמד אחר תחתיו בניסן -

מונין את השנה הראשונה שלפני ניסן, כשנת המלכות למלך הראשון.

ואילו את השנה השניה, מאחד בניסן והלאה, מונים כשנת המלכות הראשונה למלך השני.

ועתה מבארת הגמרא מה בא התנא בברייתא להשמיענו:

אמר מר בברייתא: מת המלך באדר, ועמד אחר תחתיו באותו אדר, מונין שנה לזה ולזה.

ומקשינן: פשיטא! הרי דבר זה הוא מובן מאליו! כי מדוע היה עולה בדעתנו לומר שלא ימנו שנה לזה ולזה? ומתרצינן: מהו דתימא, שמא תאמר, שתא לבי תרי - לא מנינן! אין מונים את אותה השנה לשני מלכים, אלא מונים אותה רק לאותו המלך שמלך בתחילת השנה, וממשיכים ומונים שנה זו לו בלבד. ^[20]

לכן קא משמע לן התנא שמונים שנה לזה ולזה.

עוד שנינו בברייתא: מת בניסן ועמד אחר תחתיו באותו ניסן - מונין שנה לזה ולזה.

ומקשינן: פשיטא! ומדוע טרח התנא להשמיענו דבר זה?

ומתרצינן: מהו דתימא, שמא תאמר, דכי אמרינן מה שאמרנו שיום אחד בשנה חשוב שנה, הוא רק בסוף השנה. וכגון מלך שהתחיל למלוך באדר, משהגיע אחד בניסן מונים לו שנה שניה, כי היום האחרון שבסוף השנה [כט אדר] חשוב לו כשנה שלימה.

אבל מלך שמלך יום אחד בתחילת השנה, ומת - לא אמרינן שמלכותו ביום הראשון בלבד חשוב כאילו הוא זה שמלך כל השנה. ומשעה שמת אין כותבין בשטר את השנה הזאת על שמו. ^[21]

לכן קא משמע לן התנא שמונים שנה לזה ולזה.

עוד שנינו בברייתא: מת באדר ועמד אחר תחתיו בניסן - מונין את השנה הראשונה שלפני ניסן לראשון, ואת השניה שמאחד בניסן והלאה מונים לשני.

ומקשינן: פשיטא! ומדוע טרח התנא להשמיענו דבר זה?

ומתרצינן: לא צריכא, לא הוצרך התנא להשמיענו זאת, אלא באופן דאימנו עליה מאדר. שכבר נמנו וגמרו השרים באדר למנותו למלך, וגם מלך בן מלך הוא, והמלכות עוברת בירושה מהאב אל הבן. ^[22]

הילכך, מהו דתימא, שמא תאמר, נחשיב את חודש אדר כאילו הוא כבר מלך בו, ומשהגיע ניסן נימנו ליה תרתין שנין [נמנה לו שנתיים למלכותו]. ^[23].

קא משמע לן התנא שאין מונים לו אלא שנה אחת.

הגמרא מבארת מנין למדה המשנה ששנת המלכים מתחילה באחד בניסן:

אמר רבי יוחנן: מנין למלכים שאין מונין להם את שנות מלכותם אלא מניסן?

שנאמר [מלכים א ו]: "ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים. בשנה הרביעית בחדש זיו [אייר] הוא החדש השני למלוך שלמה על ישראל". ^[24]

ומקרא מסורס הוא, וכך כוונת הכתוב: בשנה הרביעית למלוך שלמה על ישראל, בחדש זיו, שהוא החדש השני. ^[25]

והמקרא הזה קורא לשנה זו שנת ארבע מאות ושמונים ליציאת מצרים, ושנת הארבע למלכות שלמה.

מקיש הכתוב את מלכות שלמה ליציאת מצרים. ^[26] מה יציאת מצרים, כשם שאת השנים אשר מונים מיציאת מצרים, מתחילים מניסן - אף מלכות שלמה מתחילים למנות את שנות המלכות מניסן. ^[27]

ומקשינן: ויציאת מצרים גופה - מנלן דהחל מניסן מנינן!?

דילמא, שמא גם אותה - מתשרי מנינן!?

ואף על פי שבני ישראל יצאו ממצרים בניסן, בכל זאת משהגיע תשרי התחילה השנה השניה. שהיות ותשרי הוא ראש השנה לשנים הנמנות לבריאת העולם, הוא גם ראש השנה לשנות יציאת מצרים.

ומתרצינן: לא סלקא דעתך. לא יעלה על דעתך לומר כך!

דכתיב [במדבר לג]: "ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה', וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים, בחדש החמישי, באחד לחדש".

החדש החמישי המוזכר כאן הוא אב, שהוא חמישי מניסן.

שנאמר [שמות יב ב]: "החדש הזה [ניסן] לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה". מכלל, שכל שאר החדשים שנזכרו בתורה בדרך של מנין [כגון חמישי שישי], כולם נמנים מניסן, שהוא הראשון. ^[28]

אך שנת הארבעים המוזכרת כאן, יש לדון בה האם היא התחילה בניסן או בתשרי. והגמרא מוכיחה והולכת ששנת הארבעים התחילה בניסן.

וכתיב [דברים א] "ויהי בארבעים שנה [ליציאת מצרים], בעשתי עשר חדש, באחד לחדש, דבר משה אל בני ישראל".

והיינו, שמשה התחיל לומר לבני ישראל את ספר משנה תורה, שהוא ספר דברים. ^[29]

וחודש זה הוא חודש שבט, שהוא החודש האחד עשר במנין החודשים, החל מניסן.

והגמרא נוקטת עתה שמיתת אהרן היתה לפני שמשה אמר לבני ישראל את משנה התורה. ולהלן הגמרא תשאל, מנין לנו שאכן כך היה.

מדקאי, מכך שהפסוק הראשון מדבר באב, וקרי לה "שנת ארבעים".

ואילו הפסוק השני קאי, מדבר, בשבט, וקרי גם לה "שנת ארבעים".

מכלל, דראש השנה ליציאת מצרים - לאו תשרי הוא!

שהרי אם ראש השנה ליציאת מצרים היה בתשרי, בהכרח שחודש שבט שאחריו שבו אמר משה את משנה התורה, היה בשנת הארבעים ואחת. ^[30]

ומקשינן: בשלמא היאך קרא, נכון הוא שהפסוק הראשון שהבאנו [בענין מיתת אהרן], הרי הכתוב מפרש דליציאת מצרים הוא מונה את השנים.

אלא האי, הפסוק השני, בענין משנה התורה - ממאי דלמנין יציאת מצרים הוא מונה ארבעים שנה?

דילמא, שמא הכתוב הזה מונה ארבעים שנה להקמת המשכן, שהיה בשנה השניה ליציאת בני ישראל ממצרים.

ויתכן, שמיתת אהרן היתה בחודש אב בשנת הארבעים ליציאת מצרים. ומשה אמר לאחר מכן את משנה תורה, בחודש שבט, בשנת הארבעים להקמת המשכן!

ומתרצינן: כדאמר רב פפא, כשם שרב פפא אמר להלן [ג ב] על פסוק שמוזכר בו שנת עשרים סתם שלומדים "שנת עשרים - שנת עשרים" לגזרה שוה ממקום אחר, כדי לדעת מהי שנת העשרים.

הכא נמי, גם כאן ביחס לזמן אמירת משנה תורה לומדים את "שנת ארבעים" מ"שנת ארבעים" שבמיתת אהרן, לגזרה שוה:

מה כאן, כשם שכאן במיתת אהרן, שנת הארבעים האמורה בה היא נמנית ליציאת מצרים - אף כאן באמירת משנה תורה, שנת הארבעים האמורה בה, נמנית היא ליציאת מצרים.

ועדיין יש להקשות קושיא אחרת:

וממאי, מנין דמעשה מיתת אהרן דחודש אב קדים לאמירת משנה תורה שהיתה בשבט?

דילמא [שמא] מעשה אמירת משנה תורה דשבט קדים, והיה לפני מיתת אהרן?

ואדרבה, נאמר שבאחד בתשרי מונים שנה חדשה ליציאת מצרים, ולכן אמירת משנה תורה בשבט, ומיתת אהרן באב, שניהם היו בשנת הארבעים ליציאת מצרים!

ומתרצינן: לא סלקא דעתך! לא יעלה בדעתך לומר שאמירת משנה תורה קדמה למיתת אהרן:

משום דכתיב [שם פסוקים ג ד] בענין אמירת משנה תורה:

"ויהי בארבעים שנה. דבר משה אל בני ישראל. אחרי הכותו את סיחון".

ומוכח שאמירת משנה תורה היתה אחרי כיבוש ממלכת סיחון.

והרי כי נח נפשיה דאהרן - אכתי הוה סיחון קיים! הרי כאשר מת אהרן עדיין סיחון היה חי, ובהכרח שאהרן מת לפני אמירת משנה תורה.

ומנין שכאשר מת אהרן עדיין היה סיחון חי?

הערות

^[17] להלן [י א] נחלקו תנאים בענין ערלה. ודעת רבי אלעזר שם שדוקא שלושים יום בשנה חשובים שנה. ועיין טורי אבן שדן באריכות האם רבי אלעזר מודה בעניננו שיום אחד בשנה חשוב שנה.

^[18] כך פירש רש"י. ועיין תוספות הרא"ש, ורשב"א, וריטב"א ומאירי.

^[19] אף על פי ששנינו מת בניסן, כך הדין גם אם מת באחד מכל החדשים שעד ניסן הבא. כי משעמד השני, הרוצה למנות לשנות הראשון מונה, והרוצה למנות שנה ראשונה לשני מונה. רש"י, ועיין רש"ש.

^[20] רש"י. והקשו האחרונים: מדוע רש"י לא פירש להיפך, שהייתי אומר שימנו שנה לשני בלבד? ותירץ הרש"ש: לענין זה שמונים שנה לראשון, לא קשה פשיטא, מפני שיש בזה חידוש גדול, שאף על פי שהוא כבר מת, עדיין מונים לו שנה. אלא הקושיא היא פשיטא שמונים שנה לשני [אם רוצים]. והגמרא ענתה שהיה מקום לומר שימנו שנה לראשון בלבד, מהטעם ש"שתא לבי תרי לא מנינן". ועיין טורי אבן.

^[21] כי היינו יכולים ללמוד זאת מנדה, שמבואר בגמרא להלן י א שבתחלת שבעת ימי טומאתה מקצת היום ככולו. ואילו בסוף שבעת ימי טומאתה אין אומרים מקצת היום ככולו, אלא טובלת רק בלילה לאחריו. עיין שם. ריטב"א. וכן נראה מדברי תוספות, וכן כתב בתוספות הרא"ש.

^[22] שנאמר [דברים יז] על המלך: "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו". משמע שבני המלך יורשים את המלוכה. רש"י על פי הגמרא בכריתות ה ב. רבי עקיבא איגר.

^[23] בביאור הברייתא המובאת לעיל, אמרה הגמרא שמדובר במקרה שנמנו עליו באדר, והייתי אומר שימנו לו גם את אותה שנה. ואילו כאן, מוסיפה הגמרא ש"מלך בן מלך הוא". כי אילולי שהיה מלך בן מלך, כבר למדנו לעיל ברישא שאין מונים לו את השנה שנמנו וגמרו להמליכו, ולכן הגמרא הוסיפה שמלך בן מלך הוא, ובזה הייתי אומר שמונים לו שנה, מפני שהוא עומד מעצמו להיות מלך, מפני שהמלכות עוברת בירושה מהאב לבנו. רש"י. ומשמע מלשונו, שהברייתא לעיל היא תחילת הברייתא המובאת כאן. ומהריטב"א נראה שהגמרא הסתפקה אם שתי הברייתות נשנו כאחת. [ועיין בתוספתא כאן ובתוספות, ומהרש"א וערוך לנר על התוספות. וחידושי הר"ן].

^[24] בתאריך זה בנה שלמה את בית המקדש כמבואר במלכים שם.

^[25] וכן כתוב [בדברי הימים ב ג]: "ויחל לבנות [את בית המקדש] בחדש השני בשני בשנת ארבע למלכותו". רש"י. והראשונים כאן הקשו שתי קושיות: א. הרי נאמר בפסוק "בחדש זיו הוא החדש השני למלך שלמה". וחדש זיו הוא אייר, ואם כן מפורש שמונים לשלמה מניסן [שהרי אייר הוא שני לניסן], ומדוע הוצרכנו ללמוד דבר זה בהיקש מיציאת מצרים? [תוספות. ריטב"א]. ב. מדוע הגמרא להלן שואלת ביציאת מצרים עצמה, מנין שהיא נמנית מניסן? הרי יש להקישה למלכות שלמה, שמבואר בפסוק שחדש אייר הוא החדש השני למלכותו! [ריטב"א ועיין שם]. ועל פי דברי רש"י מתורצים שתי הקושיות. כי אין כוונת הפסוק שחדש זיו הוא החדש השני, אלא המקרא מסורס. והכוונה היא שהשנה היתה השנה הרביעית למלכות שלמה. וכן כתב טורי אבן וכעין זה כתב הריטב"א. ועיין תוספות ד"ה מקיש, וערוך לנר על תוספות ד"ה מקיש.

^[26] ממה שהוצרך הכתוב למנות את אותה השנה לשני מנינים, האחד ליציאת מצרים והשני למלכות שלמה, למדנו שהכתוב בא להקישם זה לזה [רשב"א להלן ג א ד"ה מאי לאו, בתוך הדברים].

^[27] רש"י פירש לעיל [בעמוד א] שהגמרא מקשה "למאי הלכתא" - מדוע הוצרכו חכמים לקבוע יום מיוחד למנות בו את שנות המלכים? ומדוט לא נאמר שימנו לכל מלך שנה שלימה לפי היום שעמד בו מיום ליום ! ותמה הפני יהושע על פירוש רש"י: הרי הגמרא כאן מביאה שלמדנו מהפסוק שאחד בניסן הוא ראש השנה למלכים, ואם כן מדוע הגמרא לעיל הקשתה שימנו לכל מלך את שנותיו לפי היום שעמד בו? והערוך לנר תירץ, שהיה מקום לומר שהכתוב מקיש רק את מלכות שלמה ליציאת מצרים, ולא שאר מלכים, ולכן הגמרא לעיל אמרה שיש טעם לחכמים לתקן שכל שנות המלכים נקבעות באותו יום, ומאחר ששנות שלמה מתחילות באחד בניסן, קבעו את שנות כל המלכים כשנות שלמה.

^[28] תוספות.

^[29] ברש"י מובא פסוק אחר. ותמה על זה הרש"ש.

^[30] להלן הגמרא מקשה, שאמנם מוכח שראש השנה ליציאת מצרים אינו בתשרי. אך מנין לנו שאינו בשאר החדשים, מאייר ועד אדר.

קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] בברייתא זו: כי ניסן הוא ראש השנה למלכים. ועוד למדנו בכך, כי יום אחד בשנה חשוב שנה, שאף שלא מלך אלא יום אחד בשנה שעברה, הרי הוא נחשב כשנת שלטון שלימה. ושואלים: מה שנאמר בהמשך "ואם לא עמד אלא באחד בניסן — אין מונין לו שנה עד שיגיע ניסן אחר", לכאורה דין זה הוא פשיטא [פשוט מובן מאליו]!

ומסבירים: לא צריכא [נצרכה] אלא באופן דאימנו עליה [שנמנו עליו] והסכימו להמליכו עוד מחודש אדר, מהו דתימא [שתאמר] שמאחר וההחלטה על המלכתו היתה כבר בחודש אדר, ייחשב הדבר כאילו כבר המליכוהו בפועל באדר, ואם כן נימנו ליה תרתין שנין [שימנו לו, למלכותו שתי שנים], לכך קא משמע לן [השמיע לנו] שאין מחשבים את שנות המלכות אלא משעה שמלך בפועל.

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: מת המלך בחודש אדר ועמד מלך אחר תחתיו באדר — מונין שנה לזה, למלך הקודם, שהיא שנתו האחרונה, ולזה, למלך החדש, שמאדר מתחילה שנת מלכותו הראשונה. מת המלך בניסן ועמד מלך אחר תחתיו בניסן — מונין שנה לזה ולזה. מת המלך באדר ועמד מלך אחר תחתיו בניסן — מונין את השנה הראשונה למלך הראשון כשנת מלכותו האחרונה, ואת השניה לשני, כשנת מלכותו הראשונה.

ומפרשים: אמר מר [החכם]: מת באדר ועמד אחר תחתיו באדר — מונין שנה לזה ולזה. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומסבירים, מהו דתימא [שתאמר]: שתא לבי תרי לא מנינן [שנה אחת, כשנת שלטון, לשני מלכים אין אנו מונים], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים לכך.

נאמר בתוספתא: "מת בניסן ועמד אחר תחתיו בניסן — מונין שנה לזה ולזה", ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר]: כי אמרינן [כאשר אנו אומרים] כי יום אחד בשנה חשוב כשנה שלימה — הרי זה דווקא כשיום זה הוא בסוף שנה, שכיון שאחר כך מתחילה שנת מנין חדשה, מונים לו אותו כשנה שלימה. אבל אם יום זה הוא בתחלת שנה — לא אמרינן [אומרים אנו] כן, ולא נמנה את ראשית חודש ניסן כשנה נוספת למלך הקודם, שהרי לא סיים שנה שלימה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין מחלקים בכך.

עוד נאמר בתוספתא: מת באדר ועמד אחר תחתיו בניסן — מונין ראשונה לראשון ושניה לשני. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומסבירים: לא צריכא [נצרכה], אלא באופן דאימנו עליה [שנמנו עליו] להמליכו עוד מחודש אדר, ובנוסף לכך מלך בן מלך הוא, שירושת השלטון ודאית במקרה כזה, ועל כן מהו דתימא [שתאמר]: נימנו ליה תרתין שנין [שימנו לו שתי שנים] בניסן, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין מונים לו אלא מניסן שהוא זמן עלותו לשלטון בפועל.

א אמר ר' יוחנן: מנין למלכים שאין מונין להם את שנותיהם אלא מניסן — שנאמר: "ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זו הוא החדש השני למלך שלמה על ישראל ויבן הבית לה'" (מלכים א' ו, א) — מקיש (משוה) בפסוק זה את מלכות שלמה ליציאת מצרים; מה יציאת מצרים מונים אותה, כמפורש בכתוב, מניסן — אף מלכות שלמה מונים אותה מניסן.

ושואלים: ואת השנים ליציאת מצרים גופה [עצמה] מנלן [מנין לנו] שמניסן מנינן [מונים אנו]? דילמא [שמא] מתשרי מנינן [מונים אנו] אותם?

ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך לומר כן], שכן כתיב [נאמר]: "ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחדש החמישי באחד לחדש" (במדבר לג, לח), וכתיב [ונאמר עוד]: "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש דבר משה אל בני ישראל" (דברים א, ג); מדקאי [מכיון שעומד] בחודש אב שהוא החודש החמישי, וקרי [וקורא] לה לשנה זו "שנת ארבעים" וקאי [ועומד] בשבט שלאחריו, שהוא חודש אחד עשר וקרי [וקורא] לה, אף לאותה שנה "שנת ארבעים" — מכלל הדברים תלמד שראש השנה לאו [לא] חודש תשרי הוא, שכן אם היה ראש השנה בתשרי — הרי לא יתכן שגם חודש אב, החודש החמישי וגם חודש שבט שלאחריו (שהוא החודש האחד עשר) יהיו שניהם בשנה אחת.

ומקשים: בשלמא היאך [נניח תאריך זה] של מיתת אהרן — הלא מפרש [מפורש בכתוב] שהוא בשנת הארבעים ליציאת מצרים ("בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים"), אלא האי [זה], התאריך של ארבעים שנה אשר בו דיבר משה, ממאי [ממה, מנין] אתה יודע שליציאת מצרים הוא מונה, דילמא [שמא] מונה הוא ארבעים שנה להקמת המשכן?

ומשיבים: כפי שאמר רב פפא לענין אחר, שכשנאמר במקרא בשני מקומות "שנת עשרים", "שנת עשרים", נלמד הדבר לגזרה שוה, לומר שמדובר בשנת עשרים לאותו מנין, הכא נמי [כאן גם כן] זה שנאמר בשני המקומות "שנת ארבעים" "שנת ארבעים" יש ללומדו לגזרה שוה ולהבין שמדובר בשנת הארבעים לאותו מנין, ומה כאן במיתת אהרן מפורש שהוא ליציאת מצרים, אף כאן בדיבור משה, אף שלא נתפרש לאיזה אירוע, הרי זה ודאי ליציאת מצרים.

ועוד שואלים: גם אם הוכחנו ששני המאורעות הללו היו בשנה אחת, וממאי [וממה] יודע אתה שמעשה זה של מיתת אהרן שהיה בחודש אב קדים [הוא המוקדם], דילמא [שמא] המעשה של חודש שבט, דברי משה, קדים [קדמו], ובאופן זה יתכן שהשנה מתחילה אכן מתשרי ושני המאורעות היו אכן באותה שנה!

ודוחים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך לומר כן], שכן כתיב [נאמר]: בדברי משה, שהיו אלו "אחר י הכתו את סיחון" (דברים א, ד), וכי נח נפשיה [והלא מאוחר יותר, כאשר נחה נפשו, נפטר] אהרן אכתי הוה [עדיין היה] סיחון קיים, דכתיב [שכן נאמר]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

teaches us that Nisan is the New Year for kings, and it also teaches us that one day in a year is considered a year; although this king ruled for only one day, a full year is counted toward his reign. The Gemara asks: Consider the next clause of the baraita: But if he ascended to the throne only on the first of Nisan, a year is not counted toward his reign until the next first of Nisan arrives. Isn’t this obvious?

The Gemara explains: No, it is necessary for a case where the princes agreed to appoint him as king already in the month of Adar. Lest you say that since the decision to appoint him king was made already in Adar, once the first of Nisan arrives they should count it the second year of his reign, therefore the baraita teaches us that the count begins only from when he actually began his rule.

§ The Sages taught in a baraita: If the king died in the month of Adar and another king succeeded him to the throne in that same Adar, one counts the year to this one, i.e., the previous king, as his final year, and to that one, i.e., the new king who began his reign in Adar. If the first king died in the month of Nisan and another king succeeded him in that same Nisan, one counts the year to this one, the previous king, and to that one, the new king. But if the first king died in Adar and another king succeeded him in Nisan, one counts the first year to the first king as his final year, and the second year to the second king as the first year of his reign.

The Master said: If the king died in Adar and another king succeeded him to the throne in that same Adar, one counts the year to this one, i.e., the previous king, as his final year, and to that one, i.e., the new king, as the first year of his reign. The Gemara asks: Isn’t this obvious? The Gemara explains: Lest you say that one year cannot be counted toward two kings, and so the entire year should be counted only toward the previous king, the baraita therefore teaches us that the years of two kings can overlap and be counted in a single year.

The Gemara cites the next phrase of the baraita: If the first king died in Nisan and another king succeeded him in that same Nisan, one counts the year to this one, the previous king, and to that one, the new king. The Gemara asks: Isn’t this obvious? The Gemara explains: Lest you say that when we say that one day in a year is considered a full year, this only applies when the day is at the end of the year, i.e., since his reign will continue in the coming year the day is considered like a whole year, but if the day is at the beginning of the year we should not say that the beginning of Nisan is counted as another year for the previous king; therefore, it teaches us that there is no such a distinction.

It was further taught in the baraita: But if the first king died in Adar and another king succeeded him in Nisan, one counts the first year to the first king as his final year, and the second year to the second king as the first year of his reign. The Gemara asks: Isn’t this obvious? The Gemara explains: No, it is necessary for a case where the princes decided to appoint him as king in Adar, and he is also a king, son of the previous king, so that his succession to the throne is automatic. Lest you say that by the time the first of Nisan arrives, two years should be counted toward his reign, it therefore teaches us that one counts only from Nisan, when he actually succeeded his father to the throne.

§ Rabbi Yoḥanan said: From where is it derived that one counts the years of kings’ reigns only from Nisan? As it is stated: “And it came to pass in the four hundred and eightieth year after the children of Israel were come out of the land of Egypt, in the fourth year of Solomon’s reign over Israel, in the month Ziv, which is the second month, that he began to build the house of the Lord” (I Kings 6:1). This verse juxtaposes the reign of Solomon to the exodus from Egypt: Just as one counts the years since the exodus from Egypt from Nisan, when the Jewish people left Egypt, so too, one counts the years of Solomon’s reign from Nisan.

The Gemara asks: And from where do we derive that we count the years from the exodus from Egypt themselves from Nisan? Perhaps we count them from Tishrei.

The Gemara answers: It should not enter your mind to say this, as it is written: “And Aaron the priest went up to Mount Hor at the commandment of the Lord, and died there, in the fortieth year after the children of Israel were come out of the land of Egypt, in the fifth month, on the first day of the month” (Numbers 33:38), and it is later written: “And it came to pass in the fortieth year, in the eleventh month, on the first of the month, that Moses spoke to the children of Israel” (Deuteronomy 1:3). From the fact that when the Bible speaks of the month of Av, which is the fifth month, it calls that year “the fortieth year,” and when it speaks of the following Shevat, it also calls that year “the fortieth year,” the implication is that the New Year does not begin in Tishrei. Were it the case that the New Year begins in Tishrei, Av and the following Shevat would not be in the same year because the year would have changed in Tishrei.

The Gemara raises an objection: Granted, in this case of Aaron’s death it is explicitly stated that the year is counted from the exodus from Egypt, as it states: “In the fortieth year after the children of Israel were come out of the land of Egypt.” But with regard to this other incident of Moses’ oration, from where is it known that the year is counted from the exodus from Egypt? Perhaps it is forty years since the establishment of the Tabernacle in the wilderness.

The Gemara answers: In accordance with what Rav Pappa said in a different context, that the meaning of one instance of the expression “the twentieth year” may be inferred from another instance of the expression “the twentieth year” by way of a verbal analogy, here too, the meaning of one instance of the expression “the fortieth year” may be inferred from another instance of the expression “the fortieth year” by way of a verbal analogy: Just as here, with regard to Aaron’s death, the count is from the exodus from Egypt, so too, here, with regard to Moses’ oration, although this is not stated explicitly, the count is from the exodus from Egypt.

The Gemara raises another question: Even if this serves as proof that these two events both took place in the fortieth year from the exodus from Egypt, from where is it known that the incident of Aaron’s death in Av took place first? Perhaps the incident of Moses’ oration in Shevat took place first, in which case it is possible that the years from the Exodus are counted not from Nisan, but from Tishrei.

The Gemara rejects this argument: It should not enter your mind to say this, as it is written that Moses delivered his oration “after he had slain Sihon” (Deuteronomy 1:4), and when Aaron died Sihon was still alive, as it is written:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואם לא עמד אלא בא' בניסן אע"ג שהסכימו והמליכו מאדר אין מונין לו שנה שניה אלא בניסן אחר.

ת"ר מת המלך באדר ועמד אחר תחתיו באדר מונין שנה לזה ולזה כלומר אם היתה זו השנה שנה עשירית למלכותו מונין עשר שנים למלך פלוני ושנה למלך שעמד ובניסן מונין שנה שניה לזה המלך ושטר היוצא בניסן שנת שתים למלך פלוני יודעין שזה השטר זמנו י"א שנה. מת בניסן ועמד אחר תחתיו בניסן מונין שנה לזה שמת אע"פ שלא חי משנה זו שנכנסה אלא יום אחד עלתה לו שנה ולזה שעמד מונין לו שנה עד ניסן הבא. ובניסן הבא כותבין שנה שניה למלך פלוני. מת באדר ועמד אחר תחתיו בניסן מונין עד תשלום אדר לראשון ומניסן לשני ואע"פ שהוא בן מלך וגם נמנו השרים והסכימו להמליכו מאדר אין מונין לו אלא משעה שעמד.

א"ר יוחנן מנין שאין מונין למלכי ישראל אלא מניסן שנאמר ויהי בשמנים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים וגו' מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים וגו' ויציאת מצרים גופה ממאי דמניסן מנינן דכתיב ויעל אהרן וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחדש החמישי באחד לחדש.

וכתיב ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש.

וגמר ארבעים ארבעים לג"ש מה התם ליציאת מצרים אף האי ליציאת מצרים מדקאי באב במיתת אהרן וקרי ליה שנת ארבעים ואשכחנן כי מת אהרן ועדיין סיחון הוה קיים כדכתיב וישמע הכנעני מלך ערד ותנא הוא ערד הוא סיחון ומה שמועה שמע.

מת באדר ועמד אחר תחתיו באדר מונין שנה לזה ולזה. ונראה מן הירושלמי (בפירקין ה"א) דדוקא כשהגיע לניסן מונין אותה לו שנה ראשונה, אבל אם מת קודם שהגיע לניסן אין מונין אותה לשני זה אלא על שם הראשון. דגרסינן התם (שם), כיצד למלכים מת באדר ועמד אחר תחתיו באדר מונין שנה לזה ולזה, אמר ר' יונה והוא שנכנס לניסן דלא כן [כהדא] וימלוך ירח ימים בשומרון (מלכים-ב טו, יג). פירוש שלא כתב וימלוך שנה בשומרון אלא וימלוך ירח ימים. ושמא משום כך שנו מת באדר ולא אמר עמד באדר ומת ועמד אחר תחתיו באדר, שזה היה רבותא טפי, אלא מת באדר, כלומר שמלך שנה אחרת ומת בשנה זו באדר.

דאמנו עליה [מאדר] ומלך בן מלך [הוא]. פירוש, דאלו אימנו עליה לבד הא שמעינן לה מאידך. אלא שהוסיף עכשיו דאפילו מלך בן מלך דוקא מיום עמידתו ולא מיום מינויו.

מת בניסן וכו'. פי׳ כל השנה הזאת יכולין למנותה לכל א׳ מהן ואפי׳ בשטרות שלאחר מיתתו לשני מונין אותה ראשונה למלכותו (ולשני) [ולראשון] מונין כפי מה שהיתה לו דשתא חדא לבי תרי שפיר מנינן ואמרינן פשיטא דהא שמעינן מההיא דמת באדר ועמד אחר תחתיו באדר ומהדרינן מהו דתימא כי כו׳ בסוף שנה אפי׳ בתחלת מלכות אבל בתחלת (שטר) [שנה] וסוף מלכות לא אמרינן לה. וא״ת ואמאי ס״ד דאמרינן לה בהא טפי מהא וי״ל דגמרינן לה מנדה כדלקמן שסוף היום עולה לה בתחלתה ואין תחלת היום עולה לה בסופה ואע״ג דהא תקנתא דרבנן היא ור״ה ולר״מ נמי משכחינן דיום א׳ חשוב שנה אפי׳ בתחלת שנה אפ״ה הוי ס״ד דכיון דאתו רבנן לתקוני לד״ה לא תקון אלא בסוף שנה דפשיטא ומסתבר טפי כדילפי׳ מנדה והא דתניא מת באדר ועמד אחר תחתיו באדר מונין שנה לזה ולזה אמרינן עלה בירוש׳ דדוקא שזה שעמד הגיע עד ניסן וכן אמר שם א״ר יונה והוא שנכנס לניסן כן וימלוך ירח ימים בשומרון כלומר דלא כתב וימלוך שנה בשומרון אלא ירח. ואיכא מדרבנן דדייק נמי דלהכי קתני מת באדר ולא קתני עמד ומת באדר לאשמעינן שכבר עמד [ומת] באדר ומסתברא דהא לאו שיטתא דגמרא דילן היא מדשקלינן וטרינן במתניתא כולי האי ולא אמרינן לה ומן הכתוב אין כאן ראיה דהא פשיטא דכי מניסן [התחיל] מלכותו לא מני אלא קושטא דמילתא. א״נ קרוב לדבר כגון שיאמר ב׳ שנים אם עברה רובה של שנה שני׳ או אפי׳ מקצתה אבל על מי שמלך ירח ימים לא יאמר שמלך שנה א׳ ואפי׳ היתה התקנה מקודם לכן כמו שלמדנוהו בגמרא משלמה והירושלמי ג״כ סמך בעלמא נקטיה לקרא:

לא צריכי אלא דאימנו עלי׳ מאדר ומלך. בן מלך להכי נקט ומלך בן מלך דאפי׳ תימא דתנא להני בבי בהדי הדדי תניא וכולה חדא מתנייתא היא אכתי בה אית צריכותא כגון דהוי מלך בן מלך ואפ״ה אין מונין לו מיום מנויו אלא מיום עמידתו דאלו היכא דלא הוי מלך בן מלך הא מאידך דלעיל שמעינן:

אמר רבי יוחנן וכו׳ מקיש מלכות שלמה וכו'. [וא״ת] למה לי היקישא תיפוק ליה דהא בהדיא כתיב הוא החודש השני למלוך שלמה וחודש זיו היינו אייר כדלקמן וי״ל משום דאיכא למימר דילמא שלמה הוא שמלך מניסן ומונין לו מיום שעמד בו ולהכי צריך היקישא דודאי לאו משום דעמד בניסן אלא משום דלעולם מנינן ליה מניסן דומיא דיציאת מצרים. וא״ת א״כ מה האי דאקשינן ויציאת מצרים גופיה מנלן והא מהאי קרא מוכח בהדיא דקמני מניסן למלוך שלמה ואתקש ליציאת מצרים מכלל דליציאת מצרים מנינן מניסן וי״ל דדילמא האי למלוך שלמה לאו אחודש השני קאי לומר שהוא שני למנינו אלא אבשנה הרביעית קאי שהיא שנה רביעית למלוך שלמה ובהאי נמי מתרצא קושיא קמיתא:

מדקאי באב וקרי ליה שנת ארבעים וכו'. פי׳ דאי אמרת שתהא ר״ה בין אב לשבט (דא״ל) [דא״כ] כי קאי בשבט הו״ל למימני שנת מ״א והא דנקט מכלל דר״ה לאו תשרי לאו דוקא אלא משום דאקשי ליה דילמא מתשרי מנינן אהדר לי׳ מכלל דר״ה לאו תשרי אבל ה״ה לשאר חדשים שבין אב לשבט והכי מוכח לקמן דאקשי ואימא תמוז ואימא אב ואימא אדר ולהכי דילג מאב לאדר לפי שא״א להיות ר״ה בנתים כדכתיבנא. הא דאמרינן שנת מ׳ שנת מ׳ לג״ש לאו ג״ש ממש אלא ילמד סתום מן המפורש הוא ולהכי לא בעינן שתהא מופנה:

מת המלך באדר ועמד אחר תחתיו באדר עצמו הרי אותה שנה נמנית לשנים שכל השטרות הנעשות עד יום שמת הראשון מונין בהן בשנה פלנית למלך פלני איזו שנה שתהא אצלו ואותן שנעשו באדר עצמו מיום שהוקם השני מונין בהן שנה ראשונה למלך פלני וכן עד ניסן והרי שנה זו נמנית לשנים.

מת בניסן ועמד אחר תחתיו בניסן עצמו אף שנה זו נחלקת לשנים ואפילו לא עמד הראשון בו בחיים אלא יום ראשון כל השטרות הנעשות באותו היום מונין בהן בשנה פלני למלך פלני איזו שתהא אצלו שיום אחד בשנה חשוב שנה לענין זה.

מת באדר והניח בן ראוי לירש המלכות ולא עוד אלא שהסכימו כל העם להמליכו תחתיו מאדר אלא שלא הוקם עד ניסן אין מונין לו אלא מניסן ומונין כל אדר לראשון אע"פ שמת ואע"פ שהיה ראוי לירש ושנסכמו להקימו הואיל ולא הוקם עדין כבר היו רשאין להמליך אחר תחתיו ולמדת שכל שמת המלך מונין לו אף לאחר מיתה עד שהוקם אחר שיהיו מונין לו.

ולענין ביאור זה שאמרו כאן יציאת מצרים גופה מנלן דמניסן מנינן דלמא מתשרי מנינן פירוש שאע"פ שהדבר ברור שבניסן יצאו ממצרים שמא בתשרי מנו שנה שניה ואע"ג דלחדשים מיהא בהדיא קראו לניסן ראשון מ"מ חשבון חדשים אינו שוה לשל שנים עד שהוצרך להביאה מן המקראות משנת הארבעים האמורה במיתת אהרן וכן מה שהקשו ודילמא להקמת פירושו שהוקם באחד בניסן של שנה שניה ליציאת מצרים ושמא מנו לו שנה שניה באחד בתשרי הבא אחריו ובחמשי לו שהוא אחד עשר למנין חדשים היה מעשה של משנה תורה ואלו היתה שנת הארבעים נמנית מיציאת מצרים היתה שנת ארבעים ואחד ומ"מ יש לשאול האיך אפשר לפרשה בארבעים של הקמת המשכן והרי לא הוקם המשכן עד שנה שניה וזה היה במדבר וא"כ צריך אתה לומר לדעת זה שארבעים ואחת שנה עמדו במדבר אלא שאפשר שהם ארבעים שנים שלימות ליציאת מצרים והוו נמי ארבעים שנה להקמת המשכן שעמידתם במדבר נמנית מניסן לניסן שנה שלימה ובניסן בשנה שניה הוקם המשכן וכשהגיע תשרי מנו להקמת המשכן שנה שניה ועדין היתה גם כן שנה שניה ליציאת מצרים לענין עמידה במדבר עד ניסן ונמצא שכל החדשים שמתשרי ועד ניסן היו שוים בחשבון אלא שהביאה אח"כ מן ההקש ונשארנו שליציאת מצרים ולמלכי ישראל מניסן אנו מונים אף לשנים כבחדשים וכן מה שהקשו ואימא מאייר כלומר דהא הוו ליה נמי אב ושבט בחדא שתא וכן בתמוז עד שהביאה מדכתיב ויחל לבנותו בחדש השני בשני כלומר שני לחדשים ושני לחדשי מלכותו ולא הקשה בסדר החדשים שמא אייר קודם לניסן וסיון קודם לאייר ופירשו בתלמוד המערב מפני שסדר החדשים עלה עמהם מבבל ונסח דבריהם ואימא תמוז הוא החדש השביעי ותירץ הדה אמרה סדר החדשים עלה עמהם מבבל:

וממאי דמעשה דאב קדים פי' השתא ס"ל להמקש דמ"א שנה עשו במדבר שהרי לא עברו את הירדן אלא בעשור לחודש הראשון ושהו במדבר מאב דשנתת הארבעים עד ניסן וכיון דלתשרי מנינן הרי נכנסו בשנת מ"א מתשרי ועד ניסן ובאדר של אותה שנת מ"א מת משה בשבעה בו ואי קשיא היאך עולה בלב המקשן להקשות כך שיעמדו ישראל במדבר מ"א שנה והכתיב ובני ישראל אכלו את המן מ' שנים עד בואם אל ארץ נושבת וכתיב ביהושע דממחרת הפסח שאכלו מעבור הארץ סבת המן וא"כ שאכלו המן מ"א שנה תשובה אמר לך המקשה לעולם יציאת מצרים לתשרי מנינן אבל מ' שנה דאכילת המן אינו מונה אלא מירידתו שהיתה באייר ומאייר, לאייר מונה שנה:

בפרש"י בד"ה ומלך בן מלך כו' קמ"ל וטעמו של דבר לפי שהמלכות ירושה כו' עכ"ל נראה דר"ל כיון דירושה היא לא איכפת לן הא דאימנו עליה מאדר וק"ל:

תוס' בד"ה אבל בתחלת כו' כ"ש הכא דהכי ניחא טפי כו' עכ"ל כצ"ל ובת"י כל זה אינו וק"ל:

בד"ה דאימנו עליה כו' והך גבי הדדי מתניין ואפי' לא מתניין גבי הדדי כדאשכחן כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל דהנך גבי הדדי מתניין בתוספתא ואפי' לא מתניין גבי הדדי בשמעתין דקתני לה בב' ברייתות דה"נ אשכחן כו' וק"ל:

בא"ד אין פחות מב' דינרין זהב כסף כו' מבשני דינרין כסף זהב ופריך אבתרא כו' כצ"ל:

בד"ה מקיש מלכות כו' ואפי' אי הוה קרי ליה לאייר כו' דקרי ליה חדש שני משום כו' עכ"ל כצ"ל ק"ק אמאי לא נימא להכי קרי ליה חדש שני שהוא חדש שני לחדשים כמ"ש לקמן דלכך פסיקא ליה דאב הוא חמישי מדקרי ניסן ראשון לחדשים ויש ליישב ודו"ק:

גמרא מת באדר כו' מונין שנה לזה ולזה פשיטא. ע"כ לא מקשה רק על מאי דתני דמונה לשני (דלראשון טובא אשמעינן דאע"ג דכבר עמד מלך חדש מ"מ יכולין למנות לאותו שמת) וא"כ מוכרח רש"י לפרש מה שפי' בד"ה שתא לבי תרי ודלא כט"א:

גמ' שם ויצ"מ גופה מנלן דמניסן מנינן כו'. עי' ט"א כה"ד. ובמחכ"ת ל"ד בכאן. דאם מונין מאדר יהיה מכוון מ' שנה מיום ליום ואם מאחד משאר חדשים לא יהיה רק ל"ט שנה מכוון. וממילא א"ת שלא מת משה אלא באדר שלאחריו יהיה מ"א או מ' שנה מכוונות. וכבר נדפס זה בשמי בק"א שם אלא ששינה המחבר במחכ"ת את לשוני ודבר בלשון נלעג:

גמ' שם דלמא להקמת משכן. עט"א דס"ד דלהקמת משכן מונין מר"ח ניסן. א"כ יהיה מעשה דשבט אחר מעשה דאב שנה ומחצה ומשה מת בז' באדר שאחריו נמצא היה אז בן קכ"א שנה. עמש"כ המחבר לעיל בד"ה ויצ"מ:

רש"י ד"ה מת בניסן כו'. וה"ה כו'. תימה דהא בבא זו היא לאשמעינן דמונין גם לראשון ולו הוה רבותא טפי אם עמד שאחריו בניסן דעדיין לא מנו לו אלא זמן מועט אעפ"כ מונין אליו כל השנה אף לאחר שעמד השני:

רש"י ד"ה ויהי בארבעים. הואיל משה כו'. א"י לאיזו כוונה הביא לנו מקרא זה:

תד"ה דאימנו. כסף בדינרין אין פחות מבב' דינרין כו' ופריך אבתר' כו' בתרי דינרי דהבא קא"ל. כצ"ל:

רש"י ד"ה ומלך בן מלך כו' לפי שהמלכות כו'. כריתות ה ע"ב:

בגמרא מהו דתימא כי אמרינן יום אחד בשנה חשוב שנה וכו' אבל בתחלת שנה אימא לא. ויש לדקדק דאדרבה בתחילת השנה מקרא מלא הוא ויהי בחודש הראשון בשנה השנית בא' לחודש הוקם המשכן ולפי' התוספת א"ש דשאני הכא שתחלת השנה הוא סוף מנין המלך שמת. מיהו פשטא דתלמודא לא בהכי איירי. ונראה דשאני התם דכתיב בשנה השנית וא"כ אף אם לא עלתה השנה שייך שפיר לומר בשנה השנית דמ"מ אתחלתא דשנה השנית היא כדמסיק הש"ס לקמן דף יו"ד גבי שנות המבול ויהי באחת ושש מאות דהיינו אתחלתא דאחת וה"נ דכוותיה והא דמקשה בירושלמי מההיא קרא למ"ד שלשים יום כמ"ש התוס' לקמן בד"ה למניינא אחריתי התם מלתא אחריתי דמקשה למ"ד דאפילו בכה"ג דכתיב בשנה בעינן נמי שנכנסו שלשים יום א"כ מקשה שפיר ולקמן אפרש עוד בזה:

בפירש"י ומלך בן מלך הוא דאי משום דאימנו עליה מרישא שמעינן עכ"ל. וכתבו התוס' דאע"ג דההיא דלעיל ברייתא בפני עצמו היא אפ"ה קרי לה רישא כמו שהאריכו בזה ולולי דבריהם היה אפשר לי לומר דמהך ברייתא דהכא לחוד נמי מוכחי כולהו דאי אימנו עליה לחוד מההיא בבא דמת בניסן ועמד אחר בניסן שמעינן לה דאי לאשמעינן הא מלתא לחוד דיום א' בשנה חשוב שנה בתחלת שנה אתי א"כ הו"ל למיתני מת בניסן בלחוד אמאי תני ועמד אחר תחתיו בניסן דהא דמנינן שתא לבי תרי ממת באדר ידעינן. אע"כ דהא דקתני ועמד אחר תחתיו בניסן היינו לאשמעינן דוקא עמד תחתיו אבל אם לא עמד אע"ג דאימנו עליה לא מנינן ליה מניסן כדדייקינן לעיל. ובזה נתיישב לי מאי דקשיא לכאורה האי בבא דמת באדר ועמד אחר באדר מייתרא לגמרי דמההיא שמת בניסן ועמד אחר בניסן שפיר שמעינן דיום א' בשנה וכו' וממילא ידעינן נמי דשתא לבי תרי מנינן ולפמ"ש א"ש דאי לאו ההיא דמת באדר ועמד אחר באדר א"כ מההיא דמת בניסן ועמד אחר בניסן נהי דהוי ידעינן הנך תרתי אכתי לא הוי ידעינן דאימנו עליה לאו מלתא היא וא"כ מההיא סיפא דמת באדר ועמד אחר בניסן לא הוי ידעינן לענין מלך בן מלך אלא לאשמעינן לענין דאימנו עליה לחוד אבל לבתר דתני רישא מת באדר ועמד אחר באדר שמעינן דשתא לבי תרי מנינן וא"כ ע"כ הא דקתני סיפא דרישא מת בניסן ועמד אחר בניסן ולא קתני מת בניסן לחוד. אע"כ הא דקתני ועמד לאשמעי' דאימנו לאו מילתא היא וא"כ ע"כ סיפא דסיפא לאשמעינן לענין מלך בן מלך אתי כנ"ל ואפשר שזה כוונת רש"י ז"ל ודו"ק:

בא"ד וטעמא דמלתא לפי שהמלכות ירושה היא דכתיב עכ"ל. לכאורה נראה שכוונתו בזה דקשיא ליה דלמא לאשמעינן הא בלחוד אתי דמלך בן מלך היכא דלא אימנו עליה לאו מילתא היא אבל היכא דאימנו עליה מלך בן מלך מנ"ל ועל זה מייתי רש"י וטעמו של דבר וכוונתו על סוף הפסוק דכתיב למען יאריך ימים וכו' בקרב ישראל ודרשינן לה במסכת הוריות ובריש מסכת כריתות דדוקא היכא דשלום בישראל אז משפט הירושה לבן מלך משא"כ היכא דמחלוקת בישראל וא"כ היכא דלא אימנו עליה מילתא דפשיטא היא דלאו כלום היא. אלא דל' רש"י אינו מורה על זה ועוד דלמאי דפרישית בסמוך דמפשטא דברייתא ידעינן דאימנו עליה לאו מלתא היא מדקתני ועמד ממילא שמעינן שכל זמן שלא עמד אע"ג דאימנו לא מהני אפילו במלך בן מלך וא"כ לשון רש"י צ"ע ויש ליישב בדרך אחר ואין להאריך:

בד"ה בחדש זיו הוא אייר כדמפרש קרא וכו' ואמרינן לקמן וכו' ובדיבור הסמוך למלך שלמה מקרא מסורס וכו' וה"נ כתיב קרא אחרינא לקמן עכ"ל. נראה מכוונתו שלא רצה לפרש דההיא החודש השני היינו למלכים וא"כ לא היה צריך לפרש דמקרא מסורס הוא משום דקשיא ליה א"כ הקישא למאי אתא דהא מפשטא דקרא ילפינן ולא ניחא ליה במה שכתבו בתוס' דמפשטא דקרא י"ל דהכי הוי המעשה דאכתי קשה מאי מקשה הש"ס ואימא תשרי ואימא אייר וע"כ דלפ"ז נאמר דבין יציאת מצרים ובין למלכים לא מנינן מניסן והאיך אפשר לומר כן כיון דסוף סוף איכא הקישא דלכל המלכים מונין מנין אחד כמו ליציאת מצרים וחזינן נמי דלשלמה מיהו מנו לו מניסן א"כ ע"כ דמניסן מנינן למלכים וליציאת מצרים לכך פרש"י דהאי בחודש השני דהכא לא איירי כלל למנין המלכים אלא שני לחדשים וא"כ ע"כ דמקרא מסורס הוא וע"ז מייתי שפיר ראיה וה"נ כתיב קרא לקמן ויכל לבנותו בחודש השני וע"כ היינו שני לחדשים דהא מיתורא דבשני דרשינן לקמן לירח שמונין למלכותו משמע דשני קמא דפשטא דקרא היינו לחדש והשמיט רש"י תיבות בשני בכוונה לאורויי דבלא יתורא דבשני משמע דחדש השני היינו שני לחדשים וא"כ מקשה הש"ס שפיר ואימא תשרי לשלמה גופא נמי אפשר דבתשרי התחיל שנה הרביעית והא דכתיב בחדש השני היינו לחדשים ודוק ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה בחודש זיו משמע הכא דהיינו אייר כיון דמניסן מנינן למלכים עכ"ל. מדלא כתבו כיון דהוא שני לחדשים אלמא דפשיטא להו דההיא בחודש השני לאו שני לחדשים הוא אלא שני למנין המלכים כפשטא דקרא ולא נצטרך לומר דמקרא מסורס הוא כפרש"י. ולפ"ז צ"ל דהא דמקשה הש"ס ואימא תשרי ואימא אייר לאו לקושטא דמילתא מקשה דהא חזינן מיהא דלשלמה מנו לו מניסן דהא לחודש זיו קרי שני למלכים ואי משום דהכי הוי המעשה האיכא נמי היקשא דלכל המלכים מונין מנין אחד אלא דאגופא דהקישא מקשה הש"ס האיך מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים כיון דיציאת מצרים גופא לא מפרש בקראי ואי משום שהיה הדבר ידוע באותן הימים בימי שלמה א"כ מנין המלכים נמי היה ידוע אע"כ דהאי היקשא לדורות הבאים אתא וא"כ תלי דלא מיפרשא בדלא מיפרשא ואדרבה למלכים מפורש טפי דהא קרי ליה בהדיא שני למלכים כנ"ל לשיטת התוס':

בד"ה מה יציאת מצרים מניסן למאי דיליף וכו' דדלמא מט"ו בניסן עכ"ל. ולפ"ז א"ש נמי ברייתא דלקמן דאע"ג דמייתי קרא דויכל לבנותו מייתי נמי כל הני קראי דהא מ"מ מצינן למימר דמט"ו מניסן מנינן בין ליציאת מצרים ובין למלכים והוצרך לאתויי קראי דמשכן אלא הא דמייתי קרא דבחדש השלישי צ"ע:

בפירש"י אימא מתשרי אע"פ שיצאו בניסן וכו' לפי שתשרי ר"ה לשנים עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דהא בסמוך מקשה ואימא אייר ואימא תמוז וכו' אע"ג דלכאורה לא שייך בהו שום טעם אלא דנראה דרש"י גופא לא בא אלא ליישב הא דמקשה הש"ס מעיקרא ואימא תשרי דלפי סדר החדשים הו"ל להקשות מעיקרא ואימא אייר וע"ז פירש"י דניחא ליה להקשות אימא תשרי כיון דמסברא הכי הוא כיון שהוא ראש השנה לשנים וק"ל. מיהו בסמוך אפרש דאפשר דבכל הנך ואימא דמקשה בשמעתין יש ליתן טעם בכל א' וא' עיין עליו:

בגמרא דלמא להקמת המשכן. יש מקשים ובקשו חשבונות רבים האיך אפשר לומר דההיא קרא דבארבעים שנה בעשתי עשר חדש היינו להקמת המשכן דא"כ הו"ל שנת ארבעים וא' ליציאת מצרים והלא כל שנותיו של משה לא היה אלא ק"כ שנה ומצינו בעמדו לפני פרעה מקרא מלא הוא שהיה בן פ' שנה וא"כ הו"ל קכ"א שנים וכה"ג יש להקשות מירידת המן שהיה תיכף אחר יציאת מצרים ומקרא מלא הוא שלא אכלו אלא מ' שנה עד בואם אל ארץ נושבת וכל זה שיבוש הוא דנהי דלהקמת משכן מנינן היינו דבתשרי התחיל שנת ארבעים וממילא דהוי שנת מ"א ליציאת מצרים והיינו שנים מקוטעים שהרי בניסן יצאו ובתשרי התחיל שנה שניה אבל לעולם מיום ליום לא אשכחן מיציאת מצרים עד בואם לארץ כ"א ארבעים שנה שלמים וכן לענין שנותיו של משה מיום הולדו עד יום מיתתו לא הוי אלא ק"כ וק"ל:

בגמר' מונין ראשונה לראשון ושניה לשני: יש להסתפק במת באדר ולא עמד שני עד אייר לאיזה מנין מונין בניסן שעדיין לא עמד מלך אחר ואפילו עמד השני בניסן תוך החדש ג"כ יש ספק למי מונין עד שעמד דודאי לא שייך למנות למלך שמת כיון שלא נכנס בשנה זו כלל. ונראה דאז כותב בשטר מנין שנות העולם:

אר"י מניין למלכים שאין מונין להם אלא מניסן: הפ"י כתב שמימיו תמה על פי' רש"י דפירש לעיל על קושיא למאי הלכתא למה הוקבע יום מיוחד למנין מלכים אימא על כל מלך תתחיל שנתו מיום שעמד בו עכ"ל שהרי הכא ילפינן מקרא דמניסן מנינן. ולענ"ד י"ל דמקרא לא מוכח רק דלמלכות שלמה נמנה מניסן. אבל שימנו כל מלכי ישראל אחריו ג"כ מניסן זה לא שמענו מקרא. ולכן צריך טעם דמשום שטרות על כן תקנו יום מיוחד ובחרו בניסן אחר שמלכות שלמה נמנה כן ומה דקאמר מנין למלכים שאין מונין להם אלא מניסן ה"ק אחר שתיקנו יום מיוחד משום שטרות למה מנו מניסן:

דילמא מעשה דשבט קדים. המהרש"א ח"א הקשה הרי ממסעות מוכח דבאו לארץ סיחון אחר מיתת אהרן בהר ההר. וגם הט"א הקשה כן וביאר יותר דהרי אהרן מת בהר ההר ומשנה תורה אמר משה בעבר הירדן בארץ מואב שהיה אחר הר ההר. ועוד הקשה דבמשנה תורה כתיב שם מת אהרן וגו'. ואיך אפשר דמעשה שבט קדים למיתת אהרן והניחו בקושיא ומלבד זה הקשה הט"א עוד על כל הסוגיא איך אפשר דיצ"מ לא מניסן אלא מתשרי מנינן איך אפשר שאכלו המן ארבעים שנה שלמים ופסק בז' באדר יום מיתת משה כדאמרינן (קדושין דף ל"ח) הרי לא היה מ"ם שנה שלמים ואם נאמר שחי משה עוד עד ז' אדר בשנה האחרת א"כ היה משה במותו קכ"א וקרא כתיב שהיה בן ק"ך במותו ועוד דאז היה המן יותר מארבעים שלמים והניח ג"כ בקושיא ע"ש. וקושיות האלה באמת צע"ג ולענ"ד י"ל דבפסוק כתיב ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם אחרי הכותו וגו' בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר וגו'. ויש לומר דפי' הכתוב כך הוא דודאי כל מ' שנה שהיו ישראל בדרך באו הציוויים של המצות אחד אחד אל משה ומשה דבר ולמד אותם לכל ישראל ולכן טרם התחיל הכתוב לספר שמשה שנה התורה נאמר שבארבעים שנה בחודש שבט דבר משה וגמר ללמד לישראל כל אשר צוה ה' אותו אליהם והיה זה בשנת מ"ם אחרי הכותו את סיחון וגו' ושוב אמר הכתוב שאחר מיתת אהרן בבואם לעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה דהיינו שם התחיל במשנה תורה ועל פי זה אפשר לומר דמעשה דשבט קדים ותשרי ר"ה ליצ"מ ומכ"מ יבואו כל הענינים על סדר הכתובים דהיינו שיצאו ממצרים ט"ו ניסן וירד המן ט"ו אייר ובתשרי שאחריו התחיל שנה שנייה ליצ"מ ועברו ל"ח שנים שלימות ובתשרי שאחריהם התחילה שנת הארבעים ליצ"מ ובאותה שנה היה מה שנאמר דבחודש שבט אחרי הכותו את סיחון כלה משה לצוות לישראל כל אשר צוה ה' אותו אליהם ובט"ו אייר שאחריו שלמו ל"ט שנה שלימות מעת שהתחיל המן לירד ובאב מת אהרן בהר ההר בן קכ"ג שנה שלימות מיום ליום דמסתמא היה נולד ג"כ בר"ח אב כדאמרינן בקדושין גבי משה שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחדש ובאו לארץ מואב ושם הואיל משה באר את התורה ואמר כל משנה תורה עד יום מותו שהיה בז' אדר בשנת מ"א ליצ"מ שהתחיל בתשרי אחרי אב שמת אהרן ובז' אדר שלמו למשה ק"ך שנה ואכלו המן עד ט"ז בניסן שאז שלמו מ' שנים שלימות מאז יצאו ממצרים ולכן פריך שפיר דילמא מעשה דשבט קדים ואעפ"כ הכל בא על הסדר אבל הא ק"ל שהרי שנות משה ואהרן נמנו בפסוק בעמדם לפני פרעה שהיה קודם שהתחילו המכות ותנן בעדיות פ"ב משפט המצרים י"ב חדש וא"כ עכ"פ היו משה ואהרן בעת יציאת מצרים ובעת ירידת המן כבר בני פ"א ופ"ד ואחר שירד המן ארבעים שנה איך אפשר שהיה משה בעת מותו בן ק"ך ולא בן קכ"א וצ"ע:

ברש"י ד"ה מת בניסן. והוא הדין אם עמד באחד מכל החדשים: צ"ע מאי בעי רש"י בזה דמונין לשנות ראשון פשיטא דהא אפילו מת בניסן מונין לו כש"כ במת באחד משאר החדשים שאחר ניסן. ואי לאשמעינן דלא בלבד אם עמד השני בניסן מונין גם לשני אלא אפילו באחד משאר החדשים גם בזה אין רבותא שהרי כבר שמענו מרישא ממת באדר ועמד תחתיו באדר. ועוד י"ל למה כתב רש"י על מת בניסן כן ולא על רישא על מת באדר שה"ה אם מת באחד מהחדשים הקודמים אע"כ משום דמסיפא ממת בניסן שמעינן כן א"כ לענין עמד בניסן אין רבותא שמונין לו גם אם עמד באחד מן החדשים האחרים שכבר שמענו מרישא. ויש לומר דאיתא בירושלמי כיצד למלכים מת באדר ועמד מלך באדר נמנית שנה לזה ולזה אמר ר' יונה והוא שנכנס לניסן ופי' הק"ע שמת המלך הראשון בניסן ונמנה השני ג"כ בניסן הוא דמונין שנה לזה ולזה אבל בשאר החדשים אין מונין לשני שנה בפני עצמה עד שיגיע ניסן עכ"ל ועל פי' זה ק"ל שהרי בברייתא קאמר מת באדר ועמד באדר ואיך מפרש ר' ינאי שאיירי בניסן וגם למה קאמר והוא שנכנס לניסן הו"ל למימר והוא שמת ועמד בניסן. ולכן לענ"ד הכי פירושו דר' ינאי מפרש הך אדר איירי באדר דתקופה שנכנס לניסן דחדשים וכדאמרינן לקמן לענין ניסן דתקופה שנכנס תוך אייר דחדשים כמו שהביאו התוס' לקמן בסמוך והך ברייתא דמת באדר ועמד אחר באדר שמונין לזה ולזה לא הובא בירושלמי דאם מת באדר ועמד באדר ממש דהיינו באדר דתקופה ודחדשים ע"פ ר' ינאי לא מונין לשני רק לראשון וזה מה דקמ"ל רש"י במה שכתב והוא הדין אם עמד באחד מכל החדשים וכו' שלא נימא כדברי ר' ינאי דדוקא אם עמד בניסן מונין גם לו אבל אם עמד באחד משאר החדשים לא. שע"פ גמרא שלנו ע"כ אין לומר כן כיון דקתני שניהם מת ועמד באדר ומת ועמד בניסן א"כ הך אדר ע"כ היינו אדר ממש דתקופה ודחדשים ואעפ"כ קאמר דמונין גם לשני אמנם כעת נדפס הריטב"א ונראה מדבריו שפי' הירושלמי דאין מונין לשני מאדר עד שיגיע ניסן אבל אם מת אחר שעמד באדר קודם שיגיע ניסן אין מונין שנה לשני ונלע"ד דגם אם לא מת אין מונין לו באדר שנה אחד עד שיגיע ניסן ואז מונין לו שנה שניה דחדש שלא הגיע עד סוף שנה לא נמנה לשנה ולכן זה רק עפ"י הירושלמי. אבל גמרא שלנו חולק על זה כמש"כ הריטב"א:

ד"ה ומלך. וטעמו של דבר: עיין במהרש"א. ולענ"ד פירושו דחוק דאי משום דמלכות ירושה היא מגרע גרע למינוי ועכ"פ הו"ל לרש"י לפרש מ"ט לא חיישינן לירושה להיות מונה מעת שמת המלך מורישו כמו שמפרש ע"פ פי' המהרש"א טעם דלא חיישינן למינוי והפני יהושע ג"כ הניח רש"י בצ"ע. ולענ"ד כוונת רש"י לפרש בלבד מ"ט ס"ד דמשום דמלך בן מלך הוא מונין מעת שמת אביו לו ועל זה הביא הפסוק דלמען יאריך ימים דילפינן מיניה כריתות (דף ה') דמלכות ירושה ואף שרש"י כתב זה אחר תיבת קמשמע לן אין לחוש כיון דאם היה כותב קודם קמ"ל יהיה בזה הפסק הרבה בין ס"ד ובין קמ"ל וסמך רש"י על המבין:

בתוס' ד"ה דאימנו. ואפילו לא מתניין גבי הדדי: המהרש"א פי' דגבי הדדי מתניין בתוספתא ואע"ג דלא מתניין בשמעתין גבי הדדי אלא בב' ברייתות. ולענ"ד יש לפרש כונתם משום דבתוספתא דלפנינו לא נשנה הברייתא הראשונה מלך שעמד בעשרים ותשעה באדר רק הברייתא שניה מת באדר ועמד אחר תחתיו ולכן כתבו דאפילו לא מתניי' בהדדי:

ד"ה מקיש. דדילמא מאדר מנינן: הט"א הקשה דא"כ מאי פריך בסמוך אימא אייר או אחד משאר החדשים הא כיון דמקיש מלכות שלמה ליצ"מ אי אפשר למנות ליצ"מ אלא מאדר או מניסן דא"כ אין חודש זיו חודש שני למלכות שלמה. והנה הריטב"א ג"כ הקשה קושיא זו ותירץ וי"ל דדילמא האי למלוך שלמה לאו אחדש שני קאי לומר שהוא שני למנינו אלא אבשנה הרבעית קאי שהיא שנה הרביעית למלוך שלמה עכ"ל. והוא כעין תירץ הטורי אבן אלא שלא החליט דבחודש השני הוא שני לחדשים רק שי"ל דהמקשן היה סובר כן אבל הט"א מכח קושייתו רצה לפרש נגד התוס' דהך בחודש השני לא קאי על חודש שני למלכות אלא על חודש השני למנין החדשים דניסן הוא ראשון וגם המהרש"א הקשה על תוספת למה לא פירשו כן. ולענ"ד י"ל דאע"פ דלמ"ד שנולדו בו זיותני עולם אפשר לפרש כן מ"מ למ"ד דאית ביה זיו לאילנו' האי בחודש השני מיותר הוא דבחודש זיו כבר מורה על אייר. ומה שכתבו התוס' דקרי ליה אייר חודש זיו משום דאית ביה זיוא לאילנא. אע"ג דלקמן (דף י"א) משמע דזה בניסן הוא דמייתי עליה הא דאמר ר"י האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דמלבלבי הכא ע"כ איירי הוא דג"כ אית ביה זיו לאילני מדקרי ליה החודש השני. וראיתי בברכי יוסף או"ח סימן רכ"ו שהביא פלוגתא בין הפוסקים אם יכול לברך גם על הפרחים בימי אדר וכותב ע"ז ואני שמעתי דברכה זו על דרך האמת שייכא דוקא לימי ניסן עכ"ל. ולענ"ד מסוגיא הנ"ל משמע דניסן לאו דוקא דהא קרי אייר חודש זיו ומייתי עלה הך דר"י ומוכח מזה דעכ"פ בימי אייר יכול לברך ברכה זו ולא בניסן דוקא: [מבן המחבר. זכיתי לכוון בדברי אאמ"ו הרב זלה"ה בראיה זו מרש"י ואחר עיון מצאתי בפירוש בספר האשכול שכ' לאו דוקא ביומי ניסן אלא בזמן שרואה הפרח פעם ראשון בשנה]:

תוס' ד"ה מקיש מלכות שלמה וכו' משום דהכי הוה מעשה שמלך בניסן עכ"ל כרגע נראה לי לקוטי רבינו בצלאל כ"י וכתב על סוף דברי התוס' הללו בשם גיליון ומונין לו מיום שעמד ולהכי צריך הקשא דודאי לאו משום דעמד בניסן אלא משום דלעולם מנינן ליה מניסן דומיא דיצ"מ ע"כ והוסיף הריטב"א וא"ת א"כ מאי האי דאקשינן ויצ"מ גופה מנ"ל והא מהאי קרא מוכח דקא' מניסן למלוך שלמה ואתקש ליצ"מ מכלל דיצ"מ מניסן מנינן וי"ל דדילמא דהאי למלוך לאו אחדש שני קאי לו' שהוא שני למנינא אלא אבשנה רביעית קאי שהיא שנה ד' למלוך ובהכי מתרצא נמי קושיא קמיתא:

וממאי דמעשה דאב קדים דילמא מעשה דשבט קדים לא ס"ד וכו'. פירוש דבין אם ר"ה ניסן או תשרי מ"מ לענין לחשוב החדשים הוא מניסן וכמ"ש התוס' בסמוך ד"ה בחדש החמישי וכמ"ש בבריתא לקמן דף ז' וכפ"ז שפיר קמותיב ומשני שפיר ופשוט. ואף דהוה מצי לשנויי דאי מעשה דשבט קדים משה רבינו היתה מנוחתו באדר דשנת ארבעים ואחת ועברו הירדן בעשרה לניסן ככתוב ביהושע. מ"מ עדיפא ליה לשנויי מקרא גופיה דכתיב אחרי הכותו:
א"נ במ"ש המפרשים דהגם דאי אמרינן דמעשה שבט קדים א"כ משה רבינו נסתלק באדר של שנת אחת וארבעים מ"מ הם שנים מקוטעות וכשנחשוב כל שנה מי"ב חדשים אין כלן אלא מ' שנה וק"ל:

מאי קמ''ל לא גרסי' אלא קמ''ל ניסן ר''ה למלכים וכו': דאימנו עליה. נמנו וגמרו השרים למנותו: לזה ולזה. הבא לכתוב שטר באדר לאחר שעמד השני אם רצה לכתוב בשטר בשנת פלוני למלך שמת כותב ואם רצה כותב בשנה ראשונה למלך פלוני שעמד: מת בניסן ועמד אחר תחתיו בניסן. והוא הדין אם עמד באחד מכל החדשים שעד ניסן הבא ורוצה למנות בכל השטרות שיכתבו משעמד השני למנין שנות הראשון מונה והרוצה כותב בשנה ראשונה למלך שעמד: ושניה לשני. הבא לכתוב משעמד זה לא ימנה שנה שניה למלך שמת שאין שנה זו שלו ולא ימנה את הראשונה לשני לקרות שנה שעמד בה שניה אלא שניה זו ראשונה לשני: שתא לבי תרי לא מנינן. משנכנס בה המלך שמת אפי' יום אחד לא יכתבו כל שנה זו בשטר למנין מלך העומד אלא למלך המת: בסוף שנה. כגון מלך העומד באדר כלתה לו שנה כשיצא אדר וחשוב לו יום שבסוף שנה זו כשנה שלימה להיות שנה הבאה נקראת שנה שניה: אבל יום אחד בתחילת שנה. לא יחשוב לו יום אחד שנה ולא יכתבו שטר בשנה זו לשמו משמת: ומלך בן מלך הוא. דאי משום דאימנו עליה לא איצטריך לאשמעינן דשמעינן לה מרישא אבל השתא דאיכא תרתי אימא נימנו ליה מקמייתא קמ''ל וטעמו של דבר לפי שהמלכות ירושה היא דכתיב (דברים יז) למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו: בחדש זיו. הוא אייר כדמפרש קרא הוא החדש השני ואמרינן לקמן (ד' ז.) ניסן ר''ה לסדר מנין החדשים: למלך שלמה על ישראל. אשנה רביעית קאי ומקרא מסורס הוא בשנה רביעית למלך שלמה על ישראל בחדש זיו הוא החדש השני ה''נ כתיב קרא אחרינא לקמן ויחל לבנות בחדש השני [בשני] בשנת ארבע למלכותו (דה''ב ג): מקיש מלכות שלמה. לענין מנין השנים ליציאת מצרים שהרי המקרא הזה מנה שנה זו שנת ד' מאות ושמונים ליציאת מצרים ובשנת ארבע למלוך שלמה: מה יציאת מצרים. מנין השנים שמונין לה מתחילין מניסן אף מלכות שלמה מניסן: אימא מתשרי. אע''פ שיצאו בניסן משהגיע תשרי קראו לו שנה שניה לפי שתשרי ר''ה לשנים הנמנים לבריאת עולם והוא הדין ליציאת מצרים: ויהי בארבעים שנה הואיל משה באר את התורה. מכלל דתשרי לאו ר''ה דאי תשרי ר''ה הוא הוה ליה בשבט שנת מ''א: דילמא להקמת המשכן. שהיה בשנה השנית: כדאמר רב פפא. לקמיה: שנת עשרים שנת עשרים לגזרה שוה. רב פפא כולהו שנת שבפסוק דצריכי ללמוד זה מזה כולהו גמר להו רב פפא מרבו ללמוד סתום מן המפורש על ידי דין גזירה שוה: דילמא מעשה דשבט קדים. ובתשרי שלפניו נכנסה שנת ארבעים: אחרי הכותו את סיחון. נאמר במשנה תורה:

אבל בתחלת שנה לא. וא''ת ולאו קל וחומר הוא כדאמרינן לקמן (ד' י.) בפרקין ומה נדה שאין תחלת היום עולה לה בסופה סוף יום עולה לה בתחלתה שנה שיום אחד עולה בסופה אינו דין שיום א' עולה לה בתחלתה לאו פירכא היא אדרבה (כ''ש הכא דהכי ניחא טפי) דדין הוא בעומד (ומונה לו) אחר תחתיו באדר דמונין לו שנה בשביל יום אחד דהיינו בתחלת שנותיו כעין נדה שסוף היום עולה לה בתחלתה אבל מת בניסן לא ימנה לו שנה בשביל יום אחד כיון דהיינו סוף שנותיו כמו נדה שאין תחלת היום עולה לה בסופה: דאימנו עליה מאדר ומלך בן מלך. אע''ג דלעיל סגי לה בטעמא דאימנו עליה מאדר הכא לא סגי ליה בהכי דמההוא דלעיל שמעינן ליה והך רישא והך גבי הדדי מתניין ואפילו לא מתניין גבי הדדי כדאשכחן בפרק גט פשוט (ב''ב ד' קסו. ושם) גבי הא דתניא כסף בדינרין אין פחות מב' דינרין זהב כסף והדר תני באידך זהב בדינרין אין פחות מבשני דינרין כסף זהב ופריך אבתריה דילמא (למימר) דהבא פריכי בתרי דינרי קאמר ליה ומשני אביי יד בעל השטר על התחתונה ופריך אי הכי רישא נמי כלומר בההיא דכסף בדינרין נמי הוה ליה למימר שיהא יד בעל השטר על התחתונה ובשני דינרי כסף כספא פריכא קאמר ליה ואע''ג שהם ב' ברייתות קרי ליה רישא דקים ליה דגבי הדדי מיתנו (ורב) שמואל דחק לפרש שם בענין אחר: בחדש זיו הוא החדש השני. משמע הכא דהיינו אייר כיון דמניסן מנינן למלכים ולקמן (דף יא.) משמע דניסן הוא חדש זיו שנולדו בו אבות העולם שהם זיותני עולם מיהו בקונטרס פי' לקמן דהכי קאמר כשנתחדש אייר כבר נולדו זיותני עולם בניסן א''נ זימנין דניסן דתקופה נמשך בתוך אייר של לבנה: מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים. מפשטיה דקרא לא מצי למילף משום דנולדו בו זיותני עולם דדילמא מאדר מנינן ולניסן קרי ליה חדש זיו ואפי' אי הוה (הכי) קרי ליה לאייר חדש זיו משום דאית ביה זיוא לאילני אין להוכיח דאלמא מניסן מנינן משלמה דקרי ליה חדש שני משום דהכי הוה מעשה שמלך בניסן: מה יציאת מצרים מניסן. ומאי דיליף יציאת מצרים מויעל אהרן לא מצי למילף דבאחד בניסן ר''ה דדילמא מט''ו בניסן מנינן אבל למאי דיליף מויהי בחדש הראשון וגו' ניחא: בחדש החמישי. על כרחך שהוא אב דמדקרי בקרא בחדש ניסן ראשון הוא לכם מכלל דכל חדשים האחרים הנרמזים אמרינן חמישי ששי שביעי במניינו למנין הראשון מנינן: בשלמא האיך קרא מפרש דליציאת מצרים. פי' קרא דויעל וכו' אבל קרא דויהי לא מפרש ליציאת מצרים:

דף ב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד